×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא אוֹ חִלּוּף מָה אִם הַזָּאָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם שְׁבוּת אֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת שְׁחִיטָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם מְלָאכָה אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא תִּדְחֶה אֶת הַשַּׁבָּת אָמַר לוֹ ר׳רַבִּי אֱלִיעֶזֶר עֲקִיבָא עָקַרְתָּ מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה {במדבר ט׳:ב׳,ג׳} בְּמוֹעֲדוֹ בֵּין בַּחוֹל בֵּין בַּשַּׁבָּת.
Rabbi Akiva said to Rabbi Eliezer: Or perhaps we can reverse the order of your argument and say the opposite: If, as we know by accepted tradition, sprinkling the purifying water on Shabbat, which is prohibited only due to rabbinic decree, does not override Shabbat, then with regard to slaughter, which is prohibited as a biblically prohibited labor, is it not right that it should not override Shabbat? Therefore, it should be prohibited to slaughter the Paschal lamb when the eve of Passover occurs on Shabbat. Rabbi Eliezer said to him: Akiva, how can you say this? You have thus uprooted what is written in the Torah: “Let the children of Israel offer the Paschal lamb in its appointed time” (Numbers 9:2); the phrase “at its appointed time” indicates that the offering must be brought on that day, whether it is a weekday or Shabbat.
רש״ימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
אמר לו רבי עקיבא או חילוף – או אני אחליף הדין דפשיטא לי דהזאה מעכבא וילפינן בקל וחומר מינה לשחיטה שתעכב.
במועדו – ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו.
גמרא הרכבתו והבאתו מחון כו׳ כן צריך להיות:
בד״ה במועדו ויעשו כו׳ והזאה נמי לא מגופיה דפסח היא ולא כתיב בה מועד עכ״ל כן הוא בפי׳ הרע״ב ר״ל דודאי הזאה נמי א״א לעשותה מע״ש אפ״ה לא דחי שבת משום דמכשירי מצות פסח היא ולא מגופיה דפסח ולא כתיב מועד אלא בגופי׳ דפסח לר״ע וק״ל:
מבני בתירה כו׳. ג׳ היו בני בתירה והם כולם ת״ח נזכרו בערוך בשמם רבי יהושע ור׳ שמעון ור׳ יהודה ובודאי דרק א׳ מהם היה נשיא אבל הלכה זו כשנשאלה נתעלמה מכולם וק״ל:
אמר לו ר׳ עקיבא לר׳ אליעזר: או חלוף, ושמא נחליף את סדר הקל וחומר שלך ונאמר להיפך: מה אם הזאה שהיא אסורה בשבת משום שבות בלבד אינה דוחה את השבת כפי המקובל בידינו, שחיטה שהיא אסורה משום מלאכה, אינו דין שלא תדחה את השבת ותהיה אסורה שחיטת הפסח כשחל ערב פסח להיות בשבת?! אמר לו ר׳ אליעזר: כיצד אפשר לומר כך? עקיבא, עקרת מה שכתוב בתורה ״ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו״ (במדבר ט, ב), ובמועדו משמע בין בחול בין בשבת.
Rabbi Akiva said to Rabbi Eliezer: Or perhaps we can reverse the order of your argument and say the opposite: If, as we know by accepted tradition, sprinkling the purifying water on Shabbat, which is prohibited only due to rabbinic decree, does not override Shabbat, then with regard to slaughter, which is prohibited as a biblically prohibited labor, is it not right that it should not override Shabbat? Therefore, it should be prohibited to slaughter the Paschal lamb when the eve of Passover occurs on Shabbat. Rabbi Eliezer said to him: Akiva, how can you say this? You have thus uprooted what is written in the Torah: “Let the children of Israel offer the Paschal lamb in its appointed time” (Numbers 9:2); the phrase “at its appointed time” indicates that the offering must be brought on that day, whether it is a weekday or Shabbat.
רש״ימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) אָמַר לוֹ רַבִּי הָבֵא לִי מוֹעֵד לְאֵלּוּ כְּמוֹעֵד לַשְּׁחִיטָה כְּלָל אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא כׇּל מְלָאכָה שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת אֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת שְׁחִיטָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ מע״שמֵעֶרֶב שַׁבָּת דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת.:

Rabbi Akiva said to Rabbi Eliezer: My teacher, bring me an appointed time stated in the Torah for these tasks, namely, carrying the animal or bringing it from outside the Shabbat limits, like the appointed time stated with respect to slaughter. The Paschal lamb must be slaughtered on the fourteenth of Nisan, but there is no fixed time when the animal must be brought to the Temple, and it is therefore possible to transport it before Shabbat. Rabbi Akiva stated a principle: Any prohibited labor required for the offering of the sacrifice that can be performed on the eve of Shabbat does not override Shabbat; slaughter, which cannot be performed on the eve of Shabbat, overrides Shabbat.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הבא לי מועד לאלו – שיהא זמן קבוע להן כמה שקבוע לשחיטה הילכך כיון דלא קביע להו זימנא ומצי למיעבד להו מאתמול לא דחו והזאה נמי לאו מגופיה דפסח היא ולא כתיב בה מועד.
אמר לו ר׳ אליעזר: רבי, הבא לי מועד האמור בתורה לאלו כלומר, להרכבתו ולהבאתו מחוץ לתחום, כמועד לשחיטה. שהרי לשחיטה נאמר זמן קבוע ואין אפשרות לעשותה אלא בארבעה עשר בניסן ואין לדחותה לזמן אחר, אבל להבאת הבהמה לא נאמר זמן קבוע ולכך אין לעשותה אלא מלפני השבת. כלל אמר ר׳ עקיבא: כל מלאכה הצריכה לקרבן שאפשר לעשותה מערב שבת — אינה דוחה את השבת, שחיטה שאי אפשר לעשותה מערב שבת — דוחה את השבת.
Rabbi Akiva said to Rabbi Eliezer: My teacher, bring me an appointed time stated in the Torah for these tasks, namely, carrying the animal or bringing it from outside the Shabbat limits, like the appointed time stated with respect to slaughter. The Paschal lamb must be slaughtered on the fourteenth of Nisan, but there is no fixed time when the animal must be brought to the Temple, and it is therefore possible to transport it before Shabbat. Rabbi Akiva stated a principle: Any prohibited labor required for the offering of the sacrifice that can be performed on the eve of Shabbat does not override Shabbat; slaughter, which cannot be performed on the eve of Shabbat, overrides Shabbat.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) גמ׳גְּמָרָא: תָּנוּ רַבָּנַן הֲלָכָה זוֹ נִתְעַלְּמָה מִבְּנֵי בְתִירָא פַּעַם אַחַת חָל אַרְבָּעָה עָשָׂר לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת שָׁכְחוּ וְלֹא יָדְעוּ אִם פֶּסַח דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת אִם לָאו אָמְרוּ כְּלוּם יֵשׁ אָדָם שֶׁיּוֹדֵעַ אִם פֶּסַח דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת אִם לָאו אָמְרוּ לָהֶם אָדָם אֶחָד יֵשׁ שֶׁעָלָה מִבָּבֶל וְהִלֵּל הַבַּבְלִי שְׁמוֹ שֶׁשִּׁימֵּשׁ שְׁנֵי גְּדוֹלֵי הַדּוֹר שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן וְיוֹדֵעַ אִם פֶּסַח דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת אִם לָאו שָׁלְחוּ וְקָרְאוּ לוֹ אָמְרוּ לוֹ כְּלוּם אַתָּה יוֹדֵעַ אִם הַפֶּסַח דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת אִם לָאו אָמַר לָהֶם וְכִי פֶּסַח אֶחָד יֵשׁ לָנוּ בַּשָּׁנָה שֶׁדּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת וַהֲלֹא הַרְבֵּה יוֹתֵר מִמָּאתַיִם פְּסָחִים יֵשׁ לָנוּ בַּשָּׁנָה שֶׁדּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת.

