אשה שמקבלת מזונות מהבעל כשאינו נמצא עמה
ציון א.
משנה. המשרה את אשתו על ידי שליש - לא יפחות לה משני קבין חטין או מארבעה קבין שעורין... ונותן לה חצי קב קיטנית וחצי לוג שמן וקב גרוגרות או מנה דבילה, ואם אין לו - פוסק לעומתן פירות ממקום אחר.
גמרא. מני מתניתין? לא רבי יוחנן בן ברוקא ולא רבי שמעון, דתנן: וכמה שיעורו? מזון שתי סעודות לכל אחד ואחד מזונו לחול ולא לשבת, דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר: לשבת ולא לחול, וזה וזה מתכוונין להקל. רבי יוחנן בן ברוקא אומר: ככר הלקוח בפונדיון מארבע סאין לסלע, רבי שמעון אומר: שתי ידות לככר משלש ככרות לקב... מני? אי רבי יוחנן בן ברוקא - תמני הויין, ואי רבי שמעון - תמני סרי הויין! לעולם רבי יוחנן בן ברוקא, וכדאמר רב חסדא: צא מהן שליש לחנווני, הכא נמי אייתי תילתא שדי עלייהו. אכתי תרתי סרי הויין! אוכלת עמו לילי שבת. הניחא למאן דאמר אכילה ממש, אלא למאן דאמר אכילה תשמיש מאי איכא למימר? ועוד, תליסר הויין! אלא כדאמר רב חסדא: צא מהן מחצה לחנווני, הכא נמי אתיא פלגא ושדי עלייהו... אי הכי שיתסרי הוויין! כמאן? כרבי חידקא, דאמר: ארבע סעודות חייב אדם לאכול בשבת. אפילו תימא רבנן, דל חדא לארחי ופרחי. השתא דאתית להכי, אפילו תימא רבי שמעון - לרבנן דל תלת לארחי ופרחי, לרבי חידקא דל תרתי לארחי ופרחי.
כמה מזונות פוסקים לאשה? פוסקין לה לחם שתי סעודות בכל יום, סעודה בינונית של כל אדם באותה העיר שאינו לא חולה ולא גרגרן, ומאותו מאכל של אנשי אותה העיר, אם חטים - חטים, ואם שעורים - שעורים, וכן אורז או דוחן או משאר מינין שנהגו בהן, ופוסקין לה פרפרת לאכול בה הפת, כגון קטנית או ירקות וכיוצא בהן, ושמן לאכילה ושמן להדלקת הנר, ופירות ומעט יין לשתות, אם היה מנהג המקום שישתו הנשים יין, ופוסקין לה שלש סעודות בשבת ובשר או דגים, כמנהג המקום...
בעל שרצה ליתן לאשתו מזונותיה הראויות לה ותהיה אוכלת ושותה לעצמה והוא אוכל ושותה לעצמו - הרשות בידו, ובלבד שיאכל עמה מלילי שבת ללילי שבת.(רמב״ם אישות יב, י, יב)
בעל שרצה ליתן לאשתו מזונותיה הראויים לה ותהיה אוכלת ושותה לעצמה - הרשות בידו, ובלבד שיאכל עמה בליל שבת, (ויש חולקים וסבירא להו דלא יוכל לומר שהיא תאכל לבדה אלא אם כן קבלה עליה מרצונה, וכן נראה לי).
כמה מזונות פוסקים לאשה? לחם שתי סעודות בכל יום, ופרפרת לאכול בה הפת, ושמן לאכילה ולהדלקת הנר, ומעט יין לשתות, אם היה מנהג המקום שישתו הנשים יין... ובשבת שלש סעודות ובשר או דגים, וכו׳.
(שו״ע אבן העזר ע, ב-ג)
המשנה מבארת אילו דברים אדם צריך לתת לאשתו כאשר הוא משרה אותה על ידי שליש, אך לא מבואר מדוע הבעל משרה, והאם האשה מסכימה.
