גמרא
פירוש
אהַדִּין עִמָּהּ כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
וקאמר רב יהודה דמשום דשבח בית אביה הדין עמה ונוטלתן. והוא שאין שוין בשעת גבייה אלא בשומא שקיבלו עליו, אבל אם השביחו ושוין יותר (ו)חייבת ליתן לבעל מה ששוין יותר ונוטלתן. כדאמרינן במסקנא אמר רב יהודה אם הכניסה לו שני כלים באלף זוז ושבחו ועמדו על ב׳ אלפים אחד נוטלתו בכתובה, כלומר באלף זוז הכתובין בכתובה, והאחד נותנת דמים אלף זוז ונוטל[תו] משום שבח בית אביה. דשבח הוא לה כשחוזרת לבית אביה כי נתארמלה או נתגרשה שמביאה עמה מה שנתן לה אביה. ומתוך כך יקפוץ אדם ויתן לבתו יותר כדאמרינן נמי (כתובות נב ע״ב) (וכי) [גבי] כתובת בנין דכרין.
והא דאמ׳ בברייתא דתניא כוותיה דרב יהודה אם רצה הבעל למכור לא ימכור, לכתחילה קאמר לא ימכור, אבל אם מכר מכור. וכן פירש רבינו האיי בשערי החכמה שלוא. אבל אם מכרה האשה מה שהכניסה לו בשומא, או אם נתן לה הארוס תכשיטין או כלים וחזר וקבלן עליו בשומא בשעת הנישואין וכתב השומא בכתוב׳ ומכר[ת]ן האשה, מכרה בטל והבעל מוציא. אע״פ שהדין עמה כשהן בעין בשעת גבייה, שלא בשעת גבייה אין הדין עמה דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים. ועוד דליכא שבח בית אביה במכירתה. והא דקתני אם רצה למכור לא ימכור, משום שבח בית אביה לא ימכור והיינו כוותיה דרב יהודה, ומיהו אם מכר מכר דכל זמן דמחסרי גוביינא ברשות׳ דבעל קיימי לכל מילי כדפרישית. ומדקתני גבי מכירת האשה הבעל מוציא ולא קתני גבי מכירת הבעל אם מכר האשה מוציאהב, ש״מ דמכירתו קיימת. ואם תאמר כיון דרבג יהודה נמי אם מכר מכור, כי אמר רבא קנייה מיתנא, מאי האי דאקשי ליה והאמר רב נחמן הלכה כרב יהודה, דמשמע דלרב יהודה לא קנייה מיתנא דאםד מכר אינו מכור. תריץ הכי אקשי ליה, אמאי קנייה מיתנא והא כיון דמית ליה ולא מכר בחייו והיא עומדת לגבות משום שבח בית אביה הוי דידה ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ומשני מי לא מודי רב יהודה דמחוסר גוביינא, וכיון דמחוסר גוביינא דלא באת עדיין לגבות, דבעל הוא וברשותו קאי ויורשין כאבוהון דמו ואסרי ליה. אלמא לרב יהודה נמי כל זמן שלא באה לגבות הכתובה בחזקת היורשין ומה שעשו בה עשוי, ולא אמר רב יהודה הדין עמה אלא כשהיא בידם בשעת גיבויה. ועמדו דברי רבינו האיי זצ״ל.
ורבי אמי פליג ואמר אפילו היכא דהכלים והמטלטלין בעין שלא מכרן, אם הבעל רוצה לעכבן לעצמו ולתת לה השומא הדין עמו כדמסיק ואזיל. ותניא כוותיה עבדי צאן ברזל יוצאין ושיעבוד ושחרור מפקיע מיד שיעבוד. והיינו כרבי אמי, דאי לרב יהודה דאמר דמשום שבח בית אביה בידה הוו כל זמן שהן ביד הבעל, יצאו נמי לאשה בשן ועין. ובשן ועין לאיש אתי אפילו לרב יהודה דהא יכול למכור ולשחרר ובדיעבד הוי מכירה ושחרורז.
