ציון א.ב.ז.ח.
משנה. המקדיש מעשה ידי אשתו - הרי זו עושה ואוכלת. המותר - רבי מאיר אומר: הקדש, רבי יוחנן הסנדלר אומר: חולין.
גמרא. אמר רב הונא אמר רב: יכולה אשה לומר לבעלה ׳איני ניזונת ואיני עושה׳... לימא מסייע ליה: המקדיש מעשה ידי אשתו - הרי היא עושה ואוכלת; מאי לאו, בניזונת? לא, בשאינה ניזונת. אי בשאינה ניזונת - מאי למימרא?... סיפא איצטריך ליה, מותר - רבי מאיר אומר: הקדש, רב יוחנן הסנדלר אומר: חולין, ופליגא דריש לקיש, דאמר ריש לקיש: לא תימא טעמא דרבי מאיר משום דקסבר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, אלא טעמא דרבי מאיר: מתוך שיכול לכופה למעשה ידיה - נעשה כאומר לה ׳יקדשו ידיך לעושיהם׳. והא לא אמר לה הכי! כיון דשמעינן ליה לרבי מאיר דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה - נעשה כאומר לה ׳יקדשו ידיך לעושיהם׳... המותר - רבי מאיר אומר הקדש; אימת קדוש? רב ושמואל דאמרי תרווייהו: מותר - לאחר מיתה קדוש. רב אדא בר אהבה אמר: מותר - מחיים קדוש... הוי בה רב פפא: במאי? אילימא במעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף לצרכיה - מאי טעמא דמאן דאמר לאחר מיתה קדוש? ואלא כשאין מעלה לה מזונות ולא מעלה לה מעה כסף לצרכיה - מאי טעמא דמאן דאמר מחיים קדוש? לעולם במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף לצרכיה.
וכן המקדיש מעשה ידי אשתו - הרי זו עושה ואוכלת, והמותר חולין. אמר לה ׳יקדשו ידיך לעושיהן׳, הואיל והן משועבדין לו - הרי כל מעשה ידיה קדש. הא למה זה דומה? לאומר ׳אילן זה קדש׳, שכל פירות שעושה להבא קדש, וכן כל כיוצא בזה.
(רמב״ם ערכים וחרמים ו, כח)
המקדיש מעשה ידי אשתו - הרי זו עושה ואוכלת, והמותר חולין. אמר לה ׳יקדשו ידיך לעושיהן׳ - הרי כל מעשה ידיה קדש. ויש אומרים דאינו קדש, דהרי היא יכולה לומר ׳איני ניזונת ואיני עושה׳.
(שו״ע אבן העזר פא, א)
א. כשמקדיש את עיקר מעשה ידיה.
משנתנו דנה באדם המקדיש את מעשה ידי אשתו, ונאמר ברישא שהרי זו עושה ואוכלת, כלומר שאין מעשה ידיה קדוש. הגמרא מבינה שמדובר בבעל שמוכן לזון אותה, ועל כן מבקשת להביא ראיה לדברי רב הונא בשם רב שאשה יכול לומר לבעלה ׳איני ניזונת ואיני עושה׳, אך היא דוחה שבמשנה מדובר בכגון שאין הבעל רוצה לזונה.
בהמשך הסוגיה נאמר שריש לקיש חולק על רב הונא, שכן הוא מסביר שטעמו של רבי מאיר במשנה, שאומר שהמותר קדוש, הוא שמתוך שיכול לכופה למעשה ידיה נעשה כאומר ׳יקדשו ידיהן לעושיהן׳, מכאן שסובר שהבעל יכול לכופה למעשה ידיה ואינה יכולה לומר ׳איני ניזונת ואיני עושה׳.
הרי״ד מבאר שדין המשנה שאינו יכול להקדיש את מעשה ידיה נכון גם לפי הדעה שאינה יכולה לומר ׳איני נזונת ואיני עושה׳, מפני שחוששים שהבעל יערים ויאמר שאינו רוצה לזונה ואז תזדקק למעשה ידיה, לכן ההקדש אינו חל עליהם שאם לא יפרנסנה בעלה תתפרנס מהם.
