גמרא
פירוש
אהַדִּין עִמָּהּ כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הואיל וחייב באחריות׳ יאכלו – פי׳ דכיון דחייב באחריותם כדידי׳ חשיב שאלמלא כן לא היו אוכלים.
אמר רב פפי (בנסחי דידן רב ספרא) מי קתני הרי אלו הן שלו – פי׳ שתשמע מינה שהן חשובי׳ שלו הואיל וחייב באחריותן קתני לאו למימרא דסבר רב פפי דמשום חיוב אחריות בעלמא מאכילם ואע״ג דלא הוו קנינו ושלו דהא ודאי ליכא למימר שהרי הכתוב אומר קנין כספו אלא כך י״ל דלגבי אכילת תרומה בקנין כל דהו דחיוב אחריות זה סגי להיות קנינו ולאו דלהוו שלו לכל דבר. ופריך וכל היכא דחייב באחריות אוכלי בתרומה והתנן וכו׳ דקס״ד אלו דרב פפי דבכל חיוב אחריו׳ חשיבי כשלו לענין תרומה ואע״ג שאינא שלו לשאר דברים ולהכי פריך ליה מאחריות דעלמא ומשום חיוב אחריות אינו מאכיל.
כששכר – פרה מישראל אלא ודאי טעמא דהכא משום דנכסי צאן ברזל כדידיה חשיבי בין לתרומה בין לשאר דברים וכנכסי מלוג שהוא מאכיל ואע״ג שאינה שלו בבת ישראל לכהן או משום קנינו שקנה קנין או משום דזכות שיש לו בנכסי מלוג עדיף מאחריות דהכא. ותסברא נהי נמי דמחייב בגנבה ואבידה באונסי׳ ובכחיש׳ ובפחיתת דמי מי מחייב – זו ג״ה שלנו וגרש״י ז״ל. ומיהו ה״ה נמי שואל דמחייב באונסי׳ אינו מאכילה בתרומה דטעמא דמאכיל בנכסי צאן ברזל היינו משום דמחייב בכחישה ובפחיתת דמים ויש נסחאות דגרסי נהי דמחייב בגנבה ואבידה ואונסי׳ בכחישה ופחיתת דמים מי מחייב ואע״ג דשוכר לא מחייב באונסי׳ משום קיים לי׳ דאפי׳ שואל נמי כן הדין וכדפריש׳ ואגב אורחיה שמעי׳ מהכא לתרוייהו נסחי דבנכסי צאן ברזל אפי׳ בכחישה ופחיתת דמים דזילי דמיה מחייב וכן הדין דלהכי קבל עליו שאם הותירו לו כדאיתא במתני׳ וה״ה אם פחתו או הוזלו וכן הוא בתוס׳ אלו הן נכסי צאן ברזל אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו והכי אמרי׳ בפרק איזהו נשך ובבכורות ואי דלא קביל עליה אונסא וזולא צאן ברזל קרית להו והא דקתני אם מתו מתו לו לומר דאפילו מתו דהוי אונסא דשכיח ושאינם שוים כלום חייב לשלם וכן דקדק מהא רב אלפס ז״ל ומיהו ק״ל הא אשכחן בתוספתא הכניסה לו עבדים הכניסתן בדמים נוטלת בדמים ילדים נוטלת נערי׳ נערים נוטלת זקנים אלמא אף על פי שהזקינו נוטלתם כמות שהם. וי״ל דתרתי קאמ׳ שאם הכניסת׳ בשומת דמים כדין נכסי צאן ברזל בפי׳ נוטלתם בדמי׳ שפסקו בין שפחתו או הותירו אבל אם הכניסתם לו בלא שומא אלא באחריו׳ סתם אז נוטלתם כמות שהם ופחתא ושבחא דידה נינהו. אבל ר״ח ז״ל כתב דאפי׳ בנכסי צאן ברזל אינו חייב בכחישתן כל זמן שמשמשין מעין מלאכת׳ הראשונ׳ כפשטה דהאי תוספת׳ ואין רבותי׳ מסכימי׳ עמו ולא הרמב״ן ז״ל. אם רצה הבעל לא ימכר – פי׳ בין מקרקעות בין במטלטלים דהא גבי שומת כלים מייתי לה וכדפרש״י ז״ל במטלטלי׳ וש״מ שאם מכר המכר בטל בדיעבד כדקתני סיפא וה״נ אמרי׳ בכתובות כל היכא דאמור רבנן לא לזבון אע״ג דזבין לא הוו זביניה זבינא ומכאן קושיא על הרמב״ם ז״ל שכתב שהמוכר נכסי נדוניית אשתו המכר קיים בדיעבד במטלטלים ואין רבותינו הראשונים ולא רבותי מסכימים בדבר.
