×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) אֶלָּא לְרַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה קַמַּיְיתָא מִשּׁוּם סִימְפּוֹן וּבָתְרָיְיתָא מִשּׁוּם סִימְפּוֹן מַאי בֵּינַיְיהוּ.
However, according to Rav Shmuel bar Yehuda, the first ruling was due to abrogation and the latter ruling was also due to abrogation. If so, what is the difference between the reasoning of the initial version of the mishna and the decision of the court that convened after them?
רי״ףרש״יריטב״אמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{משנה כתובות ה:ד} מתני׳ המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זו1 עושה ואוכלת והמותר2 ר׳ מאיר אומר הקדש ור׳3 יוחנן הסנדלר אומר חולין:
{בבלי כתובות נח ע״ב} אמר רב [הונא] אמר רב4 יכולה אשה לומר5 לבעלה איני ניזונת ואיני עושה (בצמר6) קסבר7 כי תקינו רבנן מזוני עיקר ומעשה ידיה משום איבה וכי אמרה איני ניזונת ואיני עושה הרשות בידה וגרסינן בהדיא בפרק8 שני דייני גזילות9 {בבלי כתובות קז ע״ב10} והילכתא11 כרב הונא [אמ׳ רב]⁠12 דאמ׳ יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה13.
תנן התם בנדרים {משנה נדרים יא:ד14} קונם שאני עושה לפיך אין צריך להפר רבי עקיבא אומר יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו
רבי יוחנן בן נורי אומר יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו {בבלי כתובות סו ע״א15} כי אתא רבין16 אמר העדפה שלא על ידי הדחק כולי עלמא לא פליגי דבעל הויא כי פליגי בהעדפה שעל ידי הדחק רבנן סברי דבעל הויא ור׳ עקיבא סבר לאשה הוי איכא מאן דאמר הלכה כר׳ עקיבא17 ואיכא מאן דאמר18 הלכה כרבנן ואנן סבירא לן הלכה כרבנן:⁠19
1. זו: דפוסים: היא.
2. והמותר: דפוסים: המותר.
3. ור׳: דפוסים: ר׳.
4. רב הונא אמר רב: גטו, כ״י נ. כ״י בהמ״ל 695: ״רב יהודה אמר רב״. דפוסים: רב הונא.
5. לומר: דפוסים: שתאמר, כבה״ג, ובגמ׳ דלקמן המובאת כאן בסמוך.
6. בצמר: חסר ב-גטו, כ״י נ, דפוסים.
7. קסבר: דפוסים: דקסבר.
8. בפרק: דפוסים: פרק.
9. גזילות: דפוסים: גזרות. וכן במשנה שם (יג:א) בדפוסים.
10. מובא גם ברי״ף לקמן פרק ט (דף מא ע״א-ע״ב).
11. והילכתא: דפוסים: דהלכתא.
12. אמר רב: גטו, כ״י נ.
13. אמר רב...ואיני עושה: חסר בדפוסים.
14. וברי״ף לקמן תחילת פרק ו׳.
15. גם זה ברי״ף שם.
16. רבין: דפוס קושטא: ״רבא״.
17. ר״ח בקטע גניזה שבאוסף ריילנדס L ק״מ. פסק כר׳ עקיבא דסוגיין כוותיה.
18. ברי״ף לקמן ראש פרק ו בשם ר׳ האי גאון. דעתו מובא גם בר״ח שם.
19. ואנן סבירא לן הלכה כרבנן: חסר בדפוס קושטא.
אלא לרב שמואל בר יהודה – דאמר לעיל נמי טעם משנה ראשונה משום סימפון והשתא נמי מוקי טעם ב״ד של אחריהם משום סימפון.
מאי בינייהו – כלומר מה ראו ראשונים להתירה מהגיע זמן ואילך ומה ראו אחרונים לומר עד שתכנס לחופה.
(1-9) מתני׳ המקדיש מעשה ידיה וכו׳ – כול׳ מפרש בתלמודא אר״י א״ר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונית ואיני עושה פי׳ וכיון שאמר כן בעלה (חייב) [פטור] במזונותיה וכסותה ופרנסה אבל ברפואתה חייב למאי דפי׳ לעיל רפואתה תקנתא באנפי נפשי׳ היא מפני שהיא חייבת לשמש וכי אמרה הכי שעושה לעצמה דוקא לענין מלאכת צמר וכיוצא בו משאר מלאכות שמרווחת לעצמה אבל חייבת היא לשמשו בשאר מלאכות להיות אופה ומבשלת ומצעת המטה ומניקה שאין מלאכות אלו תחת מזונות אלא משועבדת היא למלאכות אלו בין נזונית בין שאינה נזונית וכ״כ הר״ר אפרים ז״ל בתשוב׳ שאלה ותדע לה דהא אמרינן בפירקין דרב הונא אמר מורדת מתשמיש אבל מלאכה לא אי איתא דיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה מלאכות אלו פשיטא דאינה מורדת וה״ל לומר דרב הונא לטעמיה דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה אלא ודאי כדאמרן.
ועוד כתב הר״ר אהרן בתשובה דאלמנה ודאי יכולה לומר ליתומים כן דלא משתעבדי להו אלא מחמת מזונות ויכולה היא לומר אינו מניקה אלא בשכר ויכולת היא לתבוע כתובתה לאלתר אף על פי שהיא אסורה להנשא כשהיא מניקה ולא אמרינן בהא לכשתנשא לאחר תטלי מה שכתוב ליכי שזו אינ׳ מעוכב׳ מחמ׳ הבעל אלא מחמ׳ סכנ׳ הולד ואין התנאי ההוא אלא כשהיא מעוכבת מחמת איסור הבעל וכן כתב הראב״ד ז״ל בתשובה ובפרק ב׳ דייני גזירות אפסיקא הלכתא כההיא דרב הונא ודעת התוספת כי אף על פי שאמר שאם אומר אשה איני נזונית ואיני עושה אם רצה למחר או כשרצתה לומר הריני עושה לך ונזונת משלך בידה דמזונות דכל יומא חוב הוא באנפי נפשה אבל מורי הרב רבי לוי היה אומר דכיון שאומר כן פעם בב״ד פקעה תקנת מזונות אינה דלא להוי מילי דרבנן ונראין דבריו ז״ל. וכיון שיכולה לומר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה כ״ש שיכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר והא פשיטא כי אמרה הכי הרשות בידה שהאומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו כדאיתא בפרק הכותב.
מאי לאו בנזונות – מאי לאו דמתני׳ מלתא פסיקתא קתני אפילו כשמעלה לה מזונות וקתני שהיא עושה ואוכלת והיינו מפני [שיכולה לומר איני נזונת ואיני עושה ומהדרי׳ דמתני׳] כשאינה ניזונית דוקא ופירש רש״י ז״ל כשאינה ניזוניה אין לו נכסיו לזונה ע״כ ואשמעינן מר״ן ז״ל דאפילו מאי דסבירא לן השתא דמעשה ידיה עיקר התקנה אלו היה לו נכסי׳ זן [לזון] אות׳ בע״כ וא״י לומ׳ איני נוטל מעש׳ ידיה ואיני זן והטע׳ מפני שיש עליה לעשות לו כל המלאכות ואם לא יכול להספיק עליה מעשה ידיה למזונותיה אינו בדין שעושה לו מלאכות ותשאל על הפתחים וכבר פי׳ כן לעיל וכן פי׳ שחייב לזונה כשיש לו וכשאין לו שאין להקדי׳ מעשה ידיה
בפרש״י בד״ה לעולם במעלה כו׳ וה״ה נמי דמצי לאוקמא כשאין מעלה לה מזונות ומעלה כו׳ עכ״ל ביאור דבריו דמצי לאוקמא כשאין מעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף ורב סבר מזונות תחת מותר ומעה תחת מעשה ידיה ורב אדא סבר מזונות תחת מעשה ידיה ומעה תחת מותר והא דקאמר לעיל לרב תקנו מזונות תחת מעשה ידיה היינו תחת מותר מעשה ידיה כדקאמר לקמן לרב אדא אלא משום דאוקי רישא בניזונת לרב להכי אוקי סיפא נמי בניזונת (ב) זהו שיטת רש״י אבל התוס׳ לא ניחא להו פירוש רש״י דא״נ דמוקי לה רישא לרב בניזונת לאו במעלה לה מזונות איירי דא״כ אמאי עושה ואוכלת אלא בניזונת שחפץ לזונה והיא אינה רוצה והיינו דאינו מעלה לה מזונות ולא מעה כסף כמ״ש התוספות לקמן בהדיא לרב ולא מוקי הכא בכה״ג דמעלה לה מזונות ולא מעה כסף אלא לרב אדא ודו״ק:
תוס׳ בד״ה מתוך שיכול לכופה כו׳ ומתני׳ כו׳ מוקי לה כרב אדא כו׳ עכ״ל דע״כ כיון דס״ל שיכול לכופה למעשה ידיה ולמותר הא דמותר קדוש לר׳ מאיר היינו אפילו מחיים כדקאמר רב אדא וא״כ ברישא דקתני עושה ואוכלת מוקי לה נמי כרב אדא כמו שיתבאר לקמן לרב אדא וק״ל:
בד״ה במעלה לה מזונות כו׳ לא מצי מוקמי לה במעלה כו׳ אלא כו׳ בשאין מעלה כו׳ עכ״ל ודלא כפרש״י שפי׳ דלרב ושמואל נמי מוקמי לה במעלה כו׳ כמ״ש לעיל ואין להקשות לדברי התוס׳ כיון דלא מוקמינן לה במעלה כו׳ אלא לרב אדא אמאי לא מוקי לה לרב אדא באין מעלה לה מזונות ומעלה לה מעה וסבר נמי דמזונות תחת מעשה ידיה ומעה תחת מותר די״ל כמ״ש התוס׳ לרב דדוחקיה לאוקמא בלאחר מיתה משום דאין רגילות שיעלה לה מעה ולא יעלה לה מזונות ומיהו מדלא הקשו כן התוס׳ בפשיטות לרב אדא אלא לרב נראה דלרב אדא ניחא להו דלא מוקמינן לה בהכי דאם כן במאי פליג רב אדא עליה דרב דהא לרב נמי אי הוה מעלה לה מעה כסף הוה המותר מחיים קדוש ודו״ק:

המקדיש מעשה ידי אשתו

ציון א.ב.ז.ח.
משנה. המקדיש מעשה ידי אשתו - הרי זו עושה ואוכלת. המותר - רבי מאיר אומר: הקדש, רבי יוחנן הסנדלר אומר: חולין.
גמרא. אמר רב הונא אמר רב: יכולה אשה לומר לבעלה ׳איני ניזונת ואיני עושה׳... לימא מסייע ליה: המקדיש מעשה ידי אשתו - הרי היא עושה ואוכלת; מאי לאו, בניזונת? לא, בשאינה ניזונת. אי בשאינה ניזונת - מאי למימרא?... סיפא איצטריך ליה, מותר - רבי מאיר אומר: הקדש, רב יוחנן הסנדלר אומר: חולין, ופליגא דריש לקיש, דאמר ריש לקיש: לא תימא טעמא דרבי מאיר משום דקסבר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, אלא טעמא דרבי מאיר: מתוך שיכול לכופה למעשה ידיה - נעשה כאומר לה ׳יקדשו ידיך לעושיהם׳. והא לא אמר לה הכי! כיון דשמעינן ליה לרבי מאיר דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה - נעשה כאומר לה ׳יקדשו ידיך לעושיהם׳... המותר - רבי מאיר אומר הקדש; אימת קדוש? רב ושמואל דאמרי תרווייהו: מותר - לאחר מיתה קדוש. רב אדא בר אהבה אמר: מותר - מחיים קדוש... הוי בה רב פפא: במאי? אילימא במעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף לצרכיה - מאי טעמא דמאן דאמר לאחר מיתה קדוש? ואלא כשאין מעלה לה מזונות ולא מעלה לה מעה כסף לצרכיה - מאי טעמא דמאן דאמר מחיים קדוש? לעולם במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף לצרכיה.
וכן המקדיש מעשה ידי אשתו - הרי זו עושה ואוכלת, והמותר חולין. אמר לה ׳יקדשו ידיך לעושיהן׳, הואיל והן משועבדין לו - הרי כל מעשה ידיה קדש. הא למה זה דומה? לאומר ׳אילן זה קדש׳, שכל פירות שעושה להבא קדש, וכן כל כיוצא בזה.(רמב״ם ערכים וחרמים ו, כח)
המקדיש מעשה ידי אשתו - הרי זו עושה ואוכלת, והמותר חולין. אמר לה ׳יקדשו ידיך לעושיהן׳ - הרי כל מעשה ידיה קדש. ויש אומרים דאינו קדש, דהרי היא יכולה לומר ׳איני ניזונת ואיני עושה׳.(שו״ע אבן העזר פא, א)

א. כשמקדיש את עיקר מעשה ידיה.

משנתנו דנה באדם המקדיש את מעשה ידי אשתו, ונאמר ברישא שהרי זו עושה ואוכלת, כלומר שאין מעשה ידיה קדוש. הגמרא מבינה שמדובר בבעל שמוכן לזון אותה, ועל כן מבקשת להביא ראיה לדברי רב הונא בשם רב שאשה יכול לומר לבעלה ׳איני ניזונת ואיני עושה׳, אך היא דוחה שבמשנה מדובר בכגון שאין הבעל רוצה לזונה.
בהמשך הסוגיה נאמר שריש לקיש חולק על רב הונא, שכן הוא מסביר שטעמו של רבי מאיר במשנה, שאומר שהמותר קדוש, הוא שמתוך שיכול לכופה למעשה ידיה נעשה כאומר ׳יקדשו ידיהן לעושיהן׳, מכאן שסובר שהבעל יכול לכופה למעשה ידיה ואינה יכולה לומר ׳איני ניזונת ואיני עושה׳.
הרי״ד מבאר שדין המשנה שאינו יכול להקדיש את מעשה ידיה נכון גם לפי הדעה שאינה יכולה לומר ׳איני נזונת ואיני עושה׳, מפני שחוששים שהבעל יערים ויאמר שאינו רוצה לזונה ואז תזדקק למעשה ידיה, לכן ההקדש אינו חל עליהם שאם לא יפרנסנה בעלה תתפרנס מהם.
אולם הריא״ז (הלכה ב, ז) כותב שרק משום שהאשה יכולה לומר כך הרי היא יכולה לעכב את בעלה מלהקדיש את מעשה ידיה ולומר שהיא רוצה את מעשה ידיה למזונותיה. מדבריו משמע שרק אם אומרת במפורש ׳איני ניזונת ואיני עושה׳ אין ההקדש חל, וכן כותבים בעל המאור (כג, ב בדפי הרי״ף), רבינו יהונתן (במשנה) והמאירי במפורש, שאם אינה אומרת אין אומרים שמתוך שהיא יכולה לומר נעשית כאומרת.
אולם תלמידי רבינו יונה (בשטמ״ק) כותבים שאינה צריכה לומר כך במפורש, אלא כיון שיכולה לומר הרי זה מוכיח שאין לבעל שליטה על מעשי ידיה ואינו יכול להקדישם.
כך משמע גם מדברי הרשב״א והריטב״א שכותבים שיכולתה לומר מגלה שאין לבעל אלא שעבוד על מעשה ידיה, והרי הוא כמלוה שמקדיש, שאין הקדשו חל.

ב. מחלוקת התנאים במותר.

בסיפא של המשנה נחלקו התנאים על מותר מעשה ידיה מעבר למה שחייבת לעשות בתמורה למזונותיה. באופן רגיל תיקנו שהמותר של הבעל ובתמורה נותן לה מעה כסף בכל שבוע לצרכיה, והמחלוקת היא אם יכול להקדישו.
רש״י, הרא״ה ורבינו קרשקש מבארים שהמחלוקת היא בכגון שהקדיש רק את המותר. אולם הרא״ש בתוספותיו כותב שמפשט המשנה משמע שמדובר במקדיש את כל מעשה ידיה, ועל כך נאמר שהשיעור הבסיסי שחייבת לעשות בתמורה למזונותיה אינו קדוש, ועל המותר יש מחלוקת תנאים, וכך מפרש גם הרי״ד.
רבינו יהונתן כותב שאמנם מלשון המשנה משמע שמדובר על המקדיש את כל מעשה ידיה, אבל מהגמרא משמע שמדובר על המקדיש את המותר בלבד.
המאירי מבאר שמדובר בין במקדיש את הכל ובין במקדיש את המותר בלבד.
בהמשך הסוגיה האמוראים נחלקים בביאור דברי רבי מאיר שהמותר קדוש, שרב ושמואל אומרים שקדוש לאחר מיתה, ורב אדא בר אהבה אומר שקדוש כבר מחיים.
הגמרא מבארת שמדובר בכגון שמעלה לה מזונות ולא מעה כסף, ורב ושמואל סוברים שהמעה היא תחת המותר, וכיון שאינו נותן מעה כסף המותר אינו שלו ואינו יכול להקדישו בחייה. לעומת זאת רב אדא בר אהבה סובר שהמעה היא תחת מעשה ידיה והמזונות הם תחת המותר, וכיון שנותן מזונות יכול להקדיש את המותר.
המאירי מסביר שרק לגבי עיקר מעשה ידיה יכולה לומר שאינה ניזונת ואינה עושה, מפני שהמזונות עיקר ולכן ההקדש אינו חל, אבל לגבי המותר אינה יכולה לומר שאינה עושה ובתמורה מוותרת על מעה כסף, מפני שהמותר עיקר ולכן ההקדש חל.
המאירי מוסיף שיש מגדולי הראשונים שסוברים שיכולה לומר גם על המותר שאינה עושה ואינה מקבלת מעה כסף (עיין בירור הלכה לציון ג-ד), אך הוא מקשה עליהם שאם כן גם על המותר היה ראוי לומר שההקדש אינו חל כמו בעיקר מעשה ידיה, מפני שיכולה למנוע מבעלה את זכותו לקבלם.
בהמשך הסוגיה (נט, א) שמואל פוסק כרבי יוחנן הסנדלר שהמותר חולין, וכיון ששמואל סובר שלדעת רבי מאיר ההקדש חל רק לאחר מיתה - ממילא יוצא שלפי רבי יוחנן הסנדלר ההקדש אינו חל אף לאחר מיתה. אכן רש״י (ד״ה מי אמר) מסביר שלפי שמואל טעמו של רבי יוחנן הסנדלר הוא שאינו יכול להקדיש דבר שלא בא לעולם, וכך כותב הרי״ף (כג, ב).
על פי זה כותבים בעל המאור, רבינו יהונתן והמאירי שרבי יוחנן הסנדלר חולק גם ברישא וסובר שההקדש אינו חל על עיקר מעשה ידיה אפילו לא אמרה שאינה ניזונת ואינה עושה, ואפילו כשנותן לה מזונות, מפני שמעשי ידיה עדיין לא באו לעולם. כך הם כותבים לשיטתם שברישא ההקדש אינו חל רק כשאומרת במפורש שאינה ניזונת ואינה עושה, וכבר התבאר שיש מפרשים שההקדש אינו חל אפילו אם לא אמרה שמוותרת, מפני שיכולה לומר.

ג. האומר ׳יקדשו ידיך לעושיהן׳.

הרמב״ם פוסק שאמירה כזו מועילה, מפני שידיה משועבדות לו.
הר״ן (כג, ב בדפי הרי״ף) מקשה שהדברים נאמרו בגמרא לפי ריש לקיש אשר סובר שהאשה אינה יכולה לומר ׳איני ניזונת ואיני עושה׳, ומשמע שלפי רב הונא שיכולה לומר כך אינו יכול להקדיש את מעשה ידיה בשום נוסח, כיון שאינם שלו ויכולה להפקיעם ממנו.
הריטב״א מסביר שהרמב״ם מפרש שרב הונא מסכים שאם אומר את הנוסח הזה במפורש הרי הוא מועיל, אלא שלפי ריש לקיש גם אם אינו אומר במפורש נעשה כאומר, אולם הר״ן טוען שאי אפשר להסביר כך.
הרשב״א כותב שיתכן שהרמב״ם סובר שכל שלא אמרה בפירוש שאינה ניזונת ואינה עושה יכול להקדיש את מעשה ידיה בנוסח זה, מפני שידיה משועבדות לו. אולם הרשב״א עצמו סובר שגם אמירה בנוסח זה אינה מועילה לפי רב הונא, שהלכה כמותו.
גם המאירי כותב שההקדש בנוסח זה מועיל, אך מוסיף תנאי שמעלה לה מזונות, ונראה שמבין שזו גם כוונת הרמב״ם. כך מיישבים את שיטת הרמב״ם הלחם משנה (אישות יב, ד), בעל שער המלך והגר״א (סק״ב) אשר מוסיף שהרמב״ם לא טרח לכתוב שמדובר כשניזונת מפני שזה פשוט.
בדעת החולקים על הרמב״ם וסוברים שההקדש אינו חל אף כשאומר במפורש את הנוסח הזה, מסבירים החלקת מחוקק (סק״ד) והבית שמואל (סק״ד) שאף על פי שניזונת - אין הידים שלו ואינו יכול להקדישן, מפני שבכל זמן שתרצה תוכל לומר שאינה ניזונת ואינה עושה.
החתם סופר (בחידושיו) תולה את מחלוקת הראשונים בשאלה האם חיוב הבעל לתת מזונות לאשה הוא מהתורה או מדרבנן; הרמב״ם סובר שהחיוב מהתורה וממילא זכותו במעשה ידיה היא תקנה נפרדת העומדת בפני עצמה, וכל עוד לא הפקיעה את התקנה באמירת ׳איני נזונת ואיני עושה׳ הרי מעשי ידיה משועבדים לבעל ויכול להקדישם. לעומת זאת החולקים סוברים שחיוב המזונות מדרבנן, וכיון שתלו את החיוב הזה בקבלת מעשה ידיה הרי כל עוד שאינה מקבלת מזונות אין לו כח להקדיש את מעשה ידיה. לדעת החתם סופר אין לפרש שלדעת הרמב״ם ההקדש חל רק אם נותן לה מזונות, אלא לפי דעתו הרמב״ם סובר שיכול להקדיש את מעשה ידיה אפילו אינו נותן לה מזונות, ולדעת החולקים אינו יכול להקדיש אם אינו נותן לה, אבל אם נותן לה אף הם מסכימים שיכול להקדיש.
בעל ההפלאה מבאר שהרמב״ם סובר שיכול להקדיש מפני שלדעתו האשה יכולה לומר רק לגבי עיקר מעשה ידיה ׳איני ניזונת ואיני עושה׳, אך אינה יכולה לומר שמוותרת על מעה כסף ובתמורה תקבל את מותר מעשה ידיה, ונמצא שיכול לכופה על מותר מעשה ידיה, ועל כן כשמקדיש את ידיה לעושיהן ההקדש חל גם על עיקר מעשה ידיה. מלבד זה הוא כותב שגם כשאומרת ׳איני ניזונת ואינו עושה׳ עדיין יש מלאכות שחייבת לעשותן, ולכן יש בכוחו להקדיש את הכל אם אמר ׳יקדשו ידיך לעושיהן׳.
המחבר בשלחן ערוך כותב כרמב״ם שההקדש הזה מועיל, אבל הרמ״א מביא את הדעה החולקת שאינו יכול להקדיש.
הב״ח חולק על הרמ״א וכותב שאף שהר״ן מקשה על הרמב״ם אין להקל בדבר, וגם הכסף משנה מעיר שהר״ן עצמו מביא בתשובה (סי׳ מא) ראיה מדברי הרמב״ם.

האומרת ׳איני ניזונת ואיני עושה׳

ציון ג.ד (נח, ב).
גמרא. אמר רב הונא אמר רב: יכולה אשה לומר לבעלה ׳איני ניזונת ואיני עושה׳. קסבר, כי תקינו רבנן מזוני עיקר ומעשה ידיה משום איבה, וכי אמרה ׳איני ניזונת ואיני עושה׳ - הרשות בידה. מיתיבי: תקנו מזונות תחת מעשה ידיה! אימא תקנו מעשה ידיה תחת מזונות... רב ושמואל סברי תקנו מזונות תחת מעשה ידיה ומעה כסף תחת מותר... רב אדא בר אהבה סבר תקנו מזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מעשה ידיה... במאי קמיפלגי? מר סבר מידי דשכיח ממידי דשכיח, ומר סבר מידי דקייץ ממידי דקייץ.
ועוד תקנו חכמים שיהיו מעשה ידי האשה כנגד מזונותיה... לפיכך, אם אמרה האשה ׳איני ניזונת ואיני עושה׳ - שומעין לה ואין כופין אותה. אבל אם אמר הבעל ׳איני זנך ואיני נוטל כלום ממשה ידיך׳ - אין שומעין לו, שמא לא יספיק לה מעשה ידיה במזונותיה, ומפני תקנה זו יחשבו המזונות מתנאי הכתובה.(רמב״ם, אישות יב, ד)
מעשה ידיה - כנגד מזונותיה. לפיכך, אם אמרה ׳איני ניזונית ואיני עושה׳ - שומעין לה, הגה. ועיין לקמן סימן פ. יש אומרים דכל אשה האומרת ׳איני ניזונית ואיני עושה׳ נתבטלה התקנה ואינה יכולה לחזור בה ולומר ׳אני ניזונית ואני עושה׳, ויש חולקין, וכל שאינה ניזונית אין לה כסות, דהוא בכלל המזונות. אבל הבעל שאמר ׳איני זנך ואיני נוטל מעשה ידיך׳ - אין שומעין לו, (אבל יכול לומר ׳צאי מעשה ידיך במזונותיך ומה שאינו מספיק אשלם לך׳).(שו״ע אבן העזר סט, ד)
מעשה ידיה - לבעלה. כיצד? הכל כמנהג המדינה... דחקה עצמה ועשתה יותר מהראוי לה - המותר לבעל.
הגה. ודוקא שנתן לה מעה כסף כל שבוע, כמו שנתבאר לעיל סימן ע, ויכולה אשה לומר ׳איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת המותר׳, אבל הבעל לא יכול לומר כך.(שם פ, א - לא צוין בעין משפט)
כל אשה שתמנע מלעשות מלאכה ממלאכות שהיא חייבת לעשותן - כופין אותה לעשות.
הגה. ואינו זנה עד שתעשה, וכן בית דין משמתין אותה או מוכרין כתובתה לשכור עליה עבד או שפחה, ויש אומרים דכופין אותה בשוטים, וכל זה באומרת ׳איני עושה וניזונית׳, אבל אם אומרת ׳איני ניזונית ואיני עושה׳ - הרשות בידה, וכמו שנתבאר לעיל סימן סט; ויש אומרים דאפילו באומרת ׳איני ניזונית ואיני עושה׳ צריכה לעשות צרכי הבית, ולזה כופין אותה אף על פי שאינה ניזונית.(שם פ, טו)

א. האומרת ׳איני עושה מותר׳.

