תוס׳ ד״ה ואם היה מומחה לרבים. וז״ל לכך נ״ל דאפילו מאן דבעי ג׳ מומחין מדאורייתא תקנתא דרבנן היא דיחיד מומחה לרבים דן אפילו יחידי וכו׳, ומיהו קשה דבפרק ראוהו ב״ד (ר״ה דף כה:) משמע דמדאורייתא קאמר דמומחה לרבים דן ביחידי דתנן התם שאין היחיד נאמן ע״פ עצמו ומפרש בגמרא דאיצטריך למיתני דלא תימא דנאמן מידי דהוה איחיד מומחה דהכא ופריך ואימא ה״נ ומשני אין לך מומחה יותר ממשה, וי״ל דהתם פריך ומשני למ״ד לעיל דבר תורה חד נמי כשר עכ״ל.
עיין בגמ׳ בר״ה
(דף כה:) ״סיפא איצטריך ליה דאין היחיד נאמן על ידי עצמו, סד״א הואיל ותנן דיני ממונות בשלשה ואם היה מומחה לרבים דן אפילו ביחיד הכא נמי ניקדשיה ביחידי קמ״ל, ואימא ה״נ, אין לך מומחה לרבים בישראל יותר ממשה רבינו וקאמר ליה הקב״ה עד דאיכא אהרן בהדך דכתיב ויאמר ה׳ אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר החדש הזה לכם״. והקשו התוס׳ דמהגמ׳ מוכח דיחיד מומחה לרבים דן מדאורייתא, דקס״ד בגמ׳ שם דמשה רבינו היה מקדש את החדש ביחידי מכיון שהיה יחיד מומחה לרבים, ומוכח מזה דיחיד מומחה לרבים כשר לדון מה״ת. ולכאורה כמו״כ יש להקשות על פרש״י בסוגיין שפירש (בד״ה דן אפילו יחידי) דיחיד מומחה כשר לדון משום דכתיב בצדק תשפוט את עמיתך וקסבר דאין עירוב פרשיות, דלפי״ז י״ל דמדאורייתא יחיד יכול לדון אפילו אי הוי הדיוט, וההלכה דיחיד מומחה לרבים דן אפילו יחידי הוא רק דין מדרבנן, וקשה דהרי בגמ׳ בר״ה קס״ד שמשה רבינו היה מקדש את החדש ביחיד משום שהיה יחיד מומחה לרבים, ומוכח שהדין דיחיד מומחה כשר לדון הוא מדאורייתא.
ונראה לתרץ דלכו״ע בקידוש החדש חל דין דמדאורייתא בעינן יחיד מומחה לרבים כדי לקדש את החדש. דעיין בגמ׳ ברכות
(דף סג.) דר״ע קידש את החדש ועיבר את השנה בחו״ל משום דלא הניח כמותו בא״י, ומבואר דגדול הדור יכול לעבר את השנה בחו״ל. ולכאורה צ״ב ביסוד דין זה, דהרי לגבי שאר דינים גדול הדור לא הוי במקום הסנהדרין, וכגון בדין זקן ממרא או לדון נביא שקר או להוסיף על העזרה, דלא אמרינן דגדול הדור הוי במקום הסנהדרין שיכול לדון נביא שקר או שהחולק עליו הוי זקן ממרא, ושהוא יכול להוסיף על העיר והעזרות. וא״כ צ״ב מ״ש דין קידוש החדש ועיבור השנה דמהני בגדול הדור שלא הניח כמותו בא״י.
