גמ׳. חסורי מחסרא והכי קתני מלכי בית דוד משוחין מלכי ישראל אין משוחין מנלן אמר רבא אמר קרא קום משחהו כי זה וגו׳, זה טעון משיחה ואין אחר טעון משיחה.
עיין ברמב״ן פרשת ויחי
(בראשית מ״ט:י) עה״פ ״לא יסור שבט מיהודה״ וז״ל אין ענינו שלא יסור לעולם, כי כתוב
(דברים כח לו) יולך ה׳ אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך, והנה הם ומלכם בגולה, אין להם עוד מלך ושרים. וימים רבים אין מלך בישראל. והנביא לא יבטיח את ישראל שלא ילכו בשבי בשום ענין בעבור שימלוך עליהם יהודה. אבל ענינו שלא יסור שבט מיהודה אל אחד מאחיו, כי מלכות ישראל המושל עליהם ממנו יהיה, ולא ימשול אחד מאחיו עליו, וכן לא יסור מחוקק מבין רגליו, שכל מחוקק בישראל אשר בידו טבעת המלך ממנו יהיה, כי הוא ימשול ויצוה בכל ישראל, ולו חותם המלכות, עד כי יבא שילה ולו יקהת כל העמים לעשות בכולם כרצונו, וזהו המשיח, כי השבט ירמוז לדוד וכו׳ והכתוב הזה רמז כי יעקב המליך שבט יהודה על אחיו והוריש ליהודה הממשלה על ישראל. והוא מה שאמר דוד ויבחר ה׳ אלהי ישראל בי מכל בית אבי להיות למלך על ישראל לעולם כי ביהודה בחר לנגיד ובבית יהודה בית אבי ובבני אבי בי רצה להמליך על כל ישראל
(דהי״א כח ד). ואמר לא יסור, לרמוז כי ימלוך שבט אחר על ישראל, אבל מעת שיחל להיות ליהודה שבט מלכות לא יסור ממנו אל שבט אחר. וזהו שנאמר
(שם ב יג ה) כי ה׳ אלהי ישראל נתן ממלכה לדוד על ישראל לעולם לו ולבניו. וענין שאול היה, כי בעבור שדבר שאלת המלכות בעת ההיא נתעב אצל הקדוש ברוך הוא, לא רצה להמליך עליהם מן השבט אשר לו המלכות שלא יסור ממנו לעולמים, ונתן להם מלכות שעה. ולזה רמז הכתוב שאמר אתן לך מלך באפי ואקח בעברתי
(הושע יג יא), שנתנו לו שלא ברצונו, ולכן לקחו בעברתו, שנהרג הוא ובניו ונפסקה ממנו המלכות. והיה כל זה מפני שהיה שמואל שופט ונביא ולוחם מלחמותיהם על פי ה׳ ומושיע אותם, ולא היה להם לשאול מלך בימיו, כמו שאמר להם וה׳ אלהיכם מלככם
(ש״א יב יב), והקב״ה אמר לו לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם
(שם ח ז), ולפיכך לא נתן להם מלכות של קיימא. ומה שאמר הכתוב
(שם יג יג) נסכלת לא שמרת את מצות ה׳ אלהיך אשר צוך כי עתה הכין ה׳ את ממלכתך אל ישראל עד עולם, שאם לא חטא היה לזרעו מלכות בישראל, לא על כלם. וזה טעם אל ישראל. אולי היה מולך על שבטי אמו, על בנימן ואפרים ומנשה, כי יהודה ואפרים כשני עממים נחשבים בישראל, או היה מלך תחת יד מלך יהודה.ולפי דעתי היו המלכים המולכים על ישראל משאר השבטים אחרי דוד עוברים על דעת אביהם ומעבירים נחלה, והם היו סומכים על דבר אחיה השילוני הנביא שמשח לירבעם ואמר ואענה את זרע דוד למען זאת אך לא כל הימים
(מ״א יא לט). וכאשר האריכו ישראל להמליך עליהם משאר השבטים מלך אחר מלך ולא היו חוזרים אל מלכות יהודה עברו על צוואת הזקן ונענשו בהם, וכמו שאמר הושע
(ח ד) הם המליכו ולא ממני. וזה היה עונש החשמונאים שמלכו בבית שני, כי היו חסידי עליון, ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצות מישראל, ואף על פי כן נענשו עונש גדול, כי ארבעת בני חשמונאי הזקן החסידים המולכים זה אחר זה עם כל גבורתם והצלחתם נפלו ביד אויביהם בחרב. והגיע העונש בסוף למה שאמרו רז״ל
