(1) 
אהַדִּין עִמָּהּ ור׳ וְרַב אַמֵּי אָמַר הַדִּין עִמּוֹ.
אהַדִּין עִמָּהּ The halakha favors her; she may take the belongings. And Rav Ami said: The halakha favors him; he may retain the items and return their value.
אמר רבא קניה מיתנא אמר ליה נאנאי3 בריה דרב יוסף בריה דרבה4 לרב כהנא והאמר רבא אמר רב נחמן הלכה כרב יהודה אמר ליה מי לא מודה רב יהודה דמחוסר גוביאנא5 אילו מיגניב לאו יורשין חייבין לשלומי כיון דאילו מיגניב יורשים חייבין לשלומי6 ברשותייהו קאיי7 רבא לטעמיה דאמר8 הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד.
1. ליה: וכן כ״י נ . חסר ב-גכג .
2. לגברה: וכן גכג . דפוס קושטא : גברא . כ״י נ , דפוסים : ״לגברא״, וכן בה״ג. כ״י פרמה : ״לגבריתא?״.
3. נאנאי: כ״י נ : ״נינאי״.
4. דרבה: כ״י פרמה , דפוסים: ״דרבא״.
5. גוביאנא: דפוסים: גוביינא .
6. כיון דאילו... לשלומי: וכן גכג , כ״י נ . חסר בכ״י פרמה . דומות?
7. קאיי: דפוסים: קיימי .
8. דאמר: כ״י נ : ״דאמר רבא״.
איתמר המכנסת שום לבעלה היא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן, פי׳ שום נקרא כל נכסי נדוניות הנכתבים בכתובה והבעל מקבלן עליו בשומא, ואם גירשה וא״ל הבעל הילך דמיהן והיא אומרת כלי אני נוטל ואיני רוצה דמיהן הדין עם מי ר״י אומר הדין עמה, ר״א אומר הדין עמו ר״י הדין עמה משום שב״א דידה הוי כלומר אדעתא דהכי נתנן לה אבי׳ שתנשא בהם היא ויהי׳ כבוד לבי אבי׳ ולא ע״ד שתנשא אחרים בכלי׳ והלכך הדין נותן שתטול כלי׳:
המכנסת שום לבעלה בנכסי צאן ברזל והיו בהם כלים או תכשיטין ודברים המסויימים שקבלם עליו בשומא ידועה עד שאם יפחתו יפחתו לו ואם יותירו יותירו לו כדין נכסי צאן ברזל וכשמת או גירשה ובאה לגבות כתובתה היא רוצה ליטול את כליה והבעל או היורשים אומרין ליתן דמים שנישומו הדין עמה ולא מדין גמור אלא משום שבח בית אביה וכתבו גאוני הראשונים שכל שהם ראויים למלאכתם נוטלתם במה שנישומו אע״פ שפיחתו אבל אם הושבחו מחזרת השאר וראיה להם ממה שאמרו במשנתנו בעבדי צאן ברזל אם מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו ולא קתני אם פיחתו פיחתו לו אלמא דוקא מתו הא פחתו נוטלתם במה שנישומו וכן בכל נכסי צאן ברזל והדברים זרים שאם כן לקתה מדת הדין ומה ענין שבהותירו הותירו לו ובפיחתו לא פחתו לו ועוד שהרי במציעא פרק נשך (ב״מ ע׳:) אמרו אי דלא מקבל עליה אונסא וזילא צאן ברזל קרית ליה ואף גדולי הפוסקים דחו את דבריהם בראיה כתובה בהלכותיהם והילכך כשנוטלתם אינה נוטלתם במה שנישומו אלא כפי מה שהם שוים עכשו אם הוקרו הוקרו לבעל והיא מחזרת השאר ואם הוזלו או פיחתו נוטלתם במה ששוים עכשיו ומשלם את השאר בדמים ומאחר שכן יראה לי שאם היה הדבר בהפך ר״ל שהיא אומרת דמים אני נוטלת והוא אומר טלי כלים שבאו עמך הואיל והוא משלם הפחת הדין עמו שהרי מכל מקום הוא נותנם לה בתורת כסף או שוה כסף וגדולי הדורות כתבו הפך הדברים ר״ל שבידה ליטול דמים שלא נאמר ליטול כליה אלא מתקנתא דידה ושבח בית אביה ובאמת אף אני מודה בה כשהוא בא לומר מן הדין שתטול אותם הכלים מצד מה שבאו עמה אבל כל שהוא נותנם בתורת דמים הרשות בידו כמו שביארנו בראשון של קמא (ב״ק ט׳.):
הכניסה לו שני כלים באלף זוז ושבחו ועמדו על אלפים הואיל ומכל מקום שניהם נישומו לה בכתובתה נוטלת את שניהם ומחזרת דמי האחד ואין אומרין הואיל ונפרעה כתובתה באחד אין לה אצל האחר כלום אלא הואיל ושניהם נישומו לה כאחד נוטלת שניהם ומחזרת השאר והוא הדין שאם הוזלו נוטלתם והוא משלם את השאר כמו שביארנו:
כבר ביארנו במסכת כתובות (ס״ו.) במנהג הקדום שהיה מדרכם שהיו מתנים בשעת שדוכין שאף החתן יהא שם לכלה בשעת נשואין בגדים ותכשיטין שתהא משתמשת בהם וכמו שאמרו שם בפרק מציאת האשה תנא שומא דידיה ותנא שומא דידה ולא שתטלם היא בגוביינת כתובה אלא שתשתמש בהם לפניו ומכל מקום הן שום כלים שהכניסה לו הואיל ובידה לומר לזמן הגבוי כלי אני נוטלת הן שום שלו הואיל ולתשמישה נישומו אין הבעל יכול למכור ועל זו אמרו המכנסת שום לבעלה אם רצה הבעל למכור לא ימכור ולא עוד אלא אפילו הכניס לה שום משלו אם רצה הבעל למכור לא ימכור ואם מכר מכרו בטל מיד ואין אומרין תמתין עד זמן הגבוי שהרי שום שלו לתשמישה נישום ואינה יכולה להשתמש בשום שלה הואיל וברשותה לומר כלי אני נוטלת רוצה היא למחות שלא יהו ביד אחר ויאבדו ואע״פ שגדולי המחברים כתבו שאם מכר מטלטלין של נכסי צאן ברזל אע״פ שאינו רשאי מכרו קיים אין הדברים נראין מן הטעם שכתבנו ואע״פ שאיפשר שהם דקדקוה ממה שאמרו כאן לא ימכור ולא אמרו מכרו בטל הרי סמכו לה הבעל מוציא מיד הלקוחות ואף בתלמוד המערב שבפרק מציאת האשה (ירושלמי יבמות ו׳:ג׳) אמרו רוצה אשה לבלות כליה ולפחות חומש ר״ל שאם הביאה כלים באלף דינרים יכתבם בכתובה בשמונה מאות כמו שביארנו שם ואמרו עליה אמר ר׳ יוסה הדא אמרה אין אדם רשאי למכור כלי אשתו ולשון אין אדם רשאי ודאי מוכיח שאף בדיעבד אינו מכר ולא עוד אלא שאלמלא כן משום דאינו מוכר לכתחלה הואיל ובדיעבד הם מכורים לא תיקנו לפחות חומש אלא אף בדיעבד אינו מכור ולא עוד אלא שהמקח בטל מיד מן הטעם שכתבנו ואף בכתובות פרק נכסים (כתובות פ״א:) אמרו כל היכא דאמור לא תמכור אע״פ דזבין לא הוו זביניה זביני ואע״ג דהתם מסקנא לאו הכי היא מכל מקום הואיל ושנו כאן לא ימכור וסמכו הא דהבעל מוציא וכו׳ משמע דהמכר בטל מיד ומתוך שלא אמרו ליבטל אלא במכר הבעל ומצד שידה שולטת בהם אם בשום שלו מצד שלתשמישה נישומו אם בשום שלה מצד שרשאה לומר כלי אני נוטלת הייתי אומר שאם הסכימה דעת האשה בכך שיהא המכר קיים בא ולימד שאפילו מכרו שניהם לאיזה דבר ולא הזכירו פרנסה אלא שסתם הדברים אין בעל ואשתו נסכמים למכור כלי תשמיש אלא לצורך פרנסה זה היה מעשה לפני רבן שמעון בן גמליאל ואמר שהבעל מוציא מיד הלקוחות וכל שכן היא וכתבו בה גדולי הפוסקים שדבר זה לא נתברר ואין לעשות בה מעשה וודאי הדין עמהם שמאחר ששניהם מכרו היאך יבטל ובמטלטלין אין לומר בהם דין נחת רוח שהרי היא מפסדת לשעתה אלא שיש לפרש מכרו שניהם או זה או זה כלומר כשם שביארנו שאם מכר הוא היא מבטלתו מיד כך אם מכרה היא הבעל מבטל ופרנסה דנקט דוקא נקט ליה ומשום מכר דידה כלומר אפילו מכרתה לצורך פרנסה שהרי אף הוא נתחייב בה רשאי הוא לבטל את המכר מיד ונותן דמים:
כך נראה לי פירוש שמועה זו וכדי לבאר את כלה בשום של מטלטלין והוא עיקר הדברים לפי דעתי ולא נגעו בה מדין שומת קרקע כלל ובאמת אף בקרקע שהכניסה לו שום כגון שהביאה לו קרקע בנדונייתה ושמוהו באלף דינרים וכתב לה בכתובה שכל שהביאה לו בין בכסף וכו׳ ועם אותו קרקע פלוני שנישום בכך סך שומת הכל קבל עליו בכך וכך כו׳ יכולה היא לומר בשעת הגבוי קרקע שהבאתי אני נוטלת שדין שבח בית אב אף בקרקעות הוא כמו שהתבאר בכתובות פרק נכסים (כתובות ס״ט:) ואם אתה מפרש הכניס לה שום משלו בקרקע אתה מפרשו שהביאה לו כספים וכתב לה ששם כל מה שהביאה לו בכך וכך וכתב לה שדה פלוני שלו על אותה שומא ובשתיהן יש לך לדון שיכולה היא לומר קרקע פלוני אני נוטלת מה שאין כן בקבלת נכסי צאן ברזל סתם וכן אינו דומה לייחד לה שדה באפותיקי שאיפשר לסלקה במעות:
ומכל מקום לענין מכירה אם נפרש שמועה זו בקרקע ונאמר שהמכנסת שום לבעלה או שהכניס לה שום משלו אם רצה הבעל למכור לא ימכור יש לנו לומר שאם מכר מכור עד שעת הגבוי ואפילו הודתה היא במכירתו שמאחר שאין לה צד גוביינא בהם אלא לאחר מיתה או גירושין אם לא תודה איכא איבה לומר עיניה נתנה בגירושין ומיתה הא מכל מקום אינה מבטלתו מיד:
וגדולי המחברים כתבו שלא עשה כלום ור״ל שמבטלתו מיד ואף רשב״ג אמרה כן בתלמוד המערב שבפרק זה ה״א ומפני שאינה רוצה לחזר על בתי דינין אלא שחכמים חלקו עליו בה והלכה כרבים וכן כתבוה גדולי המגיהים ואם אתה רוצה לפרשה כן זו שאמרו מכרו שניהם שהבעל מוציא מיד הלקוחות הדברים מתמיהים ולמה יבטל הבעל תינח שתבטל היא בשעת הגבוי מדין נחת רוח הואיל ולקח מן האיש תחלה אבל אם אינה באה לגבוי בעל מיהא היאך מבטל או היאך מוציא ושמא זו היא שכתבו גדולי הפוסקים שאין עושין בה מעשה אם יפרשוה בקרקע אלא שרבים פירשוה בזה או זה ולא שבא ללמד שכשם שאם מכר הוא היא מוציאה בשעת הגבוי כך אם מכרה היא הוא מוציא מיד דלדידיה מיהא אין מקום לשעת גבוי שאז לא הוצרכה ומה ענין שתמכור היא בנכסי צאן ברזל אלא לעולם שמכר הוא ולשון מכרו שניהם ר״ל שמכר הוא לצורך שניהם והיינו דנקט פרנסה וקאמר דבעל מוציא כלומר כשם שאם מת הוא או גירשה היא מוציאה בשעת הגבוי כך אם מתה היא הוא מוציא מכחה שנעשה יורש שלה ויש אומרים שמתה היא לאו דוקא אלא מיד ומתה היא ריבותא נקט שאע״פ שכל הזכות נתרוקן לו הואיל ובשעת המכר לא היתה מכירה ודאית שהרי איפשר לה לטרוף אף הוא טורף מכחה אלא שזה דבר שאינו עומד על רגליו היא אינה מוציאה עד שעת הגבוי היאך יוציא הוא מכחה מיד ואף לכשתפרשה לאחר מיתה הדברים מתמיהים היאך יבטל הוא מה שמכר והוא שלו אחר שאין היא מבטלת ואם תאמר במכרה היא ושתוציא מיד הלקוחות כשימות או יגרש והלא לא אמרו שתוציא אלא שהבעל מוציא ועוד דבהא ודאי אינה יכולה לבטל לכשימות שעיקר מכירתה כך הוא ר״ל לכשימות בעלה או יגרש ומכל מקום יש מפרשים אותה אף במכרו שניהם ממש כגון לקח מן האיש ולקח מן האשה ואף הוא יכול להוציא מעתה שמאחר שנישומו לה הרי הן כשלה ונמצא שמכר דבר שאינו שלו והוה ליה כלקח מן האיש לבד ומקחו בטל מיד הואיל וקרקע של שומא הוא וכן הדין בכל אחד משלש שדות על הדרך שביארנו ענינם בשלישי של בתרא (ב״ב מ״ט:) ולא הוזכרה שעת גבוי אלא לקבלת נכסי צאן ברזל סתם וכמו שאמרו בכתובות פרק נכסים (כתובות פ״א:) אי בעי לזבוני מי לא מצי מזבין והביאו בה ראיה ממה שאמרו בפרק הנזקין (גיטין נ״ה:) לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל ונסמכה למה שאמרו שם לקח מסיקריקון מקחו בטל וכשם שבסיקריקון מקחו בטל לאלתר כך בזו לאלתר הואיל ומשלש שדות הוא כמו שביארנו שם לדעת קצת:
ומכאן נהגו בנרבונא בדורות הקדומים לכתוב בכתובה הוא נתן לה קרקע פלוני והיא הביאה לו בנדונייתה כדי שתוכל לטרוף מן הלקוחות אף בחיי בעלה ואמרו כאן שאף הבעל מבטל מכחה מיד ואף הם מביאים ראיה מפרק השולח (גיטין מ״א.) בשמועת העושה שדהו אפותיקי לבעל חוב ולכתובת אשה ר״ל סתם ומכרה גובה משאר נכסים כלומר שאין האפותיקי מפקיע דין אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין רשב״ג אומר כתובה מיהא אינה גובה משאר נכסים שאין דרכה של אשה לחזר אחר בתי דינין ותטול אפותיקי שלה ואע״ג דבההיא הלכה כרבנן התם משום דאפותיקי סתם מצי מסלק לה בזוזי אבל זו שהוא שדה הנישום הלכה כרשב״ג וכל שכן בכלים אלא שלדעת זה בייחד לה שדה שהוא אחד משלש שדות אתה מחזירה לדין שאר אפותיקי שגובה משאר נכסים ומכל מקום יש לפקפק בה שבתלמוד המערב (ירושלמי יבמות ז׳:א׳) מדמים מכירת עבדי צאן ברזל למכירת אפותיקי של כתובה וכמו שאמרו ר׳ יעקב בר אחא בעבדי צאן ברזל פליגין כו׳ עד שנשמע מן הדא העושה שדהו אפותיקי כו׳ ואם כן אף באפותיקי נקבע הלכה כרשב״ג וכההיא דגיטין או שלא לפסוק כאן כרשב״ג אלא שיש מפרשים זו של תלמוד המערב באפותיקי מפורש ובההוא ודאי הלכה כרשב״ג דאינו גובה משאר נכסים וכדאיתא בהדיא בתלמוד המערב בסוף שביעית (ירושלמי שביעית י׳:א׳) וכמו שכתבנוהו במסכת גיטין (מ״א.) וגדולי המפרשים פירשו במכרו שניהם שמכר אחד מהם בפני חברו ולא מיחה וקאמר שאם מכרה היא בפניו אע״פ שלא מיחה אפילו לפרנסה שהיא צורך שניהם אין שתיקתו כלום והבעל מוציא מן הלקוחות לאלתר אבל אם מכר הוא בפניה ולא מיחת אינה יכולה להוציא מיד הלקוחות אלא אם מטלטלין הם הלכו להם ואם קרקעות הם אע״פ שאילו מיחת לא ימכור אם שתקה לא תוציא עד שעת הגבוי והוא שבאשה אמרו אם רצה הבעל למכור לא ימכור ולא קתני שאם מכר האשה מוציאה מיד הלקוחות ובחברתה אמרו הבעל מוציא כו׳ וכבר האריכו בזה גדולי הראשונים בחבוריהם ואף אנו כתבנו מקצת דינין אלו בפרק השולח (גיטין מ״א.):
לפי דרכך למדת שלא אמרו בצאן ברזל שתהא האשה יכולה לומר שלי אני נוטלת אלא משום שבח בית אב מעתה אם קבל עליו אדם נכסים מחברו בצאן ברזל הרי הם ברשות מקבל לגמרי ואין הלה יכול לומר שלי אני נוטל מעתה כהן ששם פרה מישראל ר״ל שקבלה עליו בשעה ששכרה להחזירה לו כמו שהיא שוה עכשו ושמו עכשו אותו השום והרי היא עליו כנכסי צאן ברזל להיות פחתה עליו וכן שאם תתפטם יהא היותר שלו וכן אם שמה על עצמו לפטמה ליטול חצי הפטום ולהתחייב באחריות על שיוויה של עכשו הרי היא ברשות הכהן ויכול להאכילה כרשיני תרומה וישראל ששמה מכהן בדרכים אלו אינו מאכילה שהרי ברשות מקבל היא אחר שאחריותה עליו הן בכחשה הן בפחיתת דמיה והפך הדברים בשוכרה מחברו בלא שומא שאם ישראל שכרה מכהן יאכילנה כרשיני תרומה ואם כהן שכרה מישראל לא יאכילנה כרשיני תרומה שהרי ברשות בעלים היא ולא ברשות מקבל שהרי אינו חייב בכחשה או בפחיתת דמיה וכן שאם השביחה הכל לבעלים ואין השוכר חייב אלא באונסיה לפי הראוי ר״ל שוכר בגניבה ואבידה ושואל באונסין ומה שהוזכר כאן נהי דחייב באונסיה לרוחא דמילתא איתמר כלומר אפילו הוא שואל ולפי דרכך למדת שכל המקבל נכסים בצאן ברזל חייב בפחיתת דמים כמו שביארנו:
שמא תאמר אף כשישראל שכרה מכהן היאך מאכילה בתרומה אע״פ שהיא ברשות כהן והלא מכל מקום מזונותיה על השוכר ונמצא ישראל נהנה בתרומה פירשו גדולי הרבנים שמאחר שהוא יכול ליתנה לכל כהן שירצה הרי כהן זה מתוך שאין לבו בטוח עליה מן הסתם ניחא ליה שתהא בהמתו אוכלתם בריוח שסבור הוא שמאחר שהיא תרומה אין ישראל זה חס עליה ומאכילה הרבה ומתוך הנאה זו הרי הוא כנתנם לו ובשליחותו הוא מאכילתה ואע״פ שמכל מקום חובו הוא פורע בתרומה מן הסתם הוא מוחל לו את חובו בזה ויצא ידי נתינה שבתרומה קלה כזו הקלו בה שהרי אינה חיוב תורה וכן שאינה מאכל הרגיל לאדם אלא אם כן בשעה דחוקה ומכל מקום יש שפירשוה מתוך חששות אלו בשנפלו לו מבית אבי אמו כהן שיכול למוכרה או בתרומה שלו ואחר כך יתן לכהן כמה שלקח ממנה בזול או שלוקח תרומה מן השוק להאכילה לבהמתו של כהן ויש שפירשוה מתוך קושיא זו בשמזונותיה על הכהן ואין צורך בכך:
לפי דרכך למדת שישראל אסור להאכיל כרשיני תרומה לבהמתו ואע״ג דתרומה שריא בהנאה כדאמרינן (עירובין כ״ו:) מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה איפשר דהתם משום דלא מיכליא קרנא ואע״ג דאמרינן בפרק כל שעה (פסחים ל״ד.) אבא שאול גבל של בית רבי היה ומחמם לו חמין בחטין של תרומה טמאה אלמא דשריא בהנאה אע״ג דמיכליא קרנא פירשו גדולי הרבנים שהיתה התרומה של בית רבי שלקחוה מן הכהנים בזול והיה יכול ליהנות בה דרך ביעורה אחר שהיא טמאה והיא שלו והוא הדין לנפלה לו מבית אבי אמו כהן ובתוספות פירשו דהתם בשביל כהנים שהיו בבית רבי היו עושין כן והיה מותר אגבם אף לישראל וכמו שאמרו בתוספתא בבית מדרשו של רבי היו מדליקין בשמן שריפה של תרומה בשביל כהנים שהיו שם ואף ישראל משתמש עמהם לאורה וכמו שאמרו בבריתא באחרון של תרומות (תוספתא תרומות י׳:ט׳) שאם היה ישראל שותף עם הכהן בחנות כהן ממלא את הנר בשמן שריפה ומשתמש בו ישראל וכן אמרו שם שכהן שהיה בבית ישראל מדליק לו את הנר בשמן שריפה ואפילו עמד כהן והלך לו אין מחייבין אותו לכבותו עד שיכבה מאליו או שמא מה שאסרו בכרשינין משום דהנאת אכילה שאני דודאי אסירא הא לכהן מותר להאכיל לבהמתו כרשני תרומה וכמו שאמרו בספרי ילידי ביתו יאכלו ולא בהמתו יכול אף בכרשנין כן תלמוד לומר בלחמו בלחמו אינה אוכלת אבל אוכלת היא בכרשני תרומה וקרא ודאי אסמכתא בעלמא הוא שהרי ירק אין תרומתו אלא מדברי סופרים ולמדת שהכרשנין תרומה נוהגת בהן וטעם הדבר הואיל ובני אדם אוכלין אותן בשני רעבון כמו שיתבאר במקומו:
עבדי צאן ברזל יוצאין בשן ועין אם חסרם האיש אבל לא אם חסרתם האשה שהרי אינם ברשותה אבל עבדי מלוג אין יוצאין בראשי איברים לא לאיש ולא לאשה לא לאיש שהרי אין לו בהם אלא פירות ולא לאשה שאינם מיוחדים לה:
אע״פ שביארנו שהאשה נוטלת כליה משום שבח בית אביה מכל מקום אם הם דברים הראויים לתכריכי המת ופירסום היורשים על המת קנאם המת ויקברו עמו ואע״פ שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו וזה של אשה הוא אחר שיכולה לומר שלי אני נוטלת אינו כן שהרי מכל מקום באחריות היורשין עומדת ואם נגנבה או נאבדה או פיחתה עליהם לשלם ומעתה אין לאשה עליהם אלא שעבוד והקדש מפקיע מידי שעבוד והרי תכריכי המת כהקדש הוא שהרי אסורין בהנאה כהקדש כדילפינן בסנהדרין (מ״ז:) שם שם מעגלה ערופה והילכך קנאו המת והם משלמין לה את דמיהם וכן הדין בעבדי צאן ברזל אם שחררום שהקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד כמו שביארנו ענינם בקמא פרק החובל (ב״ק צ׳.):
המשנה השניה והכונה בה בענין החלק הראשון גם כן והוא שאמר בת ישראל שנשאת לכהן והכניסה לו בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל הרי אלו יאכלו בת כהן שנשאת לישראל והכניסה לו בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל הרי אלו לא יאכלו מבואר לר״ם:
אמר המאירי בת ישראל שנשאת לכהן והכניסה בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל הרי אלו יאכלו בתרומה שמאחר שהיא אוכלת כל עבדיה אוכלין שכך דרשו וכהן כי יקנה נפש קנין כספו אף קנין כספו של קנוי יאכל בתרומה הואיל והקנין אוכל ובת כהן לישראל הואיל והיא אינה אוכלת כדכתיב ובת כהן כי תהיה לאיש זר אף עבדיה אין אוכלין וזו לא הוצרכה אלא דאגב רישא נקטה:
זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:
הדין עמה, ותיטול את הכלים עצמם, ור׳ אמי אמר: הדין עמו ויכול להחזיק בכלים ולשלם בעבורם.
