×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) וְיֹאמַר לוֹ עַבְדִּי אָתָּה כּוֹפִין אֶת רַבּוֹ שֵׁנִי וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ בֶּן חוֹרִין וְכוֹתֵב עֶבֶד שְׁטָר עַל דָּמָיו רשב״גרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר אֵין הָעֶבֶד כּוֹתֵב אאֶלָּא מְשַׁחְרֵר כּוֹתֵב.
and will say to him: You are my slave, because he was designated to be used as repayment for the debt, and lest the future children of this emancipated slave acquire the reputation of being disqualified, the court forces his second master, i.e., the creditor, and he makes him a freeman, and the slave writes a promissory note for his value, that he owes his own value to the creditor. Rabban Shimon ben Gamliel says: The slave does not write a promissory note for his value. Rather, his first master, who emancipated him, writes a promissory note, and then pays the value of the slave to the creditor, as the master designated the slave to be used for repayment.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי גיטין מא ע״א} תנו רבנן העושה שדהו הפותיקי1 לאחרים ושטפה נהר גובה משאר נכסים ואם אמר לו לא יהא לך פרעון אלא מזו2 אינו גובה משאר נכסים. תניא אידך העושה שדהו הפותיקי לבעל חוב ולכתובת אשה [גובין]⁠3 משאר נכסים רבן שמעון בן גמליאל אומר בעל חוב גובה משאר נכסים כתובת אשה אינה גובה משאר נכסים שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין.
{ירושלמי יבמות ז:א} ירושלמי בפרקא4 אלמנה לכהן גדול העושה שדהו הפותיקי5 לאשה בכתובתה או לבעל חוב בחובו6 ומכרה מכורה והלוקח יחוש לעצמו רבן שמעון בן גמליאל אומר לאשה בכתובתה אינה מכורה שלא עלה על דעת שתהא מחזרת על בתי דינין הוי כשמכרן לשעה אנן קיימין אבל אם לא מכרן
לשעה דברי הכל אינן מכורין:
{משנה גיטין ד:ה} מתני׳ מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד דברי בית הלל אמרו להם בית שמאי תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם לישא שפחה אינו יכול בת חורין אינו יכול ליבטל והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה שנאמר לא תוהו בראה לשבת יצרה אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על חצי דמיו חזרו בית הלל להורות כבית7 שמאי:
1. הפותיקי: וכן גב. כ״י נ, דפוסים: ״אפותיקי״. וכן בהמשך שם.
2. מזו: כ״י נ: ״מזה״.
3. גובין: גב, כ״י נ, דפוסים. כ״י בהמ״ל 695: ״גובה״.
4. בפרקא: כ״י נ: ״בפר׳⁠ ⁠״. גב, דפוסים: ״בפרק״
5. הפותיקי: כ״י נ: ״אפותיקי״.
6. חוב בחובו: כ״י נ לפני הגהה: ״חובו״.
7. כבית: כ״י נ: ״כדברי בית״.
ויאמר לו עבדי אתה – ויוציא לעז על בניו.
אלא המשחרר כותב – שטר לבעל חובו על דמיו הואיל והזיק שעבודו ישלם לו.
העושה שדהו אפותיקי ושטפה נהר אם אפותיקי סתם הוא כלומר שייחדו לפירעונו לומר שיהא קרקע זה מיוחד לו לגביית החוב או שכתב לו אם לא אפרעך לזמן פלני תהא רשאי לירד בקרקע זה לפירעונך וכיוצא בזה לא הופקע שעבודו על שאר הנכסים בכך וגובה משאר נכסים אפי׳ מן המשועבדים ולא הועיל יחודו אלא לגבות הימנו כמה שהוא אם עדית אם זבורית ויש חולקים לומר דוקא מבני חרי וממה שהוצרכו לשאול בסוף פרק מי שהיה נשאוי (כתובות צ״ה.) על מה שאמרו אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין אי אשתדוף בני חרי מאי ואי איתה מה מקום לשאלה זו והרי אף בייחדו לזה שנשדף אפותיקי טורף בזה שלא ייחדו אלא שהיה שעבודו עליהם בסתם לא כל שכן ואין זו ראייה שכל שנמכרו האחרים הרי המונחים כעין אפותיקי לפטור את הנמכר והכל אחד ייחדו לאפותיקי מפורש אינו גובה משאר נכסים אפי׳ מבני חורין ויש מפרשים דמבני חרי מיהא גבי ואינו כלום:
בא״ד וכעולא נמי לא מצי לשנויי דקאמר שורת הדין אין העבד חייב כלום במצות ולאביי כו׳ עכ״ל וליכא לפרושי בעולא מי שחררו רבו שני ושורת הדין אינו חייב כלום לרבו ראשון אף על העודף דכיון דלמפרע (ד) הוא גובה שפיר שחרריה רבו שני דאם כן במאי פליגי דכיון דשחרור דשני הוה מדינא הוה ליה לכ״ע היזק ניכר כמו לרב בשחררו רבו ראשון כמו שכתבו התוס׳ לקמן ודו״ק:
בא״ד וא״ת ולאביי דאמר בפרק כל שעה דלמפרע גובה היכי משני למתניתין דהכא כו׳ עכ״ל. זהו לשיטתם דלאביי לית ליה לגמרי הא דרבא דהקדש חמץ ושיחרור מפקיע מידי שעבוד וכבר הארכתי למעניתי דאפשר דאביי נמי אית ליה מימרא דרבא אלא דלאביי שניהם יכולין לשחררו וא״כ מיתוקמא שפיר מתניתין לאביי בשחררו רבו ראשון ומצאתי סייג לדברי משיטת הירושלמי אלא דאף לשיטת התוספות קשיא לי מאי קשיא להו לאביי דהא ע״כ איירי מתני׳ שהעבד עדיין ברשות רבו ראשון דל״ל דאיירי במשכונא מוחזקת והשני משתמש בו דא״כ היאך מצי הראשון לשחררו שהרי השני יש לו בו קנין פירות והתוספות כתבו לקמן בדף הסמוך בד״ה בעבד של שני שותפין דכל היכא שיש לזה גוף ולזה פירות אין שום אחד מהם יכול לשחררו לר״א בפרק החובל ושם משמע דקי״ל כר״א אע״כ דאיירי שהראשון משתמש בו וא״כ לפ״ז הוי איפכא אליבא דאביי דנהי דלמפרע גובה והוי הגוף ברשות המלוה מ״מ יש להלוה ק״פ עד זמן הפרעון ואם כן לא מצי המלוה ולא הלוה לשחררו אליבא דר״א אלא דאיכא למימר דמשו״ה לא מצי לאוקמי מתני׳ כר״א דא״כ אכתי כשכופין את רבו השני לשחררו נמי לא מהני כדמסיק אמימר בפרק החובל דלר״א אפילו איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג לא עשו ולא כלום ואם כן להתוספות לקמן גבי עבד של שני שותפין דמדמי שיחרור למכר ממילא דאפילו שחררו שניהם נמי לא מהני אלא דבפרק חזקת הבתים דף נ׳ משמע דלחד לישנא מהני לאמימר היכא דמכרו שניהם וא״כ א״ל דאביי סבר כהאי לישנא ועוד דמצי לאוקמי מתני׳ דהכא כר״מ דאמר בפרק החובל גבי המוכר עבדו לאחרים ופסק עמו שישמשנו ל׳ יום שהראשון ישנו בדין יום או יומים מפני שהוא תחתיו א״כ לשיטת התוספות לקמן דמדמה שיחרור לשן ועין ה״נ הראשון יכול לשחררו מפני שהוא תחתיו אלא מפני הלעז של השני כופין את השני לשחרר או להיפך כר״י בפרק החובל דהשני ישנו בדין יום או יומים וה״ה לשן ועין משום דק״פ לאו כקנין הגוף דמי וממילא דה״ה לשיחרור לשיטת התוספות וא״כ מיתוקמא מתניתין דהכא בשחררו רבו שני דלאביי אין העבד חייב כלום לרבו הראשון שהרי השני יש לו קנין הגוף ויכול לשחררו או כרבי יוסי בפרק החובל דכל אחד מהם יכול לשחררו ואיירי מתני׳ בכל ענין וכופין את השני לשחררו מפני הלעז ולדעתי היא קושיא עצומה על שיטת התוספות אלא דבלא״ה משני התוספות הכא שפיר וצ״ע ודו״ק:
בא״ד וכעולא לא מצי לאוקמי כו׳ עיין מ״ש מהרש״א ז״ל דהא דלא מוקי לה כעולא בשחררו רבו השני ומדינא אין חייב כלום לרבו ראשון כיון שהשני יכול לשחררו ותירץ דלא מצי לאוקמי בהכי משום דלפ״ז לא מצי לאשכח פלוגתייהו בהיזק שאינו ניכר דהא היזק הניכר הוי לשיטת התוס׳ בסמוך אבל עדיין קשיא לי אמאי לא מוקי לה כרב בשחררו רבו ראשון ואין העבד חייב כלום היינו במצות אלא משום שיצא עליו שם ב״ח כופין את השני ופליגי במזיק שעבודו של חבירו אע״ג דמדינא אין שיחרורו של הראשון כלום לאביי וא״כ הוי היזק שאינו ניכר אכתי מצינן למימר דכ״ע היזק שאינו ניכר שמיה היזק ויש ליישב דלא ניחא לאוקמי בהכי כיון דמסקינן בפרק הניזקין דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק אלא לפמ״ש התוספות דהאי דהכא חשיב היזק הניכר טפי הדרא קושיא לדוכתא וצ״ע ויש ליישב:
בא״ד ואיצטלא דפרסוה אמיתנא כו׳ הא אינו יכול לסלוקי בזוזי כו׳ עכ״ל. ויש לדקדק בלשון התוספות דמעיקרא שקלו וטרו בזה הדיבור הכל במילתא דרבא ובתר הכי מקשו אליבא דאביי ועכשיו חזרו לדייק מאיצטלא דפרסוה אמיתנא אליבא דרבא ויש ליישב דמעיקרא הוי משמע להו כשיטת הסוברים דבאפותיקי מפורש לא מצי לסלוקי בזוזי כדאיתא בטוח״מ סימן קי״ז וא״כ כיון דמתני׳ ע״כ באפותיקי מפורש איירי כמ״ש התוס׳ בסמוך בד״ה במזיק שעבודו ממילא דע״כ לרבא אע״ג דלא מצי לסלוקי בזוזי יכול הלוה לשחררו ולהקדישו והא דתלי רבא בפסחים טעמא במצי לסלוקי בזוזי היינו דוקא לענין אקדיש מלוה וא״כ ל״ק להו כלל מאיצטלא דפרסוה אמיתנא דהו״ל כאקדיש לוה משא״כ עכשיו לבתר דקשיא להו מתניתין אליבא דאביי ומסקו דע״כ איירי שרוצה לסלקו בזוזי נמצא דלפ״ז ע״כ אפילו באפותיקי מפורש יכול לסלקו בזוזי וממילא דלרבא נמי דינא הכי דלא אשכחן דפליגי אביי ורבא בהא ומשו״ה מקשו שפיר מאיצטלא דפרסוה אמיתנא ולא משמע להו לחלק בין אקדיש לוה או מלוה דבתרויהו טעמא דרבא משום דמצי לסלוקי בזוזי כנ״ל ודו״ק:
רש״י ד״ה ויאמר לו כו׳ על בניו. קשה לי הא קי״ל דעבד הבא על בת ישראל הולד כשר אלא דלהרבה פוסקים פגום לכהונה ולמאי נקט רש״י בניו ולא כפשוטו דיוציא לעז עליו שפסול לבא בקהל דהוא עבד ומאי אולמא בניו ממנו:
ויאמר לו: ״עבדי אתה״ לפי שהיה מיועד להיות לו כמשכון, ונמצא על ידי כך מוציא לעז על הבנים שיוולדו לו לאחר שיחרורו שהם בני עבד, לכן כופין בית דין את רבו השני, כלומר, זה שנעשה לו אפותיקי, ועושה אותו בן חורין, וכותב לו העבד שטר על דמיו, כלומר, בשוויו. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין העבד כותב אלא משחרר רבו הראשון ששיחרר אותו הוא שכותב ומשלם את דמי העבד לבעל החוב, שהרי היה מיועד לגביית החוב.
and will say to him: You are my slave, because he was designated to be used as repayment for the debt, and lest the future children of this emancipated slave acquire the reputation of being disqualified, the court forces his second master, i.e., the creditor, and he makes him a freeman, and the slave writes a promissory note for his value, that he owes his own value to the creditor. Rabban Shimon ben Gamliel says: The slave does not write a promissory note for his value. Rather, his first master, who emancipated him, writes a promissory note, and then pays the value of the slave to the creditor, as the master designated the slave to be used for repayment.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי בְּמַזִּיק שִׁיעְבּוּדוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ קָא מִיפַּלְגִי דְּמָר סָבַר בחַיָּיב ומ״סוּמָר סָבַר פָּטוּר.