(ב״ב ג ב) כל מאן דאמר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא, שנכרתו כלם בעון הזה. ואף על פי שהיה בזרע שמעון עונש מן הצדוקים, אבל כל זרע מתתיה חשמונאי הצדיק לא עברו אלא בעבור זה שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד, והסירו השבט והמחוקק לגמרי, והיה עונשם מדה כנגד מדה, שהמשיל הקדוש ברוך הוא עליהם את עבדיהם והם הכריתו. ואפשר גם כן שהיה עליהם חטא במלכותם מפני שהיו כהנים ונצטוו
(במדבר יח ז) תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח ולמבית לפרכת ועבדתם עבודת מתנה אתן את כהונתכם, ולא היה להם למלוך רק לעבוד את עבודת ה׳. וראיתי בירושלמי במסכת הוריות (פ״ג ה״ב) אין מושחין מלכים כהנים, אמר רבי יהודה ענתוריא על שם לא יסור שבט מיהודה, אמר רבי חייא בר׳ אבא למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל
(דברים יז כ), מה כתיב בתריה לא יהיה לכהנים הלוים
(שם יח א). הנה שנו בכאן שאין מושחין מלכים מן הכהנים בני אהרן, ופירש תחלה שהוא לכבוד יהודה, שאין השררה סרה מן השבט ההוא, ולפיכך אף על פי שישראל מקימים עליהם מלך משאר השבטים כפי צורך השעה אין מושחים אותן שלא יהיה עליהם הוד מלכות, אלא כמו שופטים ושוטרים יהיו. והזכירו הכהנים שאף על פי שהן בעצמן ראויים למשיחה, אין מושחין אותן לשם מלכות, וכל שכן שאר השבטים, וכמו שאמרו בגמרא
(הוריות יא ב) שאין מושחין אלא מלכי בית דוד. ורבי חייא בר אבא פירש שהוא מנוע מן התורה שלא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה במלכות. והוא דבר ראוי והגון עכ״ל.
ומבואר מדברי הרמב״ן דממליכים מלך משאר שבטי ישראל לצורך השעה. ולפי הרמב״ן י״ל דבימי החשמונאים הוצרכו כלל ישראל למלך כדי להתנגד ליונים, ועיקר תפקידם של מלכות החשמונאים היה להלחם עם היונים ולטהר את בית המקדש, והחשמונאים חטאו בזה שהם נשארו מלכים אף לאחר שניצחו את היוונים ולא מינו מלך מבית דוד. אמנם עיין ברמב״ם (פרק ג מהל׳ חנוכה הלכה א) שכתב וז״ל בבית שני כשמלכו יון גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות, ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות, וצר להם לישראל מאד מפניהם ולחצום לחץ גדול עד שריחם עליהם אלהי אבותינו והושיעם מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני עכ״ל. ומדברי הרמב״ם מבואר דחלק מהגאולה מהיונים היתה בזה שהעמידו מלך מן הכהנים, ומשמע דחולק על הרמב״ן שכתב דהחשמונאים כולם מתו משום שעברו על הציווי דלא יסור שבט מיהודה שאין ממנין מלך אלא משבט יהודה, ובירושלמי אמרינן דיש איסור מיוחד למנות מלך מן הכהנים. ואילו הרמב״ם סובר דאין איסור שיהיו הכהנים מלכים, דהרי כתב שחלק מהישועה היתה שהעמידו מלך מן הכהנים וחזרה המלכות לישראל יתר על מאתים שנה. ויתכן דס״ל הכי משום שהמלכות של הכהנים היתה רק לשעה. ועוד יתכן לומר דהרמב״ם סובר דמעיקר תפקידם של הכהנים היא לשמור על בית המקדש וקדושתה, דמצות שמירת המקדש מבפנים מוטלת על הכהנים (פ״ח מהל׳ בית הבחירה ה״ג), ומצינו דבימי גלות יון היונים חיללו את ביהמ״ק, ומצינו בגמ׳ סוכה
(דף נו:) דמרים בת בילגה אמרה ״לוקוס לוקוס עד מתי אתה מכלה ממונם של ישראל״, ובימי היונים נתקיימה ״ובאו בה פריצים וחללוה״. ונראה דעיקר המלחמה ביוונים ובמינים בימי יון היתה על עבודת המקדש בטהרה וקדושת בית המקדש. וי״ל דלכן המליכו את החשמונאים שהיו כהנים, דתפקיד הכהנים הוא לשמור על ביהמ״ק, והחשמונאים שהיו כהנים היו אחראים על בית המקדש
א.
