×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) רַבִּי מֵאִיר הִיא דְּאָמַר מִצְוָה לְקַיֵּים דִּבְרֵי הַמֵּת.
It is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who says it is a mitzva to fulfill the instructions of the dead, as the mishna states that the third party must fulfill the instructions of the deceased, although the daughter is likely to do as she pleases after the third party fulfills his part. In this manner, Ilfa successfully answered the man’s challenge.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מיגשרא״הריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
פרק ז – המדיר
{משנה כתובות ז:א-ג} המדיר את אשתו מלהנות לו1 עד שלשים יום יעמיד פרנס יתר2 מיכן יוציא ויתן כתובה ר׳ יהודה אומר בישראל חדש אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתובה ובכוהנות3 שנים יקיים שלשה יוציא ויתן כתובה. המדיר את אשתו שלא תטעום באחד מכל הפירות יוציא ויתן כתובה ר׳ יהודה אומר בישראל יום אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתובה ובכוהנת4 שנים יקיים שלשה יוציא ויתן כתובה. המדיר את אשתו שלא תתקשט באחד מכל המינין5 יוציא ויתן כתובה ר׳ יוסי אומר בעניות שלא נתן קיצבה ובעשירות6 שלשים יום:
{בבלי כתובות ע ע״א-עא ע״א} וכיון דמשעבד7 לה היכי מצי מדר8 לה לאו כל כמיניה למפיקע שיעבודיה9 והתנן קונם שאיני10 עושה לפיך אינו צריך להפר אלמא כיון דמשעבדא ליה לאו כל כמיניה11 דמפקעא ליה לשעבודיה הכא נמי לאו כל כמיניה למפקע12 ליה13 לשעבודיה14 באומר לה צאי מעשה ידיך [במזונותיך]⁠15 אי הכי פרנס למה לה16 בדספקא לה בדברים גדולים ולא ספקא לה בדברים17 קטנים דהויא18 רגילה בהי19 בבית20 נשה והוה21 מגלגלא בהדיה22 והשתא אמרה ליה עד האידנא דלא אַדַרְתַן מצינא לגלגולי בהדך השתא דאדרתן לא מגלגלינא23 בהדך. ומאי שנא עד שלשים יום עד שלשים יום לא שמעי אינאשי [ולא]⁠24 זילא בי25 מילתא טפי שמעי אינאשי וזילה בי26 מילתא
ופרנס לאו שליחותיה קא עביד באומר כל הזן אינו מפסיד אמר רב לא שאנו אלא במפרש אבל בסתם יוציא לאלתר ויתן כתובה ושמואל אמר אפילו27 בסתם נמי לא יוציא שמא ימצא פתח לנדרו. תנן המדיר את אשתו שלא תטעום [אחד]⁠28 מכל הפירות יוציא ויתן כתובה בשלמא לרב כאן בסתם כאן במפרש אלא לשמואל קשיא הכא במאי עסיקינן שנדרה היא וקיים לה29 איהו וקסבר30 האי תנא הוא נתן אצבע בין שיניה והילכתא כשמואל:
1. לו: כ״י נ: ״לה״.
2. יתר: כ״י נ: ״יותר״.
3. ובכהנות: וכן גטו, כברמב״ם פיהמ״ש. כ״י נ, דפוסים: ״ובכהנת״. וכן בהמשך המשנה שם.
4. ובכוהנת: וכן ברמב״ם פיהמ״ש. (וכן כ״י נ, דפוסים, כברישא שם). גטו: ״ובכוהנות״, כברישא, וכן בכ״י בהמ״ל 695 אחרי ניקוד המגיה.
5. המינין: דפוסים: התכשיטין.
6. ובעשירות: וכן כ״י נ. דפוסים: בעשירות.
7. דמשעבד: דפוסים: דמשועבד.
8. מדר: דפוסים: מדיר.
9. שיעבודיה: וכן גטו. כ״י נ, דפוסים: ״שעבודה״.
10. שאיני: וכן כ״י נ. גטו, דפוסים: שאני.
11. כמיניה: וכן גטו. כ״י נ, דפוסים: ״כמינה״.
12. דמפקעא, למפקע: גטו: ״למפקעא, דמפקע״. כ״י נ: ״למפקעה, למפקע״. דפוסים: למפקע, למפקע.
13. ליה: גטו, כ״י נ. דפוסים: לה. (בכ״י בהמ״ל 695 אינו נקרא מחמת פגימת הדף).
14. לשעבודיה: כ״י נ: ״לשעבודא״. גטו, דפוסים: לשעבודה.
15. במזונותיך: גטו, כ״י נ, דפוסים. כ״י בהמ״ל 695: ״למזונותיך״.
16. לה: דפוסים: לי.
17. בדברים, בדברים: כ״י נ: ״לדברים, לדברים״.
18. דהויא: דפוסים: דהות.
19. בהי: וכן גטו. כ״י נ, דפוסים: ״בהו״.
20. בבית: וכן גטו. כ״י נ, דפוסים: ״בבי״.
21. והוה: כ״י נ: ״והות״.
22. בהדיה: דפוסים: בהדיא.
23. מגלגלינא: גטו, כ״י נ: ״מגלגלנא״. דפוסים: מצינא לגלגולי.
24. ולא: כ״י נ, דפוס קושטא. חסר בכ״י בהמ״ל 695, גטו, דפוסים.
25. בי: כ״י נ: ״ביה״.
26. בי: כ״י נ: ״ביה״. חסר בדפוסים.
27. אפילו: חסר בדפוס קושטא.
28. אחד: גטו, כ״י נ, דפוסים. כ״י בהמ״ל 695: ״באחד״.
29. לה: חסר בכ״י בהמ״ל 695 לפני הגהה.
30. וקסבר: כ״י נ: ״וסברא מסנא סני לי וכי תימא לימא איהו אי איפשי באשה נדרנית ולא יתן כתובה קסבר״. ע״פ גמ׳ להלן עא ע״ב.
ערך מצוה
מצוהא(כתובות ע.) מצוה לקיים דברי המת פי׳ אסיקנא בסוף הלכה אלא גדולה מן הארוסין איכא בינייהו דבקטנה דברי הכל בין מן הארוסין בין מן הנשואין יעשה מה שהושלש בידו בגדולה מן הנשואין דברי הכל הרשות בידה בגדולה מן הארוסין ר״מ סבר מצוה לקיים דברי המת זה עיקרו (כתובות פד). מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהן:
ערך אסבוה
אסבוהבכופרי. פי׳ הכוהו במקלות שמכין בהן (כתובות ע):
ערך לדגא
לדגאג(כתובות ע) אמר אביי פילא ולודנא וגירדא דאזגא וגירדא דאשפה פירוש לידנא לאודנו גירדא דאזגא חתיכות זכוכית (א״ב בנוסחאות כתוב גירדנא דאגוזא ופירש רש״י קליפת עץ אגוז ופירוש לדנא בלשון יוני ורומי הוא כמו שאמר בעל הערוך והוא מין נקפא הנוטף מנטע הנקרא קסטוס והוא חם במדרגה שנייה מרכך המורסאות קשות ומחזיק הבשר):
ערך תאטר
תאטרד(כתובות ע) הולכין לטאטריות ולקרקסאיות לפקח על עסקי רבים בשבת. (מגילה ה) ועקרון היבוסי אלו תיאטריות וקרקסיות שלהן (עבודה זרה יח:) ת״ר אין הולכין לתיאטריות ולקרקסיות (בריש מגילת איכה ובהייתי שחוק) ישיחו בייושבי שער אלו אומות העולם שהן יושבין בבתי קרקסיות ובבתי תיאטריות (בראשית רבה פ״ז) ויהי כהיום הזה רבי נחמיה אומר יום תיאטרון היה והלכו הכל לראות פי׳ בל״ר קורין לנבילה תיאטרן קרקסיות בתי כסאות בל׳ גרמטקא קורין תיאטרון למקום שיושבין בה בגובה ורואין השחוק שעושין למטה בין בבני אדם בין בחיות רעות ועד היום קורין לקוליס׳ או תיאטרי כי באותן המעלות היו יושבין שם בני אדם זה על גב זה ולא היו מונעין הראייה אחד מחברו והיו רואין השחוק שעושין למטה בתי קרקסיות בתי משתאות של יין בל״י קורין ליין קרסי ונגינות שותי שכר תרגום וזמריהון דאזלין למשתי מרית בתי קרקסיהון (א״ב פי׳ בליו״ר בנין מיוחד לראות צחוק הלצנים וכן קרקוס בנין עגול וגם הוא מיוחד למיני צחוק ובזמן קדמון היו בעיר רומי ג׳ בניינים מפוארים אשר נקראו כן):
א. [בעפעהל.]
ב. [שלאגן.]
ג. [איינע גומע.]
ד. [שויא פלאטץ. טעאטער.]
רבי מאיר – דמתני׳ היא דאמר יעשה שליש מה שהושלש בידו.
1ממאי מדקתני פי׳ במתניתין דילן אין מעשה קטנה כלום ולא קתני יעשה שליש כו׳. דאי תנא אבל קטנה יעשה שליש מה שהושלש בידו הוה משמע דהיכא דליכא שליש ואיכא אפטרופוס מה שעשה קטנה עשוי ואין האפטרופוס יכול לבטל מעשיה להכין תאנא אין מעשה קטנה כלום אבל היכא דליכא לא זה ולא זה מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין.
2ש״מ אין מעשה קטנה כלום בין במקום שליש פי׳ שהמעות תחת ידו ופירש לו האב מה יעשה בנכסיו ואם ימכרוהו או יקחו שלא מדעתו הרי שנו מצות המת ואין מעשיהם כלום בין במקום אפטרופוס פי׳ שהמעות אינן אצלו אלא אצל הפעוטות והוא אינו עשוי אלא לעשות צרכי היתומים ואם מכרו אין בזה שינוי ממצות המת שאף האפטרופוס עתים שהוא מוכר לצורך מזונותיהם אפילו הכי במקום אפטרופוס אין מקחן מקח ואין ממכרן ממכר.
3לית ליה רשותא לאפקועי שעבודה דמזוני בדלא אמר לה צאי מעשה ידיך כו׳. דהוו ליה כמאן דאסר על אשתו פירות שלה אי נמי פירות דעלמא דלא חייל ונקטינן מהא דלא חייל נדריה אלא במאי דאיכא בידיה למעבד וליכא עליה ביה שעבודה אבל מאן דאדר על חבריה מידי דליכא בידיה לאדוריה עליה לא חייל נדריה ואי קשיא לך הא דתנן המדיר את אשתו שלא תטעום מאחד מכל מיני פירות יוציא ויתן כתובה דהא ליכא בידיה לממנעה מאכילת פירות ולא מאכילת דבר בעולם ואפילו הכי קתני יוציא ויתן כתובה אלמא חייל נדריה התם הא אוקימנא לה דנדרה היא וקיים לה איהו ומ״ה חייל נדרא אבל הכא דנדר איהו בכי האי לא חייל נדריה דהא ליכא בידיה לממנעה מאכילת מידי והני מתני׳ כולהו דאיתנהו בהאי פירקא כגון המדיר את אשתו שלא תתקשט כו׳ הכי נמי מתוקמא כגון דנדרה איהי וקיים לה איהו אבל היכא דנדר הוא בכי הא לא חייל נדריה דקשוטי לאו בידיה הוא ליכא בידיה רשות לממנעה מלאתקשוטי.
מיהו אי קשיא הא מתני׳ קשיא דתנן המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה או לבית האבל או לבית המשתה והא הכא ליכא לאוקמה בנדרה היא וקיים לה איהו דהא לית ביה ענוי נפש כי היכי דליפר לה אלא איהו הוא דנדר ואפילו הכי קא חייל נדריה ואע״ג דלאו מידי דאיתא בידיה הוא ולית ליה בהא מידי אלא דהאי דקתני יוציא ויתן כתובה לאו משום דקא חייל נדריה הוא אלא משום דלא שביק לה למיזל לבית אביה הוא ובכל זימנא וזימנא דבעיא ומיזל לא שביק לה ואפי׳ אמרינן ליה נמי האי נדרא דידך לאו כלום הוא לא שביק לה איהו לפיכך יוציא ויתן כתובה אבל אילו אתא לבי דינא לשיולי אי חייל נדריה או לא הוה אמרינן ליה האי נדרא לא כלום הוא ומתני׳ דתנן המדיר את אשתו מליהנות לו כו׳. דאקשינן עלה דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה היינו טעמא דמקשינן הכי משום דקתני בה עד שלשים יום יעמיד פרנס דאלמא הא דלא קא יהיב לה איהו השתא משום נדריה הוא דלא קא יהיב לה ואלו אמרינן ליה דהאי נדרא דילך ולא כלום הוא קא יהיב לה מזוני ומ״ה אקשינן מדקתני יעמיד פרנס אלמא חייל נדריה ואמאי כיון דמשועבד לה אמאי חייל נדריה וצ״ע.
4ויש לפרש דהא דתנן נמי המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה כשנדרה איהי וקיים לה איהו נמי מתוקמא דהא כוליה פירקין הכין אוקמוה בגמ׳ ומוקמינן לה כגון שאמרה יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם אלך לבית אבי דכיון דהוה ליה להפר דהא דבר שיש בו ענוי נפש הוא ולא הפר הוא נתן אצבע בין שיניה וזה הפי׳ הוא הנכון. א״נ יש לפרש אותו כשנדר הוא כמשמעו אלא שתלה אותו בתשמיש כגון שאמר לה תאסר הנאת תשמישך עלי אם תלכי לבית אביך וגם זה הפי׳ נכון.
1. פיסקה זו מובאת בשטמ״ק בשם הר״י מיגש.
2. פיסקה זו מובאת בשטמ״ק בשם הר״י מיגש.
3. פיסקה זו מובאת בשטמ״ק בשם הר״י מיגש.
4. פיסקה זו מובאת בשטמ״ק בשם הר״י מיגש.
פרק שביעי
(1-3) הא מני ר״מ היא דאמר מצוה לקיים דברי המת – וכן הלכתא מדאמר בסמוך להדיא והא קי״ל כר״מ והקשה ר״ת ז״ל כיון דהלכתא כר״מ למה הוצרכו חכמים לתקן שיהיה דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דבשלמא הא דר״מ איצטריך משום דאיכא בברי׳ האומר נעשית דבר לאחר מיתתו שמצוה לקיים דבריו וכדאיתא בפ״ק דגיטין אבל כיון דאיתא להא למה להו תקנתא דהתם וכ״ת דמשום הא אין כופין דליכא אלא מצוה בעלמא הא ליתא מדאמרי׳ בגיטין האומר פ׳ שפחתי עשת׳ לי נחת רוח עשו לה קורת רוח כופין את היורשין לעשות לה קורת רוח משום מצוה לקיים דברי המת אלמא כופין על מצוה זו. ותירץ ז״ל דלא אמרי׳ מצוה לקיים דברי המת אלא בדבר שהושלש ביד שליש מתחלה לכך דומיא דמתני׳ דהכא וההיא דאמרי׳ האומר תנו שקל וכו׳ הממון הושלש לכך בידם וכן ההיא דפ׳ קמא דגיטין הא לאו הכי אין בו מצוה והביא ראיה ז״ל לדבריו ממעש׳ דרב׳ ואיסור גיורא דלא הוה משכח אנפא היכי זכה בהו רב מרי בהנהו זוזי ואמאי והא איכא מצוה לקיים דברי המת אלא וודאי כיון שלא הושלש בידו הממון מתחילה לכך אין בו משום מצוה לקיים דברי המת והקשו לו ז״ל ההיא דשפחה שאמרו כופין היורשים לעשות לה קורת רוח והתם אין השפחה ביד שליש ותירץ דכיון שהיא ברשות עצמה וזכה מעצמה וגם יש בה זכות לשמים לזכות בה מיד הרי דינה כממון דעלמא כהושלש לכך וזה דוחק גדול, אבל הנכון שאין אומרים מצוה לקיים דברי המת אלא במי שאומר בלשון צוואה שאומר עשו כך וכך אבל אם אומר בלשון מתנה נתתי או הרני נותן דבר פלוני לפלוני אין בזה מצוה לקיים דברי המת ולפיכך הוצרכו לתקן דין מתנת שכיב מרע שהוא מקנה באמירה ואפי׳ כשאומר בלשון צוואה אין בו מצוה אלא כשאמר למי שספק בידו לעשות כגון שצווה ליורשים או לאחרים שהממון ברשותם או שנתן להם כח בדבר ושאמר כן בפניהם ושתקו או קבלו עליהם והא״ש ההיא דשפחה כי לשם אמר כן ליורשים ושתקו אבל ההיא דאיסור גיורא הא אמר רבא כי שלח לי לא אתינא וא״כ אפי׳ כשיצוה איסור שיתנם רבא לרב מרי אין על רבא מצוה לקיים דברי המת.
תוס׳ בד״ה הא כו׳ ומקשין כיון כו׳ כצ״ל:
תוס׳ בד״ה ה״נ כו׳. וי״ל דאם כן אפילו שמואל כו׳. נמחק אפילו ונ״ב בס״א אינו וכן נראה עיקר דלרב לא קשה מידי דהא מיד כשהתנה נאסרה בתשמיש המטה בסתם ודו״ק:
והא דאמר הכי לזרוזינהו הוא דעבד כלומר אף על גב דאמר בלשון התראה אל תתנו להם אלא שקל נותנין להם כל צורכן דאומדן דעתא הוא שלא נתכוון זה האדם לצער את בניו אלא לזרזם שלא יסמכו על זה הממון וישתדלו להרויח מצד אחר ודוקא כשלא אמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם דאלו אמר הכין בין שאמר תנו בין שאמר אל תתנו אין נותנין להם אלא שקל דאין לנו להפסיד על האחרים כיון שהקפיד בשיעור גילה דעתו שהיה נהנה אם היה נשאר להם. תלמידי רבינו יונה.
וכן כתב ריב״ש ז״ל דבאם מתו יירשו אחרים תחתיהם לא פסיק רב חסדא מידי אלא לעולם אין נותנין להם אלא שקל. ע״כ:
וכתב רבינו האיי גאון ז״ל וז״ל האומר תנו סלע לבני בשבת עיקרה ויסודה ממשנתנו מזו דר״מ דסבר מצוה לקיים דברי המת דקאמר יעשה שליש מה שהושלש בידו נמצאת קיימת אליבא דר״מ במקום שאמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם שאין נותנין להם אלא מה שאמר ובזאת מצוה לקיים דבריו אבל אם לא אמר כך אומד נכון וברור הוא כי אין אדם חפץ לצפון את נכסיו לבניו אחרי שיגדלו ולהיותם בקטנותם מסופגנים ומתפרנסים מן הצדקה ושמא לא יפרנסום בהודע שיש להם נכסים צפונים לפיכך אף על פי שאמר אל תתנו להם אלא שקל אחד בשבת למזונותיהם אומדין אנו שאין כוונתו אלא לזרז את אפוטרופין והמשגיחים בעסק בניו למען לא יאבדו את נכסיהם ולא יתנו להם אלא במצוק דומה דפסק להם בלי ריוח ע״כ.
ומדבריו אתה למד שאין ממש בדברי ר׳ יצחק סחאב אל סראגא שאמר אפילו כי אמר אם מתו ירשו אחרים תחתיהם נותנין להם כל צורכן. ע״כ מליקוטי הגאונים ז״ל:
תוס׳ בד״ה אבל יש שם כו׳ דלענין מתנה אין סברא לחלק בין כו׳ עכ״ל צ״ל דהא דאומרת נאמן בעלי עלי לא מקרי מתנה אלא שהיא תאמין לו שיקנה לה שדה באלו המעות והוה כעין מכר דאל״כ אמאי קתני דאין מעשה קטנה כלום אפילו במקום אפוטרופוס כדמסיק ודו״ק:
תוספות בד״ה הא קי״ל מלד״ה. כבר כתבתי בזה באריכות בפ״ק דגיטין דף י״ג ודף ט״ו ע״ש:
ציון ב.
עיין בירור הלכה לגיטין נט, א ציון ד.

מקח וממכר בקטן כשיש לו אפוטרופוס

ציון ג.
גמרא. תנן התם: הפעוטות – מקחן מקח וממכרן מכר במטלטלים. אמר רפרם: לא שנו אלא שאין שם אפוטרופוס, אבל יש שם אפוטרופוס – אין מקחן מקח ואין ממכרן מכר. ממאי? מדקתני: אין מעשה קטנה כלום.
במה דברים אמורים? בקטן שאין לו אפטרופוס. אבל אם היה לו אפטרופוס – אין מעשיו כלום, אפילו במטלטלין, אלא מדעת האפטרופוס, שאם רצה לקיים מקחו וממכרו ומתנתו במטלטלין – מקיים.(רמב״ם מכירה כט, ז)
במה דברים אמורים? בקטן שאין לו אפוטרופוס, אבל אם היה לו אפוטרופוס – אין מעשיו כלום, אפילו במטלטלים, אלא מדעת האפוטרופוס, שאם רצה לקיים מקחו וממכרו ומתנתו במטלטלים – קיים. הגה. והוא הדין אם סמוכים אצל בעל הבית, שדינו כאפוטרופוס, כמו שיתבאר לקמן סימן רצ. אבל משהגדיל, אף על פי שיש לו אפוטרופוס שמינהו לו אביו – מקחו מקח וממכרו ממכר, אף על פי שהאפוטרופוס צריך לקיים דברי המת ואסור ליתנם ליורש ולא ללוקח עד הזמן שציוה, מכל מקום מקחו מקח, ואם תפסן הלוקח מיד – אין מוציאין מידו.(שו״ע חושן משפט רלה, ב)

א. גדרי הדין וטעמו.

בגמרא נאמר שפעוטות שיש להם אפוטרופוס אין מקחם מקח ואין ממכרם מכר.
רבינו יהונתן מסביר שחכמים תיקנו לפעוטות שיהיה מקחם מקח וממכרם ממכר משום כדי חייהם, כמבואר במסכת גיטין (נט, א), ומסתבר שזה דוקא כשאין אף אחד שידאג להם והם צריכים לעסוק בפרנסתם, אבל כשיש אפוטרופוס שדואג לפרנסתם לא תיקנו להם חכמים מקח וממכר, מחשש שירמו אותם ויאבד כל ממונם.
על מינויו של האפוטרופוס כותבים רש״י (ד״ה אפוטרופוס), רב האי גאון (ספר המקח, תחילת שער ג), הרי״ד ורבינו יהונתן שאין הבדל אם נתמנה על ידי האב או על ידי בית דין. הריטב״א מוסיף שיתכן שהוא הדין ביתומים שהם סמוכים אצל בעל הבית, שדינו כאפוטרופוס לענין זה כמבואר במסכת גיטין (נב, א), וכן כותב הריב״ש (סי׳ תסח).
הרמב״ן בגיטין (מ, א) מביא דעה שונה ולפיה הדין בסוגייתנו נאמר רק לגבי אפוטרופוס שנתמנה על ידי האב. בעלי אותה דעה כותבים כך כדי ליישב את דברי רש״י במסכת גיטין (מ, ב ד״ה ומקרקיש) הכותב שממכרם של הפעוטות ממכר אפילו כשיש להם אפוטרופוס. לפי דבריהם כוונת רש״י לאפוטרופוס שנתמנה על ידי בית דין, ואילו בסוגייתנו מדובר על אפוטרופוס שנתמנה על ידי האב, ולכן אין ממכרם ממכר.
אולם כאמור, רש״י עצמו מפרש בסוגייתנו שמדובר גם על אפוטרופוס שנתמנה על ידי בית דין. גם הרמב״ן (שם) דוחה שיטה זו, והוא מפרש באופן אחר את הגמרא בגיטין שמדובר באפוטרופוס שנתמנה רק לצורך דבר מסוים, ולכן אין נוכחותו מונעת את ממכרם של הפעוטות.
גדר נוסף מבואר בדברי הרא״ה (מובא בשטמ״ק בדברי הריב״ש), הרשב״א (מובא בחידושי הר״ן), הריטב״א, רבינו קרשקש והר״ן (על הרי״ף דף לא, א). הם כותבים שהדין בסוגייתנו נאמר רק בקטן ולא בגדול שאביו מינה לו אפוטרופוס, ומביאים לכך ראיה מהגמרא שמדייקת הלכה זו מלשון המשנה ״אין מעשה קטנה כלום״, ומכאן שגדול יכול למכור אף כשיש אפוטרופוס.
הם מסבירים שאין איסור לגדול למכור מחמת החיוב לשמוע לדברי המת, כיון שהאב ציוה את האפוטרופוס ולא את הבן. יתרה מזו, אם הבן הוציא מיד האפוטרופוס – אין האפוטרופוס יכול להוציא מידו, כיון שמצד הדין הנכסים הם שלו, והמצוה שיש על האפוטרופוס לקיים את דברי המת היא רק כשהנכסים ברשותו.
הריב״ש (מובא בשטמ״ק) מוסיף בשם רבו שמטעם זה אם הניח האב קרקעות הרי הם בחזקת היתום מיד כשגדל, הואיל והקרקע בחזקת בעליה עומדת ואי אפשר שתהיה לאדם אחר תפיסה בהם מלבד הבעלים. לפיכך לבקשת היתום בית הדין מצווים על האפוטרופוס שלא יכנס לקרקעות אף שהאב מינהו על כך. אולם הריב״ש עצמו מסתפק בדבר.

ב. במתנה.

התוספות (ד״ה אבל) כותבים בשם רבינו חננאל שהגבילו את כוחם של הפעוטות רק במכר, אבל הם יכולים לתת מתנה גם כאשר יש אפוטרופוס.
המרדכי (סי׳ קצג) והריב״ש (מובא בשטמ״ק) כותבים כך בשם רב האי גאון, ומסבירים שהאפוטרופוס גורע מכח היתומים רק במכר משום שיכול למכור ולקנות בעצמו, מה שאין כן במתנה שאינו רשאי לתת, שזכות זו נשארת ביד היתומים.
הרא״ש (סי׳ כג) מוסיף שמתנת הפעוטות מתנה משום שאין אדם נותן מתנה אלא אם כן מקבל משהו בתמורה, וסברה זו קיימת גם כשיש להם אפוטרופוס.
אמנם לגבי שליש שקיבל נכסים מהאב נאמר במשנה שאין לקטנה גם אפשרות לתת מתנה, אבל הרי״ץ גיאת (מובא בשטמ״ק על שם רבי יצחק סחאב סראגא) מסביר שזה נאמר רק לגבי שליש שנצטווה לעשות כדעת האב, בעוד שהאפוטרופוס עושה דברים מדעת עצמו, ולכן יש אפשרות לקטן לתת מתנה.
אחרת היא דעת הראבי״ה (מובא במרדכי סי׳ קצג), הרשב״א בתשובה (ח״ב סי׳ סו), הריטב״א, המאירי והר״ן בתשובה (סי׳ ד) אשר משוים את המתנה למכר, וכשם שאמרו שאין ממכרם מכר כשיש להם אפוטרופוס כך אין מתנתם מתנה.
הרי״ד מביא לכך ראיה ממה שנאמר במשנה שקטנה אינה יכולה לתת מתנה, והגמרא מדייקת שהוא הדין באפוטרופוס.
הרי״ד מוסיף להוכיח מהגמרא במסכת גיטין (נט, א) שם נחלקו בענין הפעוטות אם כשם שמכרם מכר גם מתנתם מתנה או שאין להם מתנה, מכאן שגרע כוחם לתת מתנה מלמכור, וכיון שכאשר יש להם אפוטרופוס אין ממכרם מכר - כל שכן שאין מתנתם מתנה.
הרי״ף אינו כותב בסוגייתנו את הדין במתנה, ובמסכת גיטין (כז, ב בדפיו) הוא מביא תחילה את הדין שהפעוטות ממכרם מכר, ואחר כך מביא את הדין של סוגייתנו שכאשר יש אפוטרופוס אין ממכרם מכר, ורק לבסוף מביא את הדיון הנזכר במסכת גיטין לגבי מתנה אם היא כמכר.
מתוך כך, מהר״ם אלשיך (שו״ת סי׳ קא) מדייק שלדעת הרי״ף הדין של מתנה שונה משל מכר, והיתומים יכולים לתת מתנה גם כשיש להם אפוטרופוס. אולם התשב״ץ (ח״ד הטור השני סי׳ ג) כותב שאין זאת ראיה מוכרחת, וכיון שהרמב״ם משווה את הדין של מתנה למכר מסתבר יותר שזוהי גם דעת הרי״ף.

