×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) אוְאִם הָיָה מוּמְחֶה לְרַבִּים דָּן אֲפִילּוּ יְחִידִי אָמַר רַב נַחְמָן כְּגוֹן אֲנָא דָּן דִּינֵי מָמוֹנוֹת בִּיחִידִי וְכֵן אָמַר ר׳רַבִּי חִיָּיא כְּגוֹן אֲנָא דָּן דִּינֵי מָמוֹנוֹת בִּיחִידִי.
But if one was a judge accepted as an expert for the public, then he may judge cases even as the lone judge. Rav Naḥman said: One such as I may judge cases of monetary law as the lone judge. And similarly, Rabbi Ḥiyya said: One such as I may judge cases of monetary law as the lone judge.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןתוספותרמ״הרמב״ןבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
ואם היה מומחה לרבים – דן אפילו יחידי.
וקיימא לן דמומחה לא הוי אלא כרב נחמן, אאמר רב נחמן: כגון אנא, דאיננא דיני ממונות ביחידי. וכן אמר ר׳ חייא.
א. בכת״י 2 ׳כי דאמר רב נחמן׳.
{בבלי סנהדרין ה ע״א} אמר רב האי מאן דבאעי למידן דינא וכי טאעי ליפטר1 ולא לישלים לינקוט רשותא מבי ריש גלותא וכן אמר שמואל האי מאן דבאעי למידן דינא וכי טאעי ליפטר ולא לישלים לינקוט רשותא מבי ריש גלותא2 והני מילי מהכא להכא ומהתם להתם [ומהכא להתם]⁠3 אבל מהתם להכא לא מהניא רשותא דהכא שבט והתם מחוקק דתניא {בראשית מט:י} לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גליות שבבבל שרודים את ישראל בשבט ומחוקק מבין רגליו אלו בני בניו של-הלל שמלמדין תורה ברבים.
1. ליפטר: גא: ״פטור״.
2. וכן אמר שמואל...ריש גלותא: חסר ב-גא.
3. ומהכא להתם: גה, כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י סוטרו, גא.
דן אפילו ביחיד – דכתיב (ויקרא יט) בצדק תשפוט וקסבר אין כאן עירוב פרשיות.
ומומחה לרבים דן אפילו ביחידי ואם טעה משלם ואם קיבלוהו עליהם אפילו טעה לא ישלם. דתנו רבנן דיני ממונות בשלשה ואם היה מומחה לרבים, (דן) שהמחהו רבים עליהםא, דן אפילו ביחידי,
א. הדברים צ״ב, הגאונים פירשו ׳מומחה׳ דחשיב בדורו כרב נחמן דפקיע במשנה וגמרא וכו׳ ומנסו ליה זימנין סגיאין וכו׳ (רב שרירא באוצה״ג ובראשונים על אתר). וכ״ה בפר״ח - מנוסה בדינים. וכעי״ז בשא״ר. וכ״ה פשטות הגמרא דאמר רב נחמן כגון אנא וכו׳ דגמירנא וסבירנא. ואילו המושג ׳שהמחוהו רבים עליהם׳ נמצא בגמ׳ דכ״ג ע״א, כששאלה הגמ׳ על דברי ר״מ שאמר זה פוסל דיינו של זה אפילו שמומחה לרבים, כל כמיניה דפסיל דייני, תירצה הגמ׳ דאין כונת ר״מ מומחה לרבים במובנו הידוע, אלא שהמחוהו רבים עליהם. וצ״ע. ובא׳ מספרי האחרונים כתב שכ״פ מהרש״א [׳דלא כהראשונים׳] בדף ה ע״א בד״ה בא״ד. ואינו כן למעיין שם. [ודע שהמלים ׳שהמחוהו רבים עליהם׳ נכנסו לפנים הספר מן הגליון. וסימנך שנכנסו שלא במקומן אחרי מלת ׳דן׳, ורק אחרי שראה הסופר שאין המשך ללשון, הוסיף מלת ׳דן׳ ושכח למחוק את הראשונה].
ואם היה מומחה לרבים כו׳ – פירש הקונטרס דכתיב בצדק תשפוט וקסבר אין עירוב פרשיות כתיב כאן וקשה דא״כ תקשה ליה הך ברייתא לר׳ אבהו דאמר שנים שדנו אין דיניהם דין לד״ה וע״ק דמשמע לפי׳ הקונטרס דלמאן דאית ליה עירוב פרשיות אין יכול לדון יחידי והא רב יוסף ס״ל בפ׳ המגרש (גיטין דף פח:) דבהודאות והלואות עבדינן שליחותייהו אלמא אית ליה עירוב פרשיות ואפ״ה משמע בסמוך מעובדא דמר זוטרא דאית ליה לרב יוסף דיחיד מומחה דן ואפי׳ יחידי ועוד מדקאמר בסמוך אבל לא נקיט רשותא דיניה לאו דינא משמע דסבר כר׳ אבהו ואפי׳ הכי יחיד מומחה דן דלשמואל אפילו יחיד שאינו מומחה דינו דין דלאו דוקא נקט שמואל שנים כמו שאפרש לקמן בע״ה ודוחק לפרש דיניה לאו דינא לכתחלה לכך נ״ל דאפי׳ למאן דבעי ג׳ מומחין מדאורייתא תקנתא דרבנן היא דיחיד מומחה לרבים דן אפי׳ יחידי והשתא הא דקאמר דיניה לאו דינא לאו אכגון דרב נחמן קאי דאיהו סבר לה כשמואל לקמן דשנים שדנו דיניהן דין אלא אכגון אנא דר׳ חייא קאי דלית ליה דשמואל ולהאי פי׳ הא דפריך לקמן (דף ו.) לר׳ אבהו מדן את הדין ה״מ לשנויי דמיירי ביחיד מומחה לרבים ומיהו קשה דבפרק ראוהו בית דין (ר״ה דף כה:) משמע דמדאורייתא קאמר דמומחה לרבים דן ביחידי דתנן התם שאין היחיד נאמן ע״פ עצמו ומפרש בגמרא דאיצטריך למיתני דלא תימא דנאמן מידי דהוה איחיד מומחה דהכא ופריך ואימא ה״נ ומשני אין לך מומחה יותר ממשה ואי מדרבנן מאי מייתי ממשה וי״ל דהתם פריך ומשני למ״ד לעיל דבר תורה חד נמי כשר.
מומחה לרבים כו׳ – אע״ג דהאי מומחה לרבים היינו גמירנא וסבירנא כדמסיק מ״מ הא דקאמר לקמן בזה בורר (דף כג.) לעולם פוסל והולך עד שיקבל עליו בפני ב״ד שמומחה לרבים לאו דניבעי גמיר וסביר כר׳ חייא ורב נחמן דהתם ב״ד קאמר וכיון שהם ג׳ אפי׳ סתם בני אדם מומחין לרבים אבל יחיד לא חשיב מומחה לרבים עד דגמיר וסביר.
דן אפי׳ יחידי – ויכול לכוף את האדם בעל כרחו דאי בדקבליה עילויה אפי׳ שאינו מומחה נמי ומכאן דסתם ג׳ יכולין לדון את האדם בעל כרחו כשאינו רוצה לבא לב״ד דהא ג׳ במקום יחיד מומחה קיימי ואפי׳ שנים נמי דנין את האדם בעל כרחו אלא דאיקרו בית דין חצוף דאי בדקבלו עלייהו מיירי שמואל אמאי הוי ב״ד חצוף והא דתנן (לקמן דף כג.) זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד משמע דמדעתו אין בעל כרחו לא הני מילי כשאומר לא אדון לפני זה אלא לפני זה אבל אם אמר שלא יבא כלל לב״ד או אם הוה לווה ואינו רוצה לדון כלל בעירו כופין אותו ודנין אותו בעל כרחו.
כגון אנא דן דיני ממונות ביחידי – והא דתנן במסכת אבות (פ״ד מ״ח) אל תהי דן יחידי שאין דן יחידי אלא אחד הקב״ה עצה טובה קמ״ל שלא יטעה והא דאמר כגון אנא כו׳ היינו כלומר יכול לדון ולא שהיה דן אי נמי רגיל היה בדינין ואין לחוש שמא יטעה.
ת״ר דיני ממונות בג׳ הדיוטות שלא תנעול דלת בפני לווין ואם היה מומחה לרבים דן ואפי׳ יחידי דיחיד מומחה טפי עדיף מג׳ הדיוטות ואית דמפרשי דקסבר האי תנא דמדאורייתא חד מומחה כשר בדיני ממונות דכתיב בצדק תשפוט עמיתיך וקסבר אין עירוב פרשיות כתוב כאן ולא דייק דאי ס״ד בין מדאורייתא בין מדרבנן יחיד מומחה כשר כי טעי נמי ליפטר וא״נ דלא נקיט רשותא ולא קבלוה עלייהו בעלי דינין כדקי״ל גבי ג׳ מומחין אלא ודאי ש״מ דיחיד מומחה כי מכשרינן ליה מדרבנן בעלמא הוא דמכשרינן ליה ומ״ה אי טעי מיחייב וה״נ מסתברא דאי ס״ד דהאי ברייתא שייכא בפלוגתא דרבא ורב אחא הוה איבעי לן לאותובי לרבא מינה ולסיועיה לרב אחא ומדלא אייתי מינה ראיה לא לאותובי לרבא ולא לסיועיה לרב אחא ש״מ דהאי ברייתא לא שייכא בפלוגתייהו כלל וכל חד מינייהו יכיל לתרוצה לטעמיה ורבא אמר לך ל״ש ג׳ הדיוטות ול״ש יחיד מומחה מדאורייתא פסילי ורבנן הוא דאכשרוניהו בהודאות והלואות שלא תנעול דלת בפני לווין ורב אחא אמר לך יחיד היכא דגמיר אע״ג דלא הוי מומחה נמי כשר מדאורייתא ורבנן הוא דאצריך ג׳ לכתחילה גזירה משום יושבי קרנות דלא גמירי כלל וכי אצרוך רבנן ג׳ לכתחילה היכא דלא הוו מומחין אבל אם היה מומחה לרבים דן לכתחילה ואפילו יחידי דיחיד מומחה עדיף מג׳ הדיוטות. ושדר רבינו שרירא גאון ז״ל יחיד מומחה דחשיב כרב נחמן בדורו דפקיע במשנה ובתלמוד ופקיע נמי בשיקול הדעת ומעיין בדיני כמה שני ומנסו ליה זימנין סגיאין ולא חזו ליה טעותא כגון האי הוי מומחה לרבים ועיקר לשון מומחה מנוסה כדתנן (שבת ס.) ולא בקמיע בזמן שאינו מומחה ומפרש בגמרא היכי מתמחי קמיעא הילכך דין מומחה מנוסה לרבים וחכמתו גלויה ומפורסמת לרבים ע״כ דבריו ז״ל:
[ואם היה מומחה לרבים דן אפילו ביחידי וכו׳]. {עיין להלן עמ׳ ח.}
דיני ממונות בשלשה הדיוטות כמו שבארנו משום נעילת דלת ואם היה מומחה לרבים כגון שיש לו שתי מדרגות בידיעה והוא שכבר למד בכדי צרכו ושיש לו חריפות ודעת צלול ופלפול מיושר להבחין בין הדברים ולהביאם במצרף והוא שנקרא כאן דגמירנא וסבירנא וכן שנתנסה ונבחן בבקיאות דינין דן אפי׳ ביחידי מדברי סופרים שכל כיוצא בזה כשלשה הדיוטות הוא בכל מקום ואף לדעת המצריך שלשה מומחין מן התורה כשם שתקנו ששלשה הדיוטות דנין בחד דגמיר כך תקנו להיות יחיד מומחה רשאי לדון אם באו לפניו לדון אע״פ שלא קבלוהו ואפי׳ לא היה לו רשות מבית ראש גולה ומ״מ אם טעה בשיקול הדעת ולא קבלוהו עליהם לעשות על פי דינו אם נשא ונתן ביד מה שעשה עשוי ומשלם מביתו ואם לא נשא ונתן ביד חוזר הדין ואם אי אפשר לחזור ישלם מביתו ואם נטל רשות או קבלוהו עליהם יש אומרים שהדין חוזר ואם אי אפשר לחזור פטור מלשלם ויש חולקין לומר שאינו חוזר אם אין גדול ממנו ועיקרי הדברים מתבררים בפרק רביעי:
בד״ה ואם היה מומחה כו׳ ועוד מדקאמר בסמוך אבל כו׳ דיניה לאו דינא משמע דסבר כר׳ אבהו ואפ״ה יחיד כו׳ עכ״ל לכאורה נראה לפרש דבריהם מדקא בעי למימר דיניה לאו דינא ע״כ היינו לרבי אבהו ואליביה מסיק מעובדא דמר זוטרא דאפי׳ יחיד מומחה דיניה דין אבל קשה דאין זה ראיה דאימא דהכי קמבעיא ליה דיניה לאו דינא וכרבי אבהו או נימא דדיניה דינא וכשמואל ומסיק מעובדא דמר זוטרא כשמואל דדיניה דינא ועל כן נראה לפרש דמשמע דרב נחמן ור׳ חייא דאמרי כגון אנא כו׳ אברייתא קאי דקתני דן אפי׳ יחידי וקמבעיא להו כגון אנא כו׳ אבל לא נקיט רשותא דיניה לאו דינא דהשתא הברייתא בנקיטא רשותא קמיירי ואם כן אף לפום הסברא דדיניה לאו דינא דהיינו כר׳ אבהו קתני בברייתא יחיד מומחה דן יחידי ולפי׳ רש״י הברייתא לא אתיא כרבי אבהו דיחיד מומחה אפילו ברשותא אינו דן ודו״ק:
בא״ד מדן את הדין ה״מ לשנויי דמיירי ביחיד מומחה לרבים כו׳ עכ״ל ולקמן שכתבו התוספות דהך דדן את הדין ע״כ איירי בשאינו מומחה מדקתני סיפא ואם היה מומחה לרבים פטור היינו למאי דאוקמא ר׳ אבהו הך דדן את הדין בקבלוהו דהשתא ע״כ לאו במומחה איירי דמדקתני בסיפא במומחה לרבים דהיינו שהמחוהו רבים עליהם שפטור מלשלם א״כ ברישא נמי בקבלוהו והוא מומחה אמאי חייב לשלם דבקבלוהו והוא מומחה ודאי דאין חילוק בין סמוך ובין שאינו סמוך דפטור כמ״ש הרא״ש אבל הכא כתבו התוס׳ דהוי מצי לשנויי לר׳ אבהו הרישא במומחה ולא קבלוהו כלל דחייב לשלם ובסיפא במומחה לרבים שהמחוהו רבים אליהם ולכך פטור ותו לא מידי וזה ברור בדברי התוס׳ ודברי מהרש״ל בזה אינן מבוררין כל הצורך ודו״ק:
בד״ה דן אפילו יחידי כו׳ ומכאן דסתם שלשה יכולין כו׳ עכ״ל ומגופה דרישא ד״מ בשלשה לא ה״מ לאוכוחי דמיירי בעל כרחו דאי בדקבלינהו אפילו חד נמי די״ל דאיכא לאוקמא בקבלינהו ואמרי דונו אותנו כמו שרגילין לעשות דין דכיוצא בזה כתבו התוס׳ לקמן דג׳ מצו למידן אבל יחיד לא וק״ל:
פרק דיני ממונות בשלושה
אלו ר״ג שבבל ומחוקק כו׳ הכא הקדים בקרא ר״ג להנשיא לפי מעלת מדרגה בשולטנות וממשלה כדאמרינן דהכא שבט והתם מחוקק אבל בפרק ג״ה שדרשו עם אלהים ועם אנשים וגו׳ רמז לו שעתידים לצאת ממנו ר״ג ונשיא שבא״י כו׳ ופרש״י דעם אלהים הוא נשיא ועם אנשים הוא ר״ג עכ״ל הקדים שם בקרא נשיא לר״ג דלפי חכמתם חשיב להו התם דנשיא קודם לר״ג בחכמה כמ״ש בתוס׳ דבני ארץ ישראל חכימי טפי ומזה הטעם שמסיים שם מכאן שרמז לו גלות דהיינו ע״י שיהיה גלות ויהיה ר״ג בבבל ונשיא בא״י הקדים הנשיא שבא״י בחכמה לר״ג שבבבל משום דאוירא דארץ ישראל מחכים ולזה שקרא לנשיא שבארץ ישראל שם אלהים על שם חכמתן דמומחין הם בחכמה אבל הכא שמקדים בקרא ר״ג לנשיא לענין ממשלה לא מסיים ביה דרמז להם גלות דאין זה תלוי בגלות אלא דר״ג הוא מזכרים ונשיא מנקבות כמ״ש בירושלמי ומיהו בפרק ג׳ דהוריות דמייתי נמי הך דהכא שבט והתם מחוקק וכו׳ לענין שעיר משמע דלאו היינו טעמא כמ״ש בתוס׳ משום דר״ג מזכרים ונשיא מנקבות דהא התם אפילו מלכי ישראל חשיבי כמלכות בית דוד אלא דביכולת ושולטנות תליא מלתא. ולפי זה היה נראה לומר דגם נשיא משאר שבטים שיש לו נטילת רשות ושולטנות מן המלכות מהני אבל מדברי הטור ח״מ סימן ג׳ נראה דלא מהני נטילת רשות כי אם משבט יהודה ומזרע בית דוד ועיין בבית יוסף שם. ויש ליישב דודאי לענין שעיר התם דילפי׳ ליה נמי מי שאין ע״ג אלא ה׳ אלהיו סברא הוא דאין לחלק בין מלכי ישראל למלכי בית דוד ולא מייתי התם הך דהכא לא יסור שבט וכו׳ אלא לאתויי דר״ג יש לו יותר שולטנות מנשיא שבא״י אבל לענין נטילת רשות דהכא דלא אתיא אלא מקרא דלא יסור שבט מיהודה כו׳ בזרע שבט יהודה תליא מלתא ויותר מזרע דוד ודו״ק:
תוס׳ ד״ה ואם היה מומחה לרבים. וז״ל לכך נ״ל דאפילו מאן דבעי ג׳ מומחין מדאורייתא תקנתא דרבנן היא דיחיד מומחה לרבים דן אפילו יחידי וכו׳, ומיהו קשה דבפרק ראוהו ב״ד (ר״ה דף כה:) משמע דמדאורייתא קאמר דמומחה לרבים דן ביחידי דתנן התם שאין היחיד נאמן ע״פ עצמו ומפרש בגמרא דאיצטריך למיתני דלא תימא דנאמן מידי דהוה איחיד מומחה דהכא ופריך ואימא ה״נ ומשני אין לך מומחה יותר ממשה, וי״ל דהתם פריך ומשני למ״ד לעיל דבר תורה חד נמי כשר עכ״ל.
עיין בגמ׳ בר״ה (דף כה:) ״סיפא איצטריך ליה דאין היחיד נאמן על ידי עצמו, סד״א הואיל ותנן דיני ממונות בשלשה ואם היה מומחה לרבים דן אפילו ביחיד הכא נמי ניקדשיה ביחידי קמ״ל, ואימא ה״נ, אין לך מומחה לרבים בישראל יותר ממשה רבינו וקאמר ליה הקב״ה עד דאיכא אהרן בהדך דכתיב ויאמר ה׳ אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר החדש הזה לכם״. והקשו התוס׳ דמהגמ׳ מוכח דיחיד מומחה לרבים דן מדאורייתא, דקס״ד בגמ׳ שם דמשה רבינו היה מקדש את החדש ביחידי מכיון שהיה יחיד מומחה לרבים, ומוכח מזה דיחיד מומחה לרבים כשר לדון מה״ת. ולכאורה כמו״כ יש להקשות על פרש״י בסוגיין שפירש (בד״ה דן אפילו יחידי) דיחיד מומחה כשר לדון משום דכתיב בצדק תשפוט את עמיתך וקסבר דאין עירוב פרשיות, דלפי״ז י״ל דמדאורייתא יחיד יכול לדון אפילו אי הוי הדיוט, וההלכה דיחיד מומחה לרבים דן אפילו יחידי הוא רק דין מדרבנן, וקשה דהרי בגמ׳ בר״ה קס״ד שמשה רבינו היה מקדש את החדש ביחיד משום שהיה יחיד מומחה לרבים, ומוכח שהדין דיחיד מומחה כשר לדון הוא מדאורייתא.
ונראה לתרץ דלכו״ע בקידוש החדש חל דין דמדאורייתא בעינן יחיד מומחה לרבים כדי לקדש את החדש. דעיין בגמ׳ ברכות (דף סג.) דר״ע קידש את החדש ועיבר את השנה בחו״ל משום דלא הניח כמותו בא״י, ומבואר דגדול הדור יכול לעבר את השנה בחו״ל. ולכאורה צ״ב ביסוד דין זה, דהרי לגבי שאר דינים גדול הדור לא הוי במקום הסנהדרין, וכגון בדין זקן ממרא או לדון נביא שקר או להוסיף על העזרה, דלא אמרינן דגדול הדור הוי במקום הסנהדרין שיכול לדון נביא שקר או שהחולק עליו הוי זקן ממרא, ושהוא יכול להוסיף על העיר והעזרות. וא״כ צ״ב מ״ש דין קידוש החדש ועיבור השנה דמהני בגדול הדור שלא הניח כמותו בא״י.
ואשר נראה לבאר בזה דהנה יש ב׳ דינים בב״ד הגדול: א) חלות דין ב״ד של ע״א, דיש כמה הלכות התלויים בחלות שם ב״ד של ע״א וכגון דין זקן ממרא, ודין נביא שקר, והוספת קדושה לעיר ועזרות (וכדמבואר במשנה דף ב.), ב) חל דין בפ״ע דכל היכא דבעינן דעת כל ישראל ויש מעשה שצריך להיעשות ע״י כל כלל ישראל - מעשה דב״ד הגדול סגי, דב״ד הגדול הם במקום כלל ישראל ודעתם נחשבת כדעת כלל ישראל.⁠א ויש להביא ראייה ליסוד זה מדין כיבוש רבים, דעיין ברמב״ם (פ״א מהל׳ תרומות ה״ב) וז״ל ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא בארצות שכיבשן מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל וזהו הנקרא כיבוש רבים וכו׳ עכ״ל. ומלשונו מבואר דכיבוש רבים חל בכיבוש ע״י מלך מדעת רוב ישראל. וצ״ע דבפ״ה מהל׳ מלכים (ה״ו) כתב וז״ל כל הארצות שכובשין ישראל במלך על פי בית דין הרי זה כיבוש רבים והרי הוא כא״י שכבש יהושע לכל דבר וכו׳ עכ״ל, ומשמע דחלות שם כיבוש רבים תלוי בב״ד, וצ״ע דבהל׳ תרומות כתב שדין כיבוש רבים חל בכיבוש מלך מדעת רוב ישראל ולא הזכיר ב״ד כלל. ועוד צ״ע דאי חלות שם כיבוש רבים תלוי בכיבוש עפ״י ב״ד הגדול אמאי לא קתני לה במשנה (בדף ב.) בהדי הדינים התלויים בב״ד של ע״א. ונראה לומר דיסוד דין כיבוש רבים הוא כיבוש שנעשה על פי דעת רוב ישראל לצורך כל ישראל, ומשו״ה קרי ליה כיבוש רבים. וכן משמע ממש״כ הרמב״ם (פ״א מהל׳ תרומות ה״ב) וז״ל אבל יחיד מישראל או משפחה או שבט שהלכו וכבשו לעצמן מקום אפילו מן הארץ שניתנה לאברהם אינו נקרא א״י כדי שינהגו בו כל המצוות עכ״ל, ומבואר דיסוד חלות כיבוש רבים הוא כיבוש שנעשה מדעת רוב ישראל לצורך כלל ישראל ובלאו הכי הוי כיבוש יחיד. ולפי״ז נראה דהא דחל כיבוש רבים ע״י ב״ד הגדול של ע״א הוא משום שב״ד הגדול הם במקום כלל ישראל, דכל היכא דיש מעשה שצריך להיעשות ע״י כלל ישראל ובעינן דעת כלל ישראל, סגי בדעת ומעשה של ב״ד הגדול של ע״א משום שהן עומדין במקום כלל ישראל, ועפ״י דין דעתם מהוה דעת של כלל ישראל. אולם אין דין כיבוש רבים תלוי בב״ד של ע״א מפאת הלכות ב״ד, ולכן אין דין כיבוש רבים מוזכר במשנה (בדף ב.) בהדי שאר הלכות התלויים בחלות שם ב״ד של ע״א.
והנה עיין ברמב״ם (פ״ה מהל׳ קידוש החדש ה״א – ה״ב) וז״ל כל מה שאמרנו מקביעות ראש חדש על הראיה ועיבור השנה מפני הזמן או מפני הצורך אין עושין אותו אלא סנהדרין שבא״י או ב״ד הסמוכים בא״י שנתנו להן הסנהדרין רשות שכך נאמר למשה ולאהרן החדש הזה לכם ראש חדשים ומפי השמועה למדו איש איש ממשה רבינו שכך הוא פירוש הדבר עדות זו תהיה מסורה לכם וכל העומד אחריכם במקומכם, אבל בזמן שאין שם סנהדרין בארץ ישראל אין קובעין חדשים ואין מעברין שנים אלא בחשבון זה שאנו מחשבין בו היום. ודבר זה הלכה למשה מסיני שבזמן שיש סנהדרין קובעין על פי הראיה ובזמן שאין שם סנהדרין קובעין על פי החשבון שאנו מחשבין בו היום ואין נזקקין לראיה עכ״ל. ומבואר דקידוש החדש ועיבור השנה תלויים בב״ד הגדול, אלא דיש הלכה למשה מסיני דבזמן שאין סנהדרין קובעין את החדש ע״פ החשבון. ועיין ברמב״ם בספה״מ (מצוה קנ״ג) וז״ל היא שצונו לקדש חדשים ושנים וזו מצות קידוש החדש, והוא אמרו יתעלה החדש הזה לכם ראש חדשים ובא הפירוש שעדות זו תהא מסורה לכם כלומר שמצוה זו אינה מסורה לכל איש ואיש וכו׳ אבל מצוה זו לא יעשה אותה לעולם אלא בית הגדול לבד ובארץ ישראל לבד, ולכן בטלה הראיה אצלנו היום בהעדר בית דין הגדול כמו שבטל הקרבת הקרבנות בהעדר המקדש וכו׳, ודע שחשבון זה שנמנה אותו היום ונדע בו ראשי חדשים והמועדים אי אפשר לעשותו אלא בארץ ישראל לבד ובעת הצורך וכו׳ והידוע שבית דין הגדול אמנם היה בארץ ישראל והם שקבעו חדשים ויעברו שנים בפנים המקובלים אצלם ובקבוצתם ג״כ, ובכאן שורש גדול משרשי האמונה וכו׳ וזה שהיותנו היום בחוץ לארץ מונים במלאכת העיבור שבידינו ואומרים שזה היום ראש חודש וזה היום יום טוב, לא מפני חשבונינו נקבענו יום טוב בשום פנים, אבל מפני שב״ד הגדול שבא״י כבר קבעוהו זה היום ראש חודש או יום טוב, ומפני אמרם שזה היום ראש חדש או יו״ט יהיה ר״ח או יו״ט, בין שהיתה פעולתם זאת בחשבון או בראיה וכו׳ ועל קביעותם נסמוך לא על חשבונינו עכ״ל.
והשיג עליו הרמב״ן (ספה״מ מצוה קנ״ג) וז״ל והנה דבר ברור וידוע הוא שב״ד הגדול בטל מארץ ישראל ואפילו קודם החרבן ר״ל שלא היה בהם דין בית הגדול כמו שאמרו פ״ק מע״ז (דף ח:) ארבעים שנה עד שלא חרב הבית גלתה סנהדרין וישבה לה בחנות למאי הלכתא לומר שלא דנו דיני דיני נפשות וכו׳ מן המקום אשר יבחר ה׳ מלמד שהמקום גורם כלומר שכ״ז שסנהדרי גדולה במקומם בלשכת הגזית סנהדרי קטנה נוהגת בכל מקום ואפילו בחוץ לארץ ודנין דיני נפשות בכל מקום, אבל משגלתה סנהדרי גדולה מן המקום ההוא בטלו דיני נפשות מכל ישראל ואפילו ביצאתם משם לטייל מעט ולחזור בטל כחן ורשותן מהם עד שיהיו במקומן וכו׳ כ״ש אחר החרבן וכו׳ כמו שאמרו עוד בפרק ד׳ מיתות (דף נב) ובאת אל הכהנים הלויים ואל השופט בזמן שיש כהן יש שופט בזמן שאין כהן אין שופט וכו׳ ומאותה שעה בטלו כל הדינים התלויים בב״ד הגדול וא״כ לא היו יכולין לקדש על פי הראיה מזמן הארבעים שנה קודם החורבן וידוע הוא בכמה מקומות שהיו עושין כך עד זמן קרוב לסתימת התלמוד, ובין בראיה בין בחשבון בזמן הרע הזה שאין בא״י סנהדרין ולא ב״ד סמוכים כלל ואין בחו״ל ב״ד שנסמך בארץ לא יועיל חשבונינו שום תועלת וכו׳ עכ״ל.
ובישוב שיטת הרמב״ם נראה שיסוד הדין דבעינן ב״ד הגדול לקדש החדש ולעבר השנים אינו מהל׳ ב״ד ומשום דבעינן חלות שם פסק ומעשה ב״ד של ב״ד הגדול לקדש את החדש, אלא יסוד הדין הוא דקידוש החדש ועיבור השנה נמסר לכלל ישראל, וכדאיתא בגמ׳ (ברכות מט.) דחותמים הברכה ״מקדש ישראל והזמנים״ משום דישראל קדשינהו לזמנים, והכח של ב״ד הגדול לקדש את החדש ולעבר את השנים הוא משום דמעשה ודעת ב״ד הגדול עפ״י דין הוי מעשה ודעת של כל כלל ישראל. דכשב״ד הגדול קובע דיש לקדש את החדש ולעבר את השנה זה נחשב כקביעות של כל כלל ישראל, דב״ד הגדול הם במקום כלל ישראל. ונראה דדין מקום גורם הוי הלכה בהלכות ב״ד וחל בנוגע לאותן הלכות התלויים בחלות שם ב״ד הגדול, אולם הדין דב״ד הגדול של ע״א מקדשין את החדש ומעברין השנים אינו חל מדין ב״ד, אלא יסודו משום שב״ד הגדול הם במקום כלל ישראל ודעתם מהוה דעת כלל ישראל, ונראה שדין זה חל בסנהדרין אף לאחר שגלו ממקומן. ומשו״ה שפיר יוכלו לקדש את החדשים אף לאחר שגלו ממקומן קודם חורבן הבית. ויש להביא ראיה דיסוד דין קידוש החדש ועיבור השנה נמסר לכלל ישראל, וב״ד הגדול מקדשין את החדש משום שעל פי דין מעשיהן ודעתן נחשב כמעשה ודעת של כל כלל ישראל, מהתוספתא (פ״ב סנהדרין ה״ו) וז״ל רשב״ג וראבר״צ אומרים אין מעברין את השנה ואין עושין כל צרכי ציבור אלא על תנאי כדי שיקבלו רוב הציבור עליהם עכ״ל. ולכאורה דברי התוספתא צ״ע, דהתינח שאין ב״ד מתקנים תקנות לצרכי הציבור אלא על תנאי שיקבלו רוב הציבור עליהם, דאין גוזרין גזירה על הציבור אא״כ רוב הציבור יכול לעמוד בה. אולם מ״ט אין מעברין את השנה אלא על תנאי שיקבלו רוב הציבור, וכי בנוגע לשאר הוראות של ב״ד בעינן שיקבלו אותם רוב הציבור בכדי שיחול ההוראה. ונראה דמוכח מכאן שיסוד דין עיבור השנה נמסר לכלל ישראל, וב״ד הגדול מעברין את השנה בעד כל הציבור, דב״ד הגדול הם במקום כלל ישראל ומעשיהן ודעתם עפ״י דין מהוה מעשה ודעת של כל כלל ישראל. ומשו״ה בעינן שיסכימו רוב ישראל לעבר את השנה דאל״כ אין ב״ד הגדול יכולים לעבר את השנה נגד דעת רוב ישראל.
ולפי״ז נראה דיסוד ההלכה שגדול הדור שלא הניח כמותו בא״י יכול לקדש את החדש ולעבר השנים אינו בתורת חלות שם ב״ד, אלא דהנשיא יכול לקדש את החדש ולעבר השנה בתורת כלל ישראל שהוא עומד במקום הכלל, ומהוה שלוחם של כלל ישראל לקדש החדש ולעבר השנים. ויש להביא סמך לכך מהמשנה בר״ה (דף לא:) ״אמר ר׳ יהושע בן קרחה ועוד זאת התקין ריב״ז שאפילו ראש ב״ד בכל מקום שלא יהיו העדים הולכים אלא למקום הוועד״, וברש״י (ד״ה אמר ריב״ק) כתב וז״ל שנצרך לפרוש ממקום הוועד למקום אחר שהרי עיקר החדש תלויה בו כדתנן בפירקין לעיל (כד.) ראש ב״ד אומר מקודש וילפינן לה מקראי עכ״ל. ומבואר דאף כשיש סנהדרין קידוש החדש תלוי בהסכמת הנשיא. ולכאורה צ״ב דלא מצינו בשאר מעשי ב״ד הגדול דבעינן הסכמת הנשיא ומ״ש דין קידוש החדש ועיבור השנה משאר הוראות של ב״ד הגדול. ונראה לומר דהא דבעינן ב״ד הגדול לקדש את החדש ולעבר השנים הוא משום דהם במקום כלל ישראל. ונראה שדעת הנשיא הסנהדרין או גדול הדור שלא הניח כמותו בא״י נמי חל בתורת דעת של כלל ישראל, ומשו״ה בעי רשות הנשיא והסכמתו לקדש את החדש. וכמו״כ בגדול הדור שלא הניח כמותו בא״י מעשיו ודעתו לקדש את החדש מהוה מעשה ודעת של כלל ישראל, ומשו״ה יכול הוא לקדש את החדש ולעבר את השנים.⁠ב
ולפי״ז יש לבאר את סוגיית הגמ׳ בר״ה, דקס״ד שמשה רבינו היה מקדש את החדש לבדו משום שהיה גדול הדור, ודעתו מהוה דעת של כל כלל ישראל, וקמ״ל מהפסוק ״וידבר ה׳ אל משה ואהרן לאמר החדש הזה לכם – עד דאיכא אהרן בהדך״, דבעינן ב״ד שלם לקדש את החדש בצירוף להסכמת הנשיא. אולם אין להקשות מהא דקס״ד דמשה רבינו היה מקדש את החדש ביחידי דמזה מוכח דיחיד מומחה לרבים דן מדאורייתא, דקדה״ח שאני דס״ד דמשה רבינו היה מקדש את החדש לבדו משום שהיה גדול הדור ונשיא הסנהדרין ודעתו מהוה דעת כלל ישראל.
תוס׳ ד״ה דן אפילו יחידי. וז״ל ויכול לכוף את האדם בעל כרחו דאי בדקיבליה עילוייה אפילו שאינו מומחה נמי, ומכאן דסתם ג׳ יכולין לדון את האדם בעל כרחו כשאינו רוצה לבא לב״ד, דהא ג׳ במקום יחיד מומחה קיימי ואפילו שנים נמי דנין את האדם בעל כרחו אלא דאיקרו ב״ד חצוף וכו׳ אבל אם אמר שלא יבא לב״ד כלל או אם היה לווה ואינו רוצה לדון כלל בעירו כופין אותו ודנין אותו בעל כרחו עכ״ל.
ומבואר מדברי התוס׳ דס״ל דיחיד מומחה יש לו כח לכפות את בעלי הדין לבא לדין. וי״ל דתוס׳ ס״ל דכח הכפייה היא חלק מהרשות להורות ולדון, ומכיון דיש ליחיד מומחה רשות להורות ולדון ה״נ דיש לו הכח לכפות את בעלי הדין לבא לדון. אמנם עיין ברמב״ם (פ״ד מהל׳ סנהדרין הי״ד) וז״ל וכל דיין הראוי לדון שנתנו לו ב״ד שבא״י רשות לדון יש לו רשות לדון בכל ארץ ישראל ובעיירות העומדים על הגבולים אע״פ שלא רצו בעלי דינין, אבל בחוצה לארץ אין רשותן מועלת לו לכוף את בעלי דינין, אע״פ שיש לו לדון דיני קנסות בחוצה לארץ אינו דן אלא למי שרוצה לדון אצלו, אבל לכוף את בעלי דינין ולדון להם אין לו רשות עד שיטול רשות מראש גלות עכ״ל. ומבואר מדברי הרמב״ם דהכח לכפות את בעלי הדין אינו חלק מהרשות להורות ורק דיין בא״י שנתנו לו ב״ד שבא״י רשות להורות או דיין בחו״ל שקיבל רשות מהריש גלותא יש לו כח לכפות בעלי הדין, ואילו דיין שבחו״ל שנתנו לו ב״ד שבא״י רשות להורות בחו״ל, אע״פ שיכול להורות אינו יכול לכוף את בעלי הדין. ומשמע דס״ל דכח כפייה היא שררה נפרדת וצריך לזה רשות מיוחדת מהריש גלותא. ונראה דלפי שיטת התוס׳ דהרשות להורות כולל נמי את הכח לכפות את בעלי הדין לבא לדין א״כ דיין שסמוך עפ״י ב״ד שבא״י יכול לכוף את הדין בחו״ל אף אם לא קיבל רשות מראש הגלות, דמאחר שכח הכפייה היא חלק מהרשות להורות הואיל ויש לו רשות להורות ה״נ יש לו את הכח לכפות את בעלי הדין.
ועוד יש להעיר דבזה״ז ב״ד נוהגים להוציא שטר סירוב לכוף את מי שאינו רוצה לבא לדין, ולכאורה זה לא כשיטת התוס׳ או כשיטת הרמב״ם, דלשיטת התוס׳ דאף יחיד יכול לכוף את בעלי הדין י״ל דאף יחיד יכול להוציא שטר סירוב ולא רק ב״ד של ג׳. ואילו לשיטת הרמב״ם דכח כפייה הוא דין שררה בפ״ע ואינו חלק מהרשות לדון י״ל דבזה״ז אין לב״ד כח שררה וכח כפייה לדין דיש להם רק הרשות לדון. אולם נראה דיש ב׳ דיני כפייה בב״ד: א) דין כפייה לבא לדין הנלמד מהפסוק ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם ודרשינן אלו כלי הדיינים (דף ז:), וב״ד יכולים לכוף את בעלי הדין לבא לפניהם לדין, ב) דין כפייה על המצוות שיסודו ממצות תוכחה ומקורו מפרשת שופטים ושוטרים תתן לך (עיין בספה״מ מצוה קע״ו)⁠ג. ולכאורה אף לפי שיטת הרמב״ם שאין ליחיד כח כפייה היינו רק בתורת כפייה דב״ד, שאינו יכול לכוף את בעלי הדין לבא לדין. אולם אף יחיד יש לו דין כפייה בתורת תוכחה וא״צ שררה לזה.
א. ועיין בחידושי מרן רי״ז הלוי פ״ה מהל׳ סנהדרין ה״א.
ב. ועיין עוד במש״כ רבינו זצ״ל באגרות הגרי״ד הלוי פ״ה מהל׳ קידוש החדש ה״א – ה״ב (עמ׳ ע״ט – צ).
ג. עיין בספר המצוות לרמב״ם (מצות עשה קעו) שכתב וז״ל והמצוה הקע״ו היא שצונו למנות שופטים ושוטרים שיכריחו לעשות מצוות התורה ויחזירו הנוטים מדרך האמת אליה על כרחם ויצוו לעשות הטוב ויזהירו מן הרע ויעמידו הגדרים על העובר עד שלא יהיו מצות התורה ואזהרותיה צריכות לאמונת כל איש ואיש עכ״ל.
ואם היה הדיין מומחה לרבים הריהו דן אפילו בהיותו יחידי. מסופר, אמר רב נחמן: כגון אנא [אני] אדם כמוני דן דיני ממונות ביחידי. וכן אמר ר׳ חייא: כגון אנא [אני] דן דיני ממונות ביחידי.
But if one was a judge accepted as an expert for the public, then he may judge cases even as the lone judge. Rav Naḥman said: One such as I may judge cases of monetary law as the lone judge. And similarly, Rabbi Ḥiyya said: One such as I may judge cases of monetary law as the lone judge.
מאמרים באתר אסיף
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןתוספותרמ״הרמב״ןבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) אִיבַּעְיָא לְהוּ כְּגוֹן אֲנָא דִּגְמִירְנָא וּסְבִירְנָא וּנְקִיטְנָא רְשׁוּתָא אֲבָל לָא נְקִיט רְשׁוּתָא דִּינֵיהּ לָא דִּינָא אוֹ דִילְמָא אע״גאַף עַל גַּב דְּלָא נָקֵיט רְשׁוּתָא דִּינֵיהּ דִּינָא.

