×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) בְּשַׂר שְׁחוּטָה שָׁמֵן שֶׁצְּלָאוֹ עִם בְּשַׂר נְבֵילָה כָּחוּשׁ אָסוּר מַאי טַעְמָא מִפַּטְּמִי מֵהֲדָדֵי.
Fatty kosher meat that one roasted in an oven together with lean non-kosher meat is forbidden, even if the two meats never came into contact with one another. What is the reason for this halakha? It is that they are flavored from one another. The fatty meat emits an aroma that is absorbed in the non-kosher meat. The aroma is then transferred back to the kosher meat, causing the kosher meat to absorb some aroma from the non-kosher meat.
רי״ףרש״יבעל המאוררמב״ן מלחמות ה'בית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי פסחים עו ע״ב} אמר רב בשר שחוטה1 שמן שצלאו עם בשר נבלה כחוש אסור דאזיל האי ומפטים ליה להאיך והדר האיך ומפטם ליה להאי ולוי אמר אפילו בשר
שחוטה כחוש שצלאו עם בשר נבלה שמן מותר ריחא ולא כלום הוא2 עבד לוי עובדא3 בי ריש גלותא בגדי ודבר אחר.⁠4 הא מילתא פסקו בה רבואתא5 כלוי וסיעוהא למילתא מהאיך6 {בבלי עבודה זרה סו ע״ב7} דגרסינן בפרק השוכר את הפועל8 בענין9 בת תיהא גוי לישראל שפיר דאמי ישראל לגוי אביי אמר אסור ורבא אמר מותר. אביי אמר אסור ריחא מילתא [היא]⁠10 ורבא11 אמר מותר ריחא לאו מילתא [היא] וקימא לן דכל12 היכא דפליגי אביי ורבא הילכתא כרבא בר מיע״ל קג״ם וכיון דהלכתא כרבא בהא13 דריחא לאו מילתא הוא [ממילא]⁠14 שמעינן מינה דהלכתא כלוי דקאיי כרבא. הדין הוא סברא דקמאיי ז״ל15 ואיכא מאן16 דפליג בהא מילתא ואמר דהילכתא כותיה דרב בהאי דהא מסתבר טעמיה17 מיהא {בבלי פסחים עו ע״ב, בבלי עבודה זרה סו ע״ב} דתניא הרודה פת חמה [ונתנה]⁠18 על פי19 חבית של-יין של-תרומה ר׳ מאיר אוסר ורבי יהודה מתיר ורבי יוסי מתיר בשל-חיטין20 ואוסר בשל-שעורין מפני שהשעורין שואבות ואמר ר׳ שמעון בן21 לקיש בפת22 חמה וחבית פתוחה כולי עלמא לא פליגי דאסיר והאי בשר שחוטה שצלאו עם בשר נבלה כפת חמה וחבית פתוחה [דמיא]⁠23 ועוד {בבלי פסחים עו ע״ב} דהא תאני רב כהנא בר חיננא סבא פת שאפאה עם הצלי אסור לאוכלה בכותח וההיא ביניתא דאיטויא24 בהדי בשרא ואסרה רבא מפרזיקיא למיכלה בכותחא דאלמא כרב סבירא להו25. ואנן לא אסתבר26 לן אלא כדפסקו קמאי ז״ל27 והני ראיות דדאחו בהו28 לפסקא דקמאיי אית להו דחיאתא דהא דריש לקיש לא הויא ראיה למדחי בה29 דלוי ורבא דלוי רבה30 הוא לגבי ריש31 לקיש ולא הוה מימריה32 דריש לקיש33 קושיא עליה דלוי ורבא נמי דהוא בתרא הא לא סבירא ליה הא דר׳ שמעון בן34 לקיש וקימא לן דהילכתא כבתראיי הולכך כד מסלקית35 להאי מימרא דר׳ שמעון בן36 לקיש מהכא קאי רב כר׳ מאיר ולוי כר׳ יהודה וקימא לן {בבלי עירובין מו ע״ב37} דר׳ מאיר38 ור׳ יהודה הלכה כר׳ יהודה ולא עוד אלא דר׳ יוסי נמי39 לענין ריחא כר׳ יהודה סבירא ליה דלא פליג ר׳ יוסי עליה דר׳ יהודה40 אלא בשעורין [מפני]⁠41 שהשעורין שואבות גופו42 של-יין ולאו ריחא הוא43 אבל חטין שאינן שואבות כר׳ יהודה סבירא ליה דריחא לאו מילתא [היא]. ועוד דהא דתניא44 {בבלי פסחים עו ע״ב} אין צולין שני פסחין כאחד כלוי דיקא ורב הא איצטריך לחסורה ולתרוצה לטעמיה45 ושינויא דחיקא הוא46. ועוד דכד47 דיקת למימריה48 דרב משכחת ליה דשייך בההוא מימרא דיליה דאמר בהדין49 פירקא {בבלי חולין ק ע״א} אוקים רב50 אימורא51 עליה ודרש כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשת נבלה ואוסרת כל החתיכות כולן ואמרינן מיכדי רב כמאן אמרה לשמעתיה כר׳ יהודה דאמר מין במינו לא בטיל דאמר ר׳ יהודה אין דם מבטל דם ורבנן פליגי עליה דרבי יהודה {בבלי חולין צח ע״א} וקימא לן דכל איסורין שבתורה בששים ואפילו נתערב גופו של-איסור בדבר של-היתר וכל שכן מריחא בעלמא52 דלא53 אסרינן ליה {בבלי חולין פז ע״ב} והא דתאני רב כהנא פת שאפאה עם הצלי אסור54 לאכלה עם הכותח55 וההיא ביניתא דאיטויא
1. שחוטה: חסר ב-גכד.
2. ולא כלום הוא: כבה״ג ור״ח שם. גכד, כ״י פריס, דפוסים: ״לאו מילתא היא״.
3. עובדא: חסר בכ״י פריס.
4. בדפוס קושטא נוסף: וכן הלכתא דריחא לאו מילתא הוא דתני׳ הרודה פת חמה ונתנה על פי חבית יין של תרומה ר׳ מאי׳ אוסר ר׳ יהודה מתיר.
5. דעת הלכות גדולות, כמובא בשמו ברא״ש (ע״ז ה:ח), וטור (יו״ד ק״ח) ועוד.
6. וסיעוהא למילתא מהאיך: כ״י פריס: ״וסייעו להא מילתא מהא״.
7. וברי״ף עבודה זרה פרק ה (דף לב ע״א).
8. הפועל: דפוס קושטא: הפועלים.
9. בענין: וכן גכד. כ״י פריס, דפוסים: לענין.
10. היא: גכד, כ״י פריס, דפוסים, וכן בה״ג. כ״י א: ״הוא״, וכן בהמשך שם.
11. ורבא: כ״י פריס: ״רבא״.
12. דכל: כ״י פריס: ״כל״.
13. כרבא בהא: כ״י פריס: ״בהא כרבא״.
14. ממילא: כ״י פריס, דפוסים. גכד: ״ממילה״. חסר בכ״י א.
15. ז״ל: חסר בכ״י פריס.
16. ר״י אלמדארי בפרושו לפסחים: ״הוא ר״ח ז״ל״. וכן במרדכי (סי׳ תרס״ה) בשמו. אלא ששם, ובראבי״ה (סי׳ תק״ז) דעה זו גם בשם ה״ג.
17. מסתבר טעמיה: דפוסים: מסתברא טעמא. בר״ח שם: ״ומסתבר טעמא״.
18. ונתנה: גקז, כ״י פריס, דפוסים, וכן בר״ח שם. כ״י א: ״ונותן״.
19. פי: כ״י פריס: ״גבי״.
20. בשל-חיטין: כ״י פריס: ״שלחטים״.
21. ר׳ שמעון בן: גכד גקז, כ״י פריס: ״ריש״, וכן בהמשך שם.
22. בפת: כ״י פריס: ״פת״.
23. דמיא: גכד, כ״י פריס, דפוסים. כ״י א: ״דאמי״.
24. וההיא ביניתא דאיטויא: גכד: ״[...] בנותא דְאִיטַוְויָא״. כ״י פריס: ״וההוא בוניתא דטווייה״.
25. להו: כ״י פריס: ״ליה״.
26. אסתבר: דפוסים: איסתבירא.
27. ז״ל: חסר בכ״י פריס.
28. בהו: כ״י פריס: ״להו״.
29. ראיה למדחי בה: וכן גכד. כ״י פריס: ״מילתא למידחייה להאי״. דפוסים: ראיה למידחי להא.
30. רבה: דפוסים: רביה.
31. ריש: דפוסים: ר׳ שמעון בן.
32. מימריה: דפוסים: מימרא.
33. דריש לקיש: כ״י פריס: ״דר׳ שמע׳⁠ ⁠״.
34. דר׳ שמעון בן: כ״י פריס: ״דריש״.
35. מסלקית: כ״י פריס: ״מסלקת ליה״.
36. דר׳ שמעון בן: גכד, כ״י פריס: ״דריש״.
37. וברי״ף שם פרק ד (דף יב ע״ב).
38. דר׳ מאיר: כ״י פריס: ״דלוי״.
39. נמי: חסר בכ״י פריס.
40. יהודה: כ״י פריס: ״מאיר״.
41. מפני: כ״י פריס, דפוסים, וכן בר״ח שם. כ״י א: ״אלא״.
42. גופו: וכן ב-גכד. חסר בכ״י פריס.
43. הוא: כ״י פריס: ״היא״.
44. דתניא: כ״י פריס: ״תניא״.
45. לטעמיה: כ״י פריס: ״לטעמא״.
46. הוא: כ״י פריס: ״היא״. ור״ח הביא את אוקימתת רב, כשיטתו.
47. דכד: כ״י פריס: ״דכי״.
48. למימריה: כ״י פריס: ״טע׳⁠ ⁠״.
49. בהדין: כ״י פריס: ״בהא״.
50. אוקים רב: כ״י פריס: ״רב אוקים״.
51. אימורא: כ״י פריס, דפוסים: ״אמורא״.
52. בעלמא: כ״י פריס: ״דעלמ׳⁠ ⁠״.
53. דלא: כ״י פריס: ״לא״.
54. אסור: דפוסים: אסורה.
55. עם הכותח: כ״י פריס: ״בכותחא״. דפוסים: בכותח.
בשר שחוטה שמן שצלאו – בתנור בשני שפודים זה רחוק מזה אסור שהריח מן השמן נכנס לכחוש ומפטמו וחוזר זה ומוציא ריח גם הוא וכ״ש שחוטה כחושה ונבילה שמינה ורבותא אשמעינן רב דלא נימא נבילה כחושה הואיל ואין ריחה נודף לא אסרה לה לשחוטה ואשמעינן דשומן שחוטה מפטם לנבילה בריחא והדר מפקא איהו ריחא.
{שמעתא דריחא}
אמר רב: בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבלה כחוש, אסור וכו׳ – מסתברא לן דהלכתא כרב, מדאסיקנא בגמ׳, והא נמי כפת חמה וחבית פתוחה דמיא. לפי שכח האש גדול מאוד ומערב הטעמים זה בזה.
והתם במסכת ע״ז (בבלי ע״ז ס״ו:), בענין בת תיהא, אמרי׳: אמר לך אביי: לאו מי אתמר עלה, אמר רבה בר בר חנה אמר ר״ל וכו׳, והא נמי לדידי כפת חמה וחבית פתוחה דמיא. והתם לא קי״ל כאביי, אלא כרבא. ולאו משום דרבא לא ס״ל דריש לקיש, דהא דכ״ע אית להו דריש לקיש. אלא דאביי מדמי לה לחבית פתוחה. מתוך חוזק היין ושהוא מתכוין להריח בו, ומהנאת ריחו ניכר טוב טעמו, כמתכוין להנאתו דמי. ורבא ס״ל, כיון שאינו מתכוין להנאת הריח אלא לבדיקת היין, אפשר ולא קא מיכוין הוא, ושרי, כדאמרינן בפרק כל שעה (בבלי פסחים כ״ה:). ולא דמי לזילוף יין נסך, שהוא אסור מפני ריחו, דהתם להנאת הריח קא מיכוין והכא לבדיקת היין קא מיכוין, ומשום הכי ריחא לאו מילתא היא. והיינו דאמר אביי: והא נמי לדידי כפת חמה וחבית פתוחה דמיא. מדקאמר, לדידי, מכלל דרבא לאו הכי מדמי לה ודכ״ע אית להו דריש לקיש.
והכא אמרינן סתמא, והא נמי כפת חמה וחבית פתוחה דמיא. אלמא, מסקנא דגמרא הוא, והכי הלכתא. ודתאני רב כהנא ועובדא דההיא ביניתא, כולהו מסייעי לרב. הלכך, דרב עדיפא, דמסתייעא מכולהו אמוראי, וליתא לדלוי.
והרי״ף ז״ל פסק בחילוף זה. ודבריו כתובים בפרק גיד הנשה (רי״ף חולין ל״א:). ויש עליהם קושיות גדולות וחזקות.
דמאי דאמר, רבא לא ס״ל דריש לקיש, אנו כבר בררנו דבין לאביי בין לרבא אית להו דריש לקיש.
ומאי דאייתי ראיה מדרבי יוסי, לאו ראיה היא. דהא אמרינן בפת חמה וחבית פתוחה דברי הכל אסור, דאלמא ליכא מאן דפליג עליה, ואפי׳ ר׳ יוסי.
ומה שכתב דהדין מימרא דרב שייך בההיא מימרא אחרינא דיליה דבפ׳ גיד הנשה (בבלי חולין ק׳.), יש עליו כמה תשובות. חדא, שסתרו דבריו זה את זה. דהכא פסק, כל איסורין שבתורה בששים, בין במינן בין שלא במינן, ובמסכת ע״ז (רי״ף ע״ז ל״ו:) פסק כרב ושמואל, דכל איסורין שבתורה במינן במשהו. והתם כתב ומחק והגיה ותקן, וכאן לא תקן ולא שנה כלום. ועוד, היכי סליק אדעתיה דריחא כמשהו חשיב ובטל בששים ולא בנותן טעם, ורב דאסר ליה לטעמיה אזיל, דאמר, מין במינו במשהו. והא אסיקנא בגמרא, והא נמי כפת חמה וחבית פתוחה דמיא. והתם ודאי מין בשאינו מינו הוא, ודכ״ע בנותן טעם. אלמא, ריחא כנותן טעם דמי, ולא שייך מימריה דרב דהכא במימריה דהתם כלל.
ומאי דכתב דלוי שצלאו קאמר, ולא קאמר צולין לכתחלה, מפורש הוא זה בגמרא. דהא אותביניה ללוי מההיא דתניא: אין צולין שני פסחים כאחד. ואי לא קא שרי לוי למעבד הכי לכתחלה, היכי ס״ד לאותובי מינה ללוי. דהא ליכא בברייתא בדיעבד מאי דיניה, אלא לכתחלה קאמר, אין צולין, ולוי נמי הא קא מודה לכתחלה. אלא ודאי, מדאמר לוי, ריחא לא כלום הוא, אפי׳ לכתחלה הוה שרי, דהא לא כלום הוא. ודומיא דבת תיהא, דקא שרי רבא אפי׳ לכתחלה, משום דריחא לא כלום הוא. ועובדא דעבד לוי בי ריש גלותא, בלכתחלה עבד, ומש״ה אותביניה מברייתא, דקתני, אין צולין.
ודתאני רב כהנא ועובדא דההוא ביניתא כולהו פליגי עליה דלוי.
ועוד, הא דכתב דפת שאפאה עם צלי, כיון דשריא בלחוד, כדבר שיש לו מתירין הוא ואפי׳ באלף לא בטיל, קשיא עליה הא דגרסינן בפ׳ כל הבשר (חולין קי״א:): דגים שעלו בקערה, רב אמר, אסור לאוכלן בכותח. מ״ט, נותן טעם הוא. למה ליה למימר נותן טעם הוא. תיפוק ליה דהוה ליה דבר שיש לו מתירין ואפילו באלף לא בטיל. אלא לאו, שמע מינה, כל כה״ג לאו דבר שיש לו מתירין הוא. ותו לא מידי.
ולדידן, אף על גב דסבירא לן ריחא מילתא היא, יש בו צד להקל. שהפת שאפאה [עם צלי בתנור אינה אסורה אלא לאכלה בכותח, והפת שאפאה]⁠1 בתנור ששטו2 אותו באליה אסורה בכל דבר, משום גזירה. ובריחא לא אחמור רבנן כולי האי.
ויש מחכמי הדור שאמרו שלא אסר רב אלא בתנור, מתוך שהוא צר וקטן אזיל האי ומפטם להאי, דומיא דפת חמה ע״פ חבית פתוחה, שהוא מקום צר וקטן. אבל בפורני, שהוא גדול, אין להחמיר כל כך, דהא שליט ביה אוירא טובא.
1. כל זה חסר בנדפס
2. נראה דצ״ל: שטשו
{שמעתא דריחא}
כתוב בספר המאור: אמר רב, בשר שחוטה וכו׳, עד והרי״ף ז״ל פסק בחלוף וכו׳, ויש עליהם קושיות גדולות וחזקות.
אמר הכותב: עשיר הוא בתשובות, אבל לא כיון להלכה.
שמה שאמר, דכולי עלמא אית להו דריש לקיש אלא דאביי מדמי ליה לחבית פתוחה - מתוך חוזק היין ושהוא מתכוין להריח בו, ומהנאת ריחו ניכר טוב טעמו, כמתכוין להנאתו דמי; ורבא סבירא ליה, כיון שאינו מתכוין להנאת ריח אלא לבדיקת היין, אפשר ולא קא מיכוין הוא, ושרי; זה הדבר שבוש גדול.
שאם היה להם מחלוקת בדבר שאינו מתכוין, לא אמרו, ריחא לאו מילתא היא. ולא הביאו שם תא שמע מתנור שהסיקו בכמון של תרומה, שהפת מותרת מפני שאין טעם כמון אלא ריח כמון - אלמא ריחא לאו מילתא היא. ואמאי. שאני התם שאינו מתכוין להריח, ובמתכוין נמי מותר, שתרומה מותרת היא בהנאה. ועוד מינה, לאו מי אמר רבא בתנור שהסיקו בכמון של תרומה, שאפילו אבוקה כנגדו מותר, שריחא לאו מילתא היא, ואף על פי שהוא פת חמה וחבית פתוחה.
וכן, לדבריו, הרודה פת חמה ונתנה ע״פ חבית של יין של תרומה, אינה ענין לה.
ועוד, אי לרבא אפשר ולא קא מיכוין הוא, א״כ, היכי אמרינן, לרבא ודאי תנאי היא. לימא: טעמא דידי משום שאינו מתכוין הוא, והתם טעמא אחרינא הוא. דהא תלמוד בפת חמה וחבית פתוחה דכ״ע לא פליגי דאסורה, ואף רבא מודה. הילכך, דר׳ מאיר נמי לא תיקשי, דלר׳ מאיר פת צוננת או חבית סתומה כפת חמה וחבית פתוחה דמיא ליה. ועוד, דהוה לן לפרושה לדרבא דאפשר ולא קא מיכוין הוא, ואיהו דאמר כר״ש.
וגירסת דוקנא בכולהו ספרי, והאי נמי כפת חמה וחבית פתוחה דמיא. ומיעוט נוסחא, והאי דידי. ומאן דאמר, לדידי, ודאי משתבש. דלכולי עלמא כפת חמה וחבית פתוחה היא. שהרי זה מכוין חוטמו כנגד קלוחו של ריח וקולט את כולו, ומשום שאינו מתכוין אין הריח מתמעט כדי שיהא דומה לחבית מגופה.
אבל כוף אזנך לשמוע פי׳ השמועה. האי בת תיהא נקב הוא שנוקבין במגופת החבית. ומניחין פיהם ע״פ הנקב ושואבין ריחו של יין, ויודעין ומכירין בכך טעמו ואם החמיץ אם לאו. וכן מפרש בספר הערוך, וכן אמרו הגאונים.
עכשיו חלקו בזה אביי ורבא. והכל מודים שאין כאן הנאת ריח לאיסור משום הנאה הבאה לו. וא״ת שהנאה באה לו מן הריח בעל כרחו, דכ״ע אפשר ולא מיכוין הוא לענין הנאת הריח. ודכ״ע דבר שאינו מתכוין מותר, כר״ש, ואפילו בדאפשר, למאן דמתני לישנא1 קמא דרבא אתותב (בבלי פסחים כ״ה:). ועוד דחמרא לאו לריחא דכה״ג עביד, ושלא כדרך הנאתו הוא.
אלא הכא בהא קא מיפלגי. אביי סבר, ריחא דקליט בפומיה כטעמא. ואפילו באיסורי אכילה דלאו איסורי הנאה, כגון כמון של תרומה, אסור, דהא בלע ליה ממש לריח וכטעמא דמי. ואכילת כל איסורין שבתורה, כי לא מתכוין נמי אסור, כדאתמר בעלמא (בבלי סנהדרין ס״ב:): המתעסק בחלבין ובעריות אסור, שכבר נהנה. ואף על פי דהכא בפרק כל שעה (בבלי פסחים כ״ה:) אמרי׳ בדלא קא מיכוין דשרי, כר״ש, שאני התם דלא בלע ליה ממש לריח. אבל התם טועם2 הריח ובולעו, כטועם איסור ממש הוא. שפעמים שהריח כגון זה משביעו ופעמים משכרו. ורבא סבר ריחא לאו כטעמא הוא. והיינו דמייתי עלה ת״ש מכמון דתרומה ומהרודה פת חמה ונתנה ע״פ חבית של תרומה. והאי ודאי כפת חמה וחבית פתוחה דמיא. ומשום הכי אסיקי׳, לרבא ודאי תנאי היא, ולית ליה דריש לקיש.
ומעתה, הדבר מוכרע כדברי ראשונים3 ורבינו הגדול ז״ל, דרבא כלוי ס״ל, דאמר, ריחא לאו כטעמא הוא. ותרוייהו לית להו דריש לקיש. ולתרוייהו אמרי׳ הכא והתם דודאי תנאי היא.
ומה שטען רבינו ז״ל בדרב כהנא ולוי, שצלאו, קאמר ולא קאמר, צולין, וזו4 הסברא מדברי בעל הלכות גדולות קבל אותה ואפשר שהוא כן. והאי דאותביניה מהא דתניא, אין צולין שני פסחים כאחד, משום דקתני, מפני התערובת, דמשמע שיש שם תערובת טעמים ממש, ואילו ללוי, הוה ליה למיתני, מפני הריח.
ושוב ראיתי לרב ר׳ אברהם ז״ל שפי׳ דללוי, כיון דלא מיתסר אלא לכתחלה ליכא למיסר אלא באיסורין, אבל בשני פסחים, כיון דתרוייהו היתירא נינהו וליכא למיקם אטעמא, אפי׳ לכתחלה שרי. ומשום הכי אותביה מינה ללוי, ואף על גב דלא שמעינן דשרי לכתחלה. ואף על גב דרבא שרי בת תיהא אפילו לכתחלה, הנאה הבאה לידי אכילה שאני.
וזה הדעת שלהם עולה היא לפי גמ׳ שלנו. אבל אני איני מודה בזה, מפני שזו השמועה בגמרא ירושלמית אמורה בלכתחלה. וכך היא בלשונה: מהו לצלות שני שפודין, אחת של שחוטה ואחת של נבלה, בתנור אחד. רבי ירמיה בשם רב: אסור. שמואל בשם לוי: מותר. מתניתא פליגא על רב וכו׳.
אבל הריני כמוסיף על דברי רבינו ז״ל. דהא דתני רב כהנא, אסור לאוכלה בכותח, ודאי גזירה דרבנן היא לכתחלה, משום דאיכא תערובת טעמים ונראה כאוכל בשר בחלב. שאילו לא היה אוכל יודע שמן הריח קלט, סבור הוא שבשר בחלב ממש אכל. משא״כ בשאר כל האיסורין, שאין הטועם אותם מכיר בהן איסור עד שידע מאיזה מין נתערב כאן טעם זה. ואם בא לישאל, אומרים לו, מן הריח קלט ואין בו ממש.
ועוד, שגזרו בבשר בחלב יותר משאר איסורין, משום דלא בדילי מיניה. שלא מצינו בשאר איסורין שלא יהו עולין על שולחן אחד, חוץ מן הבשר שאינו עולה עם הגבינה על השולחן (בבלי חולין ק״ג:). וכן מצינו בחלת הארץ שאינה עולה (בבלי חולין ק״ד.). וחד טעמא הוא. משום דהיתרא הוא לכהן וישראל בכהן אתי למיטעא ולחלופי. וכן מצאו בקעה בכחל וגדרו בה גדר (בבלי חולין ק״י.). והאי נמי סייג בעלמא הוא. כיון שהוא נראה כאוכל בשר בחלב ויש היתר לפת לאכלה עם הבשר, אין מתירין אותו בכותח.
וסיוע לדברי רבינו ז״ל, שלא אמרו בגמ׳, תאני רב כהנא בריה דרב חיננא סבא לסיועיה לרב. אלמא, אף כלוי אתיא היא, אלא שהביאוה ענין לה, לומר, ריחא באיסורין, פלוגתא דרב ולוי בפת וצלי, אסור מפני הרגל עבירה בכותח, אבל לא עם הבשר. ואם נאמר דאתיאן כרב, נדחה את כולן, מפני שהלכה ודאי כרבא דע״ז (בבלי ע״ז ס״ו:). ומר בר רב אשי, בנזק דידיה עסיק ולא מודה ולא פליג בדין איסורא כלל.
אבל במה שכתב רבי׳ דהדין מימרא דרב שייכא בהדי מימרא דיליה דפרק גיד הנשה (חולין ק׳.), איני יודע לו טענה לפטרו.
וכן מה שכתב דפת שאפאה עם הצלי דבר שיש לו מתירין הוא ואפילו באלף לא בטיל, ואקשי עלה בעל המאור מההיא דגרסי׳ בפרק כל הבשר (חולין קי״א:), דגים שעלו בקערה אסור לאכלן בכותח, מאי טעמא, נותן טעם הוא, לאו קושיא הוא כלל.
דהתם הכי קאמר: אותו טעם שנתערב מן הקדרה בדגים, בין שהוא הרבה, כדי ליתן טעם, בין שהוא משהו, טעם ממשו של איסור הוא חשוב. ולאפוקי מדשמואל דשרי, משום דנותן טעם בר נותן טעם הוא ואינו כדאי5 לאיסור, דאפי׳ בריח6 ממשו של איסור לא הואי. ולעולם אימא לך דלרב, אפי׳ אין טעם בשר ניכר בדגים, נאסרו במשהו משום דהוו ליה דבר שיש לו מתירין.
ועוד, מאן לימא לן דרב סבר דבר שיש לו מתירין אינו בטל. הא תנאי היא.
אבל יותר יקשה על הרב ז״ל מה שאמרו שם (חולין קי״א:): צנון שחתכו בסכין מותר לאוכלו בכותח. ופריש רבא, משום דאפשר למטעמיה.
ועוד, אי ריחא במשהו אסור, היכי אמר רבא, בת תיהא לאו מילתא היא.
ועוד מחל לו בעל המאור מחילה גדולה בטעות בכאן. שכל דבר שיש לו מתירין, כשאמרו, אינו בטל, לא אמרו אלא במינו, אבל שלא במינו, בטל הוא. שכך רמוז במסכת נדרים, במשנה, פרק הנודר מן המבושל (נדרים נ״ב.), ומפורש שם בירושלמי (ירושלמי נדרים ו׳:ד׳), ושנוי שם בתוספתא דמסכת שביעית. וכבר כתבתי כן למעלה בפרק כל שעה (בעל המאור פסחים ל׳.).
ואל ישבש עליך דעתך בזה מה שאמרו בפרק משילין (ביצה ל״ח.), וליבטיל מים ומלח לגבי עיסה, ואמר רב אשי עלה, הוה ליה דבר שיש לו מתירין וכל דבר שיש לו מתירין אפי׳ באלף לא בטיל. דאיכא למימר, מים ומלח לגבי עיסה כמין במינו דמי. דהא מעיקרא אהדר עלה ר׳ אבא: הרי שנתערב לו קב חטין שלו בעשרה קבין של חבירו, יאכל הלה וחדי. אחיכו עליה. וא״ר הושעיא: שפיר עבוד דאחיכו עליה. מאי שנא חטים בשעורים דלא קאמר להו, דהוה ליה מין בשאינו מינו ובטיל, חטים בחטים נמי לר׳ יהודה הוא דלא בטיל, לרבנן בטיל. ומדלא אחיכו נמי למימר ליה, האי חטים ושעורים הוא ולכולי עלמא בטיל, אלמא, מים ומלח לגבי עיסה כמין במינו דמי.
והתירוץ שנראה לי, דמים ומלח בעיסה נותן טעם הוא ובכל איסורין שבתורה נמי לא בטיל. אלא שהקשו בגמ׳, כיון דלא חשיבי לגבי דין ממון, ותחומין איסורא דתלי בדין ממון הוא, דינא הוא דליבטלו בטעמא דר׳ יהודה במים ומלח סדומית (בבלי ביצה ל״ט.), לפי שאינן ניכרין, מה שאין לומר כן בכל איסורין שבתורה. ואתא רב אשי למימר: כיון דיש לו מתירין ואנו מחמירין בכל דבר שיש לו מתירין שאינו בטל אפי׳ באלף, ואפי׳ בדרבנן, אף על פי שהוא דבר מועט ואינו חשוב, האי נמי אין נותן טעם שלו בטל אף על פי שאינו חשוב לענין תחומין. אם מצינו שהחמירו בהן במינו יותר מכל האיסורין, דין הוא שנחמיר בהן שלא במינו כשאר איסורין. וזה פירוש יפה ונכון.
אבל אין ספק דכל דבר שיש לו מתירין, שלא במינו בטל הוא, כשאר כל איסורין שבתורה. והדבר מוכח בראיות גמורות.
והכלל העולה בידנו, בעיקר פסקה של הלכה זו, כדברי רבינו הגדול ז״ל. ואף על פי שמקצת טענותיו בכאן אינן דברים נכונין, הרי נפתח בגדולים ונסתיים בקטנים.
1. נראה דצ״ל: דלישנא
2. נראה דצ״ל: שטועם
3. נראה דצ״ל: הראשונים
4. נראה דצ״ל: זו
5. נראה דצ״ל: ראוי
6. נראה דצ״ל: כריח
בשר נבלה כחוש שצלאו בתנור אחד עם בשר שחוטה כחוש ג״כ ולא נגעו זו בזו השחוטה מותרת ואין חוששין שמא נתפטמה בריח הנבילה הואיל ושתיהן בשר כחוש אבל אם היתה אחת מהן בשר שמן והאחת בשר כחוש נחלקו בה רב ולוי והוא שלדעת רב אסור ולא סוף דבר כשהנבלה בשר שמן והשחוטה בשר כחוש אלא אף כשהנבלה בשר כחוש והשחוטה בשר שמן שהנבלה מתפטמת תחלה מן השחוטה וחוזרת ומפטמתה עם מה שמתערב בה משלה ולדעת לוי מותר אף בשהנבלה בשר שמן והשחוטה בשר כחוש מפני שאין פטום שמצד הריח אוסר כלום וגדולי הפוסקים והמחברים פסקו בה כלוי להיתר וראיה לדבריהם בת תיהא שפסקנו עליה באחרון של עבודה זרה ריחא לאו מילתא היא ואע״פ שברודה פת חמה ונתנה על פי חבית של יין של תרומה אמרו שבפת חמה וחבית פתוחה כולי עלמא לא פליגי דאסור כלומר אף בפת חטים וזו שבכאן בפת חמה וחבית פתוחה היא מפני שכח האש גדול ומערב הטעמים דרך פטום אין הלכה כן אלא אף בפת חמה וחבית פתוחה בפת חטים מותרת כמו שפסקנו שם ובשל שעורים שהיא אסורה אחר שהיא חמה והחבית פתוחה התם כדקתני טעמא שהשעורים שואבות כלומר וממשות האיסור נבלע בהן וכן זו שאמרו אין צולין שני פסחים כאחד מפני התערובות פירושו שלא יתחלפו זה בזה ונמצא נאכל שלא למנוייו וזהו שאמרו בה אפילו גדי וטלה כלומר שאין החלוף מצוי בהם כל כך הא מתערובת הטעם מצד הפטום אין לחוש כלל שאם היה חושש בכך מה לו לומר אפילו גדי וטלה והלא לענין זה אף גדי וגדי הרי הם כטלה וגדי אלא שלא נאסר אלא מחשש חלוף הא לחשש הטעם מצד הריח אין לחוש כלל ומה שאמרו בפת שאפאה עם הצלי בתנור אסור לאכלה בכותח פי׳ כותח שיש בו חלב וכן מה שאמרו בההוא ביניתא דאיטואי בההוא בשרא ואסרוה למיכלה בכותחא באלו אין הטעם אלא מפני שמאחר שאפשר לאכלם בלא כותח אם באתה לאכלם ולהתירם בכותח הרי הוא כאלו אתה מתיר לצלות נבלה ושחוטה לכתחלה ואף לוי לא התיר אלא בדיעבד ואע״פ שבתלמוד המערב נראה שדברי לוי אף לכתחלה נאמרו תלמוד שלנו עיקר שלא נאמר כאן אלא שצלאו כלומר בדיעבד ואע״פ שהקשו לו מזו שאמרו אין צולין שני פסחים וכו׳ דמשמע לכתחלה ואם כדבריך היה לו לתרץ ההיא לכתחלה כי קאמינא אנא בדיעבד אין זה כלום שכל שאתה מתיר בצליית נבלה ושחוטה בדיעבד ראוי להתיר בצליית שני פסחים אף לכתחלה הואיל והכל היתר ואין שם אלא איסור שמחבורה לחבורה ואף כשתפרש דבריו אף לכתחלה שמא באלו נאסר מתוך בשר בחלב או שמא מתוך שאפשר לאכלן בלא כותח הרי הוא כעין דבר שיש לו מתירין ולא דשיל״מ ממש שהרי דין זה אינו אלא במינו אלא כעין דבר שיש לו מתירין:
זו היא שיטתנו בענין זה וכבר למדת ממנה כל מה שצריך לברר בשמועה זו לענין פסק אלא שמגדולי הראשונים שבנרבונא חלקו לאסור אף בדיעבד וכבר האריכו בדברים אלו בחבוריהם אלא שאין בדבריהם הכרח ומ״מ צריך שתדע שאף לשיטתם דוקא בחבור צר שאין לו מקום לריח להתפזר אבל ברוחב מותר וכן יתבאר בסוגיא זו שאף לשיטתם אם נתבשלו זה בקדרה אחת וזה בקדרה אחרת והבשר אינו יוצא חוץ לקדרה אפילו היו החרסים נוגעים זה בזה ואפילו פיות הקדרות מגולים מותר אף לכתחלה וכן במרחשת ובכל דבר שיש לו סביבות של עיסה בדפנותיו שהוא חוצץ בפני הריח שלא להתפזר בצדדין אלא באויר דרך מעלה וכן בכל שיש מחיצה בנתים וכבר הרחבנו בדינין אלו בפרק גיד הנשה:
בשר שחוטה כלומר בשר כשר, שמן, שצלאו באותו תנור עם בשר נבילה כחוש, אף שלא נגעו זה בזה — אסור. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — מפטמי מהדדי [הם מתפטמים, מקבלים, זה מזה] משום שהבשר השמן מדיף מריחו, ונכנס הריח בבשר הנבילה, וחוזר משם ובולע הכשר בחזרה משהו ממנו.
Fatty kosher meat that one roasted in an oven together with lean non-kosher meat is forbidden, even if the two meats never came into contact with one another. What is the reason for this halakha? It is that they are flavored from one another. The fatty meat emits an aroma that is absorbed in the non-kosher meat. The aroma is then transferred back to the kosher meat, causing the kosher meat to absorb some aroma from the non-kosher meat.
רי״ףרש״יבעל המאוררמב״ן מלחמות ה'בית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) וְלֵוִי אָמַר אאֲפִילּוּ בְּשַׂר שְׁחוּטָה כָּחוּשׁ שֶׁצְּלָאוֹ עִם בְּשַׂר נְבֵילָה שָׁמֵן מוּתָּר מַאי טַעְמָא רֵיחָא בְּעָלְמָא הוּא וְרֵיחָא לָאו מִילְּתָא הִיא עָבֵיד לֵוִי עוֹבָדָא בֵּי רֵישׁ גָּלוּתָא בִּגְדִי וְדָבָר אַחֵר.

