×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) מִשּׁוּם רְוַוח בֵּיתָא אֲבָל לְזַבּוֹנֵי לָא יְהוּדָה מָר בַּר מָרִימָר מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא אָמַר מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי רַב פָּפָּא אָמַר משמי׳מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא לֹא עָשָׂה וְלֹא כְלוּם.
they did so for the gain of the house, as more food is available when he brings produce home, but in order for him to sell it they did not institute their decree? Two opinions were stated with regard to this issue: Yehuda Mar bar Mareimar said in the name of Rava: What he did is done, i.e., takes effect. Rav Pappa said in the name of Rava: He did not do anything.
רי״ףרש״יר״י מלונילמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{משנה כתובות ח:ו} מתני׳ שומרת יבם שנפלו לה נכסים מודים בית שמאי ובית הלל שהיא מוכרת ונותנת וקיים מתה מה יעשה1 בכתובתה ובנכסים הנכנסין והיוצאין עמה בית שמאי אומרים יחלקו2 יורשי הבעל עם יורשי האב ובית הלל אומרים נכסים בחזקתן כתובה3 בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנכנסין והיוצאין עמה בחזקת יורשי האב:
{בבלי כתובות פ ע״ב-פא ע״א} איבעיא להו שומרת יבם שמתה מי קוברה יורשי הבעל קברי לה דקא ירתי4 כתובתה או דילמא יורשי האב קברי לה דקא ירתי נכסים הנכנסין והיוצאין עמה אמר רב עמרם תא שמע דתניא שומרת יבם שמתה יורשיה יורשי5 כתובתה חייבין בקבורתה. פירש גאון יורשיה היורשין כתובתה חייבין בקבורתה6 שמע מינה7 יורשי הבעל חייבין בקבורתה. אמר אביי אף אנן נמי תנינה אלמנה ניזונת מנכסי יתומים ומעשה ידיה שלהן ואין חייבין בקבורתה יורשיה היורשין8 כתובתה חייבין9 בקבורתה אי זו היא אלמנה שיש לה שני יורשין הוי אומר זו שומרת יבם:
{משנה כתובות ח:ז} מתני׳ הניח אחיו מעות ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות פירות10 התלושין [מן הקרקע ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות11] והמחוברין12 לקרקע ר׳ מאיר אומר13 שמין אותן כמה הן יפין בפירות וכמה הן יפין בלא פירות והמותר ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות וחכמים אומרים פירות המחוברין לקרקע שלו והתלושין מן הקרקע כל הקודם בהן זכה בהן14 קדם הוא זכה קדמה היא ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות:
{משנה כתובות ח:ז} מתני׳ כנסה סתם הרי היא כאשתו
לכל דבר ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון:
{משנה כתובות ח:ח} מתני׳ לא יאמר לה הרי כתובתיך מונחת על השלחן אלא כל נכסיו אחראין לכתובתה וכן לא יאמר אדם לאשתו הרי כתובתיך מונחת ליך על השלחן אלא כל נכסיו אחראין לכתובתה15 גירשה אין לה אלא כתובתה16 החזירה הרי היא ככל הנשים ואין לה אלא כתובתה:
1. יעשה: דפוסים: יעשו.
2. יחלקו: דפוסים: יחלוקו.
3. כתובה: ראה נוסח הרי״ף במשנה המקבילה בבבא בתרא ט:ט.
4. דקא ירתי: וכן גא. כ״י נ: ״דהא ירשי״. דפוסים: דירתי.
5. יורשי: גא: ״ויורשי״, כבה״ג (דפוס) הל׳ יבום (גירסא זו מצדיקה הבאת פירוש הגאונים שבסמוך).
6. פירש...בקבורתה: חסר בכ״י נ, דפוסים. ב-גא נוסף בגליון.
7. יורשיה יורשי...פירש גאון...שמע מינה: חסר בכ״י נ.
8. היורשין: גא: ״היורשי׳⁠ ⁠״. כ״י נ, דפוסים: ״יורשי״.
9. חייבין: כ״י נ: ״וחייבין״.
10. פירות: חסר בכ״י נ.
11. מן...פירות: גטו, כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י בהמ״ל 695 (שמא מחמת הדומות).
12. והמחוברין: כ״י נ: ״פירות המחוברין״. גא, דפוסים: ״המחוברין״.
13. ר׳ מאיר אומר: גא, גטו, כ״י נ, דפוסים: ״אמר ר׳ מאיר״, וכן ברמב״ם פיהמ״ש.
14. בהן: כ״י נ, דפוסים. חסר ב-גא, גטו, כ״י בהמ״ל 695, וכן חסר ברמב״ם פיהמ״ש.
15. וכן לא יאמר...לכתובתה: חסר בכ״י נ.
16. כתובתה: וכן גטו, כ״י נ. גא, דפוסים: ״כתובה״.
משום רווח ביתא – שיכניס הפירות לביתו ויהא מזון הבית מצוי וייטיב לה.
דוקא היכא דאיכא רווח ביתא. כלומ׳, שיהיו שניהם מתפרנסין בכבוד יחד מן הפירות שיצאו מהם בכל יום ויום, אבל לזבוני לא אקנו ליה, לפי שבשעה קלילא יוציאו אותן עשרים דינ׳ ויצטערו וילכו כל השנה.
מה שעשה עשוי. דמאי דאקנו ליה רבנן, אקני ליה ללוקח. אינו עשוי. דמשום רווח ביתא התקינו, וליכא כל כך רווח ביתא.
בד״ה נכסים כו׳ ואיכא למ״ד שהיו בחזקת שניהם ויחלוקו ה״נ פליגי הכא כו׳ עכ״ל בפירוש רש״י שלפנינו לא כתב דה״נ פליגי הכא ואיכא למ״ד בחזקת שניהם ויחלוקו ונראה דיפה כוון דהא ע״כ כיון דלב״ש כתובה שבקה כדמדקדק התם מדלא קתני יחלוקו יורשי האב עם יורשי הבעל א״כ לב״ה נמי בחזקתן לא יחלוקו קאמר דבהא לא פליגי כדמוכח בהחולץ וכמ״ש התוס׳ בסמוך וק״ל:

הזכות להעביר נכסי אשה אחת לצרתה

ציון א
גמרא. אמר רב פפא: הא דיהודה מר בר מרימר לאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר, דההיא איתתא דעיילה ליה לגברא תרתי אמהתא, אזל גברא נסיב איתתא אחריתי, עייל לה חדא מינייהו, אתאי לקמיה דרבא צווחה, לא אשגח בה, מאן דחזא סבר משום דסבר מה שעשה עשוי, ולא היא, משום רווח ביתא, והא קא רווח.
...יש לבעל לכוף מקצת עבדי אשתו ואמהותיה שיהיו משמשין אותו בבית אשה אחרת שנשא, בין שהיו עבדי מלוג בין שהיו עבדי צאן ברזל, אבל אינו יכול להוליכן לעיר אחרת שלא מדעת אשתו.(רמב״ם אישות כב, לה)
יש לבעל לכוף מקצת עבדי אשתו ואמהותיה שיהיו משמשים אותו בבית אשה אחרת שנשא, בין שהיו עבדי מלוג בין שהיו עבדי צאן ברזל, אבל אינו יכול להוליכם לעיר אחרת שלא מדעת אשתו. הגה. אבל אינו יכול להכריחם שישמשו לאשתו האחרת בבית אחר, ויש אומרים דאם הם תכשיטים שאינן ראוין לה שיכול ליתנם לאחרת, דלא הכניסה לו כדי שיכלו ויפסדו ולא ישתמש בהם אדם.(שו״ע אבן העזר פה, יט)

א. באיזה אופן התירו להעביר את השפחה.

רבא התיר לבעל שאשתו הכניסה לו שתי שפחות, להעביר אחת מהן לאשתו השניה, ומבארת הגמרא שאין זה תלוי בספק של סוגייתנו האם הבעל רשאי למכור קרקע של נכסי מלוג לפירות, משום שהעברת העבדים לרשות האשה השניה אינה פוגמת ב״רווח ביתא״.
הרמב״ם כותב שכופה מקצת מהעבדים והשפחות לשמש אותו בבית האשה השניה, ומדייק הטור שמתיר אפילו כשהשניה בבית אחר, בעוד שמלשון רש״י הוא מדייק שאינו יכול להוציאה מן הבית אלא רק לייחדה שתשמש את האשה השניה.
הכסף משנה מסביר שהרמב״ם מתיר את השימוש בשפחות בבית אחר רק אם ישמשו שם את הבעל עצמו, משום שאז מרויחה בעלת השפחות שהיא עצמה אינה צריכה לשמשו, ועם זאת אינו רשאי להשתמש בהן בעיר אחרת מפני שלא יוכלו לעשות כלום בשביל הראשונה בשל המרחק. לעומת זאת רש״י מפרש שנותן את השפחות לשימוש האשה השניה, ולכן הוא מתיר רק כשהיא באותו בית.
הכסף משנה מוסיף שהמגיד משנה שמשווה את שיטת הרמב״ם לשיטת רש״י לא דייק בדבריו.
הרא״ש (סי׳ יא) והרשב״א מקבלים את פירוש רש״י ומסבירים שהאשה השניה אינה גרועה מכל אורח שבא לבית, שמותר לבעל להעמיד את השפחות שישמשוהו, וכן כותב הר״ן (לט, א בדפי הרי״ף).
הרי״ף (דף לט, א) מסביר שההיתר בסוגייתנו מבוסס על כך שיש שפחה אחרת שנשארת לאשה הראשונה, ואינה מפסידה כלום כשהבעל מעביר את השפחה השניה לאשה השניה. כך משמע גם מלשון הרמב״ם שכותב שההיתר הוא להעביר מקצת מהעבדים והשפחות.
הרא״ש והמאירי מסיקים מדברי הרי״ף שיכול אף למכור את השפחה השניה שהרי אין בה צורך, אבל הם עצמם כותבים שלא מסתבר שיוכל למכור מנכסי מלוג רק מפני שיש נכסים רבים. הגר״א (סקמ״ז) טוען שאף הרי״ף אינו מתיר למכור, כפי שנראה מהרמב״ם שכותב שאינו יכול להוליך את השפחה לעיר אחרת, וכל שכן שאינו רשאי למוכרה לאחר, למרות שמפרש כרי״ף שההיתר מבוסס על כך שחלק מהשפחות נשארות אצל האשה הראשונה.
המחבר בשלחן ערוך כותב כלשון הרמב״ם שיכול להעביר מקצת מהשפחות לשמשו בבית אחר אך לא בעיר אחרת, והרמ״א מוסיף שאינו יכול להכריחה שתשמש בבית אחר את האשה השניה.
מלבד זה כותב הרמ״א שאם היו תכשיטים שאינם ראויים לראשונה יכול ליתנם לאחרת, ומקור הדברים בשו״ת התשב״ץ (ח״א סי׳ צח).

ב. האם רשאי להחזיק שתי נשים בבית אחד.

הריטב״א מדייק מן הגמרא לפי פירוש רש״י שהנושא אשה על אשתו יכול להשהות את שתיהן בבית אחד עמו ואין הראשונה יכולה לעכב, שכן אם הראשונה יכולה למחות על עצם הכנסת השניה לבית - לא מובנת סברת הגמרא שהראשונה אינה מפסידה כשמעביר את השפחה לשימוש השניה.
אולם לפי שיטת הרמב״ם שהאשה השניה נמצאת בבית אחר, ורק לשם התירו להעביר את השפחה השניה - אין ראיה לחידושו של הריטב״א.

בעל שמכר קרקע מלוג לפירות

ציון ב. ג. ד.
גמרא (פ, א). איבעיא להו: בעל שמכר קרקע לפירות מהו? מי אמרינן מאי דקני (לה) אקני, או דלמא כי תקינו רבנן פירות לבעל - משום רווח ביתא, אבל לזבוני - לא... והלכתא: בעל שמכר קרקע לפירות - לא עשה ולא כלום. מאי טעמא? אביי אמר: חיישינן שמא תכסיף, רבא אמר: משום רווח ביתא. מאי בינייהו? איכא בינייהו ארעא דמקרב למתא, אי נמי בעל אריס הוא, אי נמי זוזי וקא עביד בהו עיסקא.
בעל שמכר קרקע לפירות - לא עשה כלום, מפני שלא התקינו פירות לאיש אלא כדי להרויח בהוצאות הבית. לפיכך, אם מכר לפירות ולקח אותן המעות לעשות בהן סחורה - שומעין לו.(רמב״ם אישות כב, כ)
אם רצה הבעל למכור קרקע של נכסי מלוג לאחר שיקח פירותיו לשנים מרובות ומקדים לו המעות - אין שומעין לו, אבל יכול למכור הפירות בכל שנה אחר שליקטן, וכן אם ימכור הפירות לשנים מרובות ועושה סחורה במעות - שפיר דמי...
יש מי שאומר שאם הקרקע במקום רחוק, ומכרו לפירות לשנים מרובות - מכור.(שו״ע אבן העזר פה, יז-יח)

א. מחלוקת אביי ורבא וההבדלים שביניהם.

הגמרא דנה בזכות של הבעל למכור את הקרקע של נכסי מלוג בשביל הזכות שיש לו לאכול פירות, וההלכה נפסקה שאינו יכול למכור. בטעם האיסור נחלקו אביי ורבא, שלפי אביי החשש הוא שהקרקע לא תטופל על ידי הקונה כראוי, ולפי רבא הטעם הוא משום רווח ביתא, שכל זכותו בפירות היא כדי שיהיו הרבה פירות בבית וגם האשה תהנה מהם.
הגמרא מבארת שיש הבדל בין הטעמים בכגון שהקרקע קרובה לעיר, ומסביר רש״י שבכגון זה אין חשש שלא יטפל כראוי מפני שהאשה תבחין בזה ותמחה. מאידך גיסא כותב רב האי גאון בספר המקח (שער ד, מובא ברא״ש סי׳ יא) שאם הקרקע רחוקה רשאי למכור דוקא לפי הטעם של הרווח בבית, הואיל ובלאו הכי לא היה יכול ללכת ולהביא את הפירות, ויש יותר רווח ביתא כשמוכר את הקרקע לפירות.
הבדל נוסף בין הטעמים הוא בכגון שהבעל נשאר האריס שעובד בקרקע, ומפרשים רש״י במהדורא קמא (מובא בשטמ״ק), רבינו יהונתן, הרשב״א, תלמידי רבינו יונה (בשטמ״ק) והר״ן (לט, א בדפי הרי״ף) שאין חשש שהקרקע לא תטופל כראוי, אבל יש חשש שלא יהיו מספיק פירות בבית, מאחר שהבעל יוכל להביא רק מקצת מן הפירות ולא את כולם.
לעומתם מפרשים רב האי גאון (שם) ורבינו חננאל (מובא ברשב״א) שכיון שהבעל נוטל חלק מן הפירות - הרי יש בזה רווח לבית, ומקשה הרשב״א שאם כן לא ברור מה ההבדל, שהרי גם החשש שהקרקע לא תטופל אינו קיים כשהבעל עצמו אריס בקרקע.
תלמידי רבינו יונה מביאים פירוש אחר, לפיו מדובר בכגון שהבעל אריס בשדות אחרות, באופן שעדיין יש חשש שהקרקע לא תטופל, אך אין חשש לרווח ביתא שכן יש להם רווח משאר השדות, וכן נראה שמפרש הריא״ז (הלכה ג, ה).
הבדל שלישי בין הטעמים הוא בכגון שהבעל עושה עסק במעות שמקבל מהקונה, באופן שיש לו רווח שמועיל לפרנסת הבית, אבל לקרקע עצמה, שהיא הקרן ששייכת לאשה, אין מי שדואג.
הרי״ף (לט, א), הרא״ש (סי׳ יא), הריטב״א, הרי״ד, הריא״ז (שם) והמאירי פוסקים כרבא שהטעם לאיסור המכירה הוא משום רווח ביתא. כך פוסק גם רבינו קרשקש, אלא שמביא דעה לפיה גם רבא חושש לטעם של אביי שהקרקע לא תטופל, ומוסיף עליו שיש לחוש גם משום רווח ביתא.

ב. מכירת הפירות עצמם.

הרא״ש (שם) כותב שאת הפירות עצמם אין ספק שרשאי הבעל למוכרם, ועל כן הגמרא מסתפקת רק לגבי מכירת הקרקע לפירות ולא לגבי מכירת הפירות לאחר שנלקטו. הטעם לכך הוא שכאשר מוכר את הפירות יש מהם בודאי רווח לבית ובכל שנה, מה שאין כן כשמוכר את הקרקע לפירות, שכל הרווח בא בבת אחת ולא ישאר לשנים הבאות.
הריטב״א והנמוקי יוסף מוסיפים בשם התוספות שלכן הגמרא אינה אומרת שיש הבדל בין טעמי אביי ורבא לגבי מכירת הפירות עצמם, שאין חשש שהקרקע לא תטופל אבל אין רווח ביתא, משום שבמכירה כזו יש רווח ביתא.
כך נראה גם מהגמרא לקמן (פג, ב) האומרת שאם הבעל מכר את הפירות וקנה בהם קרקע - פירותיה נקראים פירי פירות.

ג. שיטת ההלכה.

הרמב״ם כותב שהבעל שמכר קרקע לפירות לא עשה כלום ומביא את הטעם של רבא, שלא התקינו פירות לאיש אלא כדי להרויח בהוצאות הבית.
הרמב״ם מוסף שרשאי למכור אם עושה במעות סחורה, ויש לדייק מכך שסובר שרק לפי ההבדל השלישי שנזכר בגמרא יוצא שרבא מתיר את המכירה, בעוד שלפי שני ההבדלים הראשונים, דהיינו כאשר הקרקע קרובה או כאשר הבעל עצמו אריס - אביי הוא שמתיר ולא רבא.
המחבר בשלחן ערוך כותב כדברי הרמב״ם שהמכירה אפשרית רק אם עושה סחורה במעות, ומוסיף את הדעה של רב האי גאון, שהמכירה מועילה כשהקרקע רחוקה. מלשון המחבר מדייק החלקת מחוקק (סקמ״ד) שלכתחילה האשה יכולה למחות שלא ימכור, ורק בדיעבד אם מכר המכר קיים. אולם הבית שמואל (סק״מ) חולק על הדיוק הזה ומוכיח מלשון הרא״ש והטור שיכול למכור את הקרקע הרחוקה לכתחילה, והאשה אינה יכולה למחות.
השלחן ערוך כותב כדברי הרא״ש שיכול למכור את הפירות עצמם בכל שנה לאחר שליקטם.
ציון ה.ו.
עיין בירור הלכה ליבמות לח, א ציון ד.ה.

זכויות היבם בנכסי אחיו המת ושעבודם לכתובה

ציון ז. ח. ט. י (פ, ב), ציון ב (פא, ב).
משנה. הניח אחיו מעות - ילקח בהן קרקע, והוא אוכל פירות; פירות התלושין מן הקרקע - ילקח בהן קרקע, והוא אוכל פירות; המחוברין בקרקע, אמר רבי מאיר: שמין אותן כמה הן יפין בפירות וכמה הן יפין בלא פירות, והמותר ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות, וחכמים אומרים: פירות המחוברין בקרקע - שלו, התלושין מן הקרקע - כל הקודם זכה בהן; קדם הוא - זכה, קדמה היא - ילקח בהן קרקע, והוא אוכל פירות.
גמרא. ...דתניא: הרי שהיה נושה באחיו ומת, והניח שומרת יבם - לא יאמר ׳הואיל ושאני יורש החזקתי׳, אלא מוציאין מיבם ויקח בהן קרקע, והוא אוכל פירות... הדור שלחוה קמיה דרב מניומי בריה דרב נחומי, אמר להו: הכי אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: זו אינה משנה. מאי טעמא? אילימא משום דהוו להו מטלטלי, ומטלטלי לכתובה לא משעבדי - דלמא רבי מאיר היא, דאמר מטלטלי משעבדי לכתובה! ואלא משום דאמר לה ׳את לאו בעלת דברים דידי את׳ - דלמא רבי נתן היא, דתניא, רבי נתן אומר: מנין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו, מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה? תלמוד לומר ״...ונתן לאשר אשם לו״! אלא לא אשכחן תנא דמחמיר תרי חומרי בכתובה, אלא אי כרבי מאיר אי כרבי נתן. אמר רבא: אם כן היינו דשמענא ליה לאביי דאמר: זו אינה משנה, ולא ידענא מאי היא...
כנס את יבמתו והניח אחיו פירות מחוברין לקרקע - ימכרו וילקח בהן קרקע, והיבם אוכל פירותיהן.
הניח פירות תלושין מן הקרקע, וכן אם הניח מעות ומטלטלין - הכל של יבם, ומשתמש בהן כמו שירצה, ואינה יכולה לעכב, שהמטלטלין אין הכתובה נגבית מהן אלא בתקנת הגאונים, ואין כח בתקנה זו למנעו מנכסי אחיו ולאסרן עליו באחריות זו שלא ישא ויתן בהם.(רמב״ם אישות כב, יב-יג)
הניח אחיו פירות מחוברים לקרקע - ימכרו וילקח בהם קרקע, והוא אוכל פירות.
הניח פירות תלושין או מטלטלין - ימכרו וילקח בהן קרקע, והוא אוכל פירות, והוא הדין אם הניח מעות, ואפילו אם היה הוא חייב לאחיו מנה - מוציאין מידו וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות, ויש אומרים שבפירות תלושין ומטלטלין ומעות משתמש בהם כמו שירצה, ואם כתוב בכתובה מטלטלי אגב מקרקעי - לדברי הכל ילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות. הגה. ומכל מקום כל זמן שלא כנסה - אין נותנים הנכסים לידו אלא מוציאין כל המטלטלין והמעות מידו ליד בית דין או לאפוטרופוס, (אבל) הקרקעות הוא אוכל פירות.(שו״ע אבן העזר קסח, ד-ה)

א. בפירות תלושים.

הדין באשה שמת בעלה בלא בנים, שזקוקה ליבום, הוא שכתובתה מוטלת על נכסי המת, אפילו לאחר שכנסה היבם, ולכן אין ליבם בעלות גמורה על הנכסים המשועבדים לכתובה שיורש מאחיו.
רבי מאיר וחכמים נחלקו במשנה לגבי יבם שהניח אחיו מעות או פירות תלושים. רבי מאיר אומר שילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות, ומבאר רש״י שסובר שאף המטלטלין משתעבדים לכתובה. חכמים חולקים ואומרים שכל הקודם בהם זכה, ומבאר רש״י שסוברים שהמטלטלין אינם משתעבדים לכתובה ולכן היבם יכול לזכות בהם זכיה גמורה, אלא אם כן האשה קדמה ותפסה אותם עוד בחיי הבעל, וכמבואר לקמן (פד, ב) שתפיסה מחיים מועילה, ואז ילקח בהם קרקע והיבם אוכל פירות.
המאירי מביא דעה נוספת לפיה מה שאמרו שתפיסה מועילה רק מחיים היינו בתופס לפרעון חובו, אבל לשעבוד הנכסים לכתובה מועילה תפיסה גם לאחר מיתה.
מאידך גיסא, דעת התוספות לקמן (פד, ב ד״ה והוא) היא שלפי רבא אין תפיסה במטלטלין מועילה לכתובה כלל אפילו לא מחיים, ולגבי הדין של משנתנו גם התוספות (פב, ב ד״ה והתלושין) כותבים שהתפיסה מועילה לענין שעבוד המטלטלין לכתובה, שהיבם לא יוכל לעשות בהם כרצונו, ועיין עוד בבירור הלכה לקמן דף צו, א ציון ט.

ב. בפירות מחוברים.

במשנה אומר רבי מאיר שאם הניח אחיו פירות מחוברים - שמין את הקרקע כמה היא יפה עם הפירות, וכמה בלעדיהם, ובמותר ילקח קרקע והיבם אוכל פירות, ומבאר רש״י שהוא סובר שכל מה שגדל ברשות המת משועבד לכתובתה.
לעומת זאת חכמים אומרים שהפירות שלו, והגמרא (פב, א) מתקנת את הגרסה לפיה הם אומרים שהפירות שלה. רש״י (פב, א ד״ה תני) מסביר שלפי המסקנה אין מחלוקת בין רבי מאיר לבין חכמים בפירות מחוברים.
המהרש״א מקשה על פירוש רש״י שלפי דבריו לא מובן מדוע חכמים במשנה משנים מלשון רבי מאיר לגבי פירות מחוברים, ומדוע הם צריכים בכלל לפרט את הדין בפירות מחוברים, אם אינם חולקים על רבי מאיר. על כן הוא מפרש שיש מחלוקת גם בפירות מחוברים, שלפי רבי מאיר שמין רק את מה שגדל עד מות הבעל, ומה שגדל אחר כך שייך ליבם, ואילו לפי חכמים אף מה שגדל לאחר מות הבעל משועבד לכתובתה.
גם המאירי כותב שיש מחלוקת, שלפי רבי מאיר היבם זוכה בהתייקרות של הפירות לאחר גמר בישולם, ולפי חכמים הכל שלה וימכרו וילקח בהם קרקע.

ג. לאחר תקנת הגאונים.