A dilemma was raised before the Sages: What is the meaning of: Such as I, in the statements of these Rabbis? Did they intend to say: Such as I, in that I have studied and have the skills to extrapolate and derive new rulings on the basis of earlier decisions, and have also received permission to judge as the lone judge? But accordingly, if one has not received permission to judge as the lone judge, his judgment is not a valid judgment? Or perhaps this is not the correct reading of the statements, and the halakha is that even though he did not receive permission to judge as the lone judge, his judgment is nevertheless a valid judgment?
ר׳ חננאלרי״ףרש״ירמ״המהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומיבעיא לן: כגון אנא דגמירנא וסברנא, אע״ג דלא נקיטנא רשותא – דיניה דינא, אי לאא. לאו הוי בדינא, אלא גחכם גדול חשוב בדורו, כרב נחמן וכיוצא בו. דפירוש מומחה – מנוסה בדינים, עד דנקיט רשותא.
א. = או לא.
ב. בכת״י 2 נוסף: דיניה. אבל אינו מומחה דיניה לאו דינא, ולפי זה כתבו התוספות דסוגיית הגמרא היא דלא כשמואל. אבל לדעת הגאונים שמואל לא הכשיר אלא בשנים.
ג. פירוש, אלא אפילו חכם וכו׳. ר״ח משתמש כאן במטבע לשון מתשובת רב שרירא גאון שבשערי צדק חלק ד שער ז סי׳ לה (הובא ברא״ש כאן). שכתב: הכין חזינא דמומחה לא הוי אלא חכם גדול דחשיב בדורו כרב נחמן בקי וכול׳. וכך גם המשך דברי ר״ח הם על פי דבריו שם: ועיקר לשון מומחה ניסוי הוא וכול׳, הלכך דיין מומחה מנוסה לרבים ושחכמתו מפורסמת עלויה לרבים. וכן הוא בפירוש הרמב״ם בכורות פרק ד דמומחה היינו בעל נסיון ומומחה לרבים הוא ידוע לרבים כמי שיודע לכוון, והמומחה לבית דין הוא זה שבית דין ניסוהו. ומלשון הרמב״ם שם נראה שהמומחה לבית דין עדיף מהמומחה לרבים, וכל מעלתו של המומחה לרבים היא שאף שלא ניסוהו בית דין כבר נתפרסם ברבים שהוא מומחה ודי בזה.
ד. פירוש זה קוטע את רצף המשפט, וכדרך הפירושים שבגליונות שנכנסו בפנים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דגמירנא – שמועות דינין מרבותי.
וסבירנא – יודע אני להוסיף וליישב טעמים מדעתי.
ונקיטנא רשותא – מריש גלותא דייננא דיני ממונות ביחידי.
דיניה לאו דינא – והדר דינא לגמרי.
איבעיא להו כגון אנא דגמירנא הילכתא דדיני מרבותי וסבירנא סברי מדעתאי כלומר שומע אני להבין דבר מתוך דבר ולישני טעמים מעצמי והוא דנקיט רשותא מבי ריש גלותא או דילמא אע״ג דלא נקיט רשותא כיון דגמיר וסביר דיניה דינא ועיקריה דהאי בעיא משום דקתני בברייתא ואם היה מומחה לרבים דן ואפילו יחידי ואתו ר׳ חייא ורב נחמן לפרושי האי מומחה לרבים דדיין דיני ממונות ביחידי היכי דמי והיינו דאמר ר׳ חייא כגון אנא ורב נחמן אמר נמי כגון אנא דן דיני ממונות ביחידי ור׳ חייא ורב נחמן תרוייהו הוו גמירי וסבירי והוו נקיטי רשותא ר׳ חייא מרבי כדאיתא לקמן ורב נחמן מריש גלותא כדאיתא בפרק עשרה יוחסין (ע׳.) דאזמנן לרב יהודה לקמיה דרב נחמן וא״ל רב הונא דליזיל קמיה משום יקרא דריש גלותא וכדאיתא נמי בפרק המוכר את הבית (ס״ה.) דא״ל רב הונא לרב נחמן הילכתא כוותייכו דמקרביתו לבבא דריש גלותא דשכיחי דייני ואמטול הכי א״ל רב נחמן לרב ששת בכתובות (צ״ד:) אנא דיינא אנא ומר לאו דיינא וכיון דאיתברר לך דרב חייא ורב נחמן תרוייהו הוו נקיטי רשותא איצטריכינן למיבעא האי כגון אנא דקאמרי ר׳ חייא ורב נחמן מה ניהו מי אמרינן דהכי קאמרי כגון אנא דגמירנא וסבירנא ונקיטנא רשותא כה״ג הוא דדיין דיני ממונות ביחידי או דילמא רבי חייא ורב נחמן כי קאמרי כגון אנא לאו משום מנקט רשותא קאמרי אלא אגמרא וסבר׳ בלחוד קאמרי ואלישנא דמומחה קיימי דלא הוי מומחה עד דגמיר וסביר והכי קאמרי כי הוי כגון אנא דגמירנא וסבירנא ואע״ג דלא נקיט רשותא מבי ריש גלותא דיניה דינא ואמרי׳ ת״ש דמר זוטרא בריה דרב נחמן דן דינא ביחידי וטעה בשיקול הדעת אתא לקמיה דרב יוסף אמר ליה אי קבלוך עלייהו בעלי דינין לא תשלם דלהכי אהניא לך רשותייהו למיפטרך מתשלומין ואי לא קבלוך עלייהו ואת הוא דדינת להו על כרחייהו זיל שלים ומיהו דינא לא הדר אלמא אע״ג דלא נקיט רשותא כיון דגמיר וסביר דיניה דינא והא דאמרינן הכא אי קבלוך עלייהו לא תשלם אי קשיא לך הא דתנן דן את הדין כו׳ מה שעשה עשוי ומשלם מביתו ואוקימנא לקמן בדקבלוה עלייהו דאמרי ליה כי קבלנך אדעתא דדיינת לן דין תורה התם ביחיד שאינו מומחה אבל במומחה וקבלוה עלייהו פטור כדקתני סיפא ואם היה מומחה לב״ד פטור מנשלם ואע״ג דהתם בסמוך עסקינן אפ״ה על כרחך כיון דדיין ביחידי לא שנא מומחה וסמוך ולא שנא מומחה ולא סמוך חד דינא הוא וכי איכא לפלוגי בהו היכא דהוו תלתא דשלשה סמוכין פטירי ואע״ג דלא קבלונוהו ותלתא לא סמיכי אע״ג דהוו כרב נחמן מיחייבי אלא אי קבלונהו בעלי דינין. ואיכא מאן דכתב בפירושא דיליה דהאי דאמרינן הכא אי קבלוך עלייהו לא תשלם דוקא כגון דקבלוה עלייהו לגמרי לילך אחריו אם לדין אם לטעות ולא יתבעוהו לך לא תשלם ואי לא זיל שלים דאמרי ליה כי קבילנך אדעתא דדינת לן דין תורה והדין פירושא ליתיה כלל דכי מצו אמרי ליה בעלי דינין לדיין כי קבילנך אדעתא דדינת לן דין תורה הני מילי ביחיד דלאו מומחה אבל ביחיד מומחה וקבלוה עלייהו וטעה פטור מלשלם כדברירנא לעיל מההיא מתני׳ דדן את הדין דקתני סיפא אם היה מומחה לרבים פטור מלשלם ולא מצית לאוקו׳ בדקבילו אנפשייהו למיזל בתריה בין לדין תורה בין לטעות דא״כ רישא נמי אמאי ישלם מביתו הא סבור וקביל. ורבינו יצחק בעל הלכות ז״ל כתב אי קבלוך עלייהו לא תשלם והדר דינא ואי לא קבלוך קם דינא ותשלם משום דהוה ס״ל ז״ל דכל היכא דאמרינן פטור הדר דינא ולא דייק גבן הא דרכא כלפי ליא מדלא קבלוה עילוייהו כל שכן דהדר דינא ועוד אם איתא דכל היכא דתני פטור הדר דינא אלא הא דתנן דיני ממונות מחזירין ורמינן עלה הא דתנן דן את הדין כו׳ מה שעשה עשוי ואמר ר׳ יוסף לא קשיא כאן במומחה כאן בשאינו מומחה ופריך במומחה מחזירין והא קתני סיפא אם היה מומחה לב״ד פטור מלשלם ואם איתא דכל היכא דתנא פטור הדר דינא דקרי לה מאי קרי לה הא בהדיא קתני ואם היה מומחה לב״ד פטור מלשלם דהיינו מחזירין ואכתי לישני ליה מתני׳ במומחה דן את הדין בשאינו מומחה ותו דקאמרי׳ בריש פרקין אלא מעתה טעו לא ישלמו ומשנינן עלה אתה נועל דלת בפני לווין ואם איתא דכל היכא דפטור מלשלם הדר דינא מאי נועל דלת איכא אלא מסתברא דכל היכא דתני פטור לענין שלומי הוא ולעולם קם דינא. והכי נמי אשכחינן ליה בעיטור סופרים מהני טעמי דכתבינן:
ואיבעיא לן מאי רשותא דקאמר דהוה נקיט רבה בר בר חנה ומהדרי׳ דכי הוה קא נחית רבה בר בר חנה לבבל א״ל רבי חייא לר׳ בן אחי יורד לבבל יורה באיסור והיתר וטומאה וטהרה ואמר ליה יורה דיני ממונות על מנת להפטר אמר ליה ידין יתיר בכורות כלומר יראה מומו של בכור ואי קבוע הוא יתירנו לשוחטו דבזמן שבית המקדש קיים הוה אית ליה תקנה בהקרבת לבכור תמים אימורין והוה משתרי בשר לאכילה לכהן אבל בזמן שאין בית המקדש קיים אין תקנה לבכור עד שיפול בו מום קבוע והאי דאיצטריך למינקט רשות משום דאמרינן בפרק יום הכיפורים אסור באכילה (ע״ח.) דבר זה הניחו להם חכמים לבי נשיאה דצריך ליטול מהם רשות להתיר בפירוש הוה קא נחית רב לבבל וכולה בשמעתין מפרש להו:
ודייקינן מאי שנא למר דקרי ליה בן אחי וכו׳ והא אמר מר איבו אבוה דרב כדאמרינן בפרק אור לי״ד (ד׳.) איבו קיים וחנה אבוה דרבה ושילת ומרתא אחואתא דידהו הוו אלמא רב בר איבו ורבה בד בר תנה תרוויהו בני אחוה דרבי חייא הוו ומפרקי׳ רב הוה בר אחוה מאבוה דהוה בר אחתיה מאימיה כלומר דאיבו אבוה דרב הוה אחוה דר׳ חייא מאבוה ולא מאימיה ונסיב אחתיה דר׳ חייא מאימיה דלאו מאבוה ונפק מינה רב דהוה ליה רב בר אחוה דרבי חייא מאבוה ובר אחתיה מאימיה ומשו״ה קרי ליה בן אחותי ורבה בר בר חנא דהוה בר אחוה ולאו בר אחתיה קרי בן אחי:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: מה פירוש ״כגון אנא״ [אני], בדברי חכמים אלה? האם משמעו: דגמירנא וסבירנא ונקיטנא רשותא [שלמדתי וקיבלתי מרבותי והגעתי לדרגה להבין מדעתי וקיבלתי רשות] מראש הגולה שהוא הרשות המוסמכת לכך, זה הרשאי לדון ביחיד, אבל מי שלא נקיט רשותא [קיבל רשות] מראש הגולה — דיניה [דינו] ביחיד לא דינא [דין]. או דילמא [שמא]: אף על גב [אף על פי] שלא נקיט רשותא [קיבל רשות]דיניה דינא [דינו דין]?
A dilemma was raised before the Sages: What is the meaning of: Such as I, in the statements of these Rabbis? Did they intend to say: Such as I, in that I have studied and have the skills to extrapolate and derive new rulings on the basis of earlier decisions, and have also received permission to judge as the lone judge? But accordingly, if one has not received permission to judge as the lone judge, his judgment is not a valid judgment? Or perhaps this is not the correct reading of the statements, and the halakha is that even though he did not receive permission to judge as the lone judge, his judgment is nevertheless a valid judgment?
ר׳ חננאלרי״ףרש״ירמ״המהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) ת״שתָּא שְׁמַע דְּמָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דר״נדְּרַב נַחְמָן דָּן דִּינָא וּטְעָה אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף א״לאָמַר לוֹ באִם קִיבְּלוּךְ עֲלַיְיהוּ לָא תְּשַׁלֵּם וְאִי לָא זִיל שַׁלֵּים ש״משְׁמַע מִינַּהּ גכִּי לָא נָקֵיט רְשׁוּתָא דִּינֵיהּ דִּינָא ש״משְׁמַע מִינַּהּ.