בירושלמי (פ״ז ה״א) נאמר שהאשה רשאית לומר שאינה רוצה להתפרנס מאחר אלא מבעלה, ועל הקושיה ממשנתנו, ממנה משמע שהבעל יכול לפרנסה על ידי אחר, תירצו שמדובר בכגון שקיבלה עליה. על כך הקשו שאם כשלא קיבלה עליה אינו רשאי מדוע במשנה להלן
(ע, א) אמרו לגבי המדיר את אשתו בהנאה שרק לאחר שלושים יום יוציא ויתן כתובה ועד אז יעמיד פרנס, ותירצו שעד שלושים יום מגלגלת עמו שמא ימצא פתח לנדרו. נמצא שלפי הירושלמי מותר להשרות את האשה על ידי שליש רק כאשר היא מסכימה, וכך פוסקים הרא״ה (סה, ב) והריטב״א.
גם הרא״ש (פ״ז סי׳ ד) דן בסתירה בין משנתנו, ממנה משמע שמותר להשרות את האשה לזמן מרובה, לבין המשנה להלן, ממנה משמע שמותר רק לתקופה של שלושים יום, ומתרץ שדוקא כשהדירה אינו רשאי לפרנסה על ידי אחר ולכן לאחר שלושים יום כופים אותו להוציאה ולתת כתובה. מדבריו משמע שבמצב רגיל רשאי להשרותה על ידי שליש אפילו כשאינה מסכימה, אולם הרא״ש עצמו מביא בהמשך דבריו את הירושלמי, והטור מבין שזו מסקנתו, שאינו רשאי להשרות את האשה על ידי שליש בלא שתיתן הסכמתה לכך.
גם הרמב״ן (ע, ב) כותב שהיה סבור תחילה שמותר לבעל להשרות את האשה על ידי שליש אפילו בלי שתסכים, אולם לאחר שראה את הירושלמי חזר בו.
הרשב״א והריטב״א מביאים את דברי הראב״ד שמדובר במשנה בבעל שעושה מלאכה בעיר אחרת, או אפילו כשנמצא בעיר אבל לומד תורה, שעונתו מערב שבת לערב שבת. הם מסבירים שגם לדעת הראב״ד הבעל אינו רשאי בדרך כלל להשרות על ידי שליש אלא אוכלת עמו על שולחנו, ולכן הוא מסביר שמדובר במשנה בכגון שאינו מגיע לביתו אלא בערב שבת.
הרי״ד מבאר בדומה לראב״ד שמדובר כאן בעני הנשכר לאחרים, שכיון שאוכל במקום העבודה הוא מבקש מבעל הבית שיפרנס את אשתו משכר פעולתו.
אולם הרמב״ם כותב שהרשות ביד הבעל לתת לאשה את מזונותיה, שתהיה אוכלת ושותה לעצמה, ובלבד שיאכל עמה מליל שבת לליל שבת. המגיד משנה מבין מדבריו שמתיר זאת לכל אדם ולא רק למי שאינו נמצא בביתו, ומסביר שלדעת הרמב״ם דוקא כשמדיר את אשתו בהנאה יוציא ויתן כתובה מפני שאסורה לאכול עמו אפילו בליל שבת.
אכן הריטב״א (בחי׳ ובתשובה סי׳ ל) כותב שמהירושלמי ששולל את העמדת הפרנס למזונותיה ליותר משלושים יום יש ראיה כנגד הרמב״ם, וגם הרמב״ן והר״ן (כח, א בדפי הרי״ף) מביאים את הירושלמי כמנוגד לדברי הרמב״ם. אולם הפני יהושע מבאר שהדין תלוי במחלוקת שבגמרא (סה, ב) אם המשנה שאומרת שאוכלת עמו משבת לשבת מתכוונת לאכילה ממש או לתשמיש. הוא מסביר שהרמב״ם פוסק כדעה שהכוונה לאכילה ממש, וכיון שאוכלת עם הבעל רק בלילות שבת רשאי להשרותה על ידי שליש בשאר ימות השבוע. אבל הירושלמי סובר שהכוונה לתשמיש, וממילא יוצא שהאשה אינה אוכלת עם הבעל כלל, ועל כן אינו יכול להשרותה על ידי שליש יותר משלושים יום אלא אם כן נתנה את הסכמתה.
המהדיר למאירי (הערה יב) מציין שהרמב״ם אינו מדבר על בעל שנותן לה את המזונות על ידי שליש או פרנס, אלא על בעל שנותן לה מזונות לכל ימות השבוע שתאכלם לבדה. לפי זה דברי הרמב״ם אינם סותרים את הירושלמי, שכן רק כשמשרה את אשתו על ידי שליש היא מתבזה בכך ועל כך אמרו בירושלמי שלאחר שלושים יום יוציא ויתן כתובה, אבל כשנותן לה מזונות בעצמו ואוכל עמה משבת לשבת אינה מתבזה, ועל כך מדבר הרמב״ם בהלכה.