ג. שיטת ההלכה.

הרמב״ם מביא את ההלכה שבסוגייתנו שאם היה לקטן אפוטרופוס אין מעשיו כלום, ומסתימת לשונו משמע שמדובר אף באפוטרופוס שהתמנה על ידי בית דין.
כאמור, מדברי הרמב״ם משמע שמשווה את הדין של מתנה למכר, והוא מוסיף שכאשר נתן מדעת האפוטרופוס – מעשיו קיימים.
הריב״ש (סי׳ כ וסי׳ תסח) מדגיש שבדברי הרמב״ם יש חידוש שיכול לתת מתנה מדעת האפוטרופוס אף על פי שהאפוטרופוס עצמו אינו יכול לתת מתנה.
מחבר השלחן ערוך כותב כלשון הרמב״ם, והרמ״א מוסיף שאף אם הם סמוכים אצל בעל הבית יש לו דין של אפוטרופוס. מלבד זה הוא כותב שבגדול מקחו מקח אף שיש אפוטרופוס.

המדיר את אשתו מלהנות לו

ציון ד.ה (ע, א), ציון א-ד (ע, ב).
משנה. המדיר את אשתו מליהנות לו, עד שלשים יום - יעמיד פרנס, יתר מיכן - יוציא ויתן כתובה; רבי יהודה אומר: בישראל, חדש אחד - יקיים, ושנים - יוציא ויתן כתובה, בכהן, שנים - יקיים, ושלשה - יוציא ויתן כתובה.
גמרא. וכיון דמשועבד לה - היכי מצי מדיר לה? כל כמיניה דמפקע לה לשיעבודה?! והתנן: ׳קונם שאיני עושה לפיך׳ - אינו צריך להפר; אלמא כיון דמשעבדא ליה - לאו כל כמינה דמפקע ליה לשיעבודיה, הכא נמי כיון דמשועבד לה - לאו כל כמיניה דמפקע לה לשיעבודה! אלא, מתוך שיכול לומר לה ׳צאי מעשה ידיך במזונותיך׳ - נעשה כאומר לה ׳צאי מעשה ידיך במזונותיך׳; ואם איתא להא דרב הונא אמר רב, דאמר רב הונא אמר רב: יכולה אשה שתאמר לבעלה ׳איני ניזונת ואיני עושה׳ - ׳קונם שאני עושה לפיך׳ אמאי אינו צריך להפר? לימא: מתוך שיכולה לומר ׳איני ניזונת ואיני עושה׳ - נעשה כמי שאומרת לו ׳איני ניזונת ואיני עושה׳! אלא, לא תימא נעשה אלא באומר לה ׳צאי מעשה ידיך במזונותיך׳. אי הכי, פרנס למה לה? בדלא ספקה. אי בדלא ספקא - הדר קושיין לדוכתיה! אמר רב אשי: במספקת לדברים גדולים, ואינה מספקת לדברים קטנים. הני דברים קטנים היכי דמי? אי דרגילה בהו - הא רגילה בהו, ואי לא רגילה בהו - פרנס למה לה?! לא צריכא, דרגילה בבית נשא וקא מגלגלא בהדיה, דאמרה ליה: עד האידנא דלא אדרתן גלגילנא בהדך, השתא דאדרתן - לא מצינא דאיגלגל בהדך. ומאי שנא עד שלשים יום? עד שלשים יום לא שמעי בה אינשי ולא זילא בה מילתא, טפי - שמעי בה אינשי וזילא בה מילתא.
המדיר את אשתו מליהנות לו, בין שפירש עד זמן פלוני בין שלא פירש אלא סתם - ממתינין לו שלשים יום; אם תמו ימי נדרו, או שלא תמו והתיר נדרו - הרי זה מוטב, ואם לאו - יוציא ויתן כתובה, ובאותן השלשים יום תהיה היא עושה ואוכלת, ויהיה אחד מחביריו מפרנס אותה דברים שהיא צריכה להן יתר על מעשה ידיה, אם אין מעשה ידיה מספיקין לכל.(רמב״ם אישות יב, כג)
הדירה שלא תהנה ממנו - אינו חל, שהרי הוא משועבד לה, ואם אמר לה ׳צאי מעשה ידיך במזונותיך׳, והיא מספקת בהם לדברים גדולים ואינה מספקת לדברים קטנים, אם כל משפחתה רגילין באותם דברים קטנים - אינו חל, שהרי הוא משועבד לה גם בהם, ואם אין כל משפחתה רגילים בהם אלא העשירים, ואביה עשיר ורגיל בהם, ובעלה אינו עשיר ואינו רגיל בהם - חל הנדר, שהרי אינו חייב לה בהם, ומכל מקום כיון שהדירה ממנו והיא חזרה לבית אביה - הוא מתחייב לה עתה בהם. הילכך, עד שלשים יום יפרנסנה באלו הדברים הקטנים על ידי פרנס, שיאמר ׳כל הזן אינו מפסיד׳, ויזון אותה אחר ויקח מהבעל, לא שנא הדירה שלשים יום או יותר או שהדירה סתם. אחר שלשים יום - יוציא ויתן כתובה.(שו״ע יורה דעה רלה, ב)

א. משמעות הנדר.

רש״י (ד״ה המדיר) כותב שהנאת תשמיש אינה נאסרת עליה אלא רק ההנאה מנכסיו, מפני שלתשמיש הרי הבעל משועבד לה. מדבריו יוצא שלשון המשנה ״מליהנות לו״ כוללת תשמיש, אלא שאין הנדר חל לענין תשמיש כיון שהבעל משועבד לאשתו. אמנם לעיל (סא, ב) למדנו שהמדיר את אשתו מתשמיש המיטה הנדר חל לשבוע לדעת בית הלל ולשבועים לדעת בית שמאי, אך שם מדובר באומר ׳יאסר הנאת תשמישך עלי׳, כלומר שאוסר את עצמו בהנאה מאשתו, ואין מאכילים לאדם דבר האסור לו, כמבואר לקמן בגמרא (עא, ב).
אולם התוספות (ד״ה המדיר) מסבירים שהלשון ״מליהנות לו״ משמעותה הנאת מזונות בלבד, והרא״ש בתוספותיו מסביר שבמזונות היא נהנית והוא אינו נהנה, מה שאין כן בתשמיש, ששניהם נהנים.
הרשב״א והר״ן (בחידושיו) מסבירים שמדובר כאן בכגון שמדירה בפירוש מנכסיו, והריטב״א מוסיף שאפשר שהיו עסוקים בענין נכסים, באופן שברור שכוונתו להדירה מנכסיו בלבד.
הב״ח (בהגהותיו על הרי״ף לא, ב אות ב) והקרבן נתנאל (אות ד) כותבים שיש הבדל להלכה בין השיטות, שלפי רש״י אם הדירה בעודה ארוסה בלשון זו - נאסרה הנאת תשמישו עליה, שהרי עדיין אינו משועבד לה, וגם לאחר הנישואין ממשיך הנדר לחול מפני שקיבלה זאת על עצמה, בעוד שלפי התוספות אינה נאסרת בהנאת תשמישו. הקרבן נתנאל מוכיח שאף הרא״ש סובר כרש״י, ומוסיף שכך נראית דעת הטור והשלחן ערוך שמביאים את ההלכה שלפנינו בין ההלכות העוסקות במדיר את אשתו מתשמיש.

ב. חלות הנדר.

הגמרא שואלת כיצד הנדר חל והרי הבעל משועבד לאשתו למזונות, ומתרצת שיש שלש אפשרויות להסבר המשנה.
האפשרות הראשונה היא שמדובר כשאומר לה ׳צאי מעשה ידיך במזונותיך׳, ומעשי ידיה מספיקים למזונותיה אך לא לדברים קטנים שהיתה רגילה בהם בבית אביה, וכל זמן שהיתה עם בעלה מחלה לו עליהם, ועתה כשהדיר אותה - חוזרת ותובעת אותם. התוספות (ד״ה והאידנא) מסבירים שעל דעת שידיר אותה לא מחלה לו, ועל כן יש לה זכות לחזור ולתבוע אותם, אולם כיון שבשעת הנדר לא היה משועבד לה - הנדר חל. הריטב״א והר״ן (על הרי״ף) מבארים שהנדר חל מפני שעיקר הטעם שאין הנדר חל על מזונותיה הוא שחכמים נתנו תוקף לשעבודה, וכאן שהיא עצמה מחלה העמידו את הדבר על דין תורה שהנדר מפקיע את השעבוד.
בפירושם השני כותבים התוספות, וכן מפרש הרא״ש (סי׳ ג), שהנדר חל גם ללא מחילה של האשה, כיון שמדובר בדברים שאף בני משפחתה אינם רגילים בהם, ורק אביה מתוך עושרו היה נותן לה. על כן כל זמן שהיא עם בעלה צריכה לחיות עמו ללא הדברים האלה, אך כשהדיר אותה - יש לה זכות לחזור ולקבלם, כיון שחוזרת לבית אביה. לפי הסבר זה כותב בעל אבני מילואים (סי׳ ע סק״א) שאם מחלה על דבר שחייב בו - לא תוכל לחזור ולתבעו.
הטור והשלחן ערוך פוסקים כהסבר זה של התוספות והרא״ש.
בעל הגהות אשרי מביא שמהרי״ח מסתפק האם כשמעשי ידיה מספיקים בשביל הדברים הקטנים - הנדר חל ולא יוציא, והש״ך (סק״ו) נוטה להכריע שהנדר אכן חל ולא יוציא.
האפשרות השניה להסבר המשנה היא שהדירה כשהיא ארוסה והגיע הזמן ולא נשאו. רש״י (ד״ה שהגיע) מסביר שהנדר חל כיון שחיוב המזונות בשלב זה הוא רק מדרבנן. התוספות (ד״ה שהגיע) מקשים עליו שאם כן יחול הנדר גם בנשואה, שגם מזונותיה מדרבנן. הריטב״א מוסיף שאין לפרש שהתירוץ הוא רק לפי הדעה שמזונות הנשואה מדאורייתא, מפני שמהסוגיה מוכח שהתירוץ הוא גם לפי רב הונא שסובר שמזונותיה מדרבנן.
התוספות עצמם מסבירים שמדובר כשהדיר אותה עוד לפני שהגיע הזמן, ולכן הנדר חל, אך לאחר שהגיע הזמן מעמידים לה פרנס, וכן מסבירים הר״י מיגאש (מובא ברמב״ן ובר״ן), הרשב״א, המאירי והר״ן. בפירוש שני כותבים התוספות שמדובר כשהדיר אותה לאחר שהגיע הזמן, כפירוש רש״י, והנדר חל כיון שכל זמן שלא נשאת לא נתנו חכמים לשעבודה תוקף חזק כל כך שיוכל למנוע את חלות הנדר, וכן מפרש הריטב״א.
הגמרא מציעה אפשרות שלישית לפיה מדובר כשהדירה בעודה ארוסה ונשאת, אך הגמרא דוחה זאת משום שאין לה שום זכות לתבוע מזונות לאחר שידעה מראש שהדירה מלהנות לו והסכימה להנשא לו.
הרי״ף והרא״ש מביאים רק את האפשרות הראשונה, ומסביר הר״ן שאת האפשרות השניה שמדובר כשהגיע הזמן ולא נשאו נראה שהגמרא עצמה אינה מקבלת ולכן מעלה אפשרות שלישית שמדובר בארוסה שנישאה, והטעם הוא שאין בה כדי להסביר מדוע מעמידים פרנס רק לשלושים יום. לפי דבריו יוצא שרק בתור פירוש למשנה האפשרות הזו נדחית, אך יוצאת ממנה הלכה שארוסה שהדירה הארוס והגיע הזמן ולא נשאת - חייב להעמיד לה פרנס אף ליותר משלושים יום.

ג. שיטת ההלכה.

הרמב״ם כותב את דין המשנה שהבעל שהדיר את אשתו מלהנות לו מעמיד לה פרנס לשלושים יום לצורך הדברים היתרים על מעשי ידיה, ואינו מזכיר כלום מתירוצי הגמרא. הר״ן מסביר שהרמב״ם סובר שקונמות מפקיעים מידי שעבוד ולא נתנו תוקף מיוחד לשעבוד האשה, והדיון בסוגייתנו הוא רק לפי הדעה בגמרא לעיל (נט, ב) שקונמות אינם מפקיעים מידי שעבוד. כיוצא בזה כותב הרשב״א בהסברו השני שהמקשה שהקשה כיצד הנדר חל סובר שקונמות אינם כקדושת הגוף אלא כקדושת דמים, שאינה מפקיעה מידי שעבוד.
הלחם משנה מקשה על הסבר הר״ן מפסק הרמב״ם בפרק יד, ו שהנשבע שלא ישמש מטתו נשבע לשוא, מפני שהוא משועבד לה, הרי שנדרו אינו מפקיע את שעבוד. הוא מתרץ שרק שעבוד ממון יש בנדר כח להפקיע, אך לא שעבוד לתשמיש שאינו ניתן למחילה.
הטור והשלחן ערוך כותבים את דין המשנה על פי התירוץ הראשון של הגמרא שמדובר באומר ׳צאי מעשי ידיך במזונותיך׳, ועיין על כך בבירור הלכה לקמן קז, א ציון ה-ו.
ר׳ מאיר היא, שאמר: מצוה לקיים דברי המת. שהרי כבר אמר במשנתנו שהשליש צריך לעשות מה שהושלש בידו, גם אם האשה תשנה אחר כך מן הדברים.
It is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who says it is a mitzva to fulfill the instructions of the dead, as the mishna states that the third party must fulfill the instructions of the deceased, although the daughter is likely to do as she pleases after the third party fulfills his part. In this manner, Ilfa successfully answered the man’s challenge.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מיגשרא״הריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר מָר עוּקְבָא אהִלְכְתָא בֵּין שֶׁאָמַר תְּנוּ וּבֵין שֶׁאָמַר אַל תִּתְּנוּ נוֹתְנִין לָהֶם כׇּל צוֹרְכָּם הָא קַיְימָא לַן הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר דְּאָמַר מִצְוָה לְקַיֵּים דִּבְרֵי הַמֵּת ה״מהָנֵי מִילֵּי בְּמִילֵּי אַחְרָנְיָתָא אֲבָל בְּהָא מֵינָח נִיחָא לֵיהּ וְהָא דְּאָמַר הָכִי לְזָרוֹזִינְהוּ הוּא דַּאֲתָא.

Rav Ḥisda said that Mar Ukva said: The halakha is that whether he says: Give a shekel or whether he says: Do not give more than a shekel, the court gives the sons enough for all of their needs. The Gemara asks: But how could we disregard the father’s words and give more, when the father said to give only a shekel? We maintain that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who says that it is a mitzva to fulfill the statements of the dead. How, then, may the father’s instructions be ignored? The Gemara answers: This principle applies only in other matters, in which there is a mitzva to fulfill his wishes, but in this instance it is certainly preferable to him that his children be appropriately provided for. And the reason that he said this statement limiting the allowance is that he came to encourage them to adopt thrifty spending habits.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מיגשתוספותר״י מלונילפסקי רי״דריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מינח ניחא ליה – שיתנו להן כל צורכן.
לזרוזינהו – שיחזרו אחר מזונותיהן ושלא יהו רעבתנין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא קיימא לן מצוה לקיים דברי המת – אפי׳ בבריא קיימא לן הכי כדמוכח שילהי פ״ק דגיטין (דף טו.) דאמרינן רב אסי מוקי לה בבריא והא קיימא לן מצוה לקיים דברי המת יש מקשין כיון דמצוה לקיים דברי המת אם כן מאי אהני הא דדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורין דמו ואומר ר״ת דלא אמרי׳ מצוה לקיים דברי המת אלא כשהושלש מתחלה לכך אי נמי דווקא במת נותן בחיי מקבל אבל דברי שכיב מרע בכל ענין כמסורין דמו.
הלכתא. דנותנין להם כל צרכם, אע״ג דאמ׳ אל תתנו להם אלא שקל, כיון שלא אמ׳ ירשו אחרים תחתיהם, דבודאי לא ניחא ליה שיתפרנסו בניו מן הצדקה בעוד שיש להם נכסים. והא דאמ׳ הכי. אל תתנו להם אלא שקל. לזרוזינהו הוא דעבד. כלומ׳, שלא יסמכו על אלו הנכסים, ויתרשלו מלחזר אחר פרנסתן בענין אחר, אי נמי, למדן שלא יהו רעבתנין, שראוי להם שיסתפקו בשקל. אבל כיון שאי אפשר, בודאי מינח הוה ניחא ליה דליתן להו כל צרכם, וליכא למימר בהא מצוה לקיים דברי המת, דאומדן דעתא הוא שלא הקפיד על זה, כדפרישית.
המדיר את אשתו מליהנות לו עד ל׳ יום יעמוד לה פרנס יתר מכאן יוציא ויתן כתובה ר״י אומר בישראלית חודש א׳ יקיים ב׳ יוציא ויתן כתובה ובכהנת ב׳ יקיים ג׳ יוציא ויתן כתובה פי׳ זה הוא המודר מורד שהמודר הוא באומר איני זן ואיני מפרנס הלכך יוציא ויתן כתובה מיד ובעוד שנמלכים בו או אם ברח ואינו לפנינו לכופו או אם הוא איש אלם שאינו שומע לדברי חכמים מוסיפים לה על כתובתה ג״ד בשבת כל ימי מרדו כדאמרינן בפ׳ אע״פ אבל זה אינו מורד (כגון) [כיון] שזן ע״י פרנס מ״ה עד ל׳ יום יעמוד פרנס אבל יותר מכאן יוציא ויתן כתובה ואם אינו רוצה או שברח ומעגן את אשתו הוי מורד ומוסיף לה ג״ד בשבת וכן המדיר את אשתו מתשמיש המטה אינו מורד שבעבור נדרו הוא עושה ומחזר למצוא פתח לנדרו הלכך נותנים לו שבת א׳ זמן אם הוא מורד מתשמיש בלא נדר יוציא ויתן כתובה מיד ואם ברח בעוד שנמלכי׳ בו לפייסו מוסיפין לה ג׳ דינרים בשבת ואי קשיא והא כשהדירה שלא תהנה ממנו נאסר בתשמיש המטה ולא ניתן לו אלא שבת א׳ כדתנן במדיר את אשתו מתשמיש המטה פי׳ המורה שאין הנאת התשמיש נאסר עליה בנדר זה דהא משועבד לה:
ואינו נ״ל דהא לקמן בגמרא בעי לאוקמי בנדר והיא ארוסה דחייל נדרא ואכתי תקשה כיון דחייל נדרא נדרא דתשמיש חייל כיון דנדר ועודה ארוסה ולא ניתן לו אלא שבת א׳ אלא כך יש לפרש כגון שהדירה שלא תהנה מנכסיו שאין הנאת התשמיש בכלל ומקשה וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה כל כמיניה דמפקע לה משיעבודה ה״נ כיון דמשועבד לה לאו כל כמיני׳ דמפקע לה לשיעבודה ומהדר באומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך א״ה פרנס למה לי בדלא ספקה אי בדלא ספקה הק״ל היכי חייל נדרא אמר ר״א במספקת לדברים קטנים ואינה מספקת לדברים גדולים הני דברים גדולים ה״ד אי דרגילה בהו הא רגילה בהו ואי דלא רגילה בהו פרנס למה לי לא צריכא דרגילה בהו בבי נשא וקא מיגלגלא בהדיה דא״ל עד האידנא גלגילנא בהדך השתא דאדרתן לא מצינא למגלגל בהדך ואי קשיא כיון דרגילה בהו בב״נ קי״ל דעולה עמו ואינה יורדת עמו הא משועבד לה והק״ל י״ל כיון דמגלגלא בהדיה הנה מוחלת לו את כבודה ואינה רוצה לתובעו בהן וכיון שבתורת מחילה קמגלגלה בהדיה לא משועבד לה ובשעה שנדר לשלום היתה עומדת וחייל נדרא ואע״פ שעכשיו הוא מורד בה והיא יכולה לתובעו הנדר כבר חל וכיון שחל רגע א׳ שוב אינו בטל הלכך א״י לתת לה אותן הנדברים שהיתה רגילה בהן אלא ע״י פרנס. ומ״ש עד ל׳ יום לא שמעי אינשי ולא זילא בה מילתא טפי שמעי בה אינשי וזילא מילתא:
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: הלכתא [הלכה היא]: בין שאמר ״תנו שקל ״ובין שאמר ״אל תתנו אלא שקל ״נותנין להם כל צורכם. ותוהים: הא קיימא לן [הרי מוחזק בידינו] שהלכה כשיטת ר׳ מאיר שאמר: מצוה לקיים דברי המת, ומדוע אין מקיימים את דבריו? ומשיבים: הני מילי במילי אחרניתא [דברים אלה אמורים דווקא בדברים אחרים], שודאי מצוה לקיים את דברי המת, אבל בהא מינח ניחא ליה מקרה זה נוח לו] שיתפרנסו בניו בכבוד, והא [וזה] שאמר הכי [כך], שהוא נותן להם שקל בלבד — לזרוזינהו [לזרז אותם] הוא דאתא [שבא], שרצה שינהגו חסכון בממונם.
Rav Ḥisda said that Mar Ukva said: The halakha is that whether he says: Give a shekel or whether he says: Do not give more than a shekel, the court gives the sons enough for all of their needs. The Gemara asks: But how could we disregard the father’s words and give more, when the father said to give only a shekel? We maintain that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who says that it is a mitzva to fulfill the statements of the dead. How, then, may the father’s instructions be ignored? The Gemara answers: This principle applies only in other matters, in which there is a mitzva to fulfill his wishes, but in this instance it is certainly preferable to him that his children be appropriately provided for. And the reason that he said this statement limiting the allowance is that he came to encourage them to adopt thrifty spending habits.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מיגשתוספותר״י מלונילפסקי רי״דריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) תְּנַן הָתָם בהַפָּעוֹטוֹת מִקָּחָן מִקָּח וּמִמְכָּרָן מֶכֶר בְּמִטַּלְטְלִים.

We learned in a mishna there (Gittin 59a): With regard to children, their acquisitions are considered acquisitions and their sales are considered sales. This is the case with respect to movable properties, but not with respect to real estate.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מיגשראב״ןר״י מלונילריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הפעוטות – תינוקות בני תשע ושמונה כדאמרי׳ בהניזקין.
במטלטלי – דווקא אבל במקרקעי לא עד שיביאו שתי שערות או עד שיהא בן עשרים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין, כשאין להן אפיטרופ׳, אבל יש להן אפיטרופ׳ אין מקחן מקח ואין ממכרן ממכר.
תנן התם. בהנזקין, במסכת גיטין. הפעוטות. אפי׳ כבר שית וכבר שבע, כיון שיש להם קצת דעת. ממכרן ממכר, במטלטלין. דפעמים שאין להם במה לחיות ומצטרכין למכור כלי תשמישיהן, ואם היו יכולין לחזור בהן היכא שאין במקח שום אונאה כי אם בפחות משתות, שנקנה המקח בגדול, לא היו מוצאין שום אדם שיקנה מהם. ודוקא במטלטלין, אבל במקרקעי לא, עד שיביא שתי שערות וידע בטוב משא ומתן, בקרקעות שיקנה מעצמו, ובקרקעות שירש מאביו, עד שיהא בן עשרים.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

תנן התם הפעוטות מקחן מקח כבר – פירשתי במקומו יפה בס״ד.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הפעוטות מקחן מקח כו׳. כתב רש״י אבל בקרקעות לא עד שיביא שתי שערות או עד שיהיה בן עשרים פי׳ לפי׳ האי דקאמר עד שיביא שתי שערות או עד שיהיה בן עשרים היינו בקרקעות שלו אבל מה שירש מאביו אפילו הביא שתי שערות אינו מוכר עד שיהיה בן עשרים אבל כשהוא בן עשרים מוכר אפילו נכסי אביו אם הביא שתי שערות ואם לא הביא שתי שערות אינו מוכר לא בנכסי עצמו ולא בנכסי אביו אפילו הוא בן עשרים אלא אם כן נולדו בו סימני סריס עד רוב שנותיו כדאיתא התם בפרק מי שמת. ריב״ש ז״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א תנן התם [שנינו שם, במשנה במסכת גיטין]: הפעוטות מקחן מקח וממכרן מכר במטלטלים, אבל לא בקרקעות, שאינם יכולים לקנות או למכור קרקעות, עד שיגדלו.
We learned in a mishna there (Gittin 59a): With regard to children, their acquisitions are considered acquisitions and their sales are considered sales. This is the case with respect to movable properties, but not with respect to real estate.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מיגשראב״ןר״י מלונילריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אָמַר רַפְרָם לֹא שָׁנוּ גאֶלָּא שֶׁאֵין שָׁם אַפּוֹטְרוֹפּוֹס אֲבָל יֵשׁ שָׁם אַפּוֹטְרוֹפּוֹס אֵין מִקָּחָן מִקָּח וְאֵין מִמְכָּרָן מֶכֶר.

