×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) מִיחֲזֵי כִּשְׂכַר שַׁבָּת.
it does appear to be Shabbat wages. Consequently, the Sages decreed that he should not give her money for Shabbat.
רי״ףתוספותשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{משנה כתובות ה:ח} מתני׳ המשרה את אשתו על ידי שליש לא יפחות לה מקבים חטים או מארבעת1 קבין שעורים אמר ר׳ יוסי לא פסק שעורים אלא ר׳ ישמעאל שהיה סמוך לאדום ונותן לה חצי קב קטנית וחצי לוג שמן וקב גרוגרות או מנה דבלה ואם אין לו פוסק לעמתן2 פירות ממקום אחר ונותן לה מטה ומפץ3 ואם אין לו מפץ נותן לה מחצלת ונותן לה כפה לראשה וחגור למתניה ומנעל ממועד למועד וכלים של חמשים זוז משנה לשנה ואינו נותן לה לא חדשים בימות החמה ולא שחקים בימות הגשמים אלא נותן [לה]⁠4 כלים של חמשים זוז והיא מתכסה בבליותיהן5 בימות החמה והשחקין שלה:
{בבלי כתובות סד ע״ב-סה ע״א} ואילו יין לא קאמר מסייע ליה לרבי אלעזר דאמר ר׳ אלעזר אין פוסקין יינות6 לאשה והני מילי בדלא7 רגילא אבל רגילא פוסקין דאמרינן דביתהו דרב יוסף בריה דרבא אתיא8 לקמיה דרב יוסף אמרה ליה פסוק לי מזוני פסק לה פסוק לי חמרא פסק לה אמר ידענא בהו בבני מחוזא דשתו חמרא. דביתהו דרב יוסף בר9 מנשיא מדויל אתיא10 לקמיה דרב יוסף אמרה ליה פסוק לי מזוני פסק לה פסוק לי חמרא פסק לה11 פסוק לי שיראי אמר לה שיראי למה ליך אמרה ליה לחבריך ולחברותיך.
{משנה כתובות ה:ט} מתני׳ נותן לה מעה כסף לצרכיה12 ואוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת ואם אינו נותן לה13 מעה כסף לצרכיה מעשה ידיה שלה ומה היא עושה לו משקל חמש סלעים שתי14 ביהודה שהן [עשר] סלעים15 בגליל [או משקל עשר סלעים ערב ביהודה שהן עשרים סלעים16 בגליל]⁠17 ואם היתה מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה במה דברים אמורים בעני שבישראל אבל [במכובד]⁠18 הכל לפי כבודו:
1. מארבעת: וכן גטו. כברמב״ם פיהמ״ש: ״מארבעת״. כ״י נ: ״מארבע״. דפוסים: מארבעה.
2. לעמתן: גטו, כ״י נ: ״לעומתן״, כברמב״ם פיהמ״ש: ״לעומתם״. דפוסים: כנגדן.
3. מטה ומפץ: כ״י נ: ״מפץ ומטה״.
4. לה: גטו, כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י בהמ״ל 695.
5. בבליותיהן: דפוסים: בבלאותיהן.
6. יינות: דפוסים: יין.
7. בדלא: דפוסים: דלא.
8. אתיא: כ״י נ: ״אתת״.
9. בר: גטו, דפוסים: ״בריה דרב״.
10. אתיא: דפוסים: אתאי.
11. אמר ידענא בהו בבני מחוזא...פסק לה: חסר בכ״י נ.
12. לצרכיה: כ״י נ: ״לצרכה״.
13. לה: חסר בכ״י נ.
14. שתי: כ״י נ: ״שתים״.
15. עשר סלעים: גטו, כ״י נ, וכן ברמב״ם פיהמ״ש. כ״י בהמ״ל 695: ״עשרה סלעים״. דפוסים: עשר.
16. סלעים: גטו, כ״י נ. חסר בדפוסים.
17. או משקל...בגליל: גטו, כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י בהמ״ל 695.
18. במכובד: גטו, כ״י נ, דפוסים. כ״י בהמ״ל 695: ״במדובר״.
מיחזי כשכר שבת – וא״ת והא שכר שבת על ידי הבלעה מותר כדאמרינן בפרק הזהב (ב״מ דף נח.) אם היה שכיר שבת שכיר חדש שכיר שנה נותנין לו שכר שבת וי״ל דהכא אסור משום דלא הוי כמו הבלעה דאין מוסיפין לכל שבת יחד אלא מה שעולה בכל יום ויום שאם יתפייס היום או למחר באמצע השבוע אין מצטרפין כל ימי השבוע זה עם זה.
מחזי כשכר שבת ואף על גב דשכר שבת מותר בהבלעה כדאמרינן בבבא מציעא [נח א׳] אם היה שכיר חדש כו׳. הכא אסור דלא בהבלעה הוא שאין מוסיפין בכדי השבת ביחד אלא מה שעולה לכל יום ויום שאין מצרפין שבעת ימי שבת ונותנין לה ביחד דיש לחוש שמא יתפייס היום או מחר. תלמידי רבינו יונה ז״ל וכן כתבו התוספות ז״ל:
בפרש״י בד״ה לבית המנוגע כו׳ ושל עירוב שיערו להקל ובמצומצמות כו׳ עכ״ל וה״ה דהכא במשרה שיערו להקל במצומצמות כדפריך ואי ר״ש תמני סרי הויין וק״ל:
בד״ה תמני סעודות כו׳ וי״ד סעודות היא צריכה לשבת עכ״ל כתב מהרש״ל צ״ע אמאי פרש״י י״ד סעודות הלא הן ט״ו כו׳ ונראה שרש״י סבר מה שמקשה ועוד י״ג הויין ולא אקשי אכתי כו׳ אבל ממנחה לא פריך לפי שאינה הכרחית כ״כ שהרי יכול להשלימה במיני תרגימא ופירות כו׳ עכ״ל והוא דחוק שהמקשה לא חשיב סעודה שלישית והמתרץ חשיב לה כדקאמר לרבנן (לריב״ב) דל חדא לארחי ופרחי ולר״ש דל ג׳ לארחי ופרחי אבל הנראה דהכא פרש״י י״ד סעודות למאי דקים ליה השתא כמאן דאמר אוכלת עמו לילי שבת ממש כדקאמר הניחא למאן דאמר אכילה ממש כו׳ ולמאי דמסיק לר׳ חידקא ט״ז הויין היינו למאן דאמר אכילה תשמיש כמ״ש התוס׳ בהדיא דלמאן דאמר אכילה ממש לא הוו אלא ט״ו אף לרבי חידקא ולרבנן י״ד ולמסקנא א״ש דכל היתרון לארחי ופרחי ותו לא מידי ודו״ק:

אשה שמקבלת מזונות מהבעל כשאינו נמצא עמה

ציון א.
משנה. המשרה את אשתו על ידי שליש - לא יפחות לה משני קבין חטין או מארבעה קבין שעורין... ונותן לה חצי קב קיטנית וחצי לוג שמן וקב גרוגרות או מנה דבילה, ואם אין לו - פוסק לעומתן פירות ממקום אחר.
גמרא. מני מתניתין? לא רבי יוחנן בן ברוקא ולא רבי שמעון, דתנן: וכמה שיעורו? מזון שתי סעודות לכל אחד ואחד מזונו לחול ולא לשבת, דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר: לשבת ולא לחול, וזה וזה מתכוונין להקל. רבי יוחנן בן ברוקא אומר: ככר הלקוח בפונדיון מארבע סאין לסלע, רבי שמעון אומר: שתי ידות לככר משלש ככרות לקב... מני? אי רבי יוחנן בן ברוקא - תמני הויין, ואי רבי שמעון - תמני סרי הויין! לעולם רבי יוחנן בן ברוקא, וכדאמר רב חסדא: צא מהן שליש לחנווני, הכא נמי אייתי תילתא שדי עלייהו. אכתי תרתי סרי הויין! אוכלת עמו לילי שבת. הניחא למאן דאמר אכילה ממש, אלא למאן דאמר אכילה תשמיש מאי איכא למימר? ועוד, תליסר הויין! אלא כדאמר רב חסדא: צא מהן מחצה לחנווני, הכא נמי אתיא פלגא ושדי עלייהו... אי הכי שיתסרי הוויין! כמאן? כרבי חידקא, דאמר: ארבע סעודות חייב אדם לאכול בשבת. אפילו תימא רבנן, דל חדא לארחי ופרחי. השתא דאתית להכי, אפילו תימא רבי שמעון - לרבנן דל תלת לארחי ופרחי, לרבי חידקא דל תרתי לארחי ופרחי.
כמה מזונות פוסקים לאשה? פוסקין לה לחם שתי סעודות בכל יום, סעודה בינונית של כל אדם באותה העיר שאינו לא חולה ולא גרגרן, ומאותו מאכל של אנשי אותה העיר, אם חטים - חטים, ואם שעורים - שעורים, וכן אורז או דוחן או משאר מינין שנהגו בהן, ופוסקין לה פרפרת לאכול בה הפת, כגון קטנית או ירקות וכיוצא בהן, ושמן לאכילה ושמן להדלקת הנר, ופירות ומעט יין לשתות, אם היה מנהג המקום שישתו הנשים יין, ופוסקין לה שלש סעודות בשבת ובשר או דגים, כמנהג המקום...
בעל שרצה ליתן לאשתו מזונותיה הראויות לה ותהיה אוכלת ושותה לעצמה והוא אוכל ושותה לעצמו - הרשות בידו, ובלבד שיאכל עמה מלילי שבת ללילי שבת.(רמב״ם אישות יב, י, יב)
בעל שרצה ליתן לאשתו מזונותיה הראויים לה ותהיה אוכלת ושותה לעצמה - הרשות בידו, ובלבד שיאכל עמה בליל שבת, (ויש חולקים וסבירא להו דלא יוכל לומר שהיא תאכל לבדה אלא אם כן קבלה עליה מרצונה, וכן נראה לי).
כמה מזונות פוסקים לאשה? לחם שתי סעודות בכל יום, ופרפרת לאכול בה הפת, ושמן לאכילה ולהדלקת הנר, ומעט יין לשתות, אם היה מנהג המקום שישתו הנשים יין... ובשבת שלש סעודות ובשר או דגים, וכו׳.(שו״ע אבן העזר ע, ב-ג)

א. בהסכמה או שלא בהסכמה.

המשנה מבארת אילו דברים אדם צריך לתת לאשתו כאשר הוא משרה אותה על ידי שליש, אך לא מבואר מדוע הבעל משרה, והאם האשה מסכימה.
בירושלמי (פ״ז ה״א) נאמר שהאשה רשאית לומר שאינה רוצה להתפרנס מאחר אלא מבעלה, ועל הקושיה ממשנתנו, ממנה משמע שהבעל יכול לפרנסה על ידי אחר, תירצו שמדובר בכגון שקיבלה עליה. על כך הקשו שאם כשלא קיבלה עליה אינו רשאי מדוע במשנה להלן (ע, א) אמרו לגבי המדיר את אשתו בהנאה שרק לאחר שלושים יום יוציא ויתן כתובה ועד אז יעמיד פרנס, ותירצו שעד שלושים יום מגלגלת עמו שמא ימצא פתח לנדרו. נמצא שלפי הירושלמי מותר להשרות את האשה על ידי שליש רק כאשר היא מסכימה, וכך פוסקים הרא״ה (סה, ב) והריטב״א.
גם הרא״ש (פ״ז סי׳ ד) דן בסתירה בין משנתנו, ממנה משמע שמותר להשרות את האשה לזמן מרובה, לבין המשנה להלן, ממנה משמע שמותר רק לתקופה של שלושים יום, ומתרץ שדוקא כשהדירה אינו רשאי לפרנסה על ידי אחר ולכן לאחר שלושים יום כופים אותו להוציאה ולתת כתובה. מדבריו משמע שבמצב רגיל רשאי להשרותה על ידי שליש אפילו כשאינה מסכימה, אולם הרא״ש עצמו מביא בהמשך דבריו את הירושלמי, והטור מבין שזו מסקנתו, שאינו רשאי להשרות את האשה על ידי שליש בלא שתיתן הסכמתה לכך.
גם הרמב״ן (ע, ב) כותב שהיה סבור תחילה שמותר לבעל להשרות את האשה על ידי שליש אפילו בלי שתסכים, אולם לאחר שראה את הירושלמי חזר בו.
הרשב״א והריטב״א מביאים את דברי הראב״ד שמדובר במשנה בבעל שעושה מלאכה בעיר אחרת, או אפילו כשנמצא בעיר אבל לומד תורה, שעונתו מערב שבת לערב שבת. הם מסבירים שגם לדעת הראב״ד הבעל אינו רשאי בדרך כלל להשרות על ידי שליש אלא אוכלת עמו על שולחנו, ולכן הוא מסביר שמדובר במשנה בכגון שאינו מגיע לביתו אלא בערב שבת.
הרי״ד מבאר בדומה לראב״ד שמדובר כאן בעני הנשכר לאחרים, שכיון שאוכל במקום העבודה הוא מבקש מבעל הבית שיפרנס את אשתו משכר פעולתו.
אולם הרמב״ם כותב שהרשות ביד הבעל לתת לאשה את מזונותיה, שתהיה אוכלת ושותה לעצמה, ובלבד שיאכל עמה מליל שבת לליל שבת. המגיד משנה מבין מדבריו שמתיר זאת לכל אדם ולא רק למי שאינו נמצא בביתו, ומסביר שלדעת הרמב״ם דוקא כשמדיר את אשתו בהנאה יוציא ויתן כתובה מפני שאסורה לאכול עמו אפילו בליל שבת.
אכן הריטב״א (בחי׳ ובתשובה סי׳ ל) כותב שמהירושלמי ששולל את העמדת הפרנס למזונותיה ליותר משלושים יום יש ראיה כנגד הרמב״ם, וגם הרמב״ן והר״ן (כח, א בדפי הרי״ף) מביאים את הירושלמי כמנוגד לדברי הרמב״ם. אולם הפני יהושע מבאר שהדין תלוי במחלוקת שבגמרא (סה, ב) אם המשנה שאומרת שאוכלת עמו משבת לשבת מתכוונת לאכילה ממש או לתשמיש. הוא מסביר שהרמב״ם פוסק כדעה שהכוונה לאכילה ממש, וכיון שאוכלת עם הבעל רק בלילות שבת רשאי להשרותה על ידי שליש בשאר ימות השבוע. אבל הירושלמי סובר שהכוונה לתשמיש, וממילא יוצא שהאשה אינה אוכלת עם הבעל כלל, ועל כן אינו יכול להשרותה על ידי שליש יותר משלושים יום אלא אם כן נתנה את הסכמתה.
המהדיר למאירי (הערה יב) מציין שהרמב״ם אינו מדבר על בעל שנותן לה את המזונות על ידי שליש או פרנס, אלא על בעל שנותן לה מזונות לכל ימות השבוע שתאכלם לבדה. לפי זה דברי הרמב״ם אינם סותרים את הירושלמי, שכן רק כשמשרה את אשתו על ידי שליש היא מתבזה בכך ועל כך אמרו בירושלמי שלאחר שלושים יום יוציא ויתן כתובה, אבל כשנותן לה מזונות בעצמו ואוכל עמה משבת לשבת אינה מתבזה, ועל כך מדבר הרמב״ם בהלכה.
מחבר השלחן ערוך כותב כלשון הרמב״ם, אבל הרמ״א מכריע כדעה החולקת שאינה אוכלת לבדה אלא בהסכמתה.

ב. כמות המזון שהבעל צריך לתת לאשתו.

במשנה למדנו שנותן לה שני קבים חטים לשבוע. הגמרא מסיקה שלפי רבי יוחנן בן ברוקא הכמות הזו מספיקה לשש עשרה סעודות ולפי רבי שמעון לשמונה עשרה סעודות. אמנם האשה זקוקה לשתים עשרה סעודות לימות החול, ועוד שלש סעודות לשבת, ולפי הדעה שאוכלת עמו בליל שבת אינה זקוקה אלא לשתי סעודות בשבת, אך הגמרא מסבירה שנותן לה סעודות נוספות בשביל אורחים.
הרמב״ם בהלכה י כותב שצריך לתת מזון המספיק לשתי סעודות בינוניות בכל יום ולשלש סעודות בשבת. בדבריו לא נזכר שצריך לתת לה גם כמות נוספת בשביל אורחים, והלחם משנה תמה על כך.
בעל כנסת הגדולה (הגהות הטור א בהשמטות) מקשה שהרמב״ם הרי פוסק שהאשה אוכלת עמו בלילי שבת, ומדוע אם כן הוא פוסק שנותן לה מזונות לשלש סעודות שבת. הוא מתרץ שמדובר כשהבעל אינו נמצא עמה, או שכוונת הרמב״ם לשלש סעודות כולל זו שאוכלת עמו.
החלקת מחוקק (סק״ג) מדייק מסדר ההלכות שהרמב״ם מחייב את הבעל להעמיד לרשותה את הכמויות האלה אפילו כשהוא עני ואפילו כשהיא אוכלת עמו, ועל כן הוא כותב את ההלכה הזו לפני ההלכה העוסקת בבעל שנותן לאשתו מזונות שתאכלם לבדה, מכאן שאינה נוגעת רק למצב הזה. לעומת זאת השלחן ערוך כותב תחילה את ההלכה העוסקת בבעל שרצה לתת לאשתו שתאכל לבדה, ורק אחריה את ההלכה העוסקת בכמות המזונות, מכאן שלדעתו אם האשה אוכלת עם הבעל אינו חייב לתת לה כמויות כאלה אם הוא עני ואין לו, ועל כך נפסק בסעיף א שהאשה אוכלת ושותה עם בעלה ממה שהוא אוכל ושותה.
גם בעל הדרישה (סקי״ד) מבין מסדר ההלכות ברמב״ם ששיעור המזונות נקבע גם למי שאשתו אוכלת עמו, אך החלקת מחוקק עצמו מעיר (סק״ד) שמדברי הרמב״ם בהמשך ההלכה משמע קצת שגם הוא עוסק רק באשה האוכלת לבדה.

