×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) בְּקוֹלָב הַלֵּךְ אַחַר מַסְמְרוֹתָיו בְּסוּלָּם הַלֵּךְ אַחַר שְׁלִיבוֹתָיו בערסי הַלֵּךְ אַחַר שַׁלְשְׁלוֹתָיו וַחֲכָמִים אוֹמְרִים הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַמַּעֲמִיד.
With a hanging board, follow its nails, upon which the objects hang. With a ladder, follow its rungs. With a large scale, follow its chains and not its baseplates. And the Rabbis say, with regard to all of these vessels, everything follows the support. The legal status of the object is not determined by the component of the vessel most significant in terms of function. It is determined by the component most significant in terms of structure. Therefore, according to Rabbi Neḥemya there is a distinction, even in the halakhot of Shabbat, between a ring with a seal and a ring without a seal, as in his opinion the seal constitutes the primary function of the ring. However, the Rabbis hold with regard to the halakhot of ritual impurity that the essential part of the ring is the ring itself, not the seal. Therefore, they permit going out into the public domain on Shabbat even with a ring that has a a seal.
רב שרירא גאון ערביתרב שרירא גאון תרגום לעבריתר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרההשלמהמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
קולב אלקולב פי לגה אלערב הו שיא׳⁠ ⁠׳ מן אלחלי יחמל פי אחיא אל ערב קטע עדה תסמר באלמסאמיר ולה צות יתכשכש
קולב ׳אלקולב׳ בלשון הערבים הוא תכשיט שנושאים אותו בעלי החיים של הערבים – מספר חתיכות שממוסמרות בממסמרים, ויש להם קול שמרשרש.
קולב. יש מי שאומרים ממיני תכשיט הוא להשמיע קול כדורך בגת ומחזקו במסמרים.
שליבות ושלשלאות פשוטות הן.
{בבלי שבת ס ע״א} ולא במחט שאינה נקובה: שאינה נקובה1 למאי חזיא תרגמה רב אדא2 נרשאה קמיה דרב יוסף הואיל ואשה חולקת בה שערה3:
{משנה שבת ו:ב} מתני׳ לא יצא האיש לא4 בסנדל מסומר5 ולא ביחיד בזמן שאין ברגלו מכה ולא בתפלה6 ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה7 ולא בשריין8 ולא בקסדא ולא במגפיים ואם יצא אינו חייב חטאת:
{בבלי שבת ס ע״א-ע״ב} גמ׳ בסנדל9 מסומר מאי טעמ׳ לא אמ׳ ר׳ אבה10 אמר שמואל שלפי11 השמד היה12 והיו
נחבין13 במערה ואמרו הנכנס יכנס והיוצא אל יצא נהפך סנדלו של-אחד מהן כסבורין הן שאחד מהן יצא והכירו בהם אויבים ועכשיו באין עליהן דחקו זה את זה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו בהם אויבים14: אמר ר׳ אלעא15 בן אלישע במערה היו יושבין ושמעו קול מעל גבי המערה דחקו זה את זה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו בהן אויבים: ראמי בר יחזקאל אמר בבית הכנסת היו יושבין ושמעו קול מאחורי בית הכנסת כסבורין שעליהן באו אויבים16 דחקו זה את זה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו בהם17 אויבים18 באותו19 שעה אמרו לא יצא האיש20 בסנדל המסומר לא שנא בשבת לא שנא ביום טוב21: בשבת22 מאי טעמ׳ לא משום23 דאיכא כינופא24 דאיסורא25 ביום טוב נמי איכא כינופא דאיסורא והינו דתנן ביום טוב אין משלחין סנדל מסומר ולא מנעל שאינו תפור:
1. שאינה נקובה: חסר בכ״י נ, דפוסים.
2. אדא: דפוסים: אחא.
3. בדפוסים, וכעין זה ברא״ש נוסף: ובשבת למאי חזיא תניא כמין טס של זהב יש לה בראשה בחול חולקת בה שערה ובשבת מנחת על פדחתה.
4. לא: וכן בה״ג כ״י, וכבמשנה ד. חסר בכ״י נ, אוקספורד 551, דפוסים, רמב״ם פיהמ״ש, רא״ש.
5. מסומר: כ״י נ, רמב״ם פיהמ״ש, רא״ש: ״המסומר״. רמב״ם היל׳ שבת (יט:ב): ״המסומר״.
6. בתפלה: לשון יחיד (כלומר אפילו בשל יד או של ראש בלחוד) וכן בה״ג, בפיהמ״ש לרמב״ם ובמשניות עתיקות. דפוסים, רא״ש: בתפלין וכן בר״ח, וברמב״ם משנ״ת הל׳ שבת (יט:יד).
7. מן המומחה: וכן בה״ג ובפיהמ״ש לרמב״ם. דפוסים: מומחה וכן ברמב״ם משנ״ת הל׳ שבת שם (ראה בגמרא המובאת כאן דיוק על לשון זה).
8. בשריין: דפוסים: בשריון.
9. בסנדל: גלא, דפוסים: ״סנדל״.
10. ר׳ אבה: כ״י נ: ״רב יהודה״.
11. שלפי: דפוס קושטא: שילפי. דפוסים: שלופי.
12. היה: דפוסים, רא״ש: היו.
13. נחבין: כ״י נ, דפוסים, רא״ש: נחבאין.
14. שהרגו בהם אויבים: דפוסים: שהיו הורגים בהם האויבים. וכן במימרות הסמוכות.
15. אלעא: דפוסים: אלעזר.
16. שעליהן באו אויבים: כ״י נ: ״הם אויבים באים עליהם״.גלא ״שעליהן באו״.
17. בהם: כ״י נ: ״מהם״.
18. שעליהן... אויבים: דפוסים: הם אחד מהן יצא והכירו בהם אויבים וכו׳ .
19. באותו: כ״י נ: ״באותה״.
20. האיש: חסר ב-גפא.
21. בשבת, ביום טוב: כ״י נ: ״ביום טוב, בשבת״.
22. בשבת: גצח, כ״י נ: ״דבשבת״.
23. משום: חסר ב-גצח, גלא, גפא, דפוסים.
24. כינופא: גלא גפא ״כינופיא״. כ״י נ, דפוסים: כנופיא. וכן בסמוך.
25. דאיסורא: דפוסים: דאיסור מלאכה. וכן בסמוך.
ערך עדש
עדשא(שבת ס.) בעדשה הלך אחר שלשלותיו פי׳ בלעז אישתדי״רא בסוף תוספת עירובין אין ממלאין בעדשה בשבת (א״ב בנוסחאות כתוב בערסה):
ערך קלב
קלבב(שבת ס.) בקולב הלך אחר רוב מסמרותיו פי׳ עץ הוא וקובעין בו אונקליות של ברזל ותולין בו הקצבים הבשר. פי׳ אחר ממיני תכשיט הוא להשמיע קול כדורך גת ימחזקו במסמרים ומשמיעין קול. הערביים עושין תכשיטין בצוארי גמלים חתיכות של כסף או של זהב וקובעין אותן במסמרים ומשמיעין קול. (בסוף ויקרא רבה) הב ידך עמנא בחדא מצותא למזבן לחדא יתמא הדא קולב ת״א למזבן הדא איסתביניתה להדא יתמתא (א״ב פי׳ בלשון יוני ורומי כתונת בלתי בתי זרועות וזה ענין למזבן לחדא יתמא הדא קולב (ובירושלמי פרק במה יוצאה דשבת) המחלצות פריזומטא המעטפות קוליבין):
ערך של
שלג(שבת ס.) בסולם הלך אחר שליבותיו פי׳ אלו חווקין שעושין בו כדגרסינן. (עירובין עו:) סולם ששליבותיו פורחות ומהו פורחות שמרוחקות זו מזו וקאמר אילולי שליבותיו ואותן שני עצים שבצידי הסולם לבדם מה טומאה מקבלים פשיטי כלי עץ הם אלא מיגרם להיות כלי ולקבל טומאה שליביתיו לפיכך הלך אחר שליבותיו. פ״א בסולם הלך אחר שליבותיו אם הם ממתכת מקבל הסולם טומאה דאינון משוו ליה כלי ופשוטו כלי מתכות מקבלין טומאה (מכות ז) היה עולה בסולם ונשמטה שליבה מתחתיו:
א. [וואגע.]
ב. [טראג, שטאנגע, גלאקען.]
ג. [שטאפע שטאפעל.]
בקולב – הוא כמין עמוד רחב מלמטה ודק מלמעלה ומיטלטל והחנוני מעמידו לפני חלון חנותו ומסמרין תחובין בו ותולין בהן אבנטים ורצועות למכור.
בערסה – אישתרייד״א בלעז והן מאזנים גדולות לשקול צמר ושעוה ונחשת והן של עץ.
הלך אחר שלשלותיו – שתלוי בהן ואם של מתכת הן טמאות.
המעמיד – גוף הטבעת מעמיד החותם והעול מעמיד את סמלוניו והקולב את מסמרותיו והסולם את שליבותיו שהרי בהם קבועים והערסה הוא עץ ארוך שהקנה שקורין ייש״א והלשון תחוב בו והשלשלות קבועות בקנה וכולן העץ ארוך מעמידן שהוא פליי״ל ששתי כפות המאזנים תלויות בב׳ ראשין.
מתני׳ לא יצא האיש בסנדל מסומרא (בו) וכו׳
רשצז״ל: סנדל המסומר, של עץ הוא ותוחבין בו המסמרים לחזק התחתון עם העליון.
שלפי השמד היה, ב ובניג אדם הנשמטים מן השמד היו והיו נחבין. ד
ואמרו הנכנס יכנס ו⁠[ה]⁠יוצאה אל יצא, שהנכנס יראה תחלה שאין רואהו. והיוצא אל יצא, (שאין) [שמא יש] ו אויבים בחוץ והוא לא ידע ויראהו ויבינו שאנו כאן.
נהפך סנדלו של אחד מהן, פיר׳ שיש לו שתי פיות ויוכל לנעלו משני צדדין, אבל (ניכל) [ניכר] ז מיהוח לפנים ומיהו לאחור. וכשנעלו זה הפוך נראה הנכנס כאלו יוצא, וניכר מקומו [בקרקע]. ט
והרגו זה את זה, פיר׳ (בדחיקתו) [בדחיקתן] י שהיו סנדליהן מסומרין, כגון (ש)⁠אותןכ שעושין לרגלי סוסים ראשיהם עבים.
לאל יצא האיש, מ פיר׳ בשבת כדמפרש לקמיה דבשבת היה מעשה וכעין המאורע אסור.
[{דף ס:]
עשאו כמין טס, נ פיר׳ עשאו לראש המסמר כמין טס, או שעשאו חד כמן יתידי. ס
[דף ס.]
שילפיע השמד היה
מקצת פיר׳: שילפי השמד, פ
נהפך סנדלו של אחד מהן, כלומ׳ (דובום) [רושם]⁠צ תרי תריסותיו כלפי המערה (כלפי המערה) שהם אחורי הסנדל, ק ורושם פניו כלפי חוץ.
כסבורין הןר אחד מהן יצא, כלומ׳ והגיד לאויבים.⁠ש
א. כ״ה בר״ח. ולפנינו, המסומר
ב. נדצ״ל, שלפי השמד היו. וכעי״ז בד״ס רש״י. ובד׳, שלפי הגזירה היו
ג. נדצ״ל כד׳, בני
ד. ב׳ המילים ליתא בד׳
ה. ד׳
ו. ד׳
ז. ד׳
ח. =מי הוא שבד׳. וכן בסמוך
ט. ד׳
י. ד׳
כ. נ״י
ל. כ״ה בד״ס. ובד׳, אל
מ. כ״ה בד״ס אות ש׳ ע״ש. ולפנינו, אדם
נ. כ״ה בד״ס. ולפנינו, עשאו כמין כלבוס או כמין טס
ס. נדצ״ל כד׳, יתד
ע. כ״ה בד״ס רש״י. ולפנינו, שלפי. ונדצ״ל, היו, וכלפנינו
פ. חסר פירושו
צ. כ״נ
ק. לדבריו תריסותיו נקבעו בסנדלו בעקבו במסמר, וניכר מסמרו בקרקע. ועי׳ ר״פ
ר. לפנינו, הם
ש. ל״ג וראוהו אויבים
מה שכתב הרב אלפסי ז״ל גבי מחט שאינה נקובה הואיל ואשה חולקת בה שערה, היה לו לכתוב עוד: בחול חולקת בה שערה בשבת מניחתה על פדחתה.
גמ׳ בערסא הלך כו׳ חותם תכשיט דאיש כו׳ חותם תכשיט דאשה כו׳:
בקולב הלך (לך) אחר מסמרותיו, שבהם תולים את החפצים. בסולם הלך אחר שליבותיו, בערסא (מאזניים גדולות) הלך אחר שלשלותיו ולא לפי כפות המאזניים. וחכמים אומרים: בכל הכלים הכל הולך אחר המעמיד, שאין אנו דנים לפי החלק החשוב מבחינת התפקיד, אלא לפי עיקר מבנהו של הכלי. ואם כן, לדעת ר׳ נחמיה יש לחלק, אף בדיני שבת, בין טבעת שיש בה חותם ושאין בה חותם, שהרי לדעתו החותם הוא עיקרה של הטבעת. וחכמים הסבורים, לדיני טומאה, שעיקרה של הטבעת הוא גופה ולא חותמה, מתירים משום כך בשבת אף בטבעת שיש עליה חותם.
With a hanging board, follow its nails, upon which the objects hang. With a ladder, follow its rungs. With a large scale, follow its chains and not its baseplates. And the Rabbis say, with regard to all of these vessels, everything follows the support. The legal status of the object is not determined by the component of the vessel most significant in terms of function. It is determined by the component most significant in terms of structure. Therefore, according to Rabbi Neḥemya there is a distinction, even in the halakhot of Shabbat, between a ring with a seal and a ring without a seal, as in his opinion the seal constitutes the primary function of the ring. However, the Rabbis hold with regard to the halakhot of ritual impurity that the essential part of the ring is the ring itself, not the seal. Therefore, they permit going out into the public domain on Shabbat even with a ring that has a a seal.
רב שרירא גאון ערביתרב שרירא גאון תרגום לעבריתר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרההשלמהמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(2) רָבָא אָמַר לִצְדָדִים קָתָנֵי יֵשׁ עָלֶיהָ חוֹתָם תַּכְשִׁיט דְּאִישׁ אֵין עָלֶיהָ חוֹתָם תַּכְשִׁיט דְּאִשָּׁה.