The halakha favors her; she may take the belongings. And Rav Ami said: The halakha favors him; he may retain the items and return their value.
הכל
(2) רַב יְהוּדָה אָמַר הַדִּין עִמָּהּ מִשּׁוּם שֶׁבַח בֵּית אָבִיהָ דִּידַהּ הָוֵי ר׳ רַבִּי אַמֵּי אָמַר הַדִּין עִמּוֹ כֵּיוָן דְּאָמַר מָר אִם מֵתוּ מֵתוּ לוֹ וְאִם הוֹתִירוּ הוֹתִירוּ לוֹ הוֹאִיל וְחַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן יֹאכֵלוּ אָמַר רַב סָפְרָא מִי קָתָנֵי וְהֵן שֶׁלּוֹ הוֹאִיל וְחַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן קָתָנֵי וּלְעוֹלָם לָאו דִּידֵיהּ נִינְהוּ.
The Gemara explains that Rav Yehuda said that the halakha favors her because they are the assets of her paternal family, whose prestige will suffer if they aren’t returned. Therefore, they are hers. Rabbi Ami said that the halakha favors him, since the Master said in the mishna, with regard to guaranteed property: If they die, their death is his loss, and if they increase in value, their increase is his gain. Since he bears financial responsibility for their loss, they partake of teruma. Apparently, the slaves belong to the husband. Therefore, he is obligated to return only their monetary value. Rav Safra said in rejection of Rabbi Ami’s reasoning: Does the mishna teach that they are his? It teaches only that he bears financial responsibility for their loss, but actually they are not his.
The Gemara explains that Rav Yehuda said that the halakha favors her because they are the assets of her paternal family, whose prestige will suffer if they aren’t returned. Therefore, they are hers. Rabbi Ami said that the halakha favors him, since the Master said in the mishna, with regard to guaranteed property: If they die, their death is his loss, and if they increase in value, their increase is his gain. Since he bears financial responsibility for their loss, they partake of teruma. Apparently, the slaves belong to the husband. Therefore, he is obligated to return only their monetary value. Rav Safra said in rejection of Rabbi Ami’s reasoning: Does the mishna teach that they are his? It teaches only that he bears financial responsibility for their loss, but actually they are not his.
וקאמר רב יהודה דמשום דשבח בית אביה הדין עמה ונוטלתן. והוא שאין שוין בשעת גבייה אלא בשומא שקיבלו עליו, אבל אם השביחו ושוין יותר (ו)חייבת ליתן לבעל מה ששוין יותר ונוטלתן. כדאמרינן במסקנא אמר רב יהודה אם הכניסה לו שני כלים באלף זוז ושבחו ועמדו על ב׳ אלפים אחד נוטלתו בכתובה, כלומר באלף זוז הכתובין בכתובה, והאחד נותנת דמים אלף זוז ונוטל[תו] משום שבח בית אביה. דשבח הוא לה כשחוזרת לבית אביה כי נתארמלה או נתגרשה שמביאה עמה מה שנתן לה אביה. ומתוך כך יקפוץ אדם ויתן לבתו יותר כדאמרינן נמי (כתובות נב ע״ב) (וכי) [גבי] כתובת בנין דכרין.
הואיל וחייב באחריותן יאכלו והיינו דלא כרב יהודה – ותימה דהא כרב יהודה מצי שפיר אתיא דרב יהודה נמי מודה שהם ברשותו של בעל קודם שיגרשנה ומ״ה אכלי בתרומה וי״ל דלרב יהודה כיון דאחר מיתה וגירושין יהיו שלה דקאמר הדין עמה וגם מחיים קאמר רב יהודה לקמן אם רצה הבעל למכור לאו כדידיה דמו ולא היה להם לאכול בתרומה דאין גופן קנוי לו:
א) וה״ר משה תירץ דכל הנאות של תרומה מותרו׳ לישראל רק להאכיל לבהמתו משום דהוי אב כלל נפש כדדרשינן על כל נפשות מת לא יבא שומע אני אפילו נפש בהמה כשהוא אומר לאביו ולאמו וכו׳ משמע דבהמה הויא בכלל נפש ולהכי אמרי׳ הכא דהיכא שהפרה של ישראל אין להאכילה תרומה כדכתיב וכהן כי יקנה נפש קנין כספו דבעינן שהנפש יהיה קנין כספו כשאוכל בתרומה:
שבח בית אביה. הוה כשמראה מה ש...נה לה אביה. יאכלו. והואיל ואכלי דידיה נינהו. והתנן. פרק בתרא דתר[ומ]ות1. כרשינים. עיקרם למאכל בהמה, דאי עיקרם לאדם היה אסור ליתנם לב[ה]מה משום [הפסד] תרומה. ומיהו לאדם נמי חזו, שאין תרומה ומעשר נוהגים אלא במידי דחזי לאדם, כדמוכח בריש כלל גדול2. יאכילנה. אעפ״י שמזונותיה עליו, דקנין כספו דכהן הוא. וליכא משום גזל השבט, דניחא ליה לכהן בעל פרה דליתבינהו לה ולהוי כאילו הגיעה התרומה לידו, כי היכי דניתוב לה לבהמה בהעדפה. לא יאכילנה. דלאו קנין כספו דכהן, ואכילת תרומה בקנין כספו תלא רחמנא. ואפי׳ אכילה דבהמה, דבכלל כי יקנה נפש היא, כדתניא בתורת כהנים בפרשת אמור אל הכהנים3 ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו, בלחמו הם אוכלים ואין הבהמה אוכלת, יכול לא תאכל בכרשינין ת״ל נפש. והוי יודע דשאר הנאות מותרות מן התורה, כדמוכח בריש כל שעה4 מתרומותיכם, שלכם תהא, וכדתנן5 מערבין לישראל בתרומה. ויש הנאות אחרות, כגון שישראל מכלה התרומה להנאתו, שאסורה מדרבנן, כדתנן התם6 מדליקין שמן שריפה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמבואות האפלים. ומוקים לה בירוש׳7 אפילו שלא ברשות כהן. וסופא דמתני׳ ועל גבי החולים ברשות כהן, הא שלא ברשות כהן [לא]. וטעמ׳ דרישא משום דהוי צורך רבים לא גזור רבנן. ובירוש׳8 בת ישראל שנכנסה [להדליק] מכהנת טובלת פתילה בשמן ומדלקת. משום דהנאה פורתא היא, ולא גזור רבנן. ומותיב דשוכר חיב באחריות הבהמה, ואפי׳ הכי כששכר כהן בהמת ישראל אינו מאכיל. אלא ודאי טעמא דמתני׳ דשלו הם. ומשני דשוכר אינו חיב באחריות, דנהי דחיב בגניבה ואבידה, מי חיב בשאר אונסין, ומי חיב אם נכחשה או הוזלו דמיה, כי הא דאמרי׳ שהבעל חיב בכל אלו. והכי גרסי׳ ותסברא נהי דמחיב בגניבה ואבדה באונסין ובכחישה ובתורת דמיה מי מחיב.
1. פי״א מ״ט.
2. שבת סח, א.
3. פרשה ה ה״ו.
4. פסחים כג, א.
5. עירובין כו, ב.
6. תרומות פי״א מ״י.
7. תרומות פי״א ה״ז.
8. שם.
הואיל וחייב באחריות׳ יאכלו – פי׳ דכיון דחייב באחריותם כדידי׳ חשיב שאלמלא כן לא היו אוכלים.
אמר רב פפי (בנסחי דידן רב ספרא) מי קתני הרי אלו הן שלו – פי׳ שתשמע מינה שהן חשובי׳ שלו הואיל וחייב באחריותן קתני לאו למימרא דסבר רב פפי דמשום חיוב אחריות בעלמא מאכילם ואע״ג דלא הוו קנינו ושלו דהא ודאי ליכא למימר שהרי הכתוב אומר קנין כספו אלא כך י״ל דלגבי אכילת תרומה בקנין כל דהו דחיוב אחריות זה סגי להיות קנינו ולאו דלהוו שלו לכל דבר. ופריך וכל היכא דחייב באחריות אוכלי בתרומה והתנן וכו׳ דקס״ד אלו דרב פפי דבכל חיוב אחריו׳ חשיבי כשלו לענין תרומה ואע״ג שאינא שלו לשאר דברים ולהכי פריך ליה מאחריות דעלמא ומשום חיוב אחריות אינו מאכיל.
כששכר – פרה מישראל אלא ודאי טעמא דהכא משום דנכסי צאן ברזל כדידיה חשיבי בין לתרומה בין לשאר דברים וכנכסי מלוג שהוא מאכיל ואע״ג שאינה שלו בבת ישראל לכהן או משום קנינו שקנה קנין או משום דזכות שיש לו בנכסי מלוג עדיף מאחריות דהכא.
ומפרשים: רב יהודה אמר כי הדין עמה — משום שבח בית אביה. שכיון שהם שייכים למשפחתה, זלזול הוא בכבודם שיהיו ברשות אחר, ולכן דידה הוי [שלה הם]. ר׳ אמי אמר: הדין עמו, כיון שאמר מר [החכם] במשנתנו: על עבדים שהכניסה לו כנכסי צאן ברזל שאם מתו — מתו לו, ואם הותירו — הותירו לו, הואיל וחייב באחריותן — יאכלו בתרומה, משמע שגופם נחשב קנוי לו, ומכאן מובן שקנין הבעל בנכסי צאן ברזל הוא קנין גופם של הדברים ולא ערכם בלבד, ולכן אינו חייב להחזיר לאשה אלא דמים. אמר רב ספרא: מי קתני [האם שנה] במשנה ״והן שלו״? הלא רק ״הואיל וחייב באחריותן״ קתני [שנה], ולעולם באמת לאו דידיה נינהו [לא שלו הם].
The Gemara explains that Rav Yehuda said that the halakha favors her because they are the assets of her paternal family, whose prestige will suffer if they aren’t returned. Therefore, they are hers. Rabbi Ami said that the halakha favors him, since the Master said in the mishna, with regard to guaranteed property: If they die, their death is his loss, and if they increase in value, their increase is his gain. Since he bears financial responsibility for their loss, they partake of teruma. Apparently, the slaves belong to the husband. Therefore, he is obligated to return only their monetary value. Rav Safra said in rejection of Rabbi Ami’s reasoning: Does the mishna teach that they are his? It teaches only that he bears financial responsibility for their loss, but actually they are not his.
הכל
(3) וְכׇל הֵיכָא דְּחַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן אָכְלִי בִּתְרוּמָה וְהָתְנַן ביִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׂכַר פָּרָה מִכֹּהֵן הֲרֵי זֶה יַאֲכִילֶנָּה כַּרְשִׁינֵּי תְרוּמָה כֹּהֵן שֶׁשָּׂכַר פָּרָה מִיִּשְׂרָאֵל אע״פ אַף עַל פִּי שֶׁמְּזוֹנוֹתֶיהָ עָלָיו לָא יַאֲכִילֶנָּה כַּרְשִׁינֵּי תְרוּמָה.
The Gemara asks: And do they partake of teruma wherever he bears financial responsibility for their loss, even if they are not his actual possession? But didn’t we learn in a mishna (Terumot 11:9): An Israelite who rented a cow from a priest may feed it vetches [karshinin] of teruma, since the animal belongs to a priest? With regard to a priest who rented a cow from an Israelite, although its feed is incumbent upon him, he may not feed it vetches of teruma, as it does not belong to him. This indicates that the requirement for enabling an acquisition to eat teruma is possession, not responsibility.
The Gemara asks: And do they partake of teruma wherever he bears financial responsibility for their loss, even if they are not his actual possession? But didn’t we learn in a mishna (Terumot 11:9): An Israelite who rented a cow from a priest may feed it vetches [karshinin] of teruma, since the animal belongs to a priest? With regard to a priest who rented a cow from an Israelite, although its feed is incumbent upon him, he may not feed it vetches of teruma, as it does not belong to him. This indicates that the requirement for enabling an acquisition to eat teruma is possession, not responsibility.
כרשיני תרומה – אר״י דעיקרם קיימי למאכל בהמה דאם היו עיקרם לאדם היה אסור ליתנם לבהמה משום הפסד תרומה ומ״מ חזו לאדם דאי לא חזו כלל לאדם פטורין מתרומה ומעשר כדאמר בריש כלל גדול (שבת דף סח. ושם).
לא יאכילנה כרשיני תרומה – והא דתנן (עירובין דף כו:) מערבין לישראל בתרומה דשרי בהנאה אר״ת דהיינו דוקא הנאה שאין של כילוי אבל הנאה של כילוי כגון להאכיל לבהמתו אסור וכן להדליקה ולהסיקה תחת תבשילו כדתנן במסכת תרומות (משנה תרומות י״א:י׳) מדליקין בשמן של תרומה במבואות האפילות ע״ג כהן ברשות כהן פי׳ כשיש שם כהן שצריך לאותה אורה דנר לאחד נר למאה אבל לא ברשות ישראל והא דאמר בכל שעה (פסחים דף לד.) אבא שאול גבל של בית רבי הוה והיה מחמם חמין בשמן של תרומה שנטמאה אמר ר״ת דהיינו לכהנים שבבית רבי וטעמא דלא אסור אלא הנאה של כילוי מפרש ר״י משום דדרשינן בפ׳ במה מדליקין (שבת דף כו. ושם) גבי אין מדליקין בטבל טמא את משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה טמאה ואחת תרומה טהורה מה תרומה טהורה אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך פירוש עיקר הנאתה דהיינו אכילה אף תרומה טמאה אין לך בה עיקר הנאה דהיינו הדלקה אלא משעת הרמה ואילך ומהכא יליף דאין מדליקין בטבל טמא ובטבל טהור נמי משמע גבי עובדא דרבי פנחס בן יאיר (חולין דף ז.) דאסור הנאה של כלוי היינו משום דהדר ילפינן תרומה טהורה מטמאה ולא כמו שפירש שם בקונטרס דכ״ש בטבל טהור דכל שכן לא הוי דטהור מטמא הוא דילפינן וכי היכי דילפינן לאסור טבל בהנאה של כילוי הכי נמי ילפינן לאסור זו בתרומה דמשעת הרמה לא הותרה אלא לכהנים ולא לישראל.
ישראל ששכר פרה מכהן שמאכילה כרשיני תרומה אע״פ שמזונותיה עליו – אר״י היינו משום דבהמה האוכלת היא קנין כספו של כהן וישראל אין נהנה אלא הדמים והרי הוא כמוכר תרומה לכהן והדמים שלו אבל כהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה דלאו קנין כספו דכהן הוא דשכירות לא קניא.
וכל היכא דחייב באחריותן אוכלין בתרומה והתנן כהן ששכר פרה מישראל אף על פי שחייב במזונותיה לא יאכילנה כרשיני תרומה. אלמא לא תאכל בתרומה אלא דידיה ממש אלמא [בכת״י: אלא] מדאכלי עבדי צאן ברזל שמע מינה דשלו הן ממש. תמיהא לי וכי לא אכלי בתרומה אלא עבדיו ממש שגופן שלו. והא תנן בת ישראל לכהן והכניסה לו בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל יאכלו ועבדי מלוג לאו שלו הן. וניחא לי דמעבדי צאן ברזל דאלמנה וגרושה בלחוד הוא דקא מייתי ראיה, דמהתם ודאי איכא למשמע דשלו ממש הן, דהא עבדי מלוג דגופן שלה אף על גב דמעשה ידיהן לבעל והוא חייב במזונותיהן אינן אוכלין, ואפילו הכי עבדי צאן ברזל אוכלין, אלמא שלו גמורין הן, דאי שלה כיון דאיהי לא אכלה אינהו לא אכלה. ואף על גב דבעל חייב באחריותן וחייב במזונותיהן, דהא כהן ששכר פרה מישראל כיון דפרה של זרה היא אף היא אינה אוכלת, ואף על פי שכהן חייב במזונותיה ובאחריותה כנ״ל.