מכרו שניהם לפרנסה – פרש״י ז״ל שמכרו זה או זה ונקט לפרנסה שאין דרך שימכר אדם כלי תשמישו אלא לצורך פרנסה.
מעשה היה ואמרו הבעל מוציא מיד הלקוחות – פי׳ הוא ז״ל לא מיבעי׳ אם מכר הוא בלא דעתה ומת או גרשה שהיא מוציאה מיד הלקוחות אלא אפי׳ מתה היא מוציאן הוא מיד הלקוחות מה שמכר הוא עצמו דמכירתו לאו מכירה כל זמן שהיא קיימת עכ״ל. ואין ספק דהא דנקט מרן ז״ל ומתה היא לרבותא נקטיה כי אף על פי שירשה ונתרוקנו לו כל הנכסים יכול לבטל אפי׳ מה שמכר הוא בחייה וכ״ש שיכול לבטל אותו בחייה שהיא מוחזקת בחייה בנכסים ומיהו עדיין קשה מה שתפס רבי׳ ז״ל דלא מבעיא מכר הוא ומת או גרשה דלמה לי שמת או גרשה דהא ודאי אפי׳ בעוד׳ כאשתו תבטל המכר שלו והדברים ק״ו השתא הוא עצמו מבטל מה שמכר ואפי׳ לאחר מיתתה מפני כח שהיה לה בחיי׳ לא כ״ש שתבטל היא מכר שלו אפי׳ בחייו ואישותו אלא ודאי לא דק בה מרן ז״ל ובר מהא אין פי׳ מחוור דלישנא דמכרו שניהם לא משתמע זה או זה. ועוד כיון דפי׳ מרן ז״ל דאמרו חכמים הבעל מוציא מיד הלקוחות על מה שמכר הוא לבדו מאי האי דקתני מכרו שניהם לפרנסה זה היה מעשה וכו׳ אגופא דרישא מצי למיתני מעשה היה ואי משום דחדית פרנסה הא לאו חידוש הוא לפי׳ רבי׳ ז״ל ועוד דליתני הכי מעשה היה ומכר א׳ לפרנסה וכו׳ אלא ודאי הנכון דמכרו שניהם ממש ואפי׳ לצורך פרנסתם ונקטה לרבותא ומיירי כמו שלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה ובא מעשה לפני חכמים ואמרו הבעל מוציא מיד הלקוחות דמכר שלו לא חשיב כלום ואי מפני שחתמה לו יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי וכן הלכתא דבנכסי צאן ברזל המכר בטל לאלתר משום שבח בית אביה ואפילו לפירות נמי אינו יכול למכור הגוף כדי שלא ישתקע ביד הלוקח לדעת רבי׳ ז״ל ובפ׳ חזקת הבתים ובמסכת גיטין הארכתי׳ בס״ד.