Rava said: This contradiction can be resolved in another manner. The mishna dealing with the halakhot of ritual impurity taught with regard to the two types of rings disjunctively, i.e., referring to different circumstances: A ring that has a seal on it can become ritually impure because it is a man’s ornament; a ring that does not have a seal on it can become ritually impure because it is a woman’s ornament.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןספר הנרההשלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
רבא אמר הא מתניתא לצדדין קתני אין עליה חותם תכשיט דאשה יש עליה חותם תכשיט דאיש והדין כך הוא. שיהא האיש מותר לצאת בטבעת שיש עליה חותם והאשה בטבעת שאין עליה חותם. מפני שתכשיט הוא להן וכל תכשיט שרי אלא משום גזירה דרבא כדבעינן למימר לקמן (שבת סב.) דאמר פעמים שהאשה נותנת לבעלה טבעת שאין עליה חותם להוליכה אצל האומן ומניחה באצבעו עד שמגיע אל האומן. ופעמים שהאיש נותן לאשתו טבעת שיש עליה חותם להניחה בקופסא ומניחתה באצבעתה עד שמגעת לקופסא. לפיכך אסרו אחד האיש ואחד האשה לצאת בין בטבעת שיש עליה חותם בין בטבעת שאין עליה חותם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רבא אמר – ברייתא דקתני וטבעת הוי תכשיט בין שיש עליה חותם בין שאין עליה חותם לאו ארישא דאיירי בתכשיטי נשים קיימי תרוייהו אלא חד תכשיט דאיש וחד תכשיט דאשה ולצדדין קתני.
ובטבעות תנןא דאין עליה חותם לא תצא בה ואם יצאה פטורה מחטאת, וטבעת שיש עליה חותם לא תצא ואם יצאת חייבת חטאת. ואוקמינן (שבת ס ע״א) דיש עליה חותם תכשיט איש, אין עליה חותם תכשיט אשה, ובתרווייהו תנן דלא נפקא בהן אשה. ואמר עולא (שבת סב ע״א) וחילופיהן באיש, דאיש לא יצא בטבעת שאין עליה חותם ואם יצא חייב חטאת דמשוי הוא לו ולא תכשיט, ויש עליו חותם אע״ג דתכשיט הם לו לא יצא בהן בשבת כי היכי דאשה לא נפקא באין עליה חותם אע״פ שהוא לה תכשיט. ומותבינן והא הוצאה כלאחר יד הוא, דמפיק ליה דרך מלבוש, ואמאי חייבין חטאת בין איש על טבעת שאין עליה חותם בין אשה על טבעת שיש עליה חותם, ומשני רבא דרך הוצאה הוא לתרווייהו, דפעמים שאדם נותן לאשתו טבעת שיש עליה חותם בחול להניחו בקופסא ומניחתו באצבע עד שמגעת לשם, כיון דבחול מוציאתו כך בשבת נמי הויא הוצאה גמורה וחייבת חטאת, וכן אשה נותנת לבעלה בחול טבעת שאין עליה חותם להוליכו אצל אומן לתקנו ומניחו באצבעו עד שמגיע אצל האומן, וכיון דבחול מפיק ליה הכי למשוי ולא לתכשיט בשבת נמי הוי משוי והוצאה גמורה וחייב חטאת.
ולדברי רבא טעמא דמתני׳ דלא תצא אשה בטבעת שאין עליה חותם שהוא תכשיט לה, משום דילמא נפקא ביש עליה חותם דהוא משוי ואיכא איסורא דאוריתא וחייבת חטאת. ובאיש נמי גזרו יש עליה חותם שהוא תכשיט לו ושרי אטו אין עליה חותם שהוא משאוי לו וחייב חטאתב. ולא תלה רבא טעם איסור טבעת בדילמא שלפא ומחויא. מכאן אני דן לדילמא שלפא ומחויא אלא לדבר של חידוש שאין כיוצא בו לשאר נשים כגון עיר של זהב וכיוצא בוג. דמדקאמר (שבת נט ע״ב) כדעבד ליה ר׳ עקיבא לדביתהו, מכלל דלשאר נשי לא הוה. וכגון דאבוה דשמואלד דלא שביק לבנתיה למיפק בחוטין שבאזניהם דילמא שלפן ומחויין, משום דשל מיני צבעונין היו ודבר חידוש. וכן חומרתא דפילון, בשמים בלולים, תרגום בלולה (ויקרא ב ה) דפילאה, ואין כל הנשים יוצאות בו אלא אשה שריחה רע, הילכך חידוש הוא וחיישינן לשלפא ומחויא. הילכך כל דבר שיש כיוצא בו לשאר נשים ליכא למיחש למישלף ואחויי ומותר לצאת בו בשבת ובלבד שיהא לה לתכשיט בחול ובשבת.
ובזמן הזה שאין העולם רגילין בטבעת חותם, ובין אנשים ובין נשים משימין בחול בידיהן טבעת שאין עליה חותם באצבע לנוי ולתכשיט, נראה לי דשריו. ומהכא נראה לי דסמכו הראשונים שלפנינו חכמים ונבונים ממני ולא מיחו בהן, דמיגו דהוי תכשיט לחול הוי תכשיט לשבת. דאף חכמי התלמוד לא אסרו אלא משוםז שלא היו רגילים לצאת בהן בחול, כדאמ׳ במילתא דרבא וגזרו רגיל אטו שאינו רגיל, אבל השתא דכולהו לנוי ולתכשיט נפקי בהו בחול, שרי אף בשבת.
וגם מפתחות של כסף שנושאות הנשים שלנו בשבת, נראה לי דמכאן סמכו. דתניא (שבת סב ע״ב) לא תצא אשה במפתח שבידה ואם יצאת חייבת חטאת דברי ר׳ מאיר, וליכא דפליג עליה. ועל כרחיך בשדרכה להוציאו בידה בחול שמכנסת אצבעה בחור שבראש המפתח ונושאו כעין טבעתח, דאי לאו הכי אינה חייבת חטאת דלאו דרך הוצאה הוי. ואפילו במפתח של כסף מחייב חטאת דלאו כדרך תכשיט אפקה הילכך הוי משאוי וחייבת חטאתט. וכל שכן אם הוא של ברזל. אבל אם הוא של כסף שהוא לנוי ולתכשיט, ויוצאה בו דרך תכשיט בחול, ובשבת שרי, דדוקא נקט בידה דחייבת, אבל דרך תכשיט אינה חייבת. ומדלא תנא ולא תצא בו דרך תכשיט ואם יצאת פטורה, ש״מ דיוצאה לכתחילהי. ולא דמי מפתח למחט שאינה נקובה, דהתם לא מנח לה לתכשיט בחול אלא בשבת, אבל מפתח דהוי לה תכשיט בחול ובשבת שרי. ועוד המחט הוי בחול מלאכתו לאיסור לחלוק שערה אבל מפתח אין מלאכתו לאיסור בחול. ומשום משלף ואחויי ליכא למיחש דחייש לזיופי.
וגם שונונש של כסף וזהב שתולות בצואריהן, כיון דלנוי ותכשיט עבדי להו לחול ולשבת, שרי. למישלף ואחויי לא חיישינן כיון דרוב נשים יש להם לאו דבר חידוש הוא.
ובימי הגאונים כבר נשאלה לפניהםכ מהו לצאת אשה בטבעות ועגילים ונזמים בשבת. והשיבו, לכרמלית ולרשות היחיד שרי דכיון דתכשיט הוא לה נפקא בהו, אבל לרשות הרבים לא משום דילמא שלפא ומחויא ואתי לאתוי ד׳ אמות ברשות הרבים. ולהכי תנן אינה חייבת חטאת דתכשיטין הן. והא דאמר רב יהודה אמר רב (שבת סד ע״ב) כל שאמרו חכמים אסור לצאת בו לרשות הרבים לחצר נמי אסור, הני מילי בהלין דאם יצאת דחייבת חטאת, כגון הני דלאו תכשיט הן לה, אבל הלין דאם יצאת פטורה משום דתכשיט הן לה יוצאה בהן לחצר ולא גזרינן ומותרין הן.
ויש לומר שהראשונים שלא מיחו בנשים שלנו, משום דסברי דעיירות שלנו כיון שאין רשות הרבים שבהן דומה לדיגלי מדבר שאינו רחב שש עשרה אמה לאו רשות הרבים גמור הוא והוי ככרמלית ויוצאה בול. וגם אין בהן דריסת ששים ריבוא כדיגלי מדברמ. ועוד שיש להן שערים לעיירות וראויים לנעול בלילה, וכיון דראויין לנעול הרי הן כנעוליןנ ואין חייבין עליהן משום רשות הרבים. כדאמרינן (ערובין ו ע״ב) ירושלים אילמלא דלתותיה ננעלות בלילה חייבין עליהן משום רשות הרבים, לפי שהיתה רשות הרבים שלה ט״ז אמה רחב והיה בה דריסת הרגל של ששים ריבוא ומהני לה נעילת שער דלא הויא רשות הרבים.
א. אין עליה חותם דנ״ז ע״א; יש עליה בדף סב ע״א.
ב. רבינו מפרש דברי רבא כמו שפירש רבינו חננאל (לדף ס ע״א ולדס״ב ע״א), שרבא שאמר פעמים וכו׳, תרתי קאמר, חדא להסביר אמאי חייבת חטאת ביש עליה חותם הא אינה דרך הוצאה, וע״ז קאמר רבא דהוי דרך הוצאה דפעמים וכו׳, ועוד אמר רבא למה אסרו חכמים לאשה באין עליה חותם ולאיש ביש עליה חותם הא תכשיט הוא, וקאמר רבא דגזרו חכמים שמא יחליפו איש ואשה את טבעותיהן. ופירוש זה בדברי רבא שחיישינן להחלפה, נמצא גם בדברי הגאונים, כן לשון רש״ש גאון בתשובתו (אוצה״ג עמ׳ נט) ׳גזרה משום דרבא׳. וכן בתשו׳ רב שרירא גאון: ובדין להתיר זה לזה וזה לזה אלא גזירה שמא האיש יתן לאשה ואשה תתן לאיש. וכ״כ באהל מועד (שער השבת דרך יב): כתבו ר״ה גאון ור״ח כל תכשיט מותר לאיש מן הדין אלא משום גזירה משום פעמים יתן האדם לאשתו והיא לבעלה אסרו א׳ האיש וא׳ האשה וכו׳. [וכבר תמה הרשב״א על פירוש זה, שהרי רבא בא ליתן טעם למה ביש עליה חותם חייבת חטאת, ולא בא לאסור שאין עליה חותם באשה]. ומתוך שמפרש רבינו כך, מוכיח דלולא הגזרה לא היינו אוסרין הטבעות [דאשה לאשה ודאיש לאיש] דלא חיישינן לשלפא ומחויא בסתם תכשיטין.
ג. ר״ל דרק בדבר חידוש אמרינן. וכמש״כ לעיל ברס״י שמח (ראב״ן שבת נ״ט:).
ד. בדף סה סע״א.
ה. וכ״ה ברא״ש ובתוס׳ סוטה טו ע״א ובאו״ז סי׳ פד אות יד.
ו. ר״ל דאין מקום לגזרה דרבא הנ״ל.
ז. בגליון מרדכי כת״י וירצילי דף 188 ע״ג-ד וכ״ה בקצור בשלה״ג למרדכי ר׳ שמט: דטבעת שאין עליה חותם לא היו רגילין בהם אנשים בחול כדאמר רבא פעמים שהאשה נותנת לבעלה טבעת שאין עליה חותם ומניחה באצבעו להוליכה לבית האומן אבל לתכשיט לא היו רגילין וגם הנשים לא היו רגילות ביש עליה חותם אלא פעמים נותן לאשתו להוליכ׳ בקופסא ומניחתו באצבעה עד ביתה ולא מניחתו בחול לתכשיט הילכך אסרו זה מפני זה כדפרי׳ אבל השתא וכו׳. צפנת פענח. (הע׳ הר״ש עמנואל).
ח. וכ״כ ראבי״ה סי׳ רטו בשם התוספתא ׳במפתח שבאצבעה׳.
ט. וכ״כ ראבי״ה שם שכן משמע בירושלמי.
י. וכ״כ ראבי״ה דהוי תכשיט [׳ושתולות אותן לנוי בצוארן׳]. וכן התירו מהר״ם והרא״ש כדין תכשיט. כמבואר בטוב״י סי׳ שא סי״א.
כ. תשובתם בתשוה״ג חמדה גנוזה סי׳ צו =אוצה״ג עמ׳ נו.
ל. היינו לפי״ד הגאונים דלעיל דלא אסרו תכשיטין בכרמלית. וזה טעם נוסף על מש״כ רבינו לעיל דסתם תכשיטין לא גזרו בהן גם בדאיכא ר״ה.
מ. כשי׳ רש״י. עי׳ טוב״י סי׳ שמה.
נ. כשי׳ הרמב״ם. עי׳ טוב״י סי׳ שסד.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רבא אמר: אפשר לתרץ את הסתירה בצורה אחרת, והמשנה בדיני טומאה יש להבינה כי לצדדים קתני, וכל קטע בה מתייחס לצד (ענין) אחר. וכך יש להבינה: טבעת שיש עליה חותם — הריהי תכשיט של איש, אין עליה חותם — הריהי תכשיט של
Rava said: This contradiction can be resolved in another manner. The mishna dealing with the halakhot of ritual impurity taught with regard to the two types of rings disjunctively, i.e., referring to different circumstances: A ring that has a seal on it can become ritually impure because it is a man’s ornament; a ring that does not have a seal on it can become ritually impure because it is a woman’s ornament.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןספר הנרההשלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר טוּמְאָה אַשַּׁבָּת קָרָמֵית טוּמְאָה {במדבר ל״א:נ״א} כְּלִי מַעֲשֶׂה אֲמַר רַחֲמָנָא וּכְלִי הוּא שַׁבָּת מִשּׁוּם מַשּׂוֹי אֲמַר רַחֲמָנָא אֵין עָלֶיהָ חוֹתָם תַּכְשִׁיט יֵשׁ עָלֶיהָ חוֹתָם מַשּׂוֹי.:

