×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) אִי אַתָּה רַשַּׁאי לְהַתִּירָן בִּפְנֵיהֶם אָמַר לוֹ וְלָאו מִי אִיתְּמַר עֲלַהּ אָמַר רַב חִסְדָּא בְּכוּתָאֵי כּוּתָאֵי מַאי טַעְמָא מִשּׁוּם דִּמְסָרְכִי מִילְּתָא הָנָךְ אִינָשֵׁי נָמֵי סָרְכִי מִילְּתָא.
you are not allowed to permit these actions in their presence, lest they come to treat other prohibitions lightly, saying: If this previously prohibited activity was permitted, other prohibitions are not particularly stringent either. How did Rav Yosef permit the residents of Ḥozai to eat rice dough? Rav Yosef said to Abaye: And wasn’t it stated about this halakha concerning stringencies that Rav Ḥisda said: This was stated specifically with regard to Samaritans? The Gemara rejects this: What is the reason that this applies to Samaritans? It is due to the fact that they will extend this matter of leniency, and add to it additional, unjustified leniencies. These people of Ḥozai will also extend this matter of leniency, and come to practice additional leniencies in other cases, as they are ignoramuses.
רש״יראב״ד כתוב שםבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
דסרכי מילתא – של קולא ומזלזלין יותר.
הנך אינשי נמי – כיון דלא גמרי.
סרכי מילתא – קושיא היא דאתו לאימנועי מחלה אף מדגן.
המפריש מן האורז על הדגן אוכל טבלים דלא חל השם על האורז ולא ניתקן הדגן והמפריש מן הדגן על האורז מאכיל טבל לכהן שאין השם חל על הדגן בשביל האורז שהרי אינו מחוייב ונמצא שאין זו חלה אלא טבל.
[במאור דף יז. ד״ה אבל בחומרי. לרי״ף סי׳ תשנז (פסחים דף נא.)]
כתוב שם: ואם הוא דבר שמנהגו בטעות מתירין אותו בפניהם בכל ענין ואין לחוש לאותו מנהג וכו׳.
אמר אברהם: מה שכתב הוא טעות. שאין רשאי להתיר בפני בני מדינה שום דבר, ממעשה [דף נ.] דבני חוזאי וממלתיה דרב אשי, דוק ותשכח. עוד אני אומר שהמנהג שהוא בטעות אין חוששין לו בין לחומרי מקום שיצא משם בין לחומרי מקום שהלך לשם, אלא שלא יתיר אותו בפניהם כמו שאמרתי.]⁠1
[במאור שם דף יז.]
כתוב שם: והני דנחתי ממערבא אסור להו למעבד עבידתא ביום טוב שני.
אמר אברהם: זה רוח שקר. שאין בכל הגולה ולא בארץ ישראל מי שלא ינהוג שני ימים טובים שכל גליות2. וממעשה דרמי בר תמרי [חולין דף קי.] בכחלים שאכל אותם חוץ לתחום ולא אמר להם דעתי לחזור יכולים אנו ללמוד שאין תלמיד רשאי לעשות כן במקום שיש גדול ממנו להתירו לעצמו במקום הרב, ומשום כבודו דרב חסדא לא היה רשאי לעשותו. ובכמה מקומות הוא זה בתלמוד, אתריה דרב הוה [שבת דף יט:], באתריה דרבי יוחנן לא הוה מטלטל [שבת דף מו.] ואין ספק.
1. קטע זה אינו בכ״י.
2. עיין ברמב״ם הל׳ קדה״ח פ״ה ה״ד-ו, ובשו״ת רב האי גאון (תשובות הגאונים, מוסאפאיה, ליק סי׳ א׳).
בני אדם שהיו נוהגים במנהג שיש באותו מנהג חשש איסור אע״פ שמנהגם מ״מ חומרא הוא הואיל ואפשר לבא ממנו לידי מכשול אין חוששין לו ומבטלין אותו בפניהם מעתה כבר ידעת שעיסת האורז פטורה מן החלה מקום שאינן בני תורה שנהגו להפריש חלה מן האורז רואים אם רובם אוכלים אורז מניחים מנהגם במקומו שאם נזיזם ממנו תורת חלה משתכחת מהם ואם רובם אוכלים מחמשת המינים מסלקים אותם ממנהגם שמא יבאו מזה להפריש ממנה על התבואה ונמצא מן הפטור על החיוב ועיסתם טבל בידם או מן התבואה עליה ונמצא מן החיוב על הפטור וחלתם טבל ביד כהן ושמא תאמר אף בחמשת המינים נחוש עליהם שמא יפרישו ממין על שאינו מינו אפשר שמחמשת המינים הואיל וכתובים הם בהדיא הכל יודעים שקצתן מינים בפני עצמן אבל אורז ודוחן וקטניות סבורים הם שבטלים הם אצל איזה מחמשת המינים ליקרא מינו לתרום מזה על זה:
אי אתה רשאי להתירן בפניהם שלא יבואו לזלזל בשאר איסורים, שיאמרו: אם דבר זה הותר לנו אף איסורים אחרים אינם חמורים. וכיצד התיר להם רב יוסף? אמר לו: ולאו מי איתמר עלה [והאם לא נאמר על הלכה זו] אמר רב חסדא: דברים אלה נאמרו בכותאי [בשומרונים] ולא באחרים! ודוחים: כותאי מאי טעמא — משום דמסרכי מילתא [השומרונים מה הטעם אסור משום שמושכים את הדבר] ומצרפים אליו הקלות יתרות שלא כדין, הנך אינשי נמי סרכי מילתא [אותם אנשים גם כן ימשכו את ההיתר] ויתירו דברים אחרים, שהרי הם עמי הארץ.
you are not allowed to permit these actions in their presence, lest they come to treat other prohibitions lightly, saying: If this previously prohibited activity was permitted, other prohibitions are not particularly stringent either. How did Rav Yosef permit the residents of Ḥozai to eat rice dough? Rav Yosef said to Abaye: And wasn’t it stated about this halakha concerning stringencies that Rav Ḥisda said: This was stated specifically with regard to Samaritans? The Gemara rejects this: What is the reason that this applies to Samaritans? It is due to the fact that they will extend this matter of leniency, and add to it additional, unjustified leniencies. These people of Ḥozai will also extend this matter of leniency, and come to practice additional leniencies in other cases, as they are ignoramuses.
רש״יראב״ד כתוב שםבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי חָזֵינַן אִי רוּבָּן אוֹרֶז אָכְלִי לָא נֵיכְלַהּ זָר בְּאַפַּיְיהוּ דִּילְמָא מִשְׁתַּכְחָא תּוֹרַת חַלָּה מִינַּיְיהוּ וְאִי רוּבָּן דָּגָן אָכְלִי נֵיכְלַהּ זָר בְּאַפַּיְיהוּ דִּילְמָא אָתֵי לְאַפְרוֹשֵׁי מִן הַחִיּוּב עַל הַפְּטוּר וּמִן הַפְּטוּר עַל הַחִיּוּב.

Rather, Rav Ashi said: We see, if the majority of people in that place eat rice, do not let a non-priest eat ḥalla in their presence, lest the halakhic category of ḥalla be forgotten from them. And if most of them eat grain, let a non-priest eat ḥalla separated from rice dough in their presence, lest they separate ḥalla from grain, from which separating ḥalla is a requirement, on behalf of rice from which separating ḥalla is an exemption, in which case the priest eating the ḥalla would be eating bread from which ḥalla was not separated; or from that which is an exemption on behalf of that which is a requirement, in which case the person eating the grain bread would be eating bread from which ḥalla was not separated.
ר׳ חננאלתוספותראב״ד כתוב שםתוספות רי״ד מהדורה תליתאהמהר״ם חלאווהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בני חוזאי נהגו להפריש חלה מן האורז שאינו חייב בחלה ואסקינ׳ אמר רב אשי חזינן אי רובא דבני חוזאי אורז אכלי לא ניכלה זר באנפייהו כי היכי דלא תשתכח תורת חלה מינייהו ואי רובא חיטי ושערי אכלי ניכלה זר להאי חלת האורז באפייהו כדי שיתברר להם שאין בה תורת חלה דחיישינן דלמא אתו לאפרושי חלה מן עיסה של אורז על עיסה של חטין דאתו למימר כיון שכלן חייבין בחלה מין אחד מהן זה פוטר את זה.
דילמא אתי לאפרושי מן הפטור על החיוב – וא״ת והיכי אתי למיטעי תיפוק ליה דמפריש ממין על שאין מינו וי״ל דבבלול איכא למיטעי דלית ביה משום מין על שאין מינו כדפי׳ בפ׳ כל שעה (לעיל לה.) ואיכא למיחש שתהא עיסה רובה אורז במקום אחד ויפריש מאותו צד על צד אחר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אי רובא דגן אכלי ניכלה זר באפיהו דאתי לעשורי מן החייוב על הפטור ומן הפטור על החייוב – קשיא לי טובא ואפילו אם נאמר שהאורז חייב בחלה כלום יכול לעשר ולתרום ממנו על הדגן לא יהא אלא חטים ושעורים ששניהן מין דגן וחייבין בחלה ואין תורמין מזה על זה כדתנן בפרק ב׳ כל שהוא כלאים בחבירו לא יתרום מזה על זה אפילו מן היפה על הרע ואם תרם אין תרומתו תרומה ואם כן היאך יבוא זה ליטול חלה מן האורז על החטים או מן החטים על האורז. ואם תאמר שמא יבוא לערב קמח של חטים בקמח אורז ויעשה מהן עיסה שבעינין זה בבלול מצטרפין כל חמשת המינין היכי דמי אי דיהבי חטים טעם באורז חיובי מיחייבא כולה עיסה כדתנן בפרק ג׳ דחלה העושה עיסה מן החיטין ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה וכשנוטל חלה מאותה העיסה חלה גמורה היא ואם אין בחטין בנותן טעם באורז בטלו שם ופטורה היא ואם יקח חלה מה בכך כמו שהעיסה בלולה גם החלה בלולה ואם חייבת חייבת ואם פטורה פטורה ומאי נפיק מינה חורבא איכא.
דלמא אתי לעשורי מן החיוב על הפטור ומן הפטור על החיוב – וא״ת ומאי שני משעורין ושאר מינין שאין מפרישין מהן על החטין ואפי״ה חייבין כולם בחלה ולא חיישינן דלמא אתי לאפרושי ממין על שאינו מינו תירץ הראב״ד ז״ל רבני חוזאי הוו טעי בדר׳ יוחנן דאמר לעיל אורז מין דגן הוא וחייב בחלה הלכך אתי לאפרושי מיני׳ על הדגן:
אלא אמר רב אשי: חזינן [רואים אנו] אי [אם] רובן של אנשי אותו מקום אורז אכלי [אוכלים] — לא ניכליה [יאכלנה] זר את החלה באפייהו [בפניהם], דילמא משתכחא [שמא תשכח] תורת הפרשת חלה מינייהו [מהם], ואי [ואם] רובן דגן אכלי [אוכלים] — ניכלה [יאכלנה] זר באפייהו [בפניהם], שאז חשוב לעשות זאת, דילמא אתי לאפרושי [שמא יבואו להפריש] מן החיוב על הפטור. שאם יחשבו שמפרישים חלה מאורז, אף יפרישו חלה מדגן עבור האורז, או מן הפטור על החיוב מן האורז על הדגן, ולא יצאו ידי חובתם.
Rather, Rav Ashi said: We see, if the majority of people in that place eat rice, do not let a non-priest eat ḥalla in their presence, lest the halakhic category of ḥalla be forgotten from them. And if most of them eat grain, let a non-priest eat ḥalla separated from rice dough in their presence, lest they separate ḥalla from grain, from which separating ḥalla is a requirement, on behalf of rice from which separating ḥalla is an exemption, in which case the priest eating the ḥalla would be eating bread from which ḥalla was not separated; or from that which is an exemption on behalf of that which is a requirement, in which case the person eating the grain bread would be eating bread from which ḥalla was not separated.