And Levi said: That aroma does not cause meat to be forbidden. Even lean kosher meat that one roasted with fatty non-kosher meat is permitted. What is the reason for this halakha? Although the non-kosher meat emits an aroma that is absorbed into the kosher meat, it is merely an aroma, and an aroma is nothing significant. The Gemara relates that Levi took action, meaning that he put his opinion into practice, in the house of the Exilarch with a kid and something else, i.e., a pig, that had been roasted together. Levi did not prohibit the meat of the kid due to the aroma of the pig.
עין משפט נר מצוהרש״יראב״ןההשלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
עבד עובדא – שנצלו בתנור ובא מעשה לפניו והתיר.
דבר אחר – חזיר.
אאמר רב בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבילה כחוש בתנור אחד אסור. דאזיל ליה ריח שחוטה ומפטם לנבילה וחוזר ריח הנבילה ומפטם לשחוטה. ולוי מתיר אפילו נבילה שמינה עם השחוטה כחושה וסבר ריחא לאו מילתא היא. עבד עובדא והתיר גדי שנצלה עם חזיר.
א. עו ע״ב. גם דיבור זה בעקבות ר״ח. וכל הענין הובא בראבי״ה סי׳ תקז ומראבי״ה בשע״ד סי׳ לה ובהגמ״י הל׳ מאכ״א פט״ו.
הרב אלפסי ז״ל פסק [כמאן] דאמר ריחא לאו מילתא היא, וכתב עוד דדוקא בדיעבד הוא דשרי לוי, אבל לכתחלה לא. ואע״ג דאקשינן ליה מהא דתניא אין צולין שני פסחים כאחד, ואם כן מאי קושיא והא לוי נמי אסר לכתחלה. תירץ אבא מרי ז״ל, דכי אסר לוי לכתחלה בשחוטה ונבלה, דאיסורא היא. אבל שני פסחים כאחד, שכל אחד ואחד מותר בפני עצמו, אפילו לכתחלה מותר ללוי. אי נמי מדלא קתני אם צלאן מותר ש״מ דאפילו צלאן אסור. ואע״ג דתיהא ובת תיהא לכתחלה נמי שרי רבא, שאני התם דליכא אכילה, והוא נמי כונתו אינו לריח אלא לטעום היין, לכתחלה דהתם בדיעבד דהכא דמי. ומאי דכתב הרב דרב לטעמיה, דאמר מין במינו לא בטיל, ולפום הכי אמר ריחא מילתא היא, הקשה עליו בעל המאור מהא דפת חמה וחבית פתוחה דהוי מין בשאינו מינו ואפילו הכי אמר ריחא מילתא היא מי דמי התם מין בשאינו מינו הוא והטעם ניכר בו, אבל שחוטה ונבלה מין במינו הוא ואין הטעם ניכר בו.
ולוי אמר שאין לחשוש לאיסור שעל ידי ריח, אפילו בשר שחוטה כחוש שצלאו עם בשר נבילה שמן — מותר. מאי טעמא [מה הטעם], מפני שאף שבשר הנבלה מדיף מריחו ונבלע הריח בשחוטה הרי ריחא בעלמא [ריח בלבד] הוא, וריחא לאו מילתא [וריח לא דבר של ממש] היא. ומסופר: עביד [עשה] לוי עובדא בי ריש גלותא [מעשה בבית ראש הגולה] בגדי ודבר אחר (חזיר) שנצלו כאחד, ולא אסר את הגדי משום ריחו של החזיר.
And Levi said: That aroma does not cause meat to be forbidden. Even lean kosher meat that one roasted with fatty non-kosher meat is permitted. What is the reason for this halakha? Although the non-kosher meat emits an aroma that is absorbed into the kosher meat, it is merely an aroma, and an aroma is nothing significant. The Gemara relates that Levi took action, meaning that he put his opinion into practice, in the house of the Exilarch with a kid and something else, i.e., a pig, that had been roasted together. Levi did not prohibit the meat of the kid due to the aroma of the pig.
עין משפט נר מצוהרש״יראב״ןההשלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) מֵיתִיבִי באֵין צוֹלִין שְׁנֵי פְסָחִים כְּאֶחָד מִפְּנֵי הַתַּעֲרוֹבֶת מַאי לָאו תַּעֲרוֹבֶת טְעָמִים וְקַשְׁיָא לְלֵוִי לָא מִפְּנֵי תַּעֲרוֹבֶת גּוּפִין.