אולם הריא״ז (הלכה ב, ז) כותב שרק משום שהאשה יכולה לומר כך הרי היא יכולה לעכב את בעלה מלהקדיש את מעשה ידיה ולומר שהיא רוצה את מעשה ידיה למזונותיה. מדבריו משמע שרק אם אומרת במפורש ׳איני ניזונת ואיני עושה׳ אין ההקדש חל, וכן כותבים בעל המאור (כג, ב בדפי הרי״ף), רבינו יהונתן (במשנה) והמאירי במפורש, שאם אינה אומרת אין אומרים שמתוך שהיא יכולה לומר נעשית כאומרת.
אולם תלמידי רבינו יונה (בשטמ״ק) כותבים שאינה צריכה לומר כך במפורש, אלא כיון שיכולה לומר הרי זה מוכיח שאין לבעל שליטה על מעשי ידיה ואינו יכול להקדישם.
כך משמע גם מדברי הרשב״א והריטב״א שכותבים שיכולתה לומר מגלה שאין לבעל אלא שעבוד על מעשה ידיה, והרי הוא כמלוה שמקדיש, שאין הקדשו חל.
בסיפא של המשנה נחלקו התנאים על מותר מעשה ידיה מעבר למה שחייבת לעשות בתמורה למזונותיה. באופן רגיל תיקנו שהמותר של הבעל ובתמורה נותן לה מעה כסף בכל שבוע לצרכיה, והמחלוקת היא אם יכול להקדישו.
רש״י, הרא״ה ורבינו קרשקש מבארים שהמחלוקת היא בכגון שהקדיש רק את המותר. אולם הרא״ש בתוספותיו כותב שמפשט המשנה משמע שמדובר במקדיש את כל מעשה ידיה, ועל כך נאמר שהשיעור הבסיסי שחייבת לעשות בתמורה למזונותיה אינו קדוש, ועל המותר יש מחלוקת תנאים, וכך מפרש גם הרי״ד.
רבינו יהונתן כותב שאמנם מלשון המשנה משמע שמדובר על המקדיש את כל מעשה ידיה, אבל מהגמרא משמע שמדובר על המקדיש את המותר בלבד.
המאירי מבאר שמדובר בין במקדיש את הכל ובין במקדיש את המותר בלבד.
בהמשך הסוגיה האמוראים נחלקים בביאור דברי רבי מאיר שהמותר קדוש, שרב ושמואל אומרים שקדוש לאחר מיתה, ורב אדא בר אהבה אומר שקדוש כבר מחיים.
הגמרא מבארת שמדובר בכגון שמעלה לה מזונות ולא מעה כסף, ורב ושמואל סוברים שהמעה היא תחת המותר, וכיון שאינו נותן מעה כסף המותר אינו שלו ואינו יכול להקדישו בחייה. לעומת זאת רב אדא בר אהבה סובר שהמעה היא תחת מעשה ידיה והמזונות הם תחת המותר, וכיון שנותן מזונות יכול להקדיש את המותר.
המאירי מסביר שרק לגבי עיקר מעשה ידיה יכולה לומר שאינה ניזונת ואינה עושה, מפני שהמזונות עיקר ולכן ההקדש אינו חל, אבל לגבי המותר אינה יכולה לומר שאינה עושה ובתמורה מוותרת על מעה כסף, מפני שהמותר עיקר ולכן ההקדש חל.
המאירי מוסיף שיש מגדולי הראשונים שסוברים שיכולה לומר גם על המותר שאינה עושה ואינה מקבלת מעה כסף (עיין בירור הלכה לציון ג-ד), אך הוא מקשה עליהם שאם כן גם על המותר היה ראוי לומר שההקדש אינו חל כמו בעיקר מעשה ידיה, מפני שיכולה למנוע מבעלה את זכותו לקבלם.
בהמשך הסוגיה (נט, א) שמואל פוסק כרבי יוחנן הסנדלר שהמותר חולין, וכיון ששמואל סובר שלדעת רבי מאיר ההקדש חל רק לאחר מיתה - ממילא יוצא שלפי רבי יוחנן הסנדלר ההקדש אינו חל אף לאחר מיתה. אכן רש״י (ד״ה מי אמר) מסביר שלפי שמואל טעמו של רבי יוחנן הסנדלר הוא שאינו יכול להקדיש דבר שלא בא לעולם, וכך כותב הרי״ף (כג, ב).
