×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) טִירְפָא מֵאִיָּיר וְאֵילָךְ א״לאֲמַר לֵיהּ יָכְלִי לְמֵימַר לָךְ אַתְּ בַּר חַד בְּנִיסָן אַתְּ.
a document of authorization to repossess liened property of the seller from anyone who purchased property from him from the first of the month of Iyyar and on. Rav Yosef said to him: A purchaser can say to you: Your deed is from the first of Nisan, so that the field that you purchased is rightfully yours and it is the other man, whose deed was dated on the fifth of Nisan, who took it illegally. Therefore, you should take possession of that field rather than repossessing other property.
רי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילרמב״ןמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{משנה כתובות י:ו} מתני׳ מי שהיה נשוי שתי נשים ומכר את שדהו וכתבה הראשונה1 ללוקח דין ודברים אין לי עמך השנייה מוציאה מיד הלוקח והראשונה מיד השנייה והלוקח מיד הראשונה וחוזרות חלילה עד שיעשו פשרה ביניהן וכן בעל חוב וכן אשה בעלת חוב:
{בבלי כתובות צה ע״א} וכי כתבה ליה הכי מאי הוי והתניא האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקת ממנה2 לא אמר כלום הכא במאי עסיקינן בשקנו מידה וכי קנו מידה מאי הוי3 תימא נחת רוח עשיתי לבעלי4 מי לא תנן לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל אלמא יכולה היא שתאמר נחת רוח
עשיתי לבעלי הכא נמי יכולה היא שתאמר נחת רוח עשיתי לבעלי. ופריק רב אשי מתניתין דהכא5 דקתני הלוקח מוציא מיד הראשונה ולא מציא6 למימר נחת רוח עשיתי לבעלי בשני לקוחות לחד לא כתבה ליה ולחד כתבה ליה דאמרינן לה אם איתה דנחת רוח עבדת מיקמא איבעי7 לך למיעבד כדתניא כתבה8 לראשון ולא חיתמה לו לשיני וחיתמה9 לו איבדה כתובתה ומתני׳ דקתני לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל דאלמא יכולה היא שתאמר נחת רוח עשיתי לבעלי [בחד לוקח]⁠10 דליכא למימר לה הכי וכן הילכתא:
{בבלי כתובות צה ע״א-ע״ב} [גרסינן]⁠11 בפרק מי שהיה נשוי איבעיא להו אישתדוף12 בני חרי מהו ליטרוף13 ממשעבדי ואיפסיקא הלכתא אישתדוף בני חרי טריף ממשעבדי:
{משנה כתובות י:ו, בבלי כתובות צה ע״ב14} גרסינן בכתובות הלכה מי שהיה נשוי שתי נשים ומכר את שדהו וכתבה הראשונה ללוקח דין ודברים אין לי עמך השניה מוציאה מיד הלקוחות15 [והראשונה]⁠16 מיד השניה כו׳. וכי כתבה לו מאי הוי והתניא17האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקת ממנה לא אמר כלום [ופרקינן בשקנו מידה]⁠18 ואקשינן19 וכי קנו מידה מאי הוי תימא נחת רוח עשיתי לבעלי כול׳ ושמעינן20 מינה דבין ניכסי דידה דאינון ניכסי צאן ברזל ובין ניכסי [דבעל]⁠21 דמשעבדי [לכתובה]⁠22 אם לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה בכולהו יכולה שתאמר23 נחת רוח עשיתי לבעלי וכן הילכתא
1. הראשונה: דפוסים: ראשונה.
2. ממנה: דפוסים: הימנה.
3. הוי: חסר בדפוסים.
4. המשנה והגמ׳ עד כאן מובא גם ברי״ף בבא בתרא פרק ג (דף כז ע״א).
5. דהכא: חסר בכ״י נ.
6. מציא: כ״י נ: ״מצי״. דפוסים: מצית.
7. איבעי: וכן גיג, כ״י נ. דפוסים: איבעיא.
8. כתבה: גיג, כ״י נ, וכן דפוס קושטא: ״כתב׳⁠ ⁠״. וכן נראה שכך היה בכ״י בהמ״ל 695 לפני הגהה. כבתוס׳ כאן ד״ה כתבה. ראה במקביל רי״ף בבא קמא פרק ו (דף כה ע״א). כ״י בהמ״ל 695 אחר הגהה, דפוסים: ״כתב״.
9. חיתמה, וחיתמה: גיג, כ״י נ, דפוסים: ״חתמה, וחתמה״.
10. בחד לוקח: גיג, כ״י נ, דפוסים. כ״י בהמ״ל 695 לפני הגהה: ״בלוקח״, ושם אחרי הגהה: ״בלוקח אחד״.
11. גרסינן: גכב, כ״י נ, דפוסים. כ״י בהמ״ל 695: ״וגרסינן״.
12. אישתדוף: כ״י נ: ״אשתדוף״. דפוסים: אישתדפי.
13. ליטרוף: וכן ספה״ב. גכב, כ״י נ, דפוסים: ״דליטרוף״.
14. וברי״ף שם כתובות סוף פרק י (דף נד ע״ב-נה ע״א)
15. הלקוחות: וכן דפוסים. כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ, גינזבורג: ״הלוקח״.
16. והראשונה: כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ, גינזבורג, דפוסים. כ״י סוטרו: ״ראשונה״.
17. כאן חסרים קונטרסים בכ״י סוטרו, עד פרק ח. בחלק החסר קבענו נוסח הפנים, כ״י סוטרו, ע״פ כ״י הספרייה הבריטית.
18. ופרקינן בשקנו מידה: גיד, כ״י נ, גינזבורג, דפוסים.
19. ואקשינן: חסר בדפוסים.
20. ושמעינן: דפוסים: שמעינן.
21. דבעל: גיד, כ״י נ, גינזבורג, דפוסים. כ״י סוטרו: ״הבעל״.
22. דמשעבדי לכתובה: גיד. כ״י סוטרו: ״דמשעבדי בכתובה״. גינזבורג: ״דמשתעבדי לכתובתה״. כ״י נ: ״דאית להו בהון שעבוד כתובה״. דפוסים: דאית לה בהון שעבוד כתובתה.
23. שתאמר: וכן גינזבורג. כ״י נ: ״לומר״. דפוסים: היא לומר.
טירפא – לטרוף לקוחות מר״ח אייר שהרי מכרה לו באחריות.
יכלי למימר – לקוחות.
את בר חד בניסן את – ושטרך קודם ושלא כדין נטלה ממך.
אמר ליה בעל השטר סתום, אם כן כתוב לי שטר מאייר ואילך ואטרוף לקוחות שלקחו קרקע מבעל חובי מאייר ואילך, אמר ליה אם כן דילמא הייתי מפסיד ללקוחות שלא כדין, כי עתה אם תביא שטרך הסתום עליהם יכלי למימר לך דילמא שטרך בחד בניסן נכתב והנחנו לך נכסים בני חורין לגבות מהן הנכסים שגבה ההוא בר חמשה בניסן,
וליכתוב לי מר טירפא מאייר ואילך. כלומ׳, הרי מכר קרקעות אחרים זה הלווה מסוף ניסן, דהוא ראש חדש אייר, ואפי׳ לדבריך יש לי לטרוף מהם, שהרי כלם נשתעבדו לי.
אמ׳ ליה. רב יוסף, אינך ראוי לטרוף לקוחות כלל, דמצו אמרי לך. את בר חד בניסן את. כדבריך שהיית טוען, ואותו קרקע בן חורין שנטל האי בר חמשה בניסן, לך היה ראוי, שהיית בעל חוב מוקדם, ואין לך ליפרע מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין, ואם בעל חוב מאוחר קדם לך וגבהו, אין לנו להפסיד בזה, דהא קיימ׳ לן דמה שגבה לא גבה.
וכשם שדוחין הלקוחות זה של ניסן סתמא, כשקדם וגבה אותו של חמשה בניסן, כמו כן אם קדם אותו של ניסן סתמא וגבה אותו של בן חורין תחלה, יכולין הלקוחות לדחות אותו של חמשה בניסן שלא יטרוף מהן כלום, דמצו אמרי ליה האי דניסן סתמא, סוף ניסן הוא, ואותו קרקע שגבה שלא כדין גבה אותו ומה שגבה לא גבה, ולך היה ראוי, ואין נפרעין מנכסים משועבדין במקום שיש נכסים בני חורין.
אלא מאי תקנתינהו. כלומ׳, אי זו תקנה נוכל לתקן להם שלא יפסיד אחד מהם אפי׳ פרוטה, ויגבו ממשעבדי. ומשני, ניכתבו הרשאה להדדי. כלומ׳, שיהא האי בר חמשה בניסן מוסר לו שטרו לבר ניסן סתמא, ויכתוב לו על השטר הרשאה לומ׳ ידך כידי ורשותך כרשותי להוציא לי זה החוב, וכל דמתעני לך מן דינא עלאי, ומיד ילך לו אצל לקוחות מאייר ואילך, ויטרוף מהם ממה נפשך, דאי אמרי ליה את בר חד בניסן את, לימא להו כבר גביתי בשטר זה הקרקע שהנחת לי וטרפתיה ממנו, והשתא טריפנא ליה משום אידך מלוה של חמשה בניסן, דאיהו קדים והרשני לטרוף במקומו. ואי אמריתו דשטרא דידיה קדים לשטרא דידי, אם כן השתא הבו לי בדידי. וכן אי כתב ליה בר ניסן סתמא לההוא דחמשה בניסן הרשאה, מצי למעבד כי האי גונא.
ויש לפרש הנהו תרי שטרי, בשטרי מכר.
הא דאמרי׳ יכלי למימר לך את בר חד בניסן את והנחתי לך מקום לגבות הימנו קשי לי, והא אדרבה, מן האחרון הוא גובה, וזה כיון שטרפו בר חמשה בניסן, הדין לגבות מן המאוחר, מאייר ואילך. וי״ל שטרי מכר היו, וכיון שאלו היה בר חד בניסן היה עומד בשלו אמרי ליה לקוחות אנן בהדי בר חמשה בניסן דיינינן שמא יהא לנו ראיה עליו, ואת בר חד בניסן את ודינך אינו על השדה שבאת עליו כשהוא בן חורין, ולגבות ממנו לאו דוקא. ושוב מצאתי נוסחאות דלא כתי׳ בהו הנחתי לן מקום לגבות כלל.
בד״ה הא ר״מ הא כו׳ אבל לא משמע ליה שיחלוק ר״מ כו׳ עכ״ל מיהו יש לדקדק בשינויא דרב פפא דקאמר בגרושה וד״ה דלא הל״ל הכי דהא מתני׳ דהתם לא אתיא כר״מ אלא הוה ליה למימר כולה ר׳ יהודה היא דוגמא דקאמר רב אשי כולה ר״מ היא משום דמתני׳ דהכא לא אתיא כר״י וע״כ נראה דהמקשה הוה ידע לחלק לר״מ בין ב׳ לקוחות ובין לוקח א׳ ולא הוה קשיא ליה אלא משום דמתני׳ דהכא לא אסיק אדעתיה לאוקמא בב׳ לקוחות והשתא ניחא לאוקימתא דרב פפא בגרושה תרתי מתני ד״ה היא ודו״ק:
בד״ה כתבה לראשון כו׳ יש מקשים כו׳ דא״ל לך חזק וקני אבל בשטר קנה כו׳ עכ״ל יש לדקדק אמאי ל״ק להו הכי לעיל כדפריך ממתני׳ דלקח מן האיש כו׳ אמתני׳ דהכא דקתני כתבה הראשונה דמשמע בשטר ויש ליישב דלעיל ל״ק מידי דמ״מ לשמואל דלא מפליג התם בין שטר ובין חזק וקני פריך שפיר דלא ניחא ליה לאוקמא מתני׳ בכתבה לו אחריות דסתמא לא איירי בהכי כי התם וק״ל:
רש״י בד״ה מקחו בטל משמע לגמרי ואפילו בחיי הבעל ובבבא בתרא מוקמינן לה בא׳ מאותן ג׳ שדות כו׳ עכ״ל. ולכאורה שפת יתר הוא לענין סוגיא דשמעתין. ועוד דאדרבה לפ״ז לא הוי מקשה הכא מידי דאיכא לאוקמי מתניתין בשאר שדות ונראה בכוונת רש״י דמש״ה גופא הוצרך לפרש דהא דמוקמינן התם בא׳ מג׳ שדות היינו לענין דמקחו בטל משמע לאלתר אף בחיי הבעל דבשאר שדות ודאי המקח קיים אפילו אי לא חתמה כלל עד שעת גוביינא כמ״ש התוס׳ לעיל פ׳ האשה שנפלו ד׳ פ״א ממעשה בכל יום משא״כ לענין אחר מיתת הבעל דבעינן שתתרצה במכירה לא מהני מה שחתמה אחר שקנה מהבעל מטעמא דנחת רוח דשייך יותר בשאר שדות כדאמרינן בפ׳ חזקת דכ״ש דאמר נתת עיניך בגירושין ומיתה דכיון דבשלשה שדות בטל אף בחיי הבעל ע״כ היינו מטעמא דנחת רוח א״כ מקשה הכא שפיר דלאחר מיתת הבעל מיהא בכל ענין שייך טעמא דנחת רוח כן נ״ל בכוונת רש״י ז״ל ודו״ק:
תוספות בד״ה הא ר״מ הא ר״י כו׳ ופירש לן רבי דצריכין למימר כו׳ עד סוף הדיבור. ועיין במהרש״א דמסיק מהא דאמר ר״פ בגרושה וד״ה אלמא דהמקשה נמי הוי ידע לחלק בין כתבה לראשון או לא אלא דמשמע ליה דמתניתין איירי בלוקח א׳ ולענ״ד דבריו תמוהין מאד דאי ס״ד דהמקשה הוי מחלק בכך וס״ד נמי דמתניתין איירי בלוקח א׳ א״כ מאי קאמר ורבי סתם לן הכא כר״מ והכא כר״י ותיפוק ליה דמתניתין אתיא דלא כמאן דהא בלוקח א׳ כו״ע מודו וכה״ג קשה נמי לרב חסדא אע״כ כדמסקו התוס׳ דס״ד דלרבותא בעלמא קתני ובהא דקשיא למהרש״א ז״ל דר״פ קאמר בגרושה וד״ה ובשינויא דרב אשי לא קאמר הכי נ״ל דבגרושה לא שייך כלל פלוגתא דר״י ור״מ לענין נחת רוח שייך לומר וד״ה משא״כ באוקימתא דרב אשי דמסברא מסיק דר׳ מאיר מודה בשני לקוחות שייך לומר כולה ר״מ היא ומודה בהא וכ״ש דאתיא כר׳ יהודא כן נ״ל בשיטת התוס׳ אלא דלענ״ד לא ידעתי למה הוצרך רבי לפרש כפירושו ולמסקנת התוס׳ דאסיק אדעתא האי סברא דבלא״ה נ״ל לפרש בפשיטות דמעיקרא ס״ד דאין לחלק בין לוקח א׳ לשני לקוחות אלא הא דקתני בשני לקוחות היינו לאשמעינן דאבדה כתובתה לגמרי אפילו מראשון לא מיבעיא לפרש״י דבסמוך דהכי הוא אף לפי המסקנא דאיהי דאפסדה אנפשה אלא אפילו לפירוש ר״ת דלמסקנא דתלמודא לא הוי הכי היינו לאוקימתא דר׳ אשי דמחלק בין לוקח א׳ לשני לקוחות משא״כ מעיקרא ע״כ משמע להו דקתני ב׳ לקוחות לאשמעינן דאבדה לגמרי כדס״ל לרבא כן נ״ל נכון ודוק:
בא״ד וקשיא לי א״כ לבסוף כו׳ הו״ל למימר כולה רבי יהודא היא ובשני לקוחות דוקא אמר כו׳ עכ״ל. ולענ״ד יש ליישב פירוש רבי דלא ניחא ליה לרב אשי לאוקמי בהכי דלפ״ז נצטרך לומר דההיא מתניתין דלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל היינו דוקא בשני לקוחות וזה אינו במשמע לשון המשנה דהתם חדא דלא הוי דומיא דסיקריקון דקתני התם דמקחו בטל והיינו בכל ענין ועוד דלא הו״ל לסתום אלא לפרש כיון דעיקר דינא דמקחו בטל אתא לאשמעינן משא״כ השתא דמוקי רב אשי למתניתין דהכא דוקא בדכתבה ליה לאחר אין זה דוחק דהא לא נחית לאשמעינן הכא עיקר דינא בלקח מן האשה בחיי בעלה אי מקחו קיים או בטל אלא דינא דחוזר חלילה אתא לאשמעינן ממילא ידעינן דהיינו באותו ענין דמהני בה דו״ד אין לי וכדאוקמינן נמי בשקנו מידה אע״ג שלא נזכר בפירוש כן נ״ל נכון:
גמרא איבעיא להו אישתדוף בני חרי כו׳ ת״ש כתב ראשון כו׳ ועוד תניא לוה מן האחד ומכר לשני בני אדם כו׳. ולכאורה יש לתמוה דמעיקרא מאי סבר למיפשט מהנך דהא מילתא דפשיטא היא דלא דמי לאישתדוף כיון דאינהו דאפסדו אנפשייהו. והנלע״ד בזה דמעיקרא ס״ד דעיקר האיבעיא אישתדוף לב״ח היינו דמספקא ליה בעיקר תקנא דאין גובין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין אי הוי טעמא משום פסידא דלקוחות כיון דליכא למימר אינהו אפסידו אנפשייהו שלקחו שדה המשועבד לחבירו. דכיון שהניחו ב״ח כדין לקחו וא״כ באישתדוף נמי שייך מילתא דמ״מ כדין לקחו או דלמא דעיקר תקנתא הוי משום דליכא פסידא לב״ח וכיון דעיקר שיעבודא על הלוה עצמו לא מפסדינן ללקוחות בידים דהו״ל כמו ערב שאין נפרעין ממנו תחלה ולפ״ז היכא דאיכא פסידא לבע״ח כגון באישתדוף גובה ממשעבדי ולא משגחינן לפסידא דלקוחות דאע״ג שקנו כדין מ״מ שיעבודא דב״ח אלים טפי. נמצא דלפ״ז שייך להסתפק נמי בשני לקוחות הא׳ מוקדם והא׳ מאוחר אי מצי הבע״ח לגבות ממי שירצה אף מהמוקדם ששיעבודא על שניהם ואי משום פסידא דלקוחות מה לי לוקח קמא או בתרא והיינו לטעמא בתרא או דלמא כטעמא קמא דהיכא שהלוקח עשה כדין אין לבע״ח עליו כלום וא״כ לעולם אין דינו של בע״ח על המוקדם במקום מאוחר שהראשון עשה כדין שהניח ב״ח והמאוחר אפסיד אנפשיה אלא הא דמיבעיא ליה באישתדוף ולא קא מיבעיא ליה בשני לקוחות כדפרישית היינו משום דאכתי איכא למימר דחיישינן טפי לפסידא דלקוחות קמאי דהא בלא״ה אף אם יטרוף הבע״ח ממנו יחזור המוקדם ויטרוף מהמאוחר והו״ל כהפוכי מטרתי מש״ה מיבעיא ליה דוקא באישתדוף נמצא דלפ״ז שפיר פשיט מהנך ברייתות דאף על גב דאיכא פסידא לבע״ח שמפסיד לגמרי אפ״ה אסתלק שיעבודא לגמרי מן הראשון כיון שהראשון קנה כדין שהניח ב״ח וא״כ ה״ה לאישתדוף ואהא מסיק הש״ס שפיר דאכתי לא דמי דאע״ג דלא חיישינן לפסידא דבע״ח כלל כיון דאפסיד אנפשיה דהא עיקר שיעבודא מיהו אלוקח שני הוי יהיה מאיזה טעם שיהיה הבע״ח אפסיד אנפשיה משא״כ באישתדוף כן נ״ל ודו״ק:

מלוה שויתר לאחד הלקוחות וכולם צריכים לגבות זה מזה

ציון א.ב (צה, א), ציון ו (צה, ב).
משנה. מי שהיה נשוי שתי נשים ומכר את שדהו, וכתבה ראשונה ללוקח ׳דין ודברים אין לי עמך׳ - השניה מוציאה מהלוקח וראשונה מן השניה והלוקח מן הראשונה וחוזרות חלילה, עד שיעשו פשרה ביניהם, וכן בעל חוב וכן אשה בעלת חוב.
גמרא. תנא: וכן בעל חוב ושני לקוחות, וכן אשה בעלת חוב ושני לקוחות.
מי שהיו לו שתי נשים ומכר את שדהו, וקנו מיד הראשונה שאין לה שעבוד על שדה זו ואינה טורפת אותה מן הלוקח, והיה קנין המועיל שאינה יכולה לטעון בו נחת רוח עשיתי לבעלי, ואחר כך מת הבעל או גירש שתיהן - השנייה מוציאה מיד הלוקח, שהרי לא קנו מידה ללוקח, והראשונה מוציאה מיד השנייה מפני שהיא קדמה ולא הסירה שיעבודה אלא מעל הלוקח, וכשתחזור השדה לראשונה חוזר הלוקח ומוציאה מידה, שהרי קנו מידה לו, וחוזרות חלילה עד שיעשו פשרה ביניהן.(רמב״ם אישות יז, יב)
...מכר הלוה שדה ללוקח ומכרה לוקח ראשון ללוקח שני, וכתב המלוה ללוקח ראשון ׳דין ודברים אין לי עמך׳ וקנו מידו - הרי בעל חוב טורף מלוקח שני אותה השדה, ולוקח ראשון טורף אותה מבעל חוב, שהרי כתב לו, ולוקח שני טורף אותה מלוקח ראשון, שהוא מכרה לו, ובעל חוב חוזר וטורף משני, וחוזרין חלילה עד שיעשו פשרה ביניהן, וכן האשה בכתובתה.
השגת הראב״ד. זה הפירוש למה שאמרו וכן בעל חוב ושני לקוחות, ובחיי ראשי לא ראיתי בכל ספריו טעות גדולה מזו מכמה תשובות: האחת - שאין זו החלילה אלא כשמכר לוקח ראשון לשני באחריות, ומשנתנו אין בה הפלגה וקאמר וכן בעל חוב, והשנית - משנתנו הפשרה מתחלקת לשלשתן, וכאן אין הפשרה אלא לשנים, בעל חוב ואחד מן הלקוחות, שהרי אחד מן הלקוחות קיבל את מעותיו, והשלישית - שאף לשנים אין כאן פשרה, שכשיטרוף בעל החוב השדה מלוקח שני הולך אצל לוקח ראשון ונוטל מעותיו מידו, כשיבא לוקח ראשון ויוציא השדה מבעל חוב - אותו בעל חוב על מי יחזור? והלוקח שני כבר נטל מעותיו והלך לו! נמצא הוא לבדו מפסיד, והרביעית - שאף לכתחלה אין בעל חוב יכול לטרוף מלוקח שני משום דאמר ליה: אי שתקת - שתקת, ואי לא - מהדרנא שטרא למריה, וכן הדין במי שאבדה לו דרך שדהו.(רמב״ם מלוה ולוה יט, ח)
מי שהיה נשוי שתי נשים ומכר את שדהו, וקנו מהאשה הראשונה תחלה ואחר כך ממנו - השניה מוציאה מיד הלוקח והראשונה מיד השנייה והלוקח מיד הראשונה, וחוזרים חלילה עד שיעשו פשרה ביניהם.(שו״ע אבן העזר ק, ד)
מכר הלוה שדה ללוקח ומכר אחריה שדה שניה ללוקח שני, וכתב המלוה ללוקח שני ׳דין ודברים אין לי עמך׳ וקנו מידו - הרי בעל חוב טורף מהלוקח הראשון שדה ראשונה, ולוקח ראשון טורף מלוקח שני שדה שניה, שהרי קנה אחריו, ובעל חוב טורף אותה מלוקח ראשון, ולוקח שני מוציאה אותה מבעל חוב, שהרי כתב לו [׳דין ודברים אין לי עמך׳], ולוקח ראשון חוזר וטורף משני, וחוזרים חלילה עד שיעשו פשרה ביניהם, וכן האשה בכתובתה, והוא שיהיה החוב כנגד שתי השדות.
וכן הדין אם החוב מנה ומכר לשני לקוחות, לכל שדה במנה, וכתב בעל חוב ללוקח שני ׳דין ודברים אין לי עמך׳, ונמצא השדה שקנה הראשון שאינה שלו - הרי הראשון טורף מהשני ובעל חוב טורף מהראשון ושני טורף מבעל חוב וחוזרים חלילה, עד שיעשו פשרה ביניהם.
וכן אם היתה אותה שדה שקנה הראשון אפותיקי לבעל חוב אחר מוקדם - הרי אותו בעל חוב טורפה מהראשון וראשון טורף מהשני ובעל חוב האחרון טורף מהראשון ולוקח שני טורף מבעל חוב וחוזרים חלילה.(שו״ע חושן משפט קיח, ב-ד)
במשנה מדובר על מי שהיה נשוי שתי נשים ומכר את שדהו, והאשה הראשונה כתבה שאין לה דין ודברים עם הלוקח. מתוך כך נוצר סיבוב של גבייה בין הנשים והלוקח, שכן השניה מוציאה את השדה מהלוקח, הראשונה מוציאה מהשניה, הלוקח חוזר ומוציא מהראשונה, וחוזרים חלילה, ועל כן אין להם תקנה אלא בפשרה.
המשנה מסיימת שהוא הדין בבעל חוב, והגמרא מפרשת שהכוונה לבעל חוב ושני לקוחות. רש״י מסביר שמדובר בלווה שמכר שני שדות ששווים יחד כסכום ההלוואה, והמלוה כתב שאין לו דין ודברים עם הלוקח השני.
בדרך זו הוא מסביר גם את מה שנאמר שהוא הדין באשה בעלת חוב ושני לקוחות, שהבעל מכר את שני שדותיו ששווים ביחד כשווי כתובתה לשני לקוחות, והיא כתבה לשני שאין לה דין ודברים עמו.
סדר הגבייה לפי פירוש רש״י הוא שהמלוה גובה מהלוקח הראשון שלא יכול לדחותו לשני, הואיל ושני השדות ביחד שווים כסכום ההלוואה, אולם הראשון חוזר וגובה מהשני שקנה אחריו וזה חוזר וטורף מהמלוה, וחוזרים חלילה עד שיעשו פשרה.
הלחם משנה מקשה על פירוש רש״י מדוע יש ללוקח הראשון זכות לטרוף מהשני את השדה שקנה, הרי אילו היה גם שדה זה אצל הראשון היה המלוה טורף ממנו את שני השדות ששווים ביחד כסכום ההלוואה, וכיון שהמלוה מחל לשני ראוי שתשאר בידו והראשון לא יוכל לטורפה ממנו. אולם צריך לומר שרש״י סובר שמחילת המלוה ללוקח השני אינה גורעת מזכותו של הלוקח הראשון כלפי השני שקנה אחריו.
הרמב״ם מפרש שמדובר בכגון שהלווה מכר שדה ללוקח והמלוה כתב ללוקח שאין לו דין ודברים עמו, אולם הלוקח מכר את השדה ללוקח שני וממנו המלוה יכול לטרוף, ולאחר שיטרוף ממנו המלוה יטרוף ממנו הלוקח הראשון והשני יטרוף מהראשון, וחוזרים חלילה עד שיעשו פשרה.
הראב״ד דוחה את פירושו מחמת קושיות רבות, וביניהן שבכגון זה אין שום צורך לעשות פשרה, שכן השני שקנה את הקרקע מהראשון באחריות יכול לדרוש את מעותיו בחזרה לאחר שהמלוה טרף ממנו, ולאחר שהלוקח הראשון יטרוף מהמלוה לא יוכל המלוה לחזור ולטרוף מהשני, שכבר נטל מעותיו והסתלק, ונמצא שהמלוה מפסיד.
קושיה נוספת היא שאף מלכתחילה אין המלוה יכול לטרוף את השדה מהשני, מפני שיכול לומר לו שאם לא יניח את השדה בידו יחזיר את הקרקע לראשון וממנו לא יוכל המלוה לטרוף שהרי מחל לו, והוא עצמו לא יפסיד בהחזרת הקרקע הואיל ויקבל את מעותיו מהלוקח הראשון בחזרה.
המגיד משנה כותב שקושיית הראב״ד האחרונה היא החזקה מכולן, ומוסיף עליה שכלל הוא בידינו שהמוכר כולל במכירתו את כל הזכויות שיש לו בקרקע, ממילא אף כאן לא יוכל המלוה לטרוף את השדה מהלוקח השני כשם אינו רשאי לטורפו מן הראשון.
המגיד משנה מתרץ את קושייתו בדוחק שאולי מדובר בכגון שהמלוה אמר במפורש שאין לו דין ודברים עם הלוקח הראשון רק כל זמן שהשדה עדיין ברשותו.
הב״ח מעיר שתירוצו של המגיד משנה מועיל רק לקושייתו ולא לקושיית הראב״ד, וביישוב קושיות הראב״ד עיין בכסף משנה (ערכין ז, טו) ובלחם משנה (שם ובהלכה שלפנינו).
מלבד זה כותב המגיד משנה שיש גרסה אחרת בלשון הרמב״ם לפיה אף הוא מפרש כרש״י. אולם הלחם משנה מעיר שמלשון הרמב״ם בהלכות ערכין (שם) מוכח כגרסה הראשונה.
בעל ספר התרומות (שער ד ח״ו, ג) מביא את פירושי רש״י והרמב״ם, ומוסיף שני פירושים בשם הר״א אב״ד. לפי הראשון מדובר על שני לקוחות שלקחו מהלווה שדות ששיעור כל אחד מהם כשיעור החוב, והמלוה כתב שאין לו דין ודברים עם הלוקח השני, ולאחר מכן התברר שהשדה של הלוקח הראשון לא היתה של הלווה. בכגון זה הלוקח הראשון טורף את השדה של הלוקח השני, המלוה טורף מהראשון, השני טורף מהמלוה, וחוזרים חלילה עד שיעשו פשרה.
הפירוש השני הוא שהשדה הראשון היה משועבד לבעל חוב באפותיקי ולכן טרפו בתחילה, אחר כך הלוקח הראשון טורף מהלוקח השני מחמת האחריות שיש לו על השדה הראשון, הלוקח השני טורף מהמלוה שהרי כתב לו שאין לו עמו דין ודברים, וחוזרים חלילה.
שני הפירושים האלה דומים לפירוש רש״י שהלווה מכר שני שדות והמלוה כתב שאין לו דין ודברים עם הלוקח השני, ושונים מפירוש הרמב״ם שהלווה מכר שדה אחד והקונה מכרה לשני, והמלוה כתב שאין לו דין ודברים עם הלוקח הראשון.
הטור מביא את כל הפירושים, אך דוחה את פירוש הרמב״ם מחמת קושיית הראב״ד האחרונה שהמלוה אינו יכול לטרוף מהלוקח השני מאחר שיכול להחזיר את השטר לראשון שמכרו לו.
גם המחבר בשלחן ערוך כותב את ההלכות על פי כל הפירושים מלבד פירוש הרמב״ם, והרמ״א בסעיף א אף כותב במפורש כדברי הראב״ד והמגיד משנה שאין למלוה זכות לגבות מהלוקח השני שקנה מהראשון אם הסתלק תחילה מזכותו לגבות מהראשון.
ציון ג.
עיין בירור הלכה לבבא בתרא מט, ב ציון ד-ז.

גביית הכתובה והחוב כשהאשה והמלוה ויתרו ללוקח השני

ציון ד.ו.ז.
גמרא. רב אשי אמר: כולה רבי מאיר היא, ועד כאן לא קאמר רבי מאיר התם אלא בשני לקוחות, דאמרי לה: ׳אי איתא דנחת רוח עבדת - לקמא איבעי לך למיעבד׳, אבל בלוקח אחד אפילו רבי מאיר מודה, ומתניתין דכתב ליה לאחר. ...אמר רב נחמן בר יצחק: מאי איבדה - איבדה משני. אמר רבא, שתי תשובות בדבר: חדא דאיבדה לגמרי משמע, ועוד תניא: לוה מן האחד ומכר נכסיו לשנים, וכתב בעל חוב ללוקח שני ׳דין ודברים אין לי עמך׳ - אין לו על לוקח ראשון כלום, מפני שיכול לומר ׳הנחתי לך מקום לגבות הימנו׳, התם - איהו דאפסיד נפשיה בידים.
...וכן אם מכר הבעל ואמר לאשתו לכתוב ללוקח ׳דין ודברים אין לי עמך׳ ולא כתבה ולא הסכימה למעשיו ונפסד המכר, וחזר הבעל ומכר לאיש אחר, בין אותה שדה בין שדה אחרת, ואחר שמכר הבעל הסכימה למעשיו וקנו מידה שאין לה שעבוד על שדה זו - אינה יכולה לטרוף, שאינה יכולה לומר ׳נחת רוח עשיתי לבעלי׳, שהרי בראשונה כשלא רצת לא הלכה ברצון בעלה.(רמב״ם אישות יז, יא)
מי שלוה מאחד ואחר כך מכר הלוה נכסיו לשנים, וכתב בעל חוב ללוקח שני ׳דין ודברים אין לי עמך׳ וקנו מידו - אינו יכול לטרוף מלוקח ראשון, שהרי אומר לו ׳הנחתי לך מקום לגבות ממנו אצל בעל חובך, והן הנכסים שקנה לוקח שני אחרי, ואתה הפסדת על עצמך שהרי סלקת עצמן מהן׳, והוא הדין לאשה בכתובתה, אם כתבה לשני - אבדה כתובתה ואינה יכולה לטרוף, וכו׳.(רמב״ם מלוה ולוה יט, ח)
...וכן אם מכר הבעל ואמר לאשתו לכתוב ללוקח ׳דין ודברים אין לי עמך׳ ולא הסכימה למעשיו, וחזר הבעל ומכר לאיש אחר, בין אותה שדה בין שדה אחרת, ואחר שמכר הבעל הסכימה למעשיו וקנו מידה שאין לה שעבוד על שדה זו - אינה יכולה למחות, שאינה יכולה לומר ׳נחת רוח עשיתי לבעלי׳. וכו׳.(שו״ע אבן העזר צ, יז)
...ואם מכר קרקע לאחר ולא נתרצית לו, ואחר כך מכר לאחר אותו קרקע או קרקע אחרת ונתרצית וחתמה לו - אינה גובה ממנה, ומן הראשון יש אומרים שגובה ויש אומרים שאינה גובה.(שם ק, ג)
הניחו הלקוחות בני חורין ביד הלוה ונתקלקלו - בעל חוב טורף מהלקוחות, ודוקא נתקלקלו, אבל לא נתקלקלו אלא שאינו יכול לגבות מהם מחמת פשיעתו, כגון שסילק שעבודו מהם ולקח בקנין שלא יגבה מהם - אינו גובה מהלקוחות, שיאמרו לו ׳הנחנו לך מקום לגבות ממנו׳.(שו״ע חושן משפט קיא, יב)
לוה שמכר נכסיו לשנים זה אחר זה, וכתב בעל חוב ללוקח שני ׳דין ודברים אין לי עמך׳ וקנו מידו - אינו יכול לטרוף מלוקח ראשון, שהרי אומר לו ׳הנחתי לך מקום לגבות אצל בעל חובך מהנכסים שקנה לוקח שני אחרי, ואתה הפסדת על עצמך שהרי סילקת עצמך מהם׳, והוא הדין לאשה בכתובתה, אם כתבה לשני - אבדה כתובתה ואינה יכולה לטרוף, אבל אם כתבו לראשון - טורפים מהשני. וכו׳.(שם קיח, א)

א. פסיקת ההלכה במחלוקת התנאים.

רב אשי מבאר שהכל מודים שאם הבעל מכר קרקע אחת וחזר הלוקח וקנה אותה גם מן האשה מקחו בטל, מפני שהסכמת האשה אינה אמיתית ובאה רק בשביל לעשות לבעלה נחת רוח.
על דין זה ופרטיו עיין בבירור הלכה למסכת בבא בתרא דף מט, ב ציון ד-ז.
לעומת זאת נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה בשני לקוחות, כשלא הסכימה לראשון והסכימה לשני, שרבי יהודה סובר שאף בזה אין הסכמתה אמיתית, בעוד שרבי מאיר אומר שכיון שלא הסכימה למכר הראשון והסכימה לשני - הרי זה מוכיח שהסכמתה למכר השני היתה אמיתית והמכר קיים, ושוב אינה יכולה לגבות ממנו.
הרי״ד כותב שהלכה כרבי מאיר מפני שרב אשי מעמיד את משנתנו בשני לקוחות וכרבי מאיר שמחילתה מועילה. בעל חשק שלמה (על התוס׳ רי״ד) מוסיף שבמסכת בבא קמא (דף נט, ב) נאמר במפורש שרב היה דן כרבי מאיר.

ב. האם יש זכות גבייה מהראשון בכתובה ובחוב.

לגבי חוב מבואר בברייתא שאם המלוה ויתר ללוקח השני מפסיד גם את זכותו לגבות מהלוקח הראשון, מפני שהלוקח יכול לומר לו ׳הנחתי לך מקום לגבות ממנו׳.
לגבי אשה שלא הסכימה למכר הראשון והסכימה לשני, דעת רב נחמן בר יצחק בגמרא היא שלשון רבי מאיר בברייתא שאיבדה את כתובתה מתפרשת רק כלפי הלוקח השני, אבל מהלוקח הראשון יכולה לחזור ולגבות. לעומת זאת רבא מפרש שכוונת רבי מאיר לומר שאיבדה את כתובתה לגמרי, ואינה יכולה לגבות מהראשון, כשם שהמלוה אינו יכול לגבות ממנו.
לפי פירוש רש״י (ד״ה הכי גרסינן) דברי הגמרא בסוף הסוגיה ״התם איהו דאפסיד נפשיה״ הם המשך דברי רבא, שבא להסביר מדוע המלוה והאשה מפסידים גם את זכותם לגבות מהלוקח הראשון, משום שהם עצמם גרמו לכך כשכתבו לשני שמוותרים לו. נמצא לפי פירושו שדברי רב נחמן בר יצחק נדחו על ידי רבא וההלכה היא שאין האשה יכולה לגבות אף מהראשון.
לעומתו מפרשים רבינו תם ורבינו חננאל (מובאים בתוד״ה התם וברא״ש סי׳ יז) שדברי הגמרא הם תשובת רב נחמן בר יצחק לשאלה השניה של רבא, שדוקא אצל המלוה הויתור על הזכות לגבות מהשני מונע ממנו לגבות מהראשון שטוען כנגדו ׳הנחתי לך מקום לגבות הימנו׳, בעוד שאצל האשה בכתובתה שאינה יכולה לגבות מחיים אין ללוקח הראשון כח לדחותה בטענה שהניח לה מקום לגבות מהשני, שכן דעתה לא היתה כלל על גביית כתובתה, לא בזמן המכר הראשון ולא בשני. הם מסבירים שעל הקושיה הראשונה של רבא, שמלשון רבי מאיר בברייתא משמע שאיבדה את כתובתה לגמרי ולא רק מהשני, לא טרח רב נחמן בר יצחק להשיב, מפני שלדעתו ניתן לפרש שאיבדה כתובתה רק מהשני.
לפי פירוש זה יוצא שהלכה כרב נחמן בר יצחק שהאשה גובה מן הראשון, וכך מכריע הרא״ש עצמו.

ג. שיטת ההלכה.

הרמב״ם בהלכות מלוה ולוה משווה את הדין של האשה לדין של המלוה, ששניהם אינם יכולים לגבות אף מהלוקח הראשון מאחר שהפסידו את עצמם כשויתרו ללוקח השני.
לעומת זאת, השלחן ערוך מביא באבן העזר (סי׳ ק) את שתי הדעות, שיש אומרים שהאשה גובה מן הראשון, כדברי רבינו תם והרא״ש, ויש אומרים שאינה גובה ממנו, כדברי הרמב״ם.
אולם בחושן משפט (סי׳ קיח) מביא השלחן ערוך רק את דעת הרמב״ם שהאשה אינה גובה גם מן הראשון כשם שהמלוה אינו גובה ממנו.
בפשטות נראה להסיק מכך שהוא מכריע להלכה כדעת הרמב״ם, וכן מבין החלקת מחוקק (אה״ע שם סקכ״ה) ומסביר שכיון שהלוקח מוחזק חל כאן הכלל שהמוציא מחברו עליו הראיה.
אולם בעל באר היטב (חו״מ שם סק״א) מחלק בין ההלכות, שבאבן העזר מדובר על בעל שמכר לשני לקוחות והאשה לא נתרצתה לראשון ונתרצתה לשני, שאמנם אינה יכולה לטרוף מהשני מפני שאינה יכולה לטעון שרצתה לעשות נחת רוח לבעלה לאחר שלא נתרצתה לראשון, אך יש סברה לומר שלא הפסידה את עצמה לגבי הראשון, בעוד שבחושן משפט מדובר על אשה שכתבה דברים מפורשים ללוקח השני שאין לה דין ודברים עמו, ועל כן אינה יכולה לגבות מהראשון מפני שטוען כנגדה שהיא הפסידה את עצמה.

ד. ביאור דברי הרמב״ם בהלכות אישות.