דברים שהבעל חייב לתת לאשתו

ציון ב.
משנה. ונותן לה מטה, מפץ ומחצלת, ונותן לה כפה לראשה וגחור למתניה ומנעלים ממועד למועד, וכלים של חמשים זוז משנה לשנה, ואין נותנין לה לא חדשים בימות החמה ולא שחקים בימות הגשמים, אלא נותן לה כלים של חמשים זוז בימות הגשמים והיא מתכסה בבלאותיהן בימות החמה, והשחקים שלה.
גמרא (סה, א). מפץ ומחצלת למה לה דיהב לה? אמר רב פפא: באתרא דנהיגי דמלו פוריא בחבלי דמבגר לה. תנו רבנן: אין נותנין לה כר וכסת, משום רבי נתן אמרו: נותנין לה כר וכסת. היכי דמי? אי דאורחה - מאי טעמא דתנא קמא, ואי דלאו אורחה - מאי טעמא דרבי נתן? לא צריכא, כגון דאורחיה דידיה ולאו אורחה דידה; תנא קמא סבר, אמר לה: כי אזילנא שקילנא להו, וכי אתינא מייתינא להו בהדאי, ורבי נתן סבר, אמרה ליה: זימנין דמיתרמי בין השמשות ולא מצית מייתי להו, ושקלת להו לדידי ומגנית לי על ארעא. אמר ליה רב פפא לאביי: האי תנא שליח ערטלאי ורמי מסאני? אמר ליה: תנא במקום הרים קאי, דלא סגיא בלא תלתא זוגי מסאני.
כמה הכסות שהוא חייב ליתן לה? בגדים של חמשים זוז משנה לשנה ממטבע אותן הימים, שנמצאו החמשים ששה דינרין ורביע דינר כסף. נותנין לה חדשים בימות הגשמים ולובשת בלאותיהן בימות החמה, והשחקים, והם מותר הכסות - הרי הן שלה כדי שתתכסה בהם בימי נדתה, ונותן לה חגור למתניה וכפה לראשה ומנעל ממועד למועד.
במה דברים אמורים? באותן הימים ובארץ ישראל, אבל בשאר זמנים ושאר המקומות אין הדמים עיקר: יש מקומות שיהיו שם הבגדים ביוקר הרבה או בזול הרבה, אלא העיקר שסומכין עליו שמחייבין אותו ליתן לה בגדים הראויות בימות הגשמים ובימות החמה בפחות שלובשת כל אשה בעלת בית באותה המדינה.
ובכלל הכסות שהוא חייב לה כלי בית ומדור שיושבת בו, ומה הן כלי בית? מטה מוצעת ומפץ או מחצלת לישב עליה, וכלי אכילה ושתיה כגון קדרה וקערה וכוס ובקבוק וכיוצא בהן, וכו׳.(רמב״ם אישות יג, א-ג)(הלכות א-ב לא צוינו בעין משפט)
כסותה כיצד? חייב ליתן לה בגדים הראויים לה בימות הגשמים ובימות החמה בפחות שלובשת כל אשה בעלת בית שבאותה המדינה, ואם באותו מקום אין דרך לצאת אשה לשוק עד שיהא עליה רדיד החופה את כל גופה - נותן לה רדיד הפחות שבכל הרדידין... ובכלל הכסות שהוא חייב ליתן לה כלי בית ומדור שהיא יושבת בו, ומה הם כלי בית? מטה מוצעת ומפץ (פירוש: כעין מחצלת) או מחצלת לישב עליה, וכלי אכילה ושתיה כגון קדירה וקערה וחבית ופך ונר וכוס ובקבוק וכיוצא בהן.(שו״ע אבן העזר עג, א)

א. בגדים ונעלים.

במשנה נאמר שנותן לה ״כפה לראשה וחגור למתניה ומנעלים ממועד למועד״. רש״י מבאר שרק את המנעלים נותן לה ממועד למועד, בעוד שאת הכפה, דהיינו צעיף, ואת החגור, נותן לה רק פעם בשנה.
גם תלמידי רבינו יונה (בשטמ״ק) כותבים שאי אפשר לפרש שגם את הכפה והחגור נותן לה בכל מועד, מפני שהגמרא שואלת רק לגבי מנעלים מדוע צריכה כל כך הרבה ומשיבה שמדובר במקום הרים שהנעליים מתבלות מהר. לדעתם אין לומר גם שנותן לה כפה וחגור פעם בשנה, שכן רק על כלים של חמשים זוז נאמר במשנה שנותן לה משנה לשנה, אלא לדעתם אינו צריך לתת לה כפה וחגור חדשים כל זמן שניתן להשתמש בהם.
לעומת זאת בעל תפארת ישראל נוטה לפרש שדברי המשנה שנותן ממועד למועד נאמרו גם לגבי כפה וחגור.
הרמב״ם כותב כלשון המשנה, ובעל מעשה רקח מבאר שכוונתו שנותן לה כפה וחגור עד שיבלו, ומנעלים חדשים בכל מועד.
הרמב״ם מוסיף שהשיעור של בגדים בשווי חמשים זוז בכל שנה נקבע לפי זמן המשנה ובארץ ישראל, והשיעור משתנה לפי הזמן ולפי המקום, אך העקרון הוא שנותן לה בגדים לכל ימות השנה לפי השיעור הנמוך ביותר המקובל באותו מקום. הר״ן והמגיד משנה מסבירים שהרמב״ם למד זאת מתירוץ הגמרא שבמשנה מדובר במקום הרים, מכאן שהשיעורים משתנים לפי הזמן והמקום.
השלחן ערוך אינו מפרט את הכמויות שצריך לתת וכותב רק שצריך לתת לה בגדים הראויים לה בימות הגשמים ובימות החמה לפי הרמה הנמוכה ביותר המקובלת באותו מקום.

ב. מפץ ומחצלת.

הגמרא שואלת מדוע צריך לתת לה מפץ ומחצלת, ורש״י מבאר שכיון שנותן לה מטה הרי יותר נוח לישון על מיטה שיש עליה עור מתוח, והתירוץ הוא שמדובר במקום שאין נוהגים בו לשטוח עור על המיטות.
התוספות (ד״ה מפץ) מביאים את גרסת רבינו תם לפיה שאלת הגמרא היא על המחצלת, אבל מפץ צריך לתת לה אפילו במקום ששוטחים בו עור על המיטות, מפני שהמפץ רך וראוי גם לסמיכה.
הרי״ף (כח, א) גורס: ״ונותן לה מטה ומפץ, ואם אין לו מפץ נותן לה מחצלת״, וכן היא גרסת הערוך (ערך מחצלת), הרי״ד, הסמ״ג (לאוין פא), המאירי והרא״ש (סי׳ לח). תלמידי רבינו יונה (בשטמ״ק) מבינים שאף לפי גרסה זו אם שוטחים על המיטה עור שנוח לשכיבה אינו צריך לתת לה לא מפץ ולא מחצלת.
הרמב״ם והשלחן ערוך כותבים שצריך לתת לה מיטה ומפץ או מחצלת לשבת עליה, ונראה שכוונתם כגרסת הרי״ף שרק אם אין לו מפץ נותן לה מחצלת.

ג. כר וכסת, וגדרים בכלל שעולה עמו.

בברייתא שבגמרא נחלקו תנא קמא שסובר שאין נותנים לה כר וכסת, ורבי נתן שסובר שנותנים.
הגמרא מסיקה שנחלקו בכגון שזהו ״אורחיה דידיה ולאו אורחה דידה״. הרשב״א והריטב״א כותבים בשם רש״י שמפרש שדרכם של בני משפחת הבעל לישון עם כר וכסת ואין זו דרכם של בני משפחתה. על כן תנא קמא סובר שהבעל שאינו נמצא כל השבוע בביתו יכול לומר לה שכאשר יבוא הביתה יביא עמו כר וכסת, שכן אז באמת חייב מפני שהאשה עולה עם בעלה, אבל כשאינו עמה אינו חייב לתת אותם. לעומת זאת רבי נתן סובר שחייב לתת אותם בקביעות מפני החשש שמא ישכח להביאם ויטול את שלה.
נמצא שלדעת רש״י הכלל שעולה עמו ואינה יורדת עמו חל רק כשנמצאת עמו. אולם הרשב״א טוען שאין זה מחוור, ומפרש את הגמרא בדרך שונה, כמבואר להלן.
הרא״ש בתוספותיו מחלק בענין זה בין דברים רגילים כמו מאכל, משתה ומלבושים, שבהם הדין שעולה עמו אפילו כשאינה נמצאת עמו, לבין דברים שהם בבחינת תענוג מיוחד, כמו כר וכסת, שאינה עולה עמו כשאינה נמצאת עמו.
הרמב״ן והרא״ה מבארים שאין כוונת הגמרא בביאור מחלוקת התנאים לומר שמנהג בני משפחתו בכר וכסת, משום שאילו היה זה מנהג משפחתו היה חל כאן הכלל שעולה עמו ואפילו אינה נמצאת עמו. על כן הם מסבירים שכוונת הגמרא לומר שזהו מנהגו של הבעל לבדו, והמחלוקת בין התנאים מוסברת כפירוש רש״י.
הרמב״ן מוסיף שהרי״ף שאינו מביא את הדיון על כר וכסת מפרש שמדובר על מנהג המשפחות, וכיון שההלכה היא שהאשה עולה עם הבעל הרי זה ברור שצריך לתת לה כר וכסת לפי מנהג משפחתו, והלכה כרבי נתן גם ללא הטעם המובא בגמרא שחוששת שישכח להביא כשיבוא בערב שבת בין השמשות.
מדבריהם עולה שהכלל שעולה עמו חל גם כשאינה נמצאת עמו, אולם דוקא כשמדובר על מנהג משפחתו ולא כשרק הוא לבדו נוהג בו.
השיטה מקובצת מעיר שגם רש״י (ד״ה אורחיה) מפרש שמדובר על מנהגו של הבעל עצמו, ומשמע שרק בכגון זה הוא סובר שעולה עמו רק כשנמצאת עמו, אבל כשזהו מנהג משפחתו הדין הוא שעולה עמו גם כשאינה נמצאת עמו. אולם הוא מביא שרש״י במהדורא קמא מפרש שגם כשזה מנהג משפחתו הכלל שעולה עמו נוהג רק כשנמצאת עמו, וכאמור כך כותבים בשמו הרשב״א והריטב״א.
הרשב״א עצמו חולק כאמור על רש״י ומפרש שמדובר במי שמנהג משפחתו לישון עם כר וכסת ואין זה מנהג משפחתה, ובכגון זה לדעת תנא קמא כיון שהבעל עני אין מטריחים אותו לדאוג לתת לה אותם, וכשיבוא הביתה יביא את שלו עמו, אבל אילו היה זה גם מנהג משפחתה היו מטריחים אותו. לעומת זאת לדעת רבי נתן צריך לתת לה מפני החשש שישכח להביא ויקח את מחצלתה, וכיון שצריך להשאיר אצלה כר וכסת בקביעות מותר לה להשתמש בהם גם כשאינו נמצא.
הרשב״א מביא ראיה לפירושו מן התוספתא (פרק ה, ז) האומרת שנשות עניים אינן ישנות על כרים.
הרשב״א והריטב״א מביאים עוד הסבר בשם הראב״ד ולפיו אין חולק על כך שאם דרכו של הבעל בכר וכסת הרי הוא חייב לתת גם לה מפני שעולה עמו, והמחלוקת בסוגייתנו היא בשאלה האם חייב לתת לה כר וכסת נוספים שמא ישכח להביא את שלו כשיבוא הביתה ויקח את שלה.
אולם הרשב״א והריטב״א עצמם דוחים את הפירוש הזה מפני שמלשון תנא קמא בברייתא משמע שאין נותנים לה כר וכסת כלל, וגם בתוספתא מפורש שאין לה כר.
כאמור, הרמב״ן מסביר שהרי״ף משמיט את הדיון על כר וכסת מפני שפוסק שעולה עמו לפי מנהג משפחתו, ומבין שאין זו דעת תנא קמא ולא דעת רבי נתן. אבל הר״ן מסביר שהרי״ף מפרש שמדובר במנהג של הבעל לבדו, ופוסק כתנא קמא שאינה צריכה לעלות עמו, ואינו רואה צורך לכתוב זאת במפורש מפני שמביא את המשנה שאינה מזכירה שנותן לה כר וכסת.
אף הרמב״ם, הטור והשלחן ערוך אינם מזכירים את הענין של כר וכסת, ובפשטות נראה שסוברים שאינו צריך לתת לה. אולם בעל מעשה רקח כותב שהרמב״ם שכותב שנותן לה מיטה מוצעת מתכוון לכר וכסת.

ד. כלי אכילה ושתיה.

הרשב״א והריטב״א מביאים את מה שנאמר בירושלמי (הלכה י) ובתוספתא (שם), שיש דברים נוספים שהבעל נותן לאשתו: פת (נראה שצ״ל: פך, וכן מובא במגיד משנה), נר ופתילה, כוס, חבית וקדרה.
הם מבארים שהתנא של המשנה אינו עוסק בדברים של הכשר אכילה, אך אינו חולק על התנא של התוספתא.
הרמב״ם והשלחן ערוך כותבים על פי התוספתא שצריך לתת לה כלי אכילה ושתיה, כגון קדרה, כוס, קערה, בקבוק וכיוצא בהם.
ציון ד.
עיין בירור הלכה לקמן סה, ב ציון ד.
ציון ה.
עיין בירור הלכה לעיל ס, ב ציון ט-כ ולקמן סה, ב ציון ח.
ציון ז.
עיין בירור הלכה לעירובין פב, ב ציון ד.
ציון ח.
עיין בירור הלכה לעירובין פב, ב ציון ה.
ציון ט.
עיין בירור הלכה לעירובין פב, ב ציון ו.
ציון י.
עיין בירור הלכה לעירובין פג, א ציון א.
מיחזי [נראה] דבר זה כשכר שבת ולכן תיקנו שלא יתן עבור יום השבת.
it does appear to be Shabbat wages. Consequently, the Sages decreed that he should not give her money for Shabbat.
רי״ףתוספותשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) אֲמַר לֵיהּ ר׳רַבִּי חִיָּיא בַּר יוֹסֵף לִשְׁמוּאֵל מָה בֵּין מוֹרֵד לְמוֹרֶדֶת אֲמַר לֵיהּ צֵא וּלְמַד מִשּׁוּק שֶׁל זוֹנוֹת מִי שׂוֹכֵר אֶת מִי דָּבָר אַחֵר זֶה יִצְרוֹ מִבַּחוּץ וְזוֹ יִצְרָהּ מִבִּפְנִים.:

On the same issue, Rabbi Ḥiyya bar Yosef said to Shmuel: What is the reason for the difference in halakha between a rebellious man and a rebellious woman? According to all opinions, a rebellious wife’s fine is greater than that of a rebellious husband. He said to him: Go and learn from the market of prostitutes. Who hires whose services? Clearly, a man suffers more from lack of sexual intercourse, and therefore the penalty for a rebellious wife is greater. Alternatively, when he desires sexual relations, his inclination is noticeable on the outside, and therefore he feels shame as well as pain. But for her, her inclination is on the inside, and is not obvious.
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מה בין מורד למורדת – מאי שנא כשהוא מורד אינו נותן אלא חצי טרפעיק ליום וכשהיא מורדת נותנת טרפעיק.
מי שוכר את מי – הוי אומר האיש שוכר את האשה ש״מ צערו מרובה.
ויצרו מבחוץ – קשויו ניכר ומתגנה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועוד באותו נושא, אמר ליה [לו] ר׳ חייא בר יוסף לשמואל: מה הטעם להבדל בין מורד למורדת, שלכל הדעות המורד על אשתו נותן פחות מאשר המורדת? אמר ליה [לו]: צא ולמד משוק של זונות, מי שוכר את מי? משמע שצערו של האיש במניעת תשמיש מרובה יותר. דבר אחר: זה האיש כשהוא מתאווה יצרו מבחוץ שנוסף לצער הוא מתגנה בכך, וזו יצרה מבפנים, ואינו ניכר בחוץ.
On the same issue, Rabbi Ḥiyya bar Yosef said to Shmuel: What is the reason for the difference in halakha between a rebellious man and a rebellious woman? According to all opinions, a rebellious wife’s fine is greater than that of a rebellious husband. He said to him: Go and learn from the market of prostitutes. Who hires whose services? Clearly, a man suffers more from lack of sexual intercourse, and therefore the penalty for a rebellious wife is greater. Alternatively, when he desires sexual relations, his inclination is noticeable on the outside, and therefore he feels shame as well as pain. But for her, her inclination is on the inside, and is not obvious.
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) מתני׳מַתְנִיתִין: אהַמַּשְׁרֶה אֶת אִשְׁתּוֹ עַל יְדֵי שָׁלִישׁ לֹא יִפְחוֹת לָהּ מִשְּׁנֵי קַבִּין חִטִּין אוֹ מֵאַרְבָּעָה קַבִּין שְׂעוֹרִין אָמַר רַבִּי יוֹסֵי לֹא פָּסַק לָהּ שְׂעוֹרִין אֶלָּא ר׳רַבִּי יִשְׁמָעֵאל שֶׁהָיָה סָמוּךְ לֶאֱדוֹם וְנוֹתֵן לָהּ חֲצִי קַב קִיטְנִית וַחֲצִי לוֹג שֶׁמֶן וְקַב גְּרוֹגְרוֹת אוֹ מָנֶה דְּבֵילָה וְאִם אֵין לוֹ פּוֹסֵק לְעוּמָּתָן פֵּירוֹת מִמָּקוֹם אַחֵר.