ומרן הגר״ח זצ״ל היה מבאר את הפסוק
(זכריה ג:ז) ״אם בדרכי תלך וגם אתה תדין את ביתי וגם תשמור את חצרי ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה״, דעיקר תפקידו של הכה״ג (יהושע בן יהוצדק שמובא בנבואה שם) הוא לשמור על קדושת המקדש ״וגם תשמור את חצרי״, ולכן ביוה״כ הכה״ג מביא פר לפני ולפנים לכפר על טומאת מקדש וקדשיו, דמעיקר התפקיד של כה״ג הוא לשמור על קדושת המקדש, ורק אם הכהן גדול מקבל עליו לשמור את המקדש אז הוא ראוי לצניף הטהור
(זכריה ג: ה), ועל כן תחילת ההפטרה בחנוכה מתחילת מהא דהיה יהושע הכה״ג לבוש בגדים צואים, ולכאורה היה צריך להתחיל רק מענין המנורה שהיא בנבואה השנית בפרק ד׳, אך באמת כל ענין זה שייך לחנוכה, שתפקידם של הכהנים היא לשמור על קדושת המקדש ולכן הקדים ענין הסרת הבגדים הצואים ושמירת חצרות ה׳.
ועיין ברמב״ם (פרק ד מהל׳ מלכים ה״י) וז״ל ובכל יהיו מעשיו לשם שמים, ותהיה מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת, ולמלאות העולם צדק, ולשבור זרוע הרשעים ולהלחם מלחמות ה׳, שאין ממליכין מלך תחלה אלא לעשות משפט ומלחמות, שנאמר ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו עכ״ל. ונראה דלפי הרמב״ם התפקיד של המלך הוא ללחום מלחמת ה׳ ולהרים את דת האמת ואין ממנים מלך סתם לתועלת הציבור במילי דעלמא.ב
והנה לפי הרמב״ן יש איסור למנות מלך משאר שבטים, ואיסור מיוחד למנות מלך מהכהנים. ואילו הרמב״ם סובר שאין איסור למנות מלך משאר השבטים, ולהרמב״ם החילוק בין מלכי יהודה למלכים משאר שבטי ישראל הוא אם המלוכה חלה לעולם לדורי דורות או דהיא חלה רק לשעה, דמלכות ישראל היא רק לשעה (פ״א מהל׳ מלכים ה״ח – ה״ט). ויש לעיין לפי הרמב״ן דיש איסור למנות מלך משאר שבטי ישראל האם זה רק איסור בעלמא או דהאיסור מפקיע את המינוי מלחול מדאורייתא. והגר״מ זצ״ל אמר דיתכן דלפי הרמב״ן מלכי ישראל שמלכו בבית שני היה להם דין מלך רק מדרבנן. ועיין ברמב״ן שכתב דאין משיחה במלכי ישראל משום דליכא במלכי ישראל ״הוד מלכות אלא הם כשופטים ושוטרים״, ונראה דס״ל דליכא חלות שם מינוי בגברא במלכי ישראל וזה כוונתו במש״כ ״הוד מלכות״, אלא יש להם רק דין שררת המלכות וזה כוונתו במש״כ ״אלא הם כשופטים ושוטרים״. משא״כ הרמב״ם חולק ע״ז וסובר דכל דיני מלך חלין במלכי ישראל. ויל״ע האם הלאווין של מלך דלא ירבה לו נשים וכדומה תלויים במינוי הגברא או בשררה, וצ״ע.ג
וצ״ע איך העמידו המלכים מבית חשמונאי בלי מינוי ע״פ נביא, והרי הרמב״ם פסק (פ״א מהל׳ מלכים ה״ג) וז״ל אין מעמידין מלך תחלה אלא אלא על פי בית דין של שבעים זקנים ונביא וכו׳ עכ״ל. וי״ל דרק כשיש נביא אז נביא מעכב, ובימי החשמונאים כבר פסקה נבואה ולא היה נביא מעכב במינוי מלך. ודומה לדברי רבנו יונה (
בסנהדרין דף כ. ד״ה מתני ומוציא) דהקשה היאך יצאו למלחמה בימי בית שני כשלא היה אורים ותומים, ותירץ דכשלא היה או״ת בבית שני אזי לא חלה מצות שאלה באו״ת לפני יציאה למלחמה. (והסכים לזה הגר״מ זצ״ל).