GEMARA: The Sages taught a baraita with regard to the basic halakha governing the eve of Passover that occurs on Shabbat: This law was forgotten by the sons of Beteira, who were the leaders of their generation. The fourteenth of Nisan once occurred on Shabbat, and they forgot and did not know whether the Paschal lamb overrides Shabbat or not. They said: Is there any person who knows whether the Paschal lamb overrides Shabbat or not? They said to them: There is a certain man in Jerusalem who came up from Babylonia, and Hillel the Babylonian is his name. At one point, he served the two most eminent scholars of the generation, Shemaya and Avtalyon, and he certainly knows whether the Paschal lamb overrides Shabbat or not. The sons of Beteira sent messengers and called for him. They said to him: Do you know whether the Paschal lamb overrides Shabbat or not? He said to them: Have we but one Paschal lamb during the year that overrides Shabbat? Do we not have many more than two hundred Paschal lambs, i.e., sacrifices, during the year that override Shabbat?
ר׳ חננאלרש״יתוספות רי״ד מהדורה תליתאהבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תנו רבנן הלכה זו נתעלמה מבני בתירא פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת אמרו לו להלל הזקן פסח דוחה את השבת או לא אמר להו וכי פסח אחד יש לנו שדוחה את השבת והלא יותר ממאתים פסחים דוחין את השבת כו׳ ירושלמי אית תנא תני מאה פסחים [אית תנא תני מאתים] אית תנא תני שלש מאות מאן דתני מאה תמידין [של] שבת מאן דתני מאתים תמידין ומוספין של שבתות מאן דתני ג׳ מאות מוסיף של ראשי חדשים ושל ימים טובים וכו׳.
גמ׳ הלכה זו – שפסח דוחה שבת.
בני בתירה – נשיאים היו.
אמר להן – הלל.
וכי פסח אחד יש לנו שדוחה את השבת והלא יותר ממאתים פסחים יש לנו שדוחין את השבת – כלומר יותר ממאתים קרבנו׳ יש שדוחין שבת בשנה חמשים שבתות השנה בכל שבת ושבת ארבעה כבשים שנים לתמידים ושנים למוספין הרי מאתים לבד שבת שבתוך פסח ובתוך החג שקריבין בהן מוספי היום שבעת טלאים בפסח וארבעה עשר לחג.
ת״ר הלכה זו נתעלמה מבני בתירה כו׳ – ירושלמי אמר ר׳ אבין והלא אי איפשר לשני שבועות שלא יחול ארבעה עשר בשבת ולמה נעלמה הלכה מהם כדי ליתן גדולה להלל. אמר ר׳ מנא אנא שמעית מן ר׳ יודן ומכל רבנין מפני מה נוהגין בבית דין שלמטה כבוד כדי שלא ירבו המחלקות בישראל. שלשה הניחו בית דין בעולם הזה וירשו להם חיי עולם הבא ואילו הן יונתן בן שאול ור׳ אלעזר בן עזריה וזקני בתירה דשדין גרמון מן נשיותא ומנוניה נשיא.
יותר ממאתים פסחים כו׳ – ירושלמי אית תניי תני מאה ואית תנא תני מאתים ואית תניי תני שלש מאות מאן דאמר מאה תמידין ומאן דאמר מאתים תמידין ומוספי שבתות ומאן {דאמר}⁠1 שלש מאות תמידין ומוספי שבתות ושל ימים טובים ושל ראשי חדשים ושל מועדות.
1. כן הושלם בדפוסים. בכ״י ששון 557 חסר: ״דאמר״.
כל שנתמנה מנהיג על הצבור ראוי לו שיהא משתדל בכל כחו להנהיג כראוי להנהגה המסורה לו ואם נתמנה נשיא להנהיג את דורו בדברי תורה ומלי דשמיא ראוי לו שיהא שלם ובקי בכל עניני הוראה ויודע להשיב לכל מי שבא לקנתרו ואם מכיר בעצמו שאינו ראוי לכך שבח הוא לו שלא יתבייש להניח את כתרו ולמסרו למי שראוי לו דרך הערה אמרו כאן ובתלמוד המערב על זקני בתירא שהיו נשיאים וידועים במנהיגים בכל הוראה ואמרו עליהם פעם אחת נעלם מהם אם פסח דוחה שבת ודבר זה אי אפשר לפרשו כפשוטו שהרי אין לך שמטה שלא יהא ארבעה עשר בניסן בא בתוכה פעם אחת בשבת אלא הטעם נעלם מהם והיה שם מי שקנתר בכך ולא ידעו להשיב ובתלמוד המערב אמרו והלא אין לך שני שבועות שלא יהא ארבעה עשר בשבת והיאך נתעלמה הלכה מהם אלא ליתן גדולה להלל ונתביישו בדבר ואמרו יש כאן אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו כלומר שיודע להוכיח כן מן הכתוב אמרו לו יש כאן אדם אחד שעלה מבבל והלל הבבלי שמו ששמש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון אפשר שממנו תוחלת שלחו ואמרו לו כלום אתה יודע פסח אם דוחה שבת אם לאו אמר להם וכי פסח אחד יש לנו שדוחה שבת והלא יותר ממאתים פסחים דוחין את השבת בכל שנה כלומר קרבנות כבשים שהם דומים לקרבנות פסחים והם ארבעה שבכל שבת ושבת שני תמידין ושני מוספין ושבעה כבשים בשבת שבתוך הפסח וארבעה עשר בשבת של חג אמרו לו כבר אמרנו שיש ממך תוחלת אלא זו מנין לך ונאמר בתלמוד המערב התחיל דורש להם מהיקש מקל וחומר מגזרה שוה מהיקש הואיל ותמיד קרבן צבור ופסח קרבן צבור מה תמיד וכו׳ מקל וחומר ומה תמיד שאין חייבין עליו כרת דוחה פסח שחייבין על מניעתו כרת אינו דין וכו׳ מגזרה שוה נאמר בתמיד במועדו ונאמר בפסח במועדו מה תמיד וכו׳ מיד הושיבוהו בראש ומנוהו נשיא ובתלמוד המערב אמרו שלשה הניחו כתריהן בעולם הזה וירשו העולם הבא אלו הן יונתן בן שאול ור׳ אלעזר בן עזריה וזקני בתירא אמר ר׳ אילא יונתן בן שאול אפי׳ נשים יודעות שדוד עתיד למלוך ר׳ אלעזר תניין הוה הא לית לך אלא כהדא דזקני בתירא דשרון גרמון מן נשיאותא ומנינון נשיא:
רש״י בד״ה אמר להן כו׳ את השבת והלא כו׳ שבעה טלאים בפסח כו׳ כצ״ל והד״א:
א גמרא לעצם ההלכה היסודית בענין פסח שחל להיות בשבת תנו רבנן [שנו חכמים]: הלכה זו נתעלמה מבני בתירא שהיו ראשי הדור באותם הימים. פעם אחת חל ארבעה עשר בניסן להיות בשבת, שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת אם לאו. אמרו: כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו? אמרו להם: אדם אחד יש בירושלים שעלה מבבל והלל הבבלי שמו, ששימש בשעתו את שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון, ויודע בוודאי אם פסח דוחה את השבת אם לאו. שלחו בני בתירא וקראו לו, אמרו לו: כלום אתה יודע אם הפסח דוחה את השבת אם לאו? אמר להם: וכי פסח אחד בלבד יש לנו בשנה שדוחה את השבת? והלא הרבה יותר ממאתים פסחים (קרבנות) יש לנו בשנה שדוחין את השבת.