מעיקר הדין גובים את הכתובה מן הקרקע ולא מן המטלטלין, כמבואר בגמרא לעיל (דף נא, א). אולם הגאונים תיקנו שיגבו גם ממטלטלין, כמבואר ברי״ף (דף ל, ב) וברמב״ם (הל׳ אישות טז, ז). לפי זה יש לדון האם גם בסוגייתנו משתנה הדין של זכויות היבם במטלטלין של אחיו המת מאחר שהמטלטלין משועבדים לכתובה כמו קרקעות.
כיוצא כזה יש לדון בדברי הברייתא (פא, ב) שיבם שהיה חייב מעות לאחיו המת - אינו יכול לטעון שזוכה במעות בתור יורש ואינו צריך לתת מהם כלום לטובת כתובת האשה, אלא יקנו קרקע במעות והוא אוכל פירות. הגמרא מסבירה שדין הברייתא מבוסס על שתי סברות, האחת שמטלטלין משועבדים לכתובה כרבי מאיר, והשניה על פי שעבודא דרבי נתן, שכיון שהוא חייב לאחיו המת וזה חייב את הכתובה לאשה - נמצא שהיבם עצמו חייב עכשיו לאשה. לאור זה מסיקה הגמרא שאין הדין שבברייתא נוהג להלכה, כיון שלא מצינו מי שמחמיר בשתי חומרות בכתובה, שיסתמך על רבי מאיר בענין שעבוד המטלטלין וגם על רבי נתן בענין העברת השעבוד. נמצא שלאחר תקנת הגאונים שמטלטלין משתעבדים לכתובה אין זו הלכה שמסתמכת על שתי חומרות, ויש לדון איפוא אם לקיים את דין הברייתא.
הרי״ף (דף מ, א) כותב שיש לעשות עכשיו כפי שכתוב בברייתא, שקונים קרקע במעות והיבם אוכל פירות, וכן פוסק הרשב״א (שו״ת ח״ב סי׳ קיח).
לעומתם כותב הראב״ד (בהשגה על הרי״ף) שלא מסתבר שלאחר התקנה יהיה הדין יותר חמור ממה שאמרו בגמרא על הזמן הקודם, שאין מחמירים שתי חומרות בכתובה, גם כרבי מאיר וגם כרבי נתן, ולכן גם לאחר תקנת הגאונים די בכך שמשעבדים לטובת האשה את המטלטלין המזומנים ולא את המטלטלין הנמצאים ברשות אלה שהיו חייבים לבעל.
כמוהו כותב הראב״ן (בתשובה המובאת במרדכי סי׳ רמח-ט), שהתקנה לגבות מהמטלטלין חלה רק על מטלטלין שבעין, ולא על מה שנמצא ביד מישהו אחר.
הרמב״ן בספר הזכות דוחה את השגת הראב״ד וטוען שתקנת הגאונים השוותה את המטלטלין לקרקעות, וכן כותב הרא״ש (סי׳ יג) שלאחר התקנה אין הגבייה ממטלטלין נחשבת לחומרא אלא לעיקר הדין, ואין מניעה לקבל את הדין שבברייתא בהסתמך על דברי רבי נתן.
זוהי גם דעת הרא״ה, הרשב״א, הריטב״א ורבינו קרשקש אשר מבארים שהגמרא דוחה את הברייתא רק משום שלא נמצא שום תנא שסובר כרבי מאיר וכרבי נתן גם יחד, אבל לאחר תקנת הגאונים אין סיבה שלא לפסוק כדברי הברייתא מאחר שהלכה כרבי נתן.
הריא״ז (הלכה ד, ד) כותב שלאחר תקנת הגאונים דין המטלטלין שהיו ברשות האח המת כדין קרקעותיו שמשתעבדים לכתובה, ולכן יקנו בהם קרקע והיבם יאכל פירות. אבל לגבי החוב שהיה היבם חייב לאח המת הוא כותב (שם ו) כראב״ד שאף לאחר תקנת הגאונים אין האשה גובה את כתובתה מהחוב הזה, מפני שאינו בעין כמו שאר המטלטלין, ורק אם היה לבעלה מלוה או פקדון ביד אחרים גובה מהם האשה לכתובתה על פי תקנת הגאונים, כנראה מפני שכאשר המטלטלין נמצאים אצל מישהו אחר שאינו יורש - אין צורך להסתמך על שעבודא דרבי נתן כדי להעבירם לטובת האשה.
שיטה שונה מובאת בספר הזכות לרמב״ן ובספר העיטור (אות כ כתובות לד, ב) בשם גאון, ולפיה תקנת הגאונים מתייחסת רק לאשה שהתגרשה או שמת בעלה אך אינה זקוקה ליבום, ולא לאשה הזקוקה ליבום, אצלה נשאר הדין המקורי שגובה את כתובתה מקרקעות בלבד ולא ממטלטלין שהיבם יורשם, ורק אם היבם אינו מייבם ניתן לשלם את כתובתה מהמטלטלין שהיבם ביקש לתופסם בתור יורש.
הרמב״ן עצמו דוחה את השיטה הזו ופוסק כאמור כרי״ף שגם מטלטלין שהיבם יורש מאחיו משתעבדים לכתובה על פי תקנת הגאונים.

ד. זכות היבם למחול על החוב.

כאמור, הדעה המקובלת היא שלאחר תקנת הגאונים הלכה כדברי הברייתא שהאשה גובה את כתובתה מהחוב שהיה היבם חייב לאחיו, הבעל שמת, בהסתמך על שעבודא דרבי נתן, שהיבם חייב לבעל והבעל לאשה.
התוספות (פא, ב ד״ה לא) מקשים על הברייתא מדוע אין היבם יכול למחול לעצמו על החוב, שהרי לאחר מות אחיו נעשה היבם חייב לעצמו, וכשם שהמוכר שטר חוב לחבירו רשאי למחול עליו, ולא ישתעבדו המטלטלין לכתובה.
התוספות מתרצים שאין לו כח למחול, הואיל וזכותו לרשת את כל נכסי אחיו באה לו רק מכח האשה שנתייבמה על ידו. בתירוץ שני הם כותבים שאם ימחל על החוב - האשה תוכל לתובעו על הנזק שגרם לה במחילתו, שהרי הלכה כרבי מאיר שמחייב על דינא דגרמי, כמבואר לקמן (דף פו, א ציון ב).
הרמב״ן (שם) והמאירי מתרצים, שאינו יכול למחול מפני שכבר נשתעבדו הנכסים. הרא״ה, רבינו קרשקש והר״ן (מ, א בדפי הרי״ף) מתרצים שיורש אינו יכול למחול לעצמו מפני שצריך שהמוחל והנמחל יהיו נפרדים.
תירוץ אחר כותב המרדכי (סי׳ ריא) שכיון שהיבם השתעבד כבר לכתובת האשה - אינו יכול למחול ולהפסידה. בדומה לכך כותב הריטב״א שזכות המחילה עומדת רק למוכר, ולא ללווה שנכסי בעלי החוב שלו משועבדים למלוה שלו משעבודא דרבי נתן.
בדרך נוספת כותבים הרמב״ן והרא״ה שהיבם אכן היה יכול למחול, ובברייתא מדובר ביבם שלא היה פיקח למחול ולהפסיד את האשה.

ה. שיטת ההלכה.

הרמב״ם פוסק שאם הניח המת פירות תלושים או כל מטלטלין אחרים - הרי אלה שייכים ליבם, ומבאר המגיד משנה שכוונתו לכגון שהאשה לא הקדימה ותפסה, אבל אילו תפסה מחיים היתה תפיסתה מועילה, וכמו שהרמב״ם עצמו כותב בפרק יח, יא.
הרמב״ם מוסיף שאף תקנת הגאונים שגובה כתובה ממטלטלין אין בה כדי למנוע את היבם מלהשתמש במטלטלין כרצונו, וכותב המגיד משנה שדעת הרמב״ם כדעת הגאון (המובאת ע״י הרמב״ן והעיטור) שאין בכח תקנת הגאונים לפגוע בזכות שיש ליבם בנכסי האח.
המחבר בשלחן ערוך כותב בסתם את הדעה שלאחר תקנת הגאונים המטלטלין נדונים כקרקעות לכל דבר, ואפילו חוב שהיה היבם חייב לאחיו המת משועבד לכתובה, אך מביא גם את דעת הרמב״ם שאין תקנת הגאונים נוגעת לאשה שמתיבמת, ורק הקרקעות שהיבם יורש מאחיו משתעבדים לכתובה.
על דברי המגיד משנה שאילו האשה הקדימה לתפוס מחיים תפיסתה מועילה אף לדעת הרמב״ם, חולק הגר״א (סק״ג) ומבאר שהתפיסה מועילה מחיים רק לענין גביית הכתובה, ולא לענין זה שתוכל למנוע את היבם מלהשתמש במטלטלין כרצונו, ולכן אין הרמב״ם מזכיר זאת בהלכה שלפנינו.
אולם החזון איש (אה״ע סי׳ קכה, יד) תמה על הגר״א שמדברי המשנה שאם קדמה האשה לתפוס את הפירות התלושים ילקח בהם קרקע והיבם יאכל פירות, משמע שיכולה לתפוס מחיים את המטלטלין אף לענין זה שהיבם לא יוכל להשתמש בהם כרצונו.
המגיד משנה כותב שגם הרמב״ם מסכים שאם הבעל שעבד לה בכתובתה מטלטלין אגב קרקעות - תלקח בהם קרקע והיבם יאכל פירות, מפני שבכגון זה המטלטלין משועבדים מן הדין ולא מכח התקנה, וכן פוסק השלחן ערוך.
כיוצא בזה כותב המאירי שכיון שנוהגים להתנות שתגבה אף ממטלטלין - אין ספק שהתנאי מועיל להחיל עליהם את השעבוד גם לפי הרמב״ם, וכן פוסקים הרשב״א (שם) והריב״ש (סי׳ שסה-ו).
לגבי שעבוד החוב שהיבם היה חייב לאחיו המת, מחדש הבית שמואל (סק״ד) שכיון שהדין מבוסס על שעבודא דרבי נתן, אם הניח הבעל המת נכסים בכדי כל הנצרך לכתובה - אין מוציאים מהיבם את שווי החוב הזה. הוא מסביר שאף על פי שבדרך כלל כל הנכסים משועבדים לכתובה ואפילו יותר משוויה - כאשר נזקקים לשעבודא דרבי נתן יש לדייק ולקחת רק כפי הצורך.
אולם הקרבן נתנאל (אות צ) חולק עליו ומוכיח שהחוב משועבד לכתובה גם כשיש נכסים נוספים כדי הצורך, אף על פי שנזקקים בכך לדין של שעבודא דרבי נתן.
לגבי פירות מחוברים כותבים הרמב״ם והשלחן ערוך את ההלכה בסתם, שימכרו ויקנו בהם קרקע והיבם יאכל פירות.
ציון ל.
עיין בירור הלכה לקמן פב, ב ציון א.
משום רווח ביתא [רווחת הבית] תיקנו לו, וכאשר מביא את הפירות לביתו יש מזונות יתירים בבית, אבל לזבוני [למכור] — לא תיקנו שיהיו שלו?! בפתרון בעיה זו היו שתי דעות, יהודה מר בר [בן] מרימר משמיה [משמו] של רבא אמר: מה שעשה, עשוי. רב פפא אמר משמיה [משמו] של רבא: לא עשה ולא כלום.
they did so for the gain of the house, as more food is available when he brings produce home, but in order for him to sell it they did not institute their decree? Two opinions were stated with regard to this issue: Yehuda Mar bar Mareimar said in the name of Rava: What he did is done, i.e., takes effect. Rav Pappa said in the name of Rava: He did not do anything.
רי״ףרש״יר״י מלונילמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) אָמַר רַב פָּפָּא הָא דִּיהוּדָה מָר בַּר מָרִימָר לָאו בְּפֵירוּשׁ אִתְּמַר אֶלָּא מִכְּלָלָא אִתְּמַר אדְּהָהִיא אִיתְּתָא דְּעַיִּילָה לֵיהּ לְגַבְרַאּ תַּרְתֵּי אַמְהָתָא אֲזַל גַּבְרָא נְסֵיב אִיתְּתָא אַחֲרִיתִי עַיֵּיל לַהּ חֲדָא מִנַּיְיהוּ.

Rav Pappa said: This statement of Yehuda Mar bar Mareimar was not stated explicitly in Rava’s name. Rather, it was stated from an inference based on an incident that occurred in which a certain woman brought in for her husband two maidservants as part of her dowry. The man went and married another woman in addition to the first. He subsequently brought in to the second wife one of the maidservants to attend to her needs.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לאו בפירוש איתמר – לא שמעה מרבא בהדיא.
תרתי אמהתא – שפחות מלוג היו ולא שמאתם לו בכתובתה.
עייל לה חדא מנייהו – לשרת לשניה.
לאו בפירוש איתמר. כלומ׳, לאו בפירוש שמיע ליה מרבא דמה שעשה עשוי. נסיב איתתא אחריתי. בהדה, ועייל לאשתו השנית אחת מן השפחות לשמשה, ואתאי גבירתה דאותה שפחה, דהיינו אשתו הראשונה, וקא צווחה על שפחתה לפני ב״ד של רבא. משום רווח ביתא. תקינו. והא קא רווח. שהרי עדיין משמשת לשתיהן, אבל לעולם אימא לך אם הוציאה מן הבית, הן במכר הן במתנה, לא עשה כלום, ויכולה למחות בידו.
לאו בפירוש איתמר כלומר לאו בפירוש שמיע ליה מרבא דמה שעשה עשוי. אחריתי בהדה עייל לאשתו אחת מן השפחות לשמשה ואתיא גבירתה דשפחה וקא צוחא על שפחתה משום רווח ביתא אתקינו והא קא רווח משמשא שתיהן. רש״י במהדורא קמא:
מאן דחזא סבר מה שעשה עשוי פי׳ מאן דחזא סבר דאפי׳ בעלמא המוכר קרקע לפירות מה שעשה עשוי ולישנא קלילא נקט דאלו בעובדא דהכא הכל מודים דמה שעשה עשוי אלא ודאי כדאמרן. הריטב״א ז״ל:
והא קא רווח פי׳ הרי״ף ז״ל דהא איכא אחריתי ורש״י ז״ל פי׳ שאף עתה עושה צורכי הבית וכן פי׳ הראב״ד ואי משום דעיילא לאידך לא גרעה מארחי ופרחי ששפחות שבבית משמשות הן אפי׳ לפני האכסנאי. וזה יותר נכון. הרשב״א ז״ל:
ותלמידי רבינו יונה כתבו וז״ל והא קא רווח כיון שנשאר לה אחריתי וגם זו שהכניסה לאשה השנייה כיון שלא מכרה ולא משכנה לא הפסידה האשה הראשונה ההנאה שלה לגמרי כי לפעמים תסייע לחברתה. ע״כ:
וכתב הריטב״א ז״ל והא קא רווח פי׳ שאף עתה היא עושה צרכי הבית ואית לה הנאה ושמעינן מינה שהנושא אשה על אשתו ואית ליה למיקם בספוקייהו יכול להשהותן שתיהן בבית אחד עמו ואין הראשונה יכולה לעכב דאי לא״ה תצוח שלא תהא צרתה בבית וכיון שתצא מן הבית תו ליכא רווח ביתא אלא ודאי כדאמרן כנ״ל ע״כ.
ולפי׳ הרי״ף ותלמידי רבינו יונה לא שמעינן מינה האי דינא כלל ורבינו יהונתן הכהן אזיל בשיטת רש״י דרווח ביתא היינו דאכתי היתה משמשת לשתיהן אבל לעולם אם הוציאה מן הבית הן במכר הן במתנה לא עשה כלום ויכולה למחות בידו. וכתב הרב המעילי דלפי הרי״ף אם רצה למוכרה לפירות ג״כ הרשות בידו:
שמא תכסיף כלומר יכחיש הלוקח את הקרקע כיון דלית ליה בגוף הקרקע כלום ואם הם עבדים ושפחות נמי שמא יכחישם במלאכות קשות יותר מדאי וימותו. ר׳ יהונתן הכהן:
וז״ל תלמידי רבינו יונה שמא תכסיף וכו׳. כלומר לא ישים לו לב הלוקח אלא שיהיה לו פירות הרבה ולא יחוש לקיים הקרקע ויזקין במהרה ולפיכך יכולה האשה לבטל המכר רבא אמר משום רווח ביתא מאי בינייהו כיון דבין לטעם זה ובין לטעם זה יכולה לבטל זה המכר מהו שיש בין שני הטעמים הללו ומהדרינן איכא בינייהו היכא שהקרקע קרוב לעיר שהאדם יכול לראותה תדיר ויראה אם עובד אותה כראוי לטעם שמא תכסיף ליכא למיחש שהרי כל היום יראו אותו אבל לטעם רווח ביתא איכא למיחש.
א״נ איכא בינייהו שהבעל אריס באותה שדה עצמו פירוש למ״ד שמא תכסיף ליכא כיון שהבעל עובד אותה למ״ד משום רוח ביתא איכא שהרי אינו נוטל מן הפירות אלא כמו אריס למחצה לשליש ולרביע וליכא רווח ביתא כולי האי וי״מ שהבעל אריס בשדות אחרות למ״ד שמא תכסיף ליכא למ״ד משום רווח ביתא איכא דהא איכא רווח ביתא ממה שבא לו משדות אחרות. עכ״ל תלמידי רבינו יונה:
וז״ל רש״י ז״ל במהדורא קמא תכסיף שמא יכחיש לוקח את הקרקע כיון דלית ליה בגוף הקרקע. דמקרבא למתא מתיירא לוקח להכסיף דכל שעתא חזו לה אבל משום רווח ביתא איכא. בעל אריס הוא שעשהו לוקח לבעל עצמו אריס על אותה שדה מלוג שמכר לו לפירות דבעל ודאי לא מכסיף דמצפה הוא למיתת אשתו וירית לה אבל רווח ביתא ליכא. א״נ זוזי דשקל מקרקע דמכר לפירות עביד להו עיסקא ומשתכר בהן ומן הריווח מתפרנסין יחד דמשום רווח ביתא ליכא למיחש דהא איכא רווח ביתא אבל לשמא תכסיף לוקח איכא למיחש ע״כ. וכתב ר׳ יהונתן הכהן משום רווח ביתא כדפרשינן דביום או יומים יוציא העשרים דינרין שלקח ממנו בשכירות ויצטערו כל השנה שאם לא מכרה היתה נהנית האשה מן הגן או מן השדה בכל יום ויום. א״נ זוזי דשקל מיניה דהיינו עשרים דינרין עביד בהו עסקא ומשתכר בהו טובא ומן הרווח התפרנסין ונהנין בכל יום דמשום רווח ביתא ליכא למיחש דהא איכא רווח ביתא אבל להאי טעמא דשמא תכסיף איכא למיחש. ע״כ:
וכתב הריטב״א ז״ל והלכתא כרבא ומיהו המוכר קרקע של נכסי מלוג מכירה גמורה אף לגופה כשם שהמכר בטל לגבי הגוף כך הוא בטל לענין הפירות וכדאמרינן לעיל להדיא במתניתין בחייה ולפירות וסתמא היא ואפי׳ היכא דאיכא רווח ביתא וכן דעת גדולי רז״ל וכבר פרשתיה בב״ב בס״ד. ע״כ:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב פפא: הא [זה] שאמר יהודה מר בר [בן] מרימר לאו [לא] בפירוש אתמר [נאמר], ששמע כך את הדברים מרבא, אלא מכללא אתמר [מכלל הדברים נאמר], שהסיק זאת מתוך מעשה שהיה. דההיא איתתא דעיילה ליה לגברא תרתי אמהתא [שאשה אחת הכניסה לו לבעלה בנדונייתה שתי שפחות], אזל גברא נסיב איתתא אחריתי [הלך האיש נשא אשה אחרת], עייל לה חדא מנייהו [הכניס, נתן, לה, לאשתו השניה, אחת מהן] מן השפחות האלה כדי שתשמש אותה.
Rav Pappa said: This statement of Yehuda Mar bar Mareimar was not stated explicitly in Rava’s name. Rather, it was stated from an inference based on an incident that occurred in which a certain woman brought in for her husband two maidservants as part of her dowry. The man went and married another woman in addition to the first. He subsequently brought in to the second wife one of the maidservants to attend to her needs.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא צְוַוחָה לָא אַשְׁגַּח בַּהּ מַאן דַּחֲזָא סָבַר מִשּׁוּם דְּסָבַר מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי וְלָא הִיא מִשּׁוּם רְוַוח בֵּיתָא וְהָא קָא רָוַוח.

The first wife came before Rava and cried about the injustice done to her, but Rava took no notice of her, claiming she had no right to complain. He who observed this incident thought that Rava ruled this way because he holds that what he did is done, i.e., takes effect, and a husband may sell his wife’s usufruct property and use its produce as he sees fit. But that is not so, as the Sages instituted the ordinance that a husband owns the rights to the produce of his wife’s property for the gain of the house, and here the house does gain from his action, as the maidservant also performs work for the house.
רי״ףרש״ירשב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אתאי – קמייתא לקמיה דרבא.
מה שעשה עשוי – ואפילו נתנה לאחרת לשימושה.
ולא היא – לעולם משום רווח ביתא אית ליה לרבא תקנת פירות.
והא קא רווח – ביתא שאף עתה היא עושה צרכי הבית.
והא דאמרינן בהנהו תרי אמהתא משום ריוח ביתא הוא והא קא ריוח. פירש הרב אלפסי ז״ל: דהא איכא אחריתי. ורש״י ז״ל פירש: שאף עתה עושה צרכי הבית. וכן פירש הראב״ד ז״ל. ואי משום דעיילא לאידך, לא גרעה מאורחי ופרחי (כתובות סא.) ששפחות שבבית משמשות הן אפילו לפני האכסנאין. וזה נכון יותר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אתאי לקמיה [באה האשה הראשונה לפני] רבא, צווחה על העוול שנעשה לה ולא אשגח [השגיח] בה רבא, שאמר שאין לה מקום להתערב בדבר. מאן דחזא סבר [מי שראה חשב] שטעמו של רבא היה משום שסבר מה שעשה עשוי, שיכול הבעל למכור נכסי מלוג של אשתו ולהשתמש בפירותיהם כרצונו. ולא היא [ואין הדבר כן], אלא כיון שתיקנו חכמים שייהנה הבעל מפירות נכסי האשה שכן יש בכך משום רווח ביתא [רווחת הבית] והא קא רווח [והרי אף באופן כזה יש רווחה] בבית, שהרי בסופו של דבר השפחה הזו עושה מלאכה גם בשביל הבית.
The first wife came before Rava and cried about the injustice done to her, but Rava took no notice of her, claiming she had no right to complain. He who observed this incident thought that Rava ruled this way because he holds that what he did is done, i.e., takes effect, and a husband may sell his wife’s usufruct property and use its produce as he sees fit. But that is not so, as the Sages instituted the ordinance that a husband owns the rights to the produce of his wife’s property for the gain of the house, and here the house does gain from his action, as the maidservant also performs work for the house.
רי״ףרש״ירשב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) בוְהִלְכְתָא בַּעַל שֶׁמָּכַר קַרְקַע לְפֵירוֹת לֹא עָשָׂה וְלֹא כְּלוּם מ״טמַאי טַעְמָא אַבָּיֵי אָמַר חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא תַּכְסִיף גרָבָא אָמַר מִשּׁוּם רְוַוח בֵּיתָא.

The Gemara concludes: And the halakha is that a husband who sold land for produce did not do anything. The Gemara asks: What is the rationale for this ruling? Abaye said: We are concerned that perhaps the land itself will deteriorate over time, as the purchaser has acquired only its produce and has no incentive to take proper care of the land. Rava said: This is because there is no gain of the house here.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מלונילריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך כסף
כסףא(כתובות פ:) מאי טעמא אמר אביי חיישינן שמא תכסיף ורבא אמר משום רווח ביתא מאי בינייהו איכא בינייהו ארעא דמקרבא למתא לאביי דאמר שמא תכסי׳ פי׳ שמא יפסיד הלוקח קרקע ליכא למיחש כיון דמקרבא למתא מחזא חזי לה ולא שבקי ליה לאפסודא למאן דאמר משום ריוח ביתא כיון דזבין פירי ליכא ריוח ביתא אי נמי בעל עדים דלוקח למאן דאמר שמא תכסיף ליכא למיחש דהא בעל גופא עדים הוא למאן דאמר משום ריוח ביתא ליכא ריוח ביתא כדמעיקרא דלית ליה אלא למחצה לשליש ולרביע אי נמי זוזי דשקל מן ארעא עביד בהו עיסקא למאן דאמר שמא תכסיף איכא למיחש למאן דאמר משום רווח ביתא כיון דקא עביד בהו עיסקא וקא רווח הרי רווח ביתא (כתובות צג.) הכא חיישינן שמא תכסיף קא מפלגי פי׳ אפי׳ בן ננס מה שגבה לא גבה ואמאי נשבעת דסברה כיון דבלא שבועה יהבין לי משום הכי דדעתייהו לאפוקה מינאי אם תמצא לומר אחת שלהן גזולה ותכסיף השדה דלא סמכה דעתה עלה אבל אי נותנין לה בשבועה סמכה דעתה ולא תכסיף ותנא קמא סבר לא חיישינן שמא תכסוף ולא משבעינן לה (ערכין ל) בשעת היובל מכרה במאתים והכסיפה ועמדה במנה וכו׳:
א. [פערדערבען.]
שמא תכסיף – השדה שלא יחוש הלוקח לזבלה ולטייבה דקא סבר למחר נפקת מנאי שאין הגוף שלי אבל בעל מצפה שמא תמות היא בחייו ויירש את גוף הקרקע ומשבח לה.
שמא תכסוף. כלומ׳, שמא יכחיש הלוקח את הקרקע כיון דלית ליה בגוף הקרקע כלום. ואם הם עבדים ושפחות נמי, שמא יכחישם במלאכות קשות יותר מדאי וימותו.
משום רווח ביתא. כדפרשי׳, דביום או יומים יוציא העשרים דינרין שלקח ממנו בשכירות, ויצטערו כל השנה כולה, שאם לא מכרה היתה נהנית האשה מן הגן או מן השדה בכל יום ויום.
מ״ט אמר אביי שמא תכסוף והלכתא כרבה – ומיהו המוכר קרקע של נכסי מלוג מכירה גמורה אף לגופה כשם שהמכר בטל לגבי הגוף כך הוא בטל לענין פירות וכדאמרן לעיל להדיא מתני׳ בחייה ולפירות וסתמא היא ואפילו היכא דאיכא רווח ביתא וכן דעת גדולי חכמי׳ ז״ל וכבר פי׳ בב״ב בס״ד.
(4-14) מתני׳ שומרת יבם מה יעשה בכתותה ובנכסים הנכנסים והיוצאים עמה – פי׳ כתובתה קרי לעיקר כתובה ונדוניא ותוספת. ב״ש אומרים יחלוקו יורשי הבעל עם האב דייקנא בפרק החולץ דכיון דקתני עם יורשי האב אלמא אינהו עיקר בנכסי מלוג איירי ב״ש אבל בכתובתה כבית הלל סבירא ליה והא דקתני הכא עם יורשי האב ולא קתני עם יורשי האשה וכדתנן בב״ב גבי נפל הבית עליו ועל אשתו משום דהכא לא ידיע מאן נינהו יורשי האשה הזאת ומשום הכי קתני לישנא דניחא יורשי האב כי היכי דתנן בב״ב גבי נפל הבית עליו ועל אשתו משום הכי דלא ידעו מאי ננהו יורשי האשה הזאת ומשום הכי קתני לישנא רווחא יורשי האב וב״ה אומרים נכסים בחזקתן כתובה בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנכנסים והיוצאין עמה בחזקת יורשי האב פי׳ רש״י. דכולהו דיני נכסים קתני וה״ק עיקר כתובה ותוספת בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנכנסים והיוצאין עלה בחזקת יורשי האשה ונכסים של צאן הברזל בחזקתן ולא פי׳ בחזקת מי ובפרק מי שמת גבי נפלה הבית עליו ועל אשתו אמרי׳ בתלמודא בחזקת מי איכא מ״ד בחזקת יורשי הבעל ואיכא מ״ד בחזקת יורשי האשה ואיכא מ״ד יחלוקו וכיון שפי׳ התם לא הוצרכו לפרשה כאן ולא בפרק החולץ דאיתא למיתני׳ דהכא ותנא גופיה ודאי לא קים ליה שפיר והיינו למ״ד בחזקת יורשי הבעל לא ערבינהו בהדי כתובה ולמ״ד בחזקת יורשי האשה לא ערבינהו בהדי נכסים הנכנסים ויוצאים עמה ואחרים פירשו דתנא תרי דיני קתני בלחוד וכלל ופרט קאמר נכסים בחזקתם כיצד כתובה דהיינו עיקר כתובה ותוס׳ ונדוניא בחזקת יורשי הבעל ואפילו למ״ד גבי נפל עליו ועל אשתו דנכסי צאן ברזל בחזקת יורשי האשה טעמא דמלתא דהתם דכי מיית בעל ברישא בטלה חזקתיה אבל הכא דאיכא יבם דקאי במקום בעל קים ליה שהנכסים בחזקתו כמו שהיה בחזקת הבעל וכבר ברירנא בפ׳ החולץ דפלוגתא דהני פי׳ שייכא בפלוגתא דאפליגי התם אביי ורבא אליבא דרבה דלאביי מתפרשא כפי׳ רש״י ז״ל ורבא מתפרשא כאידך פירוש בתרא וכיון דכן לא גרסי׳ במתני׳ ובכתובה בוא״ו דא״כ ע״כ תלתא דינא קתני ולא אתיא שפיר לרבא אלא כתובה בחזקת יורשי הבעל בלא וי״ו והשתא איכא לפרושי הכי והכי ושם הארכתי בזה בס״ד.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומסכמים: והלכתא [והלכה היא]: בעל שמכר קרקע נכסי מלוג של אשתו לאחר לפירות — לא עשה ולא כלום. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הלכה זו? אביי אמר: חיישינן [חוששים אנו] שמא תכסיף (תיפחת, תפגע) הקרקע עצמה במשך הזמן, שמתוך שהקונה רק נוטל ממנה פירות ואין הקרקע שלו, שמא לא יטפל בה כראוי. רבא אמר: משום שאין כאן רווח ביתא [רווחת הבית].
The Gemara concludes: And the halakha is that a husband who sold land for produce did not do anything. The Gemara asks: What is the rationale for this ruling? Abaye said: We are concerned that perhaps the land itself will deteriorate over time, as the purchaser has acquired only its produce and has no incentive to take proper care of the land. Rava said: This is because there is no gain of the house here.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מלונילריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) מַאי בֵּינַיְיהוּ אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ אַרְעָא דמקרב לְמָתָא אִי נָמֵי בַּעַל אָרִיס הוּא דאִי נָמֵי זוּזֵי וְקָא עָבֵיד בְּהוּ עִיסְקָא.:

The Gemara asks: What is the practical difference between these two explanations? The Gemara explains: The practical difference between them is, e.g., land that is close to the town, as one can check at any time whether the land is being cared for properly. Alternatively, the difference involves a husband who is a sharecropper and works the land himself but sold the rights of the produce to someone else. As a sharecropper, the husband retains part of the produce and will also ensure that the land does not deteriorate. Alternatively, the difference concerns a husband who receives money for the produce and does business with it, which provides gain for the house.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילרשב״אריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דמקרב למתא – דחזיא ליה כל שעתא אי מכסיף לה.
אי נמי בעל אריס הוא – כלומר שנותן ללוקח פירות מזומנים.
אי נמי זוזי וקא עביד בהו עיסקא – שהבעל עושה סחורה במעות שקיבל מן הלוקח ומשתכר בהן ואיכא רווח ביתא.
דמקרבא למתא. דמשום שמא תכסיף ליכא, לפי שמתירא הלוקח להכסיף אותו דהא כל שעתא חזו לה, אבל משום רווח ביתא מציא מעכבא.
אי נמי בעל אריס. כלומ׳ שהלוקח שלקחו מן הבעל עשאו לבעל עצמו להיות אריס על אותו שדה מלוג שמכר לו לפירות, והשתא ודאי משום איכסופי ליכא למיחש, שהרי הוא מצפה למיתת אשתו ויירת לה. אבל משום רווח ביתא מציא לאיעכובי, דאי לא מכרן הבעל היתה מיתהנית כל השנה כולה ממנו, מה שאין כן השתא שאינו כי אם שליש מאותן העשרים דינ׳ לחודיהו שלו.
אי נמי, זוזי, דשקל מיניה, דהיינו עשרים דינרין, עביד בהו עיסקא. ומשתכר בהו טובא, ומן הריוח מתפרנסין ונהנין בכל יום. דמשום רווח ביתא ליכא למיחש, דהא איכא רווח ביתא, אבל להאי טעמ׳ דשמא תכסיף לוקח, איכא למיחש.
אי נמי בעל עריס. פירש רבנו חננאל ז״ל: דהא איכא ריוח ביתא. ותמיהא לי, דאם כן בין לאביי בין לרבא ליכא, דמשום שמא תכסיף נמי ליכא דהא בעל גופיה הוא דמפרנס לה לארעא ולא מבייר לה. ונראה לפרש, דמשום שמא תכסיף ליכא משום ריוח ביתא איכא, דלית ליה אלא שליש הפירות או הרביע ואלו לא מכרו מאסף הבית כל הפירות.⁠1
1. בכ״י מופיע כאן ד״ה ״הא דאמרינן לעיל חזינן אי בעל אריס״, ובמהדורתנו הוא מובא לעיל במקומו בדף פ׳.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 4]

רש״י בד״ה אי נמי בעל אריס הוא כלומר שנותן ללוקח כו׳ כצ״ל. ונ״ב פי׳ ויזהר שלא יתקלקל ר״ן:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] למעשה אם זה או זה הטעם? ומסבירים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל למעשה, כגון שהיתה ארעא דמקרב למתא [קרקע שקרובה לעיר] שיכול לבדוק בכל עת אם מטפלים בקרקע כראוי, אי נמי [או גם כן] שהבעל אריס הוא המעבד בעצמו את הקרקע, אלא שמכר את הנאת הפירות לאחר, והבעל בתור אריס גם הוא מקבל חלק מן הפירות, וכיון שהוא המטפל בקרקע, ידאג שלא תיפסד. אי נמי, זוזי וקא עביד בהו עיסקא [או גם כן, זוזים, כסף שמקבל הבעל בשכר הפירות ועושה בהם עסק], שנמצא שבסופו של דבר יש רווח לבית בכך.
The Gemara asks: What is the practical difference between these two explanations? The Gemara explains: The practical difference between them is, e.g., land that is close to the town, as one can check at any time whether the land is being cared for properly. Alternatively, the difference involves a husband who is a sharecropper and works the land himself but sold the rights of the produce to someone else. As a sharecropper, the husband retains part of the produce and will also ensure that the land does not deteriorate. Alternatively, the difference concerns a husband who receives money for the produce and does business with it, which provides gain for the house.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילרשב״אריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) מתני׳מַתְנִיתִין: השׁוֹמֶרֶת יָבָם שֶׁנָּפְלוּ לָהּ נְכָסִים מוֹדִים ב״שבֵּית שַׁמַּאי וב״הוּבֵית הִלֵּל שֶׁמּוֹכֶרֶת וְנוֹתֶנֶת וְקַיָּים.

MISHNA: When a married man dies childless, his brother, the yavam, is obligated to perform levirate marriage or release the widow, the yevama, through a ceremony known as ḥalitza. With regard to a widow waiting for her yavam who had property bequeathed to her, Beit Shammai and Beit Hillel agree that she may sell or give this property away, and the transaction is valid.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילרמב״ןרשב״ארא״הבית הבחירה למאיריריטב״אשיטה מקובצתפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ שנפלו לה נכסים – כשהיא שומרת יבם.
משנה. ח. שומרת יבם שנפלו לה נכסים וכו׳. שנפלו לה נכסים מאבי אמה, ונפלו לה כשהיא שומרת יבם. שמוכרת. לכתחלה, כיון דאפשר דדילמא יחלוץ לה ולא תהא אשתו כלל, הויא איהי ודאי, דהא מוחזקת היא בנכסים שלה ועדיין לא כנסה, והויא היבם ספק, ואין הספק, מוציא מידי ודאי. ולא דמי לארוסה שנפלו לה נכסים, דאמרי בית הילל לא תמכור לכתחלה, דהתם אגידא ביה מחמת עצמו, ועוד דיש בה סקילה, ש״מ דאהני מעשיו, הילכך יש לומר איפשר דבזכותו נפלו לה, הילכך לא תמכור לכתחלה.
הא דתנן שומרת יבם שנפלו לה נכסים פירשתי ביבמות.
(6-7) מתני׳: שומרת יבם שנפלו לה נכסים מודים בית שמאי ובית הלל שמוכרת ונותנת וקיים, מתה מה יעשה בכתובתה, ובנכסים הנכנסים והיוצאים עמה, בית שמאי אומרים יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב וכו׳. ואיפליגו אמוראי בפירושא דמתניתין ביבמות פרק החולץ (יבמות ל״ח.) דפרכינן התם מאי שנא רישא דלא פליגי ומאי שנא סיפא דפליגי, ואוקמה אביי (יבמות ל״ח:) רישא דנפלו לה כשהיא שומרת יבם, וסיפא דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל, וקסבר אביי ידו כידה. ופירש רש״י שם: דאליבא לבית הלל קא מתרץ, דקסברי בית הלל ידו של הבעל כיד האשה הלכך כשמת ואין ליבם בה אלא זיקה שהיא ספק ידו גריעא מידה שהוא בא לירש מחדש, הלכך נכסים בחזקתה. ובית הלל סברי ידו עדיפא מידה בחזקת הבעל עמדו עד היום הנכסים וכשמת הבעל יד היבם כידה, ששניהם באים לירש ויחלוקו. ורבא אוקמה כולה בשנפלו לה כשהיא שומרת יבם, אבל כשנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל מודים בית שמאי ובית הלל שחולקים יורשי הבעל עם יורשי האב, משום דקסבר דידו של בעל עדיפא מידה, והלכך כשמת הוא חות ליה דרגא, וידו של יבם כידה ויד שניהם שוה בהם ויחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב. וכי פליגי בית שמאי ובית הלל כשנפלו לה כשהיא שומרת יבם, ורישא בשלא עשה בה מאמר, והלכך אין ליבם בנכסים כלום לכולי עלמא. וסיפא בשעשה בה מאמר וקסברי בית שמאי מאמר עושה ספק נשואה לחלוק בנכסים, ולבית הלל מאמר אינו עושה נשואין כלל, הילכך מוכרת ונותנת וקיים. על זה הדרך פירש ביבמות (שם), אלא שבריש פרק הכותב (כתובות פג.) פירש בענין אחר. ואיכא למימר דוקא בנכסים שנפלו לה קודם מאמר דהוה ליה כמו שנפלו לה נכסים עד שלא תתארס ונתארסה שמוכרת ונותנת וקיים (כתובות עח.), אבל נפלו לה אחר שעשה בה מאמר אינה מוכרת ונותנת לכתחילה ואי מכרה ונתנה קיים, כמי שנפלו לה משנתארסה שאינה מוכרת לכתחילה. ואפשר דמאמר לבית הלל, אפילו ספק ארוסין אינו עושה ומוכרת ונותנת לכתחילה (ועי׳ בעל המאור יבמות שם יב.).
מתני׳ שומרת יבם שנפלו לה נכסים מודים ב״ש וב״ה שמוכרת ונותנת וקיים. מתה מה יעשה בכתובתה ובנכסים הנכנסין והיוצאין עמה, ב״ש אומרים יחלוקו יורשי האב עם יורשי הבעל, וב״ה אומרין נכסים בחזקתן כתובה בחזקת יורשי הבעל נכסים הנכנסין והיוצאין עמה בחזקת יורשי האב. עיקר הפירוש כמו שפירש הרב אלפאסי ז״ל דתלתא דיני מתני, עיקר כתובה, ונכסי מלוג, ונכסי צאן ברזל, מעיקרא קאמר מתה מה יעשה בכתובתה, כלומר בעיקר כתובה ונכסי צאן ברזל דאינהו נמי כתובה מיקרי כדכתיבנא לעיל, וכדאמרינן בכמה דוכתי בבבא מציעא (בבא מציעא קד, ב) מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה גובה מלוה, ואמרינן נמי הבו לה ד׳ מאה זוזי לכתובתה דברתאי, ובמכילתין (מז, ב) תקנו קבורתה תחת כתובתה, ואמרינן אף על פי שכתובתה בבית אביה מתה בעלה יורשה, והיינו דבעינן מעיקרא מתה מה יעשה בכתובתה ובנכסים הנכנסים והיוצאין עמה, וכולה בכלל עיקר כתובתה ונכסי צאן ברזל ונכסי מלוג. וב״ש אמרי יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב, וב״ה אמרי נכסים בחזקתן, פ׳ נכסי צאן ברל ונכסי מלוג, והאי דקרי להו נכסים כלומר נכסי הכתובה לפי שהן כתובין בה.
המשנה השלישית והכונה בה בביאור ענין החלק השלישי והוא שאמר שומרת יבם שנפלו לה נכסים מודים ב״ש וב״ה שהיא מוכרת ונותנת וקיים מתה מה יעשה בכתבתה ובנכסים הנכנסים והיוצאים עמה ב״ש אומ׳ יחלקו יורשי הבעל עם יורשי האב ב״ה אומ׳ נכסין בחזקתן כתובה בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנכנסים והיוצאים עמה בחזקת יורשי האב אמר הר״ם כבר קדם לנו באור זאת ההלכה בפרק ד׳ ממסכת יבמות ובקש אותה לשם:
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 4]