ר׳ חננאלתוספותראב״ד כתוב שםתוספות רי״ד מהדורה תליתאהמהר״ם חלאווהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) גּוּפָא דְּבָרִים הַמּוּתָּרִין וַאֲחֵרִים נָהֲגוּ בָּהֶן אִיסּוּר אִי אַתָּה רַשַּׁאי לְהַתִּירָן בִּפְנֵיהֶן אָמַר רַב חִסְדָּא בְּכוּתָאֵי עָסְקִינַן וכ״עוְכוּלֵּי עָלְמָא לָא וְהָתַנְיָא רוֹחֲצִין שְׁנֵי אַחִין כְּאֶחָד וְאֵין רוֹחֲצִין שְׁנֵי אַחִין בְּכָבוּל וּמַעֲשֶׂה בִּיהוּדָה וְהִלֵּל בָּנָיו שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁרָחֲצוּ שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד בְּכָבוּל וְלָעֲזָה עֲלֵיהֶן כׇּל הַמְּדִינָה אָמְרוּ מִיָּמֵינוּ לֹא רָאִינוּ כָּךְ וְנִשְׁמַט הִלֵּל וְיָצָא לַבַּיִת הַחִיצוֹן וְלֹא רָצָה לוֹמַר לָהֶן מוּתָּרִין אַתֶּם.

After mentioning halakhot relating to customs, the Gemara returns to discuss the matter itself. If matters are permitted but others were accustomed to treat them as a prohibition, you are not allowed to permit these actions in their presence. Rav Ḥisda said: We are dealing with Samaritans, not with Jews. The Gemara is surprised at this: And doesn’t this apply to everyone? Wasn’t it taught in a baraita to the contrary? Two brothers may bathe together, and there is no concern that doing so is immodest or will lead to sinful thoughts. However, the custom was that two brothers do not bathe together in the city of Kabul (see I Kings 9:13). And there was an incident involving Yehuda and Hillel, sons of Rabban Gamliel, who bathed together in Kabul, and the entire city denounced them and said: In all our days we have never seen that type of conduct. Hillel stole away and went out to the outer chamber and did not want to tell them: You are permitted to do so. He preferred to obey the city residents rather than rule it permitted for two brothers to bathe together.
ר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותראב״ד כתוב שםתוספות רי״ד מהדורה תליתאהבית הבחירה למאיריריטב״אמהר״ם חלאווהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
גופה דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם אוקמה רב חסדא בכותאי מאי טעמא משום דסרכי אומרין הלא דבר פלוני היינו נוהגין בו איסור והיה מותר כן גם דבר זה מותר הוא ויבואו להתיר האיסור לפיכך כל דבר שנהגו בו איסור אין מתירין אותו להם ולאו כותאי בלבד אלא אפילו מקום שאינן בני תורה וחיישינן כי האי גונא אין מתירין להם כגון כבול שנהגו שלא לרחוץ שני אחים כאחד ונכנסו יהודה והלל בני רבן גמליאל לרחוץ כאחד ולעזה עליהם כל המדינה אמרו לא ראינו כך מימינו ונשמט הלל ויצא לבית החיצון ולא רצה לומר מותרים אתם וכן בבירי נהגו שלא לצאת בשבת בקורדקייסין פי׳ מנעל שאין לו עקב והוא סנדי ויצאו יהודה והלל בקורדקייסין בשבת ולעזה המדינה עליהם כו׳ וכן בעכו נהגו שלא לישב על ספסלי גוים בשבת ונזדמן לרבן שמעון בן גמליאל וישב בשבת בעכו על ספסלי גוים שיש להם בחנויות ולעזה עליו המדינה וכו׳ הנה אלו כלן לא רצו לומר להם מותרין אתם ושני׳ בני מדינות נמי כיון דלא שכיחי רבנן גבייהו אתו למסרך ולהתיר כמו שאמרנו על הכותים. שני אחים מאי טעמא כדתניא עם הכל אדם רוחץ חוץ מאביו וחמיו ובעל אמו והוא הדין לבעל אחותו וגזרו על שני אחים כאחד משום בעל אחותו.
ערך לעז
לעזא(פסחים נא.) ולעזה עליהם כל המדינה (פי׳ ענין רנון ולעג):
א. [שפאטען.]
רוחצין שני אחים כאחד – ואין כאן משום פריצות דנימא מתוך שמצוין יחד ועכשיו רואין ערומים זה את זה נותנין עין איש באחיו למשכב זכור.
ואין רוחצין כו׳ – כלומר אין נוהגים שני אחים לרחוץ כאחד.
בכבול – מקום.
אי אתה רשאי להתירן בפניהן – תימה א״כ היאך התיר ר׳ בית שאן בפ״ק דחולין (דף ו:) ותירץ רבינו נסים במגילת סתרים דהאי דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור היינו שיודעים שהן מותרים והם רוצים להחמיר על עצמן וכן משמע לישנא דברים המותרים אבל דברים שנוהגים מחמת טעות שסבורים שהוא אסור והוא מותר יכול להתיר בפניהם וכן משמע בהדיא בירושלמי וא״ת א״כ אמאי קאמר דילמא אתי לאפרושי מן הפטור על החיוב כיון דידעי שהוא פטור וי״ל דלאו כ״ע ידעי וא״ת דמשמע דווקא בבני המדינה או בכותאי אינו רשאי להתיר אבל בפני חכמים או שלא בפניהם מותר ואמאי והא תנן נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם ושהלך לשם ואור״י דמתניתין איירי במנהג חשוב שהנהיגו ע״פ ת״ח והכא מיירי שנהגו בני המדינה מעצמם וכן הנהו דמייתי ודאייתרא דלקמן קים ליה דהוי מנהג חשוב ור״י מסתפק במנהג שאינו חשוב דיכולין להתיר בפני ת״ח אם יכול להתיר להם כדמשמע לקמן ולא רצו לומר להם מותרים אתם משום דבני המדינה חשוב להו ככותאי אבל לתלמידים משמע שהיו אומרים מותרין אתם או דילמא יכול להתיר לעצמו בפניהם אבל להם אינו יכול להתיר וה״ק לא רצה לומר להם מותרים אתם ומה שהחמרתם לא מחמת איסור אלא מחמת מנהג שטות ולתלמידים היה מתיר לעצמו בפניהם אבל לא להם ורשב״א אומר דלא קשה ממתני׳ דרב אשי דמוקי מתני׳ באין דעתו לחזור ובכותאי אפילו דעתו לחזור אסור ולאביי דמוקי ה״מ מבבל לא״י אבל מא״י לבבל עבדינן כוותייהו ובכותאי אפילו מא״י לבבל אסור והנהו נמי דמייתי הוו מא״י לבבל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והתניא רוחצין שני אחין כאחת – פירש המורה: ואין כאן שום פריצות דנימא מתוך שמצויין יחד נותנין עין איש באחיו למשכב זכור. ואינו נראה לי דהא לקמן שרי כל הרחוקין לרחוץ יחד ואסר הקרובין ואי טעמא משום חשש משכב זכור הוא כל שכן שיאסור הרחוקין. אלא ודאי טעמא הוא כדבענן למימר לקמן משום דאתי להרהורי ומקום שנהגו שלא לרחוץ שני אחים כאחד לא בעבור משכב זכור אלא דאתי לאחלופי בבעל אחותו דאיכא הירהורא.
היו נוהגים בדבר שאין בו חשש לבא ממנו לידי מכשול אם היה המנהג בטעות והוא שהיו סוברים בו שהוא אסור מתירין אותו בכל ענין ואין חוששין לו אבל אם היו יודעין בהיתרו ואעפ״כ נהגו בו איסור מנהג הוא ואסור לבטלו להם והוא שאמרו בתלמוד המערב כל דבר שאינו יודע בו שהוא מותר וטועה בו באיסור נשאל ומתירין לו וכל שיודע שהוא מותר ואעפ״כ נהגו בו איסור נשאל ואין מתירין לו וזה שאמרו נשאל ומתירין לו לא סוף דבר על ידי שהם שואלין בה אלא אף בלא שאלה כן ומתוך שבסופה אמרו נשאל ואין מתירין לו כלומר שאף על ידי שהוא שואל בכך אין מתירין נקט ליה רישא בנשאל:
ודברים אלו ענינם להתירם או שלא להתירם לבעלי המנהג אבל להתיר לעצמנו אותו דבר שנהגו בו איסור במקומם ובפניהם אם אינם בני תורה אסור לזה שבא במקומם לאכלו בפניהם אחר שאינו מנהג טעות שחוששין להם [שיבואו] לדמות דבר לדבר ולהקל בדברים האסורים ושלא בפניהם מותר אע״פ שהוא במקומם ואם הם בני תורה אף בפניהם מותר ומ״מ דוקא בשזה שבא דעתו לחזור אבל אם אין דעתו לחזור נוהג כמותם בין לאיסור בין להיתר ודבר זה בשדעתו לחזור אתה למד אותו ממה שאמרו למטה ברבה בר בר חנא דאכל דאייתרא והקשו עליו מחומרי מקום שהלך לשם ותירץ בה משום דדעתו לחזור הוה ובשאין דעתו לחזור אתה למד אותו ממה שאמרו בראשון של חולין (י״ח:) כי סליק ר׳ זירא אכל מוגרמתא דרב ושמואל וכשהקשו לו ממקום שיצא תירץ בה דלא היה דעתו לחזור א״כ במה אמרו במשנתנו נותנין לו חומרי מקום שיצא וחומרי מקום שהלך הרי אם דעתו לחזור אין לו אצל חומרי מקום שהלך כלום אלא במקום עמי הארץ ובפניהם ומשנתנו סתם נאמרה ואף במקום תורה ואם שאין דעתו לחזור הרי אין לו אצל חומרי מקום שיצא כלום נראין הדברים בשדעתו לחזור ואינו מתכוון לקבוע דירה כאן אלא שמ״מ אין דעתו לחזור אלא לאחר שלשים שמאחר שדעתו להתעכב שם שלשים יום הרי הוא בדין בבי העיר בקצת ענינים וכן הוא ממקום שלו אחר שיחזור לאחר שלשים וראוי לחומרי שני המקומות אבל אם אין דעתו לחזור אלא שרוצה להתעכב כאן לקביעות דירה פקע ממנו מנהג מקומו לגמרי כמו שביארנו ונמצא לדעת זה שכל שדעתו לחזור תוך שלשים אין לו חומרי מקום שהלך כלל אלא בשאינן בני תורה ובפניהם על הדרך שכתבנו ואם אין דעתו לחזור אלא שבא לקבוע דירתו כאן אין לו חומרי מקום שיצא כלל ואם דעתו לחזור ואינו בא בכאן להשתקע ולקביעות דירה אלא שדעתו להתעכב כאן שלשים יום או יותר בזו נותנין לו חומרי שניהם וזהו ענין משנתנו ואף הלשון מוכיח כן שכל שהלך למקום אחר למלאכה לא ליום אחד ולא לזמן קצר כל כך הוא הולך אלא כך דרכם שבני הכפרים אין ביניהם בעלי אומנות ובאים שם אומנים מן העיירות ועומדים שם עד שמשלימים מלאכת כל הכפר כל אחד באומנותו ואח״כ חוזרין להם כך נראה לי ואף קצת רבותי הורו בה וכן מצאנוה רמוזה אח״כ בשם גדולי המפרשים:
שני אחים מותר להם לרחוץ כאחד ואין כאן משום פריצות וחשש הרהורי עבירה והוא שאמרו עם הכל אדם רוחץ חוץ מחמיו ובעל אחותו שמתוך ראייתם זוכר את אחותו ואת אשתו ומחשבות ממשמשות ובאות ועם אביו אסור מחשש פריקת עול יראה ומ״מ אם היה אביו צריך לו לשמשו מותר וכן הדין בתלמיד עם רבו והוזכר בכאן שבכבול והוא מקום שאינם בני תורה לא היו נוהגים לרחוץ שני אחים כאחד ומעשה ביהודה והלל בניו של רבן גמליאל שרחצו שם שניהם כאחד ולעזה עליהם מדינה ואמרו מימינו לא ראינו כך ונשמט הלל ויצא לבית החיצון ולא רצה לומר מותרין אתם אלא שמתורת מנהג אתם נוהגים באיסור ואנו אין לנו אחר שדעתנו לחזור מפני שלא היו בני תורה ולא היה להם להתיר מנהג איסורם בפניהם אחר שלא היה מנהג טעות ואף מדינות הגדולות אע״פ שא״א שאין בהם בני תורה כל שאין החכמים הגדולים מצויים לשם הרי הן כשאינן בני תורה שבני מדינה רבים הם ואין נשמעים אלא לחכמים והוא שאמרו שמותר לצאת בקורדקסין בשבת והוא מין של סנדלים ונקראין בלשון לועזית באטינש שאין לחוש להם שמא ישלפו ויבא להביאם ברה״ר ומ״מ לא היו נוהגים להביאם בעיר אחת ששמה יוכני ויש גורסין יבנה אלא שאין זו יבנה המיוחסת למושב הבתי דינין ויש גורסין בה בירי ומעשה ביהודה והלל שהיו יוצאין בקורדקסין ולעזה להם מדינה לומר לא ראינו כך מימינו ושמטום ונתנום לעבדיהם ולא רצו לומר מותרין אתם על הדרך שביארנו שבני מדינה הואיל ואין החכמים מצויים שם לקבוע פרקם הרי הם כשאינם בני תורה וכן אמרו שמותר לישב בשבת על ספסלי עכו״ם שמוכרים בהם סחורה ואין כאן משום חשד מקח וממכר ובעכו נוהגים בזה איסור ומעשה ברבן גמליאל שישב על גבי ספסלי עכו״ם בעכו ולעזה עליו מדינה ונשמט וישב על הקרקע ולא רצה לומר מותרין אתם על הדרך שביארנו:
גופא דברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור אי אתה רשאי להתירם לפניהם – והא דאמרינן בפ״ק דחולין שאכל ר׳ מאיר עלה של ירק בבית שאן והתיר ר׳ בית שאן על ידו דהתם מנהג בטעות היה שהיו סבורים שחייבים לעשר ובמנהג בטעות רשאי להתירם בפניהם ומתניתא דהכא שהיו יודעים שהם מותרים לגמרי אלא שנהגו להחמיר על עצמם ובהא אין רשאי להתירם בפניהם וכן אמרו בירושלמי כל דבר שאינו יודע שהוא מותר וטועה ונוהג בו איסור נשאל ומתירין לו וכל דבר שיודע שהוא מותר ונוהג בו איסור נשאל ואין מתירין לו ע״כ. והא דתניא אי אתה רשאי להתירם בפניהם כתב הרי״ט ז״ל לנהוג היתר בפניהם והקשה הרי״ט ז״ל דמשמע דשלא בפניהם מותר לנהוג היתר והיכי איפשר דהא תנן נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם ועוד האריך ונשא ונתן בענין והתוס׳ כתבו דבמנהג התפוס להחמיר יש דינין חלוקים במנהג החשוב והוא שנהגו בני העיר על פי תלמידי חכמים ותלמידי חכמים עמהם בזו נותנין עליו לעולם חומרי מקום שהלך לשם כשאין דעתו לחזור ואפי׳ שלא בפניהם ואפי׳ במקום תלמידי חכמים דליכא משום סירכא דמנהג חשוב בזה יש בביטולו גרם מחלוקת ואין לו היתר אלא חוץ לעיר וחוץ לתחום והיינו מתניתין דקתני נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם ואתי׳ בכל ענין אבל ברייתא במנהג שאינו חשוב כגון שנהגו בני עיר מעצמן ובהא רשאי לנהוג היתר שלא בפניהם: וכתב הרי״ט ז״ל וזה היה נראה יותר טעם נכון מכל מה שאמרנו אבל עדיין אין הדבר מחוור כל הצורך כיון דמתנתא ומתני׳ סמכו (נ״ל דחסר כאן איזה תיבות) הוה ליה לפרושי ועל כל פנים צריכין אנו למודעי לדברי רבינו הגדול הרמב״ן ז״ל דמתני׳ דהדר תני אל ישנה אדם מפני המחלוקת מילתא פסיקא הוא ואף בשדעתו לחזור ואפי׳ כלם חכמים יודעים את התורה ואפי׳ בחדרי חדרים ובהא אתיא רישא דמתני׳ וסיפא בחד גוונא דרישא מיירי בחד צד במקום דליכא חשש מחלוקת ואזלינן לאביי בתר ארץ ישראל ולרב אסי בתר עיקר עירו והדר קתני כי מפני המחלוקת אין לשנות בשום ענין מחומרי מקום שהלך לשם וביאור דברים אילו כי המנהגות על שלשה דרכים דכל שהוא מנהג בטעות נשאל ומתירין לו כדברי הירושלמי ואפי׳ בכותאי נמי כיון דנשאלין ומראין שהלכה נוספת בידם ומכל מקום אין נוהגים היתר בפני כותיים וכיוצא בהן שאינן בני תורה והיינו מתניתא דקתני דברים המותרים דלהתירם בפניהם אינו רשאי אבל להתירו להם אפשר כשנשאלו וגם כשלא נשאלו מתירים להם בעל כרחם כשיש במנהגם חשש גרם איסור וכההיא דבית שאן וזו אינה ענין למשנתנו כלל ולא היה צריך לפרושי דפשוט הוא דבמנהג בטעות לא שייך חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם שאפי׳ לבני העיר עצמן היה לנו להתיר אי לאו דהנהו כותאי ואין לנו אלא להשמר מסירכא דידהו שלא יחטאו על ידינו והיינו שלא לנהוג היתר בפניהם: והדרך השני היה מנהג שאינו בטעות אלא שרצו להחמיר על עצמן בין על פיהם בין על פי תלמידי חכמים והדבר ההוא הוא מותר מן הדין בלא שום מחלוקת דעלמא כערבי פסחים קודם חצות ואפי׳ יש בדבר מחלוקת אלא שהאוסר יחיד כנגד הרבים וכיוצא בו כל שנהגו בדבר להחמיר והוא שידעו שהוא מותר מנהגם שריר וקיים ואפי׳ כלם חכמים יודעים את התורה אין מתירין להן וההולך לשם אינו נוהג שום היתר ואפי בחדרי חדרים ואפי׳ דעתו לחזור שכל כיוצא בזה יש לחוש למחלוקת וזו היא משנתנו דקתני מלתא פסיקא אהא בכל צד ובכל ענין שלא ישנה מפני המחלוקת ואתיא כולה בחדא גונא כשדעתו לחזור אין לו היתר אלא חוץ לתחום: ויש עוד מנהג שלישי בינוני בין שנים אילו והוא שנהגו איסור בדבר לא בתורת חומרא אלא שטעו בלבד שאין טעותו מוכחתו שהוא דבר הראוי התלוי במחלוקת שיקול הדעת כגון ההיא וכיוצא בזה נתנו רמז ברישא דמתני׳ שאם אין דעתו לחזור נוהג כמותם אליבא דרב אשי ואי לאו נוהג כמנהג מקומו ואליבא דאביי דתולה הדבר בארץ ישראל וטעם חלוקים אילו מפני שאין בזה מפני המחלוקת שכבר יודעים הם שמנהגם דבר מחלוקת חכמים הוא וכי אין מנהגם מכריע ההלכה והעושה שלא כמנהגם דבר מחלוקת חכמים הוא ומנהגם אינו משום אותם טועים בדבר משנה אלא טועים בשיקול הדעת ואין בזה קלון כיון שאין הדבר מוכרח ומ״מ מדפייסה רבה בר בר חנה ואמרינן בכותאי שמעין שאף בזה ראוי היה שלא לנהוג היתר בפניהם במקום כותיים אבל במקום תלמידי חכמים נוהג היתר בפרהסיא בפניהם ומ״מ ודאי אין מתירין להם אפי׳ כשנשאל דכיון שיקול הדעת תופס בדבר מנהג להחמיר ונשאר לנו לפי מאי דאמרינן לקמן סבר כדרב ספרא במדבר והתם מותר והיתר גבי עובדא דרמי בר חמא אמרו חוץ לתחום אכלינהו כולא חדא מילתא היא ודייקא בלישנא הרי הוא מסתמא דיישוב תוך לתחום ומדבר חוץ לתחום אי נמי דהתם דלא נהגו אלא בפום ברייתא נקט חוץ לתחום דבחוץ לתחום סגי אבל הכא שפשט מנהג יו״ט שני בכל צריך שיהא חוץ לתחום לכל מדבר והיינו מדבר מה היא סתם ע״כ לרי״ט ז״ל בשם רבו הרא״ה ז״ל.
וכתב עוד ז״ל והדבר פשוט שאין משנתנו וכל גמרא ועובדא אלא במנהג להחמיר אבל במנהג להקל לעולם אין חוששין לו ואפי׳ היה על פי גדולים שבעולם כל שנראה בו צד איסור לחכם בעל הוראה אשר יהיה בימים ההם שאין לנו אלא שופט שהוא בימינו ומיהו במקום שאין האיסור ברור והמנהג קבוע כבר עד שאי איפשר לו להעלו נהי דליכא הכא משום סירכא דכותיים דאי מסתברא להחמיר מסתרכי אפי׳ הכי כיון שאינן בני תורה ואין בחבירו יש לו לעשות לעצמו בענין שלא יהא בדבר מחלוקת עד שיוכל להחזירם מעט מעט ואם הטענה מוכרע אין חכמה ואין עצה ואין תבונה נגד ה׳.
ונשמט הלל ויצא לבית החיצון – ולא רצה לומ׳ להם מותרין אתם. וא״ת ואינהו אמאי לא נהיגי איסורא מי לית להו למתני׳ דנותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם. וכי תימא דעתיהו לחזור הוה וכמו שפי׳ הר״ז ז״ל אם כן הוה להו לאקשוי הכי בגמ׳ ולפרוקי כדעביד לקמן ברבה בר בר חנה וכן ברייתא גופא קשיא דקתני דברים המותרין ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם דמשמע בפניהם הו׳ דלא יאכל שלא בפניהם נוהג היתר. ואמאי והא בעי׳ נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם. ותו קשיא לקמן דאקשי׳ לרבה בר בר חנה ממתני׳ דנותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם. ומשני דה״מ בשאין דעתו לחזור ורבה בר בר חנה דעתו לחזור הוה א״כ מתני׳ היכי משכח׳ לה דאי בשדעתו לחזור חומרי מקום שיצא משם נותנין עליו מן הדין משום דבן עירו הוא אבל לא חומרי מקום שהלך לשם דהא אין בזה מחלוקת כיון שדעתו לחזור. ואם אין דעתו לחזור חומרי מקום שהלך לשם נותנין עליו שכבר נעשה בן עיר אבל לא חומרי מקום שיצא משם דהא אין בזה מחלוקת דמאי שנא. וא״כ מתני׳ היכי משכחת לה והר״מ במז״ל פי׳ דלא כל המנהגין שוין אלא כל מנהג שנעשה לגדר ולסייג ושלא בטעות אין לו היתר לעולם והיינו ההיא דירושלמי נשאל ואין מתירין לו ונותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקו׳ שהלך לשם בין דעתו לחזור בין אין דעתו לחזור כסתמ׳ דמתני׳ דלא מפליג והכי משמע לקמן דאמרי׳ בישוב לא עביד מפני המחלוקת במדבר עביד. וכיון דבמדבר עביד על כרחין דעתו לחזור הוה דאי לא הא נעשה בן עיר וקבל עליו מנהג הישוב ואפי״ה בישוב לא עביד מפני המחלוק׳ מפני שהוא מנהג של איסור והכי נמי משמע בפ׳ כל הבשר כרמי בר תמרי דאכל כחלי חוץ לתחום ואע״ג דדעתו לחזור הוה כדמשמע התם ואפי״ה לא אכל בעיר מפני המחלוקת. ואין חלוק בזה בין תלמידי חכמי׳ לבני מדינה. אבל במנהג של טעות שהוא מותר וחושבין עליו שהוא אסור בזה אמרו נשאל ומתירין לו והדין מתחלף בו דאין נותנין עליו לא חומרי מקום שיצא משם ולא חומרי מקום שהלך לשם ואין בזה מחלוקת שהרי אפי׳ בן עיר שנשאל מתירין לו ואם הוא במקום ת״ח נוהג היתר לעצמו אפילו בפניהם אבל אינו אומר להם מותרין אתה אא״כ נשאלו וכדקאמר נשאל ומתירין לו ואם הוא במקום כותים או ע״ה נוהג היתר לעצמו בצנע׳ אבל לא בפניהם משום דמסרבי ומדמו מילתא למילתא אא״כ נשאלו דכיון דנשאלו ודאי לא מסרבי והיינו הני עובדא דאין רוחצין שני אחין כאחד. והיינו ברית׳ דדברי׳ המותרין ואחרים נהגו בו איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם ובכותים או בעמי הארץ מתניא. וכי תימ׳ והא רבה בר בר חנא מנהג של איסור הוה ואפי״ה כיון שדעתו לחזור הוה אין נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם שאני התם דבפלוגתא דתנאי תליא מילתא ומאן דעביד כמר או כמר אין בזה מחלוקת דמיא למחלוקת ב״ש וב״ה שאלו עושין כדבריהם ואלו עושין כדבריהם ונוהגין אהבה זה עם זה והא דקא מייתי עלה מתני׳ אע״ג דלא דמו היינו משום דקס״ד דאין דעתו לחזור הוה ומדינא קא מקשה דכיון דהוי בן עיר לעביד כמנהג העיר ופריק דדעתו לחזור הוה ודכותה נמי אמרינן בפ״ק דחולין ר׳ זירא סליק מבבל לא״י ואכל מגרומתא דרב ושמואל ואקשי עליה ממתני׳ דנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם ופריק ר׳ זירא אין דעתו לחזור הוה ומדינא דנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם מקשה דקס״ד דדעתו לחזור הוה והוה ליה בן עירו מדינ׳ אלא דקשיא מאי דאמר לקמן בהא דרבה בר בר חנה שותינכו ככותאי. ולפי מה שפי׳ אפי׳ לתלמידי חכמים נמי לא הוי מצי להתיר. אלא א״כ נאמר דמשום דכסיה אמר הכי דאלו לתלמידי חכמים לא הוה ליה למכסיה דהא ידעי דפלוגתא דתנאי היא ואיהו עביד כחד מנייהו והראב״ד ז״ל כתב בענין המנהגים כל מנהג שנהגו בו מצד איסור וקבלו אותו על עצמן סתם אותו מנהג אין הבנים רשאין להתירו ולא לשאל עליו לחכם להתירו להם והיינו עובדא דבני בישן. ואם קבלו אותו על עצמן לבד יכולין הבנים לשנותו כל שלא נהגו בו אחר מיתת אביהם ואם נהגו בו כבר קבלוהו ושוב אין מתירין אותו ואין נשאלים עליו:
אבל מנהגים אחרים שאינם מחשש איסור אלא מהסכמת הקהל לדבר אחד אפילו קבלוהו ע״ע סתם אין הבנים נתפסין עליהם ואם יסכימו כולם לשנותו הרשות בידם אלא שאין היחיד רשאי לשנות את עצמו ממנו ודנין אותו על פי המנהג שנהגו הראשונים ע״כ:
תוספות בד״ה אי אתה רשאי להתיר כו׳ וא״ת א״כ אמאי קאמר דילמא אתי כו׳ כיון דידעי שהוא פטור כו׳ עכ״ל ולעיל מיניה דהא דקאמר אי רובא אורז כו׳ דילמא מישתכחא תורת חלה כו׳ לא תקשי להו הא ידעי שאורז פטור מן החלה דמ״מ כיון שהחלה בדגן לא שכיחא מישתכחא כל תורת חלה משא״כ הכא דרובא דגן אכלי כיון דלא משתכחא תורת חלה וידעי שהאורז פטור היאך אתי לאפרושי מפטור על חיוב כו׳ וק״ל:
בא״ד ורשב״א אומר דלק״מ ממתני׳ דרב אשי דמוקי מתני׳ באין דעתו לחזור ובכותאי כו׳ עכ״ל ק״ק אהאי תירוצא דמ״מ המקשה דלא מסיק אדעתיה לפלוגי בין דעתו לחזור ובין אין דעתו לחזור אדמקשה ממתני׳ ארבה בב״ח לקמן תקשי ליה הכא ממתני׳ אברייתא ועיין ברא״ש ודו״ק:
בתוספות בד״ה א׳ אתה רשאי כו׳ תימא א״כ האיך התיר רבי כו׳ ותירץ רבי׳ ניסים כו׳ עס״ה. ולכאורה יש לתמוה על תמיהתם ותירוצו של ר״נ דמעיקרא מאי קשיא להו דהא מסקינן בברייתא דהכא דקתני אי אתה רשאי דמוקי לה רב חסדא בכותאי דוקא וא״כ שפיר התיר רבי בית שאן ונראה דוחק לאוקמי קושי׳ התוספות ותירוצו של ר״נ דלא קאי אלא אתיובתא דאביי דהכא מאי דלא אסיק אדעתיה הך אוקימתא דכותאי ועוד דאי קושיית התוספות אתיובתא דאביי קאי לא א״ש תירוצו של ר״נ דאכתי מאי מקשה אביי אהא דאמר רב יוסף ניכלה זר באפייהו דהא שפיר מצינן למימר דהנך בני חוזאי דמפרשי חלה מארוזא לאו משום גדר רצו להחמיר בכך אלא מעיקר דינא שהיו סוברים כריב״נ לעיל דף ל״ה דאורז חייב בחלה משו״ה א״ר יוסף דניכלה זר באפייהו משום דאין הלכה כריב״נ וליכא למימר דאביי הוי קים ליה דמשום גדר עשו כן הא ודאי ליתא דהא למסקנא דרב אשי נמי משמע דמספקא ליה דאי רובן אורז אכלי ע״כ משום גדר עשו כן ומשו״ה מסיק לא ניכלה זר באפייהו משא״כ אי רובן דגן אכלי ע״כ לאו משום גדר עשו כן אלא משום שטעו בדריב״נ והיינו כתירוצו של ר״נ ממש וא״כ הדרא קושיא לדוכתיה דמעיקרא מאי קשיא להו להתוס׳ אסוגיא דהכא והנלע״ד בזה דבאמת קושיית התוספות ותירוצם לאו אסוגיא דהכא קאי אלא אברייתא גופא דמשמע דעיקר טעמא דמילתא דדברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור דאי אתה רשאי להתירן דכיון שנהגו בהן הוי כמו נדר כדאשכחן להדיא במסכת נדרים בשני מקומות דמסיים בהך ברייתא גופא משום שנאמר לא יחל דברו אם כן קשיא להו שפיר מהא דהתיר ר׳ בית שאן שאמרו לו חביריו דבר שאבותיך ואבות אבותיך נהגו בו איסור והשיב להם מקום הניחו לי מן השמים להתגדר בו א״כ משמע דבכה״ג אין לחוש למנהג דלא מיחזי כעובר בבל יחל וע״ז מתרץ ר״נ שפיר דדוקא בדבר שהוא משום גדר שייך ענינא דבל יחל. מיהו הא דלא מייתי אביי בלשון הקושיא סיומא דברייתא דקתני משום שנאמר לא יחל דברו נראה משום דעיקר ענינא דבל יחל אפילו בדברים שהן משום גדר היינו דוקא לאותן אנשים עצמן שנהגו כן אבל אדם אחר רשאי לנהוג היתר בפניהם א״כ ס״ד דאביי דהא דקתני אי אתה רשאי להתירן בפניהם מילתא אחריתי הוא ולאו משום בל יחל ממש אלא משום דאתי לבל יחל דאתי למשוכי אבתריה ויסברו שמנהגם בטעות היה ואם כן שפיר מקשה אביי אדרב יוסף ומהדר ליה רב יוסף לאו אתמר עלה אמר ר״ח בכותאי דשייך בהו הך חששא והדר אמר ליה אביי דהנך אינשי נמי סרכי מילתא כן נ״ל נכון בעה״י ובזה נתיישב׳ כמה קושיות ודקדוקים בסוגיא דשמעתין ובל׳ התוספות כאן ולפי שראיתי לבעל פרי חדש בא״ח סימן תס״ח שהאריך בענין סוגיא זו ובס׳ משא מלך ממש עיקר חיבורו על ענין זה לכן באתי בקצרה במה שנוגע בסוגיא דשמעתין ודו״ק:
א כיון שהוזכרו הלכות בענין מנהגים והיתרם, דנים בו גופא [עצמו], אמרנו כי דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור — אי אתה רשאי להתירם בפניהם. אמר רב חסדא: בכותאי עסקינן [בכותים, שומרונים עוסקים אנו] ולא בישראל. ותוהים: וכולי עלמא [וכל העולם שאר אנשים] לא? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: רוחצים שני אחים כאחד ואין חוששים לחוסר צניעות והרהור עבירה, ואין רוחצים שני אחים בעיירה כבול ששם נהגו להחמיר בכך. ומעשה ביהודה והלל בניו של רבן גמליאל שרחצו שניהם כאחד בכבול, ולעזה (שוחחה, התרגשה) עליהם כל המדינה (העיר, המקום), אמרו: מימינו לא ראינו כך שירחצו שני אחים כאחד. ונשמט הלל ויצא לבית החיצון ולא רצה לומר להם: מותרים אתם, שהעדיף להישמע לדבריהם ולא להתיר בפניהם.
After mentioning halakhot relating to customs, the Gemara returns to discuss the matter itself. If matters are permitted but others were accustomed to treat them as a prohibition, you are not allowed to permit these actions in their presence. Rav Ḥisda said: We are dealing with Samaritans, not with Jews. The Gemara is surprised at this: And doesn’t this apply to everyone? Wasn’t it taught in a baraita to the contrary? Two brothers may bathe together, and there is no concern that doing so is immodest or will lead to sinful thoughts. However, the custom was that two brothers do not bathe together in the city of Kabul (see I Kings 9:13). And there was an incident involving Yehuda and Hillel, sons of Rabban Gamliel, who bathed together in Kabul, and the entire city denounced them and said: In all our days we have never seen that type of conduct. Hillel stole away and went out to the outer chamber and did not want to tell them: You are permitted to do so. He preferred to obey the city residents rather than rule it permitted for two brothers to bathe together.
ר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותראב״ד כתוב שםתוספות רי״ד מהדורה תליתאהבית הבחירה למאיריריטב״אמהר״ם חלאווהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) יוֹצְאִים בְּקוֹרְדָּקֵיסוֹן בַּשַּׁבָּת וְאֵין יוֹצְאִין בְּקוֹרְדָּקֵיסוֹן בַּשַּׁבָּת בְּבֵירֵי וּמַעֲשֶׂה בִּיהוּדָה וְהִלֵּל בָּנָיו שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁיָּצְאוּ בְּקוֹרְדָּקֵיסוֹן בַּשַּׁבָּת בְּבֵירֵי וְלָעֲזָה עֲלֵיהֶן הַמְּדִינָה וְאָמְרוּ מִיָּמֵינוּ לֹא רָאִינוּ כָּךְ וּשְׁמָטוּם וּנְתָנוּם לְעַבְדֵיהֶן וְלֹא רָצוּ לוֹמַר לָהֶן מוּתָּרִין אַתֶּם.

Similarly, one may go out with wide shoes that resemble slippers on Shabbat; however, one does not go out with wide shoes in the city of Birei. And there was an incident involving Yehuda and Hillel, sons of Rabban Gamliel, who went out with wide shoes in Birei, and the people of the city denounced them and said: In all our days we have never seen that type of conduct. And Yehuda and Hillel removed their shoes, and gave them to their gentile servants, and did not want to tell the residents of the city: You are permitted to go out with wide shoes on Shabbat.
הערוך על סדר הש״סרש״יראב״ד כתוב שםמהר״ם חלאווהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך קרדייקס
קרדייקסא(פסחים נא.) יוצאין בקרדקייסין בשבת ובבירי אין יוצאין (יבמות קב:) לא יטייל אדם בקורדקייסין בתוך ביתו (בילמדנו והיה עקב פרשת כי יכרית) מקום שנהגו לצאת בקרדקייסים מותר מקום שלא נהגו אסור. אמר ריש לקיש נמצאו עוברין משום לא תתגודדו. (בויקרא רבה בריש זאת תהיה ובמגלת איכה סורו טמא ובפסקא ותאמר ציון) הלוך וטפוף תלכנה כשהיתה אחת מהן ארוכה היתה מביאה שתי קצרות אחת מכאן וא׳ מכאן כדי שתראה טפח על גביהן וכשהיתה אחת מהן קצרה היתה לובשת קורדיקין עבין שתראה ארוכה פי׳ בלעז פטיטין וכבר פי׳ בערך עכס (א״ב מין סנדל):
א. [ארט פאנטאפעל.]
קורדקיסין – אשקפונ״ש רחבים ולא חיישינן דילמא משתלפי ואתי לאייתוינהו ארבע אמות ואין דרך בני בירי לצאת בקורדקיסין שהן נוהגין בהן איסור.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

יוצאים בקורדקסין בשבת – היינו כעין סנדלים שקורין בטינש וכבר כתבתי דינן במס׳ שבת בס״ד:
בשלמא ספסלי גוים משום דמחזי כמקח וממכר כלומר היו טועים שיהא אסור משו׳ מקח וממכר אבל לאו לסייג הוו עבדי כדפרישית:
וכן יוצאים בקורדקיסון (נעלים רחבות כעין נעלי בית) בשבת ואין יוצאים בקורדקיסון בשבת בעיירה בירי. ומעשה ביהודה והלל בניו של רבן גמליאל שיצאו בקורדקיסון בשבת בבירי, ולעזה עליהם כל המדינה. ואמרו: מימינו לא ראינו כך, ושמטום ונתנום לעבדיהם הגוים ולא רצו לומר להן מותרים אתם.