GEMARA: The Sages taught a baraita with regard to the basic halakha governing the eve of Passover that occurs on Shabbat: This law was forgotten by the sons of Beteira, who were the leaders of their generation. The fourteenth of Nisan once occurred on Shabbat, and they forgot and did not know whether the Paschal lamb overrides Shabbat or not. They said: Is there any person who knows whether the Paschal lamb overrides Shabbat or not? They said to them: There is a certain man in Jerusalem who came up from Babylonia, and Hillel the Babylonian is his name. At one point, he served the two most eminent scholars of the generation, Shemaya and Avtalyon, and he certainly knows whether the Paschal lamb overrides Shabbat or not. The sons of Beteira sent messengers and called for him. They said to him: Do you know whether the Paschal lamb overrides Shabbat or not? He said to them: Have we but one Paschal lamb during the year that overrides Shabbat? Do we not have many more than two hundred Paschal lambs, i.e., sacrifices, during the year that override Shabbat?
ר׳ חננאלרש״יתוספות רי״ד מהדורה תליתאהבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אָמְרוּ לוֹ מִנַּיִן לָךְ אָמַר לָהֶם נֶאֱמַר מוֹעֲדוֹ בַּפֶּסַח וְנֶאֱמַר {במדבר כ״ח:ב׳} מוֹעֲדוֹ בַּתָּמִיד מָה מוֹעֲדוֹ הָאָמוּר בַּתָּמִיד דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת אַף מוֹעֲדוֹ הָאָמוּר בַּפֶּסַח דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת.

They said to him: From where do you know this? He said to them: “Its appointed time” is stated with regard to the Paschal lamb and “its appointed time” is also stated with regard to the daily offering, for the verse says: “Command the children of Israel and say to them, My offering, the provision of My sacrifice made with fire, for a sweet savor to Me, shall you observe to offer Me at its appointed time” (Numbers 28:2). From here we learn that the daily offering is brought even on Shabbat. Thus, the daily morning and afternoon offerings are brought on more than fifty Shabbatot over the course of the year, and two sheep are offered every Shabbat as additional offerings, for a total of more than two hundred sacrifices a year that override Shabbat. Just as the expression “its appointed time,” which is stated with regard to the daily offering, indicates that it overrides Shabbat, so too “its appointed time,” which is stated with regard to the Paschal lamb, indicates that it overrides Shabbat.
רש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מה מועדו הנאמר בתמיד – ולקמיה פריך תמיד גופיה מנא להו.
מה מועדו האמור בתמיד דוחה את השבת – ולקמן יליף מעל עולת התמיד תימא דבשמעתין לא דריש ממשמעות דמועדו וכן הא דפסח דחי טומאה ילפינן לקמן מאיש איש איש נדחה ואין ציבור נדחין ובתמיד ילפינן מג״ש דמועדו מועדו ובפרק כיצד צולין (לקמן דף עז.) משמע דדריש לה ממשמעות דמועדו דתניא וידבר משה את מועדי ה׳ מה ת״ל לפי שלא מצינו בכל התורה שנאמר בהן מועדו אלא בפסח ותמיד מועדו אפי׳ בשבת מועדו אפילו בטומאה שאר קרבנות מנין משמע דממשמעות׳ דמועדו דריש ועוד דקאמר התם וצריכי דאי כתב רחמנא תמיד שכן תדיר וכליל אבל פסח לא ואי כתיב פסח שכן כרת ואי מגזירה שוה ילפינן מה צריך לצריכותא הא איצטריך מועדו דתמיד משום טומאה ודפסח משום שבת אלא ודאי ממשמעותא דמועדו דריש וע״כ תנאי היא ועוד בפ׳ ר׳ ישמעאל במנחות (מנחות עב.) דריש שתי הלחם דדחו שבת מתקריב תקריב אפילו בשבת ואפילו בטומאה ולפי שמעתין מצי למילף בג״ש דמועדו מפסח ותמיד או ממשמעותא כמו בכיצד צולין (לקמן דף עז.).
אף המוצא עצמו בקי ושלם ויודע להשיב בכל דבר לא יחליט את הדברים מסברתו אלא בדבר שהשכל מורה עליו או מפי הקבלה שכל שמורה הוראה מסברת עצמו בלא הכרח נותן מקום ופתחון פה על עצמו לחלוק ואף בתלמוד המערב שנינו שלא נתמנה הלל נשיא עד שהניח מה שהיה סבור להביאו מעצמו מהיקש ומקל וחומר ומגזרה שוה ובא לו מצד קבלתו והוא שאמרו שם אמרו לו כבר אמרנו יש לנו ממך תוחלת היקש שאמרת יש לך תשובה לא אם אמרת בתמיד שיש בו קצבה תאמר בפסח שאין לו קצבה כלומר אלא כפי מה שהם קל וחומר שאמרת יש לו תשובה לא אם אמרת בתמיד שהוא קדשי קדשים תאמר בפסח שהוא קדשים קלים גזרה שוה שאמרת יש לה תשובה שאין אדם דן גזרה שוה מעצמו שאלו כן אף השרץ מטמא באהל והמת בכעדשה דדריש בגד ועור בגד ועור לגזרה שוה ר׳ יוסי בשם ר׳ בא אדם דן גזרה שוה לקיים תלמודו אבל לא לבטל תלמודו אע״פ שהיה יושב ודורש כל היום כלו לא קבלו ממנו עד שאמר להם יבא עלי כך שמעתיה משמעיה ואבטליון מיד קבלו ממנו והושיבוהו בראש ומנוהו נשיא כן אמרו שם על זו ר׳ זעירא בשם ר׳ אלעזר כל תורה שאין לה אב אינה תורה:
תוס׳ בד״ה מה מועדו כו׳ ואי מג״ש ילפינן מה צריך לצריכותא הא איצטריך כו׳ עכ״ל ק״ק ומאי קושיא דאימא דה״ק דלהכי איצטריך ליה לתנא לג״ש דמועדו ולא סגי ליה בלאו ג״ש למילף פסח מתמיד לענין שבת ותמיד מפסח לענין טומאה משום דאיכא בכל חדא מינייהו חומרא דליתא באידך ודו״ק:
אמרו לו: מנין לך? אמר להם: נאמר ״מועדו״ בפסח, ונאמר ״מועדו״ גם בקרבן התמיד, כאמור: ״צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאישי ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו״ (במדבר כח, ב), הרי מפורש שמקריבים את קרבן התמיד אף בשבת, נמצא שביותר מחמישים שבתות השנה מקריבים קרבן תמיד של בוקר וקרבן תמיד של בין הערביים, וכן את שני הכבשים של מוספי השבת, נמצאו יותר ממאתים קרבנות בשנה הדוחים את השבת. מה ״מועדו״ האמור בתמיד דוחה את השבת, אף ״מועדו״ האמור בפסח דוחה את השבת.
They said to him: From where do you know this? He said to them: “Its appointed time” is stated with regard to the Paschal lamb and “its appointed time” is also stated with regard to the daily offering, for the verse says: “Command the children of Israel and say to them, My offering, the provision of My sacrifice made with fire, for a sweet savor to Me, shall you observe to offer Me at its appointed time” (Numbers 28:2). From here we learn that the daily offering is brought even on Shabbat. Thus, the daily morning and afternoon offerings are brought on more than fifty Shabbatot over the course of the year, and two sheep are offered every Shabbat as additional offerings, for a total of more than two hundred sacrifices a year that override Shabbat. Just as the expression “its appointed time,” which is stated with regard to the daily offering, indicates that it overrides Shabbat, so too “its appointed time,” which is stated with regard to the Paschal lamb, indicates that it overrides Shabbat.
רש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) וְעוֹד ק״וקַל וָחוֹמֶר הוּא וּמָה תָּמִיד שֶׁאֵין עָנוּשׁ כָּרֵת דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת פֶּסַח שֶׁעָנוּשׁ כָּרֵת אֵינוֹ דִּין שֶׁדּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת.