The Gemara explains: With regard to what halakha do they disagree? They disagree with regard to the halakha in the case of one who causes damage to his friend’s lien, as one Sage, Rabban Shimon ben Gamliel, holds that one who causes damage to his friend’s lien is liable to pay for the damage, although the liened object itself does not belong to his friend. Therefore, in the case of the mishna, the one who emancipated the slave is required to write a promissory note for his value. And one Sage, the first tanna, holds that he is exempt. Consequently, it is the slave who is required to write a promissory note for his value.
עין משפט נר מצוהרי״ףתוספותרשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

במזיק שעבודו של חבירו קמיפלגי – וכגון דא״ל אין לך פרעון אלא מזה דלא גבי משאר נכסים דאי לאו הכי אמאי פטור הרי עדיין חייב לו חובו והא דלא מוקי פלוגתייהו בדינא דגרמי משום דאפי׳ מאן דפטר בדינא דגרמי אפשר דמחייב במזיק שעבוד חברו כדמוכח בפ׳ המניח (ב״ק דף לג:).
במאי קא מפלגי במזיק שעבודו של חברו. רבנן סברי פטור והעבד הוא שכותב שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה ורבן שמעון בן גמליאל סבר חייב ולפיכך לא העבד כותב אלא משחרר שהזיקו הוא כותב לו והכא בדשוייה ניהלי באפותיקי מפורש אבל באפותיקי סתם לכולי עלמא חוזר על המשחרר דאף כשתמצא לומר דמזיק שעבודו של חברו פטור מכל מקום אכתי שעבודו על שאר נכסיו קיים הוא כיון שנשרף שעבוד זה ומינה דלא אמרו מזיק שעבודו חייב אלא בשמזיקו לגמרי שאין לו שעבוד אחר. והא דאוקימנא פלוגתייהו במזיק שעבודו ולא אוקימנא בדינא דגרמי, משום דאלים ליה מזיק שעבודו מדינא דגרמי כדאיתא בבבא קמא דאפילו מאן דלא דאין דינא דגרמי במזיק שעבודו של חברו מחייב וכדמוכח בבבא קמא בפרק המניח את הכד (בבא קמא לג:) דקאמר שחטו בשרו מותר אמר רב הונא בריה דרב יהושע זאת אומרת המזיק שעבודו של חברו פטור ופריך הא אמרה רבה חדא זימנא השורף שטרותיו של חברו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ומשני אי מהתם הוה אמינא משום דאמר ליה ניירא בעלמא קלאי לך [בנדפס: אבל שחטו בחפר בה בורות קמ״ל] אלמא אף על פי שהיה פוטר בדינא דגרמי במזיק שעבודו הוה דאין לחיובי בתוספות.
ומסבירים: במאי קא מיפלגי [במה, באיזה עקרון הם חלוקים]? - במזיק שיעבודו של חבירו, דבר המשועבד לו, קא מיפלגי [הם חלוקים]. דמר סבר [שחכם זה, רבן שמעון בן גמליאל, סבור] שמזיק שיעבודו של חבירו חייב לשלם אף שהחפץ המשועבד עצמו עדיין אינו שייך לחבירו, ויש לו רק שיעבוד עליו. ולכן בענייננו המשחרר הוא זה שכותב שטר על דמיו. ומר סבר [וחכם זה, תנא קמא, סבור] שהוא פטור ולכן העבד הוא הכותב שטר על דמיו.
The Gemara explains: With regard to what halakha do they disagree? They disagree with regard to the halakha in the case of one who causes damage to his friend’s lien, as one Sage, Rabban Shimon ben Gamliel, holds that one who causes damage to his friend’s lien is liable to pay for the damage, although the liened object itself does not belong to his friend. Therefore, in the case of the mishna, the one who emancipated the slave is required to write a promissory note for his value. And one Sage, the first tanna, holds that he is exempt. Consequently, it is the slave who is required to write a promissory note for his value.
עין משפט נר מצוהרי״ףתוספותרשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אִיתְּמַר נָמֵי הַמַּזִּיק שִׁיעְבּוּדוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ בָּאנוּ לְמַחְלוֹקֶת רַבָּן שִׁמְעוֹן ב״גבֶּן גַּמְלִיאֵל וְרַבָּנַן.

It was also stated that Rabban Shimon ben Gamliel and the Rabbis disagree with regard to that issue: When discussing one who causes damage to his friend’s lien, we have arrived at the dispute between Rabban Shimon ben Gamliel and the Rabbis, which supports the above analysis.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

איתמר נמי [נאמר גם כן] שנחלקו בכך רבן שמעון בן גמליאל וחכמים: המזיק שיעבודו של חבירו, באנו למחלוקת רבן שמעון בן גמליאל ורבנן [וחכמים], ומשמע שאכן זה הוא בסיס המחלוקת במשנה.
It was also stated that Rabban Shimon ben Gamliel and the Rabbis disagree with regard to that issue: When discussing one who causes damage to his friend’s lien, we have arrived at the dispute between Rabban Shimon ben Gamliel and the Rabbis, which supports the above analysis.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) עוּלָּא אָמַר מִי שִׁיחְרְרוֹ רַבּוֹ שֵׁנִי שׁוּרַת הַדִּין אֵין הָעֶבֶד חַיָּיב כְּלוּם בְּמִצְוֹת אֶלָּא מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם שֶׁהֲרֵי יָצָא עָלָיו שֵׁם בֶּן חוֹרִין כּוֹפִין אֶת רַבּוֹ רִאשׁוֹן וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ בֶּן חוֹרִין וְכוֹתֵב שְׁטָר עַל דָּמָיו רשב״גרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר אֵינוֹ כּוֹתֵב אֶלָּא מְשַׁחְרֵר כּוֹתֵב.

Ulla said another explanation of the dispute in the mishna: Who emancipated him? His second master, for whom he served as a lien for his debt. The mishna should be explained as follows: According to the letter of the law, the slave is not at all obligated in mitzvot as a result of this emancipation, because the creditor did not have the authority to emancipate him. However, for the betterment of the world, since a rumor has spread about him that he is a freeman as a result of the emancipation, his first master is forced to make him a freeman, and the slave writes a promissory note for his value to be paid to his original master, who was forced to emancipate his slave without receiving compensation. Rabban Shimon ben Gamliel says: The slave does not write a promissory note for his value. Rather, the one who emancipates, the creditor, writes a promissory note and pays the original master.
רי״ףרש״יפסקי רי״דרשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אין העבד חייב כלום במצות – הנוהגות בבני חורין יותר מבעבדים שלא היה קנוי לו ולא יכול לשחררו.
על דמיו – העודפים על החוב.
אינו כותב – אין עבד כותב לו שום שטר דמאי עבד ליה איהו לא גרם ליה ולא מידי.
אלא משחרר כותב – לו שטר על העודף.
מי שחררו רב אומר רבו ראשון. פי׳ ראובן לוה משמעון ועשה לו עבדו אפותיקי ואח״כ שחררו שורת הדין אין העבד חייב כלום לרבו שני כדרבא דאמר רבא הקדש חמץ ושחרור מפקיעין עצמן מידי שעבוד. פי׳ אע״פ שעשה עבדו אפותיקי להלואת המלוה והוא משועבד לו בחובו אתי שחרור ומפקיעו וחייל עילויה ואין המלוה יכול לעכב שחרורו וכן אם עשה שורו אפותיקי ואח״כ הקדישו למזבח וכן אם עשה חמצו אפותיקי לנכרי ועבר עליו הפסח אתי איסור חמץ וחייל עילויה ולא יקרא חמצו של נכרי אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו שני ועושה אותו ב״ח שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה ומוציא לעז על בניו שהן עבדים וכותב לו העבד שטר על דמיו רשב״ג אומר אינו כותב העבד אלא המשחרר כותב:
עולא אמר מי שחררו רבו שני. הקשה הרב רבי אלחנן לאביי דאמר פרק שני דפסחים למפרע הוא גובה היאך יפרש משנה זאת, כרב לא מצי לפרושה שהרי לפי פירוש רב צריך לפרש כדרבא ואביי לית ליה דרבא כדמוכח התם, וכדעולא נמי לא שהרי בשחררו רבו שני קאמר דאינו משוחרר מדינא שהרי יצא עליו שם בן חורין לאביי הוי משוחרר מן הדין כדקאמר התם כיון דמטא זימניה ולא פרעיה איגלאי מילתא דכי אקדיש שפיר אקדיש ושפיר זבין. ונראה לי דודאי כעולא יפרשנה והא דאמרינן התם כי אקדיש מלוה שפיר אקדיש היינו טעמא שאנו רואין כשהגיע הזמן שאינו חפץ לסלקו במטות אלא מנוחה משוקעת בידו וכי האי גוונא דאי דאמר אביי למפרע הוא גובה אבל הכא מיירי בכל ענין אפילו אם הלוה רוצה ליתן לו מעותיו והלה יחזיר לו עבדו דהשתא ליכא למימר למפרע הוא גובה ואפילו הכי קאמר שהוא משוחרר מטעם שהרי יצא עליו שם בן חורין. כך כתוב בתוספות.
עולא אמר פירוש אחר למשנתנו: מה שאמרו ״שיחררו״ מי שיחררורבו השני שהיה ממושכן לו עבור חובו. וכך יש לפרש את המשנה: שורת הדין אין העבד חייב כלום במצות על ידי שיחרור זה, מפני שהשני עדיין אינו אדוניו, ואינו יכול לשחרר אותו, אלא מפני תיקון העולם, שהרי יצא עליו על ידי מעשה זה של רבו השני שם בן חורין, כופין את רבו ראשון ועושה אותו בן חורין, וכותב העבד לאדוניו שטר על דמיו. רבן שמעון בן גמליאל אומר: העבד אינו כותב, אלא המשחרר, בעל החוב, הוא שכותב שטר לאדון.
Ulla said another explanation of the dispute in the mishna: Who emancipated him? His second master, for whom he served as a lien for his debt. The mishna should be explained as follows: According to the letter of the law, the slave is not at all obligated in mitzvot as a result of this emancipation, because the creditor did not have the authority to emancipate him. However, for the betterment of the world, since a rumor has spread about him that he is a freeman as a result of the emancipation, his first master is forced to make him a freeman, and the slave writes a promissory note for his value to be paid to his original master, who was forced to emancipate his slave without receiving compensation. Rabban Shimon ben Gamliel says: The slave does not write a promissory note for his value. Rather, the one who emancipates, the creditor, writes a promissory note and pays the original master.
רי״ףרש״יפסקי רי״דרשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי בְּהֶיזֵּק שֶׁאֵינוֹ נִיכָּר קָמִיפַּלְגִי מ״סמָר סָבַר שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק וּמָר סָבַר לָא שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק.