על פי זה כותבים בעל המאור, רבינו יהונתן והמאירי שרבי יוחנן הסנדלר חולק גם ברישא וסובר שההקדש אינו חל על עיקר מעשה ידיה אפילו לא אמרה שאינה ניזונת ואינה עושה, ואפילו כשנותן לה מזונות, מפני שמעשי ידיה עדיין לא באו לעולם. כך הם כותבים לשיטתם שברישא ההקדש אינו חל רק כשאומרת במפורש שאינה ניזונת ואינה עושה, וכבר התבאר שיש מפרשים שההקדש אינו חל אפילו אם לא אמרה שמוותרת, מפני שיכולה לומר.
ג. האומר ׳יקדשו ידיך לעושיהן׳.
הרמב״ם פוסק שאמירה כזו מועילה, מפני שידיה משועבדות לו.
הר״ן (כג, ב בדפי הרי״ף) מקשה שהדברים נאמרו בגמרא לפי ריש לקיש אשר סובר שהאשה אינה יכולה לומר ׳איני ניזונת ואיני עושה׳, ומשמע שלפי רב הונא שיכולה לומר כך אינו יכול להקדיש את מעשה ידיה בשום נוסח, כיון שאינם שלו ויכולה להפקיעם ממנו.
הריטב״א מסביר שהרמב״ם מפרש שרב הונא מסכים שאם אומר את הנוסח הזה במפורש הרי הוא מועיל, אלא שלפי ריש לקיש גם אם אינו אומר במפורש נעשה כאומר, אולם הר״ן טוען שאי אפשר להסביר כך.
הרשב״א כותב שיתכן שהרמב״ם סובר שכל שלא אמרה בפירוש שאינה ניזונת ואינה עושה יכול להקדיש את מעשה ידיה בנוסח זה, מפני שידיה משועבדות לו. אולם הרשב״א עצמו סובר שגם אמירה בנוסח זה אינה מועילה לפי רב הונא, שהלכה כמותו.
גם המאירי כותב שההקדש בנוסח זה מועיל, אך מוסיף תנאי שמעלה לה מזונות, ונראה שמבין שזו גם כוונת הרמב״ם. כך מיישבים את שיטת הרמב״ם הלחם משנה (אישות יב, ד), בעל שער המלך והגר״א (סק״ב) אשר מוסיף שהרמב״ם לא טרח לכתוב שמדובר כשניזונת מפני שזה פשוט.
בדעת החולקים על הרמב״ם וסוברים שההקדש אינו חל אף כשאומר במפורש את הנוסח הזה, מסבירים החלקת מחוקק (סק״ד) והבית שמואל (סק״ד) שאף על פי שניזונת - אין הידים שלו ואינו יכול להקדישן, מפני שבכל זמן שתרצה תוכל לומר שאינה ניזונת ואינה עושה.
החתם סופר (בחידושיו) תולה את מחלוקת הראשונים בשאלה האם חיוב הבעל לתת מזונות לאשה הוא מהתורה או מדרבנן; הרמב״ם סובר שהחיוב מהתורה וממילא זכותו במעשה ידיה היא תקנה נפרדת העומדת בפני עצמה, וכל עוד לא הפקיעה את התקנה באמירת ׳איני נזונת ואיני עושה׳ הרי מעשי ידיה משועבדים לבעל ויכול להקדישם. לעומת זאת החולקים סוברים שחיוב המזונות מדרבנן, וכיון שתלו את החיוב הזה בקבלת מעשה ידיה הרי כל עוד שאינה מקבלת מזונות אין לו כח להקדיש את מעשה ידיה. לדעת החתם סופר אין לפרש שלדעת הרמב״ם ההקדש חל רק אם נותן לה מזונות, אלא לפי דעתו הרמב״ם סובר שיכול להקדיש את מעשה ידיה אפילו אינו נותן לה מזונות, ולדעת החולקים אינו יכול להקדיש אם אינו נותן לה, אבל אם נותן לה אף הם מסכימים שיכול להקדיש.