רב הונא אומר בשם רב שאשה יכולה לומר לבעלה ׳איני ניזונת ואיני עושה׳, והגמרא מוכיחה שריש לקיש שאומר שהבעל יכול לכופה למעשה ידיה חולק וסובר שאין האשה יכולה לומר ׳איני ניזונת ואיני עושה׳. בגמרא להלן (קז, ב) נפסקה הלכה כרב הונא.
בהמשך סוגייתנו מתבאר שלדעת רב ושמואל תיקנו לבעל את מותר מעשה ידיה תמורת מעה כסף, שנותן לה בכל שבוע לצרכיה. מדברי בעל השאילתות (שאילתא ס) משמע שהוא הדין שהאשה יכולה לומר שאינה רוצה מעה כסף ומותר מעשה ידיה יהיה שלה, וכן פוסקים בעל המאור (כג, ב בדפי הרי״ף), הרמב״ן, הרשב״א, הרא״ה, הריטב״א, הרי״ד, הר״ן ורבינו קרשקש.
יתכן שלשיטתם גם כשאינה מפרטת אלא אומרת ׳איני ניזונת ואיני עושה׳ מפרשים שכוונתה גם למותר, וכן כותב הרי״ד במפורש שאם המותר נשאר שלו אינה מרויחה כלום באמירתה, ולכן ברור שהתכוונה שגם המותר יהיה שלה.
לעומתם סוברים הר״י מיגאש (מובא בשטמ״ק), רבינו יונה (מובא בטור), הריא״ז (הלכה ב, ט) והמאירי שאינה יכולה לומר שאינה נוטלת מעה כסף ואינה נותנת מותר מעשה ידיה. רבינו יונה מסביר שהתקנה שמקבלת מזונות תחת מעשה ידיה ניתקנה לטובתה, ולכן יכולה לומר ׳איני ניזונת ואיני עושה׳, מה שאין כן בתקנה של מותר תחת מעה כסף שתיקנו לטובתו שתתן לו מותר משום חינא, ואחר כך תיקנו שיתן לה מעה כסף, לכן אין בידה לוותר.
נימוק אחר כותב המאירי שעל מעשה ידיה יכול הבעל לכופה, וזהו חוב המוטל עליה גם לפני שעשתה מלאכה, וכשאומרת ׳איני ניזונת ואיני עושה׳ פקע שעבוד הבעל. אולם את המותר אין הבעל יכול לכוף אותה לעשות, אלא שמיד כשעשתה זכה בו הבעל, לכן אינה יכולה להתנות מראש שלא יזכה בו.
הנצי״ב בהעמק שאלה תולה את המחלוקת בשאלה האם חיוב מזונות לאשה הוא מדאורייתא או מדרבנן, שאם הוא מדרבנן, ובכל זאת יכולה לומר ׳איני ניזונת ואיני עושה׳ כיון שעיקר התקנה לטובתה, הוא הדין שיכולה לוותר על מעה כסף שתיקנו לטובתה תחת מותר מעשה ידיה. אבל אם החיוב הוא מדאורייתא, וחכמים חייבוה לתת בתמורה למזונות את מעשה ידיה - יכולה לוותר רק על מה שהתורה הקנתה לה, ולא על קבלת מעה כסף והחיוב לתת בתמורה את המותר, שחיוב שניהם מתקנת חכמים.
על דבריו יש להעיר שהרשב״א פוסק כבעל השאילתות על אף שפוסק (נט, ב) שמזונות דאורייתא.
השיטה מקובצת כותב שיתכן שגם לפי שיטת הר״י מיגאש יכולה לומר שאינה נותנת את מותר מעשה ידיה כשעדיין לא עשתה, ורק לאחר שכבר עבדה והותירה אינה יכולה לומר. אותם׳. עם זאת הוא מסיים שעדיין יש לחלק בין מעשה ידיה ומזונות לבין מותר ומעה כסף, וכוונתו שעל מעשה ידיה ומזונות יכולה לוותר גם אחרי שכבר עשתה.
הפני יהושע כותב שאפשר שאין מחלוקת בין הראשונים, והסוברים שאינה יכולה למנוע את המותר מבעלה מתכוונים למי שמקבלת מזונות תחת מעשה ידיה ורק את המותר היא רוצה להשאיר בידה ולוותר על מעה כסף, שכיון שהבעל זן אותה ממילא הוא זוכה בכל, אבל כשמוותרת לגמרי על המזונות אף הם מסכימים שיכולה לוותר גם על מעה כסף ולקבל את מעשה ידיה ואת המותר.
הרמב״ם והמחבר בשלחן ערוך אינם כותבים את הדין במותר, והרמ״א פוסק שהאשה יכולה לומר ׳איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת את המותר׳.

ב. מאילו מלאכות היא נפטרת.

רבינו אפרים (מובא ברשב״א נט, ב ובריטב״א) כותב שהאומרת ׳איני ניזונת ואיני עושה׳ נפטרת דוקא ממלאכות ידיה שתיקנו שתעשה בתמורה למזונות, אבל חייבת לאפות ולבשל ולעשות את שאר המלאכות השנויות במשנה להלן (נט, ב), שכן אלה אינן תחת המזונות אלא משועבדת לעשותן לו בין אם ניזונת ובין אם אינה נזונת.
הרשב״א מוכיח כך מהדיון בגמרא לקמן (סג, א) לגבי הגדרת מורדת, שרבי יוסי ברבי חנינא מפרש שמורדת היינו ממלאכה, מכאן שיש מלאכות שאינה יכולה לפטור את עצמה מהן, ואם מסרבת לעשותן נחשב למורדת.
הריטב״א מגדיר שנפטרת רק ממלאכות כמו עשייה בצמר וכיוצא בזה, שמהן היא משתכרת ואותן תיקנו לבעל תחת מזונות, אך אינה נפטרת מחיובה לשמש את הבעל בשאר מלאכות, כמו אפייה, בישול, הצעת המיטה והנקת בנה.
כיוצא בזה כותב הרמב״ן בחידושיו (סג, א) שהמורדת מחמת מלאכה היא זו המסרבת לעשות את שש המלאכות המנויות במשנה (נט, ב), אך אינה נחשבת כמורדת כשמסרבת לעשות בצמר, שגם זו מלאכה הנזכרת במשנה, מפני שעל מלאכה זו יכולה לומר שאינה ניזונת ואינה עושה. לעומת זאת בספר הזכות (כו, ב בדפי הרי״ף) כותב הרמב״ן שנחשבת מורדת אף על המלאכה שעושה בצמר, ומוכיח כך מהירושלמי (הלכה ח) האומר שהאשה נחשבת מורדת בשבע מלאכות, משמע שהמלאכה בצמר נחשבת כאחת המלאכות שנעשית עליה מורדת. אולם הרא״ה (סג, א) ורבינו קרשקש (סג, א) מפרשים שאף הירושלמי אינו מונה את המלאכה הזו בין המלאכות שהאשה נעשית עליהן מורדת.
לעומת הראשונים האלה כותבים התוספות (סג, א ד״ה רב הונא) והרא״ש (סי׳ לא) שאם אומרת ׳איני ניזונת ואיני עושה׳ נפטרת אף מהמלאכות המנויות במשנה. עם זאת כותבים התוספות שמסתבר שמזיגת הכוס, הצעת המיטה ורחיצת פניו, ידיו ורגליו חייבת לעשות לו בכל אופן כשם שחייבת לעשות אשה שהכניסה לבעלה שפחות, כמבואר בגמרא להלן (דף סא, א).
הרמב״ם בהלכה שלפנינו כותב שאם האשה אומרת ׳איני ניזונת ואיני עושה׳ שומעים לה ואין כופים אותה.
בפרק כא מפרט הרמב״ם את המלאכות שהאשה עושה לבעלה, ומסיים (כא, י) שכל אשה שתימנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשותן - כופים אותה ועושה, אפילו בשוט. הראב״ד משיג עליו וכותב שמעולם לא שמע שמייסרים נשים בשוטים, אלא ממעט לה צרכיה ומזונותיה עד שתיכנע.
הטור (סי׳ פ) מבין מדברי הרמב״ם שפוסק כרבי יוסי ברבי חנינא שמורדת ממלאכה יש לה דין מורדת, ומקשה מדוע אם כן הוא כותב שכופים אותה בשוטים לעשות מלאכה, ואינו כותב שמקבלת את העונש הנזכר במשנה (סג, א) לפחות מכתובתה.
הבית יוסף חולק על הטור ומפרש שהרמב״ם פוסק כרב הונא שרק למורדת מתשמיש יש דין מורדת ולא למורדת ממלאכה, שהרי יכולה לומר ׳איני ניזונת ואיני עושה׳, אלא שאם אינה אומרת זאת ואינה רוצה לעשות מלאכה כופים אותה לעשות מלאכה. בהסבר שני הוא מבאר שבאמירת ׳איני ניזונת ואיני עושה׳ יכולה לפטור את עצמה רק ממלאכת צמר, אבל את שאר כל המלאכות המנויות במשנה חייבת לעשות בכל אופן.
המחבר בשלחן ערוך כותב כלשון הרמב״ם, והרמ״א (פ, טו) מביא את שתי האפשרויות הנזכרות בבית יוסף: לפי האחת כופים אותה רק כשניזונת מבעלה ואינה רוצה לעשות, אבל כשאומרת ׳איני ניזונת ואיני עושה׳ הרשות בידה, ולפי השניה אפילו כשאומרת ׳איני ניזונת ואיני עושה׳ כופים אותה לעשות צורכי הבית.

ג. הפטור של הבעל.

הרא״ה והר״ן כותבים שמסתבר שכסות בכלל מזונות, וכשם שניזונת לעצמה כך מתפרנסת לעצמה.
כך כותבים גם הריטב״א והנמוקי יוסף, אך מוסיפים שהבעל חייב ברפואתה, כשם שהיא ממשיכה להתחייב במלאכות של שימוש, כגון אפייה, בישול, והצעת המיטה.
הבית שמואל (סט סק״א) כותב שהר״ן כותב כך לשיטתו שסובר שכסות ומזונות חיובם מדרבנן, אבל לפי שיטת המגיד משנה והרא״ש שמזונות מדרבנן וכסות מדאורייתא מסתבר שלא התכוונה לוותר גם על הכסות. לפי דרכו הוא תמה על הרמ״א שכותב על פי הר״ן שכל שאינה ניזונת אף אין לה כסות. אולם החזון איש (סי׳ עא, ח) כותב שאין מי שחולק בענין זה, וגם אם חיוב הכסות מדאורייתא הרי תיקנו מעשה ידיה תחת מזונות וכסות, וכיון שאינה עושה אינה זוכה בכסות.

ד. האם יכולה לחזור בה.

הרא״ה כותב שיש אומרים שכיון שאמרה ׳איני ניזונת ואיני עושה׳ מיד נתבטלה תקנתה ושוב אינה יכולה לחזור ולומר שרוצה לעשות ולקבל מזונות.
הריטב״א, הר״ן ורבינו קרשקש מביאים את דבריו ומבארים שאינו בדין שתוכל לשנות את דעתה ובכל פעם שלא תמצא מלאכות להשתכר בהן תחזור בה ותאמר שרוצה לקבל מזונות.
לעומתם כותבים התוספות (מז, ב ד״ה זימנין), הרא״ש (פ״ד סי׳ י) ורבינו ירוחם (מישרים נתיב כג ח״ה) שיכולה לחזור בה בכל פעם שתרצה.
הריטב״א כותב בטעם שיטה זו שחיוב המזונות בכל יום הוא חיוב חדש, וויתור של יום אחד אינו משפיע על היום השני.
יתר על כן, התוספות הרא״ש מסתפקים אם יכולה בכלל לומר שאינה ניזונת לעולם, אולם רבינו ירוחם כותב בפשטות שיכולה.
הרמ״א מביא בשלחן ערוך את המחלוקת אם יכולה לחזור בה, ואינו מכריע.
ציון ה.
עיין בירור הלכה לגיטין יב, א ציון א.ו.ז.
אלא לדעת רב שמואל בר יהודה, קמייתא [התקנה הראשונה] משום סימפון ובתרייתא [והאחרונה] גם כן משום סימפון, ואם כן מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] בין טעמם של הראשונים לטעמם של האחרונים?
However, according to Rav Shmuel bar Yehuda, the first ruling was due to abrogation and the latter ruling was also due to abrogation. If so, what is the difference between the reasoning of the initial version of the mishna and the decision of the court that convened after them?
רי״ףרש״יריטב״אמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ בְּדִיקַת חוּץ מָר סָבַר בְּדִיקַת חוּץ שְׁמָהּ בְּדִיקָה וּמָר סָבַר בְּדִיקַת חוּץ לֹא שְׁמָהּ בְּדִיקָה.:

The Gemara answers: The practical difference between them is with regard to superficial investigation, i.e., the investigation that could have been conducted on his behalf by his female relatives, which could have been only a superficial investigation. One Sage holds that superficial investigation is considered a valid investigation, and therefore once he requested to marry her and the marriage date arrived, there is no concern of a later abrogation, and one Sage holds that superficial investigation is not considered a valid investigation, and consequently there is still concern that when he consummates the marriage he will find some blemish on her and abrogate the marriage.
רי״ףרש״ירשב״אריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מר סבר – משנה ראשונה.
בדיקת חוץ – שבדקה ביד קרובותיו.
שמה בדיקה – וקודם שיוציא מעותיו במזונותיה כבר בדקה הלכך תו לא חיישינן לסימפון וב״ד של אחריהם סברי אינה בדיקה עד שמתייחד עמה הוא עצמו ובודקה.
איכא בינייהו בדיקת חוץ. מר סבר בדיקת חוץ שמה בדיקה ומר סבר כלומר, בית דין של אחריהם אמרו בדיקת חוץ לא שמה בדיקה, פירוש: בדיקה שעל ידי קרובות ובאין שם מרחץ בעיר, אבל אם יש שם מרחץ בעיר בדיקת חוץ בדיקה מעליא היא ועדיפה מכניסה לחופה, דשפיר בדקי לה קרובות על ידי מרחץ, וכדאמרינן בפרק המדיר (כתובות עה:) היו בה מומין בעודה בבית אביה וכו׳ נכנסה לרשות הבעל צריך להביא ראיה שעד שלא נתארסה היו בה מומין אלו והיה מקחו מקח טעות דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים במה דברים אמורים במומין שבסתר אבל במומין שבגלוי אינו יכול לטעון, ואם יש עמו מרחץ באותה העיר אף מומין שבסתר אינו יכול לטעון מפני שבודקה ביד קרובותיו. אלא מיהו לענין אכילת תרומה אינה אוכלת עד שתכנס לחופה, כדי שלא תחלוק בארוסה. עד כאן הראב״ד ז״ל.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

וכתב הרשב״א ז״ל איכא בינייהו בדיקת חוץ מ״ס בדיקת חוץ שמה בדיקה ומ״ס כלומר ב״ד של אחריהם אמרו בדיקת חוץ לא שמה בדיקה פי׳ בדיקה שעל ידי קרובות וכשאין שם מרחץ בעיר אבל אם יש שם מרחץ בדיקה מעליא היא ועדיפא מכניסה לחופה דשפיר בדקי לה קרובות על ידי מרחץ וכדתנן בפ׳ המדיר היו בה מומין בעודה בית אביה וכו׳. נכנסה לרשו׳ הבעל הבעל צריך להביא ראיה שעד שלא נתארסה היו בה מומין והיא מקח טעות דברי ר׳ מאיר וחכמים אומרים בד״א במומין שבסתר אבל במומין שבגלוי אינו יכול לטעון ואם יש עמו מרחץ באותה העיר אף מומין שבסתר אינו יכול לטעון מפני שבודקה ביד קרובותיה אלא מיהו לענין אכילת תרומה אינה אוכלת עד שתכנס לחופה כדי שלא נחלוק בארוסה. הראב״ד ז״ל. עכ״ל הרשב״א ז״ל:
מתני׳ המקדיש מעשה ידי אשתו שהיא עתידה לעשות אפי׳ קי״ל אדם מקדיש דשלב״ל אין הקדשו הקדש והרי היא עושה ואוכלת אי לרב הונא דאמר בגמרא אפי׳ הבעל רוצה להעלות לה מזונות יכולה היא שתאמר לו איני נזונת משלך ואיני עושה לצרכך דמעשה ידיה לא משתעבדי אלא משום איבה הלכך לא חייל עלה הקדש והרשות בידה לעשות לעצמה אי לריש לקיש דמוקים לה כשאינה נזונת דהשתא לא שייך כלל במעשה ידיה דניחול עלה הקדש דהא מזונות תקנו תחת מעשה ידיה. והמותר לאו אמקדיש מעשה ידי אשתו קאי אלא מילתא באפי נפשה היא כדמוכח בגמרא וה״ק אם לא הקדיש מעשה ידי אשתו אלא המותר שהקדיש מה שהיא עושה יותר על שיעור חכמים שפסקו עליה לעשות לו בשדה דאמרינן לקמן מה היא עושה לו וכו׳ ובעל שייך ביה באותו מותר שתחת אותו מעה שהיה נותן לה לצרכיה כדלקמן במתני׳ תקנו לו מותר מעשה ידיה כדאמרן לקמן בגמרא. פלוגתא דר״מ ור׳ יוחנן מפרש בגמרא. רש״י ז״ל במהדורא קמא. וכן פי׳ במהדורא בתרא וז״ל מעשה ידי אשתו. במתני׳ מפני מה היא עושה לו משקל חמש סלעים וכו׳. הרי זו עושה ואוכלת. אין מעשה ידיה קדוש על פיו ובגמרא מפרש לה. המותר הקדיש את מותר ידי אשתו מה שהיא עושה לו יותר על הראוי שפסקו חכמים ולא הקדיש מעשה ידיה עצמן והמותר קנוי לו במעה כסף שתקנו לה חכמים שיתן לה בכל שבת מעה כסף לצרכיה לבד המזונות כדתנן במתני׳. ר״מ אומר הקדש וכו׳. מפרש בגמרא. ע״כ פירוש לפירושו אי נפרש דכי קתני המותר וכו׳ קאי אמקדיש מעשה ידי אשתו ניחא דהכי קתני המקדיש מעשה ידי אשתו פירוש שהקדיש כל מעשה ידיה אבל למאי דבעי לפרושי ז״ל דהמותר לא קאי אמקדיש אלא מילתא באפי נפשה קתני צריך לדחוק ולפרש דכי קתני המקדיש מעשה ידי אשתו לאו היינו כל מעשה ידי אשתו אלא שיעור אחד מוגבל וזה דוחק דלישנא דמתניתין משמע דכל מעשה ידי אשתו קאמר ותירץ רש״י ז״ל דכיון דבמתני׳ קא מפרש מה היא עושה לו וכו׳ הוה ליה כמאן דמפרש הכא מהו הקדשו וכאלו קאמר המקדיש מעשה ידי אשתו המפורש בדוכתיה וכ״ש דבמתני׳ דבפרקין קא מפרש לה. וא״ת ולשיטת רש״י למה ליה למיתני הרי זו עושה ואוכלת הוה ליה למיתני אינו הקדש ואי נפרש דכי קתני המותר וכו׳ קאי אמקדיש מעשה ידי אשתו ניחא אבל לשיטת רש״י קשיא ולמאי דכתבו התוספות לקמן בגמרא בסמוך דאי זן אותה ממש בשעה שמקדיש הרי מעשה ידיה קדוש וכדבעינן למכתב קמן בס״ד א״ש דלהכי לא קתני אין הקדשו הקדש דלא לישתמע דאפי׳ בזן אותה קאמר אבל השתא דקתני הרי זו עושה ואוכלת משמע שפיר דמשום מזונותיה קא אתינן עליה ואי זן אותה הויא הקדשו הקדש ומיהו משמע לו דרש״י סבירא ליה כדבעינן למכתב בס״ד ומ״מ י״ל דאי לרב הונא הרי טעמא דמתני׳ משום דמציא למימר איני ניזונת ואיני עושה ואי לר״ל משום דאינה נזונת וכדהאריך הרב ז״ל במהדורא קמא וכיון דמכל מקום משום מזונותיה אתינן עליה להכי קתני הרי זו עושה ואוכלת וזהו מ״ש במהדורא בתרא ה״ז עושה ואוכלת. אין מעשה ידיה קדוש על פיו ובגמרא מפרש לה. ע״כ:
כתב הרא״ש וז״ל והמותר פרש״י הקדיש מותר מעשה ידיה ולא הקדיש מעשה ידיה ממש ופשטא דמתני׳ לא משמע הכי אלא ארישא קאי שהקדיש מעשה ידיה ועושה ואוכלת כשיעור המפורש במשנה שזה נתקן תחת מזונותיה והמותר שאינו תחת מזונות בו נחלקו ומה שפרש״י ז״ל כן כדי לתקן לישנא דגמרין כמו שאפרש בס״ד. ע״כ:
והתוספות ז״ל מפרשין משנתנו דארישא קאי ונדחקו הרבה בפירוש הסוגיא וכדבעינן למיכתב בס״ד וכן פירש ה״ר ישעיה מטראני וז״ל המקדיש מעשה ידי אשתו וכו׳. פי׳ אפילו למאן דאמר שאין האשה יכולה לומר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה אתיא מתני׳ וטעמא דמלתא מפני שיכול להערים ולומר איני רוצה לזונך והיא זקוקה להתפרנס ממעשה ידיה הלכך הרי זו עושה ואוכלת ואין ההקדש חל על מעשה ידיה מפני שמעשה ידיה הרי שלה שאם לא יפרנסנה בעלה שתתפרנס ממנו והמותר מה שעשתה יתר על מזונותיה שאותו המותר הוא של בעל והכי תניא בתוספתא המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זה מעלה לה מתוכן פרנסה והשאר הקדש. ר״מ אומר הקדש דקסבר אדם מקדיש דשלב״ל ר׳ יוחנן הסנדלר אומר חולין דקסבר אין אדם מקדיש דשלב״ל ע״כ. אזיל בשיטת הרא״ש ואינו כפירושו ממש דוק ותשכח:
ותלמידי ה״ר יונה ז״ל כתבו וז״ל מעשה ידי אשתו פי׳ מעשה ידיה של אשה הם של בעל כדאמרינן תקנו מזונות תחת מעשה ידיה שהבעל חייב לתת לאשתו מזונות וכל מה שתעשה האשה של הבעל והיאך לא יחול ההקדש עליהן י״ל דכיון שהאשה יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה ושוב אין לבעל זכות במעשה ידיה והכא כמי שאמרה דמי ואין ההקדש חל עליהן ואפי׳ ר״מ דאמר אדם מקדיש דבר שלב״ל מודה דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו והכא אין לו שום זכות במעשה ידיה ומש״ה קתני הרי זו עושה ואוכלת. והמותר ר״מ אומר הקדש לכאורה נראה שר״ל מה שתותיר ממעשה ידיה על מה שצריכה למזונות יהיה הקדש וצריך לשאול מאי קאמר דכיון שעיקר מעשה ידיה אינם של בעל ואינם של הקדש שלא חל עליהן שם הקדש היאך נאמר שעל המותר יחול הקדש ומתרץ בגמרא רב ושמואל דאמרי תרווייהו במותר לאחר מיתה כלומר כשתמות האשה יורש את אשר הותירה משבעה יהיה קדוש וצריך לדקדק על זה התירוץ שעושין בגמרא שהיאך אפשר שנאמר שאין הקדש חל על מעשה ידיה כלל שאינם של בעל ולכשתמות וזכה הבעל בהן יחול עליהן הקדש והוא לא הקדיש אלא מעשה ידיה בשעתן כלומר אם אומר אדם שדה שלי מקודשת תרצה לומר שאם יקחנה ממנו יחול עליה ההקדש נהי שאם היה אומר שדה של חברי קדושה לכשאקחנה ממנו אז ודאי אם יקח אותה תהיה קדושה אך נהי נמי שאם היה יד מעשה אשתו קדוש לאחר מיתה אז ודאי יהיה קדוש אבל הוא לא הקדיש אלא מעשה ידיה וכיון שלא זכה בהן מן הטעם שכתבנו לא חל הקדש עליהן אף על פי שזכה בהן אח״כ וכתב רש״י בפירושיו והמותר הקדיש המותר נראה שר״ל כי ודאי כשאמר אני מקדיש המותר לאחר מיתה רצה לומר וכמו שפירש ואמר אני מקדיש המותר מעשה ידי אשתי לאחר מיתה ואם תאמר והרי בגמרא מעמיד משנתנו במעלה לה מזונות י״ל דלאו דוקא במעלה לה מזונות אלא רוצה לעלות והיא אינה רוצה לקבל הרי זו עושה ואוכלת ועדיין דברים הללו צריכים לעיין בסוגיית הגמרא. עד כאן:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמרא מר סבר בדיקת חוץ. כבר בארנו בס״ד בדף מ״ח ע״ב ע״ש:
רש״י ד״ה המותר וכו׳. נראה דמפרש כרב ושמואל וכללות המשנה הוא דבהקדיש מעשה ידי אשתו אף דהם שלו דמיירי בניזונת וההקדש חל עליהם. אפ״ה אין הם קדושים קדושה גמורה על פיו מפני שיכולה אח״כ לומר איני ניזונת ואיני עושה. והדר נקט המותר שאינו שלו כלל מפני שהוא מותר מה׳ סלעים שתקנו לו ומיירי באינו מעלה לה מעה כסף. אפ״ה הוא הקדש לאחר מיתתה אף דהוי דשבלב״ל. והא דלא נשמע זה מרישא. דמשמע דוקא משום שהיא אומרת איני ניזונת. ועושה ואוכלת הא לאו הכי הוא קדוש אע״ג דכל מעשה ידיה הוי דבר שלא בא לעולם. דמ״מ לאחר מיתה גרע טפי דלא עבידי דאתו. וה״ה דה״מ לאשמעינן במעשה ידיה עצמן כשאינה ניזונית בשעת הקדש אלא דכולא בניזונית מיירי כמו שפי׳ רש״י לקמן ויבואר שם בס״ד. מיהו מה שפירש״י ולא הקדיש מעשה ידיה עצמן ולא פי׳ שהקדיש הכל אלא דקמ״ל דמותר שאינו שלו אפ״ה קדוש לאחר מיתה. נראה מזה דס״ל לרש״י כשיטת הפוסקים בח״מ סימן ר״ט וסימן ר״ג דהקונה דבר שלא בא לעולם עם דבר שבא לעולם קנה שניהם (ועיין לעיל בר״פ דף ל״ה ע״ב שכתבנו שם דזו היא שיטת רש״י שם ג״כ) ואם כן אם הקדיש מעשה ידיה עצמן והם קדושים בחייו חייל נמי ממילא אף על המותר אחר כך וע״כ צריך לומר שלא הקדיש מעשה ידיה עצמן ועיין עוד לקמן בסוגיא מבואר יותר. וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] מחלוקת לענין בדיקת חוץ, כלומר, הבדיקה הראשונה שבדק ביד קרובותיו, והן יכלו לבדוק רק בדיקה שטחית. שמר [חכם זה] של המשנה הראשונה סבר כי בדיקת חוץ שמה בדיקה, ולכן כיון שתבעה להינשא והגיע הזמן, הרי היא כאשתו, ומאחר שבדקה על ידי קרובותיו אין לחשוש עוד לסימפון. ומר [וחכם] זה, בית דין אחרון, סבר שבדיקת חוץ לא שמה בדיקה ועדיין יש לחשוש שמא, כאשר יתייחד איתה, ימצא בה מום ויתחרט על הנישואין.
The Gemara answers: The practical difference between them is with regard to superficial investigation, i.e., the investigation that could have been conducted on his behalf by his female relatives, which could have been only a superficial investigation. One Sage holds that superficial investigation is considered a valid investigation, and therefore once he requested to marry her and the marriage date arrived, there is no concern of a later abrogation, and one Sage holds that superficial investigation is not considered a valid investigation, and consequently there is still concern that when he consummates the marriage he will find some blemish on her and abrogate the marriage.
רי״ףרש״ירשב״אריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) מתני׳מַתְנִיתִין: אהַמַּקְדִּישׁ מַעֲשֵׂה יְדֵי אִשְׁתּוֹ הֲרֵי זוֹ עוֹשָׂה וְאוֹכֶלֶת הַמּוֹתָר רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר הֶקְדֵּשׁ רַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר אוֹמֵר בחוּלִּין.:

MISHNA: If one consecrates his wife’s earnings, meaning anything she produces, such as thread that she spins from wool, which, according to the Sages’ ordinance, belongs to her husband, she may work and sustain herself from her earnings, as the consecration is ineffective. However, there is a dispute with regard to the surplus, meaning any earnings she produces in excess of the amount she is required to produce for her husband. Rabbi Meir says: The surplus is consecrated property, and Rabbi Yoḥanan the Cobbler says: The surplus is also non-sacred.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילפסקי רי״דבית הבחירה למאיריריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ מעשה ידי אשתו – במתני׳ (לקמן דף סד:) מפרש מה היא עושה לו משקל חמש סלעים כו׳.
הרי זו עושה ואוכלת – אין מעשה ידיה קדוש על פיו ובגמרא מפרש לה.
המותר – הקדיש את מותר מעשה ידי אשתו מה שהיא עושה לו יותר על הראוי שפסקו חכמים ולא הקדיש מעשה ידיה עצמן והמותר קנוי לו במעה כסף שתקנו לה חכמים שיתן לה בכל שבת מעה כסף לצורכיה לבד המזונות כדתנן במתניתין.
רבי מאיר אומר הקדש כו׳ – מפרש בגמרא.
משנה. ה. המקדש מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת. כלו׳, המקדש ידי אשתו שהיא עתידה לעשות, וסבירא ליה לר׳ מאיר דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, הילכך היה חל עליו שם הקדש, ויפסיד הבעל מעשה ידיה. וכיצד תעשה האשה שלא יפסיד הבעל, תאמר לבעלה איני רוצה להתפרנס מנכסיך וגם לא תזכה במעשה ידי, אלא ממה שאשתכר מאחרים אוציא בפרנסתי.
המותר. כלומ׳, ואם היא מרווחת יותר ממה שהיא מוציאה במזונות ובאותו מותר זכה בו הבעל מיד, והילכך חל שם הקדש עליו כיון דסבירא ליה לר׳ מאיר דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. ומפרש בגמ׳ דלא הוי קדיש אלא עד לאחר מיתתה, אבל מחיים לא, דשמא תחלה היא חדש או שנה ולא תוכל לעשות מלאכה, ולא יהיה בידה ממה שתתפרנס, הילכך לא מיקרי מותר אלא עד שתמות.
ור׳ יוחנן הסנדלר סבר אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, הילכך אפילו לאחר מיתה לא קדיש.
והוא הדין דפליג ר׳ יוחנן הסנדלר ברישא, דלדעתיה אפילו יעלה לה הבעל מזונות אינו חל שם הקדש עליו כלל, כיון דאינו בעולם בשעה שיצא הקדש מפיו, אלא נטר ליה לר׳ מאיר עד דסליק מילתיה, והדר פליג אכולה מילתא.
ותרוייהו סבירא להו דמזונות עיקר ומעשה ידיה לבעל משום איבה, הילכך אם רוצה לומר לבעלה איני נזונת ואיני עושה, הרשות בידה, דתו ליכא איבה עלה, כיון שלא תתפרנס ממנו. דאי הוה סבירא להו דמעשה ידיה לבעל מן התורה ומזונות תקנת חכמים דתקינו לה לטובתה, לא הוה יכולה למימ׳ לבעלה איני עושה, וכיון דסבירא ליה לר׳ מאיר דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, הילכך חייל מיד הקדש על מעשה ידיה בעל כרחה, כיון שרוצה הוא לזונה אע״פ שהיא אינה רוצה.
גמרא. הלכה כר׳ יוחנן הסנדלר, דסבר שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם.
והמשנה שפירשתיה, המותר, ר׳ מאיר אומ׳ הקדש ור׳ יוחנן הסנדלר אומ׳ חולין, במה שהיא אינה יכולה לאכול והיא מותירה משבעה, ובשאין מעלה לה הבעל לא מזונות ולא מעה כסף לצרכה. מיהו אליבא דגמרא אינה מתפרשת כן, דבגמ׳ משמע כך, דהאי המותר לאו אמקדיש מעשה ידי אשתו קאי, אלא מילתא באפי נפשה היא, והכי קאמ׳, אם לא הקדיש מעשה ידי אשתו אלא המותר, שהקדיש מה שהיא עושה יותר על שיעור חכמים שפסקו עליה לעשות לו בשבת, דאמרי׳ לקמן כמה היא עושה לו וכו׳, ובעל שייך ביה באותו מותר, שתחת אותה מעה שהיה נותן לה לצרכה, כדלקמן במתני׳, ומוקים לה בגמ׳ במעלה לה מזונות חוץ ממעה כסף, ופשיט׳ לן דמחיים לא קדיש אותו מותר אפי׳ אליבא דר׳ מאיר דסבירא ליה אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, דכיון דלא יהיב לה מעה כסף, דין הוא שיהא אותו מותר שלה כל ימי חייה לעשות ממנו צרכיה. אלא לאחר מיתה פליגי ר׳ מאיר ור׳ יוחנן הסנדלר, אי קדיש או לא. דלר׳ מאיר קדיש, דסבר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ואע״פ דכשבא לעולם נמי אינו שלו, כי הכא, דמחיים אין לו בו כלום אלא עד שתמות היא ויירשנה, אפי׳ הכי חייל ביה הקדש, וקדיש לאחר מיתתה. ור׳ יוחנן הסנדלר סבר אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, וכל שכן הכא דאיכא תרתי, דאפי׳ כשיבוא לעולם אינו שלו מיד אלא לכשתמות היא ויירשנה, הילכך לא חייל באותו מותר הקדש כלל.
מתני׳ המקדיש מעשה ידי אשתו ה״ז עושה ואוכלת והמותר ר״מ אומר הקדש ור״י הסנדלר אומר חולין. פי׳ אפי׳ למ״ד שאין האשה יכולה לומר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה אתיא מתני׳ וטעמא דמילתא מפני שיכול להערים ולומר איני רוצה לזונך והיא זקוקה להתפרנס ממעשה ידיה הלכך ה״ז עושה ואוכלת ואין ההקדש על מע״י חל מפני שהוא שלה. שאם לא יפרנסה בעלה תתפרנס היא ממנו והמותר מה שעשת יתר על מזונותיה של בעל [והכי תניא בתוספתא המקדיש מע״י אשתו ה״ז מעלה לה מתוכן פרנסה והשאר הקדש] ר״מ אומר הקדש דקסבר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אר״ה א״ר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה. פי׳ להאי סברא אפי׳ אותו המותר שעושה יתר על מזונותי׳ הוא שלה דאל״ה מאי מרווחת האשה בכך. א״ו הכל שלה ומפני שעושה יתר על מזונותי׳ מפני זה אומרת לבעלה איני ניזונת ואיני עושה:
ואי קשיא והאמרינן לקמן קונם שאני עושה לפיך א״צ להפר אלמא שמעשה ידיה הוא משועבד לבעל ואין הנדר חל עליו ואי אמרת יכולה אשה לומר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה אמאי לא חייל. תשובה אע״ג דמציא למימר כ״ז שלא אמרה משועבד הוא מע״י לבעל והילכך א״צ להפר מיתיבי תיקנו מזונות תחת מע״י וקסבר מזוני עיקר ומע״י משום איבה וכך הלכה דהכי פסיק תלמודא כר״ה א״ר דאמר יכולה אשה שתאמר וכו׳. נימא מסייע ליה המקדיש ידי אשתו ה״ז עושה ואוכלת מאי לאו דניזונית. פי׳ שהבעל חפץ לזונה ואפ״ה היא עושה ואוכלת וטעמא דמילתא משום דמצי למימר א״נ וא״ע וכל מע״י שלה ואין ההקדש חל עליו ואפילו המותר שלה כדפי׳ והאי והמותר ר״מ אומר הקדש (שהוא) [היינו] לאחר מיתה שמה שנשאר לה ממע״י יורשה הבעל לאחר מיתתה והלכך ההקדש חל עליו שאדם מקדיש דשלב״ל:
המשנה השלישית והכונה במה שנתגלגל בה לבאר עם החלק השני והוא שאמר המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת והמותר ר׳ מאיר אומר הקדש ר׳ יוחנן הסנדלר אומר חולין אמר הר״ם ומהעקר הנעשה על זה אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ולזה הלכה כר׳ יוחנן הסנדלר:
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

וז״ל ה״ר יהונתן הכהן ז״ל המקדיש מעשה וכו׳. שהיא עתידה לעשות וסבירא ליה לר״מ דאדם מקדיש דשלב״ל הלכך היה חל שם הקדש ויפסיד מעשה ידיה וכיצד תעשה האשה שלא יפסיד הבעל תאמר לבעל איני רוצה להתפרנס מנכסיך וגם לא תזכה במעשה ידי אלא ממה שאשתכר מאחרים אוציא בפרנסתי. המותר כלומר ואם היא מרווחת יותר ממה שהיא מוציאה במזונות ובאותו מותר זכה בו הבעל מיד והלכך חל שם הקדש עליו כיון דס״ל לר״מ אדם מקדיש דשלב״ל ומפרש בגמ׳ דלא קדיש אלא עד מיתתה אבל מחיים לא דשמא תחלה היא חדש או שנה ולא תוכל לעשות מלאכה ולא יהיה בידה ממה שתתפרנס לכך לא מיקרי מותר אלא עד שתמות ור׳ יוחנן הסנדלר ברישא נמי פליג דלדעתיה אפי׳ יעלה לה הבעל מזונות אינו חל עליו שם הקדש כלל דאינו בעולם בשעה שיצא הקדש מפיו אלא נטר ליה לר״מ עד דסליק מילתיה והדר פליג אכולה מילתא ותרווייהו ס״ל דמזונות עיקר ומעשה ידיה לבעל משום איבה הלכך אם רוצה לומר לבעל איני ניזונת ואיני עושה הרשות בידה דתו ליכא איבה עלה כיון שלא תתפרנס ממנו דאי הוה ס״ל דמעשה ידיה לבעל מן התורה ומזונות תקנת חכמים דתקינו לה לטובתה לא הוה יכולה למימר לבעלה איני עושה וכיון דס״ל לר׳ מאיר דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם הלכך חייל מיד הקדש על מעשה ידיה בעל כרחה כיון שהוא רוצה לזונה אע״פ שהיא אינה רוצה עכ״ל במשנה.
ושוב כתב בגמרא וז״ל המשנה שפרשתיה המותר ר״מ אומר הקדש כו׳. ובמה שהיא אינה יכולה לאכול והיא מותירה משבעה ובשאין מעלה לה הבעל לא מזונות ולא מעה כסף מיהו אליבא דגמרא אינה מתפרשת כן דבגמרא משמע כך דהאי המותר לאו אמקדיש ידי אשתו קאי אלא מלתא באפי נפשה היא וה״ק אם לא הקדיש ידי אשתו אלא המותר שהקדיש מה שהיא עושה יותר על שיעור חכמים שפסקו עליה לעשות בשבת דאמרינן לקמן וכמה היא עושה לו ובעל שייך ביה במותר שתחת מעה כסף שהיה נותן לצורכה כדלקמן במתני׳ ומוקי לה בגמרא במעלה לה מזונות חוץ ממעה כסף ופשיטא לן דמחיים לא קדיש אותו מותר אפילו לר״מ דס״ל אדם מקדיש דשלב״ל דכיון דלא יהיב לה מעה כסף דין הוא שיהא אותו המותר שלה כל ימי חייה לעשות ממנה צורכיה אלא לאחר מיתה פליגי דלר״מ קדיש דסבר אדם מקדיש דשלב״ל ואע״פ דכשבא לעולם נמי אינו יכול כי הכא דמחיים אין לו בו כלום אלא עד שתמות היא ויירשנה אפ״ה חייל ביה הקדש וקדיש לאחר מיתתה ור׳ יוחנן סבר אין אדם מקדיש דשלב״ל וכ״ש הכא דאיכא תרתי דאפי׳ כשיבוא לעולם אינו שלו מיד אלא לכשתמות היא ויירשנה הלכך לא חייל באותו מותר הקדש כלל. ע״כ:
ועוד מצינן לפרושי מתני׳ בענין אחר המקדיש ידי אשתו פי׳ דהקדיש כל מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת פי׳ לא חל ההקדש כלל דלעולם היא עושה ואוכלת ואפילו מה שיותר נמי ממעשה ידיה שכנגד מזונותיה לא קדיש דכיון דאיהו הקדיש מעשה ידיה סתם והרי עיקר מעשה ידיה משועבדים למזונותיה ולא חל עליהן שם הקדש הרי נסתלק מכאן שם הקדש מכל וכל ועוד דאין כאן מותר דשמא מה שהותירה היום תצטרך אותו למחר שלא תוכל לעשות מלאכה כל כך ואפילו כנגד מזונותיה וכמו שכתב רבי יהונתן ז״ל בפירוש המשנה וכדכתיבנא ולאחר מיתה נמי לא קדיש דאיהו לא נתכוון להקדיש אלא מעשה ידיה בשעתן וכיון דלא קדישי בשעתן היאך יקדישו לאחר מיתה. המותר פירוש אם הקדיש בפירוש מה שיותיר ממעשה ידיה שכנגד מזונותיה ר׳ מאיר אומר הקדש למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה לרב ושמואל דסברי דמעה כסף תחת מותר והוא אינו מעלה לה מעה כסף הרי כל ימי חייה הם שלה ומיהו לאחר מיתה הוא קדוש דהוה ליה כמי שקדיש בפי׳ מה שיותיר לאחר מיתה דלא הויא מותר עד ההיא שעתא וכמו שכתבו תלמידי רבינו יונה ז״ל וכדכתיבנא לעיל ולרב אדא בר אהבה מחיים קדיש דכיון שמעלה לה מזונות הרי המותר שלו. כך היה נראה לפרש על פי דרכו של רש״י ז״ל דפירש דכי קתני המותר מילתא באפי נפשה קאמר ומיהו רש״י ז״ל לא פי׳ כן והדין עמו וכדבעינן למיכתב לקמן בגמרא. בס״ד:
גמרא יכולה אשה לומר לבעלה איני ניזונת כתבו התוס׳ לעיל בפ׳ נערה גבי הא דתניא תקנו מזונות תחת מעשה ידיה בדבור המתחיל זימנין דלא מלו וז״ל טעמא דרב הונא משום דאינה מפקעת התקנה לגמרי שאם אמרה היום איני ניזונת ואיני עושה אם רצתה למחר או כשתרצה לומר הריני עושה הרשות בידה.
וכן כתב הריטב״א ז״ל בשמם וז״ל דעת התוספות כי אף ע״פ שאמרה האשה בבית דין איני ניזונת ואיני עושה אם רצתה למחר או כשתרצה לומר הריני עושה לך וניזונית משלך הרשות בידה דמזונות דכל יומא חוב הוא באפי נפשה אבל מורי הרא״ה ז״ל היה אומר דכיון שאמרה כן בפעם אחד בב״ד פקעה מינה תקנת מזונות דלא ליהוו מילי דרבנן כי חוכא ונראין דבריו ז״ל. עד כאן:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

משנה המקדיש מעשה ידי אשתו כו׳ ופירש״י במתניתין מפרש מה היא עושה לו משקל ה׳ סלעים כו׳ עכ״ל. ונראה לכאורה מפירושו דהאי בבא דרישא איירי שלא הקדיש אלא עיקר מעשה ידיה בלבד ולא המותר מה׳ סלעים כי היכי דמפרש רש״י נמי בסיפא דאיירי שלא הקדיש אלא המותר בלבד. ובאמת שפירושו בהאי בבא דרישא מוכח אליבא דרב אדא בר אהבה דלקמן דמפרש למתניתין במעלה לה מזונות ואין מעלה מעה כסף וקסבר תיקנו מזונות תחת מותר וא״כ ע״כ הא דקתני עושה ואוכלת שאין הקדישו חל אע״ג דמותר דידיה הוי דהא יהיב לה מזונות מיירי ע״כ שלא הקדיש המותר כלל ומש״ה קפסיק ותני עושה ואוכלת דהכל חולין כמו שאפרש בסמוך משא״כ למאי דמפרש רש״י סיפא דמתניתין אליבא דרב ושמואל דהכי הילכתא א״כ מצינן לפרש מתני׳ בפשיטות דרישא דקתני המקדיש מעשה ידי אשתו היינו שהקדיש הכל ואפ״ה עושה ואוכלת דהכל חולין כיון שיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה ואיני נוטלת מעה כסף כמו שאבאר בסמוך דמציא למימר הכי לשיטת רש״י ואפשר דכל הפוסקים מודים בזה. לכך נראה דאפ״ה הוצרך רש״י כאן לפרש מה היא עושה לו כדי ליישב שפיר לשון המותר דקתני בסיפא דהיינו מותר מה׳ סלעים כן נ״ל ודו״ק ועיין בסמוך:
שם הרי זו עושה ואוכלת. גם בלשון זה יש לדקדק אמאי נקיט לה בהאי לישנא ולא קתני הרי זה חולין דומיא דסיפא ובשלמא לאוקימתא דרב ושמואל א״ש דקתני עושה ואוכלת דוקא לאשמעינן דדוקא בהכי הוי חולין אפילו לר״מ כיון שאומרת איני ניזונית ואיני עושה אבל אם אינה עושה ואוכלת שאינה רוצה לומר איני ניזונית ואיני עושה הוי שפיר הקדש כדמשמע להדיא מלשון הר״ן ז״ל וכמו שאפרש בסמוך בלשון התוס׳ אלא אליבא דרב אדא בר אהבה דמזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מעשה ידיה ובמעלה לה מזונות ואין מעלה לה מעה כסף איירי א״כ לא אתי שפיר הא דקתני עושה ואוכלת והו״ל למיתני הרי זה חולין ועוד דמשמע דהא דקתני עושה ואוכלת היינו דדוקא מכאן ואילך הוי חולין אבל מה שכבר עשתה בשעת הקדש הוי הקדש ולרב אדא בר אהבה עיקר מעשה ידיה שהוא משקל ה׳ סלעים אפילו מה שעשתה קודם הקדישו נמי חולין כיון דלא יהיב לה מעה כסף דידה הוי ויש ליישב בדוחק דהא דקתני עושה ואוכלת היינו דדוקא לצורכה רשאי לעשות משא״כ אותן המלאכות שצריכה לעשות לבעלה כגון מכבסת ואופה ומבשלת אסור וכשיטת הר״ן ז״ל בזה דלא שייך בהני איני ניזונית ואיני עושה וה״ה למעה כסף לרב אדא ובזה יש ליישב לשון הרמב״ם ז״ל בפרק ו׳ מהלכות ערכין שכתב המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת והמותר חולין ולכאורה שפת יתר הוא דהו״ל למימר הכל חולין ולמאי דפרישית אתי שפיר ודו״ק:
בגמרא ופליגי דר״ל וכו׳. הקשה מהר״ם ז״ל לדעת הטור בשם רבינו יונה דרב מודה ביותר משיעור מעשה ידיה דא״י לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני עושה. אם כן מנ״ל דפליג דהא סיפא מיירי במותר ויכול לכופה. ונלענ״ד דא״ש דהא כתבו התוס׳ בד״ה מתוך וכו׳. דריש לקיש ס״ל כרב אדא בר אהבה דמותר הוא תחת מזונות. א״כ יש לומר דכי היכי דס״ל לרב דמזוני עיקר לפי שיטתו דמזונות הם נגד ה׳ סלעים אלא דתקנת מעה כסף לאו עיקר. כן הוא לריש לקיש להיפך דמזוני עיקר נגד מותר. ואינו יכול לכופה במותר. ושפיר קאמר דע״כ ס״ל דלאו מזוני עיקר ופליגא אדרב. מיהו אכתי קשם דהא צריך להבין מה שהוכרחו התוס׳ דר״ל ס״ל כרב אדא. היינו משום דמוקי ר״ל פלוגתא דר״מ ור״י הסנדלר במותר אי קדוש מחיים ומדפליגי במותר ולא בעיקר מעשה ידיה ע״כ דמותר הוא לבעל ועיקר מעשה ידיה דידה. וכיון שכתבו התוס׳ לקמן ד״ה במעלה וכו׳ דאין רגילות שיעלה לה מעה כסף ולא יעלה מזונות וצ״ל במעלה מזונות ולא מעשה כסף ומותר הוא תחת מזונות כראב״א. אם כן קשה דהא לדעת הטור בשם רבינו יונה לפי מאי דקאמר ר״ל לא תימא וכו׳ וטעמא דר״מ לאו משום דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אין צריך לאוקמי כראב״א אלא דמעלה לה מזונות ומעה כסף ובשיעור מעשה ידיה כיון דאינו יכול לכופה הוי ליה דבר שלא בא לעולם ובמותר דיכול לכופה נעשה כאומר יקדשו ידיך ואצ״ל דפליגא. ונלענ״ד דיש לומר דס״ל להרבינו יונה כשיטת הפוסקים בח״מ סימן ר״ג שהביאנו לעיל דמקנה דבר שלא בא לעולם עם דבר שלא בא לעולם שקנה שניהן זה אגב זה א״כ אכתי קשה דלמה פליגי במותר ולא פליגי נמי בגוף מעשה ידיה דכיון דיכול לכופה על מותר ה״ל דבר שבא לעולם דנעשה כאומר יקדשו ידיך וממילא גם שיעור מעשה ידיה קדושים אגב המותר וע״כ נצטרך לומר דאינו מעלה לה נגד גוף מעשה ידיה. וכיון דאין רגילות שיעלה לה מעשה כסף ולא יעלה מזונות ע״כ צ״ל דס״ל דמזונות תחת מותר כראב״א וממילא מוכח דפליג ריש לקיש על רב וס״ל דלאו מזונות עיקר ויכול לכופה א״נ יש לומר דהא דקאמר ופליגא היינו משום דאליבא דאמת דס״ל לר״מ בעלמא דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם א״כ ליכא למימר דמיירי במעלה מזונות ומעה כסף דא״כ גוף מעשה ידיה נמי. וע״כ דס״ל כראב״א ואפ״ה קאמר מתוך שיכול לכופה ע״כ דפליג. ודוק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א משנה המקדיש מעשה ידי אשתו, כלומר, מה שאשתו ״עושה״ (עובדת) בבית כתקנת חכמים — הרי זו האשה עושה (עובדת) ואוכלת ממה שעושה, ואין מעשה ידיה קדושים. ולא נחלקו אלא לגבי המותר, כלומר, אם עשתה יותר מן השיעור הקצוב, מה יהיה דינו, שר׳ מאיר אומר: המותר הוא הקדש, ור׳ יוחנן הסנדלר אומר: אף המותר הוא חולין.
MISHNA: If one consecrates his wife’s earnings, meaning anything she produces, such as thread that she spins from wool, which, according to the Sages’ ordinance, belongs to her husband, she may work and sustain herself from her earnings, as the consecration is ineffective. However, there is a dispute with regard to the surplus, meaning any earnings she produces in excess of the amount she is required to produce for her husband. Rabbi Meir says: The surplus is consecrated property, and Rabbi Yoḥanan the Cobbler says: The surplus is also non-sacred.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילפסקי רי״דבית הבחירה למאיריריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) גמ׳גְּמָרָא: אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב גיְכוֹלָה אִשָּׁה לוֹמַר לְבַעְלָהּ אֵינִי נִיזּוֹנֶת וְאֵינִי עוֹשָׂה קָסָבַר כִּי תַּקִּינוּ רַבָּנַן מְזוֹנֵי עִיקָּר וּמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ מִשּׁוּם אֵיבָה וְכִי אָמְרָה אֵינִי נִיזּוֹנֶת וְאֵינִי עוֹשָׂה הָרְשׁוּת בְּיָדָהּ.

