×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) וּשְׁמוּאֵל דְּאָמַר כְּרַבִּי אֶלְעָזָר דְּאָמַר אעֵדֵי מְסִירָה כָּרְתִי.
And Shmuel said his ruling in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, who said that witnesses of the transmission effect the transaction, i.e., the act of transferring the legal document to the beneficiary causes the transaction to take effect. Therefore, the fact that the two documents bear the same date is of no consequence because the documents were presumably not given to their beneficiaries simultaneously, and the property belongs exclusively to the individual who received his document first. Consequently, there is no reason to divide the property.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירא״הבית הבחירה למאירישיטה מקובצתהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי כתובות צד ע״ב} אימיה דרמי בר חמא בצפרא כתבתינהו לניכסה1 לראמי בר חמא לאורתא2 כתבתינהו3 לרב עוקבא בר חמא אתא רמי בר חמא לקמיה דרב4 ששת אוקמיה בניכסי אתא רב עוקבא בר חמא לקמיה דרב נחמן אוקמיה בניכסי5 אתא רב ששת לקמיה דרב נחמן אמר ליה מאי טעמא עבד מר הכי אמר ליה ומר מאי טעמא עבד6 הכי אמר ליה משום דקדים אמר ליה אטו בירושלם7 אנן8 דכתבינן9 שעות ואלא מר מאי10 טעמא עבד הכי אמר ליה שודא דדייני אנא נמי שודא דדייני עבדי אמר ליה חדא דאנא דיינא ומר לאו דיינא ועוד מעיקרא לאו11 בתורת הכי אתית ליה12. האי עובדא דאימיה דראמי בר חמא מתנת בריא היא בשטרא בלחוד בלא קנין כדתנן {משנה קידושין א:ה} נכסים שיש להן אחריות נקנין בכסף בשטר ובחזקה דאי אית בה13 קניין הוה קיימא בידא14 דמאן דקדים אפילו שעה אחת וכבר פרישנא עיקרי15 הדין16 שמעתא פירושא רויחא בלשון ערבי וכתיבנא ליה17
בסוף הדין18 מסכתא.
{בבלי כתובות צד ע״ב-צה ע״א} הנהו תרי שטרי דאתו לקמיה דרב יוסף [חד הוה]⁠19 כתיב ביה בחמשה בניסן וחד הוה כתיב20 ביה בניסן סתמא אוקמיה רב יוסף לההוא גברא דחמשה בניסן בנכסי אמר ליה אידך ואנא איפסוד21 אמר ליה אנת22 ידך על התחתונה אימור בר עשרין ותשעה בניסן את אמר ליה וניכתוב לי מר טירפא מאייר ואילך מצי23 אמר לך24 את בר חד בניסן את והינחתי25 לך מקום לגבות ממנו מאי תקנתיה26 ליכתבו הרשאה זה לזה:
1. לניכסה: כ״י נ: ״לנכסיה״.
2. לאורתא: דפוסים: ולאורתא.
3. כתבתינהו, כתבתינהו: כ״י נ: ״כתבינהו, כתבינהו״.
4. לקמיה דרב: וכן כ״י נ. כ״י בהמ״ל 695 לפני הגהה: ״לרב״.
5. אתא רב עוקבא בר חמא לקמיה דרב נחמן אוקמיה בניכסי: חסר בכ״י נ.
6. ומר מאי טעמא עבד: כ״י נ: ״ומאי טעמא עבד מר״.
7. בירושלם: גטו, כ״י נ. כ״י בהמ״ל 695: ״בירוש׳⁠ ⁠״. דפוסים: בירושלים.
8. בירושלם אנן: כ״י נ: ״אנן בירושלם יתבינן״. דפוסים: בירושלים קיימינן.
9. דכתבינן: כ״י נ: ״דכתבין״.
10. מר מאי: דפוסים: מאי מר.
11. לאו: דפוס קושטא: לא.
12. ליה: כ״י נ: ״לה״.
13. בה: גטו, כ״י נ, דפוסים: ״ביה״.
14. בידא: דפוסים: בידיה.
15. עיקרי: כ״י נ: ״עיקר״.
16. הדין: דפוסים: הדא.
17. ליה: דפוסים: לה.
18. הדין: דפוסים: הדא.
19. חד הוה: גטו, כ״י נ, דפוסים. כ״י בהמ״ל 695: ״הוה חד״.
20. כתיב, כתיב: דפוסים: כתוב, כתוב.
21. איפסוד: וכן גטו. כ״י נ, דפוסים: ״אפסיד״.
22. אנת: וכן גטו. כ״י נ, דפוסים: ״את״.
23. ואילך מצי: כ״י נ: ״ואי לא״.
24. לך: גטו, כ״י נ: ״ליה״.
25. והינחתי: וכן גטו. כ״י נ, דפוסים: ״והנחתי״.
26. תקנתיה: כ״י נ: ״תקנתיהו״.
ושמואל דאמר כרבי אלעזר דאמר – אע״פ שאין עליו עדים אלא שנתנו בפני עדים גובה מנכסים משועבדים שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם שמא ימותו עדי מסירה או ילכו למדינת הים אלמא עדי מסירה עיקר והכא יש לומר שמא האחד היה חביב עליו יותר וקדם ומסרו לו ואת השני הטעה וכי לא ידעינן נימא שודא דדייני לפי מה שהם רואים מי מהם היה רגיל אצלו יותר דשודא עדיפא מחלוקה.
ושמואל דאמר כר״א דאמר עידי מסירה כרתי, נראה לי דאליבא דר״א דאמר עידי מסירה כרתי, בוודאי לית ליה עדיו בחותמיו זכין לו, דטעמא דר״א מסתברא, משום דקסבר דמסירה הוא עיקר ולא בעינן סהדי אלא לשוויה שטרא, דאי לאו סהדי, כיון דאפשר לאכחושי לההיא שטרא ליכא עליה תורת שטר, ואפשר נמי דסגיא לן להכי בעידי חתימה, דהנהו נמי מהני להכי, דכיון דאיתנהו תו לא אפשר לאכחושי לההוא שטרא ואיכא עליה תורת שטר, וכיון דהיינו טעמא דר״א, בוודאי לית ליה עדיו בחותמיו זכין לו, דהא עיקר מילתא מסירה וחתימה לאו כלום הוא כדפרי׳, הילכך מאן דסבר לה כר״מ, אפשר דאית לי׳ עידיו בחותמיו זכין לו, אבל מאן דסבר לה כר״א, בוודאי לית ליה עדיו בחותמיו זכין לו, וזה נראה נכון.
ובענין מצות צריכות כוונה או אין צריכות, נראה דבהא פליגי, דמ״ד צריכות כוונה הרי שהיה פסח ויודע שהוא כן ושהוא חייב במצה, ואמר בפי׳ שאינו אוכל לצאת ידי מצוה לא יצא, ולמ״ד אין צריכות יצא, אבל אם היה סבור שהוא סכות ואכל מצה, לדברי הכל לא יצא, וזה צריך עיון ובדיק׳ שמועות.
דכ״ע אית להו כר״מ, ובהא פליגי אי אמרינן שודא עדיפא או חלוקא עדיפא, מיהו נמי דמצי להקשות לי׳ דליכא למימר דשמואל כר״מ, דהא שמואל כר״א ס״ל כדמקשי׳ נמי, ומי מצית מוקמ׳ לה לרב כר״א כו׳.
ולענין הולך מנה לפלוני ומת משלח ומי שנשתלחו לו יתבאר בראשון של גיטין (י״ד:) שאם היה בריא רואין אם מת מקבל בחיי נותן יחזרו ליורשי משלח דהולך בבריא לאו כזכי ואם מת נותן בחיי מקבל יחזרו ליורשי מי שנשתלחו דקיימא לן מצוה לקיים דברי המת ואי שכיב מרע הוא אי איתיה למקבל בשעת מתן מעות יחזרו ליורשי מי שנשתלחו לו דקיימא לן דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו ואי ליתיה למקבל בשעת מתן מעות יחזרו ליורשי משלח דקיימא לן אין קנין למת ושם יתרחבו הדברים בענין זה בע״ה:
לא דכ״ע כר׳ אלעזר ואיכא למידק קצת דיוקי בהאי שמעתא חדא למה לי לאורוכי כולי האי ומי מצית מוקמת ליה לרב כר׳ אלעזר לקשי להדיא והאמר רב יהודה וכו׳. ועוד אמאי קאמר אלא מחוורתא רב כר״מ וכו׳ פשיטא ודאי דכיון דאידחיא לה אוקמתא דלעיל אין לך לומר אלא דרב כר״מ ושמואל כר״א ועוד אמאי לא מוקמינן פלוגתייהו בדר׳ אלעזר אע״ג דלא ס״ל לרב כר״א דהכי אשכחן בכמה דוכתי דפליגי אמוראי אליבא דמאן דלית הלכתא כותיה כגון אליבא דב״ש והכא נמי אימא דפליגי אליבא דר״א אע״ג דלא ס״ל כוותיה ולא תוקמה להו לפלוגתייהו בתנאי ונראה דבהך קושיא בתרייתא מתרצה כולה סוגיין דאיברא ודאי דהוה מצינן לאוקמא פלוגתייהו אליבא דר׳ אלעזר אלא מיהו להכי קאמר דכ״ע כר׳ אלעזר משום דקי״ל כוותי׳ בגיטין ולא מצינן לאוקמה פלוגתייהו בדר״מ משום דבדר״מ לא מצינן לאשכוחי שודא וכדפירש רש״י לעיל אבל בדר׳ אלעזר איכא למימר שודא ואיכא למימר חלוקה דשמא קדם ומסרו למי שהיה חביב לו ואת השני הטעה או שמא לא קדם ומסרו דלדידיה עדי חתימה נמי כרתי אלא דעדי מסירה עיקר הלכך מוקמינן פלוגתייהו בדר׳ אלעזר ולא מוקמינן פלוגתייהו אליבא דר׳ אלעזר ולא ס״ל משום דקי״ל כוותיה בגיטין וכדכתיבנא וזהו שכתב רש״י ז״ל דכ״ע כר׳ אלעזר. דקי״ל כוותיה בגיטין ואיכא למימר שודא ואיכא למימר חלוקה. וכי פרכי׳ ומי מצית אמרת וכו׳ לא פריך אעיקר אוקמתין דפשיטא ודאי דשפיר מצינן לאוקמא פלוגתייהו בהכין ואליבא דר׳ אלעזר אלא אהא פרכינן דאמרינן דכ״ע כר׳ אלעזר דמוקמינן לרב כר׳ אלעזר ופרכינן ומי מצית מוקמית וכו׳ והוה מצינן לשנויי דאליבא דר׳ אלעזר פליגי ולא ס״ל לרב אלא דסבר דלר׳ אלעזר חלוקה עדיפא אלא דלא ניחא ליה לשנויי הכין דלפלגו אליביה ולא לסברו כן ומתחוור לתלמודא טפי לשנויי דרב כר״מ ושמואל כר״א והיינו דקאמר תלמודא אלא מחוורתא רב כר״מ ושמואל כר׳ אלעזר פי׳ אע״ג דמצינן לאוקמא פלוגתייהו בגונא אחריתי המחוור דרב כר״מ ושמואל כר׳ אלעזר כנ״ל. וא״ת והיכי אסקינן מחוורתא רב כר״מ ושמואל כר׳ אלעזר ומעיקרא פרכינן לימא רב כר״מ ושמואל כר׳ אלעזר דוחקו דהוה דחיקא ליה דפליגי אמוראי בפלוגתא דתנאי היכן אזיל וי״ל דמעיקרא הוה סברינן דלר״מ ע״כ אית ליה חלוקה ולר׳ אלעזר אית ליה שודא והילכך פליגי אמוראי בפלוגתא דתנאי ולא חדשו מידי אבל השתא דמתרצינן דאפי׳ לר״א מצינן למימר דחלוקה עדיפא הילכך שפיר מצינן למימר דרב כר״מ ושמואל כר״א וחדש לנו שמואל דשודא עדיפא לר׳ אלעזר ורב נמי ה״ק אין לך לומר אלא חולקין משום דס״ל כר״מ וכיון דחדא מינייהו חדית לן סברא דלא הוה ידעינן לה מדברי התנא לא פרכינן לימא כנ״ל. והשתא ניחא קושיא אחריתי דכיון דאוקמינן רב כר״מ ושמואל כר׳ אלעזר מאי מותבי׳ עליה דשמואל מדתניא שני שטרות היוצאים ביום אחד חולקין והא שמואל כר׳ אלעזר ואי תיובתיה מדקתני סיפא כתב לא׳ ומסר וכו׳ א״כ זו הוה ליה לאתויי ברישא ולאותובי מינה תיובתא דהיינו תיובתין דמרישא ליכא לאותובי כלל דהא כר׳ אלעזר אמרה לשמעתיה ובמאי דכתיבנא ניחא דעיקר תיובתין אמאי דסבר דשודא עדיפא דמדקתני כלישניה ממש וקתני חולקין משמע דהא אתא לאשמועינן דחלוקה עדיפא דאי לר״מ פשיטא דחולקין דלדידי׳ לא שייך שודא ומשני אמר לך שמואל הא מני ר״מ היא וכו׳ פירוש איברא דליכא למימר שודא בחתימתו ומיהו במסירה איכא למימר שודא וכמו שהקשה הריטב״א ז״ל וכדכתבינן לעיל והא אתא לאשמועינן דחולקין לר״מ כדתרצי׳ לעיל ואפשר דלהכי כתב רש״י חולקין. אלמא חלוקה עדיפא. ר׳ מאיר היא וליכא למימר שודא בחתימתו. עד כאן דוק ותשכח:
הלכה כר׳ אלעזר בגיטין שחתימת הגט אינה עיקר דאין עדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם אבל בשאר דברים דלא מצי אינש לאקנויי מידי בלא סהדי ודאי חתימה דהתם עיקר ובחתימה קנו אינשי בשטר או אף בשטרות הלכה כר״א דע״מ השטר כרתי קנייה הא מני ר׳ מאיר ואפשר לצמצם הלכך קתני חולקין. רש״י במהדורא קמא:
בא״ד ושמואל דאמר כר׳ אליעזר וכו״ דהמסירה ביד המוכר דכותבין שטר למוכר וכו׳. צריך להבין דהא דכותבין שטר למכור וכו׳. אע״פ שאין לוקח עמו מוקמינן בריש ב״מ דף י״ב לר׳ אסי בשטר אקנייתא ולאביי ס״ל דעידיו בחתומיו זכין לו היכא דמטא לידיה א״כ א״א לפרש הכא דכותבין שטר למוכר וכו׳ מיירי בשטר הקנאה דא״כ הקנין מתחיל מיד בשעה שקבל קנין אפילו לא מטא לידיה ואין חלוק בין לר׳ אליעזר בין לר׳ מאיר ע״כ צ״ל דהסוגיא הכא אזלא אליבא דאביי דס״ל עידיו בחתומין זכין לו ויכולים עדים לכתוב למוכר בלא הלוקח ואפ״ה הקנין למי שנמסר לידו השטר קודם משום דבאותו יום לא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו וכמ״ש התוס׳ בסמוך בד״ה כתב לאחד וכו׳ משא״כ לר׳ מאיר דאפילו באותו יום הקנין מתחיל משעת חתימה כמו שיבואר לקמן בשיטת הר״ת וממילא מתורץ היטב שיטת הרי״ף דפסק כרבי מאיר בשטרות ואפ״ה פסק הכא כשמואל משום דהסוגיא הכא דמוקי פלוגתייהו אליבא דר״א דוקא היינו ע״כ אליבא דאביי דכותבין שטר למוכר משום דעידיו בחתומיו זכין לו. אפ״ה באותו יום אין עידיו בחתומיו זכין לו אבל לפי מה שפסק הרי״ף בריש ב״מ דלא קי״ל כאביי דעידיו בחתומיו זכין לו א״כ אפילו אם נימא דשמואל לשיטתיה דס״ל דעידיו בחתומיו זכין לו מ״מ ר׳ נחמן דס״ל שודא עדיפא והלכתא כוותיה בדינא וכיון דלא קי״ל דעידיו בחתומיו זכין לו תו אין חילוק בין לר׳ אליעזר בין לר׳ מאיר דהא אין כותבין שטר למוכר אלא בשטר הקנאה אלא על כרחך דהטעם הוא דשודא עדיפא מחלוקה ואפילו לרבי מאיר כן הוא ועיין בסמוך. ודוק:
ציון א.
עיין בירור הלכה לגיטין ג, ב ודף פו, ב ציון ה.

שודא דדייני

ציון ב.
גמרא. אמיה דרמי בר חמא כתבתינהו לנכסה לרמי בר חמא בצפרא, לאורתא כתבתינהו למר עוקבא בר חמא. אתא רמי בר חמא לקמיה דרב ששת - אוקמיה בנכסא, אתא מר עוקבא לקמיה דרב נחמן - אוקמיה בנכסא. אתא רב ששת לקמיה דרב נחמן, אמר ליה: מאי טעמא עבד מר הכי? אמר ליה: ומאי טעמא עבד מר הכי? אמר ליה: דקדים. אמר ליה: אטו בירושלים יתבינן דכתבינן שעות? אלא מר מאי טעמא עבד הכי? אמר ליה: שודא דדייני. אמר ליה: אנא נמי שודא דדייני! אמר ליה: חדא - דאנא דיינא ומר לאו דיינא, ועוד - מעיקרא לאו בתורת הכי אתית לה.
שני שטרות שזמנם ביום אחד, והם כתובים על שדה אחד, בין במכר בין במתנה, אם (אין) דרך אנשי המקום לכתוב שעות - הרי הדבר מסור לדיינים: כל שדעתם נוטה להעמיד שדה זו בידו - יעמידו. הגה. ויש אומרים שאין דנין דין שודא דדייני רק בדיין מומחה ובקרקע, ויש אומרים דאף במטלטלין, כל שאין אחד מוחזק בהן.(שו״ע חושן משפט רמ, ג)

א. ביאור הדין.

רש״י בסוגייתנו ולעיל (פה, ב ד״ה שודא) מפרש שהדיינים מזכים את מי שלפי ראות עיניהם היה רגיל אצל כותב השטר וחביב עליו, שמן הסתם לו התכוון להקנות את השדה.
אולם רבינו תם (מובא בתוס׳ לעיל פה, ב ד״ה שודא ובקידושין עד, א ד״ה שודא) חולק על רש״י ומפרש שהדיינים נותנים למי שירצו, ותוקף הדין נובע מדין הפקר בית דין הפקר, ועיין בבירור הלכה למסכת קידושין (שם ציון א.ב.) שם מובאת הראיה של רבינו תם לשיטתו על פי הסוגיה שם.
הרמב״ם (הל׳ זכיה ומתנה ה, ו) והשלחן ערוך כותבים שהדיינים מעמידים את השדה ביד מי שדעתם נוטה, ומפרשים הסמ״ע (סקי״ב) והש״ך (סק״ד) שכוונתם כפירוש רש״י. הטור כותב במפורש כפירוש רש״י, והש״ך תמה מדוע אינו פוסק כרבינו תם שכמוהו סובר גם הרא״ש (ב״ב פ״ג סי׳ כג).