ואשר נראה לבאר בזה דהנה יש ב׳ דינים בב״ד הגדול: א) חלות דין ב״ד של ע״א, דיש כמה הלכות התלויים בחלות שם ב״ד של ע״א וכגון דין זקן ממרא, ודין נביא שקר, והוספת קדושה לעיר ועזרות (וכדמבואר במשנה דף ב.), ב) חל דין בפ״ע דכל היכא דבעינן דעת כל ישראל ויש מעשה שצריך להיעשות ע״י כל כלל ישראל - מעשה דב״ד הגדול סגי, דב״ד הגדול הם במקום כלל ישראל ודעתם נחשבת כדעת כלל ישראל.א ויש להביא ראייה ליסוד זה מדין כיבוש רבים, דעיין ברמב״ם (פ״א מהל׳ תרומות ה״ב) וז״ל ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא בארצות שכיבשן מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל וזהו הנקרא כיבוש רבים וכו׳ עכ״ל. ומלשונו מבואר דכיבוש רבים חל בכיבוש ע״י מלך מדעת רוב ישראל. וצ״ע דבפ״ה מהל׳ מלכים (ה״ו) כתב וז״ל כל הארצות שכובשין ישראל במלך על פי בית דין הרי זה כיבוש רבים והרי הוא כא״י שכבש יהושע לכל דבר וכו׳ עכ״ל, ומשמע דחלות שם כיבוש רבים תלוי בב״ד, וצ״ע דבהל׳ תרומות כתב שדין כיבוש רבים חל בכיבוש מלך מדעת רוב ישראל ולא הזכיר ב״ד כלל. ועוד צ״ע דאי חלות שם כיבוש רבים תלוי בכיבוש עפ״י ב״ד הגדול אמאי לא קתני לה במשנה (בדף ב.) בהדי הדינים התלויים בב״ד של ע״א. ונראה לומר דיסוד דין כיבוש רבים הוא כיבוש שנעשה על פי דעת רוב ישראל לצורך כל ישראל, ומשו״ה קרי ליה כיבוש רבים. וכן משמע ממש״כ הרמב״ם (פ״א מהל׳ תרומות ה״ב) וז״ל אבל יחיד מישראל או משפחה או שבט שהלכו וכבשו לעצמן מקום אפילו מן הארץ שניתנה לאברהם אינו נקרא א״י כדי שינהגו בו כל המצוות עכ״ל, ומבואר דיסוד חלות כיבוש רבים הוא כיבוש שנעשה מדעת רוב ישראל לצורך כלל ישראל ובלאו הכי הוי כיבוש יחיד. ולפי״ז נראה דהא דחל כיבוש רבים ע״י ב״ד הגדול של ע״א הוא משום שב״ד הגדול הם במקום כלל ישראל, דכל היכא דיש מעשה שצריך להיעשות ע״י כלל ישראל ובעינן דעת כלל ישראל, סגי בדעת ומעשה של ב״ד הגדול של ע״א משום שהן עומדין במקום כלל ישראל, ועפ״י דין דעתם מהוה דעת של כלל ישראל. אולם אין דין כיבוש רבים תלוי בב״ד של ע״א מפאת הלכות ב״ד, ולכן אין דין כיבוש רבים מוזכר במשנה (בדף ב.) בהדי שאר הלכות התלויים בחלות שם ב״ד של ע״א.
והנה עיין ברמב״ם (פ״ה מהל׳ קידוש החדש ה״א – ה״ב) וז״ל כל מה שאמרנו מקביעות ראש חדש על הראיה ועיבור השנה מפני הזמן או מפני הצורך אין עושין אותו אלא סנהדרין שבא״י או ב״ד הסמוכים בא״י שנתנו להן הסנהדרין רשות שכך נאמר למשה ולאהרן החדש הזה לכם ראש חדשים ומפי השמועה למדו איש איש ממשה רבינו שכך הוא פירוש הדבר עדות זו תהיה מסורה לכם וכל העומד אחריכם במקומכם, אבל בזמן שאין שם סנהדרין בארץ ישראל אין קובעין חדשים ואין מעברין שנים אלא בחשבון זה שאנו מחשבין בו היום. ודבר זה הלכה למשה מסיני שבזמן שיש סנהדרין קובעין על פי הראיה ובזמן שאין שם סנהדרין קובעין על פי החשבון שאנו מחשבין בו היום ואין נזקקין לראיה עכ״ל. ומבואר דקידוש החדש ועיבור השנה תלויים בב״ד הגדול, אלא דיש הלכה למשה מסיני דבזמן שאין סנהדרין קובעין את החדש ע״פ החשבון. ועיין ברמב״ם בספה״מ (מצוה קנ״ג) וז״ל היא שצונו לקדש חדשים ושנים וזו מצות קידוש החדש, והוא אמרו יתעלה החדש הזה לכם ראש חדשים ובא הפירוש שעדות זו תהא מסורה לכם כלומר שמצוה זו אינה מסורה לכל איש ואיש וכו׳ אבל מצוה זו לא יעשה אותה לעולם אלא בית הגדול לבד ובארץ ישראל לבד, ולכן בטלה הראיה אצלנו היום בהעדר בית דין הגדול כמו שבטל הקרבת הקרבנות בהעדר המקדש וכו׳, ודע שחשבון זה שנמנה אותו היום ונדע בו ראשי חדשים והמועדים אי אפשר לעשותו אלא בארץ ישראל לבד ובעת הצורך וכו׳ והידוע שבית דין הגדול אמנם היה בארץ ישראל והם שקבעו חדשים ויעברו שנים בפנים המקובלים אצלם ובקבוצתם ג״כ, ובכאן שורש גדול משרשי האמונה וכו׳ וזה שהיותנו היום בחוץ לארץ מונים במלאכת העיבור שבידינו ואומרים שזה היום ראש חודש וזה היום יום טוב, לא מפני חשבונינו נקבענו יום טוב בשום פנים, אבל מפני שב״ד הגדול שבא״י כבר קבעוהו זה היום ראש חודש או יום טוב, ומפני אמרם שזה היום ראש חדש או יו״ט יהיה ר״ח או יו״ט, בין שהיתה פעולתם זאת בחשבון או בראיה וכו׳ ועל קביעותם נסמוך לא על חשבונינו עכ״ל.