GEMARA: Rav Huna said that Rav said: A woman may say to her husband: I will not be sustained by you and, in turn, I will not work, i.e., you will not keep my earnings. He holds that when the Sages instituted the various obligations and rights of a husband and wife, the husband’s obligation to provide for the wife’s sustenance was the primary one, and they then decreed that her earnings belong to him in return, due to concern about animosity. If he would be obligated to provide for her sustenance but she would be allowed to work and keep her earnings, he would resent her. Since her right to sustenance is the primary one, if she says: I will not be sustained by you and, in turn, I will not work, i.e., you will not keep my earnings, she has permission to do so. As the arrangement was established for her benefit, she may cancel it if it is not suitable for her.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילרמב״ןרשב״ארא״הריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ איני ניזונית – משלך.
ואיני עושה – לך כלום אלא לעצמי.
מזוני עיקר – תחילת תקנתא לטובתה תקנוה משום דזמנין דלא ספקה במעשה ידיה למזונות ותקנו תחילה עיקר תקנתא שיזון את אשתו והדר תקון לו מעשה ידיה משום איבה וכיון דעיקר תקנתא לטובתה ומשום דידה הואי כי אמרה לא ניחא לי בהאי טיבותא שומעין לה.
מזוני עיקר. כלומ׳, דאפי׳ לא עבדא מידי, יהיב לה מזוני, כדכת׳ שארה כסותה ועונתה. ומעשה ידיה, כשהן של בעל, אינם מדין תורה, אלא משום איבה תקינו רבנן דליהוי לבעל, וכיון דלא הוו משעבדי לה מעשה ידיה אלא משום איבה בעלמא משום דקא מיתזנא מדידיה לא ניחא ליה דליהוו מעשה ידיה שלה, הילכך הרשות בידה לומ׳ אעשה לעצמי ואזון משלי. דאי הוה סביר׳ לן דמעשה ידיה משועבדים לבעל מן התורה כדין עבד עברי, לא היתה יכולה לומר לבעל איני ניזונת ואיני עושה, לפיכך אע״פ שלא תזון משלו כיון שהבעל חפץ במעשה ידיה, דכיון דמשעבדא ליה מן התורה, אינה יכולה להפקיע את עצמה.
פי׳ איני נזונות ואני עושה לא נוטלת, כלום מבעל, בין מזונות בין מעה כסף, ולא עושה לפיו כלום, בכל שומעין לה. וכן כתב ר׳ אחא בשאילתות, ופשוט הוא. וחכמים הצרפתיים מפקפקים בה בחנם. ולקמן אפרש.
אמר רב הונא אמר רב יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה. כלומר, איני נוטלת כלום לא מזונות ולא מעה כסף, ואיני עושה כלל לעצמך, לא עיקר מעשה ולא מותר. וכן כתב רב אחא גאון ז״ל בשאלתות בפרשת ואלה המשפטים (סימן ס) דיכולה היא לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני עושה מותר.
כי תקינו רבנן מזוני עיקר. כלומר, עיקר התקנה לא היתה אלא על מעשה ידיה שיהו תחת מזונותיה, ועל המזונות לא הוצרכו לתקן, שהן העיקר לפי שהוא מחוייב לה מדין תורה, דלמאן דאמר מזונות עיקר מן התורה הן ונפקא ליה משארה כסותה ועונתה כדאיתא בפרק נערה שנתפתתה (כתובות מז:), ורבנן הוא דתקון ליה לבעל מעשה ידיה משום איבה, ואם תאמר, אם כן אף לקמן למאן דאמר מזוני דאורייתא מעשה ידיה עיקר התקנה, והאיך היא יכולה לבטל תקנת הבעל, יש לומר, דעיקר התקנה מכל מקום לא לתקנת הבעל היתה אלא לתקנתה, כדי שיתן לה מזונותיה בלא איבה, ויכולה היא לומר איני רוצה בתקנת חכמים. ומיהו אלמוה רבנן לתקנתן דכל שאינה עושה אפקעינהו למזונותיה ממנה, ומדין הפקר נגעו בה. כן נראה לי.
אמר רב הונא אמר רב יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה, קסבר כי תקינו רבנן מזוני עיקר ומעשה ידיה משום איבה, וכי אמרה איני ניזונית ואיני עושה הרשות בידה. פירש והוא הדין למותר. וכל דכן הוא דהשתא במעשה ידיה דעיקר, יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה, כל שכן במותר דלא עביד דאתי. ויש אומרים דכיון דאמרה הכי לאלתר נתבטלה התקנה, ושוב אינה יכולה לחזור בה. ונראין דבריהם.
ומסתברא דדווקא אליבא דרב הונא, אבל אליבא דריש לקיש דפליג עליה דרב הונא דסבר דאינה יכולה, שניהם אינן יכולין לבטל התקנה בין הוא בין היא, דלא אתי ריש לקיש למימר אלא שאין מזונת בלבד עיקר לומר שתהא ברשותה בלבד, וכן מוכיח מהא דתנן (לקמן נט, ב) ארבע יושבת בקתדרא, ואמרינן עלה בגמרא לא הכניסה לו ממש, אלא כיון שראויה להכניס אע״פ שלא הכניסה כלומר שדרך בנות משפחתה להכניס כן. וכן מוכיח בירושלמי (ה״ו), ואמרינן נמי אחד שהכניסה לו ואחד שמצאה לו בתוך ביתו, והא תמיהא מילתא, כיון דקיימא לן מזונות תחת מעשה ידיה, היאך תהא ניזונת משל בעלה ואינה נותנת לו מעשה ידיה, והא לית לה קיום אליבא דריש לקיש, דאם איתה דלריש לקיש יהא הוא יכול לומר איני נוטל מעשה ידיה ואיני זנך, אם כן אמאי לא אמר לה הכי ואפילו כשמצאתה לו בתוך ביתו כמה, אלא משמע דאפילו לריש לקיש אין הדבר ברשותו.
אשתכח השתא דבין לרב הונא בין לריש לקיש על כרחו הוא חייב במזונות, ואין הדבר ברשות, אבל מחלוקת רב הונא וריש לקיש אינו אלא על מעשה ידיה, דאליבא דרב הונא היא יכולה לבטל מעשה ידיה ממנו, ואליבא דריש לקיש אינה יכולה לבטל, ולפיכך אם הכניסה לו שפחות או ראויה להכניס, או מצאתה לו בתוך ביתו, פטורה ממעשה ידיה, ומכל מקום מזונות במקומן הן עומדין. ומסתברא דפרנסה בכלל מזונות, והאומרת אינה ניזונת ואיני עושה, שניזונת לעצמה מתפרנסת לעצמה, דכסות בכלל מזונות, וארוסה הניזונת כגון שהגיע זמן, בוודאי חייב בכסותה, וצריך תלמוד.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

ורש״י כתב איני נזונת. משלך. ואיני עושה. לך כלום אלא לעצמי. פי׳ הוקשה לו דלכאורה משמע דאינה רוצה ליזון כלל לא משלה ולא משלו ולא לעשות לא לו ולא לעצמה והא ודאי לא מהניא לבטל תקנתא דרבנן וע״כ תעשה לבעל ותזון משל בעלה ואפי׳ ביום ראשון ולא נפרש למילתא דודאי משל בעלה קאמרה דהא אי אפשר לה בלא מזונות אלא הויא לה כמי שלא אמרה מידי כיון שאי אפשר לה בלא מזונות לעולם תדע דכתב הר״ן ז״ל בפירושיו על ההלכות הכא בשמעתין ולקמן בפרק המדיר דדוקא כדאמרה איני נזונת ואיני עושה הא אמרה איני עושה בלבד לא אמרינן דמהני ולא יהא בעל חייב לזונה דהא כו׳ אלמא לא מבטלה תקנתא לעולם עד דאמרה בהדיא איני ניזונת ע״כ. הכא נמי דכותה בעינן דתאמר בהדיא לישנא דמהני וכי אמרה איני נזונת כלל ואיני עושה כלל עד שתפרש להדיא איני נזונת משלך ואיני עושה לך כלום אלא לעצמי וכדפי׳ רש״י ז״ל. ואי ס״ל לרש״י ז״ל כדעת התוס׳ דמציא למימר לחדא יומא איני נזונת ואיני עושה ולמחר תהדר ותאמר איני נזונת ועושה לבעלי שפיר הוה מצינן לפרושי דאיני נזונת כלל קאמרה דלחדא יומא מציא שפיר למיתב בתעניתא וליקח לעצמה מעשה ידיה ומדכתב הרב ז״ל דאיני נזונת משלך קאמרה אלמא דס״ל כדעת הרא״ה ז״ל. כנ״ל:
איני נזונת ואיני עושה פי׳ וכיון שאמרה כן אין הבעל חייב במזונותיה וכסותה ופרנסתה אבל ברפואתה חייב למאי דפריש לעיל דרפואתה תקנתא באפי נפשה מפני שהיא חייב לשמשו וכי אמרה הכי שעושה לעצמה דוקא לענין מלאכת צמר וכיוצא משאר מלאכות שמרווחת לעצמה וזנה אבל חייבת היא לשמשו בשאר מלאכות להיות אופה ומבשלת ומצעת מטה ומניקה שאין מלאכות אלו תחת המזונות אלא משועבדת היא למלאכות אלו בין נזונת לשאין נזונת וכן כתב ה״ר אפרים ז״ל בתשובת שאלה ותדע לך דהא דאמרינן לקמן בפירקין דרב הונא אמר מורדת מתשמיש אבל מלאכה לא ואם איתא דיכולה לומר איני נזונת ואיני עושה מלאכות אלו פשיטא דאינה מורדת. וליכא למימר דרב הונא מהאי טעמא הוא דאמר עלה דאם כן הוה לן למימר דרב הונא לטעמיה דאמר יכולה אשה לומר לבעלה וכו׳ אלא ודאי כדאמרן.
ועוד כתב הר״א ז״ל בתשובה דאלמנה ודאי יכולה לומר ליתומים כן דלא משתעבדא להו אלא מחמת מזונות ויכולה היא לומר איני מניקה אלא בשכר ויכולה היא לתבוע כתובתה לאלתר אף ע״פ שהיא אסורה לינשא כשהיא מניקה ולא אמרינן בהא לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי שזו אינה מעוכבת מחמת הבעל אלא מחמת סכנת הולד ואין התנאי ההוא אלא כשהיא מעוכבת מחמת איסור הבעל וכן כתב הראב״ד ז״ל בתשובה. ובפרק שני דייני גזרות אפסיקא הלכתא בהדיא כרב הונא. וכיון שיכולה אשה לומר לבעלה איני נזונת ואיני עושה כ״ש שיכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר והא פשיטא דכי אמרה הכי הרשות בידה (פי׳) שהאומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעים לה כדאיתא בפרק הכותב. הריטב״א ז״ל.
וכן כתב הרא״ה ז״ל דה״ה למותר וכל שכן הוא דהשתא במעשה ידיה דעיקר יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה כל שכן במותר דלא עביד דאתיא. עד כאן:
וז״ל הרב ר׳ ישעיה מטראני ז״ל יכולה האשה שתאמר לבעלה וכו׳. פי׳ דהאי סברא אפי׳ אותו המותר שהיא עושה יתר על מזונותיה הוא שלה דאי לאו הכי מה מרווחת האשה בכך אלא ודאי הכל שלה ומפני שהיא עושה יתר על מזונותיה מפני זה היא אומרת לבעלה איני נזונת ואיני עושה ואי קשיא והא אמרינן לקמן קונם שאיני עושה לפיך אינו צריך להפר אלמא שמעשה ידיה הוא משועבד לבעל ואין הנדר חל עליו ואי אמרת יכולה האשה לומר לבעלה איני נזונת ואיני עושה אמאי לא חייל. תשובה אע״ג דמציא למימר כ״ז שלא אמרה משועבדת היא ומעשה ידיה לבעל והלכך אינו צריך להפר. ע״כ:
וז״ל הרמב״ן ז״ל וכו׳. פי׳ איני נזונת ואיני עושה לא נוטלת כלום משל בעל בין מזונות בין מעה כסף ולא עושה לפיו כלום בכל שומעין לה וכן כתב רב אחא בשאלה ופשוט הוא וחכמי הצרפתים ז״ל מפקפקים בה בחנם ולקמן אפרש. ע״כ:
אבל ה״ר יוסף בן מיגאש ז״ל כתב וז״ל הא דאמר רב הונא יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונת וכו׳. מסתברא לן דדוקא עיקר מעשה ידיה שהוא חמש סלעים אבל היכא דעבדה והותירה יותר מחמש סלעים דבעל הוי ולא מציא אמרה ליה איני נוטלת ממך מעה כסף ואיני נותנת לך המותר ע״כ.
ואפשר דעד דלא עבדה והותירה יותר מחמש סלעים מציא אמרה ליה איני נזונת ולא נוטלת מעה כסף וכמו שכתב הרמב״ן ז״ל ומ״מ אכתי יש לחלק בין מזונות ומעשה ידיה ולמותר ומעה כסף וכדבעינן למכתב קמן בס״ד. ע״כ:
קסבר כי תקינו רבנן מזוני עיקר הקשה רבינו מאיר מדקאמר קסבר אלמא אין זו מדברי רב הונא אלא תלמודא הוא דמפיק הכי טעמא דרב הונא מנא ליה לתלמודא דילמא קסבר רב הונא מזוני דאורייתא כתנאי לעיל בפ׳ נערה ולהכי יכולה לומר איני נזונת אבל למאן דאמר מזוני דרבנן לעולם איכא למימר דמעשה ידיה עיקר ולא תיקשי ברייתא דבסמוך דקתני מזונות תחת מעשה ידיה דנימא דההיא ברייתא כמ״ד מזוני דרבנן. ותירץ משום דתלמודא ס״ל דמזוני דרבנן להכי לא בעי לאוקמי למילתא דרב הונא דאמר רב דלא כותיה ועוד תירץ דהאי קסבר דקאמר מסקנא דמילתיה דרב הונא היא דמסיק לפרש דברי רב רבו כלומר כך קבלתי ממנו דמזוני עיקר. הרא״ש ז״ל:
אבל הרשב״א ז״ל כתב וז״ל כי תקינו רבנן מזוני עיקר. כלומר עיקר התקנה לא היתה אלא על מעשה ידיה שיהיו תחת מזונותיה ועל המזונות לא הצריכו לתקן שהן עיקר לפי שהוא מחויב לה מדין תורה דלמ״ד מזוני עיקר מן התורה הן ונפקא ליה משארה כסותה ועונתה כדאיתא בפרק נערה ורבנן הוא דתקון ליה לבעל מעשה ידיה משום איבה. ואם תאמר אם כן אף למאן דאמר מזוני דאורייתא מעשה ידיה עיקר התקנה והיאך היא יכולה לבטל תקנת הבעל. יש לומר דעיקר התקנה מכל מקום לא לתקנת הבעל היתה אלא לתקנתה כדי שיתן לה מזונותיה בלא איבה ויכולה היא לומר איני רוצה בתקנת חכמים ומיהו אלמוה רבנן לתקנתן דכל שאינה עושה אפקעינהו למזונותיה ממנו ומדין הפקר נגעו בה כנ״ל ע״כ.
וקשיא על פירושו ז״ל דאם כן מאי פריך מהברייתא דבסמוך נימא דההיא ברייתא כמ״ד מזוני דרבנן ואיהו דאמר כמאן דאמר מזוני דאורייתא ולעיל בפרק נערה אמר רבא האי תנא סבר מזונות דאורייתא דתניא כו׳ ולפי׳ רשב״ם דלעיל כולהו תנאי ס״ל מזונות דאורייתא וקשיא להו לתוספות ז״ל לעיל דברייתא דקתני תקנו מזונות תחת מעשה ידיה דמשמע דמזונות דרבנן כמאן אתיא ושמא משמע ליה לתלמודא דההיא ברייתא עיקר תדע דקתני לה בלשון תנו רבנן וכל כי האי לישנא עיקרית כמו משנה כמו שכתבו בתוס׳ שאנץ בבא קמא פרק קמא ומדקאמר רבא לעיל בפרק נערה האי תנא סבר מזונות דאורייתא משמע שהיא יחידאה ואין לסמוך עליה ואף על גב דאדכר כמה תנאי כולהו כיחידאה חשיבי ואין לסמוך עלייהו ודוחק ופי׳ הרא״ש ז״ל עיקר וכן פי׳ רש״י ז״ל:
אבל תלמידי רבינו יונה ז״ל כתבו וז״ל כי תקינו רבנן מזוני עיקר כלומר עיקר תקנת חכמים לא היתה אלא בעבורה שתקנתן שתקנו שתתן מעשה ידיה לבעלה משום שאם לא תתן מעשה ידיה יכעוס ויאמר אני זן אותה והיא לוקחת מה שמרווחת וכיון שחכמים תקנו לתועלתה זה במקום המזונות אם היא אומרת איני רוצה בתקנה זו ואף על פי שהוא חייב לזון אותי מדין תורה אני רוצה להניח לו המזונות ושיהיו מעשה ידי לעצמי הרשות בידה אבל אם היינו אומרים דמעשה ידיה עיקר שהיא היתה משועבדת במעשה ידיה לכ״ע והמזונות שהבעל נותן לה כנגד מעשה ידיה אינם אלא תקנת חכמים שחששו לטרחא לא היתה יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה מפני שהבעל יכול לטעון ולומר איני רוצה להניח השעבוד שיש לי עליך בעבור הנחת המזונות אלא קחי המזונות וע״ש ע״כ:
וז״ל רש״י ז״ל במהדורא קמא מזוני עיקר ואפילו לא עבדא מידי יהבי לה מזוני ומעשה ידיה לבעל משום איבה וכיון דלא תקינו ליה מעשה ידיה אלא משום איבה בעלמא יהבי ליה דכיון דמתזני מדידיה לא ניחא ליה דהוי מעשה ידיה שלה הלכך הרשות בידה לומר אעשה לעצמי ואזון משלי תחת מעשה ידי אלמא דמעשה ידיה עיקר ובעל כרחה הוי לבעל כל זמן שרוצה להעלות לה מזונות עושה ולא מציא למימר איני ניזונת ואיני עושה דלאו כל כמינה לאפקועי מבעל מלתא דמשעבדא ליה לגמרי. ע״כ:
אימא מעשה ידיה כו׳ וקצת קשה היכי משני אימא תקינו מעשה ידיה וכו׳ פי׳ דהכי קאמר תקנו מזונות תחת מעשה ידיה כלומר תקנו מזונות ותחתם מעשה ידיה ולהכי הפך ועקם הלשון ולא קאמר להדיא תקנו מעשה ידיה תחת מזונות משום דעיקר מאי דאתא לאשמועינן היינו לאפוקי מהני תנאי דסברי מזונות דאורייתא וכיון דכן להכי פתח ותני תקנו מזונות לומר דמזונות דרבנן כנ״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

קונטרס אחרון
משנה המקדיש מעשה ידי אשתו. כתבתי ליישב לשון הרמב״ם ז״ל בפ״ו מהלכות ערכין שכתב ה״ז עושה ואוכלת והמותר חולין דנראה מזה דס״ל כשיטת הר״ן ז״ל דאף אשה שאמרה איני ניזונית ואיני עושה אפ״ה צריכה לעשות צרכי הבית:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב גמרא אמר רב הונא אמר רב, יכולה אשה לומר לבעלה: ״איני ניזונת משלך ואיני עושה (ואינני עובדת עבורך)״. וטעם הדבר: מכיון שקסבר [סבור הוא]: כי תקינו רבנן [כאשר תיקנו חכמים] את החובות והזכויות בין הבעל והאשה, תקנת מזוני (מזונות), עיקר, שהתקנה שהבעל יפרנס היא עיקר התקנה, וחזרו ותיקנו שמעשה ידיה יהיו שלו, משום איבה, שאם הוא יפרנסנה, והיא תעבוד ולא תתן לו את שכר עבודתה, תהיה לו איבה כלפיה. ומשום כך כי אמרה [כאשר היא אומרת] ״איני ניזונת ואיני עושה״ — הרשות בידה, שיכולה האשה לוותר על עיקר התקנה שהיתה לטובתה.
GEMARA: Rav Huna said that Rav said: A woman may say to her husband: I will not be sustained by you and, in turn, I will not work, i.e., you will not keep my earnings. He holds that when the Sages instituted the various obligations and rights of a husband and wife, the husband’s obligation to provide for the wife’s sustenance was the primary one, and they then decreed that her earnings belong to him in return, due to concern about animosity. If he would be obligated to provide for her sustenance but she would be allowed to work and keep her earnings, he would resent her. Since her right to sustenance is the primary one, if she says: I will not be sustained by you and, in turn, I will not work, i.e., you will not keep my earnings, she has permission to do so. As the arrangement was established for her benefit, she may cancel it if it is not suitable for her.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילרמב״ןרשב״ארא״הריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) מֵיתִיבִי תִּקְּנוּ מְזוֹנוֹת תַּחַת מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ אֵימָא דתִּקְּנוּ מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ תַּחַת מְזוֹנוֹת.

The Gemara raises an objection from a baraita: They instituted the husband’s responsibility for her sustenance in exchange for his right to her earnings. This indicates that the primary enactment is the husband’s right to his wife’s earnings, and the ordinance that requires him to provide her with sustenance comes as a result. According to this, the wife would not be allowed to waive the arrangement, contrary to Rav Huna’s statement. The Gemara responds: Emend the text of the baraita and say instead: They instituted her earnings in exchange for the husband’s responsibility for her sustenance.
עין משפט נר מצוהרי״ףריטב״אמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על סברה זו מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו: תקנו מזונות תחת (במקום) מעשה ידיה, משמע שמעשה ידיה היא החובה הבסיסית, וכיון שחייבת בעבודה תיקנו כנגד זה שיפרנסנה בעלה! ומשיבים: אימא [אמור, תקן] ושנה שתקנו מעשה ידיה תחת מזונות.
The Gemara raises an objection from a baraita: They instituted the husband’s responsibility for her sustenance in exchange for his right to her earnings. This indicates that the primary enactment is the husband’s right to his wife’s earnings, and the ordinance that requires him to provide her with sustenance comes as a result. According to this, the wife would not be allowed to waive the arrangement, contrary to Rav Huna’s statement. The Gemara responds: Emend the text of the baraita and say instead: They instituted her earnings in exchange for the husband’s responsibility for her sustenance.
עין משפט נר מצוהרי״ףריטב״אמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ הַמַּקְדִּישׁ מַעֲשֵׂה יְדֵי אִשְׁתּוֹ הֲרֵי הִיא עוֹשָׂה וְאוֹכֶלֶת מַאי לָאו בְּנִיזּוֹנֶת לָא בְּשֶׁאֵינָהּ נִיזּוֹנֶת.