And furthermore, it is an a fortiori inference: If the daily offering, the neglect of which is not punishable by karet, overrides Shabbat, is it not right that the Paschal lamb, the neglect of which is punishable by karet, should override Shabbat?
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ועוד, קל וחומר הוא: ומה קרבן תמיד שאין ענוש כרת אם לא הקריבו דוחה את השבת, פסח שענוש כרת אם לא הקריבו אינו דין שדוחה את השבת.
And furthermore, it is an a fortiori inference: If the daily offering, the neglect of which is not punishable by karet, overrides Shabbat, is it not right that the Paschal lamb, the neglect of which is punishable by karet, should override Shabbat?
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) מִיָּד הוֹשִׁיבוּהוּ בָּרֹאשׁ וּמִינּוּהוּ נָשִׂיא עֲלֵיהֶם וְהָיָה דּוֹרֵשׁ כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ בְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח הִתְחִיל מְקַנְטְרָן בִּדְבָרִים אָמַר לָהֶן מִי גָּרַם לָכֶם שֶׁאֶעְלֶה מִבָּבֶל וְאֶהְיֶה נָשִׂיא עֲלֵיכֶם עַצְלוּת שֶׁהָיְתָה בָּכֶם שֶׁלֹּא שִׁמַּשְׁתֶּם שְׁנֵי גְּדוֹלֵי הַדּוֹר שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן.

After Hillel brought these proofs, they immediately seated him at the head and appointed him Nasi over them, and he expounded the laws of Passover that entire day. In the course of his teaching, he began rebuking them [mekanteran] them with words. He said to them: What caused this to happen to you, that I should come up from Babylonia and become Nasi over you? It was the laziness in you that you did not serve the two most eminent scholars of the generation living in Eretz Yisrael, Shemaya and Avtalyon.
הערוך על סדר הש״סרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך קנתר
קנתרא(פסחים סו.) התחיל מקנתרן בדברים (נדרים מח.) אנשי גליל קנתרין הן (נזיר מט) אל יכנסו תלמידי מאיר לכאן מפני שקנתרנין הן פי׳ מכעיסין הן (בראשית רבה כה) עד כאן בצלם ובדמות מכאן ואילך קינן קנתורין (בפסיקתא דשמעי) וזה שהיה מבני המדינה היה אומר לה דברים של קנתורין פי׳ דברי כעס (א״ב פי׳ בל״י פעל העוקץ והמפריש):
א. [צאנק.]
והיה יושב ודורש – כדרך שהנשיא עושה.
מקנטרן – לשון קניטה ועצבון קונטנדי״ר בלעז.
אע״פ שמצא עצמו שלם ובקי ויודע להשיב ומקובל מפי גדול או מפי גדולים לא יהא מקנתרם בדברים ומתנשא עליהם יותר מדאי אלא כל שהגדילו הם את מעלתו יהא הוא מדבר להם בנחת ומשפיל עצמו לפניהם ואם קנתר והתנשא עליהם נענש ומתבייש מתוך קנתורו דרך הערה אמרו על הלל כיון שמנוהו עליהם התחיל מקנתרם בדברים ואמר להם מי גרם לכם לצרוך לבבלי הזה ולהיותו נשיא עליכם לא עצלות שהיתה בכם שלא שמשתם שני גדולי עולם שהיו יושבים אצלכם שמעיה ואבטליון כיון שקנתרם בדברים נתעלמה הלכה ממנו אמרו לו שכח ולא הביא סכין מערב שבת מהו אמר להם שמעתי ושכחתי אלא הנח להם לישראל שאם אינן נביאים בני נביאים הם כלומר ואנו סומכים על מה שיעשו הם מעצמם למחר מי שפסחו טלה היה תוחבו בין צמרו מי שפסחו גדי קושרו בין קרניו נמצאו פסחיהם מביאין סכיניהם עמהם כיון שראה מעשה נזכר הלכה אמר כך שמעתי מפי שמעיה ואבטליון מכאן אמרו כל המתגאה אם חכם הוא חכמתו מסתלקת אם נביא הוא נבואתו מסתלקת אם חכם הוא וכו׳ מהלל אם נביא וכו׳ מדבורה דכתיב חדלו ארחות וכו׳ כלומר מרוב המלחמות עד שקמתי כלומר ששבחה עצמה על המנהיגים שלפניה וכתיב עורי עורי כלומר שנשתתקה על מה שאמרה וכן אמרו כל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת אם נביא נבואתו מסתלקת אם חכם וכו׳ ממשה דכתיב בפרשת מדין ויקצוף משה וכו׳ החייתם וכו׳ וכתיב אחריו ויאמר אלעזר אך את הזהב וכו׳ כלומר שהוצרך אלעזר להודיעם דין גיעולי עכו״ם כאלו נעלם הדבר ממשה ואם נביא וכו׳ מאלישע שכעס על יהורם בן אחאב ואמר לו מה לי ולך וכו׳ לך אל נביאי אביך וכו׳ ואמר חי ה׳ לולי פני יהושפט אני נושא אם אביט אליך ואם אראך וכתיב ועתה קחו לי מנגן כלומר שהוצרך השתדלות להיות נבואתו חוזרת:
ואהיה נשיא כו׳. לא הל״ל אלא מי גרם שאהיה נשיא כו׳ דא״כ לא היה קנטורו רק אנשיא שהוריד את עצמו אבל קנטורו היה גם עם שאר בני בתירה ות״ח אחרים דהיינו מי גרם לכם שהקב״ה נתן בלב הלל לבא מבבל לירושלים בפסח זה שחל י״ד שלו בשבת.
ואמר עצלות שבכם כו׳. מצינו לשון זה בביטול תורה כמ״ש בעצלתים ימך המקרה גו׳ וק״ל.
כיון שהביא הלל ראיות אלה מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהן והיה דורש כל היום כולו בהלכות הפסח. התחיל בתוך דבריו מקנטרן (מתגרה בהם) בדברים. אמר להן: מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם — עצלות שהיתה בכם שלא שמשתם שני גדולי הדור שהיו בארץ ישראל, שמעיה ואבטליון.
After Hillel brought these proofs, they immediately seated him at the head and appointed him Nasi over them, and he expounded the laws of Passover that entire day. In the course of his teaching, he began rebuking them [mekanteran] them with words. He said to them: What caused this to happen to you, that I should come up from Babylonia and become Nasi over you? It was the laziness in you that you did not serve the two most eminent scholars of the generation living in Eretz Yisrael, Shemaya and Avtalyon.
הערוך על סדר הש״סרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אָמְרוּ לוֹ ר׳רַבִּי שָׁכַח וְלֹא הֵבִיא סַכִּין מע״שמֵעֶרֶב שַׁבָּת מַהוּ אָמַר לָהֶן הֲלָכָה זוֹ שָׁמַעְתִּי וְשָׁכַחְתִּי אֶלָּא הַנַּח לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל אִם אֵין נְבִיאִים הֵן בְּנֵי נְבִיאִים הֵן.

They said to Hillel: Our teacher, if one forgot and did not bring a knife on the eve of Shabbat and cannot slaughter his Paschal lamb, what is the law? Since he could have brought the knife before Shabbat, he cannot bring it on Shabbat; but what should he do in this situation? He said to them: I once heard this halakha from my teachers but I have forgotten it. But leave it to the Jewish people; if they are not prophets to whom God has revealed His secrets, they are the sons of prophets, and will certainly do the right thing on their own.
רש״ימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מהו – הבאת סכין אינה דוחה דהא אפשר למיעבד מאתמול ומה יעשה.
שמעתי ושכחתי – לקמן מפרש טעמא.
בני נביאים הן – ותראו מה יעשו.