Rafram said: They taught this only if there is no steward [apotropos] overseeing the children’s affairs. However, if there is a steward, the children’s acquisitions are not considered acquisitions and their sales are not considered sales, even for movable property.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מיגשתוספותר״י מלונילריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אפוטרופוס – שמינהו אבי יתומים או ב״ד.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אבל יש שם אפוטרופוס אין מקחן מקח – פי׳ ר״ח דוקא מכר אבל מתנתן מתנה דלענין מתנה אין סברא לחלק בין יש שם אפוטרופוס לאין שם.
הדרן עלך מציאת האשה
לא שנו. דמקחן מקח וממכרן ממכר. אלא במקום שאין שם אפטרופוס. שמינהו אבי היתומים, ולא אפטרופוס שמינוהו ב״ד, דכיון שאין להם מי שהוא חושש עליהן, צריכין הם להשתדל בצורך פרנסתן, הילכך דין הוא שלא ליעבדו רבנן תקנתא בהא, משום כדי חייהם, כדפרישית. אבל יש שם אפטרופוס. שמשתדל בצרכן, אין מעשיהם כלום, אפי׳ במטלטלין, דפעמים הרבה יונה אותן אדם ולא ירגישו בדבר, וילך כל ממונן לאבדון, הילכך גם במה שלא נתאונו אין ממכרן ממכר. והראיה, ממתני׳ דהכא, דהמשליש מעות לבתו, דמטלטלי נינהו, ולא נתנו לה חכמים רשות לעשות מהן חפצת נפשם.
ושמא תאמר שאני הכא דאיכא שליש, דעדיף מאפטרופוס אפילו מנהו אבי יתומים, לפי שלזה הושלש הממון בידו על מנת שיעשה ממנו כך, מה שאין כן בשאר אפטרופוס הממונה לצרכי יתומים, דכשמכרו הפעוטות עצמן אין זה שנוי מצות המת, שאף האפטרופוס ימכור גם לפי צורך מזונותיהם, אבל בשליש, שינוי גמור הוא, כיון שפירש לו האב לעשות ממנו כך וכך. הא לא קשיא מדקתני סתמא במתני׳ אין מעשה קטנה כלום, ולא פירש דבריו למתני אבל בקטנה יעשה שליש מה שהושלש בידו, ש״מ דליכא הפרש בין היכא דפירש לו, בין שלא פירש לו, דבשתיהן אין מעשה פעוטות מעשה כלל, כיון שיש להם מי שמתעסק בצרכן, לא שנא מינהו אבי יתומים, ולא שנא מינוהו ב״ד, ש״מ. וכן הלכתא.
הדרן עלך מציאת האשה וכו׳.
אבל אם יש אפטרופוס אין מקחן מקח – פי׳ כל אפטרופוס במשמע בין שמינהו ב״ד בין שמינהו אבי היתומים ואפשר דה״ה ליתומים שסמכו אצל בעל הבית הבית שדינו כאפטרופוס לענין זה שהרי יש לו רשות לעשר פירותיהם ולמכור בנכסיהם כדמוכח התם בעובדא דההיא סבתא וצ״ע.
(4-7) מאי אין מעשה קטנ׳ כלום דאפי׳ בעלמא וש״מ דדוקא קטנ׳ אבל גדול׳ אפי׳ במקום אפטרופס מעשיה קיימים ואף על פי שהשליטו האב בידו לזמן הידוע אם שמטו היורשין הממון מרשותו מה שעשו עשוי דאין עליהם מצוה מכאן ואילך שהרי אין ספק בידו לבטל דבריהם מ״ר. כתב ר״ח ז״ל דמתנתן מתנה אפי׳ במקום אפטרופוס דהא טעמא דמתנה מפרש התם משום דאי לאו דעביד להו נייח נפשא לא הוו יהבי לאידך מתנה והאי טעמא איתיה אפי׳ במקום אפוטרופוס ואין זה נכון דבמקום שמקחן מקח וממכרן ממכר עשו חכמים מתנתו כממכרו מן הטעם ההוא אבל במקום שאין ממכרן ממכר אין מתנתם כלום דבמקח וממכר נמי איכא נייחא דנפשה ואפילו הכי אין מעשיהם כלום במקום שהאפטרופוס וכן עיקר מפי רבינו ז״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אבל יש שם אפטרופוס אין מקחן מקח כו׳. פי׳ כל אפוטרופוס דמשמע בין שמינהו ב״ד בין שמינהו אבי יתומים ואפשר דה״ה ליתומים שסמכו אצל בעל הבית שדינו כאפוטרופוס לענין זה שהרי יש לו רשות לעשר פירותיהם ולמכור בנכסיהם כדמוכח התם בעובדא דההיא סבתא וצ״ע. הריטב״א ז״ל:
וז״ל תלמידי רבינו יונה ז״ל הפעוטות מקחן מקח כו׳. במטלטלין פעוטות נקראים כבן שש כבן שבע כל חד וחד לפום חורפיה ולפיכך אמרו שאם מכרו במטלטלין שהניח להם אביהם ממכרם ממכר וכן אם קנו מאחרים מקחן מקח שאם אי אתה אומר כן לא יהיה להם מה שיאכלו ומשום כדי חייהם תקנו חכמים שיוכלו למכור מטלטלים אבל כשיש שם אפוטרופוס שיוכל לראות עניניהם ולתת להם מחייתן אין ממכרן ממכר. ע״כ:
ממאי מדקתני אין מעשה קטנה כלום פי׳ והכא מעות נינהו דדמו למטלטלין דילמא היכא דאיכא שליש שאני פי׳ דשליש אלים זכותיה ומגרע כח היתום מאפוטרופוס. ומשני אם כן ניתני אבל בקטנה יעשה שליש מה שהושלש בידו מאי אין מעשה קטנה כלום וכו׳ פי׳ דהוה מצי למיתני אבל בקטנה יעשה שליש מה שהושלש בידו דהכי תנא ברישא כי האי לישנא אלא משום הכי נקט האי לישנא בסיפא לאשמועינן מילתא אגב אורחין דאין מעשה קטנה כלום בין במקום שליש בין במקום אפוטרופוס ל״ש אפוטרופוס שמינהו ב״ד ל״ש אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים. ע״כ:
מאי אין מעשה קטנה כלום דאפילו בעלמא וש״מ דדוקא קטנה אבל גדולה אפילו במקום אפוטרופוס מעשיה קיימין ואף ע״פ שהשליש האב בידו לזמן ידוע אם שמטו היורשין הממון מרשותו הרי מה שעשו עשוי דאין עליהם מצוה מכאן ואילך שהרי אין סיפק בידו לבטל דבריהם. הריטב״א ז״ל:
וז״ל ריב״ש ז״ל מדאמרינן דקטן שיש לו אפטרופוס אין מקחו מקח ואין ממכרו ממכר במטלטלים שמעינן דדוקא בקטן הוא דהוי דינא הכי אבל בגדול שיש לו אפטרופוס כמו שרגילים לפעמים שממנה אב היתומים אפטרופוס עד שיהיו בן עשרים מיד כשהוא גדול מקחו מקח וממכרו ממכר שהרי הנכסים שלו הן ואפי׳ בקרקעות ה״ה אלמלא שאינו מוכר בנכסי אביו עד שיהיה בן עשרים ולא עוד אלא אפילו אם קדם היתום ותפס בנכסיו אחר שהוא גדול אין אפטרופא מוציא מידו דהא נכסים שלו הם וראוי לפקח כיון שהוא גדול אלא שבעוד שהנכסים ביד האפטרופוס אינו רשאי לתתם לו משום דמצוה לקיים דברי המת וכיון שאין הנכסים בידו בודאי א״א לו לקיים דברי המת והיתום אינו מצוה בכך שהרי לא צוה לו כלום ולא בכל שהמצוה צוה בצואתו שייכא מצוה לקיים דברי המת אלא במה שמצוה לאחרים או ליורשיו לעשות כגון שאמר תנו מנה לפלוני או שמפקיר נכסיו לאחרים ואומר שיעשו מהם כך וכך וכמו שכתבו המפרשים בפרק קמא דגיטין והילכך זה היתום כל שבאו נכסים לידו באיזה ענין ואפילו חטפן מיד אפטרופוס אין ב״ד מוציאין הנכסים ממנו דשלו חטף. כך כתבו בשם הרא״ה ז״ל וכן הסכים בזה מורי הרב הגדול רב חסדאי בר׳ יהודה ז״ל:
ועוד כתב מורי ז״ל שאם הניח אביו קרקעות הרי הם בחזקת היתום מיד שהגדיל דקרקע בחזקת בעליה עומדת ואי אפשר ששום אדם יהא לו תפיסה בהם אלא מי שהם שלו והילכך לבקשת היתום אחר שהגדיל מצווין ב״ד לאפטרופוס שלא יכנס בקרקעות ולא יפקח בהם כלל ואף על פי שהאב מינהו בפי׳ אף בקרקעות וצ״ע. ע״כ:
וכתב ר״ח דמתנתם מתנה אפילו במקום אפטרופוס דהא טעמא דמתנה מפרש התם משום דאי לאו דעביד להו נייח נפשא לא הוו יהבי לאידך מתנה והאי טעמא איתיה אפי׳ במקום אפטרופוס ואין זה נכון דבמקום שמקחן מקח וממכרן ממכר עשו חכמים מתנתו כממכרו מן הטעם ההוא אבל במקום שאין ממכרם ממכר כלום אין מתנתם כלום דבמקח וממכר נמי איכא נייח נפשא ואפילו הכי אין מעשיהם כלום במקום אפטרופוס וכן עיקר. מפי רבינו ז״ל. הריטב״א ז״ל:
וכן כתבו תלמידי רבינו יונה ז״ל דאינו נראה כפי׳ ר״ת דלישנא דאין מעשה קטנה כלום בכל ענין משמע לא שנא מכר לא שנא מתנה תדע דהא חזינן דמתניתין דנאמן בעלי דכמתנה דמי שיהיה מתרצה ועלה קתני דאין מעשה קטנה כלום דמשמע לא שנא מכר לא שנא מתנה אין מעשה קטנה כלום בין במקום שליש בין במקום אפטרופוס לא שנא אפטרופוס שמינהו ב״ד לא שנא אפטרופוס שמינהו אבי יתומים לא שנא בפני אפטרופוס לא שנא שלא בפני אפטרופוס. וכך הורה מורי הרב נר״ו הלכה למעשה. ע״כ:
וז״ל ריב״ש ויש מי שאומר דכיון דאסיקנא דהיכא שיש לו אפטרופוס אינו מוכר הכי נמי אינו נותן במתנה דהא אפילו באין להם אפטרופוס דמוכר איכא פלוגתא בהניזקין אי מתנתו מתנה אלמא טפי יכול למזבן מלתת במתנה ואם כן כיון שאינו מוכר כ״ש שאינו נותן.
אבל רבינו האיי ז״ל כתב דכיון דאסיקנא התם דכשאין לו אפטרופוס מתנה כמכר יכול לתתם במתנה אע״פ שיש לו אפטרופוס שאין אפטרופוס מגרע כח היתום אלא במכר שיכול האפטרופוס למוכרה אבל במתנה שאין כח ביד אפטרופוס לתת במתנה נשאר כח ליתום לתת במתנה וכן כתוב בתוספות. עכ״ל ריב״ש:
וז״ל רבינו יהוסף הלוי ן׳ מיגש ז״ל ממאי מדקתני פי׳ במתניתין דילן אין מעשה קטנה כלום ולא קתני יעשה שליש כו׳. דאי תנא אבל קטנה יעשה שליש מה שהושלש בידו הוה משמע דהיכא דליכא שליש ואיכא אפטרופוס מה שעשה קטנה עשוי ואין האפטרופוס יכול לבטל מעשיה להכין תאנא אין מעשה קטנה כלום אבל היכא דליכא לא זה ולא זה מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין.
ש״מ אין מעשה קטנה כלום בין במקום שליש פי׳ שהמעות תחת ידו ופירש לו האב מה יעשה בנכסיו ואם ימכרוהו או יקחו שלא מדעתו הרי שנו מצות המת ואין מעשיהם כלום בין במקום אפטרופוס פי׳ שהמעות אינן אצלו אלא אצל הפעוטות והוא אינו עשוי אלא לעשות צרכי היתומים ואם מכרו אין בזה שינוי ממצות המת שאף האפטרופוס עתים שהוא מוכר לצורך מזונותיהם אפילו הכי במקום אפטרופוס אין מקחן מקח ואין ממכרן ממכר. ע״כ:
ורבינו יצחק סחאב סראגא כתב וז״ל שליש מדעת אבוה עביד אפטרופוס מדעתיה דנפשיה עביד ואף על גב דקי״ל דהיכא דאיכא אפטרופוס לפעוטות אין מקחן מקח ואין ממכרן ממכר אפי׳ במטלטלין אבל מתנותיהן מתנה כדאמרינן בגיטין פרק הניזקין מתנתו מתנה אחת מתנת בריא ואחת מתנת שכיב מרע ואחת מתנה מרובה ואחת מתנה מועטת הילכך לא אמרינן לענין מתנה דהיכא דאיכא אפטרופוס אין מעשה קטנה כלום אלא מתנה היא אבל לענין שליש אם רוצה הקטנה ליתן אותם המעות לבעלה במתנה ואפילו היא גדולה מן האירוסין אין מתנתן מתנה וכל שכן קטנה וכל שכן לאחרים זולתי בעלה.
ואמר רבינו האיי גאון ז״ל הכי פסקו ראשונים דכיון דפליג רבנן בין זביני למתנה מאי דאתמר בזביני לא נהיג במתנה ומאי דיהיב ממטלטלי קיים ואף על גב שיש שם אפטרופוס. ע״כ מלקוטי הגאונים ז״ל:
סליק פרק ששי
המדיר את אשתו פירקא דהמדיר גרש״י ליה בתריה דאף ע״פ דאמתניתין דפרק דלעיל קא מהדר דקתני המדיר את אשתו מתשמיש המטה ואהכי נקט נמי הכי לאחריו המדיר את אשתו מליהנות לו שלא תהנה ממנו. רש״י ז״ל במהדורא קמא:
מליהנות לו עד שלשים יום יעמיד פרנס פרש״י ז״ל אבל אתשמיש המטה לא חייל נדרו כלל דהא משועבד לה דאלו הוה חייל לא היה יכול להשהותה אלא שבת אחת לב״ה או שתי שבתות לב״ש כדתנן בפרק אף ע״פ. והקשה עליו ר״ת ז״ל דלמאי דאוקימנא מתניתין בעודה ארוסה הא חייל נדרא אפילו אתשמיש המטה כשם שחל על שאר ההנאות ועוד כי פרכינן מעיקרא כיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה אדפרכינן ממתניתין דקונם שאני עושה לפיך נפרוך ממתניתין גופא דאתשמיש לא חייל נדרא משום דמשועבד לה כדפרש״י ז״ל.
ויש לתרץ לפי דברי רש״י דמרן ז״ל פי׳ משנתנו בקוצר כמנהגו וה״ק דהא דקתני יעמיד פרנס שלשים יום ואף על גב דתשמיש המטה לא אפשר בפרנס היינו טעמא דמילתא דלמאי דאוקימנא מתני׳ כשהיא ארוסה פשיטא דלא קשיא תשמיש המטה דהא לאוקימתא דאוקימנא כשהגיע זמן אינו מחויב לה בעונה ולמאי דאוקימנא כשהדירה כשהיא ארוסה ונשאת הא סברה וקבלה ולאוקימתא קמייתא דאוקימנא כשהדירה כשהיא נשואה אמזונות חייל נדרא משום דאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך אבל אתשמיש המטה לא חייל והיינו דפסיק ותני יעמיד פרנס והא דלא פרכינן מעיקרא ממתני׳ גופה דמוכח מינה דאתשמיש לא חייל נדרא מדקתני עד שלשים יום יעמיד פרנס, טפי ניחא לן למפרך ממתניתין דעלמא דמפרש בהדיא מלמפרך מדוקיא דמתני׳ דהכא ותו דההיא ניחא לן טפי דפרכינן ממעשה ידיה למזונות דשייכי אהדדי ודינם שוה מלמפרך מעונה דדילמא בעונה אפקעוה רבנן לנדריה טפי משום בטול פריה ורביה וכבר פירשתי בפרק אף על פי אמאי לא אמרינן דיכול למיחל נדרא אתשמיש המטה באומר לה הנאת תשמישך אסור עלי.
ור״ת ז״ל פי׳ דלישנא דליהנות לו לא משמע אלא איסור נכסיו ולא איסור גופו אי נמי דבתר דאיירי תנא לעיל במדירה בתשמיש המטה איירי הכא במדירה מנכסיו וכן מוכח בירושלמי דרמו מתניתין דהכא אמתניתין דהמדיר את אשתו מתשמיש המטה והכין אמרינן התם [ה״א] תמן תנינן שתי שבתות והכא אתמר שלשים יום ופרקינן תמן במדירה מגופו ברם הכא במדירה מנכסיו פירוש שהדירה מנכסיו בפירוש או שהיו מדברים קודם לכן בענין שמוכיח שלא הדירה אלא מנכסיו. הריטב״א ז״ל:
והרא״ש פי׳ כפי׳ ר״ת דליהנות לו משמע איסור הנאת ממונו שהיא נהנית והוא אינו נהנה אבל תשמיש ששניהם נהנין אינו בכלל לשון זה. ע״כ:
וז״ל ריב״ש המדיר את אשתו מליהנות לו כו׳. ואם תאמר תינח מזונות דאפשר בפרנס תשמיש מאי איכא למימר כתב רש״י ז״ל אין הנאת תשמיש נאסר עליה משום דכיון דמשועבד לה לא מצי מדיר לה וההיא דהמדיר את אשתו מתשמיש המטה כתב הרא״ה לא כשאומר הנאת תשמישי עליך אלא כשאמר הנאת תשמישך עלי שאין מאכילין האדם דבר האסור לו כדאיתא בפרק שני דנדרים. משמע מתוך פירושו ז״ל שיש בלשון הזה לשון תשמיש. והקשו בתוספות עליו דאם כן כי בעי לאוכוחי בגמרא דכיון דמשועבד לה לא מצי מדיר לה אמאי אצטריך לאתויי ההיא דקונם שאני עושה לפיך ממתניתין גופה שמעינן לה דמדלא אמרו יוציא ויתן כתובה לב״ש בשתי שבתות ולב״ה בשבת אחת ש״מ דכיון דמשועבד לה לא מצי מדיר לה. ועוד למאי דבעי לאוקמא למתניתין כשהדירה כשהיא ארוסה ונשאת תקשי ליה הניחא מזונות תשמיש מאי איכא למימר.
אלא הנכון כמו שפי׳ ר״ת ז״ל דלישנא דמדיר את אשתו מליהנות לו לא משמע אלא הנאת נכסיו אבל לא הנאת גופו וטעמא משום דמשמע מדמדיר לה לדידה ולא לדידיה משמע דהיינו הנאת נכסיו ולא תשמיש דאיכא צערא נמי לדידיה וכן בירושלמי נמי דאמרינן התם תמן תנינן המדיר את אשתו מתשמיש המטה יוציא ויתן כתובה וכה אתמר הכין תמן במדירה מגופו ברם הכא במדירה מנכסיו ופי׳ דמדירה מליהנות לו אין במשמע אלא הנאת נכסיו ומיהו ודאי אם כשהדירה בפי׳ מתשמיש אינו נאסר עליה כיון דמשתעבדא ליה אלא באומר הנאת תשמישך עלי כדברי רש״י ז״ל שהדין אמת הוא אלא שאין אנו צריכין לו במשנתנו כיון שאין במשמע לשון זה תשמיש. עד כאן:
וז״ל הרא״ה ז״ל פרש״י דאלו אתשמיש לא חייל נדריה דמשועבד לה אלא אנכסיו כדאיתא בגמרא והיינו דקאמר דיעמיד פרנס וקשיא לי דהא אוקימנא בגמרא כשהדירה כשהיא ארוסה ונשאת וכיון שכן הא חייל לה נדרא אתשמיש נמי דהא ההיא שעתא דאדרה לא הוי משועבד לה ואפשר דכיון דלא קאי ההוא פירוקא לא איכפת לן אבל בירושלמי אמרינן תמן תנינן המדיר את אשתו מתשמיש המטה שתי שבתות או שבת אחת והכא איתמר הכין תמן במדירה מגופו ברם הכא במדירה מנכסיו [ולא נהיר מאי קאמר אי קאמר דהכא במפרש שאינה מדירה אלא מנכסיו] אי נמי דאפילו בסתם לא משמע נדריה מסתמא אתשמיש אלא אנכסיה ע״כ.
ואפשר לי לפרש דתלמודא תרתי קא פריך חדא מכח משנתנו מדלא אמר יוציא ויתן כתובה לב״ש בשתי שבתות ולב״ה בשבת אחת ש״מ דכיון דמשועבד לה לא מצי מדיר לה ואם באת לחלק בין תשמיש למזונות דשאני תשמיש דהיינו עיקר אישות להכי מייתי מהא דתנן קונם שאני עושה לפיך כו׳. פי׳ דמזונות ומעשה ידיה שייכי אהדדי. וכמו שכתב הריטב״א ז״ל וכדכתיבנא לעיל והיינו דהאריך תלמודא ופריך וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה כל כמיניה דמפקע לה לשעבודא כו׳ וזהו שכתב רש״י ז״ל המדיר את אשתו מליהנות לו. אין הנאת תשמיש נאסר דהא משועבד לה הילכך בשביל תשמיש אין לנו לכופו להוציא וליתן כתובה והנאת מזונות בגמרא פריך והא משועבד לה. ע״כ. פי׳ כיון דע״כ אין הנאת תשמישו נאסר דהא משועבד לה ומ״ה קתני מתניתין יעמיד פרנס עד שלשים יום מעתה שפיר פריך תלמודא אהנאת מזונות והא משועבד לה בלא הא דתנן קונם שאני עושה לפיך כו׳ והתוס׳ ז״ל קצרו בלשון הגמרא לומר דאין בגמרא אלא חדא פירכא מהא דתנן קונם שאני עושה כו׳ ולכך הקשו על פירושו של רש״י דמגופא דמתניתין הוה מצי למפרך.
סליק פרק מציאת האשה
המדיר פרק שביעי
תוס׳ בד״ה המדיר את כו׳ מגופא דמתני׳ ה״מ למפרך דלא מצי אסר עליה תשמיש כו׳ עכ״ל ק״ק (א) לפי מ״ש לקמן התוספות דשיעבוד דמזונות של אשה אינו אלא מדרבנן לא ה״מ לאתויי מתשמיש דהוי שיעבוד דאורייתא אבל ממה שאני עושה לפיך דלא הוה שיעבודיה נמי רק מדרבנן מייתי שפיר ודו״ק:
בד״ה יוציא ויתן כו׳ אמאי לא חשיב לה לההיא דבאה מחמת טענה בהדי הנך שכופין כו׳ עכ״ל מהך דשהתה עמו עשר שנים ולא ילדה דכופין להוציא פריך לקמן בס״פ אמאי לא חשיב ליה ומשני ליה דהנך אע״ג דאמרה הוינא בהדיה לא שבקינן לה ולכך לא חשיב לה אבל הך דבאה מחמת טענה לא מיתרצא בהכי דהא כי אמרה הוינא בהדיה שבקינן לה כיון דאין האשה מצווה על פריה ורביה אך קשה דבהאי תירוצא שכתבו הכא ובפ׳ הבע״י דלא חשיב בבאה מחמת טענה משום דלא שייך ביה לומר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל הא מיתרצא נמי הך דשהה י׳ שנים ולא ילדה ומאי פריך מיניה התם ויש ליישב (ב) וק״ל:
בא״ד איני זן ואיני מפרנס לר״ח גרסינן בהדיא כופין כו׳ שמונע ממנה כל עניני אישות כו׳ עכ״ל גבי הך דחוזרין אצל גדול דכופין הוצרכו לטעמא דכופין טפי מהנהו דהכא וגבי הא דאיני זן כו׳ לא הוצרכו לתת טעם אמאי כופין ואפשר לומר דהאומר איני זן כו׳ ה״ל כמורד על אשתו משא״כ כל הנהו המדיר דהכא דלא הוה כמורד וק״ל:
בא״ד וההיא דס״פ הבע״י התם משמע דלכפותו אמר כו׳ עכ״ל עיין על ביאור דבריהם בפ׳ הבע״י וק״ל:
בד״ה ה״נ כיון דתלינהו למזונות בתשמיש המטה דאמר כו׳ עכ״ל דבכה״ג מוקמי מתני׳ דהמדיר את אשתו שלא תאכל מכל הפירות דהיינו בתולה בתשמיש כמ״ש התוס׳ לקמן בד״ה בשלמא לרב כו׳ ע״ש וק״ל:
בא״ד וליכא נמי למימר כו׳ דאז אסורה ליהנות דהא לרב יהודה כו׳ עכ״ל ר״ל דכיון דאסורה ליהנות ליכא למימר לאחר שלשים תהנה ותיאסר ואהא תירצו דה״נ אסור לשמש שמא תהנה וא״כ אפילו שלשים לא ימתין אלא מיום הנדר תיאסר לב״ה שבת א׳ כו׳ ויש לדקדק אמה שכתבו דאז אסורה ליהנות מהיכא פסיקא להו דאסורה אז ליהנות הא אדרבה שמעינן מהתם דמותרת ליהנות דבנדרא מזדהרי אינשי דאמרינן התם ומודה רב יהודה באומר קונם עיני בשינה למחר אם אישן היום שישן היום דבאיסורא מזדהרי אינשי ויש ליישב דהתם שהתנאי קודם לנדר איכא למשרי התנאי מה״ט דבנדר שאחריו מזדהר אבל הכא למאי דבעו למימר השתא דשרי השמוש בתוך שלשים קודם שתהנה אסורה ליהנות אחר שלשים משום השימוש שקודם לו ואין להקשות נמי ומאי קושיא בהא דאז אסורה ליהנות דא״כ שפיר פריך וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה כו׳ להפקיע שיעבודה לאסור לה הנאה מיניה די״ל כיון דבעיקר הנדר שהוא איסור תשמיש לית לה שעבוד עליו באומר יאסור תשמישך עלי חל הנדר שפיר וממילא תיאסר בהנאה וליכא למיפרך ביה הא מפקא לה לשיעבודה ודו״ק:
בגמרא אמר רפרם לא שנו כו׳ ממאי מדקתני אין מעשה קטנה כלום כו׳. פי׳ דמשמע אפילו במטלטלין והיינו לפמ״ש במשנתינו דהמשליש מעות היינו לשדה או נדוניא ומהדר ליה ר״י לענין שדה מיהת ובתר הכי קתני בד״א בגדולה אבל בקטנה לא מיבעיא דבשדה אין מעשיה כלום אלא אפילו בנדוניא כן נ״ל לפי שיטת רש״י אלא דלפ״ז לא הוי מקשה לעיל מידי הא מרישא שמעת מינה הא איצטריך סיפא משום הא כמו שהקשה מהרש״א ז״ל לעיל בלשון קצת קשה והיינו משום דמשמע ליה דהאי דיוקא דהכא לאו בפירוש מיתניא אלא מיתורא בעלמא וא״כ אפשר דלא משמע לתלמודא לאוקמי עיקר בבא דבד״א להאי דיוקא לחוד דלא שייכא במשנה משא״כ למאי דפרישית דמתניתין איירי נמי בנדוניא דהוי מטלטלים א״כ קשיא טפי מיהו למאי דפרישית בסמוך דבלא״ה לשיטת רש״י אפשר דלמסקנא ליתא להאי שקלא וטריא דדייקינן לעיל דמרישא שמעת מינה ואפשר דר״י גופא מסיק לה א״כ תו לא קשה מידי והתמיה קיימת על כל המפרשים הקדמונים שלא דקדקו כלל לפרש לשון נדוניא דכתב רש״י ז״ל ואף שרובן העתיקו לשונו וצ״ע ועיין עוד בל׳ הר״ן ז״ל ובל׳ מהרש״א ז״ל ואין להאריך יותר:
סליק פרק מציאת האשה
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רפרם: לא שנו הלכה זו אלא כשאין שם אפוטרופוס לנכסי המת שנתמנה על ידי האב או על ידי בית⁠־דין, אבל אם יש שם אפוטרופוס — אין מקחן מקח, ואין ממכרן מכר.
Rafram said: They taught this only if there is no steward [apotropos] overseeing the children’s affairs. However, if there is a steward, the children’s acquisitions are not considered acquisitions and their sales are not considered sales, even for movable property.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מיגשתוספותר״י מלונילריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) מִמַּאי מִדְּקָתָנֵי אֵין מַעֲשֵׂה קְטַנָּה כְּלוּם וְדִלְמָא הֵיכָא דְּאִיכָּא שָׁלִישׁ שָׁאנֵי א״כאִם כֵּן לִיתְנֵי אֲבָל בִּקְטַנָּה יַעֲשֶׂה שָׁלִישׁ מַה שֶּׁהוּשְׁלַשׁ בְּיָדוֹ מַאי אֵין מַעֲשֵׂה קְטַנָּה כְּלוּם שְׁמַע מִינַּהּ אֲפִילּוּ בְּעָלְמָא.:

From where does he know this? From the fact that it teaches in the mishna here that even when there is a third party who functions as a steward, any action of a minor girl is nothing. The Gemara asks: And perhaps where there is a third party the halakha is different? It is possible that the act of a minor is discounted only when it clashes with the actions of an appointee who is past majority. The Gemara answers: If so, let it teach: But with regard to a minor girl, the third party should execute the agency that was entrusted in his power. What is the implication of the clause: Any action of a minor girl is nothing? Conclude from this that even generally, without a specific steward, a minor may not conduct transactions involving real estate.
רי״ףרש״יר״י מיגשריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מדקתני – במתני׳.
שאני הכא דאיכא שליש – שנשתלש לכך ופירשו לו מה יעשה בהן אבל אפוטרופוס אינו אלא לעשות צורכי יתומים לכל הצריך והרי אם מכרו אלו הפעוטות אין זה שינוי מצות המת שאף האפוטרופוס ימכור לצורך מזונותיהם.
אם כן – דשליש דווקא וטעמא לפי שפירשו לו לקנות שדה ליתני יעשה שליש כו׳.
דאפילו בעלמא – במקום אפוטרופוס דדמי קצת לשליש.
הדרן עלך מציאת האשה
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 4]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ממאי [ממה מנין] יודע הוא דבר זה? — מדקתני מה ששנה] במשנתנו: שכשיש שליש (שהוא כאפוטרופוס) אין מעשה קטנה כלום. ומקשים: ודלמא היכא דאיכא [ושמא במקום שיש] שליש שאני [שונה] הדין, אבל במקום שאין שליש המחזיק במטלטלים, שמא יש לקטנים רשות למכור? ומשיבים על כך: אם כן ליתני [שישנה] אבל בקטנה יעשה שליש מה שהושלש בידו. מאי [מה] ההדגשה במילים ״אין מעשה קטנה כלום״? שמע מינה [למד מכאן] שאפילו בעלמא [בכלל], כאשר יש אפוטרופוס לנכסים שהוא דומה לשליש, אין רשות לקטנה לעשות דבר מדעתה.
From where does he know this? From the fact that it teaches in the mishna here that even when there is a third party who functions as a steward, any action of a minor girl is nothing. The Gemara asks: And perhaps where there is a third party the halakha is different? It is possible that the act of a minor is discounted only when it clashes with the actions of an appointee who is past majority. The Gemara answers: If so, let it teach: But with regard to a minor girl, the third party should execute the agency that was entrusted in his power. What is the implication of the clause: Any action of a minor girl is nothing? Conclude from this that even generally, without a specific steward, a minor may not conduct transactions involving real estate.
רי״ףרש״יר״י מיגשריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
פרק ז – המדיר
(6) מתני׳מַתְנִיתִין: הַמַּדִּיר דאֶת אִשְׁתּוֹ מִלֵּיהָנוֹת לוֹ עַד ל׳שְׁלֹשִׁים יוֹם יַעֲמִיד פַּרְנָס יָתֵר מִיכֵּן יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה.