רבא לטעמיה דאמר הקדש חמץ ושחרור מפקיעים מידי שעבוד – פירש והני לאו דוקא אלא הוא הדין לכל איסורי הנאה שהם איסור הגוף כגון תכריכי מת דהכא וכדאמרינן נמי התם בקונמות ואם תאמר מאי מפקיע מידי שעבוד איכא הכא דהא אליבא דר׳ יהודה דידה חשיבה י״ל דסבר רבא דאפי׳ לרב יהודה דידיה חשיבי כיון שקבלה עליו בנכסי צאן ברזל אלא משום שבח בית אביה אלמוה רבנן לשעבוד׳ דידה שיהיו לה כאלו הם אפותיקי גמור בע״מ שלא יוכל למכור ושלא יוכל לסלקה בדמים ועשו כן משום שבח בית אביה ומ״מ כיון דדידיה נינהו אתי איסור שלו ומפקיע אפי׳ מידי שעבודא זה וא״ת היכי פריך רבא לעיל והא תניא כוותי׳ דר׳ אמי דהא האי ברייתא אפילו לר׳ יהודה אתיא שפיר דכיון דדידיה נינהו יוצאין בשן ועין לאיש דשחרור מפקיט מידי שעבוד י״ל דהא דאמר רבא השת׳ היינו בתר דאסברא ניהלי׳ רב נחמן להאי טעמא והיינו מאי דאמר ליה מיסתברא מילתיה דרב יהודה משום שבח בית אביה ואפילו לרב יהודה לא חשיב דידה אלא מדין שעבוד על הדרך שאמרנו משום שבח בית אבי׳ והשת׳ נמי אתי׳ לי׳ שפיר מתני׳ דתרומ׳ ויש למדין מכאן שאדם אוסר נכסיו על בעל חובו וכתובת אשתו מהא דרבא אלא שמנדין אותו עד שישאל על נדרו ויתירו ואפי׳ נדר על דעת רבים יש לו התרה דהאי דבר מצוה הוא משום פריעת ב״ח והר״י ז״ל כתב דבכי הא אלמוה רבנן לשעבודא דב״ח וכתובת אשה שלא יהא כל אחד וא׳ אוסר כל נכסיו על ב״ח וכתובת אשתו וכדאמרי׳ התם אלמוה רבנן לשעבודא דבעל על אשתו שלא תוכל לאסור עצמה בקונם כדאיתא בפי׳ המדיר ובכי הא דמיתנא משום דמילתא דלא שכיח ומשום כבוד המת לא אלמוה רבנן לשעבודא.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
אמר רב פפי (בנסחי דידן רב ספרא) מי קתני הרי אלו הן שלו – פי׳ שתשמע מינה שהן חשובי׳ שלו הואיל וחייב באחריותן קתני לאו למימרא דסבר רב פפי דמשום חיוב אחריות בעלמא מאכילם ואע״ג דלא הוו קנינו ושלו דהא ודאי ליכא למימר שהרי הכתוב אומר קנין כספו אלא כך י״ל דלגבי אכילת תרומה בקנין כל דהו דחיוב אחריות זה סגי להיות קנינו ולאו דלהוו שלו לכל דבר. ופריך וכל היכא דחייב באחריות אוכלי בתרומה והתנן וכו׳ דקס״ד אלו דרב פפי דבכל חיוב אחריו׳ חשיבי כשלו לענין תרומה ואע״ג שאינא שלו לשאר דברים ולהכי פריך ליה מאחריות דעלמא ומשום חיוב אחריות אינו מאכיל.