הרמב״ם כותב שהאשה אינה יכולה לטעון שבמכירה השניה רצתה לעשות נחת רוח לבעלה, אם המכירה הראשונה שעשה הבעל לא נתקיימה בשל התנגדות האשה. הר״ן (נד, ב בדפי הרי״ף) והמגיד משנה מקשים שמלשונו משמע שאילו היה המכר הראשון מתקיים - היתה יכולה לטעון שבחתימתה לשני התכוונה רק לעשות לבעלה נחת רוח, והסיבה שלא חתמה עבורו במכר הראשון היא שלא היה זקוק לחתימתה לאחר שהמכר התקיים אף בלעדיה, בעוד שמהגמרא מוכח שמדובר אף בכגון שהמכר התקיים, שהרי שאלו מדוע לא תגבה כתובתה מהראשון, משמע שהמכר התקיים בידו.
הכסף משנה מיישב שאפשר לומר שהרמב״ם כותב זאת רק משום שבהמשך הוא כותב שהמכירה השניה היתה או של אותו שדה או של שדה אחרת, והאפשרות למכור לאחר את השדה שנמכר תחילה ללוקח הראשון מתקיימת כמובן רק בכגון שהמכר הראשון לא התקיים.
בדרך נוספת הוא כותב שיש חידוש גדול יותר דוקא באופן שהמכר הראשון לא התקיים, מפני שמן הסתם הבעל כעס עליה, ולכן היה מקום לומר שאם חזר ומכר שדה לשני הרי היא כאנוסה שצריכה להתרצות כדי לפייסו, והחידוש הוא שבכל זאת אומרים שהסכמתה בפעם השניה אמיתית והמכר קיים.
אולם הב״ח (אה״ע סי׳ צ) כותב שאכן הרמב״ם סובר שאם המכר הראשון התקיים יכולה לומר שחתמה לשני רק בשביל לעשות נחת רוח לבעלה, ובסוגייתנו מדובר כשהמכר אמנם התקיים, אבל רק לאחר שהבעל הוזיל את המחיר באופן שנגרם לו הפסד, ולכן הסכמתה למכר השני מתפרשת כהסכמה מלאה.
לעומתו מוכיח בעל מרכבת המשנה מלשון הרמב״ם בהלכות מלוה ולוה שהדין אחד גם כשהתקיים המכר הראשון, שהרי ההלכה שם עוסקת בלווה שמכר את קרקעותיו לשנים והמלוה הסתלק מזכויותיו בקרקע של הלוקח השני, ועל כך כותב הרמב״ם שהוא הדין לאשה בכתובתה, מכאן שגם כשהמכר הראשון קיים אינה יכולה לגבות לא מהשני, מפני שהסכימה למכירתו, ולא מהראשון, מפני שטוען כנגדה שהניח לה מקום לגבות ממנו.
הטור והשלחן ערוך (סי׳ צ) משמיטים את לשון הרמב״ם ממנה משמע שמדובר דוקא בכגון שהמכר הראשון התבטל, וכאמור לדעת הכסף משנה אף הרמב״ם אינו מתכוון לומר שהדין שונה כשהמכר הראשון התקיים, וכן מסיק החלקת מחוקק (סקנ״ח).
החלקת מחוקק (סי׳ ק סקכ״ג) והבית שמואל (סי׳ ק סק״כ) מחדשים שהאשה אינה יכולה לטעון שבחתימתה לשני התכוונה לעשות נחת רוח לבעלה אפילו אם המכר השני היה שוב לאותו קונה. אולם בעל הפרישה (סי׳ צ סקנ״ד) חולק עליהם וכותב שאם חזר ומכר בשנית לאותו קונה - יש לתלות את הסכמתה ברצון לעשות נחת רוח לבעלה, ורק אם היתה המכירה השניה לקונה אחר מפרשים שהסכמתה היא אמיתית.

גבייה מנכסים משועבדים כשאי אפשר לגבות מבני חורין

ציון א (צה, ב).
גמרא. איבעיא להו: אישתדוף בני חרי - מהו דליטרוף ממשעבדי?... אמר ליה רב יימר לרב אשי: והא מעשים בכל יום, דההוא גברא דמישכן ליה פרדיסא לחבריה לעשר שנין וקש לחמש שנין, ואתא לקמייהו דרבנן וכתבו ליה טירפא! התם נמי אינהו הוא דאפסידו אנפשייהו, כיון דהוו ידעי דפרדיסא עביד דקיש לא איבעי להו למיזבן. והלכתא: אישתדוף בני חרי - טרפא ממשעבדי.
אין נפרעין מנכסים משועבדין במקום שיש נכסים בני חורין, ואפילו היו בני חורין זיבורית והמשועבדים בינונית או עדית, בין שמכרם בין שנתנם. נשתדפו בני חורין - הרי זה טורף מן המשועבדים, שכיון שנשחתו - כאילו אינם.(רמב״ם מלוה ולוה יט, ב)
הניחו הלקוחות בני חורין ביד הלוה ונתקלקלו - בעל חוב טורף מהלקוחות, ודוקא נתקלקלו, אבל לא נתקלקלו אלא שאינו יכול לגבות מהם מחמת פשיעתו, כגון שסילק שעבודו מהם ולקח בקנין שלא יגבה מהם - אינו גובה מהלקוחות, שיאמרו לו ׳הנחנו לך מקום לגבות ממנו׳.(שו״ע חושן משפט קיא, יב)
הגמרא מסיקה להלכה שאם נתקלקלו הנכסים שהם בני חורין - המלוה יכול לגבות מן הנכסים המשועבדים שאצל הלקוחות.
הגמרא משווה זאת למי שהסתלק מזכויותיו בקרקע שנמכרה ללוקח השני ומבקש לגבות מהלוקח הראשון, ודוחה את ההשוואה מפני שהוא הפסיד את עצמו בהסכמתו להסתלק. הריטב״א מוכיח מכך שבמקום שלא הפסיד את עצמו גובה מנכסים משועבדים אף על פי שהנכסים בני החורין קיימים, אם יש מניעה כלשהי לגבות מהם, ולאו דוקא כשנשתדפו. על כן אם באו גזלנים והפקיעו מידי הלווה נכסים בני חורין שהיו ברשותו, או שהלווה עצמו התפיסם ביד גוי - יש למלוה זכות לגבות מן המשועבדים. יתר על כן, לדעת הריטב״א המלוה רשאי לגבות מנכסים משועבדים גם כשיש ללווה נכסים בני חורין במרחק רב במדינה אחרת, ואינו צריך לטרוח, מפני שלא עלה על דעתו של המלוה שילך אחר בעל חובו למדינה אחרת כשידע שהיו לו נכסים במקום ההלוואה.
כדבריו האחרונים כותבים הרא״ש בתשובה (כלל עט, יג) והרשב״א בתשובה (ח״א סי׳ אלף ה) שמוסיף שדברים אלה תלויים בשיקול הדעת של בית הדין שיחליט אם יש ממש בטענת המלוה שאינו רוצה לטרוח ולהוציא הרבה בשביל לגבות ממקום רחוק, ורק אם נראה שטענתו צודקת - יגבה ממשועבדים, מפני שלא תיקנו להרויח את הלקוחות ולהפסיד את המלוה.
לעומת זאת על דברי הריטב״א הראשונים חולק הרשב״א בתשובה אחרת (שם סי׳ אלף לט ובמיוחסות לרמב״ן סי׳ עט), וכותב שלא אמרו שגובה ממשועבדים אלא כשנתקלקלו השדות לגמרי ולא כאשר השתלטו עליהם גזלנים או שמכרם לגוי אלים, משום שבעלי זרוע עשויים ליפול ויוכל הלווה לגבות מן הנכסים כשיהיו בני חורין. דברי הרשב״א מובאים להלכה גם על ידי הר״ן (דף נה, א בדפי הרי״ף) והמגיד משנה.
הש״ך (סק״ט) מקשה על הרשב״א שאם הלווה מכר את הקרקע לגוי אלים - איך אפשר להניח שיוכל לחזור ולגבות ממנו, הרי אין ספק שהגוי לא יסכים להוציא את הקרקע מתחת ידו מבלי שיחזירו לו את מה ששילם עבורה.
הש״ך נדחק לתרץ שמדובר כשהגוי לא שילם את מלוא שווי הקרקע והמוכר התנה עמו שיחזיר את הקרקע כשיחזיר לו את המעות, ולכן יש סיכוי להוציא את הקרקע מתחת ידו. עם זאת הש״ך עצמו מערער על סברת הרשב״א שהמלוה ימתין עד לנפילתם של בעלי הזרוע.
החתם סופר (על השו״ע) מיישב את קושיית הש״ך, שהרשב״א מתכוון לבעלי זרוע ישראלים, ולכן יש למלוה סיכוי לקבל את הקרקע לאחר שיפלו. לדעתו יש לתקן אף את הגרסה בתשובה, שלא מדובר על גוי אלים אלא על גברא אלים.
השלחן ערוך פוסק בסעיף יא כתשובת הרא״ש שאם יש ללווה קרקע בעיר אחרת אין הלוקח יכול לדחותו ללכת לשם, והרמ״א מוסיף על פי תשובת הרשב״א שהדבר מסור לשיקול דעתם של הדיינים שיחליטו אם אכן יגרם הפסד למלוה אם ילך לאותו מקום לגבות מבני חורין.
בסעיף יג פוסק המחבר כדעת הרשב״א שאם היו אנסים בקרקע אין המלוה רשאי לגבות ממשועבדים, מפני שסופם של בעלי זרוע ליפול.
הרמ״א מוסיף על פי תשובת הרא״ש (כלל מא, א) שאם הלווה המיר את דתו - הריהו כמי שנתקלקלו קרקעותיו, ובעל התומים (סק״ז) מסביר שהדין תלוי במשפטי הגוים, שאם לפיהם אינו יכול לגבות - רשאי המלוה לגבות מן המשועבדים, ועל כך מדובר בתשובת הרא״ש לגבי לווה שהמיר את דתו.
מלבד זה מביא הרמ״א מחלוקת לגבי לווה שהניח יתומים קטנים, אם המלוה צריך להמתין עד שיגדלו ויוכל לגבות מנכסים בני חורין שבידם, או שרשאי לגבות ממשועבדים.
טירפא [שטר טריפה] המתיר לטרוף (לגבות) קרקע שנמכרה מראש חודש אייר ואילך, ששטרי הלא ודאי מוקדם לשטרו. אמר ליה [לו] רב יוסף: יכלי למימר [יכולים אותם לקוחות לומר] לך: את בר חד [אתה, שטרך, בן אחד] בניסן את [אתה], ובעצם השדה שקנית היה מגיע לך, והאחר הוא שלקחו שלא כדין, וכיון שכן אין הלקוחות צריכים לשלם לו דבר, שאין ברור אם מגיע לו.
a document of authorization to repossess liened property of the seller from anyone who purchased property from him from the first of the month of Iyyar and on. Rav Yosef said to him: A purchaser can say to you: Your deed is from the first of Nisan, so that the field that you purchased is rightfully yours and it is the other man, whose deed was dated on the fifth of Nisan, who took it illegally. Therefore, you should take possession of that field rather than repossessing other property.
רי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילרמב״ןמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ נִכְתְּבוּ הַרְשָׁאָה לַהֲדָדֵי.:

The Gemara asks: If so, what is his remedy? The Gemara answers: Let the deed holders write a document of authorization to each other. If the individual whose deed was written on the fifth of Nisan authorizes the other individual to repossess property on his behalf, then he will be able to repossess property sold after the end of Nisan, because regardless of when his deed was written and whose deed was written first, he now has the right to repossess liened property.
רי״ףרש״יראב״ןריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מאי תקנתיה – דהאי.
נכתבו הרשאה להדדי – יבקש מאת חברו בר חמשה בניסן וימסור לו שטרו ויכתוב לו הרשאה עליו לטרוף לקוחות ואם יאמרו לו בר חד בניסן את אומר להם אני בא לטרוף בשביל מעות של חמשה בניסן שהרי לשנינו מכרה באחריות ואני בא בהרשאה עליכם מכחו ואם יאמרו לו הוא קדם ואת בר כ״ט בניסן היית אומר להם אני בא מחמת עצמי.
ואין לו תקנה לבעל הכתוב סתם לטרוף לקוחות עד שיכתוב לו בעל המפורש הרשאה לטרוף מכוחו, שכשיטעון הלוקח את בר חד בניסן את והנחתי לך מקום, יוציא זה הרשאה של בעל ה׳ בניסן ויטרפנו מכח ההוא שטר׳ המוקדם ללקיחתו.
מאי תקנתא יכתבו הרשאה להדדי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: אם כן, מאי תקנתיה [מה תקנתו]? שהרי לפי זה הריהו מפסיד מכל צד שהוא! ומשיבים: נכתבו [שיכתבו] שני בעלי השטר שטר הרשאה להדדי [זה לזה] ויוכלו לטרוף מלקוחות ששטרם מאוחר יותר.
The Gemara asks: If so, what is his remedy? The Gemara answers: Let the deed holders write a document of authorization to each other. If the individual whose deed was written on the fifth of Nisan authorizes the other individual to repossess property on his behalf, then he will be able to repossess property sold after the end of Nisan, because regardless of when his deed was written and whose deed was written first, he now has the right to repossess liened property.
רי״ףרש״יראב״ןריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) מתני׳מַתְנִיתִין: אמִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי ב׳שְׁתֵּי נָשִׁים וּמָכַר אֶת שָׂדֵהוּ וְכָתְבָה רִאשׁוֹנָה לַלּוֹקֵחַ דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי עִמָּךְ הַשְּׁנִיָּה מוֹצִיאָה מֵהַלּוֹקֵחַ וְרִאשׁוֹנָה מִן הַשְּׁנִיָּה וְהַלּוֹקֵחַ מִן הָרִאשׁוֹנָה וְחוֹזְרוֹת חֲלִילָה עַד שֶׁיַּעֲשׂוּ פְּשָׁרָה בֵּינֵיהֶם בוְכֵן בַּעַל חוֹב וְכֵן אִשָּׁה בַּעֲלַת חוֹב.:

MISHNA: In a case of one who was married to two women and sold his field, and the wife whom he married first wrote to the purchaser: I do not have any legal dealings or involvement with you, then the second wife, who did not relinquish her claim to repossess this property, may appropriate the field from the purchaser as payment of her marriage contract. This is because the property was liened for the payment of her marriage contract before it was sold to this purchaser. Then, the first wife can appropriate the field from the second as payment for her marriage contract, since her marriage contract predates that of the second wife. The purchaser can then appropriate the field from the first wife, due to the fact that she relinquished her rights vis-à-vis the purchaser. They continue to do so according to this cycle [ḥalila] until they agree on a compromise between them. And so too, with regard to a creditor, and so too, with regard to a female creditor.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילפסקי רי״דבית הבחירה למאיריריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ ומכר את שדהו – המשועבד לכתובות.
הראשונה – שנשא תחלה.
השניה מוציאה – כשימות בעלה.
וכן בעל חוב וכן אשה בעלת חוב – מפרש בגמ׳.
מי שהיה נשוי שתי נשים ולא היה לו אלא שדה אחת ומכרה, וכתבה הראשונה ללוקח דין ודברים אין לי עמך בשדה זו והקנת לו בקנייןא, השנייה מוציאה מן הלוקח (שבכתובות) [שכתובתה] קדמה לו, והראשונה מוציאה מן השנייה שכתוב׳תה קדמה לכתובה שנייה, והלוקח מוציא מן הראשונה שהרי הקנתו לו, וכן חוזרין חלילה עד שיעשו פשרה ביניהן שיחלוקו.
א. עי׳ בגמ׳ שהעמידה רב אשי באופן שכתב הבעל קודם לכן שדה אחרת ולא כתבה לו דין ודברים אין לי וכו׳. וכן ברמב״ם פי״ז מהל׳ אישות הי״ב כתב ׳והיה קנין המועיל שאינה יכולה לטעון וכו׳⁠ ⁠׳. וכ״ה בטור אהע״ז סי׳ ק ס״ד: בענין שמועיל כגון שלקח מן האשה תחילה.
משנה. ו. מי שהיה נשוי שתי נשים וכו׳. כלומ׳, זו אחר זו. ומכר את שדהו וכו׳, אין לי עמך. כלו׳, לא אטרוף לך מידך משום שיעבוד כתובתי. השנייה מוציאה מיד הלוקח. דלדיליה לא כתבה דין ודברים, וטרפה מינה משום שיעבוד כתובתה. והראשונה מיד השנייה. דהא שיעבודה קודם לשיעבוד שנייה. והלוקח מיד הראשונה. דהא כתבה לו דין ודברים אין לי עמך. וחוזרות חלילה. כלומ׳, שניה מלוקח, והראשונה מן השנייה, ולוקח מן הראשונה. עד שיעשו פשרה ביניהם.
וכן בעל חוב. מפר׳ בגמרא, וכן בעל חוב ושני לקוחות. כגון שהיה אחד נושה בחברו מנה, והוה ליה ללווה תרי קטיני דארעא, ומכרן לשנים, זו בחמשים וזו בחמשים, וכתב בעל חוב ללוקח שני, דין ודברים אין לי עמך, טורף בעל חוב מלוקח ראשון, ואינו יכול לומ׳ הנחתי לך מקום לגבות הימנו, שהרי אין בשתיהן אלא שיעור חובו ולוקח שני חוזר וגובה מבעל חוב, שהרי כתב לו דין ודברים אין לי עמך ולוקח ראשון מן השני, וחוזרין חלילה, עד שיעשו פשרה ביניהם.
והם הכי נמי אשה בעלת חוב ושני לקוחות. ומשנה שאינה צריכה היא, דפשיטא לן דדינה דאשה בחובה, כדין איש בחובו.
מתני׳ מי שהיה נשוי ב׳ נשים מכר את שדהו וכתבה הא׳ ללוקח דו״ד אין לי עמך הב׳ מוציאה מיד הלוקח והא׳ מיד הב׳ והלוקח מיד הא׳ וחוזרות חלילה עד שיעשו פשרה וכן ב״ח וכן אשה ב״ח. פי׳ מכר שדהו המשועבד להן לכתובתן ללוקח ומת והראשונה מסתלקת מעל הלוקח אבל הב׳ לא נסתלקה מעל הלוקח והא׳ ג״כ לא נסתלקה מעל הב׳ אלא בכל שעה היא קודמת לטרוף הלכך חוזרים חלילה עד שיעשו פשרה ביניהם:
המשנה החמשית והכונה לבאר בה החלק והוא שאמר מי שהיה נשוי לשתי נשים ומכר את שדהו וכתבה הראשונה ללוקח דין ודברים אין לי עמך השניה מוציאה מיד הלוקח הראשונה מיד השניה והלוקח מיד הראשונה וחוזרות חלילה עד שיעשו פשרה ביניהן וכן בעל חוב וכן אשה בעלת חוב אמר הר״ם פי׳ זאת הכתובה אשר כתבה הראשונה היא לעולם בקנין ובתנאי שתהיה כבר מנעה להודות ללוקח אחר זה ולוקח לא תטעון ותנאי נחת רוח עשיתי לבעלי לפי שאנחנו נאמר אליה אין מדרכך לעשות נחת רוח לבעליך שאת כבר מנעת עצמך מלהודות ואחר כן חזרת להודות זאת המכירה ולזה כל הודאה תודה אשה למכירת בעלה בנכסים או בנכסי צאן ברזל אינה שוה ולא מועילה לפי שהיא תאמר נחת רוח עשיתי לבעלי ולזה הודיתי אם לא שיהיה בעלה כבר מכר לראובן דרך משל ולא רצתה להודות אליו ואחר כך מכר זה השדה לשמעון והודת אליו שאנחנו נאמר לה זה היה ברצון ממך ולמה הודית לשמעון יותר מראובן ובאור פשרה על אמתת המלה מצוע ענין ר״ל הסכמה והם יקראו המים אשר אינם קרים ולא חמים פושרים ואמרו וכן בעל חוב ביאור זה ואמ׳ וכן בעל חוב ושני לקוחות כאשר ירצו גם כן שתטריף בחובו והוא כבר הודה לאחד משני הלקוחות ולא הודה לשני:
(3-4) הא דתנן מי שהי׳ נשוי שתי נשים ומכר את השדה וכו׳ – וכבר פי׳ לעיל בשם רבי׳ שמשון ז״ל דלאו דוקא השני׳ מוציאה מהראשונה והראשונה מוציאה דאטרוח׳ בי דינא כולי האי לא מטריחנן בכדי אלא לומר שכך אפשר לעשות לכל אחד עד שיעשו פשרה ביניהם.
מתני׳ מי שהיה נשוי שתי נשים וכו׳. היה אפשר לפרש שבשדה המיוחד לכתובות מיירי דמתחלה ייחד שדה זו לאחת ושוב יחד אותה לשניה וראשונה מקרי אותה דייחד לה השדה ברישא ואפילו נשא אותה אח״כ וכי קתני השניה מוציאה ואפילו בחיי בעלה קאמר וכדאמרינן לקמן מקחו בטל ופירש רש״י מקחו בטל לגמרי ואפילו בחיי הבעל ובב״ב מוקמינן לה באחת מאותן ג׳ שדות או ייחדה לה לכתובתה וכו׳ ולא נהירא האי פירושא כלל והנכון כדפירש רש״י ומכר את שדהו המשועבד לכתובות הראשונה שנשא תחלה השניה מוציאה כשימות בעלה כנ״ל. וכתב הרמב״ן וז״ל הא דתנן הראשונה מן השניה כתב עלה הרב אב״ד איכא דמקשי אמאי לא אמרינן שמעת מיניה ב״ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה ואיכא למימר דהוה יכול לתרוצי ליה דכתב ליה בעל לראשונה לא יהא לך פרעון אלא מזה ואיני יודע זו מנין לו לרב ז״ל שאם גבה מאפותיקי שלא יהא עשוי ובפ׳ המניח את הכד גבי שור שנגח משמע דאפילו באפותיקי מה שגבה גבה ולא אמרינן כמכר הוי מיהו לאו קושיא היא דראשונה ושניה בבת אחת הן באות לב״ד וכשהשניה מוציאה יד הראשונה עמה בשדה ע״כ:
וז״ל רש״י במ״ק אין לי עמך כלומר לא אטרוף לך מידך משום שעבוד כתובתי. שניה דלדידה לא כתבה דין ודברים אין לי עמך וטרפא מיניה שעבוד כתובתה מן הלוקח השניה דשטר כתובתה קדים לשטרא דלוקח מוציאה כשימות הבעל והראשונה שנשא תטלה דכתובתה קדמה לשניה מוציאה לאותה שדה מיד השניה והלוקח שכתבה לו זו דין ודברים אין לי עמך חוזר וגובה מיד הראשונה וחוזרת חלילה כלומר ושניה ללוקח וראשונה מן השניה ולוקח מן הראשונה ע״כ. והריטב״א ז״ל כתב וז״ל הא דתנן מי שהיה נשוי שתי נשים ומכר וכו׳ כבר פירשתיה לעיל בשם ר״ש משנץ ז״ל דלאו דוקא השניה מוציאה והראשונה מוציאה דאטרוחי בי דינא כולי האי לא מטרחינן בכדי אלא לומר שכך אפשר לעשות לכל אחד ואחד עד שיעשו פשרה ביניהם ע״כ. ועיין מ״ש תלמידי ר׳ יונה:
גמ׳ וכי כתבה ליה מאי הוי הקשו בתוספות מאי פריך והלא לא בא עדין לידה והוי כמו כתב לה ועודה ארוסה ותירצו דלא דמי לארוסה דהתם אם מכרה ונתנה קיים אבל הכא אינו יכול למכור שלא תטרוף ממנו. ולמאי דפרישנא במתני׳ דמיירי כשייחד להם שדה לכתובתה ניחא טפי דהויא לה כדידה ממש דהא אם מכר הבעל מקחו בטל לגמרי ואפילו בחיי הבעל. מיהו לא נהירא וכדכתיבנא במתני׳. והק׳ עוד בתוספות דמאי משני כשקנו מידו כיון דקאמרינן דלא דמיא לארוסה אלא לנשואה הרי קאמר רב יוסף לעיל בפ׳ הכותב דמדין ודברים קנו מידה ותירצו דמ״מ גבי נשואה הוי טפי ידו כידה מהכא דאין כאן אלא שעבוד בעלמא ואי מיירי מתני׳ כשייחד שדה זו לכתובתה לא מיתרצא שפיר. ורש״י כתב וז״ל בשקנו מידה ואמרינן בהכותב לאשתו דהיכא דקנו מידו מגופו של קרקע קנו מידו. ע״כ. וקשה דהא רב יוסף פליג ואמר דמדין ודברים קנו מידו ואע״ג דלא קי״ל כותיה מ״מ היכי מתוקמא הך מתני׳ לדידיה וכמו שהקשו בתוספות וי״ל דבעומד אפילו רב יוסף מודה דמגופה של קרקע קנו מידו כדאיתא בפרק הכותב והכא בעומד מיירי ומ״מ קשיא להו לתוס׳ דמדלא מוקמינן מתני׳ אלא בדקנו מידה משמע דאפילו בעומד מתוקמא שפיר. ורש״י ז״ל סובר דכיון דמוכר השדה על פיה עדיפא טפי מעומד דפרק הכותב וק״ל כנ״ל:
וז״ל רש״י במ״ק בשקנו מידה דמגופה של קרקע קנו מידה וכדאמרינן בפ׳ הכותב וברייתא בדלא קנו מידו ע״כ:
וז״ל הריטב״א בשקנו מידו פי׳ דמגופו של קרקע קנו מידו כדאיתא בריש הכותב וכיון דמהני הכא גבי ב״ח עם לוקח ה״ה דמהני בכותב לאשתו נשואה דין ודברים וקנו מידו ואעפ״י שידו כידה וכדפרישנא התם בס״ד. ויש דוחין דשאני הכא שאין לבע״ח בו אלא שעבוד אבל התם לא מהני כיון שידו כידה במה שנותן ולא נהירא דבאומר לחברו שותף דין ודברים אין לי עמך הרי חלק שלו שהוא ממונו לגמרי נותן לו שיהא שלו ואפ״ה מהני כשקנו מידו ע״כ:
וז״ל תלמידי ה״ר יונה ז״ל הב״ע כשקנו מידה כלומר אע״ג דלשון דין ודברים אין לי בנכסיך לשון גרוע הוא אפ״ה היכא שקנו מידה הקנין מוכיח שלא היה זה סלוק גרוע אלא הקנאה גמורה נתכוונה להקנות וכדאמרינן בפרק הכותב מגופה של קרקע קנו מידה ע״כ:
וכי קנו מידה מאי הוי תימא נחת רוח כו׳ פירוש בשלמא אי הוה משנינן דתנא דמתני׳ לאו בדוקא נקט דין ודברים אין לי אלא דהענין הוא כן וכיוצא בזה פירש הריטב״א ז״ל בסוף שמעתין דעיקר מאי דאתא לאשמועינן היינו דינא דחוזרות חלילה ולא דייק לאשמועינן בלישניה היכי קא מסתלק והא ודאי מיירי בגוונא דמסתלקא שפיר הלכך ה״נ איכא למימר דמיירי בגוונא דלא מציא אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי וכו׳ וכגון דלקח מן האשה תחלה ואע״ג דקתני ומכר את שדהו וכתבה וכו׳ פירושו לאחר דכתבה היא ומכר הוא דתנא דמתני׳ לאו בהכי עסיק לדיוקי בלישניה אלא בדינא דחוזרות חלילה וכדכתב׳ אבל השתא דבעיא לאוקמה בשקנו מידה אלמא דמתני׳ לישנא דוקא נקט והלכך ליכא לשנויי בשלקח מן האשה תחלה דלשון המשנה משמע דאחר מכירת השדה כתבה כדקתני ומכר את שדהו וכתבה וכמ״ש התוספות כנ״ל:
נחת רוח עשיתי לבעלי כלומר יכולה לומר לא יכולתי לסבול תרעומות של בעלי שהיה לו עלי אם לא הייתי מודה במכירתו ואע״פ שלא מסרתי מודעא כמי שמסרתי דמי כדי שלא יודע לבעלי ויאמר לי עיניך נתת בגרושין ובמיתה. ר׳ יהונתן ז״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פירש״י והשניה מוציאה כשימות בעלה לכאורה הוא מלתא דפשיטא דהא לא ניתנה כתובה לגבות מחיים. ובתחלה נפרש מה שפירש״י בד״ה מכר שדהו המשועבד לכתובות דהוא ג״כ מילתא דפשיטא ונראה משום דכתב הרא״ה דה״ל להש״ס למידק מהך מתניתין דבע״ח מה שגבה לא גבה במתניתין דריש פרקין ובמתניתין דלעיל דאל״כ האיך משכחת לסיפא דבע״ח ושני לקוחות ותירץ דיש לומר באפותיקי מפורש להבע״ח. ולענ״ד מסיפא אינו הוכחה לפמ״ש התוס׳ לעיל דף צ׳ בד״ה ש״מ וכו׳ דלמ״ד דס״ל מה שגבה גבה אינו אלא בכתובה משום חינא ובע״ח משום נעילת דלת משא״כ בלוקח ראשון לא שייך לא הא ולא הא אך ברישא בשני נשים דקתני הראשונה מוציאה מן השניה קשה וצ״ל באפותיקי לראשונה לפ״ז צ״ל לפמ״ש התוס׳ ד״ה בשקנו מידה וכו׳ דלא הוי ידו כידה דאפילו באפותיקי כן אף דבשדה המיוחד לכתובתה מקחו בטל לגמרי אפ״ה מועיל קנין והוא דחוק ויותר נראה דמ״ד דס״ל בע״ח מאוחר מה שגבה גבה באמת ל״ל דר׳ יוסף ור׳ יוסף ס״ל מה שגבה לא גבה ולא מוקי באפותיקי (ובזה א״ש לפמ״ש התוס׳ בסוף פירקין ד״ה וכן בע״ח צריכותא בהנהו ג׳ בבי דמתניתין ואכתי לא מתיישב דל״ל בבא דרישא ולפמ״ש מוכח מרישא דמה שגבה לא גבה ולמ״ד מה שגבה גבה דעל כרחך מיירי באפותיקי מוכח דלא כר׳ יוסף) ולכאורה נראה דיש לפרש באופן אחר דמתניתין מיירי כשהבעל חי אלא דהראשונה גירש כדמוקי ר״פ בגרושה וד״ה והשניה יושבת תחתיו ומיירי שעשה השדה אפותיקי להשניה דמקחו בטל אפילו כשהיא תחתיו א״כ כיון שהשניה מוציאה ומבטלת המקח משום אפותיקי דידה שפיר הראשונה מוציאה מידה דהיא קודמת ולא שייך כאן דבע״ח מאוחר מה שגבה גבה דהא עדיין לא מטא זמן גביית הכתובתה וממילא חוזר חלילה נמצא דמ״ד מה שגבה גבה צריך לאוקמא בחד מהני גוונא או שעשה אפותיקי לראשונה או כשעשה אפותיקי להשניה והבעל חי. מיהו רש״י ז״ל פי׳ לפי האמת דקי״ל דבע״ח מאוחר מה שגבה לא גבה א״צ לדחוקי בהא ולא מיירי באפותיקי אלא משועבד לכתובות וממילא דמיירי כשימות בעלה. ודוק:
ולפי זה צ״ל דלאו דוקא כשימות בעלה מיירי ואפילו כשגירשה וחדא מינייהו נקט ואפשר לפרש בדרך אחר דהנה הראב״ד הקשה על הרמב״ם דמפרש וכן בע״ח ושני לקוחות היינו שלקחו זה מזה וכתב בע״ח ללוקח ראשון דין ודדברים אין לי עמך דא״כ מצי הלוקח שני לומר להבע״ח אי שתקת שתקת ואי לא אהדרינהו שטרא ללוקח ראשון ויבואר לקמן בשמעתין ולכאורה ברישא דמתניתין קשה לפ״ז שיאמר הלוקח להשניה אי שתקת שתקת ואי לא מהדרינא שטרא להבעל וממילא תגבה ראשונה דודאי כשהוא אצל הבעל עצמו הראשונה קודמת לגבות מבני חורין שנמצאים אצל הבעל אלא דבכה״ג משני בריש ב״ק דף ח׳ דביתמי אינו יכול לומר אי שתקת וכו׳ דאם יחזיר ה״ל כיתומים שקנו קרקע בחובת אביהם דאין בע״ח גובה מהם. ע״כ שתטרוף מהיתומים מטעם שקנו שדה המשועבד לה. וכיון שכתבה הראשונה ללוקח דין ודדברים אין לי עמך לא תוכל להוציא מיד היתומים כסברת הראב״ד הנ״ל וממילא תגבה שניה. ושפיר הוצרך רש״י ז״ל לפרש כשימות בעלה. ודוק: ועיין מה שכתבתי לקמן לתרץ קושיא זו באופן אחר:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א משנה מי שהיה נשוי שתי נשים ומכר את שדהו, וכתבה האשה שנישאה ראשונה ללוקח (לקונה): ״דין ודברים אין לי עמך״ — אשתו השניה שלא ויתרה מוציאה מהלוקח, שהרי שעבוד כתובתה היה קודם ללוקח. ואז ראשונה מוציאה מן השניה, שכיון שעכשיו הנכסים בחזקת האשה השניה, ושטר הכתובה הראשון קודם לשטר הכתובה השני — הרי היא לוקחת את השדה ממנה. והלוקח מוציא מן הראשונה, שהרי הראשונה ויתרה על זכותה על השדה לגבי לוקח זה וחוזרות חלילה (במעגל) שזה מוציא מזה, עד שיעשו פשרה ביניהם. וכן אם היה בעל חוב באופן כזה וכן אשה בעלת חוב.
MISHNA: In a case of one who was married to two women and sold his field, and the wife whom he married first wrote to the purchaser: I do not have any legal dealings or involvement with you, then the second wife, who did not relinquish her claim to repossess this property, may appropriate the field from the purchaser as payment of her marriage contract. This is because the property was liened for the payment of her marriage contract before it was sold to this purchaser. Then, the first wife can appropriate the field from the second as payment for her marriage contract, since her marriage contract predates that of the second wife. The purchaser can then appropriate the field from the first wife, due to the fact that she relinquished her rights vis-à-vis the purchaser. They continue to do so according to this cycle [ḥalila] until they agree on a compromise between them. And so too, with regard to a creditor, and so too, with regard to a female creditor.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילפסקי רי״דבית הבחירה למאיריריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) גמ׳גְּמָרָא: וְכִי כָּתְבָה לֵיהּ מַאי הָוֵי וְהָתַנְיָא הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי עַל שָׂדֶה זוֹ וְאֵין לִי עֵסֶק בָּהּ וְיָדַי מְסוּלָּקֹת הֵימֶנָּה לֹא אָמַר כְּלוּם הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן בְּשֶׁקָּנוּ מִיָּדָהּ.

GEMARA: The Gemara asks: And if the first wife wrote this to him, what of it? Isn’t it taught in a baraita: One who says to another, e.g., if a field is jointly owned and one partner says to the other: I have no legal dealings or involvement with regard to this field, or: I have no connection to it, or: I have withdrawn from it, has said nothing, as such declarations have no legal validity. The Gemara answers: With what are we dealing here? It is a case where he acquired it from her possession by performing an act of acquisition in order to validate her relinquishing the field, in which case her statement is legally valid.
רי״ףרש״יראב״ןתוספותר״י מלונילפסקי רי״דריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ בשקנו מידה – ואמרי׳ בהכותב לאשתו דהיכא דקנו מידו מגופה של קרקע קנו מידו.
וכן הדין בלוה שיש לו שדה אחת ויש לו ב׳ מלוין ומכר שדהו ללוקח, ומלוה הראשון כתב ללוקח דין ודברים וכו׳.
וכן במלוה אחד ולוה אחד ויש ללוה ב׳ שדות כשיעור חובו של מלוה, ומכר שדה אחת ללוקח אחד ושוב אחר [כן] מכר שדה שנייה ללוקח אחר וכתב המלוה ללוקח שיני דין ודברים אין לי עמך וקנו מידו, מלוה טורף שדה ראשון מן הלוקח הראשון וחוזר לוקח וטורף שדה שיני מן לוקח שיני והמלוה חוזר וטורפו מן הראשון להשלים חובו ולוקח שיני מן המלוה שהקנה לו ולוקח ראשון מן השיני וחוזר חלילה עד שיעשו פשרה.
וכי כתבה ליה מאי הוי – תימה מאי קא פריך והלא לא בא עדיין לידה והוי כמו כותב לה ועודה ארוסה ואומר אני דשפיר פריך דהכא הוי כמו כותב לה והיא נשואה ולא דמי לארוסה כלל דארוסה אם מכרה ונתנה קיים אבל הכא אינו יכול למכור שלא תטרוף כל שעה.
הכא במאי עסקינן בשקנו מידה – אע״ג דגבי נשואה אמר רב יוסף בריש הכותב (לעיל פג) מדין ודברים קנו מידו נשואה הוי טפי ידו כידה מהכא גבי לוקח ידה כידו.
גמרא. בשקנו מידה. ואמרי׳ בפרק הכותב דהיכא דטרח כל כך, גלי דעתיה דמגוף הקרקע קנו מידו, וברית׳ כל דתני דלא אמ׳ כלום, בשלא קנו מידו מיירי.
וכי כתבה לי׳ מאי הוי והתניא האומר לחבירו דו״ד אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקת הימנה לא״כ הב״ע בשקנו מידה וכי קנו מידה מאי הוי יכולה היא שתאמר נ״ר עשיתי לבעלי מי לא תנן לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל אלמא יכולה היא שתאמר נ״ר ע״ל ה״נ יכולה היא שתאמר נ״ר ע״ל פי׳ ואע״ג דאוקימניה בחזקת הבתים באותן ג׳ שדות א׳ שכ׳ לה בכתובתה שהכניסה לו מבית אביה וא׳ שייחד לה בכתובתה וא׳ שכתב שום משלו שהיתה שלו וכתב בכתובה שהכניסתו מבית אבי׳ הא אמרי׳ התם אי למעוטי שאר נכסים כ״ש דהויא לה איבה אלמא בכל נכסי הבעל יכולה היא לומר נ״ר ע״ל ולא אוקימנא בג׳ שדות אלא משום דתני מקחו בטל דמשמע לגמרי שגם מקחו של איש בטל משא״כ בשאר נכסי הבעל דאילו בכל נכסיו מקח האיש קיים ומקח האשה בטל שכ״ז שהוא קיים ולא גירש אשתו מקחו קיים אבל אם נתאלמנה או נתגרשה היא יכולה לטרוף משם אם לא תמצא בני חורין וקנינה אינה כלום משום דאמרה נ״ר ע״ל. וה״ה נמי גבי ב״ח אם לוה מאחרים ומכר מנכסיו מקחו קיים אלא שב״ח גובה מהן אם לא ימצא ב״ח. ואם עשאן אפותיקי לחובו א״י למכרן כלל דומיא דייחד לה שדה לכתובה ואע״ג דאמרי לקוחות לכשתבא לגבות אם לא תמצא תחזור עלינו אינו כלום מפני שהוא אומר להם א״א לטרוח בב״ד ולהוציא מידכם אלא עד שלא יפרע אותו אי אפשר שימכור מה ששיעבד לו (ובזה חולק הרב ואומר דוקא אם עשאו אפותיקי לאשתו מכרו בטל אבל לב״ח מכרו קיים):
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 3]

הכא במאי עסקי׳ בשקנו מידו – פי׳ דמגופו של קרקע קנו מידו כדאי׳ בפ׳ הכותב וכיון דמהני הכא גבי ב״ח עם לוקח ה״ה דמהני בכותב לאשתו דין ודברים וקנו מידו אף על פי שידו כידה וכדכתיבנ׳ התם בס״ד.
(4-5) ויש דוחין דשאני הכא דאין לב״ח אלא שעבוד אבל התם לא מהני כיון שידו כידה במה שנותן ולא נהירא דבאומר לחבירו שותף דין ודברים אין לי עמך הרי חלק שלו שהוא ממונו לגמרי נותן לו שיהא שלו ואפ״ה מהני כשקנו מידו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב גמרא שואלים: וכי כתבה ליה מאי הוי [וכאשר תכתוב לו כך מה יהיה]? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: האומר לחבירו שהוא שותף עימו בשדה: ״דין ודברים אין לי על שדה זו״, או שאמר לו: ״אין לי עסק בה״, או שאמר: ״ידי מסולקת הימנה״ — לא אמר כלום. שהבטחה כגון זו אין לה תוקף משפטי! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]בשקנו מידה, ומאחר ועשו מעשה קנין על הויתור הזה, הריהו מקבל תוקף חוקי.
GEMARA: The Gemara asks: And if the first wife wrote this to him, what of it? Isn’t it taught in a baraita: One who says to another, e.g., if a field is jointly owned and one partner says to the other: I have no legal dealings or involvement with regard to this field, or: I have no connection to it, or: I have withdrawn from it, has said nothing, as such declarations have no legal validity. The Gemara answers: With what are we dealing here? It is a case where he acquired it from her possession by performing an act of acquisition in order to validate her relinquishing the field, in which case her statement is legally valid.
רי״ףרש״יראב״ןתוספותר״י מלונילפסקי רי״דריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) וְכִי קָנוּ מִיָּדָהּ מַאי הָוֵי תֵּימָא נַחַת רוּחַ עָשִׂיתִי לְבַעְלִי מִי לָא תְּנַן גלָקַח מִן הָאִישׁ וְחָזַר וְלָקַח מִן הָאִשָּׁה מִקָּחוֹ בָּטֵל אַלְמָא יְכוֹלָה הִיא שֶׁתֹּאמַר נַחַת רוּחַ עָשִׂיתִי לְבַעְלִי.