The Gemara raises an objection: Let us say that the mishna supports Rav Huna’s opinion, as it is taught: If one consecrates his wife’s earnings, she may work and sustain herself from her earnings. What, is it not discussing a woman who is sustained by her husband, meaning that he is willing to sustain her, although she relinquishes her right to sustenance in accordance with Rav Huna’s principle? Therefore, her earnings do not belong to him to consecrate. The Gemara answers: No, it is discussing a woman who is not sustained by her husband, as he does not have sufficient funds to sustain her. Consequently, there is no proof with regard to Rav Huna’s statement.
רי״ףרש״יתוספותפסקי רי״דרשב״אריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מאי לאו בניזונת – שיש לו נכסים ומבקש לזונה ואפי׳ הכי תנן אין מעשה ידיה ברשותו להקדישן.
בשאינה ניזונת – שאין לו במה לזונה.
מאי לאו בניזונת – לא כשהוא זן אותה קאמר דאם כן יקדשו מעשה ידיה ואמאי עושה ואוכלת כדקאמר לקמן אי במעלה לה מזונות מאי טעמא דמאן דאמר לאחר מיתה קדוש פירוש גם מחיים יהא קדוש אלא בניזונת כלומר שהוא חפץ לזונה והיא אינה רוצה.
לא כשאינה ניזונית. פי׳ מהכא לא תסייע ולעולם לא מצי למימר הכי וטעמא דמערים ואינה רוצה לזונו והלכך ניזונית ממע״י. ולא חייל הקדש עילווי׳ כדפרישית והמותר שעשת יותר על מזונותיה הוא של בעל וקדוש מחיים אליבא דר״מ:
מאי לאו בנזונת. ואשמעינן דאפילו הכי יכולה היא להפקיע הקדשו ואומרת איני נזונת ואיני עושה, ואף על פי שהיתה נזונת בשעת הקדשו, לפי שאין מעשה ידיה עיקר.
אלא טעמא דר׳ מאיר, משום דקסבר שמתוך שיכול לכופה במעשה ידיה נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהן וידים איתנהו בעולם, והוה ליה כמקדיש דקל לפירותיו דקדשי, אלמא, מדקאמר מתוך שיכול לכופה, שמע מינה דמעשה ידיה עיקר ותקינו מזונות תחת מעשה ידיה. ותמיהא לי, דהא על כרחך מזונות לר׳ מאיר מזונות דאורייתא הן, כדתניא (כתובות נו.) האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה הרי היא מקודשת ותנאו בטל דברי ר׳ מאיר, כלומר, דהוה ליה מתנה על מה שכתוב בתורה, וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל. ואי אפשר לומר דמדרבנן עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה, דלית ליה לרבי מאיר הכי, מדאמרינן בריש פרקין (כתובות נו:) כל הפוחת ואפילו בתנאי, אלמא קסבר תנאו בטל וכו׳ והא שמעינן ליה לרבי מאיר דאמר כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל בדאורייתא אין, הא מדרבנן קיים, אלמא לרבי מאיר שאר כסות ועונה דאורייתא הן.
ויש לומר דריש לקיש דריש ליה לקרא כר׳ אליעזר בן יעקב, דדריש כסותה ועונתה לפום שארה תן כסותה, שלא יתן של ילדה לזקנה ושל זקנה לילדה כדאיתא לעיל בפרק נערה שנתפתתה (כתובות מח.), אבל מזוני דרבן נינהו, ולית ליה קל וחומר דדרשינן במכילתא (משפטים פ״ג), ומה דברים שאין בהם חיי נפש ולא נשאת עליהן מתחלה כגון כסות אי אתה רשאי למנוע ממנה, מזונות ועונה, שהמזונות חיי נפש והעונה עליה נשאת מתחלה לא כל שכן. אי נמי יש לומר, דכיון שלא תקנו אלא על מעשה ידיה והן היו תקנה לבד, אם כן אינה יכולה לבטל תקנתן, ודלא כרב הונא.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ בשאינה ניזונת אי בשאינה כו׳ כצ״ל:
רש״י בד״ה עיקר כו׳ שיזון איש את אשתו והדר תקון להו מעשה כו׳ כצ״ל:
לימא מסייע ליה וכ׳ ואם תאמר מעיקרא פריך עליה דרב הונא ושוב קא מסייע ליה אטו המקשן גופיה היכי הוה מיישב הברייתא עם המשנה ויש לומר דהמקשן הוה משמע ליה דשניהם שוים ובבת אחת נתקנו זה על זה ואין שום רבותא זה על זה והיא יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה ואיהו נמי יכול לומר צאי מעשה ידיך במזונותיך דחכמים לטובת שניהם נתכוונו ולתקנתם והלכך כל חד מצי למימר אי איפשי בתקנת חכמים כגון זו והשתא ליכא לאקשויי לא מהברייתא ולא לסייעי מהמשנה דהברייתא חדא מינייהו נקט תקנו מזונות תחת מ״י וה״ה מ״י תחת מזונות כלומר זה כנגד זה נתקן וליכא חדא אחברתה שום יתרון ומהמשנה נמי ליכא סייעתא דאי ממתניתין הוה אמינא הרי זו עושה ואוכלת משום דמזוני עיקר וקמ״ל דשניהם שוים ובעל נמי יכול למימר צאי מעשה וכו׳. ומשום דאיהי נמי מציא למימר איני נזונת ואיני עושה להכי אין לו כח להקדישן והרי היא עושה ואוכלת. ואין להקשות השתא נמי מאי סיעתא דילמא הא קמ״ל דאי ממתני׳ הוה אמינא דשניהם עיקר קמ״ל רב הונא דמזוני עיקר ודוקא איהי מציא אמרה איני ניזונת ואיני עושה אבל איהו לא מצי למימר צאי מעשה ידיך במזונותיך דהא ודאי ליכא לאקשויי כלל דא״כ לא הוה ליה לרב הונא לאשמועינן אלא דאין הבעל יכול לומר צאי מעשה ידיך וכו׳ ולמה ליה לאשמועינן דיכולה אשה לומר איני ניזונת כו׳ היינו מתניתין. כנ״ל:
מאי לאו בנזונת פרש״י ז״ל שיש לו נכסים ומבקש לזונה ואפי׳ הכי תנן אין מעשה ידיה ברשותו להקדישן. כשאינה נזונת. שאין לו במה לזונה. ע״כ. פי׳ לפירושו הא ודאי בשעה שהקדיש ויצא ההקדש מפיו היה זן אותה ובזה ליכא קפידא כלל ומיהו לאחר שהקדיש ובאנו לגזור הדין מה יעשה במעשה ידיה ואנו פוסקין דהרי זו עושה ואוכלת שקיל וטרי תלמודא אי מיירי בנזונת ולא בעי למימר דנזונת ממש דאם כן היכי קתני הרי זו עושה ואוכלת והרי היא אוכלת משל בעל אלא ודאי בעי למימר דיש לו נכסים ומבקש לזונה כבתחלה בשעה שנדר ואפילו הכי תנן דאין מעשה ידיה ברשותו להקדישן דאף על גב דהיתה נזונת עד השתא ועכשיו נמי בעי לזונה יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה שמעת מינה דיכולה אשה לומר לבעלה איני נזונת ואיני עושה ומשני כשאינה נזונת ולא בעי למימר דלא בעי לזונה דאטו איערומי קא מערים על ההקדש כיון דבשעה שהקדיש היתה נזונת ואיהי נמי בעיא לאתזוני חל ההקדש והיכי קאמרינן הרי זו עושה ואוכלת כיון דאין העכבה באה אלא ממנו אלא ודאי ה״ק כשאינה נזונת דאין לו במה לזונה. כנ״ל פירוש לפירושו של רש״י ז״ל:
והתוספות לא פירשו כן אלא דבעינן דבשעה שהקדיש לא היתה נזונת דאי היתה נזונת אמאי לא קדשי מעשה ידיה הרי חל קדושה על מעשה ידיה דברשותו הוו קיימי כיון דהיתה מתזנה מיניה תדע דבהכי מיירי התוספות ולא אתו לדחויי דלא מיירי בזן אותה לאחר שהקדיש וכדפרי׳ לדעת רש״י ז״ל דאי הכי לא הוה להו לדחויי אלא ממתניתין דקתני הרי זו עושה ואוכלת והיכי מצי מיירי בנזונת והולכת אלא דאינהו אתו למימר דלא מיירי בנזונת בשעת הקדשו וכדכתיבנא ומייתי ראיה מדקאמר לקמן אי במעלה לה מזונות מ״ט דלמ״ד לאחר מיתה קדוש פי׳ גם מחיים יהא קדוש הילכך פי׳ בנזונית שהוא חפץ לזונה והיא אינה רוצה.
ודע ששיטת התו׳ בכולה סוגיין דמתניתין חדא קתני וכי קתני המותר עלה דרישא קאי וה״ק המקדיש מעשה ידי אשתו פי׳ כל מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת פי׳ מה שכנגד מזונותיה לא קדשי ומה שיותיר על כנגד מזונותיה ר׳ מאיר אומר הקדש וכו׳. רב ושמואל ס״ל דלא מיקרי מותר אלא מה שישתייר לה לאחר מותה אבל כל עוד שהיא בחיים לא מיקרי מותר דאפשר שיצטרך לה וכדכתיבנא לעיל וכדבעיא למכתב עוד בס״ד. וכי פריך רב פפא אי לימא במעלה לה מזונות כו׳ מ״ט דמ״ד לאחר מיתה קדוש ה״פ כיון דמעלה לה מזונות אמאי קתני רישא הרי זו עושה ואוכלת אמאי קאמר דכל עוד שהיא בחיים תעשה ותאכל עד שתמות ותותיר גם מחיים יהא קדוש ואמאי תני במתני׳ הרי זו עושה ואוכלת והלכך שמעינן מינה דבנזונת ממש בשעת ההקדש קדשי מעשה ידיה דשלו הם. אבל רש״י ז״ל קא מפ׳ דסוגיא דלקמן לא קאי אלא אמותר לחוד וה״ק אי במעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף בין שיהיה המזונות תחת המותר בין שיהיה המעה כסף תחת המותר אמאי לא קדיש המותר עד לאחר מיתה והא מחיים קדוש וכן פי׳ רש״י ז״ל להדיא במהדורא קמא וכדבעינן למכתב קמן בס״ד. והלכך איכא למימר דדוקא המותר הוא דקנוי לו בשעה שנותן לה מעה כסף או מזונות למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה שכך תקנו לו חכמים כדתנן במתניתין וזהו שכתב רש״י במתניתין והמותר קנוי לו במעה כסף שתקנו לה חכמים שיתן לה בכל שבת מעה כסף לצרכה לבד המזונות כדתנן במתניתין. ע״כ:
ואפשר דס״ל לרש״י כדעת הרב יהוסף הלוי ן׳ מיגש דהיכא דעבדה והותירה יותר מה׳ סלעים לא מציא אמרה איני נוטלת ממך מעה כסף ואיני נותנת לך המותר מפני שכבר הקנו לו חכמים המותר ולכך פריך תלמודא לקמן אמותר דבמעלה לה מזונות או מעה כסף דליקדיש המותר מחיים שכבר קנוי לו המותר אבל אמעשה ידיה אפילו בנזונת בשעה שהקדיש הרי יכולה לומר מכאן ולהבא איני נזונת ואיני עושה ואין מעשה ידיה קנויין לו אלא משום איבה דקא מתזנא מיניה אמרו חכמים שתתן היא לו דבר כנגד המזונות וכשהיא אומרת איני נזונת ואיני עושה הרי אין כאן איבה ואפילו עשתה נמי כשיעור חמש סלעים אי לא זנה כנגדן מציא אמרה איני נוטלת ממך מזונות ואיני נותנת לך שיעור ה׳ סלעים שעשיתי מפני שאין מעשה ידיה קנויין לו אלא משום איבה בעלמא דקא מתזנא מיניה הוא דתקון הכין וכדכתי׳ ולקמן נאריך עוד בזה בס״ד כנ״ל:
וז״ל הרשב״א ז״ל מאי לאו בנזונת ואשמועינן דאפ״ה יכולה היא להפקיע הקדשו ואומרת איני נזונת ואיני עושה ואפילו היכא שהיתה נזונת בשעת הקדשו לפי שאין מעשה ידיה עיקר. ע״כ:
וז״ל הריטב״א ז״ל מאי לאו בנזונת פי׳ מאי לאו דמתני׳ מילתא פסיקת׳ קתני ואפילו כשמעלה לה מזונות וקתני שהיא עושה ואוכלת והיינו מפני שיכולה לומר איני נזונת ואיני עושה ומהדרינן דמתני׳ כשאינה נזונת דוקא ופי׳ רש״י כשאינה נזונת שאין לו נכסים לזונה ע״כ. ואשמעינן מרן ז״ל דאפילו למאי דסבירא לן השתא דמעשה ידיה עיקר התקנה אלו היו לו נכסים לזון זן אותה על כרחו ואינו יכול לומר איני נוטל מעשה ידיה ואיני זן והטעם מפני שיש עליה לעשות לו כל אותן המלאכות ואם לא יוכלו להספיק מעשה ידיה למזונותיה אינו בדין שתעשה לו מלאכות ותשאל על הפתחים וכבר פירשנו כן לעיל ע״כ:
וה״ר ישעיה מטראני ז״ל כתב וז״ל מאי לאו בנזונת פי׳ שהבעל רוצה לזונה ואפ״ה היא עושה ואוכלת וטעמא דמילתא משום דמציא למימר איני נזונת ואיני עושה וכל מעשה ידיה שלה ואין ההקדש חל עליו ואפי׳ המותר שלה כדפרישית והאי דתני והמותר ר״מ אומר הקדש הוא לאחר מיתה שמה שנשאר לה ממעשה ידיה ירש הבעל אחר מיתתה והלכך ההקדש חל עליו שאדם מקדיש דשלב״ל. לא כשאינה נזונת פי׳ מהכא לא תסייעיה דלעולם לא מציא למימר הכי וטעמא דמתני׳ מפני שמערים ואינו רוצה לזונה והלכך היא נזונת ממעשה ידיה ולא חייל הקדש עילויה כדפרישית והמותר שעשה יותר על מזונותיה הוא של בעל וקדוש מהיום אליבא דר״מ. ע״כ:
וז״ל רש״י ז״ל במהדורא קמא לימא מסייע ליה לרב הונא מאי לאו בנזונת דאיהו מצי למיתב לה מזוני ואפי׳ הכי תנן דאין מעשה ידיה ברשותו להקדישו ואע״פ שהוא מבקש לזונה ואיהי אמרה לא בעינא אלמא מציא אמרה איני נזונת ואיני עושה לצורכך אלא לעצמי. לא כשאינה נזונת שלא רצה להעלות לה מזונות לפיכך נתנו לה חכמים רשות שתהא עושה ואוכלת בכדי חייה אע״ג דמעשה ידיה עיקר ואי הוה בעי למיתב לה מזוני לאו כל כמינה למימר איני נזונת ואיני עושה דעל כרחה משעבדא ליה מעשה ידיה ולא מסייעיה לרב הונא. עד כאן:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פירש״י בד״ה המותר הקדיש את מותר מעשה ידי אשתו כו׳ ולא הקדיש מעשה ידיה עצמן כו׳ עכ״ל. למאי דמפרש מתני׳ אליבא דרב ושמואל הי׳ באפשר לפרש הא דקתני במתני׳ המותר היינו מה שנשאר לאחר מיתה דכל ימי חייה הכל משועבד למזונותיה ולא שייך מותר אלא לאחר מיתה והכי משמע להדיא בירושלמי דריש לקיש אמר מותר מה׳ סלעים ור׳ יוחנן אמר מותר לאחר מיתה אלמא דלר״י דקאי כרב ושמואל לא איירי במותר מה׳ סלעים והכי איתא נמי להדיא בתוספתא דפירקין המקדיש מעשה ידי אשתו מוציא לה פרנסה מתוכן והשאר חולין והיינו לאחר מיתה כדפרישית דאטו מי ידעה כמה חייה ולשון סוגיא דשמעתין נמי מצינן לפרש על זה הדרך כמו שאבאר אלא דלרש״י ותוספות לא משמע להו לפרש כן אי מצד לשון המשנה דקתני המותר ולא קתני והמותר או משום דלישנא דשמעתין דלקמן לכאורה הכי ריהטא ואזלא והנלע״ד לפי שיטת הירושלמי והתוספתא כתבתי ודו״ק:
רש״י ד״ה בשאינה ניזונית וכו׳. שאין לו וכו׳. לכאורה הוי מצי לפרש כפשטיה שאינו מבקש לזונה ואומר לה צאי מעשה ידיך וכו׳. כדקאמר ר״פ המדיר ובגיטין דף י״ג. דבמספקת יוכל לומר לה צאי נראה מזה כדעת הג״א בשיטת רש״י לקמן דף ק״ז והביאו הב״ש בסימן ס״ט דאינו יכול לומר לה צאי אפילו במספקת ועיין מ״ש שם ובקונטרס אחרון מ״מ יש לומר דהיינו למאי דקי״ל כר׳ הונא דעיקר המתנה הוא לטובתה דמעשה ידיה תחת מזונות. אבל למאי דדחי השתא וסבר דתקנתא דידיה הוא. יש לומר דיכול לומר איני רוצה בתקנת חז״ל וצ״ל דאפ״ה כיון דבאינה מספקת מודה ר״ל דתקנו לה מזונות ה״ה במספקת א״י לומר צאי. ולכאורה היה נלענ״ד לישב דס״ל לרש״י ז״ל דכיון דקיימינן השתא דתקנתא דידיה הוא. ויכול לכופה למעשה ידיה. תו א״י להפקיע כח הקדש ולומר צאי ואנן כפינן ליה שיתן לה מזונת וממילא מעשה ידיה נשארת בקדושה. ולא דמי להא דקאמר בר״פ המדיר. במדיר אשתו מליהנות לו דלא אמרינן נעשה כאומר צאי מעשה ידיך למזונותיך. ותו קאמרינן שם בקונם שאני עושה לפיך וכו׳. ואם איתא להא דאמר ר״ה אמר רב יכולה אשה וכו׳. אלא לא תימא נעשה וכו׳. ולא כפינן להו לקיים הנדר אף במה שיכולין לומר. זה אינו דהתם הוא להפקיע תקנת חז״ל בודאי לא כפינן. אבל הכא דרוצה לעקור תקנת חז״ל ולומר צאי. א״י להפקיע כח הקדש והוי הקדש לכך הוצרך רש״י ז״ל לפרש שאין לו. מיהו לע״ד זה אינו דהא איתא בפרק איזהו נשך דמודה ר״מ במוכר דבר שלא בא לעולם דיכול לחזור בו עד שלא בא לעולם וכיון דיכול לחזור בו לגמרי כ״ש שיכול לומר צאי מעשה ידיה למזונותיך והא דלא משני הכי בר״פ המדיר בקונם שאני עושה לפיך דלא אמרינן נעשה כאלו אומר וכו׳. משום שיכולה לחזור בה. זה אינו דהא מסקינן לקמן דברייתא זו מיירי באומרת יקדשו ידי לעושיהם דידים אתנהו בעולם. אבל הכא כיון דהוי דבר שלא בא לעולם. ודאי דיכול לחזור בו ואפילו לדעת הפוסקים דס״ל דכייפינן ליה מדין נדר. מ״מ אין ההקדש חל כמבואר בח״מ סוף סימן רי״ב. וצריך להקדישו אח״כ וצריך לומר כמ״ש לעיל בשם הג״א. ועיין לקמן בסמוך. וק״ל:
ולכאורה יש להקשות אכתי לפמ״ש לעיל בפירש״י ז״ל דהיכא דהברירה ביד הבעל לכופה אם יש לו ואינה רוצה לזונה כפינן ליה לזונה א״כ אכתי יש לומר דלא פליגי ור״ל נמי ס״ל דמעשה ידיה תחת מזונות ומותר תחת מעשה כסף ומיירי במעלה לה מעשה כסף ואינו מעלה לה מזונות ואף דאין רגילות בזה כמ״ש התוס׳ לקמן יש לומר דזהו כשהוא מעלה לה מרצונו אבל אכתי יש לומר דהוא אינו רוצה ליתן כלל רק במותר כיון שהברירה בידו כמ״ש הטור בשם רבינו יונה שפיר כפינן ליה ואף שכתבנו לעיל דכיון שיכול לחזור קודם שבא לעולם כ״ש דא״א לכופו מ״מ הכא דקאמר ר״ל דמתוך שיכול לכופה דנעשה כאומר יקדשו ידיך וכו׳ וכיון דידים איתנהו בעולם באמת אינו יכול לחזור משא״כ בגוף מעשה ידיה דיכול לחזור בו כיון דא״י לכופה דפשיטא דאפילו לדעת הפוסקים הנ״ל דמקנה דבר שלא בא לעולם עם דבר שבא לעולם קונה שניהם. מ״מ אותו דבר שלא בא לעולם יכול לחזור בו קודם שבא לעולם דלא עדיף מלר׳ מאיר וממילא דלא כפינן ליה ועיין מ״ש לקמן בישוב קושיא זו ודוק:
שם ר׳ מאיר וכו.׳ הא דהקדים הש״ס בתחלה והא לא אמר הכי וכו׳ ולא הקשה מיד על תחלת דברי ר״ל אהא דקאמר ר״ל לא תימא וכו׳ משום דהמ״ל כנ״ל דר״ל נמי סבירא ליה כרב ושמואל דמזונות תחת מעשה ידיה ומעשה כסף תחת מותר. ומיירי במעלה לה מעשה כסף ואינו מעלה לה מזונות ולא שייך בזה משום דאינו רגילות כנ״ל דבמותר כפינן ליה ואף דיכול לחזור בו בדבר שלב״ל מ״מ מתוך שיכול לכופה ה״ל כמקדיש ידיה דאתנהו בעולם ולעולם אף ריש לקיש ס״ל דר״מ ס״ל דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם רק דהכא הוצרך לומר נעשה דמטעם זה ס״ל דה״ל כבא לעולם וא״י לחזור בו אבל כיון שהקדים תחילה להקשות והא לא אמר הכי ומשני משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה. והיינו אי ס״ל דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם שפיר אמר נעשה כדי שלא יהיו דבריו לבטלה. אבל כיון דס״ל דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם א״כ אין דבריו לבטלה דעכ״פ יועיל כשיבא לעולם ולא אמר נעשה ושפיר יכול לחזור בו וא״א לפרש כוונת ר״ל הכי. ודוק: ולפ״ז יש לומר דממילא מתורץ קושיא הנ״ל דקאמר ופליגא ולא משני הכי לשיטת הטור והר״ר יונה דכיון דחזינן דר״ל מפרש למתניתין דהקדש מחיים א״כ אליבא דאמת דס״ל לר״מ אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ולא שייך נעשה ע״כ דסבירא ליה כראב״א דמזונות תחת מותר ומדאמר דיכול לכופה במותר ע״כ דפליג ארב. וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומציעים: לימא מסייע ליה [האם אפשר לומר שמסייע לו] לרב הונא ממה ששנינו במשנתנו: המקדיש מעשה ידי אשתו — הרי היא עושה ואוכלת. מאי לאו [האם לא מדובר] בניזונת משל בעלה, כלומר, שהוא רוצה לזונה והיא מוותרת על כך ולכן אין מעשה ידיה ברשותו שיוכל להקדישם? ודוחים: לא, מדובר פה בשאינה ניזונת מבעלה.
The Gemara raises an objection: Let us say that the mishna supports Rav Huna’s opinion, as it is taught: If one consecrates his wife’s earnings, she may work and sustain herself from her earnings. What, is it not discussing a woman who is sustained by her husband, meaning that he is willing to sustain her, although she relinquishes her right to sustenance in accordance with Rav Huna’s principle? Therefore, her earnings do not belong to him to consecrate. The Gemara answers: No, it is discussing a woman who is not sustained by her husband, as he does not have sufficient funds to sustain her. Consequently, there is no proof with regard to Rav Huna’s statement.
רי״ףרש״יתוספותפסקי רי״דרשב״אריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אִי בְּשֶׁאֵינָהּ נִיזּוֹנֶת מַאי לְמֵימְרָא אפי׳אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר יָכוֹל הָרַב לוֹמַר לָעֶבֶד עֲשֵׂה עִמִּי וְאֵינִי זָנָךְ הָנֵי מִילֵּי הבְּעֶבֶד כְּנַעֲנִי דְּלָא כְּתִיב בֵּיהּ עִמָּךְ אֲבָל עֶבֶד עִבְרִי דִּכְתִיב בֵּיהּ {דברים ט״ו:י״ג} עִמָּךְ לָא וְכׇל שֶׁכֵּן אִשְׁתּוֹ.