The Gemara explains: With regard to what principle do they disagree? They disagree with regard to damage that is not evident, i.e., a case where the value of an item was lowered due to a change that occurred that is not noticeable in the physical properties of that item. One Sage, Rabban Shimon ben Gamliel, holds that damage that is not evident is termed damage. Consequently, since the master is forced to emancipate his slave as a result of the action of the creditor, it is viewed as if the creditor has damaged the item of the master. And one Sage, the first tanna, holds that damage that is not evident is not termed damage, and the creditor is not liable to pay.
רי״ףרש״יתוספותפסקי רי״דרמב״ןפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

היזק שאינו ניכר שמיה היזק – ולתנא קמא לא שמיה היזק לפיכך אין לנו לחייב את המשחרר אלא העבד לפי הנאתו מן השחרור.
בהיזק שאינו ניכר קמיפלגי – לרב דמוקי לה בשחררו רבו ראשון חשיב שפיר היזק ניכר אבל שחרור דרבו שני דלא הוי אלא מדרבנן חשיב היזק שאינו ניכר וצ״ל דהאי היזק שאינו ניכר חשיב ניכר טפי מההוא דפ׳ הניזקין (לקמן דף נג.) דהתם קי״ל דלא שמיה היזק והכא קיי״ל כרשב״ג דמשנתנו דשמיה היזק.
במאי קמיפלגי במזיק שעבודו של חבירו מר סבר חייב ומר סבר פטור. פי׳ וכגון דא״ל לא יהא לך פרעון אלא מזה דאי לאו הכי לא הזיקו שגובה משאר נכסיו כדאמרן לקמן:
הא דאמרינן: בהיזק שאינו ניכר קמפלגי – לומר זה השני ששחרר העבד כיון שאין שחרורו כלום. מן הדין אינו אלא אסור שאסרו על רבו ראשון, וגורם לו שישחררנו, דומה למטמא טהרות שאינו ניכר הזיקו אלא אומר הרי שלך לפניך, אבל בשחררו רבו ראשון כיון שנפקע שעבודו לגמרי היזק ניכרא הוי כמוחלב שט״חג, ומראה דינרד, ודן את הדיןה, שכולן חייבין בגרמא ואפי׳ בשוגג דהוי כנוטל כיסו ממנו ונותנו לאחר כך נ״ל. וכבר פירשתי דינא דגרמיו ובכלל ענין זה שם יפה יפה.
א. וכ״כ תוס׳ ד״ה בהיזק, אבל בספר התרומות שער מג ח״ג סק״ב כתב דגם בשחררו רבו ראשון הוי היזק שאינו ניכר.
ב. בכת״י ליתא תיבת ״שט״ח״.
ו. בקונטרס דינא דגרמי, ועיי״ש שהביא סוגיא דילן, ועיין ר״ן על הרי״ף בסוגיין. ובתוס׳ כאן ד״ה מזיק כתבו דאף למאן דפטר בדינא דגרמי מ״מ אפשר שמחייב במזיק שעבודו, ועיין מאירי.
בד״ה בהיזק שאינו ניכר קמיפלגי לרב כו׳ חשיב שפיר היזק ניכר כו׳. ויש לדקדק דלמאי דמסקו דהכא חשיב ניכר טפי וא״כ מי הכריחם לומר דלרב חשיב שפיר היזק ניכר דהא בלא״ה א״ש דבההיא דהכא סובר רב דכ״ע היזק שאינו ניכר שמיה היזק ולא ניחא ליה לרב לפרש דפליגי בהיזק שאינו ניכר דא״כ היה צ״ל דכ״ע מזיק שעבודו של חבירו חייב ואנן אשכחן ברייתא דפ׳ המניח דף ל״ג דדייקינן מזיק שעבודו ש״ח פטור ואפשר דלקושטא דמילתא מ״ש התוס׳ דהכא חשיב ניכר טפי היינו דוקא לעולא אבל לקושטא דמילתא לא משמע להו לחלק ומש״ה ניחא להו לפרש דלרב דוקא הוי היזק הניכר כיון שיכול לשחררו מן הדין וק״ל:
ומסבירים: במאי קמיפלגי [במה הם חלוקים]?בהיזק שאינו ניכר קמיפלגי [הם חלוקים], מר סבר [חכם זה, רבן שמעון בן גמליאל סבור] שאף היזק שאינו ניכר, שלא נגרם כל נזק מוחשי בגוף החפץ, אם גורם על ידי כך להפסד — שמיה [שמו] היזק, וחייב המזיק לשלם את מה שהזיק. ואף כאן כיון שעל ידי שיחרורו של השני נאלץ האדון לשחרר את עבדו, נחשב הדבר כנזק. ומר סבר [וחכם זה, תנא קמא סבור]: היזק שאינו ניכר לא שמיה [אין שמו, אינו נחשב] היזק עד שניתן לכפות אדם לשלם אותו.
The Gemara explains: With regard to what principle do they disagree? They disagree with regard to damage that is not evident, i.e., a case where the value of an item was lowered due to a change that occurred that is not noticeable in the physical properties of that item. One Sage, Rabban Shimon ben Gamliel, holds that damage that is not evident is termed damage. Consequently, since the master is forced to emancipate his slave as a result of the action of the creditor, it is viewed as if the creditor has damaged the item of the master. And one Sage, the first tanna, holds that damage that is not evident is not termed damage, and the creditor is not liable to pay.
רי״ףרש״יתוספותפסקי רי״דרמב״ןפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) עוּלָּא מ״טמַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּרַב אָמַר לָךְ שֵׁנִי רַבּוֹ קָרֵית לֵיהּ.

The Gemara asks: What is the reason that Ulla did not say an explanation in accordance with the explanation of Rav with regard to the proper understanding of the mishna? The Gemara answers: Ulla could have said to you: Do you call the second person: His master, which is the term employed in the mishna to describe the one who emancipated the slave? The creditor never was in fact the master of the slave, as the slave was only liened to him.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שני רבו קרית ליה – תנא דמתני׳ בתמיה דקתני כופין את רבו ומוקמת לה ברבו שני.
ושואלים: עולא מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כרב בפירוש משנתנו? ומשיבים: אמר [יכול היה עולא לומר] לך: וכי לשני, ״רבו״ קרית ליה [קורא אתה אותו]?! הרי אינו אדוניו, ובסך הכל יש לו רק שיעבוד עליו!
The Gemara asks: What is the reason that Ulla did not say an explanation in accordance with the explanation of Rav with regard to the proper understanding of the mishna? The Gemara answers: Ulla could have said to you: Do you call the second person: His master, which is the term employed in the mishna to describe the one who emancipated the slave? The creditor never was in fact the master of the slave, as the slave was only liened to him.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) וְרַב מ״טמַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּעוּלָּא אָמַר לָךְ שֵׁנִי מְשַׁחְרֵר קָרֵית לֵיהּ.

The Gemara asks: And what is the reason that Rav did not say in accordance with the explanation of Ulla with regard to the proper understanding of the mishna? The Gemara answers: Rav could have said to you: Do you call the second person: One who emancipates, which is the term employed in the mishna to describe the action taken? The action he performed is not emancipation, as he does not have the authority to emancipate a slave that does not belong to him.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

משחרר קרית ליה – מי הוי שחרורו שחרור.
ומצד אחר שואלים: ורב מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כעולא? ומשיבים: אמר [יכול היה רב לומר] לך: שני, ״משחרר״ קרית ליה [קורא אתה לו]? והרי אין המעשה שעשה נחשב מעשה שיחרור, שהרי אינו יכול לשחררו כשאינו שלו!
The Gemara asks: And what is the reason that Rav did not say in accordance with the explanation of Ulla with regard to the proper understanding of the mishna? The Gemara answers: Rav could have said to you: Do you call the second person: One who emancipates, which is the term employed in the mishna to describe the action taken? The action he performed is not emancipation, as he does not have the authority to emancipate a slave that does not belong to him.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אִיתְּמַר הָעוֹשָׂה שָׂדֵהוּ אַפּוֹתֵיקֵי לַאֲחֵרִים וּשְׁטָפָהּ נָהָר אַמֵּי שַׁפִּיר נָאֶה א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אֵינוֹ גּוֹבֶה מִשְּׁאָר נְכָסִים וַאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל אָמַר גּוֹבֶה מִשְּׁאָר נְכָסִים.

§ It was stated that the Sages disagreed with regard to a similar question: In the case of one who sets aside his field as designated repayment for others to whom he owes a debt, and a river flooded the field in a way that caused permanent damage, the Sage known as Ami Shappir Na’e, literally meaning Ami the Beautiful, says that Rabbi Yoḥanan says: The creditor does not collect from other property, and because this field was ruined the creditor incurs a loss. And Shmuel’s father said: He collects from other property.
רי״ףרש״יפסקי רי״דרמב״ןרשב״אגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושטפה נהר – ושוב כל השדה וגוף הקרקע מקולקל שהמים צפין עוד לעולם עליה.
שפיר נאה – כך כינויו.
איתמר העושה שדהו אפותיקי ושטפה נהר אמי שפיר נאה (אמר) פי׳ כינויו היה אמר ר׳ יוחנן אינו גובה משאר נכסים אבוה דשמואל אמר גובה משאר נכסים אמר רב נחמן משום דאמי שפיר נאה אמר שמעתתא דלא שפירן תתרגם שמעתתיה כגון דא״ל לא יהא לך פרעון אלא מזה תניא נמי הכי העושה שדהו אפותיקי לאחרים ושטפה נהר גובה משאר נכסים ואם אמר לו לא יהא לך פרעון אלא מזה אינו גובה משאר נכסים. תניא אידך העושה שדהו אפותיקי לבעל חובו ולכתובת אשתו גובים משאר נכסים רשב״ג אומר בעל חובו גובה משאר נכסים כתובת אשתו אינה גובה משאר נכסים שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין. פי׳ אם רצה הלוה מוכר את האפותיקי והן גובים משאר נכסים (ואי קשיא כיון דאם שטפה נהר הוא גובה משאר נכסים וגם הלוה יכול למוכרה והוא גובה משאר נכסים היכי שאומר לו מקום הנחתי לך לגבות ממנו א״כ מה תועלת יש בו) שהלוקח יכול לומר לו הנחתי לך מקום לגבות ממנו א״כ מה תועלת יש באפותיקי יותר מסתם שעבוד נכסים וי״ל דלהכי אהני אפותיקי שאם לא מכרה וגם לא שטפה נהר ובא לגבות חובו מן הקרקע גובה ממנה ואע״פ שהיא עידית ואינו יכול לדחותו אצל הבינונית אי נמי אם מת גובה ממנה ואין היורשים דוחים אותו אצל הזיבורית אלא זה נפרע מן האפותיקי שלו ואף על פי שהיא עידית:
העושה שדהו אפותיקי ושטפה נהר – פי׳ ר״ח ז״לא אפותיקי סתם כגון משכנתאב וכן כתב רבינו יצחק ז״ל בתשובהג. ומשמע שאפותיקי סתם הוא, שמשכן לו שדהו לאכול פירות בכדי דמיהן או בנכייתא, והתנו שיהו גובין ממנו לזמן פלוני אם לא פרעו, ומשכונה סתם היא שאין כתוב בה גוביינ׳ כלל, וכן פי׳ הרב אל ברגלוני ז״לד מיהו באפותיקי כל זמן שלא שטפה נהר אין לו אלא מאותה שדהה.
א. הובא בראשונים, ועיין מ״מ פי״ח ממלוה ולוה ה״ג שהעתיק לשון רבינו.
ב. דאף משכנתא הוי בכלל אפותיקי סתם, וכ״ה בר״ן ובריטב״א ובספר התרומות שער מג ח״ב ס״ג, ושם הביא שיטה נוספת דמשכונה סתם הוי כאפותיקי מפורש.
ג. שו״ת הרי״ף סי׳ רד (ליוורנו).
ד. בספר השטרות שטר ז.
ה. דהיינו שאינו יכול לסלק בשאר נכסים, והטור בחו״מ סי׳ קיז כתב דיכול לסלקו בשאר נכסים, והר״ן הובא בב״י שם ס״ל כדעת רבינו וכן בספר התרומות בשם הר״ר יהודה. ובשו״ע שם מובא ברמ״א סעיף א׳ שתי הדיעות.
העושה שדהו אפותיקי לאחרים ושטפה נהר וכו׳. כתוב בפירושי הרמב״ן נ״ר פר״ח ז״ל אפותיקי סתם כגון משכנתא וכן כתב רבינו יצחק ז״ל בתשובה. ומשמע שאפותיקי סתם הוא שמשכן לו שדהו לאכול פירות בכדי דמיהן או בנכייתא. והתנו שיהא גובה ממנו לזמן פלוני אם לא פרעו, ומשכונה סתם היא שאין כותב בה גוביינא כלל, וכן פירש הרב אלברגלוני ז״ל, ומיהו באפותיקי כל זמן שלא שטפה נהר אין לו אלא מאותה שדה עד כאן.
גמ׳ אמי שפיר נאה. בנדה דף יט ע״ב קרי ליה אמי וורדינאה עי׳ פרש״י שם:
א איתמר [נאמר] שנחלקו חכמים בבעיה דומה: אדם העושה שדהו אפותיקי לאחרים לפרעון חובו להם ושטפה נהר, החכם המכונה אמי שפיר (יפה) נאה אמר בשם ר׳ יוחנן: המלווה אינו גובה משאר נכסים, שכיון שהיה שדה זה אפותיקי — הפסיד המלווה, ואבוה [ואביו] של שמואל אמר: גובה משאר נכסים.
§ It was stated that the Sages disagreed with regard to a similar question: In the case of one who sets aside his field as designated repayment for others to whom he owes a debt, and a river flooded the field in a way that caused permanent damage, the Sage known as Ami Shappir Na’e, literally meaning Ami the Beautiful, says that Rabbi Yoḥanan says: The creditor does not collect from other property, and because this field was ruined the creditor incurs a loss. And Shmuel’s father said: He collects from other property.
רי״ףרש״יפסקי רי״דרמב״ןרשב״אגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק מִשּׁוּם דְּאַמֵּי שַׁפִּיר נָאֶה הוּא אוֹמֵר שְׁמַעְתָּא דְּלָא שַׁפִּירָן תְּתַרְגַּם שְׁמַעְתֵּיהּ דא״לדַּאֲמַר לֵיהּ לֹא יְהֵא לְךָ פֵּרָעוֹן אֶלָּא מִזּוֹ.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said: Because Ami is beautiful [shappir na’e], does he say halakhot that are not beautiful and correct? Why should the creditor not be able to collect his debt from other property? Interpret his halakha as referring to a case where the debtor said explicitly to the creditor: Not only is this field liened property, but you will have payment only from this field. In such a case, Ami Shappir Na’e ruled that if that field is destroyed, the creditor has no recourse.
רי״ףרש״ירמב״ןרשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לא יהא לך פרעון כו׳ – אבל אמר לו אם לא פרעתיך גבה מזו לא קמה ליה ברשותיה ולאו אדעתא דידה לחודה אוזפיה ואינו חייב באחריותה וגובה משאר נכסים.
אמר שמעת׳ דלא שפירן וכו׳ – תמהניא מנא ליה דלאו באפותיקי מפורש עסקינן, אי משום דתני ליה סתם הא מתני׳ קתני סתם עבד שעשאו רבו אפותיקי, והוא באפותיקי מפורשב, שהרי אינו גובה משאר נכסים, ולא מחייב אלאג משום מזיק שעבוד אלאד עבד הוא שכותב שטר על דמיו, וי״ל משום דא״כ אבוה דשמואל לא אמר גובה ותלי שבושא באמי משום דחשיב ליה אבוה דשמואל טפי מיניה והשתא שמעתיה בלחוד באפותיקי מפורש ואידך בסתם ולא פליגי.
א. וכן הק׳ הר״ן והריטב״א.
ב. וכ״ה בתוס׳ ד״ה במזיק דבמשנה באפותיקי מפורש. וכ״ה בראשונים ובראב״ד על הרי״ף. אבל רש״י במשנה פי׳ דאיירי בסתם.
ג. כ״ה בכת״י ובנדפס ליתא.
ד. בנדפס: או, ויותר מסתבר דלשון ״אלא״ קשה.
תתרגם שמעתיה דאמר ליה לא יהא לך פרעון אלא מזה. ואבוה דשמואל דאמר גובה משאר נכסים באפותיקי סתם ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי.
אמר רב נחמן בר יצחק: משום שאמי שפיר (יפה) נאה הוא, אומר שמעתא דלא שפירן [הלכות שאינן יפות, שאינן נכונות]? תתרגם [תתפרש] שמעתיה [הלכתו], שאמר ליה [לו] הלווה בעל השדה למלווהו במפורש: לא שתהא שדה זו סתם משכון ואחריות לחוב, אלא שאמר לו: ״לא יהא לך פרעון אלא מזו״ ובמקרה כזה מובנים הדברים שכאשר אבד השדה — איבד המלווה את הכל.
Rav Naḥman bar Yitzḥak said: Because Ami is beautiful [shappir na’e], does he say halakhot that are not beautiful and correct? Why should the creditor not be able to collect his debt from other property? Interpret his halakha as referring to a case where the debtor said explicitly to the creditor: Not only is this field liened property, but you will have payment only from this field. In such a case, Ami Shappir Na’e ruled that if that field is destroyed, the creditor has no recourse.
רי״ףרש״ירמב״ןרשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) תַּנְיָא נָמֵי הָכִי גהָעוֹשָׂה שָׂדֵהוּ אַפּוֹתֵיקֵי לְאַחֵר וּשְׁטָפָהּ נָהָר גּוֹבֶה מִשְּׁאָר נְכָסִים וְאִם אָמַר לוֹ לֹא יְהֵא לְךָ פֵּרָעוֹן אֶלָּא מִזּוֹ אֵינוֹ גּוֹבֶה מִשְּׁאָר נְכָסִים.