מחבר השלחן ערוך כותב כלשון הרמב״ם, אבל הרמ״א מכריע כדעה החולקת שאינה אוכלת לבדה אלא בהסכמתה.
ב. כמות המזון שהבעל צריך לתת לאשתו.
במשנה למדנו שנותן לה שני קבים חטים לשבוע. הגמרא מסיקה שלפי רבי יוחנן בן ברוקא הכמות הזו מספיקה לשש עשרה סעודות ולפי רבי שמעון לשמונה עשרה סעודות. אמנם האשה זקוקה לשתים עשרה סעודות לימות החול, ועוד שלש סעודות לשבת, ולפי הדעה שאוכלת עמו בליל שבת אינה זקוקה אלא לשתי סעודות בשבת, אך הגמרא מסבירה שנותן לה סעודות נוספות בשביל אורחים.
הרמב״ם בהלכה י כותב שצריך לתת מזון המספיק לשתי סעודות בינוניות בכל יום ולשלש סעודות בשבת. בדבריו לא נזכר שצריך לתת לה גם כמות נוספת בשביל אורחים, והלחם משנה תמה על כך.
בעל כנסת הגדולה (הגהות הטור א בהשמטות) מקשה שהרמב״ם הרי פוסק שהאשה אוכלת עמו בלילי שבת, ומדוע אם כן הוא פוסק שנותן לה מזונות לשלש סעודות שבת. הוא מתרץ שמדובר כשהבעל אינו נמצא עמה, או שכוונת הרמב״ם לשלש סעודות כולל זו שאוכלת עמו.
החלקת מחוקק (סק״ג) מדייק מסדר ההלכות שהרמב״ם מחייב את הבעל להעמיד לרשותה את הכמויות האלה אפילו כשהוא עני ואפילו כשהיא אוכלת עמו, ועל כן הוא כותב את ההלכה הזו לפני ההלכה העוסקת בבעל שנותן לאשתו מזונות שתאכלם לבדה, מכאן שאינה נוגעת רק למצב הזה. לעומת זאת השלחן ערוך כותב תחילה את ההלכה העוסקת בבעל שרצה לתת לאשתו שתאכל לבדה, ורק אחריה את ההלכה העוסקת בכמות המזונות, מכאן שלדעתו אם האשה אוכלת עם הבעל אינו חייב לתת לה כמויות כאלה אם הוא עני ואין לו, ועל כך נפסק בסעיף א שהאשה אוכלת ושותה עם בעלה ממה שהוא אוכל ושותה.
גם בעל הדרישה (סקי״ד) מבין מסדר ההלכות ברמב״ם ששיעור המזונות נקבע גם למי שאשתו אוכלת עמו, אך החלקת מחוקק עצמו מעיר (סק״ד) שמדברי הרמב״ם בהמשך ההלכה משמע קצת שגם הוא עוסק רק באשה האוכלת לבדה.
דברים שהבעל חייב לתת לאשתו
ציון ב.
משנה. ונותן לה מטה, מפץ ומחצלת, ונותן לה כפה לראשה וגחור למתניה ומנעלים ממועד למועד, וכלים של חמשים זוז משנה לשנה, ואין נותנין לה לא חדשים בימות החמה ולא שחקים בימות הגשמים, אלא נותן לה כלים של חמשים זוז בימות הגשמים והיא מתכסה בבלאותיהן בימות החמה, והשחקים שלה.
גמרא (סה, א). מפץ ומחצלת למה לה דיהב לה? אמר רב פפא: באתרא דנהיגי דמלו פוריא בחבלי דמבגר לה. תנו רבנן: אין נותנין לה כר וכסת, משום רבי נתן אמרו: נותנין לה כר וכסת. היכי דמי? אי דאורחה - מאי טעמא דתנא קמא, ואי דלאו אורחה - מאי טעמא דרבי נתן? לא צריכא, כגון דאורחיה דידיה ולאו אורחה דידה; תנא קמא סבר, אמר לה: כי אזילנא שקילנא להו, וכי אתינא מייתינא להו בהדאי, ורבי נתן סבר, אמרה ליה: זימנין דמיתרמי בין השמשות ולא מצית מייתי להו, ושקלת להו לדידי ומגנית לי על ארעא. אמר ליה רב פפא לאביי: האי תנא שליח ערטלאי ורמי מסאני? אמר ליה: תנא במקום הרים קאי, דלא סגיא בלא תלתא זוגי מסאני.