The Gemara asks: If it is discussing a woman who is not sustained, what is the purpose of stating that he may not consecrate her earnings? Even according to the one who says that a master can say to his slave: Work for me but I will not sustain you, this applies only to a Canaanite slave, about whom it is not written: “With you.” But with regard to a Hebrew slave about whom it is written: “It is good for him with you” (Deuteronomy 15:16), this does not apply, and the master must sustain him just as he sustains the members of his own household. And this is true all the more so with regard to his wife, as there is a specific obligation of sustenance. Consequently, if he does not do so, he certainly has no right to her earnings.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אפי׳ למאן דאמר כו׳ – פלוגתא במסכת גיטין.
אמר המאירי צריך שתדע שהמזונות שאדם חייב לזון את אשתו ומעשי ידיה נתקן אחד מהם כנגד חברו ולדעת האומר ששניהם מדברי סופרים נחלקו בהם אם המזונות עקר ומעשי ידיה נתקנו תחתיהם אם מעשי ידיה עקר והמזונות נתקנו תחתיהם ואף לשיטה זו נפסקה הלכה שהמזונות עקר ומכל מקום לענין פסק אין אנו צריכין לכך שהמזונות אנו סוברים בהם שהם מן התורה וכמו שדרשו בפרק נערה שנתפתתה שארה אלו מזונות ומאחר שהם מן התורה אין צריך לומר שהם עיקר ומעשי ידיה תקנו לו סופרים תחתיהם משום איבה שלא תהא נזונת משלו ועושה לעצמה הא מכל מקום כל שאינה רוצה ליזון ממנו מעשי ידיה שלה ומתוך כך יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה אע״פ שמרוחת בכך אבל בעל אינו יכול לומר לה צאי מעשי ידיך למזונותיך אלא אם כן היא מספקת בכך וחכמי התנאים שבמשנה זו כלם סוברים לדעת זה ואחר שתדע הקדמה זו צריך אתה לאחרת והוא שתדע שחכמי התנאים שבמשנה זו נחלקו אם אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אם לאו והוא הדין למקדיש ומשנה זו סובבת על שני דברים אלו והוא שאמר המקדיש מעשי ידי אשתו ר״ל מה שהיא עתידה לעשות כגון שיאמר הריני מקדיש מעתה כל מה שאשתי מרווחת במעשי ידיה עושה ואוכלת והוא לדעת ר׳ מאיר שסובר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם והילכך שם ההקדש חל על מעשי ידיה ונמצא הבעל מפסיד ומתוך כך הוא נותן עצה שתהא האשה עושה ואוכלת ר״ל שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה אלא לעצמי ומתוך כך אין הקדש חל במעשי ידיה בכדי מה שהיא צריכה בהם למזונותיה ועושה ואוכלת ואלו היו מעשי ידיה עקר לא היינו יכולים לומר כן שהרי את שלו הוא מקדיש ומזונותיה חוב הן עליו ומצד אחר ולא היה חיוב מזונותיה מפקיע את ההקדש כל שהיה הוא רוצה לזונה שאם לא היה רוצה לזונה ודאי אף לכשתאמר מעשי ידיה עקר אין הקדש חל בהם ונזונת ממעשי ידיה שאין אומרין לאשה עשי עמי ואיני זנך כמו שיתבאר בגמרא אבל כל שהיה הוא רוצה לזונה היה שם הקדש חל על מעשי ידיה הא מכיון שהמזונות עיקר אף כשהיה הוא רוצה לזונה היא יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה ונמצא שאין מעשי ידיה שלו ומכל מקום דוקא כשהיא אומרת כן ר״ל איני נזונת ואיני עושה הא כל שאינה אומרת כן אין אומרין מתוך שהיא יכולה לומר כן נעשית כאומרת והמותר ר״ל מה שהיא מרוחת במעשי ידיה יותר על השיעור הקצוב לה והוא שיתבאר במשנה אחרונה ששיעורה בכל שבוע ושבוע במלאכת המטוה ביהודה משקל חמש סלעים שתי שטויתו דקה ויש טורח בטויתו שהם עשר סלעים בגליל או משקל עשר סלעים ערב שטויתו גסה ביהודה שהם עשרים בגליל ושיעור זה הוא בכדי שיעור מזונותיה ומה שעושה יותר משיעור זה נקרא מותר ואותו מותר ודאי שלו ור׳ מאיר אומר הקדש הן שהוקדש בכלל כל מעשי ידיה הן שהקדיש המותר בפרט ופירשו בגמרא לדעת ר׳ מאיר קידוש לאחר מיתה אבל לא בחייה שמכל מקום אע״פ שהיא עודפת עכשו שמא בשבוע האחרת מחסרת וצריך שיהא אחריות חסרונה של עכשו על העדפה שלפניה ומעתה אין הקדש חל על המותר עד שתמות הא לאחר מיתה מיהא קדיש ואע״פ שתקנו לה מעה כסף תחת מותר בזו מיהא מותר עיקר ואינה יכולה לומר איני נוטלת מעה ולא נותנת מותר והילכך המותר קדוש והוא חייב ליתן לה מעה כך היא שיטתנו וכן כתבוה גאוני ספרד וגדולי המפרשים נסכמים בה ומכל מקום מגדולי הראשונים כתבו שאף במותר יכולה לומר כן ואף בשאלתות נכתבה כן בפרשת משפטים ואם כן במשנתנו היה לו ליתן עצה להפקיע הקדש מן המותר גם כן אלא שעקר הדברים כדעת ראשון וגאוני ספרד כתבו בו הטעם מפני שהמותר ויתור הוא וכן מעה כסף ויתור הוא ואינו דומה למעשי ידיה שמעשה ידיה הוא דבר שהוא יכול לכופה שיעשה לה שיעור מעשי ידיה הואיל ונזונת ממנו וכשהיא אומרת איני נזונת ואיני עושה פקע שיעבודו של בעל אבל המותר אינו דבר שיהא הוא יכול לכופה אלא כשנשאר לה מותר יהא של בעל ואם לאו לאו ואין זכייה לבעל עד שיהא המותר בעין ואין כאן מקום לומר איני נוטלת מעה ואיני עושה עד שיהא בידי מותר שהרי אין אדם יכול לכופה עליו אלא שתכף שעשאו זכה בו הבעל ומתוך כך הוא קדוש ר׳ יוחנן הסנדלר אומר חולין פירוש ר׳ יוחנן הסנדלר אכולה מתניתין פליג מפני שהוא סובר אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם והילכך בעיקר מעשי ידיה אינה צריכה לומר איני נזונת ואיני עושה עד שתהא עושה ואוכלת שאף כשיעלה לה בעל מזונות אין שם הקדש חל עליו והמותר אף לאחר מיתה אינו קדוש והלכה כר׳ יוחנן הסנדלר והילכך אין הקדש חל לא על מעשי ידיה הקצובים לה ולא על המותר ואפילו במעלה לה מזונות ומעה כסף וכן אם הקדיש מעשי ידיו של עצמו אינו כלום עד שיאמר יקדשו ידים לעושיהם כמו שיתבאר:
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

אפי׳ למ״ד יכול הרב כו׳. לכך האריך כל כך ולא קצר לומר דבעבד עברי אינו יכול לומר עשה עמי ואיני זנך וכ״ש אשתו משום דפלוגתא דעבד כנעני מפורש בהדיא במסכת גיטין פ״א ולא מפרש בהדיא דין עבד עברי אלא מכללא דעבד כנעני שמעינן לה ואפשר דלהכי כתב רש״י ז״ל אפילו למאן דאמר וכו׳. פלוגתא במסכת גיטין פרק א׳. וכיוצא בזה כתב רש״י ז״ל לעיל בפרק נערה ובפרק החובל ועוד לכך האריך לאלומי ופירש דאפילו עבד כנעני איכא מ״ד דאינו יכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך ולכך כתב נמי רש״י פלוגתא במסכת גיטין ודוק כנ״ל:
וכל שכן אשתו פי׳ שחייב לזונה כשיש לו וכשאין לו שאין לו להקדיש מעשה ידיה. הריטב״א ז״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומקשים: אי [אם מדובר] בשאינה ניזונת — מאי למימרא [מה יש לומר] בזה שאין הוא יכול להקדיש את מעשה ידיה? אפילו למאן דאמר דעת מי שאומר] יכול הרב (האדון) לומר לעבד הכנעני: ״עשה עמי (עבוד בשבילי) ואיני זנך״, שאין חובה עלי לפרנסך — הני מילי [דברים אלה אמורים] דווקא בעבד כנעני, שלא כתיב ביה [נאמר בו] ״עמך״, אבל עבד עברי דכתיב ביה [שנאמר בו] ״כי טוב לו עמך״ (דברים טו, טז)לא, שחייב לפרנסו כשם שמפרנס את בני ביתו, וכל שכן אשתו שחייב לפרנסה. ואם כן, כיון שאינו יכול לומר לאשתו שתעבוד ולא תיזון משלו, הרי כאשר אינו זן אותה — ודאי שאין לו זכות במעשה ידיה ובודאי לא זאת באה משנתנו לומר!
The Gemara asks: If it is discussing a woman who is not sustained, what is the purpose of stating that he may not consecrate her earnings? Even according to the one who says that a master can say to his slave: Work for me but I will not sustain you, this applies only to a Canaanite slave, about whom it is not written: “With you.” But with regard to a Hebrew slave about whom it is written: “It is good for him with you” (Deuteronomy 15:16), this does not apply, and the master must sustain him just as he sustains the members of his own household. And this is true all the more so with regard to his wife, as there is a specific obligation of sustenance. Consequently, if he does not do so, he certainly has no right to her earnings.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) סֵיפָא אִיצְטְרִיךְ לֵיהּ מוֹתָר רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר הֶקְדֵּשׁ רַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר אוֹמֵר חוּלִּין.

The Gemara answers: This halakha did not need to be stated, but the latter clause was necessary, as it contains a novelty with regard to the surplus: Rabbi Meir says that the surplus is consecrated property, and Rabbi Yoḥanan the Cobbler says it is non-sacred.
רי״ףרש״יריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

סיפא איצטריך ליה – לאשמועינן פלוגתא במותר דלא שייך אמזונות ואע״ג דאינה נזונת איכא למ״ד קדוש לאחר מיתה כשיירשנה וכדלקמן.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

סיפא איצטריך ליה וא״ת ולשיטת רש״י דפריש במתני׳ דכי קתני המותר וכו׳. דמילתא באפי נפשה קאמר מאי קא משני סיפא איצטריך ליה אטו לא הוה יכול למתני סיפא בלא רישא וכי מי תלאן זה בזה ולשיטת התוס׳ ניחא דמתני׳ הכי קתני המקדיש כל מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת ומה שיותיר ר״מ אומר הקדש כו׳ והלכך רישא וסיפא חדא קתני ומשום סיפא איצטריך אבל לשיטת רש״י קשה דהא בבא באפי נפשה היא ואין לה ענין עם הרישא ויש לומר דהך סיפא איצטריך ליה פירוש להכי קתני רישא דמיירי באינה נזונת לאשמועינן דהמותר לא תליא במזונות ואע״ג דאינה נזונת חל עליה שם הקדש אלא דהיא תופסת בו משום מעה כסף ולא פקעה זכותא דבעל וכמו שכתב הריטב״א ז״ל וכדבעינן למיכתב קמן בס״ד. והלכך כשמתה וירשנה קדישי אבל מעשה ידיה דהיינו חמשה סלעים מתלא תלו במזונותיה וכל שלא זן אותה אין מעשה ידיה שלו ולא חל עליה קדושה כלל דאין מעשה ידיה קדוש על פיו כיון שאינה נזונת דלא תקינו לה חכמים מעשה ידיה אלא כשנזונת ממנו והלכך אפילו לאחר מיתה לא קדיש מה שיותיר ממעשה ידיה אבל המקדיש המותר פירוש מותר מעשה ידי אשתו מה שהיא עושה לו יותר על הראוי שפסקו חכמים ולא הקדיש מעשה ידיה עצמן אע״ג דאינו מעלה לה מעה כסף קדיש לאחר מיתה לדעת ר״מ. והיינו טעמא דהמותר לא שייך במה שכנגדו שחכמים הקנו לו המותר ואמרו לו שיתן כנגד המותר מעה כסף והרי קנוי לו במעה וכשאינו נותן המעה כסף דמים הוא חייס לה ותחת חוב זה היא אוכלת המותר ולא משום דפקעה זכות דבעל אלא שהיא ממשכנת המותר תחת מעה כסף והלכך כשמתה דפקעה חיוב׳ דילה והוא יורש אותה חל ההקדש על המותר אבל מעשה ידיה מעולם לא נתקן כי אם תחת מזונותיה דאינו בדין שתמות ברעב והוא יזכה במעשה ידיה הלכך כשאינה נזונת אין לו שום זכות במעשה ידיה ולא חל עליה שם הקדש כלל ואפילו לאחר מיתה לא קדיש.
וזהו שכתב רש״י סיפא איצטריך ליה. לאשמועינן פלוגתא במותר דלא שייך במזונותיה ואף על גב דאינה נזונת איכא למ״ד קדיש לאחר מיתה כשיירשנה וכדלקמן. ע״כ. קצר במהדורא זו ובמהדורא בתרא פירש יותר וכדכתי׳ ומיהו לקמן כתבינן דבמהדורא קמא אזיל בשיטה אחרינא וכדבעינן למכתב ומ״מ מאחר דאשמועינן סיפא דקדיש לאחר מיתה אף על גב דאינה נזונת רישא נמי אשמועינן רבותא דאע״ג דבמותר קדיש לאחר מיתה מעשה ידיה לא קדשו. לקמן בס״ד פרישנא לשון זה של רש״י ז״ל בענין אחר יותר פשוט כלל כשאינה נזונת ומיהו אי לאו סיפא לא הוה רבותא כלל ברישא דפשיטא ודאי דלא קדשי כלל אפילו לאחר מיתה אבל השתא דאשמועינן דבמותר קדיש לאחר מיתה רבותא אשמועינן ברישא דאפ״ה לגבי מעשה ידיה לא קדיש כלל ואפילו לאחר מיתה וכדכתיבנן וזו היא שיטת ריש לקיש וכדבעינן למכתב קמן בס״ד:
ופליגא דר״ל פירוש לא קאי אמאי דקאמר קסבר כי תקינו רבנן מזוני עיקר וכו׳. נימא דכי היכי דהיא יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה הכי נמי איהו יכול לומר צאי מעשה ידיך במזונותיך דשוי׳ הם מעשה ידיה ומזונותיה להכי קאמר קסבר כי תקינו רבנן מזוני עיקר כו׳ הלכך ודאי דוקא איהי מציא למימר איני נזונת ואיני עושה אבל איהו לא מצי למימר צאי מעשה ידיך וכו׳ וכי פליג ר״ל אדרב הונא לא פליג עליה אלא במאי דקאמר דמציא אמרה איני נזונת ואיני עושה אבל במאי דקא פריש קסבר כי תקינו רבנן מזוני עיקר וכו׳ לומר דאיהו לא מצי למימר צאי מעשה ידיך במזונותיך ר״ל נמי מודה. וכן כתבו התוס׳ ז״ל לעיל פרק נערה דר״ל נמי ס״ל דאין הבעל יכול לומר לאשתו צאי מעשה ידיך וכו׳ וכמו שהאריכו התוס׳ לעיל בדבור המתחיל תקנו מזונות כו׳ ואפשר דלהכי כתב רש״י ז״ל ופליגא. דרב הונא אר״ש בן לקיש. פי׳ ההיא דרב הונא גופא דאמר יכולה אשה לומר הוא דפליגא אר״ל מיהו ההיא דקא פריש וקאמר קסבר כי תקינו כו׳ לומר דאין הבעל יכול לומר צאי מעשה ידיך כו׳ בהא לא פליג ר״ל תדע דלא אמרינן ופליגא דר״ל אלא מאי דמשתמע בהדיא מדברי ר״ל דפליג ולא שמעינן דקאמר ר״ל אלא דיכול לכופה כו׳ ומיהו לא שמעי׳ מיניה אי איהי יכולה לכופו או לא הלכך לא קאי הא דקאמר ופליגא דר״ל אלא אמאי דקאמר רב הונא יכולה אשה לומר לבעלה איני נזונת כו׳ וכן כתוב במהדורא קמא הא דרב הונא דאמר יכולה אשה לומר לבעלה כו׳ פליגא אדר׳ דאמר לא תימא וכו׳:
וכן כתב הרא״ה ז״ל וז״ל יכולה אשה לומר כו׳. יש אומרים דכיון דאמרה הכי לאלתר נתבטלה התקנה ושוב אינה יכולה לחזור בה ונראין דבריהם. ומסתברא דדוקא אליבא דרב הונא אבל אליבא דר״ל דפליג עליה דרב הונא דסבר דאינה יכולה לבטל התקנה בין הוא בין היא דלא אתי ר״ל למימר אלא שאין מזונות בלבד עיקר לומר שתהא ברשותה בלבד וכן מוכיח מהא דתנן ארבע יושבת בקתדרא ואמרינן עלה בגמ׳ לא הכניסה לו ממש אלא כיון שראויה להכניס אע״פ שלא הכניסה כלומר שדרך משפחתו להכניס כן וכן מוכיח בירו׳.
ואמרינן נמי אחר שהכניסה לו ואחר שמצאתה לו בתוך ביתו והא תמיה מלתא כיון דקי״ל מזונות תחת מעשה ידיה היאך תהא נזונת משל בעלה ואינה נותנת לו מעשה ידיה והא לית לה קיום אליבא דר״ל אם איתא דלר״ל יהא הוא יכול לומר איני נוטל מעשה ידיה ואיני זנך א״כ אמאי לא אמר לה הכי ואפילו כשנמצאת לו בתוך ביתו כמה אלא משמע דאפילו לר״ל אין הדבר ברשותו אשתכח השתא דאליבא דרב הונא היא יכולה לבטל מעשה ידיה ממנו ואליבא דר״ל אינה יכולה לבטל ולפיכך אם הכניסה לו שפחות או ראויה להכניס או מצאת לו בתוך ביתו פוטרה ממעשה ידיה ומ״מ מזונות במקומן הן עומדין.
ומסתברא דפרנסה בכלל מזונות והאומרת איני נזונית ואיני עושה שנזונית לעצמה מתפרנסת לעצמה דכסות בכלל מזונות וארוסה הנזונת כגון שהגיע זמן בודאי חייב בכסותה וצ״ע. עכ״ל הרא״ה ז״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמרא אמר רב הונא אמר רב כו׳ קסבר כי תקנו רבנן מזוני עיקר. וקשי׳ לי לפי שיטת הרמב״ם ז״ל שפסק מזונות דאורייתא א״כ אמאי מוקי סתמא דתלמודא הכא מילתא דרב דלא כהילכתא הו״ל למימר דרב סבר מזונות דאורייתא ותקנו מעשה ידיה תחת מזונות משום איבה דמזונות ומש״ה מציא למימר איני ניזונית ואיני עושה וליכא למימר דאין ה״נ ולרווחא דמילתא מסיק הש״ס דאפילו אי סבר כמ״ד מזונות דרבנן אפ״ה א״ש דקסבר מזוני עיקר וכ״ש אי סבר מזונות דאורייתא דא״כ מאי מקשה הש״ס בסמוך מיתיבי תקנו מזונות תחת מעשה ידיה ואיצטריך לשנויי תני איפכא ומאי קושיא ותיפוק ליה דהאי ברייתא ע״כ סברה דמזונות דרבנן ורב מצי סבר כמ״ד דאורייתא דהכי הילכתא ובשלמא לפרש״י דלעיל בפרק נערה דף מ״ג דהיכא דבע״כ מיתזנא לא שייך איבה דמזונות וא״כ למ״ד מזונות דאורייתא לא שייך לומר תקנו מעשה ידיה משום איבה דמזונות אע״כ משום איבה דקטטה או כדי שלא תבריח מנכסי בעלה וכדאיתא בירושלמי ר״פ מציאת האשה אם כן לפ״ז תו לא מצי למימר אי אפשי בתקנת חכמים כיון שאין הדבר לתקנה דידה אלא לתקנת הבעל וא״כ ע״כ סבר רב מזונות דרבנן אלא דלפ״ז קשה על פסק הרמב״ם ז״ל דפסק מזונות דאורייתא ואפ״ה פסק נמי כרב דמציא למימר איני ניזונת ואיני עושה ולשיטת התוספות לעיל דף מ״ז דאפילו היכא דבע״כ מיתזנא שייך נמי איבה דמזונות קשיא נמי סוגיא דשמעתא ועוד דאפילו את״ל דלמ״ד מזונות מדאורייתא לא שייך מילתא דרב הונא אמר רב אם כן מאי קאמר בסמוך ופליגא דריש לקיש דקאמר מתוך שיכול לכופה ומאי פלוגתא שייך הכא כיון דלרב גופא פלוגתא דתנאי היא ור״ל גופיה לא קאמר אלא אליבא דרבי מאיר ועוד דלכאורה ר״מ ודאי סובר מזונות דאורייתא מדקאמר לעיל המקדש ע״מ שאין לה עליו שאר כסות ועונה הוי מתנה על מ״ש בתורה ולמ״ד מזונות דרבנן ומפרש לקרא דשאר כסות ועונה הכל לענין כסות א״כ בלשון בני אדם לא הו״ל למימר אלא כסות לחוד. והנלע״ד בזה דאף למ״ד מזונות דאורייתא היינו באשה שאין לה ממה להתפרנס כלל וא״כ החיוב על הבעל ליתן לה מזונות להחיות את נפשה וכן משמע מדבריהם שהביאו התוספות לעיל ריש דף מ״ח ע״ש וכה״ג הן דברי הרמב״ן ז״ל לענין כסות ע״ש משא״כ בענין קצבת המזונות היכא שאין מעשה ידיה מספיקין כגוונא דמימרא דרב דבאשה שיכולה להתפרנס ממעשה ידיה לכ״ע הוי מדרבנן כן נראה לי אלא דלעיל בגמרא דף מ״ח לכאורה לא משמע הכי וצ״ע ודו״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: אמנם דין זה לא היה צורך לשנותו אבל סיפא איצטריך ליה [הסוף הוצרך לו] שיש בו חידוש לגבי מותר, שר׳ מאיר אומר: הקדש, ור׳ יוחנן הסנדלר אומר: חולין.
The Gemara answers: This halakha did not need to be stated, but the latter clause was necessary, as it contains a novelty with regard to the surplus: Rabbi Meir says that the surplus is consecrated property, and Rabbi Yoḥanan the Cobbler says it is non-sacred.
רי״ףרש״יריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) וּפְלִיגָא דְּרֵישׁ לָקִישׁ דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ לָא תֵּימָא טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר מִשּׁוּם דְּקָסָבַר אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם אֶלָּא טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר מִתּוֹךְ ושֶׁיָּכוֹל לְכוּפָּהּ לְמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ נַעֲשָׂה כְּאוֹמֵר לָהּ זיִקְדְּשׁוּ יָדֶיךָ לְעוֹשֵׂיהֶם.

The Gemara comments: This opinion of Rav Huna disputes that of Reish Lakish, as Reish Lakish said: Do not say that the reason for the opinion of Rabbi Meir is that since he maintains that a person may consecrate an object that has not yet come into the world, the consecration can take effect even on her future earnings. Rather, say that the reason for the opinion of Rabbi Meir is that since he can compel her to produce her earnings for him, it is as if he had a certain legal claim to the products of her hands, i.e., her earnings. Consequently, he is considered as if he had said to her: Your hands are consecrated to the One Who made them, and the consecration can therefore take effect on something that already exists. Since Reish Lakish said that he may compel her to produce earnings for him, the implication is that she may not say: I will not be sustained and I will not work.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ופליגא – דרב הונא אר״ש בן לקיש.
דבר שלא בא לעולם – כגון מעשה ידיה שהקדישן עד שלא עשאתן.
לעושיהן – למי שבראן וידים איתנהו בעולם אלמא קסבר יכול לכופה ואינה יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה.
מתוך שיכול לכופה למעשה ידיה כו׳ – ומתני׳ דקתני עושה ואוכלת מוקי לה כרב אדא בר אהבה דבסמוך במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף.
יקדשו ידיך לעושיהן – פירוש להקב״ה שעשאן אבל אין לפרש למלאכתן דא״כ הל״ל למעשיהן כדאמרינן בסוף פ״ק דנדרים (דף יג:).
מתוך שיכול לכופה על מעשה ידיה נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהן. איכא למידק, היכי דמי, אי בשאין מעלה מזונות אינו יכול לכופה, ואי משום שיכול לכופה לכשירצה, השתא מיהא ידיה לא משעבדן ליה, ולכשיעלה לה הוה ליה דבר שלא בא לעולם, ואי בשמעלה לה מזונות היכי קתני רישא הרי זו עושה ואוכלת. והראב״ד ז״ל העמידה כשאינה נזונת, ומשום הכי עושה ואוכלת כל זמן שאינו מעלה. ומיהו כיון דמשעבדא ליה כל אימת דבעי איהו כי זכי במעשה ידיה לאלתר קדשי, והיינו מותר מזונותיה לאחר מיתה, וליכא למיחש הכא לדבר שלא בא לעולם, דכל שבידו לאו כמחוסר דמי.
ותמיהא לי טובא, חדא, דלא אמרו כל שבידו וכו׳ אלא באומר לכשיהיה הדבר שבידו לעשותו, כאותה שאמרו בפרק האומר בקדושין (קידושין סב.), בעא מיניה ר׳ אסי מר׳ יוחנן, אמר פירות ערוגה זו מחוברין יהו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לכשיתלשו ונתלשו, מהו, אמר ליה כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי, וכדקתני בברייתא בהדיא, אין תורמין מן התלוש על המחובר וכו׳ כיצד, אמר פירות ערוגה זו תלושין יהו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברין, או פירות ערוגה זו מחוברין יהו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לא אמר כלום, אבל אמר לכשיתלשו ונתלשו דבריו קיימין. ועוד, דאפילו באומר לכשיתלשו קודם שיתלשו אינן תרומה ואין הפירות התלושין מתוקנין, וכדקתני ונתלשו, ור׳ אסי נמי ונתלשו קאמר, וכיון שכן, הכא אינו קדוש, חדא, דלא קאמר לכשאזונך, ועוד, דאפילו באומר, הא לא זנה, ולאחר מיתה מחמת ירושה באו לו ולא מחמת כפייתו ומזונותיו, ודבר שלא בא לעולם הוא.
אלא נראה לי דאם יש לומר כך יש לומר, דמותר מחמש סלעים ומחיים דוקא קאמר ולא לאחר מיתה, דכיון דשמעינן ליה לרבי מאיר דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה נעשה כאומר לה לכשאזונך ואעלה לך מעה כסף, וכיון שיכול לכופה הוה ליה כאומר שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנו ממך תקדוש דקדשי, דבעל כלוקח הוי, והלכך לכשיעלה לה מעה כסף לצורכה דמותר דידיה הוא ההיא שעתה קדיש, ואף על גב דאינו יכול לכופה על המותר, מכל מקום כיון דיכול לכופה על מעשה ידיה אלמא ידיה דידיה הוי, ויכול הוא להקדישן לכל מה שיעשו. אלא דכל שאין מעלה לה אינו יכול לכופה, שאינו יכול לומר לה עשי עמי ואיני זנך. ומותר לריבותא נקטיה, דאף על גב דאינו יכול לכופה על המותר עצמו. ועוד דלא שכיח כולי האי, אפילו הכי יכול להקדישו וקדיש לכשיעלה לה מעה כסף, וכל שכן מעשה ידיה עצמו דקדוש לכשיזונה דיכול לכופו עליו, ושכיח כן נראה לי. ומיהו לעיקר קושיין אין אנו צריכין לכך, אלא ריש לקיש מוקי לה למתניתין במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף לצורכה, וקסבר תקנו מזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מעשה ידיה כרב אדא דלקמן בסוגיין, ומותר מחיים קדיש, ועושה ואוכלת דקתני, פירושו, עושה ומספקת צרכיה.
והכין מפורש בירושלמי (פ״ה ה״ה), דגרסינן התם: ריש לקיש אמר במותר מחיים מחמש סלעים פליגין, דופתר לה במעלה לה מזונות ואינו נותן לה מעה כסף לצורכיה, ותנינן אם אינו נותן לה מעה כסף לצרכיה מעשה ידיה שלה, ושמעינן מיהא, דלרב הונא אפילו במעלה לה מזונות ואפילו אמר לה בהדיא יקדשו ידיך לעושיה, לא קדיש, דהא ריש לקיש סתמא כמאן דאמר לה בפירוש יקדשו ידיך לעושיהן, ואפילו הכי טעמא דיכול לכופה הא אינו יכול לכופה לא קדוש, ואף על גב דמעלה לה מזונות שהן כנגד המותר, וטעמא דמלתא, משום דלרב הונא כיון דיכולה לומר איני נזונת ואיני עושה, נמצא שאין לבעל בידי אשתו אלא שעבוד לבד, וקיימא לן כרבא (פסחים לא.) דאמר הקדיש מלוה וזבין מלוה אינו מכור ואינו קדוש, אבל לריש לקיש הוה ליה שעבודו של בעל כמקח, והלכך יכול להקדיש ידיה לעושיהן, כן נראה לי.
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

