ציון א.
עיין בירור הלכה לגיטין ג, ב ודף פו, ב ציון ה.
ציון ב.
גמרא. אמיה דרמי בר חמא כתבתינהו לנכסה לרמי בר חמא בצפרא, לאורתא כתבתינהו למר עוקבא בר חמא. אתא רמי בר חמא לקמיה דרב ששת - אוקמיה בנכסא, אתא מר עוקבא לקמיה דרב נחמן - אוקמיה בנכסא. אתא רב ששת לקמיה דרב נחמן, אמר ליה: מאי טעמא עבד מר הכי? אמר ליה: ומאי טעמא עבד מר הכי? אמר ליה: דקדים. אמר ליה: אטו בירושלים יתבינן דכתבינן שעות? אלא מר מאי טעמא עבד הכי? אמר ליה: שודא דדייני. אמר ליה: אנא נמי שודא דדייני! אמר ליה: חדא - דאנא דיינא ומר לאו דיינא, ועוד - מעיקרא לאו בתורת הכי אתית לה.
שני שטרות שזמנם ביום אחד, והם כתובים על שדה אחד, בין במכר בין במתנה, אם (אין) דרך אנשי המקום לכתוב שעות - הרי הדבר מסור לדיינים: כל שדעתם נוטה להעמיד שדה זו בידו - יעמידו. הגה. ויש אומרים שאין דנין דין שודא דדייני רק בדיין מומחה ובקרקע, ויש אומרים דאף במטלטלין, כל שאין אחד מוחזק בהן.
(שו״ע חושן משפט רמ, ג)
רש״י בסוגייתנו ולעיל (פה, ב ד״ה שודא) מפרש שהדיינים מזכים את מי שלפי ראות עיניהם היה רגיל אצל כותב השטר וחביב עליו, שמן הסתם לו התכוון להקנות את השדה.
אולם רבינו תם (מובא בתוס׳ לעיל פה, ב ד״ה שודא ובקידושין עד, א ד״ה שודא) חולק על רש״י ומפרש שהדיינים נותנים למי שירצו, ותוקף הדין נובע מדין הפקר בית דין הפקר, ועיין בבירור הלכה למסכת קידושין (שם ציון א.ב.) שם מובאת הראיה של רבינו תם לשיטתו על פי הסוגיה שם.
הרמב״ם
(הל׳ זכיה ומתנה ה, ו) והשלחן ערוך כותבים שהדיינים מעמידים את השדה ביד מי שדעתם נוטה, ומפרשים הסמ״ע (סקי״ב) והש״ך (סק״ד) שכוונתם כפירוש רש״י. הטור כותב במפורש כפירוש רש״י, והש״ך תמה מדוע אינו פוסק כרבינו תם שכמוהו סובר גם הרא״ש (
ב״ב פ״ג סי׳ כג).
מהמעשה המובא בגמרא ניתן להסיק שלא כל דיין רשאי לפסוק את הדין בדרך זו, שהרי רב נחמן אמר לרב ששת שרק הוא דיין ורשאי לדון כך, בעוד שרב ששת אינו רשאי.
רש״י מפרש שרב נחמן היה דן על פי ראש הגולה והישיבה, ומשמע שמי שאינו ממונה על פיו אינו רשאי לדון כך. זו גם דעת רבינו חננאל (מובא בתוד״ה אימיה וברא״ש סי׳ יג) הכותב שדוקא דיין מומחה, כמו רב נחמן בדורו, רשאי לפסוק כך.
אולם תלמידי רבינו יונה (מובאים בשטמ״ק) דוחים את הראיה מסוגייתנו, שכן ניתן לפרש שרב נחמן אמר שכיון שהוא הממונה מטעם ראש הגולה עדיפה השודא שלו על פני זו של רב ששת, אך במקום אחר כל דיין יכול לפסוק כך בעת הצורך. ראיה לכך הם מביאים מהברייתא לעיל לגבי שליח שקיבל מנה להוליכו לפלוני ומתו המשלח וזה שהמנה נשלח אליו, שהשליח יעשה מה שירצה, וכל שכן שדין שודא מסור לכל דיין ראוי. עם זאת הם מסיקים לבסוף שהסכמת כל הגאונים היא שאין לדון שודא בזמן הזה כי שמא לא ידקדקו בדבר כראוי, ואין להרהר אחר תקנותיהם.