תוס׳ בד״ה עבדי צאן ברזל יוצאין בשן ועין כו׳ דתרומה ושן ועין ענין אחד הוא כו׳ עכ״ל אין להקשות דהא בנכסי מלוג תרומה ושן ועין לאו ענין אחד הוא דהא אין יוצאין בשן ועין לאיש ובתרומה אוכלים די״ל דלא קאמרי דתרומה ושן ועין א׳ הוא אלא לענין דחשיב קנין כספו והיינו כדפרש״י במתני׳ דאי הוה הא דקנין פירות כקנין הגוף דמי חשיב כקנין כספו לענין תרומה הוי נמי חשיב כקנין כספו לצאת בשן ועין והא דאוכלין בתרומה אינו אלא משום קנינו שקנה קנין דמרבינן ליה לעיל מיתורא דאוכלין בתרומה משא״כ בשן ועין דליכא יתורא לרבות ביה קנינו שקנה קנין שיצא בשן ועין אך קשה לי לתירוצו דהר״ש ברבי חיים שכתב דדייק מאבל לא לאשה כו׳ אלא לאחר מיתה קאמר דאין יוצאין לאשה משום דהדין עמו עכ״ל דמשמע לרב יהודה דקאמר דהדין עמה יוצאין בשן ועין לאשה דברשותה קאי נכסי צאן ברזל לאחר מיתת הבעל וא״כ לקמן במתני׳ דתנן בת ישראל שניסת לכהן ומת והניחה מעוברת לא יאכלו עבדיה בתרומה אמאי דכיון דברשותה קאי נכסי צאן ברזל והיא אוכלת יאכלו נמי העבדים בשבילה וי״ל דודאי לאחר מיתת הבעל ברשותייהו דיתמי (א) וברשותה הוו נכסי צאן ברזל דכיון דמחוסר גוביינא הוא הוה ברשותייהו דיתמי כדאמרינן גבי איצטלא דפרסוה יתמי אמיתנא דהקדש מפקיע שיעבודא אפילו לרב יהודה כיון דמחוסר גוביינא וה״נ הכא השיחרור מפקיע שיעבודא ומיהו ברשותה נמי הוו לרב יהודה כדפירש הר״ש דכיון דהדין עמה יוצאין לה בשן ועין והשתא לענין תרומה כיון דברשות תרוייהו קיימי נכסי צאן ברזל וברשות יתמי נמי הוו אית לן למימר דלא יאכלו בתרומה משום דיש גם לעובר חלק בו והעובר פוסל ודו״ק:
ושואלים: וכל היכא [היכן] שחייב באחריותן של קנייניו אכלי [אוכלים הם] בתרומה ואין צורך בקנין גופם ממש? והתנן [והרי שנינו במשנה]: ישראל ששכר פרה מכהן שתעבוד אצלו — הרי זה יאכילנה כרשיני תרומה, שהם מאכל בהמה שמפרישים מהם לעתים תרומה, וכיון שבהמת כהן אוכלת בתרומה — רשאי השוכר להאכיל את הבהמה הזו כרשיני תרומה. ואילו כהן ששכר פרה מישראל, אף על פי שמזונותיה עליו — לא יאכילנה כרשיני תרומה, לפי שאינה שלו. והרי הכהן השוכר יש לו אחריות על הבהמה ששכר, ובכל זאת אינו מאכיל אותה תרומה!
The Gemara asks: And do they partake of teruma wherever he bears financial responsibility for their loss, even if they are not his actual possession? But didn’t we learn in a mishna (Terumot 11:9): An Israelite who rented a cow from a priest may feed it vetches [karshinin] of teruma, since the animal belongs to a priest? With regard to a priest who rented a cow from an Israelite, although its feed is incumbent upon him, he may not feed it vetches of teruma, as it does not belong to him. This indicates that the requirement for enabling an acquisition to eat teruma is possession, not responsibility.
הכל
(4) וְתִסְבְּרָא נְהִי נָמֵי דִּמְחַיֵּיב בִּגְנֵבָה וַאֲבֵדָה בְּאוֹנְסֶיהָ בְּכַחְשָׁהּ וּבְנִפְחַת דָּמֶיהָ מִי מִיחַיַּיב הָא לָא דָּמְיָא אֶלָּא לְסֵיפָא גיִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׁם פָּרָה מִכֹּהֵן לָא יַאֲכִילֶנָּה כַּרְשִׁינֵּי תְרוּמָה אֲבָל כֹּהֵן שֶׁשָּׁם פָּרָה מִיִּשְׂרָאֵל יַאֲכִילֶנָּה כַּרְשִׁינֵּי תְרוּמָה.
The Gemara rejects this proof: And how can you understand that the case of the rented cow is parallel to the case of guaranteed property? Though the renter is indeed liable for theft and loss, is he liable for unavoidable accidents, for emaciation, i.e., the cow became thinner or weaker for any reason, or for any other decrease in its value? Certainly he is not. In fact, the case of guaranteed property is similar only to the latter clause of that mishna: In the case of an Israelite who appraised a cow upon renting it from a priest under an arrangement where he guaranteed its value to the owner, he may not feed it vetches of teruma, as it is considered his own. However, a priest who appraised a cow upon renting it from an Israelite may feed it vetches of teruma. This indicates that guaranteed property is considered the acquisition of its recipient with regard to enabling it to eat teruma.
The Gemara rejects this proof: And how can you understand that the case of the rented cow is parallel to the case of guaranteed property? Though the renter is indeed liable for theft and loss, is he liable for unavoidable accidents, for emaciation, i.e., the cow became thinner or weaker for any reason, or for any other decrease in its value? Certainly he is not. In fact, the case of guaranteed property is similar only to the latter clause of that mishna: In the case of an Israelite who appraised a cow upon renting it from a priest under an arrangement where he guaranteed its value to the owner, he may not feed it vetches of teruma, as it is considered his own. However, a priest who appraised a cow upon renting it from an Israelite may feed it vetches of teruma. This indicates that guaranteed property is considered the acquisition of its recipient with regard to enabling it to eat teruma.
ה״ג: ותסברא נהי נמי דחייב בגנבה ואבדה באונסיה ובכחשה ובנפחת דמיה מי מיחייב – שוכר פטור מן האונסין וכן אם כחשה ואם הוזל דמיה.
הא – מתניתין לא דמיא אלא לסיפא.
אבל כהן ששם פרה מישראל – בדמים כששכרה הימנו שמאה לו והתנה עמו להחזירה לו בדמים הללו שאם תכחש או תאנס או יוזלו פרות בעולם יתן הדמים.
יאכילנה כרשיני תרומה – הואיל וקבלה באחריותו ואף על פי שחוזרת בעיניה אם לא יפחתו דמיה כל כמה דלא הדרה דידיה הוא. וגבי עבדים נמי אע״ג דהדרי בעינייהו כיון דלענין יוקרא וזולא קיימי ברשותיה אכלי.
דמחייב בגניבה ואבדה כו׳ – כאן משמע דהלכתא כמ״ד דשוכר כנושא שכר דמי בהאומנים (ב״מ דף פ:) וכן הלכה כדמשמע בריש המפקיד (שם דף לו.) גבי שוכר ושואל פעמים ששניהם באשם כו׳ ובפרק השואל (שם דף צז.) גבי ההוא דאגר כודני לבי חוזאי.
אבל כהן ששם פרה מישראל – פירש בקונטרס כששכרה הימנו התנה להחזיר לו דמים אלו אם תכחש או תאנס או יוזלו הפרות ואר״י דאסור לעשות כן משום ריבית כדמוכח בפרק איזהו נשך (שם דף סד.) אלא איירי בשואל.
ה״ג בכולהו נוסחי:א נהי נמי דמחייב באונסיה בכחישה ובפחיתת דמיה מי מחייב. ואע״ג דשוכר לא מיחייב אלא אי כשומר שכר אי כשומר חנם, קים להו לרבנן דה״ה לכהן ששאל פרה מישראל, שאע״פ שמזונותיה עליו לא יאכילנה כרשיני תרומה, ומשום הכי לא נחית למימר גנבה ואבדה או פשיעה ומתרץ לשואל. אבל רש״י ז״לב גריס, נהי נמי דמיחייב בגניבה ואבדה באונסין ובכחישה ובפחיתת דמיה מי מיחייב. ולאו דוקאג. וקא דייק רבינו יצחק ז״לד מיהא ש״מה, דלגבי צאן ברזל מיחייב ואפילו בכחישה וביתרות דמים. וכן תני׳ בתוספתאו, ואלו הן עבדי צאן ברזל אם פחתו אםז הותירו הרי הן שלו. ובודאי דליכא ספיקא בהא, מדקרי להו צאן ברזל, כדאמרינן בפרק איזהו נשךח ובבכורותט, אי דלא קביל אונסא וזילא צאן ברזל קרית ליה. אלמא לית להו לעולם האי שמא, אלא כשהן כברזל שקבל עלי׳ אונסא וזילא, כ״ש פחיתות עצמן, אע״פ שעושין מעין מלאכתן הראשונה. והתם בתוספתאי תני, הכניסתן בדמים נוטלתן בדמים ילדים נוטלתן נערים נערים נוטלתן זקנים. ופי׳, שאם שמאן בדמים, פחתו או שהזקינו, שמין אותן בדמים ונוטלתן ומשלם הפחת, אבל אם לא שמאתן אלא שהכניסה לו העבדים וקבל אחריותן עליו, אם היו ילדים וגדלו או הזקינו, נוטלתן כשהן גדולים וזקנים, שעל מנת כן קבלכ, ושמא זהו מה שסברו ראשונים ז״לל.
א. כ״ה גירסת הרי״ף כב א (בדפי הרי״ף), וכן הובאה גירסא זו בתוס׳ הרא״ש, ברשב״א בריטב״א ובנמוק״י ובמאירי.
ב. ד״ה ה״ג ותסברא.
ג. נראה דכונת רבינו, דאפילו אם היה שואל לא היה חייב בכחישה ובפחיתת דמיה, ועיין בריטב״א. או דכונתו לומר דשוכר פליגי בה ר״י ור״מ אי כש״ש או כש״ח ולכן כתב לאו דוקא, וכמו שהעירו על כך התוס׳ ד״ה דמיחייב, ועיין ברשב״א.
ד. הרי״ף שם.
ה. בכי״ב מיהא שמעינן.
ו. פ״ט ה״א.
ז. לפנינו: או.
ח. בבא מציעא ע ב.
ט. טז ב.
י. פ״ט ה״א.
כ. דעת רבינו בביאור התוספתא, דאם שם בדמים משלם הפחת, ואם קיבל אחריות בלבד משלם רק אם אינם משמשים מעין מלאכתן, וכ״כ הריטב״א. אך הרשב״א פירש הסיפא של הברייתא דאם לא שמאן בדמים הוי נכסי מלוג ופחתו לה. וכ״כ הרשב״א לעיל ע״א בד״ה ואלו הן נכסי צ״ב, בביאור תוספתא זו. ועיי״ש שכתב שדעתו כהרמב״ם פט״ז אישות ה״א דאם קיבל אחריות הוי נצ״ב. ועיין בטור אה״ע סי׳ פ״ה בשם רבינו אפרים, ובב״י שם שכ״ה דעת הרמב״ם, וכ״פ בש״ע שם ס״ג, דנכסי צ״ב הוי או כששמאן או כשקיבל אחריות, ועי״ש בביאור הגר״א ס״ק ח. ושיטת בעה״ט דאם כתבן בכתובה חייב באחריותן. ובדעת רבינו מצאנו שיטה חדשה, דאם שמאן חייב באחריותן, ואם קיבל אחריות חייב רק כשמתו לגמרי.
ל. כונת רבינו לשיטת הרבוותא שהביא הרי״ף, שאם עושים מעין מלאכתן אינו חייב בכחישתן. והוא שיטת הר״ח המובא ברשב״א ובריטב״א, ועיין בריטב״א ובנמוק״י שכתבו דפשטא דתוספתא כשיטת הר״ח. ומדברי רבינו משמע שר״ל שהר״ח איירי כאשר קיבל אחריות ולא שמאן בדמים, אבל כאשר שמאן בדמים גם הר״ח יודה להרי״ף דמשלם כחישתן.
הגרש״י ז״ל נהי נמי דמחייב בגנבה ואבדה באונסין ובכחישה ובפחיתת דמיה מי מיחייב. אבל בנוסחי דוקאני עתיקי גרסי נהי נמי דמחייב באונסיה בכחישה ובפחיתות דמיה מי מחייב (וכן הוא גירסת הרי״ף) ואף על גב דשוכר לא מיחייב אלא או כשומר חנם או כשומר שכר (ב״מ פ:) הכא לא נחית לשוכר בלבד אלא אפילו לשואל ולומר דליכא לדמויי דין שומרים לנכסי צאן ברזל, דאפילו שואל שהוא הגדול שבשומרים לא מיחייב אלא באונסין ולא בכחישה ובפחיתות דמים, הלכך לאו דידיה היא ואין כהן מאכיל אותה כרשיני תרומה, דהכי קים להו לרבנן דהוא הדין לשואל. ומהכא דייק רבינו אלפסי ז״ל לנכסי צאן ברזל שהבעל חייב אפילו בכחישה ובפחיתות דמים. ובודאי הכי משמע דיתרות דמים לבעל וכדתנן אם הותירו הותירו לו. ואמרינן נמי בסמוך (יבמות סז.) בהכניסה לו שני כלים באלף זוז והשביחו ועמדו באלפים אחד נוטלת משום כתובתה והשני נותנת דמים ונוטלתו. וכיון שכן הדין נותן שיהא באחריותו לפחיתות דמים. ועוד דלהכי קרינן לזו צאן ברזל לפי שהן באחריותו לגמרי וכדאיתא בפרק איזהו נשך (ב״מ ע:) ואיתא נמי בבכורות (בכורות טז:) אי דלא קביל עליה אונסא וזולא צאן ברזל קרית ליה, אלמא לית להו האי שמא עד דמקבל עליה אונסא וזולא. ובתוספתא (ריש פרק ט) גרסינן הכניסה לו עבדים הכניסתן בדמים נוטלתן בדמים ילדים נוטלתן נערים נערים נוטלתן זקנים. כלומר, אם הכניסן בשומא של דמים נוטלתן בדמים בין שהשביחו או שהכסיפו השביחו והכסיפו לבעל, ואם לא הכניסתן בדמים אלא סתם נוטלתן כמות שהן אם השביחו השביחו לה ואם הכסיפו הכסיפו לה. ור״ח ז״ל כתב על שמשמשין כעין מלאכתן הראשונה אף על פי שפחתו בדמים אין הבעל חייב באחריותן אלא נוטלתן כמות שהן והראשון עיקר.
ששם. פי׳ ר״ש1 כששכרה הימנו התנה עמו שאם תכחיש או תאנס או יוזלו פירות בעולם יחזיר דמים כך וכך. ולא נהיר, דכי האי גונא הוי אסור משום רבית, כדמוכח באיזהו נשך2. [אלא ב]שואל מיירי. אי נמי שקבלה הימנו לפטמה ויהיה מה שתשביח על דמ[יה] בין שניהם, דהאי פרה ממי שקבלה עליו בדמים אלו היא. וכן פירש הר״ם בתרומות פרק ט׳3.
1. ד״ה אבל.
2. ב״מ סד, א.
3. ה״ח.
ותסברא נהי נמי דמחייב בגנבה ואבידה באונסי׳ ובכחיש׳ ובפחיתת דמי מי מחייב – זו ג״ה שלנו וגרש״י ז״ל. ומיהו ה״ה נמי שואל דמחייב באונסי׳ אינו מאכילה בתרומה דטעמא דמאכיל בנכסי צאן ברזל היינו משום דמחייב בכחישה ובפחיתת דמים ויש נסחאות דגרסי נהי דמחייב בגנבה ואבידה ואונסי׳ בכחישה ופחיתת דמים מי מחייב ואע״ג דשוכר לא מחייב באונסי׳ משום קיים לי׳ דאפי׳ שואל נמי כן הדין וכדפריש׳ ואגב אורחיה שמעי׳ מהכא לתרוייהו נסחי דבנכסי צאן ברזל אפי׳ בכחישה ופחיתת דמים דזילי דמיה מחייב וכן הדין דלהכי קבל עליו שאם הותירו לו כדאיתא במתני׳ וה״ה אם פחתו או הוזלו וכן הוא בתוס׳ אלו הן נכסי צאן ברזל אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו והכי אמרי׳ בפרק איזהו נשך ובבכורות ואי דלא קביל עליה אונסא וזולא צאן ברזל קרית להו והא דקתני אם מתו מתו לו לומר דאפילו מתו דהוי אונסא דשכיח ושאינם שוים כלום חייב לשלם וכן דקדק מהא רב אלפס ז״ל ומיהו ק״ל הא אשכחן בתוספתא הכניסה לו עבדים הכניסתן בדמים נוטלת בדמים ילדים נוטלת נערי׳ נערים נוטלת זקנים אלמא אף על פי שהזקינו נוטלתם כמות שהם. וי״ל דתרתי קאמ׳ שאם הכניסת׳ בשומת דמים כדין נכסי צאן ברזל בפי׳ נוטלתם בדמי׳ שפסקו בין שפחתו או הותירו אבל אם הכניסתם לו בלא שומא אלא באחריו׳ סתם אז נוטלתם כמות שהם ופחתא ושבחא דידה נינהו. אבל ר״ח ז״ל כתב דאפי׳ בנכסי צאן ברזל אינו חייב בכחישתן כל זמן שמשמשין מעין מלאכת׳ הראשונ׳ כפשטה דהאי תוספת׳ ואין רבותי׳ מסכימי׳ עמו ולא הרמב״ן ז״ל.
רש״י בד״ה אבל כהן כו׳ התנה להחזיר לו דמיה אלו אם תכחיש או הוזל דמיה שיאכילנה כו׳ ברשותיה אכלי כצ״ל והס״ד:
בד״ה מכרו שניהם או זה או זו כצ״ל והס״ד. ונ״ב נ״ל ועוד נ״ב פירוש דלא תימא מכרו שניהם יחד וכמו שיש מפרשים דאיירי במכר האיש ואח״כ האשה ואומרת שנחת רוח עשיתי לנעלי כו׳ כמו שמסיק הר״ן:
ודוחים: ותסברא [וכי סבור אתה] שזו קרויה אחריות שלימה? נהי נמי דמחייב [אם אמנם גם כן שמחויב הוא] בגנבה ואבדה, שאם נגנבה הבהמה או אבדה חייב להחזיר את דמי הבהמה, אבל באונסיה, אם אירע בה אונס, שמתה או נפצעה, או בכחשה, שרזתה או נחלשה מחמת סיבה כלשהי, וכן בנפחת דמיה — מי מיחייב [האם הוא חייב]? הרי שאין כאן אחריות שלימה, ולהיפך: הא לא דמיא [זה אינו דומה] אלא לסיפא [לסופה] של אותה משנה, ששנינו: ישראל ששם פרה מכהן, כלומר, שקבע והעריך לה מחיר כששאל אותה ממנו, שאם תמות או תיפגע או מחירה ישתנה, יחזיר לו כפי ערכה בשעת לקיחה, ובאופן כזה לא יאכילנה כרשיני תרומה, משום שהיא נחשבת כאילו היתה של ישראל. אבל כהן ששם פרה מישראל — יאכילנה כרשיני תרומה. ולכאורה מכאן ראיה להיפך, שרק אם הוא חייב באחריות גמורה לשמור על ערך החפץ לעולם — הרי זה נחשב כבעלות כדי להתיר להאכילו תרומה.
The Gemara rejects this proof: And how can you understand that the case of the rented cow is parallel to the case of guaranteed property? Though the renter is indeed liable for theft and loss, is he liable for unavoidable accidents, for emaciation, i.e., the cow became thinner or weaker for any reason, or for any other decrease in its value? Certainly he is not. In fact, the case of guaranteed property is similar only to the latter clause of that mishna: In the case of an Israelite who appraised a cow upon renting it from a priest under an arrangement where he guaranteed its value to the owner, he may not feed it vetches of teruma, as it is considered his own. However, a priest who appraised a cow upon renting it from an Israelite may feed it vetches of teruma. This indicates that guaranteed property is considered the acquisition of its recipient with regard to enabling it to eat teruma.
הכל
(5) יָתֵיב רַבָּה וְרַב יוֹסֵף בְּשִׁילְהֵי פִּרְקֵיהּ דְּרַב נַחְמָן וְיָתְבִי וְקָאָמְרִי תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה וְתַנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דר׳ דְּרַבִּי אַמֵּי דעַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל יוֹצְאִין בְּשֵׁן וָעַיִן לָאִישׁ אֲבָל לֹא לָאִשָּׁה.