והשיג עליו הרמב״ן (ספה״מ מצוה קנ״ג) וז״ל והנה דבר ברור וידוע הוא שב״ד הגדול בטל מארץ ישראל ואפילו קודם החרבן ר״ל שלא היה בהם דין בית הגדול כמו שאמרו פ״ק מע״ז
(דף ח:) ארבעים שנה עד שלא חרב הבית גלתה סנהדרין וישבה לה בחנות למאי הלכתא לומר שלא דנו דיני דיני נפשות וכו׳ מן המקום אשר יבחר ה׳ מלמד שהמקום גורם כלומר שכ״ז שסנהדרי גדולה במקומם בלשכת הגזית סנהדרי קטנה נוהגת בכל מקום ואפילו בחוץ לארץ ודנין דיני נפשות בכל מקום, אבל משגלתה סנהדרי גדולה מן המקום ההוא בטלו דיני נפשות מכל ישראל ואפילו ביצאתם משם לטייל מעט ולחזור בטל כחן ורשותן מהם עד שיהיו במקומן וכו׳ כ״ש אחר החרבן וכו׳ כמו שאמרו עוד בפרק ד׳ מיתות (דף נב) ובאת אל הכהנים הלויים ואל השופט בזמן שיש כהן יש שופט בזמן שאין כהן אין שופט וכו׳ ומאותה שעה בטלו כל הדינים התלויים בב״ד הגדול וא״כ לא היו יכולין לקדש על פי הראיה מזמן הארבעים שנה קודם החורבן וידוע הוא בכמה מקומות שהיו עושין כך עד זמן קרוב לסתימת התלמוד, ובין בראיה בין בחשבון בזמן הרע הזה שאין בא״י סנהדרין ולא ב״ד סמוכים כלל ואין בחו״ל ב״ד שנסמך בארץ לא יועיל חשבונינו שום תועלת וכו׳ עכ״ל.
ובישוב שיטת הרמב״ם נראה שיסוד הדין דבעינן ב״ד הגדול לקדש החדש ולעבר השנים אינו מהל׳ ב״ד ומשום דבעינן חלות שם פסק ומעשה ב״ד של ב״ד הגדול לקדש את החדש, אלא יסוד הדין הוא דקידוש החדש ועיבור השנה נמסר לכלל ישראל, וכדאיתא בגמ׳
(ברכות מט.) דחותמים הברכה ״מקדש ישראל והזמנים״ משום דישראל קדשינהו לזמנים, והכח של ב״ד הגדול לקדש את החדש ולעבר את השנים הוא משום דמעשה ודעת ב״ד הגדול עפ״י דין הוי מעשה ודעת של כל כלל ישראל. דכשב״ד הגדול קובע דיש לקדש את החדש ולעבר את השנה זה נחשב כקביעות של כל כלל ישראל, דב״ד הגדול הם במקום כלל ישראל. ונראה דדין מקום גורם הוי הלכה בהלכות ב״ד וחל בנוגע לאותן הלכות התלויים בחלות שם ב״ד הגדול, אולם הדין דב״ד הגדול של ע״א מקדשין את החדש ומעברין השנים אינו חל מדין ב״ד, אלא יסודו משום שב״ד הגדול הם במקום כלל ישראל ודעתם מהוה דעת כלל ישראל, ונראה שדין זה חל בסנהדרין אף לאחר שגלו ממקומן. ומשו״ה שפיר יוכלו לקדש את החדשים אף לאחר שגלו ממקומן קודם חורבן הבית. ויש להביא ראיה דיסוד דין קידוש החדש ועיבור השנה נמסר לכלל ישראל, וב״ד הגדול מקדשין את החדש משום שעל פי דין מעשיהן ודעתן נחשב כמעשה ודעת של כל כלל ישראל, מהתוספתא (פ״ב סנהדרין ה״ו) וז״ל רשב״ג וראבר״צ אומרים אין מעברין את השנה ואין עושין כל צרכי ציבור אלא על תנאי כדי שיקבלו רוב הציבור עליהם עכ״ל. ולכאורה דברי התוספתא צ״ע, דהתינח שאין ב״ד מתקנים תקנות לצרכי הציבור אלא על תנאי שיקבלו רוב הציבור עליהם, דאין גוזרין גזירה על הציבור אא״כ רוב הציבור יכול לעמוד בה. אולם מ״ט אין מעברין את השנה אלא על תנאי שיקבלו רוב הציבור, וכי בנוגע לשאר הוראות של ב״ד בעינן שיקבלו אותם רוב הציבור בכדי שיחול ההוראה. ונראה דמוכח מכאן שיסוד דין עיבור השנה נמסר לכלל ישראל, וב״ד הגדול מעברין את השנה בעד כל הציבור, דב״ד הגדול הם במקום כלל ישראל ומעשיהן ודעתם עפ״י דין מהוה מעשה ודעת של כל כלל ישראל. ומשו״ה בעינן שיסכימו רוב ישראל לעבר את השנה דאל״כ אין ב״ד הגדול יכולים לעבר את השנה נגד דעת רוב ישראל.