בעל ההפלאה מבאר שהרמב״ם סובר שיכול להקדיש מפני שלדעתו האשה יכולה לומר רק לגבי עיקר מעשה ידיה ׳איני ניזונת ואיני עושה׳, אך אינה יכולה לומר שמוותרת על מעה כסף ובתמורה תקבל את מותר מעשה ידיה, ונמצא שיכול לכופה על מותר מעשה ידיה, ועל כן כשמקדיש את ידיה לעושיהן ההקדש חל גם על עיקר מעשה ידיה. מלבד זה הוא כותב שגם כשאומרת ׳איני ניזונת ואינו עושה׳ עדיין יש מלאכות שחייבת לעשותן, ולכן יש בכוחו להקדיש את הכל אם אמר ׳יקדשו ידיך לעושיהן׳.
המחבר בשלחן ערוך כותב כרמב״ם שההקדש הזה מועיל, אבל הרמ״א מביא את הדעה החולקת שאינו יכול להקדיש.
הב״ח חולק על הרמ״א וכותב שאף שהר״ן מקשה על הרמב״ם אין להקל בדבר, וגם הכסף משנה מעיר שהר״ן עצמו מביא בתשובה (סי׳ מא) ראיה מדברי הרמב״ם.
האומרת ׳איני ניזונת ואיני עושה׳
ציון ג.ד (נח, ב).
גמרא. אמר רב הונא אמר רב: יכולה אשה לומר לבעלה ׳איני ניזונת ואיני עושה׳. קסבר, כי תקינו רבנן מזוני עיקר ומעשה ידיה משום איבה, וכי אמרה ׳איני ניזונת ואיני עושה׳ - הרשות בידה. מיתיבי: תקנו מזונות תחת מעשה ידיה! אימא תקנו מעשה ידיה תחת מזונות... רב ושמואל סברי תקנו מזונות תחת מעשה ידיה ומעה כסף תחת מותר... רב אדא בר אהבה סבר תקנו מזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מעשה ידיה... במאי קמיפלגי? מר סבר מידי דשכיח ממידי דשכיח, ומר סבר מידי דקייץ ממידי דקייץ.
ועוד תקנו חכמים שיהיו מעשה ידי האשה כנגד מזונותיה... לפיכך, אם אמרה האשה ׳איני ניזונת ואיני עושה׳ - שומעין לה ואין כופין אותה. אבל אם אמר הבעל ׳איני זנך ואיני נוטל כלום ממשה ידיך׳ - אין שומעין לו, שמא לא יספיק לה מעשה ידיה במזונותיה, ומפני תקנה זו יחשבו המזונות מתנאי הכתובה.(רמב״ם, אישות יב, ד)
מעשה ידיה - כנגד מזונותיה. לפיכך, אם אמרה ׳איני ניזונית ואיני עושה׳ - שומעין לה, הגה. ועיין לקמן סימן פ. יש אומרים דכל אשה האומרת ׳איני ניזונית ואיני עושה׳ נתבטלה התקנה ואינה יכולה לחזור בה ולומר ׳אני ניזונית ואני עושה׳, ויש חולקין, וכל שאינה ניזונית אין לה כסות, דהוא בכלל המזונות. אבל הבעל שאמר ׳איני זנך ואיני נוטל מעשה ידיך׳ - אין שומעין לו, (אבל יכול לומר ׳צאי מעשה ידיך במזונותיך ומה שאינו מספיק אשלם לך׳).
(שו״ע אבן העזר סט, ד)
מעשה ידיה - לבעלה. כיצד? הכל כמנהג המדינה... דחקה עצמה ועשתה יותר מהראוי לה - המותר לבעל.
הגה. ודוקא שנתן לה מעה כסף כל שבוע, כמו שנתבאר לעיל סימן ע, ויכולה אשה לומר ׳איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת המותר׳, אבל הבעל לא יכול לומר כך.
(שם פ, א - לא צוין בעין משפט)
כל אשה שתמנע מלעשות מלאכה ממלאכות שהיא חייבת לעשותן - כופין אותה לעשות.