This is also taught in a baraita: In the case of one who sets aside his field as designated repayment for another to whom he owes a debt, and a river flooded the field, the creditor collects from other property. But if the debtor said to the creditor: You will have payment only from this field, then he does not collect from other property.
עין משפט נר מצוהרי״ףראב״ןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

העושה שדהו אפותיקי לאחר ושטפה נהר אם אמר לו לא יהא לך פירעון אלא מזה אינו גובה משאר נכסים, ואם לא אמר לו כן גובה משאר נכסים.
תניא נמי הכי [שנויה בברייתא גם כן כך]: העושה שדהו אפותיקי לאחר ושטפה נהרגובה משאר נכסים, ואם אמר לו ״לא יהא לך פרעון אלא מזו״אינו גובה משאר נכסים.
This is also taught in a baraita: In the case of one who sets aside his field as designated repayment for another to whom he owes a debt, and a river flooded the field, the creditor collects from other property. But if the debtor said to the creditor: You will have payment only from this field, then he does not collect from other property.
עין משפט נר מצוהרי״ףראב״ןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) תַּנְיָא אִידַּךְ דהָעוֹשֶׂה שָׂדֵהוּ אַפּוֹתֵיקֵי לבע״חלְבַעַל חוֹב וְלִכְתוּבַּת אִשָּׁה גּוֹבִין מִשְּׁאָר נְכָסִים רשב״גרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה מִשְּׁאָר נְכָסִים אִשָּׁה אֵינָהּ גּוֹבָה מִשְּׁאָר נְכָסִים שֶׁאֵין דַּרְכָּהּ שֶׁל אִשָּׁה לְחַזֵּר עַל בָּתֵּי דִינִין.:

It is taught in another baraita (Tosefta, Ketubot 12:3): In the case of one who sets aside his field as designated repayment to a creditor or for a woman’s marriage contract, and he later sells that field, the creditor or the woman collects only from other property but not from the field that was sold. Rabban Shimon ben Gamliel says: A creditor collects only from other property, but a woman does not need to collect from other property. She may seize the field that had been designated. What is the reason for the distinction? Since it is not the way of a woman to go to court, it is assumed that that particular field was designated to pay her marriage contract in any event, to avoid the need for her to enter into litigation to claim her due.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גובין משאר נכסים – כלומר אם ירצה מוכר את אלו והן גובין מן השאר.
אינה גובה משאר נכסים לפי שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין – כלומר דווקא הטילה אחריות כתובתה על שדה זו וע״מ כן נשאת ולא שיהיו כל נכסיו אחראין לה ולא תדע איזה לחזר מי קנה ראשון ומי אחרון ותצטרך לדון עם כל אחד ואחד.
גובין משאר נכסים – כלומר אם רצה מוכר את אלו והן גובין מן השאר.
אשה אינה גובה משאר נכסים לפי שאין דרכה לחזר אחר בתי דינין – פי׳ בקונט׳ דווקא הטילה אחריות על שדה זו וע״מ כן ניסת ולא שיהיו כל נכסיו אחראין לה ולא תדע על איזה לחזור מי קנה ראשון ומי אחרון ותצטרך לדון עם כל אחד ואחד ונראה דאם מכר מכרו בטל לגמרי דאפילו בעל עצמו שמכר יכול לחזור ולבטל המכירה דהכי אמרינן ביבמות בפ׳ אלמנה (יבמות סו:) גבי מכנסת שום לבעלה דתניא מכרו שניהם לפרנסה זה היה מעשה לפני רשב״ג ואמר הבעל מוציא מיד הלקוחות ופי׳ שם בקונט׳ מכרו שניהם או זה או זה דאם מכר הבעל האשה מוציאה ואם מכרה האשה הבעל מוציא ור״ת פי׳ דאפילו אם מוכר הבעל הוא עצמו מוציא דתקון רבנן שלא יתקיים המקח כלל ובטל לאלתר שלא תטרח האשה לטרוף מהם דרשב״ג לטעמיה דאמר הכא שאין דרכה של אשה לחזר אחר בתי דינים ולא דמי לשאר נכסים של בעל שהמקח קיים עד שתבא האשה ותטרוף דהתם אין כתובתה מיוחדת עליהן יותר משאר נכסים ואי איכא בני חרי לא גביא ממשעבדי אבל הכא אפילו איכא בני חרי יכולה היא לומר לא שקילנא אלא הני שנתייחדו לי על כן הפקיעו חכמים כח המוכר לאלתר שלא תהא צריכה לחזר אחר בתי דינין וכן מוכח בירושלמי דפליג ר׳ יוחנן ור״א בנכסי צאן ברזל ר׳ יוחנן אמר מכרו אינן מכורין א״ל ר״א אוכלין בתרומה מכחו ואת אמרת אינן מכורין והדר קאמר במאי פליגון במכרן לעולם או במכרן לשעה ומסיק דאתיא דר״א כרבנן דאמרי הכא גובין משאר נכסים ור׳ יוחנן כרשב״ג הוי כשמכרן לשעה אינון קיימין אבל מכרן לעולם דברי הכל אינן קיימין ומתיישב בהך פי׳ הקונטרס דהאשה שנפלו (כתובות דף פא.).
גובה משאר נכסים – פי׳א בשמכרה ועל כרחו הוא גובה משאר נכסים ולא מזה שאומר לו הנחתי לך מקום לגבות ממנוב, ורשב״ג אומר אשה אינה גובה משאר נכסים וידה על העליונה אם רצתה גובה ממנו, וכן מפורש בתוספתא במסכת כתובותג.
והירושלמי שכתב רבינו הגדול ז״לד בכאן לא נכתב מנו כל הצורך, וכך הואה, ר׳ יעקב בר אחא אומר בעבדי צאן ברזל פליגין ר׳ יוחנן אמר מכרן אינן מכורין, א״ל ר׳ אלעזר אוכלין בתרומה מכחו ואת אמרת מכרן אינן מכורין וכו׳, עד מה פליגין, בשמכרן לשעה אבל מכרן לעולם דברי הכל אינן מכורין, או במכרן לעולם אבל במכרן לשעה ד״ה מכורין, ושמעינה מן הדה, העושה שדהו אפותיקי לאשה בכתובתה ולבעל חוב בחובו, מכרה הרי זה מכורה, והלוקח יחוש לעצמו, רשב״ג אומר לאשה בכתובתה אינה מכורה, שלא עלתה על דעת שתהא אשה מחזרת על בתי דינין, אמרי אתא דר׳ אלעזר כרבנן כר׳ יוחנן כרשב״ג הוי כשמכרן לשעה אנן קיימין, אבל אם מכרן לעולם דברי הכל אינן מכורין.
וכך פירושו, מכרן לעבדי צאן ברזל ר׳ יוחנן אומר מכרן אינן מכורין. מעתה, שהמכר בטל מיד, שכיון שהיא גובה מהן ודאי לא עלתה על דעת שתהא אשה מחזרת על בתי דינין ור׳ אלעזר מכורין עד שתבא לגבות כתובתה, ולכשתבא נמי אם מצאה שאר נכסים גובה משאר נכסים, אבל מכרן לעולם, כלומר שלא מצאה מהיכן לגבות, גובה אותןו, ולא אמרינן מטלטלי דידיה נינהו ולכתובה לא משתעבדי, ואתיא כרבנן דאמרי מכרה מכורה והלוקח יחוש לעצמו, שאם לא תמצא שאר נכסים גובה מזה, ולא אמרינן לא עלה על דעת שתהא אשה מחזרת, וזה שלא כתבו רבינו מתחלתו, משום דגבי עבדי צאן ברזל קי״ל כמ״ד הדין עמהז, וגבי אפותיקי קי״ל כרבנןח, שאני התם משום שבח בית אביה כדאמרינן בפרק אלמנהט בגמ׳ דילן, אבל כתבו כדי לומר שזה שאמרו כאן גובה משאר נכסים ולא ממנו, פי׳ בשמכרה לאחר ויש שם שאר נכסים, אבל אם אין שם שאר נכסים גובה ממנוי, וכן כתב רבינו עצמו בתשובהכ שהירושלמי באפותיקי סתם הואל, והם דברי רשב״ג ות״ק שנאמרו בזאת הבריית׳ בגמ׳ דילן.
ובירושלמי דמסכת שביעיתמ נחלקו במפורש, וה״ג התם, המשעבד שדהו לאשתו והלך ומכרה אם רצתה לגבות ממנו ומשאר נכסים גובה ר׳ הילה הוה ר׳ אלעזר בהן תני׳ המשעבד וכו׳, מתני׳נ בשאמר לה יהא לך פרעון מזו, אבל אם אמר לא יהא לך פרעון אלא מזו, אינה גובה אלא ממנה, המשעבד שדה לחברו והלך ומכרה, ר׳ אחא אמר מכורה לשעה, ר׳ יוסי אומר אינה מכורה לשעה, חייליה דר׳ יוסי מן הדה, שור מצוי להבריח שדה אינה מצויה להבריח, הגע עצמך שהיתה מכורה לבעלי זרוע, א״ר אבון אבוה דר׳ מתניא מצוין הן בעלי זרוע ליפול, תני הכותב שדהו אפותיקי לכתובה ולבעל חוב בחובו מכרה. הרי זה מכורה והלוקח יחוש עצמו, מתנית׳ בשאמר יהא לך פרעון מזו, מה פליגין בשאומר לא יהא לך פרעון אלא מזו, וביבמותס מפורש הכל בדרך ארוכה וקצרה בס״ד.
א. וכן פי׳ בחי׳ הר״ן והריטב״א והרשב״א, ועיין ברש״י ותוס׳ ד״ה גובין דגם פירשו שאיירי שמכרן, אלא שכתבו שיכול למוכרה לכתחילה. ורבינו אזיל לשיטתיה דכל זמן שלא שטפה נהר אין גובה אלא מזו, וכ״כ הגר״א בחו״מ סי׳ קיז סק״ד.
ב. וכ״ה בראשונים הנ״ל, וברשב״א דייק מדברי רש״י ומדברי הרי״ף בתשובה, שאינה גובה אלא מהאפותיקי ולא משאר נכסים.
ג. פרק יב משנה ו. ועיין שם מנחת ביכורים שחילק בין אב שייחד לכלתו לבין בעל הכותב לאשתו, ולפנינו הגירסא בתוספתא: לכלתו.
ד. רי״ף בסוגיין.
ה. יבמות פרק ז הלכה א, בשינויי לשון.
ו. לכאורה כוונת רבינו שאין כעת בני חורין, ואע״פ שיש לקוחות מאוחרין יותר לא מצי אמר הנחתי לך מקום לגבות וכו׳, וכן דייק באבן האזל פרק יח מהלכות מלוה הלכה ד מדברי רבינו בספר הזכות, ועיין מאירי שנחלקו בזה בראשונים.
ז. יבמות סו ב, דהיינו שהמקח בטל מעיקרא, וכדאיתא בירושלמי וכן שיטת הר״ח בתוס׳ שם, וכ״כ רבינו בחידושיו שם, והרמב״ם פרק ל׳ מהל׳ מכירה כתב שבמטלטלין מה שעשה עשוי.
ח. וכן דעת הרמב״ם פי״ח ממלוה הלכה ד. ודלא כרבינו יונה בעליות ב״ב מט ב, והרשב״א בסוגיין, שפסקו כרשב״ג.
ט. יבמות שם.
י. כשיטתו לעיל בד״ה העושה, ועיין שם הע׳ 525.
כ. סי׳ רד (ליוורנו).
ל. לאפוקי מדעת הראב״ד בהשגות על הרי״ף דהירושלמי איירי באפותיקי מפורש. וראה בעליות דר״י ב״ב שם, וברבינו בספר הזכות האריך.
מ. פרק י הלכה א.
נ. מדברי הירושלמי מוכח כשי׳ רבינו דאיירי באפותיקי סתם, וכ״כ הריטב״א וביאור הגר״א בחו״מ שם.
ס. סו ב בחי׳ רבינו שם.
תניא העושה שדהו אפותיקי לבעל חוב ולכתובת אשה גובין משאר נכסים. כלומר אם מכרה לאחר גובין בעל כרחן משאר נכסים דאמר להו לקוחות הנחנו לכם מקום לגבות ממנו ובאפותיקי סתם הכי [בנדפס: הוא], ומשום הכי קתני גובין משאר נכסים. דאילו באפותיקי מפורש לעולם גובין ממנו ולא משאר נכסים, וכן כתב הרב אלפאסי ז״ל בתשובה וזה לשונו, זו דרבן גמליאל [שמעון בן גמליאל] שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין לאו בהיכא דאמר לה לא יהא לך פרעון אלא מזו דוקא, דהיכי דכתיב ביה כך לא אמרינן דגביא משאר נכסים, אלא באפותיקי סתם דוקא ולדעתו של רבנן גמליאל אף על פי שהוא סתם אינו יכול ליקח ממנו וכו׳ לפי שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין לכך אין לה לחזור על לוקח אחר.
רבן שמעון בן גמליאל אומר בעל חוב גובה משאר נכסים אבל אשה אינה גובה משאר נכסים. כלומר אין הלוקח יכול לדחותה אצל שאר נכסים אלא אפילו יש שם שאר נכסים גובה ממנו אם תרצה וידה על העליונה רצתה מזה גובה רצתה משאר נכסים גובה וכדתניא בתוספתא דכתובות רבן שמעון בן גמליאל אומר העושה שדהו אפותיקי לכתובת אשה ומכרה לאחר ידה על העליונה רצתה גובה ממנו רצתה גובה משאר נכסים. אבל מלשון רש״י ז״ל נראה שלא פירש כן וזהו לשונו אינה גובה משאר נכסים לפי שאין דרכה של אשה לחזור על בתי דינין כלומר דוקא הטילה אחריות כתובתה על שדה זו ועל מנת כן נשאת ולא שיהו כל נכסיו אחראין לה [בנדפס: וערבאין לכתובתה] ולא תדע על איזה לחזר מי קנה ראשון ומי קנה אחרון לדון עם כל אחד ואחד. על כן נראה דאפותיקי סתם לגבי כתובת אשה כאפותיקי מפורש שמדמי ליה, ואינו גובה משאר נכסים דוקא קתני, וכן כתב הרב אלפאסי בתשובה אפילו מת בעלה של אשה והיה לה אפותיקי סתם בכתובתה אינה חוזרת על לוקח אחרון שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין, עד כאן לשונו. ואינו מחוור, מפני שדברי התוספתא שכתבנו בהפך מזה ומדקתני גובה משאר נכסים ואינה גובה משמע דלכולי עלמא מכורה היא עד שעת גוביינא אלא דרבנן סברי דלעולם בין אשה בין בעל חוב אינן גובין ממנו במקום שיש בני חורין ולרבן שמעון בן גמליאל כתובת אשה גובה ממנה אף במקום שיש בני חורין לפי שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין לדעת איזה לוקח ראשון ואיזה לוקח אחרון. וכן נמי משמע מלשון התוספתא דקתני ידה על העליונה רצתה גובה ממנו רצתה גובה משאר נכסים ואם בטל המקח מיד לרבן שמעון בן גמליאל אין ידה על העליונה שאינה גובה אלא ממנה דכל דשוייה ניהלה אפותיקי כאפותיקי מפורש דמי. ומיהו בירושלמי משמע דלרבן שמעון בן גמליאל בטל הוא מיד ואפילו לשעה אינו מכור דגרסינן התם בפרק אלמנה לכהן גדול והביאו הרב אלפאסי ז״ל כאן בהלכות, רבי יעקב בר אחא אמר בעבדי צאן ברזל פליגון רבי יוחנן אמר מכרן אינן מכורין אמר ליה רבי אלעזר אוכלין בתרומה מכחו ואת אמרת מכרן אינן מכורין וכו׳ מה פליגין בשמכרן לשעה אבל מכרן לעולם דברי הכל אינן מכורין, או במכרן לעולם אבל במכרן לשעה דברי הכל מכורין נשמעינה מן הדה העושה