ופליגא דריש לקיש דאמ׳ לא תימ׳ טעמא דר״מ דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אלא מתוך שיכול להספיק לה מעשה ידיה נעשה כאומר יקדשו מעשה ידיה לעושיהן – פי׳ וכיון דאמר ריש לקיש שיכול לכופה על מעשה ידיה מכלל שאינה יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה דאי כשאוכלת משלו מה כפי׳ צריך פשיטא ואין כפי׳ אלא במורדת שאומרת איני ניזונית ואיני עושה ולריש לקיש מתני׳ בשאינה נזונית ואינה עושה כדדחינן לעיל שאם הוא מעלה לה מזונות האיך היא עושה ואוכלת אלא ודאי כדאמרן וא״כ לא אתו רישא וסיפא כחדא גונא דרישא בשאינה ניזונית וסיפא בניזונית כדדחינן ויש מתרצים דסיפא בשאינה ניזונית כשאינו מעלה לה מעה כסף ור״ל (שכתב) כרב ושמואל סבירא ליה בפי׳ דסיפא דלר״מ משום דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם דהא לדידהו כיון שיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה שאינה ניזונית פקע קניינו לגמרי ואינו יכול לומר שיקדשו מעשה ידיה לעושיה׳ אבל לריש לקיש כיון שכל שיש לו נכסים יכול לכופה על מעשה ידיה ואינה יכולה להפקיע זכותו דידיה [קנויין לבעל וכשאין לו נכסים לזונה שהיא עושה ואוכלת לא משום] דפקעה זכותו דבעל אלא מפני שהיא ממשכנתו למזונותיה כאלו תפסה מנכסיו דהוה מעשה ידיה אצלה כאלו הם אפותיקי מפורש למשכנו בהם יותר משאר נכסיו שעל מנת כן נישאו הלכך כשמתה ויש שם מותר שהוא קדוש אין קדושתו חלה לאחר מיתה אלא מחיים חל למפרע כל מה שלא משכנתו בהם דבעל הוא וקדיש קדושה גמורה וכ״ת הניחא אלו אמר בפירוש יקדשו ידיה לעושיהן הא אמרי׳ דלר״מ כיון דאין אדם מוציא דבריו לבטלה נעשה כאומר כך הלכך לריש לקיש מותר מחיים קדוש אלא שאין קדושתו מתבררת אלא לאחר מיתה ובחייה הרי עושה ואוכלה דקתני רישא ולקמן נפרש אמאי נקט תנא האי דינא במותר דהיינו העדפה [דה״ה] במה שלא אכלה מעיקר מעשה ידיה.
(9-12) ועוד י״ל דלריש לקיש מותר מחיים קדוש ממש כסברא דר׳ אדא וכשמעלה לה מזונות ואינו מעלה לה [מעה] כסף וקסבר תקנו מזונות תחת מותר ותקנו מעה כסף תחת מעשה ידיה הלכך מותר קדוש מחיים ממש דהא יהיב לה מזונות ומעשה ידיה היא עושה ואוכלת שמשכנתו על מעה כסף וכמו שאמרה וה״ק הכא דכיון שיכול לכופה למעשה ידיה ידיה קנויות לו ויכול לומר יקדשו ידיה לעושיהן וה״ל מקדיש דבר שהוא בעולם משא״כ לר׳ הונא דכיון שיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה לא אלים שעבודיה שיכול להקדיש ידי׳ בשעבוד גרידא הוא וקי״ל דאקדיש מלוה וזבין מלוה אינו מכר ואינו קדוש אבל לריש לקיש הוה שיעבודי׳ לבעל כלוקח. אי נמי דלר׳ הונא אלו אמר בפירוש כן יכול לומר יקדשו ידיה לעושיהן אבל כל שלא אמר כן לא אמרי׳ נעשה כאומר דלא אלים שעבודיה ויכולה היא להפקיע ובכי האי מוציא דבריו לבטלה כיון שאין הממון קנוי לו לגמרי וזה יותר נכון לפי התירוץ הזה האחרון וכן דעת הרמב״ן ז״ל דאפילו לרב הונא כל שאמר יקדשו ידיך לעושיהן מהני אעפי״כ בירושלמי נראה תירוץ הראשון והא דאמר ריש לקיש שיכול לכופה על מעשה ידיה משמע אפילו על המותר דהיינו העדפה [וא״ת האיך יכול לכופה לעשות העדפה וי״ל] (דאין הדין) שיכול לכופה על המותר ההוא שיהא שלו ויעלה לה מעה כסף (לא) כשטרחה והותירה שכך ידיה משועבדת לבעל למותר ההוא שהעדיף כמדו שמשועבדת על עיקר מעשה ידיה וזה ברור כיון דשמעינן לר׳ מאיר דאין אדם מוציא דבריו לבטלה פי׳ גבי הקדש [כדפירש״י ז״ל ודוקא כשא״א. לקיים פשט דבריו בשום ענין אבל כשאפשר לקיים דבריו בשום ענין לא מסרסינן לישני׳ גבי הקדש] וכדפרשינן במסכת גיטין גבי המקדיש עבדו יצא לחירות דאמרינן לדמי לא קאמר דלהוי עם קדוש קאמר וההיא אפילו לר״מ איתמרה וכדכתיב׳ התם בס״ד.
אלא טעמא דר״מ מתוך שיכול לכופה כו׳. פי׳ וכיון דאמר ר״ל שיכול לכופה על מעשה ידיה מכלל שאינה יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה דאי כשאוכלת משלו מה כפייה צריך פשיטא שאין כפייה אלא במרד שאומרת שאיני נזונת ואיני עושה ולר״ל מתני׳ כשאינה נזונת כדאיתא לעיל שאם הוא מעלה לה מזונות האיך היא אינה עושה ואוכלת אלא ודאי כדאמרן. הריטב״א ז״ל.
ורש״י ז״ל כתב לעושיהם. למי שבראן וידים איתנהו בעולם אלמא קסבר יכול לכופה ואינה יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה. ע״כ. פי׳ לפי׳ הוקשה לו דדילמא יכול לכופה כל עוד שלא אמרה איני נזונת כו׳ וכיון דלא מציא אמרה איני נזונית כו׳ ומ״ה מצי קדיש דידיה ברשותו הווין דאי מציא אמרה איני נזונת וכו׳ היכי מצי קדיש לידיה והרי ידיה לא הוו ברשותו דהא מציא אמרה איני נזונית ואיני עושה אלא ודאי כדכתי׳ כנ״ל. ומה שכתב הריטב״א ז״ל לא דייק שפיר:
וכתב הרשב״א ז״ל וז״ל אלא טעמא דר״מ משום דקסבר מתוך שיכול לכופה במעשה ידיה נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהן וידים איתנהו בעולם והוה ליה כמקדיש דקל לפירותיו דקדשי אלמא מדקאמר מתוך שיכול לכופה שמעינן מיניה דמעשה ידיה עיקר ותקנו מזונות תחת מעשה ידיה. ותמיה לי דהא ע״כ מזונות לר״מ דאורייתא הן כדתני׳ האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע״מ שאין ליך עלי שאר כסות ועונה הרי זו מקודשת ותנאו הרי זה בטל דברי ר״מ כלומר דהוה ליה מתנה על מה שכתוב בתורה וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל ואי אפשר לומר מדרבנן ועשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה דלית ליה לר״מ הכי מדאמרינן בריש פרקין כל הפוחת אפילו בתנאי אלמא קסבר תנאו בטל וכו׳ והא שמעינן לר״מ דאמר כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל בדאורייתא אין בדרבנן תנאו קיים אלמא לר״מ שאר כסות ועונה דאורייתא הן וי״ל דר״ל דריש ליה לקרא כרבי אליעזר בן יעקב דדריש כסותה ועונתה לפום שארה תן כסותה שלא יתן של ילדה לזקנה ושל זקנה לילדה כדאיתא לעיל בפרק נערה אבל מזוני דרבנן נינהו ולית להו ק״ו דדרשינן במכילתא ומה דברים שאין חיי נפש ולא נשאת עליהן מתחילה כגון כסות אי אתה רשאי למנוע ממנה מזונות ועונה שהמזונות חיי נפש והעונה נשאת עליה מתחילה לא כל שכן. א״נ י״ל דכיון דלא תקנו אלא מעשה ידיה והן היו תקנה לבד א״כ אינה יכולה לבטל תקנתא ודלא כרב הונא ע״כ.
והרא״ש ז״ל כתב מה שתירץ הרשב״א ז״ל דכיון דלא תיקנו אלא מעשה ידיה והם היו תקנה לבד לתקנת הבעל אם כן אינה יכולה לבטל תקנתם לא נהירא דכי היכי דאמרינן למ״ד מזוני עיקר דמעשה ידיה [תקנו לבעל משום איבה ה״ה למאן דאית לי׳ מזוני דאורייתא דמע״י] היתה לטובת האשה משום איבה ונראה הא דכייל ר״מ לעיל שאר כסות ועונה לא משום דאית ליה שלשתן דאורייתא אלא עונה לכ״ע ושאר וכסות למאן דאית ליה ע״כ.
ופי׳ הרשב״א ז״ל לאו משום תקנת הבעל קא אתי עלה אלא משום דהיתה תקנה יחידה פירוש דבשלמא כשהיתה התקנה במזונות ומעשה ידיה ניחא שפיר דמציא אמרה איני נזונת ואיני עושה דאגב דמציא למעקר תקנת מזונות קא מצית למעקר נמי תקנת מעשה ידיה דמילתא תליא בהא אבל אם לא היתה תקנת חכמים אלא במעשה ידיה לבד היכי כו׳. מציא עקרה תקנת חכמים תדע דבעינן דתימא איני נזונת ואיני עושה ואילו אמרה איני עושה לבד לא מהני וכדכתיבנא לעיל. (עכ״ל):
מתוך שיכול לכופה וכו׳. איכא למידק היכי דמי אי כשאין מעלה לה מזונות אינו יכול לכופה ואי משום שיכול לכופה לכשירצה השתא מיהא ידיה לא משעבדן ליה ולכשיעלה לה הוה ליה דשלב״ל ואי כשמעלה לה מזונות היכי קתני רישא הרי זו עושה ואוכלת. והראב״ד ז״ל העמידה כשאינה נזונת ומ״ה עושה ואוכלת כל זמן שאינו מעלה ומיהו כיון דמשעבדא ליה כל אימת דבעי איהו וכי זכה במעשה ידיה לאלתר קדישי והיינו מותר מזונותיה לאחר מיתה וליכא למיחש הכא בדבר שלב״ל דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי ותמיה לי טובא חדא דלא אמרו כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי אלא באומר לכשיהיה הדבר שבידו לעשות כאותה שאמרו בפרק האומר בקדושין [סב א׳] בעא מיניה רב אסי מרבי יוחנן אמר פירות ערוגה זו מחוברין יהו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לכשיתלשו ונתלשו מהו א״ל כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי וכדקתני בברייתא בהדיא אין תורמין מן התלוש על המחובר וכו׳ כיצד אמר פירות ערוגה זו תלושין יהו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברין או פירות ערוגה זו מחוברין יהו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לא אמר כלום אבל אמר לכשיתלשו ונתלשו דבריו קיימין ועוד דאפילו באומר לכשיתלשו קודם שנתלשו אינה תרומה ואין הפירות התלושין מתוקנין וכדקתני ונתלשו ור׳ אסי נמי ונתלשו קאמר וכיון שכן הכא אינו קדוש חדא דלא קאמר לכשאזונך ועוד דאפי׳ באומר הא לא זנה ולאחר מיתה מחמת ירושה באו ולא מחמת כפייתו ומזונותיו ודבר שב״ל הוא.
אלא נראה לי כך י״ל מותר מה׳ סלעים ומחיים דוקא קאמר ולא לאחר מיתה דכיון דשמעינן ליה לר״מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה נעשה כאומר לה לכשאזונך ואעלה לך מעה כסף וכיון שיכול לכופה הוה ליה כאומר שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנו ממך תקדוש דקדשי דבעל כלוקח הוי והילכך לכשיעלה לה מעה כסף לצרכ׳ דמותר דידיה הוי ההיא שעתא קדיש דאין יכול לכופה על המותר מ״מ כיון דיכול לכופה על מעשה ידיה דידיה הוו ויכול הוא להקדישו דכל מה שיעשו אלא דכל שאין מעלה לה אינו יכול לכופה שאינו יכול לומר עשה עמי ואיני זנך ומותר לרבותא נקטיה דאע״ג דאינו יכול לכופה על המותר עצמו ועוד דלא שכיח כולי האי אפילו הכי יכול להקדישו וקדיש לכשיעלה לו מעה כסף וכ״ש מעשה ידיה דקדיש לכשיזונה דיכול לכופה עליו ושכיח כנ״ל.
ומיהו לעיקר קושיין אין אנו צריכין לכך אלא ר״ל מוקי לה למתני׳ במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף לצורכה וקסבר תקנו מזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מעשה ידיה כדרב אדא דלקמן ומותר מחיים קדיש ועושה ואוכלת דקתני פירושו עושה ומספקת צורכיה והכין מפורש בירו׳ [ה״ה] דגרסי התם ר״ל אמר במותר מחיים מה׳ סלעים פליגין לה כשמעלה לה מזונות ואינו נותן לה מעה כסף לצרכיה ותנינן אם אינו נותן לה מעה כסף לצרכיה מעשה ידיה שלה.
ושמעינן מיהא דלרב הונא אפי׳ במעלה לה מזונות ואפי׳ אמר לה בהדיא יקדשו ידיך לעושיהן לא קדיש דהא לר״ל סתמא כמאן דאמר לה בפירוש יקדשו ידיך לעושיהן ואפ״ה טעמא דיכול לכופה הא אינו יכול לכופה לא קדוש ואע״ג דמעלה לה מזונות שהן כנגד המותר וטעמא דמלתא משום דלרב הונא כיון דיכולה לומר איני נזונת ואיני עושה נמצא שאין לבעל בידי אשתו אלא שעבוד לבד וקי״ל כרבא [פסחים לא א׳] דאמר אקדי׳ מלוה וזבין מלוה אינו מכור ואינו קדוש אבל לר״ל הוה ליה שעבודו של בעל כמקח והלכך יכול להקדיש ידיה לעושיהן כנ״ל. הרשב״א ז״ל:
וכתב הרא״ש וז״ל דקדק הרשב״א ז״ל היכי דמי מתני׳ לר״ל אי כשאין מעלה לה מזונות אינו יכול לכופה ואי כשמעלה לה מזונות היכי קתני רישא עושה ואוכלת ואין לומר כשאין מעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף דהא מלתא דלא שכיח היא כדמוכח לקמן ותירץ דלר״ל מוקי למתני׳ במעלה לה מזונות ואין מעלה לה מעה כסף וקסברי תקנו מזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מעשה ידיה כרב אדא דלקמן ולפי׳ רש״י ז״ל שפי׳ מתני׳ דסיפא לא קיימא ארישא ניחא דסיפא איירי במעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף ורישא איירי באין מעלה לה. ע״כ:
והתוספות ז״ל פירשו כשיטת הרשב״א ואזלי לשיטתייהו דמפרשי דכולה מתניתין חדא קתני וכי קתני המותר עליה דרישא וה״ק מה שיותיר רב אומר וכו׳. ואיכא למידק אמאי האריך וקאמר נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהן הוה ליה לקצר ולמימר נעשה כאומר לה יקדשו ידיך ולמה ליה למינקט לעושיהן. ועוד אי נפרש לעושיהן למלאכתן תיקשי לשיטת התוס׳ דמשמע דקאי אהקדיש כל מלאכת ידיה וכיון דאוקימנא לר״ל דמוקי מתני׳ כרב אדא במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף וקסבר תקנו מזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מעשה ידיה הרי ע״כ אין לו כח בידו להקדיש מעשה ידיה כיון דאינו מעלה לה מעה כסף והיכי קאמרינן נעשה כאומר יקדשו ידיך לעושיהן פי׳ למלאכתן כיון דבעיקר מעשה ידיה אין לו רשות ומגו דלא חל הקדשו אעיקר מעשה ידיה לא חל נמי אמותר ומתניתין חדא קתני המקדיש ידי אשתו פי׳ כל מעשה ידי אשתו וכו׳ וכדפרישית לשיטת התוס׳. ויש לומר דלשיטת התוספות אין פי׳ לעושיהן למלאכתן אלא להקב״ה שעשאן והילכך חייל הקדשו אמאי דאית ליה ביה רשות ולהכי נקט לעושיהן שלא נפרש למלאכתן דכי בעי תלמודא למימר למלאכתן נקיט למעשיהן כדאמרינן בספ״ק דנדרים והילכך משום דאיירי ר״ל במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף וכדכתיבנא. וזהו שכתבו התוס׳ יקדשו ידיך לעושיהן פי׳ להקב״ה שעשאן אבל אין לפרש למלאכתן דאם כן היל״ל למעשיהן כדאמרינן בספ״ק דנדרים ע״כ. ולכאורה הם דברים פשוטים ורש״י ז״ל פירש כן להדיא ואין דרך התוס׳ כן ובמאי דכתיבנא ניחא דוק ותשכח.
ולשיטת רש״י שפיר מצינן לפרושי לעושיהן למלאכתן דהא פריך דאיירי במעלה לה מזונות ומעה כסף וכדכתב הרא״ש ומיהו לשון מיותר הוא וכדכתיבנא. אבל אי נפרש לעושיהן למי שבראן ניחא טפי דאורחא דמילתא נקיט דנוח לו לאדם להזכיר בוראו בהקדשו וכ״כ להדיא במהדורא קמא וז״ל לא תימא טעמא דר״מ דמתניתין משום דקסבר כו׳ דודאי סבר אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם כגון מותר והכא היינו טעמא מתוך שיכול לכופה למעשה ידיה כלומר מתוך שהמותר שלו תחת המעה כסף שהוא נותן לה ויכול לכופה על המותר לעשות שאינה יכולה לומר איני מקבלתו ואיני עושה אלמא דידים גופייהו דידיה נינהו וברשותיה קיימי ואמרינן דכמאן דאקדיש ידים דמי וידים הא איתנהו בעולם וחייל הקדש עלייהו אבל רישא דמתני׳ להכי אין הקדשו הקדש דהא אוקימנא בשאינה נזונת דכיון דאינו מעלה לה מזונות אינו יכול לכופה למעשה ידיה ועושה לעצמה ואוכלת ורבי יוחנן הסנדלר סבר כיון דלא אמר לה בהדיא יקדשו ידיך לעושיהן לא אמרינן נעשה כאומר לה מדקאמר שיכול לכופה אלמא לא מציא למימר איני נזונת ואיני עושה. לעושיהן למי שבראן ואורחא דמילתא נקט דנוח לו לאדם להזכיר בוראו בהקדשו. ע״כ. ואיברא דמאי דפריש לעושיהן למי שבראן הכי נמי פי׳ במהדורא בתרא מיהו משמע לי דבמהדורא בתרא לא פי׳ סברת ר״ל ושיטתו כדפרי׳ במהדורא קמא:
ודע דבמשנתנו כתב ז״ל במהדורא בתרא וז״ל המותר. הקדיש את מותר מעשה ידי אשתו וכו׳ והמותר קנוי לו במעה כסף כו׳ ע״כ. ולעיל גבי מאי לאו בנזונת פרישנא דדעת רש״י לחלק בין מותר לעיקר מעשה ידיה דהמותר קנוי לו במעה כסף שתקנו לה חכמים ולהכי אפשר דס״ל לרש״י כדעת ה״ר יהוסף הלוי ן׳ מיגש ז״ל דהיכא דעבדה והותירה יותר מה׳ סלעים דלא מציא אמרה איני נוטלת ממך מעה כסף ואיני נותנת לך המותר מה שאין לומר כן במעשה ידיה דאין מעשה ידיה קנוין לו אלא משום איבה וכדאמרן לעיל מעתה תיקשי היכי מוכח תלמודא מדקאמר ר״ל שיכול לכופה למעשה ידיה פי׳ המותר וכדכתב ז״ל במהדורא קמא דר״ל פליג אדרב הונא דילמא ע״כ לא קאמר ר״ל דיכול לכופה אלא מותר דוקא משום דהמותר קנוי לו וכדכתי׳ ולהכי לא מציא למימר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת המותר אבל מעשה ידיה ממש דילמא ס״ל כרב הונא דיכולה לומר איני נזונת ואיני עושה.
ואיכא למידק דלעיל פריך תלמודא שאינה נזונת מאי למימרא ומשנינן סיפא אצטריך ליה. וקשיא לן עליה דלשיטת רש״י ז״ל דפי׳ במשנתנו דכי קתני המותר ר׳ מאיר אומר וכו׳ מילתא באפי נפשה קאמר ולא קאי ארישא מאי קא משני סיפא אצטריך ליה אטו לא מצי למיתני סיפא בלא רישא אכתי רישא למה לי ולעיל משנינן דלהכי קתני רישא לאורויי דסיפא אף על גב דאינה נזונית קדיש לאחר מיתה דמותר לא שייך אמזונות מה שאין כן במעשה ידיה וכדכתיבנא לעיל ודייקנא הכין מלשונו של רש״י ז״ל שכתב סיפא אצטריך ליה. לאשמועינן פלוגתא במותר דלא שייך אמזונות ואע״ג דאינה נזונת איכא למ״ד קדוש לאחר מיתה כשיירשנה וכדלקמן. ע״כ:
וכיון שכן היכי מצינן למימר דר״ל מוקי רישא דמתני׳ באינה נזונת וסיפא במעלה לה מעה כסף אם כן הדרא קושיין לדוכתא אי כשאינה נזונת מאי למימרא וליכא לשנויי סיפא אצטריכא ליה דהא סיפא מיירי במעלה לה מעה כסף. ויש לפרש לשונו של רש״י ז״ל דלעיל דה״ק סיפא אצטריך ליה לאשמועינן פלוגתא במותר דלא שייך אמזונות כו׳ פי׳ דברישא אמרינן משום דאינה נזונת אין הקדשו הקדש והרי היא עושה ואוכלת להכי קתני סיפא לאשמועינן דדוקא בעיקר מעשה ידיה דשייך אמזונות דתקח מזונות תחת מעשה ידיה אבל המותר לא שייך אמזונות ואף על גב דאינו מעלה לה מזונות אם הקדיש המותר קדוש אם מעלה לה מעה כסף דמעה כסף תחת מזונות ולא מזונות תחת מותר ולדעת רב אדא דאמר מחיים קדוש וס״ל תקנו מזונות תחת מותר אפילו לאחר מיתה ומעה כסף תחת מעשה ידיה דוקא בנזונת הוא דקדוש המותר מחיים אבל באינה נזונת לא קדיש כלל המותר אפילו לאחר מיתה דהא איהו לאלתר בעי לאקדושי וכיון דלא חל לאלתר היכי בו ניחול לאחר מיתה הילכך לא מצי לשנויי אליבא דידיה סיפא אצטריך ליה וכו׳ דאי מיירי סיפא באינה נזונת אמאי המותר הקדש ואי מיירי סיפא בנזונת והכי קאמר המותר הקדש מחיים ורישא מיירי באינו מעלה לה מעה כסף ולהכי עושה ואוכלת דמעה כסף תחת מעשה ידיה והא דקאמר תלמודא באינה נזונת פירושו העלה מעה כסף לצורכיה אם כן תיקשי מאי למימרא וליכא לשנויי סיפא אצטריכא ליה פי׳ ללמדך פלוגתא במותר דלא שייך אמעה כסף דאף על גב דאינו מעלה לה מעה המותר הקדש משום דלא שייך מותר אמעה כסף דהא פשיטא דכיון דמעלה לה מזונות אף על גב דאינו מעלה לה מעה כסף סגי אטו מעה כסף דהויא לה מילתא זוטרתי לא סגי ליה דיהבינן כנגדו מעשה ידיה אלא דליהב נמי מותר ואף על גב דלא יהיב לה מעה כסף שכנגד המותר ס״ל דלאחר מיתה מיהא קדוש הילכך לדידהו מצינן לאוקמי שפיר מתניתין באינה נזונת ולהכי הרי זו עושה ואוכלת וסיפא אשמועינן דאף על גב דאינה נזונת כלל דאפילו מעה כסף לא קדיש לאחר מיתה וזהו דסיים רש״י ואזיל ואף על גב דאינה נזונת איכא למ״ד קדיש לאחר מיתה כשיירשנה וכדלקמן. פי׳ ולא סגי ליה דנימא דרישא באינה נזונת ולהכי עושה ואוכלת ואף על גב דמעלה לה מעה כסף דמזונות תחת מעשה ידיה וסיפא אשמועינן דאף על גב דאינה נזונת המותר קדיש מחיים כיון דמעלה לה מעה כסף דאכתי תקשי מאי למימרא אי לאו דאתא לאשמועינן דאף על גב דאינו מעלה לה נמי מעה כסף קדיש לאחר מיתה דהא ודאי הויא רבותא ואפשר דה״ה במעשה ידיה וכדבעינן למכתב בס״ד ובמהדורא קמא קצר וכתב סיפא אצטריך לאשמועינן פלוגתא דר״מ ורבי יוחנן הסנדלר במותר דלא שייך אמזונות. ע״כ. ופירושו כדכתיבנא דלא אתא לאשמועינן אלא דמותר לא שייך אמזונות ובמהדורא בתרא דק טפי מרנא נר ישראל ז״ל ומכל מקום לפי הא דפרישנא השתא איכא למימר דאין בין המותר לעיקר מעשה ידיה מידי דבעיקר מעשה ידיה נמי אף על גב דאינה נזונת אי מייתא קדיש לאחר מיתה דדוקא מחיים קאמר דהרי היא עושה ואוכלת אלא דאשמועינן רבותא במותר דאפילו מותר דלא עביד דאתי ואינו מעלה מזונות ולא מעה כסף קדיש לאחר מיתה ואפשר דמה שכתב רש״י ואע״ג דאינה נזונת איכא למ״ד קדיש וכו׳ לא קאי אמותר לחוד אלא גם אמעשה ידיה ומכל מקום מה שכתב הרא״ש לעיל דלשיטת רש״י ז״ל שפירש מתני׳ דסיפא לא קיימא ארישא ניחא דסיפא איירי דמעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף ורישא איירי דאין מעלה לה כו׳ ליתא כלל דאם כן תיקשי מאי למימרא וליכא לשנויי סיפא אצטריכא ליה וכדדייקנא לה מלשונו של רש״י ז״ל כך היה נראה לי לפרש.
אבל מה שנ״ל נכון בלשונו של רש״י ז״ל דיש חילוק בין מעשה ידיה למותר דדוקא מותר הוא דקדיש לאחר מיתה ואף על גב דאינה נזונת אבל מעשה ידיה כשאינה נזונת כיון דלא חל עליה קדושה מחיים גם לאחר מיתה לא קדיש וכדכתיבנא לעיל דדוקא מותר הוא דקנוי לו אבל מעשה ידיה לא נתקנו לו אלא תחת מזונותיה וכדכתיבנא לעיל בארוכה והכי משמע מלשונו של רש״י ז״ל בפרק ואלו נדרים דמייתי התם הך משנה וכתב שם ז״ל הרי זו עושה ואוכלת לדברי הכל ואמרינן התם במסכת כתובות בפי׳ אף על גב דכשאין מעלה לה מזונות קא מיירי ואמרינן עושה ואוכלת פשיטא דכיון דאין מעלה לה מזונות ודאי עושה ואוכלת דממאי מתפרנסת. ואמרינן סיפא אצטריכא ליה למתני המותר ר״מ אומר הקדש דסבר אף על גב דמעשה ידיה אינו יכול להקדיש הואיל ואינה ניזונת משלו מכל מקום מותר על מזונותיה יכול להקדיש שיהא קדוש לאחר מיתה ע״כ. ואין לך לפרש דרש״י ז״ל שם בעי לפרושי דמתניתין חדא קתני וכי קתני המותר קאי עלה דרישא דבהדיא פירש כאן במשנתנו דמילתא באפי נפשה קתני וכדכתיבנא לעיל. ומכל מקום יש לדקדק דהתם בנדרים קרי רש״י ז״ל מותר מה שיותיר על המזונות שלה והכא במתני׳ לא פי׳ כן אלא דמותר היינו מה שהיא עושה לו יותר על הראוי שפסקו חכמים כו׳ ואפשר לומר דלדעת ר״ל תתפרש המשנה כך המקדיש מעשה ידי אשתו פי׳ דהקדיש כל מעשה ידי אשתו והיא אינה נזונת הרי עושה ואוכלת כיון דאינה נזונת לא קדיש כלל ואפילו לאחר מיתה דאיהו לכל מעשה ידיה אכוון וכיון דעיקר מעשה ידיה לא קדישי הרי לא חל אמעשה ידיה שם קדושה אבל אם הקדיש בפי׳ מה שיותר על מזונותיה קדיש לאחר מיתה ועד ההיא שעתא לא הויא מותר דדילמא תצטרך לה וכדפרישית במתני׳ נמצא דאיהו מעשה ידיה קא קדיש דשייך שפיר למימר מתוך שיכול לכופה למעשה ידיה אבל אי נפרש דמותר היינו מה שהיא עושה יותר על מה שפסקו לה חכמים היכי קאמר מתוך שיכול לכופה למעשה ידיה אטו מי מצי לכופה לעשות יותר על מה שפסקו לה חכמים ומה שתירצו המפרשים בזה דוחק וכדבעינן למכתב קמן בס״ד.
אלא הנכון ודאי דאיהו ה״ק מה שיותירו יותר על מזונותיה מעשה ידיה יהיו קדושים דאיהו אינו מעלה לה מזונות ובעי לאקדושי מעשה ידיה לכך מניח לה ממעשה ידיה כנגד מזונותיה ומה שיותיר תקדוש ואך ע״ג דאינו מעלה לה מזונותיה ואינו יכול לכופה וכדכתב הרשב״א וכדכתיבנא לעיל מכל מקום אפשר דה״ק מתוך שיכול לכופה למעשה ידיה פי׳ דאי בעי הוי מיהב לה מזוני וכייף לה על מעשה ידיה ולא מציא אמרה איני נזונת ואיני עושה השתא נמי דמניח לה ממעשה ידיה כנגד מזונותיה ומקדיש המותר הוה ליה כאלו אמר יקדשו ידיך לעושיהן וידיה משועבדין לו והוה ליה כאילו מעלה מזונות כיון דלא קא קדיש אלא מותר מזונותיה אי נמי דמיירי סיפא במעלה לה מעה כסף ואינו מעלה לה מזונות דכיון דמעלה לה מעה כסף ואיהו נמי מניח ממעשה ידיה כנגד מזונותיה שפיר מצינו למימר מתוך שיכול לכופה כנ״ל שיטת רש״י ז״ל במהדורא בתרא ודוק שכתב רש״י ז״ל דשב״ל. כגון מעשה ידיה שהקדישה עד שלא עשאתן. ע״כ. אלמא דס״ל ז״ל דשקלא וטריא דר״ל היינו על עיקר מעשה ידיה אבל במהדורא קמא כתב דשב״ל כגון מותר וכדכתיבנא לעיל. ונדחק לפרש סיפא באינה נזונת וכדכתיבנא כדי לתרוצי קושיית מאי למימרא דפריך תלמודא דלא מתרצא שפיר אלא אי מוקמת לה סיפא נמי באינה נזונת וכדפרישנא ולא מתוקמיה ר״ל שפיר אלא כשיטת רב ושמואל דקא מפרשי׳ למתניתין דקדוש לאחר מיתה קאמר וכדכתיבנא והשתא ניחא קושיא אחריתי לקמן וכדבעינן למכתב קמן בס״ד:
והריטב״א ז״ל כתב וז״ל לר״ל מתניתין בשאינה נזונת דאיתא לעיל שאם הוא מעלה לה מזונות האיך היא עושה ואוכלת אלא ודאי כדאמר׳ ואם כן לא אתי רישא וסיפא בחדא גוונא דרישא בשאינה ניזונת וסיפא בניזונת ויש מתרצים דסיפא כשאינו מעלה לה מעה כסף ור״ל כרב ושמואל ס״ל בפי׳ דסיפא דלר״מ מותר לאחר מיתה קדיש ולא מחיים ומיהו לרב ושמואל ע״כ טעמא דר״מ משום דאדם מקדיש דשב״ל דהא לדידהו כיון שיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה כל שאינה ניזונת פקע קניניה לגמרי ואינו יכול לומר שיקדשו ידיה לעושיהן אבל לר״ל כיון שכל שיש לו נכסים יכול לכופה על מעשה ידיה ואינה יכולה להפקיע זכותו ידיה קנויין לבעל וכשאין לו נכסים לזונה שהיא עושה ואוכלת לא משום דפקעה זכותה דבעל אלא מפני שהיא ממשכנתו למזונותיה כאילו תפסה מנכסיו דהוו ידיה אצלה כאילו הם אפותיקי מפורש למשכנו בהם יותר משאר נכסיו שעל מנת כן נישאו הילכך כשמתה ויש שם מותר שהוא קדוש אין קדושתו חלה לאחר מיתה אלא מחיים חל למפרע כי כל מה שלא משכנתו מהם דבעל היא וקדיש קדושה גמורה.
וכ״ת הניחא אילו אמר בפירוש יקדשו ידיך לעושיהם הא אמרינן דלר״מ כיון דאין אדם מוציא דבריו לבטלה נעשה כאומר כן הילכך לר״ל מותר מחיים קדוש אלא שאין קדושתו מתבררת אלא לאחר מיתה ובחייה הרי היא עושה ואוכלת כדקתני רישא ולקמן נפרש אמאי נקט תנא האי דינא במותר דהיינו העדפה דה״ה במה שלא אכלה מעיקר מעשה ידיה. ועוד י״ל דלר״ל מותר מחיים קדוש ממש כסברא דרב אדא וכשמעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף וקסבר תקנו מזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מעשה ידיה הילכך מותר קדוש מחיים ממש דהא יהיב לה מזונות ומעשה ידיה היא עושה ואוכלת שמשכנתו על מעה כסף כמו שאמרה והכא הקשה דכיון שיכול לכופה למעשה ידיה ידיה קנויות לו ויכול לומר יקדשו ידיה לעושיהן וה״ל מקדיש דבר שבא לעולם משא״כ לרב הונא דכיון דיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה לא אלים שעבודא של בעל [שיוכל להקדיש דשעבוד גרידא היא וה״ל כמקדיש מלוה וזבין מלוה שאינו מכור ואינו קדוש אבל לר״ל הוי שעבודן לבעל] כלוקח אי נמי לרב הונא אילו אמר בפירוש כן יכול לומר יקדשו ידיה לעושיהן אבל כל שלא אמר כן לא אמרינן נעשה כאומר מכיון שלא אלים שעבודיה ויכולה היא להפקיעו ובכי האי מוציא דבריו לבטלה כיון שאין הממון קנוי לו לגמרי וזה יותר נכון לפי התירוץ הזה האחרון וכן דעת הרמב״ם דאפילו לרב הונא כל שלא אמר יקדשו ידיך לעושיהן מהני ואף על פי כן בירושלמי נראה כתירוץ הראשון והא דאמר ר״ל שיכול לכופה על מעשה ידיה משמע אפילו על המותר דהיינו העדפה דהא סיפא דמתני׳ אמרה. ואם תאמר האיך יכול לכופה לעשות העדפה י״ל דאנן ה״ק שיכול לכופה על המותר ההוא שיהא שלו ויעלה לה מעה כסף שלה כשטרחה והותירה שכך ידיה משועבדות לבעל למותר ההוא כשהעדיף כמו שמשועבדות לעיקר מעשה ידיה וזה ברור. ע״כ:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