Rav Naḥman bar Yitzḥak said an additional resolution to the contradiction between the mishnayot: Are you raising a contradiction from the halakhot of ritual impurity to the halakhot of Shabbat? The underlying principles of these areas of halakha are totally different. With regard to ritual impurity, the Torah stated: “All vessels with which labor is done” (Numbers 31:51), and a ring with a seal is a vessel and can therefore become ritually impure. However, with regard to Shabbat, the Torah stated that the prohibition is due to the fact that the object is a burden. Therefore, in a case where there is not a seal on it, it is an ornament and may be worn in the public domain. In a case where there is a seal on it, it is a burden and may not be worn.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותספר הנרההשלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
רב נחמן בר יצחק אמר טומאה אשבת קרמית כו׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

טומאה אשבת קרמית – הא דקתני וטבעת בין שיש עליה כו׳ לאו ארישא קאי דקרי ליה תכשיט נשים אלא הכי קאמר וטבעת שאמרו שנטמאת בין שיש עליה חותם דלאו תכשיט הוא מיהו כלי מעשה הוא בין שאין עליה חותם דהוי תכשיט וכי קתני רישא תכשיטי נשים אשאין עליה חותם.
רב נחמן בר יצחק אמר טומאה אשבת קא רמית – דאפילו בלאו טעמא דהוי תכשיט לאיש היא טמאה מכל כלי מעשה והשתא בין לרבא בין לרב נחמן בר יצחק מוקמי תרוייהו כרבי נחמיה ולא מטמא מטעם תכשיט דאשה אלא מטעם תכשיט דאיש או מטעם דהוי כלי מעשה ולצדדין קתני בין לרבא בין לרב נחמן בר יצחק.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אשה. ורב נחמן בר יצחק אמר ליישב את הסתירה בין המשניות בדרך זו: וכי מהלכות טומאה על הלכות שבת קרמית [מקשה אתה]?! והלא העקרונות היסודיים שבדינים אלה אינם דומים כלל, שכן בטומאה ״כל כלי מעשה״ (במדבר לא, נא) אמר רחמנא [אמרה התורה], ולכן טבעת שיש עליה חותם כלי הוא, ומקבלת טומאה. ואילו בשבת משום משוי (משא) אמר רחמנא [אמרה התורה] שיש לחשוש, ולכן כשאין עליה חותם — הריהי תכשיט, ומותרת בטלטול, יש עליה חותם — הריהי משוי, ואסור.
Rav Naḥman bar Yitzḥak said an additional resolution to the contradiction between the mishnayot: Are you raising a contradiction from the halakhot of ritual impurity to the halakhot of Shabbat? The underlying principles of these areas of halakha are totally different. With regard to ritual impurity, the Torah stated: “All vessels with which labor is done” (Numbers 31:51), and a ring with a seal is a vessel and can therefore become ritually impure. However, with regard to Shabbat, the Torah stated that the prohibition is due to the fact that the object is a burden. Therefore, in a case where there is not a seal on it, it is an ornament and may be worn in the public domain. In a case where there is a seal on it, it is a burden and may not be worn.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותספר הנרההשלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) וְלֹא בְּמַחַט שֶׁאֵינָהּ נְקוּבָה.: אלְמַאי חַזְיָא אָמַר רַב יוֹסֵף הוֹאִיל וְאִשָּׁה אוֹגֶרֶת בָּהּ שְׂעָרָהּ.