הגה. ואינו זנה עד שתעשה, וכן בית דין משמתין אותה או מוכרין כתובתה לשכור עליה עבד או שפחה, ויש אומרים דכופין אותה בשוטים, וכל זה באומרת ׳איני עושה וניזונית׳, אבל אם אומרת ׳איני ניזונית ואיני עושה׳ - הרשות בידה, וכמו שנתבאר לעיל סימן סט; ויש אומרים דאפילו באומרת ׳איני ניזונית ואיני עושה׳ צריכה לעשות צרכי הבית, ולזה כופין אותה אף על פי שאינה ניזונית.
(שם פ, טו)
א. האומרת ׳איני עושה מותר׳.
רב הונא אומר בשם רב שאשה יכולה לומר לבעלה ׳איני ניזונת ואיני עושה׳, והגמרא מוכיחה שריש לקיש שאומר שהבעל יכול לכופה למעשה ידיה חולק וסובר שאין האשה יכולה לומר ׳איני ניזונת ואיני עושה׳. בגמרא להלן
(קז, ב) נפסקה הלכה כרב הונא.
בהמשך סוגייתנו מתבאר שלדעת רב ושמואל תיקנו לבעל את מותר מעשה ידיה תמורת מעה כסף, שנותן לה בכל שבוע לצרכיה. מדברי בעל השאילתות (שאילתא ס) משמע שהוא הדין שהאשה יכולה לומר שאינה רוצה מעה כסף ומותר מעשה ידיה יהיה שלה, וכן פוסקים בעל המאור (כג, ב בדפי הרי״ף), הרמב״ן, הרשב״א, הרא״ה, הריטב״א, הרי״ד, הר״ן ורבינו קרשקש.
יתכן שלשיטתם גם כשאינה מפרטת אלא אומרת ׳איני ניזונת ואיני עושה׳ מפרשים שכוונתה גם למותר, וכן כותב הרי״ד במפורש שאם המותר נשאר שלו אינה מרויחה כלום באמירתה, ולכן ברור שהתכוונה שגם המותר יהיה שלה.
לעומתם סוברים הר״י מיגאש (מובא בשטמ״ק), רבינו יונה (מובא בטור), הריא״ז (הלכה ב, ט) והמאירי שאינה יכולה לומר שאינה נוטלת מעה כסף ואינה נותנת מותר מעשה ידיה. רבינו יונה מסביר שהתקנה שמקבלת מזונות תחת מעשה ידיה ניתקנה לטובתה, ולכן יכולה לומר ׳איני ניזונת ואיני עושה׳, מה שאין כן בתקנה של מותר תחת מעה כסף שתיקנו לטובתו שתתן לו מותר משום חינא, ואחר כך תיקנו שיתן לה מעה כסף, לכן אין בידה לוותר.
נימוק אחר כותב המאירי שעל מעשה ידיה יכול הבעל לכופה, וזהו חוב המוטל עליה גם לפני שעשתה מלאכה, וכשאומרת ׳איני ניזונת ואיני עושה׳ פקע שעבוד הבעל. אולם את המותר אין הבעל יכול לכוף אותה לעשות, אלא שמיד כשעשתה זכה בו הבעל, לכן אינה יכולה להתנות מראש שלא יזכה בו.
הנצי״ב בהעמק שאלה תולה את המחלוקת בשאלה האם חיוב מזונות לאשה הוא מדאורייתא או מדרבנן, שאם הוא מדרבנן, ובכל זאת יכולה לומר ׳איני ניזונת ואיני עושה׳ כיון שעיקר התקנה לטובתה, הוא הדין שיכולה לוותר על מעה כסף שתיקנו לטובתה תחת מותר מעשה ידיה. אבל אם החיוב הוא מדאורייתא, וחכמים חייבוה לתת בתמורה למזונות את מעשה ידיה - יכולה לוותר רק על מה שהתורה הקנתה לה, ולא על קבלת מעה כסף והחיוב לתת בתמורה את המותר, שחיוב שניהם מתקנת חכמים.
על דבריו יש להעיר שהרשב״א פוסק כבעל השאילתות על אף שפוסק (נט, ב) שמזונות דאורייתא.
השיטה מקובצת כותב שיתכן שגם לפי שיטת הר״י מיגאש יכולה לומר שאינה נותנת את מותר מעשה ידיה כשעדיין לא עשתה, ורק לאחר שכבר עבדה והותירה אינה יכולה לומר. אותם׳. עם זאת הוא מסיים שעדיין יש לחלק בין מעשה ידיה ומזונות לבין מותר ומעה כסף, וכוונתו שעל מעשה ידיה ומזונות יכולה לוותר גם אחרי שכבר עשתה.