Rabba and Rav Yosef sat at the conclusion of Rav Naḥman’s sermon, and they sat and said: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav Yehuda, and it is taught in another baraita in accordance with the opinion of Rabbi Ami. It is taught in accordance with the opinion of Rabbi Ami in the following baraita: If a slave’s owner strikes him and knocks out his tooth or blinds him in an eye, he is set free. Slaves of guaranteed investment go free at the loss of a tooth or an eye caused by the husband, but not at such loss caused by the wife. This indicates that they belong to the husband.
Rabba and Rav Yosef sat at the conclusion of Rav Naḥman’s sermon, and they sat and said: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav Yehuda, and it is taught in another baraita in accordance with the opinion of Rabbi Ami. It is taught in accordance with the opinion of Rabbi Ami in the following baraita: If a slave’s owner strikes him and knocks out his tooth or blinds him in an eye, he is set free. Slaves of guaranteed investment go free at the loss of a tooth or an eye caused by the husband, but not at such loss caused by the wife. This indicates that they belong to the husband.
בשילהי פירקיה – כשסיים הדרשה.
בשן ועין לאיש – אם סימא הבעל את עינו.
אבל לא לאשה – אם סימתה עינו דלאו דידה הוא.
ורבי אמי פליג ואמר אפילו היכא דהכלים והמטלטלין בעין שלא מכרן, אם הבעל רוצה לעכבן לעצמו ולתת לה השומא הדין עמו כדמסיק ואזיל. ותניא כוותיה עבדי צאן ברזל יוצאין אשיעבוד ושחרור מפקיע מיד שיעבוד. והיינו כרבי אמי, דאי לרב יהודה דאמר דמשום שבח בית אביה בידה הוו כל זמן שהן ביד הבעל, יצאו נמי לאשה בשן ועין. ובשן ועין לאיש אתי אפילו לרב יהודה דהא יכול למכור ולשחרר ובדיעבד הוי מכירה ושחרורב.
אבל המכנסת שום קרקע לבעלה, בין מכר הוא בין מכרה היא בין מכרו שניהם שמכר הוא ראשון ואחר כך היא, אינה מכירה עד שתמכור היא ראשון ואחר כך הוא. כדתנן (גיטין נה ע״ב) לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל לקח מן האשה וחזר ולקח מן האיש מקחו קיים. ואמרינן בחזקת הבתים (ב״ב מט ע״ב) לא נצרכה אלא לאותן שלש שדות אחת שכתב לה בכתובהג, דהיינו שהכניסה לו שדה וקיבלה בשומא בכתובה, ואחת שייחד לה לגיבוי כתובתה ואחת שהכניסה לה שום משלוד, כגון שנתן לה שדה כשהיא ארוסה וקיבלו בשומא וכתב לה בכתובה, אלמא כי הכניסה מקרקעי אינו יכול למכור אלא כדרך הזה.
ויש מקשים עלה דהא דקתני ואחת שייחד לה לכתובה, הא דתנן (כתובות פ ע״ב) לא יאמר לה הרי כתובתיך מונחת ליך על השולחן אלא כל נכסיי אחראין וערבאין לכתובתיךה. ולא קשיא דהא דאמרינן ואחת שייחד לה לכתובה, היינו שכתב לה בכתובה כל נכסיי אחראין ואחר כך ייחד לה בעל פה שדה, והא דתנן לא יאמר לה הרי כתובתיך, לא יכתוב לה הוא, כדאמרינן (כתובות קב ע״ב) מאי אומר כותבו. אי נמי הכי קאמר, לא יהא מייחד אדם מטלט׳ [ל]אשתו בכתובה שמא תוציאם [ו]תמצא בלא כתובה ואסור לאדם שישהא את אשתו שעה בלא כתובה, אבל ייחד לה מקרקעי שאינה יכולה למכור אלא עמו, מצי לייחד שהוא לא יתרצה למכור ולהיות עמה בלא כתובה.
א. אולי: בשן ועין לאיש אבל לא לאשה דשחרור וכו׳. [אבל לפי״ז אתי דגם לרב אמי צריכים אנו לדינא דשחרור מפקיע מידי שעבוד. וצ״ע].
ב. וכ״ה בתוס׳. ולאפוקי מתירוץ שני ברשב״א ב״ק פט ע״ב דלרב יהודה אין יוצאין לא לאיש ולא לאשה. [בכת״י וד״פ למכור ולשחררו דיעבד. וכנ׳ הוא״ו נסוגה אחור].
ג. ולעיל עמ׳ תמט גריס: ׳אחת שהכניסה לו בכתובתה׳ ופירש כמו כאן ׳וקבלו עליו בשומא׳. ועי״ש בהערה.
ד. כגירסת ר״ח. עי׳ לעיל עמ׳ 30.
ה. עי׳ ברשב״א ושא״ר שפירש ר״ח אחת שייחד לה, היינו אפותיקי. והרי באפותיקי סתם אין אחריות שאר נכסים פוקעת. כגיטין מא ע״א וטושו״ע רס״י קיז. וא״כ צ״ב מאי קושיא.
ו. ועי׳ לעיל במס׳ ב״ב מט ע״א עמ׳ רמז.
עבדי צאן ברזל יוצאין בשן ועין – תימה לר״י מה ראיה מייתי מהכא לרבי אמי דהא רב יהודה נמי מודה דיוצאין בשן ועין לאיש דחשיב כעבדו כי היכי דחשיב כספו לענין תרומה דתנן עבדי צאן ברזל יאכלו בתרומה דתרומה ושן ועין ענין אחד הוא כדפי׳ במתני׳ ועוד הקשה הר׳ משה כהן דמי לא מודה רב יהודה דמיחסרי גוביינא וא״כ ברשותיה קיימי ושחרור מפקיע מידי שעבוד כדאמר לקמן גבי איצטלא דמילתא דפרסוה אמיתנא דאפי׳ לרב יהודה מפקיעין מידי שיעבוד דאפי׳ שחרור דשן ועין דממילא אמרינן בהחובל (ב״ק דף פט: ושם) דמפקיע מידי שיעבוד ואין לומר דרבה ורב יוסף דדייקי מהכא תניא כוותיה דרבי אמי לית להו דרבא דאמר שיחרור מפקיע מידי שיעבוד דהא ממתני׳ דהשולח (גיטין דף מ: ושם) דייק לה ואין לומר לית להו ההוא טעמא דלקמן כיון דמיחסרי גוביינא ברשותיה קיימי דהא רבא אית ליה ההוא טעמא בסמוך ואפ״ה קאמר רבא לרב נחמן והא תניא כוותיה דרבי אמי ותירץ ה״ר שמואל בר׳ חיים מוורדי״ש דדייק מאבל לא לאשה ומחיים לא איצטריך דפשיטא אלא לאחר מיתה קאמר דאין יוצאין לאשה משום דהדין עמו.
יוצאין בשן ועין לאיש – וא״כ הדין עמו דאי הדין עמה לא היה יכול להוציאם לחרות דאע״ג דרב יהודה מודה דאוכלין בתרומה מ״מ לא קאמר דמצי להוציאם לחרות דכיון דקאמר לקמן אם רצה הבעל למכור לא ימכור כמו כן אינו יכול למכור העבד לעצמו להיות משן ועין בן חורין:
ורבא לטעמיה דאמר הקדש חמץ ושחרור מפקיע מידי שעבוד – ותימה מאי מדמה התם היינו טעמא משום שיכול הלוה לסלק למלוה בזוזי אבל הכא כיון דהדין עמה אין היורשין יכולים לסלקה בדמים. וי״ל דדוקא התם שהקנה הגוף העבד למלוה בעינן שיוכל הלוה לסלקו בזוזי דאי לאו הכי לא הוי השחרור מפקיע מידי שעבוד אבל הכא דאף על גב דהדין עמה כ״ז שלא גבתה ברשותא דבעל קאי והגוף קנוי לו עתה שהרי משתעבד הוא ממנו וא״כ יכול הקדשו ושחרורו להפקיע שעבוד האשה וא״ת אמאי לא אמרינן אלמוה רבנן לשעבודא דאשה כדאמרינן פרק אע״פ י״ל דהיינו דווקא כשאינו אוסר לכל העולם אבל הכא דאסר לכולי עלמא משום דפרסוה על המת [לא] אמרינן אלמוה:
תכדר״א עצ״ב יוצאים בשן ועין לאיש אבל לא לאשה. ת״כ דר״י המכנסת שום לבעלה אם רצה הבעל למכור לא ימכור ולא עוד אלא אפילו הכניס לה שום משלו ורצה הבעל למכור לא ימכור מכרו שניהם לפרנסה זה הי׳ מעשה ובא לפני רשב״ג ואמר הבעל מוציא מיד הלקוחות:
אמר ר״נ א״ר ה״ל כר״י א״ל רבא לר״נ והא תניא נמי כר״א א״ל מסתבר טעמא דר״י משום שבת בית אביה:
בשלהי פרקיה. פי׳ בסיום הדרשא. תניא כותיה דרב יהודה. דשבח בית אביה מילתא היא, דקתני אם רצה הבעל למכור לא ימכור, משמע דטעמא הוא שאם יגרשנה תטול כליה. ותניא כותיה דר׳ אמי. דקתני בהדיא שהם שלו ואינם שלה, דקתני יוצאין בשן ועין לאיש ולא לאשה. לאיש. אם הבעל סימא עינו או הפיל שנו יצא לחירות, דאם שן עבדו יפיל קרינן בֵה1, אלמא דידיה נינהו והדין עמו. אבל אם היא הפילה שנו אינו יוצא לחירות, דלא קרינן בה שן עבדו. מכרו שניהם. פי׳ ר״ש2 או זה או זה. לפרנסה. ארחא דמילתא נקט, שאין אדם מוכר כליו אלא למזונות. ולא מבעיא אם מת הוא או גירשה שהאשה מוציאה מיד הלקוחות כשמכר הוא בלא דעתה, אלא אפי׳ מתה היא הבעל מוציא דבשעת מכירה לא היתה מכירה ודאית, שמא ימות או יגרשנה, ונמצאת מכירתו שלא כדין. ואית דמפרשי3 שניהם, שלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה. והואיל והיא יכולה לטעון נחת רוח עשיתי לבעלי, אם מתה היא, הוא נשאר במקומה ומוציא מידן. ואית דמפרשי4 מכרו שניהם, שמכרה היא בפני בעלה, אעפ״י שמכרה בפניו, הוא מוציא מידן. וזה הדין אמת, מיהו לישנא לא קאי שפיר. ופירושי קמאי לאו דינא נינהו, הילכך אין בזה אלא מה שכתב הרי״ף5 דמילתא דרשב״ג לא אפשיטא שפיר דנעביד בה עובדא. ע״כ.
והא תניא כותיה דר׳ אמי. ואע״ג דתניא נמי כותיה דרב יהודה, משום דבריתא דיוצאין בשן ועין לאיש ולא לאשה משמע בהדיא דשלו הם ואינם שלה הוא דאקשי ליה. ובריתא דמייתינן סייעתא לרב יהודה לא תני בהדיא שאם יגרשנה תטול כליה. ואהדר ליה אפי׳ הכי מסתבר וכו׳. כלומ׳ הני ברייתות לא פליגי, דודאי שלו הם, ואפי׳ הכי לא ימכור אעפ״י שהם שלו, משום שבח בית אביה. וכל שכן שאם יגרשנה תטול כליה משום שבח בית אביה.
[וכתב הרי״ף]6 ודייקו רבוותא ממתני׳ דתני גבי עבדי צאן ברזל מתו, ולא קתני פחתו, ש״מ דנכסי צאן ברזל דאית להו חדא דינא עם עבדי צאן ברזל, דאינהו גופייהו נכסי צאן ברזל נינהו, דוקא כי מתו הכלים, דהיינו כשאין עושין מעין מלאכתן חיב הבעל לשלם אם גירש, אבל פחתו הואיל והם עושין מעין מלאכתם נוטלן באותה שומה שקבלן הבעל. וקא סתר להאי דיוקא מההיא שינויא דלעיל באונסין ובכחישה ובתורת דמיה מי מחיב, כלומ׳ כי היכי דחיב בעבדי צאן ברזל, אלמ׳ בכל פחת נמי מחיב. וכתב ומיהו אע״ג דדינא דגמרא הכי, לא מחייבינן לבעל השתא בכחישה ובתורת דמים, דכיון דלא נהגי עלמא הכי, מאן דמקבל נכסי צאן ברזל וכתבינהו עליה, אדעתא דמנהגא קבלינהו. הילכך לא מחיב אלא לפום מנהגא, ע״כ. ושמעת מינה דהיכא דליכא מנהגא מחיב כדינא דגמרא. והעיקר שלשון הרי״ף [שכת׳] הילכך לא מחיב לפום מנהגא, שהדבר הוא מנהג פשוט. וכן תבין דעת הר״ם פרק כ״ב7. מיהו ה״מ במקום שאין מנהג על זה, דאמרינן דאדעתא דמנהגא דקמאי קבל, אבל במקום שיש מנהג כדינא דגמרא, ודאי מחיב כמנהג אתריה דנהוג כדינא דגמרא. ולשון הר״ם נביא לקמן8.
1. מנוקד בכתה״י.
2. ד״ה מכרו.
3. בעל המאור, וראה ספר ההשלמה.
4. הראב״ד, הובא בספר ההשלמה ובספר הזכות.
5. כב, א בדפי הרי״ף.
6. כא, ב בדפי הרי״ף.
7. הל׳ לה.
8. סז, א ד״ה הכניסה.
יתיב [ישבו] רבה ורב יוסף בשילהי פרקיה [בסוף דרשתו] של רב נחמן ויתבי וקאמרי [וישבו ואמרו]: תניא כותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב יהודה, ותניא כותיה [ושנויה ברייתא כשיטתו] של ר׳ אמי. ומפרטים: תניא כותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר׳ אמי: עבדי צאן ברזל יוצאין לחירות בשן ועין שהוציא להם האדון. וזהו דווקא לאיש, כלומר, אם האיש, הבעל, עשה זאת, אבל לא לאשה. ומכאן ראיה גמורה שגופם קנוי לאיש.
Rabba and Rav Yosef sat at the conclusion of Rav Naḥman’s sermon, and they sat and said: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav Yehuda, and it is taught in another baraita in accordance with the opinion of Rabbi Ami. It is taught in accordance with the opinion of Rabbi Ami in the following baraita: If a slave’s owner strikes him and knocks out his tooth or blinds him in an eye, he is set free. Slaves of guaranteed investment go free at the loss of a tooth or an eye caused by the husband, but not at such loss caused by the wife. This indicates that they belong to the husband.
הכל
(6) תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה ההַמַּכְנֶסֶת שׁוּם לְבַעְלָהּ אִם רָצָה הַבַּעַל לִמְכּוֹר לֹא יִמְכּוֹר וְלֹא עוֹד אֶלָּא אֲפִילּוּ הִכְנִיס לָהּ שׁוּם מִשֶּׁלּוֹ אִם רָצָה הַבַּעַל לִמְכּוֹר לֹא יִמְכּוֹר מָכְרוּ שְׁנֵיהֶם לְפַרְנָסָה זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה לִפְנֵי רשב״ג רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְאָמַר הַבַּעַל מוֹצִיא מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת.
Conversely, it is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav Yehuda: When a woman brings appraised, guaranteed property into her marriage to her husband, if the husband wishes to sell it, he may not sell it, as it belongs to her. And not only that, but even when her husband brought property into the marriage and added it to her dowry as an appraised, guaranteed gift of his own, even if the husband wishes to sell that gift he may not sell it. With regard to a case in which either the husband or wife unlawfully sold this property for subsistence, there was an incident like this that came before Rabban Shimon ben Gamliel, and he said: Although the husband executed the sale, he may repossess the property from the purchasers, as the sale is void.
Conversely, it is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav Yehuda: When a woman brings appraised, guaranteed property into her marriage to her husband, if the husband wishes to sell it, he may not sell it, as it belongs to her. And not only that, but even when her husband brought property into the marriage and added it to her dowry as an appraised, guaranteed gift of his own, even if the husband wishes to sell that gift he may not sell it. With regard to a case in which either the husband or wife unlawfully sold this property for subsistence, there was an incident like this that came before Rabban Shimon ben Gamliel, and he said: Although the husband executed the sale, he may repossess the property from the purchasers, as the sale is void.
לא ימכור – שאם יגרשנה תטול כליה.
מכרו שניהם – או זה או זה.
לפרנסה – אורחא דמילתא נקט שאין אדם מוכר כלי תשמישיו אלא למזונות.
הבעל מוציא – לא מיבעיא דאם מכר הוא בלא דעתה ומת או גרשה דהיא מוציאה מיד הלקוחות אלא אפילו מתה היא הוא מוציא מיד הלקוחות דמכירה לאו מכירה הואי (שמא ימות הוא בחייה ונמצאת מכירה שלא כדין) כל זמן שהיא קיימת.
(6-9) והא דאמ׳ בברייתא דתניא כוותיה דרב יהודה אם רצה הבעל למכור לא ימכור, לכתחילה קאמר לא ימכור, אבל אם מכר מכור. וכן פירש רבינו האיי בשערי החכמה שלוא. אבל אם מכרה האשה מה שהכניסה לו בשומא, או אם נתן לה הארוס תכשיטין או כלים וחזר וקבלן עליו בשומא בשעת הנישואין וכתב השומא בכתוב׳ ומכר[ת]ן האשה, מכרה בטל והבעל מוציא. אע״פ שהדין עמה כשהן בעין בשעת גבייה, שלא בשעת גבייה אין הדין עמה דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים. ועוד דליכא שבח בית אביה במכירתה. והא דקתני אם רצה למכור לא ימכור, משום שבח בית אביה לא ימכור והיינו כוותיה דרב יהודה, ומיהו אם מכר מכר דכל זמן דמחסרי גוביינא ברשות׳ דבעל קיימי לכל מילי כדפרישית. ומדקתני גבי מכירת האשה הבעל מוציא ולא קתני גבי מכירת הבעל אם מכר האשה מוציאהב, ש״מ דמכירתו קיימת. ואם תאמר כיון דרבג יהודה נמי אם מכר מכור, כי אמר רבא קנייה מיתנא, מאי האי דאקשי ליה והאמר רב נחמן הלכה כרב יהודה, דמשמע דלרב יהודה לא קנייה מיתנא דאםד מכר אינו מכור. תריץ הכי אקשי ליה, אמאי קנייה מיתנא והא כיון דמית ליה ולא מכר בחייו והיא עומדת לגבות משום שבח בית אביה הוי דידה ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ומשני מי לא מודי רב יהודה דמחוסר גוביינא, וכיון דמחוסר גוביינא דלא באת עדיין לגבות, דבעל הוא וברשותו קאי ויורשין כאבוהון דמו ואסרי ליה. אלמא לרב יהודה נמי כל זמן שלא באה לגבות הכתובה בחזקת היורשין ומה שעשו בה עשוי, ולא אמר רב יהודה הדין עמה אלא כשהיא בידם בשעת גיבויה. ועמדו דברי רבינו האיי זצ״ל.
(6) [סימן תקיא]
המכנסת שום לבעלה (בבלי יבמות ס״א.), כגון שהכניסה כלים בכתובתה לנדוניא ושמום בדמים וקיבלן הבעל והן ניכסי צאן ברזל, אם מגרשה ובאתה לידי גיבוי כתובתה נוטלת כליה אם הן בעין משום שבח בית אביה, ואין הבעל יכול לומר דמים אני נותן. הכניסהו לו שני כלים באלף ושבחו ועמדו על ב׳ אלפים אחד נוטלת בכתובתה והשני נותנת דמים ונוטלת משום שבח בית אביהז.
תניא המכנסת שום לבעלה ורצה הבעל למכור לא ימכור ולא עוד אלא אפילו הכניס לה שום משלו ורצה הבעל למכור לא ימכור. מכרו שניהם לפרנסה, זה היה מעשה לפני רבן שמעון בן גמליאל ואמר הבעל מוציא מיד הלקוחות. והכי נמי אמרינן בפרק חזקת הבתים (ב״ב מט ע״ב) לא נצרכה, דמקחוח בטל, אלא באותן ג׳ שדות אחת שהכניסה לו בכתובתהט, וקבלו עליו בשומא, ואחת שייחד לה לכתובתה, לגבות הימנה, ואחת שהכניסהי לה שום משלוכ.