ב. מי רשאי לומר שודא.

מהמעשה המובא בגמרא ניתן להסיק שלא כל דיין רשאי לפסוק את הדין בדרך זו, שהרי רב נחמן אמר לרב ששת שרק הוא דיין ורשאי לדון כך, בעוד שרב ששת אינו רשאי.
רש״י מפרש שרב נחמן היה דן על פי ראש הגולה והישיבה, ומשמע שמי שאינו ממונה על פיו אינו רשאי לדון כך. זו גם דעת רבינו חננאל (מובא בתוד״ה אימיה וברא״ש סי׳ יג) הכותב שדוקא דיין מומחה, כמו רב נחמן בדורו, רשאי לפסוק כך.
אולם תלמידי רבינו יונה (מובאים בשטמ״ק) דוחים את הראיה מסוגייתנו, שכן ניתן לפרש שרב נחמן אמר שכיון שהוא הממונה מטעם ראש הגולה עדיפה השודא שלו על פני זו של רב ששת, אך במקום אחר כל דיין יכול לפסוק כך בעת הצורך. ראיה לכך הם מביאים מהברייתא לעיל לגבי שליח שקיבל מנה להוליכו לפלוני ומתו המשלח וזה שהמנה נשלח אליו, שהשליח יעשה מה שירצה, וכל שכן שדין שודא מסור לכל דיין ראוי. עם זאת הם מסיקים לבסוף שהסכמת כל הגאונים היא שאין לדון שודא בזמן הזה כי שמא לא ידקדקו בדבר כראוי, ואין להרהר אחר תקנותיהם.
התוספות בקדושין (שם) והנמוקי יוסף כותבים שלפי שיטת רבינו תם בפירוש שודא, שהדיין פוסק לפי ראות עיניו, מובן מדוע אמרו בסוגייתנו שדין זה נוהג רק בדיין קבוע וממונה שיכול להפקיר ממון, אבל לפי שיטת רש״י שהדיין פוסק לפי אומדן דעת שנראה לו בדין עצמו - אין סיבה למנוע מכל דיין מלפסוק את הדין בדרך זו בשעת הצורך.
המאירי כותב שגם דיינים שאינם קבועים רשאים לפסוק בדין שודא, אך בתנאי שבעלי הדין קיבלו אותם עליהם, וזהו תנאי שלא נתקיים במעשה שבגמרא, שרב ששת לא הזמינם לדין ורק העמיד את רמי בר חמא בנכסים מכח השטר.
שיטה אחרת בהבנת דברי רב נחמן כותבים הרא״ה, הריטב״א ורבינו קרשקש, שהעיקר בדבריו הוא בטענתו השניה כלפי רב ששת, שבתחילה פסק את הדין מפני שחשב שיש לרמי בר חמא זכות קדימה ולא התכוון לפסוק בשודא דדייני, אך בודאי גם לרב ששת יש רשות לפסוק בדין שודא. לפי פירושם טענתו הראשונה של רב נחמן היתה שאין רשות לרב ששת לדון במקומו של רב נחמן שהוא יותר גדול ובקי מרב ששת, אך אין בטענה זו כדי לפסול את הדין בדיעבד, ורק מפני שבתחילה רב ששת לא התכוון לפסוק בדין שודא אמר לו רב נחמן שהדין פסול אפילו בדיעבד. בפירוש נוסף כותבים הרא״ה ורבינו קרשקש שכיון שיש במקום דיין גדול ממנו הרי גם טעות בשיקול הדעת גורמת לביטול הדין.
הרמ״א מביא בשלחן ערוך את הדעה שאין דנים דין שודא דדייני אלא בדיין מומחה, והש״ך (סק״ה) מסתפק לגבי הדין בזמן הזה.

ג. במטלטלין.

רבינו חננאל (שם) כותב שקבלה בידינו שהדין של שודא נוהג רק בקרקעות.
אולם התוספות והרא״ש מוכיחים שהדין נוהג גם במטלטלין מסוגייתנו שדנה בדין שודא לגבי שליח שמחזיק במעות שקיבל להוליך. גם המאירי מביא את החילוק בין קרקעות לבין מטלטלין בשם הערוך, וכותב שהדברים תמוהים.
אכן בדעת רבינו חננאל כותב הרא״ש שאין להשוות את הדין של שודא בשליח לדין של שודא בדיינים, ונראה שכוונתו שעל השליח מוטל לעשות שודא שהרי על דעת כן קיבל את המעות, מה שאין כן בדיינים שאינם רשאים לעשות שודא אלא בקרקעות.
הרמ״א מביא את המחלוקת אם דנים שודא רק בקרקע או גם במטלטלין.

שני שטרות שנכתבו באותו חודש ורק באחד נכתב גם היום

ציון ג.
גמרא. הנהו תרי שטרי דאתו לקמיה דרב יוסף, חד הוה כתוב בחמשא בניסן וחד הוה כתוב ביה בניסן סתמא, אוקמיה רב יוסף לההוא דחמשא בניסן בנכסים, אמר ליה אידך: ואנא אפסיד? אמר ליה: את ידך על התחתונה, אימא בר כ״ט בניסן את! אמר ליה: ונכתוב לי מר טירפא מאייר ואילך! אמר ליה: יכלי למימר לך את בר חד בניסן את. מאי תקנתיה? נכתבו הרשאה להדדי.
ראובן ושמעון, לכל אחד משניהם שטר חוב על לוי, ראובן שטרו בחמשה בניסן ושמעון שטרו בניסן סתם, והרי יש ללוי שדה שאינה כדי חוב של שניהם - מורידין לתוכה ראובן, שמא שטרו של שמעון בסוף ניסן היה. וכן אין שמעון יכול לטרוף מאייר ואילך, שהרי הלוקח אומר לו ׳שמא באחד בניסן הוא זמנו של שטרך, והרי שדה בת חורין ביד ראובן שתגבה אותה, ויבוא ראובן שהוא אחר זמנך והוא שיש לו לטרוף ממנו׳. לפיכך, אם כתבו הרשאה זה לזה - טורפין מאייר ואילך מכל צד, והוא הדין בראובן ושמעון שמכר להן לוי שדה אחת בשני שטרות, שטרו של זה בחמשה בניסן ושטרו של זה בניסן סתם.(רמב״ם מלוה ולוה כ, ה)
ראובן ושמעון שיש לכל אחד מהם שטר על לוי, בשל ראובן כתוב בחמשה בניסן ובשל שמעון כתוב בניסן סתם, ואין ללוי אלא שדה אחת שאין בה כדי חובות שניהם - נותנים אותה לראובן, דשמא שטרו של שמעון היה בסוף ניסן, וכן אין שמעון יכול לטרוף מלקוחות שקנו מלוי מאייר ואילך, שיאמרו לו ׳זמנך מאחד בניסן והנחנו לך מקום לגבות חובך, והוא אותו שדה שגבה ראובן, כי שלא כדין גבה, שאתה מוקדם לו׳. לפיכך, אם יכתבו הרשאה זה לזה - יגבו מלקוחות שקנו מאייר ואילך.(שו״ע חושן משפט מג, כג)

א. בשטרי הלוואה או בשטרי מכר.

רש״י מפרש שמדובר בגמרא על שני שטרי מכר, ומבאר הריטב״א שרש״י מעדיף לפרש כך רק משום שבזה עוסקת הסוגיה הקודמת שדנה בשני שטרות היוצאים ביום אחד, אך בסוגייתנו הוא הדין גם בשטרי חוב.
הריטב״א מוסיף שרש״י אינו גורס בגמרא שהלקוחות המאוחרים אומרים לבעל השטר הסתום ׳הנחנו לך מקום לגבות ממנו׳, שכן לשון זו מתאימה רק לבעל חוב שבא עם שטרו.
לעומת זאת הרי״ף (דף נד, ב) והרא״ש (סי׳ יד) גורסים זאת, מכאן שהם מפרשים שמדובר על שטרי חוב. גם הרמב״ם כותב את ההלכה בהלכות מלוה ולווה על שטרי חוב, אך מוסיף שהוא הדין בשני שטרי מכר.
הריטב״א מסכם ששני הפירושים אינם חולקים זה על זה, ומוסיף שיש ללמוד מכאן שכל הבא לגבות שעבוד כלשהו שנכתב בלשון מסופקת - עליו להביא ראיה ולברר את שעבודו.
הרא״ה כותב שבודאי לא מדובר בסוגיה בשטרי הלוואה רגילים, שכן בעל השטר הסתום אינו יכול לגבות מנכסים משועבדים אלא מהזמן שמוכח מתוכו אפילו כשיש עדים שנכתב לפני השטר המפורש, ולכן אין שום מניעה לכתוב לו שיוכל לטרוף לקוחות מאוחרים, מהחודש הבא. על כן הוא מפרש שמדובר בשטרי הקנאה שכוחם לגבות מהנכסים המשועבדים שווה לכח של שטר מכר, ולכן הלקוחות יוכלו לטעון ששטרו מוקדם לשטר המפורש והיה עליו לגבות מהקרקע שגבה בעל השטר המפורש.
אולם הרמב״ם כותב את ההלכה על פי הפירוש שמדובר בשטרי הלוואה, ואינו מדגיש כרא״ה שהדין נוהג רק בשטרי הקנאה. שיטתו מתבארת על ידי רבי עקיבא איגר (מובא ברמב״ם מהד׳ פרנקל על הלכה ג), שלדעת הרמב״ם אף מלוה על פה מוקדם קודם למלוה בשטר מאוחר, ולכן אין צורך לפרש שמדובר בשטרי הקנאה, שכן גם בשטרות רגילים אין צורך שיהיה זמנו מוכח מתוכו כדי שיגבה לפני בעל השטר המפורש אם קדם לו.
הרא״ה, לעומת זאת, סובר שמלוה על פה מוקדם אינו קודם, ולכן אי אפשר לקבוע את זמן השעבוד של השטר אלא לפי מה שמוכח מתוכו, דהיינו מסוף החודש, וכיון שהלקוחות של החודש הבא אינם יכולים לדחותו הוצרך הרא״ה לפרש שמדובר בשטרי הקנאה.
גם בעל נתיבות המשפט (סקי״ז) מסביר שהלקוחות יכולים לומר לבעל השטר הסתום שהניחו לו קרקע בת חורין אצל הלווה שיגבה ממנה, לפי הדעה שמלוה על פה מוקדם קודם למלוה בשטר שהוא מאוחר.
המשנה למלך מקשה על העמדת הסוגיה בשטרי הלוואה, מפסיקת הרמב״ם בהלכות שלוחין ושותפין (ג, ז) שאין כותבים הרשאה על הלוואה, ובסוגייתנו אמרו שכותבים הרשאה זה לזה. הוא מתרץ שהגמרא אינה מתכוונת להרשאה דוקא אלא לקנין ממש, בכתיבה ומסירה, והרמב״ם והשלחן ערוך שכותבים שהרשאה מועילה מתכוונים להרשאה ממש, לפי המבואר בהלכות שותפין (שם) שהגאונים תיקנו שכותבים הרשאה אף על המלוה.

ב. שטר אחד של הלוואה והשני של מכר.

הרא״ה מביא פירוש לפיו השטר המפורש היה של מלוה והסתום של מכר, ורב יוסף נתן את הקרקע למלוה ששטרו מפורש, מפני שקרקע בחזקת בעליה עומדת ועל הקונה להביא ראיה ששטרו מוקדם לשטרו של המלוה.
רבינו קרשקש מסביר את השיטה הזו שנתנו למלוה את הקרקע שנמכרה לקונה מפני שלא נמצאה קרקע אחרת בת חורין שממנה יכל לגבות את חובו, וזו היתה האחרונה שנמכרה. אבל הוא מקשה שכיון שהלוקח ביקש שיכתבו לו שיש לו זכות לגבות מהלקוחות שקנו בחודש הבא מוכח שהיו קרקעות שנמכרו יותר מאוחר, ואם כן מדוע לא נתנו למלוה מן הקרקעות האלה. הוא מתרץ שמדובר בכגון שהקרקעות האחרות נקנו רק לאחר זמן ההלוואה, ובשטר ההלוואה לא כתב לשון ׳דאקני׳, שזה התנאי שמאפשר גבייה גם מהקרקעות שקונה לאחר זמן, אך בשטר המכר כתב את הלשון הזו, ולכן המלוה הוצרך לגבות את הקרקע שנמכרה באותו חודש, שהיא האחרונה שהיתה ללווה בזמן ההלוואה, אך הקונה ביקש לממש את אחריותו גם מהקרקעות שנקנו על ידי המוכר לאחר זמן.
רבי עקיבא איגר (על השו״ע) תמה על שיטה זו, איך מאפשרים למלוה להוציא את הקרקע מהקונה מספק שמא שטרו קודם.
בעל אבי עזרי מתרץ שאין כאן דין ודברים בין המלוה לקונה, אלא בין המלוה ללווה ובין הקונה למוכר, והמוכר יכול להוציא מהקונה מכח הטענה שהקרקע בחזקתו עד סוף החודש.

ג. שיטת ההלכה.

שיטת הרמב״ם כבר נתבארה, שפוסק את ההלכה של סוגייתנו בין בשטרי הלוואה ובין בשטרי מכר.
השלחן ערוך כותב את ההלכה לגבי שטרי הלוואה, ולפי גרסת הסמ״ע (סקמ״ג) והש״ך (סקמ״ב) יוצא מדבריו חידוש, שאפילו כשהזמן של השטר המפורש הוא כח בניסן ולא ה בניסן כפי שהיה במעשה שבגמרא - יש לבעל השטר המפורש עדיפות על זה ששטרו סתום, שמא השטר הסתום נכתב מאוחר יותר, דהיינו ביום כט בניסן.
עם זאת כותב בעל הפרישה (סקי״ט) שאם הזמן של השטר המפורש הוא כט בניסן אין לו עדיפות על הסתום, שכן אילו היה השני מיום ל בניסן היו כותבים בו את הזמן של ראש חודש אייר, וכיון שלא כתבו כן מוכח שנכתב לכל המאוחר ביום כט בניסן.
כדבריו ניתן להוכיח ממה שאמר רב יוסף לבעל השטר הסתום שיפסיד שמא נכתב שטרו ביום כט בניסן, ואינו אומר שאולי נכתב ביום ל בניסן, מכאן שאילו נכתב ביום ל בניסן היה כותב בשטר שנכתב באייר ולא בניסן.

ד. כשבאים לגבות מלקוחות ששטרותיהם סתומים.

המאירי לומד מסוגייתנו שלווה שהיה חייב כסף ומכר שתי קרקעות לשני קונים, לאחד בשטר שמפורש בו הזמן ולשני בשטר שכתוב בו רק את החודש ולא את היום בחודש - אין המלוה יכול לגבות את חובו מאף אחד מהם, שכל אחד יכול לדחותו בטענה שהניח לו קרקע בת חורין בשביל לגבות ממנה את חובו.
כעין זה כותב הר״ן בשם הרמב״ן לגבי לווה שמכר קרקעותיו לשלושה, ולא נתפרש הזמן בשטרותיהם, שאין המלוה גובה כל עיקר. אולם בשם הרשב״א הוא כותב שאם כששטר אחד מפורש ושטר אחד סתום הדין הוא שהמלוה אינו גובה מאף אחד - יוכל כל לווה למכור בדרך זו את קרקעותיו ולהפסיד את המלוה. על כן כותב הרשב״א שהמלוה גובה את החוב מהקונה ששטרו סתום, מפני שמעיקר הדין שתי הקרקעות משועבדות למלוה, אלא שחכמים קבעו שאין גובים מכנסים משועבדים כשיש בני חורין, וכאן שלא ידוע מי קדם - על זה ששטרו סתום להביא ראיה שהניח בני חורין, וידו על התחתונה. גם את דברי הרמב״ן לגבי לווה שמכר את כל קרקעותיו בשטרות סתומים דוחה הר״ן וכותב שהמלוה יוכל לגבות ממי שירצה, מפני שכל שאי אפשר לגבות מבני חורין הדין הוא שנפרעים ממשועבדים.
כדעת הרשב״א והר״ן מכריע המגיד משנה. הלחם משנה מקשה שלפי סברתם לא מובן מדוע בנידון שבסוגייתנו בעל השטר הסתום אינו יכול לגבות מהנכסים המשועבדים מאייר, בטענה שעל הלקוחות להביא ראיה ששטרו מוקדם והניחו לו נכסים בני חורין. הוא מתרץ שבסוגייתנו המלוה הוא זה שיש גריעותא בשטרו, ולכן הוא זה שצריך להביא ראיה, בעוד שבנידון שבדברי הרשב״א והר״ן הלקוחות הם אלה שיש גריעותא בשטרותיהם.
ושמואל שאמר שהדבר תלוי בהערכת הדיינים, הוא סובר כדעת ר׳ אלעזר, שאמר: עדי מסירה כרתי [כורתים], שעדי מסירת השטר הם הקובעים את חלותו, ועדי החתימה הם רק לשם אימות הדברים במקרה של ערעור. ולכן, אף שהזמן הכתוב בשטר שווה הוא — אין זה חשוב, משום שעיקר הקנין בשעת המסירה, ולזה שמסר ראשון התכוון לתת. וכיון שמן הסתם קדם ומסר שטר אחר לפני השני, מסתבר שרצה לזכות רק לאחד מהם, ואין לחלק ביניהם אלא להכריע באופן אחר.
And Shmuel said his ruling in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, who said that witnesses of the transmission effect the transaction, i.e., the act of transferring the legal document to the beneficiary causes the transaction to take effect. Therefore, the fact that the two documents bear the same date is of no consequence because the documents were presumably not given to their beneficiaries simultaneously, and the property belongs exclusively to the individual who received his document first. Consequently, there is no reason to divide the property.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירא״הבית הבחירה למאירישיטה מקובצתהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) לָא דְּכוּלֵּי עָלְמָא כְּרַבִּי אֶלְעָזָר וְהָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי רַב סָבַר חֲלוּקָּה עֲדִיפָא וּשְׁמוּאֵל סָבַר שׁוּדָא דְּדַיָּינֵי עֲדִיפָא.