Similarly, one may go out with wide shoes that resemble slippers on Shabbat; however, one does not go out with wide shoes in the city of Birei. And there was an incident involving Yehuda and Hillel, sons of Rabban Gamliel, who went out with wide shoes in Birei, and the people of the city denounced them and said: In all our days we have never seen that type of conduct. And Yehuda and Hillel removed their shoes, and gave them to their gentile servants, and did not want to tell the residents of the city: You are permitted to go out with wide shoes on Shabbat.
הערוך על סדר הש״סרש״יראב״ד כתוב שםמהר״ם חלאווהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) וְיוֹשְׁבִין עַל סַפְסַלֵּי גּוֹיִם1 בַּשַּׁבָּת וְאֵינָן יוֹשְׁבִין עַל סַפְסַלֵּי גוֹיִם2 בַּשַּׁבָּת בְּעַכּוֹ וּמַעֲשֶׂה בר״שבְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל שֶׁיָּשַׁב עַל סַפְסַלֵּי גוֹיִם3 בַּשַּׁבָּת בְּעַכּוֹ וְלָעֲזָה עָלָיו כׇּל הַמְּדִינָה אָמְרוּ מִיָּמֵינוּ לֹא רָאִינוּ כָּךְ נִשְׁמַט עַל גַּבֵּי קַרְקַע וְלֹא רָצָה לוֹמַר לָהֶן מוּתָּרִין אַתֶּם בְּנֵי מְדִינַת הַיָּם נָמֵי כֵּיוָן דְּלָא שְׁכִיחִי רַבָּנַן גַּבַּיְיהוּ כְּכוּתִים דָּמוּ.

Similarly, one may sit on gentiles’ stools on Shabbat, even though these stools are typically used for displaying merchandise. And there was an incident involving Rabban Shimon ben Gamliel who sat on gentiles’ stools in the city of Akko, and the entire city denounced him. They said: In all our days we have never seen that type of conduct. Rabban Shimon ben Gamliel moved onto the ground and did not want to tell them: You are permitted to sit on the stools. The Gemara answers: The legal status of people in the cities, since Sages are not found among them, is like that of the Samaritans. Therefore, it is prohibited to tell them that these activities are permitted.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״נכרים״.
2. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״נכרים״.
3. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״נכרים״.
הערוך על סדר הש״סרש״יראב״ד כתוב שםפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך ספסל
ספסלא(פסחים נא.) יושבין על ספסלי עכו״ם (שבת קנא:) קורה שנשברה סומכין אותה בספסל (מקואות פרק ה) ובלבד שלא יטבול על גבי ספסל שהוא בתוך המעיין שהוא כאילו טבל בכלי (א״ב פי׳ ספסל בלשון יוני כסא נמוך וחז״ל החליפו האותיות וכן עשו במלות אחרות תרגום ירושלמי בפסוק ויהי השמש באה די ספסלין אסתדרו):
א. [זעססעל.]
ספסלי נכרים – שהן מוכרין בהן סחורה ולא חיישינן לחשדא.
ככותאי דמי – דכיון דלא גמירי ולאו מקום תורה הוא סרכי מילתא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכן יושבים על ספסלי גוים המיועדים בדרך כלל להניח עליהם סחורה למכירה בשבת ואין חושדים בהם. ואינן יושבין על ספסלי גוים בשבת בעכו, ומעשה ברבן שמעון בן גמליאל שישב על ספסלי גוים בשבת בעיר עכו, ולעזה עליו כל המדינה, אמרו: מימינו לא ראינו כך, נשמט על גבי קרקע ולא רצה לומר להם מותרים אתם. ומשיבים: בני מדינת הים נמי [גם כן] כיון דלא שכיחי רבנן גבייהו [שאין מצויים חכמים אצלם] ככותים דמו [כשומרונים הם נחשבים] ואסור להתיר להם.
Similarly, one may sit on gentiles’ stools on Shabbat, even though these stools are typically used for displaying merchandise. And there was an incident involving Rabban Shimon ben Gamliel who sat on gentiles’ stools in the city of Akko, and the entire city denounced him. They said: In all our days we have never seen that type of conduct. Rabban Shimon ben Gamliel moved onto the ground and did not want to tell them: You are permitted to sit on the stools. The Gemara answers: The legal status of people in the cities, since Sages are not found among them, is like that of the Samaritans. Therefore, it is prohibited to tell them that these activities are permitted.
הערוך על סדר הש״סרש״יראב״ד כתוב שםפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) בִּשְׁלָמָא סַפְסַלֵּי גוֹיִם1 מִשּׁוּם דְּמִחֲזֵי כְּמִקָּח וּמִמְכָּר בְּקוֹרְדָּקֵיסוֹן נָמֵי דִּילְמָא מִשְׁתַּלְּפִין וְאָתֵי לְאֵיתוֹיִינְהוּ אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים.

The Gemara proceeds to clarify the reasons for the stringent customs in those communities. Granted, sitting on gentiles’ stools is prohibited because it appears like one is engaged in buying and selling on Shabbat. In the case of wide shoes as well, the Sages prohibited wearing them due to the concern lest they fall off one’s feet and he come to carry them in his hand four cubits in the public domain, thereby violating a Torah prohibition.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״נכרים״.
ראב״ד כתוב שםפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כיון שהוזכרו הדברים דנים בענין מה היה הטעם לעיקר החומרה באותם מקומות; בשלמא [נניח] שאסרו באותם ספסלי גויםמשום דמחזי [שנראה] כמקח וממכר בשבת. בקורדקיסון נמי [גם כן], דילמא משתלפין ואתי לאיתויינהו [שמא ישלפו מרגליו ויבוא להוליכם בידו] ארבע אמות ברשות הרבים ונמצא עובר על דברי תורה.
The Gemara proceeds to clarify the reasons for the stringent customs in those communities. Granted, sitting on gentiles’ stools is prohibited because it appears like one is engaged in buying and selling on Shabbat. In the case of wide shoes as well, the Sages prohibited wearing them due to the concern lest they fall off one’s feet and he come to carry them in his hand four cubits in the public domain, thereby violating a Torah prohibition.
ראב״ד כתוב שםפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אֶלָּא רוֹחֲצִין מַאי טַעְמָא לָא כִּדְתַנְיָא עִם הַכֹּל אָדָם רוֹחֵץ אחוּץ מֵאָבִיו וְחָמִיו וּבַעַל אִמּוֹ וּבַעַל אֲחוֹתוֹ ור׳וְרַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר בְּאָבִיו מִפְּנֵי כְּבוֹד אָבִיו וְהוּא הַדִּין לְבַעַל אִמּוֹ.

However, what is the reason that two brothers may not bathe together? The Gemara answers: The custom to prohibit doing so is based on that which was taught in a baraita: A person may bathe with anyone except for his father, and his father-in-law, and his mother’s husband, and his sister’s husband. Due to the nature of their relation, one might come to ponder how they came to be related and have prohibited thoughts about intimacy between men and women. And Rabbi Yehuda permits one to bathe with his father, due to the honor that he can accord his father by assisting his father while bathing. The same is true for one’s mother’s husband.
עין משפט נר מצוהרש״יראב״ןראב״ד כתוב שםמהר״ם חלאווהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מאביו וחמיו – מתוך שרואהו ונזכר שמשם יצא נותן לבו להרהור וכן בחמיו נותן לבו שיצתה אשתו מכאן וכן בבעל אחותו נמי איכא הירהורא.
משום כבוד אביו – שמשמשו במרחץ.
אעם הכל אדם רוחץ חוץ מאביו וחמיו ובעל אמו ובעל אחותו ורבו ואם רבו צריך לו מותר.
ירושלמי (ירושלמי תענית א׳:ו׳) אמר ר׳ אלעזר בשם רבי יוחנן כל אדם שאינו יודע בדבר שהוא מותר (וטועם) [וטועה]⁠ב בו באיסור נשאל ומתירין וכל דבר שיודע שמותר ונוהג נשאל ואין מתירין לו.
א. נא ע״א.
ב. כך בכל הקדמונים מעתיקי הירושלמי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עם הכל אדם רוחץ חוץ מאביו וחמיו – פי׳ משו׳ הרהור וכתבו בתוספות דה״מ במרחץ יבש שמגולין אבל בנהר או בחמי טבריא שמכוסין במים מותר וכן עמא דבר. כי אתא רבה בר בר חנה אכל דאייתרא הן שני מקומות בקיבה שיש בהן חלב אחד על הקיבה ונקר׳ דאקשתא מפני שהקיבה נעגלת כקשת ואותו החלב אסור לכו״ע והאחד תחת הקיבה נקרא דאייתר׳ מפני שנעשה כיתר לקשת. ובההוא נהגו בו איסור כבני בבל ובבני ארץ ישראל היתר. ואנן כתב הרב אלפסי ז״ל דבני בבל אנן ונהגי׳ איסור׳ ודעת שאר המפרשי׳ ז״ל דבמנהגא לא אזלינן בתרייהו אלא בתר בני א״י דעדיפי טפי מכל מקום בארץ הזאת נהגו איסור:
אלא רוחצין מאי טעמא [מה הטעם] לא? ומשיבים שיסוד ההלכה הזו מובן על פי מה דתניא [ששנינו בברייתא]: עם הכל אדם רוחץ חוץ מאביו וחמיו ובעל אמו ובעל אחותו משום קירבתם המשפחתית, שמתוך שהוא מהרהר בלבו על דרך קירבת המשפחה ביניהם שמא יבוא לידי הרהור עבירה בנשים ובגברים. ור׳ יהודה מתיר באביו מפני כבוד אביו, שאם יהא עמו יוכל לסייע לו ברחיצה. והוא הדין לבעל אמו.
However, what is the reason that two brothers may not bathe together? The Gemara answers: The custom to prohibit doing so is based on that which was taught in a baraita: A person may bathe with anyone except for his father, and his father-in-law, and his mother’s husband, and his sister’s husband. Due to the nature of their relation, one might come to ponder how they came to be related and have prohibited thoughts about intimacy between men and women. And Rabbi Yehuda permits one to bathe with his father, due to the honor that he can accord his father by assisting his father while bathing. The same is true for one’s mother’s husband.
עין משפט נר מצוהרש״יראב״ןראב״ד כתוב שםמהר״ם חלאווהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) וַאֲתוֹ אִינְהוּ וּגְזוּר בִּשְׁנֵי אַחִין מִשּׁוּם בַּעַל אֲחוֹתוֹ תָּנָא בתַּלְמִיד לֹא יִרְחַץ עִם רַבּוֹ וְאִם רַבּוֹ צָרִיךְ לוֹ מוּתָּר.

And the people of Kabul came and issued a decree to prohibit bathing together for two brothers, due to their concern that it is similar to bathing with one’s sister’s husband. It was taught in the Tosefta: A student may not bathe with his teacher, since it is disrespectful to see one’s teacher naked. But if his teacher requires his help when bathing, it is permitted.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ד כתוב שםפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תנא תלמיד לא ירחוץ עם רבו ואם רבו צריך לו מותר. ירושלמי ר׳ אלעזר בשם ר׳ אבון כל דבר שאינו יודע שהוא מותר וטעה בו באיסור נשאל ומתירין לו וכל דבר שיודע שמותר ונוהג בו באיסור נשאל ואין מתירין לו. כל הדברים תלוי אותן במנהג נשים דנהגן דלא למעבד עובדא ביומא דירחא מנהגא דלא עבדי באפוקי שבתא עד דתתפני סדרא ובשני ובחמישי עד דתתפני תעניתא מנהגא.