(משנה יבמות ז׳:ב׳) בת ישראל לכהן והכניסה לו בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל יאכלו בתרומה, והוא הדין לחלה. בת כהן לישראל והכניסה לו לא יאכלו בתרומת בית אביה.
א. ס׳ המקח שער ד. וכ״ד הרמב״ם פ״ל מהל׳ מכירה ה״ה ועי״ש במ״מ שכתב וזהו דעת הגאון בשער ד׳ וכו׳.
ב. בכת״י וד״פ בטעות: מוצא ש״מ דמכירתה.
ג. דלרב.
ד. ואם.
ה. וכיון לדברים אלו הערוך לנר בסוגיין וז״ל: ואף דהתם מטלטלין הוא דבדיעבד קניא זה דוקא כשמכר הבעל בחייו אבל לאחר מיתה אי אמרינן הדין עמה א״כ כבר באו לרשותה מעת מיתתו ואז ודאי אפילו בדיעבד אינו מכור אם מכרו יורשים למטלטלין.
ו. סז ע״א.
ז. חזר רבינו וביאר סוגיא זו להלן סימן תקלד.
ח. דמקחו וכו׳ וקבלו וכו׳ לגבות וכו׳ תוספת פירוש הן. וכ״ה להלן עמ׳ תקיד.
ט. ולהלן עמ׳ תקיד גריס רבינו שכתב לה בכתובתה [כגירסתנו] ופירש דהיינו שהכניסה לו שדה וקבלו עליו בשומא. אבל במס׳ ב״ב עמ׳ רמז פירש רבינו כרשב״ם שכתב לה שדה בכתובתה להתפרע ממנה.
י. מפיק ה״א.
כ. כגי׳ ר״ח שהובאה בראשונים שם. לפנינו: ואחת שהכניסה לו שום משלה.
הבעל מוציא מיד הלקוחות – פי׳ בקונטרס דאפילו מתה היא מוציא הוא מיד הלקוחות משמע מתוך פירושו דכל זמן שהאשה חיה אין הבעל יכול להוציאם כשמכר הוא עצמו אלא כשמתה האשה דאז יורש כחה והיא היתה יכולה למחות בחיים ותימה הוא דכיון שהמכירה קיימת כל זמן שהאשה שותקת למה תוכל לבטל מכירתו במחאתה על חנם דמחיים אין לה בהם כלום ועוד דאפילו אם האשה תוכל להוציא מחיים נראה דאין הבעל יכול להוציא אחר מיתה ולא אמרינן דבמקום אשתו קאי כיון שמכר בעצמו כדמשמע בפרק מי שהיה נשוי (כתובות דף צא:) גבי ההוא גברא דזבין כתובתה דאימיה בטובת הנאה אמר אי אתיא אם ומערערה לא מפצינא לך שכיבא אימיה אתא איהו וקא מערער סבר רמי בר חמא איהו במקום אימיה קאי א״ל רבא נהי דאחריות דאימיה לא קביל עילויה אחריות דידיה קביל עילויה ונראה כפר״ח דאין המקח קיים כלל אפי׳ שעה אחת דתקון רבנן שלא תהא אשה צריכה לטרוח ולחזר להוציא מיד הלקוחות אחר מיתת הבעל דלא דמי לאשה הטורפת מנכסים משועבדים לכתובה דהתם הויא מכירה דשמא לא תהא אשה צריכה לטרוח שיפרעו לה כתובתה או תטרוף מבני חרי אבל היכא שאין יכולים לסלקה בשאר נכסים תקנו שהמקח בטל לאלתר.
אלמנה לכהן גדול
{שמעתא דמכירת נכסי האשה או נכסי הבעל}
מכרו שניהם לפרנסה – פירוש: כגון שלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה, אף על פי שמכרו לצורך פרנסת עצמן, אפילו הבעל מוציא מיד הלקוחות וכ״ש האשה, כמעשה שהיה לפני רבן שמעון בן גמליאל. וקיימא לן כוותיה. חדא, דלא פליגי רבנן עליה. ועוד, מעשה רב. ואף על פי שכתב הרי״ף ז״ל: לא איפשיט דנעביד בה מעשה, אנן כתבינן מאי דחזינן לפום סוגיא דגמרא.
ורבן שמעון בן גמליאל אזיל לטעמיה, שמחמיר במכירת נכסי האשה ובמה שהוא משועבד לה, כדאשכחן בעושה שדהו אפותיקי לאשה בכתובתה, דאמרינן, אינה גובה משאר נכסים וכו׳, כדאיתא בגיטין (בבלי גיטין מ״א.) בפרק השולח. ובכל אפותיקי נשנית אותה ברייתא, בין באפותיקי סתם בין במפורש, שאמר לו, לא יהא לך פרעון אלא מזו, וכשמכרה לאחר. כמו1 שפירשו בירושלמי (ירושלמי יבמות ז׳:א׳): העושה שדהו אפותיקי לבע״ח ולכתובת אשה ומכרה לאחר, מכורה, והלוקח יחוש לעצמו. פירוש: כלומר, יחוש שיניח להם נכסי בני חורין שיגבו מהם, כדי שיהא יכול לומר להם, הנחתי לך מקום לגבות ממנו. ורשב״ג פליג באשה בכתובתה, דלא מצי אמר לה, הנחתי לך מקום לגבות ממנו. והתם לא קי״ל כוותיה אלא כרבנן, דאמרי, גובה משאר נכסים. וכך פסק הרי״ף ז״ל.
ואי קשיא לך: מכדי, העושה שדהו אפותיקי לאשה לכתובתה, היינו, שייחד לה בכתובתה, והיא אחת מאותן שלש שדות שדינן שוה (בבלי בבא בתרא מ״ט:); אחת, שכתב לה בכתובתה, ואחת, שיחד לה בכתובתה, ואחת, [שהכניס לה שום משלו].2 מאי שנא התם דפליגי רבנן עליה דרשב״ג, ומ״ש הכא דלא פליגי, דקאמרינן – ולא עוד, אלא אפילו הכניס לה שום משלו לא ימכור, מכרו שניהם לפרנסה וכו׳. ועוד, מאי שנא התם דאמר רשב״ג, אינה גובה משאר נכסים, דמשמע שהמכר קיים עד שעת גבייתה, ומאי שנא הכא דאמר, הבעל מוציא מיד הלקוחות והמכר בטל מיד. י״ל, התם מקרקעי הכא מטלטלי.
ודבר הלמד מענינו. כולה מתני׳ וגמרא דהכא במטלטלי עסקינן, בעבדים ובכלים. אף על פי שטעם שבח בית אביה מצינו שהוזכר כמו כן במקרקעי, כדתנן (כתובות ע״ט:), נפלו לה זיתים וגפנים וכו׳, אבל בטול המקח לא אמרו אלא במטלטלי דוקא. ומכנסת שום לבעלה ומכניס לה שום במטלטלי עסקינן, כדתנן (כתובות ס״ו.), שום במנה, וכנגד השום. ומפורש בירושלמי (ירושלמי כתובות ו׳:ג׳): מה ראו לומר בשום פחות חומש ובכספים אחד ומחצה. אמר רבי יוסי ברבי חנינא: שמו דעתה של אשה שהיא רוצה לבלות את כליה, ושמו דעתו של איש שהוא רוצה לישא וליתן בכספים ולעשותו באחד ומחצה. א״ר יוסי:3 הדא אמרה שאין אדם רשאי למכור כלי אשתו. וזה האמור בירושלמי הוא האמור כאן בגמ׳ דילן.
והדבר שוה, בין בשום שהכניס לו בין בשום שהכניס לה, ובכל כלים שבעולם, אפילו שוין חמש מאות ואפילו אלף זוז, כעין מימריה דרב יהודה (בבלי יבמות ס״ז.) בהכניסה לו שני כלים. אף על פי שראינו לחכמי הדור שכתבו שאין דנין בכך בכלים יקרים ובעדיי זהב, לא נראו לנו דבריהם.
נקוט האי כללא. כל הכנסת שום שאמרו, לא אמרו אלא במטלטלין. ומה שאמרו באותן שלש שדות, אחת שהכניס לה שום משלו, שכתב אחריות השום על השדה.
ואם תשאל, מאי שנא מטלטלי ממקרקעי. כך פירשו טעמו של דבר בירושלמי (ירושלמי כתובות ו׳:ג׳), שהאשה רוצה לבלות כליה ולא שיבלו אותם אחרים. וההפסד במטלטלי יותר מצוי, כמו שאמרנו לענין אדרכתא (בבא קמא קי״ב:), דלא כתבינן לה אמטלטלי דלמא שמיט ואכיל להו.
הרי פירשנו דין מטלטלי האשה, שהמכר בטל בהן מיד, בין בשום שהכניסה לו בין בשום שהכניס לה. ודין מטלטלי האשה שלא הכניסה שום, כדמפרש4 לקמן.
ודין מקרקעי האשה שהכניסה לו, אם לקח מן האיש בלבד המכר בטל מיד. מדאיבעיא להו (כתובות פ׳.), בעל שמכר קרקע על פירות מהו, מכלל דפשיטא להו כשמכר לגופה של קרקע שלא עשה ולא כלום. ולא שייך למימר בה רווח ביתא ולהתיר בזוזי דעביד בהו עיסקא (בבלי כתובות פ׳:), שאין זה אלא קטטה בינו לבינה ונקיש ואתי תיגרא (בבלי בבא מציעא נ״ט.). אף על פי ששנינו (בבא בתרא קל״ו.) בהכותב נכסיו לבנו לאחר מותו, מכר האב מכורין עד שימות, דין אשה שאני, כדאמרן. ובהא אפילו רבנן מודו שאין דרכה של אשה לחזר אחר נכסיה על בתי דינין.
ואחד נכסי מלוג ואחד נכסי צאן ברזל, שוין הם בדין בעל שמכר קרקע לגוף או לפירות. אף על פי דאמרינן בפ׳ חזקת הבתים (בבא בתרא נ׳.), כי אתמר דאמימר היכא דזבין איהו ומית דאתיא איהי ומפקא, ה״ה אף על גב דלא מת. אלא משום דלא פסיקא ליה, דאיכא בעל שמכר קרקע על פירות ובזוזי דעבד בהו עיסקא, שהמכר קיים (בבלי כתובות פ׳:), משום הכי נקט5 זבין איהו ומית.
ואם לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה, בנכסי מלוג מקחו קיים לעולם, ולא מציא אמרה, נחת רוח עשיתי לבעלי, כדמפרש התם (בבא בתרא נ׳.). וזו היא ששנינו (בבא בתרא מ״ב.): אין לאיש חזקה בנכסי אשתו – הא ראיה יש. ובנכסי צאן ברזל, כיון שהמקח בטל מאצל האשה, הרי הוא כמי שלקח מן האיש בלבד והמקח בטל מיד.
ואם לקח מן האשה תחלה, המקח קיים לעולם בכל נכסים שבעולם (בבלי גיטין נ״ה:).
ודין מקרקעי הבעל, זו היא ששנינו (גיטין נ״ה:): לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה, מקחו בטל. והוי יודע דהאי, מקחו בטל, לא קאי אלא אחזר ולקח מן האשה, כלומר, שאין המקח מידה כלום. וכשתבא לגבות כתובתה, גובה מהם. ואף על גב דאוקימנא באותן שלש שדות (בבא בתרא מ״ט:), הא אסיקנא התם דלא אתא למעוטי אלא נכסי מלוג, אבל שאר נכסים דידיה כל שכן דהויא ליה איבה ויכולה לומר, נחת רוח עשיתי לבעלי. ובכתובות (בבלי כתובות צ״ה.) רמיא לה אמתני׳, דתנן (בבלי כתובות צ״ה.): מי שהיה נשוי שתי נשים ומכר את שדהו; דשמעת מינה, אחד שאר נכסים דידיה ואחד אותם שלש שדות, שוין הם בדין נחת רוח, ושהמקח קיים כל ימי הבעל ואינו בטל עד שעת אלמנות וגרושין, כשתבא לגבות כתובתה. וכדאמרינן בכתובות בפרק האשה (בבלי כתובות פ״א:), אשתו6 אי בעי לזבוני ה״נ דלא מצי מזבין. ובגיטין (בבלי גיטין מ״א.), בעושה שדהו אפותיקי לאשה בכתובתה, אמרו שהיא גובה משאר נכסים. ואפותיקי הוא שייחד לה בכתובתה. אלמא, אפילו באותן שלש שדות המקח קיים כל ימי חיי הבעל, כדין שאר נכסים.
והרי״ף ז״ל כתב בפרק חזקת הבתים (רי״ף בבא בתרא כ״ז.): למעוטי מאי. אילימא למעוטי שאר נכסים דידה, שהם נכסי צאן ברזל. וזה הפירוש לא נראה לנו. שכיון שהזכירו באותן שלש שדות, אחת שהכניס לה שום משלו, זהו נכסי צאן ברזל, שכתב אחריות השום על השדה. ובין שהכניס לה השדה בענין הזה בין שהכניסה לו, המקח בטל, אלא שזה בטל מיד וזה בטל בשעת גביית כתובתה. מ״מ המקח בטל. לפיכך לא הוצרכו לדקדק על נכסי צאן ברזל.
והיינו דקאמר: למעוטי מאי. אילימא למעוטי שאר נכסים דידיה, כל שכן דהויא ליה איבה. והכין גרסי לה בכל נוסחי דוקאני. ובדין הוא דלימא, אי למעוטי שאר נכסים דידיה, סוף סוף מתני׳ היכי מתרצה, דקתני, אין לאיש חזקה בנכסי אשתו – הא ראיה יש. והלא אין אלו נכסי האשה אלא נכסי הבעל. אלא הא עדיפא ליה למיפרך, כל שכן דהויא ליה איבה, כדי שיתבאר דין הנכסים כולן. ואסיקנא, למעוטי נכסי מלוג, וממילא איתרצ׳ לה מתני׳ ואוקמא בנכסי מלוג.
והוא הדין למטלטלין של האשה שלא הכניסה שום, שהם נכסי מלוג, שאם לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה, מקחו קיים לעולם. ואין צריך לומר כשלקח מן האשה וחזר ולקח מן האיש. ואם לקח מן האיש בלבד או מן האשה בלבד, מקחו בטל מיד.
ודין מטלטלי הבעל, מה שלא הכניס לה שום ולא כתב מטלטלי אגב מקרקעי, הדבר ברור שהמקח קיים בהם לעולם.
הרי פירשנו דין הנכסים כולן, של האשה ושל האיש, בין במקרקעי בין במטלטלי.
והירושלמי (ירושלמי יבמות ז׳:א׳) שכתב הרי״ף ז״ל בגיטין בפרק השולח (רי״ף גיטין כ״ב.), רשב״ג אומר – לאשה בכתובתה אינו מכירה7... הוי בשמכרן לשעה אנו קיימין, דמשמע שהמכר בטל בהן מיד, ושאר דברים האמורים באותו ענין בירושלמי, שנראין כסותרין מקצת דברינו, אין אנו משגיחים להם, שאין אנו סומכין אלא על תלמוד ערוך שבידנו.
1. נראה דצ״ל: וכמו
2. גירסתנו: שהכניסה לו שום משלה
3. גירסתנו: רבי יוסה
4. נראה דצ״ל: כדנפרש
5. תיבה זו אינה בדפ״ר
6. נראה שיש למחוק תיבה זו
7. נראה דצ״ל: מכורה
פרק אלמנה1
[במאור דף כא: ד״ה מכרו. לרי״ף סי׳ צז (יבמות דף סו:)]
כתוב שם: מכרו שניהם לפרנסה. פירוש, כגון שלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה, אע״פ שמכרו לצורך פרנסת עצמן אפילו הבעל מוציא מיד הלקוחות וכו׳.
אמר אברהם: ומי שמע כזאת, הוא מוכר והוא סותר. ונהי דאחריות בעלמא לא קיבל עליה, אחריות דנפשיה מי לא קביל עליה. ועוד דלענין זכות האשה קתני אם רצה הבעל למכור לא ימכור ולא קתני שתהא האשה מוציאה מיד הלקוחות שלו ולגבי זכות דידיה קתני שהוא מוציא מיד הלקוחות שלה.2 ובעל החיבור זה מחמיר בשלה יותר מבשלו. ומה שכתב דההיא ברייתא דמייתינן בגמרא דידן דהשולח [גיטין דף מא.] בין באפותיקי סתם בין במפורש שאמר לא יהא לך פרעון אלא מזו כמו שפירשו בירושלמי [יבמות פ״ו ה״א], טועה הוא, שאינה אלא באפותיקי סתם וכשמכרן לעולם, ואפילו כשמכרן לעולם אמר תנא קמא שהן מכורין וגובין משאר נכסים הואיל ואפותיקי סתם הוא. ואותה ברייתא שהיא שנויה בירושלמי [שביעית פ״י ה״א] באפותיקי גמור. וכבר חברתי על זה חבור יפה3 בידים מוכיחות, וכל מה שכתב בזה בעל החיבור הזה אין לסמוך עליו כלל. [וכך] פירש הרב אלפסי ז״ל בתשובה [ח״א סי׳ רד] דירושה כאפותיקי סתם היא שנויה.4
[במאור שם.]
כתוב שם: ומפורש בירושלמי [כתובות פ״ו ה״ג] מה ראו לומר בשום פחות חומש ובכספים אחד ומחצה, אמר רבי יוסי ב״ר חנינא שמו דעתה של אשה שהיא רוצה [לבלות]5 כליה.
אמר אברהם: מה שאמרו שמו דעתה של אשה וכו׳ לא אמרו אלא לענין מלבושיה ועדיה שאינן ראויין לאיש, אבל בגלימי ובסתרקי מכסה להו איהו עד דבלי, ואפילו זבוני נמי מצי מזבין להו. ולא ראינו מעולם ולא שמענו אשה שמיחת ביד בעלה מלמכור בנדונייתה בכרים וכסתות וסדינין יתירים אם היה צריך להם, ואם הוא יכול לבלותן עד גמירא למה לא ימכור, והלא הקרן לא יכלה לה שהרי קבל עליו דמיהן6.
[במאור שם.]
כתוב שם: ומה שאמרו [ב״ב דף מט:] באותן ג׳ שדות, אחת שהכניס לה שום משלו7 שכתב אחריות השום על השדה.
אמר אברהם: טעה בפירושו8.
[במאור שם.]
כתוב שם: ודין מקרקעי האשה שהכניסה לו, [אם לקח מן האיש בלבד המכר בטל].
אמר אברהם: בזה אני מודה ולא מטעמיה ולא מן הראיות שלו, אלא מדרבי יוחנן דקאי כרשב״ג בירושלמי [יבמות פ״ו ה״א] באפותיקי גמור, כמו שכתוב בחיבורי.9
[במאור שם.]
כתוב שם: ואע״פ ששנינו [ב״ב דף קלו.] בהכותב נכסיו לבנו לאחר מותו מכר האב מכורין עד שימות, דין אשה שאני כדאמרן.
אמר אברהם: הטעם משום ריוח ביתא, אי נמי כי האב בעל הנכסים ולא עלה על דעת שיתן נכסיו לאחר מותו ובחייו לא יהא לו רשות למכור הפירות.
[במאור שם.]
כתוב שם: והרי״ף ז״ל כתב בפ׳ חזקת הבתים10 למעוטי מאי. אילימא למעוטי שאר נכסים [דידה] שהם נכסי [צאן] ברזל. וזה הפירוש לא נראה לנו, [שכיון] שהזכירו באותן שלש שדות אחת שהכניס [לה] שום משלו הוא נכסי צאן ברזל שכתב אחריות השום על משניה וכו׳.
אמר אברהם: זהו שאמרתי שטעה בפירוש ג׳ שדות, כי עיקר הפירוש, אחת שכתב לה בכתובתה היא הביאתו לו וכתב לה בכתובתה, ואחד שיחד לו בכתובתה למנה מאתים, ואחד שהכניסה לה שום משלו כנגד שהביאה לו11. ושאר נכסים שהן נכסי צאן ברזל שכתב הרב ז״ל על כל נכסין שהן אחראין וערבאין לכתובתה קאמר, ולא כתב הרב ז״ל שאר נכסין דידה אבל שאר נכסים סתם, ומפני שהן כתובין לאחריות בכתובתה בענין שלש שדות קראן נכסי צאן ברזל.