אם אינם נביאים כו׳. ר״ל דודאי כבר מימים שחל י״ד בשבת אלא שאכשר שהיה זה זמן רב ונשכח היאך עשו וגם הלל אמר ששמעתי כבר ושמחתי לזה אמר אם אין נביאים הן לידע היאך עשו מ״מ בני נביאים הן ואולי יהיו זקנים בתוך ישראל שיזכרו היאך עשו כבר וכן נתברר למחר כו׳ וק״ל.
אמרו לו: רבי, שכח אדם ולא הביא סכין מערב שבת, ואינו יכול לשחוט את הפסח, מהו? מה יעשה והלוא כיון שהיה יכול וצריך להביאו מערב שבת, שוב אינו יכול להביאו היום? אמר להן: הלכה זו שמעתי מרבותי ושכחתי, אלא הנח להם לישראל, אם אין נביאים הן שנגלה להם סוד ה׳ — בני נביאים הן ובודאי יכוונו מעצמם לאמת.
They said to Hillel: Our teacher, if one forgot and did not bring a knife on the eve of Shabbat and cannot slaughter his Paschal lamb, what is the law? Since he could have brought the knife before Shabbat, he cannot bring it on Shabbat; but what should he do in this situation? He said to them: I once heard this halakha from my teachers but I have forgotten it. But leave it to the Jewish people; if they are not prophets to whom God has revealed His secrets, they are the sons of prophets, and will certainly do the right thing on their own.
רש״ימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) לְמָחָר מִי שֶׁפִּסְחוֹ טָלֶה תּוֹחֲבוֹ בְּצַמְרוֹ מִי שֶׁפִּסְחוֹ גְּדִי תּוֹחֲבוֹ בֵּין קַרְנָיו רָאָה מַעֲשֶׂה וְנִזְכַּר הֲלָכָה וְאָמַר אכָּךְ מְקוּבְּלַנִי מִפִּי שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן.

The next day, on Shabbat that was the eve of Passover, one whose Paschal offering was a lamb took the knife and stuck it in its wool; and one whose Paschal offering was a goat, which does not have wool, stuck it between its horns. Hillel saw the incident and remembered the halakha that he had once learned and said: This is the tradition I received from the mouths of Shemaya and Avtalyon, meaning that this is in fact the proper course of action. This concludes the text of the baraita and the Gemara will begin to elucidate it.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספות רי״ד מהדורה תליתאהבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
למחר – בארבעה עשר בשבת.
שפסחו טלה תחב לו בצמרו – את הסכין.
ומי שפסחו גדי – שאין לו צמר אלא שיער שאין יכול לתוחבו בצמרו תחב לו בין קרניו ואין זה משאוי לעבור עליו משום שביתת בהמתו דלאו אורחיה בכי האי מלאכה ובענין זה הביאו סכיניהן.
ראה – הלל זה המעשה שעשו.
ונזכר הלכה – כך שמעתי.
כך מקובלני – שכך הלכה כמו שעשו אלו.
למחר מי שפסחו טלה כו׳ – מוכיח מיכן שבי״ג בניסן שאלו אותו על הסכינין ואם כן למה לא הכריזו שיביאום מהיום. ויש לומר: דכבר היה סמוך לחשיכה מפני שהיה יושב ודורש בהלכות הפסח כל היום כולו. אינמי יש לומר כך היה דרכם לעשות כשהיה חל להיות י״ד בשבת ומפני שהיו נהוגים העם לעשות כן עשו כך שאף על פי שיכולים להביאם מאתמול התירו להם להביאם בשבת כיון דהוי כלאחר יד ועל ידי בהמה והלל יודע היה שבשבת היו מביאים אותם אלא ששכח באיזה עינין הותר להם להביאם.
ממה שכתבנו למדת שאין הבאת סכין דוחה שבת מ״מ יכולין הם להביאו על ידי הכבש עצמו אם כבש הוא שיהו תוחבים אותו בצמרו ואם גדי הוא שיהו קושרים אותו בין קרניו ואע״פ שיש כאן עבודה בקדשים שהרי כיוצא בה בפרה נקראת עבודה כמו שאמרו בתלמוד המערב נשען עליה נתלה בזנבה עבר בה את הנהר קפל עליה את המוסירה פסולה ומאחר שנקרא עבודה אע״פ שהקרבן אינו נפסל בכך מ״מ הוא עבר על לא תעבוד וכו׳ שכל הקדשים נכללו בו בתלמוד המערב ראיתי שכל שהוא לשם הקדש אינה עבודה ואף בפרה תלה בה כהן סכין לשחטה כשרה וכמו שנאמר בה שכל לצרכה כשרה כמו שבארנו בשני של עבודה זרה ונראין הדברים ומ״מ בסוגיא זו תרצוה שלא היו מקדישין אותה עד פתח העזרה וכמו שאמרו על הלל שמעולם לא מעל בעולתו והוא שהיה מביאה חולין לעזרה ומקדשה וסומך עליה ושוחטה ואותה שעה היו נוטלין הסכין משם ולא אמרו שאין מקדשין ביום טוב וכל שכן בשבת אלא בקרבנות שאין זמנן קבוע לאותו היום אבל כל שזמנן קבוע לאותו היום מותר וכמו שאמרו מקדיש אדם פסחו בשבת וחגיגתו ביום טוב ולדעת זה נראה שבפרה אם תלה בה סכין פסלה אא״כ אתה בא עליה מטעם שכל לצרכה כשרה ושתהא קורא דבר זה לצרכה אע״פ שיש לחלוק:
ושמא תאמר והרי מחמר הוא שכל המנהיג בהמה שיש עליה משאוי אע״פ שאינו רוכב עליה הן שמחמר אחריה הן שמנהיגה לפניה אפי׳ הנהיגה בקול כל שהולכת טעונה מחמת קולו מחמר הוא ויש בו איסור לאו כמו שביארנו במקומו באחרון של שבת תדע שמאחר שאין דרך כבש במשאוי אין זה אלא מחמר כלאחר יד וחזר לו שבות ואע״פ שנאסר בזה שבות שאפשר לו מבערב כגון הרכבתו והבאתו חוץ לתחום על הדרכים שביארנו באמת כך הוא אלא ששבות זה קל ממנו שאלו היה שבות זה דבר המצוי אלא שהוא אסור מדברי סופרים כגון שנציע דרך הנחה שלא יהא דין מחמר של תורה אמור אלא במחמר אחר הבהמה והיא טעונה אבל הנהגתה ברסן או בקולו כשהיא טעונה אין איסור אלא איסור סופרים והיה הוא מנהיגה בקול או ברסנה היה שבות כשאר מיני השבות והיה נאסר אבל מאחר ששבות זה איסור תורה שבו נפקע מחמת הבהמה שאין דרכה בטעינה כלל הרי זה שבות בדבר שכלאחר יד והוא קל משבות אחר ובמקום מצוה לא גזרו בו הא מתורת רשות אסור אף על חיה ועוף ומה שאמרו במי שהחשיך לו בדרך ואין עמו נכרי שיתן לו את כיסו שאם יש עמו בהמה נותן את כיסו עליה כבר פרשו בה דוקא כשהיא מהלכת ושאם יראה אותה שתרצה לעמוד יטלה מעליה כדי שלא תהא שם לא עקירה ולא הנחה ואף בזו אסרו שלא להנהיגה אפי׳ בקול כל שהכיס עליה ואף בכל אלו לא התירו אא״כ אין עמו נכרי:
למחר בשבת בערב הפסח מי שהיה פסחו טלה היה לוקח את הסכין ותוחבו בצמרו, ומי שהיה פסחו גדי שאין לו צמר, תוחבו בין קרניו. ראה הלל מעשה שעשו ונזכר בהלכה. ואמר: כך באמת מקובלני מפי שמעיה ואבטליון שכן ראוי לעשות.