אבל המכנסת שום קרקע לבעלה, בין מכר הוא בין מכרה היא בין מכרו שניהם שמכר הוא ראשון ואחר כך היא, אינה מכירה עד שתמכור היא ראשון ואחר כך הוא. כדתנן (גיטין נה ע״ב) לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל לקח מן האשה וחזר ולקח מן האיש מקחו קיים. ואמרינן בחזקת הבתים (ב״ב מט ע״ב) לא נצרכה אלא לאותן שלש שדות אחת שכתב לה בכתובהח, דהיינו שהכניסה לו שדה וקיבלה בשומא בכתובה, ואחת שייחד לה לגיבוי כתובתה ואחת שהכניסה לה שום משלוט, כגון שנתן לה שדה כשהיא ארוסה וקיבלו בשומא וכתב לה בכתובה, אלמא כי הכניסה מקרקעי אינו יכול למכור אלא כדרך הזה.
ויש מקשים עלה דהא דקתני ואחת שייחד לה לכתובה, הא דתנן (כתובות פ ע״ב) לא יאמר לה הרי כתובתיך מונחת ליך על השולחן אלא כל נכסיי אחראין וערבאין לכתובתיךי. ולא קשיא דהא דאמרינן ואחת שייחד לה לכתובה, היינו שכתב לה בכתובה כל נכסיי אחראין ואחר כך ייחד לה בעל פה שדה, והא דתנן לא יאמר לה הרי כתובתיך, לא יכתוב לה הוא, כדאמרינן (כתובות קב ע״ב) מאי אומר כותבכ. אי נמי הכי קאמר, לא יהא מייחד אדם מטלט׳ [ל]אשתו בכתובה שמא תוציאם [ו]תמצא בלא כתובה ואסור לאדם שישהא את אשתו שעה בלא כתובה, אבל ייחד לה מקרקעי שאינה יכולה למכור אלא עמו, מצי לייחד שהוא לא יתרצה למכור ולהיות עמה בלא כתובה.
[סימן תקיא]
המכנסת שום לבעלה (בבלי יבמות ס״א.), כגון שהכניסה כלים בכתובתה לנדוניא ושמום בדמים וקיבלן הבעל והן ניכסי צאן ברזל, אם מגרשה ובאתה לידי גיבוי כתובתה נוטלת כליה אם הן בעין משום שבח בית אביה, ואין הבעל יכול לומר דמים אני נותן. הכניסהל לו שני כלים באלף ושבחו ועמדו על ב׳ אלפים אחד נוטלת בכתובתה והשני נותנת דמים ונוטלת משום שבח בית אביהמ. ההיא איתתא דעיילא לה לגברא איצטלא דמילתא בכתובתה שכיב שקלוה יתמי פרסוה אמיתנא. אמר רבא קנייה מיתנא. רבא לטעמיה דאמר הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מיד שעבוד. ודוקא קדושתנ כי הכא דפרסוה אמיתנא ואסרוה, אבל קדושת דמים לא מפקע מיד שעבוד. כדתנן בערכין (כג ע״ב) המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ובעל חוב מוסיף עוד דינר על חובו או על כתוב׳ ופודה את הנכסים כולן אפילו שוין אלף דינר כשיעור חובו ונוטל בחובו, והתם מפרש טעמא שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון, ואי לאו הכי אפילו בלא דינר היה יוצא לחולין דלא הקדש הואס. והכא כי פרסוה אמיתנא הפקיע׳ עצמ׳ מיד שעבוד שהיה לאשה עליו דהא מחוסר גוביינא הוה שהרי בחזקת היתומים היה כל זמן שלא גבתה. תניא המכנסת שום לבעלה ורצה הבעל למכור לא ימכור ולא עוד אלא אפילו הכניס לה שום משלו ורצה הבעל למכור לא ימכור. מכרו שניהם לפרנסה, זה היה מעשה לפני רבן שמעון בן גמליאל ואמר הבעל מוציא מיד הלקוחות. והכי נמי אמרינן בפרק חזקת הבתים (ב״ב מט ע״ב) לא נצרכה, דמקחוע בטל, אלא באותן ג׳ שדות אחת שהכניסה לו בכתובתהפ, וקבלו עליו בשומא, ואחת שייחד לה לכתובתה, לגבות הימנה, ואחת שהכניסהצ לה שום משלוק.