The Gemara responds: No, it is possible to say that everyone holds in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, and here they disagree about the following: Rav holds that in a case of a doubt that cannot be resolved with regard to monetary law, division is preferable, and Shmuel holds that leaving the decision to the discretion of the judges is preferable.
רי״ףרש״יר״י מלונילרא״המהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דכולי עלמא כר׳ אלעזר – דקיימא לן כוותיה בגטין ואיכא למימר שודא ואיכא למימר חלוקה ובהא פליגי.
רב סבר חלוקה עדיפא. משודא דדייני, דממון המוטל בספק הוא, וחולקין, דמה נפשך מאן דהוה חזיא ליה כוליה, שקיל מיהת פלגא, ואי עבידנא שודא דדייני דילמא לא שקיל מידי.
ושמואל סבר שודא דדייני עדיפא. כלומ׳, רואין ב״ד אי זה מהן היה המוכר אוהב יותר, ולאותו יהבינן ליה כוליה, דאמרי׳ בודאי כיון דהוה מקרבא דעתיה לגביה, בודאי מסר ליה ברישא, דאי הוה עבדינן חלוקה, בודאי מפסיד חד מיניהו פלגא, אבל השתא אפשר דלא מפסיד כלום.
אבל בשני שטרות של הודאות והלואות היוצאין ביום אחד. לדברי הכל חולקין, דהא לא שייך ביה האי טעמא דשודא דדייני, דאפשר שלוה ראשון מאותו שלא היה אוהב אותו כל כך. ומשנה שלימה היא, דתנן מי שהיה נשוי שלש נשים ומת, כתובתה של זו מנה, ושל זו מאתים, ושל זו שלש מאות, ואין שם אלא מנה, חולקין בשוה.
ואמרינן לא דכ״ע כר״א והכא בהא קא מפלגי רב סבר חלוקה עדיפא ואפילו לר״א, כיון דאפשר בחלוקה כלל, וכגון שזיכה לשניהם כאחד, ולהכי עדיפא, משום דלא אפשר דניטעי אלא בפלגא. ושמואל סבר שודא עדיפא מטעמא דאמרן דטפי שכיחא לר״א שודא מחלוקה, ותו דהכי עדיפא לן, דהא כי אמרינן שודא אפילו הות הכי דשניהם זכו כאחת לא אפשר דניטעי אלא בפלגא, ואיפשר דיהבינן כלהו לההוא דזכי מדינא. והשתא דאתינן להכי, הוא הדין נמי דהוה יכיל למימר שמואל דאמר כר״א דאמר עידי מסירה כרתי, פי׳ אף עידי מסירה והוא הדין לעידי חתימה, ומיהו אליבא דשמואל איכא תרתי קניות בעידי חתימה ובעידי מסירה, ולא ידעינן האי סברא במאי זכי להו להני, אי בעידי חתימה אי בעידי מסירה, דאע״ג דהני שטרי הא איתנהו קמן וחתימי, אפשר דזכי להו בעידי מסירה מקמי דליחתמינהו לסהדי, או אפשר דגלי אדעתי׳ דלא בעי דליזכו אלא בעידי מסירה, ואם איתה דבעידי מסירה בלחוד זכי להו, לא סגיא דלא ליהוי בו ביום, ואי לא הוה ליה מוקדם, דהא לא זכו אלא מדין עידי מסירה בלחוד, וכיון דלא סגיא דלא ליהוי בו ביום, בוודאי דחד מינייהו בלחוד הוא כדפרי׳ לעיל, דכל היכא דהוי בו ביום הוי דחד מינייהו, ואי נמי זכי ליה בעידי חתימה אי בו ביום מסרינהו בוודאי דחד מינייהו בלחוד הוא, אבל אי בתר הכי מסרינהו הוו דתרוייהו, וכיון דכן שודא שכיחא טפי אליבא דר״א דאית ליה הני תרתי זכות, דאי בעידי מסירה זכי ליה הא לא סגיא דלא הואי בו ביום, ואפילו זכי לי׳ בחתימה, אפשר נמי דזכי לי׳ בו ביום, וכל היכא דהואי בו ביום איכא למימר שודא דאי דמר לאו דמר כדפרישנא, מאי אמרת דילמא זכה לשניהם כאחת, הא לא שכיחא, ורב נמי דאית ליה חלוקה, קאמר טעמא כיון דאית לי׳ לר״מ דליכא אלא חדא זכיה, דהיינו עידי חתימה, ולא סגיא דזכי לי׳ אלא בהא, ובהא אפשר דזכי לי׳ בו ביום, ואפשר דזכי לי׳ בתר הכי, וכל היכא דזכי לי׳ בתר הכי הויא דתרווייהו, ואפילו בו ביום אפשר כגון דזכי לשניהם כאחת, הילכך חלוקא שכיחא טפי אליבא דר״מ כך אפשר לפרש׳. וצ״ת.
תוס׳ בד״ה כתב לא׳ מדדחיק שמואל לומר הך סברא לר״מ ש״מ כאביי ס״ל כו׳ עכ״ל אע״ג דאליבא דר״מ קיימינן התם ור״מ אזיל בתר חתימה מ״מ כיון דהוה מצי לאוקמא כרב אסי ודחיק לאוקמא מלתיה דשמואל כאביי ע״כ כאביי ס״ל דעדיו בחתומיו זכין לו ואליביה דאביי משמע כתב לא׳ ומסר לא׳ את שכתב לו קנה (ג) ומיהו יש לדקדק בזה דמשמע דלרב אסי דלית ליה עדיו בחתומיו זכין לו ה״ל כתב לאחד ומסר לאחד את שמסר לו קנה וא״כ היכי בעי לאוקמא מלתיה דר״מ דהתם כוותיה דרב אסי דהא לר״מ מוכח מתוך שמעתין דכתב לא׳ ומסר לאחד את שכתב לו קנה וצ״ע ודו״ק:
בא״ד אכתי ניחוש באותו יום שנכתב השובר מכרה כתובתה קודם כו׳ שנכתב קודם המסירה כו׳ עכ״ל כצ״ל ויש לדקדק אמאי לא דקדקו בכה״ג דלעיל מיניה בכותבין שטר ללוה כו׳ דאכתי ניחוש דבאותו יום שמכר לזה לוה מזה והמכירה היה קודם מסירת השטר ללוה דהשתא לא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו הואיל ואין ניכר כו׳ ויש לומר דהתם אם יבא בע״ח ושטר מכר שנכתבו ביום א׳ כיון דלא ניכר מתוך השטר מי הוא הקודם מוקמינן לה בידיה דלוקח שהוא מוחזק בקרקע משא״כ הכא גבי שובר דהוה מוקמינן הקרקע ביד הבעל שהוא מוחזק בה וכן נראה מדברי התוס׳ שם ודו״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ודוחים: לא, אפשר לומר דכולי עלמא [שדעת הכל] היא כדעת ר׳ אלעזר, והכא בהא קמיפלגי [וכאן בזה הם חולקים] בבעיה עקרונית אחרת, רב סבר: במקרה של ספק ממון שאין דרך לבררו חלוקה עדיפא [עדיפה] שאז ברור שמקבל הזכאי לכך לפחות חלק מן הנכס. ושמואל סבר: שודא דדייני עדיפא [השלכת, הכרעת, הדיינים עדיפה].
The Gemara responds: No, it is possible to say that everyone holds in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, and here they disagree about the following: Rav holds that in a case of a doubt that cannot be resolved with regard to monetary law, division is preferable, and Shmuel holds that leaving the decision to the discretion of the judges is preferable.
רי״ףרש״יר״י מלונילרא״המהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וּמִי מָצֵית מוֹקְמַתְּ לֵיהּ לְרַב כר׳כְּרַבִּי אֶלְעָזָר וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּגִיטִּין כִּי אַמְרִיתַהּ קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל אָמַר אַף בִּשְׁטָרוֹת מִכְּלָל דְּרַב סָבַר בִּשְׁטָרוֹת לָא אֶלָּא מְחַוַּורְתָּא רַב כר״מכְּרַבִּי מֵאִיר וּשְׁמוּאֵל כְּרַבִּי אֶלְעָזָר.

The Gemara asks: Can you really establish that the opinion of Rav is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar? Didn’t Rav Yehuda say that Rav said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar with regard to bills of divorce? And Rav Yehuda related further: When I said this halakha in the presence of Shmuel, he said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar even with regard to other legal documents as well. By inference, it is apparent that Rav holds that with regard to other legal documents, no, the halakha is not in accordance with Rabbi Elazar. Rather, it is clear that Rav holds in accordance with the opinion of Rabbi Meir, and Shmuel holds in accordance with the opinion of Rabbi Elazar.
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: ומי מצית מוקמת ליה [והאם יכול אתה להעמיד אותו] את רב כשיטת ר׳ אלעזר? והאמר [והרי אמר] רב יהודה אמר רב: הלכה כר׳ אלעזר בגיטין. ומספר רב יהודה: כי אמריתה קמיה [כאשר אמרתי הלכה זו לפני] שמואל, אמר: אף בשטרות הלכה כמותו. ומכלל הדברים אתה למד שרב סבר שרק בגיטין הלכה כר׳ אלעזר, אבל בשטרות לא! אלא צריך לחזור לתירוץ הקודם: מחוורתא [מחוור, ברור] הוא שדעת רב כשיטת ר׳ מאיר, ודעת שמואל כשיטת ר׳ אלעזר כבתירוץ הקודם.
The Gemara asks: Can you really establish that the opinion of Rav is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar? Didn’t Rav Yehuda say that Rav said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar with regard to bills of divorce? And Rav Yehuda related further: When I said this halakha in the presence of Shmuel, he said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar even with regard to other legal documents as well. By inference, it is apparent that Rav holds that with regard to other legal documents, no, the halakha is not in accordance with Rabbi Elazar. Rather, it is clear that Rav holds in accordance with the opinion of Rabbi Meir, and Shmuel holds in accordance with the opinion of Rabbi Elazar.
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) מֵיתִיבִי שְׁנֵי שְׁטָרוֹת הַיּוֹצְאִים בְּיוֹם אֶחָד חוֹלְקִין תְּיוּבְתָּא דִשְׁמוּאֵל אָמַר לָךְ שְׁמוּאֵל הָא מַנִּי ר״מרַבִּי מֵאִיר הִיא וַאֲנָא דַּאֲמַרִי כר׳כְּרַבִּי אֶלְעָזָר.

The Gemara raises an objection from a baraita: In the case of two deeds that are issued dated the same day, the recipients of the deeds divide the property equally. Is this not a conclusive refutation of the opinion of Shmuel? The Gemara answers that Shmuel could have said to you: In accordance with whose opinion is this baraita? It is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, and I said my opinion in accordance with the opinion of Rabbi Elazar.
רי״ףרש״ישיטה מקובצתפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

חולקין – אלמא חלוקה עדיפא.
ר״מ היא – וליכא למימר שודא בחתימתו.
מיתיבי שני שטרות היוצאים ביום אחד וכו׳. וא״ת ולרב מי ניחא והא מתרצינן רב כר״מ אלמא דס״ל לרב דלר״מ דוקא חולקין אבל לר׳ אלעזר מודה הוא נמי דשודא עדיפא והשתא קס״ד דר׳ אלעזר הוא דקאמר חולקין ותקשי נמי לרב ויש לומר איברא דהכי מוקמינן לה רב כר״מ וכו׳ ומיהו הא אמרינן דהוה מצינן לאוקמא פלוגתייהו דבדר׳ אלעזר פליגי אע״ג דלא ס״ל לרב כוותיה דר׳ אלעזר הלכך לא מצינן לאותובי לרב דלא ברירא סברתיה אי אליבא דר״מ קאמר ליה או אפילו לר׳ אלעזר אבל לשמואל דע״כ קאמר דלר׳ אלעזר שודא עדיפא מותיב שפיר כנ״ל:
בא״ד הלכך אמר שמואל שודא דדייני כו׳ ליתן לכל מי שירצו כו׳ וכן גבי שני טוביה ובפ״ק דגיטין ובפ׳ עשרה יוחסין כו׳ עכ״ל. לכאורה מכל הנך סוגיות קשה לפרש״י דשמעתין מצינן למימר דדוקא למאי דס״ד דמעיקרא לאוקמי פלוגתייהו בפלוגתא דרב כר״מ ושמואל כר״א ע״כ א״א לפרש כ״א דשודא תליא בסברא דמש״ה לר״מ ליכא שום סברא ותו לא שייך שודא משא״כ למסקנא דשודא וחלוקה פלוגתא דתנאי בעלמא היא איכא למימר דלא תליא בסברא ואומדנא אלא כפירוש התוס׳ דיתן למי שירצה כך נראה לכאורה אלא דרש״י גופא בספ״ק דגיטין ופ׳ עשרה יוחסין מפרש להדיא כפירושו כאן דשודא תליא באומדנא ע״ש:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו: שני שטרות היוצאים ביום אחד — חולקין, והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על שיטת שמואל! ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך שמואל: הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא] — כשיטת ר׳ מאיר הסובר כי עדי חתימה כרתי היא, ואנא דאמרי אילו אני שאמרתי] — כשיטת ר׳ אלעזר הסובר כי עדי מסירה כרתי, אמרתי.
The Gemara raises an objection from a baraita: In the case of two deeds that are issued dated the same day, the recipients of the deeds divide the property equally. Is this not a conclusive refutation of the opinion of Shmuel? The Gemara answers that Shmuel could have said to you: In accordance with whose opinion is this baraita? It is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, and I said my opinion in accordance with the opinion of Rabbi Elazar.
רי״ףרש״ישיטה מקובצתפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אִי ר״מרַבִּי מֵאִיר אֵימָא סֵיפָא כָּתַב לְאֶחָד וּמָסַר לְאַחֵר זֶה שֶׁמָּסַר לוֹ קָנָה וְאִי רַבִּי מֵאִיר אַמַּאי קָנָה הָאָמַר עֵדֵי חֲתִימָה כָּרְתִי.