ולפי״ז נראה דיסוד ההלכה שגדול הדור שלא הניח כמותו בא״י יכול לקדש את החדש ולעבר השנים אינו בתורת חלות שם ב״ד, אלא דהנשיא יכול לקדש את החדש ולעבר השנה בתורת כלל ישראל שהוא עומד במקום הכלל, ומהוה שלוחם של כלל ישראל לקדש החדש ולעבר השנים. ויש להביא סמך לכך מהמשנה בר״ה (דף לא:) ״אמר ר׳ יהושע בן קרחה ועוד זאת התקין ריב״ז שאפילו ראש ב״ד בכל מקום שלא יהיו העדים הולכים אלא למקום הוועד״, וברש״י (ד״ה אמר ריב״ק) כתב וז״ל שנצרך לפרוש ממקום הוועד למקום אחר שהרי עיקר החדש תלויה בו כדתנן בפירקין לעיל
(כד.) ראש ב״ד אומר מקודש וילפינן לה מקראי עכ״ל. ומבואר דאף כשיש סנהדרין קידוש החדש תלוי בהסכמת הנשיא. ולכאורה צ״ב דלא מצינו בשאר מעשי ב״ד הגדול דבעינן הסכמת הנשיא ומ״ש דין קידוש החדש ועיבור השנה משאר הוראות של ב״ד הגדול. ונראה לומר דהא דבעינן ב״ד הגדול לקדש את החדש ולעבר השנים הוא משום דהם במקום כלל ישראל. ונראה שדעת הנשיא הסנהדרין או גדול הדור שלא הניח כמותו בא״י נמי חל בתורת דעת של כלל ישראל, ומשו״ה בעי רשות הנשיא והסכמתו לקדש את החדש. וכמו״כ בגדול הדור שלא הניח כמותו בא״י מעשיו ודעתו לקדש את החדש מהוה מעשה ודעת של כלל ישראל, ומשו״ה יכול הוא לקדש את החדש ולעבר את השנים.
ב
ולפי״ז יש לבאר את סוגיית הגמ׳ בר״ה, דקס״ד שמשה רבינו היה מקדש את החדש לבדו משום שהיה גדול הדור, ודעתו מהוה דעת של כל כלל ישראל, וקמ״ל מהפסוק ״וידבר ה׳ אל משה ואהרן לאמר החדש הזה לכם – עד דאיכא אהרן בהדך״, דבעינן ב״ד שלם לקדש את החדש בצירוף להסכמת הנשיא. אולם אין להקשות מהא דקס״ד דמשה רבינו היה מקדש את החדש ביחידי דמזה מוכח דיחיד מומחה לרבים דן מדאורייתא, דקדה״ח שאני דס״ד דמשה רבינו היה מקדש את החדש לבדו משום שהיה גדול הדור ונשיא הסנהדרין ודעתו מהוה דעת כלל ישראל.
תוס׳ ד״ה דן אפילו יחידי. וז״ל ויכול לכוף את האדם בעל כרחו דאי בדקיבליה עילוייה אפילו שאינו מומחה נמי, ומכאן דסתם ג׳ יכולין לדון את האדם בעל כרחו כשאינו רוצה לבא לב״ד, דהא ג׳ במקום יחיד מומחה קיימי ואפילו שנים נמי דנין את האדם בעל כרחו אלא דאיקרו ב״ד חצוף וכו׳ אבל אם אמר שלא יבא לב״ד כלל או אם היה לווה ואינו רוצה לדון כלל בעירו כופין אותו ודנין אותו בעל כרחו עכ״ל.
