ציון ב.
עיין בירור הלכה לגיטין נט, א ציון ד.
מקח וממכר בקטן כשיש לו אפוטרופוס
ציון ג.
גמרא. תנן התם: הפעוטות – מקחן מקח וממכרן מכר במטלטלים. אמר רפרם: לא שנו אלא שאין שם אפוטרופוס, אבל יש שם אפוטרופוס – אין מקחן מקח ואין ממכרן מכר. ממאי? מדקתני: אין מעשה קטנה כלום.
במה דברים אמורים? בקטן שאין לו אפטרופוס. אבל אם היה לו אפטרופוס – אין מעשיו כלום, אפילו במטלטלין, אלא מדעת האפטרופוס, שאם רצה לקיים מקחו וממכרו ומתנתו במטלטלין – מקיים.
(רמב״ם מכירה כט, ז)
במה דברים אמורים? בקטן שאין לו אפוטרופוס, אבל אם היה לו אפוטרופוס – אין מעשיו כלום, אפילו במטלטלים, אלא מדעת האפוטרופוס, שאם רצה לקיים מקחו וממכרו ומתנתו במטלטלים – קיים. הגה. והוא הדין אם סמוכים אצל בעל הבית, שדינו כאפוטרופוס, כמו שיתבאר לקמן סימן רצ. אבל משהגדיל, אף על פי שיש לו אפוטרופוס שמינהו לו אביו – מקחו מקח וממכרו ממכר, אף על פי שהאפוטרופוס צריך לקיים דברי המת ואסור ליתנם ליורש ולא ללוקח עד הזמן שציוה, מכל מקום מקחו מקח, ואם תפסן הלוקח מיד – אין מוציאין מידו.
(שו״ע חושן משפט רלה, ב)
בגמרא נאמר שפעוטות שיש להם אפוטרופוס אין מקחם מקח ואין ממכרם מכר.
רבינו יהונתן מסביר שחכמים תיקנו לפעוטות שיהיה מקחם מקח וממכרם ממכר משום כדי חייהם, כמבואר במסכת גיטין
(נט, א), ומסתבר שזה דוקא כשאין אף אחד שידאג להם והם צריכים לעסוק בפרנסתם, אבל כשיש אפוטרופוס שדואג לפרנסתם לא תיקנו להם חכמים מקח וממכר, מחשש שירמו אותם ויאבד כל ממונם.
על מינויו של האפוטרופוס כותבים רש״י (ד״ה אפוטרופוס), רב האי גאון (ספר המקח, תחילת שער ג), הרי״ד ורבינו יהונתן שאין הבדל אם נתמנה על ידי האב או על ידי בית דין. הריטב״א מוסיף שיתכן שהוא הדין ביתומים שהם סמוכים אצל בעל הבית, שדינו כאפוטרופוס לענין זה כמבואר במסכת גיטין
(נב, א), וכן כותב הריב״ש (סי׳ תסח).
הרמב״ן בגיטין
(מ, א) מביא דעה שונה ולפיה הדין בסוגייתנו נאמר רק לגבי אפוטרופוס שנתמנה על ידי האב. בעלי אותה דעה כותבים כך כדי ליישב את דברי רש״י במסכת גיטין (מ, ב ד״ה ומקרקיש) הכותב שממכרם של הפעוטות ממכר אפילו כשיש להם אפוטרופוס. לפי דבריהם כוונת רש״י לאפוטרופוס שנתמנה על ידי בית דין, ואילו בסוגייתנו מדובר על אפוטרופוס שנתמנה על ידי האב, ולכן אין ממכרם ממכר.
אולם כאמור, רש״י עצמו מפרש בסוגייתנו שמדובר גם על אפוטרופוס שנתמנה על ידי בית דין. גם הרמב״ן (שם) דוחה שיטה זו, והוא מפרש באופן אחר את הגמרא בגיטין שמדובר באפוטרופוס שנתמנה רק לצורך דבר מסוים, ולכן אין נוכחותו מונעת את ממכרם של הפעוטות.
גדר נוסף מבואר בדברי הרא״ה (מובא בשטמ״ק בדברי הריב״ש), הרשב״א (מובא בחידושי הר״ן), הריטב״א, רבינו קרשקש והר״ן (על הרי״ף דף לא, א). הם כותבים שהדין בסוגייתנו נאמר רק בקטן ולא בגדול שאביו מינה לו אפוטרופוס, ומביאים לכך ראיה מהגמרא שמדייקת הלכה זו מלשון המשנה ״אין מעשה קטנה כלום״, ומכאן שגדול יכול למכור אף כשיש אפוטרופוס.