The Gemara continues to ask: If this baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, say the latter clause of that same baraita: If he wrote a deed to one individual and then transmitted it to another individual, the one to whom the deed was transmitted has acquired the property. If the baraita is following the opinion of Rabbi Meir, why did the latter individual acquire the property? Didn’t Rabbi Meir say that the signatory witnesses on the document effect the transaction and not the witnesses to its transmission?
רי״ףרש״יתוספותרא״הבית הבחירה למאיריריטב״אשיטה מקובצתפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כתב לאחד – השטר ולא מסר לו עד שכתב שטר שני לאחר עליה ומסר לו.
ואי ר״מ כו׳ – אלא לאו רבי אלעזר ואיכא למימר שודא ואיכא למימר חלוקה וקתני חולקין אלמא חלוקה עדיפא.
כתב לאחד ומסר לאחר לזה שמסר לו קנה – אע״פ שקדמה הכתיבה למסירה ה״נ ס״ל לשמואל דהא אית ליה שודא והיינו אליבא דרבי אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי ותימה הא משמע בפ״ק דב״מ (דף יג. ושם) דשמואל ס״ל כאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו דדחיק התם שמואל דאמר לא חיישינן לפרעון ולקנוניא מתני׳ דקתני מצא שטרי חוב בזמן שיש בהן אחריות נכסים לא יחזיר אי ס״ל כאביי אמאי לא יחזיר ומסיק שמואל מוקי לה בשאין חייב מודה ופריך אין בהם אחריות נכסים אמאי יחזיר ומסיק אמר שמואל אומר היה ר״מ שטר שאין בו אחריות נכסים אינו גובה כו׳ מדדחיק שמואל לומר הך סברא לר״מ ש״מ כאביי ס״ל דלרב אסי הוה מצי לאוקמא בשאין בו הקנאה ואליבא דאביי משמע כתב לאחד ומסר לאחר את שכתב לו קנה דאמתני׳ דקתני כותבין שטר ללוה אע״פ שאין מלוה עמו פריך התם וליחוש דלמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי ואתי למיטרף לקוחות שלא כדין דמניסן ועד תשרי ומשני אמר אביי עדיו בחתומיו זכין לו אלמא אע״ג דמסר ללקוחות קודם למלוה לזה שמסר לו לא קנה ובסוף הפרק (שם כ. ושם) משני אביי בכהאי גוונא גבי מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל דלא חיישינן דלמא כתבה בניסן ולא נתנה עד תשרי כו׳ וא״כ קשיא שמואל אדשמואל ובלא שמואל איכא לאקשויי מאביי גופיה דמשמע בפרק זה בורר (סנהדרין דף כח: ושם) דס״ל כרבי אלעזר דמסקינן התם אההיא מתנתא דהוו חתימי עלה תרי גיסי כו׳ א״ל רב יוסף זיל קנייה בעדי מסירה ומסיק א״ל אביי והא מודה רבי אלעזר במזוייף מתוכו שהוא פסול משמע דאי לא הוה מזוייף מתוכו היה מכשר כרבי אלעזר וזהו דוחק לומר דאביי לדבריו דרב יוסף קאמר וליה לא ס״ל ובלאו אביי גופיה הוה קשה שם הא דפסיק ר״ת הלכה כאביי מדמהדר הש״ס לאוקומא מילתיה דשמואל כוותיה ועוד דאביי בתראה הוה וקיי״ל כר׳ אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי ואמרינן כתב לאחד ומסר לאחר את שמסר לו קנה ותירץ רבי דכי אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו ה״מ בשני ימים שניכר מתוך השטר שקדם זכותו של זה לזכותו של זה אבל הכא מיירי שנכתבו ביום אחד הלכך אע״פ שנכתב זה קודם הקודם במסירה זכה דלא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו הואיל ואין ניכר שקדם זכותו מתוך השטר וקשיא לי גבי מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל דפריך ניחוש דלמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ואזלא זבינתה לכתובתה בטובת הנאה ומפיק ליה לשובר דכתוב בניסן ואתי למיטרף לקוחות שלא כדין מאי קא משני אביי עדיו בחתומיו זכין לו אכתי ניחוש באותו יום שנכתב השובר מכרה כתובתה קודם מסירת השובר דלא אמרינן התם עדיו בחתומיו זכין לו הואיל ואין ניכר מתוך השובר שנכתב קודם המסירה ואמר לי רבי דכולי האי לא חיישינן דבאותו יום עצמו מכרה כתובתה.
ואי ר״מ אמאי קנה. אי קשיא לך לוקמה כגון שכתב ומסר לא׳ תחלה קודם שיכתוב לחבירו, או כתב לשניהם ומסר תחלה לאחד מהם בו ביום, יש לומר דכיון דסתמא קתני משמע לן דלעולם קאמר חולקין ולא שני ליה ביה כלל. ומתרצי׳ תנאי היא דתניא בגיטין פרק ראשון (יד, ב) וחכמים אומרים יחלוקו וכאן אמר מה שירצה שליש יעשה. וקיימא לן כשמואל, דקא⁠[י] ר״נ כוותיה. ורב ששת נמי דאמרי׳ אימיה דרמי בר חמא כתבתינהו לנכסה בצפרא לרמי בר חמא לאורתא כתבתינהו לרב עוקבא בר חמא. פי׳ ובו ביום לא מסרה לאחר מהם, ואחר שעבר אותו יום מסרה לשניהם בזה אחר זה. והאי דאמרינן לאורתא לאו דווקא, אלא כלומר באורתא ברמשא. אתא רמי בר חמא קמיה דרב ששת אוקמי׳ בנכסיה, אתא רב עוקבא בר חמא קמיה דרב נחמן אוקמיה בנכסיה, אתא רב ששת לקמיה דרב נחמן אמר ליה מאי טעמא עבד מר הכי אמר ליה דקדים. פי׳ דהוה לן סהדי דמצפרא כתבתינהו לרמי, וכיון שכן לאחר שנמסר לו השטר זכה למפרע מאותה שעה. אמר ליה אטו בירושלים יתבינן דכתבינן שעות. פי׳ דאנן כיון דלא כתבינן שעות, אינו זוכה אלא משעה שמוכיח מתוך השטר, דהיינו סוף היום. אלא מ״ט עבד מר הכי, אמר ליה שודא דדייני עבדי, אמר ליה אנא נמי שודא דדייני עבדי, אמר לי׳ רב נחמן חדא דאנא דיינא ומר לאו דיינא. ולא כפשטא חס לן למימר הכי, דוודאי רב ששת מומחה היה ודיניו דין, אלא רב נחמן היה בקי בדינין יותר ומומחה לדון, ולא קאמר ליה אלא שבמקומו של רב נחמן לא היה לו לדון, ועיקר טעמא מאידך דאמרינן ועוד מעיקרא לאו בתורת הכי אתיא לי׳, והויאן להו חדא ועוד דצריכן להדדי, ואשכחן דכוות׳ בתלמודא, וכן פירשא מורי אחי נ״ר. א״נ בטועה בשיקול הדעת הוה, דשודא שיקול הדעת הוא, וטועה בשיקול הדעת במקום שיש גדול הימנו חוזר, וקשיא כדכתיבנא במסכת סנהדרין בס״ד.
וקשיא לן דהכא קיי״ל כשמואל דקאי כר׳ אליעזר, ובמסכת גיטין (פו, ב) אית לן דלית הלכתא כר״א בשטרות אלא בגיטין, והכי מוכח התם בהדיא וכלהו רבנן אית להו הכי התם, ותירץ רבינו נ״ר דרב דקאי הכא כר״מ מ״ט אמר חלוקה משום עדיו בחותמיו, דאי לא וודאי מי שנמסר לו תחלה קנה, ואנן לית לן עדיו בחותמיו זכין לו ולהכי אמרינן שודא, ועוד נראה לומר דהא אשכחן תנאי דפליגי בה אי חלוקה עדיפא או שודא, וכיון שכן אף על גב דקיימא לן כר׳ מאיר, איפשר דקי״ל דשודא עדיפא, והיינו סברא דרב נחמן וקיימ׳ לן כוותיה.
וכתב רבינו חננאל ז״ל דכי איפליגו רב ושמואל בין בשטרי מקח וממכר בין בשטרי הודאות, והרב אלפסי ז״ל השיב עליו לומר לא נחלקו אלא בשטרי מקח וממכר ושטרי מתנה, אבל בשטרי הודאות והלוואות לא, והביא ראיה לדבריו, דאם כן דאפילו בשטרי הודאות והלוואות איתה, אדמקשי מברייתא תיקשי לי׳ ממתני׳ דתנן (לעיל צג, ב) היו כלם יוצאות בשעה אחת חלוקות בשוה. וליתה דאיכא לתרוצי מתני׳ ר״מ היא, וממתניתא עדיפא לי׳ להקשות, דקשיא לן אי׳ ר״מ אימא סיפא, וממתניתא דלעיל נמי דתניא זו משנת ר׳ נתן רבי אומר אין אני רואה דברי רבי נתן באלו אלא חולקות בשוה, איכא למימר דר׳ כר״מ, ותו דאיכא לפרוקי כדפרקי׳ נמי להך דתנאי היא, ומאי דאייתי ראיה נמי מדקיי״ל (ב״ב קנז, ב) לוה ולוה ואח״כ קנה חולקין, הא נמי לית׳, דרב ושמואל לא אפליג אלא בהני דמספקא לן היכי הוה, ואי הוה הכי פשיטא לן דחלוקה אמרינן ולא שודא, ואי הוה הכי פשיטא לן דשודא איכא למימר ולא חלוקה. ולפום הכי פליגי מספיקא מאי נידון בה, אבל בההיא דלוה ולו׳ אנן מיקם קים לן מילתא הי קדים, ואפילו הכי אית לן דבנכסים דזכו בהו בתר הכי שיעבודי׳ שוה, הא לא דמיא אלא להיכא דאתו סהדי דזיכ׳ לשניהם כאחת דוודאי בהא אפילו שמואל מודה דחולקין.
ומיהו הלכתא כוותי׳ דרבינו ז״ל, משום דבשטרי הודאות והלואות לעולם לא משכחת לה דאיכא למימר שודא, אלא חלוקה דוודאי תרווייהו שוין, דאפילו אית׳ דכתב ומסר לזה קודם שיכתוב לאחר, בוודאי אין שיעבוד שטר חל אלא משעה שמוכיח מתוכו, ואלו כתוב בו בשנה פלוני׳ אעפ״י שבאו עדים שזה השטר נכתב בראש השנה או באמצע השנה, אינו גובה מן המשועבדים אלא מסוף השנה, שהרי כל עיקר אינו טורף מן המשועבדין אלא בשביל השטר שמוציא קול, ואינו מוציא קול אלא מזמן שמוכח מתוכו, וכיון שכן אע״פ שבאו עדים שכתב ומסר לאחד מהם קודם שיכתוב כלל לחברו, ונמצא שכיון שכן הוא שנתחייב לו תחלה מכיון שנכתב ונמסר לו תחלה, מ״מ במה שאין מוכיח מתוך השטר, הוה ליה מלוה על פה, ואין לה דין קדימה, וממה שמוכיח מתוך השטר הרי שניהם שווין, הלכך לעולם לא משכחת לה דלא אמרינן בהו חולקין, ואי בשטרי אקניאת׳ בהא וודאי לא פליגי, דכו״ע הוא דאמרינן בהו שודא, שכיון שהקנה לאחד מהם קנה לגבות מן המשועבדין, וליכא חלוקה אלא בשהקנה לשניהם כאחת והא לא שכיחא, ובשטרי אקנייתא נמי לא פליגי רב ושמואל, דבהני אפילו בשטרי מכר ומתנה שודא עדיפא, תדע מדקא אתו עליה משום טעמא דעידי מסירה ועידי חתימה, ובשטרי אקניאת׳ ליכא למימר הכי, וזה נראה עיקר.
הוזכר בכאן מעשה באימיה דרמי בר חמא דבצפרא כתבתינהו לניכסה לרמי בר חמא ולאורתא ר״ל בערב ומכל מקום דוקא באותו יום כתבתינהו לרב עוקבא בר חמא אתא רמי בר חמא לקמיה דרב ששת אוקמיה בניכסיה ר״ל על ידי אי זה מתלמידיו שהרי הוא סגיא נהור היה וחוץ מכבודו לא היה ראוי לדון אזל רב עוקבא לקמיה דרב נחמן אוקמיה בניכסי אמר ליה רב ששת לרב נחמן מאי טעמא עבד מר הכי אמר ליה רב נחמן ומר מאי טעמא עבד הכי אמר ליה דקדים אמר ליה אטו בירושלם קיימינן דכתבי שעות פירוש דאלו בירושלם הוה אומרים מן הסתם שלאותו שכתב השעה הקודמת מסר תחלה שהשעות בירושלם כימים שבשאר מקומות וכמו שבשאר מקומות כל שכתוב בזו באחד בניסן ובזו בשני בניסן נותנין לאותו שבאחד בניסן שמן הסתם לאותו שבאחד בניסן שהיום קודם נמסר תחלה כך הדין בירושלם בשעות אבל אנן דלא כתבינן שעות אין בירור כתיבת שעות של כתיבה מועיל אלא אם כן נתברר למי מסר תחלה וכל שלא נודע למי נמסר תחלה שודא דדייני ושודא דידי דלרב עוקבא יהבתינהו ובתר הכי אמר ליה רב ששת ואי מטעם שודא אתה דן כן אף אנא נמי שודא דידי דלרמי יהבתינהו ומאי אולמא דשודא דידך משודא דידי והשיבו חדא דאנא דיינא ומר לאו דיינא אלמא לא נאמר שודא אלא בדיין הקבוע או דיין שקבלוהו עליהם אבל בזו לא קבלוהו עליהם שהרי רב ששת לא הזמינם לדין אלא שמכח שטרו העמידו בנכסיו ואף אם קבלוהו עליהם מכל מקום מעיקרא לאו מתורת שודא אתא ולענין גוף המעשה כתבו גדולי הפוסקים שלא נאמר כל כיוצא בזה אלא במתנת בריא בלא קנין שאלו היה בה קנין כל שקדם הקנין אפילו רגע משנעתקו מאותו ענין קנה וכן הדין בלא קנין כל שנתבררה קדימת הגעת השטר ביד אחד מהם אפילו רגע כמו שהתבאר ואלו היה מתנת שכיב מרע אין ספק שהאחרון זוכה שדיאתיקי מבטלת דיאתיקי כמו שיתבאר במקומו:
ממה שכתבנו למדת שאין דין שודא נאמר אלא בדיינים הקבועים או שקבלום עליהם וכן למדת שאף היחיד הדן ביחידי דן בדין שודא ובערוך נמצא שאין דין שודא אלא בקרקעות אבל לא במטלטלין וזו ודאי דברים מתמיהים:
מי שיצאו עליו שני שטרי חוב אחד כתוב בו עשרה בניסן ואחד כתוב בו בניסן סתמא ואין כאן בני חורין אלא לגביית האחד מגבין אותן לזה שכתוב בו בעשרה בניסן ויד האחר על התחתונה לומר שמא בעשרים ותשעה בניסן היה וכתבו הגאונים שאפילו תפס מוציאין ממנו:
מכר לוה זה מאייר ואילך וזה שכתוב בו בשטרו ניסן סתם קובל לבית דין להגבותו ממה שמכר אחר ניסן שהרי על כל פנים הלואתו בניסן היתה אין זה כלום שאף הלקוחות אומרין לו שמא בר חד בניסן את ודינך על הבני חרי שגבה אותו שכתוב בשטרו עשרה בניסן ומכל מקום אם כתב לו האחר הרשאה בחובו עד שזה של ניסן סתם תובע שני השטרות אחת מצד עצמו ואחת מכח הרשאה הרי זה גובה שטר אחד מן הבני חרי ושטר שני מן הלקוחות שהרי כשיאמרו את בר חד בניסן את אומר להם והרי כבר גביתי בני חרי מכח חד בניסן ועכשו אני בא לטרוף מכח אותה של עשרה בניסן ואי אמריתו דשטרא דידיה קדים אף אני גביתי בני חרי בשבילה והבו לי השתא בדידי וכן הדין בשטרי מכר ואתה למד מכאן במי שלוה מנה ולו שני קרקעות שכל אחד שוה מנה ומכר אחד לאדם אחד וכתב לו בניסן מכר השני לאחד וכתב לו ניסן סתמא אין בעל חוב טורף מאחד שכל אחד אומר לו הנחתי לך מקום וכן בכמה:
אימא סיפא כ׳ לא׳ ומסר לא׳ זה שמסר לו קנה ואס״ד ר״מ אמאי קנה הא אמר ע״ח כרתי ולא ניחא לאוקמי לן כשנמסרו שניהם בו ביום כיון דסתמ׳ קתני להו טפי ניחא לן לומר דתנאי היא דתניא גבי הולך מנה לפלוני ומת המשלח ושנשתלחו לו ומספקא לן אם הולך כזכי דמי או לא וחכמים אומרים יחלוקו וכאן אמרו מה שירצה שליש יעשה אלמא במלתא דספיקא פלוגתא דתנאי היא אי חלוקא עדיפא או שודא דדיינ׳ עדיפא ולגבי שודא שפיר מייתי ראיי׳ מהתם דהא ודאי הא דהכא עדיפא למעבד שודא טפי מההיא דהוה ספק שקול דהולך אי הוה כזכי או לאו כזכי ואפ״ה אמר יחלוקו כ״ש הכא דאפשר שזכו שניהם כא׳ ומיהו בלאו הכי נמי איכא מתני׳ דמותבינן הימנה דמסייע לרב בהדי׳ ולא מייתי תנאי אלא משום שמואל ודכוותא בתלמודא כנ״ל ומקשינן השתא שודא להא דתניא מה שירצה שליח יעשה יש ללמוד מכאן ראיה למה שפי׳ בשודא דדייני לעיל בפר׳ הכותב אימא דרמי בר חמי כתבינהו לנכסי לרמי בר חמא בצפרא ובאורת׳ כתבינהו למר עוקבא בר חמא פי׳ ולא נודע למימסר שטרו תחלה כדפי׳ רש״י ז״ל.
כתב לאחד ומסר לאחד זה שמסר לו קנה פירשו בתוספות אע״פ שקדמה הכתיבה למסירה והכי נמי סבירא ליה לשמואל דהא אית ליה שודא והיינו אליבא דר׳ אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי והקשו דהא משמע בפ״ק דב״מ דשמואל ס״ל כאביי דאמר עידיו בחתומיו זכין דדחיק התם שמואל דאמר לא חיישינן לפרעון ולקנוניא מתני׳ דקתני מצא שטר חוב בזמן שיש בהם אחריות נכסים לא יחזיר אי ס״ל כאביי אמאי לא יחזיר ומסיק שמואל אמר אומר היה ר״מ וכו׳. ואין לומר דשמואל בעי לאוקמה בכולהו שטרי ואפילו למאן דסבירא ליה דעידיו בחתומיו זכין לו ולא משום דס״ל הכין מדדחיק שמואל נפשיה כולי האי לומר הך סברא לר״מ ש״מ דכאביי ס״ל ואליבא דאביי משמע כתב לא׳ ומסר לא׳ את שכתב לו קנה דאמתני׳ דקתני כותבין שטר ללוה אע״פ שאין מלוה עמו פריך התם וליחוש דלמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי ואתי למטרף לקוחות שלא כדין דמניסן ועד תשרי ומשני אמר אביי עידיו בחתומיו זכין לו אלמא אע״ג דמסר ללקוחות קודם ללוה לזה שמסר לו לא קנה ויש לדחות דלעולם אביי נמי עידיו בחותמיו זכין לו אלמא אע״ג דס״ל עידיו בחותמיו זכין לו היינו כשאין מסירה נגד החתימה אבל כשזיכה לאחד במסירה הך דמסירה עדיף טפי ושניא ההיא שקלא וטריא דכותבין שטר ללוה וכו׳ משום דהמסירה ללקוחות הויא כמכר וכתיבת השטר ללוה היינו ש״ח ואיכא למימר דלאחר דלוה בתשרי חל השעבוד למפרע בניסן דעידיו בחתומיו זכין לו והויא ליה כתיבה ומסירת הלוה קודם מסירת הלקוחות אבל בב׳ שטרי מכר לזה כתב ולזה מסר אותו שנמסר לו עדיף טפי וקנה ומיהו אכתי קשיא דבספ״ק דמציעא משני אביי כה״ג גבי מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל וכו׳ דלא חיישינן דלמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ואזל זבננה לכתובתה בטובת הנאה מניסן ועד תשרי ומפיק ליה לשובר כו׳ הא קמן דבשני שטרי מכר לזה כתב ולזה נמסר לזה שנכתב קנה ולא לזה שנמסר. ורש״י כתב בשמעתין וז״ל כתב לא׳ השטר ולא מסר לו עד שכתב שטר שני לאחר עליה ומסר לו. ע״כ. משמע דבהכי מיתרצא הך קושיא דשניא הכא דיש לזה כתיבה בלחודה ולזה כתיבה ומסירה ומ״ה זה שנמסר לו קנה משום דאית ליה תרתי כתיבה ומסירה ולהכי כתיבתו עדיפא טפי ומ״מ ע״כ היינו כר׳ אלעזר דאלו לר״מ עידי חתימה בלחוד כרתי והמסירה לא שויא ולא מידי וכמאן דליתא דמי הלכך למאן דקדים בכתיבה יהבינן לה אע״ג דליכא מסירה בהדה דהמסירה לא מעלה ולא מוריד והלכך לא קשיא ולא מידי דשניא הכא דשני הכתיבות שוות אלא דיתירה האחת על חברתה דיש עמה מסירה ולהכי עדיפא טפי אבל כתיבת השובר אינו ככתיבת מכירת הכתובה וק״ל. אבל התוספות לא פירשו כן שכתבו וז״ל כתב לאחד ומסר לאחר וכו׳ אע״פ שקדמה הכתיבה למסירה וכו׳ וכדכתבינן לעיל אלמא משמע דלא איירינן אלא במסירה ואיהי היא דעדיפא טפי מהכתיבה והכתיבה דאיכא בהדי המסירה לא מעלה ולא מוריד והלכך קשיא להו מה דאקשו ואזלי לשיטתייהו דלעיל פירש ר״י ז״ל דלר״מ דאית ליה החתימה עיקר אין לנו למיזל בתר מאי דמורה השטר וכיון דמתוך עדי החתימה אין ניכר שקדם קניינו של זה לקניינו של זה קונין שניהם בבת אחת אפילו נכתב ונמסר לאחד תחלה וכו׳ אלמא משמע דאפילו לר״מ עדי מסירה נמי מהני אלא דעדי חתימה עיקר מעתה היכי מצינן לפרושי כדפרש״י ז״ל דלמא ר״מ נמי הכי ס״ל דכתיבה בהדי מסירה עדיפא טפי מכתיבה לחודה והיכי קא מכריח תלמודא מדקתני סיפא כתב לאחד ומסר לאחר וכו׳ דהיינו ר׳ אלעזר ולא ר״מ דילמא ר״מ היא דס״ל דעדיפא כתיבה ומסירה מכתיבה לחודה לכך פירשו דמהך סיפא שמעינן דהכתיבה לא מעלה ולא מוריד ולמי שנמסר קנה וע״כ כרבי אלעזר אתיא ולא כר״מ והיינו דקתני כתב לא׳ ומסר לאחר דאלו לשיטת רש״י הו״ל למיתני כתב לאחד וכתב ומסר לאחר כיון דלא קנה מי שנמסר לו אלא משום דאיכא בהדה כתיבה אלא ע״כ טעמא דסיפא היינו משום דמסירה עיקר וכתיבה לאחר כתיבה לא מעלה ולא מוריד ולכך ק״ל לתוספות מדשמואל אדשמואל וכדכתיבנא לעיל. וכי מעיינת שפיר תמצא דקו׳ התוס׳ אינה אלא לשיטת ר״י ז״ל דלר״מ דס״ל ע״ח כרתי ומתוך ע״ח אין ניכר שקדם קנינו של זה לקנינו של זה לכך חולקין אע״פ שמתוך ע״מ ניכר אבל לר׳ אלעזר כיון דמתוך ע״מ ניכר לא איכפת לן בעדים החתומים בשטר והלכך ע״כ ס״ל לר׳ אלעזר כתב לאחד ומסר לאחד זה שנמסר לו קנה ושמואל נמי הכי ס״ל אבל לשיטת ר״ת ז״ל איכא למימר אע״ג דס״ל לשמואל דעבדינן שודא היינו משום דס״ל דע״מ נמי כרתי ובע״מ א״א להיות בב״א ולכך תנינן בהו ועבדינן שודא (היינו משום דס״ל דע״מ נמי כרתי ובע״מ א״א להיות בב״א ולכך תלי׳ בהו ועבדינן שודא) מיהו היכא דידעי׳ בודאי דלזה נכתב ולזה נמסר אפשר דס״ל לשמואל דאת אשר כתב לו קנה אבל בשני השטרות היוצאין לפנינו דלא ידעינן קושטא דמלתא ס״ל לשמואל דתלינן במסירה כיון שהמסירה א״א להיות בבת אחת והחתימה רוב הפעמים א״א לצמצם בכך ס״ל דעבדינן שודא ורב ס״ל דלא תלינן בע״מ כלל וע״מ בתר ע״ח גרירי וע״ח אפשר להיות בבת אחת ולכך חולקין א״נ ס״ל לשמואל דע״מ עיקר והיינו דוקא לענין דתלינן בהו טפי מבעדי חתימה ולכך עבדינן שודא אבל ע״ח נמי כרתי ואי ידעינן בודאי דקדים וכתב לזה קנה את שכתב לו אע״ג דשוב מסר לאחר דע״ח נמי כרתי ואחר שקנה האחר אפילו בקנין גרוע כיון דס״ס קנה אינו קודם לשל׳ אחריו אע״ג דעדיף קנייניה דכבר זכה הקודם ואפשר דר׳ אלעזר הכי ס״ל דע״ח נמי כרתי והא דקתני כתב לאחד ומסר וכו׳ תנא שלישי הוא ואינו לא ר״א ולא ר״מ ומעתה לא תקשי לא מדשמואל אדשמואל ולא מדאביי לאביי לא מהלכתא אהלכתא אבל לשיטת ר״י קשיא כלהו ותירץ ר״י דכי אמרינן עדיו בחיתומיו זכין לו ה״מ בשני ימים כו׳ כמ״ש התוס׳ כנ״ל:
ואי ס״ד ר״מ אמאי קנה וכו׳. ולא ניחא לאוקמי כשנמסרו שניהם בו ביום כיון דסתמא קתני להו טפי ניחא לן לומר דתנאי היא. הריטב״א ז״ל ואזיל לשיטתיה כדכתיבנא לעיל:
תנאי היא פי׳ לא אליבא דר׳ אלעזר קאמר דלהכי לא מייתי שום ראיה מההיא ברייתא דמייתי דלא נזכר ר״א התם בברייתא כלל אלא ה״ק דאיכא תנאי דפליגי בהכי דאיכא למ״ד שודא עדיף ואיכא למ״ד חלוקה עדיף וכן פרש״י ז״ל:
בא״ד אבל במקום שיכולין לזכות שניהם אא״כ בב״ח כו׳ משום נעילת דלת ולכתובה משום חינא עכ״ל. לכאורה לשון מיותר הוא בפירוש ר״ת שכבר כתב בהתחלת דבריו דלא דמי למתני׳ כיון ששניהם אמת אלא דלעיל לא בא לפרש עיקר פלוגתייהו דלא מייתי עלה ממתניתין וסגי ליה לר״ת בלשון קצרה דלא דמי דבמתניתין תרוייהו קושטא נינהו מש״ה לכ״ע יחלוקו משא״כ השתא שמפרש ר״ת מילתא בטעמא דרב כר״מ שהחלוקה יכולה להיות אמת ושמואל כר״א שא״א לומר דהחלוקה אמת מש״ה שודא עדיף ומפרש ג״כ שיתן למי שירצה וא״כ הדרא קושיא לדוכתא ממתניתין דאין החלוקה אמת ואפילו הכי אמרינן יחלוקו ולא אמרינן שודא לשמואל והוצרכו לפרש מטעמא דנעילת דלת וחינא כן נ״ל ודו״ק:
בד״ה כתב לא׳ ומסר לא׳ כו׳ ה״נ ס״ל לשמואל דהא אית ליה שודא כו׳ ותימא הא משמע בפ״ק דב״מ כו׳ עכ״ל. מה שהוצרכו לדייק מהא דאית ליה שודא ולא כתבו בפשיטות מדס״ל לשמואל הלכה כר״א אף בשטרות משום דאיכא למימר דלא ס״ל כר״א אף בשטרות אלא דסגי בע״מ לחוד אף בלא עידי חתימה משא״כ היכא דאיכא עידי חתימה שפיר מצי סבר שמואל דעדיו בחתומיו זכין ותו לא תליא מידי במסירה הקודמת דע״ח עדיפי מע״מ וברייתא דהכא דזה שמכר לו קודם קנה היינו כר״א דס״ל דע״מ עדיפי מע״ח מדקאמר אין העדים חותמין אלא מפני תיקון העולם דמדאורייתא בעינן דוקא עידי מסירה אף בשטרות כדאיתא בפ׳ השולח דף ל״ו ושמואל ס״ל כר״א בחדא ופליג עליה בחדא מש״ה הוצרכו לדייק מדאית ליה לשמואל שודא ע״כ דלגמרי ס״ל כר״א ומקשו שפיר מפ״ק דב״מ. מיהו לא יתכן לפרש כן קושיית התוספות אלא לשיטת התוספות לעיל בד״ה שני שטרות דהא דס״ל לשמואל שודא אע״ג דבמתניתין בכולן יוצאין בשעה א׳ קתני חולקין בשוה היינו משום דלענין שיעבודא תליא בחתימה אבל במתנה תליא עיקר במסירה וא״כ ע״כ דס״ל לגמרי כר״א אף לפי המסקנא דשמעתין משא״כ לפרש״י בשמעתין ולפר״ת מצינן למימר דהא דמשמע בשמעתין דמאן דס״ל כר״מ לא שייך שודא היינו למאי דבעי למימר מעיקרא דפלוגתא דרב ושמואל תליא בפלוגתא דר״מ ור״א והיינו לפירש״י דרב ס״ל דלר״מ לא שייך שודא דגלי אדעתייהו דלא קפדי וא״כ ע״כ שמואל כר״א דאלת״ה במאי פליגי וכן לפירוש ר״ת ע״כ דטעמא דרב כר״מ דהיכא שהחלוקה יכולה להיות אמת אזלינן בתרה א״כ ממילא דע״כ שמואל כר״א ולפ״ז מצינן למימר דלמסקנא דפלוגתא דרב ושמואל תליא בפלוגתא דתנאי אי שודא עדיף או חלוקה עדיף מיתוקמי מילתא דשמואל בין לר״מ בין לר״א שפיר דלפרש״י לא איכפת לן בהאי סברא דגלי אדעתייהו כלל דאפ״ה מצינן למימר שודא אלא דרב סובר דחלוקה עדיף ולשמואל שודא עדיף וכן לפר״ת למסקנא אע״ג דאפשר דהחלוקה יכולה להיות אמת כיון דלא שכיחי כמ״ש ר״ת בעצמו תו לא תלינן בה כלל אלא דהדר ביה מחד מינייהו ואע״ג דהא׳ משקר אפ״ה ס״ל לרב חלוקה עדיף כהאי תנא דיחלוקו דמייתי הש״ס דהתם נמי אי דמר לאו דמר ואפ״ה יחלוקו ושמואל ס״ל דלעולם שודא עדיף היכא דאחד משקר ואפ״ה לא קשיא ליה ממתניתין דכולן יוצאין ביום א׳ דהתם כולן אמת וכדפרישית לעיל דרש״י בהא נמי ס״ל כר״ת וא״כ אין מקום להקשות מסוגיא דפ״ק דב״מ דמצינן למימר דשמואל ס״ל כר״א בחדא ופליג בחדא כדפרישית ועיין עוד בסמוך ומתוך מה שכתבתי נתיישב לנכון פסק רב אלפס ז״ל שפסק בשילהי המגרש כר״א בגיטין ולא בשטרות ואפי׳ הכי פסק בשמעתין נמי כשמואל לענין שודא בשני שטרות וכבר הקשו עליו הרא״ה ז״ל והר״ן ז״ל ע״ש באריכות בל׳ הר״ן ולמאי דפרישית לא סתרי אהדדי דלמסקנא דשמעתין מיתוקמא מילתא דשמואל שפיר אפילו אי ס״ל בשטרות כר״מ וכן מבואר להדיא בל׳ הרי״ף ז״ל לעיל בפרק הכותב שכתב לחלק בין ההיא דשני שטרות דאיירי במכר או מתנה דאי דמר לאו דמר מש״ה ס״ל לשמואל שודא משא״כ במתניתין דכולן יוצאין ביום א׳ דשניהן אמת יחלוקו והיינו כדפרישית ודוק היטב שהוא כפתור ופרח ועיין בלשון הר״ן בפ׳ המגרש מה שכתב עוד בזה בשם הרמב״ם ז״ל:
קונטרס אחרון
ע״ב בסוגיא דשני שטרות היוצאין ביום א׳ כתבתי ליישב שיטת הרי״ף ז״ל דאע״ג דבגיטין פרק המגרש פסק הלכה כרבי אלעזר בגיטין ולא בשטרות דבשטרות לא מהני עידי מסירה ואפ״ה פסק בשמעתין כשמואל בשני שטרות היוצאין ביום אחד דאמרינן שודא דדייני והקשה הרא״ה והר״ן ז״ל דהוי כתרתי דסתרי וישבתי לנכון בעזה״י:
בא״ד ומסיק אמר שמואל אומר היה ר׳ מאיר כו׳ מדדחיק שמואל כו׳ עכ״ל. מאריכות לשון התוספות בזה נ״ל דעיקר דיוקא בזה מדאמר שמואל גופא אומר היה ר׳ מאיר משמע להו דלאו בפירוש שמיע ליה לשמואל הכי משמיה דר״מ דא״כ מ״ט דהנך אמוראי דמוקי למתניתין דב״מ באוקימתא אחריתי אע״כ דשמואל מגופא דמתניתין דב״מ הוא דדייק לה הכי דטעמא דר״מ משום הכי הוא וא״כ ע״כ דשמואל גופא הכי ס״ל בפשיטות דר״מ ס״ל עידיו בחתומיו זכין לו ואי ס״ד דשייך פלוגתא בהא מנ״ל לשמואל דר״מ הכי ס״ל דהא מצי לאוקמי כר׳ אסי כן נ״ל ודלא כמהרש״א ז״ל שדבריו אין מבוררים בזה ובמה שכתבתי נתיישב מה שהקשה הר״ן ז״ל על הרמב״ן ז״ל בס״פ המגרש ע״ש. והא דקשיא ליה למהרש״א ז״ל נמי לר׳ אסי דאליבא דר״מ קאי התם והיאך מפרש למתניתין דב״מ דהא משמע בשמעתין דר״מ ודאי ס״ל עידיו בחתומיו זכין מדפריך הכא בפשיטות ואי ר״מ אמאי קנה זהו תורף קושייתו ולא קשה מידי דהא הכא אליבא דשמואל מקשה דאיהו ס״ל דלר״מ עידיו בחתומיו זכין כדמוכח מההיא דאמר שמואל אומר היה ר׳ מאיר משא״כ רב אסי ס״ל דלר״מ נמי זה שמסר לו קנה דלית ליה עידיו בחתומיו זכין כל זה ברור לפי שיטת התוס׳. מיהו בעיקר קושיית התוס׳ נ״ל ליישב כל הקושיות שהקשו דמצינן למימר שפיר דאע״ג דעידיו בחתומיו זכין אפ״ה א״ש הא דזה שמסר לו קנה דהא מסקינן התם בפ״ק דב״מ דלא אמרינן עידיו בחתומיו זכין אלא היכא דמטא לידיה בסוף וא״כ מכיון שמסר או נתן ביני וביני השדה לאחר תו לא מיקרי מטא לידיה דנתבטל זיכוי החתימה לגמרי שהרי חזר בו בפירוש והעדים לא זכו אלא על תנאי אם לא יחזור בו משא״כ לענין כותבין שטר ללוה אתי שפיר דאע״ג שלא לוה עד תשרי מ״מ כדין טריף למפרע שהרי לא שייך חזרה בכה״ג ע״י שמכר השדה לאחר מ״מ עיקר השט״ח חל למפרע לענין השיעבוד מזמן השטר וככל מה שכתבתי כתב הרא״ש ז״ל להדיא שם בפ״ק דמציעא בשם הרי״ף ז״ל והעליתי שם בחידושי לב״מ ובביאורי לח״מ שהרא״ש ז״ל גופא סובר כן והיא ג״כ שיטת רש״י ז״ל ע״ש שהארכתי וא״כ אין מקום לקושיית התוס׳ דהכא אלא הא דמקשה הש״ס בשמעתין ואי ר״מ אמאי קנה היינו דוקא למאי דס״ד מעיקרא דפלוגתא דרב ושמואל הוא משום דרב כר״מ וא״כ הוי סבר דלר״מ לא תליא מידי במסירה דמש״ה לא אמרינן שודא וע״כ היינו דכיון דעידיו בחתומיו זכו לו לא נתבטל זיכוי החתימה במה שמכרה הנכסים לאחר וא״כ מקשה שפיר לשמואל דקשיא רישא אסיפא משא״כ למסקנא דרב ושמואל פליגי אי שודא עדיף או חלוקה עדיף ממילא הדרינן לסברא דלא שייך בכה״ג עדיו בחתומיו זכין וכמ״ש הרא״ש ז״ל בשיטת הרי״ף כדפרישית אלא דהתוס׳ דהכא לשיטתייהו דלית להו האי סברא דהרא״ש והרי״ף כמו שכתבו התוס׳ בפ״ק דב״מ דף י״ט ע״ב בד״ה ברייתא בברי ע״ש כן נ״ל נכון ואע״ג דהרא״ש ז״ל גופא הביא שם קושיית התוס׳ דהכא ומה שתירץ רבי כאן מיהו כבר העליתי שם דבלא״ה ע״כ לא כתב כן הרא״ש אלא בשיטת התוס׳ שהביא שם אבל איהו לא ס״ל וכמ״ש באריכות שם והשגתי על הש״ך בח״מ סימן ל״ט ודוק היטב:
קונטרס אחרון
תוספות בד״ה כתב לא׳ ומסר לא׳ כו׳ תימא הא משמע בפ״ק דמציעא עד סוף הדבור וכתבתי דלפי שיטת הרא״ש ז״ל בפרק קמא דמציעא דאף למ״ד עידיו בחתומיו זכין לו מ״מ היכא שכתב ומסר בנתיים לאחר נתבטל השטר למפרע אם כן אין מקום לדברי התוס׳ כאן ואף דהרא״ש ז״ל גופא בפרק קמא דמציעא הביא דברי התוספות כאן היינו לשיטתם אבל הרא״ש ז״ל גופא לא ס״ל והשגתי בזה על הש״ך בח״מ סי׳ ל״ט ובחידושינו לטוח״מ הארכתי יותר:
בא״ד ותירץ רבי דכי אמרינן עידיו בחתומיו זכין ה״מ בשני ימים כו׳ אבל הכא כו׳ עכ״ל. מבואר מתירוצו של רבי דהא דקתני כתב לזה ומסר לזה קנה לא קאי אלא אההיא דשניהם נכתבו ביום א׳ משא״כ לפמ״ש בסמוך אתי שפיר ההיא דכתב לזה ומסר לזה דאפילו מסר לאחר כמה ימים אפ״ה זה שמסר לו קנה וה״ה דאפילו בלא נכתב ביום א׳ נמי דינא הכי ומה שהוצרך רבי לפרש כן היינו משום הקושיא דאיהו בלא״ה ס״ל כפירוש התוס׳ לעיל בד״ה שני שטרות דמחלקו בין שיעבוד למתנה להיפך דבשיעבוד בעינן טפי מוכח מתוכו וכדמשמע נמי ממה שכתבו התוס׳ בד״ה לימא רב דנראה לרבי דמיירי הכא במקום שכותבין השטר דבמקום שקונין בכסף והשטר לראיה בעלמא לא בעינן מוכח מתוכו וא״כ משמע דאיהו נמי בהאי שיטה קאי דכל השקלא וטריא דשמעתין תליא בהא דבעינן מוכח מתוכו דלא תקשי מדשמואל אמתניתין ולפי שיטה זו איירי כל דברי התוס׳ כאן וכמ״ש בסמוך באריכות דלפרש״י ור״ת אין צורך לכל זה וא״כ מפרשינן שפיר ההיא דכתב לזה ומסר לזה זה שמסר לו קנה בכל גווני וכדפרישית ואין צורך לכפול הדברים כן נ״ל נכון בעז״ה. ולפ״ז לא קשה כלל מההיא דמצא שובר דבשובר לא שייך לומר שנתבטל זיכוי החתימה דהשובר אינו אלא גילוי מילתא כמבואר להדיא שם בלשון הרא״ש ז״ל בשיטת הרי״ף ז״ל ע״ש ודוק היטב:
תוס׳ ד״ה כתב לאחד וכו׳ ותירץ רבי דכי אמרינן עידיו בחתומיו זכין לו היינו בשני ימים. צרך להבין דמ״ט דר׳ מאיר דס״ל דזהו שכתב לו בתחלה קנה דלהכי לשיטת הר״ת חלוקה עדיפא לר׳ מאיר משום דיש לומר שחתמו שניהם ביחד ונראה דודאי א״א לומר דלהכי לר׳ אליעזר לא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו באותו יום משום דאין העדים זוכין לו רק בסוף היום דאיך יזכו לו העדים בסוף היום וכיון שכבר אין השטר בידם כדאיתא לעיל דף פ״ו ע״ב גבי הרי זה גיטך ולא תתגרשי עד אחר ל׳ יום ע״כ צ״ל דהזכיה הוא משעת חתימה אלא דהוי כאילו התנה שיהא הרשות בידו לחזור עד סוף היום ולר׳ אליעזר כיון דס״ל דמסירה קונה ה״ל אותו שמוסר תחלה כאלו חוזר מן השניה ולר״מ אין המסירה כלום ולא הוי ליה חזרה וממילא דשניהם קנו ביחד משעת החתימה. וק״ל:
שם בגמרא אטי בירושלים יתבינן וכו׳ לכאורה קשה דכיון דקי״ל דאין כותבין שטר למוכר אא״כ הלוקח עמו אם לא בשטרי אקנייתא והכא ל״ל בשטרי אקנייתא דא״כ הוא קונה אפילו לא מטא לידיה א״כ קנה רמי בר חמא מיד שכתבה לו ודוחק לומר דס״ל לרב נחמן כאביי דס״ל עידיו בחתומיו זכין לו דהא קי״ל כרב נחמן בדינא ורוב הפוסקים לא ס״ל כוותיה וצ״ל שבאמת לא מסרו העדים השטר לידה אלא הם בעצמם מסרו והעדים אינם לפנינו. אלא דלפ״ז צ״ל דהא דידעינן דהכתובה לרמי בר חמא היה מצפרא ולמר עוקבא היה באורתא היינו ע״פ עדים אחרים שראו חתימתם ולא ראו מסירתן וזה דוחק. ויותר נראה שהיה כתוב בשטר עצמו בצפרא ובאורתא ואפ״ה לא אמרינן דמסתמא בשעתה שנכתב נמסר אלא במקום שהמנהג הוא לכתוב כן כמו בירושלים וכן משמע הלשון אטו בירושלים יתבינן דהל״ל אטו כתובי ביה שעות דודאי כשאין כתוב בו שעות אפילו בירושלים לא אמרינן דמסתמא באותו שעה שנכתב נמסר אלא משמע דכיון דאין דרך המקום לכתוב בו שעות לא מהני אפילו כתב בו שעות וכן משמע לשון הרמב״ם וטוש״ע בסימן ר״מ סעיף ג׳ אם אין דרך אנשי המקום לכתוב בו שעות (וצ״ע לדינא דבסימן קי״ט לא משמע הכי). מיהו יש לומר שהיה מר עוקבא מודה בזה שכתבו לרב״ח בצפרא והא דלא נאמן במיגו על המסירה יש לומר דלא היה הכחשה ביניהם בברי וברי אלא מר עוקבא טען שמא לא ידע אימתי נמסר לרב״ח ולפ״ז צ״ל דאפילו בברי ושמא אמרינן שודא וצ״ע שלא נזכר בדברי הפוסקים וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וממשיכים להקשות: אי [אם] כדעת ר׳ מאיר היא, אימא סיפא [אמור את סופה] של אותה ברייתא: כתב לאחד ומסר לבסוף לאחר — זה שמסר לו קנה. ואי [ואם] כשיטת ר׳ מאיר היא, אמאי [מדוע] קנה? האמר [הרי אמר] ר׳ מאיר כי עדי חתימה כרתי [הם הכורתים] ומקנים ולא עדי מסירה!
The Gemara continues to ask: If this baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, say the latter clause of that same baraita: If he wrote a deed to one individual and then transmitted it to another individual, the one to whom the deed was transmitted has acquired the property. If the baraita is following the opinion of Rabbi Meir, why did the latter individual acquire the property? Didn’t Rabbi Meir say that the signatory witnesses on the document effect the transaction and not the witnesses to its transmission?
רי״ףרש״יתוספותרא״הבית הבחירה למאיריריטב״אשיטה מקובצתפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) תַּנָּאֵי הִיא דְּתַנְיָא וַחֲכָמִים אוֹמְרִים יַחְלוֹקוּ וְכָאן אָמְרוּ מַה שֶּׁיִּרְצֶה הַשָּׁלִישׁ יַעֲשֶׂה.