התוספות בקדושין (שם) והנמוקי יוסף כותבים שלפי שיטת רבינו תם בפירוש שודא, שהדיין פוסק לפי ראות עיניו, מובן מדוע אמרו בסוגייתנו שדין זה נוהג רק בדיין קבוע וממונה שיכול להפקיר ממון, אבל לפי שיטת רש״י שהדיין פוסק לפי אומדן דעת שנראה לו בדין עצמו - אין סיבה למנוע מכל דיין מלפסוק את הדין בדרך זו בשעת הצורך.
המאירי כותב שגם דיינים שאינם קבועים רשאים לפסוק בדין שודא, אך בתנאי שבעלי הדין קיבלו אותם עליהם, וזהו תנאי שלא נתקיים במעשה שבגמרא, שרב ששת לא הזמינם לדין ורק העמיד את רמי בר חמא בנכסים מכח השטר.
שיטה אחרת בהבנת דברי רב נחמן כותבים הרא״ה, הריטב״א ורבינו קרשקש, שהעיקר בדבריו הוא בטענתו השניה כלפי רב ששת, שבתחילה פסק את הדין מפני שחשב שיש לרמי בר חמא זכות קדימה ולא התכוון לפסוק בשודא דדייני, אך בודאי גם לרב ששת יש רשות לפסוק בדין שודא. לפי פירושם טענתו הראשונה של רב נחמן היתה שאין רשות לרב ששת לדון במקומו של רב נחמן שהוא יותר גדול ובקי מרב ששת, אך אין בטענה זו כדי לפסול את הדין בדיעבד, ורק מפני שבתחילה רב ששת לא התכוון לפסוק בדין שודא אמר לו רב נחמן שהדין פסול אפילו בדיעבד. בפירוש נוסף כותבים הרא״ה ורבינו קרשקש שכיון שיש במקום דיין גדול ממנו הרי גם טעות בשיקול הדעת גורמת לביטול הדין.
הרמ״א מביא בשלחן ערוך את הדעה שאין דנים דין שודא דדייני אלא בדיין מומחה, והש״ך (סק״ה) מסתפק לגבי הדין בזמן הזה.
רבינו חננאל (שם) כותב שקבלה בידינו שהדין של שודא נוהג רק בקרקעות.
אולם התוספות והרא״ש מוכיחים שהדין נוהג גם במטלטלין מסוגייתנו שדנה בדין שודא לגבי שליח שמחזיק במעות שקיבל להוליך. גם המאירי מביא את החילוק בין קרקעות לבין מטלטלין בשם הערוך, וכותב שהדברים תמוהים.
אכן בדעת רבינו חננאל כותב הרא״ש שאין להשוות את הדין של שודא בשליח לדין של שודא בדיינים, ונראה שכוונתו שעל השליח מוטל לעשות שודא שהרי על דעת כן קיבל את המעות, מה שאין כן בדיינים שאינם רשאים לעשות שודא אלא בקרקעות.
הרמ״א מביא את המחלוקת אם דנים שודא רק בקרקע או גם במטלטלין.
שני שטרות שנכתבו באותו חודש ורק באחד נכתב גם היום
ציון ג.
גמרא. הנהו תרי שטרי דאתו לקמיה דרב יוסף, חד הוה כתוב בחמשא בניסן וחד הוה כתוב ביה בניסן סתמא, אוקמיה רב יוסף לההוא דחמשא בניסן בנכסים, אמר ליה אידך: ואנא אפסיד? אמר ליה: את ידך על התחתונה, אימא בר כ״ט בניסן את! אמר ליה: ונכתוב לי מר טירפא מאייר ואילך! אמר ליה: יכלי למימר לך את בר חד בניסן את. מאי תקנתיה? נכתבו הרשאה להדדי.