{בבלי פסחים נא ע״א} תניא1 דברין המותרין ואחרין נהגו בהן (מנהג2) איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהן. אמר רב חסדא בכותאי מאי טעמ׳ משום דסרכין למדמו3 מילתא למילתא {כבפירוש ר״ח} ואתו למשרי איסורא ולאו כותאיי בלחוד4 הוא דאסיר למישרי5 להו (איסורא6) אלא כל מקום שאינן בני תורה כדתניא רוחצין שני אחין כאחד ואין רוחצין שני אחין כאחד7 בכבול ומעשה ביהודה והליל בניו של-רבן גמליאל שרחצו שניהן [כאחד]⁠8 בכבול ולעזה עליהן מדינה9 [ואמרו10] מימינו לא ראינו כך ונשמט הלל [ויצא11] לבית החיצון ולא רצה לומר להן מותרין אתם דתניא עם הכל12 אדם רוחץ חוץ מאביו וחמיו ובעל אחותו ר׳ יהודה מתיר באביו מפני כבוד אביו. תָנא13 תלמיד לא ירחוץ עם רבו ואם היה14 רבו צריך לו מותר.
{בבלי ירושלמי פסחים ד:א} ירושלמי15 רבי אלעזר ביר׳ אבון16 אומר17 כל דבר שאינו יודע בו שהוא מותר וטועה [בו18] באיסור [נשאל ומתירין19 לו וכל דבר שיודע בו20 שמותר]⁠21 ונהג22 בו באיסור23 נשאל ואין24 מתירין לו כל25 הדברים תלו אותן במנהג נשיא דנהגן דלא למעבד עובדא26 [בריש ירחא]⁠27 מנהגא28 ודלא למעבד באפוקי שבתא עד דתתפני סדרא מנהג29 ובשני ובחמישי עד דתתפני
תעניתא מנהג:
{בבלי פסחים נא ע״א} כי אתא רבה30 בר בר חנה אכל דאייתרא {כפי׳ גאונים31} פירוש שני מקומות הן32 בחלב שעל33 הקבה אחד כקשת ואחד כיתר34 שעל הקשת אסור ושעל היתר איכא מאן דנהג ביה איסורא ואיכא מאן דנהג ביה התירא35 ובבבל נהגו ביה איסורא36 וכי אתא רבה בר בר חנה מארץ ישראל [לבבל37] אכל חלבא38 דאייתרא כמנהג מקומו עאל39 לגביה רב אויא ורבה בר רב חנן40 כיון דחזנהו כסייה אתו [ואמרו]⁠41 ליה לאבוה42 אמ׳ להו שוינכו43 כותאי44. ורבה בר בר חנה לית ליה נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי45 מקום שהלך לשם אמר אביי46 הני מילי מבבל לבבל [ו]⁠מארץ ישראל לארץ ישראל אי נמי מבבל לארץ ישראל אבל מארץ ישראל לבבל כיון דאנן כיפינן47 להו עבדינן כותיהו. רב אשי אמר אפילו תימא מארץ ישראל לבבל48 הני מילי שכוין49 דעתו לחזור רבה בר בר חנה דעתו לחזור הוה50 וקימא לן כרב אשי דהוא בתרא:
1. תניא: דפוס קושטא: תני.
2. מנהג: רק בכ״י א.
3. דסרכין למדמו: כ״י נ, כ״י קרפנטרץ: ״דסרכי ומדמו״. דפוסים: דמסרכי ומדמו.
4. בלחוד: כ״י נ: ״בלבד״.
5. למשרי, למישרי: כ״י נ: ״למשרא, למשרא״.
6. איסורא: חסר בכ״י נ, כ״י קרפנטרץ, דפוסים.
7. כאחד: חסר בכ״י נ.
8. כאחד: כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, דפוסים, וכן בר״ח. כ״י א: ״יחדיו״.
9. מדינה: וכן כ״י נ כברוב נוסחאות התלמוד. כ״י קרפנטרץ, דפוסים: ״כל המדינה״ כבר״ח (ר״ח לפני הגהה: ״כל מדינה״). בה״ג: ״המדינה״
10. ואמרו: כ״י קרפנטרץ, דפוסים. חסר גם בכ״י נ לפני הגהה. כ״י נ אחרי הגהה: ״אמרו״, כבר״ח.
11. ויצא: חסר רק בכ״י א.
12. הכל: כ״י נ: ״כל״.
13. תָנא: כ״י נ: ״תניא״.
14. היה: כבתלמוד כ״י תימן, רש״י ועוד ראשונים. חסר בכ״י נ, כ״י קרפנטרץ,דפוסים. וכן חסר בר״ח.
15. מובא כאן גם בר״ח.
16. ביר׳ אבון: כ״י נ: ״בר אבין״. כ״י קרפנטרץ: ״ב״ר אבין״. דפוסים: בר׳ בון.
17. אומר: חסר ב-גלג. כ״י קרפנטרץ: ״אמ׳⁠ ⁠״.
18. בו: חסר בכ״י א.
19. נשאל ומתירין: גלג, כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, וכן בר״ח, ר׳ יונתן. דפוסים: ונשאל מתירין.
20. בו: כ״י נ, דפוסים. חסר ב-גלג, כ״י קרפנטרץ, ר״ח.
21. ונשאל...שמותר: חסר בכ״י א.
22. ונהג: כ״י קרפנטרץ: ״ונוהג״.
23. באיסור: כ״י קרפנטרץ: ״איסור״.
24. נשאל ואין: דפוסים: ונשאל אין.
25. כל: כ״י קרפנטרץ: ״וכל״.
26. עובדא: כ״י קרפנטרץ: ״מלאכה״.
27. בריש ירחא: גלג, כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, דפוסים. כ״י א: ״ברישי ירחיא״. ר״ח: ״ביומא דירחא״.
28. מנהגא: כ״י נ, כ״י קרפנטרץ: ״מנהג״.
29. מנהג: כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, דפוסים. חסר גם ב-גלג, ר״ח.
30. רבה: חסר בכ״י קרפנטרץ.
31. בתשובה בשם ר׳ שרירא גאון, מובא באוצה״ג כאן (סי׳ קעג).
32. הן: חסר ב-גלג.
33. שעל: גלג: ״מעל״. דפוסים: שעל גבי.
34. כקשת, כיתר: וכן גלג לפני הגהה, רא״ש. דפוסים: ״בקשת, ביתר״.
35. איכא מאן דנהג...ביה איסורא: כ״י נ: ״מותר באתרא דנהיגי התירא ואיכא מאן דנהיגי ביה איסורא״.
36. ביה איסורא: גלג: ״איסור״. כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, דפוסים: ״בו איסור״.
37. לבבל: גנא, כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, דפוסים. חסר גם ב-גלג.
38. חלבא: גלג, כ״י נ: ״חלב״. חסר בכ״י קרפנטרץ.
39. עאל: גנא, כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, דפוסים: ״עול״, וכן ר׳ יונתן.
40. רב חנן: כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, דפוסים: ״חנין״.
41. ואמרו: כ״י א: ״אמרו״.
42. לאבוה: גנא: ״לר׳ אבהו״. דפוסים: לאבוה דשמואל. חסר בר״ח כ״י וטיקן. גלג: ״לאבוהון״. כ״י נ: ״לאביי״, וכן בר״ח כ״י מינכן (ואכן שניהם בני דורו של אביי, ר׳ אויא לפי ברכות כח ע״ב, רבה בר׳ חנן לפי ערובין צב ע״א, וראה כאן בסמוך).
43. שוינכו: כ״י נ: ״שוינהו״.
44. כותאי: כ״י קרפנטרץ, דפוסים: ״ככותאי״.
45. מקום שיצא משם וחומרי: חסר בכ״י קרפנטרץ.
46. אמר אביי: גנא: ״ואמ׳ ליה״.
47. כיפינן: גלג: ״כיפין״.
48. וכן ר״ח (הביא רק את דבריו של רב אשי).
49. שכוין: דפוסים: היכי שאין.
50. הוה: חסר ב-גלג.
ואתו אינהו – בני כבול.
תלמיד לא ירחץ עם רבו – שצריך להתבייש מכבודו וממוראו.
ואם היה רבו צריך לו – שישמשנו במרחץ.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואתו אינהו [ובאו הם אנשי כבול] וגזור [וגזרו] איסור בשני אחין משום בעל אחותו שנראה להם שבכך יש חשש והחמירו על עצמם. תנא [שנינו בתוספתא]: תלמיד לא ירחץ עם רבו מפני שאין זה כבוד לרב שתלמידו רואהו ערום, ואם רבו צריך לו שיסייענו בשעת רחיצה — מותר.
And the people of Kabul came and issued a decree to prohibit bathing together for two brothers, due to their concern that it is similar to bathing with one’s sister’s husband. It was taught in the Tosefta: A student may not bathe with his teacher, since it is disrespectful to see one’s teacher naked. But if his teacher requires his help when bathing, it is permitted.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ד כתוב שםפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) כִּי אֲתָא רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אֲכַל דְּאַיִּיתְרָא עוּל לְגַבֵּיהּ רַב עַוִּירָא סָבָא וְרַבָּה בְּרֵיהּ דְּרַב הוּנָא כֵּיוָן דַּחֲזִינְהוּ כַּסְּיֵיהּ מִינַּיְיהוּ אֲתוֹ וַאֲמַרוּ לֵיהּ לְאַבָּיֵי אֲמַר לְהוּ שַׁוִוינְכוּ כְּכוּתָאֵי.

The Gemara relates: When Rabba bar bar Ḥana came from Eretz Yisrael to Babylonia, he ate the fat found over the straight part of an animal’s stomach. The fat along the stomach consists of two parts: The inner, straight portion, which is shaped like a bowstring, and the outer, rounded portion, which is shaped like a bow. With regard to the fat surrounding the inner, straight portion, the custom in Eretz Yisrael was lenient, whereas in Babylonia it was stringent. Rav Avira the Elder and Rabba, son of Rav Huna, entered to see Rabba bar bar Ḥana. When he saw them coming, he concealed from them what he was eating. They came and told Abaye what had happened, and he said to them: Through his conduct, he rendered you Samaritans, as he could have told you that it is permitted but did not do so.
ר׳ חננאלרש״יראב״ד כתוב שםבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כי אתא רבה בר בר חנה בבבל אכל השומן דאייתרא דנהגו בבבל איסור כדגרסינן באלו טרפות [דף נ] דאקשתא של קיבה כולי עלמא לא פליגי דאסור והוא החלב שעליה מלמעלה דאייתרא אויא א״ר אמי מקמצין והכא בבבל נהגו בו איסור שמעיה דר׳ חנינא הוה קאי קמיה [דר׳ חנינא] אמר קמוץ (יהבו ליה) [והב לי] דאיכול חזייה דהוה מחסם א״ל בבלאי את (פום) [תפוס] שדי עול לגבי רבה בר בר חנה רב אויא ורבה בר נתן כדחזנהו כסייה להא דאיתרא דהוה אכיל ליה אמר להו אביי כותאי שוינכו שאין מתירין בפניהם דברים שנהגו בהן איסור ורבה בר בר חנה היכי עביד הכי והתנן נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם והנה בבבל שהוא שם עתה איסור היו נוהגין בה ופריק רב אשי דעתו לחזור הוה ומי שדעתו לחזור אין נותנין עליו חומרי אותו מקום שהלך לשם.
אכל דאייתרא – חלב שבכפיפת הקיבה שהקיבה כפופה ועשויה כקשת ואותו חלב שבמקום היתר אוכלין בני ארץ ישראל ובני בבל נוהגין בו איסור.