הם מסבירים שאין איסור לגדול למכור מחמת החיוב לשמוע לדברי המת, כיון שהאב ציוה את האפוטרופוס ולא את הבן. יתרה מזו, אם הבן הוציא מיד האפוטרופוס – אין האפוטרופוס יכול להוציא מידו, כיון שמצד הדין הנכסים הם שלו, והמצוה שיש על האפוטרופוס לקיים את דברי המת היא רק כשהנכסים ברשותו.
הריב״ש (מובא בשטמ״ק) מוסיף בשם רבו שמטעם זה אם הניח האב קרקעות הרי הם בחזקת היתום מיד כשגדל, הואיל והקרקע בחזקת בעליה עומדת ואי אפשר שתהיה לאדם אחר תפיסה בהם מלבד הבעלים. לפיכך לבקשת היתום בית הדין מצווים על האפוטרופוס שלא יכנס לקרקעות אף שהאב מינהו על כך. אולם הריב״ש עצמו מסתפק בדבר.
התוספות (ד״ה אבל) כותבים בשם רבינו חננאל שהגבילו את כוחם של הפעוטות רק במכר, אבל הם יכולים לתת מתנה גם כאשר יש אפוטרופוס.
המרדכי (סי׳ קצג) והריב״ש (מובא בשטמ״ק) כותבים כך בשם רב האי גאון, ומסבירים שהאפוטרופוס גורע מכח היתומים רק במכר משום שיכול למכור ולקנות בעצמו, מה שאין כן במתנה שאינו רשאי לתת, שזכות זו נשארת ביד היתומים.
הרא״ש (סי׳ כג) מוסיף שמתנת הפעוטות מתנה משום שאין אדם נותן מתנה אלא אם כן מקבל משהו בתמורה, וסברה זו קיימת גם כשיש להם אפוטרופוס.
אמנם לגבי שליש שקיבל נכסים מהאב נאמר במשנה שאין לקטנה גם אפשרות לתת מתנה, אבל הרי״ץ גיאת (מובא בשטמ״ק על שם רבי יצחק סחאב סראגא) מסביר שזה נאמר רק לגבי שליש שנצטווה לעשות כדעת האב, בעוד שהאפוטרופוס עושה דברים מדעת עצמו, ולכן יש אפשרות לקטן לתת מתנה.
אחרת היא דעת הראבי״ה (מובא במרדכי סי׳ קצג), הרשב״א בתשובה (ח״ב סי׳ סו), הריטב״א, המאירי והר״ן בתשובה (סי׳ ד) אשר משוים את המתנה למכר, וכשם שאמרו שאין ממכרם מכר כשיש להם אפוטרופוס כך אין מתנתם מתנה.
הרי״ד מביא לכך ראיה ממה שנאמר במשנה שקטנה אינה יכולה לתת מתנה, והגמרא מדייקת שהוא הדין באפוטרופוס.
הרי״ד מוסיף להוכיח מהגמרא במסכת גיטין
(נט, א) שם נחלקו בענין הפעוטות אם כשם שמכרם מכר גם מתנתם מתנה או שאין להם מתנה, מכאן שגרע כוחם לתת מתנה מלמכור, וכיון שכאשר יש להם אפוטרופוס אין ממכרם מכר - כל שכן שאין מתנתם מתנה.
הרי״ף אינו כותב בסוגייתנו את הדין במתנה, ובמסכת גיטין (כז, ב בדפיו) הוא מביא תחילה את הדין שהפעוטות ממכרם מכר, ואחר כך מביא את הדין של סוגייתנו שכאשר יש אפוטרופוס אין ממכרם מכר, ורק לבסוף מביא את הדיון הנזכר במסכת גיטין לגבי מתנה אם היא כמכר.
מתוך כך, מהר״ם אלשיך (שו״ת סי׳ קא) מדייק שלדעת הרי״ף הדין של מתנה שונה משל מכר, והיתומים יכולים לתת מתנה גם כשיש להם אפוטרופוס. אולם התשב״ץ (ח״ד הטור השני סי׳ ג) כותב שאין זאת ראיה מוכרחת, וכיון שהרמב״ם משווה את הדין של מתנה למכר מסתבר יותר שזוהי גם דעת הרי״ף.