מתני׳ שומרת יבם שנפלו כו׳. הא מתניתין עיקרה ביבמות בפ׳ החולץ והכא לא קתני לה אלא משום מוכרת ונותנת וסופ׳ דמלתא מה יעשה בכתובתה אגב גררא נקט והתם עיקר. ריב״ש ז״ל:
מודים ב״ש וב״ה שמוכר כו׳. כלומר אף על פי שנחלקו גבי ארוסה בנכסים שנפלו לה משנתארסה אם תוכל למוכרם בעודה ארוסה הכא כ״ע מודו דכל זמן שהיבם לא עשה בה מאמר מוכרת לכתחלה בנכסים שנפלו לה בעודה שומרת יבם ואף על פי שהיא זקוקה ליבם. מתה מה יעשה בכתובתה כו׳ לא קאי למאי דקתני ברישא דודאי נכסי מלוג שנפלו לה בעודה שומרת יבם כיון שיכולה למכור לכתחילה דברי הכל הוא שאם מתה יורשיה יורשים אותה אלא מלתא באפי נפשה היא ובנכסי מלוג שנפלו לה בעודה תחת הבעל איירי ור״ל מתה מי יירש כתובתה דהיינו מנה מאתים ונכסים הנכנסים והיוצאין עמה דאינון נכסי מלוג שנפלו לה מתחלה בעודה תחת בעלה ב״ש אומרים כו׳. תלמידי רבינו יונה:
מה יעשה בכתובתה ששם לה בעל בכתובה ובנכסים שהוסיף לה משלה נכסי מלוג הרי הם נכסים הנכנסים והיוצאין עמה כמו שהם כלומר שאין יוכל בעל להוציאם יחלקו יורשי הבעל כלומר היבם עם יורשי האב כלומר אביה של שומרת יבם שהוא יורשה דאב קודם לכל יוצאי ירכו שכשמתה שומרת יבם בא יבם לירש את אשתו בנכסי מלוג שלה והאב בא לירש את בתו ויחלקו שניהם בנכסי מלוג שלה. בחזקתן בחזקת יורשי האשה יבם לא הוה מוחזק וביבמות בפרק החולץ מפרש להא מתני׳ דתנינן לה התם ופרכינן מאי שנא בחייה דלא פליגי דמודים שמוכרת ונותנת וקיים ושמעינן מינה דלית ליה ליבם שום זכיה בנכסי מלוג שלה ומאי שנא סיפא כי מתה היא דפליגי ב״ש ואמרי דיבם חולק בנכסי מלוג שלה אלמא אית ליה זכיה בגווייהו ומשנינן זיקת נשואה עושה ספק נשואין כלומר מה שהיא זקוקה ליבם ספק נשואין חשבינן לה דדילמא יחלוץ לה ואינה אשתו או שמא ייבם לה דאשתו הויא הלכך הויא לה ספק נשואה רישא דאיתיה לדידיה ואינהו יבם ספק וספק נשואה היא לו הלכך לא מצי יבם לעכב על שלה מלמכור דאין ספק מוציא מידי ודאי סיפא דמלתא הללו באין לירש והללו באין לירש מן הספק דיבם אומר אשתי היא ואני יורשה ויורשי האב אומרים לא כי שהרי לא נבעלה לו ויחלקו מן הספק וב״ה אזלי בתר חזקה וכיון דספק נשואה היא אוקים נכסי בחזקת יורשי האב דאינהו מוחזקים בהו טפי מיורשי הבעל ופרכינן נמי התם ולב״ש אין ספק מוציא מידי ודאי והא תנן נפל הבית עליו ועל אביו כו׳ ופרכינן נמי התם ולותבי׳ כתובה דמתניתין דקס״ד דקסברי ב״ש דיחלוקו נמי בכתובה אע״ג דבעל ודאי דהא מוחזק הוא בכתובה ויורשי האב ספק וקא אתי ספק ומוציא מידי ודאי ומשנינן בכתובה דמתני׳ לא פליגי דמודים ב״ש דלא יחלוקו יורשי האב בכתובה והכי קאמר מה יעשה בכתובה ושבקה לכתובה ותו לא אמר בה מידי אלא בנכסים מיירי וכיון דאית להו לב״ש שטר העומד לגבות כגבוי דמי חשבינן שומרת יבם דמוחזק בכתובה מחיים וכי מתה ירית לה יבם כי קובר לה יבם וכדמפרש בגמרא. רש״י במהדורא קמא:
וכתב הריטב״א ז״ל מתה מה יעשה בכתובתה ובנכסים הנכנסים כו׳. פירוש כתובתה קרי לעיקר כתובה ותוספת ונדוניא. ב״ש אומרים יחלקו כו׳ דייקינן בפרק החולץ דכיון דקתני עם יורשי האב דאלמא אינהו עיקר דבנכסי מלוג איירי ב״ש אבל בכתובה כב״ה סבירא להו והא דקתני הכא יורשי האב ולא קתני עם יורשי האשה כדתנן בב״ב [קנח א׳] גבי נפל הבית עליו ועל אשתו משום דהכא לא ידיע מאן נינהו יורשי האשה הזאת ומ״ה קתני לישנא רויחא יורשי האב.
וב״ה אומרים נכסים בחזקתן כתובה בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנכנסים והיוצאין בחזקת יורשי האב פי׳ רש״י דכולהו דיני נכסים קתני וה״ק עיקר כתובה ותוספת בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנכנסים והיוצאין עמה בחזקת יורשי האשה ונכסים של צאן ברזל בחזקתן ולא פי׳ בחזקת מי ובפרק מי שמת גבי נפל הבית עליו ועל אשתו אמרו בגמרא בחזקת מי איכא מאן דאמר בחזקת יורשי הבעל ואיכא מ״ד בחזקת יורשי האשה ואיכא מ״ד יחלוקו וכיון דפירשוה התם לא הוצרכו לפרשה כאן ולא בפרק החולץ דאיתא למתני׳ דהכא ותנא גופא ודאי לא קים ליה שפיר והיינו דלמאן דאמר בחזקת יורשי הבעל לא ערבינהו בהדי כתובה ולמאן דאמר בחזקת יורשי אשה לא ערבינהו בהדי נכסים הנכנסים והיוצאין.
ואחרים פירשו דתנא תרי דיני קתני בלחוד וכלל ופרט קאמר נכסים בחזקתן כיצד כתובה דהיינו עיקר כתובה ותוספת ונדוניא בחזקת יורשי הבעל ואפילו למ״ד גבי נפל הבית עליו ועל אשתו דנכסי צאן ברזל בחזקת יורשי האשה טעמא דמלתא דהתם הוא דכי מיית בעל ברישא בטל חזקתיה אבל הכא דאיכא יבם דקאי במקום בעל קים ליה שהנכסים בחזקתו נמי שהיו בחזקת הבעל וכבר ברירנא בפרק החולץ דפלוגתא דהני פירושי שייכא בפלוגתא דאיפליגו התם רבא ואביי אליבא דרבה דלאביי מתפרשא כפירוש רש״י ז״ל ולרבא מתפרשא כאידך פירושא בתרא וכיון דכן לא גרסינן במתניתין וכתובה בוא״ו דא״כ ע״כ תלתא דיני קתני ולא אתיא שפיר לרבא אלא ה״ג כתובה בחזקת יורשי הבעל בלא וא״ו והשתא איכא לפרושי הכין והכין ושם הארכתי בזה בס״ד. ע״כ:
וריב״ש כתב וז״ל רש״י גריס וכתובה בוא״ו ופירש ז״ל דמילי מילי קתני דנכסים בחזקתן מיירי בנכסי צאן ברזל דומיא דההיא דתנן בפרק מי שמת גבי נפל הבית כו׳. וכן פירשו הרמב״ם והקשה על זה הפי׳ ר״ת דהא אמרינן התם דב״ש לא איירי אלא בנכסי מלוג ובשארא מודו לב״ה וא״כ למ״ד התם דנכסים בחזקתן היינו בחזקת יורשי אשה א״כ לב״ה טפי הוו נכסי צאן ברזל בחזקתה מנכסי מלוג וזה הפך כל הסוגיא שבפרק החולץ והפך הסברא דטפי אית לן למימר בנכסי צאן ברזל שקבל עליהן הבעל אחריות שהיו בחזקתו מנכסי מלוג. ולי אין זו קושיא דהתם אי אמרינן דב״ש מודו לב״ה בשארא דייקינן לה מדקאמר יחלקו יורשי הבעל עם יורשי האב ולא יורשי האב עם יורשי הבעל משמע דמאי אמרי ב״ה הכל מודו דיורשי האב פליגי ב״ש ואמרי יחלוקו עמהם יורשי הבעל דלמ״ד נכסי לב״ה בחזקת יורשי האב אכולהו פליגי ב״ש ואמרי יחלקו עמהם יורשי הבעל אבל קשה לי על פרש״י ע״כ פירש ר״ת דהאי נכסים בחזקתן דהכא לא מתפרש כההוא דפרק מי שמת והכא ל״ג וכתובה בוא״ו אלא כתובה ותני והדר מפרש כו׳ וטעמא דפליגי התם אמוראי בנדוניא אליבא דב״ה אי בחזקת הבעל או בחזקת אשה אם יחלוקו והכא לכ״ע בחזקת הבעל משום דשאני התם שמתו שניהם ואין א׳ מן היורשין מוחזקים בנכסים והדבר ספק מי מת ראשון כדיהיב טעמא התם הואיל והללו באין לירש והללו באין לירש אבל הכא היא מתה והיבם ראוי ליקרא מוחזק שהרי משעת מיתת אחיו הוא יורש בנכסיו והיא אין לה ליטול כלום מכתובתה עד שתחלוץ וכן פי׳ הראב״ד.
ולפרש״י ז״ל הא דאמר נכסים בחזקתן משום נדוניא ולא עריב לה בהדי כתובה למאן דמפרש התם נכסים בחזקתן בחזקת יורשי הבעל או בהדי נכסים הנכנסים והיוצאין למאן דמפרש התם בחזקת יורשי אשה י״ל דמשום דכתובה ונכסי מלוג ברור דינייהו ולא משום ספיקא אמרי להו דלהוו בחזקתן אבל נכסי צאן ברזל לא בריר דינייהו ומספיקא אמרינן בהו נכסים בחזקתן ומ״ה נקט האי לישנא ולא ערבינהו בהדי אינך א״נ לפי שאין טעמם ברור כל כך לא להך גיסא ולא להך גיסא כמו אינך מ״ה לא ערבינהו בהדייהו. ע״כ ריב״ש ז״ל.
והביאו ראיה תלמידי רבינו יונה לפרש״י ז״ל מדתנן בפרק מי שמת נפל הבית כו׳. ב״ש אומרים יחלוקו וב״ה אומרים נכסים בחזקתן כתובה כו׳ ושאלו בגמרא נכסים בחזקת מי כו׳ ואם איתא דסיפא הוי פירושא דרישא מאי קא שאיל בחזקת מי והלא מפורש במשנה בהדיא אלא ודאי ע״כ דמשום דרישא לא איירי אלא בנכסי צאן ברזל ולא נתפרש דינם במשנה כפי הצורך בפירוש הוצרך התלמוד לשאול וכי היכי דמאי דקתני התם נכסים בחזקתן נאמר על נכסי צאן ברזל ולא הוי סיפא פירושא דרישא ה״נ מתני׳ דהכא שהרי בלשון אחד נשנו. ע״כ:
והרא״ה ז״ל כתב וז״ל עיקר הפירוש כמו שפירש הרי״ף ז״ל דתלתא דיני קתני עיקר כתובה ונכסי מלוג ונכסי צאן ברזל. מעיקרא קאמר מתה מה יעשה בכתובתה כלומר בעיקר כתובה ונכסי צאן ברזל דאינהו נמי כתובה מיקרי כדכתיבנא לעיל וכדאמרינן בכמה דוכתי בבבא מציעא מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה גובה מלוה ואמרינן נמי הבו לה ד׳ מאה זוזי לכתובתה דבתראי ובמכילתין תקנו קבורתה תחת כתובתה ואמרינן אע״פ שכתובתה בבית אביה מתה בעלה יורשה והיינו דבעינן מעיקרא מתה מה יעשה בכתובתה ובנכסים הנכנסים והיוצאין עמה וכולה בכלל עיקר כתובתה ונכסי צאן ברזל ונכסי מלוג וב״ש אמרי יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב וב״ה אמרי נכסים בחזקתן. פי׳ נכסי צאן ברזל ונכסי מלוג והאי דקרי להו נכסים כלומר נכסי הכתובה לפי שהן כתובין בה בחזקתן ובבבא בתרא אמרי׳ בחזקת מי ופליגי עלה. איכא מאן דאמר בחזקת יורשי הבעל ואיכא מ״ד בחזקת יורשי אשה ואיכא מאן דאמר יחלוקו ומיהו קשיא לן למאן דאמר בחזקת יורשי אשה או בחזקת יורשי הבעל אמאי לא ערבינהו ותנינהו בהדי עיקר כתובה או בהדי נכסי מלוג למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ואיכא למימר דהני פשיטא ליה מלתא דהכי דינא אבל בנכסי צאן ברזל איידי דלא מיחוור דינא דידהו ומשום דהוי בספיקא הוא דדיינינן הכי ואמרינן האי לישנא נכסים בחזקתן כלומר היינו דינא דידהו דמוקמינהו אחזקתייהו והיינו דפלוגתא הי חזקה.
כתובה דהיינו עיקר כתובה ותוספת שהוא ככתובה ולא גרסינן וכתובה כדאמרינן נמי נכסים הנכנסים ולא קאמר ונכסים כו׳. נכסים הנכנסים והיוצאין עמה בחזקת יורשי האב והתם בבבא בתרא אמרינן בחזקת יורשי אשה משום דהתם איירינן בנפל הבית עליו ועל אשתו ומוכחא מלתא כי קאמר יורשי אשה מאן נינהו אבל הכא ביבמה היא גופא מספקא לן מאן יורשיה להכי תנא בחזקת יורשי האב אבל התם ביבמות איכא מאן דאמר דבנכסים שנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל כולי עלמא לא פליגי דבחזקת יורשי הבעל נינהו ולא איירינן אלא בנכסים שנפלו לה כשהיא שומרת יבם וכיון דכן הוא במתניתין ודאי לא איירינן בנכסי צאן ברזל דמי נינהו דכ״ע ס״ל דיורשי הבעל נינהו דק״ו הוא השתא נכסי מלוג דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל אמרינן דהוו בחזקת יורשיו כ״ש נכסי צאן ברזל שהן בחזקתו מתחילה וה״ה נמי דלא הוה ליה למנקט כתובה כלל אלא איידי דמרגיל בפומיה נקט לה והתם אמרינן דב״ש לא איירי אלא בנכסי מלוג ובנפלו לה כשהיא שומרת יבם והיינו דקאמרינן יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב למימרא דבנכסים מיירי דעיקרן של יורשי האב והיינו נכסי מלוג דעיקרן דידה וב״ה אומרים נכסים בחזקתן ובתר הכי מפרש כיצד כתובה דהיינו עיקר כתובה ותוספת ונדוניא בחזקת יורשי הבעל ובהא מודו נמי ב״ש ולא נקט לה אלא משום אידך.
נכסים הנכנסים והיוצאין עמה בחזקת יורשי האב ובהא פליגי ב״ש ואי גרסינן וכתובה אית לן למימר דתלתא דינא נינהו והכי נמי קאמר נכסים בחזקתן נכסי צאן ברזל בחזקתן הראשונה והיינו דלא בעיא הכא בחזקת מי משום דפשיטא ליה מלתא דבחזקת יורשי הבעל קאמרינן וכתובה בחזקת יורשי הבעל נכסים הנכנסין והיוצאין עמה בחזקת יורשי האב ולא פליגי בית שמאי אלא אסיפא ושם יתבאר עוד בעה״י. עכ״ל הרא״ה:
גמ׳ מי קוברה בין לב״ש בין לב״ה. רש״י במהדורא קמא:
יורשי הבעל קברי לה כו׳ לפי׳ ר״ת אתי שפיר שהרי יורשי הבעל ירתי עיקר כתובה ונדוניא וכן לפרש״י למ״ד בפרק מי שמת בחזקת יורשי הבעל או אפי׳ למ״ד יחלוקו אבל למ״ד התם בחזקת יורשי אשה היכי קאמר יורשי הבעל קברי לה דקא ירתי כתובתה והלא קבורתה תחת נדונייתה ואין יורשי הבעל יורשים מנדונייתה כלום וי״ל דדוקא בארוסה שמתה הוא דאמרינן שאינו קוברה משום מנה מאתים שהרי לא זכתה בהם לעולם דלא קרינן ביה לכשתנשאי לאחר כדאיתא לעיל וגם אינו יורש מנדונייתה אבל שומרת היבם כיון שמת בעלה וזכתה בכתובתה הרי הוא כאלו הכניסה בנדוניא ליבם אותו שעבוד שהיה לה על נכסי בעלה ולפי זה אפילו ביבמה שנפלה מן האירוסין מבעיא ליה ופשטינן דיורשי הבעל קברי לה ומיהו לקמן גבי הא דתריץ אביי משום דבאין עליו משני צדדין פירשו בתוספות דדוקא בנפלה מן הנשואין קא תריץ אביי והיינו כפירוש רבינו תם דוק לקמן ותשכח:
משנה שומרת יבם שנפלו לה נכסים כו׳ וב״ה אומרים נכסים בחזקתן פירש״י דבב״ב בפ׳ מי שמת פליגי אמוראי כו׳ וכתב עוד בדבור הסמוך דה״ג כתובתה בחזקת יורשי הבעל. ולכאורה טעות נפל בדפוס בלשון רש״י וצריך להגיה דהכי גרסינן וכתובתה שכן נראה מלשון הרשב״א ז״ל בחידושי יבמות ומל׳ הנימוקי יוסף שם ומלשון הר״ן ז״ל בשמעתין דעיקר החילוק לדינא שבין פירש״י ותוס׳ כאן תלוי בחילופי גרסאות דלפירש״י גרסינן הכא וכתובתה כמו בפרק מי שמת כיון דנכסי צ״ב חלוק מכתובתה וקתני לה הכא בפני עצמה משא״כ לפירוש התוספות דהכא כתובה כולל ג״כ נכסי צ״ב א״כ גרסינן הכא כתובתה בלא וי״ו דפרושי קא מפרש כן נראה לכאורה דיש ליישב כוונת רש״י בגירסתו לפי שיטת הרשב״א והר״ן והנ״י ז״ל ולפ״ז מדלא השיבו התוספות על רש״י בענין הגירסא צריך לומר דהתוספות נמי נהי דגרסינן וכתובתה אפ״ה יש לפרש דהכא לכ״ע נכסי צ״ב בחזקת הבעל דהא בפרק מי שמת איכא למ״ד דנכסי צ״ב בחזקת יורשי הבעל אע״ג דקתני וכתובתה והיינו כדמסקו התוספות בהא דלא ערבינהו ותנינהו. מיהו רש״י ז״ל פשיטא ליה דנהי דאיכא שום סברא לחלק בין ההיא דהכא לההיא דפ׳ מי שמת אפ״ה כיון דבחד לישנא קתני להו מסתמא פירושן שוה מש״ה כתב דודאי אי הוה גרסינן כתובתה בלא וי״ו היה באפשר לחלק דאפי׳ למ״ד התם בחזקת יורשי האשה היינו משום דנקיט וכתובתה ע״כ שאין נכסי צ״ב בכלל כתובתה משא״כ הכא דנקיט כתובתה ע״כ פרושי מפרש משא״כ כיון דהכא נמי גרסינן וכתובתה כמו התם משמע ליה לרש״י דמסתמא פירושן שוה לכל חד כדאית ליה כן נראה לי בכוונת רש״י ז״ל ויבואר עוד בסמוך:
מיהו איכא למידק בעיקר פלוגתת רש״י ותוספות דהא בפרק החולץ פליגי אמוראי טובא באוקימתא דמתני׳ ולכולהו אמוראי בר מדאביי מיתוקמא כולה מתניתין בנכסים שנפלו לה כשהיא שומרת יבם דוקא אבל בנכסים שנפלו לה תחתיו דבעל ב״ה נמי מודו דליורשי הבעל כדמסיק רבא דידו עדיפא מידה כן נראה מלשון רש״י ותוספות פרק החולץ וא״כ לפ״ז לא שייכי כלל הכא האי פלוגתא דפרק מי שמת דהא נכסי צ״ב לא שייכי כלל אלא במה שהכניסה לבעל וא״כ נפלו לה תחת הבעל ולפ״ז אפילו בנכסי מלוג בכה״ג כ״ע מודו דהוו ליורשי הבעל וכ״ש נכסי צ״ב ואף שיש שום סברא לומר דנכסי צ״ב הוי יותר בחזקת האשה כיון דהבעל חייב באחריותן ומש״ה מיקרי צ״ב שהיא מוחזקת בהן כעל עמוד ברזל או משאר טעמי שאבאר בלשון התוספות מ״מ מלשון רש״י גופא מבואר כאן להיפך דמ״ד בחזקת האשה היינו משום שהיה שלה וא״כ כ״ש דנכסי מלוג היה שלה ואפ״ה אותן שנפלו תחת הבעל לכ״ע הוי ליורשי הבעל ומהיכי תיתי נאמר בנכסי צ״ב שהכניסה לבעל שיהיו יותר בחזקת האשה. ועוד דס״ס לא איירי סיפא דמתני׳ במה שנפלו לה תחת הבעל וא״כ לא שייך לפרש נכסים בחזקתן כה״ג. ולפ״ז נראה דשיטת רש״י ותוספות כאן היינו לאוקימתא דאביי בפ׳ החולץ דרישא דמתני׳ בנפלו כשהיא שומרת יבם וסיפא בנפלו תחת הבעל ואפ״ה סברי ב״ה דנכסי מלוג בחזקת יורשי האשה וא״כ שפיר שייך פלוגתת רש״י ותוספות בנכסי צ״ב ואין לתמוה בזה להעמיד סתימת לשון התוס׳ אליבא דאביי דבלא״ה כתבו התוספות במסקנא דהחולץ בשם ר״י גאון דהלכה כאביי ולא הביאו שום חולק ועיין מה שאכתוב בזה בלשון התוס׳. ומעתה נשוב לשיטת רש״י דמ״ש דשייך הכא האי פלוגתא דפרק מי שמת היינו דודאי לשון המשנה הכי דייק דפירושן שוה אלא דממילא ע״כ דתליא בפלוגתא דאביי ורבא דפרק החולץ דמאן דמפרש בפרק מי שמת לשון נכסים בחזקתן בחזקת יורשי הבעל ע״כ ה״נ מפרש במשנתינו וס״ל כרבא ואינך אמוראי ומ״ד התם בחזקת יורשי האשה ס״ל הכא כאביי. ולפ״ז יש לי לקיים הגירסא בלשון רש״י דהכי גרסי׳ כתובתה בלא וי״ו דהא ודאי למ״ד התם ליורשי הבעל וה״נ דכוותיה א״כ אין מקום לגירסת וכתובתה בוי״ו לומר דנכסים בחזקתן בבא בפני עצמה היא בנכסי צ״ב דהא לא איירי הכא בסיפא מנכסים שנפלו תחת הבעל אלא ממה שנפלו כשהיא שומרת יבם וא״כ לא שייך נכסי צ״ב בהא מילתא וא״כ כיון דלמ״ד ליורשי הבעל ע״כ גרסינן כתובתה ה״ה למ״ד בחזקת יורשי האשה דבגירסת המשנה ודאי לא פליגי אלא דאפ״ה נראה יותר כדפרישית מעיקרא דלרש״י גרסינן וכתובתה ואפ״ה א״ש אף למ״ד ליורשי הבעל דאדרבה הא מילתא גופא דרבא אשמעינן תנא דמתניתין דשלשה חילוקי דינים יש לב״ה נכסים בחזקתן פי׳ דאותן נכסים שהיו לה מעיקרא תחת הבעל בין נ״מ ובין נצ״ב הן בחזקתן וממילא ידעינן דהיינו בחזקת יורשי הבעל שהוא היבם שעומד תחת הבעל וכתובה נמי בחזקת יורשי הבעל אבל נכסים הנכנסים ויוצאים עמה דהיינו נכסים שנפלו כשהיא שומרת יבם הן בחזקת יורשי האשה והא דקאמר רבא התם סיפא כשנפלו תחת היבם לא קאי אלא אהא סיפא דשייך פלוגתא דב״ש וב״ה דהיינו בנכסים הנכנסים ויוצאים שנפלו כשהיא שומרת יבם כנ״ל נכון. והשתא לפ״ז לשיטת רש״י א״ש נמי אפילו למ״ד בפרק מי שמת יחלוקו דהכי הלכתא וא״כ לשון משנתינו נמי ע״כ הכי מפרש דיחלוקו והיינו למאי דפרישית בסוגייא דיבמות דלאוקימתא דרבא בנפלו כשהיא תחת הבעל דידו עדיפא מידה והיבם ידו כידה וממילא דיחלוקו וכן נראה שם מל׳ רש״י שכתב דשקלי יורשי הבעל בנכסים ולא כתב דשקלי לנכסים אלא ע״כ דכוונתו דשקלי פלגא. אלא דעדיין נ״ל דוחק דסוף סוף אין לשון נכסים בחזקתן דהכא שוה לנכסים בחזקתן דפרק מי שמת דהכא הוי נ״מ נמי בכלל כיון שנפלו תחת הבעל וקאמר שהם בחזקת הבעל והתם הא קתני בהדיא דנכסים הנכנסים ויוצאים תחת הבעל אפ״ה הם בחזקת האשה ויש ליישב. העולה מכל זה שאין בידי להכריע כעת כוונת רש״י בגירסת המשנה אם רוצה לומר דגרסינן וכתובתה או כתובתה לולי שהר״ן ז״ל כתב להדיא דרש״י גריס וכתובתה בוי״ו ע״ש ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א משנה שומרת יבם (אשה שמת בעלה בלא ילדים, והיא עתה ממתינה ליבם שיחלוץ או ייבם אותה) שנפלו לה נכסים בירושה — מודים בית שמאי ובית הלל שמוכרת או נותנת אותם לאחרים, ומה שעשתה קיים.
MISHNA: When a married man dies childless, his brother, the yavam, is obligated to perform levirate marriage or release the widow, the yevama, through a ceremony known as ḥalitza. With regard to a widow waiting for her yavam who had property bequeathed to her, Beit Shammai and Beit Hillel agree that she may sell or give this property away, and the transaction is valid.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילרמב״ןרשב״ארא״הבית הבחירה למאיריריטב״אשיטה מקובצתפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) מֵתָה מָה יַעֲשׂוּ בִּכְתוּבָּתָהּ וּבִנְכָסִים הַנִּכְנָסִין וְהַיּוֹצְאִין עִמָּהּ ב״שבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים יַחְלְקוּ יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל עִם יוֹרְשֵׁי הָאָב וב״הוּבֵית הִלֵּל אומרי׳אוֹמְרִים ונְכָסִים בְּחֶזְקָתָן וּכְתוּבָּה בְּחֶזְקַת יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל נְכָסִים הַנִּכְנָסִים וְהַיּוֹצְאִים עִמָּהּ בְּחֶזְקַת יוֹרְשֵׁי הָאָב.

If this woman died, what should they do with her marriage contract and with the property that comes and goes with her, i.e., her usufruct property? Beit Shammai say: Since she was not yet remarried, the husband’s heirs, such as his brothers or father, divide the property with her father’s heirs. And Beit Hillel say: The property retains its previous ownership status, and therefore the marriage contract is in the possession of the husband’s heirs, as they are responsible for its payment. As for the property that comes and goes with her, it is in the possession of the heirs of the woman’s father, as it belongs to the woman.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותר״י מלונילרשב״ארא״הבית הבחירה למאיריריטב״אפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בכתובתה – בנדוניא שהכניסה לו ושמאתן לו בכתובתה וקיבל עליו אחריותן ורשאי להוציאם.
ובנכסים הנכנסים והיוצאים עמה – הן נכסי מלוג שאין שמין אותם עליו ואינו רשאי להוציאן אלא משנכנסה לרשותו נכנסין עמה וכשהיא יוצאה יוצאין עמה.
בית שמאי אומרים כו׳ – ביבמות פרק החולץ קא מפרש מאי שנא רישא כשהיא קיימת דלא פליגי שאין לו כח בהם ומאי שנא סיפא כשמתה אמרו ב״ש יחלוקו יורשי הבעל בהם ומפרש נמי דדוקא נקט יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב בנכסי מלוג אבל יורשי האב לא יחלוקו בכתובת הבעל ואף על גב דנקט רישא מה יעשו בכתובתה תניא ושבקה.
וב״ה אומרים נכסים – דצאן ברזל בחזקתן ובבבא בתרא בפרק מי שמת (דף קנח:) מפרש בחזקת מי הם מוחזקין אי בחזקת יורשי הבעל הואיל ואחריותן עליו או בחזקת יורשי האשה שהיו שלה.
הכי גרסי׳ כתובתה בחזקת יורשי הבעל – מנה מאתים ותוספת שראויין לבא לה משל בעל בחזקת יורשי הבעל.
נכסים בחזקתן – פ״ה דכי היכי דפליגי אמוראי בפרק מי שמת (ב״ב דף קנח: ושם) בנפל הבית עליו ועל אשתו דקתני נמי התם נכסים בחזקתן ואיכא למ״ד בחזקת יורשי הבעל לפי שהיו באחריותו ואיכא למ״ד בחזקת יורשי האב לפי ששלה היו ואיכא למאן דאמר שהיו בחזקת שניהם ויחלוקו הכי נמי פליגי הכא ואין נראה לרבינו תם אלא הכא מודו כולי עלמא שהם בחזקת יורשי הבעל דהיבם כבר היה מוחזק בנכסים קודם מיתתה משעת מיתת אחיו שהוא יורש דאין לה ליקח כתובה כלל עד שתחלוץ ובית שמאי נמי מודו לבית הלל בהא כדאמר בהחולץ (יבמות דף לח. ושם) אבל בנפל הבית עליו ועל אשתו מוחזקין יורשי אב בנכסים כמו יורשי הבעל דהללו באין לירש והללו באין לירש שעדיין לא הוחזק בנכסים לא זה ולא זה ולהכי פליגי התם בחזקת מי ולבית שמאי יחלוקו בכל הנכסים אף בנכסי צאן ברזל דהתם קתני יחלוקו סתמא ולא קתני יורשי הבעל עם יורשי האב כדקתני הכא דמשמע דווקא בנכסי מלוג שבהן יורשי האב עיקר כמו שמדקדק בהחולץ ועוד דאי פליגי נמי הכא אם כן למאן דאמר בחזקת יורשי האשה תיקשי דאם כן בית שמאי מוקמי נכסי צאן ברזל בחזקת יורשי האשה טפי מנכסי מלוג דבנכסי מלוג קאמרי דיחלוקו ובנכסי צאן ברזל מודו לבית הלל דהוו בחזקת יורשי האשה למאן דאמר וזה אינו דבפרק אלמנה ביבמות (יבמות סו.) משמע דנכסי צאן ברזל בחזקת הבעל קיימי טפי כדקתני התם דעבדי צאן ברזל יאכלו בתרומה ולא עבדי מלוג וכן בכמה דוכתי ועוד למ״ד התם נמי בחזקת יורשי הבעל הוי טפי בחזקת הבעל מנכסי מלוג דבנכסי מלוג קאמרי דהוו בחזקת יורשי האב והא דלא עריב ותני נכסים עם הכתובה כדי ליתן טעם לדבר כלומר בחזקת מי שהיו עד עתה דהיינו הבעל אבל על הכתובה לא הוצרך טעם שדבר פשוט הוא דהוי בחזקת הבעל טפי מנכסי צאן ברזל וטעם זה אנו צריכין כמו כן לומר התם למ״ד בחזקת יורשי הבעל ובהחולץ הארכתי.
מתה, מה יעשה בכתובתה. דהיינו קרקע ששם לה הבעל מחמת מנה מאתים ומחמת תוספת. נכסים הנכנסים והיוצאים עמה. כמות שהן, היינו נכסי מלוג שאין הבעל יכול להוציאם. יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב. כלומ׳, יורשי הבעל, היינו היבם, עם יורשי האב, היינו אחיה של שומרת יבם. ומשום הכי נקט יורשי האב, לפי שאם היה אביה של זו השומרת יבם קיים באותה שעה, היה אביה יורשה, כדאמרי׳ התם, האב קודם לכל יוצאי ירכו. וכשמתה שומרת יבם, בא יבם לירש אותה בנכסי מלוג שלה, והאב בא לירש את בתו, ויחלוקו שניהם בנכסי מלוג שלה. ולפי שיותר נר׳ מוחזקין יורשי האב בנכסי מלוג שלה משמוחזק בהן היבם, משום הכי קתני עם יורשי האב.
ואמרי׳ התם ביבמות, דבכתובה לא פליגי ב״ש, ומודים לב״ה דכתובה כולה ליורשי הבעל, שהן מוחזקין בה יותר, ומשום הכי לא קתני במילתיה דב״ש דין של כתובה, דאם כן דפליגי, הוה ליה למיתני ובכתובה יחלוקו יורשי האב עם יורשי הבעל, אלא התחיל בדין כתובה ולא סיים, לפי שסמך על מילתייהו דב״ה, דקאמרי בפירוש דכתובה בחזקת יורשי הבעל, שמעולם היה מוחזק באותן קרקעות הבעל שהוא ייחדם לה לכתובה.
ונכסים הנכנסין והיוצאין עמה. דהיינו נכסי מלוג. בחזקת יורשי האשה. שהרי היו של אביה, אבל היבם לא היה בהם מוחזק מעולם.
וביבמות בפרק החולץ מפרש לה להא מתנית׳, ופרכינן התם מאי שנא רישא בחייה, דלא פליגי, דמודים ב״ש שמוכרת ונותנת וקיים, דשמעי׳ מינה דלית ליה ליבם שום זכייה בנכסי מלוג שלה, ומאי שנא סופא, כי מתה היא, דפליגי ב״ש, דאמרי דיבם חולק בנכסי מלוג שלה, אלמא אית ליה זכייה בגוייהו. ומשנינן, זיקת נשואה עושה ספק נשואה. כלומ׳, מה שהיא זקוקה ליבם, ספק נשואה חשבינן לה, דדילמא יחלוץ לה ואינה אשתו, או שמא ייבם לה והויא אשתו, הילכך הוה ליה ספק נשואה. רישא דאיתא לדידה, דהא איהי קיימא, ומכרה, הילכך הויא לה איהי ודאי, דהא מוחזקת היא בנכסים שלה ועדיין לא כנסה, הויא איהי לגבייהו, ודאי, ואינהו, היבם, ספק, דספק נשואה היא לו, הילכך לא מצי יבם לעכב עליה מלמכור, דאין ספק מוציא מידי ודאי. אבל סופא, דכבר מתה, הללו באין לירש והללו באין לירש מחמת ספק, דיבם אומר אשתי היא ואני יורשה, ויורשי האב אומרי׳ לא כי, דהא אכתי לא נבעלה לו, הילכך יחלוקו מן הספק.
אבל ב״ה אזלי בתר חזקה, וכיון דספק נשואה היא, אוקי נכסי בחזקת יורשי האב, דאינהו מוחזקין בהו טפי מיורשי הבעל.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 6]