The Gemara responds: The baraita cited above is entirely in accordance with the opinion of Rabbi Elazar. However, there is a dispute between tanna’im with regard to money whose ownership is uncertain, as it is taught in a baraita: In a case where an individual sent a sum of money to another via a messenger, and by the time the messenger arrived, the intended recipient had died, and in the meantime, the individual who had sent the money also died, the tanna’im disagree about what to do with the money. The Rabbis say: The heirs of the sender and the heirs of the intended recipient should divide the money. And here, in Babylonia, they said: The third party, i.e., the messenger, can do as he pleases with the money, a ruling that is comparable to the solution of leaving the decision to the discretion of the judges.
רי״ףרש״ישיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תנאי היא – איכא למ״ד שודא עדיף ואיכא למ״ד חלוקה עדיפא.
וחכ״א כו׳ – בשלהי פ״ק דגטין הולך מנה לפלוני והלך וביקשו ולא מצאו שמת יחזרו למשלח מת המשלח יחזרו ליורשים כו׳ עד וחכ״א יחלוקו יורשי משלח ויורשי מי שנשתלחו לו וכאן אמרו מה שירצה שליש יעשה דהיינו שליח יעשה אלמא שודא עדיפא.
דתניא וחכמים אומרים וכו׳. בשלהי פ״ק דגיטין הולך מנה לפ׳ והלך ובקשו ולא מצאו יחזרו למשלח מת משלח יחזרו ליורשים כו׳ עד וחכ״א יחלוקו יורשי משלח ויורשי מי שנשתלחו לו וכאן אמרו מה שירצה שליש מן הברייתא הוא וכאן אמרו ואנא ס״ל דכאן אמרו מה שירצה שליש דהיינו שליח יעשה אלמא שודא עדיפא כך פרש״י במהדורא בתרא והכין איתא בפירושי דוקני וכתב הריטב״א וז״ל דתניא גבי הולך מנה לפ׳ ומת המשלח ושנשתלחו לו ומספקא לן אם הולך כזכי או לא וחכמים אומרים יחלוקו וכאן אמרו מה שירצה שליש יעשה אלמא במילתא דספיקא פלוגתא דתנאי היא אי חלוקה עדיפא או שודא עדיף ולגבי שודא שפיר מייתי ראיה מהתם דהא ודאי הא דהכא עדיפא למעבד שודא טפי מההיא דהוי ספק שקול דהולך אי הוי כזכי אי לא הוי כזכי ואפ״ה אמר יחלוקו כ״ש הכא דאפשר שזכו שניהם כאחת ומיהו בלאו הכי נמי איכא מתניתא דאותביה מינה דמסייעא לרב בהדיא ולא מייתי תנאי אלא משום שמואל ודכוותה בתלמודא כנ״ל. ומדקרינן השתא שודא להא דתניא מה שירצה שליש יעשה יש ללמוד מכאן ראיה למה שפירשנו בשודא דדייני לעיל בפ׳ הכותב ע״כ:
וז״ל רש״י במהדורא קמא דתניא בשלהי פ״ק דגיטין הולך מנה לפלוני ובקשו ולא מצאו שהרי מת יחזרו למשלח דהולך לאו כזכי דמי מת משלח יחזרו ליורשי מי שנשתלחו לו כדמפרש התם דמספקא להו לרבנן אי הולך כזכי דמי דכי אמר ליה הולך מנה זה לפלוני כמאן דאמר ליה זכה במנה לפלוני וכגון דההיא שעתא הוה משתלח קיים או אמרינן הולך לאו כזכי ולא קנה המשתלח באמירה דמשלח והיכא דאיכא ספיקא חלוקה עדיפא וכאן אמרו שאר כל החכמים מה שירצה שליש דהיינו שליח יעשה שאם יראה שליש שנתן משלח בעין יפה כל כך שהיה חפץ שיבא המנה ליד יורשין ינתנו ליורשי משתלח ואם לאו יחזרו ליורשי משלח אלמא שודא עדיפא דבתר שודא דשליש אזלינן ע״כ:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומתרצים: לשיטת שמואל הברייתא כולה כשיטת ר׳ אלעזר, אלא תנאי [מחלוקת תנאים] היא בנושא זה. דתניא כן שנינו בברייתא] שכאשר אמר אדם לשליח שיוליך סכום כסף לאדם אחר, ולא מצא השליח את האיש, שמת, ובינתיים מת גם השולח, נחלקו תנאים שונים מה יעשה השליח בכסף זה. וחכמים אומרים: יחלוקו, יורשי השולח עם יורשי מי שנשלח אליו הכסף, וכאן אמרו: מה שירצה השליש (השליח, שהכסף בידו) יעשה (שהוא כעין שודא דדייני). הרי שיש מחלוקת תנאים כיצד נוהגים במקרה של ספק.
The Gemara responds: The baraita cited above is entirely in accordance with the opinion of Rabbi Elazar. However, there is a dispute between tanna’im with regard to money whose ownership is uncertain, as it is taught in a baraita: In a case where an individual sent a sum of money to another via a messenger, and by the time the messenger arrived, the intended recipient had died, and in the meantime, the individual who had sent the money also died, the tanna’im disagree about what to do with the money. The Rabbis say: The heirs of the sender and the heirs of the intended recipient should divide the money. And here, in Babylonia, they said: The third party, i.e., the messenger, can do as he pleases with the money, a ruling that is comparable to the solution of leaving the decision to the discretion of the judges.
רי״ףרש״ישיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אִמֵּיהּ דְּרָמֵי בַּר חָמָא כְּתַבְתִּינְהוּ לְנִכְסַהּ לְרָמִי בַּר חָמָא בְּצַפְרָא לְאוּרְתָּא כְּתַבְתִּינְהוּ לְמָר עוּקְבָא בַּר חָמָא.