MISHNA: If someone feeds his wife by means of a third party serving as a trustee, while the husband himself is not living with her for some reason, he may not give her less than two kav of wheat or four kav of barley a week for her sustenance. Rabbi Yosei said: Only Rabbi Yishmael, who was near Edom, allotted her barley. And he must give her half a kav of legumes, and half a log of oil, and a kav of dried figs or the weight of a maneh of fig cakes. And if he does not have these fruits, he must apportion for her a corresponding amount of fruit from elsewhere.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילפסקי רי״דרשב״ארא״הבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ המשרה את אשתו על ידי שליש – שנותן לה מזונותיה בבית אפוטרופוס ואינה מתגלגלת עמו.
המשרה – המכרה ויכרה להם כירה מתרגמינן שירותא (מלכים ב ו).
לא יפחות לה – בשבת.
לא פסק שעורים כו׳ – בגמ׳ מפרש לה.
גרוגרות – תאנים יבשין.
דבילה – תאנים דרוסות בעיגול ונמכרות במשקל.
משנה. י. המשרה את אשתו על ידי שליש וכו׳. כלומ׳, שאינו מפרנסה בביתו אלא מספיק מזונותיה על ידי שליש. ומשרה, לשון סעודה, כדאמרי׳ כלבא ליכול שירותיה.
לא יפחות לה. בשבוע. מקביים חטים. דבקביים חטים יש חמש עשרה סעודות, שתים עשרה לחול ושלש סעודות לשבת. או ארבע קבים שעורים. דהיינו כפלים מבחיטים.
לא פסק שעורים. ומקשי׳ בגמ׳ אטו באדום אכלי שעורים בשאר מקומות לא אכלי שעורים, ומשני, הכי קאמ׳, לא פסק שעורים כפלים בחטים אלא ר׳ ישמע׳, שהיה סמוך לאדום לפי ששעורים של אדום רעות הן, אבל בשאר מקומות בפחות מכפל סגי לט״ו סעודות.
יא. נותן לה חצי קב קטנית וכו׳.
גרוגרות. תאינים יבישות. מנה דבילה. משקל מנה מתאינים הנעצרים במקצוע עד שנעשים עגולים כעין גבינים. ואם אין לו. גרוגרות ודבילה, פוסק לעומתם פירות אחרים.
אמר ר״ט ב״ק כותבין אגרת מרד על ארוסה וא״כ אגרת מרד על שומרת יבם ואותבינן ליה ממאי דתניא אחת היא לי ארוסה ונשואה ואפילו נדה ואפילו ש״י ושקלינין וטרינין ואסיקנא אידי ואידי שתבע ליבם ולא קשיא כאן כמשנ״ר כאן כמשנ״א דתנן מצות יבום קודמת למצות חליצה בראשונה שהיו מתכוונים לשם מצוה עכשיו שאין מתכוונים לשם מצוה אמרינן מצות חליצה קודמת למצות יבום (והרב פוסק מצות חליצה קודם למצות יבום כמשנה אחרונה):
מתני׳: המשרה את אשתו על ידי שליש. פירש הראב״ד ז״ל: כגון שהוא עושה מלאכה בעיר אחרת, או שלומד בעיר שעונתו מערב שבת לערב שבת. ונראה שהזקיקו לרב ז״ל לפרש כן. שאלו בעושה מלאכה בעירו אי אפשר לו להשרותה על ידי שליש אלא אוכלת עמו על השולחן. ואי לא, יוציא ויתן כתובה משום דשמעי׳ בה אינשי וזילא בה מילתא, דמה יאמרו הבריות מה ראתה זו להתרחק משולחן בעלה, דתנן (כתובות ע.) המדיר את אשתו מליהנות לו עד ל׳ יום יעמיד פרנס, יותר מכאן יוציא ויתן כתובה, ואמר עלה בגמרא (כתובות ע:), מאי שנא שלושים, עד ל׳ לא שמעי אינשי ולא זילא ביה מילתא, יותר משלושים שמעי אינשי וזילא ביה מילתא, כן נראה לי. אי נמי, מתניתין כשקבלה עליה, והכין מוקי לה בירושלמי בפרק המדיר (ירושלמי כתובות ז׳:א׳).
מתני׳ המשרה את אשתו על ידי שליש כו׳. הכא נמי צא מהם מחצה לחנוני. והשתא הוה לי׳ דרבי יוחנן בן ברוקא, דאמר ככר בפונדיון לוג, והיינו ששה בצים, וחצי׳ דהיינו שלש בצים לבית המנוגע, וחצי חצי׳ דהיינו ביצה ומחצה לפסול בה את הגויה. אבל לרבי שמעון הככר שלישית הקב, שהוא חי בצי׳, חצי׳ ד׳ בצים לבית המנוגע, וחצי חצי׳ דהיינו ב׳ ביצים לפסול כו׳. אשתכח דשיעורא דר׳ שמעון נפיש, שהרי ככר שלו גדול משל ר׳ יוחנן בן ברוקא, אבל לענין עירוב אכתי דר״י בן ברוקא נפיש, דהא דר׳ יוחנן בן ברוקא הוי לוג, דהוא ששה בצים, ודר׳ שמעון שתי ידות של ככר של שמנה בצים, והיינו חמשה בצים ושליש. וקיימא לן כר׳ יוחנן בן ברוקא, כדאמרי׳ התם (שבת קיח, א) אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון מארבע סעים בסלע מזונו ליום ולילה, והא כתיבנא לה במסכת עירובין בס״ד.
המשנה השביעית והוא בענין החלק החמישי והוא שאמר המשרה את אשתו על ידי שליש לא יפחות לה מקבין חטין או מארבעת קבין שעורים אמר ר׳ יוסי לא פסק שעורין אלא ר׳ ישמעאל שהיה סמוך לאדום נותן לה חצי קב קטנית וחצי לוג שמן וקב גרוגרות או מנה דבילה אם אין לו פוסק לעומתן פירות ממקום אחר נותן לה מטה ומפץ אם אין לו מפץ נותן לה מחצלת ונותן לה כפה לראשה וחגור למתניה ומנעל ממועד למועד וכלים של נ׳ זוז משנה לשנה אינו נותן לה לא חדשין בימות החמה ולא שחקין בימות הגשמים אלא נותן לה כלים של חמשים זוז בימות הגשמים והיא מתכסה בבלאותיהן בימות החמה והשחקין שלה אמר הר״מ פי׳ השעור לא פסק שעורים כפלים כחטים אלא ר׳ ישמעאל שהיה סמוך לאדום שהשעורים שלהם רעות וזה כלו מבואר והדין בזה כלו לענין הדין כענינו וענינה ומה שילך בו מנהג המדינה:
מתני׳ משר׳ את אשתו ע״י שליש – לפי דברי הרמב״ם ז״ל הרשות ביד הבעל להשרותה ע״י שליש כשנותן לה כל צרכה כדין משנתינו אבל אינו נכון כי היאך תהא זולתו והא זילא בה מלתא טובא ולקמן בפרק המדיר דתנן עד שלשים יום יעמיד פרנס אמרינן בתלמודא עד שלשים יום לא שמעין ביה אינשי משלשים יום ואילך שמעין ביה אינשי וזילא ביה מילתא ובירושלמי הקשו ממשנתינו על משנת המדיר ואמרו כאן שקבלה עליה כאן כשלא קבלה עליה כלומר דמתני׳ דהכא כשקבלה עליה וכן עיקר הלכך כל שלא קבלה עלי׳ אינו יכול להשרותה ע״י שליש יותר משלשים יום אלא או אוכלת עמו על שלחנו או יוציא ויתן כתובה וכן פסקו רבינו והרשב״א והראב״ד ז״ל כן סובר שפי׳ משנתינו במי שמלאכתן בעיר אחרת שעונתו מליל שבת לליל שבת שע״מ כן כנסה.
(3-13) (נכנסה) נותן לה קב קטנית גרסינן ונותן לה פת ונר ופתילה וכוס וחביות וקדרה וכן הוא בתוספת בפי׳ ותנא דידן אכילות קתני הכשר אכילות לא קתני ואם אין נותנים לה מעה כסף לצרכיה מעשה ידיה שלה פי׳ מותר מעשה ידיה כדפרישנא לעיל בפירקא אליבא דרב ושמואל דהלכתא כוותייהו והא דקתני אם אינו נותן לאו דוקא שהרשות בידו שלא לתת לה דא״כ לרב הונא אמר רב שאינו יכול לכופה על מעשה ידיה אם אינה יכולה לכופה מה הועילו חכמים בתקנתם אלא ה״ק שאם אינו מעלה לה מעה כסף לפרנסה והיא שותקת לא ויתרה מותר וה״ה למזונות ומעשה ידיה אלא לרבותא קמ״ל דאפילו למעה כסף שאינה צריכה לו כ״כ לא אמרינן ויתרה וכ״כ הרמב״ן ז״ל מיהו אם כבר נתנה לו העדפה ולא תבעה ממנו מעה כסף כלל מסתמא ויתרה והיינו דקתני מותר מעשה ידיה שלה שיכולה לתפוס בו דעל משכונה סמכא ולפיכך מחלה כך נ״ל.
גמרא מתני׳ מני וחציו לבית המנוגע – פי׳ רש״י ז״ל חצי של ככר זו לבית המנוגע בין לר׳ יוחנן בן נורי ובין לר״ש וא״ת לר״ש נפיש ליה דהא שיעור בית המנוגע כדי אכילה אחת ויש בככר לפי דעתו ג׳ סעודות תירץ רש״י ז״ל דבעירוב הקלו ושערו הדבר בג׳ סעודות בינונית אבל לעלמא אין בו אלא שתי סעודות ולגבי בית המנוגע נמי אזלינן לקולא ובעי לסעודה חצי הככר דהכי גמירי להו.
רש״י בד״ה לא פסק שעורים כו׳. נ״ב ס״א כלל:
בד״ה שמונה עשר הויין והיא אינה צריכה אלא י״ד. נ״ב צ״ע אמאי פרש״י י״ד סעודות הלא הן ט״ו סעודות לכ״ע שהרי בעי׳ ג׳ סעודות לב״ה בשבת כדלקמן ומנין לרש״י לומר שהמקשה לא ידע שט״ו סעודות הן ונראה שרש״י סבר מה שמקשה התלמודא ועוד תליסר הויין ולא אקשי אכתי תליסר הויין משמע דה״פ הרי הן י״ג סעודות שחייב הבעל לזון אותה י״ב בשבוע וחד סעודה בבקר אבל ממנחה לא פריך לפי שאינה הכרחית כל כך שהרי יכול להשלימה במיני תרגימא ופירות אלמא שהמקשה לא ידע בהכרת אלא י״ד סעודות ודו״ק יגעתי ומצאתי. (עיין במהרש״א):
מתני׳ המשרה את כו׳. פי׳ משרה מי שאינו אוכל אשתו עמו ונותן לה מזונותיה על ידי אחר ומצינו לשון שדומה לזה האי בר בי רב דיתיב בתעניתא כלבא ליכול שירותיה ור״ל סעודתו. הכא נמי ר״ל המאכיל לאשתו על ידי אחר ואית דמפרשי משרה מלשון מחנה דמתרגמינן משריתא ור״ל מי שנותן תחנות לאשתו ע״י אחר. תלמידי רבינו יונה. ורש״י ז״ל פי׳ כלישנא קמא וז״ל במהדורא קמא המשרה אשתו וכו׳ שאינו מפרנסה בביתו אלא מספק מזונותיה על ידי שליש. משרה לשון סעודה כדאמרינן בעלמא כלבא ליכול שירותיה. ע״כ:
וכתב הריטב״א ז״ל וז״ל לפי דברי הרמב״ם ז״ל הרשות ביד הבעל להשרותה על ידי שליש כשנותן לה כל צרכה כדין משנתנו אבל אינו נכון כי האיך תהא זולתו והא זילא בה מילתא טובא ולקמן בפרק המדיר דתנן עד שלשים יום יעמיד פרנס אמרינן בגמרא עד שלשים יום לא שמעו ביה אינשי משלשים יום ואילך שמעו ביה אינשי וזילא ביה מילתא. ובירושלמי [פ״ז ה״א] הקשו ממשנתנו על משנת המדיר ואמרו כאן שקבלה עליה כאן שלא קבלה עליה כלומר דמתניתין דהכא כשקבלה עליה וכן עיקר הילכך כל שלא קבלה עליה אינו יכול להשרותה על ידי שליש יותר משלשים יום אלא או אוכלת עמו על שלחנו או יוציא ויתן כתובה. וכן פסקו רבינו והרשב״א נר״ו. והראב״ד ז״ל כן סובר שפי׳ משנתנו נמי שמלאכתן בעיר אחרת שעונתו מלילי שבת ללילי שבת שע״מ כן נכנסה ע״כ.
וכיוצא בזה כתב ה״ר ישעיה מטראני וז״ל המשרה את אשתו כו׳. פי׳ שהוא עני ונשכר לאחרים ואוכל עמהם כדרך הפועלים שאוכלין במקום שעושין מלאכתן ואומר לבעל ביתו שיפרנס את אשתו משכר פעולתו ומשרה הוא לשון ויכרה להם כרה גדולה מתרגמינן שירותא. עד כאן:
לא יפחות לה משני קבין חטים במס׳ עירובין נחלקו רבי יוחנן בן ברוקה ור״ש גבי שיעור עירובי תחומין דר׳ יוחנן סבירא ליה דיש בקב אחד ח׳ סעודו׳ אשתכח דהוו בשני קבין ט״ז סעודו׳ ור״ש ס״ל שיש בהם י״ח סעודו׳ ובין למר ובין למר קשיא משנתנו אמאי נותן לה ב׳ קבין דבפחות מהאי שיעור סגי לה בשתי סעודו׳ בכל יום ומתרץ בגמרא דלר׳ יוחנן לא קשה דמששה עשר סעודו׳ תוציא אח׳ לאורחים ישארו ט״ו שנים לכל יום ויום ושלשה לשבת ולר״ש דאמר י״ח ס״ל שצריכים שלשה סעודות לאורחים וט״ו לאכילתה כדאמרן.
והקשו רבני צרפת ז״ל היאך אפשר שבזה השיעור יספיק לה דהא אמרינן בפרק כיצד משתתפין [עירובין פג א׳] ת״ר ראשית עריסותיכם כדי עיסתכם כדי עיסת מדבר מכאן אמרו כל האוכל במדה זו הרי זה ברוך ומבורך פחות מזה הרי זה מקולקל במעיו הנה שעל האוכל פחות מעומר ביום אמרו שהוא מקולקל במעיו והעומר הוא שני קבין פחות חומש ואומרים שנוכל לתרץ דה״מ בלא לפתן אבל הכא שנותנין לה שאר דברים אינה אוכלת כל כך לחם ועוד דנשים מתוך שאינם עוסקים במלאכה כמו האיש אינן אוכלו׳ כל כך. תלמידי ר׳ יונה ז״ל:
וז״ל ה״ר ישעיה מטראני ז״ל אי קשיא היאך יספיקו לה שני קבין בשבוע והרי העומר היה מאכל כל איש ואיש ליום שנמצא שתי סעודו׳ לעומר והעומר הוא מ״ג ביצים וחומש ביצה קרוב לשני קבין ששני קבין הן מ״ח ביצים מצאתי ששאלה זו נשאלה לרב שר שלום גאון זצוק״ל והשיב כל מדות חכמים כך הם כל דבר ודבר נתנו בו שיעור למטה ושיעור למעלה כו׳. עד אף כאן לענין המשרה את אשתו זהו שיעור קטן למטה כדי קיום נשמה ולא לכל אדם פוסקין כך אלא לעני שכך שנינו בד״א בעני שבישראל אבל במכובד הכל לפי כבודו ועד כמה עד שבעה רבעים ועוד שהם מ״ג ביצים וחומש ביצה. ע״כ:
אמר רבי יוסי לא פסק שעורים אלא ר׳ ישמעאל שהיה סמוך לאדום ובגמרא פריך באדום הוא דקא אכלי שעורים בכ״ע לא ומהדרי׳ ה״ק לא פסק שעורים כפלים בחטים אלא רבי ישמעאל שהיה סמוך לאדום מפני שהשעורים אדומיות רעות הן אבל בשאר מקומות שאינן רעות כל כך אינו נותן לה כפלים אלא כפי ראות ב״ד ות״ק סבירא ליה בכל מקום נותן לה כפלים והלכתא כת״ק. תלמידי רבינו יונה ז״ל:
וקב גרוגרות או מנה דבילה י״א משקל קב אחד מגרוגרות דהיינו תאנים יבשים או משקל מנה דבילה דהיינו ככרות שעושין מן התאנים בעודן לחים וכתב ר״מ הלוי ז״ל ונראין הדברים שהדבילה היתה נעשית בימיהם מתאנים טובים ושמנות יותר משאר תאנים לפי׳ פיחתו שיעורן משיעור הגרוגרות דנמכרים במדה והדבילה במשקל וכי קתני גבי גרוגרת במדת קב קאמר ואם אין לו בעירו גרוגרות ולא דבילה פוסק לעומתן פירות ממקום אחר כלומר ממקום אחר במדה זו מפירות אחרות המצויות בעיר. וה״מ במשרה אשתו על ידי שליש אבל היכא דאכלה בהדיה אכלה כמה שאוכל איהו ואי לא סגיא לה במאי דסגיא ליה לדידיה מחייב לאשלומי לה להאי שיעורא דמתני׳ ודוקא היכא דאית ליה אבל היכא דלית ליה לא מחייב לזבוני כולהו מאני לסעודתא דחדא שבתא כללו של דבר הרי היא בכשיעור הזה כבעל חוב לכל דבריה והא קי״ל דמסדרין בב״ח וכן אתה אומר בכסותה. תלמידי ה״ר יונה ז״ל:
ונותן לה מטה ומפץ מטה לשכב עליה מפץ להציע על גבי המטה לשכב עליה ואם אין לו מפץ נותן לה מחצלת של קש שהיא רכה ולא של קנים מפני שהיא קשה ואוקימנא באתרא דמלו פוריא בחבלים אבל במטה של עור שנוחה לשכיבה אפילו מפץ או מחצלת נמי לא יהיב לה ובמהדורא קמא כתב רש״י וז״ל מטה לאכול עליה שכן היה דרכם מפץ של גמי לשכב עליה מחצלת של קנים. תלמידי ה״ר יונה ז״ל.
ומלשון התוספות ורש״י לקמן בגמ׳ משמע דתרי בעי למיהב לה מפץ ומחצלת וכדבעינן למכתב קמן בס״ד:
וחגור של עור למתנה לחגור בו על בגדיה בשעת מלאכה ומנעל ממועד למועד מסתברא דבשלשה רגלים דמרחקי מהדדי כדי שיהיה לה מנעל חדש בכל רגל ואוקימנא באתרא דנפישי טרשין אבל שלא במקום טרשין בחד מנעל בשנה סגיא לה וכן בגדים ללבושה יפים חמשים זוז משנה לשנה ומדהכא קתני בכל שנה וגבי כפה וחגור לא קתני ש״מ דכי יהיב לה כפה וחגור לאו בכל שנה יהיב לה אלא כל כמה דמשמשין למלאכתן לא יהיב לה אחריני דומיא דמטה ומפץ ומחצלת ולא מצינו למימר דכי קתני ממועד למועד אכפה וחגור נמי קתני דאם כן מאי שנא דלא קא מתמהינן בגמ׳ אלא אמנעל לחודיה תקשי ליה נמי אהנך.
והא דקתני אינו נותן לה לא חדשים בימות החמה ולא שחקים בימות הגשמים לאו למימרא דתרי גווני יהיב לה אלא ה״ק אם התחיל לתת לה בימות החמה לא יאמר הריני נותן לה עכשיו חדשים שיספיקו לה לשנה אחת והיא מתכסה בבלאות בימות הגשמים וכן אם התחיל לתת לה בימות הגשמים והיו לו בלאות שחקים לא יאמר לה הריני נותן שחקים הללו לימות הגשמים ובימות החמה אתן לה כלים חדשים של חמשים זוז שיספיקו לה לשנה אחרת לפי שהכלים החדשים חמים והבלאות השחקים קרים ונמצא זה מלבישה בגדים חמים בימות החמה וקרים בימות הגשמים אלא נותנין לה כלים חדשים של חמשים זוז בימות הגשמים והיא מתכסה בבלאותיהן בימות החמה והשחקים שלה ודוקא שהתחיל ליתן לה בימות הגשמים אבל אם לא התחיל לתת לה אלא בימות החמה נותן לה שמספיקין לימות החמה ולכשיגיעו ימות הגשמים נותן לה כלים חדשים של חמשים זוז והיא מתכסה בבלאותיהן בימות החמה והא דקתני סיפא והשחקים שלה אינון מותר בלאות שנתכסית בהן בימות החמה ומאי טעמא הוי דידה כדי שתתכסה בהן בימי נדותה כדבעינן למימר קמן. תלמידי רבינו יונה ז״ל:
נותן לה קב קטנית גרסינן ונותן לה פת ונר ופתילה וכוס וחבית וקדרה וכן הוא בתוספתא מפורש ותנא דידן אכילות קתני הכשר אכילות לא קתני. הריטב״א ז״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