The Gemara asks: And if they acquired it from her, what of it? Let the woman say afterward: I did it only to please my husband, as I saw that he wished to sell the field and I did not want to quarrel with him, but I did not mean it seriously. Didn’t we learn in a mishna (Gittin 55b): If one purchased property from a man, even if he later went back and purchased rights to that property from the man’s wife, the transaction is nullified? Apparently, the wife can say: I did it only to please my husband but did not mean it, and that claim is accepted.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותר״י מלונילריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מקחו בטל – משמע לגמרי ואפי׳ בחיי הבעל ובבבא בתרא מוקמינן לה באחת מאותן שלש שדות או ייחדה לה לכתובתה או כתב לה בתוך הכתובה או שהכניסה לו שום משלה.
תימא נחת רוח עשיתי לבעלי מי לא תנן כו׳ – ליכא לשנויי כשלקח מהאשה תחלה דאז הוי קיים כדקתני בסיפא לקח מן האשה וחזר ולקח מן האיש מקחו קיים דבמתני׳ משמע דאחר מכירת השדה כתבה ללוקח דהכי קתני ומכר שדהו וכתבה כו׳.
נחת רוח עשיתי לבעלי. כלו׳, יכולה לומ׳ לא יכולתי לסבול תרעומת של בעלי שהיה לו עלי אם לא הייתי מודה במכירתו, ואע״פ שלא מסרתי מודעא, כמי שמסרתי דמי, כדי שלא יודע לבעלי ויאמר לי עיניך נתת בגרושין ובמיתה.
לקח מן האיש. שקנו מידו בסודר. וחזר ולקח מן האשה. כלומ׳, שקנה ממנה נמי בסודר. מקחו בטל. ויכולה לטרוף ממנו כשימות בשביל כתובתה, דיכולה לומ׳ נחת רוח עשיתי לבעלי. ודוקא לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה הוא דמקחו בטל, הא אם לקח מן האשה תחלה וחזר ולקח מן האיש, מקחו קיים, כיון דקדמה היא למכור, גלי דעתה דמחלה שעבוד כתובתה לגמרי.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 4]

מי לא תנן לקח מן האיש וכו׳ עד הכא נמי תימא נחת רוח עשיתי לבעלי ואע״ג דמתני׳ דהתם אוקימת׳ בחותם שלש שדות ה״מ לענין שלא יהא מקחו בטל לאלתר משום כבוד בית אביה אבל ה״ה בשאר נכסים דידי׳ שיהא מקחו בטל כשתבא לגבות כתובת׳ בגרושין ואלמנות ויכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי וכדאי׳ בהדי׳ בפ׳ חזקת הבתים דשבשאר נכסים דידה כ״ש דהוה לה איבה.
(5-11) כתב לראשון ולא חתמה – כלומר שלא רצתה לקיים מקחו לשני וחתמה לא אבדה כתובה דברי ר״מ פי׳ דלר״מ ה״ה כשחתמה לראשון והא דנקט בשני להודיעך כחו דר׳ יהודא דאפי׳ בהא יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי ולבסוף אמר דמשום ר״מ נקט לה וכן תירץ ז״ל וליכא למימר דמתני׳ כשלקח מן האשה תחלה דהא קתני ומכר את שדהו והדר וכתבה הראשונה ללוקח דין ודברים אין לי עמך (דשמא) [דש״מ] להדי׳ שבתחלה לקח מן האיש ואיכא דקשי׳ ליה דהא אמרינן בפ׳ הניזקין על מתני׳ דלקח מן האיש דה״מ דאמר׳ לי׳ לך חזק וקנה אבל בשט׳ קנה והכ׳ הא איכא שטרא דחתמ׳ לו קתני ומתני׳ נמי קתני וכתבה הראשונ׳ ללוקח. ויש אומרים דכתיבה לאו דוקא אלא שאמרה דקנו מידה וחתמו נמי לגמר מעשה וקיום קרי חתום ואחרים תירצו דהתם בשכתבה ליה שטר בפ״ע והכא משמע אף על פי שכתבה וחתמה באותו שטר עצמו דבהא ודאי לא קנה לוקח.
וחזר ולקח מן האשה שנתן לה קצת והודית לו מקחו ומחלה לו שעבוד כתובתה. ולקח משמע בענין מכר. רש״י במ״ק:
אלמא יכולה היא שתאמר נחת רוח וכו׳. פירוש ואע״ג דאוקימנא בחזקת הבתים באותן שלש שדות אחת שכתב לה בכתובתה שהביאתו מבית אביה ואחת שייחד לה בכתובתה ואחת שכתב לה שום משלו שהיתה שלו וכתב בכתובתה בכל נכסי הבעל היא יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי ולא אוקימנא בשלש שדות אלא משום דתני מקחו בטל דמשמע לגמרי שגם מקחו של איש בטל מה שאין כן בשאר נכסי הבעל דאלו בכל נכסיו מקח האיש קיים ומקח האשה בטל שכל זמן שהוא קיים ולא גירש אשתו מקחו קיים אבל אם נתאלמנה או נתגרשה היא יכולה לטרוף מהם אם לא תמצא בני חרי וקניינה אינו כלום משום דאמרה נחת רוח עשיתי לבעלי וה״ה נמי גבי ב״ח אם לוה מאחרים ומכר נכסיו מקחו קיים אלא שב״ח גובה מהם אם לא ימצא בני חרי ואם עשאה אפותיקי לחובו אינו יכול למכרן כלל דומיא דייחד לה שדה לכתובתה ואע״ג דאמרי לקוחות לכשתבא לגבות אם לא תמצא תחזור עלינו אינו כלום מפני שהוא אומר להם אי אפשי לטרוח בב״ד ולהוציא מידכם אלא עד שלא יפרע אותו אי אפשר שימכור מה ששעבד לי. הר״י מטראני. וכ״כ הריטב״א דאע״ג דאוקימנא לה באותן שלש שדות הני מילי לענין שיהא מקחו בטל לאלתר משום כבוד בית אביה אבל ה״ה בשאר נכסים דידיה שיהא מקחו בטל כשתבא לגבות כתובתה בגירושין ואלמנות וכדאיתא בהדיא בפ׳ חזקת דבשאר נכסים דידה כ״ש דהויא לה איבה ע״כ:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בגמרא וכי קנו מידה מאי הוי תימא נחת רוח וכו׳. משמע דהקושיא הוא דוקא משום דמשני בשקנו מידה. ונראה ליישב ע״פ מ״ש לעיל לפי מה דאיתא בב״ב דף מ״ט דבשאר נכסים חוץ מג׳ שדות שייך יותר לומר נחת רוח עשיתי לבעלי. שלא יאמר הבעל עיניך נתת במיתה וגירושין א״כ יש לומר דמתניתין מיירי באפותיקי והיינו בשדה המיוחד לכתובתה דלא שייך נחת רוח (וכמו שכתבנו לעיל למ״ד דס״ל בע״ח מאוחר מה שגבה גבה) אבל כיון דמשני בשקנו מידו א״כ צ״ל לר׳ יוסף דס״ל מדין ודברים קנו מידו דלא הוי ידה כידו כמ״ש התוס׳ ע״כ א״א לומר באפותיקי כמ״ש לעיל. ושפיר פריך וכי קנו מידה מאי הוי. מיהו אפשר דזהו כונת רש״י ז״ל שפירש דבב״ב מוקמינן ליה באחת מג׳ שדות וכו׳ אע״ג דאמרינן התם דכ״ש בשאר נכסים כמ״ש התוס׳ לעיל דף פ״א בד״ה מגרשה וכו׳ וצ״ל כנ״ל דלא תקשי דמאי פריך דדילמא מיירי הכא באפותיקי לכך פי׳ רש״י דהתם נמי מיירי באחת מג׳ שדות. וק״ל:
עוד נראה לפרש לשון הש״ס והוא דהתוס׳ ד״ה תימא נחת רוח וכו׳ מקשה דה״ל לשנוי שכתבה תחלה דאז הוי קיים. ונדחקו דדייק מלשון המתניתין. ואכתי קשה למאי דמשני כתב ליה לאחר למה באמת לא אשמעינן בכה״ג שמכרה תחלה. ולולי דבריהם ז״ל היה נראה בפשטות דנהי דלקח מן האשה תחלה. היינו דוקא בג׳ שדות דה״ל כדידה והיא יכולה למכור מהיום ולאחר מיתה של הבעל אבל בשאר נכסים דאין לה אלא שיעבוד. בשלמא כשמסלקת שיעבודה לגבי בעלה שפיר מועיל דהא נכסים דידיה והיא מוחלת שיעבודה. אבל כשאינה מסלקת רק נגד איש אחר אם יקנה מבעלה ה״ל דבר שלא בא לעולם דעדיין לא קנה וה״ל כמו האומר שדה זו לכשאקחנה מכור לך דה״ל דבר שלא בא לעולם. והכא ל״ל דמסלקת נגד בעלה דא״כ ה״ל לכ״ע סילוק ואינו חוזר חלילה. ותו דהדר תימא נחת רוח עשיתי לבעלי כדקי״ל באה״ע סימן צ׳ וע״כ צ״ל שאין מסלקת כוחה רק לזה הלוקח וכיון שעדיין לא קנה ה״ל דבר שלא בא לעולם ואין להקשות הא אמרינן בר״פ הכותב דסילוק מועיל בדבר שלא בא לעולם. זה אינו דהתם מילתא אחריתי היא דעדיין לא בא הזכות לידו ויכול לומר שאינו רוצה בזכות זה כדרבא ע״ש. אבל הכא כבר השדה משועבדת אלא שהלוקח עדיין לא קנה לא מהני וכבר כתבנו דהכא לא מיירי באפותיקי אלא בשאר נכסים משועבדים לכתובתה מיהו אכתי הוי אפשר לומר דר׳ מאיר הוא דס״ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ובכתבה תחלה וכ״ש למאי דמשני הא מני ר׳ מאיר הוא א״כ יש לומר דבשיעבוד אפילו רבנן מודו כי היכי דקי״ל דאדם משעבד דבר שלא בא לעולם אפילו לרבנן כדאיתא בב״ב דף קנ״ט ה״נ יכולה למחול שיעבוד בדבר שלא בא לעולם. אבל על כל זה שכתבנו יש להקשות דהא מ״מ לא עדיף שיעבוד לרבנן מקנין לר׳ מאיר דאף דס״ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אין הקנין מתחיל עד שבא לעולם כדאמרינן בר״פ המפקיד במוכר פירות דקל דעד שלא בא לעולם יכול לחזור א״כ ה״נ אין מחילת השיעבוד נגמר עד שיקנה השדה מהבעל וקי״ל דהמקנה לחבירו בקנין סודר לאחר זמן דאינו קונה משום דהדר סודר למאריה כדאיתא בנדרים דף מ״ח ע״ב ואם כן לבתר דמשני בשקנו מידה א״א לומר בשכתבה תחלה דאם כן אינו מועיל הקנין דהדר סודר למאריה והיינו דמקשה וכי קנו מידה מאי הוי הא ע״כ צ״ל שמכר הבעל תחלה ותימא נחת רוח וכו׳. ודוק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: וכי גם כאשר] קנו מידה מאי הוי [מה יהיה]? תימא [שתאמר] האשה אחר כך: נחת רוח עשיתי לבעלי, שראיתי שהוא רוצה למכור את השדה, ולא רציתי לריב עימו, אבל לא התכוונתי לכך באמת. מי [האם] לא תנן [שנינו במשנה]: מי שלקח (קנה) דבר מן האיש ואפילו חזר ולקח מן האשה את הזכויות שיש לה בדבר — מקחו בטל. אלמא [מכאן] שיכולה היא, האשה, שתאמר ״זה שמכרתי אחר כך את הדבר לקונה מפני שנחת רוח עשיתי לבעלי, לפי שעה״.
The Gemara asks: And if they acquired it from her, what of it? Let the woman say afterward: I did it only to please my husband, as I saw that he wished to sell the field and I did not want to quarrel with him, but I did not mean it seriously. Didn’t we learn in a mishna (Gittin 55b): If one purchased property from a man, even if he later went back and purchased rights to that property from the man’s wife, the transaction is nullified? Apparently, the wife can say: I did it only to please my husband but did not mean it, and that claim is accepted.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותר״י מלונילריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) א״ראָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב חִסְדָּא לָא קַשְׁיָא הָא ר״מרַבִּי מֵאִיר הָא ר׳רַבִּי יְהוּדָה.

Rabbi Zeira said that Rav Ḥisda said: This is not difficult: This mishna here is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, and that mishna in tractate Gittin is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda.
רי״ףתוספותפסקי רי״דריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא ר״מ הא רבי יהודה דתניא כו׳ – והא דקתני דלא אמרינן נחת רוח עשיתי לבעלי ר״מ היא ופי׳ לנו רבי דצריכינן למימר דהשתא הא דנקט בברייתא כתבה לראשון ולא חתמה לו רבותא נקט דאע״ג דאיכא למימר הך אתתא כי חתמה נמי לשני לאו שהודית באותו מכר אלא לנחת רוח מכוונת דהא כבר ראינוה שלא חתמה לראשון אפ״ה אמרי׳ איבדה כתובתה וכ״ש סתמא וקשיא לי א״כ לבסוף דמסיק רב אשי כולה ר״מ היא ועד כאן לא קאמר ר״מ אלא בשני לקוחות כו׳ אמאי הדר ביה מאותה סברא ראשונה דס״ד דיותר יש לנו לומר אבדה כתובתה בחד לוקח מבשני לקוחות הל״ל כולה ר׳ יהודה היא ובשני לקוחות דוקא א״ר יהודה יכולה שתאמר נחת רוח עשיתי לבעלי אבל בחד לוקח לא על כן נ״ל לס״ד השתא נמי שייך יותר נחת רוח בלוקח אחד מבשני לקוחות אבל לא משמע ליה שיחלוק ר״מ ונקט שני לקוחות משום רבותא דר׳ יהודה.
אר״ז אר״ח ל״ק הא ר״מ והא ר״י דתניא כ׳ לראשון ולא חתמה לו לב׳ וחתמה לו אבדה כתובתה דברי ר״מ ר״י אומר יכולה היא שתאמר נ״ר ע״ל אתם מה לכם עלי. פי׳ מכר הבעל שדה א׳ ללוקח א׳ ולא הסכימה לו אשתו ואח״כ מכר שדה אחרת ללוקח ב׳ והסכימה לו אבדה כתובתה אם אין שם יותר ב״ח שהראשון שלא הסכימה לו אומר לה הנחתי לך מקום לגבות הימנו וכגון שהשדה הב׳ היא כשיעור כתובה ועל הב׳ אינה יכולה לילך שהרי הסכימה לו ור״י סבר הולכת לב׳ שהסכמתה אינו כלום שתוכל לומר נ״ר ע״ל:
ומקשה ור׳ הכא סתם לן כר״מ והתם במס׳ גיטין סתם לן כר״י. אמר ר״פ בגרושה וד״ה פי׳ מתני׳ מיירי בגרושה ואח״כ כתבה ללוקח שאין לה לומר עכשיו נרע״ל:
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 5]