(משנה יבמות ז׳:ב׳) בת ישראל לכהן והכניסה לו בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל יאכלו בתרומה, והוא הדין לחלה. בת כהן לישראל והכניסה לו לא יאכלו בתרומת בית אביה.מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים
אבל המכנסת שום קרקע לבעלה, בין מכר הוא בין מכרה היא בין מכרו שניהם שמכר הוא ראשון ואחר כך היא, אינה מכירה עד שתמכור היא ראשון ואחר כך הוא. כדתנן (גיטין נה ע״ב) לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל לקח מן האשה וחזר ולקח מן האיש מקחו קיים. ואמרינן בחזקת הבתים (ב״ב מט ע״ב) לא נצרכה אלא לאותן שלש שדות אחת שכתב לה בכתובהח, דהיינו שהכניסה לו שדה וקיבלה בשומא בכתובה, ואחת שייחד לה לגיבוי כתובתה ואחת שהכניסה לה שום משלוט, כגון שנתן לה שדה כשהיא ארוסה וקיבלו בשומא וכתב לה בכתובה, אלמא כי הכניסה מקרקעי אינו יכול למכור אלא כדרך הזה.
ויש מקשים עלה דהא דקתני ואחת שייחד לה לכתובה, הא דתנן (כתובות פ ע״ב) לא יאמר לה הרי כתובתיך מונחת ליך על השולחן אלא כל נכסיי אחראין וערבאין לכתובתיךי. ולא קשיא דהא דאמרינן ואחת שייחד לה לכתובה, היינו שכתב לה בכתובה כל נכסיי אחראין ואחר כך ייחד לה בעל פה שדה, והא דתנן לא יאמר לה הרי כתובתיך, לא יכתוב לה הוא, כדאמרינן (כתובות קב ע״ב) מאי אומר כותבכ. אי נמי הכי קאמר, לא יהא מייחד אדם מטלט׳ [ל]אשתו בכתובה שמא תוציאם [ו]תמצא בלא כתובה ואסור לאדם שישהא את אשתו שעה בלא כתובה, אבל ייחד לה מקרקעי שאינה יכולה למכור אלא עמו, מצי לייחד שהוא לא יתרצה למכור ולהיות עמה בלא כתובה.
[סימן תקיא]
המכנסת שום לבעלה (בבלי יבמות ס״א.), כגון שהכניסה כלים בכתובתה לנדוניא ושמום בדמים וקיבלן הבעל והן ניכסי צאן ברזל, אם מגרשה ובאתה לידי גיבוי כתובתה נוטלת כליה אם הן בעין משום שבח בית אביה, ואין הבעל יכול לומר דמים אני נותן. הכניסהל לו שני כלים באלף ושבחו ועמדו על ב׳ אלפים אחד נוטלת בכתובתה והשני נותנת דמים ונוטלת משום שבח בית אביהמ. ההיא איתתא דעיילא לה לגברא איצטלא דמילתא בכתובתה שכיב שקלוה יתמי פרסוה אמיתנא. אמר רבא קנייה מיתנא. רבא לטעמיה דאמר הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מיד שעבוד. ודוקא קדושתנ כי הכא דפרסוה אמיתנא ואסרוה, אבל קדושת דמים לא מפקע מיד שעבוד. כדתנן בערכין (כג ע״ב) המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ובעל חוב מוסיף עוד דינר על חובו או על כתוב׳ ופודה את הנכסים כולן אפילו שוין אלף דינר כשיעור חובו ונוטל בחובו, והתם מפרש טעמא שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון, ואי לאו הכי אפילו בלא דינר היה יוצא לחולין דלא הקדש הואס. והכא כי פרסוה אמיתנא הפקיע׳ עצמ׳ מיד שעבוד שהיה לאשה עליו דהא מחוסר גוביינא הוה שהרי בחזקת היתומים היה כל זמן שלא גבתה. תניא המכנסת שום לבעלה ורצה הבעל למכור לא ימכור ולא עוד אלא אפילו הכניס לה שום משלו ורצה הבעל למכור לא ימכור. מכרו שניהם לפרנסה, זה היה מעשה לפני רבן שמעון בן גמליאל ואמר הבעל מוציא מיד הלקוחות. והכי נמי אמרינן בפרק חזקת הבתים (ב״ב מט ע״ב) לא נצרכה, דמקחוע בטל, אלא באותן ג׳ שדות אחת שהכניסה לו בכתובתהפ, וקבלו עליו בשומא, ואחת שייחד לה לכתובתה, לגבות הימנה, ואחת שהכניסהצ לה שום משלוק.