משנה המשרה את אשתו ע״י שליש כו׳ ומבואר בירושלמי דהיינו דוקא בשקבלה עליה דאל״כ לאו כל כמיניה וכן משמע נמי בגמרא דידן בריש פ׳ המדיר דיותר משלשים יום זילא בה מילתא אם זנה ע״י פרנס אלא שהרמב״ם ז״ל פסק דאף אם לא נתרצית יכול להשרותה תחילה ע״י שליש ונראה שסובר דהכא לא זילא בה מילתא כיון דאוכלת עמו לילי שבת והיינו כמ״ד אכילה ממש. ולפ״ז אפשר דמה״ט פסק דלא כהירושלמי דמוקי לה בשקבלה ליה דוקא דאפשר דהירושלמי ס״ל כמ״ד אוכלת עמו היינו תשמיש ולא אכילה ממש וא״כ זילא בה מילתא אבל איהו פסיק כתלמודא דידן וכמ״ד דאוכלת ממש אבל ה״ה ז״ל כתב בענין אחר דדוקא במדיר אותה הוא דאמרינן דזילא בה מילתא משא״כ היכא שלא הדירה כי הכא לא זילא בה מילתא אלא דלפ״ז יש להקשות א״כ למה פסק הרמב״ם ז״ל נגד הירושלמי דמוקי לה בהדיא בדקיבלה עלה דוקא וצ״ע:
מתניתין המשרה את אשתו וכו׳. כתב הרב המגיד דמשמע בע״כ כמ״ש הפוסקים והקשה דהא בר״פ המדיר איתא דעד ל׳ יום לא זילא בה מילתא. אבל ביותר מל׳ זילא בה מלתא ויוציא ויתן כתובה. ותירץ דכיון דאוכלת עמו בליל שבת לא זילא בה מילתא. ותו דבאדרה דוקא זילא מילתא ע״ש ולתירוץ הראשון קשה לי דאכתי למ״ד לאו אוכלת ממש רק תשמיש קשה. וזה דוחק דפליגי בהא אי יכול להשרות בע״כ או לא. ותו דלכאורה נראה כיון דהטעם דאוכלת עמו ליל שבת הוא משום דהוא ליל עונה כפי׳ רש״י א״כ ה״ה באומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך ראוי להיות הדין כן. ולפ״ז הדרא קושיא לדכתיה דגם בר,פ המדיר אין הנדר חל על ליל שבת שמשועבד לה. ואפ״ה אמרינן דזילא בה מילתא ואפשר דכיון דקי״ל דקונמות מפקיע מידי שעבוד אלא דאלמוה רבנן לשעבוד האשה. ואפשר דלא אלמוה כל כך להך דאוכלת עמו בליל שבת. והנדר חל עליו. מיהו יש לומר לדעת הפוסקים הנ״ל דדוקא הכא דמשרה בע״כ אוכלת עמו בליל שבת אבל בצאי מעשה ידיך למזונותיך ס״ל כדעת רש״י והגהות אשר״י. דאין הבעל יכול לומר צאי מעשה ידיך למזונותיך אפילו סיפקה אלא מרצונה ובזה אינה אוכלת עמו ליל שבת וצ״ע בזה ולתירוץ השני של הה״מ דבאדרה דוקא זילא בה מילתא קשה לי א״כ מאי מקשה התם כיון דמשועבד לה האיך מצי מדיר לה. הא עד שלא הדירה יכול ליתן לה מזונות על ידי פרנס. ולא זילה בה מילתא אפילו יותר מל׳ יום כמ״ש הה״מ. ואע״ג דלבתר שהדירה זילא מילתא. מ״מ חל הנדר כדמשני שם השתא דאדרתן לא מצינו דאיגלגל בהדך. ואפ״ה חל הנדר כיון דעד שלא אדרה היתה מגלגלת בהדיה כמ״ש התוס׳ שם וע״כ מוכח משם דבלא אדרה נמי זילא מילתא. ושפיר פריך שם דכיון דזילא מילתא ע״י פרנס יותר מל׳ יום לא יחול הנדר. מיהו יש לומר דכיון דאמרינן שם דאינו יכול להעמיד פרנס אלא ע״י שאומר כל הזן אינו מפסיד. אין הנדר חל דשמא לא יהיה איש שיפרנסה מעצמו. ודוק:
שם ואם אין לו פוסק לעומתן וכו׳. משמע דאם יש לו צריך ליתן אותן פירות עצמן. כדין בע״ח דקי״ל דבדאית ליה זוזי צריך ליתן לו המעות וא״י ליתן לו שוה כסף. ואם אין לו אינו מחויב לטרוח ולמכור. וה״נ כן הוא. אלא דלכאורה קשה על זה מהא דאמר לעיל דף נ״ח דנותן לה תרומה והיא מוכרת ולוקחת וכו׳. ואמר עוד שם דאיכא בינייהו טירחא. משמע דאפילו אית ליה חולין יכול ליתן תרומה והיא תטרח למכור וכ״ש לפי דעת הפוסקים באה״ע סימן עיין. דיכול הבעל לומר לאשתו צאי מעשה ידיך למזונותיך היכא דספקה אע״ג דקי״ל מזוני עיקר אלמא אמרינן בהא שוה כסף ככסף. אך לפי דעת רש״י לקמן דף ק״ז דא״י לומר לה צאי אפילו בסיפקה אלא מרצונה. משמע דלא אמרינן שוה כסף ככסף. ויש לומר הטעם בזה משום דקי״ל דבנתינה בע״כ לא אמרינן ביה שוה כסף ככסף עיין באה״ע ריש סימן כ״ט בב״ש שם א״כ יש לומר כיון דעיקר תקון חכמים שתאכל עמו. אלא שהוא משרה אותה בע״כ שתאכל בפ״ע. כמ״ש הפוסקים בסימן הנ״ל דלא כירושלמי דס״ל דא״י להשרות בע״כ. ה״ל כנתינה בע״כ דלא אמרינן ביה שוה כסף ככסף. ובזה א״ש הך דלעיל דף נ״ח דמיירי בארוסה דעיקר תקנת חכמים שיתן לה מזונות בפ״ע שפיר אמרינן שוה כסף ככסף. ולפ״ז נראה דהא דקאמר ואם אין לו פוסק לעומתן היינו באין לו מעות אבל יש לו מעות פשיטא דיכול ליתן לה תמיד והיא תטרח ותקנה מזונות דודאי אינו מחויב ליתן לה מאכל ממש דהא כשפוסק חיטים או שעורים צריכה להיות טוחנת ואופה ואין לחלק משום דטוחנת ואופה הוא מז׳ מלאכות שאשה עושה לבעלה. דזהו דוקא כשאוכלת עמו. ודוקא שלא הכניסה בנדוניא שיעור שפחה אחת כדלעיל אלא ודאי דצריכה לטרוח במזונותיה ואין לחלק בין זה הטורח ובין נותן לה מעות שתקנה בהם. אלא שאינו יכול ליתן לה דבר שתצטרך למכור ולקנות כמ״ש דלא אמרינן שוה כסף ככסף בכה״ג. וכן נראה מהא דקאמר לקמן דף ע״ז עד שיכפוהו להוציא יכפוהו לזון דודאי לא ס״ד דשמואל שם שיכפוהו שיתן לה מאכל ממש הן בעניה הן בעשירה דודאי בכה״ג א״א לדור עמה בכפיפה אחת לכפותו בכל שעה אלא ע״כ דהיינו דיכפוהו הבית דין שיתן לה מעות כל שלשים יום כדרך שנותנין לאלמנה כדאיתא לקמן דף צ״ז. או שימכרו הבית דין מנכסיו ויתנו לה מעות ואפשר דהיינו דקאמר שם שמואל דרך לשון צחות אכסוה שערי לאלעזר עד שכופין אותו וכו׳. ר״ל דאי משום דסבר רב דצריך שיתן לה מזונות ממש שלא תצטרך לטרוח דבהא בודאי א״א לכופו זה אינו דהא קתני במתניתין דידן דפוסק לה שעורים אע״ג דאינם ראוים לאכילה כלל כדאיתא בר״פ כיצד מברכין. ועכ״פ צריכה לטרוח וה״ה דיכול ליתן לה מעות דאין לחלק בין טורח לטורח. וזהו יכולים הבית דין לכפותו. וק״ל: ועיין קונטרס אחרון:
פירש״י ד״ה מתכוונין להקל וכו׳. ובעירובין דף פ״ב ע״ב פירש״י ז״ל לר׳ יהודה משום דאוכל בשבת ג׳ סעודות אינו אוכל הרבה בכל סעודה ונראה הא דלא פי׳ הכא כן מדקחשיב לקמן בין לרבנן ובין לר׳ חידקא הסעודות דחול ושבת בשוה ע״כ צ״ל דהא דמחלק התם בין סעודת חול לסעודת שבת אינו אלא משום שאוכל מעדנים בשבת משא״כ הכא דאין נותן לה אלא כדי חייה בעני שבישראל אין חילוק בין סעודת חול לסעודת שבת משא״כ לפירש״י דהתם. אך לכאורה קשה מאי מקשה הש״ס שיתסר הוא דילמא הא דחשיב שם לר׳ יוחנן בן ברוקה תמניא סעודה לקב היינו לענין ערוב דוקא להקל כדשמעינן לר׳ מאיר ור׳ יהודה דזה וזה מתכוונין להקל ושמעינן נמי לר״ש אף דס״ל שתי ידות לככר אפ״ה לענין בית המנוגע ס״ל דחציה לבית המנוגע א״כ יש לומר דזה השיעור לסעודת שבת אבל בחול צריך יותר מכ״ש ענייה זו שאפילו בשבת אינה אוכלת מעדנים וליכא רק י״ד או ט״ו. וצ״ל דהקושיא הוא לר״מ דס״ל דבשבת צריך יותר א״כ ע״כ אי ס״ל כר׳ יוחנן בן ברוקה ע״כ שיעורא דריב״ב הוא במזוני לחול ושפיר מקשה דשיתסר הוי. ולפ״ז יש ליישב קצת קושית התוס׳ ד״ה כמאן וכו׳. וא״ת לדידה מי ניחא וכו׳ דיש לומר דהצריכו בג׳ סעודות בשבת ברויח דהא קאי אליבא דר״מ כנ״ל משא״כ לרבנן דר׳ חידקא נצטרך לומר כפליים בשבת מבחול וזה אין במשמעות דברי ר׳ מאיר. וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א משנה המשרה את אשתו על ידי שליש, שהניח את פרנסת אשתו בידי אדם שלישי, שנעשה לה מאיזשהו טעם כאפוטרופוס — לא יפחות לה ממזונותיה משני קבין חטין, או מארבעה קבין שעורין לכל שבוע. אמר ר׳ יוסי: לא פסק לה שעורין בשיעור כפול מחיטים אלא ר׳ ישמעאל שהיה חי סמוך לארץ אדום. ונותן לה נוסף לכך חצי קב של קיטנית, וחצי לוג שמן, וקב גרוגרות (תאנים יבשות) או משקל מנה של דבילה (תאנים כבושות). ואם אין לו פירות אלה — פוסק לעומתן פירות ממקום אחר.
MISHNA: If someone feeds his wife by means of a third party serving as a trustee, while the husband himself is not living with her for some reason, he may not give her less than two kav of wheat or four kav of barley a week for her sustenance. Rabbi Yosei said: Only Rabbi Yishmael, who was near Edom, allotted her barley. And he must give her half a kav of legumes, and half a log of oil, and a kav of dried figs or the weight of a maneh of fig cakes. And if he does not have these fruits, he must apportion for her a corresponding amount of fruit from elsewhere.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילפסקי רי״דרשב״ארא״הבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) בוְנוֹתֵן לָהּ מִטָּה מַפָּץ וּמַחְצֶלֶת וְנוֹתֵן לָהּ כִּפָּה לְרֹאשָׁהּ וַחֲגוֹר לְמׇתְנֶיהָ וּמִנְעָלִים מִמּוֹעֵד לְמוֹעֵד וְכֵלִים שֶׁל חֲמִשִּׁים זוּז מִשָּׁנָה לְשָׁנָה וְאֵין נוֹתְנִין לָהּ לֹא חֲדָשִׁים בִּימוֹת הַחַמָּה וְלֹא שְׁחָקִים בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים אֶלָּא נוֹתֵן לָהּ כֵּלִים שֶׁל חֲמִשִּׁים זוּז בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים וְהִיא מִתְכַּסָּה בִּבְלָאוֹתֵיהֶן בִּימוֹת הַחַמָּה וְהַשְּׁחָקִים שֶׁלָּהּ.

And he must give her a bed, a soft mat, and a hard mat. And he must give her a cap for her head, and a belt for her waist, and new shoes from Festival to Festival, i.e., he must buy her new shoes each Festival. And he must purchase garments for her with a value of fifty dinars from year to year. The mishna comments: And he may not give her new clothes, which tend to be thick and warm, in the summer, nor worn garments in the rainy season, as these are too thin and she will be cold. Rather, he should give her clothes at a value of fifty dinars in the rainy season, and she covers herself with these same worn garments in the summer as well. And the leftover, worn clothes belong to her.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מלונילריטב״אמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך מחצלת
מחצלתא(סוכה יט:) מחצלת קנים מחצלת גדולה (כתובות סד:) נותן לה מטה ומפץ אם אין לו מפץ מחצלת. (אהלות פרק ח) סדין ומפץ ומחצלת:
א. [מאטטע, דעקקע.]
מפץ – רך ממחצלת.
כפה – צעיף אחד משנה לשנה.
ממועד למועד – אמנעלים קאי מנעלים חדשים לכל שלשת רגלים.
חדשים – קשים לה בימות החמה לפי שהם חמים ויפים לה בימות הגשמים.
אלא נותן לה כלים – חדשים של חמשים זוז בימות הגשמים כו׳.
והשחקים שלה – אף כשיקנה לה חדשים ובגמרא מפרש למאי מיבעי לה.
מטה ומפץ. מטה, לאכול עליה, שכן היה דרכם. מפץ, של גמי לשכב עליה. מחצלת. של קנים. כיפה. צעיף שקורין בלע׳ אוראל. ממועד למועד. מרגל לרגל. שחקים. הם בלאי בלאות, שבלויין ביותר. והשחקים שלה. לכשיקנה לה כלים חדשים, אינו נוטל הבעל השחקים, אלא שלה הם, כדי ללבשן בימי נדותה. ובגמ׳ מפרש דהני חמשים זוז פשיטי אינון, ולא דינרין, מדקתני סופ׳ בד״א בעני שבישראל, אבל במכובד הכל לפי כבודו, ואי דינרין אינון, עני מנא ליה חמשים דינרין בכל שנה ושנה.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 3]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכן נותן לה מטה, מפץ (מחצלת רכה) ומחצלת קשה. ונותן לה ללבושה כפה לראשה, וחגור למתניה, ומנעלים ממועד למועד, שבכל אחד מן הרגלים קונה לה מנעלים, וכלים (בגדים) של (ששוויים) חמשים זוז משנה לשנה. ומעירים: ואין נותנין לה לא בגדים חדשים שהם עבים בימות החמה, משום שמחממים, ולא שחקים בגדים שחוקים בימות הגשמים, שמפני שנשחקו הם דקים, וקר לה. אלא נותן לה כלים של חמשים זוז בימות הגשמים, והיא מתכסה בבלאותיהן גם בימות החמה. והשחקים הבגדים השחוקים שנשארו — שלה הם.
And he must give her a bed, a soft mat, and a hard mat. And he must give her a cap for her head, and a belt for her waist, and new shoes from Festival to Festival, i.e., he must buy her new shoes each Festival. And he must purchase garments for her with a value of fifty dinars from year to year. The mishna comments: And he may not give her new clothes, which tend to be thick and warm, in the summer, nor worn garments in the rainy season, as these are too thin and she will be cold. Rather, he should give her clothes at a value of fifty dinars in the rainy season, and she covers herself with these same worn garments in the summer as well. And the leftover, worn clothes belong to her.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מלונילריטב״אמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) גנוֹתֵן לָהּ מָעָה כֶּסֶף לְצוֹרְכָּהּ דוְאוֹכֶלֶת עִמּוֹ מִלֵּילֵי שַׁבָּת לְלֵילֵי שַׁבָּת וְאִם אֵין נוֹתֵן לָהּ מָעָה כֶּסֶף לְצוֹרְכָּהּ מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ שֶׁלָּהּ.

In addition to the above, he must give her another silver ma’a coin for the rest of her needs. And she eats with him from Shabbat evening to Shabbat evening. Although he may provide for her sustenance via a third party throughout the week, on Shabbat evening she has the right to eat together with him. And if he does not give her a silver ma’a coin for her needs, her earnings belong to her.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מלונילרמב״ןריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך ען
עןא(מקואות פרק ח) (שבת פט:) רבי ישמעאל אומר פעמים שהם ד׳ עונות כמה הוי עונה אמר רבי יוחנן או יום או לילה וכו׳ (נדה ז:) כל שעברו עליה ג׳ עונות דייה שעתה (משנה פאה ד) המקדיש פירותיו עד שלא באו לעונת המעשרות (בראשית רבה ל״ד) מן ענתה דיהבת ידך עלה אינשמית פי׳ זמן ועת (יבמות מד) עצה טובה קא משמע לן ד׳ אין טפי לא כי היכי דנימטינהו עונה בחדש פי׳ ר״ח ז״ל אדם הראשון בערב שבת שימש תחילה (בפרק אף על פי) עונה של תלמידי חכמים אימת מערב שבת לערב שבת אשר פריו יתן בעתו זה המשמש מטתו מערב שבת לערב שבת וגם על זה פירש שבו נברא אדם הראשון וקשיא הא דתנן (כתובות סד:) ואוכלת עמו מערב שבת לערב שבת ומפרש רבי יוסי ברבי חנינא אמר תשמיש (כתובות סד:):
א. [צייט.]
ונותן לה מעה כסף – לכל שבת לדברים קטנים.
מעשה ידיה – אוקימנן לעיל (דף נט.) מותר מעשה ידיה.
ואוכלת עמו לילי שבת – שהוא ליל עונה.
יב. ונותן לה מעה כסף לצרכה. אבל נשים שבעולם שאינו משרה אותן על ידי שליש נמי קאי. לצרכה, לעסקיה, לעסקים קטנים שהיא צריכה, ששוכרת בו מי שקולעת ראשה ומהדקתו, וכיוצא באלו.
ואוכלת עמו ליל שבת. מפר׳ בגמ׳ תשמיש, ונקט לישנא מעליא, כדכת׳ אכלה ומחתה פיה.
מעשה ידיה שלה. בגמ׳ מתרץ, מותר מעשה ידיה שלה, דמעה כסף הוי תחת מותר.
הא דתנן ואם אינו נותן מעה כסף לצרכיה מעשה ידיה שלה ואוקימנא במותר. לאו למימרא דאינה יכולה לכופו ליתן, שאם כן מה הועילו חכמים בתקנתם, הוא יכול לעכב, ואף היא אם רצתה ודאי אומרת איני נוטלת ואיני עושה, ואין זו תקנה של כלום. אלא ה״ק אם אינו נותן לה מעה כסף והיא שתקה ועשתה מותר, מן הסתם נמי לעצמה. ולי נראה דהה״נ למזונות ומעשה ידיה, (אבל) אלא לרבותא קמ״ל, שאפילו במעה כסף שאינה צריכה לו כל כך, לא אמרי׳ היא ויתרה.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 3]