הפני יהושע כותב שאפשר שאין מחלוקת בין הראשונים, והסוברים שאינה יכולה למנוע את המותר מבעלה מתכוונים למי שמקבלת מזונות תחת מעשה ידיה ורק את המותר היא רוצה להשאיר בידה ולוותר על מעה כסף, שכיון שהבעל זן אותה ממילא הוא זוכה בכל, אבל כשמוותרת לגמרי על המזונות אף הם מסכימים שיכולה לוותר גם על מעה כסף ולקבל את מעשה ידיה ואת המותר.
הרמב״ם והמחבר בשלחן ערוך אינם כותבים את הדין במותר, והרמ״א פוסק שהאשה יכולה לומר ׳איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת את המותר׳.
ב. מאילו מלאכות היא נפטרת.
רבינו אפרים (מובא ברשב״א נט, ב ובריטב״א) כותב שהאומרת ׳איני ניזונת ואיני עושה׳ נפטרת דוקא ממלאכות ידיה שתיקנו שתעשה בתמורה למזונות, אבל חייבת לאפות ולבשל ולעשות את שאר המלאכות השנויות במשנה להלן
(נט, ב), שכן אלה אינן תחת המזונות אלא משועבדת לעשותן לו בין אם ניזונת ובין אם אינה נזונת.
הרשב״א מוכיח כך מהדיון בגמרא לקמן
(סג, א) לגבי הגדרת מורדת, שרבי יוסי ברבי חנינא מפרש שמורדת היינו ממלאכה, מכאן שיש מלאכות שאינה יכולה לפטור את עצמה מהן, ואם מסרבת לעשותן נחשב למורדת.
הריטב״א מגדיר שנפטרת רק ממלאכות כמו עשייה בצמר וכיוצא בזה, שמהן היא משתכרת ואותן תיקנו לבעל תחת מזונות, אך אינה נפטרת מחיובה לשמש את הבעל בשאר מלאכות, כמו אפייה, בישול, הצעת המיטה והנקת בנה.
כיוצא בזה כותב הרמב״ן בחידושיו (סג, א) שהמורדת מחמת מלאכה היא זו המסרבת לעשות את שש המלאכות המנויות במשנה (נט, ב), אך אינה נחשבת כמורדת כשמסרבת לעשות בצמר, שגם זו מלאכה הנזכרת במשנה, מפני שעל מלאכה זו יכולה לומר שאינה ניזונת ואינה עושה. לעומת זאת בספר הזכות (כו, ב בדפי הרי״ף) כותב הרמב״ן שנחשבת מורדת אף על המלאכה שעושה בצמר, ומוכיח כך מהירושלמי (הלכה ח) האומר שהאשה נחשבת מורדת בשבע מלאכות, משמע שהמלאכה בצמר נחשבת כאחת המלאכות שנעשית עליה מורדת. אולם הרא״ה (סג, א) ורבינו קרשקש (סג, א) מפרשים שאף הירושלמי אינו מונה את המלאכה הזו בין המלאכות שהאשה נעשית עליהן מורדת.
לעומת הראשונים האלה כותבים התוספות (סג, א ד״ה רב הונא) והרא״ש (סי׳ לא) שאם אומרת ׳איני ניזונת ואיני עושה׳ נפטרת אף מהמלאכות המנויות במשנה. עם זאת כותבים התוספות שמסתבר שמזיגת הכוס, הצעת המיטה ורחיצת פניו, ידיו ורגליו חייבת לעשות לו בכל אופן כשם שחייבת לעשות אשה שהכניסה לבעלה שפחות, כמבואר בגמרא להלן
(דף סא, א).
הרמב״ם בהלכה שלפנינו כותב שאם האשה אומרת ׳איני ניזונת ואיני עושה׳ שומעים לה ואין כופים אותה.
בפרק כא מפרט הרמב״ם את המלאכות שהאשה עושה לבעלה, ומסיים (כא, י) שכל אשה שתימנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשותן - כופים אותה ועושה, אפילו בשוט. הראב״ד משיג עליו וכותב שמעולם לא שמע שמייסרים נשים בשוטים, אלא ממעט לה צרכיה ומזונותיה עד שתיכנע.