[במאור שם.]
כתוב שם: והוא הדין למטלטלין של האשה שלא הכניסה שום שהם נכסי מלוג, שאם לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו קיים, ואין צריך לומר כשלקח מן האשה וחזר ולקח מן האיש. ואם לקח מן האיש בלבד או מן האשה בלבד מקחו בטל מיד.
אמר אברהם: זה אינו מחוור, שאם היו בגדי איש שהוא ראוי ואין כאן רוח ביתא כמו בשאר אכילת פירות אם רצה האיש למכור ימכור, מ״מ אם מכר אינה מוציאה מיד הלוקח.
[במאור שם.]
כתוב שם: ושאר דברים [האמורים] באותו ענין בירושלמי [יבמות פ״ז ה״א] שנראין כסותרין מקצת דברינו אין אנו משגיחין להם, שאין אנו סומכין אלא על תלמוד ערוך בידינו.
אמר אברהם: זה הירושלמי אינו סותר התלמוד שלנו כלל, וכבר כתבנו הכל יפה, ותלמודנו ותלמוד ירושלמי בזה שריר וקיים12.
1. בכ״י כתוב פ׳ הערל לפני פ׳ אלמנה.
2. עיין בספר התרומות שער ו ח״ה.
3. עיין בספר הזכות גיטין פ״ד ד״ה כתוב בהל׳ ירושלמי, דף כב.
4. עיין בהשגת הראב״ד על הרמב״ם הל׳ מלוה ולוה פי״ח ה״ד ובמ״ע שם, ובמראה הפנים שביעית פ״י ה״א ד״ה ותני.
5. כן הוא בבעל המאור הנדפס ובירושלמי, ובכ״י: לגלות.
6. עיין בהשגת הראב״ד על הרמב״ם הל׳ אישות פכ״ב הט״ו.
7. כגירסת ר״ח (ב״ס דף מט:) והרי״ף שם (סי׳ תשלב, דף כז.).
8. עיין להלן בסמוך, ד״ה והריא״ף כתב בפ׳ חזקת הבתים.
9. עיין בספר הזכות יבמות פ״ז (דף כא:) ד״ה המכנסת שום, וגיטין פ״ד ד״ה כתוב בהל׳ ירושלמי, (דף כב.), ובספר התרומות שער ו ח״א ה״ה.
10. סי׳ תשלב, דף כז.
11. עיין ביאור הדברים ברמב״ן ורשב״א ב״ב דף מט: ד״ה הא איתמר עלה.
12. עיין בספר התרומות ש״ו ח״א ה״ה הנ״ל.
מכרו שניהם לפרנסה וכו׳ – פירש״י ז״לא, או זה או זה הבעל מוציא, לא מיבעיא אם מכר הוא בלא דעתה ומת או גרשה שהיא מוציאה מיד הלקוחות, אלא אפילו מתה היא מוציא הוא מיד הלקוחות, דבשעת מכירה לאו מכירה ודאית היא, שמא ימות ונמצאת מכירתו שלא כדיןב. ולפי דבריו אף מחיים דידה מוציא הואג, ודקאמר מתה לאו דוקא, אלא הרי הוא כמוכר קרקע מלוג, דודאי דבר פשוט הוא שאע״פ שמתה ונתרוקנה הרשות לעצמו מכרו בטל. וכן נמי מפורש בירושלמי בכתובותד. וכן כתב רש״י ז״ל עוד בפ׳ מי שהיה נשויה, דאפילו בחיי הבעל מקחו בטל, כלומר שהוא יבטלנו. למדנו לדעת רש״י ז״ל, שהמוכר קרקע נדונית אשתו, שקבל אותה עליו בנכסי צאן ברזל, או אפילו הביאה לו מעות וכלים וכתב לה אחריות השום על קרקע שלו, שאם מכרו מכור הוא לפירות, ואם רצה לעולם מכור, ואין האשה יכולה לבטל כלום עד שימות ותבוא לגבות כתובתה שגובה מהם, ואינו יכול לסלקה מהם בדמים. והא דתנןו לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל, ואוקימנא בב״בז באותן שלש שדות, אמקחו מן האשה קאי, לומר שהיא מבטלת לכשתבא לגבות כתובה, והוא עצמו מבטל מעכשיו בשדה השום כמוכר דבר שאינו שלו. והא דאמרינן בכתובות פ׳ האשה שנפלוח, כל נכסיו אחראין לכתובת אשתו, אי בעיא לזבונה הכי נמי דלא מצי מזבין, דאלמא מכירתו קיימת, ואינו יכול לבטל לא הוא ולא אשתו, אלא א״כ באה לגבות כתובה מהן. התם בשאר נכסי׳ דידי׳ט. וזו הסברא רחוקהי, שהוא עצמו יבטל מה שמכר משום זכותה של אשה, ואשה עצמה לא תבטל מכירתו, ולא אמרו אין אדם מוכר דבר שאינו שלו אלא בכגון שדה זו לכשאקחנה קנוי׳ לך מעכשיוכ ולקחה שלא קנה, או כגון מה שאירש מאבא מכור לך וירשל, אבל כיון שאין אשה יכולה לבטל מעכשיו מפני חלקו של איש, למה אין מכרו של איש קיים בחלקו, שאלו בנכסי מלוג שניהם מבטלין המכר. וגבי שור תם שהזיק אמרינן בפרק המניחמ, מכרו מכור לרדיא, והיינו לומר שאין המכר בטל עד שיבא ניזק לגבות הימנו, ואע״פ שהוא כאפותיקי מפורש כשדה השום שלו.
ולשון אחר אמרו מפרשיםנ, מכרו שניהם ממש, כגון שלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה, אפילו מכרו לפרנסה שהיא מזונות צורך שניהם אי נמי פרנסת ביתםס, יכולה היא לומר נחת רוח עשיתי לבעלי והיא מוציאה מיד הלקוחות מעתה, ואפי׳ הבעל עצמו מוציא בין מחיים דידה בין לאחר מיתתה, שהמכר בטל בהן מעכשיו. וראיה לדבר, רישא דקתני רצה הבעל למכור לא ימכור, ואמרינן בפ׳ האשה שנפלוע דכל היכא דאמור רבנן לא ליזבון אע״ג דזבין לא הוו זביניה זביני. אלא דלאו מסקנא בהדיא היא התם, אלא כיון דקתני הכא לא ימכור ותני עלה מוציא, משמע שהמכר בטל בו מיד. וראיה לדבר, שהרי אמרו שםפ ביבמה, בין יבם ואח״כ חלק בין חלק ואח״כ יבם לא עשה ולא כלום, והתם אפילו תימא ניתנה כתובה לגבות מחיים, אין כל נכסי אחיו נכסי מלוג לה, אלא כנכסי צאן ברזל הם, ואעפ״כ לא עשה ולא כלום. ופירש״י ז״ל התםצ טעמא דמילתא, לפי שאין היבם כותב לה כתובה ולא כתב לה דקנאי ודקנינא ואין כתובתה אלא על נכסי ראשון, משום הכי מעכבא בכולהו דילמא משתדפי הני דמיחדי לה, ואע״ג דאמרינןק אישתדוף בני חרי טרפא ממשעבדי, אמרה איני רוצה לטרוח לב״ד. ואף אנו נאמר, כיון דקי״ל כרב יהודה דאמר הדין עמה, ועל אותן נכסים היא סומכת, לא כל הימנו שימכור, אלא המכר בהן בטל מעכשיור. ומיהו ה״מ בנכסי בית אביה משום שבחו, או בשום שהכניס להש, שפירושו לפי דעתי, שהכניסה לו ממון בנדוניא ושמו שדה שלו וכתב לה אותה שדה שיהא לה במקום השום וקבל אחריות אותו שדה על כל נכסיות, שהרי שדה זו כאלו לקחה אותו בדמים והכניסתו ויש בו שבח לבית אבי׳, אע״פ שלא הוחזק לבני משפחתה. אבל בשדה שלו שכתבו אפותיקי, בין שהיה אפותיקי סתם, בין שהיה אפותיקי מפורש שאינה גובה משאר נכסיםא, אם מכרו מכור עד שתבא לגבות כתובתה, שהרי אם רצה הוא מסלקה בדמיםב ולאו בעלת דברים דידה הוא עד שתבא לגבות כתובה. ולא דמי׳ ליבמה, דהתם כנכסי צאן ברזל שלה הם נכסי המת, שהרי מכיון שמת ניתנה כתובה לגבות, והרי היא כמכנסת אותן לבעלה בנכסי צאן ברזל. ויש אומריםג שאפילו באפותיקי מפורש כן, שהמכר בו בטל מעכשיו. ובמסכת שביעית בירושלמי מצינו שחלקו בכך, והכי איתא התםד, המשעבד שדה לחבירו והלך ומכרה, רב אחא אמר מכורה לשעה, ר׳ יוסי אמר אינה מכורה לשעה. חייליה דר׳ יוסי מן הדא, שור מצוי להבריח שדה אינה מצויה להבריח, הגע עצמך שהיתה מכורה לבעלי זרוע, אמר ר׳ אביןה מצויין הן בעלי זרוע ליפול. תני הכותב שדהו אפותיקי לכתובה ולבעל חוב בחובו, מכרה הרי זו מכורה והלוקח יחוש לעצמו. מתני׳ כשאמר יהא לך פרעון מזו, מה פליגין כשאמר לא יהא לך פירעון אלא מזו. וכיון דאנן לא קים לן פסקא ברבנן מערבאיו, המכר קיים ועל בעל חוב להביא ראיה. וכן דרך סוגית גמרתנוז. וכן מצינו למקצת גאוניםח ולרב ר׳ משה ז״לט, שהמוכר קרקע נכסי צאן ברזל לא עשה ולא כלום, אלא שהוא אמר, מכר מטלטלין של נכסי צאן ברזל אע״פ שאינו רשאי אם מכר ממכרו קיים. ולא נהירא לןי, דשמעתין במטלטלין היא ואף הקרקעות בכללן. ואף במטלטלין אמרו בירושלמיכ, שכן דעתה של אשה שהיא רוצה לבלות כליה ולפחות חומשל, ומשום לכתחלה שלא ימכור לא תקנו חכמים לפחות חומש.
א. ד״ה מכרו שניהם, עד סוף ד״ה הבעל מוציא.
ב. עיין ברש״י שלפנינו ובהגהות הב״ח ובמסורת הש״ס, וגירסת רבינו ברש״י בשינוי קצת, וכן העתיק הרשב״א דברי רש״י. ועיין בריטב״א וברש״י שעל הרי״ף, וכ״ה בנמוק״י.
ג. וכ״כ הרשב״א הריטב״א והנמוק״י בדעת רש״י. אבל התוס׳ ד״ה הבעל מוציא, הבינו בדברי רש״י דכ״ז שהאשה חיה אין הבעל יכול להוציאם כשמכר הוא.
ד. פ״ט ה״א, נג א (וילנא). והובא במ״מ פכ״ב אישות הט״ו. ועיין בח״מ וב״ש סי׳ צ סי״ג. ועי׳ ברא״ש על בבא בתרא פ״ג סי׳ נג, מש״כ בשם הרבינו יונה, ע״פ דברי הירושלמי אלו.
ה. כתובות צה א ד״ה מקחו בטל.
ו. גיטין נה ב.
ז. מט ב.
ח. פא ב.
ט. עיי״ש פא א ברש״י ד״ה מגרשה בגט, ובתוס׳ ד״ה מגרשה בגט.
י. בנדפס: דחוקה. וברשב״א: וזה דחוק מאוד יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. ועיין בריטב״א משה״ק על רש״י.
כ. לקמן צג א, ב״מ טז ב.
ל. ב״מ טז א.
מ. בבא קמא לג ב.
נ. וכ״כ הרשב״א בשם י״מ, וכ״כ הריטב״א, וכ״כ הנמוק״י בשם י״מ, ובתוס׳ חד מקמאי בשם אביו, וכ״כ המאירי בשם י״מ. ועיין בבעל המאור ובדברי רבינו במלחמות.
ס. בכ״י א: סתם. בנדפס: בתם, וכ״ה ברשב״א. ובנמוק״י כמו שהוא כאן.
ע. כתובות פא ב.
פ. כתובות פב א.
צ. שם פא א ד״ה מגרשה בגט.
ק. שם צה ב.
ר. וכ״כ ראיות אלו הרשב״א והנמוק״י, ועיין במלחמות.
ש. עיין ב״ב נ א דאיתא שם: ואחת שהכניסה לו שום משלה. אך הר״ח מובא בתוס׳ שם ובכל הראשונים וכ״ה גירסת הר״י מיגש והרי״ף: ואחת שהכניס לה שום משלו.
ת. וכ״כ רבינו בפירושו על ב״ב מט ב, ובספר הזכות על גיטין מא א. וכן פירשו הר״י מיגש, היד רמה, הרבינו יונה, הרשב״א, הריטב״א והר״ן שם. ועיין בתוס׳ שם ד״ה ה״ג שפירשו באופן אחר לפי גירסא זו.
א. דעת רבינו שאין הלכה כרשב״ג בגיטין מא א שלפי דבריו אפותיקי סתם באשה כאפותיקי מפורש, וכ״כ רבינו בחידושיו לגיטין שם ובספר הזכות. וכן פסק הרמב״ם פי״ח מלוה ולוה ה״ד, וכן פסק בש״ע חו״מ קיז ס״א, ועיי״ש בביאור הגר״א ס״ק ז.
ב. וכ״כ רבינו בספר הזכות גיטין שם, ועיין ברא״ש ב״מ פרק איזהו נשך סי׳ כט שכתב: אי אמר לא יהא לך פירעון אלא מזו ואע״ג דמצי לסלוקי בזוזי דאל״כ לא מיקרי אפותיקי דמעתה היא מכורה. הובאו דבריו בש״ך סי׳ קיז סק״ב, ובביאור הגר״א סק״ה.
ג. וכ״כ המאירי בגיטין מא א שהרבה חולקים לומר כן, וכ״כ בשם גדולי פרובינצא בחיבוריהם, והואל בבעל העיטור אות פה פותיקי. ועיין בשו״ת הרי״ף סי׳ רד שכתב: ומה שאמרת היכא דכתיב ביה לא יהא לך פרעון אלא מזו אין לו בה אלא שעבוד, לאו הכי הוא אלא גופה של קרקע(ים) יש לו אבל אין לו פירותיה עד הזמן שהתנו ביניהם. ומדברי רבינו משמע שלשיטה זו המכר בטל בכל אפותיקי מפורש גם בבע״ח. ועיין ברשב״א שכתב: ואיכא מאן דאמר שהמכר בטל בין בנכסי צ״ב בין באפותיקי מפורש שיחד לה לכתובתה דאף שבח בית אביה נזכר עליו, ומשמע מדבריו שדוקא לאשה בכתובתה המכר בטל.
ד. פ״י ה״א, כז ב (וילנא).
ה. לפנינו שם: ר׳ יודן אבוי דר׳ מתנייה.
ו. בכי״ב: פסקא מדרבנן ערבאי. ובמלחמות: ואנן כיון שאין בידינו הלכות קצובות במחלקתן של בני ארץ ישראל.
ז. בכי״ב: וכן סוגיית הגמרא.
ח. עיין בספר הזכות בגיטין מא א שכתב רבינו: שכבר נמצא למקצת גאונים ז״ל כן. ובסוף הקטע: ושוב חפשתי בדברי הגאונים ומצאתי לבעל המתיבות שכתב וכו׳. ועיין בתוס׳ ד״ה הבעל, שכ״כ בשם הר״ח.
ט. רמב״ם פכ״ב אישות הלכה טו טז, פ״ל מכירה ה״ה. ועיי״ש במ״מ שכ״ד ר״ה גאון. ועיין בביאור הגר״א או״ח סי׳ רמו ס״ק יד מש״כ בדעת הרמב״ם.
י. וכ״כ הרשב״א הריטב״א ונמוק״י, ועיין במ״מ שם שהביא דברי רבינו.
כ. כתובות פ״ו ה״ג.
ל. בנדפס נוסף כאן במרובעות: אלמא דעל כרחן תבלה דאינו יכול למכור.
אלמנה לכהן גדול
{שמעתא דמכירת נכסי האשה או נכסי הבעל}
כתוב בספר המאור: מכרו שניהם לפרנסה, פי׳, כגון שלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה, אע״פ שמכרו לצורך פרנסת עצמן וכו׳, ואף על פי שכתב הרי״ף ז״ל, לא אפשיטא דנעביד בה מעשה, אנן כתבינן מאי דחזינן לפום סוגיא דגמרא.
אמר הכותב: רבינו ז״ל הוא החרש והמסגר (מלכים ב כ״ד:י״ד-ט״ז, ירמיהו כ״ט:ב׳), סגר ואין פותח ופתח ואין סוגר (ישעיהו כ״ב:כ״ב).
דהך מימרא דרשב״ג דאמר, הבעל מוציא מה שמכר הוא עצמו, דאלמא אין כאן מכר כלל אלא בטל הוא מעיקרו, ודאי לית ליה פתרי למיפסק בה הלכתא.
דמכירת הבעל בשום שהכניס לה מביתו, למה תבטל. בשלמא בשום שהכניסה לו מבית אביה, אף על פי שאחריותו עליו, כיון שהדין עמה לומר, כלי אני נוטלת, הדין עמה לבטל מכירתו מעכשיו משום שמא תכסיף, והטעם משום שבח בית אביה. אבל שום שהכניס לה, דהיינו שדה או מטלטלין שכתב לה אפותיקי לאחריות נדוניתה, למה מכרו בטל. והלא אמרו, גובה משאר נכסים.
ואם תאמר, כשכתבן לה אפותיקי מפורש, כלומר, לא יהא לך פרעון לנדוניתך אלא מזו, הא לא משמע הכי, אלא דומיא דמכנסת שום קתני. כשם שהמכנסת שום שאחריותו עליו לא ימכור, כך המכניס שום, אפילו היה אחריותו עליו, לא ימכור. ועוד, שאפילו באפותיקי מפורש המכר קיים עד שתבא לגבות כתובתה ממנו. דכיון שהוא יכול לסלקה בדמים, הרי דינו בזה שוה לאפותיקי סתם. ולא מצינו לדברי חכמים שיפה כחה של אשה מפני שאין דרכה לחזר על בתי דינין אלא בנכסיה, אבל לא בנכסי בעלה. ואילו עשה שדהו אפותיקי מפורש לבעל חוב, המכר קיים עד שיבא לגבות חובו, ואין חוששין שמא תכסיף, כענין ששנינו (בבא בתרא קל״ו.), מכר האב מכורין עד שימות.
ובודאי שנחלקו בירושלמי במס׳ שביעית (ירושלמי שביעית י׳:א׳) בכך: המשעבד שדה לאשתו והלך ומכרה, אם רצתה לגבות ממנו ומשאר נכסים גובה. רבי אילא הורי, ר׳ אלעזר כהן תניא המשעבד וכו׳. מתניתא בשאמר לה, יהא לך פרעון מזה, אבל אם אמר לה, לא יהא לך פרעון אלא מזו, אינו גובה אלא ממנה. המשעבד שדה לחבירו והלך ומכרה, רבי אחא אומר, מכורה לשעה, ר׳ יוסי אומר, אינה מכורה לשעה. חיליה דר׳ יוסי מן הדא. שור מצוי להבריח, שדה אינה מצויה להבריח. הגע עצמך שהיתה מכורה לבעל זרוע. אמר ר׳ בון, אבוה דרבי מתניה: מצויין הן בעלי זרוע ליפול. תני: הכותב שדהו אפותיקי לכתובה ולב״ח בחובו, מכרה, הרי זו מכורה, והלוקח יחוש לעצמו. מתני׳ בשאמר, יהא לך פירעון מזו. מה פליגין. בשאמר, לא יהא לך פרעון אלא מזו. ע״כ גרסת ירושלמית1.
ואנן, כיון שאין בידינו הלכות קצובות במחלקתן של בני ארץ ישראל, הדין עלינו לומר שהיא מכורה לשעה. ועוד, דהא חזינן2 סוגיין בכולא בבא מציעא (בבלי ב״מ ט״ו:) ובשאר דוכתי בגמרין, דריהטא דכולהו משמע בלוקח שדה שהיא אפותיקי מפורש לאחר3 שמקחו מקח וממכרו ממכר ואינו בטל מיד, כרבי אחא ירושלמי.4 מעתה, אף במפורש בכתובה המכר קיים לשעה, דלרבנן אשה כאיש.