ואם אינו נותן לה מעה כסף מעשה ידיה שלה. לאו למימרא דכל כמיניה דלא יהיב לה מעה כסף דאם כן מאי אהנו רבנן בתקנתייהו דהא קיימא לן כרב הונא דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה ואם כן דברשותיה נמי תליא מלתא דכל חד וחד מצי מעכב הא תו מאי תקנתא היא אלא אפשר דלא קאמר אלא דאלו שתקי מסתמא כל אחד ויתר לחבירו ולא יכלי בתר הכי חד מנייהו למתבע חבריה. ולא נהירא.
ואפשר דקמ״ל דאף על גב דקאמר לעיל דהיכא דלא יהיב לה מזוני שקלה להו לכולהו מעשה ידיה במזונותיה בין עיקר מעשה ידיה בין מותר כדתנן המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת ה״מ במזונא אבל לצרכה אע״פ שאין מעלה לה כלום דהיינו מעה כסף אינה רשאה ליטול אלא מה שכנגדן דהיינו מותר א״נ עיקר מעשה ידיה אליבא דמאן דאמר מעה כסף תחת מעשה ידיה. וצ״ת הרא״ה ז״ל:
וז״ל הריטב״א ז״ל והא דקתני ואם אינו נותן לה לאו למימרא שהרשות בידו שלא לתת לה דאם כן לרב הונא אמר רב שהוא אינו יכול לכופה על מעשה ידיה אם היא אינה יכולה לכופו מה הועילו חכמים בתקנתן אלא ה״ק שאם אינו מעלה לה מעה כסף לפרנסתה והיא שותקת לא ויתרה מותר וה״ה למזונות ומעשה ידיה אלא רבותא קמ״ל דאפילו למעה כסף שאינה צריכה לו כל כך לא אמרינן ויתרה וכן כתב רבי׳ הרמב״ן ומיהו אם כבר נתנה לו העדפתה ולא תבעה ממנו מעה כסף כלל מסתמא ויתרה והיינו דקתני מותר מ״י שלה שיכולה לתפוס בו דעל משכונה סמכה ולפיכך מחלה כנ״ל:
מעשה ידיה שלה פירוש מותר מעשה ידיה שלה כדפרישנא לעיל בפירקין אליבא דרב ושמואל דהלכתא כותייהו. הריטב״א ז״ל:
גמ׳ מני מתניתין דבקביים ספקא בשבוע דמשמע דט״ו סעודות איכא בקביים י״ב סעודות ימי השבוע וג׳ סעודות לשבת לא ר״י ולא ר״ש ולא גרסינן לא רבי מאיר ולא ר׳ יהודה דאינהו לא איירו במנין סעודות הקב כלל. רש״י ז״ל במהדורא קמא. ואי הוה מפרשינן דר׳ יוחנן ור״ש קיימי לפרושי מילתייהו דר״מ ור׳ יהודה ולמיהב להו קצבה שפיר הוה מצינן למיגרס לא ר״מ ולא ר׳ יהודה ומיהו לא משמע הכין כלל ואם תשאל ודילמא לרבי מאיר ולרבי יהודה שיעור הקב במתני׳ ומאי בעי תלמודא לא לר״י ולא לר״ש. תשובתך ר״מ ור׳ יהודה לא איירי בשיעור הקב כלל ולא נתנו קצבה כלל וכי היכי בו נימא דמתני׳ אתיא כותייהו ולא אתיא כמאן דנתנו קצבה לדבריהם כנ״ל:
וכמה שיעורו דעירוב תחומין דחשוב למקניי׳ שביתה ואמרינן דמקום שביתה גורם לכל אחד ואחד לכל מי שירצה לילך למחר שנצריך שיהא עירובו מזון ב׳ סעודות כשיעור אכילת יום השבת דבהכי חשיב למיקנא שביתה ושניהם להקל בשיעור סעודה דר״מ סבר בשבתא אכיל נהמא טפי מבחול משום דאית ליה מיני לפתן דמבסמי ליה לנהמא ולר׳ יהודה אכיל בחול נהמא טפי דלית ליה לפתן וממלא כריסו מנהמא. רש״י ז״ל במהדורא קמא:
חציה לבית המנוגע פרש״י ז״ל חציו של ככר זו לבית המנוגע בין לר׳ יוחנן בן ברוקה בין לר״ש ואם תאמר אם כן לר״ש נפיש ליה דהא שיעור בית המנוגע כדי אכילה אחת ויש בככר לפי דעתו שלש סעודות תירץ רש״י ז״ל דבעירוב הקלו לשער הככר בשלש סעודות בינוניות אבל לעלמא אין בו אלא שתי סעודות ולגבי בית המנוגע נמי אזלינן לקולא ובעינן לסעודה זו חצי הככר דהכי גמירי לה. הריטב״א ז״ל:
וחצי חצי חציה דהיינו ביצה לטמא טומאת אוכלין דאוכלין טמאין אינן מטמאין אחרים בפחות מכביצה אבל הן עצמן מיטמאין בכל שהן כדתניא בתורת כהנים מכל האוכל יטמא מלמד שהאוכל מיטמא בכל שהוא יכול יטמא אחרים בכל שהוא ת״ל אשר יאכל אוכל שנאכל בבת אחת ושיערו חכמים בכביצה. רש״י ז״ל במהדורא קמא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ונותן לה נוסף לכל זה עוד מעה כסף לצורכה, לשאר צרכיה. ואוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת, שאף שבמשך השבוע הריהי ניזונת באמצעות שליש ואינה מצויה עמו, אבל בלילי שבת היא עמו ממש. ואם אין נותן לה מעה כסף לצורכה — הרי מעשה ידיה שלה ולא שלו.
In addition to the above, he must give her another silver ma’a coin for the rest of her needs. And she eats with him from Shabbat evening to Shabbat evening. Although he may provide for her sustenance via a third party throughout the week, on Shabbat evening she has the right to eat together with him. And if he does not give her a silver ma’a coin for her needs, her earnings belong to her.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מלונילרמב״ןריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) וּמָה הִיא עוֹשָׂה לוֹ מִשְׁקַל חָמֵשׁ סְלָעִים שְׁתִי בִּיהוּדָה שֶׁהֵן עֶשֶׂר סְלָעִים בַּגָּלִיל אוֹ מִשְׁקַל עֶשֶׂר סְלָעִים עֵרֶב בִּיהוּדָה שֶׁהֵן עֶשְׂרִים סְלָעִים בַּגָּלִיל הוְאִם הָיְתָה מְנִיקָה פּוֹחֲתִין לָהּ מִמַּעֲשֵׂה יָדֶיהָ וּמוֹסִיפִין לָהּ עַל מְזוֹנוֹתֶיהָ ובַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּעָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל אֲבָל בִּמְכוּבָּד הַכֹּל לְפִי כְּבוֹדוֹ.:

And what is the fixed amount that she must earn for him? She must spin wool in the weight of five sela of threads of the warp in Judea, which are equivalent to ten sela according to the measurements of the Galilee, or the weight of ten sela of the threads of the woof, which are easier to prepare, in Judea, which are equivalent to twenty sela according to the measurements used in the Galilee. And if she is nursing at the time, the required amount is reduced from her earnings and is added to the sum she receives for her sustenance. In what case is this statement, i.e., all these amounts and measurements, said? With regard to the poorest of Jews, i.e., these are the minimum requirements. However, in the case of a financially prominent man, all the amounts are increased according to his prominence.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מלונילריטב״אמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך דש
דשא(מגילה כד:) ההוא דש בעירו הוה פי׳ ידוע ומפורסם (כתובות סד:) הני מילי מילתא חדתי אבל הא דשנן בה פי נהגנו בה:
א. [זיך גוועהנן.]
שתי – קשה לטוותו כפלים כשל ערב.
משקל של יהודה כפלים כשל גליל.
ואם היתה מניקה. לפי דסתם מיניקות חולות הן וחלושות, ועוד שהן מתבטלות בתיקון צרכי הוולד, משום הכי פוחתין לה ממעשה ידיה, ומוסיפין לה על מזונותיה לחזקה מחולשתה.
בד״א, בעני שבישראל. כלומ׳, אכולהו הנך מילי דפסק למשרה את אשתו קא מהדר, שאין לפחות מזה השיעור. אבל במכובד הכל לפי כבודו. דהא קיימא לן דעולה עמו, וגבי עבד עברי אמרי׳ כי טוב לו עמך, עמך במאכל ועמך במשתה, קל וחומר לאשתו.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 3]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומה היא עושה לו, מה הדבר הקצוב שהיא צריכה לעשות לו? — הריהי טווה משקל חמש סלעים של חוטי שתי ביהודה, שהן עשר סלעים במידות גליל. או משקל עשר סלעים של חוטי ערב (שקל יותר לעשותם) ביהודה, שהן עשרים סלעים במידות גליל. ואם היתה באותו זמן מניקה — פוחתין לה ממעשה ידיה, ומוסיפין לה על מזונותיה. במה דברים אמורים כל השיעורים והסכומים והקיצבות שנמנו כאן — בעני שבישראל, שאלה הם השיעורים הפחותים של נתינה, אבל במכובד — הכל לפי כבודו מוסיף ונותן.
And what is the fixed amount that she must earn for him? She must spin wool in the weight of five sela of threads of the warp in Judea, which are equivalent to ten sela according to the measurements of the Galilee, or the weight of ten sela of the threads of the woof, which are easier to prepare, in Judea, which are equivalent to twenty sela according to the measurements used in the Galilee. And if she is nursing at the time, the required amount is reduced from her earnings and is added to the sum she receives for her sustenance. In what case is this statement, i.e., all these amounts and measurements, said? With regard to the poorest of Jews, i.e., these are the minimum requirements. However, in the case of a financially prominent man, all the amounts are increased according to his prominence.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מלונילריטב״אמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) גמ׳גְּמָרָא: מַנִּי מַתְנִיתִין לָא רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא וְלָא ר״שרַבִּי שִׁמְעוֹן דִּתְנַן זוְכַמָּה שִׁיעוּרוֹ מְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד מְזוֹנוֹ לַחוֹל וְלֹא לַשַּׁבָּת דִּבְרֵי ר״מרַבִּי מֵאִיר רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר לַשַּׁבָּת וְלֹא לַחוֹל וְזֶה וָזֶה מִתְכַּוְּונִין לְהָקֵל.

GEMARA: Whose opinion is expressed in the mishna? It is not Rabbi Yoḥanan ben Beroka and it is not Rabbi Shimon, as we learned in a mishna (Eiruvin 82b): What is the measure for a joining of Shabbat boundaries [eiruv]? It consists of a quantity of food sufficient for two meals for each and every one of those included in the eiruv. The tanna’im disagree with regard to the definition of these two meals: It is referring to one’s food that he eats on a weekday and not on Shabbat; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: It is referring to the amount he eats on Shabbat and not on a weekday. And both this Sage, Rabbi Meir, and that Sage, Rabbi Yehuda, intend to be lenient, as Rabbi Meir maintains that people eat more food on Shabbat, whereas Rabbi Yehuda believes that they consume more on a weekday.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילריטב״אמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ ה״ג מני מתני׳ לא רבי יוחנן בן ברוקא ולא ר״ש.
כמה הוא שיעורו – של עירובי תחומין.
מתכוונין להקל – ר׳ מאיר היה רגיל לאכול פת בשבת יותר מבחול שהיה ממשיך פת לכל מינים הבאין לפניו ור״י היה אוכל פת בחול יותר מבשבת שהיה שבע במיני מעדנים.
וכמה. היא מחייבת לעשות לה בכל שבוע ושבוע, שנכיר ונדע כמה מקרי מותר. משקל חמש סלעים שתי. שהוא טווי דק דק הרבה, כפלים ממה שהוא מתוקן להיות ערב. וליטר׳ של יהודה הוא שתי ליטראות מגליל.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 3]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב גמרא תחילה שואלים: מני מתניתין [של מי היא משנתנו זו], לכאורה אינה לא כדעת ר׳ יוחנן בן ברוקא, ולא כדעת ר׳ שמעון. דתנן כן שנינו במשנה]: וכמה שיעורו של עירוב תחומים — מזון שתי סעודות לכל אחד ואחד מן המשתמשים בעירוב זה. ונחלקו בענין זה, שיש אומרים: צריך לקבוע ענין זה לפי מזונו שרגיל לאכול ביום חול ולא לשבת, אלו דברי ר׳ מאיר, ור׳ יהודה אומר: מזונו לשבת, ולא לחול. ומעירים: וזה וזה מתכוונין להקל, אלא שנחלקו אם אדם אוכל בשבת יותר או פחות מאשר בימות החול.
GEMARA: Whose opinion is expressed in the mishna? It is not Rabbi Yoḥanan ben Beroka and it is not Rabbi Shimon, as we learned in a mishna (Eiruvin 82b): What is the measure for a joining of Shabbat boundaries [eiruv]? It consists of a quantity of food sufficient for two meals for each and every one of those included in the eiruv. The tanna’im disagree with regard to the definition of these two meals: It is referring to one’s food that he eats on a weekday and not on Shabbat; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: It is referring to the amount he eats on Shabbat and not on a weekday. And both this Sage, Rabbi Meir, and that Sage, Rabbi Yehuda, intend to be lenient, as Rabbi Meir maintains that people eat more food on Shabbat, whereas Rabbi Yehuda believes that they consume more on a weekday.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילריטב״אמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) ר׳רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר כִּכָּר הַלָּקוּחַ בְּפוּנְדְּיוֹן מֵאַרְבַּע סְאִין לְסֶלַע ר״שרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר שְׁתֵּי יָדוֹת לַכִּכָּר מִשָּׁלֹשׁ כִּכָּרוֹת לַקַּב.

Rabbi Yoḥanan ben Beroka says: Food for two meals is the size of a loaf bought with a pundeyon, which is one forty-eighth of a sela, when four se’a of wheat are sold for a sela. According to this calculation, a pundeyon can purchase one-twelfth of a se’a of wheat, which is equivalent to half of a kav, as there are six kav in a se’a. Therefore, according to Rabbi Yoḥanan ben Beroka, one quarter of a kav is sufficient for a single meal. Rabbi Shimon says: Food for two meals is two of three parts of a loaf, when three loaves are prepared from a kav of wheat. According to Rabbi Shimon, therefore, one-ninth of a kav of wheat is sufficient for a meal.
רי״ףרש״יריטב״אמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ר׳ יוחנן בן ברוקא – נתן שיעור קצוב ככר הלקוח בפונדיון כשלוקחין ד׳ סאין בסלע הן שתי סעודות וקס״ד חצי קב שהרי הסלע מ״ח פונדיונין שש מעה כסף דינר ומעה שני פונדיונין הרי י״ב לדינר וד׳ דינר לסלע הרי מ״ח וד׳ סאין כ״ד קבין מ״ח חצאי קבין נמצא לר׳ יוחנן לחצי קב שתי סעודות.
רבי שמעון אומר – ב׳ סעודות הן שתי ידות של ככר משלש ככרות לקב ונמצא הקב ט׳ סעודות שלש סעודות לככר ושלש ככרות לקב.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 3]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ר׳ יוחנן בן ברוקא אומר: יש לשתי סעודות האמורות שיעור קצוב, והוא ככר הלקוח (הנקנה) בפונדיון (שני איסרים, והוא אחד משנים עשר של הדינר) כאשר ניתן לקנות ארבע סאין בסלע שהוא ארבעה דינרים. ולפי חשבון זה מדובר בככר לחם ששיעורה חצי קב (חלק אחד משנים עשר של הסאה), ומזון סעודה אחת הוא איפוא רבע הקב. ר׳ שמעון אומר: שיעור שתי סעודות הוא שתי ידות (שני שלישים) לככר, שגודלם משלש ככרות לקב. ונמצא שמזון סעודה אחת הוא תשיעית הקב.
Rabbi Yoḥanan ben Beroka says: Food for two meals is the size of a loaf bought with a pundeyon, which is one forty-eighth of a sela, when four se’a of wheat are sold for a sela. According to this calculation, a pundeyon can purchase one-twelfth of a se’a of wheat, which is equivalent to half of a kav, as there are six kav in a se’a. Therefore, according to Rabbi Yoḥanan ben Beroka, one quarter of a kav is sufficient for a single meal. Rabbi Shimon says: Food for two meals is two of three parts of a loaf, when three loaves are prepared from a kav of wheat. According to Rabbi Shimon, therefore, one-ninth of a kav of wheat is sufficient for a meal.
רי״ףרש״יריטב״אמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) חחֶצְיָהּ לְבַיִת הַמְנוּגָּע טוַחֲצִי חֶצְיָהּ לִפְסוֹל אֶת הַגְּוִיָּיה יוַחֲצִי חֲצִי חֶצְיָהּ לְקַבֵּל טוּמְאַת אוֹכָלִין.

Having discussed the various opinions with regard to the size of a loaf of bread sufficient for a meal, the mishna states that half of this loaf is the amount called a half [peras], a measure relevant for the halakhot of a leprous house. If one enters a house afflicted with leprosy and remains there long enough to eat this amount of food, the clothes he is wearing become ritually impure. And half of its half, one quarter of a loaf this size, is the amount of ritually impure food that renders the body unfit. In other words, impure food of this amount imparts ritual impurity to the body of the eater and disqualifies him by rabbinic law from eating teruma. And half of one half of its half, one-eighth of this loaf, is the minimum measure of food that is susceptible to ritual impurity as food.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

חציה – של ככר.
לבית המנוגע – השוהה בבית המנוגע כדי אכילת פרס חצי ככר מטמא בגדים כדכתיב והאוכל בבית יכבס בגדיו כששוהה שיעור אכילה הכתוב מדבר כדתניא בתורת כהנים ואע״ג דגבי סעודת עירוב אמרנו ג׳ סעודות בככר אין בו אלא ב׳ סעודות בינוניות ושל עירוב שיעורו להקל ובמצומצמות והיינו דאמרינן אכילת פרס בכל שיעור שהיית סעודה לפי ששיערוהו כחצי הככר.
וחצי חציה לפסול את הגוייה – האוכל שיעור חצי פרס אוכלים טמאים נפסל גופו מלאכול בתרומה עד שיטבול והוא ב׳ ביצים שהככר של ג׳ לקב ח׳ ביצים הוא שהקב כ״ד ביצים ד׳ לוגין חציה של ככר ד׳ ביצים חצי חציה ב׳ ביצים.
וחצי חצייה לפסול את הגוייה – הך פסול גוייה אין זה אותה גזרה די״ח דבר דהאוכל אוכל ראשון כו׳ כמו שפירשנו בפרק כיצד משתתפין (עירובין דף פב: ושם).
ונשוב לביאור משנתנו והוא שנותן לה גם כן כלי אכילה ושתיה ונותן לה כפה לראשה ר״ל סעיף וחגור למתניה ומנעל מרגל לרגל בשלשה רגלים ונותן לה בגדים של חמשים זוז ר״ל מכסף מדינה משנה לשנה ונותן לה חדשים בימות הגשמים ומתכסה בבלאותיהן בימות החמה ואף כשעבר הקיץ והוא מחדש לה חדשים בחרף השחקים שהניחה הם שלה כדי ללבשן בימי נדותה נותן לה בכל שבוע מעה כסף לצרכה לכבוס או למרחץ או ליתן לאשה הקולעת ראשה ומעה זו לכל אשה ואשה הוא ר״ל אף למתפרנסת עמו אוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת נחלקו בגמרא (כתובות ס״ה:) בפירושה מר אמר תשמיש ומר אמר אכילה ממש ומכל מקום הלכה כדברי שניהם ואם אין נותן לה מעה כסף מעשי ידיה שלה ופירשו בגמרא (כתובות נ״ט.) מותר מעשי ידיה שמעה כסף תקנו לה תחת מותר מעשי ידיה ומה היא חייבת לעשות לו עד שהשאר יהא קרוי מותר משקל חמש סלעים שתי שיש טורח בטויתו מתוך דקות הטויה שהם עשר סלעין בגליל ר״ל שמשקלות של יהודה כפולות על של גליל או משקל עשר סלעים ערב ביהודה שהם עשרים בגליל ובזמן הזה מיהא שאינן בקיאים בשיעורים אלו הכל כמנהג המדינה אלא שבטוית פשתן אינו כופה כמו שביארנו ואם היתה מיניקה פוחתין לה ממעשי ידיה ומוסיפין על מזונותיה כפי מה שיראה לדיין או לשמאין ובפרט מוסיפין לה יין שהיין יפה לחלב במה דברים אמורים ר״ל לכל אלו שהזכרנו בעני שבישראל אבל בעשיר ונכבד הכל לפי עשרו ולפי כבודו אפילו היה ראוי לכמה תבשילין בכל יום פוסקין לה אם בעבד עברי אמרו כי טוב לו עמך קל וחומר באשתו ובאלמנתו שכל שפסקנו במזונות לאשתו כך לאלמנתו ובפירוש אמרו (כתובות ס״ה.) בכלתו של נקדימון בן גוריון שפסקו לה סאתים יין לציקי קדרה מערב שבת לערב שבת ואע״פ ששומרת יבם היתה ומשלשה חדשים ואילך אינה ניזונת לא משל בעל ולא משל יבם אלא תובעת יבמה ליבם או לחלוץ איפשר שבשלשה חדשים הראשונים היתה או לאחר שלשה חדשים ותבעה את יבמה ועמד בדין וברח שניזונת משל יבם וכן פוסקין לאשה אם היא אשת עשיר ונכבד תכשיטין ומלבושים כראוי לה אם מצד משפחתה אם מצד משפחתו וכן לאלמנה פוסקין לה מלבושים נכבדים להטיל לה חן להיות לה קופצים והוא שאמרו על אלמנה אחת שבאת לפני רב יוסף אמרה ליה פסוק לי שיראי ואמר לה שיראי למה לך אמרה ליה לך ולחברך ולחברונך:
זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 3]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומעירים: חציה של ככר כזו הוא השיעור לענין בית המנוגע בצרעת, שהשוהה בבית המנוגע שיעור זמן הראוי לאכילת חצי ככר (״פרס״) מיטמאים גם בגדיו. וחצי חציה, רבע ככר כזו, הוא השיעור של אוכל לפסול את הגוייה. שהאוכל שיעור זה של אוכל טמא, גזרו חכמים שיטמא גופו. וחצי חצי חציה, שמינית ככר כזו, הוא השיעור הקטן ביותר של אוכל הראוי לקבל טומאת אוכלין.
Having discussed the various opinions with regard to the size of a loaf of bread sufficient for a meal, the mishna states that half of this loaf is the amount called a half [peras], a measure relevant for the halakhot of a leprous house. If one enters a house afflicted with leprosy and remains there long enough to eat this amount of food, the clothes he is wearing become ritually impure. And half of its half, one quarter of a loaf this size, is the amount of ritually impure food that renders the body unfit. In other words, impure food of this amount imparts ritual impurity to the body of the eater and disqualifies him by rabbinic law from eating teruma. And half of one half of its half, one-eighth of this loaf, is the minimum measure of food that is susceptible to ritual impurity as food.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) מַנִּי אִי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא תַּמְנֵי הָוְיָין וְאִי ר״שרַבִּי שִׁמְעוֹן תַּמְנֵי סְרֵי הָוְיָין.