ראובן ושמעון, לכל אחד משניהם שטר חוב על לוי, ראובן שטרו בחמשה בניסן ושמעון שטרו בניסן סתם, והרי יש ללוי שדה שאינה כדי חוב של שניהם - מורידין לתוכה ראובן, שמא שטרו של שמעון בסוף ניסן היה. וכן אין שמעון יכול לטרוף מאייר ואילך, שהרי הלוקח אומר לו ׳שמא באחד בניסן הוא זמנו של שטרך, והרי שדה בת חורין ביד ראובן שתגבה אותה, ויבוא ראובן שהוא אחר זמנך והוא שיש לו לטרוף ממנו׳. לפיכך, אם כתבו הרשאה זה לזה - טורפין מאייר ואילך מכל צד, והוא הדין בראובן ושמעון שמכר להן לוי שדה אחת בשני שטרות, שטרו של זה בחמשה בניסן ושטרו של זה בניסן סתם.
(רמב״ם מלוה ולוה כ, ה)
ראובן ושמעון שיש לכל אחד מהם שטר על לוי, בשל ראובן כתוב בחמשה בניסן ובשל שמעון כתוב בניסן סתם, ואין ללוי אלא שדה אחת שאין בה כדי חובות שניהם - נותנים אותה לראובן, דשמא שטרו של שמעון היה בסוף ניסן, וכן אין שמעון יכול לטרוף מלקוחות שקנו מלוי מאייר ואילך, שיאמרו לו ׳זמנך מאחד בניסן והנחנו לך מקום לגבות חובך, והוא אותו שדה שגבה ראובן, כי שלא כדין גבה, שאתה מוקדם לו׳. לפיכך, אם יכתבו הרשאה זה לזה - יגבו מלקוחות שקנו מאייר ואילך.
(שו״ע חושן משפט מג, כג)
א. בשטרי הלוואה או בשטרי מכר.
רש״י מפרש שמדובר בגמרא על שני שטרי מכר, ומבאר הריטב״א שרש״י מעדיף לפרש כך רק משום שבזה עוסקת הסוגיה הקודמת שדנה בשני שטרות היוצאים ביום אחד, אך בסוגייתנו הוא הדין גם בשטרי חוב.
הריטב״א מוסיף שרש״י אינו גורס בגמרא שהלקוחות המאוחרים אומרים לבעל השטר הסתום ׳הנחנו לך מקום לגבות ממנו׳, שכן לשון זו מתאימה רק לבעל חוב שבא עם שטרו.
לעומת זאת הרי״ף (דף נד, ב) והרא״ש (סי׳ יד) גורסים זאת, מכאן שהם מפרשים שמדובר על שטרי חוב. גם הרמב״ם כותב את ההלכה בהלכות מלוה ולווה על שטרי חוב, אך מוסיף שהוא הדין בשני שטרי מכר.
הריטב״א מסכם ששני הפירושים אינם חולקים זה על זה, ומוסיף שיש ללמוד מכאן שכל הבא לגבות שעבוד כלשהו שנכתב בלשון מסופקת - עליו להביא ראיה ולברר את שעבודו.
הרא״ה כותב שבודאי לא מדובר בסוגיה בשטרי הלוואה רגילים, שכן בעל השטר הסתום אינו יכול לגבות מנכסים משועבדים אלא מהזמן שמוכח מתוכו אפילו כשיש עדים שנכתב לפני השטר המפורש, ולכן אין שום מניעה לכתוב לו שיוכל לטרוף לקוחות מאוחרים, מהחודש הבא. על כן הוא מפרש שמדובר בשטרי הקנאה שכוחם לגבות מהנכסים המשועבדים שווה לכח של שטר מכר, ולכן הלקוחות יוכלו לטעון ששטרו מוקדם לשטר המפורש והיה עליו לגבות מהקרקע שגבה בעל השטר המפורש.