The Gemara raises an objection: One may not roast two Paschal lambs together due to the mixing. What, is it not prohibited due to the mixing of flavors, i.e., due to the aromas that waft from one to the other, and it poses a difficulty to the opinion of Levi? The Gemara rejects this challenge: No, it is prohibited due to the mixing of carcasses. The groups who are roasting their Paschal offerings might accidentally switch offerings, in which case the offerings will be eaten by people who did not register for them.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אין צולין שני פסחים כאחד מפני התערובת – ונמצא פסח נאכל שלא למנוייו ואפילו גדי וטלה שאין מתחלפין זה בזה.
מאי לאו תערובת טעמים – דפטמי מהדדי ונמצא פסח נאכל שלא למנוייו.
לא מפני תערובת גופים – שלא יתערבו זה בזה ואפילו גדי וטלה זימנין דלאו אדעתייהו ואיחלפי.
מאי לאו תערובת טעמים – לפי מה שפי׳ בקונטרס דלוי לא שרי אלא בדיעבד קשיא מה פריך דהכא לכתחלה קתני אבל בדיעבד הוה שרי כלוי.
בד״ה מאי לאו כו׳ לפי מה שפירש בקונטרס דלוי לא שרי אלא בדיעבד קשיא מה פריך כו׳ עכ״ל היינו ממה שדקדק לפרש גבי עבד עובדא שנצלה בתנור ובא מעשה לפניו והתיר עכ״ל דמשמע בדיעבד דוקא עבד עובדא ולדברי התוס׳ דשרי לוי אפילו לכתחלה הא דקאמר לקמן ללוי ודאי תנאי היא וסבר כר״י דמתיר ודיעבד קתני במתני׳ איכא למימר דר״י מתיר אפי׳ לכתחלה ולא תני לישנא דדיעבד אלא משום רבותא דר״מ ור׳ יוסי דאוסרין אפי׳ בדיעבד ובפלוגתא דרב ולוי נמי דנקט לשון דיעבד היינו נמי משום רבותא דרב ודו״ק:
מיתיבי [מקשים]: אין צולין שני פסחים כאחד מפני התערובת. מאי לאו [האם לא] הכוונה היא מפני תערובת טעמים, שריחו של זה נכנס בזה, וקשיא [וקשה] לשיטת לוי! ודוחים: לא, הטעם הוא מפני תערובת גופין שפעמים יוכלו להחליף זה בזה ונמצא הפסח נאכל שלא למנויו.
The Gemara raises an objection: One may not roast two Paschal lambs together due to the mixing. What, is it not prohibited due to the mixing of flavors, i.e., due to the aromas that waft from one to the other, and it poses a difficulty to the opinion of Levi? The Gemara rejects this challenge: No, it is prohibited due to the mixing of carcasses. The groups who are roasting their Paschal offerings might accidentally switch offerings, in which case the offerings will be eaten by people who did not register for them.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא אֲפִילּוּ גְּדִי וְטָלֶה אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא מִפְּנֵי גּוּפִין הַיְינוּ דְּקָתָנֵי אפי׳אֲפִילּוּ גְּדִי וְטָלֶה אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ מִפְּנֵי תַּעֲרוֹבֶת טְעָמִים מָה לִי גְּדִי וְטָלֶה מָה לִי גְּדִי וּגְדִי.