Chapter 7
MISHNA: With regard to one who vows and obligates his wife, prohibiting her from benefiting from him or his property, if his vow will remain in effect for up to thirty days, he must appoint a trustee [parnas] to support her. But if the vow will remain in effect for more than this amount of time, he must divorce her and give her the payment of her marriage contract.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מיגשתוספותר״י מלונילרמב״ןרשב״ארא״הבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ המדיר את אשתו מליהנות לו – אין הנאת תשמישו נאסר עליה דהא משועבד לה הלכך בשביל תשמיש אין לנו לכופו להוציא וליתן כתובה והנאת מזונות בגמרא פריך והא משועבד לה.
יעמיד פרנס – שליח שיפרנסנה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ המדיר את אשתו מליהנות לו – פירש בקונטרס דאין הנאת תשמישו נאסר עליה דהא משתעבד לה משמע מתוך פירושו שיש בלשון זה איסור הנאת תשמיש וקשה דפריך בגמ׳ וכיון דמשתעבד לה היכי מצי מדיר לה והתנן קונם שאני עושה לפיך כו׳ מגופא דמתני׳ הו״מ למיפרך דלא מצי אסר עליה תשמיש משום דמשועבד לה דאם היה נאסר יוציא ויתן כתובה לב״ש בשתי שבתות ולב״ה שבת אחת ועוד כי מוקי לה בגמרא בהדירה כשהיא ארוסה דאכתי לא משועבד לה אם כן מתשמיש נמי חל הנדר וליתני במתני׳ יוציא ויתן כתובה בשבת אחת לב״ה או בשתי שבתות לב״ש ומפרש ר״ת דליהנות לו לא משמע אלא הנאת מזונות.
יוציא ויתן כתובה – נראה לר״י דבכל הנך דקתני במתני׳ יוציא היינו שכופין אותו דכיון דשלא כדין עביד כופין אותו להוציא כדאשכחן בהחולץ (יבמות דף לט.) דתנן לא רצו חוזרין אצל גדול ומפרש בגמרא חוזרין אצל גדול למיכפייה הואיל ועליה מצוה רמיא ועוד אמרי׳ לקמן (דף עז.) אמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה ומסיק עד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון משמע דלשון יוציא שכופין אותו להוציא וליכא למימר דכפייה דהתם במילי ולא בשוטי חדא דבדברים לא יוסר עבד ועוד מדפריך לעיל למ״ד מורדת ממלאכה והאמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה ומאי קושיא דלמא מתניתין דמוסיפין על כתובתה כשלא רצה להוציא אבל אם כופין בשוטי אתי שפיר וא״ת א״כ אמאי לא תני להו בהדי הנך שכופין להוציא (לקמן דף עז.) וי״ל דלא תני במתני׳ אלא כגון מוכה שחין ובעל פוליפוס דאתיין ממילא אבל הנך דאתיא כפייה דידהו ע״י פשיעת הבעל לא קתני ומקמץ ומצרף ובורסי דקתני אפילו נעשו אחר שנשאו ניחא שאינם מתכוונים להקניט ולצער האשה ועוד יש להביא ראיה דיוציא משמע כפייה מדאמר בסוף הבא על יבמתו (יבמות דף סה: ושם) עובדא הוה בבי כנישתא בקיסרי קמיה דר׳ יוחנן ואמר יוציא ויתן כתובה ומשמע התם דכייפינן ליה ותימה אמאי לא חשיב לה לההיא דבאה מחמת טענה בהדי הנך שכופין להוציא דהתם אינו פושע בה דמה הוא יכול לעשות שהוא עקר וי״ל משום דקתני סיפא בין שהיו עד שלא נשאו בין משנשאו ולא שייך לומר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ורובייהו מיתרצי בהאי שינויא ורבינו חננאל הביא מירושלמי דכל הנך יוציא דמתניתין אין כופין והכי איתא התם אמר שמואל אין מעשין אלא לפסולות אמר רבי שמואל תנינא המדיר את אשתו מליהנות כו׳ שמענו שמוציא שמענו שכופין ופסק ר״ח משם ש״מ שאין כופין אלא היכא שמפרש בהדיא כופין אבל היכא דאמור רבנן יוציא אומרים לו כבר חייבוך חכמים להוציא ואם לא תוציא מותר לקרותך עבריינא אבל לכפותו לא ולקמן גבי האומר איני זן ואיני מפרנס לר״ח גרסינן בהדיא כופין אותו ויוציא ויתן כתובה וההיא דהחולץ דחוזרין אצל גדול למיכפייה לכנוס או לפטור היינו לפי שמונע ממנה כל ענייני אישות בין תשמיש המטה בין מזונות אבל משום תשמיש המטה לחודיה או משום מזונות לא וההיא דסוף הבא על יבמתו התם משמע דלכפותו אמר דכשבא מעשה לפניו צוה להם להוציא ויותר נראה דכופין בכל הני כדפירש ר״י אלא דירושלמי קסבר ששייך כפייה במילי אבל לדידן דקיימא לן דבדברים לא יוסר עבד ע״כ איירי בשוטי כיון דלשון יוציא משמע כפייה היכא דעושה לה עולה ומיהו אין לכוף שום אדם לגרש ולעשות מעשה עד שנמצא ראיה ברורה דהא אמרינן דגט מעושה בישראל שלא כדין פסול ואין להתיר אשת איש מספק.
המדיר את אשתו מליהנות לו. יש שגורסין פירקא דהמדיר בתריה דאע״פ שאמרו, דקתני התם המדיר את אשתו מתשמיש המטה וכו׳, ולהכי נקט נמי הכא לאורויי בהמדיר את אשתו.
מליהנות לו. כלומ׳, שלא תהנה ממנו. עד שלשים יום, יעמיד פרנס. בגמ׳ מקשי, וכיון דמשועבד לה לזונה, היכי מצי מדיר לה, והתנן קונם שאני עושה לפיך, אינו צריך להפר, אלמא כיון דמשעבדא ליה, לא כל כמיניה למפקע שעבודיה. ומשני, בדאדרה כשהיא ארוסה, דאכתי לא משעבד לה. ואם תאמר פרנס למה לה, דהא ארוסה לית לה מזוני. ומשני, כשהגיע זמן, אחר יום נדרו, ונתחייב במזונותיה מדרבנן, ולא אתי דרבנן ומפקע נדרו דאוריתא, הילכך אסור לו למיזיינה משלו.
ומקשי בגמ׳, ופרנס לאו שליחותיה קא עביד, בתמיה, כלומ׳ שלוחו הוא, דבכל מקום אמרינן שלוחו של אדם כמותו, ונמצא שהוא עובר על נדרו. ומשני, באומ׳ כל הזן אינו מפסיד, דלאו שליחותיה קא עביד.
ובגמ׳ מקשי׳, מאי שנא שלשים יום דנקט, ומשני אורחא דמילת׳ היא, שעד שלשים יום אדם עומד בטובתו לזון אשת חבירו משלו בלא צוויו, ולא יותר מכאן, דטריחא ליה מילתא.
יתר מכן יוציא. כלו׳, לאלתר. ויתן כתובה. דכיון ששמע השומע שהדירה יותר משלשים יום, אינו רוצה להתחיל לזונה אפילו שלשים יום.
פרק שביעי המדיר את אשתו
המדיר את אשתו מליהנות לו פי׳ רש״י ז״ל אין הנאת תשמישו נאסר עליה דהא משועבד לה, הלכך בשביל תשמיש אין לנו לכופו להוציא וליתן כתובה. והקשו עליו ללישנא דמוקמינן לה בגמרא שהדירה כשהיא ארוסה, הנאת תשמיש נמי נאסר עליה. וזו אינו קושיא, דללישנא דהגיע זמן אין כופין אותו משום תשמיש שהרי לא נשאת, וללישנא דכשהיא ארוסה ונשאת יש לומר דעדיפא מינה פריך ובטיל לה ההוא לישנא. אבל בירושלמי מצאתי (כלשון) בלשון הזה, תמן תנינן המדיר את אשתו מתשמיש המטה יוציא ויתן כתובה, והכא איתמר הכין תמן במדירה מגופו, ברם הכא במדירה מנכסיו. ואיני יודע אם ר״ל דמתני׳ במפרש מנכסיו או שאין בלשון הזה, מליהנות לי, אלא מליהנות משלי דהיינו מנכסיו, אבל גופו אינו במשמע.
המדיר את אשתו מלהנות לו עד שלשים יום יעמיד פרנס. ואם תאמר, תינח מזונות דסגי לה בפרנס, תשמיש מאי איכא למימר, דתהנה ליה כולהו הנאות במשמע. ולבית שמאי יוציא לשתי שבתות, ולבית הלל לשבת אחת. פירש רש״י ז״ל: דתשמיש כיון דמשועבד לה לא מצי מדיר לה. ויש מקשים, דהא לאוקימתא דמוקמינן לה בגמרא שהדירה כשהיא ארוסה הא ודאי חייל נדריה, דההיא שעתא לא משעבד לה. ולאו קושיא היא, דההיא לא שייך למימר ביה כפייה דתשמיש דהא ארוסה היא. ולאידך אוקמתא דמוקמינן לה בשהדירה כשהיא ארוסה ונשאת, ודאי הוה מצי למיפרך תינח מזונות תשמיש מאי איכא למימר, אלא דעדיפא מיניה אקשי ליה. והמחוור בשהדירה בפירוש מנכסיו והכי איתא בירושלמי (ירושלמי כתובות ז׳:א׳), דגרסינן התם תמן תנינן המדיר את אשתו מתשמיש יוציא ויתן כתובה והכא אתמר כן, תמן במדירה מגופה ברם הכא במדירה מנכסיו.
מתני׳ המדיר את אשתו מלהנות לה עד שלשים יום יעמיד פרנס מכאן ואילך יוציא ויתן כתובה. פירש״י ז״ל דאלו אתשמיש לא חאיל נדריה דמשעבד לה, אלא אנכנסיו כדאיתא בגמרא, והיינו דקאמר דיעמיד פרנס. וקשיא לי דהא אוקימנא בגמרא בשהדירה כשהיא ארוסה ונישאת, וכיון דכן הא חאיל לי׳ נדרה אתשמיש נמי, דהא ההיא שעתא דאדר׳ לא הויא משועבד לה. ואפשר דכיון דלא קאי ההוא פירוקא לא אכפת לן. אבל בירושלמי אמרינן חמן (פירקין ה״א) תנינן המדיר את אשתו מתשמיש המטה שתי שבתות או שבת אחת, והכא אתמר הכין, תמן במדירה מגופו, ברם הכא במדירה מנכסיו. ולא נהיר מאי קאמר, אי קאמר דהכא במפרש שאינה מדירה אלא מנכסיו, אי נמי דאפילו בסתם, ולא משתמע נידריה מסתמא אתשמיש, אלא אנכסי.
מקצת רבני צרפת כתבו שלא נאמר דין מצוה לקיים דברי המת אלא כשיצא הממון מידו ובא ליד שליש אבל כל שלא יצא מרשותו אין אומרין בו מצוה לקיים דברי המת שאם כן מתנת שכיב מרע במקצת למה צריכה קנין וכן בראשון של גיטין (י״ג.) אמרו וכי צבורין מאי הוי והא לא משך אלמא צריך הוא למשיכה ולא זכה בהן מדין מצוה לקיים דברי המת ומה שאמרו שם (גיטין מ׳.) בפלנית שפחתי עשו לה קורת רוח כופין את היורשין ועושין לה קורת רוח מדין מצוה לקיים דברי המת ואע״פ שלא יצאת מרשותו בזו הואיל והיא בת דעת זכתה בעצמה והרי היא כמי שיצאת מרשותו ובראשון של גיטין יש לנו בה דעת אחרת ושם יתרחבו הדברים בדבר זה בע״ה מצוה זו בית דין כופין עליה כמו שביארנו בקורת רוח של פלונית שפחתי והיא נאמרת אף בבריא כמו שיתבאר בראשון של גיטין ויש חלוק בין זו לדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורים דמו שדין מצוה זו אינה אלא כשיצא הממון ממנו ליד שליש לדעת זה שכתבנו בשם קצת רבני צרפת ודברי שכיב מרע אפילו היה הממון בידו או ביד יורשיו וכן שאם היו היתומים קטנים אין כופין אותן מתורת מצוה זו דיתמי לא בני מיעבד מצוה נינהו ומתורת דברי שכיב מרע יורדין לנכסיהם כמו שיתבאר במקומו:
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 4]