The Gemara relates that the mother of Rami bar Ḥama wrote a deed in the morning transferring ownership of her property to Rami bar Ḥama, and in the evening she wrote another deed transferring her property to another of her sons, Mar Ukva bar Ḥama.
רי״ףרש״יתוספותר״י מלונילפסקי רי״דשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמיה דרמי בר חמא כו׳ – ולא נודע למי מסרה תחלה שטר מתנה.
אמיה דרמי בר חמא כו׳ – אין זה ההוא עובדא דמי שמת (ב״ב קנא.). פי׳ ר״ח דקבלה בידינו דשודא דדייני דוקא במקרקעי ודוקא דיין מומחה כרב נחמן בדורו דהא רב ששת גברא רבה הוה ואמר ליה רב נחמן אינך דיין לעשות שודא דדייני ולי נראה שודא נמי במטלטלי דגבי שליח מייתי לה בפרק קמא דגטין (גיטין יד:): [וע״ע תוס׳ ב״ב לה. ד״ה שודא].
אימיה דרמי בר חמא, בצפרא וכו׳. כלומ׳, מתנת בריא הוה, והיו שניהם יוצאין ביום אחד. ולאו דוקא לאורתא ממש, אלא סמוך לאורתא, כלומ׳ בין הערבים. ובבבל לא מהני קדימת שעות כלל. ולא היינו יודעין למי מסר תחלה, משום דקדים בכתיבה אמרי׳ דקדים למסירה.
אמ׳ ליה, אטו בירוש׳ קיימי׳ דכתבי׳ שעות. כלומ׳, ודין השעות להם כדין הימים בשאר מקומות, דאמרי׳ למי שקדם לכתוב ולחתום בשעה ראשונה, לאותו זמן עצמו קדם ומסר. אבל אנן בבבל קיימי׳, דדין צפרא ודין בין הערבים כדין היו שניהם יוצאין בשעה אחת בירושלם, דחולקין.
אימיה דרמי בר חמא בצפרא כתבתינהו לנכסה לרמב״ח לאורתא כתבתינהו לרעב״ח אתא רמב״ח לקמי׳ דר״ש אוקמי׳ אנכסי׳ אתא ר״ע לקמי׳ דר״נ אוקמי׳ אנכסי׳ אתא ר״ש לקמי׳ דר״נ א״ל מ״ט עביד מר הכי א״ל דקדים א״ל אטו בירושלים יתבינן דכותבים שעות אלא מר מ״ט עביד הכי א״ל ש״ד א״ל אנא נמי ש״ד א״ל חדא דאנא דיינא ומר לאו דיינא ותו מעיקרא לאו בתורת הכי אתית לי׳ פי׳ העדים היו מעידים שזה השטר נכתב בבוקר וזה נכתב סמוך לערב אבל לא הי׳ יודעים למי נמסר תחלה ומתנות בריא היתה ובלא קנין שאילו היתה מתנת ש״מ הי׳ זוכה האחרון כדאמרי׳ בפרק מי שמת ולא הי׳ צריך ר״נ לש״ד אלא היה אומר לר״ש אדרבה מאן דאקדים הפסיד א״ו מתנות בריא היתה ובלא קנין שאילו היתה בקנין הקודם זכה ואע״פ שלא הגיע השטר לידו ולא היה יכול ר״נ לעשות שודא א״ו בלא קנין היתה והי׳ צריכים לקנות בקבלת השטר ומשום דקדים רמב״ח סבר ר״ש למימר מסתברא כי היכי דקדים בכתיבת השטר ה״נ קדים בחתימה וא״ל ר״נ אטו בירושלים יתבינן דכותבים שעות פי׳ כך הם להן השעות כמו שיש לנו הימים ואילו נכתב השט״ח האחד היום וא׳ למחר אע״פ שלא ידענו למי נמסר תחלה (דלא מסתפקין הכי) היינו אומרים מסתמא זה שזמנו קודם לו נמסר תחלה דלא מסתפקין הכי אלא כשיוציאו ביום א׳ אבל בזא״ז הקודם בזמנו הוא זוכה ולא אמרינן שמא לשני נמסר תחלה וה״נ בירושלים וכותבין שעות כל הקודם בכתיבתו אפי׳ שעה א׳ מסתמא הוא קדמו במסירתו כדתנן כל הקודם את חברתה אפי׳ שעה א׳ זכתה אבל לדידן דלא קפדינן אשעות אע״פ שזה קדם את חבירו בשעות אין הקדמה זו מועלת לו לומר מסתמא זה קדם למסירה אלא שניהן שוין ודנין ביניהם ש״ד שמא הוא חביב בעיניהם יותר ולאותו מסר תחלה והוא זוכה בנכסים א״ל אנא נמי ש״ד פי׳ תהוי דידי נמי ש״ד וכיון שפסקתי הדין שוב אין לך כח להוציא מידו שהרי יצא מב״ד זכאי בש״ד א״ל חדא דאנא דיינא וכו׳ פי׳ שר״נ היה ממונה ע״פ ריש גלותא אבל ר״ש לא וש״מ דלאו כל דיינא עביד ש״ד אך אם הוא מומחה דנקיט רשותא ותו מעיקרא וכו׳ פי׳ שלא אמרת שלך משום שודא אלא משום דקדים בחתימה כר״מ ובזה טעית דהא לאו בירושלים יתבינן:
וזה המעשה אינו דומה לאותו מעשה דגרסי׳ בפ׳ מ״ש אימי׳ דרמב״ח [באורתא] כתבתינהו לנכסיה לרמב״ח ובצפרא כתבתינהו למ״ע ב״ח ושכיבא אזיל רמב״ח לקמי׳ דר״ש אוקמי׳ בנכסי אזל ר״ע ב״ח לקמיה דר״נ אוקמי׳ בנכסי אזל ר״ש לקמיה דר״נ א״ל מ״ט אוקמיה מר לר״ע בנכסי אי משום דהדרה הא שכיבא א״ל הכי א״ש כל שאילו עמד חוזר חוזר במתנתו אימור דאמר שמואל לעצמו לאחר מי אמר א״ל בפירוש אמר שמואל בין לו בין לאחר. ההיא מעשה הות מתנות ש״מ ולפיכך המאוחר זכה אבל זה היה מתנות בריא וכל הקודם זכה וכך מצאתי כתוב בפי׳ ר״ח וקי״ל דהא דרמי ור״ע תרי עובדי הוה הכא מתנות בריא והתם במי שמת מתנות ש״מ:
אמיה דרמי בר חמא וכו׳. א״ל רב נחמן לרב ששת ומר מאי טעמא וכו׳ א״ל רב ששת לרב נחמן משום דרמי בר חמא קדים דבצפרא כתבינהו ניהליה. דכתבי שעות דהיכא דכתבי שעות לא דייקי כלל בתר מסירת השטר דכיון דחזינן ליה דקדים לא אמרינן אימר ההוא דקדים בתראה הוה למסירה דקי״ל כר׳ אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי אלא ההוא דחזינן ליה דקדים מחזקינן ליה בחזקת דהוא קדים נמי למסירה דאי לא תימא הכי אפילו הנהו שטרי אינן יוצאין ביום אחד אלא זה ביום פ׳ וזה ביום פ׳ היכי יהיב ליה לקדמאה הא איכא לספוקי דילמא ההוא דקדים בתראה הוה למסירה אלא ודאי היכא דכתי׳ כהלכת מנהג המקום לא דייקינן כלל בתרה אלא בחזקת דקמא לכתיבה הוה נמי קדים למסירה מחזקינן ליה אבל היכא דלא כתבי שעות ויוצאין ביום אחד שלא כמנהג המקום אמרינן אימר בתראה קדים למסירה הוה ואינך שטרי דרמי בר חמא ומר עוקבא דלא הוו ידעי הי מנייהו קדים למסירה הילכך דיין להו רב נחמן בשודא דדייני. ל״ש. ומכאן אמר ר׳ יהודה דהקונה בשטר צריך שימסור לו מקנה לידו. רש״י במהדורא קמא:
וז״ל תלמידי רבינו יונה ז״ל בצפרא כתבינהו להו לנכסי לרמי וכו׳. כלומר העדים מעידים דלערב קרוב לשקיעת החמה כתבם למר עוקבא והעדים האחרים מעידים שבבקר באותו היום עצמו כתבם למרי ומיירי במתנת בריא בשטר לחוד בלא קנין יועיל הקדימה ולפום הכי אוקמיה לרמי בנכסים וא״ל רב נחמן אנן בירושלים אנן דכתבינן שעות. ואלא מר מאי טעמא עבד הכי א״ל שודא דדייני וכו׳ יש להקשות והלא שמואל דאית ליה בשני שטרות היוצאין ביום אחד שודא דדייני ס״ל כר׳ אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי ומיד שנמסר השטר זכה מן הדין אותו שנמסר לו ומפני שאין אנו יודעין למי נמסר תחלה היה אומר שמואל שודא דדייני כדכתבינן בפ׳ הכותב אבל היכא דנתברר לנו למי נמסר תחלה מודה שמואל דלא אמרינן שודא דדייני אלא לאותו שנמסר תחלה יזכה וא״כ הכא שנתברר לנו כי לרמי זכה תחלה היאך היה נותן רב נחמן למר עוקבא מתורת שודא ויש להשיב שאם היו העדים מעידים שנמסר השטר לרמי בבקר ודאי הוא היה זוכה אבל הכא מיירי בדלא ידעינן הי מינייהו קדים במסירת השטר שהעדים מעידים שנכתב בבקר ואינם יודעים אלא מן הכתיבה אבל לא מן המסירה ורב ששת אוקמיה לרמי בנכסים משום דקדים שהיה סובר דמסתמא כמו שנכתב בבקר כמו כן נמסר בבקר וא״ל רב נחמן אטו בירושלים אנן דכתבינן שעות לא נתכוון לומר שאם יכתבו שעות במקומות אחרים לא יועיל קדימת השעות דודאי בכל מקום שיכתבו שעות יועיל הקדימה אלא ה״ק אטו בירושלים אנן דכתבי שעות דבשלמא אם היו כותבין שעות כמו בירושלים היה מן הדין לומר שיזכה רמי דכיון שיש לנו עדים דקדים וכתבי׳ שעות מוכחא מילתא דקפדי במסירת השטר שימסרו אותו בשעת הכתיבה בעצמה מסתמא בההיא שעתא נמסרה ויזכה אותו שנכתב שטרו תחלה ואע״פ שאין לנו עדים שנמסר באותה שעה בעצמה אבל כיון שאין אנחנו כותבין השעות מוכחא מילתא דלא קפדי במסירת השטר אלא שתנתן ביום שנכתב בלבד ואפשר שלא נמסרה זאת אלא קרוב ללילה ונמסרה אותה שנכתב באחרונה תחלה ומשום דמספקא לן איזה מהן נמסר תחלה היה נותן רב נחמן למר עוקבא מחמת שודא ע״כ:
חדא דאנא דיינא ומר לאו דיינא על פי ריש גלותא ולא נהירא דהא רב ששת נמי דיינא הוא דגמיר וסביר ונקיט רשותא ויש שפירשו דאנא דיינא בהאי דוכתא שהדין הזה היה במקומו של רב נחמן ואין ראוי לאחרים לעשות שודא באותו מקום שזה כעין הפקר בית דין הוא ואין לעשותו במקום שגדול ממנו או שהוא דיין קבוע במקום ההוא שהיה ראוי לדון ומיהו הא בדיעבד שפיר דמי ואין עיקר טעמו בכאן להחזיר דינו בדיעבד אלא משום אידך טעמא דמעיקרא לא אתא עלה אלא משום טעמא דאיהו קדים ועדיו בחותמיו זכין לו והוה ליה טועה בדבר משנה שהוא חוזר וכן פירש מורי הרא״ה בשם אחיו ה״ר פנחס הלוי ז״ל. הריטב״א ז״ל:
וכתבו תלמידי רבינו יונה ז״ל, וז״ל: כתב ר״ח ז״ל דמהכא שמעינן דלא דיינין שודא בזמן הזה דהא רב ששת חכם גדול וכו׳ וזה אינה ראיה כל כך שאפשר שאם לא היה במקומו של רב נחמן היתה מועילה שודא של רב ששת דרב נחמן ה״ק ליה במקומי דין הוא שיועיל השודא שלי משודא שלך כיון שאני ממונה מריש גלותא ועוד דהא חזינן בגמרא גבי הולך מנה לפלוני וכו׳ הנה שאפילו השליח אמרו שיכול לעשות שודא וכ״ש הדיינין אבל מכל מקום הסכמת כל הגאונים ז״ל שאין לנו לדון שודא בזמן הזה כי שמא לא ידקדקו בדבר כראוי ואין להרהר אחר תקנותיהם ע״כ:
הנהו תרי שטרי של מכר שהיו של שני ב״א והיו כתובין על שדה אחת. הוה כתיבי ביה בשטרא בה׳ בניסן מכר פלוני לפלוני שדה זו. בניסן סתמא בניסן מכר פלוני לפלוני שדה זו. ואנא אפסיד מעות שנתתי. בר כ״ט בניסן את ולההוא דה׳ בניסן מכרה תחלה ושטר מכירתך בטלה. ונכתוב לי שטר טרפא מאייר ואילך לטרוף לקוחות שלקחו מן המוכר מאחד באייר ואילך. א״ל יכלי למימר לך לקוחות את בר חד בניסן ואת קדים לההוא דה׳ בניסן וקרקע שנטל בר ה׳ בניסן שלך היתה והנחנו לך את שלך. ל״א הנהו שני שטרות הלואה של ב׳ בני אדם. בה׳ בניסן הלוה פלוני לפלוני. אוקמיה רב יוסף וכו׳ בנכסיה שהגבהו קרקע בת חורין שהיתה שם. טירפא לטרוף לקוחות. בר חד בניסן את ולך השתעבדו נכסים תחלה וקרקע שנטל בר ה׳ בניסן בשעבודיה היה שלך והנחנוה בת חורין שתהא גובה הימנה. מאי תקנתיה דהאי שטרא דידיה דכתיב בניסן סתמא נכתבו הרשאה להדדי שיהא האי בר ה׳ בניסן מוסר לו שטרו לבר ניסן סתמא ויכתוב לו על השטר הרשאה וילך אצל לקוחות מאייר ואילך ויטרוף ממה נפשך דאי אמרינן ליה את בר חד בניסן לימא להו כבר גביתי בשטר זה קרקע שהנחת לי וטרפתיה ממנו והשתא טריפנא להא משום אידך שלקחתי בה׳ בניסן הרשאה מצי למעבד כה״ג וכן לגבי הלואה. רש״י במהדורא קמא. ולהריטב״א לא נזדמנה לו אלא מה שכתב הרב ז״ל במהדורא בתרא וכתב ז״ל וז״ל הנהו תרי שטרי דאתו לקמיה וכו׳ פרש״י ז״ל דשטרי מכר היו באחריות שיצאו על קרקע א׳ זה אומר אני זכיתי בו תחלה וזה אומר אני זכיתי בו תחלה ואוקמיה רב יוסף בידא דההוא דהוה כתיב ביה בה׳ בניסן דאילו אידך דילמא בר כ״ט בניסן הוא וידו על התחתונה וא״ל דלכתוב ליה טירפא משום אחרינא על אותן שלקחו מאייר ואילך וא״ל דאינהו מדחו ליה דדילמא בר חד בניסן הוא ושלא כדין טרפוה ממנו ולא גרסינן להאי פירושא והנחנו לך מקום לגבות ממנו ויש שפירשו לפי גרסא זו שני שטרי הלואה היו שיצאו על הקרקע א׳ בן חורין מר אומר אני מוקדם וראוי לגבותו ומר אמר אני מוקדם וראוי לגבותו ואוקמיה רב יוסף בההוא דה׳ בניסן דלו אגביה בעל ה׳ בניסן וכי אתי אידך למטרף לקוחות דבתר אייר אמרינן ליה את בר חד בניסן את והנחנו לך מקום לגבות הימנו. ושני הפירושים דרך אחד להם וכלם ענין א׳ ורש״י פירש בשטרי מכר משום דסוגיין דלעיל מיירי בהכין וכדפרישית לעיל ומכל מקום שמעינן מהכא שכל הבא לגבות שום שעבוד בלשון מסופק עליו להביא ראיה ואע״פ שחיובו ברור וצריך לברר שעבודו מאי תקנתייהו כתבי הרשאה להדדי. עכ״ל הריטב״א ז״ל:
וז״ל הרא״ה אפשר לפרשה בשני שטרי הלואה וכו׳. א״ל ונכתוב לי מר טירפא מאייר ואילך פי׳ שהיה קרקע זה שטרפו ההוא דכתיב ביה בה׳ בניסן מאוחר שבכולם וא״ל האי דכתיב ביה בניסן סתמא דלכתוב ליה רב יוסף טרפא מאייר ואילך לגבות משאר קרקעות שהיו לשם משועבדים שנטרף הלה שהיה מאוחר דינו לגבות מן הנשארים ואהדר ליה יכלי למימר לך את בר חד בניסן את והנחתי לך מקום לגבות ממנו כלומר את בר חד בניסן את וכיון דכן אותו קרקע שגבה ההוא דכתיב ביה בה׳ בניסן היה ראוי לך שתגבה אתה שהנחנוהו לך לגבות ממנו ומיהו בשטרי הלואה סתמא לא אתיא דהא פרישנא שאין שעבוד השטר חל אלא מזמן שמוכיח מתוכו וכיון שכן אפילו היו שם עדים דהוא בר חד בניסן ראוי לכתוב לו טירפא מאייר ואילך שאין השעבוד חל אלא מאייר ואילך אלא בשטרי אקנייתא. וכן יש לפרש בשני שטרי מכר שכתבן לא׳ אוקמיה רב יוסף וכו׳ נכתוב לי טירפא מאייר ואילך לגבות מן המשועבדים בשביל שנתחייב לי באחריות. יכלי למימר לך את בר חד בניסן כלומר ואותו קרקע מן הדין שלך ולא גרסינן והנחנו לך מקום לגבות הימנו וכן הוא במקצת ספרים א״נ איכא לפרושה אפילו אחד שטר הלואה ואחד שטר מכר וההוא דכתיב ביה בה׳ בניסן היה שטר הלואה וההוא דכתיב ביה בניסן סתמא היה שטר מכר אוקמי׳ רב יוסף דה׳ בניסן בנכסיה שהקרקע בחזקת בעלים עומדת עד שיביא ראיה וכיון שכן האי דכתיב ביה בה׳ בניסן עדיף טפי דההוא דכתיב ביה בניסן סתמא אימר בר כ״ט בניסן את א״ל לכתוב לי מר טרפא מאייר ואילך. יכלי למימר לך את בר חד בניסן את ולא גרסינן נמי להאי פירושא והנחנו לך מקום לגבות וכן פירשה הרב ר׳ שלמה ממונפשליר ז״ל ע״כ:
וז״ל הר׳ יהונתן ז״ל ולכתוב לי מר טירפא מאייר וכו׳. א״ל רב יוסף אינו ראוי לטרוף לקוחות כלל דמצי אמרי לך את בר חד בניסן לדבריך שהיית טוען אותו קרקע בן חורין שנוטל האי בר חמשא בניסן לך היה ראוי שהיה ב״ח מוקדם ואין לך ליפרע מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין ואם ב״ח מאוחר שקדם לך וגבה אין לנו להפסיד בזה דהא קי״ל דמה שגבה לא גבה וכשם שדוחין הלקוחות זה של ניסן סתמא יכולין הלקוחות לדחות אותו של ה׳ בניסן שלא יטרוף מהם כלום דמצי אמרי ליה האי דניסן סתמא סוף ניסן הוא ואותו קרקע שגבה שלא כדין גבה אותו ומה שגבה לא גבה אלא מאי תקנתייהו כלומר איזו תקנה נוכל לתקן להם שלא יפסיד אחד מהם ויגבו ממשעבדי ומשני נכתבו הרשאה אהדדי כלומר האי בר חמשה בניסן מוסר לו שטרו לבר ניסן סתמא ויכתוב לו על השטר הרשאה לומר ידך כידי וכו׳ כתב ליה בר ניסן סתמא לההוא דחמשא בניסן הרשאה מצי למעבד כה״ג. ויש לפרש הנהו שטרי בשטרי מכר ע״כ:
וז״ל תלמידי רבינו יונה ז״ל א״ל אנת ידך על התחתונה אימור בר כ״ט בניסן את כלומר כיון שהזכות שלו מפורש בשטר שלו וזכות שלך אינו מפורש בשטרך ידך על התחתונה א״נ כיון שלא נכתב בשטר שלך הזמן הוחזק בו ריעותא ומוכחא מילתא כי מפני שהזמן שלך היה בסוף החדש שלא רצית שיכתבו שם היום ולפי׳ יש לנו לומר כי לאותו שנכתב שטרו בה׳ בניסן מכר תחלה. א״ל ונכתוב לי מר טירפא מאייר ואילך כלומר תחשוב כי לכל הפחות ביום האחרון של ניסן נכתב השטר שלי ולא אוכל לזכות בשדה מכל מקום תכתוב לי שטר שלא זכיתי בשדה זו ושתחזור ותטרוף הלקוחות שקנו ממנו מאייר ואילך שהרי מאייר ואילך נשתעבדו לי כל נכסיו והשיב לו רב יוסף גם זה אינו מועיל שיכולים הלקוחות לדחות אותך ולומר בר חד בניסן את והקרקע שלך הוא והאחר שכתוב שטרו בה׳ בניסן דוחה אותך ברמאות ומאי דאמר והנחתי לך מקום לגבות הימנו לישנא בעלמא נקט כמו שדרך התלמוד להזכירו בכמה מקומות ור״ל אתה קדמת בקנין שטרך ובחזרה שהיה זה השדה מונח בידך קנינו אנחנו ממנו הקרקעות האחרות. מאי תקנתיה כדי שלא יצא קרח מכאן ומכאן ליכתביה הרשאה זה לזה כלומר זה שנכתב שטרו בניסן סתמא יבקש מאותו שנכתב שטרו בה׳ בניסן שיכתוב ליה שטר הרשאה ואח״כ ילך ללקוחות שקנו המכר ויאמר להם זה המוכר מכר לי בסוף ניסן דבר שלא היה שלו ואני רוצה לחזור ולטרוף מכם הקרקעות שקניתם אח״כ וכשיראו אותו ויאמרו לו את בר חד בניסן את יאמר להם אני וחברי כשמכר להם בה׳ בניסן שלא כדין מכר ואני רוצה לטרוף מכאן שהוא כתב לי שטר הרשאה ויטרוף מהם במה נפשך ע״כ:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מסופר: אמיה [אמו] של רמי בר חמא כתבתינהו לנכסה [כתבה את נכסיה] לרמי בר חמא בנה בצפרא [בבוקר], לאורתא כתבתינהו [בערב כתבה אותם] למר עוקבא בר חמא, אחיו.
The Gemara relates that the mother of Rami bar Ḥama wrote a deed in the morning transferring ownership of her property to Rami bar Ḥama, and in the evening she wrote another deed transferring her property to another of her sons, Mar Ukva bar Ḥama.
רי״ףרש״יתוספותר״י מלונילפסקי רי״דשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אֲתָא רָמֵי בַּר חָמָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב שֵׁשֶׁת אוֹקְמֵיהּ בנכסא אֲתָא מָר עוּקְבָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן אוֹקְמֵיהּ בנכסא אֲתָא רַב שֵׁשֶׁת לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן א״לאֲמַר לֵיהּ מ״טמַאי טַעְמָא עֲבַד מָר הָכִי א״לאֲמַר לֵיהּ ומ״טוּמַאי טַעְמָא עֲבַד מָר הָכִי.