The next day, on Shabbat that was the eve of Passover, one whose Paschal offering was a lamb took the knife and stuck it in its wool; and one whose Paschal offering was a goat, which does not have wool, stuck it between its horns. Hillel saw the incident and remembered the halakha that he had once learned and said: This is the tradition I received from the mouths of Shemaya and Avtalyon, meaning that this is in fact the proper course of action. This concludes the text of the baraita and the Gemara will begin to elucidate it.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספות רי״ד מהדורה תליתאהבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) אָמַר מָר נֶאֱמַר מוֹעֲדוֹ בַּפֶּסַח וְנֶאֱמַר מוֹעֲדוֹ בְּתָמִיד מָה מוֹעֲדוֹ הָאָמוּר בַּתָּמִיד דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת אַף מוֹעֲדוֹ הָאָמוּר בַּפֶּסַח דּוֹחֶה שַׁבָּת וְתָמִיד גּוּפֵיהּ מְנָלַן דְּדָחֵי שַׁבָּת אִילֵּימָא מִשּׁוּם דִּכְתִיב בֵּיהּ בְּמוֹעֲדוֹ פֶּסַח נָמֵי הָא כְּתִיב בֵּיהּ מוֹעֲדוֹ.

The Master said above: “Its appointed time” is stated with regard to the Paschal lamb and “its appointed time” is stated with regard to the daily offering. Just as “its appointed time,” which is stated with regard to the daily offering, indicates that it overrides Shabbat, so too “its appointed time,” which is stated with regard to the Paschal lamb, indicates that it overrides Shabbat. And from where do we derive that the daily offering itself overrides Shabbat? If we say because “in its appointed time” is written in its regard, “in its appointed time” is also written with regard to the Paschal lamb. Were it possible to derive from this expression that the sacrifice is offered even on Shabbat, it would not be necessary to derive the law governing the Paschal lamb from a verbal analogy between the daily offering and the Paschal lamb.
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר מר נאמר במועדו בפסח ונאמר במועדו בתמיד מה זו דוחה שבת דכתיב עולת שבת בשבתו על עולת התמיד אף פסח דוחה שבת וכו׳ ועוד קל וחומר וכו׳ הכי קאמר להו נהי גזרה שוה לא גמיר לכו דאין אדם דן גזרה שוה מעצמו אלא אם כן [קבל] קבלה מאבותיו אבל היה לכם לדון קל וחומר מעצמו אמרו [לו] קל וחומר איכא למיפרך מה לתמיד שכן כליל שכן תדיר.
פסח נמי כתיב ביה במועדו – ולא שמעת לי׳ מיניה ומתמיד ילפת ליה אלא על כרחיך מדבעית למילף מתמיד לא משתמע להו דחיית שבת דאמרי במועדו דקאמר בזמן התירא קאמר הכא בתמיד נמי לא משמע להו ומנא ליה.
ב עד כאן לשון הברייתא, ומעתה באים לבררה בגמרא. אמר מר [החכם]: נאמר ״מועדו״ בפסח ונאמר ״מועדו״ בתמיד, מה ״מועדו״ האמור בתמיד דוחה את השבת, אף ״מועדו״ האמור בפסח דוחה את השבת. ושואלים: ותמיד גופיה [עצמו] מנלן דדחי [מנין לנו שהקרבתו דוחה] את השבת? אילימא [אם תאמר] משום דכתיב ביה [שנאמר בו] ב״מועדו״ — פסח נמי הא כתיב ביה [גם כן הרי נאמר בו] ״מועדו״, ואין די בכך שהרי אם היה אפשר ללמוד זאת מלשון ״מועדו״ בלבד לא היה צורך ללומדו בגזירה השווה!
The Master said above: “Its appointed time” is stated with regard to the Paschal lamb and “its appointed time” is stated with regard to the daily offering. Just as “its appointed time,” which is stated with regard to the daily offering, indicates that it overrides Shabbat, so too “its appointed time,” which is stated with regard to the Paschal lamb, indicates that it overrides Shabbat. And from where do we derive that the daily offering itself overrides Shabbat? If we say because “in its appointed time” is written in its regard, “in its appointed time” is also written with regard to the Paschal lamb. Were it possible to derive from this expression that the sacrifice is offered even on Shabbat, it would not be necessary to derive the law governing the Paschal lamb from a verbal analogy between the daily offering and the Paschal lamb.
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אֶלָּא מוֹעֲדוֹ לָא מַשְׁמַע לֵיהּ הָכָא נָמֵי מוֹעֲדוֹ לָא מַשְׁמַע לֵיהּ אֶלָּא אָמַר קְרָא {במדבר כ״ח:י׳} עוֹלַת שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ עַל עוֹלַת הַתָּמִיד מִכְּלָל [עוֹלָה] דְּתָמִיד קְרֵבָה בְּשַׁבָּת.

Rather, you must conclude that the expression “its appointed time,” which is stated with regard to the Paschal lamb, does not indicate to Hillel that the Torah was so particular about the timing of the Paschal lamb that its slaughter overrides Shabbat. Here too, with regard to the daily offering, you must say that “its appointed time” does not indicate to him that it is brought on Shabbat, and so this expression is not the source of this law. Rather, the law is derived from the verse that states: “The burnt-offering of Shabbat on its Shabbat, beside the continual burnt-offering and its libation” (Numbers 28:10), from which it may be inferred that the daily burnt-offering is brought even on Shabbat.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אלא אמר קרא – במוספין עולת שבת בשבתו על עולת התמיד לבד מעולת התמיד אלמא תמיד נמי דחי.
אלא על כרחך ״מועדו״ שנאמר בפסח לא משמע ליה [נשמע לו] שאפשר ללמוד מזה שהקפיד עליו הכתוב עד כדי שידחה את השבת. אם כן הכא נמי [כאן בשבת גם כן] ״מועדו״ לא משמע ליה [נשמע לו] ואינו למד מכאן. אלא הטעם הוא כי אמר קרא [המקרא] בהמשך הדברים: ״עלת שבת בשבתו על עלת התמיד ונסכה״ (במדבר כח, י), מכלל [מכאן] שעולה של תמיד קריבה בשבת.
Rather, you must conclude that the expression “its appointed time,” which is stated with regard to the Paschal lamb, does not indicate to Hillel that the Torah was so particular about the timing of the Paschal lamb that its slaughter overrides Shabbat. Here too, with regard to the daily offering, you must say that “its appointed time” does not indicate to him that it is brought on Shabbat, and so this expression is not the source of this law. Rather, the law is derived from the verse that states: “The burnt-offering of Shabbat on its Shabbat, beside the continual burnt-offering and its libation” (Numbers 28:10), from which it may be inferred that the daily burnt-offering is brought even on Shabbat.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) אָמַר מָר וְעוֹד ק״וקַל וָחוֹמֶר וּמָה תָּמִיד שֶׁאֵין עָנוּשׁ כָּרֵת דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת פֶּסַח שֶׁעָנוּשׁ כָּרֵת אֵינוֹ דִּין שֶׁדּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת אִיכָּא לְמִיפְרַךְ מָה לְתָמִיד שֶׁכֵּן תָּדִיר וְכָלִיל ק״וקַל וָחוֹמֶר אֲמַר לְהוּ בְּרֵישָׁא וּפַרְכוּהּ וַהֲדַר אֲמַר לְהוּ גְּזֵירָה שָׁוָה.

The Gemara raises another question: The Master said in that same baraita: And furthermore, it is an a fortiori inference: If the daily offering, the neglect of which is not punishable by karet, overrides Shabbat, is it not right that the Paschal lamb, the neglect of which is punishable by karet, should override Shabbat? The Gemara points out that there is room to refute the logic of this argument: What is unique about the daily offering that enables it to override Shabbat? That it is frequent, and something that is frequent always takes precedence; and also that it is totally consumed on the altar, unlike the Paschal lamb, most of which is eaten by human beings. The Gemara explains that this is what happened: Hillel first told them the a fortiori inference, but they refuted it and proved that it was not reliable, as explained above; and then he told them the verbal analogy, and a verbal analogy is based on an oral tradition originating from Moses at Sinai and must be accepted.