תוס׳ בד״ה כתבה לראשון כו׳ הכי איתא גירסא ישנה כו׳ דמכר הבעל לראשון ולא חתמה לו ולישנא דהך משנה דקמשני כו׳ כצ״ל:
הא ר׳ מאיר הא ר׳ יהודה דתניא כתב לראשון שדה אחת ולא הודית לו שלא כתבה לו ללוקח ראשון דין ודברים אין לי עמך וחזר ומכר לאחר שדה אחרת וחתמה לו שהודית לו ללוקח שני על מקחו כאדם שחותם על השטר במה שכתוב בו אבדה כתובתה דלא מציא למימר נחת רוח עשיתי לבעלי וכדאמרינן לקמן אם איתא דנחת רוח עבדת לקמא איבעי לך למיעבד שלא לערער עליו אבל רב חסדא לא משמע ליה הכי דקסבר דלאו דוקא נקט רבי מאיר שני לקוחות וה״ה ללוקח אחד ורבי יהודה אומר אפילו בשני לקוחות יכולה היא שתאמר וכו׳. ומציא אמרה משום הכי חתמתי לשני דלא יכולתי לקבל תרעומת של בעלי שהיה לו עלי על שלא חתמתי לראשון ומתני׳ דהכא דקתני מקחו קיים ר׳ מאיר היא ומתני׳ דגיטין ר׳ יהודה היא. רש״י במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא שינה פירושו שכתב ז״ל וז״ל אבדה כתובתה. אם אין שם בני חורין שהרי הראשון אומר הנחתי ליך מקום לגבות הימנו. יכולה היא שתאמר וכו׳. מן השני תגבה. ומשמע לי דבעי לתרוצי הא דקשיא ליה במהדורא קמא דלרב חסדא אמאי נקטיה ר׳ מאיר בשני לקוחות בענין אחר יותר נאות ולא נצטרך למאי דדחיק ביה במהדורא קמא והוא דס״ל ז״ל דלהכי נקט ר״מ בשני לקוחות אליבא דרב חסדא לאשמועינן דאבדה מראשון דאשתדוף בני חרי לא טרפא ממשעבדי כדאיתא לקמן בסוגיין ונמצא דלרב חסדא ר״מ עיקר חדושיה לאשמועינן דאבדה מראשון דאלו משני משמע ליה דפשיטא דלא תגבה דכבר הודית ליה ולא אסיק אדעתי׳ טעמא דנחת רוח ור׳ יהודה חדש ואמר דמשני תגבה משום דמציא אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי וכי קאמר הא ר׳ מאיר הא ר׳ יהודה ה״ק מתניתין דלא חש לטעמא דנחת רוח ולא אסיק אדעתיה האי טענה כלל היינו כר׳ מאיר דר״מ נמי לא אסיק אדעתיה האי טעמא כלל ומיהו לא איירי בה להדיא לומר דלא אמרינן נחת רוח וכו׳. והא דגיטין דקתני להדיא לקח מן האיש וכו׳ דמציא למימר נחת רוח היינו ר׳ יהודה. כך משמע לי שיטת רש״י והתוספות ז״ל לא פירשו כן אלא דעיקר חידושיה דר״מ לומר דאבדה משני ולא אמרינן נחת רוח וכו׳ ולאפלוגי עלה דר׳ יהודה קא אתא וה״ק הא ר״מ היא וכו׳ הא דקתני דלא אמרינן נחת רוח עשיתי לבעלי ר׳ מאיר היא וקשיא להו א״כ לרב חסדא למה לי דנקט בשני לקוחות דקתני כתבה לראשון ולא חתמה לו ומתרץ ר״י דלרבותא נקט אע״ג דאיכא למימר כיון דחזינן דלא חתמה לראשון אלמא אין ברצונה להפיק רצונו ולעשות לו נחת רוח שתתקיים מכירתו והלכך כי חתמה לשני נמי אינה מכוונת להפיק רצונו ולעשות לו נחת רוח שיתקיים מכירתו אלא מפני תרעומת בעלה נתרצית בזה ולפנים בקרבה תשים ארבה דלמחר וליומא אחר תערער על מכירה זו דהא חזינא דאינה חפצה במכירות בעלה לראשון קמ״ל דאפ״ה אבדה כתובתה כיון דחתמה לו וכל שכן סתמא ויש טעות סופר בלשון התוס׳ ובדוחק יש ליישבו כדכתיבנא ומכל מקום מובן הוא תירוץ התוספות ז״ל וקשיא להו על זה דא״כ אמאי נדי רב אשי מהך רבותא והפך הסברא דבשני הלקוחות לא מציא אמרה נחת רוח ובחד לוקח מצי אמרה נוקי סברא קמייתא אדוכתיה ולימא כולה ר׳ יהודה היא ובשני לקוחות דוקא אמר ר׳ יהודה דמציא אמרה נחת רוח אבל בחד לוקח לא ומתני׳ אתיא כפשטא בחד לוקח ולא נצטרך לדחוקה כנדחיק לה רב אשי השתא לכך פירשו דאיברא ודאי לרב חסדא נמי שייך יותר טענת נחת רוח בלוקח אחד מבשני לקוחות מיהו היינו לרבותא בעלמא אבל לא שנאמר שיהיה החילוק כל כך גדול בינייהו עד שיחלוק בזה ר׳ מאיר לענין דינא אלא לר׳ מאיר בין בשני לקוחות בין בלוקח אחד לא מציא אמרה נחת רוח ולרבותא דר׳ יהודה נקט בשני לקוחות כנ״ל:
וז״ל הרא״ש ז״ל וא״ת למאי דס״ד השתא אמאי לא פליגי בלוקח אחד י״ל דלרבותא דר׳ יהודה נקטינן ליה ע״כ. ואיכא דקשיא ליה דהא אמרינן בפרק הנזקין על מתניתין דלקח מן האיש דה״מ דאמרה ליה לך חזק וקני אבל בשטר קנה והכא הא איכא שטרא דחתמה לו קתני ומתני׳ נמי קתני וכתב הראשונה ללוקח וי״א דכתיבה לאו דוקא אלא שאמרה וקנו מידה וחתמה נמי לגמר מעשה וקיום קרי חתום ואחרים תירצו דהתם כשכתבה לו שטר בפני עצמו והכא משמע אע״פ שכתב וחתמה באותו שטר עצמו דבהא ודאי לא קנה לוקח. הריטב״א ז״ל:
כתב לראשון ולא חתמה לו איכא דדייק לוקח ראשון למאי בעי חתימתה דידה כיון דאיכא בני חורי שיעור כתובתה לימא לה הנחתי לך מקום לגבות הימנו וכי תימא דילמא משום דאי אשתדוף גבי מיניה לפשוט מינה דאשתדוף בני חרי גבי ממשעבדי. ולאו מילתא היא דאיכא למימר חייש דילמא נמצאת שדה שאינה שלו וגבי מהאי אי נמי אתי בעל חוב וטריף האי שדה ואיהי הדרא עליה. הרמב״ן:
בשני לקוחות לחד לא כתבה ליה וכו׳. כלומר שהבעל מכר זה הקרקע שני פעמים וכשמכרו לראשון לא נתרצית לו במכירה וכשחזרה ומכרה לשני נתרצה וחתמה עמו במכר אינה יכולה לחזור ולומר נחת רוח עשיתי לבעלי דאמרינן לה אם איתא דנחת רוח עבדת לקמא איבעי לך למעבד כדתניא כתבה לראשון ולא חתמה וכו׳ אבל אם חתמה בשניהם יכולה למימר לראשון נחת רוח עשיתי לבעלי ואע״פ שבשני לא חששתי לנחת רוח בפעם ראשונה חששתי. תלמידי ר׳ יונה. ורש״י לא פירש כן דשני לקוחות היינו שני שדות לשני אנשים וכדבעינן למכתב בסמוך בס״ד. מ״ה לא מציא למימר נחת רוח עשיתי לבעלי דשני לקוחות הוו דמעיקרא כתב לאחד ולא כתבה לו דין ודברים ולשני כתבה לו על שדה אחר דין ודברים אין לי. ואית ספרים דכתיב בהו דכתב לאחד שכתב מתחלה לאחד ולא חתמה לו. רש״י במהדורא קמא:
וכתב הריטב״א ז״ל וז״ל ומתניתין דכתבה ליה לאחר פירוש ומתניתין דהכא בשכבר כתבה לאחד קודם לכן והא דלא איירי ביה תנא משום דלאו דינא דדין ודברים אתא לאשמועינן אלא דינא דחוזרות חלילה והכי קאמר שכתבה לו כראוי דין ודברים אין לי עמך והאומר דין ודברים אין לי עמך וקנו מידו כבר קנו מידו מגופה של קרקע וכיון שכן אף עם יורשין ובאי כחו אין לו דין ודברים כי בכל דברים של זכיה ושעבוד כיון שזכה בו חברו כראוי הרי יורשיו ובאי כחו עומדים במקומו וכן אני אומר באחד משני לווין או שני ערבין דמי שנשתעבד שיפרע המלוה ממנו תחלה דהוא הדין ליורשיו ולבאי כחו שגובין ממנו דכיון דנשתעבדו נכסיו ללוה בכל החוב לגבות מהם ה״ה שזכו בשעבוד ההוא יורשיו או באי כחו שהאומר אני חייב לך מנה הרי הוא חייב ליורשים אבל דבר שאין בו שעבוד אלא תנאים בעלמא או פטור או נאמנות בהא אמרינן דלו ולא ליורשיו קאמר וכן קבלתי מרבינו ז״ל. עכ״ל הריטב״א ז״ל:
תנן התם אין נפרעין לאשה בכתובה ולא בעל חוב את חובו ואע״ג דקי״ל אשה ובעל חוב דינם בבינונית היינו היכא דאיכא בני חרי בינונית. רש״י במהדורא קמא:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תוס׳ ד״ה הא ר׳ מאיר וכו׳ קשה לי וכו׳. לכאורה קשה מאי קשיא לי דאי הוי משני הכי אכתי תקשה בסיפא אשה ובע״ח ושני לקוחות ע״כ שלא כתבה לראשון א״כ תימא נחת רוח עשיתי לבעלי במה שכתבה לשניה דהא באמת איכא הוכחא מדלא כתבה לראשון. ולפמ״ש בסמוך יש ליישב דבריהם דבזה יש לומר כקושית הר״ן דליכא הוכחא מדלא כתבה לראשון שלא היה צריך לכתוב משום דיכול לומר הנחתי אף דכתבנו דמתניתין מיירי שקנה שדה שניה קודם שנשא שניה או כששני השדות הם כנגד כתובה ראשונה מ״מ הוי מצי למימר איפכא כקושית התוס׳ והא דבשני לקוחות אינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי מיירי שהכתובה אינה רק נגד שדה שניה והיה יכול לומר הנחתי והא דגובה מלוקח ראשון משום דבאמת כיון דכתבה לשניה ה״ל אשתדף וכמ״ש התוס׳ לקמן בשם הר״ת דכתובה לא שייך אפסדה אנפשה ותו דע״כ התוס׳ הכא ס״ל כשיטת הר״ת דבכתובה לא שייך אפסדה אנפשה דאל״ה מאי קשיא ליה לרבי כלל הא דנקט ר׳ מאיר בברייתא כתב לראשון ולא חתמה לו דילמא הא גופא קמ״ל דאיבדה מראשון משום דאפסדה אנפשה דהא ברייתא לקמן לוה מן האחד ומכר נכסיו לשני וכו׳ לא אשמעינן אלא הא אלא ע״כ דס״ל דבכתובה לא שייך אפסדה אנפשה ולא ניחא להו למימר דר׳ חסדא פליג אהלכתא לקמן דאשתדף טורף וע״כ צ״ל דאיבדה משני ושפיר קשיא להו דמה תירץ רבי דהמ״ל איפכא. ודוק:
עוד נראה לפענ״ד ליישב בפשטות לפמ״ש התוס׳ לעיל בד״ה תימא נחת רוח וכו׳. ליכא לשנוי דלקח מן האשה תחלה דמתניתין משמע דאחר מכירת השדה וכו׳ משא״כ בהאי דשני לקוחות שפיר יש לומר דכתבה ללוקח שני קודם הבעל. וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב זירא אמר רב חסדא: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זו] כשיטת ר׳ מאיר, הא [וזו] כשיטת ר׳ יהודה. ומה עניינם?
Rabbi Zeira said that Rav Ḥisda said: This is not difficult: This mishna here is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, and that mishna in tractate Gittin is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda.
רי״ףתוספותפסקי רי״דריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) דְּתַנְיָא כָּתַב לָרִאשׁוֹן וְלֹא חָתְמָה לוֹ לַשֵּׁנִי וְחָתְמָה לוֹ אִיבְּדָה כְּתוּבָּתָהּ דִּבְרֵי ר״מרַבִּי מֵאִיר.

As it is taught in a baraita: In a case where a husband wrote a bill of sale to one purchaser, but his wife did not sign it for him because she did not agree to the sale, and later he sold a different property to a second purchaser, and this time his wife signed the bill of sale for him, the halakha is that she has lost the settlement promised to her in her marriage contract in the event that the husband is left without property from which she can collect; this is the statement of Rabbi Meir. According to Rabbi Meir, not only is the wife unable to sue the second purchaser after she signed his deed, but she cannot sue the first buyer either since he can say to her: When I purchased the field, I left you a field from which you could have collected, and you brought this loss upon yourself.
רי״ףרש״יתוספותר״י מלונילרמב״ןרא״הריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כתב לראשון – שטר מכר על שדה אחת.
ולא חתמה לו – לא הודית באותו מכר וכתב שטר אחר ללוקח שני על שדה אחרת וחתמה לו.
אבדה כתובתה – אם אין שם בני חורין שהרי הראשון אומר הנחתי ליך מקום לגבות הימנו.
כתבה לראשון ולא חתמה לו כו׳ – יש מקשין והא בהנזקין (גיטין נח. ושם) אמתני׳ דלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל אמר רב לא שנו אלא דא״ל לך חזק וקני אבל בשטר קנה ותירץ רבי דהתם כשכתבה לו שטר בפני עצמה דהואיל ויכול להוציא שטר שלה בלא שטר של בעל לא אמרי׳ נחת רוח אבל הכא מיירי שחתמה לו בשטר של בעל דהואיל ואינו יכול להוציא שטר שלה שלא יראו שטר של בעל עמו יכולה היא ודאי שתאמר נחת רוח עשיתי לבעלי ועוד אמר לן רבי דאפי׳ בשטר עצמו של בעל איירי אלא שכתבה שהיא עצמה מכרה ללקוחות אבל חתמה לו דשמעתין היינו שמוחלת שיעבוד שיש לה על הקרקע וכן משמע לשון חתמה כלומר שנתרצית במקח ולא מחתה בו עוד תירץ רבי דהתם ה״ק לא שנו אלא דא״ל לך חזק וקני אבל בשטר קנה בהדי לך חזק וקני ולא נתיישב לי תירוץ זה דפריך התם לרב מהא דתניא לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל עד שתכתוב לו אחריות נכסים דקאמר נימא תהוי תיובתא דרב ומאי תיובתא נמי האי דקתני דשטר אינו מועיל עד שתכתוב אחריות נכסים בדלא אמר לך חזק וקני וכי קאמר רב בדאמר לך חזק וקני בהדי שטר ולתירוץ ראשון לא קשה כולי האי. (וע״ע תוס׳ ב״ב מז: ד״ה אבל בשטר).
כתב לראשון ולא חתמה לו. כלומ׳, כתב הבעל לראשון שדה אחת ולא הודת לו, שלא רצתה לקנות מידה. לשני וחתמה לו. לאחר זמן מכר שדה אחת וחתמה לו, שקנה הלוקח השני מידה. איבדה כתובתה, משתיהן, מראשון, דהא מצי למימר לה הנחתי לך מקום לגבות ממנו, ומשני נמי, שהרי קנו מידה ומחלה שיעבודה, ולא מציא למימר ליה נחת רוח עשיתי לבעלי, דאם איתה דנחת רוח עבדת ליה, מקמא איבעי לך למעבד.
ואם תאמר, כיון שהיה בקרקע שני שעור כתובתה ויכול לומ׳ לה הנחתי לך מקום לגבות ממנו, למה היה רוצה הלוקח הראשון לקנות בסודר מיד האשה. יש לומ׳, דמהני ליה קנין סודר שלה, דאי הוה משתדיף בני חרי, דקיימ׳ לן דטריף ממשעבדי, אם היתה מודה לו בזו המכירה, שוב לא היתה טורפת ממנו.
כתב לראשון ולא חתמה לו איכא דדייק לוקח ראשון למאי כי בעי חתימתה דידה, כיון דאיכא בני חרי שעור כתובתה לימא לה הנחתי לך מקום לגבות ממנו. וכי תימא דילמא דאי (אשתרוף) אשתדוף גבי מיניה, לפשוט מנה (דאישתרוף) דאישתדוף מבני חרי גבי משעבדי. ולאו מילתא היא, דאיכא למימר חייש דילמא נמצאת שדה שאינה שלו וגבי מהאי, אי נמי אתא בעל חוב וטריף האי שדה ואיהי הדרא עליה.
הא דתנן הראשונה מיד השנייה כת׳ עליה הראב״ד ז״ל איכא דמקשי אמאי לא אמרי שמעת מינה מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה. ואיכא למימר דהוי יכיל לתרוצי ליה דכת׳ ליה בעל לראשונה לא יהא לך פרעון אלא מזה. ואיני יודע זו מנין לו לרב ז״ל שאם גבה מאפותיקי שלא יהא עשוי. ובפרק המניח את הכד גבי שור שנגח משמע דאפילו באפותיקי מה שגבה גבה, ולא אמרי׳ כמכר הוי. מיהו לאו קושיא היא, דראשונה ושניה בבת אחת הן באות לבית דין, וכשהשניה מוציאה יד הראשונה עמה בשדה.
הא דאמרינן כתב לראשון ולא חתמה לו. איכא דקשיא לי׳ וכיון דאיכא אחרינא למה לי׳ לקמא חתימה, והא יכול למימר לו הנחנו לך מקום לגבות ממנו, איכא למימר שמא נמצא׳ שדה אחת מהן שאינה שלו, א״נ שמא יש בעל חוב אחר שיטרוף האחרון, ואליבא דהילכתא להיכא דאישתרוף בתראי דטריף קמאי.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 5]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תוס׳ ד״ה התם אבל וכו׳. ובכמה מקומות שבתלמוד וכו׳. ועוד דאינה פירכא וכו׳ נראה לענ״ד דיש לומר ע״פ מ״ש לעיל דעיקר הקושיא דאיבדה לגמרי משמע דעכ״פ משמע דמשני איבדה. ואמאי הא יחזור חלילה דכיון דגובה מראשון הרי הוא חוזר על הב׳ כנ״ל. מיהו לפמ״ש לעיל דאי איבדה אפילו מראשון ובענין שיכול לומר הנחתי ע״כ צ״ל שקנה אח״כ דאל״ה ליכא הוכחא מדלא כתבה לראשון דדילמא הוא משום שיכול לומר הנחתי אלא על כרחך שקנה אחר המכירה א״כ פ״ז יש לפרש נמי שאיבדה משניה והיינו בשאין קרקע הראשונה מספיק כדי כתובתה. ואין להקשות שיחזור חלילה דהא ה״ל לוה ולוה וקנה דיחלוקו ואם תפס אחד מהם לא מפקינן מיניה ושפיר אינו חוזר חלילה. ונראה דרבא הקשה זה לר״נ לשיטתיה דס״ל בב״ב דף קנ״ט בלוה ולוה וקנה לקמא משתעבד וא״כ שפיר קשה דאפילו משני לא איבדה לגמרי דחוזר חלילה. (עיין בס״פ כל הגט דס״ל לרש״י ז״ל דסתם ר׳ נחמן הוא רנב״י) אבל סתמא דתלמודא שפיר לא חייש להשיב קושיא זו דהא מסקינן בב״ב שם דלוה ולוה וקנה יחלוקו. ושפיר יש לומר דאינו חוזר חלילה בקנה אח״כ כי היכי דצ״ל אי נימא דאיבדה לגמרי ודוק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דתניא כן שנינו בברייתא]: בעל שהיו לו שני שדות ומכר שדה אחד וכתב שטר מכר לראשון והאשה לא חתמה לו, שלא הסכימה למכר זה, ואחר כך מכר שדה לשני וחתמה לו שמסכימה למכר — הרי זו איבדה כתובתה, אם לא נשאר לו רכוש אחר שתוכל לגבות ממנו, אלו דברי ר׳ מאיר. וסברתו, שלא זו בלבד שאינה יכולה לתבוע מן השני, שהרי חתמה על השטר, אלא גם מן הראשון אינה יכולה לתבוע, משום שהוא אומר: כאשר קניתי אני שדה אחד, השארתי לך ממה לגבות כתובתך, ואתה הוא שהפסדת לעצמך.
As it is taught in a baraita: In a case where a husband wrote a bill of sale to one purchaser, but his wife did not sign it for him because she did not agree to the sale, and later he sold a different property to a second purchaser, and this time his wife signed the bill of sale for him, the halakha is that she has lost the settlement promised to her in her marriage contract in the event that the husband is left without property from which she can collect; this is the statement of Rabbi Meir. According to Rabbi Meir, not only is the wife unable to sue the second purchaser after she signed his deed, but she cannot sue the first buyer either since he can say to her: When I purchased the field, I left you a field from which you could have collected, and you brought this loss upon yourself.
רי״ףרש״יתוספותר״י מלונילרמב״ןרא״הריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) ר׳רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר יְכוֹלָה הִיא שֶׁתֹּאמַר נַחַת רוּחַ עָשִׂיתִי לְבַעְלִי אַתֶּם מַה לָּכֶם עָלַי.

Rabbi Yehuda says that she can say: I did it only to please my husband but did not mean to ratify the second sale either; and you, what claim do you have against me?
רי״ףרש״יריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

יכולה היא שתאמר כו׳ – מן השני תגבה.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 5]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שם בגמרא ר״י אומר יכולה שתאמר וכו׳ אתם מה לכם עלי. לכאורה אינו מדוקדק לשון אתם דהא ללוקח שני קאמרה ונראה דלפי מאי דמוקי לקמן מאי איבדה איבדה משני ולפמ״ש התוס׳ ד״ה התם הוא דאפסיד וכו׳ המסקנא כן ולא חייש לשנוי אלא קושיא אחרונה ותו דאינה דאינה פירכא כ״כ וכו׳ וצריך ליתן טעם דהא חשיב ליה רבא פירכא דאיבדה לגמרי משמע ונראה דקושיות רבא איבדה לגמרי משמע היינו דקשיא ליה דאפילו משני לא תאבד לגמרי דודאי צ״ל איבדה משני כשאין מספיק שדה ראשון לכתובתה דאל״ה מאי איבדה כיון דגובה מראשון וצ״ל כשאין הראשונה מספיק כגון שכתובתה נגד שני השדות ואיבדה משני ואכתי קשה דהא כשגובה מהראשון הדר ה״ל הך דינא דסיפא דמתניתין ואשה ושתי לקוחות דחוזר חלילה עד שיעשו פשרה דהא הלוקח ראשון גובה משני וחוזר חלילה וא״כ גם משני לא איבדה לגמרי מיהו אין בזה קושיא כל כך דהא יש לומר דלא מכר ללוקח ראשון באחריות ואינו טורף משני כלל ואע״ג דסתמא קתני הא הוא דברי ר׳ מאיר ור״מ ס״ל אחריות לאו טעות סופר א״כ שפיר קאמר דאיבדה משני בסתמא ולפ״ז יש לומר דר׳ יהודה דס״ל בסתמא אחריות טעות סופר וא״כ אי לא הוי מצי אמרה נחת רוח עשיתי היתה גובה מראשון שדהו וחוזר חלילה בשדה של לוקח שני וע״ז קאמר דיכולה לומר אתם מה לכם עלי ר״ל שאומרת לשני הלקוחות כן כדי שלא יהא חוזר חלילה ודוק ועיין מה שכתבתי לקמן:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ר׳ יהודה אומר: יכולה היא שתאמר ״נחת רוח עשיתי לבעלי, ובאמת לא הסכמתי גם לשני, אתם מה לכם עלי״?
Rabbi Yehuda says that she can say: I did it only to please my husband but did not mean to ratify the second sale either; and you, what claim do you have against me?
רי״ףרש״יריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) וְרַבִּי סָתֵם לַהּ הָכָא כר״מכְּרַבִּי מֵאִיר וְסָתֵם לַהּ הָתָם כר׳כְּרַבִּי יְהוּדָה.

The Gemara asks: Is it possible that Rabbi Yehuda HaNasi, the redactor of the Mishna, presented the unattributed mishna here in accordance with the opinion of Rabbi Meir and presented the unattributed mishna there in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda? Such a dichotomy is unlikely.
רי״ףרש״יריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ורבי – דסתמינהו למשניות הכא בכתובות סתם לן כר״מ ובמס׳ גיטין סתם לן מקחו בטל כר׳ יהודה.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 5]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: אמנם הסברנו את טעם ההבדל בין משנתנו ובין המשנה האחרת, ואולם האם ייתכן שרבי, עורך המשנה, סתם לה הכא [כאן] כדעת ר׳ מאיר וסתם לה התם [שם] כדעת ר׳ יהודה?!
The Gemara asks: Is it possible that Rabbi Yehuda HaNasi, the redactor of the Mishna, presented the unattributed mishna here in accordance with the opinion of Rabbi Meir and presented the unattributed mishna there in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda? Such a dichotomy is unlikely.
רי״ףרש״יריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אָמַר רַב פָּפָּא בִּגְרוּשָׁה וְדִבְרֵי הַכֹּל.