שוינכו ככותאי – דאמרינן לעיל דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהן ואוקמה רב חסדא בכותאי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שני מקומות יש בקיבה שהאחד עשוי כקשת והאחד עשוי כיתר שעל הקשת ויש חלב בשני מקומות הללו ושעל הקשת אסור לגמרי ושעל היתר הוא תלוי במנהג יש מקומות שנהגו בו היתר ויש מקומות שנהגו בו איסור ובבבל נהגו בו איסור וכשירד רבה בר בר חנא מארץ ישראל לבבל היה אוכל ממנו כמנהג מקומו מפני שדעתו לחזור היה ואחר שהיה במקום בני תורה אף בפניהם היה יכול לאכלו וכשבאו לפניו רב אויא ורבא בר רב חנין כשראה אותם נכנסים כסה את החלב שלא יראוהו וכשספרו הדברים לאביי אמר להם שווינכו כותאי כלומר כאילו אינכם בני תורה שלא לאכלו בפניכם הא מ״מ אלמלא שדעתו לחזור איסור היה [נוהג] בו מתורת חומרי מקום שהלך על הדרך שכתבנו ואע״פ שהיה הוא מארץ ישראל ובני בבל כפופים להם מצד מעלתם שהם מומחים וסמוכים אע״פ שראש גולה שבבבל מופלג מנשיא שבארץ ישראל דהכא שבט והתם מחוקק (סנהדרין ה׳.) והיה לנו לומר שאף כשאין דעתו לחזור לא יהא כפוף למנהג מקום זה אין הלכה כן ואין חילוק בין בבל לארץ ישראל והכל תלוי בדעתו לחזור על הדרך שביארנו:
ויש דברים שאף בדעתו לחזור צריך לחומרי מקום שהלך והוא בבא מארץ ישראל לבבל שאסור ביום טוב שני של גליות מפני שהוא מנהג כל הגולה ואין לפרוץ בו ומ״מ במדבר מותר אף באין דעתו לחזור שמאחר שעדיין לא הגיע לישוב עדיין לא הוקבע להיות כמותם והוא שאמרו למטה במדבר מותר בישוב אסור וכן התבאר במסכת חולין שכל שהוא חוץ לתחום העיר אינו בתורת חומרי אותה העיר והוא שאמרו שם בפרק כל הבשר בסורא לא אכלי כחלי רמי בר יחזקאל מפומבדיתא אקלע לסורא במעלי יומא דכפורי אפיקו כולי עלמא לכחלייהו ושדינהו אתא איהו לקטינהו ואכלינהו אתיוה לקמיה דרב חסדא אמר ליה ולית לך נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם אמר ליה חוץ לתחום אכלתינהו ולשיטתנו זו נאמרה כשלא היה דעתו לחזור עד לאחר שלשים ואע״פ שאכילתו היתה בתוך שלשים שהרי כששאלו לו אמאי לא רמית חוטי דתכלתא אמר להו טלית שאולה היא וכל שלשים יום פטורה מ״מ היה דעתו להתעכב שם שלשים יום אלא שלאחר שלשים היה דעתו לחזור שאם לא היה דעתו לחזור אלא שתהא דעתו לקבוע דירה כאן הרי הוא כבני העיר לעולם ואף חוץ לתחום אסור לו וכן לענין יום טוב שני כל שהגיע לישוב ואין דעתו לחזור אף במדבר אסור מפני שהוקבע לו ביניהם לכל הדברים אף להפקיעו מחומרי מקומו וכמו שאמרו בראשון של חולין (י״ח:) כי סליק ר׳ זירא אכל מגרמתא דרב ושמואל והקשו ולית ליה נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם ופירשוה שאין דעתו לחזור ונמצא שלשיטה זו שכתבנו שחומרי המקומות ניתנות למי שמתעכב לשם שלשים או יותר ושדעתו לחזור לאחר שלשים וכל שדעתו לחזור בתוך שלשים אין לו ולמקום שהלך כלום אא״כ במקום שאינן בני תורה ובפניהם ואם אין דעתו לחזור אין לו ולמקום שיצא כלום והשמועות מסכימות לשיטה זו יפה ואין אנו צריכים להרבה סברות שראיתי בשמועה זו לגדולי הדורות ולשאר מפרשים לחלק בין דברים שיש בהם נדנוד עברה לזולתם ולפרש נותנין עליו חומרי מקום שיצא ושהלך לצדדין ר״ל חומרי מקום שיצא בשדעתו לחזור אפילו לזמן מרובה ושהלך בשאין דעתו לחזור לעולם ואין שתי החומרות חלות על שום אדם לעולם ושאר סברות גם כן שאין הדעת סובלתם ומ״מ כל מה שכתבנו לא נאמר אלא במה שנאסר לאלו מתורת מנהג אבל כל שעושים מחמת הלכה ואחרים חולקים עליהם מכח הלכה גם כן יש צדדים שהללו עושים כדבריהם והללו עושין כדבריהם ואפילו אלו בפני אלו ואפילו בני העיר זה עם זה וכמו שאמרו ביבמות (י״ד:) על בית שמאי ובית הלל בית שמאי עושים כדבריהם ובית הלל כדבריהם ונוהגים אהבה וריעות ביניהם זה בזה כמו שיתבאר שם וכבר הארכנו בדינין אלו הרבה בפירושנו ובקצת שאר חבורינו:
גמ׳ קאתו ואמרי ליה לאביי כו׳. נ״ב ברי״ף גריס אתו ואמרו ליה לאבוה והר״ן כתב אבוה דשמואל ועכ״פ אביי ט״ס הוא וק״ל:
ב מסופר: כי אתא [כאשר בא] רבה בר בר חנה מארץ ישראל לבבל אכל מן החלב המצוי דאייתרא [על היתר שבקיבה], שהחלב שעל הקיבה יש בו חלק פנימי הנקרא חלק היתר וחלק חיצון הנקרא חלק הקשת, ובחלב ה״יתר״ יש חילוק מנהגים. שבני ארץ ישראל נהגו בו היתר ובני בבל אוסרים אותו. עול לגביה [נכנסו אליו] רב עוירא סבא [הזקן] ורבה בריה [בנו] של רב הונא, כיון דחזינהו כסייה מינייהו [שראה אותם באים כיסה מהם] מה שאכל. אתו ואמרו ליה [באו ואמרו לו] לאביי את המעשה. אמר להו [להם]: שווינכו ככותאי [עשה אתכם כשומרונים] שהרי יכול היה לומר במפורש ״מותרים אתם״ ולא עשה כן.
The Gemara relates: When Rabba bar bar Ḥana came from Eretz Yisrael to Babylonia, he ate the fat found over the straight part of an animal’s stomach. The fat along the stomach consists of two parts: The inner, straight portion, which is shaped like a bowstring, and the outer, rounded portion, which is shaped like a bow. With regard to the fat surrounding the inner, straight portion, the custom in Eretz Yisrael was lenient, whereas in Babylonia it was stringent. Rav Avira the Elder and Rabba, son of Rav Huna, entered to see Rabba bar bar Ḥana. When he saw them coming, he concealed from them what he was eating. They came and told Abaye what had happened, and he said to them: Through his conduct, he rendered you Samaritans, as he could have told you that it is permitted but did not do so.
ר׳ חננאלרש״יראב״ד כתוב שםבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) וְרַבָּה בַּר בַּר חָנָה לֵית לֵיהּ הָא דִּתְנַן נוֹתְנִין עָלָיו חוּמְרֵי הַמָּקוֹם שֶׁיָּצָא מִשָּׁם וְחוּמְרֵי הַמָּקוֹם שֶׁהָלַךְ לְשָׁם אָמַר אַבָּיֵי הָנֵי מִילֵּי מִבָּבֶל לְבָבֶל וּמֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לא״ילְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אִי נָמֵי מִבָּבֶל לא״ילְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֲבָל מא״ימֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְבָבֶל לָא כֵּיוָן דַּאֲנַן כַּיְיפִינַן לְהוּ עָבְדִינַן כְּוָותַיְיהוּ.

The Gemara asks: And is Rabba bar bar Ḥana, who was lenient with regard to a matter that is prohibited, not in agreement with that which we learned in the mishna: When one travels from one place to another, the Sages impose upon him the stringencies of the place from which he left and the stringencies of the place to which he went? Abaye said: That applies when one travels from one place in Babylonia to another place in Babylonia, or from one place in Eretz Yisrael to another place in Eretz Yisrael, or alternatively, from Babylonia to Eretz Yisrael. However, when traveling from Eretz Yisrael to Babylonia, no, this principle does not apply. Since we, the residents of Babylonia, are subordinate to them in terms of halakha, we act in accordance with their custom, but a resident of Eretz Yisrael is not required to follow the Babylonian custom.
רש״יתוספותראב״ד כתוב שםמהר״ם חלאווהמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הני מילי מבבל לבבל – מעיר לעיר בבבל דכיון דלא כייפי להדדי אם ישנה מנהגן לעיניהן יש כאן מפני המחלוקת וכל שכן מבבל לארץ ישראל אל ישנה את מנהג המקום מפני המחלוקת.
אבל מארץ ישראל לבבל – אם ישנה את המנהג בבבל אין כאן מחלוקת דאנן כייפינן לבני א״י דאינהו סמיכי ובבבל לא סמיכי.
עבדינן כוותייהו – כלומר אם באין משם לכאן אין להם לשנות מנהגם אלא עושין כמקומן.
כיון דאנן כייפינן להו וכו׳ – קשה לר״ת דבפ״ק דסנהדרין (דף ה.) אמר פשיטא מהכא להתם מהני דהכא שבט והתם מחוקק משמע דבני בבל עדיפי ותירץ דה״מ לאפקועי ממונא אבל לענין איסור והיתר וסמיכה בני א״י עדיפי שלומדים תורה ברבים ואמרינן (ב״ב דף קנח:) אוירא דארץ ישראל מחכים.
עבדינן כוותייהו – לא עבדי כוותייהו ה״ל למימר ומשום פ״ק דחולין (דף יח:) נקט הכי דקאמר התם כי סליק רבי זירא אכל מוגרמת דרב ושמואל ופריך ולית ליה לרבי זירא נותנין עליו חומרי מקום וכו׳ ומשני אביי הני מילי וכו׳ אבל מבבל לארץ ישראל כיון דאנן כייפינן להו עבדינן כוותייהו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כיון דאנן כייפי׳ להו עבדי כוותייהו – וא״ת בפר״ק דסנהדרין משמע דבני בבל עדיפי דהכא שבט והתם מחוקק. א״ל ה״מ לגבי דין להפקעת ממון דאינהו עדיפי כדאמרינן בירושלמי א״ר אילו אתי ריש גלותא להכא איקום מקמי דהוא מן דוכרא ואנן מן נוקבתא אבל לענין הוראה בני א״י עדיפי דאינהו חכימי טפי כדאמרינן אוירא דא״י מחכים וכבר כתבתי שם בפר״ק דסנהדרין:
שם אמר להו שווינכו ככותאי. נ״ב נ״ל לפרש דה״ק שווינכו ככותאי כלומר כמו שאסור להקל בפני הכותי שלא יקל יותר כך הוא מתיירא להקל בפניכם שמא תקבלו ותבאו להקל עוד יותר באיסור חלב מרוב חריפותכם ופלפולכם ודוגמא לזו בריש סנהדרין גבי רבי חייא ורב כשאמר לו לרבי בן אחותי ירד לבבל יורה יורה כו׳ ע״ש ודו״ק:
רש״י בד״ה רוחצין כו׳ דנימא מתוך שמצויין יחד כו׳. נ״ב תימה אמאי צריך לטעמא הלא משמיע לנו דלא גזרינן אטו בעל אחותו כמו שגזרו אנשי כבול לקמן וצ״ל דס״ל דלא שייך למיתני היתר במה שלא גזרינן דמניין לנו לגזור גזירה מעצמנו אם לא שנמצא בדברי התנאים ומאנשי כבול אין ראיה שהחמירו על עצמן והוה מנהג שאינו חשוב וגם לא היו בעלי תורה כו׳ על כן מפרש רש״י דלא תימא לאיסור משום הרהור משכב זכר ודו״ק:
תוס׳ בד״ה עבדינן כוותייהו. לא עבדי כוותייהו כו׳. נ״ב בס״א עבדי כוותייהו הל״ל כו׳ וכן ברבינו ניסים להדיא ע״ש:
ושואלים: ורבה בר בר חנה שנהג היתר בדבר האסור שם לית ליה הא דתנן [האם אינו מקבל מה ששנינו במשנתנו] שמי שהלך ממקום למקום נותנים עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם? אמר אביי: הני מילי [דברים אלה] אמורים כשהולך מבבל לבבל ממקום למקום, או מארץ ישראל לארץ ישראל, אי נמי [או גם כן] מבבל לארץ ישראל, אבל מארץ ישראל לבבל — אין סומכים על כלל זה. כי כיון דאנן כייפינן להו עבדינן כוותייהו [שאנו בני בבל כפופים להם מבחינת ההלכה עושים אנו כמותם] ואין איש ארץ ישראל צריך לנהוג כמנהג בבל.
The Gemara asks: And is Rabba bar bar Ḥana, who was lenient with regard to a matter that is prohibited, not in agreement with that which we learned in the mishna: When one travels from one place to another, the Sages impose upon him the stringencies of the place from which he left and the stringencies of the place to which he went? Abaye said: That applies when one travels from one place in Babylonia to another place in Babylonia, or from one place in Eretz Yisrael to another place in Eretz Yisrael, or alternatively, from Babylonia to Eretz Yisrael. However, when traveling from Eretz Yisrael to Babylonia, no, this principle does not apply. Since we, the residents of Babylonia, are subordinate to them in terms of halakha, we act in accordance with their custom, but a resident of Eretz Yisrael is not required to follow the Babylonian custom.