הרמב״ם מביא את ההלכה שבסוגייתנו שאם היה לקטן אפוטרופוס אין מעשיו כלום, ומסתימת לשונו משמע שמדובר אף באפוטרופוס שהתמנה על ידי בית דין.
כאמור, מדברי הרמב״ם משמע שמשווה את הדין של מתנה למכר, והוא מוסיף שכאשר נתן מדעת האפוטרופוס – מעשיו קיימים.
הריב״ש (סי׳ כ וסי׳ תסח) מדגיש שבדברי הרמב״ם יש חידוש שיכול לתת מתנה מדעת האפוטרופוס אף על פי שהאפוטרופוס עצמו אינו יכול לתת מתנה.
מחבר השלחן ערוך כותב כלשון הרמב״ם, והרמ״א מוסיף שאף אם הם סמוכים אצל בעל הבית יש לו דין של אפוטרופוס. מלבד זה הוא כותב שבגדול מקחו מקח אף שיש אפוטרופוס.
ציון ד.ה (ע, א), ציון א-ד (ע, ב).
משנה. המדיר את אשתו מליהנות לו, עד שלשים יום - יעמיד פרנס, יתר מיכן - יוציא ויתן כתובה; רבי יהודה אומר: בישראל, חדש אחד - יקיים, ושנים - יוציא ויתן כתובה, בכהן, שנים - יקיים, ושלשה - יוציא ויתן כתובה.
גמרא. וכיון דמשועבד לה - היכי מצי מדיר לה? כל כמיניה דמפקע לה לשיעבודה?! והתנן: ׳קונם שאיני עושה לפיך׳ - אינו צריך להפר; אלמא כיון דמשעבדא ליה - לאו כל כמינה דמפקע ליה לשיעבודיה, הכא נמי כיון דמשועבד לה - לאו כל כמיניה דמפקע לה לשיעבודה! אלא, מתוך שיכול לומר לה ׳צאי מעשה ידיך במזונותיך׳ - נעשה כאומר לה ׳צאי מעשה ידיך במזונותיך׳; ואם איתא להא דרב הונא אמר רב, דאמר רב הונא אמר רב: יכולה אשה שתאמר לבעלה ׳איני ניזונת ואיני עושה׳ - ׳קונם שאני עושה לפיך׳ אמאי אינו צריך להפר? לימא: מתוך שיכולה לומר ׳איני ניזונת ואיני עושה׳ - נעשה כמי שאומרת לו ׳איני ניזונת ואיני עושה׳! אלא, לא תימא נעשה אלא באומר לה ׳צאי מעשה ידיך במזונותיך׳. אי הכי, פרנס למה לה? בדלא ספקה. אי בדלא ספקא - הדר קושיין לדוכתיה! אמר רב אשי: במספקת לדברים גדולים, ואינה מספקת לדברים קטנים. הני דברים קטנים היכי דמי? אי דרגילה בהו - הא רגילה בהו, ואי לא רגילה בהו - פרנס למה לה?! לא צריכא, דרגילה בבית נשא וקא מגלגלא בהדיה, דאמרה ליה: עד האידנא דלא אדרתן גלגילנא בהדך, השתא דאדרתן - לא מצינא דאיגלגל בהדך. ומאי שנא עד שלשים יום? עד שלשים יום לא שמעי בה אינשי ולא זילא בה מילתא, טפי - שמעי בה אינשי וזילא בה מילתא.
המדיר את אשתו מליהנות לו, בין שפירש עד זמן פלוני בין שלא פירש אלא סתם - ממתינין לו שלשים יום; אם תמו ימי נדרו, או שלא תמו והתיר נדרו - הרי זה מוטב, ואם לאו - יוציא ויתן כתובה, ובאותן השלשים יום תהיה היא עושה ואוכלת, ויהיה אחד מחביריו מפרנס אותה דברים שהיא צריכה להן יתר על מעשה ידיה, אם אין מעשה ידיה מספיקין לכל.
(רמב״ם אישות יב, כג)
הדירה שלא תהנה ממנו - אינו חל, שהרי הוא משועבד לה, ואם אמר לה ׳צאי מעשה ידיך במזונותיך׳, והיא מספקת בהם לדברים גדולים ואינה מספקת לדברים קטנים, אם כל משפחתה רגילין באותם דברים קטנים - אינו חל, שהרי הוא משועבד לה גם בהם, ואם אין כל משפחתה רגילים בהם אלא העשירים, ואביה עשיר ורגיל בהם, ובעלה אינו עשיר ואינו רגיל בהם - חל הנדר, שהרי אינו חייב לה בהם, ומכל מקום כיון שהדירה ממנו והיא חזרה לבית אביה - הוא מתחייב לה עתה בהם. הילכך, עד שלשים יום יפרנסנה באלו הדברים הקטנים על ידי פרנס, שיאמר ׳כל הזן אינו מפסיד׳, ויזון אותה אחר ויקח מהבעל, לא שנא הדירה שלשים יום או יותר או שהדירה סתם. אחר שלשים יום - יוציא ויתן כתובה.