We also learned in the mishna: Nor with a needle that is not perforated. The Gemara asks: For what use is that type of needle suited? Rav Yosef said: Since a woman gathers her hair and pins it to her hairnet with the unperforated needle.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןתוספותספר הנרההשלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ולא במחט שאינה נקובה אוקימנא כדתניא כמין טס של זהב יש לה על ראשה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

למאי חזיא – לתכשיט דקתני אינה חייבת חטאת.
אוגרת בה שערה – היוצא חוץ לקישוריה כורכתו סביב המחט ותוחבת המחט בשבכה מתחתיה שלא יראה שערה.
סימן שמט
ולא במחט שאינה נקובה. אוקמינן כדתניאא כמין טס של זהב יש לה, בחול חולקת בה שערה, בשבת מנחתה על פדחתה לנוי, ומשום דבחול חולקת בה שערה ואינו לה בחול לתכשיט, בשבת נמי לא הוי תכשיט ואסור לצאת בהב. אבל שפינגלש ובוטונש של נשים שלנו שהן תכשיטין בחול, בשבת נמי הוו תכשיט ושרו. ולמישלף ואחווייג ליכא למיחש דלאו דבר חידוש הואד, ועוד דאי שלפא תפיל צעיפה ולא שלפא.
א. כלשון ר״ח ורי״ף. לפנינו ס ע״א אינה ברייתא אלא מימרא דרבא.
ב. עי׳ לעיל הערה קיט (ראב״ן שבת נ״ט:).
ג. כך בכתה״י. בדפוסין בטעות ׳ואתויי׳. ויש לדקדק למה כאן דן על ׳אחווי׳ ולעיל גבי נזמים על ׳אתויי׳.
ד. לשיטתו בראש הסימן. עי׳ לעיל בהע׳ קיד (ראב״ן שבת נ״ט:).
למאי חזיא – פי׳ בקונטרס למאי חזיא והא משוי הוא וקשה לר״י דאם כן מאי משני הואיל ואשה חולקת בה שערה אטו משום הכי לא הוי משוי והא אינו לא מלבוש ולא תכשיט אלא נראה לפרש למאי חזיא למה היא רגילה לצאת בה בחול אמר רב יוסף כו׳ ובתר הכי פריך ובשבת למאי חזיא נהי שרגילה לנושאה בשביל שצריכה לחלק בה שערה בשבת תיהוי משוי כיון דאינו לא מלבוש ולא תכשיט ובקונטרס פי׳ בסמוך בשבת למאי חזיא והלא בשבת אינה חולקת שערה וקשה לר״י חדא דהא מנא ליה דאסור לחלק בה שיער בשבת ועוד דאמאי פריך והא אסור אפילו יהא מותר תקשה והא משוי הוא.
הואיל ואשה אוגרת בה שערה – נראה לר״י שתוחבת המחט בתוך הסבכה ודוחקת את הסבכה כדי שלא יפלו שערותיה חוץ לקישוריה והשתא אתי שפיר דהויא כעין בירית שאוחזת בתי שוקיה שלא יפלו ולא כפירוש הקונטרס.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בגמרא ולא במחט שאינה נקובה למאי חזיא ופירש״י למאי חזיא לתכשיט דקתני אינה חייבת חטאת עכ״ל. ומשמע לכאורה מפירושו דכיון דלאו תכשיט הוא יש לחייבה חטאת דמשוי הוא וכמ״ש התוס׳ בכוונתו והקשו על פירושו ולענ״ד בלא״ה אי אפשר לפרש כן כוונת רש״י דהא אפילו אי לאו תכשיט הוא אלא משוי הוא אפילו הכי לא שייך בה חיוב חטאת כיון שלא הוציאה כדרך המוציאין אע״כ דאדרבה לפירש״י היינו מה״ט גופא דכיון דלאו תכשיט הוא לא שייך למיתנייא בהדי הנך דמתני׳ דאיצטריך למיתני בהו דלא תצא ואם יצאה אינה חייבת חטאת דאף ע״ג דתכשיטין נינהו והו״ל כמלבושיה דאינה חייבת חטאת אף ע״פ שהוציאה בדרך המוציאין אפ״ה לא תצא לכתחילה דלמא שלפא ומחויא או מטעמא אחרינא דלעיל מה שא״כ במחט שאינה נקובה דלא חשיב תכשיט כלל אלא כלי מיקרי כיון שהיא לצורך תשמישיה אלא הא דאינה חייבת חטאת היינו משום שאינה מוציאה כדרך המוציאין א״כ לא איצטריך למיתנייה כלל בין לענין איסורא דלא תצא ובין לענין דאינה חייבת חטאת כן נ״ל בכוונת רש״י דלא תקשי עליה קושיות התוספות ומה שהקשו התוספות עוד על פירושו עיין בספר מג״ש:
א שנינו במשנה שלא תצא האשה בשבת במחט שאינה נקובה. ושואלים: למאי חזיא [למה ראויה] כקישוט מחט כזו? אמר רב יוסף: הואיל ואשה אוגרת (אוספת) בה את שערה, שהיא מכניסה סיכה זו בתוך שערותיה ומצמידה אותן על ידי כך אל הסבכה.
We also learned in the mishna: Nor with a needle that is not perforated. The Gemara asks: For what use is that type of needle suited? Rav Yosef said: Since a woman gathers her hair and pins it to her hairnet with the unperforated needle.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןתוספותספר הנרההשלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) א״לאֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי וְתֶהֱוֵי כְּבִירִית טְהוֹרָה וְתִשְׁתְּרֵי.

Abaye said to him: And if so, let the needle be like a ritually pure garter and consequently be permitted. There is a type of garter, a strap that ensures that a woman’s stockings will not fall, that cannot become ritually impure. A woman is permitted to go out into the public domain wearing it on Shabbat even if it is ornamented. For reasons of modesty, a woman will certainly not remove her garter or display it in the public domain. Similarly, with regard to the needle, the assumption is that a woman will not loosen her hair in the street.
רב שרירא גאון ערביתרב שרירא גאון תרגום לעבריתרי״ףרש״יתוספותספר הנרההשלמהרמב״ןרשב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בורית שיא׳⁠ ⁠׳ יתרך פי אלזנד
בורית דבר המונח על אמת היד.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ותיהוי כבירית – דתנא מתניתין (לקמן דף סג.) בירית טהורה מלטמא ויוצאין בה והיא כמין אצעדה שעושה לשוקיה מעל בתי שוקיה להדקן שלא יפלו על רגלה.
טהורה – דלאו תכשיט היא אלא תשמיש לבתי שוקיה והוי כטבעת הכלים דאמרן טהורות בפרקין דלעיל ויוצאין בה שצריך לה עם בתי שוקיה ולא הוי משאוי ויוצאין דכיון דלצניעותא היא לא שלפא ומחוי והאי מחט נמי לצניעות דשער באשה ערוה ולא מחויא ואמאי לא תצא לכתחילה.
ותיהוי כבירית טהורה ותשתרי – פירש בקונטרס דכי היכי דהתם לא חיישי לדילמא משלפא ומחויא הואיל ולצניעותא עבידא ה״נ לא ניחוש למישלף ואחוויי מהאי טעמא וקשה לר״י דהא כבלים אין יוצאין בהן בשבת דחיישינן דילמא משלפא להו משום דהוי תכשיט כמו שאפרש אע״ג דלצניעותא עבידא כמו בירית דהכל ענין אחד אלא שבירית באחת וכבלים בשתים כדאמרינן לקמן (דף סג:) ועוד דלמה לו להזכיר כאן טהרת בירית הוה ליה למימר ותיהוי כבירית ותשתרי ונראה לר״י דה״פ ותהוי כבירית שיוצאין בה לפי שהיא טהורה משום שאינה תכשיט דאינה נוי לאשה כיון דאינה כ״א באחת והויא כטבעת הכלים דאינה כ״א לצורך בתי שוקים ה״נ האי מחט שהיא טהורה לפי שאינה אלא כטבעת הכלים תשתרי דאינה תכשיט וא״ת אמאי לא משני השתא כמין טס של זהב יש לה בראשה כדמשני לאידך שינויא דבסמוך וי״ל דאם היתה אוגרת בה שערה לא היתה מניחתה לעולם כנגד פדחתה ואינה חשובה תכשיט אלא טס וקשה לרשב״א לפירוש זה דכיון דמחט שאוגרת בה שערה היא טהורה היכי קאמר לעיל (דף נב:) אבל לענין טומאה דא ודא אחת היא הרי יש חילוק אפילו בשלימה דאותה שאינה אוגרת בה טמאה ואותה שאוגרת בה טהורה וצריך לומר דאטומאה נמי פריך ותיהוי טהורה כבירית שהיא טהורה גם תשתרי לצאת בה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה אביי ותיהוי כבוריתא טהורה ותשתרי – לפי פירש״י ז״ל לאו דוקא טהורה אלא שם בורית נקט, כלישנא דמתניתין דקתני בורית טהורה ויוצאין בה.⁠ב ואחרים פי׳ דתרתי קפריך, א״כ תיהוי כבורית לגמרי ותהא טהורה שאינה לא כלי ולא תכשיט אלא שמוש צניעות בעלמא, ואנן אמרינן לעילג אבל לענין טומאה זה וזה שוין, ותהא נמי מותרת לצאת בה דהואיל ולצניעותא עבידי לא משלפא.⁠ד
א. לפנינו. כבירית.
ב. כלומר דלרש״י כיון דעיקר הקושיא דתהא מותרת לצאת, א״כ מה ענין טהורה לכאן וע״כ דלישנא דמתני׳ נקט. ועי׳ רשב״א וריטב״א ומיוחס לר״ן.
ג. נב, ב.
ד. וכ״כ בתוס׳ סוד״ה ותהוי, ועי׳ מהרש״א, וברשב״א הביא פי׳ זה והרבה להקשות ע״ז.
ותיהוי כבירית טהורה ותשתרי. לפי פירוש רש״י ז״ל נראה דבכדי נקט הכא טהורה, שאין עיקר הקושיא אלא תיהוי כבירית ותשתרי. ואינו נכון, דאם כן אמאי נקט טהורה ולאו אורחא דתלמודא הכין. ויש מפרשים דתרתי פריך, כלומר: תיהוי כבירית לגמרי שתהא טהורה שאינה לא כלי ולא תכשיט אלא לצניעותא בעלמא עבידא ואנן אמרינן בריש פרק במה בהמה (שבת נב:) דלענין טומאה זה וזה שוין, ותשתרי נמי לצאת בה הואיל ולצניעותא עבידא לא שלפא. ואינו נכון בעיני, דאי טהורה אמחט קאי הוה ליה למימר ותהוי כבירית טהורה ושריא אי נמי ותטהר ותשתרי, אלא אבירית משמע.
ובתוס׳ פירשו דהכי קאמר: ותיהוי כבירית שהיא טהורה משום שאינה תכשיט אלא טבעת הכלים ועל ידי כך מותר לצאת בה בשבת דליכא למיחש למישלף ואחויי, הכא נמי שהיא טהורה שאינה אלא כטבעת הכלים תשתרי דאינה תכשיט. ואם תאמר אם כן היכי אמרינן לעיל דלענין טומאה דא ודא אחת היא, והא איכא לאיפלוגי בין אוגרת בה שערה לשאינה אוגרת. מסתברא דמשום דהא לא מיתניא הכין בברייתא לא מותיב לה, ואיהו נמי בשאין אוגרת בה שערה אהדר ליה וא״נ בשאינה אוגרת בה שערה בעא מיניה וכדאמרינן גבי אצבע קאמר ליה.
והא דאמרינן: (הא תינח בחול) בשבת מאי איכא למימר. פירש רש״י ז״ל: הרי בשבת אינה חולקת בה שערה. והקשו עליו בתוס׳ ז״ל חדא דמנא ליה דאסור לחלוק שער בשבת אדרבא משמע דשרי דהא תנן (נזיר מב.) נזיר חופף ומפספס והוא הדין בשבת דקיימא לן כרבי שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר, ועוד דאטו משום דאסור לחלוק בה שער הוא דאין יוצאין בה הא אילו היה מותר לחלוק בה שריא אדרבא הוה ליה כלי ואסור לצאת בו. אלא הכי פירושא: בשבת למאי חזיא והלא אינה תכשיט. ומפרקינן כמין טס יש לה בראשה והיא נוי לה שמניחתה כנגד פדחתה.
בד״ה ותהוי כבירית כו׳ וא״ת אמאי לא משני השתא כמין טס כו׳ עכ״ל לפירוש הקונטרס לא קשיא להו הכי דכיון דראשה האחד אוגרת בה שערה ממש ולא שלפה ומחויא לה א״נ דראשה השני הוא טס של זהב והוי תכשיט מ״מ לא שלפא משום ההוא צד דאוגרת בה השער דעבידא לצניעות אבל לפר״י דלאו משום דלא משלפא ומחויא נגעו בה דאינה אוגרת בה השער ממש אלא שתוחבת המחט בתוך השבכה כמו שכתבו התוס׳ לעיל וכמו שפי׳ הרא״ש דברי התוס׳ אלא דלא הוי תכשיט כלל דה״ל כטבעות הכלים שפיר תקשה להו דאימא דבראשה השני יש לה כמין טס ושלפה ומחויא לה כדמשני לקמן ואהא תירצו דאם היתה אוגרת כו׳ ואינה חשובה תכשיט אלא טס כו׳ כצ״ל מספרים מדויקים ור״ל דאינה חשובה תכשיט אלא במניח הטס שם כנגד פדחתה אם היתה אוגרת בה שערה דהיינו שתוחבת בתוך השבכה לעולם לא היה בא צד השני של הטס כנגד פדחתה ודו״ק:
בא״ד וצ״ל דאטומאה נמי פריך ותיהוי טהורה כבירית שהיא טהורה וגם תשתרי כו׳ עכ״ל ולפי האמת דקאמר הואיל ואשה חולקת כו׳ צ״ל דלא עבידא שום מחט לכך דאוגרת בה שערה דאל״כ אכתי תקשה דע״כ טהורה היא כבירית ואמאי קתני דלענין טומאה דא ודא אחת היא אלא דלמאי דבעי למימר דמחט דמתני׳ היינו דאשה אוגרת בה שערה קאמרי קושטא היא דתקשי ליה נמי אטומאה דקאמר דדא ודא אחת היא והך מחט דמתני׳ דאוגרת בה השער ע״כ דטהורה היא כבירית ודו״ק:
אמר ליה [לו] אביי: אם כן ותהוי [תהא] מחט זו כבירית טהורה, ותשתרי [ותותר]. שבין הביריות השונות יש סוג בירית שאינו מקבל טומאה, והוא בירית העשויה כרצועה המחזיקה את הגרב שלא תפול, ומותר לצאת בה בשבת, אפילו היתה מקושטת, שמפני הצניעות ודאי לא תבוא אשה להראות או להסיר את הבירית ברשות הרבים. ואף במחט זו התחובה בסבכה — אין להניח שתפרע אשה את שערה ברחוב.
Abaye said to him: And if so, let the needle be like a ritually pure garter and consequently be permitted. There is a type of garter, a strap that ensures that a woman’s stockings will not fall, that cannot become ritually impure. A woman is permitted to go out into the public domain wearing it on Shabbat even if it is ornamented. For reasons of modesty, a woman will certainly not remove her garter or display it in the public domain. Similarly, with regard to the needle, the assumption is that a woman will not loosen her hair in the street.
רב שרירא גאון ערביתרב שרירא גאון תרגום לעבריתרי״ףרש״יתוספותספר הנרההשלמהרמב״ןרשב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אֶלָּא תַּרְגְּמַא רַב אַדָּא נַרְשָׁאָה קַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף הוֹאִיל וְאִשָּׁה חוֹלֶקֶת בָּהּ שְׂעָרָהּ בְּשַׁבָּת לְמַאי חַזְיָא אָמַר רָבָא טַס שֶׁל זָהָב יֵשׁ לָהּ עַל רֹאשָׁהּ בַּחוֹל חוֹלֶקֶת בָּהּ שְׂעָרָהּ בְּשַׁבָּת מַנִּיחָתָהּ כְּנֶגֶד פַּדַּחְתָּהּ.:

Rather, Rav Adda from the city of Naresh explained before Rav Yosef: Since a woman parts her hair with it. The Gemara asks: On Shabbat, when it is prohibited to comb one’s hair, for what use is this needle suited? Rava said: There is a gold plate on the other end of the needle. On a weekday, she uses it to part her hair. On Shabbat, she inserts the needle into her head covering and lays the gold plate against her forehead for ornamental purposes.
ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותספר הנרההשלמהרמב״ןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בחול חולקת בה שערה בשבת מנחת על פדחתה. ונוי הוא לה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך טס
טסא(שבת ס.) הציץ היה כמין טס של זהב. (שבת צד:) לעשות לו טס. (כלים פרק יג) השן שבטס שבו פותחת המפתח טמאה בפני עצמה (כלים פרק יא) והסובב של גלגל ומן הטסים (כלים פרק יב) והטסים והציפויים פי׳ טסין הן רדודים ופחים כדכתי׳ וירקעו את פחי הזהב תרגום ורדידו טסי דדהבא (א״ב פי׳ בלשון יוני רקיע פח):
א. [בלעך.]
חולקת – לכאן ולכאן באמצע ראשה שקורין גריוו״א פסוקת, שביל בלעז.
ובשבת למאי חזיא – הרי בשבת אינה חולקת שערה.
טס של זהב יש לה על ראשה – האחד והשני עוקץ הוי.
בחול חולקת שערה – בעוקץ.
ובשבת – תוחבת העוקץ בשבכה והטס שבראשה השני מונח על פדחתה.
ומניחתה כנגד פדחתה – השתא לא היה צריך לומר שחולקת בה שערה כלל אלא האמת מפרש.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והא דאמרינן הא תינח בחול בשבת למאי חזיאא – פירש״י ז״לב הרי בשבת אינה חולקת שערה. ואיני יודע מי אסרה, והרי אמרוג נזיר חופף ומפספס, וה״ה לשבת דקי״ל כר״ש ואין זה פסיק רישיה ולא ימות.⁠ד ועוד אם מותרין לחלוק בה שער תצא בה לרשות הרבים והרי אין כאן תכשיט אלא כלי1.⁠ה אלא הכי פי׳ הא תינח בחול, כלו׳ דחזי ליה ולפיכך טמאה, בשבת לענין הוצאה מאי חזיא לה, וכי חולקת היא שערה ברשות הרבים, ומפני שחולקת שערה יהא מותר להוציאה כתכשיט, ומפרק כמין טס של זהב יש לה והיא נוי לה ותכשיט כשמניחתה כנגד פדחתה.⁠ו
א. בכי״נ: מאי איכא למימר.
ב. ד״ה ובשבת.
ג. לעיל נ, א וב.
ד. והביאו שדעת רש״י כערוך דפוסקת דלקמן צד, ב היינו מחלקת שערה ואסור.
ה. מיהו אפשר דדעת רש״י אם היה מותר לחלוק אע״פ שמשמש נמי לכלי תשמיש מיהו כיון דמהלכת בו הוי תכשיט. דכל שעשוי גם לתשמיש אינו גורע מדין תכשיט.
ו. עי׳ תוס׳ ועי׳ גם רשב״א ר״ן וריטב״א ומקורם מרבנו. ועי׳ מהר״ח או״ז סי׳ קצח.
1. הגהת הגרא״ז: פי׳ ואמאי קתני ואם יצתה אינה חייבת חטאת.
אלא תרגמא [הסביר אותה] רב אדא נרשאה קמיה העיר נרש לפני] רב יוסף: הואיל ואשה חולקת בה שערה, שעושה בשערותיה כעין שביל על ידי מחט זו. ומקשים: בשבת שאסור לסרוק את השערות למאי חזיא [למה ראויה] מחט זו? אמר רבא: טס של זהב יש לה על ראשה, ובקצהו מחט זו, בחול חולקת בה שערה, ואילו בשבת מכניסה את המחט בכיסוי ראשה, והחלק המקושט מניחתה כנגד פדחתה (מצחה) כשאר תכשיטים.
Rather, Rav Adda from the city of Naresh explained before Rav Yosef: Since a woman parts her hair with it. The Gemara asks: On Shabbat, when it is prohibited to comb one’s hair, for what use is this needle suited? Rava said: There is a gold plate on the other end of the needle. On a weekday, she uses it to part her hair. On Shabbat, she inserts the needle into her head covering and lays the gold plate against her forehead for ornamental purposes.
ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותספר הנרההשלמהרמב״ןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) מתני׳מַתְנִיתִין: בלֹא יֵצֵא הָאִישׁ בְּסַנְדָּל הַמְסוּמָּר גוְלֹא בְּיָחִיד בִּזְמַן שֶׁאֵין בְּרַגְלוֹ מַכָּה וְלֹא בִּתְפִילִּין וְלֹא בְּקָמֵיעַ בִּזְמַן שֶׁאֵינוֹ מִן הַמּוּמְחֶה וְלֹא בְּשִׁרְיוֹן וְלֹא בְּקַסְדָּא וְלֹא בְּמַגָּפַיִים וְאִם יָצָא אֵינוֹ חַיָּיב חַטָּאת.:

MISHNA: A man may not go out on Shabbat with a spiked sandal, as will be explained in the Gemara. And he may not go out with a single sandal when there is no wound on his foot. And he may neither go out with phylacteries, nor with an amulet when it is not from an expert, but rather it was written by someone who has not established a reputation as an expert in writing amulets that are effective for those who carry them. And he may neither go out with shiryon, nor with a kasda, nor with maggafayim. These terms will be explained in the Gemara. And if he went out into the public domain with any of these, he is not liable to bring a sin-offering.
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרר״י מלונילההשלמהבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לא יצא בסנדל מסומר כו׳ – מאי טעמא שלפי השמד כו׳ פשוטה היא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך מגפיים
מגפייםא(שבת ס.) לא בקסדה ולא במגפיים. גמרא אמר רבה בר בר חנה פיזמקי פירוש רב שר שלום מסאני דליבדא דנמטא דעמרא או דעיזי הינו דגרסי שלופי פוזמקייכו וחותו לדינא (כלים פי״א) הכידון והניקון והמגפיים פירוש כולן מנעלין של נחשת או של ברזל שנותנין אנשי מלחמה לפני שוקיהן שכשירוצו לא יחפי כדכתיב ומצחת נחשת על רגליו ומתרגמינן וטרקלילין:
ערך ממחה
ממחהב(שבת ס.) ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה (בכורות כח:) כל המומחה לבית דין פטור מלשלם פי׳ בקי ומדקדק:
ערך קמע
קמעג(שבת ס.) ולא בקמיע (כלים פכ״ג) הכדור והקמיע והאמום (עבודה זרה לט. בכורות ל:) מעשה באשה אחת שנשאת לחבר והיתה קומעת לו תפילין על ידו נישאת לעם הארץ והיתה קושרת לו קשרי מכס על ידו (א״ב פי׳ ענין קשר ויש רפואה נקשרת בגרון או באבר מן האברים וגם כתבים נקשרים לרפואה):
ערך קסד
קסדד(שבת ס.) ולא בקסדא (כלים פי״א) קסידא טמאה (בריש ילמדנו) הן האדם כרבלתהון י״א אלו הקסידין שבראשיהן כמין כובעין וי״א אלו הטליות שהן עטופין (א״ב פי׳ בל״ר מין כובעין של אנשי מלחמה):
א. [אייזערנע זאקען.]
ב. [ערפראבט, קינסטלער.]
ג. [בינדעל אויף געשריבענע שפראכן.]
ד. [העלם.]
מתני׳ סנדל המסומר – של עץ הוא ותוחבין מסמרות למעלה לחזק התחתון עם העליון (העץ עם העור שלמעלה הימנו ויש לו שתי פיות ותוחב רגלו בו) ובגמרא מפרש מאי טעמא גזרו ביה.
ולא ביחיד – ולא בסנדל יחיד.
בזמן שאין ברגלו מכה – בש״ס ירושלמי מפרש דלא ליחשדיה דטעין ליה לחבריה תותי כנפיה ולשון רבותי דילמא מחייכי עליה ושקיל דשליף ליה וממטי ליה בידי׳ בשכחת שבת ומיהו בזמן שיש ברגלו מכה שרי ובגמרא בעי בהי מינייהו יהיב ליה.
ולא בתפילין – כדמפרש טעמא בגמרא (לקמן דף סא.).
ולא בקמיע – שכותבין וטוענין לרפואה.
שאינו מן המומחה – אבל בקמיע מומחה שרי דתכשיט הוא לחולה כאחד ממלבושיו.
שריון קסדא ומגפיים – מפרש בגמרא.
אינו חייב חטאת – דכולהו מין מלבושין נינהו בחול למלחמה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[מתני׳] ב. לא יצא האיש בסנדל המסומר. של עץ הוא ותוחבין בו מסמרין לחזק התחתון עם העליון, ובלעז נקראין צונקש. ובגמ׳ מפרש טעמא לפי שאירע תקלה על ידם לרובי רבבות מישראל, גזרו רבנן שלא ילבשם אדם ביום שהוא כנופיא לרבים, ויום אסור בעשיית מלאכה, כלומר בשבת ויום טוב, ולא תענית צבור. וטעמא כדי שלא יהפך ימי שמחתם (מועדים) [ומועדם] לאבל, וימנעו ממצות שבת ויום טוב, שהוא חובה על [כל] ישראל להתענג [בהם] ולשמוח בהם, על כל הטובה אשר עשה לישראל השם ברוך הוא, שהבדילם מגויי הארצות, ונתן להם חקים ומצוות טובים, וימים ידועים לשמור מצוותיו, שלא יהיו טרודים בעסקי העולם, ולא יצא יום אחד מכל שבעת ימי השבוע שלא יעבדוהו באותו יום בכל לבם. ויום השבת על כולם להכיר שיש אדון לעולם שבראו בחכמתו ברצונו ובמאמרו בששה, ובסוף הששה יצר האדם לעבדו ולהכירו, שאם יעבדנו בכל לבו, תנוח נפשו בעולם שכולו טוב וארוך, וניתן [לו] לזכר יום השבת שנח בו ושבת ושמח בכל מיני העולם שמצא הכל עשוי בלא יגיעה. ובירושלמי מפרש שהיו בנות ישראל [מפילות] בראותן סנדל מסומר, ובשמען את קול סנדל המסומר.
ולא ביחיד. ולא במנעל יחיד.
בזמן שאין ברגלו מכה. ובתלמוד ירושלמי מפרש טעמא דלא ליחשדוה דטעין ליה לחבריה תותי כנפיה. ובגמ׳ שלנו משמע משום דילמא מחכו עליה, ושליף ליה ומיתי ליה ד׳ אמות ברשות הרבים. אבל שיש ברגלו מכה, לא מחכי עליה, שהרי רואין המכה אשר ברגליו, והיא מונעתו מלנעול ברגלו המוכה שהזיק לו המנעל הרבה.
ולא בתפלין. משום דשבת לאו זמן תפילין הוא, דכתיב בהו בתפילין והיו לאות על ידך, יצאו שבתות וימים טובים שאינן צריכין אות, שהרי כל אותו היום אות.
אם יצא אינו חייב חטאת. דהא מוציאם דרך מלבוש ולא דרך הוצאה בידו.
ולא בקמיע. שכותבין, או טוענין עיקרין בצואר.
שאינו מן המומחה. מפרש בגמ׳ שלא ריפא כי אם שני פעמים מחולי זה, שאם ריפא שלשה, שרי ליה למיפק ביה, תכשיט הוא לו כאחד ממלבושיו. [ו]⁠אע״פ שאינו מומחה, אינו חייב חטאת, שהרי אינו מוציאו בידו אלא דרך מלבוש מוציא לו.
שריין. אזברק בלע״ז. עור הגוף לבדו מן צוארו עד מתניו.
קסדא. סנוריתא, ברבורא בלעז. שיעור הראש וצורת הפנים.
מגפיים. פזמקים. בראה ונירש בלעז. לכסות בהם ירכותיו עד למטה מהארכובה. ולפי שאין דרך ללובשן אלא בשעת מלחמה, אסור ללובשן בשבת, אבל אם יצא אינו חייב חטאת, דהא אינו מוציאם אלא דרך מלבוש.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הבורית והוא תכשיט עשוי לקשור בו בתי שוקים להדקן שלא יפלו על רגליה טהורה מלקבל טומאה שאינה תשמיש אדם אלא תשמיש של בתי שוקים והרי היא כטבעת הכלים ויוצאין בה בשבת שאין בהם חשש שליפה הואיל ומקום צנוע הוא ואין עין חברותיה שולט בו וכן אין חשש שמא תפול שצריכה היא להדקה יפה:
כבר ביארנו במחט שאינה נקובה שאסורה היא לצאת בה בשבת ואפי׳ יש בה טס של זהב שהיא ראויה אף בשבת ולא סוף דבר ברשות הרבים אלא אף בחצר שהרי כולן אסורות אף בחצר חוץ מכבול ופאה נכרית ומה שאמרו ובשבת מניחתה על פדחתה פירושו ובשבת ראויה להניחה על פדחתה ואעפ״כ לא תלך בה אף בחצר ומ״מ גדולי המפרשים כתבו שכל שיש טס בראשה מותרת בחצר והוא שאמרו ובשבת מניחתה על פדחתה כלומר בחצר ומתוך שראויה לכך אין בה חיוב חטאת אף ברה״ר ואם אין לה טס אף בחצר אסור שהרי נמצא שאינה ראויה אלא לחלוק בה שערה ואין חלוקת שער בשבת הא מחט הנקובה אסורה לדברי הכל כמו שיתבאר אבל זו שנוהגות להתאחז בה ראשי הצעיפים יראה שתכשיט גמור הוא ואין בהם חשש שליפה שהרי תשמט צעיפה בשליפה ובאה לידי גנאי וטורח ומתוך כך נראה שמותר ולא עוד אלא שיראה שזהו פירוש הואיל ואשה אוגרת בה שערה כלומר שכורכת שערה בצעיפיה ותוחבת מחט בשני ראשי הצעיף להלמן ולהדקן ושאל עליה אי הכי להוי כבורית ותשתרי ופירשו בה חולקת שערה כלומר בחול אבל אינה ראויה שאין חלוקת שער בשבת והוצרך להפקיע ממנה חיוב חטאת בשבת מצד טס של זהב שיש לה על ראשה שבשבת מניחתה על פדחתה הא כל שאוגרת בה שערה על הדרך שיתבאר מותר לכתחילה:
המשנה השניה לא יצא האיש בסנדל המסומר ולא ביחיד בזמן שאין ברגלו מכה ולא בתפלין ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה ולא בשריין ולא בקסדא ולא במגפים ואם יצא אינו חייב חטאת אמר הר״ם פי׳ סנדל מסומר מסומר במסמרים ובלבד שיהיו עשויים לחוזק וטעם איסורו כי בזמן שמד מן השמדות היו מתקבצין לתפלה ולקרית שמע במערות ושמעו קול המון וסברו שמא הרגישו בהם האויבי׳ דחקו זה את זה ודרסו זה את זה באותן הסנדלים המסומרים ומתו מהם רבים ולפיכך אסרו לצאת בסנדל המסומר בשבת וביום טוב לפי שהם ימי כנוסיה וכנופיא ואם יש ברגלו מכה יוצא בסנדל יחיד ברגלו הבריאה ואמרם מומחה סמך על התאר וחסר המתואר כמנהג כאלו אמר מאדם מומחה ומומחה הוא מי שנבחן ונתנסה שלשה פעמים שריין ידוע שריון קשקשים וקסדא כובע של ברזל מגפים מלבוש של ברזל יתכסה בו כל האדם בשעת המלחמה כדי שלא יכו אותו ויפול:
אמר המאירי המשנה השניה והכונה בה לבאר ענין החלק השני והוא שאמר לא יצא האיש בסנדל המסמר והוא של עץ ומסמרים תחובי׳ בו לחזק התחתון עם העליון ופי׳ הטעם בגמ׳ שאין איסור זה ממין שאר התכשיטין אלא מגזרת חכמים והוא ששליפי השמד היו ר״ל בני אדם הנשמטים מן השמד ונסים ממערכ׳ הגזרה ונחבאו להם במערה והסכימו ביניהם הנכנס יכנס מפני שבשעת כניסתו יביט לכאן ולכאן וכשירגיש שאין אדם רואהו יכנס והיוצא אל יצא מפני שמא בשעת יציאתו יראוהו אויבים וירגישו שאנו בכאן נהפך סנדלו של אחד והוא שסנדליהם היו עשויים בדרך שהיה אדם יכול לנעלן הפוכים והוא שהיו סנדליהם עשויים כעין שלנו עגולים כנגד העקב ומחודדים כנגד אצבעות הרגל אלא שלא היה העור שהרגל מתאחז בו עם העץ כנגד האצבעות אלא באמצע הסנדל והיה העור שם חתיכה רחבה שרוב הרגל מתאחז בה והיה העור נכרך לצד קרקעית הסנדל מכל צד והמסמרים תחובים להדק העור עם קרקעית הסנדל שהיה כלו שטוח ולא היו שם אותם תלוליות המחדדות שהם בשלנו לצד הראש ולצד העקב ונמצא לפי תכונתם שאם רצה לנעלם צד העגול לנגד האצבעות וצד המחודד כנגד העקב הוא יכול לעשות כן ועל דרך זה נהפך סנדלו של אחד מן הנכנסים וכשראו דפוס הרושם בקרקע נראה להם מצד הרושם שאחד מהם יצא ונתיראו שמא הכירו בהם אויבי׳ ודחקו זה את זה עד שמתו מהם הרבה וי״מ שהיו מסמרים הסנדל על פני כל שפתו בעיגול כעין אותן שעושי׳ לסוסים והצד העגול כלפי הראש והרחב כלפי הזנב ונהפך אותו הסמור בסנדלו של זה ואירעה התקלה על ידו ובדרך אחרת פי׳ בגמ׳ שבבית הכנסת היו יושבים ושמעו קול אויבים ודחקו זה את זה עד שהרגו זה את זה בסנדליהם ומצד שמעשה זה היה בשבת שהיא כנופיא של איסור מלאכה אסרוה אף ביום טוב שדומה לו בכנופיא של איסור מלאכה אבל לא בחול אף בתענית צבור שיש בו כנופיא הואיל ואינו כנופיא של איסור מלאכ׳ אבל בשבת ויום טוב גזרו כדי שלא יזכרו וידאגו ותהא שמחתם עגינה:
וחזר לו אח״כ למין שאר הדברים ואמר שלא יצא במנעל יחידי או סנדל יחידי אע״פ שאינו מסומר ר״ל רגלו אחת נעולה ואחת יחפה ופי׳ בגמ׳ דילמא מחייכי ליה ושליף ומייתי לה ובירושלמי פירשו הטעם שיחשדוהו כטוען את האחרת תחת כנפיו והוא שאמרו שם מפני החשד שלא יאמרו פלוני נפסק סנדלו ותלאו בשחיו בזמן שאין ברגלו מכה הא יש ברגלו אחת מכה מותר ופירשוה בגמ׳ מותר לנעול אותה שאין בה מכה והאחרת מכתה מוכחת עליה שהמנעל מזקת לה:
ולא בתפלין מפני שהשבת אינו זמן תפלין שאינו צריך אות והרי הוא משאוי אלא שמאחר שהוא דרך מלבוש אין בו חיוב חטאת ואף לדעת האומר שהשבת זמן תפלין שמא יצטרך ליפנות ויחלוץ ויביא או שמא תפסק רצועה ויביא ולא בקמיע והוא של כתב מסודר במיני תפלה ובשמות מיוחדים או של עקרי עשבים ידועים ותלויים בצואר החולה שיתרפא או בצואר המתיירא מאיזה חולי שלא יגיענו ואסור לו בזמן שאינו מן המומחה כלומר שלא עשאו אדם המומחה ואינו סומך עליו ושמא ישלוף ויביא אבל אם עשאו מומחה או שהקמיע מומחה מצד עצמו אע״פ שלא הומחה אותו שעשאה הרי היא לו תכשיט וכאחד ממלבושיו מפני שלבו סמוך עליו ובגמ׳ יתבאר על איזה דרך נעשה מומחה הן האיש הן הקמיע ומילת קמיע פירושה מענין קשר שקושרין אותה:
ולא בשריון והוא מין כלי זיין העשוי לשיעור הגוף לבד מצוארו עד מתניו ונקרא אזבירק ולא בקסדא והוא העשוי לצורת הראש והפנים עד הצואר ועד בכלל ולא במגפים והם העשויות לירכותיו או לשוקיו וי״מ כלי זיין שברגל העשויי׳ להניע את הבהמה ובלעז אישפר״ונש וסוף הענין שכל כלי המלחמה אסורים אלא שכל שהם דרך מלבוש כגון אלו שהוזכרו וכיוצא בהם אין בהן חיוב חטאת ויראה שכל אלו אף בנשים כן אלא שמתוך שאין דרך בכל אלו אלא באנשים נתיחדו במשנה זו לאיש:
זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
אין משלחין ביום טוב סנדל המסומר ולא מנעל שאינו תפור ואע״פ שסנדל המסומר נאותין ממנו בחול ואמרו שם שכל שנאותין בו בחול משלחין אותו בי״ט פירושו בדבר שיש בו קצת צורך אע״פ שאין בהם צורך לבישה וסנדל המסומר אין בה שום צורך ויש שפירשו מגזירת שמא ינעול וכן נראה שהרי מ״מ אפשר שיש שם קצת צורך לסמוך בה כרעי המטה:
ב״ד הגדול גזרו שלא להעביר מי חטאת בנהר בספינה ולא אפר פרה וגזרו על דבר זה מתוך מעשה שהיה באחד שהיה מעביר מי חטאת בספינה בירדן ונמצא כזית מת תחוב בקרקעיתה של ספינה ואע״פ שאירע זה בירדן גזרו על כל הנהרות וכבר ביארנו ענין זה במסכת חגיגה פרק חמר בקדש:
בד״ה סנדל המסומר של עץ הוא ותוחבין מסמרות לחזק העליון עם התחתון ובגמ׳ מפרש מ״ט גזרו ביה כצ״ל והשאר נמחק:
מתני׳ ולא בשריון. עי׳ לקמן סד ע״ב ברש״י ד״ה כל שאסרו:
ב משנה לא יצא האיש בשבת בסנדל המסומר (שיש לו מסמרים בסוליותיו) כאשר יבואר טעמו של דבר בגמרא. ולא יצא בסנדל יחיד, בזמן שאין ברגלו מכה (פצע). ולא יצא בתפילין, ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה, שהקמיע נכתב בידי מי שאין ידוע עדיין אם מומחה הוא לכתוב קמיעות המועילים לנושא אותן. וכן לא יצא לא בשריון ולא בקסדא ולא במגפיים. ואם יצא בכל אלה — אינו חייב חטאת.
MISHNA: A man may not go out on Shabbat with a spiked sandal, as will be explained in the Gemara. And he may not go out with a single sandal when there is no wound on his foot. And he may neither go out with phylacteries, nor with an amulet when it is not from an expert, but rather it was written by someone who has not established a reputation as an expert in writing amulets that are effective for those who carry them. And he may neither go out with shiryon, nor with a kasda, nor with maggafayim. These terms will be explained in the Gemara. And if he went out into the public domain with any of these, he is not liable to bring a sin-offering.
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרר״י מלונילההשלמהבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) גמ׳גְּמָרָא: סַנְדָּל הַמְסוּמָּר מַאי טַעְמָא.