The Gemara suggests: Come and hear a solution to this dilemma from the following case: Mar Zutra, son of Rav Naḥman, once adjudicated a certain case and erred in his ruling. Upon recognizing his error, he came before Rav Yosef to ask what he should do. Rav Yosef said to him: If the litigants accepted you upon themselves as the lone judge, and both had agreed that they would accept your ruling, you are not liable to pay restitution to the party who lost the case due to your erroneous ruling. But if they did not accept you on themselves, but were rather compelled to be judged before you, you must go and pay restitution. And learn from it that even in a case where one did not receive permission to judge as the lone judge, his ruling is a valid judgment. The Gemara affirms: Learn from it that this is the case.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןתוספותבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ופשטנא: אמר זוטרא דן דינא וטעה. אתא לקמיה דרב יוסף, ואמר ליה: אי קבלוך עליהו – לא תשלם, ואי לא – זיל שלם, ש״מ דיניה דינא אע״גב דלא נקיט רשותא. וכן סוגיא דשמעתא.
א. בכת״י 2: מדמר.
ב. ע״כ בכת״י 2.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דן דינא – ביחידי.
אי קבלוך עלייהו – לגמרי לילך אחריך אם לדין אם לטעות ולא יתבעוך לא תשלם.
ואי לא זיל שלים – ואי לא קבלו טעותך עליהם דאמרו לך דיינת לן דין תורה זיל שלים ומיהו מיהדר דינא לא אלמא גמיר וסביר וכי לא נקיט רשותא דיניה דינא ולא מהדר.
ואמרי׳נן מר זוטרא בריה דרב נחמן ומומחה לרבים הוה דן דינא וטעה אתא לקמיה דרב יוסף אמר ליה אם קיבלוך עלייהו לא תשלם ואי לא זיל שלים. ואי אמרו ליה דיינת לן דין תורה, שקיבלוהו לדין תורה, טעה משלםא. והוא שטעה בשיקול הדעת, כגון תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי ולא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר וסוגיין דעלמא אליבא דחד מינייהו ואזל איהו ועבד כאידך, והיינו שיקול הדעת, ששוקל דעתו כנגד רבים. אבל אם טעה בדבר משנה או בדבר הלכה המפורשת בתלמוד ואפילו בדברי האמוראים המפורש׳ב הלכה חוזרג את הדין ואינו משלם.
א. משמע גם במומחה. ונחלקו ראשונים בדבר. עיין ש״ך סי׳ כה סק״ל אות ד.
ב. אולי: המפורשים חוזר וכו׳. [באב״ש הגיה: המפרשים]. ועי׳ במכילתין לג ע״א אפילו בדרב ושמואל אפילו בדידי ודידך.
ג. בכת״י וחוזר. ואולי צ״ל יחזיר.
ואי לא זיל שלים – פירש בקונטרס ואי לא כגון דאמרי ליה דיינת לן דין תורה וקשה דאם כן מאי דייק מהכא דהא אפילו לא גמיר וסביר נמי מה שעשה עשוי וישלם מביתו כדמוכח לקמן (דף ו.) דפריך לרבי אבהו מדן את הדין ומוקי לה בדקבלה עילויה ובשאינו מומחה איירי דהא קתני סיפא ואם היה מומחה לרבים פטור לכך נראה ואי לא דלא קבלוך עלייהו כלל.
גדולי המחברים כתבו שאע״פ שהוא דן ביחיד אין ההודאה בפניו קרויה הודאה בבית דין אפילו היה סמוך ושלשה אפילו הדיוטות הודאתם קרויה הודאה בבית דין והכופר בפניהם ואח״כ באו עדים הוחזק כפרן ואינו חוזר וטוען וגדולי הנשיאים שבברצלונה כתבו שאע״פ שיחיד מומחה יכול לדון אם כפר האחד במה שהודה לו צריך הוא לעדות ואין עדות המומחה אלא כעד אחד ומתוך כך ראוי שלא לדון ביחידי או שיזמין עדים בטענותיהם ומומחה זה י״א דווקא בששלמו לו ארבעים ואינו כן שהרי כל ימיו של רבה לא היו אלא ארבעים שנה וישב מהם עשרים ושנים בראש וכן ר׳ אלעזר בן עזריה נתמנה נשיא בן שמנה עשרה שנה:
קבלה זו פירושה שקבלו לעשות על פי דינו שאם פירשו לדונם בדין הגמור אין הקבלה כלום שלא קבלו את הדין אלא הדין הגמור ר״ל דין התורה ואם התנו הן דין הן פשרה הן טעות אין צריך לומר שכן וי״מ שאם באו לפניו לדין הרי זה קבלה בסתם והם גורסין אי קרית להו זיל שלים ואי אינהו קרו להו לא תשלם ובתלמוד המערב מצאתי סמך לזו והוא שאמרו ר׳ אבהו הוה יתיב דיין בכנישתא דקסרי לגרמיה ר״ל לבדו אמרין ליה תלמידאי לא כן אלפן ר׳ אל תהי דן יחידי שאין דן יחידי אלא אחד אמר לון מכיון דאינון חמיין לי אנא יתיב לגרמי ואתיין קומוי כמי שקבלו עליהן ותני כן במה דברים אמורים בשלא קבלו עליהן אבל קבלו עליהן דן אפילו יחידי:
רשות זה שכתבנו שהוא מועיל למה שכתבנו יש בו דרכים חלוקים והענין הוא שראש גולה שבבבל הוא במקום המלך ויש לו לדון בכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ בין שירצו בעלי דין בין שלא ירצו וכן הדין בכל המורשה ממנו אלא שאין אלו דנין קנסות בחוץ לארץ כמו שבארנו אבל בית דין שבארץ ישראל או הנשיאים שבהם יש להם לדון בכל שבארץ ישראל ובעיירות שבחוצה לארץ העומדות על הגבולים אפילו דיני קנסות כמומחין וכן הדין בכל המורשה מהם אבל אין להם או למורשה מהם כח לדון בחוצה לארץ אלא ברצון בעלי דין הא אם נתרצו עליהם בעלי דין הרי אלו דנין דיני קנסות אף בחוצה לארץ ואע״פ שבסוגיא של פסחים (פ״ו.) משמע שבני בבל כפופים לבני ארץ ישראל ודאי לענין הוראה כך הוא שאוירא של ארץ ישראל מחכים אבל לענין ממשלה ונשיאות של בבל חשוב יותר וכן באחרון של הוריות (י״א:) והרי צרתך בבבל כלומר שהוא חשוב ממך לענין שררה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳.ש״מ כי לא נקיט רשותא דיניה דינא ש״מ, אמר רב האי מאן דבעי למידן דינא ואי טעה מיבעי למיפטריה לישקול רשותא מבי ריש גלותא.
עיין בחידושי הר״ן (ד״ה ואם היה מומחה לרבים) שהביא את שיטת הרמב״ן דס״ל שסמוך שטעה פטור מלשלם, דסמיכה הוי כנטילת רשות ולא בעי דוקא נטילת רשות מריש גלותא לפטור מתשלומין. ואילו הר״ן (שם ד״ה ויש כאן שיטה אחרת) חולק עליו וס״ל שאף הסמוך בעי נטילת רשות מהנשיא כדי להפטר. ונראה דהר״ן סובר דסמיכה הוי רק חלות היתר להורות כדין אבל אי טעה חייב לשלם. ואילו יסוד דין נטילת רשות מריש גלותא מועיל לפטור מתשלומין מדין הפקר ב״ד הפקר, דיש לריש גלותא כח של מלך ובכחו להפקיע ממון, ומשו״ה היתר הוראה מהריש גלותא פוטרת את הדיין מתשלומין כשטעה.
והנה מבואר בגמ׳ דיש דין נטילת רשות מריש גלותא שמועיל לפטור את הדיין מתשלומין, ונראה דיסוד דין זה הוא דיש לריש גלותא כח של מלך וכדמבואר ברמב״ם (פ״ד מהל׳ סנהדרין הי״ג) וז״ל ראשי גלות שבבבל במקום מלך הן עומדין ויש להם לרדות את ישראל בכל מקום ולדון עליהן בין רצו בין לא רצו שנאמר לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גליות שבבבל עכ״ל, ומכיון דהריש גלותא יש לו כח של מלך הריהו יכול להפקיע ממון מדין מלך פורץ גדר לעשות לו דרך (עיין ברמב״ם פ״ה מהל׳ מלכים ה״ג)⁠א. אמנם נראה דיש עוד הלכה של נטילת רשות מהנשיא ומב״ד שבא״י (עיין ברמב״ם פ״ד מהל׳ סנהדרין ה״ה והי״ד) דמועיל לפטור את הדיין מתשלומין מדין הפקר ב״ד הפקר (וכדכתבו התוס׳ ה. ד״ה דהכא). ויש שני דינים נפרדים של נטילת רשות להפטר מתשלומין: א) נטילת רשות מריש גלותא, ב) נטילת רשות מהנשיא ומבית דין שבא״י.
א. ונראה דלריש גלותא יש דין שררה כמלך אך לא חל בו חלות שם מלך בגברא, ועיין בשיעורים להלכות מלכים וברשימות שיעורים למס׳ הוריות דף ט. שנתבאר ב׳ דיני מלך הנ״ל.
ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה שמר זוטרא בריה [בנו] של רב נחמן דן דינא [דין] מסויים וטעה בו, אתא לקמיה [בא לפני] רב יוסף לשאול מה עליו לעשות. אמר ליה [לו]: אם בעלי הדין קיבלוך עלייהו [עליהם], והסכימו שניהם שאתה לבדך תדון אותם — לא תשלם, אין אתה חייב לשלם, ואי [ואם] לא קיבלוך אלא כפאום לידון בפניך — זיל שלים [לך ושלם]. על כל פנים שמע מינה [למד מכאן] שגם כי [כאשר] לא נקיט רשותא [קיבל רשות מראש הגולה]דיניה דינא [דינו דין], שכן גם במקרה שעליו לחזור ולשלם אומרים אנו שדינו דין, ואין אנו אומרים שבטלה הכרעתו מעיקרה ויחזירו המתדיינים את הכסף וידונו שוב בפני בית דין אחר, הרי שיחיד מלומד ומומחה רשאי לדון ביחיד. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא הדין.
The Gemara suggests: Come and hear a solution to this dilemma from the following case: Mar Zutra, son of Rav Naḥman, once adjudicated a certain case and erred in his ruling. Upon recognizing his error, he came before Rav Yosef to ask what he should do. Rav Yosef said to him: If the litigants accepted you upon themselves as the lone judge, and both had agreed that they would accept your ruling, you are not liable to pay restitution to the party who lost the case due to your erroneous ruling. But if they did not accept you on themselves, but were rather compelled to be judged before you, you must go and pay restitution. And learn from it that even in a case where one did not receive permission to judge as the lone judge, his ruling is a valid judgment. The Gemara affirms: Learn from it that this is the case.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןתוספותבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אָמַר רַב דהַאי מַאן דְּבָעֵי לְמֵידַן דִּינָא וְאִי טְעָה מִיבְעֵי למיפטרא לִישְׁקוֹל רְשׁוּתָא מִבֵּי רֵישׁ גָּלוּתָא וְכֵן אָמַר שְׁמוּאֵל לִשְׁקוֹל רְשׁוּתָא מִבֵּי רֵישׁ גָּלוּתָא.