(שו״ע יורה דעה רלה, ב)
רש״י (ד״ה המדיר) כותב שהנאת תשמיש אינה נאסרת עליה אלא רק ההנאה מנכסיו, מפני שלתשמיש הרי הבעל משועבד לה. מדבריו יוצא שלשון המשנה ״מליהנות לו״ כוללת תשמיש, אלא שאין הנדר חל לענין תשמיש כיון שהבעל משועבד לאשתו. אמנם לעיל
(סא, ב) למדנו שהמדיר את אשתו מתשמיש המיטה הנדר חל לשבוע לדעת בית הלל ולשבועים לדעת בית שמאי, אך שם מדובר באומר ׳יאסר הנאת תשמישך עלי׳, כלומר שאוסר את עצמו בהנאה מאשתו, ואין מאכילים לאדם דבר האסור לו, כמבואר לקמן בגמרא (עא, ב).
אולם התוספות (ד״ה המדיר) מסבירים שהלשון ״מליהנות לו״ משמעותה הנאת מזונות בלבד, והרא״ש בתוספותיו מסביר שבמזונות היא נהנית והוא אינו נהנה, מה שאין כן בתשמיש, ששניהם נהנים.
הרשב״א והר״ן (בחידושיו) מסבירים שמדובר כאן בכגון שמדירה בפירוש מנכסיו, והריטב״א מוסיף שאפשר שהיו עסוקים בענין נכסים, באופן שברור שכוונתו להדירה מנכסיו בלבד.
הב״ח (בהגהותיו על הרי״ף לא, ב אות ב) והקרבן נתנאל (אות ד) כותבים שיש הבדל להלכה בין השיטות, שלפי רש״י אם הדירה בעודה ארוסה בלשון זו - נאסרה הנאת תשמישו עליה, שהרי עדיין אינו משועבד לה, וגם לאחר הנישואין ממשיך הנדר לחול מפני שקיבלה זאת על עצמה, בעוד שלפי התוספות אינה נאסרת בהנאת תשמישו. הקרבן נתנאל מוכיח שאף הרא״ש סובר כרש״י, ומוסיף שכך נראית דעת הטור והשלחן ערוך שמביאים את ההלכה שלפנינו בין ההלכות העוסקות במדיר את אשתו מתשמיש.
הגמרא שואלת כיצד הנדר חל והרי הבעל משועבד לאשתו למזונות, ומתרצת שיש שלש אפשרויות להסבר המשנה.
האפשרות הראשונה היא שמדובר כשאומר לה ׳צאי מעשה ידיך במזונותיך׳, ומעשי ידיה מספיקים למזונותיה אך לא לדברים קטנים שהיתה רגילה בהם בבית אביה, וכל זמן שהיתה עם בעלה מחלה לו עליהם, ועתה כשהדיר אותה - חוזרת ותובעת אותם. התוספות (ד״ה והאידנא) מסבירים שעל דעת שידיר אותה לא מחלה לו, ועל כן יש לה זכות לחזור ולתבוע אותם, אולם כיון שבשעת הנדר לא היה משועבד לה - הנדר חל. הריטב״א והר״ן (על הרי״ף) מבארים שהנדר חל מפני שעיקר הטעם שאין הנדר חל על מזונותיה הוא שחכמים נתנו תוקף לשעבודה, וכאן שהיא עצמה מחלה העמידו את הדבר על דין תורה שהנדר מפקיע את השעבוד.
בפירושם השני כותבים התוספות, וכן מפרש הרא״ש (סי׳ ג), שהנדר חל גם ללא מחילה של האשה, כיון שמדובר בדברים שאף בני משפחתה אינם רגילים בהם, ורק אביה מתוך עושרו היה נותן לה. על כן כל זמן שהיא עם בעלה צריכה לחיות עמו ללא הדברים האלה, אך כשהדיר אותה - יש לה זכות לחזור ולקבלם, כיון שחוזרת לבית אביה. לפי הסבר זה כותב בעל אבני מילואים (סי׳ ע סק״א) שאם מחלה על דבר שחייב בו - לא תוכל לחזור ולתבעו.