ומבואר מדברי התוס׳ דס״ל דיחיד מומחה יש לו כח לכפות את בעלי הדין לבא לדין. וי״ל דתוס׳ ס״ל דכח הכפייה היא חלק מהרשות להורות ולדון, ומכיון דיש ליחיד מומחה רשות להורות ולדון ה״נ דיש לו הכח לכפות את בעלי הדין לבא לדון. אמנם עיין ברמב״ם (פ״ד מהל׳ סנהדרין הי״ד) וז״ל וכל דיין הראוי לדון שנתנו לו ב״ד שבא״י רשות לדון יש לו רשות לדון בכל ארץ ישראל ובעיירות העומדים על הגבולים אע״פ שלא רצו בעלי דינין, אבל בחוצה לארץ אין רשותן מועלת לו לכוף את בעלי דינין, אע״פ שיש לו לדון דיני קנסות בחוצה לארץ אינו דן אלא למי שרוצה לדון אצלו, אבל לכוף את בעלי דינין ולדון להם אין לו רשות עד שיטול רשות מראש גלות עכ״ל. ומבואר מדברי הרמב״ם דהכח לכפות את בעלי הדין אינו חלק מהרשות להורות ורק דיין בא״י שנתנו לו ב״ד שבא״י רשות להורות או דיין בחו״ל שקיבל רשות מהריש גלותא יש לו כח לכפות בעלי הדין, ואילו דיין שבחו״ל שנתנו לו ב״ד שבא״י רשות להורות בחו״ל, אע״פ שיכול להורות אינו יכול לכוף את בעלי הדין. ומשמע דס״ל דכח כפייה היא שררה נפרדת וצריך לזה רשות מיוחדת מהריש גלותא. ונראה דלפי שיטת התוס׳ דהרשות להורות כולל נמי את הכח לכפות את בעלי הדין לבא לדין א״כ דיין שסמוך עפ״י ב״ד שבא״י יכול לכוף את הדין בחו״ל אף אם לא קיבל רשות מראש הגלות, דמאחר שכח הכפייה היא חלק מהרשות להורות הואיל ויש לו רשות להורות ה״נ יש לו את הכח לכפות את בעלי הדין.
ועוד יש להעיר דבזה״ז ב״ד נוהגים להוציא שטר סירוב לכוף את מי שאינו רוצה לבא לדין, ולכאורה זה לא כשיטת התוס׳ או כשיטת הרמב״ם, דלשיטת התוס׳ דאף יחיד יכול לכוף את בעלי הדין י״ל דאף יחיד יכול להוציא שטר סירוב ולא רק ב״ד של ג׳. ואילו לשיטת הרמב״ם דכח כפייה הוא דין שררה בפ״ע ואינו חלק מהרשות לדון י״ל דבזה״ז אין לב״ד כח שררה וכח כפייה לדין דיש להם רק הרשות לדון. אולם נראה דיש ב׳ דיני כפייה בב״ד: א) דין כפייה לבא לדין הנלמד מהפסוק ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם ודרשינן אלו כלי הדיינים (דף ז:), וב״ד יכולים לכוף את בעלי הדין לבא לפניהם לדין, ב) דין כפייה על המצוות שיסודו ממצות תוכחה ומקורו מפרשת שופטים ושוטרים תתן לך (עיין בספה״מ מצוה קע״ו)ג. ולכאורה אף לפי שיטת הרמב״ם שאין ליחיד כח כפייה היינו רק בתורת כפייה דב״ד, שאינו יכול לכוף את בעלי הדין לבא לדין. אולם אף יחיד יש לו דין כפייה בתורת תוכחה וא״צ שררה לזה.
א. ועיין בחידושי מרן רי״ז הלוי פ״ה מהל׳ סנהדרין ה״א.
ב. ועיין עוד במש״כ רבינו זצ״ל באגרות הגרי״ד הלוי פ״ה מהל׳ קידוש החדש ה״א – ה״ב (עמ׳ ע״ט – צ).
ג. עיין בספר המצוות לרמב״ם (מצות עשה קעו) שכתב וז״ל והמצוה הקע״ו היא שצונו למנות שופטים ושוטרים שיכריחו לעשות מצוות התורה ויחזירו הנוטים מדרך האמת אליה על כרחם ויצוו לעשות הטוב ויזהירו מן הרע ויעמידו הגדרים על העובר עד שלא יהיו מצות התורה ואזהרותיה צריכות לאמונת כל איש ואיש עכ״ל.