GEMARA: The Gemara asks: What is the reason that the Sages prohibited going out with a spiked sandal on Shabbat?
רי״ףספר הנרההשלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ג גמרא ושואלים: סנדל המסומר מאי טעמא [מה טעם] אסרו לצאת בו בשבת?
GEMARA: The Gemara asks: What is the reason that the Sages prohibited going out with a spiked sandal on Shabbat?
רי״ףספר הנרההשלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) אָמַר שְׁמוּאֵל שִׁלְפֵי הַשְּׁמָד1 הָיוּ וְהָיוּ נֶחְבָּאִין בִּמְעָרָה וְאָמְרוּ הַנִּכְנָס יִכָּנֵס וְהַיּוֹצֵא אַל יֵצֵא.

Shmuel said: They were those who eluded the decrees of religious persecution, and after one of the wars they were hiding in a cave. And those hiding said: One who seeks to enter the cave may enter, but one who seeks to leave the cave may not leave. One leaving has no way to determine whether or not the enemy is lying in wait outside the cave. Therefore, leaving could reveal the presence of those hiding in the cave.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״הגזרה״.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרההשלמהמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך שלף
שלףא(שבת ס.) שלפי הגזרה היו פי׳ שהיו נמלטין מן הגזרה (יבמות קטז:) אמר שמואל שלפי קציר חטים כלומר במוצאי קציר חטים (ירושלמי) למה קציר א״ר מונא דאנסא שכיח שאין חמה קופחת על ראשו של אדם אלא בשעת קציר כדכתיב ויצא אל אביו אל הקונרים וגו׳ אמר רבי יוסי בר בון סכותה לראשי ביום נשק ביום שהקיץ נושק את החורף:
א. [ענדע, עקקע.]
גמ׳ שלפי הגזירה היו – בני אדם הנשמטים מן הגזירה היו.
הנכנס יכנס – הרוצה ליכנס יכנס שהנכנס יראה תחלה שאין אדם רואה.
והיוצא אל יצא – שמא יש אויבים מבחוץ והוא לא ידע ויראוהו ויבינו שאנו כאן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שם נחבאין במערה ואמרו כו׳ אחד מהם יוצא כו׳ מעל גבי המערה כסבורים היו שבאו עליהם אויבים דחקו כו׳ היו שבאו עליהם כו׳ כצ״ל:
רש״י בד״ה המעמיד כו׳ השתי ראשין. נ״ב פי׳ של קנה:
אמר שמואל: אנשים שלפי [נשלפים, נשמטים] מן הגזירה (גזירת השמד) היו לאחר אחת המלחמות באותם ימים, והיו אנשים אלו נחבאין במערה, ואמרו הנחבאים: הנכנס למערה — יכנס, והיוצא ממנה — אל יצא. שאין היוצא יודע אם אורבים מבחוץ ויכול בכך להסגיר את כל יושבי המערה.
Shmuel said: They were those who eluded the decrees of religious persecution, and after one of the wars they were hiding in a cave. And those hiding said: One who seeks to enter the cave may enter, but one who seeks to leave the cave may not leave. One leaving has no way to determine whether or not the enemy is lying in wait outside the cave. Therefore, leaving could reveal the presence of those hiding in the cave.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרההשלמהמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) נֶהְפַּךְ סַנְדָּלוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶן כִּסְבוּרִין הֵם אֶחָד מֵהֶן יָצָא וְרָאוּהוּ אוֹיְבִים ועכשיו בָּאִין עֲלֵיהֶן דָּחֲקוּ זֶה בָּזֶה וְהָרְגוּ זֶה אֶת זֶה יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהָרְגוּ בָּהֶם אוֹיְבִים.