§ Rav says: One who wants to adjudicate a case and wants to be exempt from payment of restitution if he errs in his judgment must receive permission from the Exilarch to judge cases. And similarly, Shmuel says: In such a case he must receive permission from the Exilarch. Once he receives permission, even an erroneous decision carries halakhic force and therefore it is as if he did not err.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןרמ״המהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומסקנא: אמר רב: האי מאן דבעי למידן דינא וכי טעי ליפטר – לינקוט רשותא מבי ריש גלותא. וכן אמר שמואל.
ואסיקנא: מאן דנקיט רשותא – מבי ריש גלותא מבבל לבבל, ומארץ ישראל לארץ ישראל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לישקול רשותא – דכיון דברשות נחת לא משלם.
וכן אם הוא מומחה על פי בית דין שנטל רשות מריש גלותא, אם טעה לא ישלם ואפילו (אם) [לא] קיבלוהו עלייהוא. דאמר רב האי מאן דבעי דדאין דינא וכי טעי ליפטר לשקול רשותא מבי ריש גלותא. ונראה לי דהוא הדין אם הקהל בוררין אחד או שנים או ג׳ מומחין וממנין אותן עליהם לדון דאם דן אחד וטעה דלא משלםב. אבל שלשה שדנו וטעו אין משלמין ואפילו אינן מומחין דבית דין הן ואין לדיין אלא מה שעיניו רואותג.
א. ומשמע דוקא מומחה. וכן משמע ממש״כ רבינו בהמשך: דה״ה אם הקהל בוררין וכו׳ מומחין. משמע דגם כאן במומחה מיירי. ועי׳ ש״ך שם ס״ק כב.
ב. ר״ל שברירת הקהל נחשבת כנטילת רשות מריש גלותא. ועי׳ ש״ך שם סקל״ד שכת׳ דהא דפטר רבינו היינו דוקא בלא נשאו ונתנו ביד אבל נו״נ ביד חייבין. והתומים בסס״י כה נחלק עליו וכת׳ דאפילו נו״נ ביד פטורין. שהרי גם במקום שמחייב רבינו אינו מחייב אלא בנו״נ ביד, כמבואר להלן בפרק אחד ד״מ.
ג. ופירש הש״ך שכונת רבינו לשלשה שדנו ע״י ברירת הקהל. כיון שהם שלשה אפילו אינן מומחין. אבל שלא עפ״י ברירת הקהל, ושלא ע״י קבלוהו גם שלשה משלמין כמבואר בדף ג ע״ב אלא מעתה טעו לא ישלמו וכו׳. [וגם בקבלו עלייהו נחלקו ראשונים שי״א שרק ביחיד מומחה פטור. עי׳ רמ״א שם ס״ב וש״ך שם סקט״ו]. ועי׳ חזו״א סנהדרין סי׳ טז ס״ק טו.
אמר רב האי מאן דבעי למידן דינא וכי טעי ליפטר ואע״ג דלא קבלוה עלייהו בעלי דינין לישקול רשותא כו׳ דלהכי אהניא ליה רשותא דריש גלותא למפטריה דאי למהוי דיניה [דינא] בלאו הכי נמי כיון דמומחה הוא דיניה דינא כדאמרינן לעיל וה״מ ביחיד מומחה אבל ביחיד שאינו מומחה לא מהניא ליה רשותא לאיפטורי (והא דאמרינן) [זו דעת הרבינו יצחק בעל הלכות ז״ל ול״נ מדאמרינן] האי מאן דבעי למידן דינא וכי טעי ליפטר ש״מ דאכ״ע קאי ואע״ג דלא הוי מומחה (היינו) [והיינו] טעמא דפטיר דכיון דכתיב לא יסור שבט מיהודה ודרשינן אלו ראשי גליות שבבבל שרודין את ישראל במקל ש״מ מדאורייתא אית ליה לריש גלותא רשותא למנויי מאן דבעי וה״ל כהפקר ב״ד ותו דה״ל כג׳ מומחין סמוכין דכשרין מדאורייתא דכי טעו פטורין. ורבינו שלמה ז״ל פירש טעמא דכי נקיט רשותא מבי ריש גלותא פטור משום דכיון דברשות נחית לא משלם ולא דייק דאי מהאי טעמא מומחה דלא קבילו עליהם בעלי דינין נמי לא לשלם דברשות קא נחית וג׳ הדיוטות נמי כי טעו לא ישלמו דברשות קא נחתי אלא מסתברא כדפרשי׳. נקיטי׳ השתא מהא שמעתא דלא שנא יחיד מומחה דגמיר וסביר ול״ש ג׳ הדיוטות דגמירי דינא ולא הוו מומחין דדיני דיני ממונות דיניהו דינא ואע״ג דלא סמכינן ואע״ג דלא קבלונהו עליהו בעלי דינין ולא נקיטי רשותא מבי ריש גלותא ל״ש דיני דין תורה ול״ש טעו בשיקול הדעת ודוקא במילתא דשכיחא ואית בה חסרון כיס כדאיתא בפרק החובל (פ״ד:):
ומנא תימרא דג׳ הדיוטות אע״ג דלא הוו מומחין ולא קבלונהו עליהו בעלי דינין ולא נקיטי רשותא מבי ריש גלותא דיניהו דינא דהא ל״ש יחיד מומחה ול״ש ג׳ הדיוטות בין לרבא בין לרב אחא חד דינא אית להו וברשות קא עבדי וה״מ דדיני אי נמי טעו בשיקול הדעת אבל טעו בדבר משנה לעולם הדר דינא כרב ששת דסוגיין כותיה ולענין חיובא דדייני היכא דטעי בשקול הדעת חזינן אי קבלוה עלייהו בעלי דינין א״נ נקיט רשותא מבי ריש גלותא פטור דכיון דבלאו הכי דיניה דינא על כרחי׳ להכי אהניא ליה דקבלוה עליהו בעלי דינין כי היכי דליפטר מתשלומין וה״ה נמי בג׳ הדיוטות דתרויהו חד טעמא נינהו ואי לא קבלו עליהו ולא נקיט רשותא מיחייב כדאמרינן בשמעתתין וגבי ג׳ הדיוטות נמי אתמהינן בריש פירקין אלא מעתה טעו לא ישלמו אלמא פשיטא ליה דמשלמין ויחיד שאינו מומחה וה״ה לתרי אי קבלונהו עליהו בעלי דינין דינייהו דינא ואע״ג דטעו בשיקול הדעת ומחייבי לשלומי כדקתני התם גבי יחיד שאינו מומחה מה שעשה עשוי וישלם מביתו ואוקי׳ בפרקין כדקבלהו עלייהו דכיון דלא קבלוה דיניה לאו דינא כי אהני לו היכא דקבלוה למהוי דיניה דינא אבל לאיפטורי מתשלומין לא דאמרי ליה כי קבילנך אדעתא דדינת לן דין תורה ואי לא קבלוה עלייהו בעלי דינין אע״פ דדיני שפיר דיניהו לאו דינא דכמאן דלית דיין מידי דמי כר׳ אבהו דקיי״ל כוותיה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א אמר רב: האי מאן דבעי למידן דינא ואי טעה מיבעי למיפטרא [מי שרוצה לדון דין, ואם יטעה רוצה הוא להיפטר] ולא יצטרך לשלם למי שחייבו בטעות — לישקול רשותא מבי ריש גלותא [שיקבל רשות לדון מבית ראש הגולה]. וכן אמר שמואל: במקרה כזה לשקול רשותא מבי ריש גלותא [שיקבל רשות מבית ראש הגולה], שכיון שקיבל רשות לדון, הרי גם הכרעה מוטעית שלו אין לבטלה, וכאילו לא טעה. כיון שנתבררה החשיבות שיש בקבלת רשות מראש הגולה, דנים בדבר היקפה של סמכותו.
§ Rav says: One who wants to adjudicate a case and wants to be exempt from payment of restitution if he errs in his judgment must receive permission from the Exilarch to judge cases. And similarly, Shmuel says: In such a case he must receive permission from the Exilarch. Once he receives permission, even an erroneous decision carries halakhic force and therefore it is as if he did not err.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןרמ״המהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) הפְּשִׁיטָא מֵהָכָא לְהָכָא וּמֵהָתָם לְהָתָם (מַהֲנֵי) וּמֵהָכָא לְהָתָם (נָמֵי) מַהֲנֵי דְּהָכָא שֵׁבֶט וְהָתָם מְחוֹקֵק.