וא״ת, והלא גבי יבמה אמרו (כתובות פ״ב.), בין חלק ואח״כ יבם בין יבם ואח״כ חלק לא עשה ולא כלום, והיינו משום שהן אחראין לכתובתה ולא שאר נכסיו, שאני התם, דכיון שמת בעלה, כאילו נתנה כתובה לגבות וממנה האח זוכה, והרי הן כנכסי צ״ב שלה שאנו מודים בהם שהמקח בטל בהן מיד.
וכיון שהדין מתגלגל בכל הדברים שהמכר קיים בנכסי הבעל עד שתבא לגבות כתובתה מהם, והרי בעל המאור ז״ל מודה כן, ואני עתיד לפרש שאין להפריש בין מטלטלין לקרקעות, א״כ למה אמרו כאן הבעל מוציא מיד הלקוחות והמכר בטל מיד. אלא הדברים מוכיחין שחלוקין עליו חביריו על רשב״ג והוא הוא דאזיל לטעמיה, דאמר, לאשה בכתובתה אינה גובה משאר נכסים, כדתניא בפרק השולח (גיטין מ״א.). וכיון שיפה כחה בכך, אף מיד המקח בטל בו, כדאתמר בירושלמי (ירושלמי יבמות ז׳:א׳): אינה מכורה אפילו לשעה, שלא עלה על דעת שתהא אשה מחזרת על בתי דינין.
ובעל המאור עצמו מודה מקצת הטענה, לומר דרשב״ג כטעמיה. וכיון דהתם לא קי״ל כותיה, הכא נמי לא קי״ל כותיה. אלא מיהו רישא דברייתא סייעתא לרב יהודה משום שבח בית אביה, והלכתא היא. אבל סיפא לא קים5 לן כותיה.
והיינו נמי דאמר ליה רבא לרב נחמן, והא תניא כותיה דרבי אמי, דאלמא, חוששין היו בזו הברייתא שלא תהא כולה דברי יחיד, לרשב״ג ולא לרבנן.
ואין כאן ספק. אלא שאני אומר שפי׳ שום שהכניס לה, כגון שהכניסה לו ממון בנדוניא ושמו שדה שלו כנגד אותו ממון, וכתב לה אותו שדה שיהא לה במקום השום, וקבל אחריות אותו שדה על כל נכסיו. בזה אמרו, אף על פי שלא הוחזק לבני משפחתה, הרי הוא כאילו הכניסתו לו ויש בו משום שבח בית אביה והדין עמה ליטול אותו. לפיכך, מכרו בטל מעכשיו.
ומה שחלק בעה״מ ז״ל בין מקרקעי למטלטלי משום שאמרו בירושלמי (ירושלמי כתובות ו׳:ג׳), שמין דעתה של אשה שהיא רוצה לבלות כליה, תמהני עליו. והרי אותו השום שהוזכר שם, נכסי צאן ברזל שהביאה עמה הם. והוא עצמו ז״ל מודה בקרקע של נכסי צאן ברזל שהכניסה לו שהמקח בטל מיד. אלא ודאי בירושלמי בשום של מטלטלין פירשו, ואצ״ל בשל קרקע. דהתם מדרב יהודה נפקא, שכיון שהדין עמה משום שבח בית אביה, לא כל הימנו למכור, ואם מכר, בטל המכר מיד. אבל משום של מטלטלין שהן עתידין לבלות והיא גובה כתובה מן הקרקע, למה לא ימכור. לפיכך שמו דעתה של אשה שהיא רוצה לבלות אותן ולפחות חומש, מפני שהיא נהנית בתשמישן משום שבח בית אביה.
וזה שכתב בעל המאור ז״ל בהא דתניא בפרק השולח (גיטין מ״א.) בעושה שדהו אפותיקי לאשה, דבכל אפותיקי נשנית אותה ברייתא, שבוש הוא. דליתא ודאי אלא באפותיקי סתם בלבד.
שאילו באפותיקי מפורש, בין ב״ח בין כתובת אשה אינן גובין משאר נכסים, כדתניא אידך התם (גיטין מ״א.) בשטפה נהר. וכיון דאפילו שטפה נהר אינו גובה משאר נכסים, כ״ש במכרה לאחר, דאיתא בעולם, שאינו גובה אלא ממנו. והכי אמרי׳ בפרק הגוזל (בבא קמא צ״ו.) ובפרק שנים אוחזין (בבא מציעא ט״ו:), דאי אית ליה זוזי ללוקח לא מצי מסלק ליה לב״ח בזוזי מאפותיקי מפורש, וכך אמרו ביתומים בפרק המקבל (בבא מציעא ק״י:). וכ״ש שאינו נדחה אצל בני חורין.
וכן מה שאמרו בירושלמי (ירושלמי יבמות ז׳:א׳), והלוקח יחוש לעצמו, באפותיקי סתם הוא, כמו שמפורש במסכת שביעית (ירושלמי שביעית י׳:א׳) בירושלמי שכבר כתבנו למעלה. וכן פי׳ רבינו הגדול ז״ל בתשובותיו.
ומה שאמר רשב״ג, אשה אינה גובה משאר נכסים, ליפות כחה. לומר שאינה צריכה לחזר אחר שאר נכסים, אלא, רוצה, גובה ממנו, רוצה, גובה משאר נכסים. והכי תניא בתוספתא במס׳ כתובות (תוספתא כתובות י״ב:ו׳).
ושוב כתב: והרי״ף ז״ל כתב בפרק חזקת הבתים, למעוטי מאי, אילימא למעוטי שאר נכסים דידה, שהן נכסי צאן ברזל, וזה הפי׳ לא נראה לנו, שכיון שהזכירו באותן שלש שדות, אחת שהכניס לה שום משלו, זהו נכסי צאן ברזל, שכתב אחריות השום על השדה.
זו אינה קושיא לדברי רבינו ז״ל. שהרי אין באותן שלש שדות נכסי צאן ברזל עצמן, אלא אחת שכתב לה בכתובתה, ואחת שיחד לה לגבות ממנה כתובה, דהיינו אפותיקי למנה ומאתים, ואחת שדה שלו שהכניס לה כנגד השום שקבל עליו מנכסי נדוניא. ואף על פי שמתחלה לא כתבן לה אלא כדי שתהא דעתה סומכת עליהן, אפ״ה אם לא חתמה לו הוי׳ לה איבה.
ומש״ה אקשינן: למעוטי מאי. אילימא למעוטי שאר נכסים דידה, דהיינו נכסי צאן ברזל, שקבל אחריותם בשומא על כל נכסיו, כ״ש דהויא לה איבה. שכיון שאם פחתו פחתו לו וגובה משאר נכסים שלו ואינן נכתבים לה בעצמן, אף על פי שאם באת לגבות כתובתה הדין עמה ליטלן, אי מעכבא עליה מצי אמר לה, עיניך נתת בגרושין ובמיתה.
ובודאי דכ״ש בשאר נכסים דידה6, שאין לה עליהם אלא שעבוד סתם, שיכולה לומר, נחת רוח עשיתי לו. אלא הא דאקשי׳ נכסים דידה, דלאוקומה למתני׳ מהדרינן, ומתני׳ נכסי אשתו קתני. וכבר הוצרכו המפרשים להיות נדחקים בזה. ועוד, דהנה פשיטא דמציא למימר7, נחת רוח עשיתי לבעלי, ולא עלה על דעת דלמעוטי אותן נכסים קאמרינן.
וכך גרסתו של ר״ח ושל רבינו יוסף הלוי ן׳ מיגאש ז״ל, ומעתה, אין נסחאותיו של בעל המאור פוגמות עלינו כלום.
ומה שכתב עוד בנכסי מלוג, ואם לקח מן האיש בלבד או מן האשה בלבד מקחו בטל מיד, אין הלשון מכוון. ואיני יודע אם אומר עליו שהוא משובש.
שודאי אם לקח מן האיש לא עשה כלום. ואם לקח מן האשה מקחו בטובת הנאה, שאם מתה הבעל מוציא מיד הלקוחות ואם מת הוא זכו הלקוחות. שלא אמרו בתקנת אושא אלא, האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא. הא מת הוא, זכה לוקח במקחו. והכי אמרי׳ בהדיא בפרק החובל (בבא קמא פ״ט.): וליטעמיך, דאיתא לתקנת אושא, נהי דלא מציא לזבוני לגמרי, לזבנינהו בטובת הנאה וליתיב ליה. אלמא, אם מת בעל, מקחו של לוקח קיים. ואתמר בירושלמי בפרק הכותב (ירושלמי כתובות ט׳:א׳): ר׳ הלל בר פזי בעא קומי ר׳ יוסי: מכר הוא ומתה היא. אמר ליה: מכרו בטל. לבן שמכר בחיי אביו ומת אביו. מכרה היא ומת הוא. אמר ליה: מכרה קיים. לאב שמכר בחיי בנו ומת בנו.
1. נראה דצ״ל: ירושלמי
2. בדפ״ר: חזינא
3. נראה דיש למחוק תיבה זו
4. נראה דצ״ל: דירושלמי
5. נראה דצ״ל: קיימא
6. נראה דצ״ל: דידיה
7. נראה דצ״ל: למימר בהם
מכרו שניהם לפרנסה זה היה מעשה לפני רשב״ג ואמר בעל מוציא מיד הלקוחות. פירש רש״י ז״ל מכרו שניהם או זה או זה הבעל מוציא מיד הלקוחות, לא מיבעיא אם מכר הוא בלא דעתה ומת או שגרשה שהיא מוציאה מיד הלקוחות, אלא אפילו מתה היא הוא מוציא מיד הלקוחות דבשעת מכירה לאו מכירה ודאית היא שמא ימות בחייה ונמצאת מכירתו בטלה. והא דכתב הוא ז״ל ומתה היא לאו דוקא אלא לרבותא נקט הכי לומר שאף על פי שנתרוקן כל הזכות לו, כיון שבשעת המכר לא היתה מכירה ודאית הרי זה מכר בטל לשעתו כמוכר דבר שאינו שלו. נמצא לפי דבריו שהבעל מבטל לכשירצה והאשה אינה יכולה לבטל אלא משעה שתבא לגבות. וזה דחוק מאד יציבא בארעא וגיורי בשמי שמיא, הוא מבטל מיד מחמת זכותה והיא אינה יכולה לבטל עד שעת גוביינא. ויש מפרשים (עיין במיוחס לתוס׳ חד מקמאי וברמב״ן) מכרו שניהם ממש כגון שלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה דקתני (גיטין נה:) מקחו בטל, וקא משמע לן שאף על פי שמכרו לפרנסת עצמן או לפרנסת בתם יכולה היא שתאמר נחת רוח עשיתי לבעלי, וכל אחד מהן יכול להוציא מעתה מיד הלקוחות, הוא לפי שמכר דבר שאינו שלו, והיא לפי שהיא כאלו לא מכרה אותו כלל דמשום נחת רוח הבעל הוא שמכרתו. והביאו סיוע קצת מדקתני רישא ורצה הבעל למכור לא ימכור, ואמרינן בפרק האשה שנפלו לה נכסים (כתובות פא:) כל היכא דאמור רבנן לא ליזבון אף על גב דזבין לא הו זביניה זביני. ואף על גב דלאו מסקנא היא התם בההיא, מכל מקום כיון דקתני הכא לא ימכרו ותניא עלה הבעל מוציא מיד הלקוחות משמע שהמכר בטל בו מיד. ועוד ראיה לדבר שהרי אמרו שם (כתובות פב.) ביבם בין ביבם ואחר כך חילק בין חילק ואחר כך יבם לא עשה ולא כלום, וטעמא דמלתא משום דכיון ששעבודה על נכסי בעלה הראשון בלבד עשאום לנכסיו כאלו גבאתן היא בכתובתה והכניסתן ליבם ומעכבן בכולהו דלמא משתדפי הני דמייחדי לה, אף על גב דאמרינן (שם צה:) אשתדיף בני חרי טרפא ממשעבדי אמרה איני רוצה לטרוח לבית דין, וכן פירש רש״י שם (פ״א. ד״ה מגרשה בגט) וכיון שכן אף בנכסי צאן ברזל לרב יהודה דאמר הדין עמה ועל אותן נכסין היא סומכת מכרה בטל מעכשיו. ואיכא מאן דאמר (רבינו יונה) שהמכר בטל בין בנכסי צאן ברזל בין באפותיקי מפורש שייחד לה לכתובתה דאף שבח בית אביה נזכר עליו. ויש מי שאומר (רמב״ן) דדוקא בנכסי צאן ברזל אבל באפותיקי מפורש אין המכר בטל עד שתבא לגבות ממנו וכבר הארכתי בזה בפרק השולח (גיטין מ״א. ד״ה תניא) בס״ד. והדין הזה אפילו במטלטלין כדאיתא בסמוך (יבמות סז.) הכניסה לו שני כלים באלף זוז כו׳, דאלמא אף בכלים כן, והרמב״ם ז״ל שכתב (בהלכות אישות פכ״ב הט״ז) דמכר מטלטלין של נכסי צאן ברזל אף על פי שאינו רשאי אם מכר ממכרו קיים לא נראו דבריו. ובירושלמי (כתובות פ״ו ה״ג) גרסינן שמו דעתה של אשה שהיא רוצה לבלות כליה ולפחות חומש, ואם איתא דבדיעבד ממכרו מכר משום דלכתחלה לא ימכור לא תקנו חכמים לפחות חומש.
כיון דאלו מגניב יורשין חייבין לשלומי כו׳. קשיא לי מאי קא יהיב טעמא משום דאלו מגניב יורשין חייבין לשלומי דכדידיה דמי, והא שוכר חייב בגנבה ושואל שחייב אפילו באונסין ואפילו הכי לאו דידהו נינהו וכדאמרינן לעיל. ונראה לי דהכי קאמר ודאי מחוסר גוביינא הן, ותדע לך דאי לא מיד שמת הבעל קיימי ברשותה כנכסי מלוג ואלו מגניב ברשותה קיימי, אלא ודאי כיון דאלו מגניב יורשין בעו לשלומי ברשותייהו קיימי עד שתגבה, וכל דמחסרי גוביינא דידהו נינהו ואין לה בהן אלא שעבוד כנ״ל.
רבא לטעמיה דאמר רבא הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד. פירוש והשתא דאתית להכי ברייתא דיוצאין בשן ועין לאיש לא הויא סיעתיה דר׳ אמי, משום דכיון דמחוסר גוביינא מיהא שחרור מפקיעו מידי שעבוד. אבל לאשה אינן יוצאין דהא אפילו עבדי מלוג אינן יוצאין לה משום תקנת אושא. והכי נמי איתא בירושלמי (דפרקין ה״א) אמר ר׳ יודן קל הוא בשחרור כהדא דתני העושה עבדו אפותיקי מכרו אינו מכור שחררו משוחרר. ואי קשיא לך לדרבא הוא דאמר ליה לרב נחמן והא תניא כותיה דרב אמי. איכא למימר דלדבריו דרב נחמן הוא דקאמר ליה לדידך דאמרת דתניא כותיה דר׳ אמי מאי טעמא קא פסקת כרב יהודה. ולעיל ה״ג יתיב רבה ורב יוסף בשלהי פרקי דרב נחמן ויתיב וקאמר, כלומר ויתיב רב נחמן וקאמר. ואם תאמר רב נחמן גופיה היכי סייעה מברייתא לר׳ אמי מי לימא פליג אדרבא דאמר שחרור מפקיע מידי שעבוד. יש לומר דסבירא ליה לרב נחמן דאם איתא דהדין עמה לא היו יוצאין לא איש ולא אשה כעבדי מלוג. ולא דמי לעשה עבדו אפותיקי, דהתם דדידיה הוה ואי בעי לסלוקי בזוזי מצי לסלק ליה שחרור נמי מפקיע ליה מידי שעבוד, אבל עבדי צאן ברזל דדידה הוי ואי בעי בעל גופיה לסלקה בזוזי היכי דגרשה לא מצי מסלק לה, אף שחרור נמי לא מפקע ליה כנ״ל. אלא שלאותה גירסא דגרסי ויתיב וקאמר קשיא לי שאם כן למה לי דאמר דרבה ורב יוסף הוו בפרקי, ואין דרך התלמוד לומר כן אלא במקום שחולקין עליו, או שהם היו האומרים, אבל כאן דרב נחמן הוא דאמר כן, והם לא נחלקו עליו ולא אמרי לו דבר, למה אמר שהם היו שם. ושמא אמר כן לומר שלא נחלקו עליו בכלום. ואין זו שיטה בתלמוד. ובספרים גרסי׳ ויתבי וקאמרי כלומר רבה ורב יוסף הם שאמרו כך ורב קבל מהם.
אם רצה הבעל לא ימכר – פי׳ בין מקרקעות בין במטלטלים דהא גבי שומת כלים מייתי לה וכדפרש״י ז״ל במטלטלי׳ וש״מ שאם מכר המכר בטל בדיעבד כדקתני סיפא וה״נ אמרי׳ בכתובות כל היכא דאמור רבנן לא לזבון אע״ג דזבין לא הוו זביניה זבינא ומכאן קושיא על הרמב״ם ז״ל שכתב שהמוכר נכסי נדוניית אשתו המכר קיים בדיעבד במטלטלים ואין רבותינו הראשונים ולא רבותי מסכימים בדבר.
מכרו שניהם לפרנסה – פרש״י ז״ל שמכרו זה או זה ונקט לפרנסה שאין דרך שימכר אדם כלי תשמישו אלא לצורך פרנסה.
מעשה היה ואמרו הבעל מוציא מיד הלקוחות – פי׳ הוא ז״ל לא מיבעי׳ אם מכר הוא בלא דעתה ומת או גרשה שהיא מוציאה מיד הלקוחות אלא אפי׳ מתה היא מוציאן הוא מיד הלקוחות מה שמכר הוא עצמו דמכירתו לאו מכירה כל זמן שהיא קיימת עכ״ל. ואין ספק דהא דנקט מרן ז״ל ומתה היא לרבותא נקטיה כי אף על פי שירשה ונתרוקנו לו כל הנכסים יכול לבטל אפי׳ מה שמכר הוא בחייה וכ״ש שיכול לבטל אותו בחייה שהיא מוחזקת בחייה בנכסים ומיהו עדיין קשה מה שתפס רבי׳ ז״ל דלא מבעיא מכר הוא ומת או גרשה דלמה לי שמת או גרשה דהא ודאי אפי׳ בעוד׳ כאשתו תבטל המכר שלו והדברים ק״ו השתא הוא עצמו מבטל מה שמכר ואפי׳ לאחר מיתתה מפני כח שהיה לה בחיי׳ לא כ״ש שתבטל היא מכר שלו אפי׳ בחייו ואישותו אלא ודאי לא דק בה מרן ז״ל ובר מהא אין פי׳ מחוור דלישנא דמכרו שניהם לא משתמע זה או זה. ועוד כיון דפי׳ מרן ז״ל דאמרו חכמים הבעל מוציא מיד הלקוחות על מה שמכר הוא לבדו מאי האי דקתני מכרו שניהם לפרנסה זה היה מעשה וכו׳ אגופא דרישא מצי למיתני מעשה היה ואי משום דחדית פרנסה הא לאו חידוש הוא לפי׳ רבי׳ ז״ל ועוד דליתני הכי מעשה היה ומכר א׳ לפרנסה וכו׳ אלא ודאי הנכון דמכרו שניהם ממש ואפי׳ לצורך פרנסתם ונקטה לרבותא ומיירי כמו שלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה ובא מעשה לפני חכמים ואמרו הבעל מוציא מיד הלקוחות דמכר שלו לא חשיב כלום ואי מפני שחתמה לו יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי וכן הלכתא דבנכסי צאן ברזל המכר בטל לאלתר משום שבח בית אביה ואפילו לפירות נמי אינו יכול למכור הגוף כדי שלא ישתקע ביד הלוקח לדעת רבי׳ ז״ל ובפ׳ חזקת הבתים ובמסכת גיטין הארכתי׳ בס״ד.