Rami bar Ḥama came before Rav Sheshet and the latter established his right to the property. Mar Ukva, his brother, came before Rav Naḥman and the latter established his right to the property. Rav Sheshet came before Rav Naḥman and said to him: What is the reason that the Master did this, i.e., why did you issue this ruling? Rav Naḥman said to him: And what is the reason that the Master did this, i.e., why did you rule as you did?
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אתא [בא] רמי בר חמא לקמיה [לפני] רב ששת, אוקמיה בנכסא [והעמיד אותו בנכסים], שפסק שהנכסים שלו הם. אתא [בא] מר עוקבא אחיו לקמיה [לפני] רב נחמן, אוקמיה בנכסא [והעמידו בנכסים]. אתא [בא] רב ששת לקמיה [לפני] רב נחמן אמר ליה [לו]: מאי טעמא עבד מר הכי [מה טעם עשה אדוני כך]? אמר ליה [לו] רב נחמן: ומאי טעמא עבד מר הכי [ומה טעם עשה אדוני כך]?
Rami bar Ḥama came before Rav Sheshet and the latter established his right to the property. Mar Ukva, his brother, came before Rav Naḥman and the latter established his right to the property. Rav Sheshet came before Rav Naḥman and said to him: What is the reason that the Master did this, i.e., why did you issue this ruling? Rav Naḥman said to him: And what is the reason that the Master did this, i.e., why did you rule as you did?
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) א״לאֲמַר לֵיהּ דִּקְדֵים א״לאֲמַר לֵיהּ אַטּוּ בִּירוּשָׁלַיִם יָתְבִינַן דְּכָתְבִינַן שָׁעוֹת אֶלָּא מָר מַאי טַעְמָא עֲבַד הָכִי א״לאֲמַר לֵיהּ שׁוּדָא דְּדַיָּינֵי.

Rav Sheshet said to him: Because Rami bar Ḥama’s deed preceded that of Mar Ukva. Rav Naḥman said to Rav Sheshet: Is that to say that we are sitting in Jerusalem, that we write the hours on our legal documents? The halakha is that in any place where the hours are not recorded on legal documents, it does not matter when during the day a document was written. Rav Sheshet asked Rav Naḥman: But what is the reason that the Master did this, ruling as you did? Rav Naḥman said to him: It was the discretion of the judges, i.e., I ruled this way since it seemed to me that this is the way the mother wanted it.
רי״ףרש״יר״י מלונילבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אטו בירושלים יתבינן כו׳ – וכיון דלא הקפידו בני מקום לכתוב שעות גילו מנהגם שאין הולכים אחר הקודם לבו ביום ושניהם שוים.
אלא מר מאי טעמא עבד הכי – ולא אמר יחלוקו.
שודא דדייני – כרבי אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי ולי נראה שזה היה חביב לה יותר וקדמה ומסרה לו תחלה.
אלא מר, מאי טעמ׳ עביד. שנתת הכל לאחרון, ולא אמרת חולקין. אמ׳ ליה, שודא דדייני. כלומ׳, הכרתי דעת האם שיותר אוהבת מר עוקבא מרמי בר חמא, ובודאי מסרה ליה ברישא.
אמ׳ ליה. רב ששת. אנא נמי שודא דדייני. כלו׳, לפי דעתי היתה האם אוהבת רמי בר חמא יותר ממר עוקבא, וכיון שבא הדין לפני תחלה, ויצא רמי בר חמא זכאי, שוב אין לך לדון אותו פעם אחרת ולחייבו, כיון שלא טעיתי בדין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה [לו]: מפני ששטרו של רמי בר חמא קדים [קדם] לשטרו של מר עוקבא. אמר ליה [לו]: אטו [וכי] בירושלים יתבינן דכתבינן [יושבים אנו, שכותבים אנו] שעות? ובכל מקום שאין כותבים שעות בשטר, מחשבים את כל היום כולו כאותו זמן עצמו. חזר רב ששת ושאל: אלא מר מאי טעמא עבד הכי [אדוני, רב נחמן, מה טעם עשה כך]? אמר ליה [לו] רב נחמן: שודא דדייני [השלכת, הכרעת הדיינים], כלומר, אני הכרעתי, שכך נראה לי שזה היה רצונה.
Rav Sheshet said to him: Because Rami bar Ḥama’s deed preceded that of Mar Ukva. Rav Naḥman said to Rav Sheshet: Is that to say that we are sitting in Jerusalem, that we write the hours on our legal documents? The halakha is that in any place where the hours are not recorded on legal documents, it does not matter when during the day a document was written. Rav Sheshet asked Rav Naḥman: But what is the reason that the Master did this, ruling as you did? Rav Naḥman said to him: It was the discretion of the judges, i.e., I ruled this way since it seemed to me that this is the way the mother wanted it.
רי״ףרש״יר״י מלונילבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) א״לאֲמַר לֵיהּ אֲנָא נָמֵי שׁוּדָא דְּדַיָּינֵי א״לאֲמַר לֵיהּ חֲדָא בדַּאֲנָא דַּיָּינָא וּמָר לָאו דַּיָּינָא וְעוֹד מֵעִיקָּרָא לָאו בְּתוֹרַת הָכִי אֲתֵית לַהּ.