אולם הרמב״ם כותב את ההלכה על פי הפירוש שמדובר בשטרי הלוואה, ואינו מדגיש כרא״ה שהדין נוהג רק בשטרי הקנאה. שיטתו מתבארת על ידי רבי עקיבא איגר (מובא ברמב״ם מהד׳ פרנקל על הלכה ג), שלדעת הרמב״ם אף מלוה על פה מוקדם קודם למלוה בשטר מאוחר, ולכן אין צורך לפרש שמדובר בשטרי הקנאה, שכן גם בשטרות רגילים אין צורך שיהיה זמנו מוכח מתוכו כדי שיגבה לפני בעל השטר המפורש אם קדם לו.
הרא״ה, לעומת זאת, סובר שמלוה על פה מוקדם אינו קודם, ולכן אי אפשר לקבוע את זמן השעבוד של השטר אלא לפי מה שמוכח מתוכו, דהיינו מסוף החודש, וכיון שהלקוחות של החודש הבא אינם יכולים לדחותו הוצרך הרא״ה לפרש שמדובר בשטרי הקנאה.
גם בעל נתיבות המשפט (סקי״ז) מסביר שהלקוחות יכולים לומר לבעל השטר הסתום שהניחו לו קרקע בת חורין אצל הלווה שיגבה ממנה, לפי הדעה שמלוה על פה מוקדם קודם למלוה בשטר שהוא מאוחר.
המשנה למלך מקשה על העמדת הסוגיה בשטרי הלוואה, מפסיקת הרמב״ם בהלכות שלוחין ושותפין
(ג, ז) שאין כותבים הרשאה על הלוואה, ובסוגייתנו אמרו שכותבים הרשאה זה לזה. הוא מתרץ שהגמרא אינה מתכוונת להרשאה דוקא אלא לקנין ממש, בכתיבה ומסירה, והרמב״ם והשלחן ערוך שכותבים שהרשאה מועילה מתכוונים להרשאה ממש, לפי המבואר בהלכות שותפין (שם) שהגאונים תיקנו שכותבים הרשאה אף על המלוה.
ב. שטר אחד של הלוואה והשני של מכר.
הרא״ה מביא פירוש לפיו השטר המפורש היה של מלוה והסתום של מכר, ורב יוסף נתן את הקרקע למלוה ששטרו מפורש, מפני שקרקע בחזקת בעליה עומדת ועל הקונה להביא ראיה ששטרו מוקדם לשטרו של המלוה.
רבינו קרשקש מסביר את השיטה הזו שנתנו למלוה את הקרקע שנמכרה לקונה מפני שלא נמצאה קרקע אחרת בת חורין שממנה יכל לגבות את חובו, וזו היתה האחרונה שנמכרה. אבל הוא מקשה שכיון שהלוקח ביקש שיכתבו לו שיש לו זכות לגבות מהלקוחות שקנו בחודש הבא מוכח שהיו קרקעות שנמכרו יותר מאוחר, ואם כן מדוע לא נתנו למלוה מן הקרקעות האלה. הוא מתרץ שמדובר בכגון שהקרקעות האחרות נקנו רק לאחר זמן ההלוואה, ובשטר ההלוואה לא כתב לשון ׳דאקני׳, שזה התנאי שמאפשר גבייה גם מהקרקעות שקונה לאחר זמן, אך בשטר המכר כתב את הלשון הזו, ולכן המלוה הוצרך לגבות את הקרקע שנמכרה באותו חודש, שהיא האחרונה שהיתה ללווה בזמן ההלוואה, אך הקונה ביקש לממש את אחריותו גם מהקרקעות שנקנו על ידי המוכר לאחר זמן.
רבי עקיבא איגר (על השו״ע) תמה על שיטה זו, איך מאפשרים למלוה להוציא את הקרקע מהקונה מספק שמא שטרו קודם.