רבא לטעמיה דאמר הקדש חמץ ושחרור מפקיעים מידי שעבוד – פירש והני לאו דוקא אלא הוא הדין לכל איסורי הנאה שהם איסור הגוף כגון תכריכי מת דהכא וכדאמרינן נמי התם בקונמות ואם תאמר מאי מפקיע מידי שעבוד איכא הכא דהא אליבא דר׳ יהודה דידה חשיבה י״ל דסבר רבא דאפי׳ לרב יהודה דידיה חשיבי כיון שקבלה עליו בנכסי צאן ברזל אלא משום שבח בית אביה אלמוה רבנן לשעבוד׳ דידה שיהיו לה כאלו הם אפותיקי גמור בע״מ שלא יוכל למכור ושלא יוכל לסלקה בדמים ועשו כן משום שבח בית אביה ומ״מ כיון דדידיה נינהו אתי איסור שלו ומפקיע אפי׳ מידי שעבודא זה וא״ת היכי פריך רבא לעיל והא תניא כוותי׳ דר׳ אמי דהא האי ברייתא אפילו לר׳ יהודה אתיא שפיר דכיון דדידיה נינהו יוצאין בשן ועין לאיש דשחרור מפקיט מידי שעבוד י״ל דהא דאמר רבא השת׳ היינו בתר דאסברא ניהלי׳ רב נחמן להאי טעמא והיינו מאי דאמר ליה מיסתברא מילתיה דרב יהודה משום שבח בית אביה ואפילו לרב יהודה לא חשיב דידה אלא מדין שעבוד על הדרך שאמרנו משום שבח בית אבי׳ והשת׳ נמי אתי׳ לי׳ שפיר מתני׳ דתרומ׳ ויש למדין מכאן שאדם אוסר נכסיו על בעל חובו וכתובת אשתו מהא דרבא אלא שמנדין אותו עד שישאל על נדרו ויתירו ואפי׳ נדר על דעת רבים יש לו התרה דהאי דבר מצוה הוא משום פריעת ב״ח והר״י ז״ל כתב דבכי הא אלמוה רבנן לשעבודא דב״ח וכתובת אשה שלא יהא כל אחד וא׳ אוסר כל נכסיו על ב״ח וכתובת אשתו וכדאמרי׳ התם אלמוה רבנן לשעבודא דבעל על אשתו שלא תוכל לאסור עצמה בקונם כדאיתא בפי׳ המדיר ובכי הא דמיתנא משום דמילתא דלא שכיח ומשום כבוד המת לא אלמוה רבנן לשעבודא.
תניא כותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב יהודה: המכנסת שום לבעלה כלומר, שהכניסה לו נדוניה, כצאן ברזל, ששמו את ערכה, ואם יצטרך לשלם את כתובתה — יחזיר לפי ערך זה. אם רצה הבעל למכור — לא ימכור אותם נכסים, משום שגופם של הנכסים שייך לה. ולא עוד אלא אפילו הכניס לה הבעל שום משלו שהוסיף מתנה משלו על הנדוניה שלה וקבעו לה ערך וצירפו אותה לנדוניה, אם רצה הבעל למכור — לא ימכור. עברו ומכרו שניהם או הבעל או האשה את החפצים הללו לפרנסה, זה היה מעשה לפני רבן שמעון בן גמליאל, ואמר: אף על פי כן הבעל מוציא מיד הלקוחות, משום שלשניהם אין רשות למכור בזמן ששניהם קיימים, והמכר בטל.
Conversely, it is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav Yehuda: When a woman brings appraised, guaranteed property into her marriage to her husband, if the husband wishes to sell it, he may not sell it, as it belongs to her. And not only that, but even when her husband brought property into the marriage and added it to her dowry as an appraised, guaranteed gift of his own, even if the husband wishes to sell that gift he may not sell it. With regard to a case in which either the husband or wife unlawfully sold this property for subsistence, there was an incident like this that came before Rabban Shimon ben Gamliel, and he said: Although the husband executed the sale, he may repossess the property from the purchasers, as the sale is void.
הכל
(7) אָמַר רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן הֲלָכָה כְּרַב יְהוּדָה א״ל אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן וְהָתַנְיָא כְּוָתֵיהּ דר׳ דְּרַבִּי אַמֵּי אע״ג אַף עַל גַּב דְּתַנְיָא כְּוָתֵיהּ דר׳ דְּרַבִּי אַמֵּי מִסְתַּבְּרָא טַעְמָא דְּרַב יְהוּדָה מִשּׁוּם שֶׁבַח בֵּית אָבִיהָ.
Rava said that Rav Naḥman said: The halakha is in accordance with the opinion of Rav Yehuda. Rava said to Rav Naḥman: But isn’t it taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Ami? He replied: Although it is taught in accordance with the opinion of Rabbi Ami, Rav Yehuda’s rationale, that the wife may take the objects in question because they are assets of her paternal family and their complete removal from her domain would hurt the family’s prestige, is more reasonable.
Rava said that Rav Naḥman said: The halakha is in accordance with the opinion of Rav Yehuda. Rava said to Rav Naḥman: But isn’t it taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Ami? He replied: Although it is taught in accordance with the opinion of Rabbi Ami, Rav Yehuda’s rationale, that the wife may take the objects in question because they are assets of her paternal family and their complete removal from her domain would hurt the family’s prestige, is more reasonable.
וסיכומה של ההלכה, אמר רבא אמר רב נחמן: הלכה כרב יהודה. אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: והתניא כותיה [והרי שנויה ברייתא כשיטתו] של ר׳ אמי! אמר לו: אף על גב דתניא כותיה [אף על פי ששנויה ברייתא כשיטתו] של ר׳ אמי — מסתברא טעמא [מסתבר טעמו] של רב יהודה, משום שבח בית אביה.
Rava said that Rav Naḥman said: The halakha is in accordance with the opinion of Rav Yehuda. Rava said to Rav Naḥman: But isn’t it taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Ami? He replied: Although it is taught in accordance with the opinion of Rabbi Ami, Rav Yehuda’s rationale, that the wife may take the objects in question because they are assets of her paternal family and their complete removal from her domain would hurt the family’s prestige, is more reasonable.
הכל
(8) הָהִיא אִיתְּתָא דְּעַיִּילָה לֵיהּ לְגַבְרַאּ אִיצְטְלָא דְמֵילָתָא בִּכְתוּבְּתַהּ שְׁכֵיב שַׁקְלוּהָ יַתְמֵי וּפַרְסוּהָ אַמִּיתָנָא.
The Gemara relates an incident: A certain woman brought into her marriage to her husband a robe [itztela] of fine wool [meileta], which was deemed guaranteed property by her marriage contract. Her husband subsequently died, and the orphans took that robe and spread it over the corpse as a shroud. The woman demanded that the robe be returned to her.
The Gemara relates an incident: A certain woman brought into her marriage to her husband a robe [itztela] of fine wool [meileta], which was deemed guaranteed property by her marriage contract. Her husband subsequently died, and the orphans took that robe and spread it over the corpse as a shroud. The woman demanded that the robe be returned to her.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 6]
ההיא איתתא דעיילא לה לגברא איצטלא דמילתא בכתובתה שכיב שקלוה יתמי פרסוה אמיתנא.
ההיא אתתא דעיילה לי׳ לגברא איצטלא דמילתא בכתובתה שכיד שקלוהו יתמי ופרשוה אמיתנא. וא״ר קניא מיתנא רבא בעי הזמנה ומעשה כדאמרי׳ בפ׳ נגמר אבל הזמנה באל מעשה או מעשה באל הזמנה כיון שנפרשה על המת ע״ד לסלקו ממנו שמוהו עליו לפי שעה עד שימצא אחר או להוליכו עמו לקבורה ואל שיקברוהו עמו, וכן הזמנה בלא מעשה אם אמרו יהא בגד זה למת או אפי׳ ארגוהו בשבילו ולא פרשוהו עליו אינו אסור אבל זה הבגד שפרשוהו על המת כדי לקברו עמו אסור מפני שיש שם הזמנה ומעשה שכיון שפרשהו עליו להיות לו לצמיתות אין לך הזמנה גדולה מזו ואינן רשאין לסלק מעליו להיות מותר בהנאה אא״כ רוצים להחליף לו בגד אחר נאשה ממנו לכבוד המת כדמפרשינן התם. א״ל נאנאי לר״כ והא אר״נ א״ר ה״ל כר״י א״ל מי לא מודה ר״י דמחוסר גוביינה וכי מיגנוב לאו יורשים חייבים לשלומי. כיון דכי מיגנוב יורשים חייבים לשלומי ברשותייהו קיימא רבא לטעמי׳ דא״ר הקדש חמץ ושחרור מפקיעין עצמן מידי שעבוד:
מסופר: ההיא איתתא דעיילה ליה לגברא איצטלא דמילתא [אשה אחת שהכניסה לבעלה גלימה של צמר מובחר] בכתובתה כנכסי צאן ברזל. שכיב [מת] אותו האיש, שקלוה יתמי ופרסוה אמיתנא [לקחו היתומים אותה גלימה ופרסו אותה על המת] כעין תכריכים. ואחר כך תבעה האשה את הגלימה עצמה.
The Gemara relates an incident: A certain woman brought into her marriage to her husband a robe [itztela] of fine wool [meileta], which was deemed guaranteed property by her marriage contract. Her husband subsequently died, and the orphans took that robe and spread it over the corpse as a shroud. The woman demanded that the robe be returned to her.
הכל
(9) אֲמַר רָבָא וקַנְיַיהּ מִיתָנָא אֲמַר לֵיהּ נָאנַאי בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב כָּהֲנָא וְהָאָמַר רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן הֲלָכָה כְּרַב יְהוּדָה אֲמַר לֵיהּ מִי לָא מוֹדֶה רַב יְהוּדָה דִּמְחוּסַּר גּוּבְיָינָא וְכֵיוָן דִּמְחוּסַּר גּוּבְיָינָא בִּרְשׁוּתֵיהּ קָאֵי.
Rava said: The dead has acquired it, as deriving benefit from anything consecrated for the dead is prohibited. Nanai, son of Rav Yosef, son of Rava, said to Rav Kahana: But didn’t Rava say that Rav Naḥman said that the halakha is in accordance with the opinion of Rav Yehuda? Accordingly, the woman’s robe must be returned. He said to him: Doesn’t Rav Yehuda admit that the robe has not yet been collected? And since it has not yet been collected, it remains in his possession, and his inheritors can render its use as a burial shroud prohibited.
Rava said: The dead has acquired it, as deriving benefit from anything consecrated for the dead is prohibited. Nanai, son of Rav Yosef, son of Rava, said to Rav Kahana: But didn’t Rava say that Rav Naḥman said that the halakha is in accordance with the opinion of Rav Yehuda? Accordingly, the woman’s robe must be returned. He said to him: Doesn’t Rav Yehuda admit that the robe has not yet been collected? And since it has not yet been collected, it remains in his possession, and his inheritors can render its use as a burial shroud prohibited.
קנייה מיתנא – תכריכי המת איסורי הנאה הן כהקדש דגמר שם שם מעגלה ערופה בפ׳ נגמר הדין (סנהדרין דף מז:).
מי לא מודה רב יהודה דמחוסר גוביינא – אע״ג דהדין עמה מודה הוא דכל כמה דלא גבתינהו מיניה לאו ברשותה קיימי אלא שיעבודא בעלמא אית לה עלייהו דהא אם נאנסו או נאבדו חייב באחריותן וכיון דברשות יתמי נינהו אתי הקדש דאקדשוה יתמי ומפקע לה לשיעבודייהו ויהבי דמי.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 6]
אמר רבא קנייה מיתנא. רבא לטעמיה דאמר הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מיד שעבוד. ודוקא קדושתא כי הכא דפרסוה אמיתנא ואסרוה, אבל קדושת דמים לא מפקע מיד שעבוד. כדתנן בערכין (כג ע״ב) המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ובעל חוב מוסיף עוד דינר על חובו או על כתוב׳ ופודה את הנכסים כולן אפילו שוין אלף דינר כשיעור חובו ונוטל בחובו, והתם מפרש טעמא שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון, ואי לאו הכי אפילו בלא דינר היה יוצא לחולין דלא הקדש הואב. והכא כי פרסוה אמיתנא הפקיע׳ עצמ׳ מיד שעבוד שהיה לאשה עליו דהא מחוסר גוביינא הוה שהרי בחזקת היתומים היה כל זמן שלא גבתה.
א. קדושה. או קדושת הגוף.
ב. וכן כתב רבינו לעיל עמ׳ תלו עי״ש בהערה.
קניא מיתנא. דתכריכי המת אסורין בהנאה כהקדש, דגמרינן שם שם מעגלה ערופה, כדאית׳ בנגמר הדין1. מי לא מודה רב יהודה. דכל כמה דלא גביתינהו לית לה בהני נכסי אלא שעבוד דהא אי מגניב יורשין חיבין לשלומי. והואיל ואקדשוה יתמי פקע שעבודא, דהקדש מוציא מידי שעבוד ומחייבי לשלומי לה. ולפי׳ ר״ש שפי׳2 הקדש דוקא קדשי מזבח, הא מילתא כקדושת הגוף, דהא לא סגי בפדיה, שהרי הוא עצמו אסור בהנאה.
1. סנהדרין מז, ב.
2. ד״ה רבא.
אמר רבא: קנייה מיתנא [קנה אותה המת], כלומר, היא נחשבת כשייכת לתכריכי המת, ודבר שניתן למת שוב אסור להשתמש בו. אמר ליה [לו] נאנאי בריה [בנו] של רב יוסף בריה [בנו] של רבא, לרב כהנא: והאמר [והרי אמר] רבא אמר רב נחמן: הלכה כרב יהודה משמע שגופם של נכסים אלה הם של האשה, ואיך היו היתומים רשאים לתת אותה למת? אמר ליה [לו]: מי [האם] לא מודה רב יהודה שעל כל פנים נכסים אלה דמחוסר גוביינא [מחוסרים גבייה] ועדיין אינם ברשותה, ורק לכשתיטול כתובתה זכאית היא לקבלם. וכיון דמחוסר גוביינא [שהם מחוסרים גבייה] — ברשותיה קאי [ברשותו הם עומדים] לענין זה.
Rava said: The dead has acquired it, as deriving benefit from anything consecrated for the dead is prohibited. Nanai, son of Rav Yosef, son of Rava, said to Rav Kahana: But didn’t Rava say that Rav Naḥman said that the halakha is in accordance with the opinion of Rav Yehuda? Accordingly, the woman’s robe must be returned. He said to him: Doesn’t Rav Yehuda admit that the robe has not yet been collected? And since it has not yet been collected, it remains in his possession, and his inheritors can render its use as a burial shroud prohibited.
הכל
(10) רָבָא לְטַעְמֵיהּ דְּאָמַר רָבָא הֶקְדֵּשׁ חָמֵץ
The Gemara adds that in this regard Rava conforms to his standard line of reasoning, as Rava said: Consecration of property, the prohibition against benefiting from leavened bread on Passover,
The Gemara adds that in this regard Rava conforms to his standard line of reasoning, as Rava said: Consecration of property, the prohibition against benefiting from leavened bread on Passover,
רבא לטעמיה כו׳ הקדש – דוקא קדושת הגוף כי האי גוונא אבל קדושת דמים לא כדתנן (ערכין דף כג:) מוסיף עוד דינר ופודה הנכסים הללו כו׳.
חמץ – עובד כוכבים שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה דאתי איסור חמץ ומפקע ליה לשיעבודא דעובד כוכבים. והא דתנן בפרק כל שעה (פסחים דף ל.) מותר בהנאה רבא מוקי לה התם כשהרהינו אצלו שנתנו ישראל בביתו של עובד כוכבים דההוא לא מיחסר גוביינא.
רבא לטעמיה דאמר רבא הקדש חמץ ושחרור וכו׳ – פי׳ ולהאי מימרא דרבא, לא מסייעא ברייתא דלעיל לרב אמי דיוצאין בשן ועין לאיש, משום דשחרור מפקיע מידי שעבודא, אבל לא לאשה דלאו דידה נינהו, ואפילו עבדי מלוג נמי לא נפקי לה משום תקנת אושאב. ובירושלמיג נמי כך דחו לה, חומרד הוא בשחרור. והא דאמר ליה רבא לרב נחמן והא תניא כוותיה דרב אמי, לדבריו דרב נחמן קאמר, דסבר דתני׳ כוותי׳, כדאמרי׳ יתיב רבהה ורב יוסף בשלהי פירקיה דר׳ נחמן ויתיב וקאמר, כלומר ויתיב רב נחמן וקאמר, ולא גרסי׳ ויתבי וקאמרי, כדאיתא במקצת נוסחי וצ״עו.
א. עיין באחרונים שהקשו סתירת דברי הרמב״ם שפסק הדין עמה ובכ״ז פסק דעבדי צ״ב יוצאין בשן ועין לאיש, ולפי דברי רבינו מיושב, ועיין בערוך לנר ובקרן אורה ובישרש יעקב שכ״כ בדעת הרמב״ם. וכ״כ בשעה״מ פ״ה עבדים הט״ז. ועיין בתוס׳ ד״ה עבדי צ״ב ובתוס׳ הרא״ש מש״כ בזה. ועיין בתוס׳ בגיטין מ ב תוד״ה הקדש. ועיין בקהלות יעקב כאן סי׳ לה, ובברכת שמואל סי׳ כ.
ב. וכן הוא מבואר במסכת בבא קמא דף פט ע״ב. ועיין ברמב״ם פ״ה עבדים הט״ז, ובמ״ל שם שהאריך בענין זה.
ג. פ״ז ה״א.
ד. לפנינו שם: קל הוא בשחרור, וכ״ה ברשב״א.
ה. בכי״א ובנדפס: רבא. ולפנינו בגמרא: רבה, וכ״ה ברשב״א.
ו. וכ״ה לפנינו בגמרא, וכ״ה גירסת התוס׳ בד״ה עבדי צ״ב, שכתבו: דרבה ורב יוסף דדייקי מהכא. ועיין ברשב״א מה שהק׳ על גירסת רבינו.
ומעירים: כי בענין זה רבא לטעמיה [הולך לטעמו, לשיטתו], שאמר רבא: הקדש שמקדיש אדם דבר, או איסור חמץ שחל על דבר,
The Gemara adds that in this regard Rava conforms to his standard line of reasoning, as Rava said: Consecration of property, the prohibition against benefiting from leavened bread on Passover,
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
יבמות סו: – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה יבמות סו:, רי"ף יבמות סו: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רש"י יבמות סו:, ראב"ן יבמות סו: – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות יבמות סו:, תוספות ישנים יבמות סו:, בעל המאור יבמות סו: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ראב"ד כתוב שם יבמות סו: – מהדורת הרב חיים פריימן ז"ל (תשס"ג), ברשותם האדיבה של בני משפחתו (כל הזכויות שמורות), פסקי רי"ד יבמות סו:, רמב"ן יבמות סו: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב שמואל דיקמן. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רמב"ן מלחמות ה' יבמות סו: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א יבמות סו: – מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי יבמות סו: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ר' אברהם מן ההר יבמות סו: – מהדורת הרב אביגדור אריאלי, ברשותם האדיבה של המהדיר והמו"ל, הרב שמואל וינגרטן והרב אברהם קפלן (כל הזכויות שמורות ואסור לשמור או להדפיס מטקסט זה למעט קטעים בודדים עבור דפי מקורות וכדומה), ריטב"א יבמות סו:, מהרש"ל חכמת שלמה יבמות סו:, מהרש"א חידושי הלכות יבמות סו:, פירוש הרב שטיינזלץ יבמות סו:, אסופת מאמרים יבמות סו:
Yevamot 66b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Yevamot 66b, Rif by Bavli Yevamot 66b, Rashi Yevamot 66b, Raavan Yevamot 66b, Tosafot Yevamot 66b, Tosefot Yeshanim Yevamot 66b, Baal HaMaor Yevamot 66b, Raavad Katuv Sham Yevamot 66b, Piskei Rid Yevamot 66b, Ramban Yevamot 66b, Ramban Milchamot HaShem Yevamot 66b, Rashba Yevamot 66b, Meiri Yevamot 66b, R. Avraham of Montpellier Yevamot 66b, Ritva Yevamot 66b, Maharshal Chokhmat Shelomo Yevamot 66b, Maharsha Chidushei Halakhot Yevamot 66b, Steinsaltz Commentary Yevamot 66b, Collected Articles Yevamot 66b