הטור (סי׳ פ) מבין מדברי הרמב״ם שפוסק כרבי יוסי ברבי חנינא שמורדת ממלאכה יש לה דין מורדת, ומקשה מדוע אם כן הוא כותב שכופים אותה בשוטים לעשות מלאכה, ואינו כותב שמקבלת את העונש הנזכר במשנה (סג, א) לפחות מכתובתה.
הבית יוסף חולק על הטור ומפרש שהרמב״ם פוסק כרב הונא שרק למורדת מתשמיש יש דין מורדת ולא למורדת ממלאכה, שהרי יכולה לומר ׳איני ניזונת ואיני עושה׳, אלא שאם אינה אומרת זאת ואינה רוצה לעשות מלאכה כופים אותה לעשות מלאכה. בהסבר שני הוא מבאר שבאמירת ׳איני ניזונת ואיני עושה׳ יכולה לפטור את עצמה רק ממלאכת צמר, אבל את שאר כל המלאכות המנויות במשנה חייבת לעשות בכל אופן.
המחבר בשלחן ערוך כותב כלשון הרמב״ם, והרמ״א (פ, טו) מביא את שתי האפשרויות הנזכרות בבית יוסף: לפי האחת כופים אותה רק כשניזונת מבעלה ואינה רוצה לעשות, אבל כשאומרת ׳איני ניזונת ואיני עושה׳ הרשות בידה, ולפי השניה אפילו כשאומרת ׳איני ניזונת ואיני עושה׳ כופים אותה לעשות צורכי הבית.
הרא״ה והר״ן כותבים שמסתבר שכסות בכלל מזונות, וכשם שניזונת לעצמה כך מתפרנסת לעצמה.
כך כותבים גם הריטב״א והנמוקי יוסף, אך מוסיפים שהבעל חייב ברפואתה, כשם שהיא ממשיכה להתחייב במלאכות של שימוש, כגון אפייה, בישול, והצעת המיטה.
הבית שמואל (סט סק״א) כותב שהר״ן כותב כך לשיטתו שסובר שכסות ומזונות חיובם מדרבנן, אבל לפי שיטת המגיד משנה והרא״ש שמזונות מדרבנן וכסות מדאורייתא מסתבר שלא התכוונה לוותר גם על הכסות. לפי דרכו הוא תמה על הרמ״א שכותב על פי הר״ן שכל שאינה ניזונת אף אין לה כסות. אולם החזון איש (סי׳ עא, ח) כותב שאין מי שחולק בענין זה, וגם אם חיוב הכסות מדאורייתא הרי תיקנו מעשה ידיה תחת מזונות וכסות, וכיון שאינה עושה אינה זוכה בכסות.
הרא״ה כותב שיש אומרים שכיון שאמרה ׳איני ניזונת ואיני עושה׳ מיד נתבטלה תקנתה ושוב אינה יכולה לחזור ולומר שרוצה לעשות ולקבל מזונות.
הריטב״א, הר״ן ורבינו קרשקש מביאים את דבריו ומבארים שאינו בדין שתוכל לשנות את דעתה ובכל פעם שלא תמצא מלאכות להשתכר בהן תחזור בה ותאמר שרוצה לקבל מזונות.
לעומתם כותבים התוספות (מז, ב ד״ה זימנין), הרא״ש (פ״ד סי׳ י) ורבינו ירוחם (מישרים נתיב כג ח״ה) שיכולה לחזור בה בכל פעם שתרצה.
הריטב״א כותב בטעם שיטה זו שחיוב המזונות בכל יום הוא חיוב חדש, וויתור של יום אחד אינו משפיע על היום השני.
יתר על כן, התוספות הרא״ש מסתפקים אם יכולה בכלל לומר שאינה ניזונת לעולם, אולם רבינו ירוחם כותב בפשטות שיכולה.
הרמ״א מביא בשלחן ערוך את המחלוקת אם יכולה לחזור בה, ואינו מכריע.
ציון ה.
עיין בירור הלכה לגיטין יב, א ציון א.ו.ז.