(משנה יבמות ז׳:ב׳) בת ישראל לכהן והכניסה לו בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל יאכלו בתרומה, והוא הדין לחלה. בת כהן לישראל והכניסה לו לא יאכלו בתרומת בית אביה.מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים
הערות
א ס׳ המקח שער ד. וכ״ד הרמב״ם פ״ל מהל׳ מכירה ה״ה ועי״ש במ״מ שכתב וזהו דעת הגאון בשער ד׳ וכו׳.
ב בכת״י וד״פ בטעות: מוצא ש״מ דמכירתה.
ג דלרב.
ד ואם.
ה וכיון לדברים אלו הערוך לנר בסוגיין וז״ל: ואף דהתם מטלטלין הוא דבדיעבד קניא זה דוקא כשמכר הבעל בחייו אבל לאחר מיתה אי אמרינן הדין עמה א״כ כבר באו לרשותה מעת מיתתו ואז ודאי אפילו בדיעבד אינו מכור אם מכרו יורשים למטלטלין.
ו אולי: בשן ועין לאיש אבל לא לאשה דשחרור וכו׳. [אבל לפי״ז אתי דגם לרב אמי צריכים אנו לדינא דשחרור מפקיע מידי שעבוד. וצ״ע].
ז וכ״ה בתוס׳. ולאפוקי מתירוץ שני ברשב״א ב״ק פט ע״ב דלרב יהודה אין יוצאין לא לאיש ולא לאשה. [בכת״י וד״פ למכור ולשחררו דיעבד. וכנ׳ הוא״ו נסוגה אחור].
ח ולעיל עמ׳ תמט גריס: ׳אחת שהכניסה לו בכתובתה׳ ופירש כמו כאן ׳וקבלו עליו בשומא׳. ועי״ש בהערה.
ט כגירסת ר״ח. עי׳ לעיל עמ׳ 30.
י עי׳ ברשב״א ושא״ר שפירש ר״ח אחת שייחד לה, היינו אפותיקי. והרי באפותיקי סתם אין אחריות שאר נכסים פוקעת. כגיטין מא ע״א וטושו״ע רס״י קיז. וא״כ צ״ב מאי קושיא.
כ ועי׳ לעיל במס׳ ב״ב מט ע״א עמ׳ רמז.
ל סז ע״א.
מ חזר רבינו וביאר סוגיא זו להלן סימן תקלד.
נ קדושה. או קדושת הגוף.
ס וכן כתב רבינו לעיל עמ׳ תלו עי״ש בהערה.
ע דמקחו וכו׳ וקבלו וכו׳ לגבות וכו׳ תוספת פירוש הן. וכ״ה להלן עמ׳ תקיד.
פ ולהלן עמ׳ תקיד גריס רבינו שכתב לה בכתובתה [כגירסתנו] ופירש דהיינו שהכניסה לו שדה וקבלו עליו בשומא. אבל במס׳ ב״ב עמ׳ רמז פירש רבינו כרשב״ם שכתב לה שדה בכתובתה להתפרע ממנה.
צ מפיק ה״א.
ק כגי׳ ר״ח שהובאה בראשונים שם. לפנינו: ואחת שהכניסה לו שום משלה.
הערות
Gemara
Peirush