הכי גרס רש״י ז״ל: בית הלל אומרים נכסים בחזקתן וכתובה בחזקת יורשי הבעל. כלומר נכסי צאן ברזל בחזקתן, וכתובה דהיינו עיקר כתובה בחזקת יורשי הבעל, ואפילו לבית שמאי. דלא פליגי בית שמאי אלא בנכסים הנכנסים והיוצאים עמה, אבל כתובה שיירה ולא פליג בה כלל כדאיתא התם בפרק החולץ (יבמות לח.), וכדאמר רב אשי התם מתניתין נמי דיקא דקתני יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האשה ולא קתני יחלוקו יורשי האשה עם יורשי הבעל. ונכסים הנכנסים והיוצאים עמה שנפלו לה כשהיא שומרת יבם בחזקת יורשי האשה, ודכוותה בפרק מי שמת (ב״ב קנח:) גבי נפל הבית עליו ועל אשתו יורשי הבעל אומרים האשה מתה תחלה, ויורשי האשה אומרים הבעל מת ראשון נכסים בחזקתן וכתובה בחזקת יורשי הבעל. ואמרינן עלה בחזקת מי, ותני בר קפרא הואיל והללו באין לירש והללו באין לירש יחלוקו. והכא נמי נכסי צאן ברזל יחלוקו, והוא הדין לנכסים הנכנסים והיוצאין עמה דהיינו נכסי מלוג, וכשנפלו לה תחתיו דבעל שהן עומדין בחזקתן, כלומר בחזקת שניהם הואיל וידו של יבם כידה של אשה דנחתין לה דרגא מבעל שהיה ידו עדיפא מידה. והוא הדין דהוה ליה למיבעי הכא נכסים בחזקת מי כדבעינן התם, אלא דדילמא איפשיטא להו הכא מדתני התם בר קפרא יחלוקו. וקיימא לן כרבא דאביי ורבא הלכה כרבא בר מיע״ל קג״ם (ב״מ כב:) ואף על גב דאמרינן התם כותיה דאביי מסתברא, אנן אכללין סמכינן.⁠א
נמצא עכשיו לדברי רש״י ז״ל דנכסי מלוג שנפלו לה כשהיא שומרת יבם כולן ליורשי האשה, ומוכרת ונותנת וקיים, ואפילו עשה בה מאמר שאין מאמר לבית הלל עושה אפילו ספק נשואין, ואפילו נפלו לה בחיי הבעל, והוא שנתאלמנה מן האירוסין דלא עדיף יבם מאחיו שנפלה לו מחמתו בחיי אחיו אם מכרה אינו יורשה כל שכן יבם. ואפשר שמוכרת לכתחילה וכדאמר עולא התם (יבמות שם,) רישא כשנפלה לו מן האירוסין דזיקת אירוסין עושין ספק אירוסין, ובהא לא אשכחן מאן דפליג עליה. וכן כתב שם הרמב״ן נ״ר. ועיקר כתובה ותוספת כולן ליורשי הבעל, ונכסי צאן ברזל ואי נמי נכסי מלוג שנפלו לה תחתיו דבעל אם מתה יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האשה. ונראה לי שאלו רצתה למכור מחציתן מוכרת ונותנת, דהא אין ליבם במחציתן כלום והרי זו במחציתן כמי שנפלו לה לאחר שנעשית שומרת יבם, אבל במחצית לא תמכור, שהרי הוא יורש אם מתה ואין הבעל מוציא מיד הלקוחות עד שתמות, לפי שאין היבם אוכל פירות קודם כניסה כלל, דבגופא של קרקע הוא שיש לו זכות שאם מתה יירשנה, אבל פירות בחייה לית ליה כלל, דלא תקנו פירות ליבם, ואפילו לבעל נמי לא תקנו אלא משום פרקונה. ויבם אינו פודה.⁠ב וכדתניא בפרק נערה שנתפתתה (כתובות נב.) נשבית לאחר מיתת בעלה אין היבמין חייבין לפדותה. וגדולה ממנה כתב הרמב״ם ז״ל (פכ״ב מה״א ה״י) שאפילו נכסי מלוג אינו אוכל עד שיכניס. ונראה היה לומר דאין היבם אוכל פירות נכסי מלוג שלה כלל, ואפילו לאחר שכנס שהרי אין לה כתובה עליו, וכיון דאין לה כתובה עליו תנאי כתובה נמי אין לה עליו, וכדאמרינן בשלהי פרק נערה שנתפתתה (כתובות נג:) בעי ריש לקיש בת יבמה יש לה מזונות או אין לה מזונות, כיון דאמר מר כתובתה על נכסי בעלה הראשון לית לה, או דילמא כיון דכי לית לה מראשון תקינו לה רבנן משני, וסלקא בתיקו. והא נמי דכותה היא, דהא מבעל ראשון אינה נפדית דלא קרינא ביה ואיתביניך לי לאנתו (כתובות נב.), ומשני לית לה דהא לית לה כתובה מיניה, הלכך פירי נמי לא יהבה ליה דפירות תחת פרקונה, וזה שאינו פודה אינו אוכל. אבל היכא דאין לה כתובה מראשון כיון דתקינו לה משני תנאי כתובה נמי אית לה, והרי זה פודה ואוכל פירות. אלא דההיא דיבמות דפרק החולץ (יבמות לט.) משמע דאית ליה, כדאמרינן התם אדמפלגי בגופא של קרקע ולאחר מיתה ליפלגו במחיים ולפירות, וצריך לי עיון, והרב אלפסי ז״ל נראה שפירשה למשנתנו בענין אחר, שהוא ז״ל הביא משנתינו בפרק החולץ כלה כצורתה ולא הביא עליה מכל אותה שקלא וטריא דנאמרה עליה כלום, נראה שהוא ז״ל סבירא ליה דמתניתין כולה בשנפלו לה כשהיא שומרת יבם שכן פשטא דמתניתין.
ובפרק הכותב (מ״א. מדפי הרי״ף) כתב בלשון הזה: אביי אמר נשואה ידו כידה רבא אמר ידו עדיפא מידה, נפקא מינה לשומרת יבם שאם מתה היא נכסיה לבעלה, ואם מת הבעל והניח אשתו שומרת יבם כל נכסים שנפלו לה בחיי בעלה לא נתרוקנה בהן הרשות לעצמה, אלא עדיין רשות בעלה עמה שהרי יש ליבמה רשות מחמת בעלה, הרי ידו עדיפא מידה, על כן נראה שכך הוא מפרשה קסבר אביי ידו של בעל כידה ורשות שניהם שוה בהם בין מחיים בין לאחר מיתה, וכשם שאם מתה היא נתרוקן כל זכותה לבעלה כך כשמת הוא נתרוקן כל זכותו באותן נכסים לאשה ושלה הן, הילכך יורשיה יורשין אותה לגמרי לדעת בית הלל. ובית שמאי סברי דכיון דמחיים ידו כידה, אף לאחר מיתה במקום יבם כיון דיבם במקום אח קאי מספקא לן יבם אי ירית או לא ירית, הלכך יחלוקו. ורבא אמר אי כשנפלו לה תחתיו דבעל כולי עלמא לא פליגי דידו עדיפא מידה לענין זה שאלו מתה היא בחייו נתרוקן כל הזכות לבעל, והוא יורש את כולן, וכשמת הוא אף על פי שאין יורשיו יורשין אותה מן הדין, היכא דאיכא יבם מיהא לא נתרוקן הזכות לעצמה אלא יד היבם כיד אחיו ונוטל את כולן, ובדבר זה ידו עדיפא מידה. וקיימא לן כרבא, והלכך יורשי הבעל יורשין כל הנכסים שנפלו לה תחתיו דבעל, וכל שכן נכסי צאן ברזל שהיו עומדים יותר בחזקת הבעל. ואין צריך לומר עיקר כתובה ותוספת, אבל נכסים שנפלו לה כשהיא שומרת יבם הרי הן לגמרי בחזקתה ומוכרת ונותנת וקיים, ואם מתה יורשיה יורשין אותה לגמרי.
ולפי זה לא גרסינן במתניתין וכתובה, אלא כתובה בלא וא״ו, והכי קאמר כל הנכסים בחזקתן כיצד, כתובה בחזקת יורשי הבעל ומנה מאתים ונכסי צאן ברזל הכל בכלל לשון כתובה, והיינו דלא בעי הכא בחזקת מי כדבעי התם בפרק מי שמת (ב״ב קנח:), משום דהכא מיפשט פשיטא ליה בחזקת מי עומדין, דהא מפרש בהדיא כתובה בחזקת יורשי הבעל דהיינו כל כללי כתובה, כלומר בין עיקר בין נדוניא ושאר נכסים דהיינו נכסי מלוג, בחזקת יורשי האב. וטעמא דמלתא דהתם חולקין בנדוניתה והכא כולן ליורשי הבעל, היינו משום שלא נסתפק להם שם אלא משום דעיקר מעשה לא נודע מי מת ראשון או בעל או אשה, והלכך מספיקא חולקין. אבל הכא כיון דאיכא יבם ויבם במקום אח קאי, יבם יורש את הכל, אלא שמצאתי שפירושו של רבנו אלפסי ז״ל לקוח מפירושי רבנו חננאל ז״ל. שכתב כן בלי חלוף לשון של כלל, והוא הרב ז״ל כתב כך ואם מת הבעל לא זכתה היא בנכסים לגמרי, דמשמע דמכל מקום זכתה במחציתן.
ובספר מוגה בישיבת רבנו נסים מצאתי ביבמות ידו עדיפא מידה והכל ליבם, וכן דעת הראב״ד ז״ל בזה דנכסי צאן ברזל כולן ליבם. ודעת הר״ז הלוי ז״ל גם כן דנכסי צאן ברזל ונכסים שנפלו לה בחיי הבעל ליורשי הבעל, ונכסים שנפלו לה כשהיא שומרת יבם ליורשי האב. וכתב עוד הר״ז הלוי פירות כולן בחזקתה לפי שהפירות לא באו ברשות הבעל והרי הן כנכסים שעלו לה כשהיא שומרת יבם. וגם לו צריך עיון ההיא דיבמות (שם) דמשמע דאפילו פירות נמי ליבם, כדאמרינן לפלגו במחיים ולפירות.
א. עי׳ רשב״א יבמות שם.
ב. עי׳ ר״ן ושיטה לר״ן.
בחזקתן. ובבבא בתרא (קנח, ב) אמרי׳ בחזקת מי, ופלגי עלה, איכא מאן דאמר בחזקת יורשי הבעל, ואיכא מ״ד בחזקת יורשי אשה, ואיכא מאן דאמר יחלוקו. ומיהו קשיא לן למאן דאמר בחזקת יורשי אשה או בחזקת יורשי הבעל, אמאי לא ערבינהו ותנינהו בהדי עיקר כתובה או בהדי נכסי מלוג, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. ואיכא למימר דהני פשיטא ליה מלתא דהכי דינא, אבל בנכסי צאן ברזל איידי דלא מיחוור דינא דידהו, ומשום דהוי כספיקא הוא דדינינן הכי, ואמרי׳ האי לישנא נכסים בחזקתן, כלומר היינו דינא דידהו דמוקמינהו אחזקתייהו, והיינו כפלוגתא הי חזקה.
כתובה. דהיינו עיקר כתובה ותוספת שהוא ככתובה. ולא גרסי׳ וכתובה, כדאמרי׳ נמי נכסים הנכנסים, ולא קאמר ונכסים כו׳.
נכסים הנכנסים והיוצאין עמה בחזקת יורשי האב. והתם בבבא בתרא (קנח, ב) אמרינן בחזקת יורשי אשה, משום דהתם איירינן בנפל הבית עליו ועל אשתו, ומוכחא מלתא כי קאמר יורשי אשה מאן נינהו, אבל הכא ביבמה היא גופ׳ מספקא לן מאן יורשיה, להכי תנא בחזקת יורשי האב, אבל התם ביבמות (לט, א) איכא מאן דאמר דבנכסים שנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל כולו עלמא לא פליגי דבחזקת יורשי הבעל נינהו, ולא איירינן אלא בנכסים שנפלו לה כשהיא שומרת יבם, וכיון דכן הוא במתני׳ וודאי לא איירינן בנכסי צאן ברזל, דמינייהו דכולי עלמא ס״ל דיורשי הבעל נינהו, דק״ו הוא השתא נכסי מלוג דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל אמרינן דהוו בחזקת יורשיו, כל שכן לנכסי צאן ברזל שהן בחזקתו מתחילה. וה״ה נמי דלא הוה לי׳ למנקט כתובה כלל, אלא איידי דמרגיל בפומיה נקט לה, והתם אמרינן דב״ש לא איירי אלא בנכסי מלוג ובנפלו לה כשהיא שומרת יבם, והיינו דקאמרי׳ יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב, למימר׳ דבנכסים מיירי, דעיקרן של יורשי האב, והיינו נכסי מלוג, דעיקרן דידה, וב״ה אומרים נכסים בחזקתן. ובתר הכי מפרש כיצד כתובה דהיינו עיקר כתובה ותוספת ונדוניא בחזקת יורשי הבעל. ובהא מודו נמי ב״ש, ולא נקט לה אלא משום אידך, נכסים הנכנסין והיוצאין עמה בחזקת יורשי האב, ובהא פליגי ב״ש, ואי גרסינן וכתובה, אית לן למימר דתלתא דיני נינהו, והכי נמי קאמר נכסים בחזקתן נכסי צאן ברזל בחזקתן הראשונה, והיינו דלא בעיא הכא בחזקת מי, משום דפשיטא ליה מילתא דבחזקת יורשי הבעל קאמרינן, וכתובה בחזקת יורשי הבעל, נכסים הנכנסין והיוצאין עמה בחזקת יורשי האב, ולא פליגי בית שמאי אלא אסיפא, ושם יתבאר עוד בעה״י.
אמר המאירי שומרת יבם שנפלו לה נכסים ר״ל בעודה זקוקה מודים בית שמאי ובית הלל שמוכרת ונותנת לכתחלה בעודה זקוקה שמא יחלוץ לה ונמצאת היא מוחזקת בודאי והיבם בספק ואינו דומה לנפלו לה בעודה ארוסה שלכתחלה לא תמכור לדעת בית הלל שהלכה כמותם שארוסה מחמת עצמה היא נקשרת בו וכן שיש בה סקילה ושומרת יבם מחמת אחיו היא נקשרת בו וכן שאין בה אלא לאו והילכך מוכרת ונותנת בעודה זקוקה וקיים וכן הלכה והוא הדין שאם לא מכרה אין ליבם בהם כלום עד שיכנוס ואף נכסי מלוג שהיו לה ביד הבעל אין היבם חולק עמה בפירות כלל וכמו שאמרו בפרק החולץ (יבמות ל״ט.) לדעת אביי דידו של בעל בנכסי מלוג כידה ויד יבם גריעא ואין לו כלום ואע״פ שנחלקו שם על אביי כבר אמרו שם אמר רב פפא דייקא מתניתין כאביי ויש פוסקים שחולק עמה בפירות כמו שיתבאר שם ובנכסי צאן ברזל הכל שלו וגדולי המחברים כתבו שאף בנכסי צאן ברזל אין ליבם כלום אפילו בפירות עד שיכנוס ואין צריך לומר בנכסי מלוג והדברים מתמיהים אלא שכבר הרגישו בהם גדולי המגיהים מתה כשהיא שומרת יבם מה יעשה בכתבתה ובנכסים הנכנסין והיוצאין עמה וכו׳ צריך שתדע ששלשה מיני נכסים של אשה הם הראשון כתבה והוא מנה מאתים ותוספת והשני הנדוניא שהביאה והוא נכסי צאן ברזל והשלישי נכסי מלוג ותדע שבמשנתנו לא חלקו כלל בין נכסי צאן ברזל לעיקר כתבה ונמצא שאין בה אלא שני דינין אחד בדין כתבה ונכסי צאן ברזל ואחד בדין נכסי מלוג וכששאל מה יעשה בכתבתה פירושו בכתבתה ובנכסי צאן ברזל שהכל בדין אחד וכן שאף הם נקראים כתבה כמו שביארנו בראש פרק אע״פ (כתובות נ״ד:) ונכסים הנכנסין והיוצאין עמה הם נכסי מלוג ואמר שבית שמאי אומר שיחלוקו יורשי הבעל ר״ל האחים שאין היבם עומד במקומו לירש עד שיכנוס והילכך יחלקו האחים עם יורשי האב ר״ל עם אביה אם הוא קיים או עם אחיה אם האב אינו קיים והתבאר בפרק החולץ (יבמות ל״ט:) שאף בית שמאי לא אמרו בכתבה יחלוקו אלא אף הם מודים שהוא ליורשי הבעל וכן בנכסי צאן ברזל שאלו כן היה לו לומר סתם יחלוקו או שבכתבה ונכסי צאן ברזל היה לו לומר יחלוקו יורשי האב עם יורשי הבעל שהרי יורשי הבעל בהם עיקר אלא שבקה לכתבה ולנכסי צאן ברזל הנכללים עמה דפשיטא ליה דשל יורשי בעל הם ונקטה לנכסי מלוג שהאשה עיקר בהן ואמר שיורשי הבעל חולקין בהם עם יורשי האב ונמצא שלא אמרוה אלא בנכסי מלוג שנפלו לה בחיי הבעל ובית הלל אומרין נכסים בחזקתן ר״ל כל אחד מהנכסים אתה דנו לפי מה שהם מוחזקים בו יותר והילכך כתבה ר״ל מנה מאתים ותוספת ונכסי צאן ברזל בחזקת יורשי הבעל מפני שהבעל היה מוחזק בהם לגמרי ואף היבם מוחזק בהם שהרי אינם עומדים לגבות ממנו עד שיחלוץ והילכך היבם יורשם עם שאר אחיו נכסים הנכנסין והיוצאים עמה ר״ל נכסי מלוג אף אותם שנפלו לה בחיי הבעל בחזקת יורשי האב אם האב עצמו אם הוא קיים ונפלו לה מבית אבי אמה אם יורשיו אם כבר מת מפני שנכסי מלוג היא מוחזקת בהם יותר שאם הותירו הותירו לה אף בחיי הבעל וכל שכן לאחר מותו שהיא תופשתם אע״פ שהיבם חולק עמה בפירות לדעת קצת כמו שכתבנו והלכה כבית הלל וזו היא שיטתנו ולפי דרכך למדת שאין גורסים במשנה זו וכתבה בחזקת יורשי הבעל עד שתפרש בנכסים בחזקתם דין אחד ובכתבה דין אחר ובנכסים הנכנסין והיוצאין דין אחר אלא נכסים בחזקתם הוא כלל לשני הנכסים הנזכרים וביאר אחר כן כיצד הנכסים בחזקתם והוא שהכתבה והנכלל עמה ליורשי הבעל ונכסי מלוג ליורשי האשה ומטעם זה לא הוצרך לשאול בגמרא על נכסים בחזקתם האמור כאן בחזקת מי שהרי ביאורו בצדו ומכל מקום בתשיעי של בתרא (ב״ב קנ״ח.) הוזכר דין אחר בדומה לזה שדיני הנכסים מתחלקים לשלשה חלקים נכסים לדין אחד וכתבה לדין אחר ונכסי מלוג לדין אחר ונכסים הנזכרים שם שהם בחזקתם פירושו על נכסי צאן ברזל ר״ל הנדוניא וכתבה על מנה מאתים ותוספת לבד והוא שאנו גורסים שם וכתבה באות הוא״ו וכן הוא הענין ששאלו שם על נכסים בחזקתם בחזקת מי והוא שאמרו שם נפל הבית עליו ועל אשתו יורשי הבעל אומרין אשה מתה ראשונה ויורשי האשה אומרין הבעל מת ראשון בית שמאי אומרין יחלוקו ובית הלל אומרין נכסים בחזקתם וכתבה בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנכנסין והיוצאין עמה בחזקת יורשי האב ושאלו בה נכסים בחזקתם בחזקת מי ר׳ אלעזר אמר בחזקת יורשי אשה כלומר הואיל ומבית אביה באו דבתר מעיקרא אזלינן ור׳ יוחנן אמר בחזקת יורשי הבעל הואיל והוא המוחזק ומכל מקום אין הלכה לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא הואיל והללו באין לירש והללו באין לירש יחלקו כמו שהוזכר שם ונמצא שיורשי הבעל יורשין כתבה ותוספת ויורשי האב יורשין נכסי מלוג ושניהם חולקין בנכסי צאן ברזל ושמא תאמר מה נשתנה דין זה לענין נכסי צאן ברזל מדין משנתנו תשובתך בצדך דהתם כדקתני טעמא שמאחר שמתו הבעל והאשה הללו באין לירש והללו באין לירש אבל כאן הרי היבם חי ואין נכסי צאן ברזל שלה נתנים לגבות בעוד שהיא זקוקה וזהו עיקר הדברים וכן דעת גדולי המפרשים ואף גדולי הדורות שלפנינו נסכמים בה ומכל מקום גדולי המחברים מפרשים משנתנו על הדרך שהתבארה שם ופסקו אף בשומרת יבם ששניהם חולקים בנכסי צאן ברזל ואין הדברים נראין כמו שכתבנו ודין זה אין בו חלוק בין עשה בה מאמר ללא עשה בה מאמר:
הניח אחיו מעות ילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות פירות התלושין מן הקרקע ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות מחוברין לקרקע אמ״ר מאיר שמין אותם כמה יפין הן בפירות וכמה הם יפים בלא פירות והמותר ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות וחכמים אומרים פירות המחוברין לקרקע שלו והתלושין מן הקרקע שלה כל הקודם בהן זכה קדם הוא זכה קדמה היא ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות כנסה הרי כאשתו לכל דבר ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון לא יאמר לה הרי כתובתיך מונחת ליך על השלחן אלא כל נכסין אחראין לכתובתה וכן לא יאמר אדם לאשתו הרי כתובתיך מונחת על השלחן אלא כל נכסין אחראין לכתובתה גרשה אין לה אלא כתובתה החזירה הרי היא לו ככל הנשים ואין לה אלא כתובתה אמר הר״ם פי׳ אלו הפירות והנכסים הם מממון אביה לפי שכל מה שיתנו מנכסים ואפילו היו הרבה או מעט תחת שעבוד כתובתה וזה כלו דעת מי שסובר שהמטלטלין משועבדין לכתובתה ואינה הלכה ואע״ג דרבנן בתראי תקנו לכתובות מן המטלטלין הנה תכלית מה שבכח האחרונים לגבות הוא אבל שתעכב המטלטלין כלם שלא יהיה אפשר האח היבם להשתמש בהם אחר היבום הנה זה אצלי בלתי אמתי ואין נראה בעיני ולא יסכים בו העיון התוריי בשום פנים ואמ׳ פירות מחוברין לקרקע שלו בארו ואמרו תני שלה וענין אמרו כאשתו לכל דבר לפי שכאשר יגרשה מותר להחזירה אחר הגירושין כמו שביארנו ברביעי מיבמות:
אמר המאירי פירוש משנה זו בין קודם שכנס היבם בין משכנס שאפילו כנס אין לה כתבה על נכסי בעלה השני אלא על נכסי בעלה הראשון ומעתה צריכה היא להזהר שלא יהו נכסי בעל ראשון כלים עד שלא תמצא במה לגבות ואם הניח אחיו קרקע בכדי שיעבודה הרי שיעבודה עליו אבל אם לא הניח קרקע בכדי כתבתה והניח מעות או פירות התלושין ורצה היבם להוציאם היא מונעתו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ודבר זה שנוי לדעת ר׳ מאיר שסובר מטלטלי לכתבה משתעבדי ומכאן יצא לנו בכל התלמוד שר׳ מאיר סובר כן אבל לענין פסק הואיל ומטלטלי לכתבה לא משתעבדי אינה יכולה למחות ומשתמש בהם כמה שירצה פירות המחברים לקרקע כלומר ולא נתבשלו עדין ר׳ מאיר אומר שמין אותן ר״ל שמין את הקרקע כמה הוא יפה בפירות וכמה הוא יפה בלא פירות ואם הקרקע שוה מנה בלא פירות ושוה מאה ועשרים עם הפירות אותו המותר שהוא עשרים דינרין ילקח בהן קרקע ומה שישוו הפירות אחר בישולן יותר מעשרים הרי הוא שלו לכל מה שירצה וחכמים אומרין פירות המחברים לקרקע שלו ושאלו בגמרא (כתובות פ״ב.) והלא כל נכסי ראשון אחראין לכתבתה אלא תני שלה ר״ל אפילו מה שיוסיפו הפירות בשווין אחר הבשול וכן הלכה מפני שכל המחבר לקרקע כקרקע והילכך ימכרו הפירות לאחר בשולן וילקח בהן קרקע ובתלושין מן הקרקע הואיל ואין מטלטלין משתעבדין לכתבה אם קדם הוא ותפשן זוכה ואין האשה מעכבת אפילו תפש לאחר מיתת הבעל ואם קדמה היא ותפשה ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ודבר זה יש מפרשין דוקא בתפשה בחיי הבעל שהרי תפישה לאחר מיתה אינה כלום ומכל מקום לתלמידיהם של גדולי המפרשים ראיתי שפירשוה אף בתפישה שאחר מיתה שלא אמרו בה לא מהניא אלא לענין פירעון אבל לשיעבוד כתבה מהניא ומכל מקום עכשו שמטלטלין משועבדין לכתבה מתקנת הגאונים אף בפירות התלושין ילקח בהן קרקע אלא שלגדולי המחברים ראיתי שכתבו שאין כח בתקנה זו למנעו מנכסי אחיו ואיני מבין טעם לדבריהם ומכל מקום עכשו שנהגו להתנות שתגבה אף ממטלטלין אין ספק שאף לדבריהם פירות התלושין ילקח בהם קרקע כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר ר״ל שאם בא לגרשה מגרשה בגט וכן שאם רצה להחזירה אחר שגירשה מותר להחזירה ואין אומרין הואיל ונתקיימה מצותו נעשית לאחר כן אשת אח שלא במקום מצוה ובלבד שתהא כתבתה על נכסי בעלה הראשון כלומר בדבר זה יצאת מדין שאר אשת איש שאין כתבתה על נכסי בעל זה אלא על נכסי בעלה הראשון ואם אין נכסי הראשון מספיקין לכתבתה אין שיעבודה על זה ומכל מקום אם אין שום נכסים מראשון פירשו בגמרא (כתובות פ״ב:) דתקינו לה רבנן משני מנה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה הא כל שיש בנכסי הראשון מקצת כתבה כתבו מפרשי ההלכות שלא תקנו לה משני שהרי אף באותו מקצת הופקע שאינה קלה בעיניו להוציאה שאינו רוצה לפחות מממונו כלום ואם היו נכסים הרבה לאחיו אלא שלא היתה לה כתבה עליו כגון מוחלת מעכשו לכשימות או ארוסה ולא כתב לה הוא זוכה בנכסי אחיו וכשכונסה הוא כותב לה כתבה על כל נכסיו כשאר הנשים ועכשו נהגו שאף כשנשארו מן האח נכסים קורעין כתבה ראשונה ויבם כותב לה כתבה אחרת ומשעבד לה בה את נכסיו ועיקר כתבתה מנה ויש כותבין בה מאתים ומזכירין בה שכתב לה אחיו ונסח הכתבה ביום פלוני כך וכך לירח פלני בשנה פלנית לבריאת עולם למנין שאנו מונין כאן במקום פלני איך החתן ר׳ פלני אמר קדמנא סהדי דחתימין לתתא פלני בר׳ פלני אחי דמן אבא הוה ושכיב וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק וברא וברתא מוקים שמיה בישראל לא שבק ואנא חזי ליבומי ית מרת פלוניתא בת ר׳ פלני דהות אנתתיה לאוקומי לאחי מיתנא שמא בישראל כדכתיב בספר אוריתא דמשה יבמה יבא עליה ויבמה וכתוב והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו וכך אמר לה ר׳ פלני חתן דנן למרת פלוניתא כלתא דא הואי לי לאנתו כדת משה וישראל ואנא אפלח ואיזון ואפרנס יתיכי כהלכת גוברין יהודאין דפלחין ומוקרין וזנין ומפרנסין לנשיהון בקושטא ויהיבנא ליכי מוהרייכי אחיר וקיים עלאי מנכסאי כסף זוזי מאה דחזו ליכי ויש כותבין ויהיבנא ליכי מוהרייכי אחיר וקיים עלאי מנכסאי כסף זוזי מאתן דהוו חזו ליך בכתבתא דאחי וראשון עקר ר״ל כסף זוזי מאה דחזו ליכי ומזוניכי וכסותיכי וספוקיכי ואיעול לותיכי כאורח כל ארעא וצביאת מרת פלוניתא כלתא דא ואתיבימת ליה כדחזי והות ליה לאינתו ודא נדוניא דהנעלת ליה מדנפשה לבית בעלה וכו׳ ויש כותבין מבית אביה ואמה כמה דאייתיאת לבעלה קדמאה אחוהי דהדין פלני וראשון עקר בין בכסף בין בזהב וכו׳ כשאר כתבות לא יאמר לה הרי כתבתיך מונחת על השלחן ר״ל שלא יאמר היבם ליבמתו הרי כתבתיך מונחת על השלחן ואני אמכור בנכסי אחי אלא כל נכסי האח משועבדין אפילו שוים מאה מנה וכתבתה אינה אלא מנה או מאתים ולא סוף דבר ביבמתו שאין נכסיו משועבדין לה ומתיראה שמא ימכור כל נכסי בעלה הראשון והיא סוברת שתצטרך לבא לידי טירפא והויא לה איבה אלא אף באשתו אע״פ שדעתה סומכת במה שעתיד לקנות לא יאמר לה הרי כתבתיך מונחת וכו׳ אלא כל נכסיו יהו אחראין שכל שמיחד איכא איבה ומכל מקום באשתו מיהא אם מכר בנכסי צאן ברזל מכר עד שתצטרך לגבות ולטרוף שלא עשו לה תקנה בכך הואיל ואף מה שיקנה משועבד לה וגדולי המחברים כתבו בהלכות נשים פרק כ״ב שבעל שמכר אף בנכסי צאן ברזל לא עשה כלום ואין נראה כן ורבן שמעון בן גמליאל הוא שאמרה כן בתלמוד המערב שביבמות פרק אלמנה וחכמים נחלקו עליהם והדברים נראין לפסוק כחכמים וכן כתבו גדולי המגיהים ואף גדולי המחברים עצמם כתבו כשיטתנו בפרק י״ו גרשה ר״ל שהיבם גירש את אשתו אין לה מנכסי בעל ראשון אלא כתבתה והוא יכול למכור כל הנכסים שנשארו וזו לא הוצרכה ללמד אלא שפירשו בגמרא שבא ללמד היוצא ממנה דרך דיוק כלומר טעמא דגירשה הא לא גירשה אינו יכול למכור כלל בנכסי האח ואע״פ שאתה יכול ללמדה ממה שאמרו במשנה זו כל נכסיו אחראין לכתבתה וכן ממה שאמרו פירות המחברים שלה שמא הייתי אומר דוקא בשאין בנשאר אלא נכסים מועטין וחוששת שמא ישתדפו ולימד כאן שאף בנכסים של מאה מנה כן ואין לו תקנה למכור אלא משגירש החזירה קודם שנקרעה כתבה ראשונה ולא כתב לה כתבה אחרת הרי היא ככל הנשים ואין לה אלא כתבתה כלומר כתבתה שעל נכסי בעלה הראשון ומה שמכר מיהא מהם מכר וכמו שאמרו באשת איש דעלמא המגרש את אשתו והחזירה קודם שפרעה על דעת כתבתה הראשונה החזירה כך בזו וכן הלכה:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 4]