פרק שביעי המדיר
המדיר את אשתו מליהנו׳ לו עד שלשים יום יעמיד פרנס פירוש רש״י ז״ל אבל מתשמיש המטה לא חייל נדרו כלל דהא משועבד לה דאלו הוה חייל [לא הי׳] יכול להשהות [אלא] שבת אחד לב״ה או שתי שבתות לב״ש כדתנן בפרק אף ע״פ והקשה עליו ר״ת ז״ל דלמאי דאוקימנא מתני׳ בעודה ארוסה הא חייל נדרה אפי׳ מתשמיש המטה כשם שחל על שאר הנאו׳ ועוד כי פרכינן היכי [מצי] מדיר לה אדפרכינן ממתני׳ דקונם שאני עושה לפיך נפרוך ממתני׳ גופה דאתשמיש לא חל נדרה משום דמשעבד לה כדפירש״י ז״ל וי״ל לפירש״י [דמרן] ז״ל פי׳ משנתינו בקוצר כמנהגו וה״ק דהא דקתני יעמיד פרנס שלשים יום ואף ע״פ שתשמיש המטה לא אפשר בפרנס היינו טעמא דמילתא דלמאי דאוקימנא מתני׳ כשהיא ארוסה פשיטא דל״ק אתשמיש המטה דהא לאוקימתא דאוקימנא כשהגיע זמן אינו מחויב לה בעונה ולמאי דאוקימנא כשהדיר׳ כשהי׳ ארוסה ונשאת הא סבר׳ וקיבל׳ ולאוקימת׳ קמייתא דאוקימנ׳ כשהגיע זמן אינו חייב לה בגניבה ולמאי דאוקימנ׳ כשהדירה כשהוא נשואה אמזונות חל נדרה משום דאמר לה צאי מעש׳ ידיך אבל אתשמיש [לא] חייל (לא) נדר׳ והיינו דפסיק ותני יעמיד פרנס והא דלא פרכי׳ מעיקרא ממתני׳ גופא דמוכח מינה דאתשמיש לא חל נדר׳ מדקתני עד שלושים יום יעמיד פרנס טפי ניחא לן למפרך ממתני׳ דעלמא דמפרש בהדיא מלמפרך מדיוקא דמתני׳ דהכא ותו דההיא ניחא לן טפי דפרכינן ממעשה ידי׳ למזונות דשייכי להדדי ודינם שוה מלמפרך מעונה דדילמה בעונה אפקעוה רבנן לנדרה טפי משום בטול פרי׳ ורביה וכבר פי׳ בפ׳ אף על פי [עיין לעיל ריטב״א כתובות ס״א בסופו] אמאי לא אמרינן דיכול למיחל נדר׳ אתשמיש המטה באומר הנאת תשמישך אסיר עלי. ור״ת ז״ל פי׳ דלישנא דליהנו׳ לו לא משמע אלא אסור נכסיו ולא אסור דגופו אי נמי דבתר דאיירי תנא לעיל במדיר׳ מתשמיש איירי הכא במדיר׳ מנכסיו וכן מוכח בירושלמי דרמי מתני׳ דהכא אמתני׳ דמדיר את אשתו מתשמיש המטה והכי אמרינן התם תמן תנינן שתי שבתות והכא אמרינן שלשים יום ופרקינן תמן במדירה מגופו ברם הכא במדירה מנדסיו פי׳ שהדירה מנכסיו בפי׳ או שהיו מדברים קודם לכן בענין שמוכיח שלא הדירה אלא מנכסיו.
יותר מכאן יוציא ויתן כתובה – פי׳ כופין אותו להוציא וליתן כתובה דהא אמרינן בעלמא האומר איני זן ואיני מפרנס רב אמר יוציא ויתן כתובה ושמואל אמר עד שאתה כופהו להוציא כופהו לזון אלמ׳ רב כופין קאמר וכן אמר בירושלמי מפני ריח הפה כופין מפני חיי נפש לכ״ש ועוד דעד כאן ל״פ שמואל אלא התם דאפשר לכופו לזון אבל הכא דאי אפשר דהאי מודר׳ היא מנכסיו לכ״ע כופה אותו להוצי׳ ומיהו יש מקומת דקתני יוציא ויתן כתובה ואין במשמע שכופין וכדגרסי׳ בירושלמי עלה דאמרינן שאין מעשין אלא לפסולת והא תנן המדיר יוציא ויתן כתובה ופרקינן שמענו שמוציא׳ שמענו שכופין בתמי׳ כלומר דאע״ג דקתני שיוציא לא משמע כפי׳ בכל דוכתא עד דאיכא הכרחה אחרינא דלא גרע ממוכה שחין כגון הא דמדירה מתשמיש המטה דהתם ודאי כופין שאפי׳ באומר אי אפשי אלא בבגדי יוציא ויתן כתובה הא באידך אין במשמעותו כפי׳ על הגט אלא מבקשים על הגט וכופין על הכתובה וכבר פי׳ לעיל גבי המשרה את אשתו מאי דאקשו ופריקו בירושלמי ממתני׳ דהכא אמתני׳ דהתם (ודאי כופין שאפי׳ האומר אי אפשר אלא בשקבלו עליה).
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועוד היה נראה לפרש דכי קתני במתני׳ המדיר את אשתו מליהנות לו לאו כדקאמר הכין סתם דכיון דלא חייל אהנאת תשמיש משום דמשועבד לה גם אהנאת מזונות לא חייל ואף על גב דמצי לומר לה צאי מעשה ידיך כו׳. דלא פלגינן דיבוריה בכה״ג אי נמי מליהנות לו משמע טפי הנאת תשמיש דהיינו הנאה מגופו ממש הילכך בעינן שיפרש להדיא מליהנות לו במזונות וכן משמע לשון הירושלמי כפשוטו ותלמודא דפריך וכיון דמשועבד לה כו׳ משמע ליה דמתניתין איירי בפירש להדיא מזונות ואע״ג דהתנא סתם ותני מליהנות לו ולא פירש להדיא מזונות כתב רש״י ז״ל דבפריש כן מיירי דהא אין הנאת תשמישו נאסר דהא משועבד לה. ואם תשאל דבהנאת מזונות נמי איכא למפרך כן. תשובתך תלמודא פריך לה ומשני לה ולפי זה אין במשנתנו איסור הנאת תשמיש דבדפריש להדיא מזונות מיירי מתניתין והילכך ליכא לאקשויי על פירוש רש״י ז״ל מכל מאי דאקשו עליו התוס׳ דוק ותשכח. ומיהו אין במשמע לשון רש״י כן אלא דבמדיר מליהנות סתם מיירי ויש במשמע לשונו הנאת תשמיש והנאת מזונות ופלגינן דיבוריה דאף על גב דלא חל אהנאת תשמיש משום דמשועבד לה אהנאת מזונות מיהא חל כן משמע מלשונו של רש״י והא תריצנא לעיל מאי דאקשו עליו התוס׳ ז״ל. והר״ן פירש לשון רש״י בדרך יותר נאות וליכא לאקשויי עליו ולא מידי עי׳ עליו בפירושיו על ההלכות:
וז״ל הרמב״ן ז״ל המדיר את אשתו מליהנות לו פרש״י אין הנאת תשמישו נאסר עליה דהא משועבד לה הילכך בשביל תשמיש אין לנו לכופו להוציאה וליתן כתובה והקשו עליו ללישנא דמוקמינן ליה בגמרא שהדירה כשהיא ארוסה הנאת תשמיש נמי נאסר עליה. וזו אינה קושיא דללישנא דהגיע זמן אין כופין אותו משום תשמיש שהרי לא נשאת וללישנא דכשהיא ארוסה ונשאת יש לומר דעדיפא מינה פריך ובטל ליה ההוא לישנא אבל בירושלמי מצאתי בלשון הזה תמן תנינן המדיר את אשתו מתשמיש המטה יוציא ויתן כתובה והכא אתמר הכין תמן במדירה מגופו הכא במדירה מנכסיו ואיני יודע אם ר״ל דמתניתין במפרש מנכסיו או שאין בלשון הזה מליהנות לו אלא מליהנות משלו דהיינו מנכסיו אבל מגופו אינו במשמע. ע״כ:
והרשב״א כתב וז״ל מליהנות לו עד שלשים יום כו׳. ואם תאמר תינח מזונות דסגי לה בפרנס תשמיש מאי איכא למימר דתהנה לו כולהו הנאות במשמע ולב״ש יוציא לב׳ שבתות ולב״ה לשבת אחת פרש״י דתשמיש כיון דמשועבד לה לא מצי מדיר לה. ויש מקשים דהא לאוקמתא דמוקמינן לה בגמרא בשהדירה כשהיא ארוסה הא ודאי חייל נדריה דההיא שעתא לא משועבד לה ולאו קושיא היא דההיא לא שייך למימר ביה כפייה דתשמיש דהא ארוסה היא ולאידך אוקמתא דמוקמינן לה כשהיא ארוסה ונשאת ודאי הא מצי למפרך תינח מזונות תשמיש מאי איכא למימר אלא דעדיפא מינה אקשינן ליה והמחוור כשהדירה בפירוש מנכסיו והכי איתא בירושלמי דגרסינן התם תמן תנינן וכו׳ תמן במדירה מגופו ברם הכא במדירה מנכסיו. ע״כ:
וז״ל ה״ר ישעיה מטראני ז״ל המדיר את אשתו כו׳. פי׳ אין זה מודר שהמודר הוא אומר איני זן ואיני מפרנס הילכך יוציא ויתן כתובה מיד ובעוד שנמלכין בו אם ברח ואינו לפנינו שנוכל לכופו או אם הוא גברא אלמא שאינו שומע לדברי חכמים מוסיפין לה על כתובתה שלשה דינרין בשבת כדאמרן בפרק אף על פי אבל זה אינו מודר שהרי זן על ידי פרנס הילכך עד שלשים יום יעמיד פרנס אבל יותר מכאן יוציא ויתן כתובה ואם אינו רוצה להוציא או שברח ומעגן את אשתו הוי מודר ומוסיף לה ג׳ דינרין בשבת וכן המדיר את אשתו מתשמיש המטה אינו מורד שהוא עושה בעבור נדרו ומחזר למצוא פתח לנדרו הילכך נותנין לו זמן שבת אחת אבל אם הוא מורד מתשמיש בלא נדר יוציא ויתן כתובה מיד ואם ברח או בעוד שנמלכין בו לפייסו מוסיף לה ג׳ דינרין בשבת.
ואי קשיא והא כשהדירה שלא תהנה ממנו נאסר בתשמיש המטה ואל נמתין לו אלא שבת אחת כדתנן בהמדיר את אשתו מתשמיש המטה. המורה פי׳ שאין הנאת התשמיש נאסר עליה בנדר זה דהא משועבד לה ואינו נ״ל דהא לקמן בגמרא בעי לאוקמה בנדר והיא ארוסה דחייל נדרא ואכתי תקשי כיון דחייל נדרא גם נדרא דתשמיש חייל כיון דנדר ועודה ארוסה ואל ניתן לו אלא שבת אחת אלא כך יש לפרש כגון שהדירה שלא תהנה מנכסיו שאין הנאת תשמיש בכלל. ע״כ:
יותר מכאן יוציא ויתן כתובה פי׳ כופין אותו להוציא וליתן כתובה דהא דאמרינן בעלמא האומר איני זן ואיני מפרנס רב אמר יוציא ויתן כתובה ושמואל אמר עד שאתה כופהו להוציא אכפהו לזון דאלמא רב כופין קאמר וכן אמרו בירושלמי מפני ריח הפה כופין מפני חיי נפש לא כל שכן ועד כאן לא פליג שמואל אלא התם דאפשר לכופו לזון אבל הכא דאי אפשר דהא מודרת היא מנכסיו דכ״ע כופין אותו להוציא. ומיהו יש מקומות דקתני יוציא ויתן כתובה ואין במשמע שכופין וכדגרסינן בירושלמי [פי״א ה״ז] על הא דאמרי׳ שאין מעשין אלא לבתולות והא תנינן המדיר יוציא ויתן כתובה ופרקינן שמענו שמוציא שמענו שכופין בתמיה כלומר דאף על גב דקתני יוציא לא משמע כפיה בכל דוכתא עד דאיכא הכרחא אחרינא דלא גרע ממוכה שחין כגון הא דמדירה מליהנות לו או המדירה מתשמיש המטה דהתם ודאי כופין שאפילו באומר אי אפשי אלא בבגדי יוציא ויתן כתובה הא באידך אין משמעותו כפיה על הגט אלא מבקשין על הגט וכופין על הכתובה. הריטב״א ז״ל:
רבי יהודה אומר חדש אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתובה פי׳ אם נכנס נדרו בתוך השני כלומר שנדר יותר מחדש והיה לו לומר אלא יותר מכאן יוציא ויתן כתובה כלשון ת״ק אלא משום דבעי למתני ובכהנת שנים יקיים תנא נמי הכא שנים יוציא ותחלת שנים קאמר ומשום דקתני בהא שנים תנא נמי בכהנת שלשה יוציא ויתן כתובה ולא קאמר יתר מכאן ובירושלמי משמע דבכהנת בסוף שלשה דוקא יוציא ויתן כתובה ושנים יקיים משום דקתני בישראל שנים יוציא דגרסינן התם ר״י אומר בישראל אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתובה בתחלת שנים בכהנת שנים יקיים שלשה יתן כתובה בסוף שלשה דתנינן בסוף ג׳ דברי הכל ע״כ. ובתוספתא נמי משמע הכי דבכהנת אינו מוציא עד סוף שלשה לכ״ע דגרסינן התם עד שלשים יום יעמיד פרנס ובכהנת שלשה חדשים דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר בישראל חדש אחד יקיים כו׳. הרשב״א ז״ל:
המדיר [וז״ל] רש״י במהדורא קמא שנים יוציא ויתן כתובה וכיון שנכנס יום אחד בשני יוציא מיד ובכהנת הנשאת לכהן שאינו יכול להחזירה לאחר שגרשה וכהנת לאו דוקא דה״ה לישראלית הנשאת לכהן אלא כלומר ובאשת כהן שני חדשים יקיים ויעמיד פרנס ולא יוציא שמא בתוך זמן גדול כזה ימצא פתח לנדרו שהאריכו לו הזמן לפי שמאחר שיגרשנה תאסר עליו עולמית ואפילו ימצא פתח לנדרו. עד כאן:
המדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות פי׳ לאו מפירות דידיה בלחוד דאם כן אמאי חמירא הא מרישא דאדרה מכל נכסיו אלא ודאי ע״כ מתניתין מפירות דעלמא. ואם תאמר והא אין אדם אוסר פירות העולם על חברו ואף על גב דבגמרא אוקימנא מתניתין בשנדרה היא וקיים לה איהו וקרי ליה מדיר לפי שקיים לה ה״מ לשמואל אבל לרב מתניתין במדיר ממש משמע לן. ויש לומר דלרב מתניתין כשהדירה מנכסיו או מתשמיש המטה אם תטעום א׳ מכל הפירות. וכי תימא תיכול ותתסר ותמתין שלשים יום במזונות ושבת אחת בתשמיש המטה הא אמר רב דאין לה להמתין אלא בדמפרש והא בסתם וכדאיתא בגמרא בהדיא. הריטב״א:
תוספות בד״ה המדיר כו׳ פי׳ בקונטרס כו׳ וקשה כו׳ מגופה דמתניתין הו״מ למיפרך כו׳ עכ״ל. באמת שאין דבריהם מוכרחים בזה כמ״ש מהרש״א ז״ל דמתשמיש לא מצי למיפרך דנהי דאין הנדר חל לענין תשמיש כיון דמשועבד לה היינו משום דשיעבוד דתשמיש מדאורייתא. משא״כ שיעבוד דמזונות מדרבנן. מש״ה איצטריך לאתויי מההיא דקונם שאני עושה לפיך דהוי נמי מדרבנן אלא דבהא איכא למימר דאכתי מקשו התוס׳ שפיר לשיטת רש״י דהא לפירושו לקמן בשמעתין משמע דלמאי דס״ד דאיירי כשהדירה כשהיא נשואה ע״כ הוי סבר דמזונות דאורייתא. ומה שהוצרכו התוספות לפרש דלשון מליהנות לו לא משמע אלא הנאת מזונות ולא ניחא להו לפרש דלשון מליהנות משמע נמי תשמיש ואפ״ה א״ש דלא מצי למיפרך מתשמיש אמזונות דהא לשיטת התוספות מזונות נמי מדרבנן כמ״ש לקמן בד״ה שהגיע זמן. אלא משום דאכתי קשיא להו קושיא השנייה אמסקנא דמוקי לה כשהדירה כשהיא ארוסה הו״מ למיתני יוציא בשבת א׳ לב״ה. מיהו בלא״ה נ״ל דלא שייך להקשות כלל מתשמיש אמזונות דהא אסקינן לעיל דף נ״ח ע״ב דקונמות מפקיע מידי שיעבוד ובהכי אזלא כל השקלא וטריא דשמעתין כמו שאבאר וזה לא שייך אלא לענין חיוב ממון כמ״ש התוספות פ׳ השולח דף מ׳ מטעמא דב״ח מכאן ולהבא גובה ע״ש וכל זה לא שייך כלל לענין תשמיש דגופו משועבד לה בשיעבוד גמור מדאורייתא ודברי התוספות בזה צ״ע ודו״ק. ובירושלמי מקשה להדיא קושית התוספות אמאי לא קתני יוציא בשבת א׳ לב״ה ומשני דלא הדירה אלא ממזונות אלא דאין בזה הכרע דאפשר לפרש נמי כשיטת רש״י דאין הנדר חל אתשמיש אלא אמזונות משום דמשועבד לה ודו״ק:
בא״ד ועוד כי מוקי לה בגמרא בהדירה כשהיא ארוסה כו׳ עכ״ל. וכתב מורי זקיני זצ״ל בס׳ מג״ש דלא ידע לפרש כוונתן דאי אשינויא קמא דלקמן כתבו כן הא לא אשכחן דמשועבד לה לתשמיש בעודה ארוסה אפילו בהגיע זמנה ואמאי יוציא ואי אשינויא בתרא דאיירי בניסת הא בלא״ה מקשה שפיר טפי דסברה וקיבלה. ולענ״ד נראה ברור דכוונתם אשינויא קמא שהדירה בהגיע זמנה וסברי דבהגיע זמנה משועבד לה מדאורייתא וכדפרישית לעיל דף מ״ז ע״ב דלאו דשארה כסותה ועונתה לא יגרע למ״ד מדאורייתא היינו דמשהגיע זמנה עובר וסברי התוס׳ דמהאי שעתא הו״ל כמורד מתשמיש דכופין אותו להוציא מיד כמ״ש הטור וש״ע וכ״כ התוס׳ להדיא דף ס״ג בד״ה והאמר רב דאע״ג שמוסיפין על כתובתה היינו בעוד שכופין אותו דודאי כופין אותו דאטו תתעגן כל ימיה וא״כ מה״ט גופא משמע דאפילו בהגיע זמנה נמי כופין להוציא דאטו תתעגן כל ימיה. ואחר המחילה מכבוד תורתו של מורי זקיני זצ״ל כשגגה יצאה מלפני השליט במה שכתב דבמורד מתשמיש מוסיפין על כתובתה זמן רב ואח״כ כופין להוציא והוא נגד כל הפוסקים ובין מורד למורדת נתחלף לו דבמורד תשמיש ודאי לכ״ע כופין מיד ומינה דבמדיר מתשמיש נמי בהגיע זמנה סברי התוספות דבשבת א׳ לב״ה יוציא כן נ״ל ברור:
תוס׳ ד״ה המדיר וכו׳ משמע מתוך פירושו וכו׳ וקשה דפריך וכו׳ הנה ע״כ צ״ל הא דלא מפרשי רש״י ותוס׳ ז״ל דמתניתין איירי באשה שעונתה יותר משלשים יום כדאיתא במתניתין לעיל דף ס״א ע״ב היינו משום דאמר לעיל דף ס״ב דאפילו באשה שעונתה גדולה אפ״ה בשבת א׳ יוצא כדמקשה שם רבא בר חנן לאביי אכפל תנא לאשמעינן טייל ופועל אמר ליה לפי שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו לפ״ז ע״כ צ״ל דמשום האי טעמא דאין דומה מי שיש לו וכו׳ משועבד לה ואין הנדר חל על תשמיש דאל״כ תקשה על מנתי׳ דידן וכי מיירי דוקא בטייל ופועל א״כ אין כל כך קושיא על רש״י דלא מקשה מגופא דמתניתין כיון דלא הוי מצי להקשות אלא מחמת הקושיא דלעיל דאיכפל תנא וכו׳ דאי לאו הכי הוי מצי לאוקמי בעונה גדולה. ובל״ז מוכרח לומר כן דלא ניחא ליה להש״ס להקשות מכח סברא דאיכפל תנא כמו שנבאר לקמן בתוס׳ ד״ה ה״נ. מיהו לשיטת התוס׳ ע״כ צ״ל הא דקשיא להו דהוי ליה להוכיח מגופא דמתניתין היינו ע״כ משום דאפילו בעונה גדולה קשה משום סברא דאיכפל תנא. ולפ״ז מתורץ קושית מהרש״א ז״ל על התוס׳ דאיך מצי להוכיח משיעבוד עונה דאורייתא על שיעבוד מזונות דרבנן דלפי מ״ש דהקושיא הוא משום איכפל תנא נראה דשיעבוד עונה דאורייתא היינו משום דכתיב ועונתה לא יגרע והיינו שיעור עונה האמורה בתורה וכו׳ כמפורש במתניתין לעיל דף ס״א ע״ב אבל הא דאינו דומה למי שיש לו וכו׳ לאו שיעבוד דאורייתא היא ועמ״ש לעיל דף ס״ג במתניתין. א״כ שפיר הוי מצי להקשות מגופא דמתניתין דמיירי אפילו בעונה גדולה דכי איכפל תנא וכו׳ ע״כ דלא חל הנדר אפילו בשיעבוד דרבנן וא״ל כיון דקושית הש״ס כיון דמשועבד לה וכו׳ אינו אלא לשמואל דס״ל אפילו במדיר סתם ג״כ ימתין שמא ימצא פתח כמ״ש התוס׳ ד״ה ה״נ וכו׳ דלרב יש לומר בתולה בתשמיש ואם כן אכתי קשה קושית מהרש״א דאפילו מעונה גדולה אין ראיה לשיעבוד מזונות דרבנן דכיון דמיירי דנדר בסתם ואינו חל מן התורה על יתר מהעונה ה״נ לא חל על פחות מעונה מדאורייתא דנדר שבטל מקצתו בטל כולו כמו שיבואר לקמן. זה אינו דע״כ ל״ל לרש הך סברא דאל״כ במזונות נמי נימא הואיל ונדר הנאה והוא כולל לפירש״י הנאת תשמיש ומזונות א״כ כי היכא דאינו חל על תשמיש אינו חל נמי על מזונות אלא ע״כ דלא ס״ל בזה נדר שבטל מקצתו כו׳. דמה שמשועבד לה אינו יכול לאסור. אבל מה שיכול לאסור נאסור. ולא דמי לבטל מקצתו מחמת טעות כדאיתא בנדרים דף כ״ה ע״ב וכו׳ אף דיש לדחוק בפירש״י דס״ל ג״כ דנדר שבטל מקצתו כ״כ ומיירי שלא נדר בלשון הנאה סתם והא דקתני מלהנות לו הוא לשון המתניתין שנדר מכל הנאה ולא לשון הנודר אלא שנדר בפירוש מתשמיש ומזונות וקמ״ל מתניתין דעל תשמיש אינו חל אבל אין לשון רש״י ז״ל משמע כלל לפרש הכי והיינו שכתבו התוס׳ משמע מתוך פירושו שיש בלשון הזה וכו׳ דלכאורה מפורש הוא ברש״י אלא דכוונתם דמשמע דס״ל דבלשון הנודר מליהנות נכלל בלשונו הנאת תשמיש ומזונות ולפמ״ש אתיא שפיר והוא הכרח לקושיותם אח״כ כנ״ל מיהו יש לומר אכתי כנ״ל דס״ל לרש״י דאפ״ה אינו יכול להביא ראיה משיעבוד עונה דאורייתא דאפילו בעונה גדולה הא אמרינן בסוף פרק אע״פ דף ס״ה ע״ב דאפילו בגמל וספן אם משרה אותה ע״יי שליש חזר עונתה בכל שבת ועמ״ש בתוס׳ ד״ה רב אשי וכו׳ א״כ ה״נ כיון דאינו יכול לזונה אלא ע״י פרנס חזר עונתה דאורייתא בכל שבת ואינו חל על שיעבוד עונה דאורייתא ואין ראיה לשיעבוד דרבנן. אך יש לומר דסברת התוס׳ הוא דבגמל וספן כיון דבשעת הנדר אכתי לא היה משועבד מן התורה שפיר חל הנדר כמ״ש התוס׳ לקמן ע״ב ד״ה והאידנא וכו׳ וע״כ אפילו בשיעבוד דרבנן דפת בסלו נמי אינו חל ועיין מה שכתבנו לקמן בזה. ודוק היטב:
בא״ד ועוד כי מוקי לה בגמרא וכו׳. הנה אם נפרש קושיותם על הא דמשני לקמן הגיע זמן ולא נישאו דס״ל דבהגיע זמן משועבד לישא אותה ולקיים עונתה יש לפרש שיטת רש״י ז״ל דפירש לקמן ע״ב ד״ה שהגיע זמן ולא נשאו דמדאורייתא לא משועבד לה וכו׳. דהיינו שנתרצית לו להמתין הנשואין איזה זמן וכן משמע מהא דקאמר לקמן ומאי שנא עד שלשים יום דמשמע דלא שייך טעמא דזילא בה מילתא כל זמן שלא נשאו נמצא אפילו אי נימא דאין בכלל איסור הנאת תשמיש נימא נמי הא יכולה לכופו שישא אותה אלא ע״כ דמיירי שכבר נתרצית לו להמתין זמן ואין שייך בזה לומר דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו כיון דעדיין לא נישאת לו עדיין אין פת בסלו. ועוד נראה לפמ״ש לקמן דלפי משנה אחרונה דאסור לאכול בתרומה משום סימפון ה״נ אסור בנודר לפרנסה ע״י עצמו שמא ימצא בה מום ויתבטל שיעבודו ואע״ג דאפילו אם ימצא בה מום צריכה גט מדבריהם וכמ״ש התוס׳ לקמן דף ע״ב ע״ב בד״ה ע״מ וכו׳ וז״ל ועוד יש לומר נהי דשייך בה סימפון אפילו בקידשה סתם ולא תאכל בתרומה מ״מ צריכה גט מדבריהם וכו׳ ואפילו אם נימא דכל זמן דאגידא ביה ומעכבה מלינשא חייב במזונותיה כדקי״ל בכל מגורשת ואינה מגורשת מ״מ אין כח בחיוב זה לבטל נדר דאורייתא אם כן ממילא לא קשה מידי קושית התוספות מעונה. כיון דאין האיסור אלא משום סימפון וזה לא שייך בעונה דשפיר יכולה להינשא לו כדאמר לעיל בתרומה דכשנשאה מסתמא בודק אותה וליכא למיחש לסימפון. ודוק:
מיהו אין אנו צריכין לכל זה דס״ל לרש״י ז״ל דבהגיע זמן עדיין אינו משועבד לתשמיש כלל כדקי״ל לעיל דף ס״ד דאין כותבין אגרת מרד לארוסה כי אם בבאה מחמת טענה וכ״כ המגיני שלמה ועיין בספר פני יהושע שתמה עליו וכתב דנתחלף לו בין מורד למורדת ובאמת אין כוונת המגיני שלמה שבמורד מתשמיש באשה גמורה שתצטרך להמתין רק בארוס כתב כן דבמורד דלא הצריכו לה להמתין הטעם הוא משום חיוב עונה דידה אבל משום שבאה מחמת טענה לא עדיפא מיניה. ואם נפרש קושיותם למאי דבעי לשנוי בהדירה כשהיא ארוסה וניסת כמו שנסתפק בכוונתם בספר מגיני שלמה. יש לדקדק דאם כן יותר הוי להו להקשות דאיך ניסת לו הא אסורה בתשמישו. ואי בנכנסה לחופה לבד. הא ה״ל חופה שאינה ראויה לביאה וכ״ש לפמ״ש התוס׳ לקמן ד״ה ה״נ וכו׳ דקושית הש״ס הוא לשמואל ושמואל ס״ל ביבמות דף נ״ז דאין חופה לפסולות. וצ״ל דנהי דאין חופה קונה. מ״מ מתחייב במזונות דלא גרע ממסר האב. מ״מ אינו מתחייב בעונה כיון דאין חופה קונה וליכא לאקשוי מתשמיש. ועיין מה שכתבתי לקמן בסוגיא. ודוק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פרק ז

(7) א משנה המדיר את אשתו מליהנות לו שאוסר עליה בנדר כל הנאה ממנו, אם הדיר אותה עד שלשים יום — יעמיד פרנס, ימנה אדם אחר, והוא יפרנסנה. ואם הדיר אותה יתר מיכן [יותר מזה] — יוציא (יגרש) ויתן כתובה לאשה.

Chapter 7

(7) MISHNA: With regard to one who vows and obligates his wife, prohibiting her from benefiting from him or his property, if his vow will remain in effect for up to thirty days, he must appoint a trustee [parnas] to support her. But if the vow will remain in effect for more than this amount of time, he must divorce her and give her the payment of her marriage contract.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מיגשתוספותר״י מלונילרמב״ןרשב״ארא״הבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בְּיִשְׂרָאֵל חֹדֶשׁ אֶחָד יְקַיֵּים וּשְׁנַיִם יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה בְּכֹהֵן שְׁנַיִם יְקַיֵּים וּשְׁלֹשָׁה יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה.

Rabbi Yehuda says: If the husband is an Israelite, then if his vow will remain in effect for up to one month, he may maintain her as his wife; and if it will be two months, he must divorce her and give her the payment of her marriage contract. But if he is a priest, then he is given extra time: If the vow will remain in effect for up to two months, he may maintain her, and if it will be three months, he must divorce her and give her the payment of her marriage contract. The reason for this is that it is prohibited for a priest to marry a divorcée, including his own ex-wife, and therefore if he divorces her and later regrets his decision he will not be able to take her back.
רי״ףרש״יר״י מיגשר״י מלונילרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמההפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בישראל – אם ישראל הוא שיכול להחזיר את גרושתו.
ובכהן – שאם יגרשנה לא יוכל להחזירה ושמא סופו יתחרט יהבו ליה רבנן זימנא טפי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בישראל, חדש אחד, יקיים. כלומ׳, בישראל, שיכול להחזיר גרושתו, חדש אחד, יקיים, כלומ׳, ועל ידי פרנס ישרנה. שנים, יוציא. כלומ׳, כיון שנכנס יום אחד בשני, יוציא מיד, ואם רוצה להחזירנה לאחר שימצא פתח לנדרו, יחזיר. ובכהנת. כלומ׳, הנשאת לכהן, בין שהיא בת כהן בין שהיא בת ישראל, כיון שאינו יכול להחזירה לאלתר משיגרשנה. שני חדשים, יקיים. ויעמיד פרנס, ולא יוציא, שמא בתוך זמן גדול כזה ימצא פתח לנדרו, והאריכו לו הזמן, לפי שמאחר שגרשה תאסר עליו עולמית, ואפי׳ ימצא פתח לנדרו. אבל ת״ק לא מפליג בין כהן לישראל.
ר׳ יהודה אומר חדש אחד יקיים, שנים יוציא ויתן כתובה. פירוש: אם נכנס נדרו בתוך השני, כלומר, שנדר יותר מחדש, ולא הוה ליה למימר אלא יתר מכן יוציא ויתן כתובה, כלשון תנא קמא, אלא משום דבעי למתני ובכהנת שנים יקיים תנא נמי הכא שנים יוציא.
ותחילת שנים קאמר, ומשום דקתני בהא שנים תנא נמי בכהנת שלשה יוציא ויתן כתובה, ולא קאמר יתר מכן. ובירושלמי (שם) משמע, דבכהנת בסוף שלשה דוקא יוציא ויתן כתובה ושנים יקיים, היינו משום דקתני בישראל שנים יוציא, דגרסינן התם רבי יהודה אומר בישראל חדש אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתובה בתחלת שנים, בכהנת שנים יקיים שלשה יתן כתובה בסוף שלשה, דתנינן בסוף שלשה דברי הכל, עד כאן. ובתוספתא נמי משמע הכין, דבכהנת אינו מוציא ונותן כתובה עד סוף שלשה לכולי עלמא דגרסינן התם עד שלשים יום יעמיד פרנס ובכהנת ג׳ חדשים דברי ר׳ מאיר, ר׳ יהודה אומר בישראל חדש יקיים וכו׳.
תוספתא (פ״ז ה״ב-ג): שלא תטעום אחד מכל המינין בין מאכל רע בין מאכל יפה, אפילו לא טעמה אותו המין מימיה יוציא ויתן כתובה, אמר ר׳ יהודה רוצות בנות ישראל שלא לטעום תבשיל פירות יום אחד, ואל יהו יוצאות מתחת בעליהן. הדירה שלא תתקשט באחד מכל המינין אפילו היא ילדה והדירה שלא תלבש בגדי זקנה, ואפילו היא זקנה והדירה שלא תלבש בגדי ילדה, יוציא ויתן כתובה.
הפעוטות והם מבן שש ולמעלה כל חד וחד לפום חורפיה עד שיגדיל מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין משום כדי חייו במה דברים אמורים בשאין להם אפוטרופוס אבל יש להם אפטרופוס הן מנהו אבי יתומים הן מנוהו בית דין אין מעשיהם כלום לא במכר ולא במתנה אלא מדעת האפטרופוס וכל שכן במה שנמסר ביד שליש שהשליש כחו גדול מן האפטרופוס הא בקרקעות אם לקחו הם או אפטרופוס שלהם עד שיביא שתי שערות ואם קרקע של אביהם עד שיהיו בני עשרים וכבר ביארנו בדינין אלו בכדי הצורך בתשיעי של בתרא (ב״ב קנ״ה.):
ונשלם הפרק ת״ל:
פרק שביעי בע״ה:
המדיר את אשתו וכו׳ כבר ביארנו בתחלת המסכתא על החלק השביעי שהוא בא לבאר דין מדיר את אשתו על אי זה צד יוציא ועל אי זה צד יקיים וכן ביארנו שהחלק השמיני בא לבאר דין היוצאת שלא בכתבה ודין הנשאת בטעות כגון שנמצאו עליה נדרים או מומין ואלו הן שכופין אותן להוציא וכן ביארנו ששני החלקים הנזכרים יתבאר ענינם בזה הפרק ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון בדין מדיר את אשתו על אי זה צד יוציא ועל אי זה צד יקיים השני לבאר אלו הן היוצאות בלא כתבה השלישי בדין קדושי טעות או נשואי טעות כיצד הוא דינם הרביעי לבאר אלו הן שכופין אותם להוציא:
זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כמו שיתבאר:
והמשנה הראשונה ממנו אמנם ענינה להתחיל בביאור החלק הראשון והוא שאמר המדיר את אשתו מלהנות לו עד שלשים יום יעמיד פרנס יתר מיכן יוציא ויתן כתבה ר׳ יודה אומר בישראל חדש אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתבה ובכוהנות שנים יקיים שלשה יוציא ויתן כתבה אמר הר״ם פי׳ בפחות משלשים יום אפשר שלא ישמע הדבר ולא ישיגה בזה גנות ויותר מזה ישמע בין האנשים ותתגנה עליהם ולזה יוציא ויתן כתבה ואע״פ שהיו מעשי ידיה מספיקים באכילתה ואמרו יעמיד פרנס לא ירצה בו שהוא יעשה שליש לפי ששלוחו של אדם כמותו ואמנם יהיה זה כשיאמר כל הזן אינו מפסיד:
אמר המאירי המדיר את אשתו מליהנות לה ר״ל שהדירה הנאה ממנו דרך כלל ומכל מקום אין הנדר חל על מה שהוא משועבד לה שאע״פ שהנדרים חלין על דבר מצוה אע״פ שהוא משועבד לה במקום שחב לאחרים אינו כלום ואע״פ שההקדש בקדשת הגוף מיהא מפקיע מידי שיעבוד כשם שביארנו במעשי ידיה בהיא שאמרה קנס שאני עושה לפיך שאינו כלום דאלמוה רבנן לשיעבודא דבעל כך במה שהוא משועבד לה אלמוה לשיעבודא דידה וכתבו רבני צרפת שכן הדין בבעל חוב שאם הלוה הדיר את המלוה מכל נכסיו בקנס אין שעבודו נפקע בכך דאלומי אלמוה וכמו שאמרו בתלמוד המערב יש אדם נודר שלא לפרוע חובו אלא אם כן הקדיש אי זה דבר בפרט קדשת הגוף שנפקע שיעבודו מאותו דבר כמו שהתבאר ולמדנו שבהדרה זו לא נכלל בה שום דבר שהוא משועבד לה בו כגון תשמיש המטה אחר שלא אמר הנאת תשמישה עלי כמו שהתבאר ומכל מקום חל הנדר על המזונות כך נראה שפירשוה גדולי הרבנים אלא שאחרוניהם מפרשים שלשון זה ר״ל הדרה מליהנות אין במשמע אלא מזונות אבל לא תשמיש הואיל ואף הוא מתעגן בהדרתו שאלו היה תשמיש נכלל בו מה הוצרך להביא עליה זה שאמרו קנס שאני עושה לפיך וכו׳ ממשנה גופה היה יכול להביאה שאלו היה תשמיש בכלל ובדרך האוסר היה לו לומר יוציא ויתן כתבה לבית שמאי בשתי שבתות ולבית הלל בשבת אחת ויש מפרש משנתנו באומר בפירוש למזונות וממה שאמרו בתלמוד המערב תמן תני המדיר את אשתו מתשמיש המטה וכה את אמר כן תמן מדירה מגופו הכא מדירה מנכסיו ר״ל ממזונות ואע״פ שהוא משועבד לה בהם אין הענין אלא בצדדין ששיעבודה במקומו עומד ר״ל שמזונותיה אינם נפקעים כגון שאומר לה בשעת הדרה צאי מעשי ידיך למזונותיך שאע״פ שפסקנו מזוני עיקר והיא היא שיכולה לומר איני נזונת ואיני עושה אבל הוא אינו יכול לומר צאי מעשי ידיך למזונותיך כבר ביארנו שאף לדעת זה יכול הוא לומר כן ובשמספקת לכך ושמא תאמר במה אמרו יעמיד פרנס פירשוה בגמרא כגון שהיא מספקת לדברים גדולים כגון לחם ויין ובשר ואינה מספקת לדברים קטנים כגון פירות וקטניות ודומיהם ואף באלו אם היתה רגילה בהם בין עמו בין בבית אביה לא היה נדרו חל להפקיעם ואם שלא הורגלה בהם כלל פרנס למה אלא שהיתה רגילה בהם בבית אביה וכשנשאת לו וראתה שצריך הוא לסדר בהוצאתו היתה מתגלגלת עמו ומכיון שהדירה אינה רוצה להתגלגל עוד בכך והרי הוא משועבד לה בהם מתורת עולה עמו ואינה יורדת ומתוך כך צריך הוא להעמיד לה עליהם פרנס ועל דבר זה הוא אומר כל שלשים יום יעמיד פרנס ר״ל שימנה לה אחד מאוהביו שיפרנסנה בדברים אלו ואע״פ ששלוחו של אדם כמותו ומה הועיל בנדרו פירשוה בגמרא שאינו מצוה לו בפירוש לעשות כך ואף לא שיאמר לו כל מי שרצונו לעשות שום דבר בשבילי יזון אשתי או כל השומע קולי יזון את אשתי שאף זה שליחות הוא כמו שיתבאר בסוגיא זו אלא שאומר כל הזן אינו מפסיד וכל שכן אם אמר הרוצה לזון יזון שאין כאן הוכח לשליחות כדרך שאמרו (נדרים ל״ו:) במודר הנאה מחברו שתורם לו תרומותיו באומר כל הרוצה לתרום יתרום ונחלקו בגמרא כתובות (כתובות ע׳:) רב ושמואל שלדעת רב דוקא במפרש ר״ל שקבע זמן לנדרו לשלשים יום מכיון שקבע זמן לנדרו ולא קבעו אלא לשלשים יום הרי היא אומרת בעצמה עד שלשים יום לא שמעי אינשי ולא זילא בי מילתא הא כל שנדר סתם הואיל ולא קבע זמן יוציא לאלתר והוא הדין אם פירש ליתר משלשים ולשמואל אף בסתם כל שלשים יום יעמיד פרנס סבורה היא שתתגלגל עמו שלשים שמא ימצא פתח לנדרו ולדעתו אף בפירש יתר משלשים הדין כן ואע״פ שאמרו בכל מקום הילכתא כרב באיסורי בזו הסכימו רוב הפוסקים לפסוק כשמואל ועוד שאף זו בכלל דינין היא מצד הכתבה ועוד דכלה סוגיא שקלא וטריא לתרוצי מתנייתא אליביה הילכך בין שפירש זמן לנדרו בין שנדר סתם ממתנת שלשים יום אם שלמו ימי הנדר או שהתיר את נדרו מוטב ואם לאו יוציא ויתן כתבה ר׳ יהודה אומר בישראל חדש אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתבה ר״ל משנכנס יום אחד בשני ואין ממתינין לו יותר שאם מצא אחר כן פתח לנדרו יכול הוא להחזירה אבל בכהנת ר״ל אשת כהן שכל שגירשה אינו יכול להחזירה ממתינין לו יתר משיעור זה ושנים יקיים שלשה יוציא ויתן כתבה ואין הלכה כר׳ יהודה אלא כתנא קמא ובין כהנת ובין ישראלית שיעורה בשלשים יום ואף בחדש חסר אין אומרין לילך אחר שיעור חדש אלא אינו מוציא עד שישלמו שלשים:
זהו ביאור המשנה ועל הצדדין שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פירש״י ד״ה ובכהן וכו׳ ושמא סופו יתחרט וכו׳. היינו לשמואל דמפרש למתניתין בסתם שמא ימצא פתח. אבל לרב דמיירי במפרש לא שייך שמא יתחרט אלא שיכלה זמן הנדר. מיהו אכתי הלשון שמא יתחרט משמע דסגי בחרטה וכמ״ד פותחין בחרטה ולא נקט לשון הש״ס שמא ימצא פתח דמשמע דמתחרט אלא שלא מצא עדיין פתח להתיר. ולכאורה מוכרח לומר כן לפמ״ש התוס׳ לעיל דף ס״ג ע״ב ד״ה אינו דומה וכו׳ משום דמדיר הוי טפי פת בסלו ממודר שמא ימצא פתח לנדרו. תדע דבמודר מוסיפין אבל לא במדיר עכ״ל א״כ צ״ל לכאורה דמתחרט אלא שלא מצא פתח. דאי באינו מתחרט ופת בסלו דהנודר הוא משום שמא יתחרט. אם כן במורד נמי נימא שמא יתחרט דעדיפא מיניה דהא כיון דיתחרט א״צ שאלה. א״כ לכאורה לפי מה שפירש״י דמיירי באינו מתחרט קשה דלמה אין מוסיפין במדיר כמו במורד ונ״ל בדוחק דלא קשיא להו להתוס׳ הא דאין מוסיפין במדיר היינו במדי׳ מתשמיש. אבל במדיר ממזונות כיון דע״כ צריך להעמיד פרנס לא החמירו להוסיף. אלא דזה אינו דהא למ״ד מורד ממזונות כתבו התוס׳ לעיל דאף דכופין אותו לזונה אפ״ה מוסיפין ועוד יש לומר כיון דלפירש״י בנודר מליהנות כל הנאות במשמע. יש לומר נהי דגובה כתובתה משום דלא חשיבי הנאה גביית הכתובה משום דנתחייב כבר או משום דאלמוה לשיעבודא כמו שיבואר לקמן בס״ד. אבל אין תקנה להוסיף כיון שהדירה אסורה ליהנות ממנו. ואיך תהנה ממנו בהוספה מחדש וביותר נראה דס״ל לרש״י נהי דמיירי דמתחרט מ״מ אי אפשר להתיר לו. אלא א״כ יתחרט בעיקר הנדר לעקור את הנדר מעיקרו אבל אם אינו מתחרט אלא להבא אינו יכול להתיר לו. ונלפענ״ד דיש לומר כוונת רש״י בזה דנדחק לפרש שמא יתחרט דקשה למה היא צריכה בכהנת להמתין ולסבול יותר הא יכול לגרש על תנאי דאם ימצא פתח יתבטל הגט. ואין לומר דחיישינן לקלקולא שמא תנשא לאחר ואח״כ ימצא פתח כענין שאמרו במוציא את אשתו משום נדר וכמו שנבאר לקמן בסוגיא בס״ד. זה אינו דהא ר׳ יהודה לא חייש לקלקולא כדאיתא בגיטין דף ל״ה. ותו דהיה יכול להתנות אם יתחרט תוך שנים או שלשה חדשים דבל״ז אסורה להנשא עד ג׳ חדשים וצ״ל דר׳ יהודה לשיטתיה דס״ל בר״פ כל הגט דאין ברירה בתולה בדעת עצמה. א״כ יש לומר כי היכי דקאמר שם באומר ע״מ שירצה אבא למ״ד דאין ברירה אפילו רצה האב אינה מקודשת. ה״ה לר״י בתולה בדעת עצמה א״כ כיון דהטעם הוא שמא יתחרט בעצמו אינו יכול להתנות ע״מ שלא יתחרט דהוי ליה תולה בדעת עצמו אבל אם כבר נתחרט ומתנה שמא ימצא פתח לא הוי תולה בדעת עצמו. אבל אכתי לא אתי שפיר בזה למ״ד בר״פ כל הגט דר״י אית ליה ברירה אפילו בתולה בדעת עצמו. ודוק:
והנראה בישוב קושיא זו דהצריכו בכהן להמתין ולא לגרש על תנאי יש לומר לפמ״ש התוספות לקמן בסיפא דמתניתין דמיירי שהנדר היה כ״ז שהיא תחתיו דוקא ויבואר בסוגיא לקמן (דיש להוכיח דגם רישא מיירי בהכי) א״כ יש לומר דהיינו טעמא דכהן שאינו יכול לגרש על תנאי. דממ״נ אימתי יתיר הנדר. אי לאחר גירושין הא קי״ל דאינו יכול להתיר כי אם כשהנדר חל וכיון שגרשה ואינה תחתיו אינו יכול להתיר עד שיחזירנה ויחול הנדר. וא״א להחזירה תחלה דהא היא אסורה לו כל זמן לא הותר הנדר משום איסור גרושה לכהן. לא מיבעיא אי מיירי שהתנה כל זמן שהיא תחתיו בנשואין דפשיטא דאסורה להנשא אליו ואפילו בחופה לבד א״א דס״ל דאין חופה לפסולות (ועמ״ש לעיל דף ז׳ ע״ב) ואפילו אי נימא דקידושין לבד מקרי תחתיו מ״מ הא ר״י ד״ל כר״ע דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין א״כ אינן קדושין כל זמן שלא התיר וכ״ש לאביי דס״ל בסוף קידושין דאפילו קידשה לבד לוקה. אבל בישראל אם יתחרט וימצא פתח יכול הוא לישא אותה ואח״כ יתיר. אלא דלפ״ז יש להקשות דאפילו בישראל לפירש״י דתשמיש בכלל נדר אלא דאינו חל. הא אמרינן לעיל דף נ״ט ר׳ יוחנן בן נורי אומר יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו הרי דאף דאינו חל השתא דמשועבדת לו מ״מ כשמגרשה ופקע שעבודא חל הנדר וה״נ הכא כשמגרשה חל הנדר על תשמיש אם כן קשה דאימתי יתיר. הא קודם שיחזירנה אינו חל ואינו יכול להחזירה תחלה דהא אסורה בתשמיש משום הנדר כשיחזירנה ותהא תחתיו אפילו אם נימא דבקידושין לבד מיקרי תחתיו ויכול לקדשה תחלה. זה אינו דבמה יוכל לקדשה לא מבעיא בכסף וביאה דהא אסורה בהנאתו ואפילו בשטר הא כתב הרשב״א והביאו הפוסקים באה״ע סימן כ״ח סעיף כ״א דבנודרת הנאה ממנו וקידשה בשטר הוי כאלו קידשה בשטר שכתבו על איסורי הנאה דאינה מקודשת כמ״ש הרשב״א בתשובה בשם הירושלמי כמבואר באה״ע סימן ל״ב ומכ״ש דקשה לרבא דס״ל דקידושין דאינן מסורין לביאה לא הוי קידושין והיינו היכא שהביאה נאסרת מחמת הקידושין כמ״ש התוס׳ דף נ״א א״כ ה״נ כיון שלא היה הנדר רק כשהיא תחתיו. א״כ הביאה נאסרת ע״י קידושין ולא תפסו הקידושין כלל וכיון דלא תפסי אינה תחתיו ואינו חל הנדר. והיה נלענ״ד דבאמת יש לומר דמזה הוכיח המקשה לקמן כמ״ש הר״ן דמתניתין לא אתי כר״י בן נורי דחל נדר התשמיש לאחר הגירושין. אלא כת״ק דריב״נ דכיון דמשועבד לה ואינו חל השתא. אינו חל אפילו לאחר גירושין ועמ״ש לקמן. ומיהו העיקר נראה דאפ״ה בישראל יכול להתיר קודם הנשואין. כיון דע״י הנדר אסורה לחזור אליו. זה גופיה מקרי חלות הנדר דאסורה לו משום דכשיקדשה יחול הנדר. ועכ״פ אסור לקדשה. ודוק היטב:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ר׳ יהודה אומר: יש לחלק: אם היה זה בישראל שהבעל הוא ישראל, שיכול לחזור ולשאת את גרושתו, אם הדיר אותה חדש אחד — יקיים, ושנים — יוציא ויתן כתובה. אבל בכהן שהוא אסור בגרושה, וגם בגרושתו שלו, ואם יגרש את אשתו שוב אינו רשאי להחזירה — נותנים לו זמן נוסף; שנים (שני חדשים) — יקיים, ושלשהיוציא ויתן כתובה.
Rabbi Yehuda says: If the husband is an Israelite, then if his vow will remain in effect for up to one month, he may maintain her as his wife; and if it will be two months, he must divorce her and give her the payment of her marriage contract. But if he is a priest, then he is given extra time: If the vow will remain in effect for up to two months, he may maintain her, and if it will be three months, he must divorce her and give her the payment of her marriage contract. The reason for this is that it is prohibited for a priest to marry a divorcée, including his own ex-wife, and therefore if he divorces her and later regrets his decision he will not be able to take her back.
רי״ףרש״יר״י מיגשר״י מלונילרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמההפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁלֹּא תִּטְעוֹם אֶחָד מִכׇּל הַפֵּירוֹת יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה ר׳רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בְּיִשְׂרָאֵל יוֹם אֶחָד יְקַיֵּים שְׁנַיִם יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה וּבְכֹהֵן שְׁנַיִם יְקַיֵּים שְׁלֹשָׁה יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה.