קונטרס אחרון
גמרא אמר רב הונא אמר רב יכולה אשה שתאמר איני ניזונית ואיני עושה כו׳ קסבר כי תקינו רבנן מזוני עיקר. והקשיתי לפי שיטת הרמב״ם ז״ל שפוסק מזונות דאורייתא א״כ לא הוי צריך לאוקמי הכי מילתא דרב דלא כהילכתא וטפי הו״ל למימר דקסבר רב מזוני דאורייתא כמ״ש בפנים והעליתי מזה דאע״ג דהרמב״ם ז״ל סובר מזונות דאורייתא היינו עיקר מזונות היכא שאין לה כלל ממה להתפרנס אבל לענין קצבת מזונות שצריך להשלים לה אם אין מעשה ידיה מספיקין כ״ע מודו דהוי מדרבנן ועדיין צ״ע כמ״ש בפנים:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומעירים: ופליגא [וחלוקה] שיטה זו של רב הונא על דברי ריש לקיש. שאמר ריש לקיש: לא תימא [אל תאמר] טעמא [שהטעם] של ר׳ מאיר משום דקסבר הוא סבור] אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, ולכן חל ההקדש על מעשה ידיה אף על פי שעדיין לא עשתה אותם. אלא טעמא [הטעם] של ר׳ מאיר: מתוך שיכול לכופה (לכפות אותה) למעשה ידיה — הרי יש לו זכות מסויימת על ידיה, ולכן נעשה באותה שעה כאומר לה ״יקדשו ידיך לעושיהם״, שהידיים בנוגע למה שהן עושות תהיינה כהקדש, ונמצא שההקדש חל על דבר הקיים כבר בעולם (הידיים עצמן). ומכיון שאמר ריש לקיש ״שיכול לכופה למעשה ידיה״ משמע שאינה יכולה לומר ״איני נזונית ואינה עושה״.
The Gemara comments: This opinion of Rav Huna disputes that of Reish Lakish, as Reish Lakish said: Do not say that the reason for the opinion of Rabbi Meir is that since he maintains that a person may consecrate an object that has not yet come into the world, the consecration can take effect even on her future earnings. Rather, say that the reason for the opinion of Rabbi Meir is that since he can compel her to produce her earnings for him, it is as if he had a certain legal claim to the products of her hands, i.e., her earnings. Consequently, he is considered as if he had said to her: Your hands are consecrated to the One Who made them, and the consecration can therefore take effect on something that already exists. Since Reish Lakish said that he may compel her to produce earnings for him, the implication is that she may not say: I will not be sustained and I will not work.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) חוְהָא לָא אֲמַר לַהּ הָכִי כֵּיוָן דְּשָׁמְעִינַן לֵיהּ לר״מלְרַבִּי מֵאִיר דְּאָמַר אֵין אָדָם מוֹצִיא דְּבָרָיו לְבַטָּלָה נַעֲשֶׂה כְּאוֹמֵר לָהּ יִקְדְּשׁוּ יָדַיִךְ לְעוֹשֵׂיהֶם.

With regard to Reish Lakish’s statement, the Gemara asks: But he did not say this to her; rather, he said that he was consecrating her earnings. The Gemara answers: Since we heard that Rabbi Meir said: A person does not say things for naught, and according to this principle, when one says something that has no halakhic meaning, it is interpreted as if he had said something that does have halakhic relevance, he is considered as if he had said to her: Your hands are consecrated to the One Who made them.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והא לא אמר – יקדשו ידיך אלא מעשה ידיך.
שמעינן ליה לרבי מאיר – במסכת ערכין (דף ה.) דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה דתנן המעריך פחות מבן חדש ר״מ אומר נותן דמיו דאדם יודע שאין ערך לפחות מבן חדש וגמר ואמר לשם דמים הכא נמי אדם יודע שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וגמר ואמר לשם ידים עצמן.
זה שאמרנו שיכולה אשה לומר איני נזונת ואיני עושה פירושו שהיא יכולה לומר איני נוטלת מזונות ולא מעה ואיני עושה כלום לעצמך לא מותר ולא עיקר מעשה וכתבו בה גדולי הדור שמיד שאמרה כן נתבטלה התקנה ושוב אינה יכולה לחזור וכן כתבו שאף הפרנסה לענין זה בכלל מזונות וכל שאמרה כן אינו חייב בכסותה שהרי כל שהגיע זמן שחייב להעלות לה מזונות אף בכסות הוא חייב שהכסות בכלל המזונות הוא:
יכול אדם לומר לעבד כנעני שלו עשה עמי ואיני זנך אלא התפרנס מן הצדקה או חזר על הפתחים אבל עבד עברי לא סוף שאין יכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך אלא שחייב להשוותו במאכל ובמשתה שנאמר כי טוב לו עמך כמו שביארנו בראשון של קדושין:
אע״פ שהמקדיש מעשי ידי אשתו אין שם הקדש חל עליהם מצד שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם מכל מקום כל שאמר יקדשו ידים לעושיהן כל מעשי ידיה קדש שהידים משועבדות לו והרי הידים בעולם ואין זה אלא כאומר אילן זה קדש שהיוצא ממנו קדש ומכל מקום צריך שבשעת ההקדש יהא הוא מעלה לה מזונות ואם אינו מעלה עושה ואוכלת ויש פוסקים אף בזו שאם היא אומרת בשעת ההקדש איני נזונת ואיני עושה לצרכך הרי היא עושה ואוכלת:
הערכין קצובים בתורה מבן חדש ולמעלה במדרגות הכתובות בתורה עד בן חמש ועד בן עשרים ועד ששים ומששים ולמעלה עד יום מותו ופחות מבן חדש אין לו ערך וכל שאמר על פחות מבן חדש ערכו עלי הרי הוא כמי שאמר ערך כלי זה עלי ולא אמר כלום ואין אומרין אין אדם מוציא דבריו לבטלה וישלם מיהא את דמיו אלא לא אמר כלום:
האומר לאשה הרי את מקדשת לי לאחר שאתגייר או לאחר שתתגיירי או לאחר שאשתחרר או לאחר שתשתחררי לאחר שימות בעליך או לאחר שתמות אחותיך אינה מקדשת שהרי אין אדם קונה דבר שלא בא לעולם לאחר שיחלוץ ליך יבמיך קדושיה ספק שמא אחר שאין בה אלא לאו קדושין תופסין בה והואיל ואף חלין בה קדושין מקדשת או שמא אין קדושין תופסין בה (או שמא) מדכתיב בה לא תהיה אשת המת ונדרש לא תהא בה הויה ומתוך כך קדושיה ספק ומה שצריך בביאורה של שמועה זו כבר ביארנוהו בשלישי של קדושין במשנה הששית:
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 9]

והא לא אמר ליה הכי. ואם תאמר ואמאי בעי והא איהו נמי נעשה קאמר ואי קאי אמותר שפיר דפריך דהיכי מצי אמרה דהא לא מצי למימר כאילו קאמר יקדישו ידיך כו׳ והא לא קדיש אלא המותר על חמשה סלעים וכן כתוב במהדורא קמא והא לא אמר לה יקדישו ידים לעושיהן פי׳ שלא קדיש הידים אלא המותר לבד אבל אי קאי אמעשה ידיה הרי קאמר נעשה כאומר לה כו׳ ואף על גב דלא קאמר נעשה כמי שאמר. ותירץ רש״י במהדורא בתרא דה״ק דכיון דאיהו לא קאמר אלא מעשה ידיה היכי מצינן למימר אנן דידים קאמר וזהו שכתב רש״י ז״ל והא לא אמר. יקדשו ידיך אלא מעשה ידיה. ומשני דכיון דשמעינן ליה לר״מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה כו׳. פי׳ דה״נ אשכחן דאית ליה לר״מ גבי המעריך פחות מבן חדש דאף על גב דהוציא ערך מפיו כיון דאין ערך לפחות מבן חדש אית ליה לר״מ דגמר ואמר לשם דמים הכא נמי דכותה ואע״ג דשניא ההיא דערכין דכ״ע ידעין דאין ערך לפחות מבן חדש וזיל קריב רב הוא ולהכי אמרינן דאדם יודע דאין ערך לפחות מבן חדש וגמר ואמר לשם דמים אבל הא דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם לאו כ״ע בקיאים ביה ואיכא למימר דמעשה ידיה ממש קאמר ולא ידים מכל מקום איכא למימר דכיון דאין השנוי כל כך וכדכתיבנא מתקנינן לשנויי כיון דלא אפשר בענין אחר לדברי ר״מ אבל מערך לדמים שינוי גדול ומשום דידוע לכל אמרינן דלשם דמים קאמר:
וז״ל רש״י ז״ל במהדורא קמא אין אדם מוציא דבריו לבטלה במסכת ערכין בפרק האומר משקלי גבי האומר ערך כלי עלי והמעריך פחות מבן חדש ר״מ אומר יתן דמיו אדם יודע שאין ערך לכלי ולפחות מבן חדש וגמר ואמר לשם דמים והכא נמי אליבא דר׳ מאיר כיון שאדם יודע שאינו יכול להקדיש דבר שלא בא לעולם יקדשו ידיך קאמר לה דלא הוציא דברים אלא על דבר שאפשר ע״כ. האריך ומייתי נמי האומר ערך כלי עלי והא ודאי לא דמי כלל להא דהכא דכ״ע בקיאי דאין ערך לכלי ובודאי דדמים קאמר מה שאין לומר כן בהא דמקדיש דבר שלא בא לעולם ואפשר דה״ק דלעולם אין דעת מקדיש להוציא דברים אלא על דבר שאפשר ואף ע״ג דבשעת הקדשו לא היה יודע דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם מ״מ איהו לדבר שאפשר איכוון וכל היכא דמצי למיחל ליחול וכיון דאי אפשר בלא ידים מתקנינן לישניה דה״נ קאמר ובמהדורא בתרא לא הביא רש״י ז״ל ההיא דהאומר ערך כלי עלי אלא ההיא דהמעריך פחות מבן חדש ואפשר דס״ל דההיא דפחות מבן חדש נמי לאו כולי עלמא בקיאי ביה אי נמי כגון דאמר ערך תנוק זה עלי ואף על גב דלא היה יודע אי חייב פחות מבן חדש אפילו הכי סבירא ליה לר׳ מאיר דמסרסים לישניה וגמר ואמר לשם דמים וזה פשוט כנ״ל:
וכתב הריטב״א ז״ל וז״ל כיון דשמעינן ליה לר״מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה פי׳ גבי הקדש כדפרש״י ז״ל ודוקא כשאי אפשר לקיים פשט דבריו בשום ענין אבל אם אפשר לקיים דבריו בשום ענין לא מסרסינן לישניה לגבי הקדש וכדפרישנא במסכת גיטין גבי המקדיש עבדו יצא לחירות דאמרינן לדמי לא קאמר להוי עם קדוש קאמר וההיא אפילו לרבי מאיר איתמרה וכדכתיבנא התם בס״ד. עד כאן:
וסבר ר״מ אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אי ר״ל במותר על חמש סלעים קאמר לא תימא טעמא דרבי מאיר כו׳. וכדמשמע ממהדורא קמא שכתב רש״י וכדכתיבנא לעיל מסקנת ר״ל היינו דר״מ סבר אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וכדפתח וקאמר לא תימא טעמא דר״מ משום דקסבר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וכו׳ פי׳ דודאי סבר אין אדם מקדיש דשלב״ל וכן כתוב במהדורא קמא וכדכתיבנא לעיל. והכי פירושו דשמעתין וסבר ר״מ אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם פי׳ דלעולם ס״ל לר״מ אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ואפילו במידי דעבידי דאתי דכיון דקא אמרת אין אדם מוציא דבריו לבטלה אלמא דס״ל לר״מ דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ואפילו במידי דעבידי דאתי דאי אית ליה לר״מ בשום מידי דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ליכא למימר אדם יודע דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם דאטו כולי עלמא בקיאי לחלק בין מידי דעביד דאתי למידי דלא עביד דאתי עד דנימא אדם יודע דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ואין מוציא דבריו לבטלה אלא ודאי משמע דסבירא לך דאית ליה לרבי מאיר דלעולם אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ולהכי קאמרת אין אדם מוציא דבריו לבטלה ופריך והתניא האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר וכו׳ דהכא כיון דהגוף בעולם הוה ליה כמידי דעבידי דאתי ולא בעינן בהו דלהוו עבידי דאתי ומשני מההיא אין מהא ליכא למשמע מינה פי׳ אנן הכי קאמרינן דממתניתין לא תשמע מינה דס״ל אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם דאם כן נשמע מיניה דס״ל לר״מ דאפילו במידי דלא עבידי דאתו אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם דמותר לא עביד דאתי הוא ומיהו מהא איכא למשמע דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ומעתה תחלק ותאמר דבמידי דעבידי דאתו ס״ל לר׳ מאיר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם דההיא דלאחר שאתגייר חשיבי דעבידי דאתו כיון שהגוף בעולם וכמו שכתבו התוספות אבל מידי דלא עבידי דאתו כגון מותר הא ודאי דס״ל לר״מ דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם והילכך טעמא דמתניתין לאו משום דס״ל לר״מ אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אלא מתוך שיכול לכופה כו׳ וכדקאמר ר״ל בתחלת דבריו:
עוד יש לפרש דהכי פריך וסבר ר״מ אין אדם מקדיש כו׳. מדקאמרת דטעמא דר״מ משום דכיון דיכול לכופה למעשה ידיה כו׳ אלא דסבירא לך דסבר אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם והתניא האומר לאשה הרי את מקודשת כו׳ ואהדר ליה מההיא אין כו׳ פי׳ מהך ברייתא שמעינן שפיר דטעמא דר״מ דמתניתין משום דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ומיהו ממתניתין גופא ליכא למשמע ונפקא מינה דאי שמעת ליה ממתניתין גופא הילכך נשמע מינה דאפילו לא עבידי דאתי אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם דלכאורה מותר מעשה ידיה לא עבידי דאתו אבל השתא דנשמע פי׳ משנתנו מכח ההיא ברייתא הילכך נחלק ונאמר דדוקא כעין ההוא ברייתא היא משנתנו וההיא ברייתא עבידי דאתי מקרי כיון דהגוף בעולם ומשנתנו נמי עבידי דאתי מקרי כיון דבידה לעשות מלאכה ולהזדרז בה ולעשות יותר מדאי ולא מקרי לא עביד דאתי אלא כגון כפלא דפרק המפקיד דאיכא כמה מי יימר מ״י דמגנבא ואת״ל דמגנבא מי יימר דמשתכח גנב ואי משתכח גנב מי יימר דמשלם דילמא מודי ומיפטר וכדאיתא התם נמצא דלמסקנא טעמא משום דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ועיין לקמן ולשון הרא״ה ז״ל גבי הוי בה רב פפא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על עצם דבריו של ריש לקיש מקשים: והא [והרי] לא אמר לה הכי [כך], אלא אמר: ״מעשה ידיך יקדשו״! ומשיבים: כיון דשמעינן ליה [ששמענו אותו], את ר׳ מאיר שאמר כלל: אין אדם מוציא דבריו לבטלה, ולפי הכלל הזה, כאשר אדם אומר דבר שמבחינת ההלכה אין לו משמעות, אנו נותנים לו פירוש שיהיה לו תוקף הלכתי — אף כאן, מה שאמר שמעשה ידיה יקדשו — לא אמר דבר שיש בו ממש, ולכן אנו מפרשים את דבריו באופן אחר, ונעשה כאומר לה: ״יקדשו ידיך לעושיהם״.
With regard to Reish Lakish’s statement, the Gemara asks: But he did not say this to her; rather, he said that he was consecrating her earnings. The Gemara answers: Since we heard that Rabbi Meir said: A person does not say things for naught, and according to this principle, when one says something that has no halakhic meaning, it is interpreted as if he had said something that does have halakhic relevance, he is considered as if he had said to her: Your hands are consecrated to the One Who made them.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144