Since the Gemara mentioned the importance of a judge receiving authorization from the Exilarch, it now discusses the scope of this authority. It is obvious that from here to here, meaning relying on permission granted by the Exilarch in Babylonia in order to adjudicate cases within Babylonia, and from there to there, relying on permission granted by the Nasi in Eretz Yisrael in order to adjudicate cases within Eretz Yisrael, the authorization is effective. And it is also obvious that from here to there, relying on permission granted by the Exilarch to adjudicate cases within Eretz Yisrael, it is also effective, as the authority of the Exilarch is greater than that of the Nasi. This is so since the Exilarch here in Babylonia may be termed a scepter, i.e., a ruler with actual power of governance, and the Nasi there in Eretz Yisrael is only a staff, i.e., a legislator with limited power.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותמהרש״א חידושי אגדותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומבבל לארץ ישראל נמי מהני רשותא, דבבבל שבט ובארץ ישראל מחוקק, כדתניא: לא יסור שבט מיהודה – אילו ראשי גליות שבבבל שרודין את ישראל בשבט. ומחוקק מבין רגליו – אילו בני בניו של הלל שמלמדין תורה ברבים. מארץ ישראל לבבל – אסיקנה דלא מהניא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מהכא להכא – מריש גלותא לבבל למידן דינא בבבל.
ומהתם להתם – מנשיא דארץ ישראל לדון בארץ ישראל.
שבט – לשון שררה ויש להן רשות להפקיר דהפקר ב״ד הפקר דכתיב (עזרא י) וכל אשר לא יבא וגו׳ ביבמות בהאשה רבה (דף פט:).
מחוקק – שררה מועטת.
דהכא שבט והתם מחוקק – משמע דשבט עדיף והא דאמר בפרק מקום שנהגו (פסחים דף נא. ושם) אבל מבבל לא״י כיון דאנן כייפינן להו עבדינן כוותייהו ואומר רבינו תם דה״מ במילתא דאיסור והיתר דבני א״י חכימי טפי דאוירא דא״י מחכים כדאמר הכא דאיקרו מחוקק שמלמדין תורה ברבים אבל לענין הפקעת ממון ליפטר דהפקר בית דין הפקר עדיפי בני בבל דאיקרו שבט שרודין את העם במקל והיינו טעמא משום דראש גולה מזכרים ונשיא שבא״י מנקבות כדאמר בירושלמי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳. פשיטא מהכא להכא ומהתם להתם ומהכא להתם מהני דהכא שבט והתם מחוקק, כדתניא לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גליות שבבבל שרודין את ישראל בשבט ומחקק מבין רגליו אלו בני בניו של הלל שמלמדין תורה ברבים. מהתם להכא מאי תא שמע דרבה בר חנה דן דינא וטעה אתא לקמיה דרבי חייא אמר ליה אי קיבלוך עלייהו לא תשלם, ואי לא זיל שלים. והא רבה בר חנה רשותא הוה נקיט שמע מינה מהתם להכא לא מהני שמע מינה.
יש לעיין בביאור השקו״ט שבגמ׳, דמהו יסוד השאלה האם רשות מהנשיא שבא״י מועיל לפטור דיין שקיבל ממנו רשות לדון בבבל או לא. וכן צ״ב במסקנת הסוגיא ״הא רבה בר חנא רשותא הוה נקיט ש״מ מהתם להכא לא מהני ש״מ״, דמהו יסוד החילוק בין רשות מהנשיא שבא״י שאינו מועיל אלא לפטור דיין שטעה בא״י, ואילו הרשות מריש גלותא שבבבל מועיל לפטור דיין שטעה אף בא״י. ועיין ברש״י ד״ה שבט וז״ל לשון שררה ויש להן רשות להפקיר דהפקר ב״ד הפקר עכ״ל. ולכאורה צ״ע למה נקט רש״י ״ויש להן רשות להפקיר דהפקר ב״ד הפקר״ והרי הריש גלותא יש לו דין מלך (כמבואר ברמב״ם פ״ד מהל׳ סנה׳ הי״ג), ומלך יכול להפקיר ממון מדין מלך פורץ גדר לעשות לו דרך (רמב״ם פ״ד מהל׳ סנהדרין ה״ג), וא״כ תיפוק״ל דהריש גלותא מפקיע ממון מדין מלך ומשו״ה רשות מהריש גלותא פוטרת דיין שטעה. ומשמע דהדין דמלך פורץ גדר לעשות לו דרך הוא שמלך רק יכול להפקיע ממון לצרכיו ולצרכי המדינה, אבל אין למלך כח להפקיע ממון מאדם אחד לתת אותו לאדם אחר, משא״כ ב״ד יש להן כח זה מדין הפקר ב״ד הפקר. ומשו״ה כדי לפטור דיין שטעה והוציא ממון שלא כדין בעינן הכח דהפקר ב״ד הפקר. ויתכן דלכן דקדק רש״י וכתב דרשות מריש גלותא מועלת לפטור דיין שטעה משום דהפקר ב״ד הפקר, דר״ל דהא דמועיל רשות דריש גלותא לפטור אינו משום דיש לו דין מלך, אלא דיש לריש גלותא כח של ב״ד והפקר ב״ד הפקר. ועיין בתוס׳ (ד״ה דהכא שבט והתם מחוקק) וז״ל משמע דשבט עדיף והא דאמר בפרק מקום שנהגו אבל מא״י לבבל כיון דאנן כייפינן להו עבדינן כוותייהו, ואומר רבנו תם דה״מ במילתא דאיסור והיתר דבני א״י חכמי טפי דאוירא דא״י מחכים כדאמר הכא דאיקרו מחוקק שמלמדין תורה ברבים אבל לענין הפקעת ממון ליפטר דהפקר ב״ד הפקר עדיפי בני בבל דאיקרו שבט שרודין את העם במקל וכו׳ עכ״ל. ומבואר דיש לריש גלותא יותר כח להפקיע ממון מכיון דאיקרי שבט מנשיא שבא״י דהוי מחוקק. ובביאור החילוק בין ריש גלותא לנשיא נראה דעיין בתוס׳ לעיל (דף ב: ד״ה ליבעי) וז״ל תימה דמשמע הכא דממעטינן הדיוטות מדכתיב אלהים ובפרק המגרש (פח:) ממעט להו מדכתיב לפניהם ולא לפני עכו״ם ולא לפני הדיוטות וכו׳ ונראה לפרש דבגיטין לענין מילי דכפייה איירי דאדהכי מייתי לה דאביי אשכח לרב יוסף דהוה יתיב וקא מעשה אגיטי וכו׳ אבל אלהים לאו אמילי דעשוי מיירי אלא בדין בעלמא עכ״ל. ומבואר דיש ב׳ דינים דסמיכה: א) סמיכה לענין עשוי וכפייה לכפות את הדין על בעלי הדין, וזה נלמד מהמיעוט לפניהם ולא לפני הדיוטות, ב) דין סמיכה דהוי דין בהוראה הנלמד מקרא אלהים. ונראה דרשות היינו סמיכה ויש ב׳ דינים ברשות וסמיכה: א) חלות דין רשות וסמיכה דהיא חלות נתינת כח של כפייה, ב) חלות רשות וסמיכה לגבי הוראה. ומשמעות הלשון דסמיכה דעלמא ״יורה יורה ידין ידין״ ר״ל שיש לזה שנסמך את הכח להורות הוראה וכן הכח דכפייה, דיש ב׳ דינים בסמיכה - סמיכה דיש לו רשות להוראה וסמיכה לענין כפייה. ונראה דרשות דריש גלותא הוי חלות שם סמיכה לענין כפייה, דהריש גלותא נותן לדיין רשות לכפות את הדין – דהרי ריש גלותא מיקרי שבט משום שרודין את העם בדיניהם, והריש גלותא מסמיך לגבי עישוי וכפייה. משא״כ הנשיא דהוי מחוקק מסמיך לענין חלות דין הוראה. ויש חילוק בין רשות דריש גלותא דהויא חלות רשות לענין עישוי וכפיית הדין, משא״כ הרשות דנשיא הויא סמיכה להורות הוראה. ובגמ׳ מבואר דמהכא להכא כלומר מבבל לבבל או מהתם להתם דהיינו מא״י לא״י מועיל נטילת רשות, כלומר נטילת רשות דריש גלותא מועיל מבבל לבבל וכמו״כ נטילת רשות של הנשיא שבא״י מועילה בא״י, דבין דיין בבבל שנטל רשות מריש גלותא ויש לו הכח לכפות את הדין ובין דיין שבא״י שיש לו רשות מהנשיא להורות וחל בהוראתו חלות שם הוראה, הריהו פטור מלשלם כשטעה. והספק שבגמ׳ הוא היכא דיש לו רשות מהנשיא שבא״י לדון בבבל, דנתינת רשות מהנשיא הויא רק חלות דין סמיכה לענין הוראה ופסק, ולא רשות וסמיכה לענין כפייה. ומספק״ל האם נטילת רשות מהנשיא דהויא סמיכה לענין הוראה מועילה שיחול דין הפקר ב״ד הפקר לפטור דיין שטעה או״ד דדין הפקר ב״ד הפקר תלוי ברשות לכפות את הדין – וזה חל רק ע״י רשות דריש גלותא. ואילו מהכא להתם – דהיינו שנטל רשות מריש גלותא לדון פטור אף בא״י משום דמאחר דיש לו את הכח לכפות את הדין הריהו פטור אם טעה בכל מקום בין בבבל ובין בא״י.
אולם עיין ברמב״ם (פ״ד מהל׳ סנהדרין ה״ח) שכתב וז״ל ויש להן למנות כל מי שירצו לדברים יחדים והוא שיהיה ראוי לכל הדברים, כיצד חכם מופלא שראוי להורות לכל התורה כולה יש לבית דין לסמוך אותו וליתן לו רשות לדון ולא להורות באיסור והיתר, או יתנו לו רשות באיסור והיתר ולא לדון דיני ממונות או יתנו רשות לזה ולזה אבל לא לדון לדיני קנסות, או לדון דיני קנסות אבל לא להתיר בכורות במומין וכו׳ עכ״ל. ומבואר דשיטת הרמב״ם היא דחלה חלות שם סמיכה לדברים יחידים, ועיין בכס״מ שציין שמקור פסקו מסוגיין דכי נחית רב לבבל רבי נתן לו רשות לדון אבל לא להתיר בכורות. ויש לעיין בזה דלכאורה בסוגיין מיירי בדין נטילת רשות ליפטר מתשלומין כשטעה, ומבואר מסוגיין דחל רשות ליפטר בדברים מסוימים, אולם צ״ע איך למד מזה הרמב״ם לגבי סמיכה דחל חלות שם סמיכה לדברים יחידים. ונראה לבאר דיש חילוק בין נטילת רשות מריש גלותא ורשות מהנשיא, דקיי״ל אין סמיכה בבבל ועל כרחך דרשות מריש גלותא הוי רשות בפ״ע על כפיית הדין דיש לו כח של כפייה (מדין מלך), משא״כ סמיכת הנשיא הוי חלות שם סמיכה לענין הוראה, וכשהנשיא נותן רשות ומסמיך את הדיין לדון ולהורות חל נמי פטור תשלומין מאחר דהוי סמוך, והמקור של הרמב״ם הוא מסמיכת הנשיא. וחזינן דרשות ליפטר מתשלומין תלוי בסמיכה שחלה בסמיכת הנשיא, משא״כ ריש גלותא אינו מסמיך אלא דחל רשות בפ״ע לפטור דיין כשטעה. ויש להביא מקור לזה מדברי הרמב״ם (פ״ד מהל׳ סנה׳ הי״ג – הי״ד) שכתב וז״ל ראשי גליות שבבבל במקום מלך הן עומדין ויש להם לרדות את ישראל בכל מקום ולדון עליהן בין רצו בין לא רצו שנאמר לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גליות שבבבל. וכל דיין הראוי לדון שנתן לו ראש גלות רשות לדון יש לו רשות לדון בכל העולם אע״פ שלא רצו בעלי דינין בין בארץ בין בחו״ל וכו׳ עכ״ל. ונראה דרשות מריש גלותא פוטרת דיין שטעה מדין מלך ואילו נשיא פוטר מדין סמיכה.⁠א
א. ולפי״ז נראה לבאר דסמיכת נשיא פוטרת דיין שטעה מתשלומין רק בא״י במקום הסמיכה משא״כ נטילת רשות מריש גלותא דחלה מדין מלך פוטרת בבבל ובא״י.
פשיטא [פשוט] הוא, כי מהכא להכא [מכאן לכאן], כלומר, רשות מראש הגולה שבבבל לדון בבבל, ומהתם להתם [ומשם לשם], רשות מהנשיא שבארץ ישראל עבור בני ארץ ישראל — מהני [מועילה] רשות זו, ומהכא להתם [ומכאן לשם]נמי מהני [גם כן מועילה], משום שסמכות ראש הגולה גדולה משל הנשיא. דהכא [שכאן] בבבל הוא שבט מושלים, שיש בידו שלטון ממשי, והתם [ושם] הנשיא בארץ ישראל הוא מחוקק בלבד.
Since the Gemara mentioned the importance of a judge receiving authorization from the Exilarch, it now discusses the scope of this authority. It is obvious that from here to here, meaning relying on permission granted by the Exilarch in Babylonia in order to adjudicate cases within Babylonia, and from there to there, relying on permission granted by the Nasi in Eretz Yisrael in order to adjudicate cases within Eretz Yisrael, the authorization is effective. And it is also obvious that from here to there, relying on permission granted by the Exilarch to adjudicate cases within Eretz Yisrael, it is also effective, as the authority of the Exilarch is greater than that of the Nasi. This is so since the Exilarch here in Babylonia may be termed a scepter, i.e., a ruler with actual power of governance, and the Nasi there in Eretz Yisrael is only a staff, i.e., a legislator with limited power.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותמהרש״א חידושי אגדותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) כִּדְתַנְיָא {בראשית מ״ט:י׳} לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה ואֵלּוּ רָאשֵׁי גָלִיּוֹת שֶׁבְּבָבֶל שֶׁרוֹדִין אֶת יִשְׂרָאֵל בְּשֵׁבֶט וּמְחוֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו אֵלּוּ בְּנֵי בָּנָיו שֶׁל הִלֵּל שֶׁמְּלַמְּדִין תּוֹרָה בָּרַבִּים.