כששכר – פרה מישראל אלא ודאי טעמא דהכא משום דנכסי צאן ברזל כדידיה חשיבי בין לתרומה בין לשאר דברים וכנכסי מלוג שהוא מאכיל ואע״ג שאינה שלו בבת ישראל לכהן או משום קנינו שקנה קנין או משום דזכות שיש לו בנכסי מלוג עדיף מאחריות דהכא. ותסברא נהי נמי דמחייב בגנבה ואבידה באונסי׳ ובכחיש׳ ובפחיתת דמי מי מחייב – זו ג״ה שלנו וגרש״י ז״ל. ומיהו ה״ה נמי שואל דמחייב באונסי׳ אינו מאכילה בתרומה דטעמא דמאכיל בנכסי צאן ברזל היינו משום דמחייב בכחישה ובפחיתת דמים ויש נסחאות דגרסי נהי דמחייב בגנבה ואבידה ואונסי׳ בכחישה ופחיתת דמים מי מחייב ואע״ג דשוכר לא מחייב באונסי׳ משום קיים לי׳ דאפי׳ שואל נמי כן הדין וכדפריש׳ ואגב אורחיה שמעי׳ מהכא לתרוייהו נסחי דבנכסי צאן ברזל אפי׳ בכחישה ופחיתת דמים דזילי דמיה מחייב וכן הדין דלהכי קבל עליו שאם הותירו לו כדאיתא במתני׳ וה״ה אם פחתו או הוזלו וכן הוא בתוס׳ אלו הן נכסי צאן ברזל אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו והכי אמרי׳ בפרק איזהו נשך ובבכורות ואי דלא קביל עליה אונסא וזולא צאן ברזל קרית להו והא דקתני אם מתו מתו לו לומר דאפילו מתו דהוי אונסא דשכיח ושאינם שוים כלום חייב לשלם וכן דקדק מהא רב אלפס ז״ל ומיהו ק״ל הא אשכחן בתוספתא הכניסה לו עבדים הכניסתן בדמים נוטלת בדמים ילדים נוטלת נערי׳ נערים נוטלת זקנים אלמא אף על פי שהזקינו נוטלתם כמות שהם. וי״ל דתרתי קאמ׳ שאם הכניסת׳ בשומת דמים כדין נכסי צאן ברזל בפי׳ נוטלתם בדמי׳ שפסקו בין שפחתו או הותירו אבל אם הכניסתם לו בלא שומא אלא באחריו׳ סתם אז נוטלתם כמות שהם ופחתא ושבחא דידה נינהו. אבל ר״ח ז״ל כתב דאפי׳ בנכסי צאן ברזל אינו חייב בכחישתן כל זמן שמשמשין מעין מלאכת׳ הראשונ׳ כפשטה דהאי תוספת׳ ואין רבותי׳ מסכימי׳ עמו ולא הרמב״ן ז״ל. אם רצה הבעל לא ימכר – פי׳ בין מקרקעות בין במטלטלים דהא גבי שומת כלים מייתי לה וכדפרש״י ז״ל במטלטלי׳ וש״מ שאם מכר המכר בטל בדיעבד כדקתני סיפא וה״נ אמרי׳ בכתובות כל היכא דאמור רבנן לא לזבון אע״ג דזבין לא הוו זביניה זבינא ומכאן קושיא על הרמב״ם ז״ל שכתב שהמוכר נכסי נדוניית אשתו המכר קיים בדיעבד במטלטלים ואין רבותינו הראשונים ולא רבותי מסכימים בדבר.
מכרו שניהם לפרנסה – פרש״י ז״ל שמכרו זה או זה ונקט לפרנסה שאין דרך שימכר אדם כלי תשמישו אלא לצורך פרנסה.