רש״יתוספותראב״ד כתוב שםמהר״ם חלאווהמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) רַב אָשֵׁי אָמַר אֲפִילּוּ תֵּימָא מא״ימֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְבָבֶל גהָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּאֵין דַּעְתּוֹ לַחֲזוֹר וְרַבָּה בַּר בַּר חָנָה דַּעְתּוֹ לַחֲזוֹר הֲוָה א״לאֲמַר לֵיהּ רַבָּה בַּר בַּר חָנָה לִבְנֵיהּ בְּנִי לֹא תֹּאכַל לֹא בְּפָנַי וְלֹא שֶׁלֹּא בְּפָנַי אֲנִי שֶׁרָאִיתִי אֶת ר׳רַבִּי יוֹחָנָן שֶׁאָכַל כְּדַי הוּא ר׳רַבִּי יוֹחָנָן לִסְמוֹךְ עָלָיו בְּפָנָיו וְשֶׁלֹּא בְּפָנָיו אַתָּה לֹא רָאִיתָ אוֹתוֹ לֹא תֹּאכַל בֵּין בְּפָנַי בֵּין שֶׁלֹּא בְּפָנַי.

Rav Ashi said: Even if you say that when one travels from Eretz Yisrael to Babylonia, he is required to act stringently in accordance with the local custom, this applies only when his intent is not to return. One is required to adopt the local customs when permanently settling in a new location. However, as Rabba bar bar Ḥana’s intent was to return to Eretz Yisrael, his point of origin, he continued to follow the custom of Eretz Yisrael. The Gemara relates that Rabba bar bar Ḥana said to his son: My son, you live in Babylonia. Therefore, do not eat this fat, neither when you are in my presence nor when you are not in my presence. I, who saw Rabbi Yoḥanan eat this fat, can say that Rabbi Yoḥanan is worthy for one to rely upon him both in his presence and not in his presence. You did not see him. Therefore, do not eat it, neither when you are in my presence nor when you are not in my presence, since you may not rely upon my opinion alone in this matter.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יראב״ןתוספותראב״ד כתוב שםבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר ליה רבה בר בר חנה לבריה אני שראיתי את ר׳ יוחנן דאכל דאיתרא כדאי הוא ר׳ יוחנן למסמך עליו בפניו ושלא בפניו אתה לא תאכל לא בפני ולא שלא בפני מכלל שהבא מכח אחר שיראה מי שעשה מעשה אף על פי שהוא עושה כמותו אחרים אין סומכיו עליו בפניו וכל שכן שלא בפניו.
אפילו תימא מארץ ישראל לבבל – אל ישנה.
לא תאכל – דאייתרא.
אאמר ליה רבה בר בר חנה לבריה אני שראיתיב את ר׳ יוחנן דאכל דאייתרא כדיי הוא לסמוך עליו בפניו ושלא בפניו אתה לא תאכל לא בפניי ולא שלא בפניי. מצאתיג בפירוש רבינו חננאל, מכלל שהבא מכח אחר שראה מי שעשה מעשה אף על פי שהוא עושה כמותו אין סומכין עליו לא בפניו ולא שלא בפניו.
א. נא ע״א.
ב. כך בכתה״י. בד״פ ראיתי. וכ״ה בקצת כת״י של הש״ס ובכ״י אחד של ראבי״ה.
ג. בכת״י לית מצאתי. וכן ליתא בראבי״ה סי׳ תצו ששם נמצא כל דיבור זה אות באות.
רבה בר בר חנה דעתו לחזור הוה – ובחולין נמי מתרץ רבי זירא אין דעתו לחזור הוה קצת קשה דהשתא לצדדין קתני וחומרי מקום שיצא משם בדעתו לחזור וחומרי מקום שהלך לשם באין דעתו לחזור.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אף באלו אם ראה רוב בני העיר סוברים בו כדעת האוסר והוא נוהג היתר מצד מה שראה לחכם מופלג שהיה מתיר ואינו מתיר מצד עצמו אין ראוי להניח בני ביתו לנהוג היתר והוא שאמרו אמר ליה רבה בר בר חנא לבריה לא תיכול (ספיחי כרוב בשביעית) [דאייתרא] לא בפני ולא שלא בפני ואע״פ שאני אוכלם אני ראיתי את ר׳ יוחנן שאכל מהם וכדאי הוא לסמוך עליו בין בפניו בין שלא בפניו אבל אתה לא תאכל לא בפני ולא שלא בפני ואם על כל פנים רוצה שינהגו בני ביתו או הנמשכים אחריו כמותו ראוי לו מ״מ שיזהירם שלא לנהוג היתר בה אחריו והוא שאמרו אמר רבה בר בר חנא סח לי יונתן בן אלעזר פעם אחת נכנסתי אחר ר׳ שמעון בר יוסי לגינה ונטל ספיח כרוב ואכל ונתן לי ואמר לי בפני אכול ר״ל בעודני חי שלא בפני לא תאכל אני שראיתי את ר׳ שמעון שאכל כדאי הוא ר׳ שמעון לסמוך עליו בין בפניו בין שלא בפניו אבל [אתה] בפני אכול שלא בפני לא תאכל:
בד״ה רבה בב״ח דעתו כו׳ ק״ק דהשתא לצדדין קתני חומרי מקום שיצא כו׳ עכ״ל ק״ק אמאי לא תקשי להו בכה״ג לעיל מיניה לאביי דמוקי הכא חומרא מקום שהלך לשם מבבל לארץ ישראל ובחולין מוקי חומרא מקום שיצא משם מא״י לבבל והיינו לצדדין ודו״ק:
בד״ה רבה בב״ח דעתו לחזור הוי כו׳ קצת קשה דהשתא לצדדין קתני כו׳ עס״ה. נראה דמ״ש התוספות בל׳ קצת קשה היינו משום דבחולין כתבו התוספות ליישב דרב אשי אית ליה נמי כשינויא דאביי דמבבל לבבל ומא״י לא״י אין לחלק בין דעתו לחזור או לא אלא לעולם נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם ודוקא מא״י לבבל או איפכא משמע ליה לרב אשי לחלק אלא לפי שנראה להם דוחק כדמשמע בלשונם שם מש״ה כתבו כאן בל׳ ק״ק מיהו מ״ש מהרש״א ז״ל כאן דק״ק על לשון התוספות אמאי לא קשיא להו נמי הכי אשינויא דאביי דלעיל מסוגיא דחולין שם כו׳ ע״ש ולא ידענא מאי קשיא ליה דודאי אפי׳ ק״ק לא שייך במילתא דאביי מסוגיא דהכא אסוגיא דהתם כיון דלקושטא דמילתא דרבה בב״ח דנחית מא״י לבבל ור׳ זירא דהתם סליק מבבל לא״י והנך מילתא דאייתרא דהכא ודמוגרמת דהתם תליא בשינוי מנהגם שבין בני א״י לבני בבל משו״ה מסיק אביי הכי הכא והתם משא״כ לענין מילתא דמתני׳ דידן לענין מלאכה בע״פ דקתני נותנין עליו חומרי מקום שיצא וחומרי מקום שהלך לא תליא כלל בין בני בבל לבני א״י דבתרווייהו נמי מקומות מקומות יש א״כ א״ש דלא קתני מתניתין לצדדין אלא במילתא דפסיקא כנ״ל ברור. אמנם בעיקר דברי התוספות כאן עיין בל׳ הר״ן ז״ל ובבעל המאור בס׳ המלחמות שהאריכו הרבה בזה ובס׳ משא מלך ובעל פרי חדש באו״ח בהלכות פסח סי׳ תס״ח ובהלכות י״ט סי תצ״ו מבואר בתכלית אריכות ע״ש:
רב אשי אמר: אפילו תימא [תאמר] שגם מארץ ישראל לבבל צריך להחמיר כמנהג המקום שבא אליו, אולם הני מילי היכא [דברים אלה אמורים במקום] שאין דעתו לחזור, אלא להשתקע במקום החדש, ואילו רבה בר בר חנה דעתו לחזור הוה [היתה] ולכן היה מותר בכך כמנהג ארץ ישראל ממנה הוא בא ואליה הוא חוזר. מספרים, אמר ליה [לו] רבה בר בר חנה לבריה [לבנו]: בני, אתה שהנך חי בבבל לא תאכל את החלב לא בפני ולא שלא בפני. אני שראיתי את ר׳ יוחנן שאכל — יכול אני לומר שכדי (כדאי) הוא ר׳ יוחנן לסמוך עליו גם בפניו וגם שלא בפניו. אתה לא ראית אותו לא תאכל בין בפני בין שלא בפני, שאינך כדאי שתסמוך רק עלי בהיתר זה.
Rav Ashi said: Even if you say that when one travels from Eretz Yisrael to Babylonia, he is required to act stringently in accordance with the local custom, this applies only when his intent is not to return. One is required to adopt the local customs when permanently settling in a new location. However, as Rabba bar bar Ḥana’s intent was to return to Eretz Yisrael, his point of origin, he continued to follow the custom of Eretz Yisrael. The Gemara relates that Rabba bar bar Ḥana said to his son: My son, you live in Babylonia. Therefore, do not eat this fat, neither when you are in my presence nor when you are not in my presence. I, who saw Rabbi Yoḥanan eat this fat, can say that Rabbi Yoḥanan is worthy for one to rely upon him both in his presence and not in his presence. You did not see him. Therefore, do not eat it, neither when you are in my presence nor when you are not in my presence, since you may not rely upon my opinion alone in this matter.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יראב״ןתוספותראב״ד כתוב שםבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) וּפְלִיגָא דִּידֵיהּ אַדִּידֵיהּ דְּאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה סָח לִי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן אֶלְעָזָר פַּעַם אַחַת נִכְנַסְתִּי אַחַר ר״שרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן רַבִּי יוֹסֵי בֶּן לָקוֹנְיָא לַגִּינָּה

The Gemara comments: And this statement of his disagrees with another statement of his, as Rabba bar bar Ḥana said: Rabbi Yoḥanan ben Elazar told me: Once I followed Rabbi Shimon ben Rabbi Yosei ben Lakonya into the garden next to his house,
ראב״ד כתוב שםפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומעירים: ופליגא דידיה אדידיה [וחלוקה שיטתו שלו על דבריו שלו] שאמר רבה בר בר חנה: סח לי ר׳ יוחנן בן אלעזר: פעם אחת נכנסתי אחר ר׳ שמעון בן ר׳ יוסי בן לקוניא לגינה שליד ביתו
The Gemara comments: And this statement of his disagrees with another statement of his, as Rabba bar bar Ḥana said: Rabbi Yoḥanan ben Elazar told me: Once I followed Rabbi Shimon ben Rabbi Yosei ben Lakonya into the garden next to his house,
ראב״ד כתוב שםפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

פסחים נא. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה פסחים נא., ר׳ חננאל פסחים נא., רי"ף פסחים נא. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס פסחים נא., רש"י פסחים נא., ראב"ן פסחים נא. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות פסחים נא., ראב"ד כתוב שם פסחים נא. – מהדורת הרב חיים פריימן ז"ל (תשס"ג), ברשותם האדיבה של בני משפחתו (כל הזכויות שמורות), תוספות רי"ד מהדורה תליתאה פסחים נא., בית הבחירה למאירי פסחים נא. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א פסחים נא., מהר"ם חלאווה פסחים נא. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0), מהרש"ל חכמת שלמה פסחים נא., מהרש"א חידושי הלכות פסחים נא., פני יהושע פסחים נא., פירוש הרב שטיינזלץ פסחים נא., אסופת מאמרים פסחים נא.

Pesachim 51a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Pesachim 51a, R. Chananel Pesachim 51a, Rif by Bavli Pesachim 51a, Collected from HeArukh Pesachim 51a, Rashi Pesachim 51a, Raavan Pesachim 51a, Tosafot Pesachim 51a, Raavad Katuv Sham Pesachim 51a, Tosefot Rid Third Recension Pesachim 51a, Meiri Pesachim 51a, Ritva Pesachim 51a, R. Moshe Chalava Pesachim 51a, Maharshal Chokhmat Shelomo Pesachim 51a, Maharsha Chidushei Halakhot Pesachim 51a, Penei Yehoshua Pesachim 51a, Steinsaltz Commentary Pesachim 51a, Collected Articles Pesachim 51a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144