This is as it is taught in a baraita: The verse states: “The scepter shall not depart from Judah nor the ruler’s staff from between his feet until Shiloh comes” (Genesis 49:10). The term “Shiloh” is understood as a reference to the Messiah, and therefore the verse is interpreted as delineating the authority of Jewish rulers during the exile, before the Messiah comes. “The scepter shall not depart from Judah”; these are the Exilarchs in Babylonia, who are empowered by the government and consequently subjugate the Jewish people as with a scepter. “Nor the ruler’s staff from between his feet”; These are the grandchildren of Hillel the Elder who hold the position of Nasi and teach Torah in public, but do not have authority to actually enforce their judgments.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שרודים את העם – שיש להם כח ורשות מאת מלכי פרס.
בני בניו של הלל – הלל נשיא היה כדאמר בפסחים באלו דברים (פסחים סו.) הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כדתניא [כפי ששנינו בברייתא] על הכתוב: ״לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו עד כי יבא שילה״ (בראשית מט, י), ופירושו שאף בזמן הגלות לפני ביאת המשיח (״שילה״) ״לא יסור שבט מיהודה״אלו ראשי גליות שבבבל שרודין את ישראל בשבט וכח בידם. ״ומחקק מבין רגליו״אלו בני בניו של הלל הזקן שהם הנשיאים בארץ שמלמדין תורה ברבים, אבל אין להם סמכות רבה כל כך מטעם השלטונות לשפוט את העם.
This is as it is taught in a baraita: The verse states: “The scepter shall not depart from Judah nor the ruler’s staff from between his feet until Shiloh comes” (Genesis 49:10). The term “Shiloh” is understood as a reference to the Messiah, and therefore the verse is interpreted as delineating the authority of Jewish rulers during the exile, before the Messiah comes. “The scepter shall not depart from Judah”; these are the Exilarchs in Babylonia, who are empowered by the government and consequently subjugate the Jewish people as with a scepter. “Nor the ruler’s staff from between his feet”; These are the grandchildren of Hillel the Elder who hold the position of Nasi and teach Torah in public, but do not have authority to actually enforce their judgments.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) מֵהָתָם לְהָכָא מַאי ת״שתָּא שְׁמַע דְּרַבָּה בַּר חָנָה דָּן דִּינָא וּטְעָה אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא א״לאֲמַר לֵיהּ אִי קִיבְּלוּךְ עֲלַיְיהוּ לָא תְּשַׁלֵּם וְאִי לָא זִיל שַׁלֵּים וְהָא רַבָּה בַּר חָנָה רְשׁוּתָא הֲוָה נְקִיט ש״משְׁמַע מִינַּהּ זמֵהָתָם לְהָכָא לָא מַהֲנֵי ש״משְׁמַע מִינַּהּ.

If one has permission from there, from the Nasi, and wants to adjudicate cases here in Babylonia, what is the halakha? The Gemara suggests: Come and hear an incident that occurred: Rabba bar Ḥana adjudicated a case in Babylonia and erred. He came before Rabbi Ḥiyya to ask what he should do. Rabbi Ḥiyya said to him: If the litigants accepted you upon themselves, you are not liable to pay restitution to the party who unjustly lost the case, but if not, go and pay. But Rabba bar Ḥana received permission from the Nasi in Eretz Yisrael; therefore, learn from this incident that permission from there to adjudicate cases here is not effective. The Gemara affirms: Learn from it that this is the case.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותרמ״המהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דן דינא – בבבל וטעה.
אתא – לא״י לקמיה דרבי חייא.
ש״מ מהתם להכא לא מהני – דהא רבה בר חנה רשותא הוה נקיט מרבי דנשיא דא״י היה כדאמרן לקמן בשמעתין בן אחי יורד לבבל וכו׳.
רבה בר חנה – גרסינן דאי רבה בר בר חנה א״כ היה בן בנו של חנה והכא משמע דבן אחיו של ר׳ חייא היה וחנה אחיו של ר׳ חייא היה כדלקמן אבל רבה ב״ב חנה דבכולי הש״ס היה בימי ר׳ יוחנן ובן בנו של חנה להכי קאמר בר בר וי״מ דשם אביו בר חנה ולא יתכן כדאמר בהמוכר את הספינה (ב״ב דף עד.) כל בר חנה סיכסא.
פשיטא מהכא להכא מריש גלותא דבבל למידן דינא בבבל ומהתם מנשיא שבארץ ישראל למידן התם בארץ ישראל מהני ומהכא להתם נמי מריש גלותא מבבל למידן דינא בארץ ישראל מהני דהכא שבט והתם מחוקק ושרירתא דשבט עדיפא
ואוקמינן דדינא בשרירתא תליא כדתניא לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גליות שבבבל שרודין את ישראל בשבט והרי הרשן הכתוב לרדות את ישראל בשבט ומחוקק מבין רגליו אלו בניו של הלל שמלמדין תורה ברבים דהלל נשיא הוא כדאיתא בפ׳ אלו דברים בפסח דוחין את השבת (ס״ו.) מיד הושבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם אלא כי קא מיבעיא לן מהתם להכא מאי ופשיטנא ממעשה דרבה בר בר חנה דדן דינא בבבל וטעה אתא לקמיה דרב שהיה בבבל ואית דגרסיה אתא לקמי׳ דר׳ חייא כלומר דאזל לארץ ישראל לקמי רבי חייא ובעא מיניה ואמר ליה אי קבלוך עלייהו לא תשלם ואי לא זיל שלים והא רבה בר בר חנה רשותא הוה נקיט מר׳ דהוה נשיא דארץ ישראל כדמפ׳ לקמן וכי דן דינא בבבל וטעה לא אהניא ליה רשותא לאיפטורי אלמא מהתם להכא לא מהני ש״מ. ודייקי׳ וכי מאחר דלא מהניא רשותא מהתם להכא למה ליה לרבה בר בר חנה למינקט רשותא ומפרקי׳ לעיירות העומדין על הגבולין שהן נמשכות אחרי א״י:
בד״ה רבה בר חנה כו׳ ולא יתכן כדאמר כו׳ כל בר חנה סיכסא עכ״ל כ״ה בכל נוסחות התוספות שלפנינו ונראה דכן היה גירסתם בפרק הספינה בהנהו עובדי דרבה בר חנה היה ולא רבה בר בר חנה והשתא ראייתם מהא דקאמר התם כל בר חנה סיכסא דע״כ לא היה שם אביו כך בר חנה וכי משום דרבה גופיה עשה דבר שטות לפי דעתם כדאמר התם קרו את אביו סיכסא ומהרש״ל הגיה הכא בתוס׳ ולא יתכן כדקאמר כו׳ רבה בר בר חנה אבל הראיה אינה מבוררת גם מה שפי׳ מהרש״ל בפרק הספינה הוא דחוק ואין להאריך ע״ש:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳. מהתם להכא לא מהני.
יש לעיין אמאי לא מהני רשות הנשיא וב״ד שבא״י לדון בבבל, והרי ב״ד שבא״י דנים דינים הנוגעים אף לחו״ל, דב״ד שבא״י מקדשים את החדש ומקדשים את הזמנים. ובעיירות הסמוכים לגבולים מועיל רשות ב״ד שבא״י אע״פ שהן עיירות שבחו״ל ואינם מארץ ישראל. וא״כ צ״ע מ״ט אינו מועיל רשות ב״ד שבא״י לגבי חו״ל. ונראה לומר דהריש גלותא שבבבל יכול לבטל ולהפקיע פסק הדין של ב״ד שבא״י, ואין לב״ד שבא״י שליטה בחו״ל. אולם אי לא היה ריש גלותא בבבל אזי היה מועיל רשות ב״ד שבא״י אף לבבל. ולכן מועיל רשותם לעיירות הסמוכות לארץ ישראל, שאין לריש גלותא שליטה שם, ולא אלים כוחו להפקיע הפקר ב״ד הפקר שע״י ב״ד שבארץ ישראל בעיירות הסמוכות.
ואולם השאלה היא: מהתם להכא מאי [משם לכאן מה הדין], האם מתן רשות בארץ ישראל מועיל גם לגבי בבל? ומשיבים: תא שמע [בא ושמע] פתרון לדבר ממה שרבה בר חנה דן דינא [דין בבבל] וטעה, אתא לקמיה [בא לפני] ר׳ חייא לשאול מה יעשה. אמר ליה [לו]: אי [אם] קיבלוך עלייהו [עליהם] בעלי הדין — לא תשלם, ואי [ואם] לאזיל שלים [לך ושלם]. והא [והרי] רבה בר חנה רשותא הוה נקיט [רשות קבל] מהנשיא שבארץ ישראל כאשר יבואר, שמע מינה [למד מכאן] כי מהתם להכא [משם, מארץ ישראל, לכאן לבבל]לא מהני [אינה מועילה] נתינת הרשות. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.
If one has permission from there, from the Nasi, and wants to adjudicate cases here in Babylonia, what is the halakha? The Gemara suggests: Come and hear an incident that occurred: Rabba bar Ḥana adjudicated a case in Babylonia and erred. He came before Rabbi Ḥiyya to ask what he should do. Rabbi Ḥiyya said to him: If the litigants accepted you upon themselves, you are not liable to pay restitution to the party who unjustly lost the case, but if not, go and pay. But Rabba bar Ḥana received permission from the Nasi in Eretz Yisrael; therefore, learn from this incident that permission from there to adjudicate cases here is not effective. The Gemara affirms: Learn from it that this is the case.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותרמ״המהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) וְלָא מַהֲנֵי וְהָא רַבָּה בַּר רַב הוּנָא כִּי הֲוָה מִינְּצֵי בַּהֲדֵי דְּבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא אָמַר לָאו מִינַּיְיכוּ נְקִיטְנָא רְשׁוּתָא נְקִיטְנָא רְשׁוּתָא מֵאַבָּא מָרִי וְאַבָּא מָרִי מֵרַב וְרַב מר׳מֵרַבִּי חִיָּיא ור׳וְרַבִּי חִיָּיא מֵרַבִּי בְּמִילְּתָא דְעָלְמָא הוּא דְּאוֹקֵים לְהוּ.

The Gemara asks: And is this permission not effective? But when Rabba bar Rav Huna was involved in a dispute with the members of the house of the Exilarch he said: It is not from you that I received permission to judge cases. I received permission from my father, my master, i.e., Rav Huna, and my father, my master, received permission from Rav, and Rav from Rabbi Ḥiyya, and Rabbi Ḥiyya from Rabbi Yehuda HaNasi in Eretz Yisrael. Therefore, it seems that permission received in Eretz Yisrael is in fact effective in Babylonia. The Gemara rejects this proof: He was merely standing up to them with words alone, but there was no halakhic validity to his statement.
רי״ףרש״יתוספותמהרש״א חידושי אגדותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לא מינייכו נקיטנא רשותא – ואיני כפוף לכם.
נקיטנא רשות מאבא מרי ואבא מרי מרב – פי׳ ואבא מרי נטל רשות מרב דמי שיש לו רשות יכול ליתן רשות כענין שמצינו (לקמן דף יג:) לענין דיני קנסות דמי שהוא סמוך יכול לסמוך ויהיב ליה רשותא למידן דיני קנסות כדאמרינן (שם) ברם זכור אותו האיש לטוב שאלמלא הוא בטלו דיני קנסות ואע״פ שהוצרך רבי חייא ליטול רשות מרבי בשביל רבה בר חנה ורב שמא בעירו של רבי היה ובעירו לא היה רשאי אדם ליתן רשות אלא רבי אבל אין סברא לומר דרבה בר הונא היה בימי רבי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תוס׳ ד״ה נקיטנא רשות מאבא מרי. וז״ל פ׳ ואבא מרי נטל רשות מרב דמי שיש לו רשות יכול ליתן רשות כענין שמצינו (לקמן יג:) לענין דיני קנסות דמי שהוא סמוך יכול לסמוך ויהיב ליה רשותא למידן דיני קנסות וכו׳ עכ״ל.
א