The Gemara adds: So too, one can conclude that this explanation is reasonable from the fact that it is taught in the latter clause that the ruling applies even if the two offerings are a kid and a lamb. Granted, if you say that the reason is due to the mixing of carcasses, this is why it was taught that the halakha applies to even a kid and a lamb. The baraita needed to teach that although they do not look alike, there is still a concern that after they have been skinned they will be mixed up. But if you say that the reason is due to the mixing of flavors, what is the difference between a case in which the two offerings are a kid and a lamb and one in which they are a kid and another kid? The case of the kid and the lamb mentioned at the end of the baraita would not teach anything new.
מהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
גמרא אא״א מפני תערובת טעמים מ״ל גדי וטלה כו׳ יש לדקדק דאימא דה״ק דאפי׳ גדי וטלה דלית ביה תערובת גופין דלא מיחלף אפילו הכי אין צולין משום תערובת טעמים וי״ל דפסיקא ליה לתלמוד׳ דאית ביה תערובת גופין אפי׳ בגדי וטלה דמיחלף וק״ל:
ומוסיפים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] מדקתני סיפא [ממה ששנינו בסוף אותה ברייתא] אפילו היו אלה גדי וטלה. אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שהטעם מפני תערובת גופין — היינו דקתני [זו היא ששנינו] אפילו גדי וטלה, שאם כי אינם דומים זה לזה — מכל מקום חוששים שמא יחליפו אותם לאחר הפשטת העור. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שהטעם מפני תערובת טעמים, מה לי גדי וטלה מה לי גדי וגדי ואין חידוש בטלה וגדי יותר מבגדי וגדי, ומקשים:
The Gemara adds: So too, one can conclude that this explanation is reasonable from the fact that it is taught in the latter clause that the ruling applies even if the two offerings are a kid and a lamb. Granted, if you say that the reason is due to the mixing of carcasses, this is why it was taught that the halakha applies to even a kid and a lamb. The baraita needed to teach that although they do not look alike, there is still a concern that after they have been skinned they will be mixed up. But if you say that the reason is due to the mixing of flavors, what is the difference between a case in which the two offerings are a kid and a lamb and one in which they are a kid and another kid? The case of the kid and the lamb mentioned at the end of the baraita would not teach anything new.
מהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אֶלָּא מַאי עַל כׇּרְחָיךְ מִפְּנֵי תַּעֲרוֹבֶת גּוּפִין הוּא דְּאָסוּר אֲבָל תַּעֲרוֹבֶת טְעָמִים שְׁרֵי לֵימָא תֶּיהְוֵי תְּיוּבְתֵּיהּ דְּרַב אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן כְּגוֹן שֶׁצְּלָאוֹ בִּשְׁתֵּי קְדֵירוֹת.