מעשה היה ואמרו הבעל מוציא מיד הלקוחות – פי׳ הוא ז״ל לא מיבעי׳ אם מכר הוא בלא דעתה ומת או גרשה שהיא מוציאה מיד הלקוחות אלא אפי׳ מתה היא מוציאן הוא מיד הלקוחות מה שמכר הוא עצמו דמכירתו לאו מכירה כל זמן שהיא קיימת עכ״ל. ואין ספק דהא דנקט מרן ז״ל ומתה היא לרבותא נקטיה כי אף על פי שירשה ונתרוקנו לו כל הנכסים יכול לבטל אפי׳ מה שמכר הוא בחייה וכ״ש שיכול לבטל אותו בחייה שהיא מוחזקת בחייה בנכסים ומיהו עדיין קשה מה שתפס רבי׳ ז״ל דלא מבעיא מכר הוא ומת או גרשה דלמה לי שמת או גרשה דהא ודאי אפי׳ בעוד׳ כאשתו תבטל המכר שלו והדברים ק״ו השתא הוא עצמו מבטל מה שמכר ואפי׳ לאחר מיתתה מפני כח שהיה לה בחיי׳ לא כ״ש שתבטל היא מכר שלו אפי׳ בחייו ואישותו אלא ודאי לא דק בה מרן ז״ל ובר מהא אין פי׳ מחוור דלישנא דמכרו שניהם לא משתמע זה או זה. ועוד כיון דפי׳ מרן ז״ל דאמרו חכמים הבעל מוציא מיד הלקוחות על מה שמכר הוא לבדו מאי האי דקתני מכרו שניהם לפרנסה זה היה מעשה וכו׳ אגופא דרישא מצי למיתני מעשה היה ואי משום דחדית פרנסה הא לאו חידוש הוא לפי׳ רבי׳ ז״ל ועוד דליתני הכי מעשה היה ומכר א׳ לפרנסה וכו׳ אלא ודאי הנכון דמכרו שניהם ממש ואפי׳ לצורך פרנסתם ונקטה לרבותא ומיירי כמו שלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה ובא מעשה לפני חכמים ואמרו הבעל מוציא מיד הלקוחות דמכר שלו לא חשיב כלום ואי מפני שחתמה לו יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי וכן הלכתא דבנכסי צאן ברזל המכר בטל לאלתר משום שבח בית אביה ואפילו לפירות נמי אינו יכול למכור הגוף כדי שלא ישתקע ביד הלוקח לדעת רבי׳ ז״ל ובפ׳ חזקת הבתים ובמסכת גיטין הארכתי׳ בס״ד.
רבא לטעמיה דאמר הקדש חמץ ושחרור מפקיעים מידי שעבוד – פירש והני לאו דוקא אלא הוא הדין לכל איסורי הנאה שהם איסור הגוף כגון תכריכי מת דהכא וכדאמרינן נמי התם בקונמות ואם תאמר מאי מפקיע מידי שעבוד איכא הכא דהא אליבא דר׳ יהודה דידה חשיבה י״ל דסבר רבא דאפי׳ לרב יהודה דידיה חשיבי כיון שקבלה עליו בנכסי צאן ברזל אלא משום שבח בית אביה אלמוה רבנן לשעבוד׳ דידה שיהיו לה כאלו הם אפותיקי גמור בע״מ שלא יוכל למכור ושלא יוכל לסלקה בדמים ועשו כן משום שבח בית אביה ומ״מ כיון דדידיה נינהו אתי איסור שלו ומפקיע אפי׳ מידי שעבודא זה וא״ת היכי פריך רבא לעיל והא תניא כוותי׳ דר׳ אמי דהא האי ברייתא אפילו לר׳ יהודה אתיא שפיר דכיון דדידיה נינהו יוצאין בשן ועין לאיש דשחרור מפקיט מידי שעבוד י״ל דהא דאמר רבא השת׳ היינו בתר דאסברא ניהלי׳ רב נחמן להאי טעמא והיינו מאי דאמר ליה מיסתברא מילתיה דרב יהודה משום שבח בית אביה ואפילו לרב יהודה לא חשיב דידה אלא מדין שעבוד על הדרך שאמרנו משום שבח בית אבי׳ והשת׳ נמי אתי׳ לי׳ שפיר מתני׳ דתרומ׳ ויש למדין מכאן שאדם אוסר נכסיו על בעל חובו וכתובת אשתו מהא דרבא אלא שמנדין אותו עד שישאל על נדרו ויתירו ואפי׳ נדר על דעת רבים יש לו התרה דהאי דבר מצוה הוא משום פריעת ב״ח והר״י ז״ל כתב דבכי הא אלמוה רבנן לשעבודא דב״ח וכתובת אשה שלא יהא כל אחד וא׳ אוסר כל נכסיו על ב״ח וכתובת אשתו וכדאמרי׳ התם אלמוה רבנן לשעבודא דבעל על אשתו שלא תוכל לאסור עצמה בקונם כדאיתא בפי׳ המדיר ובכי הא דמיתנא משום דמילתא דלא שכיח ומשום כבוד המת לא אלמוה רבנן לשעבודא.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
הערות
Gemara
Peirush