בדין מסירת רשות לאחר ליפטר מתשלומין ובדין סמיכה לחצאין

ומבואר דתוס׳ ס״ל דמי שיש לו רשות יכול למסור רשות זו לאחר להפטר מתשלומין אם טעה. ותוס׳ הביאו ראיה לזה מהא דמצינו לענין סמיכה דמי שסמוך יכול להסמיך אחר לדון דיני קנסות. ולכאורה ראיית התוס׳ צ״ע, דבשלמא לגבי סמיכה דהוי חלות שם מינוי שבגברא שפיר י״ל דמי שסמוך יכול להסמיך אחר, אולם הפטור תשלומין חל מדין הפקר ב״ד הפקר (וכמש״כ התוס׳ בד״ה דהכא), וא״כ צ״ע איך דיין א׳ שקיבל רשות יכול ליתן רשות לאחר ולפטור אותו מתשלומין. וצ״ל דהתוס׳ ס״ל דנתינת רשות אינה רק חלות פטור מתשלומין גרידא אלא דהוי ג״כ חלות שם מינוי בגברא והוי כעין סמיכה לחצאין, ומשו״ה מי שנתנו לו רשות וחל ביה חלות שם מינוי בגברא להפטר מתשלומין שפיר יכול ליתן רשות לאחר. ויש להוסיף דבסמיכה בעלמא נכללו ב׳ דינים: א) רשות להורות, ב) כח להפקיע ממון. ונראה שני דמי שסמוך שמסמיך אחר להורות, מוסר לו את שני הדינים הנ״ל. אמנם תוס׳ ס״ל דיתכן גם לחלק את שני הדינים הנ״ל, דמי שנוטל רשות מהנשיא או מב״ד שבא״י נסמך רק בנוגע לפטור תשלומין אבל לא שיקרא רבי, וחל חלות סמיכה במקצת בנטילת רשות, דחל חלות שם מינוי בגברא דפטור מתשלומין. אמנם נראה דדין זה לא חל אלא במי שקיבל רשות מהנשיא או ב״ד שבא״י לדון, דאזי חל בו חלות שם מינוי בגברא ויכול למסור רשות זו לאחר, אבל מי שנטל רשות מריש גלותא אין לו חלות שם מינוי בגברא ורק דנפטר מתשלומין ע״י המלך, דאין לריש גלותא דין ב״ד, ועל כרחך דפטור מתשלומין מדין מלך, ולפיכך מי שנטל רשות מריש גלותא אינו יכול למסור רשות זו לאחר. והנה הרמב״ם השמיט דין זה דמי שיש לו רשות יכול למסור רשות לאחר להפטר מתשלומין, ומשמע שחולק על התוס׳ וס״ל דאי אפשר למסור רשות להפטר לאחר. ונראה דהרמב״ם סובר דרשות ליפטר אינו חלות שם מינוי בגברא אלא רק הפקעת ממון בלבד שחל ע״י רשות מהנשיא ואי אפשר למסור אותה לאחר.
והנה עיין ברמב״ם (פ״ד מהל׳ סנהדרין ה״ח) וז״ל ויש להן למנות כל מי שירצו לדברים יחידים והוא שיהיה ראוי לכל הדברים, כיצד חכם מופלא שראוי להורות לכל התורה כולה יש לבית דין לסמוך אותו וליתן לו רשות לדון ולא להורות באיסור והיתר או יתנו לו רשות באיסור והיתר ולא לדון דיני ממונות, או יתנו לו רשות לזה ולזה ולא לדון דיני קנסות, או לדון דיני קנסות אבל לא להתיר בכורות במומין וכו׳ וכן כל כיוצא בזה עכ״ל. ועיין בכס״מ שציין שמקור הרמב״ם מסוגיין שרבי נתן רשות לרב לדון אבל לא להתיר בכורות ומוכח דחל סמיכה לחצאין. והקשה הגר״מ זצ״ל דמסוגיין רק מוכח דחל רשות ליפטר בדברים מסוימים, ולכאורה רשות ליפטר הוי רק הפקעת ממון גרידא, ואה״נ דמוכח מסוגיין דחל רשות ליפטר לענין דינים מסוימים, אולם צ״ע מהי הראייה מסוגיין דשייך לסמוך לחצאין. וע״כ נקט הגר״מ דמקור הרמב״ם הוא מהירושלמי בחגיגה (פ״א ה״ח) וכדברי הלח״מ (שם). ברם לפי״ד התוס׳ דמי שקיבל רשות יכול למסור רשות לאחר י״ל דקבלת רשות הוי חלות שם מינוי בגברא והוי חלק מסמיכה, דבכל סמיכה נכלל ב׳ דברים: רשות להורות, וגם כח הפקעת ממון, ולפי התוס׳ יתכן לחלק את שני הדינים דכשמקבל רשות מנשיא חל סמיכה רק לגבי הפקעת ממון לענין שיפטר מתשלומין, אך לא חלות שם סמיכה שיקרא רבי, וע״כ שפיר מוכח מכאן דחל סמיכה לחצאין, וכדברי הכס״מ.
אולם יש להעיר דבירושלמי (פ״א חגיגה ה״ח) איתא ״מהו למנות זקנים לדברים יחידים נישמעינה מן הדא רב מניתיה רבי להתיר נדרים ולראות כתמים מן דדמך בעה גבי בריה מומי בכורות אמרו לו איני מוסיף לך על מה שנתן לך אבא״, ומבואר דהירושלמי שדן מהו למנות זקנים לדברים יחידים מיירי האם חל חלות סמיכה לחצאין, והירושלמי מוכיח מהא דחל נטילת רשות לדברים מסוימים דחל סמיכה לחצאין. ומוכח דנטילת רשות הוי חלות שם מינוי בגברא וחלות דין סמיכה לחצאין, וכפי שנתבאר בשיטת התוס׳.
ב

בענין חידוש הסמיכה

והנה עיין ברמב״ם (פ״ד מהל׳ סנהדרין הי״א) וז״ל נראין לי הדברים שאם הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינין ולסמוך אותן הרי אלו סמוכין, ויש להם לדון דיני קנסות ויש להן לסמוך אחרים א״כ למה היו החכמים מצטערין על הסמיכה כדי שלא ייבטלו דיני קנסות מישראל לפי שישראל מפוזרין ואי אפשר שיסכימו כולן ואם היה שם סמוך מפי סמוך אינו צריך דעת כולן אלא דן דיני קנסות לכל שהרי נסמך מפי בית דין והדבר צריך הכרע עכ״ל. אולם עיין בפיה״מ (פ״ק סנהדרין) וז״ל ואני סבור שאם תהיה הסכמה מכל התלמידים והחכמים למנות איש בישיבה כלומר שיעשוהו ראש ובתנאי שיהא זה בארץ כמו שהקדמנו הרי אותו האיש תתקיים לו הישיבה ויהיה סמוך, ויסמוך הוא אחר כך את מי שירצה עכ״ל. ומדבריו בפיה״מ משמע דפשיטא ליה דמועיל סמיכה מאת כל החכמים שבא״י למנות חכם א׳ לראש שיהיה הוא סמוך ויכול להסמיך אחרים. וצ״ע דבמשנה תורה משמע דהרמב״ם מסתפק בזה שכתב בהל׳ סנהדרין ״והדבר צריך הכרע״, דמשמע שמסתפק בזה, וצ״ב מהו יסוד ספקו.
ונראה לבאר דלשיטת הרמב״ם יש ב׳ דיני סמיכה: א) סמיכה איש מפי איש עד משה רבינו, וכמש״כ הרמב״ם (פ״ד מהל׳ סנהדרין ה״א) וז״ל ומשה רבינו סמך יהושע ביד שנא׳ ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו וכן השבעים זקנים משה רבינו סמכם ושרתה עליהן שכינה ואותן הזקנים סמכו לאחרים ואחרים לאחרים ונמצאו הסמוכים איש מפי איש עד בית דינו של יהושע ועד בית דינו של משה רבינו עכ״ל. ונראה דסמיכה זו הוי חלות שם סמיכה להוראה וחל חלות שם סמוך לגבי הוראה ע״י מסורה איש מפי איש עד משה רבינו, ב) חלות דין סמיכה ע״י הסכמת כלל ישראל, שמינו את החכם הזה עליהם, דחל בו שם סמוך לענין כמה דינים. והנה סנהדרין הגדול עומדין במקום כלל ישראל דמעשיהן ודעתן הוי עפ״י דין מעשה ודעת של כל כלל ישראל, ולפי״ז נראה דמי שנסמך ע״י ב״ד הגדול חל בו דין סמוך מב׳ דינים: א) סמיכה איש מפי איש עד משה רבינו, ב) דין סמוך מחמת הסכמת כלל ישראל, דב״ד הגדול עומדין במקום כלל ישראל ודעתן מהוה דעת כלל ישראל. אולם הרמב״ם בפיה״מ מחדש דאף כשאין סנהדרין הגדול נוהג וליכא חלות דין סמיכה של מסורה איש מפי איש עד משה רבינו מ״מ חל דין סמיכה מחמת הסכמת כלל ישראל. אלא דהרמב״ם במשנה תורה נסתפק האם דעת כלל ישראל מתבטא ע״י הסכמת כל החכמים שבא״י שבזה״ז, או״ד דרק הסנהדרין הגדול יכולים למנות א׳ להיות סמוך מדין סמיכה ע״י כלל ישראל, וזהו שכתב ״והדבר צריך הכרע״.
והנה ידוע המחלוקת שהיתה בתקופת מרן הבית יוסף בין המהר״י בי רב וחכמי צפת לבין חכמי ירושלים ובראשם המהרלב״ח בענין חידוש הסמיכה בזה״ז (עיין בלח״מ וברדב״ז פ״ד מהל׳ סנהדרין הי״א, ובשו״ת מהרלב״ח בקונטרס הסמיכה). והגאון ר׳ שמחה זעליג ריגר זצ״ל, הדיין דבריסק, העיר על הר״י בי רב שרצה לחדש דין סמיכה בזה״ז כדי להלקות חייבי כרת, דמהרמב״ם משמע דדין סמיכה ע״י הסכמת החכמים בזה״ז אינו מועיל אלא רק לענין דהוי סמוך בנוגע להורות דיני קנסות וכמש״כ הרמב״ם (פ״ד מהל׳ סנהדרין הי״א) אבל לא מהני לגבי עונשי הגוף. וכן נקט נמי הגר״ח זצ״ל. ונראה לבאר שיטתם דסמיכה ע״י הסכמת כלל ישראל לא מהני אלא לענין דיני ממונות, דחל חלות סמיכה מדין קבלוה עלייהו דזהו הלכה בדיני ממונות בלבד. משא״כ לענין עונשי הגוף כמו מלקות ומיתה בעינן חלות דין סמיכה דמסורה - שיהא סמוך איש מפי איש עד משה רבינו. ונראה דהרמב״ם למד מסוגיין מקור לדין של סמיכה ע״י כלל ישראל. דס״ל דזהו יסוד דין נטילת רשות מהנשיא או מב״ד שבא״י, דהם עומדין במקום כלל ישראל. וזה יסוד דין מומחה לרבים דהרבים קבולהו עליהם כדיין, ודינו שוה למי שקיבל רשות מנשיא לדון דתרווייהו נעשו סמוכים מדין סמיכה ע״י הסכמת כלל ישראל ולא מדין סמיכה של מסורה איש מפי איש עד משה רבינו. וכי היכי דנטילת רשות מנשיא לדון וקבלוהו עלייהו מועיל רק לענין דיני ממונות ה״נ חלות דין סמיכה ע״י הסכמת החכמים אינו מועיל אלא לענין דיני ממונות וקנסות ולא לגבי עונשי הגוף. ברם לפי״ז יוצא שהרמב״ם סובר דחלה חלות שם מינוי ושררה בנטילת רשות מנשיא, ויכול למסור רשות זו לאחר, שהרי הרמב״ם כתב להדיא (בפ״ד מהל׳ סנהדרין הי״א) דהסמוך ע״י חכמים שבאותו הדור יכול למסור סמיכה זו לאחר, ומוכח דהסמוך בחלות דין סמיכה מכח הסכמת הכלל יכול למסור סמיכה זו לאחר. ולפי״ז י״ל דה״ה מי שקיבל רשות מהנשיא לדון יכול למסור רשות זו לאחר, ואף הרמב״ם מודה לתוס׳ דנקיטנא רשות מאבא מרי ואבא מרי מרב ר״ל דמי שקיבל רשות יכול למסור רשות זו לאחר. ונטילת רשות אינה רק כח להפקיע ממון אלא דחל חלות שם מינוי ושררה בגברא מדין סמוך.
והנה לגבי מינוי יהושע בן נון כתיב (במדבר פרק כ״ז י״ח - י״ט) ״ויאמר ה׳ אל משה קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח אלוקים בו וסמכת את ידך עליו. והעמדת אותו לפני אלעזר הכהן ולפני כל העדה וציוית אותו לעיניהם״. ונראה דמבואר כאן בשני הפסוקים ב׳ דיני סמיכה הנ״ל, דבפסוק הראשון ״קח לך את יהושע וגו׳ וסמכת את ידך עליו״, נצטוה משה רבינו שיסמוך את יהושע בחלות דין סמיכה של מסורה איש מפי איש עד משה רבינו, והוי חלות דין סמיכה להמשיך את שלשלת הקבלה. ואילו בפסוק השני ״והעמדת אותו וגו׳ וצוית אותו לעיניהם״, צוה הקב״ה למשה שיסמוך את יהושע לעיני כל העדה דהוי חלות דין סמיכה מדעת כלל ישראל, ויהושע בן נון נסמך בב׳ דיני סמיכה דנסמך מדין סמיכה של מסורה איש מפי איש ומדין סמיכה ע״י הסכמת כלל ישראל.
ותוהים: וכי לא מהני [מועילה] רשות זו? והא [והרי] רבה בר רב הונא כי הוה מינצי בהדי דבי ריש גלותא [כאשר היה רב עם אנשי בית ראש הגולה] אמר: לאו מינייכו נקיטנא רשותא [לא מכם קבלתי רשות לדון], נקיטנא רשותא מאבא מרי [קבלתי רשות מאבי מורי, רב הונא], ואבא מרי [ואבי מורי] קבל מרב, ורב מר׳ חייא, ור׳ חייא מרבי יהודה הנשיא שבארץ ישראל. משמע שקבלת רשות מארץ ישראל מועילה לבבל! ודוחים: מכאן אין ראיה, במילתא דעלמא [בדברים בדבד] הוא דאוקים להו [שהעמיד אותם], שאמר זאת כאיום בלבד, ואין להביא מכאן ראיה.
The Gemara asks: And is this permission not effective? But when Rabba bar Rav Huna was involved in a dispute with the members of the house of the Exilarch he said: It is not from you that I received permission to judge cases. I received permission from my father, my master, i.e., Rav Huna, and my father, my master, received permission from Rav, and Rav from Rabbi Ḥiyya, and Rabbi Ḥiyya from Rabbi Yehuda HaNasi in Eretz Yisrael. Therefore, it seems that permission received in Eretz Yisrael is in fact effective in Babylonia. The Gemara rejects this proof: He was merely standing up to them with words alone, but there was no halakhic validity to his statement.
רי״ףרש״יתוספותמהרש״א חידושי אגדותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) וְכִי מֵאַחַר דְּלָא מַהֲנֵי רַבָּה בַּר חָנָה רְשׁוּתָא דִּנְקַט לְמָה לִי חלָעֲיָירוֹת הָעוֹמְדִים עַל הַגְּבוּלִין.

The Gemara asks: But since permission to judge received in Eretz Yisrael is not effective in Babylonia, why did Rabba bar Ḥana need to receive permission when he left for Babylonia? What was the value of that permission? The Gemara answers: The permission is effective for the cities that stand on the borders of Babylonia, which are not entirely in the jurisdiction of Babylonia, so permission from Eretz Yisrael is effective there.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על הגבולין – הנמשכות אחר ארץ ישראל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: וכי מאחר דלא מהני [שאין קבלת הרשות בארץ מועילה] לבבל, רבה בר חנה רשותא דנקט למה לי [אותה רשות שקיבל למה לו], ומה תועלת היתה לו בקבלת רשות עם יציאתו לבבל? ומשיבים: רשות זו מועילה לעיירות העומדים על הגבולין שאינן לגמרי בתחום השיפוט של בבל, ורשות מארץ ישראל יפה כוחה לגביהם.
The Gemara asks: But since permission to judge received in Eretz Yisrael is not effective in Babylonia, why did Rabba bar Ḥana need to receive permission when he left for Babylonia? What was the value of that permission? The Gemara answers: The permission is effective for the cities that stand on the borders of Babylonia, which are not entirely in the jurisdiction of Babylonia, so permission from Eretz Yisrael is effective there.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) מַאי רְשׁוּתָא כִּי הֲוָה נָחֵית רַבָּה בַּר חָנָה לְבָבֶל אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּיא לְרַבִּי בֶּן אָחִי יוֹרֵד לְבָבֶל טיוֹרֶה יוֹרֶה יָדִין יָדִין יַתִּיר בְּכוֹרוֹת יַתִּיר.

§ What is the specific nature of this permission? The Gemara relates: When Rabba bar Ḥana descended to Babylonia, his uncle Rabbi Ḥiyya said to Rabbi Yehuda HaNasi: My brother’s son is descending to Babylonia. May he teach people and issue rulings with regard to what is prohibited and what is permitted? Rabbi Yehuda HaNasi said to him: He may teach. Rabbi Ḥiyya then asked: May he also adjudicate cases of monetary law, and be absolved from payment if he errs? Rabbi Yehuda HaNasi said to him: He may adjudicate. Rabbi Ḥiyya continued: May he declare a firstborn animal permitted? The male firstborn of a kosher animal may not be eaten, as it is supposed to be offered in the Temple. But if it acquires a permanent blemish it is unfit for an offering, and it may be eaten. Rabbi Yehuda HaNasi said to him: He may declare such an animal permitted.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״ימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומאי רשותא, דכי הא דכתב ליה רבי לרבה בר ברא חנא כשירד לבבל: יורה ידין יתיר בכורות, וכתב לרבינו רב:ב ידין יורה, אבל בכורות לא הרשהו להתיר.
א. ראה תוספות ד״ה רבה.
ב. נוסח מצוי בפירוש ר״ח ׳רבינו רב׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מאי רשותא – דרבה בר חנה.
יורה – איסור והיתר אמר להם רבי יורה ולקמן פריך אי גמיר למה ליה רשותא בהוראה.
ידין – ברשות ויפטר מלשלם.
יתיר בבכורות – יראה במומין ואם קבוע הוא יתירנו לשוחטו דביומיה דרבי אין לבכור תקנה עד שיפול בו מום דאחר חורבן היה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב ושואלים: מאי רשותא [מה רשות זו] שרמזנו לה בדברינו? מסופר: כי הוה נחית [כאשר ירד] רבה בר חנה לבבל, אמר ליה [לו] ר׳ חייא לרבי: בן אחי יורד לבבל, האם יורה? כלומר, האם נותן אתה לו רשות להורות בדיני איסור והיתר? אמר לו: יורה. והוסיף לשאול: האם גם ידין? האם נותן אתה לו רשות לדון שייפטר מתשלום גם אם טעה? אמר לו: ידין. האם נותן אתה לו רשות שיתיר בכורות? שבכור בהמה טהורה שנפל בו מום מביאים אותו לחכם, והוא מחליט אם מום קבוע הוא, ומותר לאכול אותו. אמר לו: יתיר.
§ What is the specific nature of this permission? The Gemara relates: When Rabba bar Ḥana descended to Babylonia, his uncle Rabbi Ḥiyya said to Rabbi Yehuda HaNasi: My brother’s son is descending to Babylonia. May he teach people and issue rulings with regard to what is prohibited and what is permitted? Rabbi Yehuda HaNasi said to him: He may teach. Rabbi Ḥiyya then asked: May he also adjudicate cases of monetary law, and be absolved from payment if he errs? Rabbi Yehuda HaNasi said to him: He may adjudicate. Rabbi Ḥiyya continued: May he declare a firstborn animal permitted? The male firstborn of a kosher animal may not be eaten, as it is supposed to be offered in the Temple. But if it acquires a permanent blemish it is unfit for an offering, and it may be eaten. Rabbi Yehuda HaNasi said to him: He may declare such an animal permitted.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״ימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) כִּי הֲוָה נָחֵית רַב לְבָבֶל אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּיא לר׳לְרַבִּי בֶּן אֲחוֹתִי יוֹרֵד לְבָבֶל יוֹרֶה יוֹרֶה יָדִין יָדִין יַתִּיר בְּכוֹרוֹת אַל יַתִּיר.