ד הא. אולם עיין ברמב״ם בספה״מ ל״ת שס״ב שכתב וז״ל שהזהירנו שלא למנות מלך עלינו איש שלא יהיה מזרע ישראל אף על פי שהיה גר צדק. והוא אמרו (שופטי׳ יז) לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא. ולשון סיפרי לא תוכל לתת עליך איש נכרי זו מצות לא תעשה. וכו׳ אמנם המלכות לבד כבר ידעת מכתובי ספרי הנבואה שזכה בה דוד. ובביאור אמרו (
קה״ר רפ״ז וכעי״ז
יומא עב ב) כתר מלכות זכה בו דוד. וכן זרעו אחריו עד סוף כל הדורות. אין מלך למי שיאמין תורת משה רבינו ע״ה אדון כל הנביאים אלא מזרע דוד ומזרע שלמה לבד. וכל מי שהוא מזולת זה הזרע הנכבד לעניין מלכות נכרי קרינן ביה כמו שכל מי שהוא מזולת זרע אהרן לענין עבודה זר קרינן ביה. וזה מבואר אין ספק בו עכ״ל, ומשמע דאף להרמב״ם יש איסור ״לא תוכל לתת עליך איש נכרי״ למנות מלך שלא מזרע בית דוד. וצ״ל דהא דס״ל (בפ״ג מהל׳ חנוכה ה״א) דהעמדת מלך מן הכהנים במלכות החשמונאים לא היה בו איסור היינו משום שהיה מינוי לצורך השעה. ועיין ברמב״ם (פ״א מהל׳ מלכים ה״ח) וז״ל נביא שהעמיד מלך משאר שבטי ישראל והיה אותו המלך הולך בדרכי התורה והמצוות ונלחם מלחמת ה׳ הרי זה מלך וכל מצוות המלכות נוהגות בו, אע״פ שעיקר המלכות לדוד וכו׳ עכ״ל. ובהגהות הגרי״פ לספה״מ לרס״ג פרשה ז׳ כתב שצ״ל דהרמב״ם חזר בו בפסקיו במשנה תורה ממש״כ בספה״מ (ל״ת שס״ב), וס״ל במשנה תורה דליכא איסור למנות מלך משאר שבטי ישראל. אמנם יתכן דבאמת הרמב״ם סובר דחל איסור למנות מלך משאר שבטי ישראל אא״כ היה מלך ההולך בדרכי התורה ונלחם מלחמת ה׳ ויש צורך השעה למנותו כדי ללחום מלחמת ה׳, ומשו״ה לא היה איסור למנות החשמונאים למלכות דהוצרכו למנותם להלחם עם היונים ולשמור על קדושת בית המקדש.
ב. ויתכן דלכן מינו את החשמונאים למלכים ולא מינו מלכים מבית דוד, כי היה אז צורך למלך לשמור על קדושת בית המקדש וללחום מלחמת ה׳ להרים דת האמת לשבור זרוע הרשעים ולהלחם נגד היונים, והחשמונאים היו הכי ראויים לכך, ומינו אותם עפ״י עיקר מצות מינוי מלך לצורך השעה, ולא עברו על איסור במינויים לפי שיטת הרמב״ם.
ג. ועיין לעיל ברשימות בשיעורים על הרמב״ם הל׳ מלכים פ״א ה״א.
ד. ומבואר דלפי הרמב״ן יתכן שתחול חלות דין שררת מלך מבלי חלות שם מלך בגברא, ונראה דכמו״כ יתכן שתחול חלות שם מלך בגברא בלי דין שררת המלכות וכמצינו לגבי יהושע בן נון בימי משה, דחל בו חלות שם מלך בגברא אבל לא היה לו שררת המלכות עד לאחר שמת משה רבינו. ואילו להרמב״ן יש למלכי ישראל זכותי המלכות ושררה על העם אבל אין בהם חלות שם מלך בגברא. (רבינו זצ״ל)
ה. וי״ל דסהנדרין הגדול מינו את החשמונאים למלכים, דהרי כתב הרמב״ם (פ״א מלכים ה״ג) וז״ל אין מעמידין מלך תחלה אלא על פי בית דין של שבעים זקנים ונביא וכו׳ עכ״ל, ובפ״ה מהל׳ סנהדרין ה״א וז״ל אין מעמידין מלך אלא ע״פ ב״ד של שבעים ואחד וכו׳ עכ״ל. וביארנו ברשימות שיעורים למס׳ סנהדרין (דף ה. תוס׳ ד״ה ואם היה מומחה לרבים, דף י: ד״ה בענין קידוש החדש ועיבור השנה ע״י סנהדרין הגדול, ובשיעורים להלכות מלכים פ״א ה״ג) שדעת ב״ד הגדול מהוה דעת כלל ישראל, ועיין בחידושי מרן רי״ז הלוי (פ״ה מהל׳ סנהדרין ה״א) שביאר דהדין דאין ממנין מלך אלא עפ״י ב״ד של ע״א הוא דין דעצם העמדת מלך בעי ב״ד של ע״א, כי בדבר השייך לכל ישראל ב״ד של ע״א הם הבעלים על זה.