The Gemara asks: Rather, what do you say? Perforce, it is due to the mixing of carcasses that it is prohibited, but a mixing of flavors is permitted. Let us say that this will be a refutation of the opinion of Rav, who prohibited the mixing of flavors by means of an aroma. Rabbi Yirmeya said: With what are we dealing here? It is a case where one roasted the offerings in two pots. Consequently, they do not absorb flavor from one another.
רש״יתוספותבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אלא מאי על כרחיך – דקתני ביה ואפילו גדי וטלה שמעינן מינה דמפני תערובת גופים קאמר אבל לתערובת טעמים לא חייש נימא תיהוי תיובתא דרב.
הכא במאי עסקינן – דקתני גדי וטלה דלא חייש לתערובת טעמים שצלאן בשתי קדירות.
שתי קדירות ס״ד – וכי צולין פסח בקדירה.
נימא תהוי תיובתא דרב – תימה מאי קושיא הא דאסר משום תערובת גופים היינו היכא דשניהם כחושים דליכא תערובת טעמים.
אמר המאירי חמשה דברים באים בטומאה ואין נאכלין בטומאה וכו׳ צריך שתדע שמשנה זו אין ענינה אלא בקרבנות הצבור שהם נאכלין ומתוך שהוצרך לומר בפסח שהוא קרבן צבור והוא נאכל בטומאה הוצרך לומר באלו שהן קרבנות צבור הנאכלין שאין נאכלין בטומאה ומתוך כך הזכיר שהם חמשה ואלו הבאים בטומאה אינם חמשה לבד שהרי כל קרבן שקבוע לו זמן הן של יחיד הן של צבור הן מן הנאכלים הן מן הנשרפים טומאה דחויה בו ולא הופקעה דחויית הטומאה אלא בקרבנות שאין קבוע להם זמן אפילו של צבור כגון פר העלם דבר הא כל שזמנו קבוע טומאה דחויה בו ולא נאמר בכאן מנין חמשה אלא בקרבנות צבור שהן נאכלין ובא ללמד שאע״פ שקרבים בטומאה אין נאכלין בטומאה מפני שאין עיקר הבאתן לאכילה אלא לתיקון דבר אחד והזכיר פרטי חמשה דברים אלו והם מנחת העומר הבאה בששה עשר בניסן מן השעורים עשרון של סולת שעורים וקומץ ומקטיר והשאר נאכל לכהנים כשירי כל המנחות וכן שתי הלחם הבאים בעצרת עם זבחי שלמי צבור עשרון של סלת חטים בכל אחד מהם ונאכלים אחד לכהן גדול ואחד מתחלק לכל המשמרות ולחם הפנים בכל שבת ושבת שתים עשרה חלות כל אחת שני עשרונים ומסלקין את הישן וחולקין אותו משמר היוצא ומשמר הנכנס עם כהן גדול ואוכלים ביומו וזבחי שלמי צבור והם שני כבשי עצרת הבאים שלמים ומקטירים אימוריהן ובשר נאכל לכהנים ושעירי ראשי חדשים הבאים חטאת ונאכלים לכהנים וכן שעירי המועדות וכל אלו אין עיקרן בא לאכילה שעיקר הבאת העומר להתיר חדש להדיוט ועיקר הבאת שתי הלחם להכשיר מנחות מתבואה חדשה ועיקר הבאת לחם הפנים להעמיד השלחן בכבוד ובהדור ועומד שם כשיעור שאפשר לו באכילה ראויה והוא שבעה ימים וזבחי שלמי צבור מתירין שתי הלחם לכהנים ושעירי הרגלים וראשי חדשים מכפרין על טומאת מקדש וקדשיו ומ״מ יתבאר בגמ׳ שקרבן חגיגה אע״פ שזמנה קבוע הואיל ויש לה תשלומין אינה דוחה לא שבת ולא טומאה אבל קרבן הפסח אינו בא אלא לאכילה וכשם שבא בטומאה כך נאכל בטומאה שלא הותרה בו הטומאה אלא על דעת אכילה אחר שעיקרו בא לאכילה וכבר ביארנו שטומאה זו ענינה בטומאת מת ופירושה כגון שהיו רוב הצבור טמאים או הכהנים או כלי שרת:
אלא מאי [מה] אומר אתה על כרחיך מפני תערובת גופין הוא שאסור, אבל תערובת טעמים — שרי [מותר] לימא תיהוי תיובתיה [האם נאמר שתהא זו קושיה] לרב החושש לתערובת טעמים! אמר ר׳ ירמיה: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] כגון שצלאו בשתי קדירות, ואין קולטים ריח זה מזה.
The Gemara asks: Rather, what do you say? Perforce, it is due to the mixing of carcasses that it is prohibited, but a mixing of flavors is permitted. Let us say that this will be a refutation of the opinion of Rav, who prohibited the mixing of flavors by means of an aroma. Rabbi Yirmeya said: With what are we dealing here? It is a case where one roasted the offerings in two pots. Consequently, they do not absorb flavor from one another.
רש״יתוספותבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) בִּשְׁתֵּי קְדֵירוֹת סָלְקָא דַּעְתָּךְ אֶלָּא אֵימָא כְּעֵין שְׁתֵּי קְדֵירוֹת וְהָכִי קָאָמַר אֵין צוֹלִין שְׁנֵי פְסָחִים כְּאֶחָד מִפְּנֵי תַּעֲרוֹבֶת מַאי תַּעֲרוֹבֶת תַּעֲרוֹבֶת טְעָמִים ואפי׳וַאֲפִילּוּ כְּעֵין שְׁתֵּי קְדֵירוֹת דְּלֵיכָּא תַּעֲרוֹבֶת טְעָמִים אָסוּר מִשּׁוּם תַּעֲרוֹבֶת גּוּפִין וַאֲפִילּוּ גְּדִי וְטָלֶה.

The Gemara expresses surprise: Could it enter your mind to say that they roasted the Paschal offerings in two pots? It is prohibited to the roast the Paschal offering in a pot. Rather, say that they were roasted in a manner similar to two pots, meaning that they were distanced from each other and separated by a partition. And this is what the baraita is saying: One may not roast two Paschal offerings together due to mixing. What is this mixing? It is the mixing of flavors. And even roasting them in a manner similar to two pots, where there is no mixing of flavors, is also prohibited, due to the concern with regard to the mixing of carcasses. And this is the halakha even if the animals are a kid and a lamb.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כעין שתי קדירות – שפוד מכאן ושפוד מכאן ותל גדול של גחלים או אפר באמצע.
ותוהים: בשתי קדירות סלקא דעתך [עולה על דעתך]?! והלוא אסור לצלות את הפסח בקדירה! אלא אימא [אמור] כעין שתי קדירות. כלומר, שהיו מרוחקים ומובדלים במחיצה זה מזה. והכי קאמר [וכך אמר] כך יש לפרש את הברייתא: אין צולין שני פסחים כאחד מפני תערובת מאי [מה היא] תערובת זו — תערובת טעמים. ואפילו כעין שתי קדירות דליכא [שאין] תערובת טעמים — אסור גם כן, מפני חשש אחר משום תערובת גופין, ואפילו היו אלה גדי וטלה.
The Gemara expresses surprise: Could it enter your mind to say that they roasted the Paschal offerings in two pots? It is prohibited to the roast the Paschal offering in a pot. Rather, say that they were roasted in a manner similar to two pots, meaning that they were distanced from each other and separated by a partition. And this is what the baraita is saying: One may not roast two Paschal offerings together due to mixing. What is this mixing? It is the mixing of flavors. And even roasting them in a manner similar to two pots, where there is no mixing of flavors, is also prohibited, due to the concern with regard to the mixing of carcasses. And this is the halakha even if the animals are a kid and a lamb.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אָמַר רַב מָרִי כְּתַנָּאֵי הָרוֹדֶה פַּת חַמָּה וּנְתָנָהּ ע״פעַל פִּי חָבִית יַיִן שֶׁל תְּרוּמָה ר״מרַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר וְרַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר וְרַבִּי יוֹסֵי גמַתִּיר בְּשֶׁל חִיטִּין וְאוֹסֵר בְּשֶׁל שְׂעוֹרִים מִפְּנֵי שֶׁהַשְּׂעוֹרִים שׁוֹאֲבוֹת מַאי לָאו תַּנָּאֵי הִיא דְּמָר סָבַר רֵיחָא לָאו מִילְּתָא הִיא וּמָר סָבַר רֵיחָא מִילְּתָא הִיא.