תוספות בד״ה נכסים בחזקתן פ״ה כו׳ ואין נראה לר״ת כו׳ דהיבם כבר היה מוחזק כו׳ עכ״ל. כבר כתבתי דעיקר דברי התוספות בזה אליבא דאביי דמוקי לסיפא דמתניתין דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל וא״כ משכחת שפיר נצ״ב דומיא דנ״מ משא״כ לרבא אפילו בנ״מ לא איירי סיפא דמתניתין אלא בנפלו כשהיא שומרת יבם וא״כ לא משכחת נצ״ב בכה״ג וכתבתי דאפשר דהתוספות סברי דהלכה כאביי אלא שראיתי להרב הב״י בא״ע סי׳ ק״ס שכתב ונדחק דאפילו לשיטת רוב הפוסקים דס״ל כרבא אפ״ה שייך האי דינא נמי בנצ״ב שפסקה להכניס להיבם וע״ש בב״ח אלא דודאי התוס׳ דהכא לא איירי בכה״ג דהא כתבו להדיא שהיבם היה מוחזק משעת מיתת אחיו וא״כ לפ״ז מצינן למימר דרש״י ותוספות לא פליגי דודאי למ״ד בפרק מי שמת דנכסים בחזקתן בחזקת האשה מפרש כאן נמי בחזקת יורשי האשה ובאותן נכסים שפסקה להכניס ליבם וע״כ דהתוספות לא נחתו להאי סברא כלל וכמ״ש הב״י שהוא דוחק ולאפוקי משיטת הב״ח דפשיטא ליה הא מילתא ודוק. מיהו בעיקר דברי התוספות דפשיטא להו שהיבם מוחזק משעת מיתת אחיו משום דנצ״ב נמי לא ניתנו לגבות אלא לכשתנשא לאחר ולענ״ד הא מילתא צריכא עיונא טובא דהא לעיל בפרק נערה דף נ״ג משמע להדיא דהאי טעמא דבעינן לכשתנשא לאחר לא שייך אלא בעיקר כתובה ותוספות ולא בנדונייתא דהיינו נצ״ב דהא מה״ט גופא מסקינן התם דקבורתה תחת נדונייתא ויבואר עוד בסמוך בשמעתין ולפ״ז שפיר מצינן למימר בשיטת רש״י ז״ל דלמ״ד התם בחזקת האשה ה״ה כאן בין לאביי בין לרבא דכיון דלמ״ד התם דנצ״ב בחזקת יורשי האשה לב״ה אע״ג דלב״ה כתובה גופא בחזקת יורשי הבעל וע״כ משום דבכתובה ס״ל דלאו כגבוי דמי דלא עדיף משאר חוב ואדרבה גריעא מיניה דלא ניתן לגבות כלל אלא לכשתנשא לאחר משא״כ בנצ״ב דמסתמא איירי שהן בעין דבנצ״ב שאינן בעין נראה דבלא״ה הוה ליורשי הבעל דהא קי״ל אין אדם מוריש שבועה לבניו וכמ״ש התוספות להדיא בפרק החולץ דף ל״ח ע״ש וא״כ כיון שהן בעין ס״ל דכגבוי דמיין דלא מחוסר גוביינא ואדרבה אין היורשים יכולים לסלקה בדמים דמשום שבח בית אביה דידה הוי כדאיתא פ׳ אלמנה לכ״ג וכיון דלא בעינן בנצ״ב לכשתנשא לאחר א״כ אין ליבם בהם זכות ומש״ה איכא למימר דגריעא בהם יד היבם אפי׳ מנ״מ שנפלו לה תחת הבעל דצ״ב נהי דכגבוי דמי אפ״ה לא מטא זמן גוביינא אלא לאחר מיתת הבעל והו״ל כנכסים שנפלו לה כשהיא שומרת יבם וסברא זו כתב הרשב״א ז״ל בשמעתין הביאו הר״ן ז״ל לענין אכילת פירות היבם באותן נכסים דמה שהגיע לחלקה הו״ל כאילו נפלו לה כשהיא שומרת יבם למ״ד יחלוקו וא״כ למ״ד בחזקת יורשי האשה נמי יש לומר כן כדפרישית ובזה נתיישב מה שהקשו התוס׳ על רש״י מדברי ב״ש בסמוך ודוק היטב ועיין בסמוך:
קונטרס אחרון
בסוגיא דשומרת יבם בתוס׳ בד״ה נכסים בחזקתן פ״ה דכי היכי דפליגי אמוראי בפרק מי שמת כו׳ ואין נראה לר״ת וכתבתי דלענ״ד לדינא לא פליגי רש״י ור״ת כיון שדברי ר״ת א״א להעמיד אלא בנפלו נכסים בעודה תחת הבעל והיינו כאוקימתא דאביי בפרק החולץ וע״כ דהכי הוא מדכתבו בפשיטות דהיבם מוחזק בהם משעת מיתת אחיו ושיטת רש״י נראה דלמ״ד התם בחזקת יורשי האשה ע״כ מפרש הכא בנכסים שפסקה להכניס ליבם עצמו וכמ״ש הב״י והב״ח באה״ע סי׳ ק״ס כך נראה לכאורה אלא דבלא״ה יש מקום עיון בהא דפשיטא להו להתוספות דהיבם מוחזק בנכסי צ״ב משעת מיתת אחיו ומאי פשיטותא דלעיל פרק נערה משמע להדיא דבנדונייתה לא דרשינן מדרש כתובה ולא בעינן לכשתנשא לאחר דוקא וא״כ כיון דע״כ נכסי צ״ב דהכא איירי במטלטלי ואיתנהו בעינייהו כמ״ש התוספות בפ׳ החולץ דאל״כ הא קי״ל אין אדם מוריש שבועה לבניו וא״כ משעת מיתת הבעל ברשות האשה קאי וכמ״ש בפנים:
ע״ב פירש״י וב״ה אומרים וכו׳. ובב״ב וכו׳. תמהו המפרשים ואחרונים דלרבא דאמר ביבמות דף ל״ח דבנכסי מלוג שנפלו תחתיו דבעל מודים ב״ה דידו עדיפא מידה וביבם יחלקו ואיך יגרע נכסי צאן ברזל למ״ד בחזקת יורשי האשה מנכסי מלוג ואפילו למ״ד יחלוקו מאי איריא נכסי צאן ברזל אפילו נכסי מלוג בכה״ג יחלוקו והב״י בסימן ק״ס והביאו בספר פני יהושע רצה לפרש קצת נכסי צאן ברזל דמתניתין היינו מה שהכניסה היבמה ליבם ובדרך זה הלך בספר ב״ש שם באורך. אמנם בזה היה נלענ״ד ליישב מה שהקשו התוס׳ ביבמות שם למ״ד בחזקת יורשי האשה או יחלוקו אמאי נימא דאין אדם מוריש שבועה לבניו כדקי״ל במת לוה בחיי מלוה אפילו אם נימא דהתם בנפל הבית במת פתאום לא חיישינן לצררי אכתי קשה הכא. ולפ״ז הב״ש דמיירי בנכסי צאן ברזל שהיא ייחדה ליבם אין כאן שבועה אלא דבאמת צ״ע טובא דהא בארוסה גמורה קי״ל דאין הארוס יורש אותן נכסי צאן ברזל שכתבו לו וכדאמרינן לעיל דף מ״ח ע״ב אע״פ שכתובה בבית בעלה אביה יורשה כ״ש שומרת יבם דגרוע מארוסה דהא אף דס״ל לב״ה בנפלו לה לאחר שתתארס לא תמכור מ״מ הכא דנפלו לה כשהיא שומרת יבם מוכרת לכתחלה וע״כ צ״ל כמ״ש התוס׳ בריש פירקין דהך ספיקא בארוסה עדיפא טפי וא״כ האיך נאמר דלענין ירושת נכסי צאן ברזל עדיפא שומרת יבם מארוסה אלא ע״כ צ״ל דמיירי מנכסי צאן ברזל שהכניסה לאחיו ומחמת זכות שזכה בהן אחיו כבר. אבל לפי׳ הב״ש דמיירי שנפלו לו כשהיא שומרת יבם והכניסה לו בנכסי צאן ברזל למה תהיה עדיפא מארוסה ודוחק לומר דס״ל לרבא באמת כר״א דנכסים בחזקתן היינו בחזקת יורשי האשה מהאי טעמא גופיה דלא עדיפא מארוסה והיינו דקאמר שם ביבמות דאיתמר משמיה דר״א כוותיה דרבא דאכתי קשה דא״כ רבא דלא כהלכתא דלמ״ד דיחלוקו למה תהיה עדיפא מארוסה והרי״ף ז״ל פסק להילכתא כמ״ד יחלוקו וצ״ל לשיטתם דנהי דכתבו התוס׳ דשומרת יבם גריע מספיקא דארוסה משום דשומרת יבם עומדת לחלוץ כמו ליבם מ״מ למאי דמוקי רבא שם בעבד בה מאמר אע״ג דלב״ה מאמר אינו קונה מדאורייתא כיון דעכ״פ קונה מדרבנן עומדת ליבם יותר וכיון דבל״ז ספק נשואה היא עדיפא מארוסה והא דברישא בנפלו נכסים כשהיא שומרת יבם מוכרת לכתחלה היינו בלא עבד בה מאמר דעומדת לחלוץ כמו ליבם כמ״ש התוס׳ ובזה מתורץ מה שהקשו התוספות ביבמות דף ל״ט ע״א בד״ה אע״ג דקשיא מתה וכו׳. מ״מ לא בעי לאוקמי רישא בעבד בה מאמר וכו׳ ולפמ״ש דבעבד בה מאמר עדיפא טפי מארוסה א״כ כיון דס״ל לב״ה בארוסה לא תמכור לכתחלה והכא ס״ל ברישא דמוכרת לכתחלה ע״כ מיירי בלא עבד מאמר ואף דאכתי ה״מ לאוקמי רישא בנפלו לה קודם שעשה המאמר דבארוסה נמי ס״ל לב״ה בנפלו לה עד שלא תתארס מוכרת לכתחלה יש לומר דבאמת הפי׳ כן דהא דקאמר רישא דלא עבד בה מאמר היינו דנפלו לה הנכסים בשעה שלא עשה בה מאמר כן נ״ל ליישב לשיטת הב״י וב״ש הנ״ל:
אמנם היותר נראה לענ״ד לשיטת רש״י ז״ל דיש לומר דאפילו בנכסי צאן ברזל שהכניסה לבעל כפשטיה דמילתא דגריע טפי מנכסי מלוג שנפלו תחתיו דבעל. דאף דהם יותר בחזקת הבעל מ״מ תקנתם הוא קלקלתם משום דכל זמן שלא גבתה נכסי צאן ברזל ה״ל כמלוה תחת יד הבעל וא״כ אין היבם יורש דלא עדיף מבעל שאינו יורש בראוי כבמוחזק. דהא קי״ל לגבי בכור שאינו נוטל פי שנים במלוה משום דה״ל ראוי ואפילו במלוה שעמו שהבכור עצמו חייב קי״ל דפלגי א״כ אפילו נימא דהכא ה״ל כמלוה שעמו דהנכסים בחזקת היבם. מ״מ לבר קפרא דס״ל באמת יחלוקו ופסק הרי״ף כוותיה ואין כ״כ קושיא דמאי אריא נכסי צאן ברזל אפילו נכסי מלוג כה״ג יחלוקו יש לומר דנכסי צאן ברזל רבותא הוא אע״ג דה״ל ראוי וכבר כתבנו בזה לעיל דף מ״ז ע״ב דהיינו דתיקנו חז״ל קבורתה תחת ירושת כתובתה אפילו למ״ד ירושת הבעל דאורייתא משום דה״ל ראוי ככל מלוה שעמו אם לא מצד התקנה משא״כ בנכסי מלוג שהם ברשותה ואי הבעל יכול למכרם ולהוציאם אם כן יותר יש לומר שיורש. ולפ״ז א״ש הכא נמי. אך לפענ״ד א״צ לכל זה ומעיקרא לק״מ דודאי למאי דקי״ל כרבותינו לעיל בריש פרקין דף ע״ח ע״ב דאפילו נפלו לה עד שלא תתארס וניסת ומכרה הבעל מוציא מיד הלקוחות. א״כ נכסי צאן ברזל עדיפא אע״ג דהכניסה אותם לבעל והיה תחלה בחזקתה. אבל במתניתין דב״ש וב״ה כיון דלא נזכר תקנת רבותינו במתניתין כלל כמ״ש התוס׳ לעיל דף ע״ח ע״ב בד״ה לא כר״י וכו׳. אם כן שפיר רבותא גדול היא דודאי בנכסי מלוג כה״ג שנפלה לה עד שלא תתארס כיון דמכרה ונתנה קיים ולדעת התוס׳ בר״פ מוכרת ונותנת לכתחלה א״כ יש לומר דמודים כ״ע דהם בחזקת האשה כיון דבידה למכרם. והיינו דדקדק שם אביי שנפלו לה תחתיו דבעל ר״ל אחר נשואין (והא דקאמר ביבמות שם דדייקא מתניתין כוותיה דאביי מדקתני נכנסים ויוצאים עמה צ״ל דהאי עמה קאי על ויוצאין אבל נכנסו אחר נשואין. א״נ בנכסים שנפלו משנתארסה וניסת לאמרו לו דר״פ דמכרה בטל ולא שייך לשון נכנסים עמה בשעת נשואין) אבל במקום דמוכרת ונותנת קיים בודאי הנכסים בחזקתה כפשטות כל הסוגיא שם ביבמות דמקשי רישא דמתניתין אסיפא מהך טעמא דכיון דמוכרת ונותנת קיים למה יחלוקו. ומש״ה הוצרך רבא לאוקמי שם רישא בלא עבד בה מאמר דאי מוכרת לכתחלה אפילו עביד בה מאמר למה יחלוקו אם כן בנכסי צאן ברזל שהכניסה לבעל שנפלו לה עד שלא תתארס רבותא גדולה דיחלוקו. משא״כ בנכסי מלוג כה״ג ועיין מה שכתבתי לקמן בדברי התוספות. ודוק:
עוד נלע״ד ליישב על דרך שכתב בפירש״י דיש לומר דנכסי צאן ברזל גריע לענין ירושה מנכסי מלוג משום דהוי ליה ראוי ואין הבעל יורש בראוי כבמוחזק אלא דלכאורה יש לפקפק ע״ז דהא הקשו התוס׳ ביבמות שם דבנכסי צאן ברזל נימא אין אדם מוריש שבועה לבניו ותירצו במטלטליה ואיתנהו בעינייהו א״כ יש לומר דכיון דאמרינן בב״ב דף קכ״ה דמלוה הוי ראוי משום דלאו הני זוזא שבק אבהון א״כ הכא דאיתנהו בעינייהו והיא נוטלתן משום שבח בית אביה יש לומר דלא הוי ליה ראוי אך זה אינו דהא מ״ד ליורשי אשה הוא ר״א ור״א ס״ל דאדם מוריש שבועה לבניו וכמ״ש תוס׳ שם דלדידיה א״צ לאוקמי במטלטלי ואיתנהו בעינייהו וא״ל א״כ למה מודים ב״ש בכתובה נימא נמי דהוי ליה ראוי דיותר ה״ל בחזקת הבעל יש לומר דכתובה כיון דלגמרי הוא משל בעל שייך בו יותר תקנת חז״ל כתובה אף דהוי ליה ראוי. ודוק:
ועוד נראה דנכון הוא נמי לשיטת רש״י מה שכתבו דב״ש דס״ל יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב קאי נמי באמת אפילו על נכסי צאן ברזל למ״ד דהם בחזקת יורשי האב. וא״ל דא״כ מאי מקשה ביבמות רישא אסיפא נימא דב״ש קאי אנכסי צאן ברזל ז״א דעפילו למ״ד בחזקת יורשי האב א״א לומר דקאי ב״ש רק אנכסי צאן ברזל דהא קאמר מה יעשה בכתובתה ובנכסים הנכנסים ואהא קאמר ב״ש יחלוקו ונהי דאיכא למימר כתובה שבקא כיון דהם בחזקת יורשי הבעל ואיהו לא קאמר אלא מה שהם בחזקת יורשי האב יחלוקו יורשי הבעל עמהם כדקאמר בש״ס שם אבל נכנסים ויוצאין ע״כ עלייהו קאי ב״ש נמי. מיהו לכאורה הא קשה לפמ״ש דלמ״ד בחזקת יורשי האשה הוא מטעם מלוה דא״כ מאי מקשה רבא שם וליפלגו בחיים ולפירות דילמא ס״ל לעולא כמ״ד דהיא בחזקת יורשי האשה וא״כ פליגי גם בנכסי צאן ברזל ולפמ״ש דהא דנכסי צאן ברזל הם בחזקת יורשי האשה הוא מטעם מלוה א״כ זהו לענין ירושה אבל בחייו הם בחזקתו לפירות וליכא לאפלוגי ביה ויש לומר דרבה לשיטתו דס״ל בב״ב דף קכ״ד דגבו קרקע לא הוי ליה ראוי ועוד אפשר לומר לפמ״ש דהוא מטעם דמלוה הוי ראוי דתלינן הך מילתא בפלוגתא אי אמרינן שיעבודא דאורייתא דעולא ס״ל בסוף ב״ב דשיעבודא דאורייתא ואמרינן שם דלמ״ד שעבודא דאורייתא לא ה״ל מלוה ראוי וליכא לפרושי בנכסי צאן ברזל. ולפ״ז יש ליישב הא דקאמר רב פפא שם דדייקא מתניתין כוותיה דאביי ואע״ג דקשיא מתה יש לומר דאביי עצמו לשיטתיה אזיל דס״ל בריש פרק הנזקין דשעבודא לאו דאורייתא ובאמת ס״ל כמ״ד בחזקת יורשי האשה וקאי גם אנכסי צאן ברזל ומטעם מלוה שעמו פליגי להכי ס״ל לב״ש יחלקו וליכא לאפלוגי בחיים בכה״ג כנ״ל וב״ה ס״ל כיון דבלאו הכי ספיקא הוא מוקמינן בחזקת האשה אבל בחיים הם בחזקת שניהם ורב פפא דמקשה לשיטתיה אזיל דס״ל שעבודא דאורייתא בפ״ק דקידושין ולא הוי מלוה ראוי. ודוק. ואין להאריך יותר כאן:
בגמרא איבעיא להו שומרת יבם וכו׳. הנה לכאורה מזה ראיה לדברי הרמב״ם ז״ל דס״ל דאלמנה שלא נשבעה על כתובתה היורשים חייבין בקבורתה ולא אמרינן דאין אדם מוריש שבועה לבניו לענין קבורה דהא מסתמא מיירי הכא שלא נשבעה על כתובתה דלמה תשבע דהא אינה גובה כתובתה כשמיבמה וכל זמן שלא חלצה לא ניתנה כתובה לגבות כדלקמן בסוגיא וא״כ אין היבם יורש כלום ממנה (ודוחק לאוקמי הסוגיא בעברה ונשבעה א״כ בנותן לה נאמנת דמועיל לענין אין אדם מוריש שבועה לבניו אפילו למאי דקי״ל כאבא שאול לקמן דף פ״ז כמ״ש הפוסקים בח״מ סימן ע״א ובאה״ע סימן צ״ח) אלא ודאי מוכח דמשאר יורשים נהי דבחיים היתה צריכה שבועה מ״מ כשמתה חייבין בקבורתה הואיל ואין משלמין א״כ מיבעיא ליה ביבם כיון דהוא מצד ירושה דידה אפשר דעדיפא ירושת הנכסי מלוג והיבם חייב בקבורה. ולכאורה היה נראה דלפמ״ש התוס׳ ד״ה יורשי הבעל וכו׳ ולפ״ז אפילו ביבמה מן האירוסין מיבעיא ליה יש לומר דדוקא ביבמה מן האירוסין מיבעי׳ ליה דלפי מה שכתבו התוס׳ בגיטין דף ל״ה דהא דחיישינן באלמנה לצררי אף דהוי תוך זמנו מ״מ כיון דבתנאי ב״ד הוא מתפיס לה טפי א״כ יש לומר בארוסה דאין לה כתובה מתנאי בית דין א״צ שבועה משום דהוי תוך זמנו ועמ״ש לקמן אלא דזה אינו לדעת התוס׳ לעיל דף מ״ד דכתבו דמוכח מדברי אמוראי דרב הונא ורב אסי ושמואל דארוסה יש לה כתובה מתנאי בית דין ומבואר באה״ע סימן נ״ה ותו דאפילו לדעת הפוסקים דארוסה אין לה מתנאי בית דין מ״מ קשה דמאי קמיבעיא ליה לקמן דף פ״ט ע״ב ולא אפשטא בארוסה הא מוכח ממתניתין דריש אלמנה ניזונת דמייתי הכא. ותו דרישא דמתניתין דאלמנה ניזונת בנשואה מיירי ולדעת הראב״ד ז״ל היה נראה לענ״ד דמזה ראיה למ״ש לקמן דף פ״ד ע״ב דלרבא דס״ל לא ניתנה כתובה לגבות מחיים משום דכתב לה לכשתנשאי אם כן יש לומר דשומרת יבם א״צ שבועה כלל דלא שייך התפסת צררי גבה כיון דלא הגיע זמן גביה כלל והוי כמ״ש התוס׳ במת פתאום דלא בעי שבועה וכ״כ שם בספר פני יהושע ויבואר לקמן בסוגיא בס״ד אלא דאכתי לפמ״ש התוס׳ בד״ה יורשי הבעל וכו׳ דהאיבעיא הוא משום דס״ל דיבם כאחר דמי כאביי לקמן א״כ הדרא קושיא לדוכתיה דבעיא נמי שבועה וצ״ל דלענין זה מודה אביי כיון דכתובתה נשארת קיימת על נכסי בעל הראשון לא מתפיס צררי וזה דוחק. ויותר נראה דס״ל להראב״ד כמ״ש בפסקי התוס׳ ר״פ אלמנה ניזונת דיורשי האשה אפילו אין יורשים כלום חייבים בקבורה כיון דראוים לירש וס״ל דכמו כן ביבם כיון דאפילו אם נשבעה יורש אותה א״כ אפילו אם לא נשבעה נהי דתפס צררי מ״מ אלו לא תפסה היה יורש א״כ אפילו אינו יורש כלום ג״כ חייב בקבורה ועיין מ״ש הב״ש בסימן פ״ט שכתב דדעת הראב״ד דאפילו אם אינו יורש לא פלוג. והא דקאמר לקמן אח אני יורש היינו דאינו יורש שלה כלל בשום אופן. ועמ״ש בסמוך ודוק:
תוס׳ ד״ה יורשי הבעל וכו׳ מדאינו חייב לקבור ארוסתו וכו׳. וכן כתבו לקמן ד״ה והא בעי וכו׳ מידי דהוי אארוסה וכו׳. לכאורה היה אפשר לחלק דלא מבעי לר״מ דס״ל דכתובה דאורייתא ממהר הבתולות ולא מהני ביה מחילה ולדעת קצת פוסקים אפילו כתבה לו התקבלתי לא מהני כמו שנתבאר לעיל דף נ״ז א״כ יש לומר דלא שייך בזה לגרוע כחה משום דכתב כשתנשאי הא אינה צריכה לכתיבתו כלל ומחילתה אינה כלום אלא אפילו לר׳ יהודה דקי״ל כוותיה דכתובה דרבנן מ״מ ס״ל שם דעשו בו חיזוק ולא מהני ביה מחילה כי אם בכתבה לו התקבלתי א״כ יש לומר דדוקא בארוסה דאין לה כתובה כ״א בדכתב לה שפיר יש לומר דלא חייב עצמו אלא לכשתנשאי לאחר משא״כ בנשואה הניחא לפמ״ש לעיל דהאיבעיא בארוסה דאל״כ א״א מש״ל שפיר הקשו א״נ לפמ״ש לעיל דמיירי בנאמנת דא״צ שבועה יש לומר כמ״ש לקמן דף פ״ד דהא דבנאמנת א״צ שבועה לאו משום שבודאי היא אומרת אמת אלא משום דענין הנאמנות היא שהבעל חייב עצמו מעכשיו אם תאמר שלא קיבלה וכך כתבו הפוסקים א״כ בזה החיוב שפיר אמרינן דלא חייב עצמו אלא לכשתנשאי דזה בודאי יכולה למחול ולא עדיף מחיוב ארוסה אלא דכבר כתבתי לעיל דדוחק לאוקמי בארוסה או בנאמנות. ונראה לכאורה דלשיטתייהו אזלי שכתבו לעיל דף מ״ד דעכ״פ נפשט מדברי האמוראים דארוסה יש לה כתובה מתנאי בית דין אפילו לא כ׳ לה אלא דאפ״ה קשה דיש לומר דבארוסה לא עשו חיזוק דהא בסוגיא לעיל דף נ״ז מפורש דאפילו בתחלת חופה מהני מחילה כ״ש בארוסה א״כ שפיר יש לחלק וצ״ל דס״ל מדכותבין כן בכתובה ש״מ דתחלת תקנת חכמים היה על דעת זה ואפשר דאפילו לר״מ דס״ל כתובה דאורייתא ממהר הבתולות מ״מ אין החיוב מדאורייתא אלא כשיוצאת ממנו וממילא ילפינן ממדרש הכתובה דאינה אלא כשתנשאי. ודוק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתה שומרת יבם, מה יעשו בכתובתה ובנכסים הנכנסין והיוצאין עמה, כלומר, בנכסי מלוג שלה? בית שמאי אומרים: כיון שהיא רק שומרת יבם ואינה נשואה ליבם עדיין יחלקו יורשי הבעל עם יורשי האב בכל הרכוש הזה. ובית הלל אומרים: הנכסים נשארים בחזקתן, ומשום כך, כתובה — בחזקת יורשי הבעל, שהרי הם צריכים להוציא משלהם ולתת כתובה, ובינתיים כסף זה הוא בחזקתם, ולא חייבו אותם להוציאו. ואילו נכסים הנכנסים והיוצאים עמה (נכסי מלוג) — בחזקת יורשי האב של האשה, שהרי הם שייכים לאשה.
If this woman died, what should they do with her marriage contract and with the property that comes and goes with her, i.e., her usufruct property? Beit Shammai say: Since she was not yet remarried, the husband’s heirs, such as his brothers or father, divide the property with her father’s heirs. And Beit Hillel say: The property retains its previous ownership status, and therefore the marriage contract is in the possession of the husband’s heirs, as they are responsible for its payment. As for the property that comes and goes with her, it is in the possession of the heirs of the woman’s father, as it belongs to the woman.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותר״י מלונילרשב״ארא״הבית הבחירה למאיריריטב״אפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) זהִנִּיחַ אָחִיו מָעוֹת יִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהוּא אוֹכֵל פֵּירוֹת חפֵּירוֹת הַתְּלוּשִׁין מִן הַקַּרְקַע יִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהוּא אוֹכֵל פֵּירוֹת.