One who vows and obligates his wife, requiring her not to taste a particular type of produce, must divorce her and give her the payment of her marriage contract. Rabbi Yehuda says: If he is an Israelite, then if the vow will remain in effect for one day he may maintain her as his wife, but if it will be two days he must divorce her and give her the payment of her marriage contract. And if he is a priest, then if the vow will be in effect for two days he may maintain her; for three days he must divorce her and give her the payment of her marriage contract.
קישוריםרי״ףרש״יר״י מיגשתוספותר״י מלונילמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אחד מכל הפירות – קונם פרי פלוני עלי והוא קיים לה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

1שלא תטעום אחד מכל הפירות – לאו בכל פירות מדיר לה דא״כ לא הוה חייל דאי אפשר לה לקיים כדאמרי׳ בריש פרק שני דנדרים (נדרים יד:) דכי אמר קונם עיני בשינה סתם לא חייל נדר למיסר שינה אלא שלא תטעום במין אחד שבפירות כדאמרינן בתוספתא דאפילו לא טעמה מין זה מעולם אבל למאי דסלקא דעתין דאדרה איהו ותלנהו בתשמיש המטה חל אפילו הדירה מכל פירות כיון דאפשר לה לאכול וליאסר בתשמיש המטה כי ההיא דשלהי נדרים (דף פט:) דאמר תיתסר כל הנאות דעלמא עלי כו׳ ושרקיה טינא שלא יהנה מן העולם אלמא חל הנדר.
1. תוס׳ ד״ה ״שלא תטעום״ מופיע בדפוס וילנא בדף ע״א.
ב. המדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל מיני הפירות וכו׳. כלומר, שאמ׳ לה קונם את נהנית לי אם תאכלי המין הזה, כגון אגוזים או אפרסקים או רמונים, ודוקא קתני אחד, אחד, כלומ׳, מין אחד, אע״פ שהוא דבר שאפשר לעמוד בו ביום או יומים, אפי׳ הכי יוציא, שיכולה לומר אי אפשי לעמוד עם איש שתאסור עלי מין זה היום, ומין זה למחר.
ובגמר׳ מקשי, מאי שנא ברישא דיהיב זמן של שלשים יום, והכא לא קא יהיב שום זמן אלא לאלתר יוציא. ומשני, דחילוק יש בין סתם למפרש, דבדקא מפרש לה תאסר בהנאה ממני חדש, אם תאכל היום אגוזים, סבורה היא לומ׳ לא אניח מלאכול אגוזים היום, שהרי לא אאסר בהנאתו אלא חדש אחד. אבל משהדירה סתם, שאמ׳ לה תאסר בהנאתי אם תאכל אגוזים היום, יכולה היא לומ׳ לא אוכל לסבול זה, שאם אשגה ואוכל היום אגוזים, איאסר בהנאת בעלי עולמית, על כן יוציא לאלתר ויתן כתובה. ור׳ יהודה דמדכר יום ויומים, לאו אנדר שהדירה קאי, דהא הוא הדירה סתם, אלא אשיעור שלא תטעום קאי, שאפי׳ לא מיחה בה אלא יום אחד, בישראל, או שנים, בכהן, יוציא לאלתר, כיון שלא נתן שיעור לאיסור הנאת ממונו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שלא תטעום אחד מכל הפירות לא בכל הפירות מדירה אלא במין אחד מכל הפירות כדמוכח בתוספתא דתניא שלא תטעום אחד מכל המינים בין מאכל רע כו׳. הרא״ש ז״ל בתוספות ובפסקיו עי׳:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועוד: המדיר את אשתו שאוסר עליה בנדר שלא תטעום אחד מכל הפירות — יוציא ויתן כתובה. ר׳ יהודה אומר: בישראל — יום אחד יקיים, שנים — יוציא ויתן כתובה, ובכהן — שנים יקיים, שלשה — יוציא ויתן כתובה.
One who vows and obligates his wife, requiring her not to taste a particular type of produce, must divorce her and give her the payment of her marriage contract. Rabbi Yehuda says: If he is an Israelite, then if the vow will remain in effect for one day he may maintain her as his wife, but if it will be two days he must divorce her and give her the payment of her marriage contract. And if he is a priest, then if the vow will be in effect for two days he may maintain her; for three days he must divorce her and give her the payment of her marriage contract.
קישוריםרי״ףרש״יר״י מיגשתוספותר״י מלונילמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁלֹּא תִּתְקַשֵּׁט בְּאֶחָד מִכׇּל הַמִּינִין יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה ר׳רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר בַּעֲנִיּוּת שֶׁלֹּא נָתַן קִצְבָה וּבַעֲשִׁירוּת שְׁלֹשִׁים יוֹם.:

One who vows and obligates his wife, requiring her not to adorn herself with a particular type of perfume, must divorce her and give her the payment of her marriage contract. Rabbi Yosei says that one must distinguish between different types of women: For poor women, this applies only when he did not establish a set amount of time for the vow, and for wealthy women, who are accustomed to adorning themselves more elaborately, if she is prohibited from doing so for thirty days, he must divorce her and give her the payment of her marriage contract.
קישוריםרי״ףרש״יר״י מיגשר״י מלונילריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שלא תתקשט באחד מכל המינין – קונם בושם פלוני עלי והוא קיים לה.
בעניות שלא נתן קצבה – באשה עניה אם לא נתן קצבה לדבר עד מתי אסרו עליה הוא דיוציא ויתן כתובה אבל אם נתן קצבה תמתין עד אותו זמן ובגמרא מפרש עד כמה היא קצבתה.
ובעשירות – שרגילות לכך.
עד שלשים יום – אם לא הדירה יותר אין כופין להוציא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ג. הדירה שלא תתקשט וכו׳. כלומ׳, הדירה סתם אם תתקשט, אפי׳ לא אסרה אלא באחד ממיני הקישוט, כגון כוחל לבדו, או שרק לבדו, ואפי׳ יום אחד לחודיה. יוציא. לאלתר, לפי שאי איפשר לה שלא תתקשט, דאם כן קרו לה אינשי מנוולתא, ותאסר עליו עולמית, הילכך יוציא לאלתר.
ור׳ יוסי פליג, ואמ׳ שאין הזמן שוה לעניות ולעשירות, אלא בעשירות חדש, שכן אשה חשובה נהנית מריח קשוטיה שלשים יום, ובעניות, רגל אחד, והכי מפרש בגמ׳ כמה קצבה, אמ׳ אבימי רגל אחד, שכן דרכן של בנות ישראל שמתקשטות ברגל, ומי שאינה עושה, חברותיה מלעיגות עליה, וקרו לה מנוולתא.
המדיר את אשתו שלא תטעו׳ כו׳ – פי׳ לאו מפירות דידיה בלחוד דא״כ אמאי חמירא הא מרישא דהדיר׳ מכל נכסיו אלא ודאי ע״כ מתני׳ מפירות דעלמא וא״ת והא אין אדם אוסר פירות העולם על חבירו ואע״ג דבתלמודא אוקמי׳ בשנדרה היא וקיים לה הוא וקרי ליה מכירה לפי שקיים ל״ה ה״מ לשמואל אבל לרב מתני׳ במדיר ממש משמע לן וי״ל דלרב מתני׳ כשהדירה מנכסיו או מתשמיש המטה אם תטעום א׳ מכל הפירות [וכ״ת] תיכול ותתסר ותמתין [שלשים יום] במזונות ושבת אחת בתשמיש המטה הא אמר רב דאין לה להמתין אלא במפרש והא בסתם וכדאי׳ בתלמודא בהדי׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

המדיר את אשתו שלא תתקשט באחד מכל המינין של בשמים — יוציא ויתן כתובה. ר׳ יוסי אומר: יש להבחין בין סוגי נשים; בעניות — דין זה הוא רק בשלא נתן קצבה, שלא קבע זמן קצוב לאיסור להתקשט, ובעשירות שרגילות להתקשט יותר, אם הדיר אותה מלהתקשט שלשים יום — יוציא ויתן כתובה.
One who vows and obligates his wife, requiring her not to adorn herself with a particular type of perfume, must divorce her and give her the payment of her marriage contract. Rabbi Yosei says that one must distinguish between different types of women: For poor women, this applies only when he did not establish a set amount of time for the vow, and for wealthy women, who are accustomed to adorning themselves more elaborately, if she is prohibited from doing so for thirty days, he must divorce her and give her the payment of her marriage contract.
קישוריםרי״ףרש״יר״י מיגשר״י מלונילריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) גמ׳גְּמָרָא: הוְכֵיוָן דִּמְשׁוּעְבַּד לָהּ הֵיכִי מָצֵי מַדִּיר לַהּ כָּל כְּמִינֵּיהּ דְּמַפְקַע לַהּ לְשִׁיעְבּוּדַהּ.