רש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר מר ועוד קל וחומר כו׳ ופרכוה – מהא פירכא שכן כליל שכן תדיר.
מה לתמיד שכן תדיר – ותימה ונילף מבינייהו דתמיד ומילה או משתי הלחם (גרידא) דדחו שבת.
ועוד שואלים: אמר מר [החכם] באותה ברייתא: ועוד קל וחומר, ומה תמיד שאין ענוש כרת על אי הקרבתו דוחה את השבת, פסח שענוש כרת על אי הקרבתו אינו דין שדוחה את השבת. ומעירים: איכא למיפרך [יש מקום לשבור] את תוקפו של הקל וחומר: מה לתמיד שהוא חמור מצד אחר שכן הוא תדיר ודבר התדיר בכל יום יש לו דין קדימה, ועוד שהוא כליל שהוא עולה כולו למזבח, לא כפסח שרובו נאכל להדיוטות. ומסבירים, כך היה; קל וחומר אמר להו ברישא ופרכוה [להם בתחילה ופרכוהו] כפי שאמרנו, והוכיחו שאין לסמוך עליו. והדר אמר להו [ואחר כך אמר להם] גזירה שוה, וגזירה שוה היא מסורת עד למשה מסיני ומחייבת.
The Gemara raises another question: The Master said in that same baraita: And furthermore, it is an a fortiori inference: If the daily offering, the neglect of which is not punishable by karet, overrides Shabbat, is it not right that the Paschal lamb, the neglect of which is punishable by karet, should override Shabbat? The Gemara points out that there is room to refute the logic of this argument: What is unique about the daily offering that enables it to override Shabbat? That it is frequent, and something that is frequent always takes precedence; and also that it is totally consumed on the altar, unlike the Paschal lamb, most of which is eaten by human beings. The Gemara explains that this is what happened: Hillel first told them the a fortiori inference, but they refuted it and proved that it was not reliable, as explained above; and then he told them the verbal analogy, and a verbal analogy is based on an oral tradition originating from Moses at Sinai and must be accepted.
רש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) וְכִי מֵאַחַר דְּגָמַר גְּזֵירָה שָׁוָה ק״וקַל וָחוֹמֶר לְמָה לִי אֶלָּא לְדִידְהוּ קָאָמַר לְהוּ בִּשְׁלָמָא גְּזֵירָה שָׁוָה לָא גָּמְרִיתוּ דְּאֵין אָדָם דָּן גְּזֵירָה שָׁוָה מֵעַצְמוֹ אֶלָּא ק״וקַל וָחוֹמֶר דְּאָדָם דָּן מֵעַצְמוֹ אִיבְּעִי לְכוּ לְמֵידָן אֲמַרוּ לֵיהּ קַל וָחוֹמֶר פְּרִיכָא הוּא.:

The Gemara asks: But since Hillel learned this verbal analogy from his teachers, why do I need an a fortiori inference? Why did he add a logical argument of his own if he had an explicit verbal tradition that this was the halakha? The Gemara answers: Rather, he said it for them, to show that they had not sufficiently exerted themselves in clarifying this halakha: Granted, you did not learn the verbal analogy on your own, because you acted according to the principle that one may not expound a verbal analogy on one’s own. Since there is no limit to the laws that one can extract using this method of derivation, such a derivation is only legitimate if it has been transmitted as part of the oral tradition, and apparently they did not learn this verbal analogy from their teachers. But an a fortiori inference, which one can derive on one’s own, you should have derived and you would then have known how to resolve this question. They said to him: It is a faulty a fortiori inference, as we have shown that it can be easily refuted.
הערוך על סדר הש״סרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך גזירה
גזירהא(מועד קטן יט) גזירות בית דין פי׳ פסקי דינין ופתיחין. (מועד קטן יט) שלשה ימים קודם הרגל וכו׳ גזירות בטלו ימים לא בטלו פי׳ נדחו גזירת האבילות גבי הרגל שיש לו לגלח וזולתי זה מגזירות האבלות ואם לא גילח ערב הרגל אסור לגלח אחר הרגל. (שבת צז.) גזרה לא גמיר פי׳ לא גמיר רבי עקיבא גזירה שוה אלא הוא דרש לעצמו ומזאת אתה נמד דכל גזרה שוה דלא גמיר׳ היא ליכא למיסמך עלה (פסחים סו.) נהי דגזרה שוה לא גמירא לנו דאין אדם דן גזירה שוה מעצמו אלא א״כ קבלה מרבותיו אבל היה לכם לדון קל וחומר דאדם דן ק״ו מעצמו:
ערך אצבע
אצבעב(עירובין נג.) א׳ רבא ואנן כאצבע בקירא לסבר׳ ס״א אוצבתא פי׳ כאצבע בקירא קרושה שלא יכנס בה. אמר רב אשי ולשכחה כאצבעתא בביזרא פי׳ כאצבע שישים אדם בתוך זרע שילך לו מהרה. ס״א כי אצבעתא בקירא קירא רכה כשמניח אצבעו לתוכו נעשה גומא וכשמגביה מפעפע ועולה ומתמלאת הגומא כאלו לא נשקעה בתוכה אצבע ולא היתה גומא בתוכה. ולשכחה כאצבעתא בביזרא פירוש ששוקע אצבעו בזרעונים כגון חרדל וכיוצא בהן נראה כאילו עושה גומא וכאשר מרים אצבעו חוזרת ומתמלאת הגומא מיד כך אנו כשמשלימין המסכתא ומתחילין אחרת מיד שוכחין הראשונה. פי כסיכתא בגודא לגמרא כמו היתד בכותל שאינו מעלה ולא מוריד כך אנו בגמרא. פי׳ אחר כמו שיכולין להכניס יתד בכותל שאין בו נקב (בכורות מה:) ננס לא ישא ננסת שמא יצא מהן אוצבתא פי׳ ולד קצר כאצבע. (נדה מד) במשנה פחות מכאן כנותן אצבע בעין פי׳ הבא על נערה פחותה מג׳ שנים אינו חייב כלום שהוא כאדם שנותן אצבעו בעין דמה עין מדמעת חוזרת ומדמע׳ אף זו אע״פ שמוציא בתולין באים בתולים אחרים ולא הויא ביאתו ביאה. (כתובות ה) (מנחות יא) בגמ׳ מפני שאמרו הקומץ זו זרת זו קמיצה זו אמה זו אצבע זו גודל. פי׳ זו זרת אצבע קטנה שמה זרת למדוד ממנה עד גודל למדידת החשן דכתיב ביה זרת ארכו וזרת רחבו. זו קמיצה שעד האצבע של מעלה מן הזרת היה קומץ מן המנחה. זו אמה שבאותו אצבע האמצעי היא מדת האמה ושל מעלה הימנו הוא אצבע האמור בתורה וטבל הכהן באצבעו. גודל הוא בוהן על שם בהן ידו הימנית. (משנה תמיד בפרק לא היו כופתין) הפריש את הריאה מן הכבד ואצבע הכבד מן הכבד פי׳ היא יותרת הכבד. (פסחים סו) בגמ׳ ואפילו מן התמחוי ואי בעית אימא באלמנה לפי שאין כל האצבעות שוות. (נדה סו.) ותבדוק עצמה בביאה ראשונה של בעל שלישי לפי שאין כל האצבעות שוות פי׳ אבר של איש:
ערך תהב
תהבג(פסחים עד.) כיצד צולין את הפסח שפוד של רמון ותוהבו מתוך פיו (כריתות טו: ובספרי בפ׳ כהן משיח) וחותכו עד שהוא מניח כשעורה ותוהבו בסירה (פסחים סו) מי שפסחו טלה תוהב לו בצמרו. (חגיגה כד) ונמצא מת תהוב בקרקעיתה של ספינה פי׳ דעוץ (בריש כלאים) אין תהבין זמורה של גפן לתוך האבטיח (א״ב תחב כתוב בנוסחאות בכולהו):
א. [ענטשיידיגינג, אויס שפרויך.]