After the citing the mishna, the Gemara returns to its question: Who is the author of the mishna here, which says a husband must provide two kav of wheat per week for his wife’s sustenance? If it is Rabbi Yoḥanan ben Beroka, who maintains that one quarter of a kav is sufficient for a single meal, there are only eight meals in two kav, and the wife requires at least fourteen meals for a week, as it was customary to eat two meals each day. And if it is Rabbi Shimon, who holds that one-ninth of a kav is sufficient for a meal, two kav are enough for eighteen meals, and therefore the mishna requires more than she actually needs.
רי״ףרש״יריטב״אמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תמני סעודות הויין – קביים חטים דמתני׳ וארבעה עשרה סעודות היא צריכה לשבת.
ואי ר״ש – דאמר ט׳ סעודות לקב.
שמונה עשר הויין – והיא אינה צריכה אלא י״ד.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 3]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומעתה נברר, משנתנו כאן מני [כדעת מי היא]? אי [אם] תאמר שהיא כשיטת ר׳ יוחנן בן ברוקא, שלדעתו מזון סעודה אחת הוא רבע קב, הרי רק תמני הויין [שמונה סעודות הן] בשני קבי חיטים, והרי האשה צריכה לפחות ארבע עשרה סעודות בשבוע! ואי [ואם] היא כשיטת ר׳ שמעון ששיעור מזון סעודה אחת הוא תשיעית הקב, הלא בשני קבין תמני סרי הויין [שמונה עשרה סעודות הן] יותר מכדי צורכה!
After the citing the mishna, the Gemara returns to its question: Who is the author of the mishna here, which says a husband must provide two kav of wheat per week for his wife’s sustenance? If it is Rabbi Yoḥanan ben Beroka, who maintains that one quarter of a kav is sufficient for a single meal, there are only eight meals in two kav, and the wife requires at least fourteen meals for a week, as it was customary to eat two meals each day. And if it is Rabbi Shimon, who holds that one-ninth of a kav is sufficient for a meal, two kav are enough for eighteen meals, and therefore the mishna requires more than she actually needs.
רי״ףרש״יריטב״אמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) לְעוֹלָם ר׳רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא וְכִדְאָמַר רַב חִסְדָּא צֵא מֵהֶן שְׁלִישׁ לַחֶנְוָונִי הָכָא נָמֵי אַיְיתִי תִּילְתָּא שְׁדִי עֲלַיְיהוּ אַכַּתִּי תַּרְתֵּי סְרֵי הָוְיָין אוֹכֶלֶת עִמּוֹ לֵילֵי שַׁבָּת.

The Gemara answers: Actually, the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, and this is as Rav Ḥisda said in explanation of Rabbi Yoḥanan ben Beroka’s opinion: Deduct one-third for the grocer’s markup, as he takes one-third as profit. This adds one half to the total cost. Here, too, bring one-third and add it to the total amount of meals that can be provided by two kav of wheat. The Gemara raises a difficulty: Still, after adjusting the calculation by adding an additional half, a measurement known by the term: Outside third, to the amount of meals that can be eaten from two kav of wheat, they are equal to twelve meals. This is still not sufficient, as the wife requires fourteen. The Gemara answers: She eats with him on Shabbat evening. Consequently, this meal is not included in the amount that must be provided through the third party.
רי״ףרש״יריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

צא מהן שליש לחנווני – רבי יוחנן לא שיער בחצי קב אלא בככר הלקוח בפונדיון מן החנווני והוא לקח ארבע סאין חטין בסלע ומשתכר שליש בטורח נמצאו בחצי קב שלש סעודות השתים הוא מוכר בפונדיון שנתן והג׳ משתכר.
אכתי – קביים דמתניתין תרתי סרי הויין.
ומשנינן אוכלת עמו לילי שבת – כדתנן במתני׳.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 3]

כדאמר רב חסדא בפ׳ כיצד משתתפין צא מהן שליש לחנוני דרב חסדא מפרש התם מילתיה דר׳ יוחנן בן ברוקה קאמר דהא לא חשיב ר׳ יוחנן אלא ד׳ סעודות לקב לבד השליש שחנוני משתכר בטרחו קאמר דשליש הקב דהיינו שתי סעודות משתכר דהוו להו ו׳ סעודות בקב ובקביים י״ב סעודות והא דאמר המשתכר אל ישתכר יותר משתות הני מילי דלא טרח ביה ורווחא ממילא אתי אבל היכא דטרח ביה וע״י טרחו משתכר בדבר לית לן בה כדמוכח בבבא מציעא יהיב ליה אגר טרחיה כו׳. רש״י ז״ל במהדורא קמא:
אוכלת עמו כו׳. ואם תאמר ומאי קא משני דילמא אוכלת משלה קתני והיינו דקתני עמו דמשמע דהיינו מאי דמטביל לה שתאכל עמו וי״ל דנקט התרצן עמו משום דהכי קתני במתני׳ ומיהו לכאורה אוכלת משלו קאמר והכי קתני בירושלמי ואם תאמר דהכא משני כמ״ד אוכלת ממש ולקמן קא משני כמאן כר׳ חידקא והיינו ע״כ כמ״ד אוכלת תשמיש דלמ״ד אוכלת ממש שיבסרי הויין וי״ל דהכא היינו שינויא דתלמודא דס״ל במתני׳ כמ״ד אוכלת ממש כפשטה דמתני׳ ואילו לקמן היינו שינויא דמאן דקא מתמה דאפ״ה קשיא דנוקי מתני׳ כר׳ חידקא. ואפשר דלהכי כתב רש״י ומשנינן אוכלת עמו ליל שבת. כדתנן במתני׳. ולקמן כתב כמאן כר׳ חידקא. בתמיהא נימא כר׳ חידקא סתם למתני׳ וכו׳. ודוק כנ״ל:
וז״ל רש״י במהדורא קמא אוכלת עמו לילי שבת כו׳. תנן לפי שאותו לילה זמן עונה היא ואוכלת עמו ומשמשת עמו דהא אית לה כל ספקה לימות השבוע ולשבת ולקמיה פריך הא לא הוו אלא תריסר סעודה בהדי הך דלילי שבת ויומא דשבתא גופא מאי אכלה. הניחא כו׳ לקמן בפלוגתא תשמיש ואינה אוכלת עמו כלל אלא משמשת בלילי שבת אם כן תריסר הויין ועוד אפי׳ למ״ד אוכלת עמו לילי שבת ממש י״ג הויין ולמחר מאי תיכול. צא מהן מחצה לחנוני דד׳ סעודו׳ בקב לר׳ יוחנן בן ברוקה לבד מחצית הקב דהיינו ח׳ סעודו׳ בקב ובקביים ט״ז ולקמיה פריך דהא פשו להו. רש״י ז״ל במהדורא קמא:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: לעולם יש לומר שמשנתנו כשיטת ר׳ יוחנן בן ברוקא, וכדאמר [וכפי שאמר] רב חסדא בענייננו: שאף שאמר שיעור מסויים, הרי זה הוא המחיר הסיטונאי, ואילו הלוקח יש לו בפעל פחות, כי צא (הפחת) מהן שליש לחנווני. וכן, הכא נמי אייתי תילתא שדי עלייהו [כאן גם כן הבא שליש לחשבון הסעודות שיש בשיעור זה והוסף עליהן]. ומקשים: אכתי תרתי סרי הויין [עדיין שתים עשרה הן] אם מוסיפים שליש (מבחוץ, שהוא מחצית השיעור), על שמונה סעודות. והרי היא צריכה ארבע עשרה! ומשיבים: הרי אוכלת עמו לילי שבת משלו ואין סעודה זו מן החשבון.
The Gemara answers: Actually, the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, and this is as Rav Ḥisda said in explanation of Rabbi Yoḥanan ben Beroka’s opinion: Deduct one-third for the grocer’s markup, as he takes one-third as profit. This adds one half to the total cost. Here, too, bring one-third and add it to the total amount of meals that can be provided by two kav of wheat. The Gemara raises a difficulty: Still, after adjusting the calculation by adding an additional half, a measurement known by the term: Outside third, to the amount of meals that can be eaten from two kav of wheat, they are equal to twelve meals. This is still not sufficient, as the wife requires fourteen. The Gemara answers: She eats with him on Shabbat evening. Consequently, this meal is not included in the amount that must be provided through the third party.
רי״ףרש״יריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר אֲכִילָה מַמָּשׁ אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר אֲכִילָה תַּשְׁמִישׁ מַאי אִיכָּא לְמֵימַר וְעוֹד תְּלֵיסַר הָוְיָין אֶלָּא כִּדְאָמַר רַב חִסְדָּא צֵא מֵהֶן מֶחֱצָה לַחֶנְוָונִי ה״נהָכִי נָמֵי אתיא פַּלְגָא וּשְׁדִי עֲלַיְיהוּ.

The Gemara asks: This works out well according to the one who says that when the mishna is referring to eating, it means literal eating. However, according to the one who says that this eating on Shabbat evening is a euphemism, and it is actually referring to conjugal relations, what can be said? And furthermore, even if the meal on Shabbat evening is omitted, they are still thirteen meals that she requires but she has enough for only twelve. Rather, this is as Rav Ḥisda said, with regard to Rabbi Yoḥanan ben Beroka’s opinion: Deduct one-half for the grocer’s markup. So too here, bring a half and add it to the total amount, which means she has enough for sixteen meals, not eight.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך ען
עןא(מקואות פרק ח) (שבת פט:) רבי ישמעאל אומר פעמים שהם ד׳ עונות כמה הוי עונה אמר רבי יוחנן או יום או לילה וכו׳ (נדה ז:) כל שעברו עליה ג׳ עונות דייה שעתה (משנה פאה ד) המקדיש פירותיו עד שלא באו לעונת המעשרות (בראשית רבה ל״ד) מן ענתה דיהבת ידך עלה אינשמית פי׳ זמן ועת (יבמות מד) עצה טובה קא משמע לן ד׳ אין טפי לא כי היכי דנימטינהו עונה בחדש פי׳ ר״ח ז״ל אדם הראשון בערב שבת שימש תחילה (בפרק אף על פי) עונה של תלמידי חכמים אימת מערב שבת לערב שבת אשר פריו יתן בעתו זה המשמש מטתו מערב שבת לערב שבת וגם על זה פירש שבו נברא אדם הראשון וקשיא הא דתנן (כתובות סד:) ואוכלת עמו מערב שבת לערב שבת ומפרש רבי יוסי ברבי חנינא אמר תשמיש (כתובות סד:):
ערך גזיה
גזיהב(עירובין כט.) מצטרפין לפסול את הגויה בכחצי פרס. (כריתות י״ג.) כל האוכלין מצטרפין לפסול את הגויה בכחצי פרס בכדי אכילת פרס כיצד אכל וחזר ואכל אם יש מתחילת אכילה ראשונה ועד סוף אכילה אחרונה כדי אכילת פרס מצטרפי׳ יותר מכן אין מצטרפין לא התירו לו לאכול פחות מכשיעור לירד ולטבול ירד וטבל ועלה והשלימו מצטרף וכו׳. (כתובות סד) רבי שמעון אומר ב׳ ידות לככר מג׳ ככרות לקב חציה לבית המנוגע וחצי חציה לפסול את הגויה ובריש מסכת טהרות ובחצי פרס לפסול את הגויה ובסוף מקואות כל האוכלים מצטרפי׳ לפסול את הגויה בכחצי פרס כל המשקות מצטרפי׳ לפסול את הגויה ברביעית וכו׳. (מעילה י״ז) כל האוכלים מצטרפין כחצי פרס לפסול את הגויה במזון שתי סעודות בעירוב כביצה לטמא טומאת אוכלין כגרוגרת להוצאת שבת ככותבת ליום הכפורים כל המשקין מצטרפין לפסול את הגויה ברביעית. (עירובין פב) חציה לבית המנוגע וחצי חציה לפסול את הגויה גמ׳ תנא וחצי חצי חציה לטמא טומאת אוכלין פי׳ לר״ש שתי ידות לככר הן ב׳ סעודות וכל ככר ח׳ בצים שהקב כ״ד בצים וחצי הככר שהוא ד׳ בצים הוא הפרס ששנינו הנכנס לבית המנוגע הוא טמא מיד והן טהורים עד שישהא בכדי אכילת פרס פת חטים כו׳ וחצי חציו שהוא חצי פרס הוא ב׳ בצים לפסול את הגויה שהאוכל כשיעור הזה אוכלין טמאין נפסל גופו מלאכול בתרומה עד שיטבל ויש שפי׳ שאם נגע בה פסולה והוא ששנינו כל האוכלין מצטרפין לפסול את הגויה בכחצי פרס וחצי חצי חציה לטמא טומאת אוכלין בכביצה: (יומא פ) אמר ליה רב פפא הנח לטומאת גויה דלאו דאורייתא פירוש פרס חצי חלה שהוא כל האוכלין מצטרפין לפסול הגויה בכחצי פרם כלומר אם אכל מעט לחם טמא ומעט בשר טמא אם יש בשניהם שיעור חצי פרס נטמא גופו מלאכול בתרומה וזו היא טומאת גויות ועל זה התקין רבינא אם שהה מתחלת אכילת נותר או פגול שאיסורו כזית ואכל במעט מעט עד שהשלימו לכזית כשיעור פרס נצטרפו כל האכילות וחייב ואם שהה יותר מזה אין מצטרפין אלא בטל המעט במיעוטו ואכילת אוכלין טמאין חצי פרס מעט מעט כשיעור שהיית אכילת פרס מצטרפין ונטמא הגוף ואם הוא שיעור שיהוי יותר מזה בטלו האוכלין ובשיעור אחד לכזית שיעור א׳ לחצי פרס ופריק לה רב פפא הנח לטומאת גויות דמדרבנן היא לפיכך מקילין בהיזה פי׳ ר״ח ז״ל. ורבינו ניסים זצ״ל פי׳ טומאת גויות לאו דאורייתא מי שאכל אוכלין טמאין ושתה משקין טמאין שפוסל את התרומה ומי״ח דברים שגזרו בו ביום הוא דתנן ואלו פוסלין את התרומה האוכל אוכל ראשון ואוכל שני והשותה משקין טמאין (שבת יד) אוכל ראשון ואוכל שני מאי טעמא גזרו בו רבנן טומאה וכו׳ ושניא מטומאה דאורייתא דאלו טומאה דאוריתא טמא לתרומה טומאת ערב ובעי הערב שמש והאי כיון דטבל טהור ולא בעי הערב שמש דתניא בסיפר׳ אין האוכל אוכלין טמאין ולא השותה משקין טמאין טמא טומאת ערב:
ערך טרפעיק
טרפעיקג(יומא נה.) אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה משתכר בטרפעיקא (גיטין מה:) גט מתעלין בדמיהן עד כדי טרפעיקין מאי טרפעיקין אמר רב ששת אסתירא (כתובות סד) מאי טרפעיקין אמר רב ששת אסתירא וכמה איסתירא פלגו דזוזא תניא נמי הכי רבי יהודה אומר ג׳ טרפעיקין שהן ט׳ מעין מעה וחצי לכל יום:
ערך קלף
קלףד(ברכות נו.) תרי קילפי בלעת (ברכות נח.) הבו ליה קולפא וידון דינא ס״א קופלא (מנחות ז. ערכין כב) אר״ח קולפי טבי בלעי בימי דאבימי עלה דהא שמעתא פירוש שבט שמכין בו בני אדם וראשו עב ובלשון ישמעאל היא אלמקרע (כתובות סד) נפקא אבתריה מחייה בקולפא דשיראי כלומר ומחייה בשיראי שראשו קשור (א״ב תרגום ירושלמי ואת הבהמה תהרגו וית בעירא תקטלון בקולפי ויש קולפא שענינו שבט כמו שפירוש בעל הערוך ויש קולפא שענינו המכה עצמה וכן בלשון רומי):
א. [צייט.]
ב. [לייב קערפער.]
ג. [איינעמינצע.]
ד. [פויסט שלאג.]
הניחא כו׳ – פלוגתא לקמיה בשמעתין.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 3]

הכא נמי צא מהם מחצה לחנוני והשתא הוה ליה דרבי יוחנן בן ברוקה דאמר ככר בפונדיון לוג והיינו ששה בצים וחצי׳ דהיינו שלש בצים לבית המנוגע וחצי חציה דהיינו ביצה ומחצה לפסול בה את הגוייה אבל לר׳ שמעון הככר שלישי׳ הקב שהוא ח׳ בצים חציה ד׳ בצים לבית המנוגע וחצי חציה דהיינו ב׳ בצים לפסול כו׳. אשתכח דשיעורא דר׳ שמעון נפיש שהרי ככר שלו גדול משל רבי יוחנן בן ברוקא אבל לענין עירוב אכתי דר״י בן ברוקא נפיש דהא דר׳ יוחנן בן ברוקא הוי לוג דהוא ששה בצים ודר״ש שתי ידות של ככר של שמנה בצים והיינו חמשה בצים ושליש וקיימא לן כר׳ יוחנן בן ברוקא כדאמרינן התם אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון מארבע סאין בסלע מזונו ליום ולילה והא כתיבנא לה במסכ׳ עירובין בס״ד. הרא״ה ז״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומקשים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לדעת מי שאומר] ומפרש את הביטוי הזה במשנה שכוונתו היא אכילה ממש. אלא למאן דאמר דעת מי שאומר] שאכילה זו בלילי שבת היא לשון נקיה להגדרת תשמיש, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? ועוד, אף אם היא אוכלת סעודה אחת משלו בלילי שבת, הלא תליסר הויין [שלוש עשרה הן] ועדיין חסרה לה סעודה אחת! אלא צריכים לומר כדאמר [כפי שאמר] רב חסדא שם בהסבר דברי ר׳ יוחנן בן ברוקה, צא מהן לא שליש אלא מחצה לחנווני. הכי נמי [כך גם כן] אתיא פלגא ושדי עלייהו [הבא חצי והטל עליהן], ונמצא שיש כאן לא שמונה אלא שש עשרה סעודות.
The Gemara asks: This works out well according to the one who says that when the mishna is referring to eating, it means literal eating. However, according to the one who says that this eating on Shabbat evening is a euphemism, and it is actually referring to conjugal relations, what can be said? And furthermore, even if the meal on Shabbat evening is omitted, they are still thirteen meals that she requires but she has enough for only twelve. Rather, this is as Rav Ḥisda said, with regard to Rabbi Yoḥanan ben Beroka’s opinion: Deduct one-half for the grocer’s markup. So too here, bring a half and add it to the total amount, which means she has enough for sixteen meals, not eight.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) קַשְׁיָא דְּרַב חִסְדָּא אַדְּרַב חִסְדָּא לָא קַשְׁיָא הָא בְּאַתְרָא דְּיָהֲבִי צִיבֵי הָא בְּאַתְרָא דְּלָא יָהֲבִי צִיבֵי.