Rav Pappa offered another answer to the question and said: The mishna here is referring to a divorcée who wrote a note to the purchaser relinquishing her rights to the field after her divorce, and everyone agrees that her statement is binding, as she cannot claim to have acted in order to please her husband.
רי״ףרש״יריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב פפא – מתני׳ כשהיתה גרושה ואחר כך כתבה לו ללוקח כן.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 5]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא אמר רב פפא תירוץ אחר לקושיה: במשנתנו מדובר באשה גרושה, שכאשר היתה גרושה כתבה ללוקח את שטר הויתור הזה, ודברי הכל היא, שהרי אינה יכולה לומר שעשתה נחת רוח לבעלה.
Rav Pappa offered another answer to the question and said: The mishna here is referring to a divorcée who wrote a note to the purchaser relinquishing her rights to the field after her divorce, and everyone agrees that her statement is binding, as she cannot claim to have acted in order to please her husband.
רי״ףרש״יריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) רַב אָשֵׁי אָמַר כּוּלַּהּ ר״מרַבִּי מֵאִיר הִיא דוְעַד כָּאן לָא קָאָמַר ר״מרַבִּי מֵאִיר הָתָם אֶלָּא בִּשְׁנֵי לָקוֹחוֹת דְּאָמְרִי לַהּ אִי אִיתָא דְּנַחַת רוּחַ עֲבַדְתְּ לְקַמָּא אִיבְּעִי לָךְ לְמִיעְבַּד אֲבָל בְּלוֹקֵחַ אֶחָד אֲפִילּוּ רַבִּי מֵאִיר מוֹדֶה ומתני׳וּמַתְנִיתִין דִּכְתַב לֵיהּ לְאַחֵר.

Rav Ashi said: It is all in accordance with the opinion of Rabbi Meir, and Rabbi Meir states his opinion there only in a case where the husband sold property to two different purchasers, as they can say to her: If it is true that you acted only in order to please your husband, you should have done so with regard to the first purchaser and not just the second. However, in a case where there is only one purchaser, even Rabbi Meir concedes that she can claim to have acted only out of the desire to please her husband. And the mishna here is referring to a case where the husband previously wrote a bill of sale to another purchaser and the wife did not ratify the sale, and the second time he sold a property she did ratify the sale. Consequently, even Rabbi Meir concedes that the woman cannot claim that she acted only in order to please her husband.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותפסקי רי״דריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רב אשי אמר – אפי׳ ביושבת תחתיו ותרוייהו סתמי כר״מ ומתני׳ דגיטין דלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה להכי מקחו בטל דעד כאן לא קאמר ר״מ בבריית׳ איבדה כתובתה אלא בשני לקוחות והא חזינן דבראשון לא עשתה נחת רוח לבעלה הלכך לא מצית למימר כי חתמה לשני נחת רוח עשיתי לבעלי.
ומתניתין – דהכא דאשמעינן מינה חתימתה קיימת.
בדכתב – הבעל לאחר קודם לזה ולא חתמה לו ולזה חתמה.
הכי איתא גירסא ישנה: מתני׳ דכתבה לאחר וזה לאחר שני הוא מכלל דמכר הבעל לראשון (שדה אחרת) ולא חתמה לו ולישנא דהך משנה דקמשני נקט דאי האי אחר ראשון הוא וגרסינן וכתב דזבין ליה לאחר הו״ל למימר.
ר״א אמר כולה ר״מ היא וע״כ ל״ק ר״מ אלא בב׳ לקוחות דא״ל א״א דנ״ר עבדת מקמא איבעי׳ לך למיעבד אבל בחד לוקח אפילו ר״מ מודה ומתני׳ דהכא בדכתב לאחר שכ׳ הבעל ללוקח אחר ולא חתמה לו ולזה חתמה לו והתם בלוקח א׳ ולעולם מתני׳ ביושבת תחת בעלה מיירי שלא בגרושה. ואע״ג דפליגי ר״מ ור״י הל׳ (כר״י) [כר״מ] כיון דר״א דהוא בתרא אוקי סתם מתני׳ בב׳ לקוחות וכר״מ קי״ל מחלוקת דברייתא יסתם דמתני׳ הל׳ כסתם מתני׳:
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 5]

ומתניתין דכתבה לי׳ לאחר – פי׳ ומתניתין דהכא בשכבר כתבה לאחר קודם לכן והא דלא איירי ביה תנא משום דלאו דינא דדין ודברים אתא לאשמעינן אלא דינ׳ והאומר אין לי דין ודברים עמך וקנו מידו כבר קנו מידו מגופה של קרקע וכיון שכן גם עם יורשיו ובאי כוחו אין לו דין ודברים כלל כי בכל דבר של זכיה ושיעבוד כיון שזכו בו חבירו כראוי הרי יורשים ובאי כחו עומדים במקומו וכן אני אומר בא׳ משני לוין או ב׳ ערבין דמי שנשתעבד שיפרע המלוה ממנו תחלה דה״ה ליורשיו ובאי כחו שגובין ממנו דכיון דאשתעבדו נכסיו ללוה בכל החוב לגבות מהם ה״ה שיזכה בשיעבוד ההוא יורשיו או באי כחו שהאומר אני חייב לך מנה הרי הוא חייב ליורשיו אבל בדבר שאין לו בו שעבוד אלא תנאים בעלמא או פטו׳ או נאמנות בהא אמרינן דלו ולא ליורשיו קאמר וכן קבלתי מרבי׳ ז״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שם וע״כ לא קאמר ר׳ מאיר וכו׳ הקשה הר״ן למאי דקאמר דאיבדה לגמרי משמע והיינו מטעם הנחתי דאפסדה אנפשה א״כ מאי זה הוכחא מדלא כתב לקמא דהא לא הוי צריך לכתובתה דיכול לומר הנחתי וניחא ליה דאכתי ה״ל לכתוב שמא ישתדף הבע״ח ובאמת המסקנא לקמן דאשתדף בע״ח טורף אבל אכתי קשה על הא דבעי למיפשט דלא טריף מברייתא זו דמראשון מיהו תגבה קשה דא״כ אין הוכחא מדלא כתבה לקמא. וצ״ל דלפי הס״ד דבעי למיפשט דלא טריף משום דאיבדה לגמרי משמע באמת הא גופא קמשמע לן דהראשון מצי אמר הנחתי אע״ג דאינה יכולה לגבות ממנו כדצ״ל בברייתא דמייתי בסמוך לוה מן הראשון ומכר נכסיו לשני להכי נקט ברייתא כתב לראשון וכו׳ אבל ל״ל לר׳ מאיר טענת נחת רוח כלל מיהו אכתי יש לדקדק על ר׳ אשי עצמו דמפרש לעיל דמתניתין דכתב ליה לאחר ועד כאן לא קאמר ר׳ מאיר אלא בשני לקוחות א״כ הא דקאמר ר׳ יימר לר׳ אשי והא מעשים בכל יום וכו׳ ודחי ליה ר׳ אשי משמע דר׳ אשי מספקא ליה אמאי הא לפירש״י דמסקנא דאיבדה לגמרי משמע א״כ קשה קושיות הר״ן דכיון דיכול לומר הנחתי מאי ראיה מדלא כתבה לראשון וצ״ל כתירוצו משום שמא ישתדף אם כן מוכח דגובה באשתדף ותו דחוק תירוצו של הר״ן דאכתי מאי זה הוכחא מדלא כתבה לראשון דשמא לא חייש הראשון לשמא ישתדף ודוחק לומר שיש עדים ע״ז דהוי חייש ולא רצתה לחתום. מיהו לענ״ד ה״מ הר״ן לתרץ כפשטיה דיש לומר דהבעל קנה שדה של לוקח שני אחר מכירת לוקח ראשון. ושפיר יש לומר הוכחא מדלא כתבה לראשון דבשעת מכירתו אכתי לא ה״ל שדה אחרת. מיהו השתא הוא דאפסדה אנפשה. דהא הי׳ לה מקום לגבות משני דהא קי״ל דאקני קנה ומכר משתעבד כדמסיק בב״ב דף קנ״ט. וכ״ש דהכא אליבא דר״מ קיימין דלדידיה פשיטא דמשתעבד כדאיתא שם ע״ש. ונראה לפענ״ד דזה תלוי באשלי רברבי מחלוקת מהרש״ל ומהרש״א שם בב״ב דף קנ״ט ע״ב אם יכול לומר הנחתי על דאקני קנה ומכר. והביאם הב״ח והש״ך בח״מ סימן קט״ו ס״ק י״א ע״ש. ויש לומר דס״ל לר״ן כדעת מהרש״ל והב״ח דלא מצי למימר הנחתי על דאקני קנה ומכר. א״כ אי ס״ד דקנה אח״כ צ״ל דאפסדה אנפשה דהא הברירה בידה לגבות מראשון אפילו לא כתבה לשני. אבל הכריע הש״ך שם כדעת מהרש״א ז״ל דאף בזה יכול לומר הנחתי. ממילא דמתורץ קושיות הר״ן ז״ל. (ובחידושי ב״מ בדף י״ד הארכנו בזה). מיהו לכאורה לא שייך תירוץ זה במתניתין דמוקי בדכתב לאחר. ומאי זה הוכחא דילמא משום הנחתי כקושית הר״ן ואין לומר דמיירי בדאקני דא״כ למה חוזר חלילה דהראשונה מוציאה מן השניה הא קי״ל דלוה ולוה וקנה יחלוקו ואי תפס חד מינייהו לא מפקינן מיניה. א״כ ה״נ כשגבתה שניה כבר האיך יכולה הראשונה להוציא ממנה הא כיון שתפסה שניה א״א להוציא ממנה. ותו דלשון מתניתין הראשונה מוציאה מן השניה לגמרי משמע. ומכ״ש למ״ד בב״ב דף קנ״ט דס״ל לוה ולוה וקנה דבתרא משתעבד. מיהו אכתי יש לומר דקנה שדה שניה קודם שנשא שניה דה״ל לוה וקנה ולוה דלקמא משתעבד ושפיר מוציאה ממנה. אם כן יש לומר דמתניתין מיירי ששני השדות הם כנגד כתובה ראשונה. ושפיר היה לה לכתוב להלוקח ראשון ובאמת מוציאה מן הלוקח ראשון. ובשדה של הלוקח שני חוזר חלילה. ודוק היטב. ועמ״ש לקמן בזה:
עוד כתב הר״ן לתרץ קושיא הנ״ל דאף דיכול לומר הנחתי מ״מ ה״ל לכתוב לראשון דשמא ימצא בע״ח מוקדם ויטרוף השדה שניה. וגם זה דוחק דדילמא ידע האמת שאין שם בע״ח מוקדם. ועוד נלפענ״ד דבמתניתין לא מצי לשנוי הכי לפמ״ש לעיל בשם הרא״ש דמתניתין מיירי באפותיקי למ״ד דס״ל בע״ח מאוחר מה שגבה גבה א״כ אם יבא בע״ח מוקדם מה יועיל כתיבתה הא היא תדחה הבע״ח מאפותיקי שלה המוקדמת ללוקח ראשון ויטרוף הבע״ח ממנו. מיהו זה יש לדחות דיש לומר דמ״ד דס״ל מה שגבה גבה משני כשינויא קמאי. ור׳ אשי דמוקי לה בדכתבה לאחר היינו כמ״ד דס״ל מה שגבה לא גבה. ותו דכבר כתבנו דמתניתין אפשר לאוקמי בע״א כנ״ל. מ״מ נלענ״ד דמחוורתא לתרץ כמ״ש בלי שום דוחק לתרץ קושית הר״ן. ועיין בסמוך. ודוק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רב אשי אמר: כולה (כל המשניות) כשיטת ר׳ מאיר היא, ואולם עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר׳ מאיר התם [שם] שאין האשה יכולה לטעון שעשתה נחת רוח לבעלה, אלא בשני לקוחות שונים, דאמרי [שאומרים] לה: אי איתא [אם יש אמת בדבר] שנחת רוח עבדת [עשית] לבעלך במכירה לקמא איבעי לוקח ראשון היה] לך למיעבד [לעשות], ולא במכירה לשני. אבל כאן, שמדובר בלוקח אחד — אפילו ר׳ מאיר מודה, שיכולה היא לומר שעשתה כן רק כדי לעשות נחת רוח לבעלה. ומתניתין [ומשנתנו] מדברת במקרה שכתב ליה [לו] הבעל לאחר לפני כן שטר על מכירת השדה, ולא הסכימה האשה, ובפעם שניה הסכימה וחתמה, ובמקרה זה, אפילו ר׳ מאיר יודה שיכולה לומר ״נחת רוח עשיתי לבעלי״.
Rav Ashi said: It is all in accordance with the opinion of Rabbi Meir, and Rabbi Meir states his opinion there only in a case where the husband sold property to two different purchasers, as they can say to her: If it is true that you acted only in order to please your husband, you should have done so with regard to the first purchaser and not just the second. However, in a case where there is only one purchaser, even Rabbi Meir concedes that she can claim to have acted only out of the desire to please her husband. And the mishna here is referring to a case where the husband previously wrote a bill of sale to another purchaser and the wife did not ratify the sale, and the second time he sold a property she did ratify the sale. Consequently, even Rabbi Meir concedes that the woman cannot claim that she acted only in order to please her husband.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותפסקי רי״דריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) תְּנַן הָתָם האֵין נִפְרָעִין מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים בִּמְקוֹם שֶׁיֵּשׁ נְכָסִים בְּנֵי חוֹרִין ואפי׳וַאֲפִילּוּ הֵן זִיבּוּרִית אִיבַּעְיָא לְהוּ אִישְׁתְּדוּף בְּנֵי חָרֵי מַהוּ דְּלִיטְרוֹף מִמְּשַׁעְבְּדִי.

§ We learned in a mishna elsewhere (Gittin 48b): One does not collect a debt from liened property that has been sold to a third party where there is unsold property available, even if the unsold property is of inferior quality. A dilemma was raised before the Sages: If the unsold property became blighted and is no longer of sufficient value to pay off the debt, what is the halakha? Would the creditor be allowed to repossess liened property that has been sold to a third party?
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפסקי רי״דריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אישתדוף בני חרי – לאחר שלקחו הלקוחות.
אישתדוף – נתקלקלו.
תנן התם אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש ב״ה אפי׳ הן זיבורית איבעי׳ להו אישתדוף בני חרי לאחר שלקחו הלקוחות מהו לטרוף ממשעבדי ומסיק תלמודא והל׳ אישתדוף בני חרי טריף ממשעבדי תניא בתוספתא בפרק מי שהיה נשוי המלוה את חבירו על החבילה גובה משאר נכסיו עשה שדהו אפותיקו לכתובת אשתו ושטפה נהר גובה משאר נכסים ואם א״ל לא יהא לך פרעון אלא מזו אינו גובה משאר נכסים:
תנן התם אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין ואפילו הם זבורית – ודעת רבותי׳ שאפילו היה כתוב בו שבח וכדאמרינן במסכת גיטין גבי שט״ח היוצא מן היתומים. איבעי׳ להו אשתדף בני חורין מהו דלטרוף ממשעבדי ת״ש כתב לראשון ולא חתמה וכו׳. מהא שמעי׳ דאשתדף לאו דוקא אלא ה״ה כל שיש עכוב שאין יכול לגבות מהם דהכא ודאי נכסים שהניחו בני חורין קיימים הם אלא שאינה יכול לגבות מהם ועד כאן לא דחינן לקמן אלא משום דאיהו אפסיד לנפשיה הא כל היכא דלא אפסדה לנפשה כגון שנטלה מסיקין גובה מהם ב״ח וכ״ש אם התפיסום ביד לוה גוי וכיוצא בו דלא אפשר למגבי מינייהו וכן הי׳ נראה דדוקא שיש נכסים בני חורין כאן במקום הלואה אבל אם נכסים בני חורין הם במדינה אחרת אין לנו לומר שילך המלוה לשם אלא גובה המלוה מנכסים משועבדים שלא עלה על דעתו שילך אחר חובו למדינה אחרת כיון שהיה לו נכסים כאן כשלוה במקום הלואה ואין צריך לומר אם יש חירום בין המקומות דהשת׳ ה״ל כאשתדף בני חרי וכן דנתי בפני רבותי.
אשתדוף בני חרי לאחר שלקחו הלקוחות. אשתדוף נתקלקלו. כן פרש״י ז״ל. פירוש לפירושו לאו היינו אשתדוף ממש שנפסד לגמרי אלא שנתקלקל קצת וכדבעינן למכתב קמן בס״ד גבי האי פרדסא דקש מעתה ע״כ לא התחיל הקלקול אלא לאחר שלקחו הלקוחות דאי קודם שלקחו הלקוחות התחיל קצת הקלקול הא ודאי דהלקוחות אפסידו אנפשייהו דכיון דחזו הכין לא אבעי להו למזבן ואם היינו מפרשים אשתדוף ממש אע״ג דהתחיל הקלקול עד שלא לקחו הלקוחות אכתי אפשר לומר דלא גבי ממשעבדי וק״ל כנ״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ג תנן התם [שנינו שם, במשנה]: אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין, ואפילו הנכסים בני החורין הן זיבורית (קרקע גרועה). איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: אישתדוף בני חרי [נשדפו והתקלקלו אחר כך הנכסים בני חורין] ואינם מספיקים לתשלום חובו, מהו דליטרוף ממשעבדי [האם יכול הנושה לטרוף מנכסים משועבדים]?
§ We learned in a mishna elsewhere (Gittin 48b): One does not collect a debt from liened property that has been sold to a third party where there is unsold property available, even if the unsold property is of inferior quality. A dilemma was raised before the Sages: If the unsold property became blighted and is no longer of sufficient value to pay off the debt, what is the halakha? Would the creditor be allowed to repossess liened property that has been sold to a third party?
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפסקי רי״דריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) ת״שתָּא שְׁמַע כָּתַב לָרִאשׁוֹן וְלֹא חָתְמָה לוֹ לַשֵּׁנִי וְחָתְמָה לוֹ אִיבְּדָה כְּתוּבָּתָהּ דִּבְרֵי ר״מרַבִּי מֵאִיר.

Come and hear a solution to this dilemma based upon the following baraita: In a case where a husband wrote a bill of sale to one purchaser, but his wife did not sign it for him, and later he sold a different property to a second purchaser and his wife signed the bill of sale for him, the halakha is that she has lost the settlement specified in her marriage contract in the event that the husband is left without property from which she can collect; this is the statement of Rabbi Meir.
רי״ףשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ת״ש כתב לראשון וכו׳. מהא שמעינן דאשתדוף לאו דוקא אלא ה״ה כל שיש עכוב שאינו יכול לגבות מהם דהא הכא נכסים שהניחה בני חורין קיימים הם אלא שאינה יכולה לגבות מהן ועד כאן לא דחינן לה לקמן אלא משום דאיהי דאפסידה אנפשה הא כל היכא דלא אפסידה כגון שנטלוה המסיקין גובה מהם ב״ח וכ״ש אם התפיסום הלוה ביד גוי וכיוצא בו דלא אפשר למגבי מינייהו וכן היה נראה דדוקא שיש נכסים בני חורין כאן במקום ההלואה אבל אם הנכסים בני חורין הם במדינה אחרת אין לנו לומר שילך המלוה לשם אלא גובה המלוה מנכסים משועבדים שלא עלה על דעתו שילך אחר בעל חובו למדינה אחרת כיון שהיו לו נכסים כאן כשלוה במקום ההלואה ואין צ״ל אם יש חירום בין המקומות דהשתא הוה ליה כאשתדוף בני חרי וכן דנתי לפני רבותי. הריטב״א ז״ל:
נהי דאבדה כתובתה משני משום דחתמה לו מראשון דלא חתמה לו מיהא תגבה דאותו שדה שחתמה עליו שוב אינה יכולה לגבות וכמאן דאשתדוף לגבה דמי ותטרוף ממשעבדי מראשון ומדקתני אבדה ש״מ אשתדוף בני חרי לא טריף ממשעבדי ומשני משני לית לה אבל מראשון גביא ומהא ליכא למשמע מינה. ה״ג אמר רבא שתי תשובות בדבר וכו׳ לגמרי משמע אפילו מראשון ושמעינן מינה דלא טריף ממשעבדי ועוד תניא ברייתא אחריתי בהדיא דאפילו מלוקח ראשון אבד ב״ח שעבודא ושמעינן מההוא דהיכא דאשתדוף בני חרי דהתם ללוקח שני דלא טריף ממשעבדי לשנים שמכר שתי שדות לשנים וקא מהדר תלמודא מתרווייהו נמי לא תפשוט. ה״ג התם איהו דאפסיד אנפשיה וכולה רבא קאמר לה לא תימא מאי אבדה משני דאף מראשון אבדה ואפ״ה לא נפשוט מינה אשתדוף בני חרי לא טריף ממשעבדי דהתם הוא דאבדה כתובתה והא דקתני אין לו על לוקח ראשון כלום חד טעמא הוא האי דלא הדר גבי מראשון משום דאפסיד אנפשיה בידים דכתב לשני דין וכו׳ אבל היכא דאשתדוף מאליהן אכתי אימא דטריף ממשעבדי ורב יימר לפרוקי בעיין דלעיל קאתי והא מעשים בכל יום דאשתדוף בני חרי ודייני להו דייני למטרף ממשעבדי. רש״י ז״ל במ״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו: כתב לראשון ולא חתמה לו האשה להבהיר לו את הסכמתה למכר, ואחר כך כתב לשני וחתמה לו — איבדה כתובתה, אלו דברי ר׳ מאיר.
Come and hear a solution to this dilemma based upon the following baraita: In a case where a husband wrote a bill of sale to one purchaser, but his wife did not sign it for him, and later he sold a different property to a second purchaser and his wife signed the bill of sale for him, the halakha is that she has lost the settlement specified in her marriage contract in the event that the husband is left without property from which she can collect; this is the statement of Rabbi Meir.
רי״ףשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ אִישְׁתְּדוּף בְּנֵי חָרֵי טָרֵיף מִמְּשַׁעְבְּדִי נְהִי דְּאִיבְּדָה כְּתוּבָּתָהּ מִשֵּׁנִי מֵרִאשׁוֹן מִיהָא תִּיגְבֵּי.