Rav Mari said: This is like the following dispute between tanna’im: In the case of one who removes hot bread from an oven and places it on top of a barrel of wine that is teruma, Rabbi Meir prohibits a non-priest from eating the bread. In his opinion, the bread absorbs the aroma of the teruma wine and therefore attains the status of teruma. And Rabbi Yehuda permits it. And Rabbi Yosei permits bread made of wheat, which is not very absorbent, but prohibits bread made of barley, because barley draws out and absorbs the aroma. What, is it not a dispute between tanna’im? One Sage, Rabbi Yehuda, holds that an aroma is nothing significant, and one Sage, Rabbi Meir, holds that an aroma is something significant.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יראב״ןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר רב בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבלה כחוש אסור דאזיל ריח השחוטה מפטם לנבלה וחוזר ריח נבלה מפטם לשחוטה ולוי מתיר אפילו נבלה שמינה עם שחוטה כחושה סבר ריחא ולא כלום הוא ועבד עובדא והתיר גדי שנפל עם חזיר ואותבינן עליה מיהא אין צולין שני פסחים ואפילו גדי וטלה מפני התערובות ומסתברא דמשום תערובות גופין הוא גזרה גדי וטלה אטו טלה וטלה שאם נתערבו חיישי׳ שמא תטול חבורה זו פסח שאינו שלה ונמצא אוכלין פסח שאינו שלהם וקשיא לרב דאמר ריחא מילתא היא והריח כעיקר אף על גב דלא מחלפי כיון שהריח כעיקר נמצא עיקר פסח של חבורה זו בפסח של חבורה זו ואסור ומוקים לה רב הכי אין צולין שני פסחים כאחד מפני תערובות טעמים ואפילו כעין שתי קדרות כגון שיש דבר מפסיק הריח ביניהם ואין שם תערובת טעמים אסור משום תערובת גופין ואפילו גדי וטלה דלא מחלפי גזרה אטו גדי וגדי אטו טלה.
אמר רב מרי כתנאי הרודה פת חמה ונתנה על פי חבית של תרומה ר׳ מאיר אוסר ור׳ יהודה מתיר ור׳ יוסי מתיר בפת של חטים ואוסר בפת של שעורים מפני שהשעורים שואבות ללוי ודאי תנאי היא דהא ר׳ מאיר אוסר בפי׳ (והנה ר׳ יהודה מתיר דלא כרב) והנה גם לרב [מי נימא] תנאי היא אמר לך הא אתמר עלה בפת חמה וחבית פתוחה לדברי הכל אסור ואפילו ר׳ יהודה אוסר דריחא מילתא היא בפת צוננת וחבית מגופה דברי הכל מותר דליכא חשש לריח היין של תרומה כלל דהא חבית זו מגופה היא לא נחלקו אלא בפת חמה וחבית מגופה פת צוננת וחבית פתוחה והכא גבי בשר שחוטה שנצלה עם בשר [נבלה] כפת חמה וחבית פתוחה הוא לדברי הכל אסור וקיימא לן כרב דאף על גב דלוי מיתוקמא כתנאי ולוי כר׳ יהודה הא אתמר עלה דחבית פתוחה ופת חמה דברי הכל אסורה ומסתבר טעמא דרב ולא עוד אלא הא תני רב כהנא פת שאפאה בתנור עם בשר צלי אסור לאכלה בכותח כרב ותוב ההיא ביעתא שנצלית עם בשר ואסרה רבא מפרזיקא לאכלה בכותח שיש בו נסיובי דחלבא.
הרודה – מן התנור.
אוסר – לזרים מפני שנכנס לה ריח התרומה.
שואבות – את הריח.
וקיימא לן כרב. ואע״ג דאוקמ׳ רב מרי לפלוגתא דרב ולוי כתנאי הרודה פת חמה ונותנו על פי החבית של תרומה ר׳ מאיר אוסר ורבי יהודה מתיר ואוקי ללוי כר׳ יהודה ור׳ מאיר ור׳ יהודה הלכה כר׳ יהודה, הכא הלכה כרב קיימא לן דהא איתמר עלה בפת חמה וחבית פתוחה דברי הכל אסור ואפילו לר׳ יהודה דריחא מילתא היא, ובשר שחוטה שנצלה עם בשר נבילה כפת חמה וחבית פתוחה דמיא, ולדברי הכל כרב סבירא להו דריחא מילתא היא. ועוד דתני רב כהנא פת שאפאה עם בשר צלי בתנור אסור לאוכלה בכותח. והיינו כרב. וכן ההיא בוניתא שניצלת עם הבשר ואסרה רבא מפרזיקא לאוכלה בכותח משום ריחא דבשרא.
והכיא נהגו בקיאי הדעת שבמגנצא שלא לאפות בתנור עם הפת לא פשטדש ולא פלדונשב אלא אם כן מכוסיןג דהוה ליה כפת חמה וחבית סתומה דמתיר ר׳ יהודה, אבל בלא כיסוי אסרי דהוה ליה כפת חמה וחבית פתוחה דאפילו לר׳ יהודה אסור. ומה שעושין בבצק בשר שמן שקורין שטיקלנק בלא כיסוי, היו אופין קודם ללחםד. וכן כשר ויפה לעשות. ואשר אופיהו עם הפת אוסר הפת לאוכלו בחלב. ואפילו כי היו עושין פומא לעילה של מלייתות, נהגו להשים על פיה שפופרת של ביצה שלא יצא הריח. וכל מנהגם תורה ומשפט. ואע״פ שפעמים שמתבקעת הפשטדא ויוצא הריח, הינהיגו הראשונים לאכול את הפת עם חלב, דסמכי אלוי דעבד עובדא בגדי ודבר אחר דהיתיר בדיעבד, דהא פלוגתא בדיעבד, דהא שצלאו קאמר, אבל לכתחילה לא היתיר לוי.
ומיהו שמע⁠[תי] שבביתו של רבינו ר׳ יצחק בר׳ יהודה מ״כ לא היו אופין כלל עם הפת לא פלדונש ולא פשטדא אלא האי לחוד והאי לחוד, דסבירא ליה כרב דריחא מילתא היא ואפילו בדיעבד אסיר. ויש מן החכמים הגאונים שאמ׳ כיון דרבא דהוא בתרא קאמר (ע״ז סו ע״ב) ריחא לאו מילתא היא, וקם ליה בשיטתיה דלוי, הלכתא כוותיה ומותר לכתחילה. ולא היא, דלוי לא קאי כרבא, דרבא מתיר לכתחילה ולוי אסר כדפרישית, וכיון דהכי הוה ליה רבא יחיד במקום רבים ולית הלכתא כוותיה. דכי אמרינן הילכתא כרבא, במקום אביי, אבל הכא דרב ולוי קיימי כאבייו לא. ועוד דאמ⁠[רינן] לרבא ודאי תנאי היא לאביי מי נימא תנאי היא ומוקמינן דכולהו תנאי כאביי, וכיון דכולהו כאביי ליתה לדרבא. ועוד האמרינן (פסחים כו ע״א) קול ומראה וריח אין בהן משום מעילה מעילה ליכא הא איסורא איכא למתכוין להריח לדברי הכלז. ותו דרבא גופיה אוסר הנאה הבאה לאדם בעל כרחו כגון ריח קטורת [ו]⁠ע״ז בפרק כל שעה (פסחים כו ע״א), קשיא דרבא אדרבא, אלא בעל כורחך כי אמר רבא מילתא היא בדבר העשוי להריח כגון קטורת והדס של ע״ז, דכיון דלריח קיימי הוי מילתא, אבל יין דלאו לריח קיימ׳ לא הוי ריחא מילתא כגון בת תיהיא. אבל אי הוי מזלף הבית ביין נסך נראה לי דאסור לרבא דהא לריחא עביד, וכי שרי רבא בבת תיהיא דלא להנאתו מריח אלא שלא יתקלקל היין דלא מיכוין להנאה ושרי, אבל בשר שמן וכחוש דמפטמי מהדדי אימא לך כרב סבירא ליה לרבאח. ורבינו חננאל פסק נמי כרב.
ורבינו יצחק מאלפסט פסק כלוי דהא רבא דהוא בתרא קאי כוותיה, וליתה לדריש לקיש דאמר בפת חמה וחבית פתוחה כולי עלמא לא פליגי דאסיר, דהא לוי הוי רב⁠[י]⁠ה לגבי ריש לקיש, וכיון דליתי דקם ליה רב כרבי מאיר ולוי כרבי יהודה, ורבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה. והא דתניא פת שאפאה עם צלי אסור לאוכלה בכותח וכן בוניתא, לא כרב בלחוד שייכן אלא אפילו כלוי אסור לאוכלן בכותח. מאי טעמא, כיון דשרו למיכלינהו בלא כותח, הוי כמאן דשרי לצלות בשר שחוטה ובשר נבילה לכתחילה, ולוי לא שרי אלא בדיעבד. ועוד כיון דשרי למיכליה בלא כותח, הוה ליה דבר שיש לו מתירין ולא בטיל אפילו באלף, וכל דבר שהוא מאלף אחדכ הדבר ידוע שהוא כריחא בעלמא ואפילו הכי לא בטיל, והאי פת נמי הכי ולא משום דסבירא ליה כרב.
וכל שינויא דשני הרב נראה לי דחוק. והא כי אמרי׳ דרבא ודאי תנאי היא היה לו לבעל התלמוד לתרץ ולומר דריש לקיש ליתה ורבא דאמר כרבי יהודה. ותו מה שאמר דר׳ יוסי לא פליג עליה דרבי יהודה אלא בפת שעורים ששואבות גופו של יין ולאו ריחא היא אבל בחיטין דליכא אלא (כי הא) [ריחא]⁠ל מודי ליה, יש לומר שעורין שואבות גופו של איסור כל שכן גדי ודבר אחר דהאי חמימי והאי חמימי דתימורת של דבר אחר עולה בתוך התנור ומפטם לגדי ואיסורו של דבר אחר בגדי ממש הוא ולאו ריחא ואסור.
א. ועי׳ מש״כ על שיטת בקיאי הדעת, בהוספות להערות לשע״ד עמ׳ שנו.
ב. סתם פשטדש היא של בשר [כ״ה בראבי״ה סי׳ קכד וכ״ה באו״ז ע״ז סי׳ רנז ׳טפילה של בשר שקורין פשטיד״ש׳]. סתם פלאדונש הוא של גבינה [כראבי״ה שם וכ״ה בתשו׳ מהר״ם סי׳ כד ׳טפילה של גבינה שקורין פלאדון׳]. וכ״ה בביאורי ר״י קרעמניץ לשע״ד.
ג. הוי יודע דהך כיסוי אינו כיסוי ממש של חרס או של מתכת וכו׳ אלא כיסוי דהכא הוא כיסוי העשוי מבצק וכו׳ וזש״כ רבינו לקמן ואפילו ע״י כיסוי אסור לכתחילה מפני הנקב שלמעלה. (מבוא שערים בשע״ד שם וכ״כ בביאורי ר״י קרעמניץ וכ״כ בהג׳ שבמרדכי חולין ר׳ תרסה).
ד. כלומר, היו אופין אותו קודם אפיית הפת (ראבי״ה).
ה. פירוש למעלה. וכן בראבי״ה: ומפני הנקב של מעלה היו נוהגין לכוף ע״פ הנקב שפופרת.
ו. רב לענין דיעבד ולוי לענין לכתחילה. תרווייהו אסרי לכתחילה.
ז. וכן הקשו מההיא דקול וריח אבת תיהא תלמידי רבינו יונה לע״ז די״ב ע״ב וס׳ ההשלמה לע״ז דס״ו ע״ב. ותירצו אף הם דשאני בת תיהא דלאו לריחא קאי.
ח. וכ״פ בדעת רבא ר״ת בס׳ הישר חלק החי׳ סי׳ תשל. ועי׳ גם תוס׳ ע״ז סו ע״ב. ועי׳ תוס׳ ר״י מפריס בשיטת הקדמונים לע״ז שם. וכתב ע״ז ראבי״ה: ולא יתכן דבר זה דהא הנך תנאי גופייהו דהרודה פת חמה דמייתי אדאביי ורבא לגבי בת תיהא מייתי נמי אפלוגתא דרב ולוי, ולא דחי לה תלמודא לחלק ביניהם.
ט. חולין דף לב ע״א מדפי הרי״ף.
י. דליתה קם וכו׳. (עפ״י הרי״ף).
כ. =אחד מאלף.
ל. אב״ש.
אמר רב מרי כתנאי מחלוקת תנאים] שאף הם נחלקו באותו ענין עצמו. הרודה פת חמה ונתנה על פי חבית יין של תרומה, ר׳ מאיר אוסר פת זו באכילה לזר, שלדעתו סופגת הפת מריח יין התרומה, והריהי כתרומה, ור׳ יהודה מתיר. ור׳ יוסי מתיר בפת של חיטין שאינה סופגנית כל כך ואוסר בשל שעורין מפני שהשעורים שואבות וסופגות ריח. מאי לאו תנאי היא [האם לא מחלוקת תנאים היא] שהרי ברור שיש תנא החושש לספיגת ריח. דמר סבר ריחא לאו מילתא היא, ומר סבר ריחא מילתא היא [שחכם זה ר׳ יהודה, סבר: ריח אינו דבר. וחכם זה, ר׳ מאיר, סבר: ריח דבר הוא].
Rav Mari said: This is like the following dispute between tanna’im: In the case of one who removes hot bread from an oven and places it on top of a barrel of wine that is teruma, Rabbi Meir prohibits a non-priest from eating the bread. In his opinion, the bread absorbs the aroma of the teruma wine and therefore attains the status of teruma. And Rabbi Yehuda permits it. And Rabbi Yosei permits bread made of wheat, which is not very absorbent, but prohibits bread made of barley, because barley draws out and absorbs the aroma. What, is it not a dispute between tanna’im? One Sage, Rabbi Yehuda, holds that an aroma is nothing significant, and one Sage, Rabbi Meir, holds that an aroma is something significant.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יראב״ןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) לְלֵוִי וַדַּאי תַּנָּאֵי הִיא לְרַב נֵימָא תַּנָּאֵי הִיא.

The Gemara says: According to the opinion of Levi, i.e., that aroma is insignificant, it certainly is a dispute between tanna’im. Rabbi Meir and Rabbi Yosei hold that it is significant, and Levi accepts the opinion of Rabbi Yehuda that aroma is insignificant. However, according to the opinion of Rav, shall we say it is a dispute between tanna’im?
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ללוי – דאמר ריחא לאו מילתא היא ודאי מילתיה כתנאי אמרה דעל כרחיך רבי מאיר אית ליה ריחא מילתא היא וכן רבי יוסי ואי איכא דקאי כוותיה רבי יהודה הוא דקאי כוותיה.
אלא רב מי לימא תנאי היא – כלום צריך לאוקומי למילתיה כתנאי ולמימר אנא דאמרי כרבי מאיר ורבי יוסי אבל דרבי יהודה לית ליה או דילמא רבי יהודה נמי קאי כוותיה וטעמא דשרי משום דקא סבר לא עייל בה ריחא.
ואומרים: לשיטת לוי שריח אינו דבר, ודאי מחלוקת תנאי [תנאים] היא, שלר׳ מאיר ור׳ יוסי הריהו דבר ואילו לר׳ יהודה אינו דבר, והוא עצמו סובר כשיטת ר׳ יהודה. ואולם האם לשיטת רב נימא תנאי [נאמר שמחלוקת תנאים] היא?
The Gemara says: According to the opinion of Levi, i.e., that aroma is insignificant, it certainly is a dispute between tanna’im. Rabbi Meir and Rabbi Yosei hold that it is significant, and Levi accepts the opinion of Rabbi Yehuda that aroma is insignificant. However, according to the opinion of Rav, shall we say it is a dispute between tanna’im?
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) אָמַר לְךָ רַב דְּכוּלֵּי עָלְמָא רֵיחָא מִילְּתָא הִיא לָאו אִיתְּמַר עֲלַהּ דְּהַהִיא אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ דבְּפַת חַמָּה וְחָבִית פְּתוּחָה דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר בְּפַת צוֹנֶנֶת וְחָבִית מְגוּפָה דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא בְּפַת חַמָּה וְחָבִית חֲתוּמָה פַּת צוֹנֶנֶת וְחָבִית פְּתוּחָה וְהָא נָמֵי כְּפַת חַמָּה וְחָבִית פְּתוּחָה דָּמְיָא.