The Gemara asks: This is difficult with regard to one statement of Rav Ḥisda, which seemingly contradicts the other statement of Rav Ḥisda. The Gemara answers: This is not difficult. This statement, that the grocer’s markup adds one-third to the price, is referring to a place where they also give money as a separate payment for the wood required to bake bread. That statement, that the grocer’s markup adds half, is referring to a place where they do not give money for wood, and therefore the markup must be higher to cover those costs.
רי״ףרש״ירשב״אריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

באתרא דיהיב ציבי – מי שמוכר חטים לחנווני לעשות ככרות ולמכור בשוק במקום שהוא נותן לחנווני עצים לאפות אינו משתכר אלא שליש ובמקום שאינו נותן עצים מעכב לעצמו מחצה שממעט הככרות למכור ביוקר כדי יציאת העצים.
הא דאמרינן לא קשיא הא באתרא דיהבי ציבי הא באתרא דלא יהבי ציבי. קשיא לי, אכתי בצירי להו דהא בעיא לאפוקי מינייהו רביע משום ציבי, דבשלמא שכר אפייה לא יהיב לה דאיהי חייבת לאפות ובשלא הכניסה לו שפחות, אבל ציבי ודאי יהיב לה. ויש לומר, דממקום אחר נותן לה ציבי, ולא הזכירו אותן בגמרא כמו שלא הזכירו נר וקדירה וחבית, אף על פי שהוא חייב ליתן לה וכמו שמפורש בתוספתא (פ״ה, ה״ז), שלא הזכירו במשנתינו אלא אכילות אבל הכשר אכילות לא, כן נראה לי.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 3]

קשיא דרב חסדא – פי׳ דקים לה תרווייהו אמרינהו רב חסדא. הא באתרא דלא יהבי פי׳ ומתני׳ דהכא דמשערינן בככרי של בעל הבית אתי פלגא שדי עלייהו והוה ליה שית. וא״ת ואיהי ציבי מיתן ליה דבשלמא שכר אפי׳ לית לן למיתן לה דאדרבה היא אופה לו כל זמן שלא הכניסה לו שפחות אלא ציבי איהו בעי למיתן לה וי״ל דבעלה יהב לה ציבי ולא הזכיר אותו התנא כשם שלא הזכירו חבית ונר וקדר׳ דהכשר דאכילות לא קתני כן פירש הרשב״א ז״ל.
א״ה שיתסר הוא ופי׳ קושיין למ״ד אוכלת תשמיש דלמ״ד אוכלת ממש שבסרי הוויין וחד מינייהו פרכינן ולמסקנא אוכלת ממש מוסיפין חדא יתירתא לארחי ופרחי טפי אבל ליכא לפרושי כדפי׳ הראב״ד ז״ל דאוכלת עמו משלה דהא סוגיין לא מוכחא הכי ובירושלמי ג״כ אמר בפי׳ אוכלת משלו.
קשיא דרב חסדא אדרב חסדא דהא לעיל קאמר דחנוני לא מרווח אלא שליש. רש״י ז״ל במהדורא קמא.
וכתב הריטב״א ז״ל קשיא דרב חסדא אדרב חסדא פי׳ דקים להו דתרווייהו אמרינהו רב חסדא ע״כ. והכי נמי דייקא לישנא דתלמודא דקאמר אלא כדקאמר רב חסדא כו׳ אלמא דתרווייהו אמרינהו רב חסדא כנ״ל:
באתרא דיהבי ציבי דבעל הבית זבין ביתא דחנוני ויהיב לה ציבי לאפיית הפת לא מרווח חנוני משום טירחא וטיפול מעותיו אלא תלתא. רש״י ז״ל במהדורא קמא:
וכתב הרשב״א ז״ל וז״ל הא דאמרינן לא קשיא הא באתרא דיהבי ציבי הא באתר׳ דלא יהבי ציבי קשיא לי אכתי בצרי להו דהא בעי לאפוקי מנייהו רביע משום ציבי דבשלמא שכר אפייה לא יהיב לה דאיהי חייבת לאפו׳ ובשלא הכניסה לו שפחות אבל ציבי ודאי יהיב לה וי״ל דממקום אחר נותן לה ציבי ולא הזכירו אותן בגמרא כמו שלא הזכירו נר וקדרה וחבית אף על פי שחייב ליתן לה וכמו שמפורש לעיל בתוס׳ שלא הזכירו במשנתינו אלא אכילות אבל הכשר אכילות לא כנ״ל. הרשב״א ז״ל:
אי הכי שית סרי הויין איכא דקשיא ליה למ״ד אוכלת ממש שבסרי הויין ודחקו עצמן בתירוץ קושיא זו דאוכלת עמו משלה וזו שלא כסוגייתנו ובירושלמי שאמרו מפורש אוכלת משלו ואיכא מ״ד דכי אמרינן שית סרי הויין למ״ד אכילה מתשמיש אבל למ״ד אכילה ממש שבסרי הוויין וזה נכון אף על גב דקי״ל כמ״ד דאכילה ממש לרווחא דמילתא קא מקשה כלומר אפי׳ למ״ד אכילה תשמיש לא משכחת לה אלא כר׳ חידקא ופריק אפילו תימא רבנן זיל חדא לארחי ופרחי וכשתמצא לומר אכילה ממש זיל תרתי לארחי ופרחי. הרשב״א ז״ל.
וכן פי׳ הריטב״א ז״ל דקושיין למ״ד אוכלת תשמיש דלמ״ד אוכלת ממש שית סרי הויין וחדא מנייהו פרכינן ולמסקנא למ״ד אוכלת ממש מוספינן חדא יתירתא לארחי ופרחי טפי ממאי דקא מוספינן למ״ד אוכלת תשמיש. ע״כ:
וז״ל הרמב״ן אי הכי שית סרי הויין וכו׳. איכא דקשיא ליה למ״ד אוכלת עמו שבסרי הויין ולא קשיא דאוכלת עמו משלה היא אוכלת ומעיקרא קס״ד דמשלו היא אוכלת כדי שיספיקו לה אבל השתא סברינן דמאי אוכלת עמו משלה אבל בירושלמי גרסינן שמעון בר בא בשם ר׳ יוחנן אכילה ממש ואמרינן עלה על דעתיה דרבי יוחנן אוכלת משלו אלמא למ״ד אכילה ממש משלו היא אוכלת ואיכא למימר גמר׳ דילן לא ס״ל הכי ואיכא למימר כי אמרינן שית סרי הויין כו׳ למ״ד אכילה תשמיש אבל למ״ד אכילה ממש שיתסרי הויין לרבנן דל תרי לארחי ופרחי לר׳ חידקא דל חד לארחי ופרחי. ע״כ:
וז״ל רש״י ז״ל במהדורא קמא דר׳ חידקא דאמר בפ׳ כל כתבי ד׳ סעודו׳ כו׳. דהשתא ד׳ סעודות דשבת ותריסר דשבוע הא שית סר אפי׳ תימא רבנן דפליגי עליה ואמרי שלש דהשתא לא צריכה אלא חמיסר וחדא דנפישי דל לארחי ואי הוה פריך לה הניחא למאן דאמר מאי אוכלת תשמיש אלא למאן דאמר אכילה ממש פשו להו תרי לרבנן ולר׳ חדקא חדא הוה מתריץ דל תרתי לארחי לר׳ חדקא דל חדא לארחי. ע״כ:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומעירים: קשיא [קשה] מדברי רב חסדא על דברי רב חסדא, שפעם אחת הוא אומר שמוסיפים שליש, ופעם אחרת שמוסיפים חצי! ומשיבים: לא קשיא [אינו קשה]; הא באתרא דיהבי ציבי [זה במקום שנותנים גם דמי עצים] עבור אפיית הלחם, הא באתרא [זה במקום] שלא יהבי ציבי [נותנים דמי עצים].
The Gemara asks: This is difficult with regard to one statement of Rav Ḥisda, which seemingly contradicts the other statement of Rav Ḥisda. The Gemara answers: This is not difficult. This statement, that the grocer’s markup adds one-third to the price, is referring to a place where they also give money as a separate payment for the wood required to bake bread. That statement, that the grocer’s markup adds half, is referring to a place where they do not give money for wood, and therefore the markup must be higher to cover those costs.
רי״ףרש״ירשב״אריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) אִי הָכִי שִׁיתַּסְרֵי הָוְיָין כְּמַאן כְּרַבִּי חִידְקָא דְּאָמַר אַרְבַּע סְעוּדוֹת חַיָּיב אָדָם לֶאֱכוֹל בַּשַּׁבָּת.

After reconciling the apparent contradiction between the two statements of Rav Ḥisda, the Gemara returns to the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Beroka. If so, according to the above calculation, there are sixteen meals, which is more than a woman requires in a week. The Gemara suggests: In that case, who is the author of the mishna? Is it in accordance with the opinion of Rabbi Ḥidka, who said that a person is obligated to eat four meals on Shabbat? Since two meals are eaten on an ordinary weekday, this results in a total of sixteen meals a week.
רי״ףרש״יתוספותרמב״ןרשב״ארא״הבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כמאן כר׳ חידקא – בתמיה נימא כר׳ חידקא סתם לה מתני׳ דאמר בכל כתבי הקדש ארבעה סעודות לשבת.
כמאן כרבי חידקא כו׳ – וא״ת לדידיה נמי לא ניחא ליה למאן דאמר אוכלת עמו לילי שבת אוכלת ממש ושמא היה יכול לומר ולטעמיך ולפי המסקנא אתי שפיר דכל היתרון הוי לארחי ופרחי.
אי הכי (שית תריסר) שיתסר הויין וכו׳ איכא דקשיא ליה למאן דאמר אוכלת עמו שבסרי הויין. ולא קשייא דאוכלת עמו ומשלה היא אוכלת, מעיקרא קא סלקא דעתך דמשלו היא אוכלת כדי שיספיקו לה, אבל השתא סברא דמה היא אוכלת עמו, משלה. אבל בירושלמי (נראה) גרסי׳ ר׳ שמעון בר בא בשם ר׳ יוחנן אכילה ממש, ואמרינן עלה על דעתיה דר׳ יוחנן אוכלת משלו, אלמא למאן דאמר אכילה ממש משלו היא אוכלת. ואיכא למימר גמרא דילן לא סבירא ליה הכי. ואיכא למימר כי אמרינן שיתסרי הויין וכו׳, למאן דאמר אכילה תשמיש, אבל למאן דאמר אכילה ממש שיתסר הויין, לרבנן דל ארבעה לארחי ופרחי, לר׳ חידקא דל תלת לארחי ופרחי.
אי הכי שית סרי הויין. איכא דקשיא ליה, למאן דאמר אוכלת עמו שבסרי הויין, ודחקו עצמן בתירוץ קושיא זו דאוכלת עמו משלה. וזו שלא כסוגייתנו, ובירושלמי (בפירקין הי״א) אמרו מפורש אוכלת משלו. ואיכא מאן דאמר דכי אמרינן שית סרי הויין למאן דאמר אכילה תשמיש, אבל למאן דאמר אכילה ממש שיבסרי הויין. וזה נכון, ואף על גב דקיימא לן כמאן דאמר אכילה ממש, לרווחא דמלתא קא מקשה, כלומר, אפילו למאן דאמר אכילה תשמיש, לא משכחת לה אלא כר׳ חדקא. ופריק, אפילו תימא רבנן, דל חדא לארחי ופרחי, וכשתמצא לומר אכילה ממש דל תרתי לארחי ופרחי.
אי הכי שיתסרי הויאן. וכמאן דאמר אכילה ממש שבסרי הויאן.
הנכנס לבית המנוגע טמא מיד טומאת שבעה ואם היה מביא עמו מלבושיו שלא בדרך לבישה אלא על כתיפיו אף הם טמאים בטומאתו אבל בגדים שהוא לבוש אע״פ שהוא נוגע בהם אין להם אלא טומאת ערב אלא אם כן שהא שם שיעור אכילת סעודה אחת והיא אכילת פרס האמורה בכל מקום מפני שהוא חצי הככר שהזכרנו לשתי סעודות והיא שלשה ביצים לר׳ יוחנן בן ברוקא אכילת פרס כשיעור שלש ביצים וגדולי הרבנים פסקו כר׳ שמעון לקרוא בכל מקום אכילת פרס שיעור ארבעה ביצים וכן נראה לי כמו שביארנו בערובין פרק שתוף:
האוכל אוכלין טמאים כשיעור חצי פרס אם שיעור ביצה ומחצה אם שיעור שני ביצים כל אחד לשיטתו נפסלה גויתו מלאכול בתרומה עד שיטבול ומכל מקום אינו פוסל תרומה במגעו אלא שנפסל גופו מלאכול בתרומה ועל זו אמרו חצי חציה לפסול את הגויה ומכל מקום בשמנה עשר דבר גזרו שאף בכביצה פוסל תרומה במגעו:
טומאת אוכלין בכביצה כמו שביארנו בכמה מקומות והוא שאמרו כאן בקצת ספרים חצי של חצי חציה לטמא את האוכלין והוא לר׳ שמעון כביצה ולר׳ יוחנן שלשה רבעי ביצה ומכל מקום בכל התלמוד אנו דנין בכביצה ולדעת ר׳ שמעון ומכאן נראה לי לפסוק כר׳ שמעון אף בשאר כמו שביארנו בעירובין:
חייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת ויראה שאף הנשים חייבות בהם ובבציעה על ככר שלם בתוך ככר שלם שאף הם היו בנס של מן ולחם משנה וכן ראיה ממשנה זו שפוסקין לאשה מזון חמש עשרה סעודות להגיע מהן שלש לשבת:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אחרי שיישבנו את דברי ר׳ חסדא, חוזרים לשיטת ר׳ יוחנן בן ברוקא ומקשים: אי הכי [אם כן] בפונדיון אחד במחיר סיטונאי, מספר הסעודות לדברי ר׳ יוחנן לפי הערתו של רב חסדא שיתסרי הויין [שש עשרה סעודות הן] וזהו יותר מן השיעור שהוקצב במשנתנו. ולפי זה משנתנו כמאן שיטת מי] האם כדעת ר׳ חידקא, שאמר: ארבע סעודות חייב אדם לאכול בשבת. ונמצא שיש שתים עשרה סעודות בימות השבוע, ועוד ארבע לשבת?
After reconciling the apparent contradiction between the two statements of Rav Ḥisda, the Gemara returns to the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Beroka. If so, according to the above calculation, there are sixteen meals, which is more than a woman requires in a week. The Gemara suggests: In that case, who is the author of the mishna? Is it in accordance with the opinion of Rabbi Ḥidka, who said that a person is obligated to eat four meals on Shabbat? Since two meals are eaten on an ordinary weekday, this results in a total of sixteen meals a week.
רי״ףרש״יתוספותרמב״ןרשב״ארא״הבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) אֲפִילּוּ תֵּימָא כרַבָּנַן דַּל חֲדָא לְאָרְחֵי וּפָרְחֵי.

The Gemara rejects this suggestion: You can even say that the mishna is in accordance with the opinion of the Rabbis, who maintain that one is obligated to eat only three meals on Shabbat, as you should remove one meal for guests and wayfarers. In other words, the husband cannot give his wife the absolute minimum amount she requires for herself and no more. He must give her enough to provide for the occasional visitor. Consequently, the total sum is somewhat more than was originally assumed.
עין משפט נר מצוהרי״ףמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שהוא כדעת רבנן [חכמים], אלא דל חדא לארחי ופרחי [הורד אחת בשביל אורחים ומזדמנים], שבכל זאת אי אפשר לצמצם לה רק כדי מזונה שלה בדיוק.
The Gemara rejects this suggestion: You can even say that the mishna is in accordance with the opinion of the Rabbis, who maintain that one is obligated to eat only three meals on Shabbat, as you should remove one meal for guests and wayfarers. In other words, the husband cannot give his wife the absolute minimum amount she requires for herself and no more. He must give her enough to provide for the occasional visitor. Consequently, the total sum is somewhat more than was originally assumed.
עין משפט נר מצוהרי״ףמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) הַשְׁתָּא דְּאָתֵית לְהָכִי אֲפִילּוּ תֵּימָא ר׳רַבִּי שִׁמְעוֹן לְרַבָּנַן דַּל תְּלָת לְאָרְחֵי וּפָרְחֵי לְרַבִּי חִידְקָא דַּל תַּרְתֵּי לְאָרְחֵי וּפָרְחֵי.:

The Gemara adds: Now that you have arrived at this answer, you can even say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who maintains that two kav is sufficient for eighteen meals. This can be explained either by saying that Rabbi Shimon agrees with the opinion of the Rabbis, that one eats three meals on Shabbat, if you remove three meals for guests and wayfarers, or that Rabbi Shimon agrees with the opinion of Rabbi Ḥidka, that four meals are eaten on Shabbat, in which case you must remove two meals for guests and wayfarers. In this manner, the mishna can be reconciled with all opinions.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ר״ש – דאמר תמני סרי הויין ואי כרבנן סבירא ליה לתנא דידן בסעודות שבת דל תלת יתירתא לארחי ופרחי.
אמר המאירי על ידי שליש ר״ל שאינו מפרנסה עמו בביתו ולשון משרה פירושו מאכיל מלשון כלבא ליכול שירותיה והודיע דרך כלל שכל שאינו רוצה שתאכל עמו ומספק לה מזונותיה כראוי שתהא אוכלת ושותה לעצמה הרשות בידו ובלבד שיאכל עמה מלילי שבת ללילי שבת כמו שיתבאר כך פירשוה גדולי המחברים ומכל מקום נראה מדברי גדולי המפרשים שאינו רשאי בכך אלא משנה זו במי שמשתכר בעיר אחרת אם ללמד אם לאמנות אחרת ומצד טורח מזונות ומתוך כך משרה אשתו על ידי שליש וכן נראה לי לפרש לשיטה זו שאף בעומד בעיר איפשר לפרשה וכגון שאף אשתו מסכמת לכך וזהו לשון המשרה ולא אמרו משרה אדם כלומר שאי איפשר לו בכך כל זמן שמלאכתו בעיר אלא בהסכמתה וכל שכן שאין יכול להוציאה מביתו ולהשרותה על ידי שליש בבית אחר ומכאן יצאה לי הוראה למעשה באחד שאסר דירתו לאשתו ודנתי בה מזו ומאותם שכתבנו למעלה (כתובות נ״ח:) בסוגיית המקדיש מעשי ידי אשתו שאינו כלום ואף קצת חברים הוסיפו על דברי שאף לדעת גדולי המחברים כן שאף הם לא אמרו שיהא יכול להשרותה על ידי שליש אלא בביתו שאם בבית השליש אף היא אומרת איני רוצה שתשיא שם רע עלי והדברים נראין ואף בתלמוד המערב שבפרק המדיר ראיתי שהקשו למשנתנו ויעמיד פרנס ותירץ יכולה אשה שתאמר אי אפשי להתפרנס אלא מבעלי והא תנינן המשרה וכו׳ תמן כשקבלה עליה ובא עכשו לבאר כשהוא עושה כן כמה מזונות פוסקין לה והוא שאמר לא יפחות מקבים חטים ר״ל בשבוע ושאלו בגמרא היאך איפשר שבקבים חטים יהו חמש עשרה סעודות שהיא צריכה להן עם סעודה שלישית שבשבת והלא לענין עירובי תחומין אמרו כמה שיעורו מזון שתי סעודות לכל אחד ר״ל לכל אחד מן הרוצים לילך שם מזונו לחול ר״ל שאינו אוכל כל כך כבשבת דברי ר׳ מאיר ר׳ יהודה אומר מזונו בשבת ואף הוא מתכוין להקל מפני שהוא סובר שמתוך שבשבת אוכל ליפתן הרבה הוא ממעט בפת ולפי דרכנו למדנו הואיל ושניהם מתכונים להקל כל שיש שם מזון שתי סעודות הן לחול הן לשבת לפי מה שהוא אדם ומרבה במאכל פת ברבוי הליפתן או ממעטו דיו הא מזון שתי סעודות בינוניות מתיר אפילו לרעבתן ומתוך כך הוא מפרש בה שתי סעודות בינוניות כמה הוא ואמ״ר יוחנן בן ברוקא ככר בפנדיון מארבע סאין בסלע והרי הסלע מ״ח פנדיונין וארבע סאין מ״ח חצאי קב ונמצא ככר של חצי קב מזון שתי סעודות והיאך אתה משער ט״ו סעודות לשני קבין תמני הוין ולר׳ שמעון דאמר שתי ידות לככר משלש לקב והוא בא למעט בשיעור כלומר שני חלקים מככר אחד שיהיו שלש ככרים בקב ודעתו שיעשו תשע סעודות מן הקב וכשעושה ממנו שלש ככרים שכל אחד שליש הקב נמצאו שתי סעודות בשני חלקים של ככר זה והרי הככר השלם שבו שליש הקב הוא שיעור שמנה ביצים ושני חלקיו חמשה ביצים ושליש ביצה ואם כן לר׳ שמעון י״ח סעודות הן והעלוה כדעת בן ברוקא ולענין עירוב דיו ברובע קב ולא נאמר שיעור חצי קב אלא אחר שיטול חנוני חציו בשכר טרחו והוצאת אפייתו ואע״פ שאמרו (ב״מ מ׳:) המשתכר אל ישתכר יותר משתות לא נאמר אלא בחנוני הלוקח וחוזר ומוכר ואינו טורח במלאכת תקון הדברים שהוא מוכר אבל כל שהוא טורח בהם משתכר בהם מחצה נמצא רובע קב שהוא ששה ביצים שיעור שתי סעודות וקבים הם שש עשרה סעודות נמצאו שתים יתרות אחר שהיא אוכלת עמו בלילי שבת והניחום לה לאורחים ועוברים ושבים ויש פוסקים שאף בשבת אוכל עמה וכרבן שמעון בן גמליאל שאמר בגמרא (כתובות ס״ה:) כל לילי שבת ושבת ואף לדעת זה כל הנשאר תקנו לה לאורחים או מארבעת קבין שעורים כפל שבחטים ואמ״ר יוסי לא פסק שעורים אלא ר׳ ישמעאל וכו׳ פירשו בגמרא לא פסק שעורים כפלים בחטים אלא ר׳ ישמעאל שהיה סמוך לאדום ששעורים שלהם רעים וכלל הדברים לענין פסק שנותן לה לחם שיעור שתי סעודות בינוניות בכל יום ממין התבואה שמנהג רוב העיר באכילתה אם חטים אם שעורים ושאר המינין אפילו אורז ודוחן ונותן לה ללפת את הפת חצי קב קטנית בשבוע וחצי לוג שמן וקב גרוגרות או משקל מנה דבילה והם קציעות של תאנים שנעשים כעין גבנים הנחתכין בסכין ונמכרין במשקל ואם אין לו גרוגרות וקציעות נותן כנגדן פירות אחרים ונותן לה מטה לאכול עליה ומפץ של גמי לשכב עליה ואם אין לו מפץ נותן לה מחצלת של קנים וגדולי המחברים פירשו מטה מוצעת לשכב ונותן לה מחצלת או מפץ להעמידה על חבלי המטה ושאלו בגמרא מפץ ומחצלת למה ופירשה באתרא דמלו פוריא בחבלי כלומר שאורגים המטוה בחבלים ואם תתן עליהם תבן או קש נופל בין סריגי החבלים וצריך ליתן המחצלת או המפץ על החבלים ואין להשכיבה על החבלים שאף הם מקלקלים את בשרה והוא ענין דמבגר לה האמור בגמרא ובגמרא נחלקו בכר וכסת דלרבנן אין נותנין ולר׳ נתן נותנין ושאלו בה אי דארחה מאי טעמא דתנא קמא אי דלאו ארחה מאי טעמא דר׳ נתן ותירצוה בדארחיה דידיה ולאו ארחא דידה וצריך ליתן לה מדין עולה עמו ולא נחלקו אלא בכר וכסת יתירא תנא קמא סבר אין נותנין לה אלא אחת לעצמה אבל אותה של עצמו כשהוא הולך אנה ואנה אינו חייב להניחה אצלה ור׳ נתן סובר שאף שלו חייב להניח אצלה דזימנין דמיתרמי בין השמשות ולא מצי לאיתוייה בהדיה ושקלא לדידה ואיהי גניא אארעא ותנא קמא לא חייש לאקראי והלכה כמותו הא כל שדרכה בכך אף לתנא קמא צריך להניחו אצלה וכן כתבוה ופירשוה גאוני ספרד:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואומרים: השתא דאתית להכי [עכשיו שהגעת לכך] להסבר זה שאין נותנים לה רק כפי מזונה בצמצום, אפילו תימא [תאמר] שמשנתנו כדעת ר׳ שמעון שיש בשני קבים מזון שמונה עשרה סעודות, ונפרש כי לרבנן דברי חכמים] האומרים שיש שלוש סעודות בשבת, מכל מקום עדיין ניתן לקבל את דבריהם ולומר כי דל תלת לארחי ופרחי [הורד שלוש מהסעודות בשביל אורחים ומזדמנים], ולדעת ר׳ חידקא שחייבת בארבע סעודות בשבת דל תרתי לארחי ופרחי [הורד שתים לאורחים ומזדמנים], ואם כן אפשר לפרש את הדברים לכל השיטות.
The Gemara adds: Now that you have arrived at this answer, you can even say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who maintains that two kav is sufficient for eighteen meals. This can be explained either by saying that Rabbi Shimon agrees with the opinion of the Rabbis, that one eats three meals on Shabbat, if you remove three meals for guests and wayfarers, or that Rabbi Shimon agrees with the opinion of Rabbi Ḥidka, that four meals are eaten on Shabbat, in which case you must remove two meals for guests and wayfarers. In this manner, the mishna can be reconciled with all opinions.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) אָמַר רַבִּי יוֹסֵי לֹא פָּסַק שְׂעוֹרִין וְכוּ׳.: אֶלָּא בֶּאֱדוֹם הוּא דְּאָכְלִין שְׂעוֹרִים בְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא אָכְלִי ה״קהָכִי קָאָמַר לֹא פָּסַק שְׂעוֹרִים כִּפְלַיִם בְּחִטִּין אֶלָּא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל שֶׁהָיָה סָמוּךְ לֶאֱדוֹם מִפְּנֵי שֶׁשְּׂעוֹרִין אֲדוֹמִיּוֹת רָעוֹת הֵן.:

§ The mishna teaches that Rabbi Yosei said: Only Rabbi Yishmael, who was near Edom, allotted her barley. The Gemara asks: But does this indicate that it is only in Edom that they eat barley, whereas in the rest of the world they do not eat barley? This cannot be the case, as barley was eaten by the poor everywhere. The Gemara explains: This is what Rabbi Yosei is saying: Only Rabbi Yishmael, who was near Edom, allotted her a double amount of barley to that of wheat, since Edomite barley is bad, whereas elsewhere the barley is of a higher quality, and therefore the difference between barley and wheat is less marked.
רי״ףפסקי רי״דמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכיון דאמרי׳ בפ׳ החולץ אר״י ב״א חזרו לומר מצות יבום קודמת למצות חליצה עד ולבסוף סברוה כרבנן דאמרי יבמה יבא עליה מ״מ בטלה לה למשנ״א ובטלה לה למימרא דשמואל דסבר כמשנ״א וכותבים אגרת מרד אף על ש״י כדתניא בברייתא ונ״ל שהתובעת גט מבעלה בעודו שכ״מ כדי שלא תהיה זקוקה ליבם כדין מורדת משוינן לה שהרי אוסרת עצמה על יבמה ויכול הבעל לעכבה בגט עד שתמחול לו כתובתה וזה מדין התלמוד עיין למטה בפ׳ דיני בהל׳ הפוסקים אבל תיקון הגאונים כיון שבמורדת תקנו ליתן גט כ״ש בש״י שעדיין אינה אשתו מיהו ה״מ דשקולי נדוניתא אבל מו״מ ותוספת לא שכל דינה דומה לדין המורדת:
ר״י אומר וכו׳. מאי טרעפיקין אמר ר״ש איסתרא וכמה איסתרא פלגי דזוזא תנ״ה ר״י אומר ג׳ טרעפיקין שהן ט׳ מעות מעה וחצי בכל יום א״ל ר״ח ב״י לשמואל מ״ש איהו דיהבינן ליה שכר שבת ומ״ש איהי דלא יהבינן לה שכר שבת א״ל איהי דמפחת קא פחית לא מחזי כשכר שבת איהי דאוסיפא קא מוסיפי מיחזי כש״ש. א״ל ר״ח לשמואל מה בין מורד למורדת א״ל צא ולמד משוק של זונות מי שוכר את מי ד״א זו יצרה מבפנים וזה יצרו בחוץ פי׳ שהוא תובע בפה והאשה אינה תובעת בפה הלכך של איש קשה משל אשה:
מתני׳ המשרה את אשתו ע״י שליש לא יפחות לה מקביים חטים ומד׳ קבין שעורים אר״י לא פסק [לה] שעורים אלא ר״י שהוא סמוך לאדום ונותנים לה חצי קב קטנית וחצי לוג שמן קב גרוגרות או מנה דבילה ואם אין לו פוסק לעומתן פירות ממקום אחר ונותן לה מטה ומפץ ואם אין לו מפץ מחצלת ונותן לה כפה לראשה וחגור למתניה ומנעלים לרגליה ממועד למועד וכלים של נ׳ זוז משנה לשנה ואינו נותן לה לא שחקים בימות החמה ולא חדשים בימות הגשמים והיא מתכסה בכל אותן בימות החמה והשחקים שלה ונותן לה מעה כסף לצרכיה והיא אוכלת עמו מליל שבת לליל שבת ואם אין נותן לה מעה כסף לצרכיה מעשה ידיה שלה. ומה היא עושה לו משקל ה״ס שתי ביהודה שהן (ט״ז) [עשר] סלעים בגליל או משקל י׳ סלעים ערב ביהודה שהן כ׳ שקלים בגליל. ואם היתה מניקה פוחת׳ לה ממעשה ידיה ומוסיפים לה על מזונותיה בד״א בעני שבישראל אבל במכובד הכל לפי כבודו פי׳ המשרה אשתו ע״י שליש כגון שהוא עבד ונשכר לאחרים ואוכל עמהן כדרך הפועלים שאוכלים במקום שעושים מלאכתן ואומר לב״ד שיפרנסו את אשתו משכר פעולתו ומשרה הוא לשון ויכרה להם כירה גדולה דמתרגמינן שירותא לא יפחות מקביין חטין אי קשיא היאך יספיק לה קביים בשבוע והרי העומר היה מאכל כל איש ואיש ליום שנמצא כ״ו סעודות לעומר והעומר הוא מ״ג ביצים וחומש ביצה קרוב ב׳ קבים שב׳ קבים הן מ״ח ביצים מצאתי ששאלה זו נשאלה למר רב שלום ז״ל והשיב כל מדות חכמים כך הם כל דבר ודבר יתנו בו שיעור למטה ושיעור למעלה וכו׳ עד אף כאן לענין משרה את אשתו זו שיעור קטן למטה כדי קיום נשמה ולא לכל אדם פוסקים כך אלא לעני שכך שנינו בד״א בעני מישראל אבל במכובד כו׳ ועד כמה עד ז׳ רביעית ועוד שהן מ״ג ביצים וחומש ביצה:
א״ר יוסי לא (פחות) [פסק] שעורים וכו׳ אטו באדום הוא דאכלינן שעורים וכ״ע ל״א שעורים אלא ה״ק לא פסק שעורים כפל כחטים אלא ר״י שהיה סמוך לאדום. ששעורים של אדום רעות הן:
ונותן לה קב גרוגרות פי׳ תאנים יבשים או מנה דבילה (תני) [פי׳] דרוסין ועושין מהן עגולין ונמכרים במשקל. ואם אין לו מפץ מחצלת פי׳ המפץ הוא יותר יקר מן המחצלת:
תניא בתוספתא בפרק הבוגרות המשרה את אשתו ע״י שליש וכו׳ וכולן במדת איטלקי אפילו נדה אפילו שומרת יבם נותנים לה כוס חבית פך נר ופתילה יין שאין נשותיהן של עניים יושבות על הכר. ואמרינן ואילו יין לא קתני מסייע ליה לרבי אלעזר דאמר רבי אלעזר אין פוסקין יינות לאשה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ג שנינו במשנה שאמר ר׳ יוסי: לא פסק שעורין אלא ר׳ ישמעאל שהיה סמוך לאדום. ותוהים: אלא באדום הוא דאכלין [שאוכלים] שעורים, בכולי עלמא [בכל העולם] לא אכלי [אוכלים], והרי היה זה מאכל עניים בכל מקום! ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר]: לא פסק שעורים בשיעור כפלים מן השיעור שנאמר בחטין אלא ר׳ ישמעאל שהיה סמוך לאדום, מפני ששעורין אדומיות רעות הן, ואילו במקום אחר ההבדל בין שעורים לחיטים אינו גדול כל כך.
§ The mishna teaches that Rabbi Yosei said: Only Rabbi Yishmael, who was near Edom, allotted her barley. The Gemara asks: But does this indicate that it is only in Edom that they eat barley, whereas in the rest of the world they do not eat barley? This cannot be the case, as barley was eaten by the poor everywhere. The Gemara explains: This is what Rabbi Yosei is saying: Only Rabbi Yishmael, who was near Edom, allotted her a double amount of barley to that of wheat, since Edomite barley is bad, whereas elsewhere the barley is of a higher quality, and therefore the difference between barley and wheat is less marked.
רי״ףפסקי רי״דמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) וְנוֹתֵן לָהּ חֲצִי קַב קִיטְנִית.: וְאִילּוּ יַיִן לָא קָתָנֵי מְסַיַּיע לֵיהּ לר׳לְרַבִּי אֶלְעָזָר דְּאָמַר ר׳רַבִּי אֶלְעָזָר

§ The mishna further taught: And he must give her half a kav of legumes as well as oil and fruit. The Gemara comments: And yet wine is not taught in the mishna. This supports the opinion of Rabbi Elazar, as Rabbi Elazar said:
רי״ףרשב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳: נותן לה קב קיטנית. ירושלמי (פ״ה ה״י) נותן לה פת ונר ופתילה כוס וחבית וקדרה ואיתא נמי בתוספתא (פ״ה ה״ז).
ואלו יין לא קתני מסייע ליה לר׳ אליעזר כו׳. הקשו בתוספו׳ מאי קמ״ל דהא מתני׳ היא בהדיא מדלא קתני ליה וי״ל דאי לאו דרבי אליעזר ה״א דמתני׳ באתרא דלא שתו נשי חמרא כלל בבית בעליהן אבל היכא דשתו פוסקין יין להון קמ״ל ר׳ אלעזר דאפי׳ בששותות עמו אין פוסקין להן יינות כשאין בעלה עמה ומשום הא הוה קס״ד דרבי אלעזר אמרה אפילו ברגילה לגמרי והיינו דפרכינן ליה בסמוך מדתניא רגילה נותנין ופרקינן רגילה שאני ולא אשמעינן ר׳ אלעזר אלא כשהיתה שותה לפעמים אבל רגילה תדיר נותנין לה. הריטב״א ז״ל.
ותלמידי רבינו יונה ז״ל כתבו וז״ל תירוץ התוספו׳ דחוק ואפשר לומר דמשום דלא תנא ליה במתני׳ להדיא. ע״כ:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ד עוד שנינו במשנה: ונותן לה עוד חצי קב קיטנית ושמן וכו׳. ומעירים: ואילו יין לא קתני [שנה], שאינו חייב לתת לה. הרי זה מסייע ליה [לו] לר׳ אלעזר, שאמר ר׳ אלעזר
§ The mishna further taught: And he must give her half a kav of legumes as well as oil and fruit. The Gemara comments: And yet wine is not taught in the mishna. This supports the opinion of Rabbi Elazar, as Rabbi Elazar said:
רי״ףרשב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כתובות סד: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים כתובות סד:, עין משפט נר מצוה כתובות סד: – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רי"ף כתובות סד: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס כתובות סד:, רש"י כתובות סד:, תוספות כתובות סד:, ר"י מלוניל כתובות סד: – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., פסקי רי"ד כתובות סד:, רמב"ן כתובות סד: – מהדורת ד"ר עזרא שבט, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א כתובות סד: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה כתובות סד: – מהדורת הרב צבי יהושע לייטנר ז"ל המבוססת על כתב יד מוסקבה 489 ועדי נוסח נוספים, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר ולעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., בית הבחירה למאירי כתובות סד: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א כתובות סד:, מהרש"ל חכמת שלמה כתובות סד:, שיטה מקובצת כתובות סד:, מהרש"א חידושי הלכות כתובות סד:, פני יהושע כתובות סד:, הפלאה כתובות סד:, בירור הלכה כתובות סד:, פירוש הרב שטיינזלץ כתובות סד:, אסופת מאמרים כתובות סד:

Ketubot 64b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Ketubot 64b, Ein Mishpat Ner Mitzvah Ketubot 64b, Rif by Bavli Ketubot 64b, Collected from HeArukh Ketubot 64b, Rashi Ketubot 64b, Tosafot Ketubot 64b, Ri MiLunel Ketubot 64b, Piskei Rid Ketubot 64b, Ramban Ketubot 64b, Rashba Ketubot 64b, Raah Ketubot 64b, Meiri Ketubot 64b, Ritva Ketubot 64b, Maharshal Chokhmat Shelomo Ketubot 64b, Shitah Mekubetzet Ketubot 64b, Maharsha Chidushei Halakhot Ketubot 64b, Penei Yehoshua Ketubot 64b, Haflaah Ketubot 64b, Beirur Halakhah Ketubot 64b, Steinsaltz Commentary Ketubot 64b, Collected Articles Ketubot 64b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144