ב. [פינגר. דאס מענליכע גליד.]
ג. [איין שטעקען.]
וכי מאחר דגמיר – מרבותיו שגזירה שוה זו לכך באה דקיימא לן אין אדם דן גזירה שוה מעצמו אלא אם כן נתקבלה ובאה מסיני דדילמא קרא למילתא אחריתי אתא וכיון דהוא כך קיבל הרי הוא כמו שנכתב בגופו בפירוש ולמה ליה קל וחומר שהוא דבר סברא מדעתו ומלבו.
הכי קאמר נהי דגזירה שוה לא גמריתו – מרבותיכם גזירה שוה צריכא רב דאין אדם דן גזירה שוה מעצמו אלא אם כן למדה מרבו אלא קל וחומר כו׳.
אמרו לו קל וחומר – דאית ביה לא דיינינן דפריכא הוא כדאמרן שכן תדיר.
ושואלים: וכי מאחר (מכיון) דגמר [שלמד] מרבותיו גזירה שוה לענין זה, קל וחומר למה לי? לשם מה להוסיף לימוד משל עצמו, כאשר יש בידו מסורת מוחלטת שכך היא ההלכה! ומשיבים: אלא לדידהו קאמר להו [להם לשיטתם אמר להם] להראות שלא טרחו דיים בבירור הלכה זו. בשלמא [נניח] גזירה שוה לא גמריתו [למדתם בעצמכם] משום שנהגתם לפי הכלל שאין אדם דן גזירה שוה מעצמו שאין סוף לדברים שאפשר להוציא בדרך זו, ואין לה תוקף אלא אם קיבלה מפי רבו והם לא קיבלוה מרבותיהם. אלא קל וחומר שאדם דן מעצמו איבעי לכו למידן [צריך היה לכם לדון] והייתם יודעים לפתור בעיה זו! אמרו ליה [לו] קל וחומר פריכא הוא [שבור, מפוקפק] שהרי אפשר לסתרו מיד כפי שאמרנו.
The Gemara asks: But since Hillel learned this verbal analogy from his teachers, why do I need an a fortiori inference? Why did he add a logical argument of his own if he had an explicit verbal tradition that this was the halakha? The Gemara answers: Rather, he said it for them, to show that they had not sufficiently exerted themselves in clarifying this halakha: Granted, you did not learn the verbal analogy on your own, because you acted according to the principle that one may not expound a verbal analogy on one’s own. Since there is no limit to the laws that one can extract using this method of derivation, such a derivation is only legitimate if it has been transmitted as part of the oral tradition, and apparently they did not learn this verbal analogy from their teachers. But an a fortiori inference, which one can derive on one’s own, you should have derived and you would then have known how to resolve this question. They said to him: It is a faulty a fortiori inference, as we have shown that it can be easily refuted.
הערוך על סדר הש״סרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) אָמַר מָר לְמָחָר מִי שֶׁפִּסְחוֹ טָלֶה תּוֹחֵב לוֹ בְּצַמְרוֹ גְּדִי תּוֹחֵב לוֹ בֵּין קַרְנָיו

The Master said further in the baraita: The next day, one whose Paschal offering was a lamb stuck the knife in its wool, and one whose Paschal offering was a goat stuck it between its horns so as to avoid carrying the knife on Shabbat.
תוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תוחב לו בצמרו – וא״ת והא בעי כלי שרת כדילפינן בפ׳ דם חטאת (זבחים דף צז:) ויקח את המאכלת ויש לומר שהקדישום השתא משמע בשמעתין דיש איסור רשות הרבים בירושלים וקשה דאמרינן בפ׳ קמא דעירובין (עירובין ו:) ירושלים אלמלא דלתותיה ננעלות בלילה חייבין עלי׳ משום רשות הרבים ולאו דוקא ננעלות אלא ראויות לנעול כדמסיק התם ותירץ ר״י דהכא לאחר שנפרצו בה פרצות וכי האי גוונא משני בפרק בתרא דעירובין (עירובין קא) אמילתא אחריתי.
בד״ה תוחב לו כו׳ והא בעי כלי שרת כו׳ וי״ל שהקדישום כו׳ עכ״ל ר״ל שהקדישום מע״ש [א] דאל״כ תקשי ליה והתנן אין מקדישין כו׳ כדפריך לקמן וק״ל:
בא״ד משמע בשמעתין דיש איסור ר״ה בירושלים כו׳ עכ״ל בס״פ דתמיד נשחט דתנן חשיכה יצאו וצלו כו׳ נמי מוכח דיש איסור הוצאה בירושלים ואפשר לאוקמה מדין כרמלית אבל הכא משמע להו דמדין ר״ה נגעי בה מדפריך לקמן והלא מחמר דלא שייך איסור מחמר אלא באיסור ר״ה כדמוכח פרק המוציא תפילין ודו״ק:
בד״ה מה לתמיד כו׳ ונילף מבינייהו דתמיד ומילה או משתי הלחם גרידא כו׳ עכ״ל מלת גרידא טעות הוא דבהדיא אמרי׳ לקמן בפ׳ כיצד צולין דמעומר ושתי הלחם ליכא למילף מידי דאלימי משום דבאין להתיר אלא דר״ל או משתי הלחם ומחד מהנך וק״ק לי אמאי לא תיקשי להו דממוספי סוכות ופסח שהן היתרים ממאתי׳ דדחו שבת כפרש״י והיינו משום דכתיב בפסח כאלה תעשו שבעת ימים וא״א שבעת ימים בלא שבת וכן דסוכות ולקמן בפ׳ כיצד צולין יליף שעירי רגלים מבמועדיכם ומנייהו גרידא איכא למילף שפיר פסח דאינן תדיר וכליל שהיו בהן חטאות הנאכלות ולקמן בפ׳ כיצד צולין יתיישב דליכא למילף ממוספי רגלים משום דבאין לכפר ודו״ק:
אמר מר בברייתא: למחר מי שהיה פסחו טלה — תוחב לו סכין בצמרו, ומי שהיה פסחו גדיתוחב לו סכין בין קרניו וכך לא עבר על טלטול הסכין בשבת.
The Master said further in the baraita: The next day, one whose Paschal offering was a lamb stuck the knife in its wool, and one whose Paschal offering was a goat stuck it between its horns so as to avoid carrying the knife on Shabbat.
תוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

פסחים סו. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה פסחים סו., ר׳ חננאל פסחים סו., הערוך על סדר הש"ס פסחים סו., רש"י פסחים סו., תוספות פסחים סו., תוספות רי"ד מהדורה תליתאה פסחים סו., בית הבחירה למאירי פסחים סו. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה פסחים סו., מהרש"א חידושי הלכות פסחים סו., מהרש"א חידושי אגדות פסחים סו., פירוש הרב שטיינזלץ פסחים סו., אסופת מאמרים פסחים סו.

Pesachim 66a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Pesachim 66a, R. Chananel Pesachim 66a, Collected from HeArukh Pesachim 66a, Rashi Pesachim 66a, Tosafot Pesachim 66a, Tosefot Rid Third Recension Pesachim 66a, Meiri Pesachim 66a, Maharshal Chokhmat Shelomo Pesachim 66a, Maharsha Chidushei Halakhot Pesachim 66a, Maharsha Chidushei Aggadot Pesachim 66a, Steinsaltz Commentary Pesachim 66a, Collected Articles Pesachim 66a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144