If his deceased brother left money as part of his estate, land to be used as a lien on her marriage contract is acquired with it, and the yavam consumes the produce. Similarly, if the deceased brother left produce that is detached from the ground, land is acquired with it and the yavam consumes the produce.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףר״י מלונילריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ט. הניח אחיו מעות, ילקח בהן קרקע וכו׳. דקסבר האי תנא דמטלטלי משתעבדי לכתובה, הילכך יכולה היבמה לעכב עליו שלא יכלה הקרן, לפי שלא יהיה לה מקום שתגבה כתובתה מהם, והיא אינה יכולה לטרוף מקרקעות שלו, שהרי אין שעבוד כתובתה אלא על ממון אחיו שהיה בעלה הראשון, כדאמרי׳ בסמוך, הילכך בין כספים בין פירות תלושין צריך שיקח מהם קרקע ויאכל הבעל פירותיהן.
ואם הם מחוברין לקרקע ועדין לא נגמרו, והקרקע שוה שבעים דינרין בלא הני גידולים ועם אלה הגידולים שוה מאה דינרין דהיינו שלשים דינ׳ יותר, ולכשיגמרו ישוו הפירות לחודן חמשים דינ׳, אמרי׳ אותן שום שלשים דינרי׳ ילקח בהן קרקע, ואותן עשרים דינרי׳ הנשארים, לבעל, לעשות בהן כל חפצו, כמשפט כל פירות.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 4]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הניח אחיו המת מעות בתוך נכסיו — ילקח (ייקנה) בהן קרקע שתהיה משועבדת לכתובתה, והוא, האח המייבם אותה, אוכל את פירות הקרקע. וכן אם הניח פירות התלושין מן הקרקע — ילקח בהן קרקע, והוא, האח המייבם אותה, אוכל פירות.
If his deceased brother left money as part of his estate, land to be used as a lien on her marriage contract is acquired with it, and the yavam consumes the produce. Similarly, if the deceased brother left produce that is detached from the ground, land is acquired with it and the yavam consumes the produce.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףר״י מלונילריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) טהַמְחוּבָּרִין בַּקַּרְקַע אָמַר ר״מרַבִּי מֵאִיר שָׁמִין אוֹתָן כַּמָּה הֵן יָפִין בְּפֵירוֹת וְכַמָּה הֵן יָפִין בְּלֹא פֵּירוֹת וְהַמּוֹתָר יִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהוּא אוֹכֵל פֵּירוֹת.

If he left behind produce that is attached to the ground, Rabbi Meir says: One evaluates the properties to determine how much they are worth with the produce, and how much they are worth without the produce. And as for the surplus, which is the value of the produce, land is acquired with it and the yavam consumes the produce.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יריטב״אמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ילקח בהן קרקע – לפי שכתובתה על נכסי בעלה הראשון כדקתני לקמן לפיכך נכסי המת אחראין לכתובתה אלא שהיבם אוכל פירות אם מייבם אותה וקסבר מטלטלי משתעבדי לכתובה.
שמין אותם – דקסבר כל מה שגדל ברשות המת אחראין לכתובה.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 4]

בא״ד וזה אינו כו׳ משמע דנכסי צאן ברזל בחזקת הבעל קיימי טפי כו׳ עכ״ל ק״ק דמהך סוגיא גופה דפרק החולץ דמדקדק דכתובה לב״ש שבקה מדקתני יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב ולא קתני יורשי האב עם יורשי הבעל מוכח בהדיא דיורשי האב עיקר לגבי נכסי מלוג ויורשי הבעל עיקר לגבי נכסי צאן ברזל ודו״ק:
בא״ד והא דלא עריב ותני נכסים עם הכתובה כו׳ עכ״ל בתוס׳ פרק מי שמת כתבו נמי ליישב למ״ד בחזקת יורשי האב אמאי לא עריב ותני נכסים בהדי הנכנסים ויוצאים עמה וי״ל דהתוספות לא חשו לאקשויי הכא דלא עריב ותני אלא הנך דקתני להו בהדדי למ״ד בחזקת יורשי הבעל אבל למ״ד בחזקת יורשי האב דמספקא להו וכתובה בחזקת יורשי הבעל לא וק״ל:
בד״ה יורשי הבעל כו׳ וא״ת לפירוש הקונטרס דאין ליורשי הבעל כו׳ עכ״ל כצ״ל והיינו כפ״ה למ״ד בחזקתן היינו יורשי האב אבל מה שכתוב בתוס׳ לפנינו לבית הלל טעות הוא דב״ש וב״ה לא פליגי בנדוניא כדמוכח הך דהחולץ כמ״ש התוספות לעיל ויש לדקדק לפי מה שקיימו התוס׳ הכא ולקמן דכל הך סוגיא א״ש גם לפי פירוש הקונטרס למ״ד בחזקתן היינו יורשי האב מאי קפשיט מהך ברייתא דקתני שומרת יבם שמתה יורשיה יורשי כתובתה חייבין בקבורתה ואימא דהיינו יורשי האב שיורשין כתובתה דהיינו נדונייתה ויש ליישב דאי יורשי אב קאמר לא ה״ל למיתני יורשי כתובתה דהיינו נדונייתה כיון דאיכא למטעי למימר דיורשי כתובתה היינו יורשי הבעל דירתי מאתים ותוספת אלא ה״ל למתני יורשי נכסי מלוג חייבין בקבורתה דליכא למטעי ביה אבל אי יורשי כתובתה היינו מאתים ותוספת ניחא דליכא למיתני בע״א ובהכי ניחא נמי מה שהקשה מהרש״ל לקמן בתוס׳ בד״ה איזוהי אלמנה כו׳ ושומרת יבם לית לה יתומים עכ״ל ותימה למה לא דקדק מדקתני בהדיא דאין יורשי הבעל חייבין בקבורתה דהיינו יתומים כו׳ שהרי שומרת יבם אדרבה יורשי הבעל חייבים כו׳ עכ״ל דלאו קושיא היא דאי מהא תפשוט ליה בהיפוך דמוכח דיורשיה דחייבים בקבורתה היינו יורשי האשה אבל השתא שדקדקו מלשון יתומים דהא דאין חייבין בקבורתה לא מיירי בשומרת יבם ניחא כמ״ש לעיל דאי יורשי אשה קאמר ה״ל למיתני נכסי מלוג כיון דאיכא למטעי ודו״ק:
בא״ד ויש לומר דשומרת יבם היתה ראויה ליטול כו׳ כדמסקינן דיבם כאחר דמי כו׳ עכ״ל דודאי בכל הסוגיא לא אסיק אכתי אדעתיה עד לבסוף הא דיבם כאחר דמי והיינו לענין דהוה כגבוי אבל להך מלתא דהכא כאילו הכניסה לו נדוניא שפיר אסיק אדעתיה וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אם הניח פירות המחוברין בקרקע, אמר ר׳ מאיר: שמין אותן את הנכסים כמה הן יפין (שווים) בעוד הפירות מחוברים להם, וכמה הן יפין בלא פירות, והמותר, כלומר, ההפרש שהוא שווי הפירות — ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות.
If he left behind produce that is attached to the ground, Rabbi Meir says: One evaluates the properties to determine how much they are worth with the produce, and how much they are worth without the produce. And as for the surplus, which is the value of the produce, land is acquired with it and the yavam consumes the produce.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יריטב״אמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) יוחכ״אוַחֲכָמִים אוֹמְרִים פֵּירוֹת הַמְחוּבָּרִין בַּקַּרְקַע שֶׁלּוֹ הַתְּלוּשִׁין מִן הַקַּרְקַע כׇּל הַקּוֹדֵם זָכָה בָּהֶן קָדַם הוּא זָכָה קָדְמָה הִיא יִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהוּא אוֹכֵל פֵּירוֹת.

And the Rabbis say: Produce that is attached to the ground is his. Therefore, it is not used in the purchase of land, but the yavam may eat it. As for the produce that is detached from the ground, which is not mortgaged to her marriage contract, whoever takes possession first has acquired it. If the yavam takes possession of the property first, he has acquired it and may use it as he wishes, but if she is first, land is acquired with it and he consumes the produce.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותר״י מלונילבית הבחירה למאיריריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וחכ״א פירות המחוברין לקרקע שלו – בגמרא פריך עלה.
כל הקודם בהן זכה – קסבר מטלטלי לכתובה לא משתעבדי אא״כ תפסה ומחיים דבעל בעינן תפיסה כדלקמן בהכותב (דף פד:) וה״ה נמי דפליגי אכספים דמאי שנא כספים מפירות תלושים.
1והתלושין כל הקודם זכה – ואם תאמר בשלמא קדם הוא זכה דקסבר דמטלטלין לא משתעבדי לכתובה כדפירש בקונטרס אלא קדמה איהי אמאי זכתה לר׳ עקיבא דאמר לקמן (דף פד.) דאין מרחמין בדין אלא ינתנו ליורשין ואית ליה דאפילו קדמה היא לא זכתה כדמוכח התם בגמרא וי״ל דהתם דלגבות אפילו קדמה איהי לא זכתה אבל הכא שאין לה אלא שיעבוד בעלמא לא חשו ולקמן הארכתי.
1. תוס׳ ד״ה ״והתלושין״ מופיע בדפוס וילנא בדף פ״ב.
וחכמים אומרים, פירות המחוברין לקרקע, שלו. ומקשינ׳ בגמרא, והלא כל נכסיו אחראין וערבאין לכתובתה. ומשני, תני שלה. ואפי׳ אותו שמוסיף והולך, דהיינו עשרים דינרי׳, אינו רשאי לאכול, אלא למכור וילקח בהם קרקע.
ובתלושין נמי אזלינן פעמים לקולא, שאם קדם היבם בחיי אשתו וזכה בהם, אין כח ביד האשה להוציאם מידו ולקנות בהן קרקע, דאע״ג דסבירא ליה מטלטלי משתעבדי לכתובה, אפי׳ הכי מהני בהו תפיסה דמחיים, אבל תפיסה דלאחר מיתה לא מהני כלל.
אע״פ שחכמים תקנו פירות של נכסי מלוג לבעל לא תקנו לו שיהא יכול למכרם להעמיד את הלוקח במקומו ליטול את הפירות והילכך בעל שמכר קרקע לפירות לא עשה כלום והיא מבטלת המקח שלא תקנו לו הפירות אלא ליטלם הוא ויהא הבית עומד בשפע והוא הנקרא רווח ביתא ואין הלכה כדברי האומר שמא תכסיף השדה ר״ל שלא יחוש הלוקח לעבדה כראוי אלא משום רוח ביתא הילכך אפילו היה השדה סמוך לעיר שאף הלוקח זריז לעבדה כראוי מתוך שהבעלים רואים אותה תמיד מכל מקום הא איכא משום רוח ביתא וכן אפילו מכרו על מנת שיהא נעשה הוא אריס שאין כאן חשש שמא תכסיף אינו כלום שמכל מקום אין כאן שפע בבית מאותם הפירות ומכל מקום אם מכרו כדי להשתכר מן המעות בסחורה שומעין לו שהרי יש בבית שפע יותר בסבת המעות יותר מן הפירות אע״פ שיש לחוש שמא תכסיף לפי דרכך למדת במה שאמרו האיש שמכר בנכסי אשתו ומת לא עשה כלום שמשמען של דברים שבחייו מכרו קיים דוקא בשמכר כדי להשתכר מן המעות בסחורה:
הוזכר בכאן מעשה באשה אחת שהביאה שתי שפחות ונשא הבעל אשה אחרת והעמיד אחת מהן לפניה והראשונה צווחה שלא להשתמש צרתה בשפחתה ולא נענית מפני שזהו כבעל שמכר לפירות והרי לא הופקע מכאן רווח ביתא שאע״פ שייחדה לאשתו אינה נפקעת שלא תשמש כל הבית הא כל שמכרה הוא לאחר היא מעכבת כך היא שיטתנו וכך כתבו גדולי המפרשים ומכל מקום גדולי הפוסקים כתבו הטעם דהא איכא אחריתי כלומר והואיל ונשארה האחרת לתשמישה דיה בכך ולדעת זה אף אם מכרה לאחר הדין כן והדברים נראין כדעת ראשון:
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 4]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וחכמים אומרים: פירות המחוברין בקרקע — שלו הם, ואין קונים בהם קרקע אלא היבם אוכלם. ואילו פירות התלושין מן הקרקע שאינם משועבדים לכתובתה — כל הקודם בהם זכה בהן; אם קדם הוא ולקחם — זכה ועושה בהם מה שירצה, ואם קדמה היא — הרי הם כשאר נכסיה וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות.
And the Rabbis say: Produce that is attached to the ground is his. Therefore, it is not used in the purchase of land, but the yavam may eat it. As for the produce that is detached from the ground, which is not mortgaged to her marriage contract, whoever takes possession first has acquired it. If the yavam takes possession of the property first, he has acquired it and may use it as he wishes, but if she is first, land is acquired with it and he consumes the produce.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותר״י מלונילבית הבחירה למאיריריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) ככְּנָסָהּ הֲרֵי הִיא כְּאִשְׁתּוֹ לְכׇל דָּבָר לבִּלְבַד שֶׁתְּהֵא כְּתוּבָּתָהּ עַל נִכְסֵי בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן.

After the yavam has married her, her legal status is that of his wife in every sense, except that the responsibility for payment of her marriage contract is carried out through mortgaging the property of her first husband, not that of the yavam.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הרי היא כאשתו – מפרש בגמ׳.
י. כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר. מפרש בגמרא למאי הלכתא, ופריק, לומ׳ שמגרשה בגט לחודיה, בלא שום חליצה בעולם, ולא אמרינן עדין יבומין הראשונים עליה, ולא תסגי לה בגט, אלא בחליצה, קמ״ל דסגי, דהא כתי׳ ולקחה לו לאשה, כיון שלקחה, נעשית כאשה דעלמא. אי נמי, להכי תנא הרי היא כאשתו לכל דבר, שאם רוצה להחזירה אחר שגרשה, מותר להחזירה, דמהו דתימ׳ דרמא רחמנא עלה אשתא תקום עלה באיסור אשת אח, קמ״ל. דהכת׳ ולקחה לו לאשה, כיון שלקחה הרי היא כאשתו לכל דבר.
ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון. אבל על אותן שלו אין לה שיעבוד עליהם, ולא טרפה ממשעבדי אם לא יספיקו נכסי בעלה הראשון לשיעור כתובה, מאי טעמא, דאשה הקנו לו מן השמים, בלא שום טורח ובלא שום הוצאה. ואמרי׳ בגמרא דאי לית לה מראשון כלל, תקינו לה רבנן מנכסי שני, כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. והיכא דאית בהו מקצת כתובה, אע״ג דאין בכולה, לא תקינו לה רבנן משני, דהא אין קלה בעיניו להוציאה, שאינו רוצה לפחות מממונו מאה או חמשים זוז.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 4]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לאחר שכנסה היבם הרי היא כאשתו לכל דבר, ויש רק הבדל אחד: ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון. שהשעבוד עבור הכתובה שלה הוא מנכסי הבעל הראשון, ולא מנכסי היבם.
After the yavam has married her, her legal status is that of his wife in every sense, except that the responsibility for payment of her marriage contract is carried out through mortgaging the property of her first husband, not that of the yavam.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) לֹא יֹאמַר לָהּ הֲרֵי כְּתוּבָּתִיךְ מוּנַּחַת עַל הַשֻּׁלְחָן אֶלָּא כׇּל נְכָסָיו אַחְרָאִין לִכְתוּבָּתָהּ וְכֵן לֹא יֹאמַר אָדָם לְאִשְׁתּוֹ הֲרֵי כְּתוּבָּתִיךְ מוּנַּחַת עַל הַשֻּׁלְחָן אֶלָּא כׇּל נְכָסָיו אַחְרָאִין לִכְתוּבָּתָהּ.

Therefore, the yavam may not say to her: Your marriage contract is placed on the table. He may not set aside a designated sum of money for this payment. Rather, all of the first husband’s property is mortgaged for her marriage contract as long as he has not divorced her. And similarly, in general a man may not say to his wife: Your marriage contract is placed on the table. Rather, all his property is mortgaged for her marriage contract.
קישוריםרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מלונילריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך שלחן
שלחןא(כתובות פ:) וכן לא יאמר לאשתו הרי כתובתיך מונחת על השלחן פי׳ המעות שעל השלחן שמסעסק בהן השולחני ועצה טובה קמ״ל דלא לימא לה הכי שמא יגנבו או יאבדו היכא דמייחד לה פי׳ אחר לא מייחד לה כלים שמשתמש בהן על השלחן (כתובות פב:) תניא נמי הכי בראשונה היו כותבין לבתולה מאתים ולאלמנה מנה פי׳ בלא אחריות היו מזקינין לא היו מוציאין נשים התקינו שיהו מניחין אותה בבית אביה כשהיה כועס עליה היתה קלה בעיניו להוציאה אומר לה לכי אצל כתובתיך התקינו שהיו מניחין אותה בבית חמיה עשירות עושות קלתות של כסף ושצ זהב וזה ששנינו לא יאמר לה הרי כתובתיך מונחת על השולחן ומסייע לפי׳ שני עד שבא שמעון בן שטח והתקין שיהא כותב לה כל נכסי אחראין לכתובתיך ואחר שנושא ונותן בכל נכסיו ואינו מיחד לה כתובתה קשה בעיניו לפרוע לה ואינה קלה להוציאה והיינו דגרסינן (שבת טז) שמעון בן שטח תיקן כתובה לאשה פי׳ אחר של רבינו חננאל ז״ל ולא סבירא לן אמר רב יהודה בראשונה היו כותבין לבתולה מאתים פי׳ שהיו נותנין לה כתובה קודם שתכנס לחופה ולפיכך לא היו הנשים נושאות אותן ומסתייע הדין פי׳ מדקאמר לקמן לא יאמר לה הרי כתובתך מונחת על השלחן אלא כל נכסי אחראין לכתובתיך (ירושלמי) שמעון בן שטח התקין שיהא אדם נושא ונותן בכתובת אשתו (קידושין ס) הראה על השלחן אינה מקודשת פי׳ על השלחן של שולחני והוא המוכר מטבעות ולפי שהשלחן לפניו תמיד ומוכר וקונה על השולחן לפיכך נקרא שולחני:
א. [וועקסעל טיש.]
כל נכסיו – שיירש מאחיו.
יא. לא יאמר לה הרי כתובתיך מונחת וכו׳. כלומ׳, אינו רשאי לומ׳ ליבמתו, דהא לא נתנה כתובתה לגבות מחיים, כלומ׳, כי היכי שאין האשה יכולה לכוף את בעלה שייחד לה כתובתה על קרקע אחד ידוע בעוד שהבעל בחיים, דהא כתב לה כשתינשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי, וליכא. כמו כן נמי אין הבעל רשאי לייחד ליבמתו כל כתובתה על קרקע אחד ידוע בעל כרחה, וימכור שאר הקרקעות בלא רשותה, אלא כל נכסיו משועבדין לה, לפי שאינו רשאי למכור אפי׳ אחד מהן בחייה, אע״פ שהן שוין מאה מנה וכתובתה אינה אלא מנה.
וכן לא יאמר אדם לאשתו. מפרש בגמרא מאי וכן, פשיטא, וכי דין אשתו מיגרע גרע מדין יבמתו דאיצטריך למיתני שלא יגרע. ומשני, אין איצטריך ואיצטריך, דמהו דתימ׳ דיבם הוא דלא כתב לה דקנה ודאקנה אלא שיעבוד כתובתה על נכסי בעלה הראשון לחוד, התם דלא יאמר הוא, דילמ׳ אישתדוף האי וטריף מיהאי, אבל אשתו דלא מציא למיפסד מידי, נימא דשרי למימר לה הרי כתובתיך, על כרחה, קמ״ל דבאשתו נמי לא יאמר לה כן. והטעם באשתו משום איבה, דיאמ׳ לה עיניך נתת בגרושין או במיתה.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 4]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לא יאמר לה היבם ״הרי כתובתיך מונחת על השלחן״, שיש סכום כסף מוכן לתשלום זה, אלא כל נכסיו של בעלה הראשון אחראין לכתובתה כל זמן שלא גירש אותה, ויש לה שעבוד עליהם. וכן בכלל: לא יאמר אדם לאשתו ״הרי כתובתיך מונחת על השלחן״, אלא כל נכסיו אחראין לכתובתה.
Therefore, the yavam may not say to her: Your marriage contract is placed on the table. He may not set aside a designated sum of money for this payment. Rather, all of the first husband’s property is mortgaged for her marriage contract as long as he has not divorced her. And similarly, in general a man may not say to his wife: Your marriage contract is placed on the table. Rather, all his property is mortgaged for her marriage contract.
קישוריםרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מלונילריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) גֵּירְשָׁהּ אֵין לָהּ אֶלָּא כְּתוּבָּה הֶחְזִירָה הֲרֵי הִיא כְּכׇל הַנָּשִׁים וְאֵין לָהּ אֶלָּא כְּתוּבָּה בִּלְבָד.:

If the yavam divorced her after performing levirate marriage, she has only her marriage contract, as she does not retain any rights to the rest of her first husband’s property. If he subsequently remarried her, she is like all women, and she has nothing but her marriage contract. In this case, the property of her first husband is no longer pledged for the payment of her marriage contract.
רי״ףרש״יר״י מלונילריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גרשה – ליבמתו לאחר שכנסה.
אין לה אלא כתובה – אבל כל זמן שלא גרשה היו כל הנכסים משועבדים לה ואינו רשאי למכור.
הרי היא ככל הנשים – דתנן בפירקין דלקמן המגרש את אשתו והחזירה על מנת כתובה הראשונה החזירה ובגמרא פריך למה לי לאשמועינן ביבמה.
יב. גרשה, אין לה וכו׳. כלומ׳, גרש היבם את יבמתו, אין לה בנכסי ראשון אלא כתובה אחת בלבד, ויכול למכור כל נכסים שנשתיירו. והא לא איצטריך למיתני, דפשיטא הוא, אלא קמ״ל דדוקא גרשה הוא דיכול למכור, אבל אם לא גרשה לא. כלו׳, דאין יכול למכור כלל בכולהו נכסי הראשון, אע״פ שהן שוין מאה מנה וכתובתה אינה אלא מנה. ואם תאמר, מכמה משניות נוכל להוכיח זה, דהא קתני, אלא כל נכסיו אחראין וערבאין לכתובתה, אי נמי מהא דקתני פירות המחוברין לקרקע, שלה, וילקח בהן קרקע. יש לו׳ דאיצטריך, דאי מהני יש לאוקמינהו בשאין שם נכסין טובא, אלא מועטין, דאיכא למיחש דילמא מישתדפי הני ולית לה מידי דתגבי מיניהו, והכא קמ״ל דאפי׳ במאה מנה, דהא לא אשכח ליה שום תקנה אלא בגרושין. אי נמי יש לומ׳ דמשום סופא דהחזירה הרי היא ככל הנשים, איצטריך למיתני גרשה.
החזירה, הרי היא ככל הנשים, ואין לה אלא כתובה. מקשי׳ בגמ׳ מאי קמ״ל, תנינא, המגרש את האשה, והחזירה, על מנת כתובתה הראשונה החזירה. כלומ׳, ואין לה אלא כתובה אחת אם יגרשנה פעם אחרת או תתאלמן. ומשני, איצטריך, אשתו הוא דאיהו כתב לה כתובה, מדעתיה, דעתה על אותה כתובה לחודה, אבל יבמתו דאיהו לא כתב לה כתובה, אימ׳ היכא דגרשה ואהדרה, נתקין לה כתובה מיניה, קמ״ל דעל נכסי בעלה הראשון לחודייהו אית לה שיעבוד כתובתה, כדמעיקרא.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 4]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גירשה את שומרת היבם לאחר שכנס אותה — אין לה עוד זכות בשאר הנכסים ואינה נוטלת אלא כתובה. אם החזירה אחר כך לאחר גירושיה — הרי היא ככל הנשים, ואין לה אלא כתובה בלבד, אבל אין לה עוד שעבוד על נכסי בעלה הראשון.
If the yavam divorced her after performing levirate marriage, she has only her marriage contract, as she does not retain any rights to the rest of her first husband’s property. If he subsequently remarried her, she is like all women, and she has nothing but her marriage contract. In this case, the property of her first husband is no longer pledged for the payment of her marriage contract.
רי״ףרש״יר״י מלונילריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) גמ׳גְּמָרָא: אִיבַּעְיָא לְהוּ שׁוֹמֶרֶת יָבָם שֶׁמֵּתָה מִי קוֹבְרָהּ יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל קָבְרִי לַהּ דְּקָא יָרְתִי כְּתוּבָּה אוֹ דִלְמָא יוֹרְשֵׁי הָאָב קָבְרִי לַהּ דְּקָא יָרְתִי נְכָסִים הַנִּכְנָסִין וְהַיּוֹצְאִין עִמָּהּ אָמַר רַב עַמְרָם תָּא שְׁמַע דְּתַנְיָא שׁוֹמֶרֶת יָבָם שֶׁמֵּתָה