GEMARA: The Gemara questions the efficacy of a vow taken by the husband prohibiting his wife from deriving benefit from him: And since he is under a prior obligation to provide her support in accordance with what is written in the marriage contract, how can he vow prohibiting her from benefiting from him? Is it in his power to remove his obligation to her?
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מיגשר״י מלונילרמב״ןריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ וכיון דמשועבד לה – למזונות.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמרא. וכיון דמשעבד לה. לזונה. היכי מצי מדיר לה, וכו׳. מפור׳ בפירו׳ המשנה.
וכיון דמשעבד לה היכי מצי מדר לה...והא תנן קונם וכו׳ אי קשי לן נימא התם טעמא מאי משום דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל, וכיון דלא חייל מהשתא לא חייל לבתר שעתא. בשלמא לדברי רש״י ז״ל איכא למימר האי תנא סבר קונמות לאו קדושת הגוף ולא מפקע מידי שעבוד. ולא בעי׳ לאוקמי מתני׳ כר׳ עקיבא. אלא לפי׳ ר״ת ז״ל קשיא. ואיכא למימר ודאי לדברי הכל כי היכי דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל דאית ליה עלה, אלמוה לשעבודא דאית לה עליה דכי הדדי נינהו.
טפי שמעי אינשי וזילא בי מילתא הייתי סבור לומר דדוקא כשהדירה, אבל לא הדירה יכול הוא לפרנסה על ידי פרנס. וכן ראיתי להרמב״ם ז״ל. והטעם לפי שמשיאה שם רע, שאלו לא מצא בה ערות דבר לא היה מדירה. אבל ראיתי בירושלמי דבעו אמתני׳ ויעמיד פרנס, ומהדרי רשות ביד האשה לומר אי אפשי להתפרנס מאחר אלא מבעלי והא תנינן המשרה את אשתו על ידי שליש, כאן בשקבלה עליה כאן בשלא קבלה עליה. פי׳ המשרה את אשתו על ידי שליש בשרצתה וקבלה עליה להיות משרה אותה, אבל בעל כרחה לא.
שהדירה כשהיא ארוסה פי׳ רש״י ז״ל דמזונותיה דרבנן וחייל עליה נדרא. ואיכא למידק דהא אשכחן בפרק אף על פי דפקע נדרא ולא חייל משום תקנתא דרבנן, שהרי מעשה ידיה של בעל מדרבנן הוא ואקשי׳ התם והא משעבדי ידיה לבעל, וכולה שמעתא כדאיתא התם.
ועוד כל מזונות דרבנן נינהו, דהכי הלכתא וסוגיין בכולה תלמודא דמזונות דרבנן.
ויש לפרש שהדירה כשהיא ארוסה ולא הגיע זמן ואחר כך הגיע זמן, דומיא דלישנא דשהדירה כשהיא ארוסה ונשאת דבסמוך. וכך פי׳ רב יהוסף הלוי ז״ל, ועיקר. ואף על פי שמצינו בירושלמי וכי אדם נודר שלא לפרוע את חובו וכו׳, ומפרקי׳ כמאן דאמר אין מזונות לאשה מדברי תורה, מיהו גמרא דילן לית לה הך סברא, כדאוכחנא.
גמרא וכיון דמשתעבד לה היכא מצי מדיר לה ולא ניחא לאוקמי בשנדרה הוא שלא ליהנות משלו דלישנא דהמדיר לא משמע לפום פשטא אלא בדאדרה איהו ועוד כי נדרה היא [הא] שמעינן לר״מ [דאמר] דהיא נתנה אצבע בין שיניה כדאי׳ לקמן וסתם מתני׳ ר״מ היא וא״כ למה יוציא ויתן כתובה דכי פרכינן לקמן הא וודאי אע״ג דבעלמא קונמות מפקיעין מידי שיעבוד הכא אלמוה רבנן לשעבודה דבעלה דאל״כ מה הועילו חכמים בתקנתא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ וכיון דמשועבד לה כו׳. פירוש להכי פתח וכיון דמשועבד לה כו׳ בוא״ו משום דקאי אתשמיש והכי קאמר דהא בלשון מליהנות לו תרי משמע תשמיש ומזונות והנאת תשמיש לא מתסר דהא משועבד לה ומשום מזונות יעמיד פרנס וכדפריש ז״ל במתניתין והילכך פריך תלמודא וכיון דמשועבד לה למזונות היכי מצי מדיר לה כי היכי דלא מצי מדיר לה אתשמיש משום דמשועבד לה הכי נמי אמזונות היכי מצי מדיר לה.
ודע שהתוספות לעיל בפרק אף ע״פ גבי קונמות קאמרת שאני קונמות דקדושת הגוף כו׳. קשיא להו דמאי פריך תלמודא הכא וכיון דמשועבד לה וכו׳ ולימא דמפקע שעבודא על ידי קונם. ותירצו דאלמוה נמי לשעבודא דאשה. וקשיא לי ומאי קושיא והא תלמודא פריך הכא מכח הא דתנן קונם שאני עושה לפיך כו׳ דהיינו נמי קונם ואפילו הכי לא מפקע שעבודא. ותקשי מקונם אקונם ואפשר דלהכי כתב רש״י במהדורא קמא וז״ל וכיון דמשועבד לה למזונות היכי מצי מדיר לה והא תנן קונם כו׳ מסתם משנה אסתם משנה פריך ע״כ. פי׳ אף ע״ג דפליגי עליה ר״ע ור׳ יוחנן בן נורי וס״ל יפר ואמרינן לעיל דשניא קונמות וכדאמרי׳ לעיל בפרק אף על פי מכל מקום מתנא קמא דהיינו סתם משנה קא פריך דס״ל דקונמות נמי לא מפקע ומכל מקום הא איכא למדחי קושית התוספות דפרק אף על פי.
ואפשר דס״ל לתוספות דהכא תרתי קא פריך מכח סברא דכיון דמשועבד לה לא מצי מדיר לה ושוב מקשה עוד מדתנן קונם שאני עושה כו׳. ואקושיא קמייתא קשיא להו לתוס׳ דמאי פריך תלמודא וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה ולימא דמפקע על ידי קונם דמסתבר הכי דקונמות מפקעי מידי שעבוד וכדאמרינן לעיל. ותירצו בתוספות דאלמוה נמי לשעבודא דאשה והשתא מכולה מתניתין קא פריך דע״כ לא קאמר רבי יוחנן בן נורי דיפר אלא שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור אבל בעודה תחתיו לא קדשי דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל הכי נמי הוה לן למימר גבי מזונות דאלמוה רבנן לשעבודא דאשה ולא מצי מדיר לה. אבל מלשונו של רש״י שבמהדורא קמא משמע דדוקא שעבודא דבעל הוא דאלמוה רבנן ולא שעבודא דאשה וקונם מפקיע מידי שעבוד ולכך כתב ז״ל דמסתם משנה אסתם משנה פריך דוק ותשכח:
שוב מצאתי להר״ן ז״ל בפירושיו על ההלכות שפי׳ כן ליישב דברי הרמב״ם עיין שם ולפי מאי דכתיבנא לשיטתו של רש״י ז״ל דהכא מכח תשמיש קא פריך דכי היכי דבתשמיש לא מצי מדיר משום דמשעבדא לה הכי נמי במזונות דמליהנות לו תשמיש ומזונות משמע וכדכתב רש״י במשנתנו אפילו אמאי דפריך וכיון דמשועבד לה וכו׳ בלא הא דתנן קונם שאני עושה לפיך וכו׳ לא תקשי ולא מידי דכי היכי דמתפרש לישנא דהמדיר אמזונות הכי נמי מתפרש אתשמיש וכי היכי דאמרינן אתשמיש דאין קונמות מפקיעין מידי שעבוד הכי נמי אית לן למימר במזונות ואם תחלק בין שעבודא דתשמיש לשעבודא דמזונות הא תנן קונם שאני עושה לפיך כו׳ הא קמן דאפילו מעשה ידיה דהויא לה כמזונות לגבי דידיה אין קונם מפקיע מידי שעבודה ולא בעי למפרך ממתניתין לחודיה דקתני קונם שאני עושה לפיך וכו׳ משום דאיכא לימר דתנא דמתני׳ לא ס״ל כהאי תנא אלא כהנך תנאי דפליגי אבל כיון דבהאי לישנא שייך תשמיש ולא חייל עליה נדרא ש״מ דכת״ק דאמר אינו צריך להפר ס״ל ולכך פריך מת״ק דאמר אינו צריך להפר:
והרמב״ן אזיל בשיטת התוספות וז״ל וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה והא תנן קונם וכו׳. ואי קשיא לך נימא התם טעמא משום דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל וכיון דלא חייל מהשתא לא חייל לבתר שעתא. ובשלמא לרש״י ז״ל איכא למימר האי תנא סבר קונמות לאו קדושת הגוף נינהו ולא מפקע מידי שעבוד ולא בעי לאוקמי מתני׳ כר׳ עקיבא אלא לפי׳ ר״ת קשיא ואיכא למימר ודאי לדברי הכל כי היכי דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל דאית ליה עלה אלמוה לשעבודא דאית לה עליו דכי הדדי נינהו ע״כ כנ״ל.
ואין להקשות אמאי דקשיא להו לתוספות ז״ל במתניתין על שיטתו של רש״י דמאי פריך מדתנן קונם שאני עושה לפיך מגופה דמתני׳ ה״מ למפרך דמאי קושיא להכי פרכינן מדתנן קונם שאני עושה כו׳. דאי מגופא דמתניתין בקל יש לדחות דשניא תשמיש דליכא מידי תחתיה אבל מזונות דאיכא מעשה ידיה תחתיה איכא למימר דשפיר מצי מדיר לה דהרי מעשה ידיה תחת מזונות והוה ליה כאלו קאמר צאי מעשה ידיך במזונותיך תדע דהכי מהדר תלמודא אלא מתוך שיכול לומר לה צאי מעשה ידיך וכו׳ והדר פריך עליה מדרב הונא דשייכא בהא דתנן קונם שאני עושה לפיך כו׳ והילכך דל מהכא קושית התוספות ולא תיקשי ולא מידי.
ויש לומר דשפיר מקשו התו׳ דמאן דפריך להכי מייתי הא דתנן קונם שאני עושה לפיך וכו׳ לאסתיועי דלא שאני לן בין קונמות לאיסור אחר דהא תנן קונם שאני עושה לפיך כו׳ אלמא דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל הכי נמי אלמוה לשעבודא דאשה ולא כל כמיניה דמפקע לן לשעבודה והילכך קשיא להו לתוספות דמגופא דמתניתין דהיינו מתשמיש מצי לאוכוחי דאין קונמות מפקיעין ומיהו לא מייתי תלמודא הא דתנן קונם שאני עושה לפיך כו׳ למימר דלא נחלוק בין שעבודא לשעבודא דא״כ ממה נפשך אי מעיקרא סברינן דהאשה יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה דומיא דאיש דיכול למימר צאי מעשה ידיך כו׳ ולהכי פרכינן שפיר דהאשה נמי יכולה לומר כן ואי סברינן מעיקרא דאין האשה יכולה לומר איני נזונת וכו׳ וכן האיש אינו יכול לומר צאי מעשה ידיך כו׳ ומהדר ליה דהאיש יכול לומר צאי מעשה ידיך כו׳ ולא האשה אם כן מאי פריך ואם איתא לדרב הונא כו׳ הא תריצנא דליתא לדרב הונא אלא הנכון דלא מייתי הא דתנן קונם שאני עושה לפיך כו׳ אלא משום קונמות דלא נימא דשאני קונמות דמפקיעין וכדכתיבנא ולכך קשיא להו לתוספות שפיר והא תריצנא לה שפיר לשיטתו של רש״י כנ״ל:
וכתב הרשב״א ז״ל וז״ל לאו כל כמיניה דמפקע שעבודה. ואם תאמר מאי קושיא דהא אסיקנא בפרק אף על פי טעמא דהיא אינה יכולה להפקיע שעבודו משום דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל הא מדינא מפקעת. וי״ל דכי היכי דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל אלמוה לשעבודה דכי הדדי נינהו אי נמי קסבר האי מקשה דקונמות לאו כקדושת הגוף דמו ומדינא לא מצי לאפקועי שעבודיה דבעל דאין קדושת דמים מפקיע וזה כדברי רש״י ולא כדברי ר״ת דלא חלק בין קדושת הגוף לקדושת דמים כמ״ש בפרק אף על פי ובפרק השולח.
ואם תאמר ומאי מקשה כיון דמשועבד לה וכי המקדיש נכסיו אשתו נזונת מהן ומי אמרו כיון דמשועבד לה לא מצי לאפקועי השעבוד ויש לומר דלא אמרו אלא בקונם שאינו אלא איסור דארבע על נכסיו כדי להפקיע שעבודה ובהא הוא דאלמוה לשעבודה וטעמא דמילתא משום דאי לא אלמוה רבנן לשעבודה לגביה הא אין לך בעל שאינו מפקיע שעבוד אשתו אבל כשהוא מקדיש נכסיו היא אינה נזונת מהם ואפילו לקדושת דמים דלא אלמוה רבנן לגבי הקדש כדאמרינן בבע״ח דעלמא בהקדש הגוף הקדש מפקיע מידי שעבוד לפי שאין אדם עשוי להקדיש נכסיו ולהפסידם כדי להפקיע שעבוד אשתו מהם והילכך אינה נזונת מהם לפי שאין מוציאין מנכסים משועבדים ומה לי משועבד לגבוה ואף על פי כן היא שהקדישה נכסיה ומעשה ידיה אינה יכולה להפקיע שעבודו ואפילו בקונם שהוא קדושת הגוף דשאני בעל לפי שעשאוהו כלוקח לכל דבריו וכאלו נכסיה שלו לגמרי ואי מכרה או שעבדה מכרה ושעבודה אינן מוציאין ממנו כדאמרינן באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות ולענין לוותה בשלהי יש נוחלין ולענין אחריך בשלהי מי שהיה נשוי וכיון שעשאוהו כלוקח לכל דינין הרי היא כמקדשה דבר שאינו שלה ולא קרינן ביה איש כי יקדיש את ביתו כנ״ל ע״כ.
עוד הקשה הרשב״א דמאי פריך תלמודא והא לא פקע שעבודה דיעמיד פרנס קתני ואיהו לא משועבד לה לזונה בידו. ותירץ יעמיד פרנס לאו חייב להעמיד קאמר דאם איתא הוה ליה למיתני חייב להעמיד פרנס עד שלשים יום ועוד דאי איתא דלא מצי לאפקועי שעבודה פרנס ל״ל הוא גופיה יפרנס דאיהו לא אסר מידי אנפשיה אלא ודאי משום דחל נדריה הוא דלא מצי לזון אלא על ידי פרנס ובדלא עביד שליחותיה כדאוקימנא באומר כל הזן אינו מפסיד ויעמיד פרנס דקתני מותר ורשאי קאמר כלומר על ידי פרנס מותר באומר כל הזן אינו מפסיד אף על גב דבאיסורי שבת אסור למימר כן. ורשאי להעמיד לה כל שלשים יום ואינו חייב להוציא וליתן כתובה. ע״כ:
וכתב גאון וז״ל שמעינן מהכא דמאן דנדר במידי דמשתעבד לה אין נדר חל עליו וכל שכן מי שנודר בדבר מצוה שנתחייב בו אף על פי שאסור לנדור בכמות דברים הללו כי אין נדר חל עליו ואיכא לאקשויי כיון דקיימא לן דמידי דמשועבד לה לא מצי למידר ולאפקועי מתני׳ דאמר המדיר את אשתו מתשמיש המטה אמאי מפקע לה שעבודא דעונתה לב״ש תרי שבתות ולב״ה שבת אחת ואית דמפרק להאי קושיא דלא דמיא עונה למזונות דהתם אי אפשר לעמוד שעה אחת בלא פרנסתה אבל עונה דלאו כל שעה היא נתנו בו חכמים שיעור לנדרו ואנן לא מקררה דעתין מהא פירוקא דקושיין כדקאי קאי דכלום משהינן לה אלא שימצא פתח לנדרו כיון שאין נדר חל עליו אמידי דמשתעבד לה אמאי משהינן ליה אפילו שעה אחת עד שיותר נדרו מהשתא אמרינן ליה האי נדרא לא כלום הוא דלאו כל כמינך לאפקועי שיעבודא דעלך.
והכי סלקא בידן ומפרקא לן דהאי קושיא גופה ופירוקא דילה משכחת לה בנדרים בפרק אלו מותרים האומר לאשתו קונם שאיני משמשך הרי זה בלא יחל דברו והתם מקשינן והא מן התורה משועבד לה דכתיב שארה כסותה ועונתה לא יגרע ומפרקינן באומר הנאת תשמישך עלי והא לא קא ניחא ליה בתשמיש דאמר רב כהנא קונם תשמישי עליך יפר שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו וכיון דמתוקמא מתניתין דהתם באומר הנאת תשמישך ולא ניחא ליה בתשמיש דידה הכא נמי מתני׳ דהמדיר מתשמיש היכא דאמר לה הנאת תשמישך עלי דהא ודאי צריך שאלת חכם ופתח לנדרו ולא שנא בין דתאני הכא מתשמיש ולא שנא דתאני התם קונם שאיני משמשך קושיא דמפרכת אהאי מפרכת נמי אהאי ופירוקא דאתרצה אידך הוא הדין דאתרצה ביה האי אף על גב דהוה ליה לשנויי כי האי דהתם בהאומר לאשתו הרי את עלי כאמך פותחין לו פתח אחר ומוקי לה אביי דצריך שאלה מדרבנן ואף על גב דמדאורייתא לא אמר כלום ורבא מוקים לה בעם הארץ וההוא דלא אמר כלום בתלמיד חכם אלא מיהו שנויי דחיקי כי הא לא משנינן וכל שכן היכא דסלקא שמעתא אליבא דהלכתא ומתוקמה כתקנה. ע״כ:
וכתב הרב ר׳ יהוסף הלוי ן׳ מיגש לית ליה רשותא לאפקועי שעבודה דמזוני בדלא אמר לה צאי מ״י כו׳. דהוו ליה כמאן דאסר על אשתו פירות שלה אי נמי פירות דעלמא דלא חייל ונקטינן מהא דלא חייל נדריה אלא במאי דאיכא בידיה למעבד וליכא עליה ביה שעבודה אבל מאן דאדר על חבריה מידי דליכא בידיה לאדוריה עליה לא חייל נדריה ואי קשיא לך הא דתנן המדיר את אשתו שלא תטעום מאחד מכל מיני פירות יוציא ויתן כתובה דהא ליכא בידיה לממנעה מאכילת פירות ולא מאכילת דבר בעולם ואפילו הכי קתני יוציא ויתן כתובה אלמא חייל נדריה התם הא אוקימנא לה דנדרה היא וקיים לה איהו ומ״ה חייל נדרא אבל הכא דנדר איהו בכי האי לא חייל נדריה דהא ליכא בידיה לממנעה מאכילת מידי והני מתני׳ כולהו דאיתנהו בהאי פירקא כגון המדיר את אשתו שלא תתקשט כו׳ הכי נמי מתוקמא כגון דנדרה איהי וקיים לה איהו אבל היכא דנדר הוא בכי הא לא חייל נדריה דקשוטי לאו בידיה הוא ליכא בידיה רשות לממנעה מלאתקשוטי.
מיהו אי קשיא הא מתני׳ קשיא דתנן המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה או לבית האבל או לבית המשתה והא הכא ליכא לאוקמה בנדרה היא וקיים לה איהו דהא לית ביה ענוי נפש כי היכי דליפר לה אלא איהו הוא דנדר ואפילו הכי קא חייל נדריה ואע״ג דלאו מידי דאיתא בידיה הוא ולית ליה בהא מידי אלא דהאי דקתני יוציא ויתן כתובה לאו משום דקא חייל נדריה הוא אלא משום דלא שביק לה למיזל לבית אביה הוא ובכל זימנא וזימנא דבעיא ומיזל לא שביק לה ואפי׳ אמרינן ליה נמי האי נדרא דידך לאו כלום הוא לא שביק לה איהו לפיכך יוציא ויתן כתובה אבל אילו אתא לבי דינא לשיולי אי חייל נדריה או לא הוה אמרינן ליה האי נדרא לא כלום הוא ומתני׳ דתנן המדיר את אשתו מליהנות לו כו׳. דאקשינן עלה דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה היינו טעמא דמקשינן הכי משום דקתני בה עד שלשים יום יעמיד פרנס דאלמא הא דלא קא יהיב לה איהו השתא משום נדריה הוא דלא קא יהיב לה ואלו אמרינן ליה דהאי נדרא דילך ולא כלום הוא קא יהיב לה מזוני ומ״ה אקשינן מדקתני יעמיד פרנס אלמא חייל נדריה ואמאי כיון דמשועבד לה אמאי חייל נדריה וצ״ע.
ויש לפרש דהא דתנן נמי המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה כשנדרה איהי וקיים לה איהו נמי מתוקמא דהא כוליה פירקין הכין אוקמוה בגמ׳ ומוקמינן לה כגון שאמרה יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם אלך לבית אבי דכיון דהוה ליה להפר דהא דבר שיש בו ענוי נפש הוא ולא הפר הוא נתן אצבע בין שיניה וזה הפי׳ הוא הנכון. א״נ יש לפרש אותו כשנדר הוא כמשמעו אלא שתלה אותו בתשמיש כגון שאמר לה תאסר הנאת תשמישך עלי אם תלכי לבית אביך וגם זה הפי׳ נכון ע״כ:
הקשו בתוספות דמאי פריך תלמודא כיון דמשועבד לה כו׳. אמאי לא משני כגון דתלה למזונות בתשמיש המטה שאמר יאסר הנאת תשמישך עלי אם תהנה מנכסי ותירצו דאה״נ דלרב הוה מצי לשנויי הכי דלאחר ל׳ כשתהנה צריך להוציא לאלתר דרב דאמר בסתם יוציא לאלתר אבל שמואל דאמר אפילו בסתם ימתין שמא ימצא פתח לנדרו אם כן לדידיה לאחר שלשים תהנה ותאסר לב״ה שבת אחת ולב״ש תרי שבתות וניחא ליה לשנויי חדא שינוייא לתרוייהו.
והקשה ה״ר יוסף קלצון ולוקמא לשמואל נמי כגון דתלה בתשמיש המטה וכגון דאמר אם תהנה משלי עד שלשים יום תהא תשמישך אסור עלי ז׳ ימים קודם סוף שלשים או לב״ש שתי שבתות אם כן לסוף ל׳ יום אם תהנה תהא אסורה למפרע ט״ו ימים ונמצא ששמשה באיסור ולכך צריך לפרש שתי שבתות כדאמרינן בנדרים קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר לא ישן היום שמא ישן למחר והשתא מתוקם שפיר יוציא לאלתר לאחר שלשים יום שהרי פירשה כבר ט״ו ימים קודם. וי״ל דלא משמע ליה לאוקמי מתני׳ הכי משום דלא פסיק ליה דזימנין דהוי יותר או פחות כגון שאמר לה שתאסר שלשה שבועות למפרע אם תהנה נמצא שלא יעמיד פרנס אלא שלשה שבועות. כן כתב הרא״ש ז״ל.
עוד הקשה הרא״ש ולוקמה כגון שנדרה איהי מליהנות משלו וקיים לה איהו ותירץ הר״ף ז״ל דלא ניחא ליה לאוקמי כולהו המדיר דמתני׳ דנדרה איהי הלכך אוקי המדיר קמא במדירה הוא וכל הני אחריני נקט המדיר אגב רישא.
והריטב״א כתב וז״ל ולא ניחא לן לאוקמה כשנדרה איהי שלא ליהנות משלו משום דלישנא דהמדיר לאו משמע לפום פשטא אלא בדאדרה איהו ועוד דאי נדרה היא הא שמעינן לר׳ מאיר דאמר דהיא נתנה אצבע בין שיניה כדאיתא לקמן וסתם מתני׳ ר״מ וא״כ למה יוציא ויתן כתובה דהכי פרכינן לקמן כדאוקימנא לסיפא דמתני׳ כשנדרה היא. ע״כ:
קונטרס אחרון
בתוספות ד״ה פי׳ בקונטרס וכו׳ משמע מתוך פי׳ וכו׳ ועוד כי מוקי לה בהדירה כשהיא ארוסה א״כ מתשמיש נמי חל הנדר וליתני יוציא בשבת אחת ע״כ ותמה מורי זקיני ז״ל על דברי תוספות בזה דבעודה ארוסה ודאי לא משתעבד לה לתשמיש ולענ״ד למאי דפרישית לעיל בדף מ״ז ע״ב דאה״נ דהכי הוא דבהגיע זמנה עובר על שארה כסותה ועונתה לא יגרע וא״כ סברי התוס׳ דמהאי שעתא הוי כמורד מתשמיש כמ״ש בפנים:
בד״ה יוציא ויתן כתובה נראה לר״י שכופין כו׳ כדאשכחן בהחולץ כו׳ עכ״ל. ולא ידענא מאי קשיא להו מההיא דהחולץ דהתם פשיטא דאע״ג דקתני סתמא חוזרין אצל גדול אפ״ה ממילא שמעינן דכופין דכיון דחליצה ויבום מצות עשה נינהו ורמיא עליה דגדול א״כ לא גרע משאר מצות עשה דכופין ומכין עד שתצא נפשו. משא״כ ההיא דהכא אפילו למ״ד מזונות דאורייתא אפ״ה לא שייך הכפיה על הגט אלא לזון. ובההיא נמי יש ליישב קושיא השנייה דאע״ג דלרב כופין באומר איני זן כו׳ אפשר דהכא אין כופין כיון דאפשר בפרנס מיהו בהא נראה דשפיר קשיא מצד הלשון דשמעינא מיהא דלשון יוציא משמע כופין. אבל מההיא דהחולץ לא קשיא כלל ויש ליישב שיטת התוספות בדוחק. מ״מ לפירוש ר״ח שכתבו התוספות דס״ל דאין כופין וקשיא להו מההוא דהחולץ והוצרכו לדחוק ולחלק בין כל עניני אישות ובין חד מינייהו. ולמאי דפרישית אין צורך דלר״ח ודאי מצינן ליישב כדפרישית:
בא״ד וי״ל משום דקתני סיפא כו׳ ולא שייך לומר סבורה הייתי כו׳ עכ״ל. והקשה מהרש״א ז״ל דלפ״ז מאי מקשה בסוף פירקין ליתני שהה עמה עשר שנים ולא ילדה הא לא שייך לומר סבורה הייתי כו׳ עכ״ל. וכה״ג יש להקשות אהא דקאמר התם בשלמא לר׳ אסי דאורייתא לא קתני. והנראה בזה דבודאי בהנך שכופין אותו משום לתא דידיה פשיטא דליכא למיטעי שתוכל לומר סבורה הייתי כיון שאין כופין אותו מחמתה וא״כ שפיר הו״ל למיתני פסולות ושהה עמה י׳ שנים כיון דליכא למיטעי משא״כ בההיא דבאה מחמת טענה דכופין אותו משום לתא דידה שפיר כתבו דלא תני לה בהדי הנך דלא תימא דהכא נמי מצית למימר סבורה הייתי כו׳ וק״ל:
בא״ד ולקמן גבי האומר איני זן ואיני מפרנס לר״ח גרסינן בהדיא כופין כו׳ עכ״ל. פי׳ דהשתא א״ש לשון הגמרא דקאמר עד שכופין אותו כו׳ משא״כ מעיקר הדין ודאי לא קשיא מידי לר״ח דנהי דרב ס״ל בההיא דאינו זן דכופין מיהו ר״ח פוסק כשמואל דאמר עד שכופין להוציא יכפוהו לזון ואזיל לשיטתיה דהא שמואל הוא דקאמר אין מעשין אלא לפסולות השתא פסיק ר״ח לגמרי כשמואל בכולהו וכ״כ הר״ן ז״ל להדיא סוף פרקין דר״ח פסיק כשמואל בההיא דאיני זן ואיני מפרנס ובחנם נדחק מהרש״א ז״ל גם דבריו אינן עולין יפה דהא מסקו התוספות להדיא אליבא דר״ח דמתשמיש לחוד וכן ממזונות לחוד אין כופין וא״כ אע״ג דהוי מורד בחדא אפ״ה ס״ל דאין כופין אלא שאומרים לו דמיקרי עבריינא אם לא יוציא. וכמ״ש נראה ברור בכוונת התוספות אליבא דר״ח אבל כבר כתבתי בסמוך דבלא״ה אין כופין לגרש כלל לר״ח אפילו במונע כל עניני אישות אלא דמיקרי עבריינא וכופין אותו לזון ולשמש ואם שונאה ישלח ממילא ואפ״ה א״ש ההיא דהחולץ שכופין אותו לחלוץ או לייבם כיון דמצות עשה כך היא לייבם או לחלוץ כן נ״ל ודו״ק:
גמרא וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר כו׳ והתנן קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר כו׳. ויש לדקדק דהא אסקינן לעיל פ׳ אע״פ ד׳ נ״ט דקונמות קדושת הגוף נינהו ומפקיע מידי שעבוד אלא דבמעשה ידיה אלמוה רבנן לשיעבודא דבעל. ואע״ג שהתוספות הרגישו בזה לעיל וכתבו דה״ה דאלמוה לשיעבודא דאשה. אכתי היא גופא תיקשי מנ״ל לתלמודא להקשות בפשיטות. ואע״ג דמעשה ידיה תחת מזונות מ״מ איכא למימר דדוקא במעשה ידיה אלמוה רבנן דאל״כ לא הועילו בתקנתן דכל אשה תאסור מעשה ידיה על בעלה כמ״ש התוס׳ לעיל דמה״ט אלמוה לשיעבודא דב״ח. משא״כ לענין מזונות לא שייך לומר כן שכל אדם יאסור נכסיו על אשתו דהא כופין אותו להוציא וליתן כתובה ושפיר הועילו בתקנתן. מיהו לפר״ח דבסמוך א״ש דאכתי לא הועילו אם ירצה להיות עבריינא. כי היכי דחששו להכי בכל בע״ח אע״ג דהוי לוה רשע. משא״כ לפי׳ ר״י קשיא טובא מיהו למאי דפרישית לעיל דף נ״ט דבבע״ח גמור לא שייך כלל לומר דקונם מפקיע מידי שיעבוד דלא מיקרי הנאה מה שפורע חובו דבלא״ה ב״ד יורדין לנכסיו ומוכרין ופורעין וא״כ מקשה הכא שפיר היכי חייל נדרא לענין מזונות דהו״ל כמו חוב גמור. לא מיבעיא למ״ד מזונות דאורייתא אלא אפילו למ״ד מדרבנן. כיון דתנאי ב״ד הוא ואדעתא דהכי נשאה. הו״ל חוב גמור ואשתעבדו נכסים והכי מקשינן להדיא בירושלמי דמקשה אמתני׳ וכי אדם נודר שלא לפרוע חובו. וע״כ א״א לפרש קושיית הירושלמי משום דהו״ל כנשבע ונודר לבטל המצוה דהא ודאי חייל בכולל דברים המותרים וה״נ דכוותיה. אלא ע״כ דקושיית הירושלמי כדפרישית דאשתעבדו נכסיו ונהי דהירושלמי משני דלמ״ד מזונות דרבנן א״ש מ״מ תלמודא דידן ודאי לא ס״ל. כמ״ש התוספות לקמן וכמו שאבאר. והא דאיצטריך המקשה דהכא לאתויי ראיה מההיא דקונם שאיני עושה היינו משום דבלא״ה היה אפשר לומר דנהי דבשאר ב״ח גמור לא יכול לאסור בקונם מעיקר הדין היינו משום דחוב קדים ואפי׳ למ״ד מכאן ולהבא גובה אפ״ה היכא שאין יכול לגבות משאר נכסים לכ״ע אתי וטריף כדאיתא פ׳ כל שעה וכדפרישית לעיל דף נ״ט. משא״כ הכא לענין מזונות איכא למימר דנדרא קדים. שהחיוב מזונות אינן אלא דבר יום ביומו. וכיון שזנה קודם הנדר א״כ מכאן ואילך נדרא קודם. ע״ז מייתי שפיר ראייה מקונם שאיני עושה לפיך דאע״ג דהתם נמי עדיין אין לו זכות במעשה ידיה בשעת הנדר דהא אכתי ליתנהו. דנהי דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל מהשתא אכתי היא גופא תיקשי היאך מתקנו רבנן מילתא דלא מהני אפילו בדאורייתא אע״כ דכיון שנשאה ע״מ כן שיהיו מעשה ידיה שלו שפיר חל שעבודא מהשתא. ואם כן כ״ש לענין חיוב מזונות אית לן למימר דחייל שעבודא מהשתא. כיון שע״מ כן נשאה. וכן הוא מעיקר הדין כדאשכחן במחייב לזון בת אשתו שטורפת ממשועבדים משעת הנישואין. כמו שאבאר לקמן ר״פ הנושא בעזה״י כן נראה לי נכון ועוד יישוב אחר יבואר בסמוך:
קונטרס אחרון
בגמרא וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה והתנן קונם כו׳ והקשיתי לשאול דלמאי דמסקינן לעיל דף נ״ט בפרק אע״פ קונמות קדושת הגוף נינהו ומפקיע מידי שיעבוד אלא דלענין מעשה ידיה אלמוה רבנן לשיעבודא דבעל א״כ לא הוי מקשה הכא מידי ואף שהתוספות בפרק אע״פ כתבו דה״ה דאלמוה לשיעבודא דאשה לענין מזונות אפ״ה היא גופא קשיא מנ״ל לתלמודא להקשות בפשיטות דאטו כולהו בחדא מחתא מחתינהו הא טעמא רבה איכא לחלק ביניהם כדפרישית בפנים. אמנם כן אגב שיטפי לא עיינתי בלשון הר״ן ז״ל בשמעתין דנחית ג״כ לסברא זו לחלק ביניהם ובכך מיושב לשון הרמב״ם ז״ל שהשמיט הא דמוקמינן לדינא דמתניתין באומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך דוקא והיינו משום דכל השקלא והטריא בשמעתין היינו דוקא למאי דבעי לאוקמי מתני׳ כתנא קמא דקונם שאני עושה לפיך דלא ס״ל הא דקונם מפקיע מידי שעבוד וממילא דלא צריך למימר דאלמוה לשעבודא משא״כ לדידן דקיי״ל הלכה כר׳ יוחנן בן נורי לעיל פ׳ אע״פ והיינו ע״כ כדמסקינן התם בטעמא דריב״ן דקונמות מפקיע מידי שעבוד אלא דאלמוה לשעבודא דבעל א״כ אין מקום לכל השקלא וטריא בשמעתין אלא דבכל ענין במדיר את אשתו חייל נדרא דקונם מפקיע ולא דמי לקונם שאני עושה לפיך דהתם אלמוה לשעבודא והבית יוסף הביא כל לשון הר״ן בא״ע סי׳ ע׳ ובכסף משנה. אמנם לענ״ד אחר המחילה מכבוד תורתם דברים תמוהים הן דמלבד שנראה דוחק לומר דבכל השקלא וטריא דהכא והמסקנא דמסקינן אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא הוי דלא כהלכתא אלא דבעיקר דברי הר״ן ז״ל יש לתמוה יותר דסוף סוף כיון דלר״י בן נורי ע״כ צריך לומר דאלמוה לשעבודא דבעל א״כ כ״ש דלת״ק נמי מצינן למימר דאית ליה האי סברא ומנ״ל לתלמודא להקשות ולאפושי פלוגתא. והנלע״ד ליישב שיטת הרמב״ם ז״ל בחד מתרי ותלת טעמי חדא דבלא״ה קשיא לי מאי מקשה הש״ס כיון דמשועבד לה האיך מצי מדיר לה ומאי קושיא דילמא אה״נ דלא חייל נדרא לענין מזונות הצריכין לה אלא דאפ״ה יוציא ויתן כתובה דאי אפשר לה לצמצם וליזהר ליקח מעט יותר מכדי צרכה כמ״ש התוספות לעיל דף נ״ט לענין קונם שאני עושה לפיך דמה״ט הוי דברים שבינו לבינה דא״א לו לצמצם וליזהר כ״ש דיש לומר כן לענין מזונות אשה אע״כ דעיקר קושיית המקשה דקס״ד דעיקר העמדת פרנס היינו בשביל כך דע״י פרנס אפשר לצמצם א״כ מקשה דלאחר שלשים יום נמי אמאי יוציא משא״כ למסקנא דאחר שלשים יום זילא בהעמדת פרנס א״כ בכל ענין חייל נדר לענין יותר מכדי פרנסתה ומש״ה יוציא דא״א לה לצמצם וליזהר כן נ״ל נכון. הדרך השני דהרמב״ם ס״ל דסברת התוס׳ דכי היכי דאלמוה רבנן לשיעבודא דבעל כן נמי אלמוה לשעבודא דאשה כיון שתקנו מעשה ידיה תחת מזונות ולא נחית לסברא זו שכוונתי בה לדעת הר״ן ז״ל לחלק ביניהם אלא דסבר הרמב״ם ז״ל דלא שייך לומר דאלמוה רבנן לשיעבודיה להפקיע מידי קונם אלא בעיקר המזונות מדינא משא״כ למאי דמסקינן דעיקר מילתא דקתני מתני׳ יוציא היינו משום דברים קטנים דאורחא דידה ולאו אורחא דידיה שפיר מצינן למימר דלהא מילתא לא שייך לומר דאלמוה רבנן לאפקועי מידי קונם ומש״ה יוציא וכן נראה לי מלשון הרמב״ם ז״ל שם וגם זה נכון. הדרך השלישי דהרמב״ם ז״ל לשיטתו דמזונות האשה מדאורייתא והיינו כדפרישית לעיל בפ׳ אע״פ דף נ״ח ע״ב דהיינו דוקא לענין עיקר חיוב המזונות היכא שאין לה להתפרנס ולפ״ז בפשיטות איכא למימר דחייל נדרא דהו״ל כאומר צאי מעשה ידיך במזונותיך כיון דלא סגי בלא״ה ותו לא שייך להקשות ואי איתא לדרב הונא בקונם נמי נימא הכי דנעשה כאומר דודאי לא דמי דכיון דמעשה ידיה לכ״ע מדרבנן לא שייך לומר דנעשה כאומרת איני ניזונית ואיני עושה. והא דמקשה הש״ס הכא ואי איתא לדרב הונא היינו למאי דמוקמינן לעיל פרק אע״פ טעמא דרב הונא דקסבר מזונות דרבנן כן נראה לי אלא דקמייתא עדיפא לי ואין להאריך יותר ודוק היטב:
קונטרס אחרון
והואיל ואתא לידן לשון הר״ן ז״ל עיינתי בספר משנה למלך שם בפי״ב מהלכות אישות שהקשה לשיטת הר״ן ז״ל בדעת הרמב״ם ז״ל א״כ קשה מה שכתב הרמב״ם ז״ל בהדירה מתשמיש דלא חל הנדר משום דמשועבד לה ואמאי לא נימא נמי דקונם מפקיע מידי שיעבוד והביא שם כמה פירושים שונים בשם כמה גדולים לחלק בין שעבוד עונה לשעבוד ממון ולא ישרו בעיניו ולענ״ד יש לתמוה עליו ועל כל גדולי המפרשים שהוצרכו לאהדורי אטעמים לחלק ולא עיינו בדברי התוספות שכתבו בכמה דוכתי דהא דקונם מפקיע מידי שעבוד היינו משום דב״ח מכאן ולהבא גובה או משום דמצי לסלוקי בזוזי וא״כ פשיטא דלא שייך לומר כן לענין תשמיש ועיין מה שכתבתי בזה לעיל פרק אע״פ בחדושינו ובק״א סי׳ קמ״ז:
בגמרא וכיון דמשועבד לה וכו׳ והא תנן וכו׳. כתב הר״ן דהקושיא אינה אלא לת״ק דר״י ב״נ דס״ל דאין קונם מפקיע מידי שיעבוד כלל אבל לר״י ב״נ לעיל דף נ״ט דס״ל במעשה ידיה יפר משום שמא יגרשנה וכו׳ דס״ל קונמות מפקיע מידי שיעבוד אלא דאלמוה רבנן שיעבודא כ״ז שהיא תחתיו לא שייך הכא אלמוה לשיעבודא דאשה כיון דכופין אותו להוציא וליתן כתובה ובל״ז ביד הבעל לגרשה בע״כ כשנותן כתובה ומתורץ בזה שיטת הרמב״ם ז״ל דלא הביא שנויא באומר צאי וכו׳ משום דלמאי דקי״ל דקונמות מפקיע מידי שיעבוד א״צ לאוקימתות אלו ולכאורה נלענ״ד ראיה לדבריו דקשה לפמ״ש התוס׳ דהקושיא לשמואל דמוקי למתניתין בסתם וכן משמע פירש״י לעיל דשמואל מוקי למתניתין בסתם אם כן איך קאמר דיוציא ויתן כתובה הא קונמות מפקיע מידי שיעבוד וכתבו התוס׳ לעיל דף נ״ט ע״ב ד״ה קונמות וכו׳. דקונמות מפקיע נמי משיעבוד הבע״ח אלא דאלמוה רבנן לשיעבודא דבעלי חובות א״כ ל״ל למימר והתנן וכו׳ הא הוי מצי להוכיח ממתניתין עצמו וכ״ש למ״ש הרא״ש בשמעתין דבכתובה לא אלמוה לשיעבודא דידה כדמוכח פרק אלמנה באצטלא דפרסוה אמיתנא ע״ש וצ״ל דנהי דבכל כתובה לא אלמוה מ״מ הכא במדיר אלמוה טפי לשיעבודא אפילו למ״ש המהרש״א ז״ל לשיטת רש״י דלא מצי להוכיח מתשמיש משום דעונה דאורייתא מ״מ הוי מצי להוכיח מכתובה דהא לר״י דמתניתין ס״ל לעיל דף נ״ו כתובה דרבנן ואף שכתבנו לעיל דף נ״ט דקושיות התוס׳ שם דכל ב״ח דקונמות מפקיע אינה אלא כשאוסר נכסיו בקונם אבל כשאוסר הנאתו אין תשלומי החוב נקראת הנאה מ״מ בחיוב תשלומי הכתובה לא שייך זה דאל״כ נימא נמי דחיוב המזונות הוא תנאי כתובה דאין זה הנאה כיון דמחויב הוא בתקנתא דרבנן ע״כ צ״ל דעכ״פ הנאה היא ה״נ הכתובה עצמו ודוחק לחלק דמזונות נקרא הנאה כיון דיכול לגרשה בע״כ אבל כתובה אע״ג דאם לא יוציא אינו חייב בתשלומי כתובה מ״מ מסתמא ניחא לה טפי במזונות תחתיו משיוציא ויתן כתובה ולכך מזונות חשיב הנאה טפי מכתובה אלא דאם נאמר כן נימא נמי דלא משועבד לה כיון שיכול להוציאה אלא ודאי דכל זמן שאין מוציאה הוא שיעבוד גמור א״כ ה״נ דאין זה הנאה אלא ודאי דתקנתא דרבנן שאני דאע״פ שחייבוהו רבנן כתובה ותנאי כתובה מ״מ הנאה היא אבל לשיטת הר״ן אתי שפיר דממתניתין לא הוי מצי להוכיח מכתובה דהמ״ל דאלמוה רבנן לשיעבודא דכתובה ודוקא במזונות לא אלמוה כסברת הר״ן דכיון שכופין אותו להוציא וליתן כתובה דהא בל״ז יכול לגרש בע״כ וליתן כתובה משא״כ אם לא יתן כתובה ודוק:
אך דאכתי לא אתיא שפיר לפי הס״ד דאכתי קשה במתניתין עצמו דמאי חזו רבנן דאלמוה לשיעבוד דכתובה יותר משיעבוד דמזונות כיון דעכ״פ הוצרכו לאלומי ולהפקיע נדרו גבי כתובה יותר היה להם להפקיע שיתן מזונות. אלא נראה דהא דלא הוכיח הש״ס מכתובה דאפילו לשמואל דמשמע ליה מתניתין בסתם מ״מ יש לומר שלא הדירה כי אם בעודה תחתיו וכמ״ש התוס׳ לקמן בד״ה שנדרה וכו׳. ובזה מתורץ מה שדקדקנו בגיטין דף כ׳ למ״ד שם דגט שכתבו על איסורי הנאה פסול א״כ הכא במדיר הנאה דקתני יוציא הא הוי האי גט איסורי הנאה אצלה ולפמ״ש שלא נדר ממנה הנאה אלא בעודה תחתיו לא קשה מידי א״כ אין ראיה לסברת הר״ן. ותו קשה לי על סברתו דע״כ אין זה סברא דהא למאי דקי״ל דיכולה אשה לומר איני ניזונת ואיני עושה א״כ למה אלמוה רבנן לשיעבודא דבעל במעשה ידיה הא ודאי כיון דאינה נותנת מעשה ידיה פטור מלזונה וזה יכולה לעשות בע״כ דבעל וצ״ל דהר״ן אזיל לשיטתיה דס״ל דאפילו באומרת איני ניזונת ואיני עושה חייבת במלאכות כמ״ש בשמו לעיל דף נ״ט וא״כ כיון דאלמוה רבנן לשיעבוד דמלאכות אלמוה נמי לכל מעשה ידיה והא דפריך לקמן ואם איתיה להא דרב הונא אמר רב וכו׳ נימא מתוך שיכולה לומר איני ניזונת וכו׳ היינו לת״ק דס״ל דא״צ להפר משום דס״ל דקונם אינו מפקיע מידי שיעבוד דאין הנדר חל שפיר מקשה עכ״פ נימא נעשה כמי שאמרה לו א״נ ואיני עושה ויחול על מעשה ידיה א״כ הר״ן ז״ל אזיל לשיטתיה אבל לפי מ״ש התוס׳ לעיל דף ס״ג דהאומרת איני ניזונת ואיני עושה פטורה אף ממלאכות ע״כ א״א לומר סברתו הכא ותו דמנ״ל להש״ס לדחוקי ולאוקמי מתניתין כת״ק ועיין מ״ש קצת ישוב בזה והנלע״ד בשיטת הרמב״ם יבואר לקמן בס״ד. ודוק:
תוס׳ ד״ה ה״נ וכו׳ וליכא למימר כגון דאמר יאסר וכו׳. לכאורה קשה דא״כ איכפל תנא לאשמעינן טייל ופועל כמו שהקשה הש״ס לעיל דף ס״ב דאף למ״ש לעיל דאף בעונה גדולה אינו דומה למי שיש לו פת בסלו וכו׳ מ״מ הכא דמותר לשמש עמה כל זמן שאינה נהנת ממנו א״כ הרי פת בסלו וכיון דהעונה גדולה ולא ישמש אף לאחר ל׳ יום שתהנה ותהא אסורה בתשמיש ולא יהיה פת בסלו מ״מ קשה דתמתין ל׳ יום ואח״כ שבת אחד וצ״ל דלא ניחא להו למימר דקושית הש״ס משום דאיכפל תנא לאשמעינן טייל ופועל וכ״כ לעיל בשיטת רש״י ז״ל דתשמיש נמי בכלל הנאות הנדר הא דלא מוכיח מתשמיש עצמה כמו שהקשו התוס׳ משום דהוי מצי למימר דמתניתין מיירי בעונה גדולה ולא ניחא להקשות משום איכפל תנא וכו׳. והנה לפירש״י ז״ל דתשמיש בכלל הנאה הוא לק״מ קושית התוספות דאס״ד דאמר יאסר הנאת תשמישך עלי מעכשיו א״כ חל על תשמיש ג״כ ויוציא בשבת א׳. ואף לפמ״ש דע״כ לפירש״י לא ניחא ליה להקשות משום איכפל תנא. והוי מצי לאוקמי בעונה גדולה. אלא דלפ״ז מהך טעמא גופא מתורץ בשיטת רש״י דממ״נ א״א לאוקמי באומר יאסר הנאת תשמישך עלי מעכשיו דאי מיירי בעונה קטנה כמו טייל ופועל לשיטת רש״י בשבת א׳ יוציא דהא נאסר מיד בתשמיש ואי מיירי בעונה גדולה יותר מל׳ יום ולא אמרינן סברת פת בסלו א״כ קשה תמתין עד העונה ותהנה במזונות מיד ולא תשמיש. ודוק:
בא״ד ויש לומר דא״כ לשמואל דאמר לקמן אפילו בסתם ימתין וכו׳: לכאורה קשה כיון דהקושיא אינה אלא לשמואל א״כ כי היכי דמוקמינן לקמן בסיפא דמתניתין לשמואל בנדרה היא וקיים לה איהו דהוא נותן בין שיניו ה״נ נימא הכא דמיירי בנדרה היא וקיים לה איהו ומיירי מתניתין במפרשת ל׳ יום. ולכאורה היה נראה לומר לפי שיטת התוס׳ דהמדיר מליהנות אינו כולל כל הנאות אלא מזונות דאי כולל נמי תשמיש א״כ בשבת אחת יוציא א״כ כיון דע״כ לא נדרה בתשמיש אלא במזונות יש לומר כיון דאפשר בפרנס לא הוי ליה ענוי נפש ואינו יכול להפר דנהי דקי״ל דהנאות אדם אחד נמי ה״ל עינוי נפש מ״מ הכא דצ״ל דלא נדרה בסתם הנאה אלא ממזונות הרי הוא יכול לזונה ע״י פרנס יש לומר דלא ה״ל עינוי נפש מיהו זה אינו דהא אמרינן במתניתין דריש פרק בתרא דנדרים דאפילו אם נדרה בפירות אדם א׳ אפילו אינו חנווני יכול להפר וכ״ש לפמ״ש בשיטת רש״י דהנאה כולל אף תשמיש אלא דלא פסיקא בעונה גדולה יותר מל׳ יום א״כ שפיר ה״מ לאוקמי בנדרה היא ובעונה גדולה דליכא משום תשמיש ובזה ודאי יכול להפר משום איסור תשמיש דהא שמואל ס״ל בנדרים שם בנודרת משתי ככרות א׳ מתענה וא׳ אינה מתענה מתוך שמיפר למתענה מיפר נמי לשאינה מתענה א״כ שפיר ה״מ לאוקמי בנדרה היא. ונראה כיון דלשמואל משמע ליה דמתניתין מיירי בסתם כמ״ש לקמן בתוס׳ ד״ה שלא תטעום והיינו נמי טעמא לפירש״י דבסיפא בפירות ס״ל לת״ק דיוציא מיד משום דמיירי בסתם א״כ אי ס״ד דמיירי בנדרה היא קשה דיוציא מיד דהא לא שייך שמא תמצא פתח כמ״ש רש״י לקמן וכמו שיבואר לקמן ואע״ג דאכתי לא מתוקמא רישא וסיפא בחדא מילתא דרישא מיירי בנודר הוא וסיפא בנדרה היא. מ״מ אלימא ליה לשמואל לאוקמי הכל בסתם. ודוק:
ועיין לעיל בדף ס״א ע״ב שכתבנו שם דמהאי טעמא לא מפרש רש״י ז״ל שם בנדרה היא אך לפי שיטת הדרישה והש״כ בי״ד סימן רל״ד והביאו הב״ש בסימן ע״ד דס״ל דלא שייך סברא דמסני סני לה ולא תבקש פתח אלא בתלתה בתשמיש אבל בשאר נדרי ענוי נפש צריכה להמתין. אכתי קשה הכא דאפילו בסתם ה״מ לאוקמי בנדרה היא. אמנם יבואר לקמן דלשיטת רש״י לקמן בנדרה מפירות דטעמא דת״ק משום שלא תמצא פתח ע״כ א״א לפרש כשיטת הדרישה וש״ך. אלא דבריהם לשיטת התוס׳ דטעמא דת״ק בפירות משום שאינה יכולה לסבול אפילו יום אחד. וכ״ז יבואר בסוגיא דלקמן. ודוק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב גמרא על עצם הענין שאדם מדיר את אשתו מליהנות לו תוהים: וכיון שהוא משועבד לה לתת לה מזונות, לפי ההסכם שבכתובה, היכי מצי מדיר לה [איך הוא יכול להדיר אותה]? כל כמיניה דמפקע [האם בכוחו להפקיע] לה את שיעבודה?
GEMARA: The Gemara questions the efficacy of a vow taken by the husband prohibiting his wife from deriving benefit from him: And since he is under a prior obligation to provide her support in accordance with what is written in the marriage contract, how can he vow prohibiting her from benefiting from him? Is it in his power to remove his obligation to her?
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מיגשר״י מלונילרמב״ןריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) וְהָתְנַן קוּנָּם שֶׁאֵינִי עוֹשָׂה לְפִיךָ אֵינוֹ צָרִיךְ לְהָפֵר אַלְמָא כֵּיוָן דִּמְשַׁעְבְּדָא לֵיהּ לָאו כָּל כְּמִינַהּ דְּמַפְקַע לֵיהּ לְשִׁיעְבּוּדֵיהּ הָכָא נָמֵי כֵּיוָן דִּמְשׁוּעְבַּד לַהּ לָאו כָּל כְּמִינֵּיהּ דְּמַפְקַע לַהּ לְשִׁיעְבּוּדַהּ.