Now, if it should enter your mind that in a case where the unsold property became blighted the creditor would be able to repossess liened property, then even though she lost her ability to collect her marriage contract from the second purchaser, she should at least be able to collect from the first purchaser, because she never relinquished her right to the property he purchased. Although there was unsold property left at the time that the first purchase was made, that property is inaccessible to her because she relinquished her right to it. Consequently, her inability to repossess property from the first purchaser indicates that it is not possible to repossess liened property in the event that unsold property is blighted.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מראשון מיהא תגבי – שהרי נתקלקל זכותה במקום שהניח לה לגבות והוה ליה כאישתדוף.
זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
זה שביארנו במשנה שכתבה לו ללוקח דין ודברים אין לי עמך צריך אתה לידע היאך זה והלא אמרו האומר לחברו דין ודברים אין לי על שדה זו וידי מסלקות הימנה לא אמר כלום אלא אם כן קנו מידו ואם תאמר אף בזו בקנו מידו הרי יש בה ערער מצד אחר שהרי אשה אף בקנו מידה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי ואינה צריכה מודעא וכמו שאמרו במסכת גיטין (נ״ה:) לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה אף בקנו מידה מקחו בטל ויכולה לטרוף לכשימות הבעל ובפירושין ישנים של גדולי הרבנים מצאתי מקחו בטל לגמרי לאלתר ואף גדולי המחברים כתבו בשתי הסברות כמו שהתבאר ומכל מקום לא פירשוה גדולי הרבנים לאלתר אלא באחת משלש שדות כמו שביארנו בשלישי של בתרא ובהרבה מקומות ומכל מקום זו שבכאן אפשר לפרשה באחד מן הצדדין שהופקע בהן דין נחת רוח כגון כתב לראשון שדה אחד ולא חתמה לו וכתב אח״כ שדה אחת לשני וחתמה לו ואבדה כתובתה אם מן הראשון שהרי הניחה מקום ואם מן השני שהרי חתמה לו ואם תאמר אם כן מה הוצרך הראשון שתכתוב לו דין ודברים וכו׳ והרי מניח מקום ואם שכתבתה שיעור שתי השדות למה אבדה מראשון אלא ודאי אין כתובתה אלא כשיעור אחד מהם ולוקח ראשון תובע בהודאתה שאם הנשאר נמצא שאינו שלו היא יכולה לטרוף או שמא לישתדוף שני ותחזור על הראשון וכן אפשר להעמיד משנתנו בצד אחר המועיל כגון שחתמה לו משנתגרשה ושאר דרכים שהזכרנו בששי של קמא הא בלוקח אחד ודאי מקחו בטל ומשנתנו בלוקח אחר ר״ל בשני לקוחות:
אין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין אפילו הם זיבורית ומכל מקום אם נשדפו בני חורין גובה מן המשועבדים הואיל ופקע מקום שהניח אלא שמכל מקום כל שפשע הוא בהפסדן כגון אשה שכתב לראשון ולא חתמה לו לשני וחתמה לו איהי דאפסידה אנפשה ואינה חוזרת על הראשון וכן בבעל חוב אם לוה מן האחד ומכר נכסיו לשנים וכתב בעל חוב ללוקח שני דין ודברים אין לי עליך על צד המועיל אינו חוזר על הראשון שהרי הניח לו מקום בכדי חובו אלא שהוא הפסיד על עצמו וכן כל כיוצא בזה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואי סלקא דעתך אישתדוף בני חרי טריף ממשעבדי [ואם עולה על דעתך שאם נשדפו הנכסים בני החורין טורף ממשועבדים], אם כן, נהי [אם אמנם] איבדה כתובתה משני, שהרי חתמה לו — מראשון מיהא תיגבי [על כל פנים תיגבה] שהרי הוא מבחינתה כנכסים משועבדים לגבי בני חורין שנפסדו, משמע שאי אפשר לטרוף אם נפסדו.
Now, if it should enter your mind that in a case where the unsold property became blighted the creditor would be able to repossess liened property, then even though she lost her ability to collect her marriage contract from the second purchaser, she should at least be able to collect from the first purchaser, because she never relinquished her right to the property he purchased. Although there was unsold property left at the time that the first purchase was made, that property is inaccessible to her because she relinquished her right to it. Consequently, her inability to repossess property from the first purchaser indicates that it is not possible to repossess liened property in the event that unsold property is blighted.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק מַאי אִיבְּדָה אִיבְּדָה מִשֵּׁנִי.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said: It is possible to explain that what Rabbi Meir meant when he said: She has lost her marriage contract, is that she has lost her rights from the second purchaser alone, but not from the first.
רי״ףבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר המאירי מי שהיה נשוי שתי נשים ר״ל זו אחר זו ומכר שדהו המשועבד לשתיהן ולא היה באותה שדה אלא שיעור כתבה אחת וכתבה הראשונה ללוקח דין ודברים אין לי עמך על אותו שדה על צד המועיל על הדרכים שיתבאר בגמרא ואירע שמת הוא ואין לנשים לגבות כתובתן השניה מוציאה מיד הלוקח שהרי לא כתבה לו כלום והראשונה מוציאה מיד השניה שהרי היא קודמת לה ולא פטרה את הלוקח על מנת לגבות היא והלוקח גובהו מיד הראשונה ר״ל שאחר שגבתהו חוזר לו הואיל ופטרתהו במקחו וחוזרין חלילה עד שיעשו הלוקח והשניה פשרא ביניהן ושמא תאמר לענין סוגיא היאך לא למדו מזו בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה הואיל והראשונה מוציאה מיד השניה אלא שמכל מקום זו אפשר בלא גובינא אלא שהקרקע ביד הלוקח ובאים שלשתן לבית דין והשניה באה לטרוף והראשונה טוענת כל שיצא מיד הלוקח אני טורפת ולוקח טוען אחר שראוי לבא ליד ראשונה אני מעכבו ובית דין מעכבין אותו לכלם לא מר נחית לה ולא מר נחית לה עד שיתפשרו ביניהם וכן בעל חוב מפרש בגמרא בעל חוב ושני לקוחות כגון שהלוה אחד לחברו מנה והוו ליה ללוה תרי קטיני דארעא כל חדא וחדא בת חמשין ומכרן לשנים לזה בחמשים ולזה בחמשים וכתב כעל חוב ללוקח שני דין ודברים אין לי עמך שנמצא טורף בעל חוב זה את הלוקח הראשון ואין יכול לטעון הנחתי לך מקום שהרי שתיהן צריכות לשיעור חובו ולוקח ראשון טורף מלוקח שני ובעל חוב חוזר וטורפה מלוקח ראשון ולוקח שני חוזר וטורפה מבעל חוב וכן הדין והענין באשה בעלת חוב ושני לקוחות על הדרך הנזכר ומשנה שאינה צריכה היא שאין ספק שהאיש והאשה שוין הם בדין חובותיהם וכן אתה יכול לפרשה שכל אחד כשיעור חובו אלא שנמצא שדה של ראשון שאינה שלו ויש מפרשים בדרכים אחרים והכל עולה לענין אחד:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב נחמן בר יצחק: אפשר לומר כי מאי [מה פירוש] ״איבדה״ שאמר ר׳ מאיר — איבדה משני בלבד.
Rav Naḥman bar Yitzḥak said: It is possible to explain that what Rabbi Meir meant when he said: She has lost her marriage contract, is that she has lost her rights from the second purchaser alone, but not from the first.
רי״ףבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) אָמַר רָבָא שְׁתֵּי תְּשׁוּבוֹת בַּדָּבָר חֲדָא דְּאִיבְּדָה לִגְמָרֵי מַשְׁמַע וְעוֹד תַּנְיָא ולָוָה מִן הָאֶחָד וּמָכַר נְכָסָיו לִשְׁנַיִם וְכָתַב בַּעַל חוֹב לְלוֹקֵחַ שֵׁנִי דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי עִמָּךְ אֵין לוֹ עַל לוֹקֵחַ רִאשׁוֹן כְּלוּם מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר הִנַּחְתִּי לְךָ מָקוֹם לִגְבּוֹת הֵימֶנּוּ.

Rava said: There are two responses with which your statement can be rejected. One is that the expression: She has lost, indicates that she has lost her rights entirely, even with regard to the first purchaser. And furthermore, it is explicitly taught in a baraita: If an individual borrowed from one creditor and sold his property to two purchasers and the creditor wrote a note to the second purchaser saying: I do not have any legal dealings or involvement with you, he has no claims toward the first purchaser either. This is because the first purchaser is able to say to the creditor: I left you a place from where to collect your debt, since when I purchased the land, unsold property still remained in the debtor’s possession, and therefore you have no claims against me.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ימהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועוד תניא – דמראשון לא תגבה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רבא: שתי תשובות בדבר, חדא [אחת], שלשון ״איבדה״ — לגמרי משמע, ואף מהראשון. ועוד, הלא תניא [שנויה ברייתא במפורש]: לוה מן האחד ומכר הלוה נכסיו לשנים, וכתב בעל חוב ללוקח שני: ״דין ודברים אין לי עמך״ — אין לו גם על הלוקח הראשון כלום. ומדוע? מפני שיכול הלוקח הראשון לומר: הנחתי לך מקום לגבות הימנו. שכאשר קניתי אני, עוד היו נכסים בני חורין בידי הלווה, ואם כן אין לך תביעות עלי.
Rava said: There are two responses with which your statement can be rejected. One is that the expression: She has lost, indicates that she has lost her rights entirely, even with regard to the first purchaser. And furthermore, it is explicitly taught in a baraita: If an individual borrowed from one creditor and sold his property to two purchasers and the creditor wrote a note to the second purchaser saying: I do not have any legal dealings or involvement with you, he has no claims toward the first purchaser either. This is because the first purchaser is able to say to the creditor: I left you a place from where to collect your debt, since when I purchased the land, unsold property still remained in the debtor’s possession, and therefore you have no claims against me.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ימהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) זהָתָם אִיהוּ דְּאַפְסֵיד נַפְשֵׁיהּ בְּיָדַיִם.

The Gemara rejects the attempt to solve the dilemma with regard to collecting from liened property when the unsold property was blighted: There, in the case of a woman or man who wrote to the second purchaser: I do not have any legal dealings or involvement with you, it is he who causes a loss to himself by his own direct action of signing away his rights. It cannot be proven what the halakha would be in the case of a blighted field, where the reason he cannot make use of the field is not due to his own action.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הכי גרסינן: התם איהו דאפסיד אנפשיה – וכולה רבא קאמר לה לא תימא מאי איבדה כתובתה משני דאף מראשון איבדה אפ״ה לא נפשוט מינה אישתדוף בני חרי לא טריף ממשעבדי דהתם היא דאבדה כתובתה והא דקתני אין לו על לוקח ראשון כלום חד טעמא הוא האי דלא הדר גבי מהראשון משום דאפסיד נפשיה בידים שכתב לשני דין ודברים אין לי עמך ולא דמי לאישתדוף.
התם איהו דאפסיד נפשיה – מה שפירש בקו׳ וכולה רבא קאמר לה לא נהירא לר״ת דא״כ הל״ל אלא התם הוא דאפסיד אנפשיה אלא הש״ס הוא דמתרץ התם הוא בבעל חוב דאפסיד נפשיה בידים דידע דדיניה עלויה לפרוע אבל אשה ליכא למימר כל כך איהי היא דאפסידה נפשה דהא בעת שכתבה לו לא היתה ראויה עדיין לגבות בברור שהרי לא נתנה כתובה לגבות מחיים וכן פי׳ רבינו חננאל ובכמה מקומות בש״ס דלא חייש לשנויי אלא קושיא אחרונה ועוד דאינה פירכא כל כך מקמייתא דלר״נ בר יצחק לא משמע ליה לגמרי אלא משני.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולפי זה נראה לענ״ד לולי דבריהם ז״ל דיש לפרש יותר לפמ״ש לעיל לשיטת הר״ן והפוסקים דבאקני קנה ומכר לא מצי לומר הנחתי א״כ ממילא דלא שייך טעמא דאפסדה אנפשה ואיבדה אפילו מראשון. א״כ יש לומר דרבא דס״ל דאיבדה מראשון ס״ל כשנוי קמא דר״מ ל״ל כלל טענת נחת רוח שפיר מפרש איבדה מראשון ולא מיירי בדאקני אלא דסתמא דש״ס אזלא לשינויא דר׳ אשי דלעיל דטעמא דר׳ מאיר ל״ל נחת רוח עשיתי לבעלי משום דכתב ליה לאחר ומתניתין בדכתב לאחר אם כן א״א לפרש איבדה מראשון דא״כ קשה קושית הר״ן וצ״ל שקנה אח״כ ולא שייך לומר דאפסדה אנפשה שהרי אפילו לא כתבה ללוקח שני א״י לומר הנחתי בדאקני. וע״כ צ״ל איבדה משני וא״ש טפי הא דאיבדה לגמרי משני ואינו חוזר חלילה דהא ר׳ אשי עצמו ס״ל בב״ב שם דלוה ולוה וקנה יחלוקו וכשתפס השני אינו חוזר חלילה. כנ״ל ודוק:
ובזה א״ש דמייתי הש״ס בשמעתין הך שקלא וטריא באשתדף. דלפמ״ש כל שקלא וטריא הוא ע״פ התירוצים דלעיל וק״ל:
בא״ד אבל אשה ל״ל וכו׳. נראה דלפי דבריהם יש לתרץ מה שהקשינו לעיל במתניתין דהאיך טורפה שניה מהלוקח הא יכול הלוקח לומר אי שתקת שתקת ואי לא מהדרינא לבעל וממילא תגבה ראשונה. וכתבנו שם דמש״ה נדחק רש״י ז״ל לפרש כשימות בעלה אף דפשטות המתניתין לא מיירי בהכי. אך לפי שיטת התוס׳ הכא יש לומר דמיירי כשהשדה של לוקח מספקת לגבות שתי הכתובות והא דחוזר חלילה. והראשונה טורפת משניה לאחר שגבתה שניה מהלוקח. אף דנשאר עדיין ביד הלוקח שיעור כתובה ראשונה ויכולה שניה לומר הנחתי לך. היינו משום דכיון דהראשונה כתבה ללוקח ה״ל כאשתדף בני חרי דא״י לומר הנחתי וכיון שיש ביד הלוקחי שיעור שני הכתובת תו לא שייך לומר אי שתקת שתקת ואי לא מהדרינא דהא יש בשדהו שיעור שני כתובות ויכולות שתיהן לגבות אלא דרש״י ז״ל לשיטתיה הכא דלא חשיב כאשתדף דאיהי דאפסדה אנפשה. שפיר הוצרך לפרש במתניתין כשימות בעלה. ולשיטת התוס׳ א״ש בפשיטות טפי. ולפ״ז יש לומר בהא דמקשה הש״ס בפשיטות ותימא נחת רוח עשיתי לבעלי ומאי קושיא כל כך דדילמא מיירי כשהיא מודה ללוקח דלא עשתה משום נחת רוח לבעלה. וכ״ש למ״ש הב״י וכ״מ וב״ש דבעינן דוקא שתטעון נחת רוח ולא טענינן לה. ועיין בקונטרס אחרון.
אך לפמ״ש דמיירי ע״ש כשהשדה שביד הלוקח הוא נגד שני הכתובות א״כ איך יכולה לטרוף מהשניה משום דכתבה ללוקח ה״ל כאשתדף הא יכולה השניה לומר להראשונה דילמא נחת רוח לבעלך הוא דעבידת ואת הוא דאפסדה אנפשך עתה בהודאתך ומספיקא אינך יכולה לטרוף ממנו ולפ״ז אכתי קשה בסיפא דבע״ח ושני לקוחות דאיך גובה לוקח ראשון מלוקח שני יאמר לו אהדרינהו ללוה ויגבה הבע״ח שהוא הראשון דא״א לומר דמיירי כשהשדה של לוקח שני היא נגד שניהם דאם כן לימא ליה הלוקח ראשון להבע״ח הנחתי דהתם ודאי הוא דאפסיד אנפשה. וצ״ל כשמת הלוה. א״נ דיש לומר כסברת הסמ״ע דמצי לומר לכי תהדר. ולפ״ז ממילא מתורץ קושית התוס׳ לקמן דל״ל הך בבא דבע״ח ושני לקוחות הא נשמע מרישא. ולפמ״ש טובא קמ״ל דלא מצי למימר מהדרינא ועמ״ש לקמן. ודוק:
תוס׳ ד״ה התם וכו׳ לשנויי אלא קושיא אחרונה. כעין זה כתבו תוס׳ שבת י ע״א ד״ה טריחותא וש״נ:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ודוחים את הראיה מר׳ מאיר באופן אחר: התם איהו דאפסיד נפשיה [שם הרי הוא שהפסיד לעצמו] בידים, שכיון שחתם מעצמו נמצא שהוא הזיק לעצמו, ואין הדבר דומה לנכסים שנשתדפו.
The Gemara rejects the attempt to solve the dilemma with regard to collecting from liened property when the unsold property was blighted: There, in the case of a woman or man who wrote to the second purchaser: I do not have any legal dealings or involvement with you, it is he who causes a loss to himself by his own direct action of signing away his rights. It cannot be proven what the halakha would be in the case of a blighted field, where the reason he cannot make use of the field is not due to his own action.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) א״לאֲמַר לֵיהּ רַב יֵימַר לְרַב אָשֵׁי

Rav Yeimar said to Rav Ashi:
רי״ףמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה [לו] רב יימר לרב אשי:
Rav Yeimar said to Rav Ashi:
רי״ףמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כתובות צה. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים כתובות צה., עין משפט נר מצוה כתובות צה. – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רי"ף כתובות צה. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רש"י כתובות צה., ראב"ן כתובות צה. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות כתובות צה., ר"י מלוניל כתובות צה. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., פסקי רי"ד כתובות צה., רמב"ן כתובות צה. – מהדורת ד"ר עזרא שבט, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רא"ה כתובות צה. – מהדורת הרב צבי יהושע לייטנר ז"ל המבוססת על כתב יד מוסקבה 489 ועדי נוסח נוספים, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר ולעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., בית הבחירה למאירי כתובות צה. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א כתובות צה., מהרש"ל חכמת שלמה כתובות צה., שיטה מקובצת כתובות צה., מהרש"א חידושי הלכות כתובות צה., פני יהושע כתובות צה., הפלאה כתובות צה., גליון הש"ס לרע"א כתובות צה., בירור הלכה כתובות צה., פירוש הרב שטיינזלץ כתובות צה., אסופת מאמרים כתובות צה.

Ketubot 95a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Ketubot 95a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Ketubot 95a, Rif by Bavli Ketubot 95a, Rashi Ketubot 95a, Raavan Ketubot 95a, Tosafot Ketubot 95a, Ri MiLunel Ketubot 95a, Piskei Rid Ketubot 95a, Ramban Ketubot 95a, Raah Ketubot 95a, Meiri Ketubot 95a, Ritva Ketubot 95a, Maharshal Chokhmat Shelomo Ketubot 95a, Shitah Mekubetzet Ketubot 95a, Maharsha Chidushei Halakhot Ketubot 95a, Penei Yehoshua Ketubot 95a, Haflaah Ketubot 95a, Gilyon HaShas Ketubot 95a, Beirur Halakhah Ketubot 95a, Steinsaltz Commentary Ketubot 95a, Collected Articles Ketubot 95a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144