כמה הכסות שהוא חייב ליתן לה? בגדים של חמשים זוז משנה לשנה ממטבע אותן הימים, שנמצאו החמשים ששה דינרין ורביע דינר כסף. נותנין לה חדשים בימות הגשמים ולובשת בלאותיהן בימות החמה, והשחקים, והם מותר הכסות - הרי הן שלה כדי שתתכסה בהם בימי נדתה, ונותן לה חגור למתניה וכפה לראשה ומנעל ממועד למועד.
במה דברים אמורים? באותן הימים ובארץ ישראל, אבל בשאר זמנים ושאר המקומות אין הדמים עיקר: יש מקומות שיהיו שם הבגדים ביוקר הרבה או בזול הרבה, אלא העיקר שסומכין עליו שמחייבין אותו ליתן לה בגדים הראויות בימות הגשמים ובימות החמה בפחות שלובשת כל אשה בעלת בית באותה המדינה.
ובכלל הכסות שהוא חייב לה כלי בית ומדור שיושבת בו, ומה הן כלי בית? מטה מוצעת ומפץ או מחצלת לישב עליה, וכלי אכילה ושתיה כגון קדרה וקערה וכוס ובקבוק וכיוצא בהן, וכו׳.
(רמב״ם אישות יג, א-ג)(הלכות א-ב לא צוינו בעין משפט)
כסותה כיצד? חייב ליתן לה בגדים הראויים לה בימות הגשמים ובימות החמה בפחות שלובשת כל אשה בעלת בית שבאותה המדינה, ואם באותו מקום אין דרך לצאת אשה לשוק עד שיהא עליה רדיד החופה את כל גופה - נותן לה רדיד הפחות שבכל הרדידין... ובכלל הכסות שהוא חייב ליתן לה כלי בית ומדור שהיא יושבת בו, ומה הם כלי בית? מטה מוצעת ומפץ (פירוש: כעין מחצלת) או מחצלת לישב עליה, וכלי אכילה ושתיה כגון קדירה וקערה וחבית ופך ונר וכוס ובקבוק וכיוצא בהן.
(שו״ע אבן העזר עג, א)
במשנה נאמר שנותן לה ״כפה לראשה וחגור למתניה ומנעלים ממועד למועד״. רש״י מבאר שרק את המנעלים נותן לה ממועד למועד, בעוד שאת הכפה, דהיינו צעיף, ואת החגור, נותן לה רק פעם בשנה.
גם תלמידי רבינו יונה (בשטמ״ק) כותבים שאי אפשר לפרש שגם את הכפה והחגור נותן לה בכל מועד, מפני שהגמרא שואלת רק לגבי מנעלים מדוע צריכה כל כך הרבה ומשיבה שמדובר במקום הרים שהנעליים מתבלות מהר. לדעתם אין לומר גם שנותן לה כפה וחגור פעם בשנה, שכן רק על כלים של חמשים זוז נאמר במשנה שנותן לה משנה לשנה, אלא לדעתם אינו צריך לתת לה כפה וחגור חדשים כל זמן שניתן להשתמש בהם.
לעומת זאת בעל תפארת ישראל נוטה לפרש שדברי המשנה שנותן ממועד למועד נאמרו גם לגבי כפה וחגור.
הרמב״ם כותב כלשון המשנה, ובעל מעשה רקח מבאר שכוונתו שנותן לה כפה וחגור עד שיבלו, ומנעלים חדשים בכל מועד.
הרמב״ם מוסיף שהשיעור של בגדים בשווי חמשים זוז בכל שנה נקבע לפי זמן המשנה ובארץ ישראל, והשיעור משתנה לפי הזמן ולפי המקום, אך העקרון הוא שנותן לה בגדים לכל ימות השנה לפי השיעור הנמוך ביותר המקובל באותו מקום. הר״ן והמגיד משנה מסבירים שהרמב״ם למד זאת מתירוץ הגמרא שבמשנה מדובר במקום הרים, מכאן שהשיעורים משתנים לפי הזמן והמקום.