Similarly, when Rav, who was also Rabbi Ḥiyya’s nephew, descended to Babylonia, Rabbi Ḥiyya said to Rabbi Yehuda HaNasi: My sister’s son is descending to Babylonia. May he teach people and issue rulings with regard to what is prohibited and what is permitted? Rabbi Yehuda HaNasi said to him: He may teach. Rabbi Ḥiyya then asked: May he also adjudicate cases of monetary law, and be absolved from payment if he errs? Rabbi Yehuda HaNasi responded: He may adjudicate. Rabbi Ḥiyya continued: May he declare a firstborn animal permitted? Rabbi Yehuda HaNasi said to him: He may not declare such an animal permitted.
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי אגדותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אל יתיר – לקמן מפרש טעמא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳. כי הוה נחית רב לבבל אמר ליה רבי חייא לרבי בן אחותי יורד לבבל יורה יורה ידין ידין יתיר בכורות אל יתיר וכו׳.
עיין ברמב״ם (פ״ד מהל׳ סנהדרין ה״ח) וז״ל ויש להן למנות לכל מה שירצו לדברים יחידים, והוא שיהיה ראוי לכל הדברים, כיצד חכם מופלא שראוי להורות בכל התורה כולה יש לבית דין לסמוך אותו וליתן לו רשות לדון ולא להורות באיסור והיתר או ייתנו לו רשות להורות באיסור והיתר ולא לדון דיני ממונות או ייתנו לו רשות לזה ולזה אבל לא לדון דיני קנסות או לדון דיני קנסות אבל לא להתיר בכורות במומן או ייתנו לו רשות להתיר נדרים בלבד או לראות כתמים וכן כל כיוצא בזה עכ״ל. ומבואר דשיטת הרמב״ם היא דב״ד נותנין סמיכה לחצאין ולדברים מסוימים רק באופן שראוי להורות בכל הדברים. ולכאורה ר״ל דמי שהוא סמוך קרוי זקן – זה שקנה חכמה, ורק מי שראוי להורות בכל דיני התורה ראוי להקרא זקן וסמוך. אמנם עיין ברמב״ם (פ״ד מהל׳ סנה׳ ה״י) וז״ל חכם מופלא שהיה סומא בעינו אחת אע״פ שהוא ראוי לדיני ממונות אין סומכים אותו לדיני ממונות מפני שאינו ראוי לכל הדברים וכן כל כיוצא בזה עכ״ל. ומבואר דאין סומכים את הסומא לדון דיני ממונות מפני שאינו יכול לדון ולהורות בדיני נפשות. ולכאורה החסרון דסומא לדון דיני נפשות אינו מצד חכמתו אלא מפני שהוא סומא, ומוכח דהא דאין סומכים לדברים מסוימים אלא מי שראוי להורות בכל התורה כולה אינו רק מפאת חכמתו בלבד אלא דזה דין מדיני סמיכה, דלא חלה סמיכה לחצאין אלא במי שראוי לסמיכה בכל התורה כולה. והגר״מ זצ״ל אמר דהביאור בזה הוא דסמיכה לחצאין ולדברים מסוימים חשיב כהתחלת סמיכה, ומי שאינו ראוי להורות בכל התורה ואינו יכול לבא לידי השלמת הסמיכה אינו יכול לקבל התחלת סמיכה. והנה עיין בקצות החשן (סימן ז׳ ס״ק א׳) דהקשה על הרמב״ם שסובר שאין סומכים לחצאין אלא מי שראוי להורות בכל הדברים, דא״כ צ״ע היאך אמר רבא (יבמות קב.) שגר דן את חבירו מה״ת, והרי רבא ס״ל דבעינן סמוכים לדון דיני ממונות ואפילו הודאות והלוואות, וא״כ איך גר יכול לדון את חבירו בדיני ממונות, והרי אין הגר יכול לדון חבירו בדיני נפשות (עיין ברמב״ם פ״ב מהל׳ מלכים ה״ד, ופ״ב מהל׳ סנהדרין ה״ט), ומאחר שאי אפשר להסמיך לחצאין אלא מי שראוי להורות בכל הדינים, לא שייך לסמוך את הגר לדיני ממונות בלבד, ואיך גר דן והרי אי אפשר לסומכו דאינו ראוי להורות בכל הדברים. וצ״ע מ״ש גר דדן את חבירו בדיני ממונות מסומא שאינו נסמך לדון דיני ממונות מפני שאינו יכול לדון דיני נפשות.
וי״ל דמש״כ הרמב״ם (בפ״ד הל׳ סנה׳ ה״ח) ״ויש להן למנות לכל מה שירצו לדברים יחידים, והוא שיהיה ראוי לכל הדברים, כיצד חכם מופלא שראוי להורות בכל התורה יש לבית דין לסמוך אותו וליתן לו רשות לדון לא להורות באיסור והיתר או ייתנו לו רשות להורות באיסור והיתר לא לדון דיני ממונות וכו׳⁠ ⁠״, ר״ל דבעינן שיהיה ת״ח הראוי להורות בכל התורה כולה דהוא ת״ח שבקי בכל התורה, ואם הוא אינו ראוי להורות דיש פסול בעצם כוחו להורות אזי אין סומכים אותו לחצאין. אולם אם פסול לדון מצד ענין אחר וליכא חסרון בעצם ההוראה אזי סומכין אותו לחצאין. ונראה דבזה חלוק סומא מגר, דסומא אינו ראוי להורות בכל התורה כולה, דילפינן (סנה׳ לד:) מהיקשא לנגעים, דמה נגעים שלא בסומין אף ריבים שלא בסומין. והנה בנגעים ליכא חלות שם פסק דין והוי חלות שם הוראה בלבד, ומהא דסומא אינו מורה בנגעים מוכח דסומא פסול מלהורות, ולכן אין סומכים את הסומא אף לדיני ממונות, דאין הסומא גברא הראוי להורות בכל התורה כולה. משא״כ גר אין בו חסרון בעצם כוחו להורות, אלא דחל בו דין שאינו מתמנה לסנהדרין משום דבעינן מיוחסים, ומינוי לסנהדרין הוי חלות שם שררה ומינוי שבגברא דבעינן לזה מיוחסים. ומאחר שהחסרון דגר לדון דיני נפשות הוא מצד ענין אחר – שאינו מתמנה לסנהדרין, ולא בעצם דין הוראה, שפיר סומכים את הגר לדון בדיני ממונות בלבד, דשפיר נחשב כגברא הראוי להורות בכל התורה כולה.⁠א
א. ועיין באגרות הגרי״ד הלוי קונטרוס חאסלאוויץ אות ח׳ (עמ׳ רפ״ה – רפ״ז), ועיין לעיל בשיעורים (דף ב. ד״ה סנהדרין גדולה) שביאר רבינו זצ״ל דגר ראוי להשתתף במשא ומתן בסהנדרין לברר את הלכות התורה אלא שפסול לגמר דין, ומשו״ה שמעיה ואבטליון נמנו בסנהדרין אע״פ שגרים היו וגר פסול לדון, ולפי״ז י״ל דמשו״ה גר הוי דיין הראוי להורות בכהת״כ.
בדומה לכך מסופר: כי הוה נחית [כאשר ירד] רב לבבל, אמר ליה [לו] ר׳ חייא לרבי: בן אחותי יורד לבבל, האם יורה? אמר לו: יורה. האם ידין?ידין, האם יתיר בכורות? אמר לו: אל יתיר.
Similarly, when Rav, who was also Rabbi Ḥiyya’s nephew, descended to Babylonia, Rabbi Ḥiyya said to Rabbi Yehuda HaNasi: My sister’s son is descending to Babylonia. May he teach people and issue rulings with regard to what is prohibited and what is permitted? Rabbi Yehuda HaNasi said to him: He may teach. Rabbi Ḥiyya then asked: May he also adjudicate cases of monetary law, and be absolved from payment if he errs? Rabbi Yehuda HaNasi responded: He may adjudicate. Rabbi Ḥiyya continued: May he declare a firstborn animal permitted? Rabbi Yehuda HaNasi said to him: He may not declare such an animal permitted.
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי אגדותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) מ״שמַאי שְׁנָא לְמָר דְּקָא קָרֵי בֶּן אָחִי ומ״שוּמַאי שְׁנָא לְמָר דְּקָא קָרֵי בֶּן אֲחוֹתִי וְכִי תֵּימָא הָכִי הֲוָה מַעֲשֶׂה וְהָאָמַר מָר אַיְּבוּ וְחַנָּה וְשֵׁילָא וּמָרְתָא וְרַבִּי חִיָּיא כּוּלְּהוּ בְּנֵי אַבָּא בַּר אַחָא כַּרְסַלָּא מִכַּפְרִי הֲווֹ רַב בַּר אֲחוּהּ דַּהֲוָה בַּר אֲחָתֵיהּ רַבָּה בַּר חָנָה בַּר אֲחוּהּ דְּלָאו בַּר אֲחָתֵיהּ.

This incident raises several questions, which the Gemara asks in sequence. What is different concerning this Sage, Rabba bar Ḥana, that Rabbi Ḥiyya called him: My brother’s son, and what is different concerning that Sage, Rav, that Rabbi Ḥiyya called him: My sister’s son? And if you would say that this was the situation: Rabba bar Ḥana was his brother’s son and Rav was his sister’s son, but doesn’t the Master say: Aivu, Rav’s father, and Ḥana, the father of Rabba bar Ḥana, and Sheila, and Marta, and Rabbi Ḥiyya, were all sons of Abba bar Aḥa Karsala from Kafrei? Consequently, Rav would also be Rabbi Ḥiyya’s brother’s son. The Gemara answers: Rav was his brother’s son who was also his sister’s son, as Rabbi Ḥiyya’s half-brother married Rabbi Ḥiyya’s half-sister; while Rabba bar Ḥana was his brother’s son who was not his sister’s son. Therefore, he referred to Rav in a manner that emphasized the additional relationship.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״ימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך אבא
אבאאקיים אמר ליה אימא קיימת פי׳ בלשון תימה השיבו כלומר ואימא קיימת כלומר נח נפשהון דתרווייהו רבי׳ חננאל פי׳ שאל רבי חייא לרב בן אחיו ובן אחותו כשעלה לארץ ישראל שאלו אבא קיים כלומר אבי חי הוא לא ביקש רב לומר כי מת א״ל אבי שלי חי הוא כלומר אביך אינו חי וכן השיב לו על אמו בלשון הזה ומסתברא שלא היה שונה כמו שכתוב בספרינו אלא כך אמר לו אבא קיים אמר לו אבא קיים אימא קיימת אמר לו אימא קיימת. פי׳ אחד מן חסידי מגנצא שאלו על איבו ועל מרתא שהיו אחיו ואחותו. כדגרסינן (סנהדרין ה.) איבו וחנה ושילת ומרתא ורבי חייא כלהו אחי הוו זה ג״כ (פסחים ד. ובמועד קטן כ. ובחולין כד:) אבא ממשפחת בריאין הוה. (חולין קלז) מאן ריש סדרא בבבל אבא אריכא. (ברכות מז.) ארדיליא לי וגוזליא לאבא (חולין מה) אי הכי אמר אבא לא ידע בטריפות כלום פי׳ אבא אריכא הוא רב ולמה קראו ארוך בדורו כמפורש במסכת נדה (נדה כד:). אבותיכם איה הם (סנהדרין ק״ה. בגמרא דג׳ מלכים בחלק) אמר רב תשובה נצחת השיבתו כנסת ישראל לנביא אומר להן נביא לישראל אבותיכם שחטאו איה הם אמרו לו והנביאים הלעולם יחיו. בר אבהן ובר אוריין (מנחות נג):
א. [פאטר.]
איבו – אבוה דרב הוה כדאמרינן באור לארבעה עשר (פסחים דף ד.) א״ל אייבו קיים כו׳.
וחנה – אבוה דרבה.
מכפרי – מקום.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בסיפור זה יש כמה דברים תמוהים, ושואלים: מאי שנא למר דקא קרי [במה שונה שלחכם זה, לרבה בר חנה, שהוא קורא אותו, את ר׳ חייא] ״בן אחי״, ומאי שנא למר דקא קרי [ובמה שונה שלחכם זה, לרב שהוא קורא אותו] ״בן אחותי״, וכי תימא הכי הוה [ואם תאמר שכך היה] המעשה, שזה היה בן אחיו וזה היה בן אחותו, והאמר מר [והרי אמר החכם] במסורת: איבו (אבי רב), וחנה (אבי רבה בר חנה), ושילא, ומרתא, ור׳ חייאכולהו [כולם] בני אבא בר אחא כרסלא מהמקום כפרי הוו [היו]. ואם כן הרי גם רב היה בן אחיו של ר׳ חייא? ומשיבים: רב היה בר אחוה דהוה בר אחתיה [בן אחיו שהיה גם בן אחותו], ואילו רבה בר חנה בר אחוה דלאו בר אחתיה [בן אחיו שאינו בן אחותו], ולכן הדגיש שיש לו קירבה נוספת אליו.
This incident raises several questions, which the Gemara asks in sequence. What is different concerning this Sage, Rabba bar Ḥana, that Rabbi Ḥiyya called him: My brother’s son, and what is different concerning that Sage, Rav, that Rabbi Ḥiyya called him: My sister’s son? And if you would say that this was the situation: Rabba bar Ḥana was his brother’s son and Rav was his sister’s son, but doesn’t the Master say: Aivu, Rav’s father, and Ḥana, the father of Rabba bar Ḥana, and Sheila, and Marta, and Rabbi Ḥiyya, were all sons of Abba bar Aḥa Karsala from Kafrei? Consequently, Rav would also be Rabbi Ḥiyya’s brother’s son. The Gemara answers: Rav was his brother’s son who was also his sister’s son, as Rabbi Ḥiyya’s half-brother married Rabbi Ḥiyya’s half-sister; while Rabba bar Ḥana was his brother’s son who was not his sister’s son. Therefore, he referred to Rav in a manner that emphasized the additional relationship.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״ימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) וְאִי בָּעֵית אֵימָא

And if you wish, say instead that he called him: My sister’s son, for a different reason:
רי״ףמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] מפני טעם אחר קראו ״בן אחותי״ —
And if you wish, say instead that he called him: My sister’s son, for a different reason:
רי״ףמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

סנהדרין ה. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה סנהדרין ה., ר׳ חננאל סנהדרין ה. – מהדורת הרב ישראל ברוך הלוי סאלאוויציק, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רי"ף סנהדרין ה. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס סנהדרין ה., רש"י סנהדרין ה., ראב"ן סנהדרין ה. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות סנהדרין ה., רמ"ה סנהדרין ה., רמב"ן סנהדרין ה. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב יעקב הלוי ליפשיץ. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., בית הבחירה למאירי סנהדרין ה. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"א חידושי הלכות סנהדרין ה., מהרש"א חידושי אגדות סנהדרין ה., רשימות שיעורים לגרי"ד סנהדרין ה. – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן ובנו הרב משה נחמיה רייכמן (כל הזכויות שמורות), פירוש הרב שטיינזלץ סנהדרין ה., אסופת מאמרים סנהדרין ה.

Sanhedrin 5a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Sanhedrin 5a, R. Chananel Sanhedrin 5a, Rif by Bavli Sanhedrin 5a, Collected from HeArukh Sanhedrin 5a, Rashi Sanhedrin 5a, Raavan Sanhedrin 5a, Tosafot Sanhedrin 5a, Ramah Sanhedrin 5a, Ramban Sanhedrin 5a, Meiri Sanhedrin 5a, Maharsha Chidushei Halakhot Sanhedrin 5a, Maharsha Chidushei Aggadot Sanhedrin 5a, Reshimot Shiurim Sanhedrin 5a, Steinsaltz Commentary Sanhedrin 5a, Collected Articles Sanhedrin 5a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144