הטור והשלחן ערוך פוסקים כהסבר זה של התוספות והרא״ש.
בעל הגהות אשרי מביא שמהרי״ח מסתפק האם כשמעשי ידיה מספיקים בשביל הדברים הקטנים - הנדר חל ולא יוציא, והש״ך (סק״ו) נוטה להכריע שהנדר אכן חל ולא יוציא.
האפשרות השניה להסבר המשנה היא שהדירה כשהיא ארוסה והגיע הזמן ולא נשאו. רש״י (ד״ה שהגיע) מסביר שהנדר חל כיון שחיוב המזונות בשלב זה הוא רק מדרבנן. התוספות (ד״ה שהגיע) מקשים עליו שאם כן יחול הנדר גם בנשואה, שגם מזונותיה מדרבנן. הריטב״א מוסיף שאין לפרש שהתירוץ הוא רק לפי הדעה שמזונות הנשואה מדאורייתא, מפני שמהסוגיה מוכח שהתירוץ הוא גם לפי רב הונא שסובר שמזונותיה מדרבנן.
התוספות עצמם מסבירים שמדובר כשהדיר אותה עוד לפני שהגיע הזמן, ולכן הנדר חל, אך לאחר שהגיע הזמן מעמידים לה פרנס, וכן מסבירים הר״י מיגאש (מובא ברמב״ן ובר״ן), הרשב״א, המאירי והר״ן. בפירוש שני כותבים התוספות שמדובר כשהדיר אותה לאחר שהגיע הזמן, כפירוש רש״י, והנדר חל כיון שכל זמן שלא נשאת לא נתנו חכמים לשעבודה תוקף חזק כל כך שיוכל למנוע את חלות הנדר, וכן מפרש הריטב״א.
הגמרא מציעה אפשרות שלישית לפיה מדובר כשהדירה בעודה ארוסה ונשאת, אך הגמרא דוחה זאת משום שאין לה שום זכות לתבוע מזונות לאחר שידעה מראש שהדירה מלהנות לו והסכימה להנשא לו.
הרי״ף והרא״ש מביאים רק את האפשרות הראשונה, ומסביר הר״ן שאת האפשרות השניה שמדובר כשהגיע הזמן ולא נשאו נראה שהגמרא עצמה אינה מקבלת ולכן מעלה אפשרות שלישית שמדובר בארוסה שנישאה, והטעם הוא שאין בה כדי להסביר מדוע מעמידים פרנס רק לשלושים יום. לפי דבריו יוצא שרק בתור פירוש למשנה האפשרות הזו נדחית, אך יוצאת ממנה הלכה שארוסה שהדירה הארוס והגיע הזמן ולא נשאת - חייב להעמיד לה פרנס אף ליותר משלושים יום.
הרמב״ם כותב את דין המשנה שהבעל שהדיר את אשתו מלהנות לו מעמיד לה פרנס לשלושים יום לצורך הדברים היתרים על מעשי ידיה, ואינו מזכיר כלום מתירוצי הגמרא. הר״ן מסביר שהרמב״ם סובר שקונמות מפקיעים מידי שעבוד ולא נתנו תוקף מיוחד לשעבוד האשה, והדיון בסוגייתנו הוא רק לפי הדעה בגמרא לעיל
(נט, ב) שקונמות אינם מפקיעים מידי שעבוד. כיוצא בזה כותב הרשב״א בהסברו השני שהמקשה שהקשה כיצד הנדר חל סובר שקונמות אינם כקדושת הגוף אלא כקדושת דמים, שאינה מפקיעה מידי שעבוד.
הלחם משנה מקשה על הסבר הר״ן מפסק הרמב״ם בפרק יד, ו שהנשבע שלא ישמש מטתו נשבע לשוא, מפני שהוא משועבד לה, הרי שנדרו אינו מפקיע את שעבוד. הוא מתרץ שרק שעבוד ממון יש בנדר כח להפקיע, אך לא שעבוד לתשמיש שאינו ניתן למחילה.
הטור והשלחן ערוך כותבים את דין המשנה על פי התירוץ הראשון של הגמרא שמדובר באומר ׳צאי מעשי ידיך במזונותיך׳, ועיין על כך בבירור הלכה לקמן קז, א ציון ה-ו.