It happened that the sandal of one of them was reversed, the front of the sandal was in the back, and his footprints appeared like the steps of one leaving the cave. They thought that one of them left and feared that their enemies saw him and were now coming upon them to attack. In their panic, they pushed one another and killed one another in greater numbers than their enemies had killed among them. To commemorate this disaster that resulted from a spiked sandal, they prohibited going out into the public domain with it.
רי״ףרש״יספר הנרההשלמהמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

נהפך סנדלו – שיש לו שתי פיות ויכול לנועלו מב׳ צדדין אבל ניכר מי הוא לפנים ומי הוא לאחור וכשנועלו זה הפוך נראה הנכנס כאילו הוא יוצא וניכר מקומו בקרקע.
והרגו זה את זה – בדחיקתן שהיו סנדליהן מסומרין כעין אותם שעושין לרגלי הסוסים ראשיהן עבים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה והרגו זה כו׳ בדחיקתן הס״ד ואח״כ הה״ד שהיו סנדליהן מסומרין כו׳ כצ״ל. ונ״ב ומש״ה אסרו דוקא סנדל המסומר וק״ל וכן פי׳ הרמב״ם:
בד״ה אלמה תנן במס׳ ביצה משלחין כלים כו׳ הד״א:
ואירע שנהפך סנדלו של אחד מהם כשצדו הקדמי מאחור, ונראו עקבותיו כפסיעות יוצאות מן המערה, וכסבורין הם שאחד מהן יצא וראוהו האויבים ועכשיו באין עליהן. דחקו זה בזה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו בהם אויבים. ולזכר אותו אסון שאירע בגלל סנדל מסומר אסרו לצאת בו.
It happened that the sandal of one of them was reversed, the front of the sandal was in the back, and his footprints appeared like the steps of one leaving the cave. They thought that one of them left and feared that their enemies saw him and were now coming upon them to attack. In their panic, they pushed one another and killed one another in greater numbers than their enemies had killed among them. To commemorate this disaster that resulted from a spiked sandal, they prohibited going out into the public domain with it.
רי״ףרש״יספר הנרההשלמהמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) רַבִּי אִילְעַאי בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר בִּמְעָרָה הָיוּ יוֹשְׁבִין וְשָׁמְעוּ קוֹל מֵעַל גַּבֵּי הַמְּעָרָה כִּסְבוּרִין הָיוּ שֶׁבָּאוּ עֲלֵיהֶם אוֹיְבִים דָּחֲקוּ זֶה בָּזֶה וְהָרְגוּ זֶה אֶת זֶה יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהָרְגוּ בָּהֶן אוֹיְבִים.

Rabbi Elai ben Elazar says that the reason for the decree was different. Once they were sitting in a cave and heard the sound of a spiked sandal atop the cave. They thought that their enemies had come upon them. They pushed one another and killed one another in greater numbers than their enemies had killed among them.
רי״ףתוספותספר הנרההשלמהרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושמעו קול מעל גבי המערה – קול של סנדל המסומר.⁠1
1. בדפוס וילנא מופיע כאן תוס׳ ד״ה ״לא בסנדל״. ד״ה זה מופיע במהדורתנו בדף ס׳:.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושמעו קול מעל גבי המערה. פירוש: קול סנדל מסומר.
תוס׳ בד״ה ושמעו קול כו׳ של סנדל המסומר. נ״ב נ״ל דהתוס׳ פירשו מש״ה אסרו סנדל המסומר ולא פי׳ כרש״י כו׳ שהרגו בסנדליהם אלא מחמת דחיקה הרגו אפילו לא היו מסומרין כלל אלא התקלה באה מכח המסומר שאם לא היו המסמרים לא היה נדמה בעיניהם כקול אויבים כו׳ ולעיל גבי היוצא אל יצא כו׳ לפירוש התוספות צ״ל דאם לא היו המסמרים לא היה ניכר מנעל הפוך וק״ל:
בד״ה לא בסנדל כו׳ צ״ל לא סנדל המסומר ולא מנעל שאינו כו׳:
ר׳ אילעאי בן אלעזר אומר שסיבת הגזירה היתה אחרת, ולדעתו מקור הגזירה היה בכך שפעם אחת במערה היו יושבין אותם אנשים ושמעו קול סנדל המסומר מעל גבי המערה, כסבורין היו שבאו עליהם אויבים, דחקו זה בזה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו בהן אויבים.
Rabbi Elai ben Elazar says that the reason for the decree was different. Once they were sitting in a cave and heard the sound of a spiked sandal atop the cave. They thought that their enemies had come upon them. They pushed one another and killed one another in greater numbers than their enemies had killed among them.
רי״ףתוספותספר הנרההשלמהרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) רָמֵי בַּר יְחֶזְקֵאל אָמַר בבהכ״נבְּבֵית הַכְּנֶסֶת הָיוּ יוֹשְׁבִין וְשָׁמְעוּ קוֹל מֵאֲחוֹרֵי בהכ״נבֵּית הַכְּנֶסֶת כִּסְבוּרִין הָיוּ שֶׁבָּאוּ עֲלֵיהֶם אוֹיְבִים דָּחֲקוּ זֶה בָּזֶה וְהָרְגוּ זֶה אֶת זֶה יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהָרְגוּ בָּהֶן אוֹיְבִים.

Rami bar Yeḥezkel said that the reason for the decree was different. They were sitting in a synagogue and they heard the sound of a spiked sandal from behind the synagogue. They thought that their enemies had come upon them. They pushed one another, and killed one another in greater numbers than their enemies had killed among them.
רי״ףספר הנרר״י מלונילההשלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳. ושמעו קול מאחורי בית הכנסת. קול של סנדלים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רמי בר יחזקאל אמר, טעם הגזירה היה שונה, והוא: בבית הכנסת היו יושבים אנשים אלו ושמעו קול סנדל מסומר מאחורי בית הכנסת, כסבורין היו שבאו עליהם אויבים. דחקו זה בזה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו בהן אויבים.
Rami bar Yeḥezkel said that the reason for the decree was different. They were sitting in a synagogue and they heard the sound of a spiked sandal from behind the synagogue. They thought that their enemies had come upon them. They pushed one another, and killed one another in greater numbers than their enemies had killed among them.
רי״ףספר הנרר״י מלונילההשלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ אַל יֵצֵא אָדָם בְּסַנְדָּל הַמְסוּמָּר אִי הָכִי בְּחוֹל נָמֵי לִיתְּסַר מַעֲשֶׂה כִּי הֲוָה בְּשַׁבָּת הֲוָה בְּיוֹם טוֹב לִישְׁתְּרֵי אַלְּמָה תְּנַן

To commemorate that disaster which occurred due to a spiked sandal, at that time they said: A person may not go out with a spiked sandal. The Gemara asks: If so, on a weekday it should also be prohibited. The Gemara answers: When this incident occurred, it was on Shabbat. Therefore, they issued the decree prohibiting the spiked sandal specifically in parallel circumstances. The Gemara challenges: If so, on a Festival wearing a spiked sandal should be permitted. Why, then, did we learn in the same mishna:
רי״ףרש״יספר הנרההשלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אל יצא – האיש בשבת כדמפרש לקמיה דבשבת היה מעשה ומעין המאורע אסרו.
אלמה תנן – במסכת ביצה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולזכר אותו אסון שאירע בגלל סנדל מסומר באותה שעה אמרו: אל יצא אדם בסנדל המסומר. ומקשים: אי הכי [אם כך] בימות החול נמי ליתסר [גם כן ייאסר] לנעול סנדל מסומר! ומשיבים: מעשה זה כי הוה [כאשר היה]בשבת הוה [הוא שהיה] ולכך גזרו איסור רק מעין המאורע, בשבת. ומקשים: אם כן ביום טוב לישתרי [יותר] לנעול סנדל מסומר! אלמה תנן [מדוע שנינו באותה משנה]:
To commemorate that disaster which occurred due to a spiked sandal, at that time they said: A person may not go out with a spiked sandal. The Gemara asks: If so, on a weekday it should also be prohibited. The Gemara answers: When this incident occurred, it was on Shabbat. Therefore, they issued the decree prohibiting the spiked sandal specifically in parallel circumstances. The Gemara challenges: If so, on a Festival wearing a spiked sandal should be permitted. Why, then, did we learn in the same mishna:
רי״ףרש״יספר הנרההשלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

שבת ס. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים שבת ס., עין משפט נר מצוה שבת ס., רב שרירא גאון ערבית שבת ס. – מהדורת ד"ר דן גרינברגר, גנזי קדם ט (תשע"ג), ברשותם האדיבה של יד יצחק בן⁠־צבי (כל הזכויות שמורות), רב שרירא גאון תרגום לעברית שבת ס. – מהדורת ד"ר דן גרינברגר, גנזי קדם ט, ברשותם האדיבה של יד יצחק בן⁠־צבי (כל הזכויות שמורות), ר׳ חננאל שבת ס., רי"ף שבת ס. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס שבת ס., רש"י שבת ס., ראב"ן שבת ס. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות שבת ס., ספר הנר שבת ס. – מהדורת הרב שניאור אידנסון, ירושלים תש"ע, באדיבות המהדיר (כל הזכויות שמורות), ר"י מלוניל שבת ס. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב דוד מצגר. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., ההשלמה שבת ס. – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., רמב"ן שבת ס. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב משה הרשלר. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א שבת ס. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי שבת ס. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה שבת ס., מהרש"א חידושי הלכות שבת ס., פני יהושע שבת ס., גליון הש"ס לרע"א שבת ס., פירוש הרב שטיינזלץ שבת ס.

Shabbat 60a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Shabbat 60a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Shabbat 60a, R. Sherira Gaon Arabic Peirush Milim Shabbat 60a, R. Sherira Gaon Hebrew Translation Peirush Milim Shabbat 60a, R. Chananel Shabbat 60a, Rif by Bavli Shabbat 60a, Collected from HeArukh Shabbat 60a, Rashi Shabbat 60a, Raavan Shabbat 60a, Tosafot Shabbat 60a, Sefer HaNer Shabbat 60a, Ri MiLunel Shabbat 60a, HaHashlamah Shabbat 60a, Ramban Shabbat 60a, Rashba Shabbat 60a, Meiri Shabbat 60a, Maharshal Chokhmat Shelomo Shabbat 60a, Maharsha Chidushei Halakhot Shabbat 60a, Penei Yehoshua Shabbat 60a, Gilyon HaShas Shabbat 60a, Steinsaltz Commentary Shabbat 60a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144