Rav Sheshet said to Rav Naḥman: I also applied the principle of the discretion of the judges and ruled as I did. Rav Naḥman said to him: One response to your point is that I am a judge, and the Master is not a judge, as Rav Sheshet did not serve in the official capacity of a judge. Furthermore, at the outset, you did not arrive at your conclusion for this reason, but due to your own theory with regard to the dating of the documents, which proved to be incorrect.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א״ל אנא נמי – תיהוי דידי שודא דדייני וכיון שפסקתי אני הדין שוב אין לך כח להוציא מידו שהרי יצא מב״ד זכאי בשודא דדייני.
אנא דיינא – על פי ראש גלותא והישיבה.
לאו בתורת הכי אתית לה – לא אמרת טעם שלך משום שודא דדייני אלא משום דקדים בחתימה כרבי מאיר ובזו טעית דהא לאו בירושלים יתבינן.
והשיב לו רב נחמן, חדא, דאנא דיינא ומר לאו דיינא. כלומ׳, אינו דומה השודא שלך לשודא שלי, שאני מזומן לדין, ונקיטנא רשותא מריש גלותא שכל דיני העיר יהיו מופסקין על פי, ויותר אני רגיל בדינין ממך, ויודע אני להבחין יותר מאן אוהבת יותר, הילכך שודא שלך בטעות היא. ועוד, מעיקרא לאו בתורת הכי אתית לה. כלו׳, מעיקרא כי אוקמת להו לנכסי בידא דרמי בר חמא, לאו משום שודא דדייני עבדת, דהא אמרת טעמ׳ מעיקרא משום דקדים, וההוא טעמ׳ טעותא הוי, וטועה בדבר משנה חוזר.
כתב הרב אלפאסי ז״ל בהלכותיו, האי עובדא דאימיה דרמי בר חמא מתנת בריא בשטר בלחוד הוה, כלומ׳, בלא קנין, וכדתנן דקרקע נקנה בשטר לחודיה, שיכתוב לו שדי מכורה לך, או שדי נתונה לך, הילכך לא קני לה אלא עד דתמטי שטרא לידיה דמקבל מתנה קנייה זו גמורה, אע״ג דידעינן ליה דקדים. אבל אי הוה ביה קנין, הוה קיימא בידיה דמאן דקדים אפי׳ שעה אחת. שהרי מיד שקנו העדים מידו נקנה אותו קרקע לאותו מקבל מתנה קנייה גמורה, אע״ג דלא אתא לידיה שטרא, כדחזינן בשטרי הקנאה, דאפי׳ מה שכתב ללות ולא לוה, אישתעבודי אשתעבד מההיא שעתא דקנו מיניה.
חדא דאנא דיינא ומר לא דינא ע״פ ריש גלות׳ ולא נהירא דהא רב ששת נמי דיינא הוה דגמיר וסביר ונקט רשותא ויש שפירשו דאנא דיינא בהאי דוכתא שהדין הזה היה במקומו של רב נחמן ואין ראוי לעשות לאחרים שודא באותו מקום שזה כעין הפקר ב״ד הוא ואין ראוי לעשותו במקום שגדול ממנו או שהיה דיין קבוע במקום ההוא שהיה ראוי לדון בו ומיהו הא בדיעבד שפיר דמי ואין עיקר טעמא בכאן להחזיר דינם בדיעבד אלא משום אידך טעמא דמעיקרא לא אתו עלה אלא משום טעמא דאיהו קדים ועידיו בחותמיו זכין לו והוה ליה טועה בדבר משנה שהוא חוזר וכן פי׳ מורי הרב הלוי ז״ל בשם אחיו הרי פנחס הלוי ז״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה [לו] רב ששת: אנא נמי שודא דדייני [אני גם כן עושה זאת משום הכרעת הדיינים], אמר ליה [לו] רב נחמן: יש שני דברים כנגד זה; חדא, דאנא דיינא ומר לאו דיינא [אחד, שאני דיין ואדוני אינו דיין], כי רב נחמן היה דיין רשמי ורב ששת לא היה דיין רשמי במקומו, ולכן אין בידו הכוח של הכרעת הדיינים. ועוד, מעיקרא לאו בתורת הכי אתית לה [מתחילה לא משום כך (הכרעת הדיינים) באת לזה] אלא משום סברה, והתברר אחר כך שסברה זו אינה נכונה.
Rav Sheshet said to Rav Naḥman: I also applied the principle of the discretion of the judges and ruled as I did. Rav Naḥman said to him: One response to your point is that I am a judge, and the Master is not a judge, as Rav Sheshet did not serve in the official capacity of a judge. Furthermore, at the outset, you did not arrive at your conclusion for this reason, but due to your own theory with regard to the dating of the documents, which proved to be incorrect.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) גהָנְהוּ תְּרֵי שְׁטָרֵי דַּאֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף חַד הֲוָה כָּתוּב בְּחַמְשָׁא בְּנִיסָן וְחַד הֲוָה כָּתוּב בֵּיהּ בְּנִיסָן סְתָמָא אוֹקְמֵיהּ רַב יוֹסֵף לְהָהוּא דְּחַמְשָׁא בְּנִיסָן בִּנְכָסִים.

The Gemara relates another incident in which an individual wrote two deeds about the same piece of property: There were these two deeds that came before Rav Yosef. In one deed, it was written that the owner of the field sold it to a particular individual on the fifth of Nisan, and in the other one it was written that he sold the same property to someone else in Nisan, without specifying on which day in Nisan the sale took place. Rav Yosef established that the one whose deed said the fifth of Nisan had the right to the property.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילפסקי רי״דרשב״ארא״הריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הנהו תרי שטרי – של מכר שיצאו על שדה אחת.
הנהו תרי שטרי של שני מלויןא דאתו לקמיה דרב יוסף [חד] היה זמנו כתוב בו בה׳ בניסן וחד היה כתוב בו בניסן סתם אוקים רב יוסף לנכסים ביד בעל השטר המפורש בו בה׳ בניסן, דיד בעל השטר סתום על התחתונה, דדילמא בתשעה ועשרים בניסן היה ומאוחר לאותו של ה׳ בניסן היה והקודם בשטר זכה. ולא היה בנכסיו אלא כשיעור חוב של הראשון.
א. מפרש רבינו כהרמב״ם פ״כ מהל׳ מלו״ל ה״ה וכהטור סי׳ מג דמיירי בשטרי הלואה ודלא כרש״י שפי׳ בשטרי מכר.
הנהו תרי שטרי וכו׳. כלומ׳, שטרי הלואה של שני בני אדם. חד הוה כתיב בחמשה בניסן. הלוה פלני לפלני מנה. וחד הוה כתיב בניסן סתמא. הלוה פלני לפלני מנה. והיה ללוה קרקע אחד של מנה בני חרי, והיו שני המלוים מריבים זה עם זה לומ׳ אני אגבנו ראשון, דאנא קמא. כלו׳, שאותו של חמשה בניסן אומ׳, את דכתיב בניסן סתמא, מסוף חדש ניסן היית, נמצא שאני הלויתיו ראשון, ולי נשתעבד תחלה. ואותו של ניסן סתמא טוען, לא כי, אלא אנא בר חד בניסן אנא, ואת בר חמשה בניסן, והאי קרקע בני חרי, לי הוא משועבד תחלה.
אתו לקמיה דרב יוסף, אוקמיה רב יוסף לההוא דחמשה בניסן, בנכסיה. כלו׳, שהגבה לו אותו קרקע בן חורין שהיה שם.
הנהו תרי שטרי דאתו לקמיה דרב יוסף פי׳ שטרי מכר היה על שדה א׳ חד הוה כתוב ביה בה׳ בניסן וחד הוה כתוב ביה בניסן סתמא אוקמי׳ ר״י לההיא דה׳ בניסן בנכסי א״ל אידך ואנא אפסיד א״ל את ידך על התחתונה אימא בר כ״ט בניסן את א״ל ליכתוב לי מר טרפא מאייר ואילך פי׳ לטרוף הלקוחות שלקחו ממנו מאייר ואילך שבאחריות מכרה לו א״ל יכלי לקוחות למימר לך את בר חד בניסן את ושטרך קודם ושלא כדין נטלה ממך מאי תקנתייהו יכתבו הרשאה זה לזה יבקש מאת חבירו בר ה׳ בניסן וימסר לו שטרו ויכתוב לו הרשאה עליו וילך זה לטרוף לקוחות ואם יאמרו לו בר חד בניסן את יאמר להם אני בא לטרוף עבור חבירי של ה׳ בניסן שהרי לשנינו מכרה באחריות ואני בא עליכם בהרשאה מכחו ואם יאמרו לך הוא קודם ואת בר כ״ט בניסן היית אומר להם אני בא מחמת עצמי:
הנהו תרי שטרי דאתו לקמיה דרב יוסף חד הוה כתוב בחמשא בניסן וחד הוה כתוב ביה בניסן סתמא וכו׳. וכתב הרשב״א יש מי שאומר דמי שמכר לשנים ולאחד פירש בשטר בכ״ה בניסן ולשני כתב בניסן סתמא, אין בעל חוב יכול לטרוף מאחד מהם, וכל אחד מהם יכול לדחותו אצל השני לומר הנחתי לך מקום לגבות ואינו דאם כן כל אדם יהו עושין כן ויערימו להפסיד מבעל חוב בכענין זה, אלא מהאי דכתב בניסן סתמא גבי. וטעמא דמלתא משום דשדות דשניהם משועבדים לבעל חוב אלא שהתקינו להם חכמים שאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין, אם כן עליו לברר שהוא משועבד במקום בני חורין ועליו הראיה, הילכך זה שהוא סתם ידו על התחתונה כך נראה לי טעם הענין עכ״ל (ר״ן על הרי״ף מ״מ הל׳ מלוה ולוה פ״כ ה״ה).
הנהו תרי שטרי כו׳. אפשר לפרש׳ בשני שטרי הלוואה. וא״ל אידך ואנא איפסוד א״ל ידך על התחתונ׳ אימר בר עשרין ותשעה בניסן את וכיון שכן הלה מוקדם וקודם לו. א״ל וניכתוב לי מר טרפא מאייר ואילך. פי׳ שהיה קרקע זה שטרפו ההוא דכתיב ביה בחמשה בניסן מאוחר שבכולן, וא״ל האי דכתיב ביה בניסן סתמא דליכתוב ביה רב יוסף טרפא מאייר ואילך לגבות משאר קרקעות שהיו לשם משועבדין שנטרף הלה שהיה מאוחר דינו לגבות מן הנשארים. ואהדר ליה יכלי למימר לך את בר חד בניסן את והנחת לך מקום לגבות ממנו, כלומר את בר חד בניסן את, וכיון דכן אותו קרקע שגבה ההוא דכתיב ביה בחמשה בניסן היה ראוי לך שתגבהו אתה שהנחנוחו לך מקום לגבות ממנו, ומיהו בשטרי הלוואה סתמא לא אתיא, דהא פרישנא שאין שיעבוד השטר חל אלא מזמן שמוכיח מתוכו, וכיון שכן אפילו היו שם עדים דהוא בר חד בניסן ראוי לכתוב לו טרפא מאייר ואילך, שאין השיעבוד חל אלא מאייר ואילך אלא בשטר אקניאת׳, וכן יש לפרש ובשני שטרי מכר שכתבן לאחד, אוקמיה רב יוסף לההוא דחמשה בניסן בנכסיה, א״ל אידך ואנא איפסוד, א״ל ידך על התחתונה אימר בר עשרין ותשעה בניסן את, א״ל ניכתוב לה מר טרפא מאייר ואילך לגבות מן המשועבדין, בשביל שנתחייב לו באחריות יכלו למימר לך את בר חד בניסן את, כלומר ואותו קרקע מן הדין שלך הוא, ולא גרסינן והנחנו לך מקום לגבות הימנו, וכן היא במקצת הספרים, א״נ איכא לפרושה אפילו אחד שטר הלוואה ואחד שטר מכר, וההוא דכתיב ביה בחמשה בניסן היה שטר הלוואה, וההוא דכתיב ביה בניסן היה שטר מכר, אוקמיה רב יוסף לההוא דחמשה בניסן בניכסיה שהקרקע בחזקת בעלים עומדת עד שיביא ראיה, וכיון שכן האי דכתיב ביה בה׳ בניסן עדיף מההוא דכתיב ביה בניסן סתמא, דאימר בר עשרין ותשעה בניסן את, אמר לי׳ ניכתוב לי מר טרפא מאייר ואילך, א״ל יכלו למימר לך את בר חד בניסן את, ולא גרסינן נמי להאי פירושא והנחנו לך מקום לגבות ממנו, וכן פירש׳ הרב ר׳ שלמה דמונפשליר ז״ל.
הנהו תרי שטרי דאתו לקמיה דרב יוסף – פי׳ רש״י ז״ל דשטרי מכר היו באחריות שיצאו על קרקע אחד זה אומר אני זכיתי בו תחלה וזה אומר וכו׳ ואוקמי רב יוסף בידא דההוא דכתוב ביה בה׳ בניסן דאילו אידך דלמא בר כ״ט בניסן הוא וידו על התחתונ׳ ואמר לי׳ דלכתוב לי׳ טרפא משום אחרינא על אותם שלקחו מאייר ואילך וא״ל דאינהו מדחי לי׳ דדלמא בר חד בניסן הוא ושלא כדין טרפוה ממנו ולא גרסי׳ להאי פי׳ והנחנו לך מקום לגבות ממנו ויש שפי׳ לפי גירסא זו דשני שטרי הלואה היו שיצאו על קרקע אחד בן חורין מר אמר אני מוקדם וראוי לגבותו ומר אמר אני מוקדם וראוי לגבותו ואוקמי רב בההיא דה׳ בניסן כלומר דאגבי׳ בעל ה׳ דניסן וכי אתו אידך למטריף לקוחות דבתר אייר ואמרי ליה את בר חד בניסן את והנחנו לך מקום לגבות ממנו ושני הפירושים דרך א׳ להם וכולם ענין אחד ורש״י ז״ל פי׳ בשטרי מכר משום דסוגיין דלעיל מיירי בהכי וכדפי׳ לעיל ומ״מ שמעינן מהכא שכל הבא לגבות שום שעבוד בלשון מסופק עליו להביא ראיה אף על פי שחיובו ברור צריך לברר שעבודא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מסופר: הנהו תרי שטרי דאתו לקמיה [אותם שתי שטרות שבאו לפני] רב יוסף, שמכר אדם נכס אחד לשני אנשים שונים. חד הוה [אחד היה] כתוב בו התאריך בחמשא [חמישה] בניסן, וחד הוה [ואחד היה] כתוב ביה [בו] בניסן סתמא [סתם]. אוקמיה [העמידו] רב יוסף לההוא ששטרו היה בחמשא [בחמישה] בניסן בנכסים.
The Gemara relates another incident in which an individual wrote two deeds about the same piece of property: There were these two deeds that came before Rav Yosef. In one deed, it was written that the owner of the field sold it to a particular individual on the fifth of Nisan, and in the other one it was written that he sold the same property to someone else in Nisan, without specifying on which day in Nisan the sale took place. Rav Yosef established that the one whose deed said the fifth of Nisan had the right to the property.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילפסקי רי״דרשב״ארא״הריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) אֲמַר לֵיהּ אִידַּךְ וַאֲנָא אַפְסֵיד אֲמַר לֵיהּ אַתְּ יָדְךָ עַל הַתַּחְתּוֹנָה אֵימָא בַּר כ״טעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בְּנִיסָן אַתְּ.

The other claimant said to Rav Yosef: Should I lose? After all, it is possible that my deed was written prior to the other deed. Rav Yosef said to him: You are at a disadvantage, because there is no specific date in your deed, allowing one to say that your deed is from the twenty-ninth of Nisan. Since you have no way to prove otherwise, the property is awarded to the one who has a more specific date recorded in his deed.
רי״ףר״י מלונילבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמ׳ ליה אידך. דניסן סתם. ואנא אפסוד. והרי בר חד בניסן אנא. אמ׳ ליה, את ידך על התחתונה. כלומ׳, כיון שאינו מפורש בהדיא בשטר, יש לו לטעון דבסוף ניסן היה המעשה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה אידך [לו האחר]: ואנא [ואני] אפסיד? והרי ייתכן ששטרי היה מוקדם לשטרו של האחר! אמר ליה [לו]: את [אתה] ידך על התחתונה, משום שאין תאריך מסויים בשטרך, אימא בר [אמור שבן] עשרים ותשעה בניסן את [אתה], ושטרך מאוחר יותר, וכיון שאין בידו להוכיח, נותנים את הנכסים לזה שהתאריך בשטר שלו ברור.
The other claimant said to Rav Yosef: Should I lose? After all, it is possible that my deed was written prior to the other deed. Rav Yosef said to him: You are at a disadvantage, because there is no specific date in your deed, allowing one to say that your deed is from the twenty-ninth of Nisan. Since you have no way to prove otherwise, the property is awarded to the one who has a more specific date recorded in his deed.
רי״ףר״י מלונילבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) א״לאֲמַר לֵיהּ וְנִכְתּוֹב לִי מָר

The man said to him: Let the Master write me
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה [לו] אותו איש: ונכתוב [ויכתוב] לי מר [אדוני]
The man said to him: Let the Master write me
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כתובות צד: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה כתובות צד: – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רי"ף כתובות צד: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רש"י כתובות צד:, ראב"ן כתובות צד: – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות כתובות צד:, ר"י מלוניל כתובות צד: – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., פסקי רי"ד כתובות צד:, רשב"א כתובות צד: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה כתובות צד: – מהדורת הרב צבי יהושע לייטנר ז"ל המבוססת על כתב יד מוסקבה 489 ועדי נוסח נוספים, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר ולעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., בית הבחירה למאירי כתובות צד: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א כתובות צד:, שיטה מקובצת כתובות צד:, מהרש"א חידושי הלכות כתובות צד:, פני יהושע כתובות צד:, הפלאה כתובות צד:, בירור הלכה כתובות צד:, פירוש הרב שטיינזלץ כתובות צד:, אסופת מאמרים כתובות צד:

Ketubot 94b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Ketubot 94b, Rif by Bavli Ketubot 94b, Rashi Ketubot 94b, Raavan Ketubot 94b, Tosafot Ketubot 94b, Ri MiLunel Ketubot 94b, Piskei Rid Ketubot 94b, Rashba Ketubot 94b, Raah Ketubot 94b, Meiri Ketubot 94b, Ritva Ketubot 94b, Shitah Mekubetzet Ketubot 94b, Maharsha Chidushei Halakhot Ketubot 94b, Penei Yehoshua Ketubot 94b, Haflaah Ketubot 94b, Beirur Halakhah Ketubot 94b, Steinsaltz Commentary Ketubot 94b, Collected Articles Ketubot 94b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144