שדהו אפותיקי לאשה בכתובתה ולבעל חוב בחובו מכרה הרי זו מכור והלוקח יחוש לעצמו רבן שמעון בן גמליאל אומר לאשה בכתובתה אינה מכורה שלא עלתה על דעת שתהא אשה מחזרת על בתי דינין אמרי אתיא דרבי אלעזר כרבנן דרבי יוחנן כרבן שמעון בן גמליאל הוי כשמכרן לשעה אינן קיימין אבל מכרן לעולם דברי הכל אינן מכורים. אלמא משמע דלרבן שמעון בן גמליאל לאלתר בטל המקח לפי שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין ולטרוף מן הלקוחות. ולפי הירושלמי יש לומר דהא דקאמר רבן שמעון בן גמליאל בברייתא אשה אינה גובה משמע נכסים לישנא דלא דוקא קתני. ומדקאמר תנא קמא גובה משאר נכסים נקט איהו נמי אינה גובה אבל ודאי לרבן שמעון בן גמליאל אינו מכור כלל ובטל מקח מעתה. אלא דלשון התוספתא דקתני ידה על העליונה רצתה גובה ממנו רצתה גובה משאר נכסים קשיא. ועוד דביבמות פרק אלמנה לכהן גדול (יבמות סו:) גבי נכסי צאן ברזל אמרינן המכנסת שום לבעלה רצה הבעל למכור לא ימכור מכר הבעל מוציא מיד הלקוחות, מכרו שניהם לפרנסה זה היה מעשה ובא לפני רבן שמעון בן גמליאל ואמר שניהם מוציאין מיד הלקוחות ואוקימנא טעמא התם משום שבח בית אביה. אלמא אי לאו משום שבח בית אביה המקח קיים עד שעת גוביינא כדינא דבעל חוב, ובאפותיקי מאי שבח בית אביה איכא. ואף בזו יש לומר דכיון דייחד לה אותו שדה לנדוניא שהביאה מבית אביה הרי הוא כשדה שהביאה מבית אביה ממש ואית ביה נמי משום שבח בית אביה דעליו נזכר שבח נדוניאתה שהביאה מבית אביה ובירושלמי שכתבנו נמי הוא משוה דין אפותיקי לנכסי צאן ברזל דגרסינן התם בעבדי צאן ברזל פליגין וכו׳ עד ומה פליגין בשמכרן לעולם אבל בשמכרן לשעה דברי הכל מכורין. נשמעינה מן הדה בעושה שדהו אפותיקי וכו׳.
ולענין פסק הלכה כתב רבינו הרב ר׳ יונה בפרק חזקת דהלכה כרבן שמעון בן גמליאל. והביא ראיה מדתנן לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל ואוקמה רבה בר רב הונא באותן שלש שדות וסתמן של דברים דין ביטול מקח כבשלשתן על דרך אחד, וכי היכי דבנכסי צאן ברזל דהיינו שדה שכתב לה שום משלו מקחו בטל לאלתר משום שבח בית אביה כדאיתא בכתובות בפרק אלמנה לכהן גדול [שם], הכי נמי באפותיקי דהיינו שדה שכתב לה בכתובתה ושייחד לה בכתובתה מכרו בטל לאלתר, והא דאמרינן בירושלמי מה ראו חכמים לומר בכלים פוחת חומש, שמו דעתה של אשה שהיא רוצה לבלות כליה ולפחות חומש, אמר רבי יוסי הדה אמרה אין אדם רשאי למכור כלי אשתו, דמשמע דוקא משום האי טעמא, ולא שייך בקרקע, לא היא דכל שכן בקרקע שהיא סומכת עליהן בגביית כתובתה, אבל במטלטלין שאין דעתה עליהן שהרי הם פוחתין והולכין וכלין אימא לא קא משמע לן דמכל מקום רוצה היא לבלותן בעצמה ולפחות חומש משום דשבח בית אביה הוא שתהא משתמשת בכליה, וכשמכרן לשעה נמי כלומר לשנה או לשנתים מסתברא דהילכתא כרבן שמעון בן גמליאל כיון דקאי רבי יוחנן דירושלמי כותיה דרבי יוחנן רביה דרבי אלעזר הוא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב, אלו הן דבריו. וכתב בשם הר״א [בנדפס: הראב״ד] ז״ל שהלכה כרבן שמעון בן גמליאל.
והרמב״ן נ״ר כתב כאן דלגבי עבדי צאן ברזל קיימא לן כמאן דאמר הדין עמה, וגבי אפותיקי קיימא לן כרבנן ושאני התם משום שבח בית אביה כדמפורש בפרק אלמנה בגמרא דילן, עד כאן. ובפרק אלמנה לכהן גדול כתב דאפילו באפותיקי מפורש המכר קיים עד זמן גביית כתובתה שהרי אם רצה הוא מסלקה בדמים ולאו בעלת דברים דידה הוא עד שתבא לגבות כתובתה, ולא דמיא ליבמה דאמרינן בין ייבם ואחר כך חלק בין חלק ואחר כך ייבם לא עשה כלום, דהתם בנכסי צאן ברזל שלה הם נכסי המת שהרי מכיון שמת ניתנה כתובתה לגבות והרי היא כמכנסת אותם לבעלה בנכסי צאן ברזל, ויש אומרים דבאפותיקי מפורש דוקא המכר בטל מעכשיו. ובמסכת שביעית בירושלמי חלקו בכך דגרסינן התם המשעבד שדה לחבירו והלך ומכרה רב אחא אומר מכורה לשעה רבי יוסי אומר אינה מכורה לשעה חיליה דרבי יוסי מן הדה שור מצוי להבריח שדה אינה מצויה להבריח, הגע עצמך שהיתה מכורה לבעלי זרוע אמר רב אבין מצויין הן בעלי זרוע ליפול. תני הכותב שדהו אפותיקי לכתובה ולבעל חוב בחובו מכרה הרי זו מכורה והלוקח יחוש לעצמו, מתני׳ בשאמר יהא פרעון מזה מה פליגין בשאמר לא יהא לך פרעון אלא מזו. וכבר הראה פנים רבינו ז״ל דדין אפותיקי ונכסי צאן ברזל שוין בדבר זה ואף באפותיקי יש בו משום שבח בית אביה וכמו שמשוה אותן בירושלמי.
עשה שדהו אפותיקי סתם לבעל חוב ומכרה גובה מנכסים בני חורין ואין האפותיקי סתם מונע דין מה שאמרו שאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין שאין ענינו אלא לגבות ממנו אם עדית אם זבורית ויראה שאם מכר אחר כן את הבני חורין שזה אומר הנחתי מקום וטורפן ואין הלקוחות יכולות לומר כלך אצל שעבודך ויש חולקין בזו ממה שאמרו בתלמוד המערב הכתוב למטה והלוקח יחוש לעצמו והם מפרשים שמא ימכור נכסיו הנשארים ולא ימצא בני חורין באותה שעה ומ״מ אנו מפרשין יחוש לעצמו שלא יקח אלא א״כ יודע שיש לו באותה שעה בני חורין וכן עיקר אלא שגדולי המפרשים כתבוה כשטה האחרת בתשובת שאלה:
עשה שדהו אפותיקי לכתבת אשתו אף זו דינה כעשאו לבעל חוב אם בסתם כסתם ואם במפורש כמפורש ואין הלכה כרשב״ג שעושה אפותיקי סתם לכתבת אשה כמפורש בבעל חוב ומפני שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין אלא כרבנן אלא שיש פוסקים כרשב״ג ולדבריהם אתה צריך לחלק בה שאע״פ שבמפורש לבעל חוב הלוה יכול לעכבו כמו שביארנו לשיטתנו בסתם שבאשה ידה על העליונה וכן היא שנויה בתוספת כתבות בלשון זה רשב״ג אומר עשה שדהו אפותיקי לכתבת כלתו ומכרה ידה על העליונה רצתה גובה ממנו רצתה גובה משאר נכסים אבל במפורש אפי׳ באשה יראה שאין לה אצל האחרים כלום בכדי לא התנה לא יהא לך פירעון אלא מזה ולפי דרכך למדת שבריתא זו באפותיקי סתם היא שנויה:
רש״י במתני׳ ד״ה מי שחציו עבד וחציו בן חורין כגון שהיו שני אחין או שני שותפין ושחרר אחד את חלקו בפי׳ של מסכת עדיות והיינו כדלקמן:
תוס׳ בד״ה הקדש כו׳ לסלקה בזוזי דהדין עמה כו׳. נ״ב פי׳ שהאי אצטלא הוא מהשום שהכניסה לו וא״כ הדין עמה שאם תרצה לוקחת את שלה ולומר שלי אני נוטל אף שהוא ביוקר נותנין לה ואם אינה רוצה בכך יתנו לה דבר השוה ולא כפי מה ששמאתה בכתובתה שהוסיפו עליו בשומא שליש או יותר וק״ל:
בד״ה אשה אינה וכו׳ כרבנן דאמרי הכא כו׳. נ״ב אינו כן בירושלמי אלא הכי הוא נוסחו במאי פליגי כשמכרו לעולם או לשעה אי תימא כשמכרו לעולם פליגי אבל לשעה ד״ה מכורים ואי תימא כשמכרו לשעה פליגי אבל לא מכרו לשעה דברי הכל אינן מכורים נשמעיניה מן הדא העושה שדהו אפותיקי לאשה בכתובתה ולבעל חוב בחובו ומכרו הרי זו מכורה והלוקח יחוש לעצמו רבן שמעון בן גמליאל אומר אינה מכורה שלא עלתה על דעתו שתהא אשה מחזרת על ב״ד אמרינן אתיא דרבי אליעזר כרבנן ור״י כרבן שמעון בן גמליאל הוי כו׳ וכן הביאו הרי״ף וכן הרא״ש בפרק אלמנה לכ״ג וכן הרשב״א ועיקר ודעת המפרשים ז״ל שלא הביאו רי״ף ז״ל כאן אלא ללמוד ממנו דפלוגתייהו דרבנן ורבן שמעון בן גמליאל הכא כשמכרה לאותו שדה שעשה אפותיקי הוא וסתם הירושלמי כמו שהוא שם אבל מה שאמרו בו אבל אי לא מכרו לשעה ד״ה אינן מכורין אינו ענין לכאן כלל אלא במוכר נכסי צאן ברזל אבל בעושה שדהו אפותיקי אפילו מכרן לעולם מכורין אלא אם כן לא ימצא ב״ח שאר נכסים דבכה״ג גובה מהם אבל הרמב״ם ז״ל כתבה לזו בפי״ח מהלכות מלוה ולוה וע״כ מפרש הירושלמי שלכך אמרו שאף על פי שאם יש שם נכסים בני חורין גובה מהן אף על פי כן יפה כח דאפותיקי בשני דברים האחד שאם מכר לוה שאר נכסים אחרי שמכר זה מלוה טורף זו של אפותיקי וכן פי׳ רבינו אפרים ז״ל וזהו שאמר בירושלמי והלוקח יחוש לעצמו דמשמע שיותר יש לו לחוש ללוקח בשביל האפותיקי משאר מלוה ועל דרך זה גם כן כשמכרו מכר עולם אינו מכור לפי שהיה לו לפרש שהוא משועבד באפותיקי כדי שאם ימכור שאר נכסים שיגבה ב״ח מזו ולפיכך אינה מכורה כלל אלא אא״כ מכרה בפירוש עד זמן גביית החוב בלבד והראב״ד ז״ל כתב עליו לא הבין ולא הבחין דרך הירושלמי אשר מצא על זו המימרא ר״ן:
רש״י בד״ה גובין משאר נכסים כלומר אם ירצה מוכר את אלו וגובין מן השאר עכ״ל. וכ״כ התוספות ונראה דאיירי באפותיקי סתם אבל באפותיקי מפורש נראה הסכמת כל הפוסקים דאף שהניח הלוקח מקום לגבות ב״ח אצל המוכר אפ״ה לא מצי לדחותו אצל ב״ח דהא א״ל בהדיא לא יהא לך פרעון אלא מזו נמצא דהני לאו ב״ח מיקרי שאין שעבודו עליהם וכ״כ כל המפרשים בשם הרי״ף ז״ל בתשובה דהכא באפותיקי סתם דוקא איירי ועיין בלשון הרמב״ם ז״ל בפי״ח מהלכות מלוה ובמפרשיו ועיין בסמ״ע סי׳ קי״ז מ״ש בזה:
תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: העושה שדהו אפותיקי לבעל חוב או לכתובת אשה ואחר כך מכר את השדה — גובין משאר נכסים. רבן שמעון בן גמליאל אומר: בעל חוב גובה משאר נכסים, אשה אינה גובה משאר נכסים, ומדוע? — לפי שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין, ומתחילה היתה כוונתו לייחד לה שדה זה בלבד כדי לחסוך לה טירחה.
It is taught in another baraita (Tosefta, Ketubot 12:3): In the case of one who sets aside his field as designated repayment to a creditor or for a woman’s marriage contract, and he later sells that field, the creditor or the woman collects only from other property but not from the field that was sold. Rabban Shimon ben Gamliel says: A creditor collects only from other property, but a woman does not need to collect from other property. She may seize the field that had been designated. What is the reason for the distinction? Since it is not the way of a woman to go to court, it is assumed that that particular field was designated to pay her marriage contract in any event, to avoid the need for her to enter into litigation to claim her due.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) מתני׳מַתְנִיתִין: מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין עוֹבֵד אֶת רַבּוֹ יוֹם אֶחָד וְאֶת עַצְמוֹ יוֹם אֶחָד דִּבְרֵי ב״הבֵּית הִלֵּל ב״שבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים תִּקַּנְתֶּם אֶת רַבּוֹ וְאֶת עַצְמוֹ לֹא תִּקַּנְתֶּם הלִישָּׂא שִׁפְחָה אִי אֶפְשָׁר שֶׁכְּבָר חֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין

MISHNA: In the case of one who is a half-slave half-freeman because only one of his two owners emancipated him, he serves his master one day and serves himself one day; this is the statement of Beit Hillel. Beit Shammai say: Through such an arrangement you have remedied his master, as his master loses nothing through this. However, you have not remedied the slave himself, as the slave himself remains in an unsustainable situation. It is not possible for him to marry a maidservant because he is already a half-freeman, as it is prohibited for a freeman to marry a maidservant.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותר״י מלונילפסקי רי״דבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ מי שחציו עבד כו׳ – כגון שהיו ב׳ אחין או ב׳ שותפין ושחרר א׳ את חלקו.
תקנתם את רבו – שאינו חסר כלום.
לישא שפחה אינו יכול – מפני צד חירות שבו.
לישא שפחה אינו יכול – וא״ת אפי׳ יכול לישא שפחה הא אינו מקיים בכך פריה ורביה כדמוכח בפ׳ הבא על יבמתו (יבמות סב.) גבי היו לו בנים קודם שנתגייר ונתגייר דאמר הכל מודין בעבד שאין לו חייס וי״ל דאם היה יכול לקיים שבת כל דהו משום מצות פרו ורבו לחודיה לא הוה כפינן לרבו דלא מיחייב בה כיון דאנוס הוא וא״ת וליתי עשה דפרו ורבו ולידחי לאו דלא יהיה קדש (דברים כג) וי״ל דהכא אפשר לקיים שניהם על ידי כפייה ועוד דכי מיעקרא לאו לא מקיים עשה אלא בגמר ביאה דחזיא להתעבר ועוד דבדידה ליכא עשה דאפי׳ מיפקדא אפשר לה בכיוצא בה וא״ת וימכור עצמו בעבד עברי דע״ע שרי בשפחה ואפי׳ אין לו אשה ובנים הא איכא למ״ד דרבו מוסר לו שפחה כנענית וי״ל דאמר באיזהו נשך (ב״מ עא. ע״ש) גר ומשוחרר אין נמכרין בע״ע משום דבעינן ושב אל משפחתו וא״ת וישא חציה שפחה וחציה בת חורין כדאמרינן בפ׳ אותו ואת בנו (חולין דף עט.) דפרדה שתבעה אין מרביעין עליה אלא מינה וי״ל דגבי כלאים לא אסר אלא תרי מיני והנהו הוו חד מינא אבל הכא אתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות וא״ת וישא ממזרת דצד עבדות שרי בה כדתנן בפרק האומר (קידושין סט.) יכולין ממזרים ליטהר כיצד ממזר נושא שפחה וצד חירות נמי שרי בה כדתנן פרק י׳ יוחסין (שם סט.) חרורי וממזרי מותרין לבא זה בזה וכ״ת דאתי צד עבדות ומשתמש בא״א ישאנה באיסור בלא קדושין כמו שממזר נושא שפחה וכמו לישא שפחה אינו יכול ואומר ר״ת דאין זו תקנה להרבות ממזרים בישראל וא״ת וישא נתינה דחרורי ונתיני מותרין לבא זה בזה בפרק י׳ יוחסין (קידושין סט.) ועבד נמי מותר בה דאמרי׳ בפ׳ יש מותרות (יבמות פה:) ממזרת ונתינה לישראל איכא בינייהו למ״ד מפני שהוא מרגילה וזו היא מרגילתו פי׳ שיוכל בנה ליטהר על ידי שישא שפחה וי״ל דאע״ג דאסור בנה בשפחה אינה חוששת רק שיש לו טהרה דסבורה שלא יחשב איסור כמו שהיא אינה חוששת דהא מינסבא לישראל והא דאסור נתין בשפחה טפי מממזר אע״ג דשניהם פסולי קהל דנתין אית ביה לאו דלא תתחתן אור״ת משום דבממזר לא שייך לא יהיה קדש דכולי מקדשות קאתי מאיסור דלא תפסי קדושין ואף על גב דאסור בזכר ובבהמה דנפקי נמי מלא יהיה קדש ובפרק ד׳ מיתות (סנהדרין דף נד:) לא שרינן אלא קדשות דאתי מיניה והא דשרי חרורי בנתיני ואסירי בשפחה אע״ג דבתרווייהו איכא לאו אור״ת דנתיני ילפינן משאר פסולי קהל כגון עמוני ומואבי ומצרי ואדומי דשרו בקהל גרים דלא אקרי קהל אבל עבדות דלאו בני קדושין נינהו לא ילפינן מינייהו.
מתני׳ ט. מי שחציו [עבד] וחציו בן חורין וכו׳. מתפרש בגמ׳ דוקא כגון (שפרה) [שפדה] עצמו מיד רבו בכסף ונתן לו דמי חציו, ישחרר אותו, והוא יכתוב לו שטר חוב על חצי דמ⁠[יו].
מתני׳ מי שחציו עבד וחציו ב״ח עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום א׳ כדברי ב״ה אמרו להם בית שמאי תקנתם את רבו את עצמו לא תקנתם לישא שפחה אינו יכול בת חורין אינו יכול יבטל והלא לא נברא העולם אלא לפריה ולרביה שנאמר לא תהו בראה לשבת יצרה אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושהו ב״ח וכותב לו שטר על חצי דמיו חזרו ב״ה להורות כדברי ב״ש. פי׳ כגון עבד של שני שותפים ושחרר אחד את חלקו ולמה אין חולקין מלאכת ידו ביניהם בכל יום ויום ותקנו שיום אחד יעבוד רבו ויום אחד עצמו מפני שאומר רבו הוא עבדי ואתם עושים אותו שותף לי מ״ה תקנו שיהא עובד יום אחד לרבו ויום א׳ הוא חפשי לעצמו ואם מצא מציאה ביום של רבו הכל של רבו ואם מצא מציאה ביום של עצמו הכל לעצמו לא שיחלקו המציאה ביניהם וזהו שאומ׳ תקנתם את רבו שלא תהא מלאכת ידיו בשותפות שאין רבו מתרצה בכך להיות שותפו אלא עובד את רבו יום א׳ כמו עבד שכופהו בעל כרחו למלאכתו וכל המציאה של אותו היום שלו כך פחת הנגיחה נמי שלו וכמו דאמרי׳ בגמ׳ נגחו שור יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו ולא אמרי׳ שיחלקו ביניהם דמי פחת הנגיחה:
אבל אם עשאו אפותיקי מפורש ומכרו גובה מן המשועבד ואין הלקוחות יכולות לומר הנחתי לך מקום ויש חולקין לומר שאינו גובה מן המשועבד אף באפותיקי מפורש במקום בני חורין ועל כרחו גובה מבני חרי וממה שאמרו בפרק חזקת הבתים (ב״ב מ״ד:) המוכר שדהו שלא באחריות אין מעיד לו עליה כלומר לא סוף דבר במכרו באחריות שאין מעיד עליה דהא אי מפיק מיניה עליה הדר ונמצא נוגע בעדות אלא אף שלא באחריות אינו מעיד מפני שמעמידה לפני בעל חובו כלומר ניחא ליה דליקום בידיה דלוקח כדי שיטרפנה בעל חוב שלו ויפטר מחובו ושאלו בה אי דאית ליה ארעא אחריתי סוף סוף עליה הדר כלומר ואין כאן העמדה לבעל חוב ולמה אינו מעיד ואי דלית ליה מאי נפקא ליה מינה וכו׳ ואם איתא אף באית ליה ארעא אחריתי היאך יעיד ליחוש שמא עשאו לשדה שבא להעיד עליו אפותיקי מפורש ומעמידה בפני בעל חובו אף באית ליה ארעא אחריתי אלא שמע מינה דאף במפורש אין נפרעין מן המשועבדים במקום בני חורין ואינה ראיה שבזו אין לחוש לעשאו אפותיקי מפורש שכל שעשה אפותיקי מפורש לבעל חוב ובא אחר לטרוף הרי הוא כשטפה נהר שאין חייב לו כלום כמו שביארנו ואף במקומה תירצנוה בפנים אחרים ועמדנו על שרשנו שכל באפותיקי מפורש גובה ממנו אף במקום בני חורין אלא שיש אומרין שאם רצה לגבות מבני חורין אין הלוה יכול לעכב שאין זה פחות מדינא דגרמי או מזיק שעבודו ויש לומר שאף הלוה מעכבו ויכול לומר אין לך אצל בני חורין כלום ודינא דגרמי או מזיק שעבוד אין כאן שהרי אפותיקי שלו לפניו ואף בתלמוד המערב שבמסכת שביעית אמרוה כן המשעבד שדה לאשתו ומכרה אם רצתה גובה משאר נכסים הורי ר׳ אלעזר לא תגבה אלא מן המשועבדים אמר ר׳ יוסי בני חורין לפניה ואת אמרת ממשועבדים מתניתא בשאמר יהא לך פירעון מזו אבל אמר לא יהא לך פירעון אלא מזו אינה גובה אלא ממנו:
ואע״פ שלענין פסק הסוגיא דייך במה שכתבנו צריך שתדע שמה שהביאו גדולי הפוסקים בכאן בשם תלמוד המערב הוא כענין זה שכתבנו והוא שאמרו העושה שדהו אפותיקי לאשה בכתבתה ולבעל חוב בחובו ומכרה מכור וביאורה באפותיקי סתם וכל שמכרה מכור והלוקח יחוש לעצמו שבזמן הפירעון גובה ממנו אם לא היו שם בני חורין רשב״ג אומר לאשה אינה מכורה כלומר וטורפת ממנו אף במקום בני חורין שסתם שלה כמפורש לבעל חוב כשמכרן לשעה אנן קיימין כלומר שמוצאה כדי לגבות דלרבנן מכורין וגובה משאר נכסים שאין בין שאר נכסים לאפותיקי אלא אריכות זמן שאם היה שם האפותיקי נוטלתו לאלתר ושאר נכסים צריכה בית דין וזהו הקרוי מכר שעה כלומר מכר שאינה מעכבתו אלא שעה אבל מכרן לעולם כלומר מכר שהוא מזיק לעולם כגון שאין שם בני חורין דברי הכל מכורין וגובה ממנו ואע״פ שדברים אלו פשוטים הם ולא היה צריך לאמרן על ידי דין אחר שהיה צורך בו לאמרו נתגלגלו שם והוא שאמרו עבדי צאן ברזל ר׳ יוחנן אמר מכרן אין מכורין אמר ליה ר׳ אלעזר אוכלים בתרומה מכחו ואתה אומר אין מכורין על מה פליגין בשמכרן לשעה פליגין אבל לעולם דברי הכל אין מכורין או במכרן לעולם פליגין אבל מכרן לשעה דברי הכל מכורין נשמיענה מן הדה העושה שדהו אפותיקי לאשה בכתבתה ולבעל חוב בחובו ומכרה הרי זו מכורה והלוקח יחוש לעצמו רשב״ג אומר לאשה בכתובתה אינה מכורה שלא עלה על דעת שתהא אשה מחזרת על בתי דינין הוי בשמכרן לשעה אנן קיימין כלומר בזו ודאי בשאין שם הפסד אלא אריכות זמן הן פליגין דבהא קאמר רשב״ג שיפה כח ליטלו מיד כשתבא לגבות כתבתה ולא להפקיעה משאר נכסים כמו שביארנו אבל מכרן לעולם דברי הכל אין מכורים שלא עשה לה סתום כמפורש לדעתה אלא ליפוי כחה ואף זו בשמכרן לשעה פליגין אבל לעולם גובה מהם ובא ללמד שאין אומרין בהם מטלטלי נינהו ולכתבה לא משתעבדי ובעבדי צאן ברזל הלכה כר׳ יוחנן ואף לשעה אין מכורין וגובה מהם מעתה אף היא מבטלת המכר מיד וכן שהטעם משום שבח בית אביה אבל באשה הלכה כרבנן ואינה גובה אלא משאר נכסים ולרשב״ג גובה ממנו ולדבריו אף היא מבטלת המכר מיד כדי שלא תחזר על בתי דינין ואם עשה לה אפותיקי מפורש אף בזו לרבנן מכור ולכשתבא לגבות נוטלתהו והרבה חולקים לומר שבמפורש אף לרבנן מבטלין את המכר מיד בין אשה בין בעל חוב וכן כתבוה גדולי פרובינצא בחבוריהם:
וגדולי המפרשים פירשו זו של תלמוד המערב באפותיקי מפורש ואמרו חכמים שאם מכרה מכור עד שיטלנו והלוקח יחוש לעצמו שהרי בעל חוב יוציאנה מידו רשב״ג אומר בכתבה אינה מכורה כלל דמבטלת המכר לאלתר שכשתבא לגבות לא תחזר על בתי דינין בשמכרן לשעה אנן קיימין כלומר שמכרו בעוד שלא יתבע בעל חוב את חובו שלרבנן מכור ואינו יכול לבטלו לאלתר ולרשב״ג מבטלו לאלתר אבל מכרן לעולם דברי הכל אינו מכור להטיל שעבודו אף על בני חורין אלא גובה ממנו אף במקום בני חרי ופסקו בכתבת אשה כרשב״ג ומשום דאתיא כר׳ יוחנן ואין הדברים מחוורים ולא עוד שאף גדולי הפוסקים כתבו בתשובת שאלה על זו שבתלמוד המערב שבסתם היא שנויה ואף מתלמוד המערב שבמסכת שביעית נראה כן שאמרו המשעבד שדה לחברו ומכרה ר׳ אחא אומר מכורה לשעה ר׳ יוסי אומר אינה מכורה לשעה חייליה דר׳ יוסי שור מצוי להבריח שדה אינו עשוי להבריח הגע עצמך שהיתה מכורה לבעלי זרוע מצויין בעלי זרוע ליפול והא תניא הכותב שדה לאשתו ולבעל חוב מכורה והלוקח יחוש לעצמו מתניתא בדאמר יהא לך פירעון והן פליגין באמר לה לא יהא לך פירעון אלא מזו כו׳ הא למדת שמחלקת רבנן ורשב״ג באפותיקי סתם:
ויש מי שפירש שזו של תלמוד המערב פירושה במפורש וכל שמכר מכור עד שיבא לגבות בין בבעל חוב בין באשה אלא שבאשה אומר רשב״ג שאינה מכורה לענין שהיא טורפת פירות שאכל וזו שאמרו במכרן לשעה פליגין פירושו לענין פירות שלרבנן מכור עד שתבא לגבות ולכשתבא לגבות אינה נוטלת פירות שאכל וזהו שאמר הלוקח יחוש לעצמו כלומר שיהא זריז לחלק הפירות קודם הזמן ולרשב״ג אף היא טורפת הפירות שאכל אבל מכרן לעולם ר״ל לענין טירפת גוף הקרקע דברי הכל אינו מכור ודברים זרים הם:
ויש מפרשה באפותיקי מפורש גם כן וכל שמכרו לשעה ר״ל לזמן ידוע ולפירות מכור לדעת חכמים ואם מכרו מכר גמור לא יהא מכר ויהא בטל מיד וכן נראה דעת גדולי המחברים וכעין שאמרו בשום של מטלטלין המכנסת שום לבעלה אם רצה הבעל למכור לא ימכור כמו שיתבאר ביבמות ושם יתבארו קצת דיניו בענינים אלו בע״ה:
מכיון שכתבנו שכל אפותיקי מפורש אם שטפה נהר אינו גובה משאר נכסים יראה שהאשה שייחדו לה כתבה באפותיקי מפורש ושטפה נהר שאסור לשהותה שהרי אסור לאדם לשהות עם אשתו בלא כתבה וכן מצאתי בתשובות הגאונים:
המשנה השביעית וענינה בביאור החלק הרביעי גם כן והוא שאמר מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד כדברי בית הלל בית שמאי אומרים תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם לישא שפחה אינו יכול בת חורין אינו יכול ליבטל והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה שנאמר לא תוהו בראה לשבת יצרה אלא מפני תקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על חצי דמיו חזרו בית הלל להודות כדברי בית שמאי אמר הר״ם אולם כאשר היה עבד של שני שותפין ושחררו אחד מהם הנה יהיה חציו עבד וחציו בן חורין וכן אע״פ שהיו לו אלף אדנים ושחררו אותו אחד מהם כופין את הנשארים וכן אם היה לו אדון אחד ולקח ממנו קצת דמיו ושחרר קצתו בזה הכסף אשר לקח יהיה גם כן חציו עבד וחציו בן חורין אולם אם שחרר רבו חציו בשטר זה אינו כלום לפי שהעקר אצלנו המשחרר חצי עבדו לא קנה וזהו בשטר ובראש קדושין נבאר איך התאמת השחרור בשטר ואיך התאמת בכסף:
אמר המאירי מי שחציו עבד וחציו בן חורין כגון שהיה של שנים ושחררו האחד או שהיה של רבים ושחררו אחד מהם שאין תכלית הכונה על חציו אלא מקצתו או שהזה של אחד ולקח מקצת דמיו שאף זה חל שחרורו על מה שנטל ממנה עובד את רבו יום אחד ולעצמו יום אחד דברי בית הלל אמרו להם בית שמאי תקנתם את רבו את עצמו לא תקנתם לישא שפחה אינו יכול מפני צד חירות שבו בת חורין אינו יכול מפני צד עבדות שבו וחציה שפחה וחציה בת חורין אינה מצויה או שמא אף זו אסורה לו דאתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות אא״כ רבו מוסרה לו וא״ת שיגנוב וימכר בעבד עברי אין מלמדין אותו לעבור עבירה וא״ת שישא ממזרת אין מלמדין אותו להביא פסולים לעולם שהרי הולד ממזר כמוה אלא כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על חצי דמיו וחזרו בית הלל להודות כבית שמאי וכן הלכה ודין זה ענינו אפי׳ היה של אלף ושחררו אחד מהם שכל שחלק אחד שבו משוחרר חציו בן חורין הוא קרוי ר״ל מקצתו:
ומכל מקום בחציה שפחה הואיל ואינה מצוית על פריה ורביה דינה לעבוד את רבה יום אחד ואת עצמה יום אחד אלא שאם היתה גורמת עבירה כופין אותו על הדרך שביארנו למעלה בההיא אמתא דהוה עבדא איסורא:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
בד״ה לישא שפחה כו׳ וליתי עשה דפריה ורביה כו׳ וי״ל דהכא אפשר לקיים שניהם על ידי כפיה כו׳ עכ״ל ויש לדקדק (ה) אכתי ליתי עשה דלעולם בהם תעבודו ולידחי לא תעשה דלא יהיה קדש דמפני עשה דפריה ורביה ודאי נדחה עשה דלעולם בהם תעבודו משום דלשבת הוה מצוה רבה כמו שכתבו לעיל התוס׳ אבל הכא נקיים מצות פריה ורביה ולידחי לא תעשה דלא יהיה קדש גו׳ מפני עשה דלעולם גו׳ ויש ליישב בדוחק ודו״ק:
בא״ד וישא ממזרת כו׳ ישאנה באיסור בלא קדושין כמו כו׳ עכ״ל פירוש באיסור דהיינו בזנות ומיהו לאו ליכא ביה ועיין בדבריהם אלו יותר בפ״ק דב״ב וק״ל:
תוספות בד״ה לישא שפחה אינו יכול וא״ת כו׳ הא אינו יכול לקיים בכך פריה ורביה כו׳ עכ״ל. לכאורה נראה דאצד ב״ח קאי דאי אצד עבדות הא משמע מדבריהם לקמן בד״ה לא תוהו דלא מיפקיד והטעם משום דקי״ל נשים לא מיפקדו אפ״ו וכל שאין האשה חייבת בה אין העבד חייב ואם כן ע״כ אצד חירות קאי הכא מיהו לפ״ז נראה דפשיטא להו להתוספות דצד חירות חייב בכל המצות אע״ג דעיקר לה לה מאשה דילפינן מאו חופשה לא ניתן לה איירי בחציה שפחה וחציה ב״ח כבר הרגישו תוס׳ בזה בריש פ״ק דחגיגה ותירצו דאצד עבדות קאי ולענ״ד הטעם מדאיצטריך קרא לפטור מחגיגה מדכתיב אל פני האדון ה׳ למעט חצי עבד וחב״ח מראיה אלמא דבשאר מצות חייב ול״ל דנילף מראיה דאם כן לישתוק מיניה ונילף לה לה מאשה אע״כ דבא ללמד שחייב בכל המצות אבל מלשון הרמב״ם ז״ל בהלכות חגיגה נראה להדיא דח״ע וחב״ח פטור מכל המצות שנשים פטורות ואם כן לפ״ז ע״כ הא דחייב בפ״ו היינו דעבד גמור נמי חייב כמ״ש בסמוך מיהו לקמן שם אפרש מה שנלע״ד דצד עבדות נמי מיפקיד אפ״ו ועיין בסמוך:
בא״ד וי״ל דהכא אפשר לקיים שניהם ע״י כפייה עכ״ל. והקשה מהרש״א ז״ל דאכתי ליתי עשה דלעולם בהם תעבודו ולדחי ל״ת דלא יהיה קדש והניחו בצ״ע ולענ״ד לק״מ דהא לגבי דידיה ליכא עשה דבהם תעבודו כיון שהב״ד כופין אותו והפקיעו ממנו שעבודו ממילא פקע שעבודו שאינו רשאי עוד לשעבד לו דקי״ל הפקר ב״ד הפקר ולגבי הב״ד פשיטא דלא שייכא עשה ויש להם כח להפקיע שעבודו כדי שלא יעבור העבד בכל יום בלאו דלא יהיה קדש או אעשה דפ״ו. מיהו מלשון התוספות לקמן בד״ה כופין שהקשו וכי אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך א״כ משמע קצת דאיכא איסורא דבהם תעבודו לגבי האדון. מיהו לפי שיטת הר״ן והרמב״ם ז״ל שכתבו דהאי דבהם תעבודו לאו איסור עשה גמור הוא אלא עיקר האיסור משום מתנת חנם וא״כ כשמתכוון לשם מצוה ולא לשם מתנה מותר ולפ״ז א״ש טפי אלא דאף לפי זה לא יתיישב קושיית התוס׳ לקמן בד״ה כופין וק״ל:
בא״ד ועוד דבדידה ליכא עשה דאפילו מיפקדא כו׳ פירוש לרבי יוחנן בן ברוקא דנשים מצוות על פ״ו ועוד יש לפרש לפמ״ש לקמן בד״ה לא תוהו דאף עבדים לא מיפקדו אפ״ו ואפ״ה אלשבת יצרה מיפקדו וכתב שם דלפ״ז שפחה נמי מיפקדא אלשבת יצרה ולזה נתכוונו ג״כ כאן אבל בעיקר תירוצם בזה קשיא לי דאכתי לא סגי בהאי שינויא לחוד דאכתי תיקשי מה שהקשו בסמוך וישא ח״ש וחציה ב״ח ומה שתירצו בסמוך דאסור משום דאתי צד עבדות שבו כו׳ לא שייך כאן דאכתי ליתי עשה דפ״ו ולידחי הל״ת שיש בצד עבדות שבה דכיון דאיהי נמי מיפקדא וא״א לה לינשא אלא כיוצא בה א״כ ודאי מותר לחצי עבד וחצי ב״ח לישא חציה שפחה וחב״ח כדי שיקיימו שניהם מצות פ״ו ואתי עשה ודחי ל״ת ונלע״ד ליישב דאפ״ה אסור לישא ח״ש וחב״ח דלדידה ליכא עשה דאפשר לה להנשא לעבד עברי שימסרנה רבה לו ואע״ג דממה שהקשו התוספות לקמן בד״ה לא תוהו אהא דלא כפינן בחצי שפחה לשחררה אי מיפקדא וא״כ נראה דלא משמע להו לומר דאין כופין משום דאפשר לה לינשא לע״ע דאיירי שאין לרבה עכשיו ע״ע כמ״ש מהרש״א ז״ל שם אלא דאיכא למימר דדוקא לענין שכופין לשחררה כתבו שפיר דכיון שאין לו ע״ע עכשיו יש לכופו לשחררה משום מצות פ״ו אבל כאן דאיירי לענין איסור דאתי עשה ודחי ל״ת דצד עבדות א״ש דלא אמרינן אתי עשה ודחי משום לתא דידה דאפילו מיפקדא אפילו הכי אפשר בשום צד שתקיים העשה אם יזדמן לה ע״ע כן נראה לי נכון ודוק היטב:
ב משנה מי שחציו עבד וחציו בן חורין כגון שאחד משני שותפים שהיו בעליו שיחרר את חלקו בעבד — עובד את רבו (אדוניו) יום אחד, ואת עצמו (עבור עצמו) יום אחד, אלו דברי בית הלל. בית שמאי אומרים: על ידי סידור זה תקנתם את רבו, שאין רבו מפסיד דבר, ואולם את עצמו לא תקנתם, והעבד עצמו נמצא במצב בלתי אפשרי: מן הצד האחד, לישא שפחה אי אפשר — לפי שכבר חציו בן חורין, ובן חורין אסור בשפחה.
MISHNA: In the case of one who is a half-slave half-freeman because only one of his two owners emancipated him, he serves his master one day and serves himself one day; this is the statement of Beit Hillel. Beit Shammai say: Through such an arrangement you have remedied his master, as his master loses nothing through this. However, you have not remedied the slave himself, as the slave himself remains in an unsustainable situation. It is not possible for him to marry a maidservant because he is already a half-freeman, as it is prohibited for a freeman to marry a maidservant.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותר״י מלונילפסקי רי״דבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