בעל אבי עזרי מתרץ שאין כאן דין ודברים בין המלוה לקונה, אלא בין המלוה ללווה ובין הקונה למוכר, והמוכר יכול להוציא מהקונה מכח הטענה שהקרקע בחזקתו עד סוף החודש.
שיטת הרמב״ם כבר נתבארה, שפוסק את ההלכה של סוגייתנו בין בשטרי הלוואה ובין בשטרי מכר.
השלחן ערוך כותב את ההלכה לגבי שטרי הלוואה, ולפי גרסת הסמ״ע (סקמ״ג) והש״ך (סקמ״ב) יוצא מדבריו חידוש, שאפילו כשהזמן של השטר המפורש הוא כח בניסן ולא ה בניסן כפי שהיה במעשה שבגמרא - יש לבעל השטר המפורש עדיפות על זה ששטרו סתום, שמא השטר הסתום נכתב מאוחר יותר, דהיינו ביום כט בניסן.
עם זאת כותב בעל הפרישה (סקי״ט) שאם הזמן של השטר המפורש הוא כט בניסן אין לו עדיפות על הסתום, שכן אילו היה השני מיום ל בניסן היו כותבים בו את הזמן של ראש חודש אייר, וכיון שלא כתבו כן מוכח שנכתב לכל המאוחר ביום כט בניסן.
כדבריו ניתן להוכיח ממה שאמר רב יוסף לבעל השטר הסתום שיפסיד שמא נכתב שטרו ביום כט בניסן, ואינו אומר שאולי נכתב ביום ל בניסן, מכאן שאילו נכתב ביום ל בניסן היה כותב בשטר שנכתב באייר ולא בניסן.
ד. כשבאים לגבות מלקוחות ששטרותיהם סתומים.
המאירי לומד מסוגייתנו שלווה שהיה חייב כסף ומכר שתי קרקעות לשני קונים, לאחד בשטר שמפורש בו הזמן ולשני בשטר שכתוב בו רק את החודש ולא את היום בחודש - אין המלוה יכול לגבות את חובו מאף אחד מהם, שכל אחד יכול לדחותו בטענה שהניח לו קרקע בת חורין בשביל לגבות ממנה את חובו.
כעין זה כותב הר״ן בשם הרמב״ן לגבי לווה שמכר קרקעותיו לשלושה, ולא נתפרש הזמן בשטרותיהם, שאין המלוה גובה כל עיקר. אולם בשם הרשב״א הוא כותב שאם כששטר אחד מפורש ושטר אחד סתום הדין הוא שהמלוה אינו גובה מאף אחד - יוכל כל לווה למכור בדרך זו את קרקעותיו ולהפסיד את המלוה. על כן כותב הרשב״א שהמלוה גובה את החוב מהקונה ששטרו סתום, מפני שמעיקר הדין שתי הקרקעות משועבדות למלוה, אלא שחכמים קבעו שאין גובים מכנסים משועבדים כשיש בני חורין, וכאן שלא ידוע מי קדם - על זה ששטרו סתום להביא ראיה שהניח בני חורין, וידו על התחתונה. גם את דברי הרמב״ן לגבי לווה שמכר את כל קרקעותיו בשטרות סתומים דוחה הר״ן וכותב שהמלוה יוכל לגבות ממי שירצה, מפני שכל שאי אפשר לגבות מבני חורין הדין הוא שנפרעים ממשועבדים.
כדעת הרשב״א והר״ן מכריע המגיד משנה. הלחם משנה מקשה שלפי סברתם לא מובן מדוע בנידון שבסוגייתנו בעל השטר הסתום אינו יכול לגבות מהנכסים המשועבדים מאייר, בטענה שעל הלקוחות להביא ראיה ששטרו מוקדם והניחו לו נכסים בני חורין. הוא מתרץ שבסוגייתנו המלוה הוא זה שיש גריעותא בשטרו, ולכן הוא זה שצריך להביא ראיה, בעוד שבנידון שבדברי הרשב״א והר״ן הלקוחות הם אלה שיש גריעותא בשטרותיהם.