Rav could have said to you: Everyone agrees that aroma is something significant. The dispute is about whether bread absorbs aroma in the circumstance under discussion. Was it not stated with regard to that mishna that Rabba bar bar Ḥana said that Reish Lakish said: With regard to hot bread and an open barrel, everyone agrees that it is prohibited because it certainly draws out the aroma; and with regard to cold bread and a closed barrel, everyone agrees it is permitted? They disagreed only with regard to hot bread and a sealed barrel because perhaps the bread nonetheless draws out aroma through the cracks. Similarly, they disputed the case of cold bread and an open barrel. And this case of two Paschal offerings roasted in the same oven is also considered like the case of hot bread and an open barrel.
עין משפט נר מצוהרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר לך רב דכולי עלמא ריחא מילתא – וטעמא דרבי יהודה משום דפת צוננת (וחבית) מגופה היא ולא עייל בה ריחא דמי לאו איתמר עלה כו׳ ואע״ג דקיימי תנאי כוותיה דרב הילכתא כוותיה דלוי דהא איפליגו בה אביי ורבא גבי בת תיהא במסכת ע״ז (דף סו:) וקם ליה רבא בשיטתיה דלוי ואמר ריחא לאו מילתא היא ואביי ורבא הילכתא כרבא וכן הוא בתשובת הגאונים ואף משמו של רבי אליעזר בן יצחק נאמר לי דלא חייש לה.
רש״י בד״ה אמר לך כו׳ דפת צוננת וחבית מגופה. נ״ב פי׳ או או קאמר:
תוס׳ בד״ה אסרה כו׳ ואפי׳ פלדונ״ש שיש כו׳. צ״ב פירוש שהוא של חלב עם הפשטיד״א של בשר שהיה ראוי קצת להרחיק הדבר ולאסור אפ״ה אין נראה לר״י כו׳:
שהרי אמר לך רב [יכול היה רב לומר לך] דכולי עלמא ריחא מילתא היא [לדעת הכל ריח דבר הוא], ולא נחלקו אלא בשאלה, האם הפת שואבת את הריח באופן כזה, שכן ולאו איתמר עלה דההיא [וכי לא נאמר עליה על אותה משנה], אמר רבה בר בר חנה אמר ריש לקיש: בפת חמה וחבית פתוחה — דברי הכל אסור. משום שודאי היא שואבת, בפת צוננת וחבית מגופה (מכוסה) — דברי הכל מותר. לא נחלקו אלא בפת חמה וחבית חתומה (סגורה) שמא בכל זאת היא שואבת דרך סדקים, וכן בפת צוננת וחבית פתוחה. והא נמי [וזו גם כן] בשני פסחים הנצלים בתנור אחד כפת חמה וחבית פתוחה דמיא [נחשב].
Rav could have said to you: Everyone agrees that aroma is something significant. The dispute is about whether bread absorbs aroma in the circumstance under discussion. Was it not stated with regard to that mishna that Rabba bar bar Ḥana said that Reish Lakish said: With regard to hot bread and an open barrel, everyone agrees that it is prohibited because it certainly draws out the aroma; and with regard to cold bread and a closed barrel, everyone agrees it is permitted? They disagreed only with regard to hot bread and a sealed barrel because perhaps the bread nonetheless draws out aroma through the cracks. Similarly, they disputed the case of cold bread and an open barrel. And this case of two Paschal offerings roasted in the same oven is also considered like the case of hot bread and an open barrel.
עין משפט נר מצוהרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) תָּנֵי רַב כָּהֲנָא בְּרֵיהּ דְּרַב חִינָּנָא סָבָא הפַּת שֶׁאֲפָאָהּ עִם צָלִי בַּתַּנּוּר אָסוּר לְאׇכְלָהּ בְּכוּתָּחָא הָהִיא בִּינִיתָא דְּאִיטְּוָוא בַּהֲדֵי בִּישְׂרָא אַסְרַהּ רָבָא מִפַּרְזִיקְיָא לְמֵיכְלַיהּ בְּכוּתָּחָא מָר בַּר רַב אָשֵׁי אָמַר אפי׳אֲפִילּוּ (ה)בְּמִילְחָא נָמֵי אֲסוּרָה מִשּׁוּם דְּקַשְׁיָא לְרֵיחָא וּלְדָבָר אַחֵר.:

Rav Kahana, son of Rav Ḥinnana the Elder, teaches: In the case of bread that one baked together with roasting meat in the oven, it is prohibited to eat the bread with kutaḥ, which contains milk, because the bread absorbs some of the meat’s aroma. The Gemara relates: There was a certain fish that was roasted together with meat, Rava of Parzikiyya prohibited it from being eaten with kutaḥ, due to the meat flavor absorbed in the fish. Mar bar Rav Ashi said: Even to merely eat it with salt is also prohibited because meat that is roasted or cooked with fish is bad for odor, meaning it causes bad breath, and for something else, i.e., leprosy. Therefore, one should avoid eating it due to the danger involved.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותההשלמהמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מר בר רב אשי אסור לאכלה אפילו במלח משום דסבר דג ובשר להתבשל יחדיו ולהאכל קשו לריחיא ודבר [אחר] פי׳ נגע צרעת הני כלהו כרב הלכך כרב עבדינן וראינו מי שאמר קיימא לן כלוי ואנן לא סבירא לן כותיה אלא הלכתא כרב.
בהדי בשרא ואסרה רבא מפרזיקיא למיכלה1 בכותחא לאו כרב שייכן2 בלחוד אלא אפי׳ ללוי3 אסירי4 למיכלינהו בכותחא מאי טעמא5 דכיון דשרי למיכלינהו בלא כותחא אי שרית להו למיכלינהו בכותחא אישתכח כמאן דשרי לאטוויי בשר שחוטה בהדי בשר נבלה לכתחלה ולוי6 לא קא7 שרי הכין8 דהא לוי שצלאו9 קאמר ולא קאמר צולין לכתחלה ועוד דהאי פת שאפאה עם הצלי כיון דשריא בלחודה10 בלא כותחא הויא לה11 כדבר שיש לו מתירין {בבלי ביצה ג ע״ב, ועוד} וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל וכל דבר שהוא אחד מאלף12 כריחא בעלמא הוא ואפילו הכי באלף לא בטיל הואיל ויש לו מתירין והאי פת נמי הכין היא ולאו משום דסבירא לן כרב:
1. למיכלה: חסר בכ״י פריס.
2. שייכן: דפוסים: אסרה.
3. ללוי: דפוסים: כלוי.
4. אסירי: כ״י פריס: ״אסרינהו״.
5. מאי טעמא: כ״י פריס, דפוסים. חסר בכ״י א.
6. ולוי: כ״י פריס: ״ולוי סבר״.
7. קא: כ״י פריס, דפוסים. חסר בכ״י א.
8. דפוסים מוסיף כאן: אלא דיעבד.
9. שצלאו: כ״י פריס: ״צלאו״.
10. בלחודה: דפוסים: בלחוד.
11. לה: כ״י פריס: ״ליה״.
12. מאלף: דפוסים: באלף.
ביניתא – דג.
דאיטוי בהדי בישרא – בתנור אחד.
אסרה רבא מפרזיקא למיכלה בכותחא – שיש בו חלב משום דקסבר ריחא מילתא היא.
לדבר אחר – צרעת.
אסרה רבא מפרזיקיא כו׳ – מכאן פוסק ר״ת כרב ורבא נמי דשרי בבת תיהא (ע״ז דף סו:) מצי סבר כוותיה ושם מפורש ובתנורים [גדולים] שלנו נראה דמותר לאפות לחם עם אותו פשטיד״א הואיל ומכוסות היטב הוי כעין שתי קדרות ואפי׳ פלדונ״ש שיש להרחיק אין נראה לרבי שיהא אסור שיש אויר מרובה בתנור וההבל מתפשט.
ומאי דכתב הרב ז״ל דפת שאפאה עם הצלי בתנור אפילו ללוי אסור לאכלו בכותח, דהוה ליה כדבר שיש לו מתירין, הקשה עליו הרב בעל המאור מהא דאמרינן בפרק כל הבשר דגים שעלו בקערה אסור לאוכלן בכותח נותן טעם הוא, למה ליה למימר נותן טעם הוא, תיפוק לי דהוה ליה דבר שיש לו מתירין. ולאו קושיא היא כלל, דהתם הכי קאמר, אפילו נתערב בכותח אסור משום דנותן טעם הוא. ועוד אי לא הוי נותן טעם אלא נותן טעם בר נותן טעם ליכא איסורא כלל. ומאי דכתב בעל המאור דטעמא דהכא גבי בת תיהא משום דאפשר ולא מכוין הוא ואיתא לדרב דאמר ריחא מילתא היא ואיתא לדרבא דאמר לאו מילתא, לא מיחוור. דאם כן למה ליה למימר לרבא ודאי תנאי היא, לימא אנא דאמרי אפילו לר׳ מאיר, וטעמא דידי משום דאפשר ולא מכוין הוא. דבשלמא למאי דפרישנא דלכתחלה דהתם בדיעבד דהכא דמי ולוי ורבא אמרו דבר אחד ניחא, דכי היכי דאמר ללוי ודאי תנאי היא לרבא נמי תנאי היא. אלא לדידיה דאמר דרבא נמי כרב סבירא ליה, ורב סבירא ליה כר׳ מאיר, הכי נמי רבא. (ו)⁠אפשר דכר׳ מאיר סבירא ליה, והאי דשרי רבא בת תיהא משום דאפשר ולא מכוין הוא. דהא אמרת דמשום האי טעמא אית לדרב ואיתא לדרבא. והכי נמי איתא לדר׳ מאיר דסבירא ליה כרב ואיתא לדרבא. אלא לאו ש״מ דלוי ורבא אמרו דבר אחד, וכיון דהלכתא כרבא ממילא הלכתא כלוי.
תוס׳ בד״ה אסרה רבא כו׳ אפילו פלדונ״ש שיש להרחיק אין נראה לר״י שיהא אסור כו׳ עכ״ל נראה דר״ל ואפי׳ פלדונ״ש שהוא של חלב עם פשטיד״א של בשר אף שיש להרחיק מן העבירה ושלא יזוב מזה תחת זה מ״מ אין נראה לר״י שיהא אסור משום ריחא כיון שיש אויר כו׳ אבל לשון פסקי תוספות ואף פלאד״ן שיש להרחיק מן הלחם כו׳ אינו מיושב בעיני דמאי לשון אפילו ודו״ק:
גמ׳ למיכליה בכותחא. עי׳ לעיל ל ע״א תוד״ה ואפי׳ במלחא:
תני [שנה] רב כהנא בריה [בנו] של רב חיננא סבא: פת שאפאה עם צלי בתנור — אסור לאכלה בכותחא שיש בו חלב, משום שבפת נספג משהו מטעם הבשר. מסופר: ההיא ביניתא דאיטווא בהדי בישרא, אסרה [דג שנצלה יחד עם בשר, אסרו] רבא מפרזיקיא למיכליה בכותחא [לאכול אותו בכותח] משום טעם הבשר שנבלע בו. מר בר רב אשי אמר: אפילו לאכלה במילחא נמי [במלח בלא כותח גם כן] אסורה, משום שבשר שנתבשל או נצלה עם דגים קשיא לריחא [היא קשה, גורמת לריח רע מן הפה]. ולדבר אחר (לצרעת) ויש להתרחק לכך מאכילתו מחשש סכנה שבדבר.
Rav Kahana, son of Rav Ḥinnana the Elder, teaches: In the case of bread that one baked together with roasting meat in the oven, it is prohibited to eat the bread with kutaḥ, which contains milk, because the bread absorbs some of the meat’s aroma. The Gemara relates: There was a certain fish that was roasted together with meat, Rava of Parzikiyya prohibited it from being eaten with kutaḥ, due to the meat flavor absorbed in the fish. Mar bar Rav Ashi said: Even to merely eat it with salt is also prohibited because meat that is roasted or cooked with fish is bad for odor, meaning it causes bad breath, and for something else, i.e., leprosy. Therefore, one should avoid eating it due to the danger involved.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותההשלמהמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) מתני׳מַתְנִיתִין: וחֲמִשָּׁה דְּבָרִים בָּאִין בְּטוּמְאָה וְאֵינָן נֶאֱכָלִין בְּטוּמְאָה הָעוֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים וְזִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר וּשְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים זהַפֶּסַח שֶׁבָּא בְּטוּמְאָה נֶאֱכָל בְּטוּמְאָה שֶׁלֹּא בָּא מִתְּחִילָּתוֹ אֶלָּא לַאֲכִילָה.:

MISHNA: Five items, i.e., offerings, may be brought in a state of ritual impurity, but they may not be eaten in a state of ritual impurity. They are all communal offerings: The omer, which is brought in Nisan; the two loaves brought on Shavuot; the shewbread, which were arranged each week; the communal peace-offerings, which were brought on Shavuot; and the goats sacrificed on the New Moons, which were sin-offerings eaten by the priests. However, the Paschal lamb that is sacrificed in impurity is eaten even in impurity, as it is brought to begin with only for eating, which is the essence of the mitzva. With regard to other offerings, the essence of their mitzva is fulfilled when they are sacrificed on the altar, and the eating is non-essential.
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מתני׳ חמשה דברים באין בטומאה ואין נאכלין בטומאה העומר ושתי הלחם ולחם הפנים וזבחי שלמי צבור ושעירי ראשי חדשים הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה שלא בא מתחלתו אלא לאכילה ואמרינן חמשה כלומר מנין חמשה ולא יתר מה בא למעט [בא למעט] חגיגת חמשה עשר [דכיון] דאית לה תשלומין דתנן מי שלא חג ביום טוב הראשון של חג חוגג והולך כל הרגל וכו׳ אף על פי שהוא קרבן צבור וקביע ליה מועד לא דחיא טומאה ובכלל זבחי צבור משמע אפילו שעירי רגלים דהא זבחי צבור הן ואפילו שעירי ראשי חדשים כיוצא בשעירי הרגלים הם.
מתני׳ חמשה דברים באין בטומאה וכו׳ – אין לך קרבן נאכל אלא אלו וקרבן ציבור דוחה את הטומאה ואשמעינן מתניתין דאף על גב דקרב בטומאה לאפוקי ציבור ידי חובתן אין נאכלין בטומאה ולקמיה פריך ליתני נמי שעירי הרגלים.
זבחי שלמי ציבור – כבשי עצרת שאין שלמים אחרים לציבור.
הפסח שבא בטומאה – כגון רוב ציבור טמאין.
שמתחילתו לא בא אלא לאכילה – כשנצטוה עיקר פסח לאכילה נצטוה דכתיב לפי אכלו וכי שרייה רחמנא למיתי בטומאה מאיש נדחה ואין צבור נדחין אדעתא למיכליה שרייה.
המשנה השניה והכונה בה לבאר ענין החלק השני והוא שאמר חמשה דברים באים ואינן נאכלים בטומאה העומר ושתי הלחם ולחם הפנים וזבחי שלמי צבור ושעירי ראשי חדשים הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה שלא בא מתחלתו אלא לאכילה אמר הר״ם אמר השם ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ונתן בהם הדין שידחו מפסח ראשון לפסח שני והקבלה כי זה הוא לפי שהן טמאין אבל אם היו הקהל כלם או רובם טמאים יקריבו הפסח והם טמאים וכן אמרו יחידים נדחין לפסח שני ואין צבור נדחה לפסח שני וכמו כן כל קרבנות צבור כלן מקריבין אותן בטומאה כשנטמאו רובן לפי שאנו למדין מן הפסח כי הוא אמר ית׳ בפסח במועדו ואמר בקרבנות צבור כלם אלה תעשו ליי׳ במועדיכם ונתן לכלם מועד וכמו כן כל מה שיש לו זמן קבוע יביא בטומאה כשנטמא רוב הקהל או רוב הכהנים כאשר יתבאר ואלו החמשה שמנה הם הדברים הנאכלים מקרבנות צבור והנותר ישרף וכמו כן שעירי מועדות דינם ודין שעירי ראשי חדשים אחד לפי שהם כלם חטאת הצבור ואמרו חמשה ולא אמר אלו דברים באים בטומאה למעט חגיגת חמשה עשר שענינה נפרש עוד כי אע״פ שהיא כקרבן צבור כמו שאינה קריבה בשבת כמו שביארנו כך אינה קריבה בטומאה:
זהו ביאור המשנה וכולה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
מתני׳ באין בטומאה. עי׳ יומא מו ע״א תוד״ה תחלתו דוחה:
א משנה חמשה דברים מן הקרבנות באין (מוקרבים) בטומאה, אבל אינן נאכלין בטומאה, שהתירה התורה להקריבם, אך לא לאכלם, וכולם מקרבנות הציבור. ואלו הם: העומר שמביאים בניסן, ושתי הלחם בשבועות, ולחם הפנים שבכל שבת, וזבחי שלמי צבור שמביאים בשבועות. ושעירי ראשי חדשים שהם קרבנות חטאת הנאכלים לכהנים. ואילו הפסח שבא בטומאה אף נאכל בטומאה, שלא בא (קרב) מתחילתו אלא לאכילה, שהיא מעיקר מצותו. ולא כקרבנות האחרים שעיקר מצוותם הוא בהקרבתם, ואכילתם אינה מעכבת.
MISHNA: Five items, i.e., offerings, may be brought in a state of ritual impurity, but they may not be eaten in a state of ritual impurity. They are all communal offerings: The omer, which is brought in Nisan; the two loaves brought on Shavuot; the shewbread, which were arranged each week; the communal peace-offerings, which were brought on Shavuot; and the goats sacrificed on the New Moons, which were sin-offerings eaten by the priests. However, the Paschal lamb that is sacrificed in impurity is eaten even in impurity, as it is brought to begin with only for eating, which is the essence of the mitzva. With regard to other offerings, the essence of their mitzva is fulfilled when they are sacrificed on the altar, and the eating is non-essential.
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) גמ׳גְּמָרָא: חֲמִשָּׁה לְמַעוֹטֵי מַאי חלְמַעוֹטֵי חֲגִיגַת חֲמִשָּׁה עָשָׂר.

GEMARA: The mishna mentions the number five. The Gemara asks: To exclude what does the mishna emphasize this number? The Gemara answers: It is to exclude the Festival peace-offering of the fifteenth of Nisan, which is a Festival peace-offering brought on the Festival itself and which may not be sacrificed in a state of ritual impurity.
עין משפט נר מצוהרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
גמ׳ חמשה למעוטי מאי – מניינא למה לי ליתני קרבנות ציבור באין בטומאה ואין נאכלין בטומאה.
חגיגת חמשה עשר – והוא הדין לעצרת וסוכות אלא חדא מינייהו נקט.
כבר ביארנו שאף קרבן היחיד כל שקבוע לו זמן דוחה את הטומאה ואם כן מה שאמרו כאן בחגיגה סלקא דעתך אמינא כיון דקרבן צבור הוא וקבוע לו זמן תיתי בטומאה לאו דוקא שאף אם היתה קרבן היחיד הדין כן אלא שמאחר שיש לה תשלומין אין זה קרוי קביעות זמן ומ״מ לענין ביאור זה שקראוה קרבן צבור אע״פ שכל יחיד ויחיד מביאה ואוכלה אין זה אלא מפני שבאה בכנופיה וכן בקרבן הפסח:
ב גמרא שנינו במשנה מנין חמשה. ושואלים: למעוטי מאי [למעט את מה] באה הדגשת מספר זה? ומשיבים: למעוטי [למעט] חגיגת חמשה עשר שהיא חגיגה שמביאים בתוך החג עצמו שאינה באה בטומאה.
GEMARA: The mishna mentions the number five. The Gemara asks: To exclude what does the mishna emphasize this number? The Gemara answers: It is to exclude the Festival peace-offering of the fifteenth of Nisan, which is a Festival peace-offering brought on the Festival itself and which may not be sacrificed in a state of ritual impurity.
עין משפט נר מצוהרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) דְּסָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא כֵּיוָן דְּקׇרְבַּן צִיבּוּר הוּא וּקְבִיעָא לֵיהּ מוֹעֵד תִּדְחֵי טוּמְאָה קָא מַשְׁמַע לַן כֵּיוָן דְּאִית לֵיהּ תַּשְׁלוּמִין כׇּל שִׁבְעָה לָא דָּחֲיָא שַׁבָּת וּמִדְּשַׁבָּת לָא דָּחֲיָא לָא דָּחֲיָא טוּמְאָה.

It could enter your mind to say: Since it is a communal offering, as each individual sacrifices it on the Festival in a public setting, and its time is set, as it cannot be brought every day, it should override ritual impurity like the other communal offerings that have a set time. Therefore, the mishna teaches us: Since there is redress all seven days of the Festival if the offering was not brought on the fifteenth, it does not override Shabbat. And since it does not override Shabbat, it does not override ritual impurity. Therefore, this offering may not be brought in a state of ritual impurity.
רש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כיון דקרבן ציבור הוא – אף על גב דכל יחיד ויחיד מיחייב קרי ליה קרבן ציבור משום דאתיא בכינופיא באסיפת חברים ברגל במסכת יומא בפרק הוציאו לו (דף נא.).
תשלומין כל שבעה – כדנפקא לן בפרק קמא דמסכת חגיגה (דף ט.) מוחגותם אותו חג לה׳ שבעת ימים.
ה״ג קא משמע לן כיון דלא דחיא שבת לא דחיא טומאה – ולא גרס כיון דאית לה תשלומין שאין הטעם תלוי בכך דלעיל בפרק אלו דברים (פסחים ע:) ילפינן דלא דחיא שבת מוחגותם וגו׳. ועוד פסח נמי אית ליה תשלומין בשני ודחי טומאה ועוד חגיגת ט״ו איכא למ״ד בפירקין דלית לה תשלומין בטומאת בעלים שאם נטמאו בעלים ביום ט״ו ולא חזו ביום קביעת חובתיה כה״ג לית לה תשלומין.
דסלקא דעתך אמינא [שיעלה על דעתך לומר]: כיון שקרבן ציבור הוא, שהרי כל הציבור חייב להביא אותה וקביעא ליה [וקבוע לה] מועד (זמן), שאין להביאה בכל יום — תידחי (תדחה) טומאה, כשאר קרבנות ציבור שזמנן קבוע, על כן קא משמע לן [השמיע לנו], כיון דאית ליה [שיש לו] לקרבן זה תשלומין כל שבעה, שאם לא הוקרבה בחמישה עשר, יש לה עדיין תשלומים בשאר ימי החג — לא דחיא [דוחה] שבת, ומכיון ששבת לא דחיא [דוחה] — לא דחיא [דוחה] טומאה, ולכן אין קרבן זה בא בטומאה.
It could enter your mind to say: Since it is a communal offering, as each individual sacrifices it on the Festival in a public setting, and its time is set, as it cannot be brought every day, it should override ritual impurity like the other communal offerings that have a set time. Therefore, the mishna teaches us: Since there is redress all seven days of the Festival if the offering was not brought on the fifteenth, it does not override Shabbat. And since it does not override Shabbat, it does not override ritual impurity. Therefore, this offering may not be brought in a state of ritual impurity.
רש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) וְנִיתְנֵי נָמֵי שְׂעִירֵי הָרְגָלִים הָא תְּנָא לֵיהּ זִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר אִי הָכִי שְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים נָמֵי לָא נִיתְנֵי דְּהָא תְּנָא זִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר אָמְרִי

The Gemara asks: Let it also teach that the goats brought as sin-offerings on the Festivals override ritual impurity. The Gemara answers: It did teach that, as the goats are included in the category of communal peace-offerings. The Gemara asks: If so, it should also not be necessary to teach separately that the goats sacrificed on the New Moons are brought in a state of ritual impurity, as it already taught the halakha with regard to the communal peace-offerings. Say in answer to this question:
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הא תני ליה זבחי שלמי ציבור – שהן מיני דמים ואשמעינן דאין נאכלין בטומאה והוא הדין לשאר מיני דמים.
ושואלים וניתני נמי [וישנה גם כן] שעירי הרגלים שהרי בחגים מביאים שעירים נוספים לחטאת, שאף הם דוחים את הטומאה! ועונים: הא תנא ליה [הרי כבר שנה אותם] בכלל זבחי שלמי צבור, ושעירים כיוצא בהם. ומקשים: אי הכי [אם כך] שעירי ראשי חדשים נמי [גם כן] לא ניתני [ישנה], דהא תנא [שהרי כבר שנה] זבחי שלמי צבור! אמרי [אומרים] כתשובה:
The Gemara asks: Let it also teach that the goats brought as sin-offerings on the Festivals override ritual impurity. The Gemara answers: It did teach that, as the goats are included in the category of communal peace-offerings. The Gemara asks: If so, it should also not be necessary to teach separately that the goats sacrificed on the New Moons are brought in a state of ritual impurity, as it already taught the halakha with regard to the communal peace-offerings. Say in answer to this question:
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

פסחים עו: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים פסחים עו:, עין משפט נר מצוה פסחים עו:, ר׳ חננאל פסחים עו:, רי"ף פסחים עו: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רש"י פסחים עו:, ראב"ן פסחים עו: – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות פסחים עו:, בעל המאור פסחים עו: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ההשלמה פסחים עו: – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., רמב"ן מלחמות ה' פסחים עו: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., בית הבחירה למאירי פסחים עו: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה פסחים עו:, מהרש"א חידושי הלכות פסחים עו:, גליון הש"ס לרע"א פסחים עו:, פירוש הרב שטיינזלץ פסחים עו:, אסופת מאמרים פסחים עו:

Pesachim 76b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Pesachim 76b, Ein Mishpat Ner Mitzvah Pesachim 76b, R. Chananel Pesachim 76b, Rif by Bavli Pesachim 76b, Rashi Pesachim 76b, Raavan Pesachim 76b, Tosafot Pesachim 76b, Baal HaMaor Pesachim 76b, HaHashlamah Pesachim 76b, Ramban Milchamot HaShem Pesachim 76b, Meiri Pesachim 76b, Maharshal Chokhmat Shelomo Pesachim 76b, Maharsha Chidushei Halakhot Pesachim 76b, Gilyon HaShas Pesachim 76b, Steinsaltz Commentary Pesachim 76b, Collected Articles Pesachim 76b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144