גמרא
פירוש
רַבִּי מֵאִיר הִיא דְּאָמַר מִצְוָה לְקַיֵּים דִּבְרֵי הַמֵּת.
אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר מָר עוּקְבָא אהִלְכְתָא בֵּין שֶׁאָמַר תְּנוּ וּבֵין שֶׁאָמַר אַל תִּתְּנוּ נוֹתְנִין לָהֶם כׇּל צוֹרְכָּם הָא קַיְימָא לַן הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר דְּאָמַר מִצְוָה לְקַיֵּים דִּבְרֵי הַמֵּת הדרן עלך מציאת האשה
פרק ז – המדיר
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
ר׳ מאיר היא, שאמר: מצוה לקיים דברי המת. שהרי כבר אמר במשנתנו שהשליש צריך לעשות מה שהושלש בידו, גם אם האשה תשנה אחר כך מן הדברים. אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: הלכתא [הלכה היא]: בין שאמר ״תנו שקל ״ובין שאמר ״אל תתנו אלא שקל ״— נותנין להם כל צורכם. ותוהים: הא קיימא לן [הרי מוחזק בידינו] שהלכה כשיטת ר׳ מאיר שאמר: מצוה לקיים דברי המת, ומדוע אין מקיימים את דבריו? ומשיבים: הני מילי במילי אחרניתא [דברים אלה אמורים דווקא בדברים אחרים], שודאי מצוה לקיים את דברי המת, אבל בהא מינח ניחא ליה [במקרה זה נוח לו] שיתפרנסו בניו בכבוד, והא [וזה] שאמר הכי [כך], שהוא נותן להם שקל בלבד — לזרוזינהו [לזרז אותם] הוא דאתא [שבא], שרצה שינהגו חסכון בממונם. א תנן התם [שנינו שם, במשנה במסכת גיטין]: הפעוטות מקחן מקח וממכרן מכר במטלטלים, אבל לא בקרקעות, שאינם יכולים לקנות או למכור קרקעות, עד שיגדלו. אמר רפרם: לא שנו הלכה זו אלא כשאין שם אפוטרופוס לנכסי המת שנתמנה על ידי האב או על ידי בית־דין, אבל אם יש שם אפוטרופוס — אין מקחן מקח, ואין ממכרן מכר. ממאי [ממה מנין] יודע הוא דבר זה? — מדקתני [ממה ששנה] במשנתנו: שכשיש שליש (שהוא כאפוטרופוס) אין מעשה קטנה כלום. ומקשים: ודלמא היכא דאיכא [ושמא במקום שיש] שליש שאני [שונה] הדין, אבל במקום שאין שליש המחזיק במטלטלים, שמא יש לקטנים רשות למכור? ומשיבים על כך: אם כן ליתני [שישנה] אבל בקטנה יעשה שליש מה שהושלש בידו. מאי [מה] ההדגשה במילים ״אין מעשה קטנה כלום״? שמע מינה [למד מכאן] שאפילו בעלמא [בכלל], כאשר יש אפוטרופוס לנכסים שהוא דומה לשליש, אין רשות לקטנה לעשות דבר מדעתה.
פרק ז
א משנה המדיר את אשתו מליהנות לו שאוסר עליה בנדר כל הנאה ממנו, אם הדיר אותה עד שלשים יום — יעמיד פרנס, ימנה אדם אחר, והוא יפרנסנה. ואם הדיר אותה יתר מיכן [יותר מזה] — יוציא (יגרש) ויתן כתובה לאשה. ר׳ יהודה אומר: יש לחלק: אם היה זה בישראל שהבעל הוא ישראל, שיכול לחזור ולשאת את גרושתו, אם הדיר אותה חדש אחד — יקיים, ושנים — יוציא ויתן כתובה. אבל בכהן שהוא אסור בגרושה, וגם בגרושתו שלו, ואם יגרש את אשתו שוב אינו רשאי להחזירה — נותנים לו זמן נוסף; שנים (שני חדשים) — יקיים, ושלשה — יוציא ויתן כתובה. ועוד: המדיר את אשתו שאוסר עליה בנדר שלא תטעום אחד מכל הפירות — יוציא ויתן כתובה. ר׳ יהודה אומר: בישראל — יום אחד יקיים, שנים — יוציא ויתן כתובה, ובכהן — שנים יקיים, שלשה — יוציא ויתן כתובה. המדיר את אשתו שלא תתקשט באחד מכל המינין של בשמים — יוציא ויתן כתובה. ר׳ יוסי אומר: יש להבחין בין סוגי נשים; בעניות — דין זה הוא רק בשלא נתן קצבה, שלא קבע זמן קצוב לאיסור להתקשט, ובעשירות שרגילות להתקשט יותר, אם הדיר אותה מלהתקשט שלשים יום — יוציא ויתן כתובה. ב גמרא על עצם הענין שאדם מדיר את אשתו מליהנות לו תוהים: וכיון שהוא משועבד לה לתת לה מזונות, לפי ההסכם שבכתובה, היכי מצי מדיר לה [איך הוא יכול להדיר אותה]? כל כמיניה דמפקע [האם בכוחו להפקיע] לה את שיעבודה? והתנן [והרי שנינו במשנה]: אשה שאמרה ״קונם, אסור עלי בנדר, שאיני עושה לפיך״, כלומר, איני עושה בשבילך מלאכה — אינו צריך להפר, שלא חל נדר זה כלל. אלמא [מכאן] כיון דמשעבדא ליה [שמשועבדת היא לו] מכוח תקנת חכמים לעשות לו מלאכה, לאו כל כמינה דמפקע ליה לשיעבודיה [אין זה בכוחה להפקיע לו את שעבודו] — הכא נמי [כאן גם כן] כיון שמשועבד הוא לה למזונותיה, לאו כל כמיניה דמפקע [אין זה בכוחו שיפקיע] לה את שיעבודה! אלא כך צריך לומר: מתוך שיכול לומר לה בכל עת ״צאי מעשה ידיך במזונותיך״, כלומר, קחי לעצמך את שכר מלאכתך ופרנסי את עצמך משלך, והרשות בידו לעשות כן,מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)הערות
הערות
Gemara
Peirush