גיטין מא. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים גיטין מא., עין משפט נר מצוה גיטין מא., רי"ף גיטין מא. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רש"י גיטין מא., ראב"ן גיטין מא. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות גיטין מא., ר"י מלוניל גיטין מא. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב יהושע לייטנר והרב דוד מצגר. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., פסקי רי"ד גיטין מא., רמב"ן גיטין מא. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אליהו רפאל הישריק. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א גיטין מא. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי גיטין מא. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה גיטין מא., מהרש"א חידושי הלכות גיטין מא., פני יהושע גיטין מא., גליון הש"ס לרע"א גיטין מא., פירוש הרב שטיינזלץ גיטין מא., אסופת מאמרים גיטין מא.

Gittin 41a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Gittin 41a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Gittin 41a, Rif by Bavli Gittin 41a, Rashi Gittin 41a, Raavan Gittin 41a, Tosafot Gittin 41a, Ri MiLunel Gittin 41a, Piskei Rid Gittin 41a, Ramban Gittin 41a, Rashba Gittin 41a, Meiri Gittin 41a, Maharshal Chokhmat Shelomo Gittin 41a, Maharsha Chidushei Halakhot Gittin 41a, Penei Yehoshua Gittin 41a, Gilyon HaShas Gittin 41a, Steinsaltz Commentary Gittin 41a, Collected Articles Gittin 41a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144