השלחן ערוך אינו מפרט את הכמויות שצריך לתת וכותב רק שצריך לתת לה בגדים הראויים לה בימות הגשמים ובימות החמה לפי הרמה הנמוכה ביותר המקובלת באותו מקום.
הגמרא שואלת מדוע צריך לתת לה מפץ ומחצלת, ורש״י מבאר שכיון שנותן לה מטה הרי יותר נוח לישון על מיטה שיש עליה עור מתוח, והתירוץ הוא שמדובר במקום שאין נוהגים בו לשטוח עור על המיטות.
התוספות (ד״ה מפץ) מביאים את גרסת רבינו תם לפיה שאלת הגמרא היא על המחצלת, אבל מפץ צריך לתת לה אפילו במקום ששוטחים בו עור על המיטות, מפני שהמפץ רך וראוי גם לסמיכה.
הרי״ף (כח, א) גורס: ״ונותן לה מטה ומפץ, ואם אין לו מפץ נותן לה מחצלת״, וכן היא גרסת הערוך (ערך מחצלת), הרי״ד, הסמ״ג (לאוין פא), המאירי והרא״ש (סי׳ לח). תלמידי רבינו יונה (בשטמ״ק) מבינים שאף לפי גרסה זו אם שוטחים על המיטה עור שנוח לשכיבה אינו צריך לתת לה לא מפץ ולא מחצלת.
הרמב״ם והשלחן ערוך כותבים שצריך לתת לה מיטה ומפץ או מחצלת לשבת עליה, ונראה שכוונתם כגרסת הרי״ף שרק אם אין לו מפץ נותן לה מחצלת.
ג. כר וכסת, וגדרים בכלל שעולה עמו.
בברייתא שבגמרא נחלקו תנא קמא שסובר שאין נותנים לה כר וכסת, ורבי נתן שסובר שנותנים.
הגמרא מסיקה שנחלקו בכגון שזהו ״אורחיה דידיה ולאו אורחה דידה״. הרשב״א והריטב״א כותבים בשם רש״י שמפרש שדרכם של בני משפחת הבעל לישון עם כר וכסת ואין זו דרכם של בני משפחתה. על כן תנא קמא סובר שהבעל שאינו נמצא כל השבוע בביתו יכול לומר לה שכאשר יבוא הביתה יביא עמו כר וכסת, שכן אז באמת חייב מפני שהאשה עולה עם בעלה, אבל כשאינו עמה אינו חייב לתת אותם. לעומת זאת רבי נתן סובר שחייב לתת אותם בקביעות מפני החשש שמא ישכח להביאם ויטול את שלה.
נמצא שלדעת רש״י הכלל שעולה עמו ואינה יורדת עמו חל רק כשנמצאת עמו. אולם הרשב״א טוען שאין זה מחוור, ומפרש את הגמרא בדרך שונה, כמבואר להלן.
הרא״ש בתוספותיו מחלק בענין זה בין דברים רגילים כמו מאכל, משתה ומלבושים, שבהם הדין שעולה עמו אפילו כשאינה נמצאת עמו, לבין דברים שהם בבחינת תענוג מיוחד, כמו כר וכסת, שאינה עולה עמו כשאינה נמצאת עמו.
הרמב״ן והרא״ה מבארים שאין כוונת הגמרא בביאור מחלוקת התנאים לומר שמנהג בני משפחתו בכר וכסת, משום שאילו היה זה מנהג משפחתו היה חל כאן הכלל שעולה עמו ואפילו אינה נמצאת עמו. על כן הם מסבירים שכוונת הגמרא לומר שזהו מנהגו של הבעל לבדו, והמחלוקת בין התנאים מוסברת כפירוש רש״י.
הרמב״ן מוסיף שהרי״ף שאינו מביא את הדיון על כר וכסת מפרש שמדובר על מנהג המשפחות, וכיון שההלכה היא שהאשה עולה עם הבעל הרי זה ברור שצריך לתת לה כר וכסת לפי מנהג משפחתו, והלכה כרבי נתן גם ללא הטעם המובא בגמרא שחוששת שישכח להביא כשיבוא בערב שבת בין השמשות.