But didn’t we learn in a mishna (Nedarim 85a): If his wife said: It is forbidden like an offering [konam] that I will therefore not perform any work for the benefit of your mouth, he does not need to nullify her vow, since this vow does not take effect at all. Apparently, since she is under a prior obligation by power of the Sages’ ordinance to perform work for him, it is not in her power to remove her obligation to him. Here too, since he is under a prior obligation to provide support for her, it is not in his power to remove his obligation to her.
רי״ףר״י מיגשתוספותרשב״ארא״המהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הכא נמי כיון דמשועבד לה כו׳ – ואם תאמר ולוקי כגון דתלינהו למזונותיה בתשמיש המטה דאמר יאסר תשמישך עלי אם אזונך וי״ל דא״כ (אפי׳) שמואל דאמר לקמן אפילו בסתם ימתין שמא ימצא פתח לנדרו מ״מ לא הוה ליה למימר יתר מיכן יוציא ויתן כתובה אלא לאחר שלשים תהנה ותאסר לבית הלל שבת אחת ולבית שמאי שתי שבתות וכהאי גוונא פריך לקמן אמאי דמשני כגון דתלינהו לקישוטיה בתשמיש המטה וליכא נמי למימר כגון דאמר יאסר הנאת תשמישך עלי מעכשיו אם תהנה ממני דאז אסורה ליהנות דהא לרב יהודה דאמר בפרק שני דנדרים (נדרים יד:) קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר שלא יישן היום פן יישן למחר הכא נמי אסור לשמש שמא תהנה דבתנאי לא מיזדהר איניש כדמפרש התם ואפילו לרב נחמן דאמר התם מיזדהר הכא מודה דאשה לא מיזדהרא כיון שלא נדרה ובתוספות ה״ר יוסף שפירש לפני רבינו שמואל מנוחתו כבוד פירש דלקמן דווקא מוקי דתלינהו לקישוטיה בתשמיש המטה דקתני המדיר אשתו שלא תתקשט ולא קתני המדיר מקישוט משמע שפיר שמדירה מתשמיש מפני שלא תתקשט אבל הכא דקתני המדיר מליהנות משמע שמהנאה ממש מדירה.
גמרא: הכא נמי כיון דמשעבד לה לאו כל כמיניה דמפקיע שעבודא. ואם תאמר, מאי קושיא, דהא אסיקנא בפרק אף על פי (כתובות נט:), טעמא דהיא אינה יכולה להפקיע שעבודו דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל, הא מדינא מפקעת. ויש לומר, דכי היכי דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל אלמוה לשעבודה, דכי הדדי נינהו. אי נמי קסבר האי מקשה דקונמות לאו כקדושת הגוף דמו, ומדינא לא מצי לאפקועי שעבודיה דבעל דאין קדושת דמים מפקיע, וזה כדברי רש״י ז״ל, ולא כדברי רבנו תם ז״ל דלא חילק בין קדושת הגוף לקדושת דמים כמו שכתבתי בפרק אף על פי (כתובות נט:) ובגיטין פרק השולח (גיטין מ׳: וע״ש בתוד״ה הקדש).
ואם תאמר ומאי מקשה כיון דמשועבד לה וכי המקדיש נכסיו אשתו נזונת מהן, ומי אמרו דכיון דמשעבד לה לא מצי לאפקועי שעבודה. יש לומר, דלא אמרו אלא בקונם שאינו אלא איסור דארבע על נכסיו כדי להפקיעה שעבודה, ובהא הוא דאלמוה רבנן לשעבודא. וטעמא דמלתא, משום דאי לא אלמוה רבנן לשעבודה לגבי האי אין לך בעל שאינו מפקיע שעבוד אשתו, אבל כשהוא מקדיש נכסיו, היא אינה נזונת מהן ואפילו בקדושת דמים, דלא אלמוה רבנן לגבי הקדש, כדאמרינן (בגיטין שם) בבעל חוב דעלמא בהקדש הגוף הקדש מפקיע מידי שעבוד, לפי שאין אדם עשוי להקדיש נכסיו ולהפסידם כדי להפקיע שעבוד אשתו מהם, והלכך היא אינה נזונת מהם לפי שאין מוציאין למזון האשה מנכסים משועבדים (כתובות נא:) ומה לי משעבדי להדיוט מה לי משעבדי לגבוה, ואף על פי כן היא שהקדישה נכסיה ומעשה ידיה אינה יכולה להפקיע שעבודו, ואפילו בקונם שהוא בקדושת הגוף, דשאני בעל לפי שעשאוהו כלוקח לכל דבריו, וכאלו נכסיה שלו לגמרי, ואם מכרה או שעבדה מכרה ושעבודה אין מוציאין ממנו, כדאמרינן (כתובות נא.) באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות, ולענין לוותה בשלהי יש נוחלין (ב״ב קלט.), ולענין אחריך בשלהי מי שהיה נשוי (כתובות צה:) וכיון שעשאוהו כלוקח לכל דיניו הרי היא כמקדשת דבר שאינה שלה ולא קרינן ביה איש כי יקדיש את ביתו, כן נראה לי.
הכא נמי כיון דמשעבד לה לאו כל כמיניה דמפקע כל שעבודא. קשיא לי, והא לא פקע שעבודא, דיעמיד פרנס קתני, ואיהו לא משעבד לה לזונה בידיו. ויש לומר, דיעמיד פרנס לא חייב להעמיד קאמר, ואם איתא, הוה ליה למתני חייב להעמיד לה פרנס, אי נמי יעמיד פרנס עד שלשים יום. ועוד, דאי לא מצי לאפקועי שעבודא פרנס למה לי, הוא גופא יפרנס, דאיהו לא אסר מידי אנפשייהו. אלא וודאי משום דחל נדריה הוא דלא מצי לזון אלא על ידי פרנס מותר, ובדלא עביד שליח יהיה כדאוקימתא באומר כל הזן אינו מפסיד, ויעמיד פרנס דקתני מותר ורשאי קאמר, כלומר, על ידי פרנס מותר דאומר כל הזן אינו מפסיד, אף על גב דבאיסורי שבת אסור למימר כן. ורשאי להעמיד לה כל ל׳ יום ואינו חייב להוציא וליתן כתובה, כן נראה לי.
והתנן קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר אלמא כיון דמשעבדא ליה לאו כל כמינה [דמפקע ליה לשיעבודיה] הכא נמי כיון דמשעבד לה לאו כל כמיניה דמפקע ליה לשיעבודיה מינה. קשיא לן דהא לעיל (נט, ב) אמרי׳ דקונמות קדושת הגוף, ובדין הוא דמיפקע שיעבודי׳ מינה, אלא דרבנן אלמוה לשיעבודי׳ דבעל. ויש לומר דכי היכי דאלמוה רבנן לשיעבודי׳ מינה אלמוה רבנן לשיעבוד׳ מיני׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והתנן [והרי שנינו במשנה]: אשה שאמרה ״קונם, אסור עלי בנדר, שאיני עושה לפיך״, כלומר, איני עושה בשבילך מלאכה — אינו צריך להפר, שלא חל נדר זה כלל. אלמא [מכאן] כיון דמשעבדא ליה [שמשועבדת היא לו] מכוח תקנת חכמים לעשות לו מלאכה, לאו כל כמינה דמפקע ליה לשיעבודיה [אין זה בכוחה להפקיע לו את שעבודו]הכא נמי [כאן גם כן] כיון שמשועבד הוא לה למזונותיה, לאו כל כמיניה דמפקע [אין זה בכוחו שיפקיע] לה את שיעבודה!
But didn’t we learn in a mishna (Nedarim 85a): If his wife said: It is forbidden like an offering [konam] that I will therefore not perform any work for the benefit of your mouth, he does not need to nullify her vow, since this vow does not take effect at all. Apparently, since she is under a prior obligation by power of the Sages’ ordinance to perform work for him, it is not in her power to remove her obligation to him. Here too, since he is under a prior obligation to provide support for her, it is not in his power to remove his obligation to her.
רי״ףר״י מיגשתוספותרשב״ארא״המהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) אֶלָּא מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר לָהּ צְאִי מַעֲשֵׂה יָדַיִךְ בִּמְזוֹנוֹתַיִךְ

Rather, one must say the following: Since he is able to say to her at any time: Spend your earnings to sustain yourself, meaning that he has the right to instruct her to support herself from her own earnings instead of supporting her himself,
רי״ףר״י מיגשרא״המהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא מתוך שיכול לומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך נעשה כאומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך כו׳ עד באומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך. ואפילו אליבא דרב הונא דקסבר מזונות עיקר, יכול ליתן לה מעשה ידיה שהיא חייבת לו בדמי מזונות, ואם אינה מספקת משלים לה, ואם מספקת פטור בכך, דהשתא וודאי אליבא דכולי עלמא מפרקינן לה ואפילו לרב הונא. תדע מדאמרי׳ ואם איתה לדרב הונא, ואלו האי פירוקא לא אתי לדרב הונא, מאי קאמר אם איתה, פשיטא דליתה, דהא מתני׳ תיובתי׳, אלא וודאי אליבא דכולי עלמא קא אמרינן.
וכולה סוגיין נמי אליבא דכו״ע בין לרב הונא בין לריש לקיש, ומאי דמקשי׳ נמי אי הכי פרנס למה לה, ומתרצינן בדלא ספקה, אתיא נמי אפילו אליבא דריש לקיש, ואפי׳ לריש לקיש בשאינה מספקת חייב לה במזונותה, ולא פליגי [להו] ריש לקיש ורב הונא אלא אם היא יכולה לומר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה, אבל דברי הכל שהוא חייב במזונותיה ואינו יכול להפטר, דהא ארוסה שהגיע זמן שחייב במזונותיה ואינו נותן לה מעשה ידי׳ [שלה] כדמוכח לקמן במכילתין בפרק שני דייני גזירות. וכיון שכן נשואה שחייב במזונותי׳ מן הדין ועיקר חיוב מזונות עליו שאם אינה מספקת שהוא חייב לה וכן דעת רבינו דרב ר׳ משולם בן הרב ר׳ משה ז״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא כך צריך לומר: מתוך שיכול לומר לה בכל עת ״צאי מעשה ידיך במזונותיך״, כלומר, קחי לעצמך את שכר מלאכתך ופרנסי את עצמך משלך, והרשות בידו לעשות כן,
Rather, one must say the following: Since he is able to say to her at any time: Spend your earnings to sustain yourself, meaning that he has the right to instruct her to support herself from her own earnings instead of supporting her himself,
רי״ףר״י מיגשרא״המהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כתובות ע. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים כתובות ע., עין משפט נר מצוה כתובות ע. – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רי"ף כתובות ע. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס כתובות ע., רש"י כתובות ע., ר"י מיגש כתובות ע., ראב"ן כתובות ע. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות כתובות ע., ר"י מלוניל כתובות ע. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., פסקי רי"ד כתובות ע., רמב"ן כתובות ע. – מהדורת ד"ר עזרא שבט, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א כתובות ע. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה כתובות ע. – מהדורת הרב צבי יהושע לייטנר ז"ל המבוססת על כתב יד מוסקבה 489 ועדי נוסח נוספים, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר ולעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., בית הבחירה למאירי כתובות ע. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א כתובות ע., מהרש"ל חכמת שלמה כתובות ע., שיטה מקובצת כתובות ע., מהרש"א חידושי הלכות כתובות ע., פני יהושע כתובות ע., הפלאה כתובות ע., בירור הלכה כתובות ע., פירוש הרב שטיינזלץ כתובות ע., אסופת מאמרים כתובות ע.

Ketubot 70a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Ketubot 70a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Ketubot 70a, Rif by Bavli Ketubot 70a, Collected from HeArukh Ketubot 70a, Rashi Ketubot 70a, Ri MiGash Ketubot 70a, Raavan Ketubot 70a, Tosafot Ketubot 70a, Ri MiLunel Ketubot 70a, Piskei Rid Ketubot 70a, Ramban Ketubot 70a, Rashba Ketubot 70a, Raah Ketubot 70a, Meiri Ketubot 70a, Ritva Ketubot 70a, Maharshal Chokhmat Shelomo Ketubot 70a, Shitah Mekubetzet Ketubot 70a, Maharsha Chidushei Halakhot Ketubot 70a, Penei Yehoshua Ketubot 70a, Haflaah Ketubot 70a, Beirur Halakhah Ketubot 70a, Steinsaltz Commentary Ketubot 70a, Collected Articles Ketubot 70a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144