מדבריהם עולה שהכלל שעולה עמו חל גם כשאינה נמצאת עמו, אולם דוקא כשמדובר על מנהג משפחתו ולא כשרק הוא לבדו נוהג בו.
השיטה מקובצת מעיר שגם רש״י (ד״ה אורחיה) מפרש שמדובר על מנהגו של הבעל עצמו, ומשמע שרק בכגון זה הוא סובר שעולה עמו רק כשנמצאת עמו, אבל כשזהו מנהג משפחתו הדין הוא שעולה עמו גם כשאינה נמצאת עמו. אולם הוא מביא שרש״י במהדורא קמא מפרש שגם כשזה מנהג משפחתו הכלל שעולה עמו נוהג רק כשנמצאת עמו, וכאמור כך כותבים בשמו הרשב״א והריטב״א.
הרשב״א עצמו חולק כאמור על רש״י ומפרש שמדובר במי שמנהג משפחתו לישון עם כר וכסת ואין זה מנהג משפחתה, ובכגון זה לדעת תנא קמא כיון שהבעל עני אין מטריחים אותו לדאוג לתת לה אותם, וכשיבוא הביתה יביא את שלו עמו, אבל אילו היה זה גם מנהג משפחתה היו מטריחים אותו. לעומת זאת לדעת רבי נתן צריך לתת לה מפני החשש שישכח להביא ויקח את מחצלתה, וכיון שצריך להשאיר אצלה כר וכסת בקביעות מותר לה להשתמש בהם גם כשאינו נמצא.
הרשב״א מביא ראיה לפירושו מן התוספתא (פרק ה, ז) האומרת שנשות עניים אינן ישנות על כרים.
הרשב״א והריטב״א מביאים עוד הסבר בשם הראב״ד ולפיו אין חולק על כך שאם דרכו של הבעל בכר וכסת הרי הוא חייב לתת גם לה מפני שעולה עמו, והמחלוקת בסוגייתנו היא בשאלה האם חייב לתת לה כר וכסת נוספים שמא ישכח להביא את שלו כשיבוא הביתה ויקח את שלה.
אולם הרשב״א והריטב״א עצמם דוחים את הפירוש הזה מפני שמלשון תנא קמא בברייתא משמע שאין נותנים לה כר וכסת כלל, וגם בתוספתא מפורש שאין לה כר.
כאמור, הרמב״ן מסביר שהרי״ף משמיט את הדיון על כר וכסת מפני שפוסק שעולה עמו לפי מנהג משפחתו, ומבין שאין זו דעת תנא קמא ולא דעת רבי נתן. אבל הר״ן מסביר שהרי״ף מפרש שמדובר במנהג של הבעל לבדו, ופוסק כתנא קמא שאינה צריכה לעלות עמו, ואינו רואה צורך לכתוב זאת במפורש מפני שמביא את המשנה שאינה מזכירה שנותן לה כר וכסת.
אף הרמב״ם, הטור והשלחן ערוך אינם מזכירים את הענין של כר וכסת, ובפשטות נראה שסוברים שאינו צריך לתת לה. אולם בעל מעשה רקח כותב שהרמב״ם שכותב שנותן לה מיטה מוצעת מתכוון לכר וכסת.
הרשב״א והריטב״א מביאים את מה שנאמר בירושלמי (הלכה י) ובתוספתא (שם), שיש דברים נוספים שהבעל נותן לאשתו: פת (נראה שצ״ל: פך, וכן מובא במגיד משנה), נר ופתילה, כוס, חבית וקדרה.
הם מבארים שהתנא של המשנה אינו עוסק בדברים של הכשר אכילה, אך אינו חולק על התנא של התוספתא.
הרמב״ם והשלחן ערוך כותבים על פי התוספתא שצריך לתת לה כלי אכילה ושתיה, כגון קדרה, כוס, קערה, בקבוק וכיוצא בהם.
ציון ד.
עיין בירור הלכה לקמן סה, ב ציון ד.
ציון ה.
עיין בירור הלכה לעיל ס, ב ציון ט-כ ולקמן סה, ב ציון ח.
ציון ז.
עיין בירור הלכה לעירובין פב, ב ציון ד.
ציון ח.
עיין בירור הלכה לעירובין פב, ב ציון ה.
ציון ט.
עיין בירור הלכה לעירובין פב, ב ציון ו.
ציון י.
עיין בירור הלכה לעירובין פג, א ציון א.