GEMARA: A dilemma was raised before the Sages: In the case of a widow awaiting her yavam who dies, who buries her? Who is obligated to bear the expenses of her burial? Must the husband’s heirs bury her, as they inherit the marriage contract, or perhaps her father’s heirs are obligated to bury her, as they inherit the property that comes and goes with her? Rav Amram said: Come and hear a solution. As it is taught in a baraita: In the case of a widow waiting for her yavam who dies,
רי״ףרש״יתוספותר״י מלונילפסקי רי״דרמב״ןרשב״ארא״הריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ מי קוברה – משום דיש לה שני יורשין קמבעיא לן.
יורשי הבעל קברי לה דקא ירתי כתובתה – ותניא בפרק נערה שנתפתתה (לעיל דף מז:) קבורתה תחת כתובתה.
יורשי הבעל קברי לה דקא ירתי כתובתה – וא״ת לפירוש הקונטרס דאין ליורשי הבעל אלא מנה ומאתים ולא נדוניא והא אמרי׳ בפרק נערה (לעיל דף מז:) דקבורתה תחת נדונייתה מדאינו חייב לקבור ארוסתו וי״ל דשומרת יבם היתה ראויה ליטול קצת מנה ומאתים כדמסקינן דיבם כאחר דמי והוי כאילו הכניסה לו נדוניא שהיתה כתובתה על נכסי בעלה ואותו השעבוד היא מכנסת לו והרי היא כאילו נטלה והחזירה לו ולא דמיא לשאר ארוסה דלא מכנסה ליה מידי ולפי זה אפילו ביבמה מן האירוסין מיבעיא ליה.
או דלמא יורשי האב קברי לה דקא ירתי נכסים הנכנסים והיוצאין עמה – לפי׳ הקונטרס למאן דאמר בחזקת יורשי האשה הוה ליה למימר דקא ירתי נמי נדונייתה אלא ניחא ליה לאסוקי אפי׳ למאן דאמר בחזקת יורשי הבעל וא״ת מאי קא מבעיא ליה והתניא לעיל קבורתה תחת כתובתה דהיינו נדונייתא ולא נכסי מלוג וי״ל דלאו דוקא נקט התם כתובתה דה״ה נכסי מלוג אלא דרגילות הוא טפי שמכנסת האשה לבעלה נכסי צאן ברזל מנכסי מלוג ולפירוש הקונטרס נמי מנה ומאתים דהכא כנדוניא דמי כדפירשנו.
גמרא. מי קוברה. בין לב״ש בין לב״ה. דהא אמרי׳ דכתובתה לא פליגי ב״ש, דמודו אינהו נמי דיורשי הבעל ירתי כתובתה אינהו לחודייהו, דהא סבירא להו לב״ש שטר העומד לגבות כגבוי דמי, והילכך חשבי׳ לשומרת יבם כאילו היא מוחזקת בכתובתה מחיים, וכי מתה ירית לה יבם. וכל שכן לב״ה דמוקים לה בתר חזקה.
ההיא איתתא דנפלו לה ד׳ מאה זוזי בי חוזאי אזל גברא אפיק ו׳ מאה ואייתי ד׳ מאה בהדי דקאתי איצטריך ליה זוזא אפיק חד מינייהו אתי לקמיה דר״א א״ל מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל א״ל רבנן ה״מ היכא דאכיל פירא האי קרנא אכיל א״כ הו״ל הוציא ולא אכל ישבע כמה הוציא ויטול פי׳ דדוקא אכילת פירות אמרו חכמים מה שאכל אכל ולא שיאכל הקרן שלה:
איבעיא להו בעל שהוריד אריסין מתחתיו מהו. פי׳ הורידן בנכסי אשתו למחצה לשליש ולרביע ועמד וגירשה משאכל קמעא מהו שיש להו לאריסים כפי שבחן. אדעתא דבעל נחית איסתלק בעל איסתלקו להו כלהו א״ד אדעתא דארעא נחית וארעא לאריסי קיימי. פירוש אדעתא דבעל נחית שהרי הוא הכניסן וכי איסתלק בעל וכו׳ ולא שקילי מידי כי דיניה דמה שהוציא הוציא ומש״א א״ד וכו׳. ואם לא הורידן הבעל היא היתה מורידתן לתוכה מתקיף לה רבה בר רב חנן מ״ש מהיורד לתוך שדה חבירו שאינה ראויה לנוטעה ונטעה שלא ברשות דשמין ליה וידו על התחתונה. פי׳ ליטול הוצאה שיעור שבח כדאמר ר״י בפרק השואל והכא את בעי לסלקינהו בולא כלום. ומהדר התם ליכא איניש דטרח ומפסיד הכא איכא בעל דטרח מאי הוה עלה אר״ה בריה דר״י חזינא אי בעל אריס הוא איסתלק ליה בעל איסתלקו אינהו. פי׳ דא״ל אי לא נחתיתו אתון הוא הוה עביד ולא הוה שקיל מידי. השתא נמי לא יהיבנא ליכי מידי דעל בעל קא סמיכנא ואי בעל לאו אריס הוא ארעא לאריס קיימא ושמין להן וידן על התחתונה:
איבעיא להו בעל שמכר קרקע לפירות מהו מי אמרי׳ מאי דאיקני ליה אקני או דלמא כי תקינו ליה רבנן משום רווח ביתא אבל לזבוני לא. ואסיקנא והלכתא בעל שמכר קרקע לפירות לא עשה כלום מ״ט אמר אביי חיישינן שמא תכסיף רבא אמר משום רווח ביתא מאי בינייהו איכא בינייהו ארעא דמקרבא למתא לשמא תכסיף ליכא למיחש דהא כל יומא חזיא ליה ולרווח ביתא איכא א״נ בעל אריס הוא א״נ זוזי וקא עביד בהו עיסקא וקי״ל כרבא:
מתני׳ שומרת יבם שנפלו לה נכסים מודים ב״ש וב״ה שמוכרת ונותנת וקיים מתה מה יעשו בכתובתה ובנכסים היוצאים והנכנסים עמה ב״ש אומרים יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב וב״ה אומרים נכסים בחזקתן כתובתה בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנכנסים והיוצאים עמה בחזקת יורשי האב. פי׳ שומרת יבם שנפלו לה נכסים בעודה שומרת יבם מודים ב״ש וב״ה שהיא רשאית למכור וליתן לכל מי שהיא רוצה ואין היבם יכול לעכב ושום זכייה אין לו ליבם על נכסי מלוג שנפלו לה ואם מתה יבמה בעודה שומרת יבם. מה יעשה בכתובתה דהיינו כל הכתובה מנה ומאתים ותוספת ונכסי צאן ברזל שהן נכסי נדוניתא ונכסים הנכנסים ויוצאים עמה הן נכסי מלוג שהקרן היא של אשה והפירות אוכל הבעל. ב״ש אומרים יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי אב שהן יורשי האשה דזיקתה עבדי לה כספק נשואה ומשום הכי יחלוקו אלו עם אלו וב״ה אומרים הנכסים אנו דנין בחזקתן (והרב מפרש הנכסים בחזקתן כמו שמפרש המורה) פי׳ כתובה בחזקת יורשי הבעל והוא כל מה שכתוב בה דהיינו מנה ומאתים ותוספת ונכסי צאן ברזל הן נכסי נדוניתה שהביאה שום לבעלה והבעל קבלה עליו בשומא שאם מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו כל אלו הן בחזקת יורשי הבעל דהיינו היבם שהוא מוחזק בהן שלא ניתנה כתובה לגבות מחיים והבעל הוא מוחזק בהן ויבם במקום בעל קאי והלכך היבם יורש את הכל אבל נכסי מלוג שאפי׳ בחיי הבעל הגוף היא לאשה עכשיו נמי בחזקת יורשי האשה אנו מעמידים אותן. ואמרי׳ בפרק החולץ דלא פליגי ב״ש וב״ה ואמרו יחלוקו אלא בנכסי מלוג דכיון דזיקה הוי כספק נשואין והללו באים לירש והללו באים לירש יחלוקו וב״ה סברי אוקמינן אחזקתייהו ובחזקת האשה הי׳ עומדים הלכך יורשיה יורשין אותה. אבל בכל מה שכתוב בשטר הכתובה מנה ומאתים ותוספת ונכסי צאן ברזל מודים ב״ש לב״ה שבחזקת יורשי הבעל הם שהבעל הי׳ מוחזק בהן בחייו שלא ניתנה כתובה לגבות מחיים והשתא נמי במיתת בעל יבם במקום בעל קאי והוא יורש הכל ואין ליורשי אשה חלק בהן כלל:
אמר ר״א מתני׳ נמי דיקא דקתני יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב ולא קתני יחלוקו יורשי האב עם יורשי הבעל ש״מ דיורשי הבעל חולקין עם יורשי האב במה שהן מוחזקין דהיינו נכסי מלוג ואין יורשי האב חולקין עם יורשי הבעל במה שהן מוחזקין דהיינו כל הכתוב בשטר הכתובה והתם מוקמי רבא בנכסים שנפלו לה כשהיא שומרת יבם. אבל בנכסים שנפלו לה תחת הבעל שכבר זכה בהן הבעל דכ״ע לא פליגי דיבם הוו (והרב משנה שטתו בפסק זה ואומר שנכסי צאן ברזל יחלוקו כמו שאומר בר קפרא בב״ב בפרק מי שמת. ונ״מ אם נפלו לה תחתיו דבעל יורשי האב יורשין כלן כמ״ש אביי בפ׳ החולץ אליבא דב״ה) והלכך שומרת יבם שמתה היבם יורש מנה ומאתים שלה ונכסי צאן ברזל שלה ותוספת כתובתה וגם נכסי מלוג שנפלו לה תחתיו דבעל אבל נכסי מלוג שנפלו לה תחתיו דיבם יורשי האב יורשים אותם. והתם מפרש מ״ש רישא כשהיא בחיים לא פליגי בית שמאי והם מודים שמוכרת ונותנת וקיים ואין ליבם זכיה עליהן. ומ״ש סיפא דפליגי יחלוקו וכו׳ עי׳ מ״ש שם בפסקי:
איבעיא להו שומרת יבם שמתה מי קוברה יורשי הבעל קברי לה דקא ירתי כתובתה או דלמא יורשי אב קברי לה דהא ירתי נכסים הנכנסים והיוצאים עמה. פי׳ וכגון שנפלו לה כשהיא שומרת יבם. אמר רב עמרם תא שמע דתניא שומרת יבם שמתה יורשיה היורשים כתובתה חייבים בקבורתה.
הא דאיבעי לן שומרת יבם שמתה מי קוברה ה״פ ודאי קימ׳ לן דקבורתה תחת כתובתה, כלומר תחת מנה מאתים ונדוניא, שכל מי שיהא יורש אותה יקבור, ואף על פי שאין יורש שניהם כגון אשת איש שמתה שאין לה עיקר, קוברה תחת נדוניתא, הואיל ואין אחר יורש ממנה כלום אלא זה. אבל שומרת יבם שאחרים יורשים משלה, לא תקנו לה קבורה אפילו תחת נדוניא אלא בעל לוקח הוי, ומשלה, דהיינו מה שיורשיה יורשין, היא נקברת. או דילמא לעולם היא נקברת מכתובתה או מן העיקר כגון זו או מן הנדוניא כגון אשת איש שמתה.
גמרא: שומרת יבם שמתה מי קוברה. לפי מה1 שפירשנו במשנתינו, דאין ליבם בנכסי צאן ברזל שלה כי אם מחציתן, מפרשינן לה הכין, מי קוברה, כלומר דילמא הא דתניא (כתובות מז:) קבורתה תחת כתובתה, הני מילי היכא דלית לה נכסים אחרים לדידה, דלא ירית להו בעל, אבל היכא דאית לה נכסים אחרים, דירתי, ירתי אבוה ולא יבם, כי הכא לא קבר לה יבם תחת כתובתה, אלא קברינן לה יורשין מנכסיה, או דילמא מכתובתה היא נקברת לעולם, וכי היכי דזימנין דנקברת תחת נדונית כתובתה בלבד, כגון שאין לה נכסי מלוג, וגם אין הבעל יורש מחמתה אלא נדוניא בלבד, לפי שעיקר כתובה לא נתן לגבות מחיים, הכי נמי היכא דלא ירית אלא עיקר כתובה כי הכא אפילו הכי קבר לה מכתובתה. ודייקינן דיבם קבר לה. מדתניא יורשי כתובה חייבין בקבורתה. ופריך רבא, ולימא אח אני יורש, כלומר בכתובה זו אין אני יורש מחמתה כלל אלא מחמת אח, דהרי זו כארוסה שמתה דאין ארוס חייב לקוברה לפי שאינו יורש עיקר כתובה מחמתה, דמעולם לא נראת לה, דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים, ואח2 דקבר לה משום כתובת נדוניתה דירית מינה הוא דקבר לה.
ואם תאמר, יקברנה מיהא משום שהוא חולק בנכסי צאן ברזל ומחמתן היו אחיו קוברה, אף על פי שלא נתנה לגבות מחיים דבעל. יש לומר דהכי קאמר, אשתו אין אני קובר לבדי, אלא כשם שאני ויורשיה חולקים בנדונייתה כך נקבור אותה לחצאין. ואין הלשון מתיישב בעיני לפי פירוש זה, חדא, מדקאמרינן יורשי הבעל קברי דירתי כתובתה או דלמא יורשי האב דקא ירתי נכסים הנכנסים והיוצאים עמה, אלמא משמע לכאורה דכל נכסיה נכללין בשני לשונות אלו, ובין עיקר בין נדוניא נכלל בכתובה וכולן ליבם, ואין ליורשי האב אלא נכסים הנכנסים והיוצאים עמה. ועוד, דמאי דקאמר רבא ולימא אח אני יורש, היינו משום דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים, ומאי קא הדר אמר, ואי משום כתובה לא נתנה כתובה לגבות מחיים, ולא הוה ליה למימר בכי האי לישנא, אלא הוה ליה למימר אח אני יורש דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים.
ונראין דברי מי שפירש דנכסי צאן ברזל כולן ליבם, והכי קאמר ולימא אח אני יורש, דכי תקינו רבנן קבורה תחת כתובת נדונייתה, הני מילי לבעל משום דמינה קא ירית וכיורש דידה הוא, דכולהו נכסי דידה ואפילו מלוג הוא קא ירית להו, הלכך תקנו דאיהו קבר לה, אבל אני אין אני יורש מחמתה בנכסים כלל כשם שאין אני יורש נכסי מלוג שלה, ואי משום כתובה, כלומר ומה שאיני פורע לה כתובה, משום דלא נתנה כתובה ליגבות מחיים לא מנה ומאתיים ולא נדוניא, דתנאי כתובה ככתובה דמי וחוב הוא דלא מטא זימניה, ואסיקנא, דיבם נמי כאחר דמי, וכולה כתובה מינה דידה קא ירית, והלכך הוא קוברה.
1. כן בשטמ״ק בשם רשב״א. בכ״י מונטיפיורי 89 חסר: ״מה״.
2. כן בכ״י מונטיפיורי 89. בשטמ״ק בשם רשב״א: ״ואחר״.
גמר׳ איבעיא להו שומרת יבם שמתה מי קוברה, יורשי הבעל קברי לה דקא ירתי כתובתה, או דילמא יורשי האב קברי לה דקא ירתי לה נכסים הנכנסין והיוצאין עמה. פי׳ יורשי הבעל קברי לה בלחוד, דקא ירתו כתובתה חצי נדוניתה ועיקר כתובתה, כלומר ואכתי איתא לתקנתא דרבנן דתקון קבורתה תחת כתובתה. ואע״ג דלא אתמר אלא תחת נדוניתא, התם הוא בעלמא (דלא עיקר כתובה מינה דידה הוא וליתליה כלל יתיר) [דלא מינה דידה קא ירית כלל עיקר כתובה]. אבל הכא דעיקר כתובה גופה מינה דידה, שפיר שייך בה קבורתה תחת כתובתה. או דילמא יורשי האב נמי קברי לה, דלא תקון רבנן קבורה תחת כתובה גבי בעל אלא משום דליכא שאר יורשין, אבל היכא דאיכא שאר יורשין, לא, אלא קוברין אותה בין שניהם כדין שאר שני יורשין. והאי דנקט דקא ירתי נכסים הנכנסים והיוצאין עמה, ה״ה לחצי נדוניתה, אלא דנקט משום דהני כולהו ירתי. ואסיקנא דיורשי הבעל קברי לה, כיון דזכו בכתובת׳ משום תקנתא דקבורתה תחת כתובתה, אע״ג דאיכא שאר יורשין, דלא פלוג רבנן בתקנתייהו.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 4]

גמרא אבעיא להו שומרת יבם שמתה מי קוברה יורשי הבעל קברי לה דהא ירתי [כתובה] או דלמא יורשי האב קברי לה דהא ירתי נכסים הנכנסים והיוצאים עמה ופי׳ הא אתיא שפיר כפשטא לפום פי׳ בתרא דפרישנא למתני׳ וה״ק יורשי הבעל קברי לה דהא ירתי כל כתובתה עיקר כתובה ותוספת ונדוניא וקי״ל תקנו קבורה תחת כתובתה או דלמא יורשי האב קברי לה דהא ירתי הנכסים הנכנסים והיוצאים עמו דאע״ג דתקנו קבורה תחת כתובתה תניא ה״מ היכא דליכא נכסי מלוג אבל הכא דאיכא נכסי מלוג דירתי להו קרוביה לא תקון רבנן קבורה לבעל אבל לפירוש רש״י ז״ל דאיכא למ״ד דנדוניא בחזקת יורשי האשה כי אמרינן יורשי הבעל קברי לה דירתי כתובתה משום עיקר כתובתה ותוס׳ בלחוד נקטינן ואע״ג דתקנו קבורתה תחת כתובתה היינו תחת נדוניא ודאמרן לעיל גבי ארוסה שאין הבעל קוברה אף על פי שיש לה כתובה שלא נתנה כתובתה לגבות מחיים ה״מ לארוסה דלא חזי לנדוניא אבל בנשואה כיון דרוב נשים יש להם נדוניא ואפילו היכא דליכא נדוניא נמי לא פליגי רבנן וכדפי׳ רש״י ז״ל דהרבה קוברין אף על פי שאין להם נדוניא ומיהו קשיא לן היכא נקטינן לה סתמא ולא אדכרינן נדוניא כלל וי״ל משום דלב״ה נכסים בחזקתן קתני סתמא ולא נתפרש יפה בחזקת מי נקטינן בחזקת מי שהוא ודאי וה״ק יורשי הבעל קברי לה כיון דירתי כתובה ותוס׳ מיהת ואפילו תימא לית להו בנדוניא כלום כי הרבה קוברין בלא נדוניא או דלמא יורשי האב קוברים לה כיון דירתי נכסי מלוג ואפילו תימא שאין להם בנדוניא כלום דבמקום דאיכא לאחרים ירושה בנכסים לא תיקון לה רבנן קבורה מבעל אפילו היכא דירית מינה נדוניא. כנ״ל.
גמ׳ או דלמא יורשי האב קברי לה כו׳ פירש הר״ן אף יורשי האב קאמר כלומר הבעל עם יורשי האב כו׳ ע״ש:
או דילמא יורשי האב כו׳. לשיטת רש״י יש לנו לפרש דלמאן דאמר בחזקת יורשי האשה הוא הדא בעיא והכי קאמר יורשי הבעל קברי לה דקא ירתי כתובתה דהיינו מנה מאתים דמקרי נמי נדוניא וכדפרישנא או דלמא יורשי האב קברי לה דמלבד הנדוניא דירתי קא ירתי נמי נכסים הנכנסים והיוצאין וכיון דיש להם תוספת בירושה אינהו בלחודייהו קברי לה ולכך לא הזכיר הנדוניא משום דמנה מאתים נמי מקרי נדוניא וירתי לה יורשי הבעל לכך נקט נכסים הנכנסים והיוצאין דהיינו מאי דליכא ליורשי הבעל ואיברא ודאי דעיקר מאי דתקינהו קבורתה היינו תחת נדונייתה ומיהו היכא דאיכא שני יורשין בנדוניא מסייע ירושת נכסי מלוג לצד האחד על חבירו אבל למ״ד בחזקת יורשי הבעל לא מבעיא ליה ולא מידי דפשיטא ודאי דיורשי הבעל קברי לה דאינהו ירתי כל הנדוניא ולא תקינו קבורתה אלא תחת נדונייתה ולא תחת נכסי מלוג אבל התוס׳ לא פירשו כן אלא דלפירוש רש״י ז״ל מיבעי בעי בין למ״ד בחזקת האשה בין למ״ד בחזקת יורשי הבעל ולכך לא קאמר אליבא דמאן דאמר בחזקת יורשי האשה יורשי האב קברי לה דקא ירתי נכסים הנכנסים והיוצאין ונדוניא והא הויא עדיף לה דקבורתה תחת נדונייתה משום דהא עדיפא ליה לכ״ע ונדוניא כיון דלא פסיקא ליה דפלוגתא היא לא נקטיה.
והקשו בתוספות למ״ד בחזקת יורשי הבעל מאי מבעיא ליה והא תניא לעיל קבורתה תחת כתובתה דהיינו תחת נדונייתה ולא נכסי מלוג והלכך פשיטא ודאי דיורשי הבעל קברי לה דירתי נדונייתה ותירצו בתוס׳ דלאו דוקא נקט התם כתובה דה״ה נכסי מלוג אלא דרגילות הוא טפי שמכנסת האשה לבעלה נכסי צאן ברזל מנכסי מלוג ועוד דלפירוש הקונ׳ נמי מנה מאתים דהכא כנדוניא דמי כדפירשנו הלכך בכלל מאי דתני קבורתה תחת כתובתה איתיה נמי מנה מאתים דשומרת יבם דדמי לנדוניי׳ אמטו להכי נקט תחת כתובתה כיון דזימנין שייך במנה מאתים דאיתיה בכל הנשים וכיון דנדוניא זימנין דשייכא במנה מאתים דאיתיה בכל הנשים לכך נקט נדוניא ומיהו ה״ה נכסי מלוג. ואין להקשות סוף סוף מאי מבעיא ליה דיורשי הבעל ירתי תרתי מנה מאתים ונדוניא ויורשי האב לא ירתי אלא נכסי מלוג אטו מי נימא דעדיפא נכסי מלוג דלא הוזכרה בברייתא ממנה מאתים דהוזכרו שם להדיא. דכולה חדא ירושה הויא דכולהו שם נדוניא מקרו ושקולין תרווייהו כחדא.
ודע דעד כאן לא איבעיא לן אלא כד ירתי יורשי האב נכסים הנכנסים והיוצאין דאיכא נכסי מלוג וירתי לה אבל אי ליכא נכסי מלוג אף על גב דראויין לירש לא קברי לה אלא יורשי הבעל דלעולם בע״כ קא ירתי מנה מאתים דכל אשה יש לה מנה מאתים ונדוניא נמי אף על גב דלא הכניסה לו נדוניא קברי לה יורשי הבעל כיון דראוין לירש נדונייתה וכמו שכתבו הרא״ה והריטב״א לעיל בפרק נערה והכי משמע לן משיטתו של רש״י וכדכתיבנא לעיל בפרק נערה הלכך לא תקשי אמאי לא נקט לה אלא קבורתה תחת כתובתה ולא תחת נכסי מלוג משום דתחת נדונייתה קברינן לעולם ואפילו ליכא נדוניא אבל תחת נכסי מלוג לא קבריה אלא כד איתנהו וירתי לה ואפשר דלהכי כתב רש״י ז״ל מי קוברה. משום דיש לה שני יורשין קא מבעיא ליה. פירוש דיש שני יורשין ממש דאיכא נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל ויורשי הבעל קא ירתי נדונייתה ויורשי האב נכסי מלוג אבל אי ליכא נכסי מלוג אף על גב דאי הוו לה הוו ירתי לה לא קא מבעיא ליה דפשיטא ודאי דמאן דירית כתובה איהו ניהו קבר לה.
ולמאן דאמר בחזקת יורשי הבעל אי נפרש דקא ירתי כתובה דהיינו נדונייתה אין הצדדין שוין דלגבי הנדוניא אף על גב דליכא נדוניא ולא הכניסה לו צאן ברזל כלל קאמר דיורשי הבעל קברי לה כיון דראויין לירש נדונייתה דהכי תיקון רבנן קבורתה תחת כתובתה ולא פליגי רבנן בין הכניסה לו בין לא הכניסה לו אבל כי אמרינן דקא ירתי נכסים הנכנסים והיוצאין פירושו דקא ירתי ממש וכגון דאית לה נכסי מלוג ואפשר דלהכי כתב רש״י יורשי הבעל קברי לה דקא ירתי כתובתה. ותניא בפרק נערה שנתפתתה קבורה תחת כתובתה. פירוש למאן דאמר בחזקת יורשי הבעל להכי נקט כתובתה אף על גב דהיינו נדוניי׳ משום דכך שנו בברייתא תחת כתובתה וכבר תירצה רש״י לעיל בפרק נערה אמאי נקט הכי ופירוש דקא ירתי כתובתה היינו ראויין לירש אף על גב דלא הכניסה נדוניא דהא תקינו תחת כתובתה קתני ולא תחת ירושתה והכין דייק הריטב״א לעיל פרק נערה והרא״ה כנ״ל:
וז״ל הריטב״א ז״ל מי קוברה כו׳. פירוש הא אתיא שפיר כפשטא בפירוש בתרא דפרישנא במתני׳ וה״ק יורשי הבעל קברי לה דקא ירתי כל כתובתה עיקר כתובה ותוספת ונדוניא וקי״ל תקנו קבורתה תחת כתובתה או דילמא יורשי האב קברי לה דקא ירתי נכסים הנכנסים והיוצאין כו׳ דאף על גב דתקינו קבורתה תחת כתובתה תני׳ ה״מ היכא דליכא נכסי מלוג אבל הכא דאיכא נכסי מלוג דירתי להו קרובים לא תקינו לה רבנן קבורה מבעל אבל לפרש״י דאיכא מאן דאמר דנדוניא בחזקת יורשי האשה כי אמרינן יורשי הבעל קברי לה דירתי כתובתה משום עיקר כתובה ותוס׳ בלחוד נקטינן לה אף על גב דתקנו קבורתה תחת כתובתה היינו תחת נדוניא וכדאמרינן לעיל גבי ארוסה שאין הבעל קוברה אף על פי שיש לה כתובתה לפי שלא נתנה כתובה לגבות מחיים הני מילי בארוסה דלא חזיא לנדוניא אבל בנשואה כיון דרוב נשים יש להן נדוניא אפילו ההיא דליכא נדוניא נמי לא פליגי רבנן וכדפי׳ רש״י דהרבה קוברין אף על פי שאין להם נדוניא.
ומיהו ק״ל היכי נקטינן לה סתמא ולא אדכרינן נדוניא כלל וי״ל דמשום דלב״ה נכסי בחזקתן קתני סתמא ולא נתפרש יפה בחזקת מי נקטינן מה שהוא ודאי וה״ק יורשי הבעל קברי לה כיון דירתי כתובתה ותוספת מיהת ואפי׳ תימא דלית ליה בנדוניא כלום כי הרבה קוברין בלא נדוניא או דילמא אדרבא יורשי האב קברי לה כיון דירתי נכסי מלוג ואפילו תימא שאין להם בנדוניא כלום דבמקום דאיכא לאחרים ירושה בנכסים לא תקון לה רבנן קבורה מבעל אפילו היכא דירית מינה נדוניא כנ״ל. ע״כ:
והרמב״ן ז״ל כתב וז״ל הא דאיבעיא לן שומרת יבם שמתה מי קוברה ה״פ ודאי קי״ל דקבורתה תחת כתובתה כלומר תחת מנה מאתים ונדוניא שכל מי שיהא יורש אותה יקבור ואע״פ שאין יורש שניהם כגון אשת איש שמתה שאין לה עיקר קוברה תחת נדוניא הואיל ואין אחר יורש ממנה כלום אלא זה אבל שומרת יבם שאחרים יורשין משלה לא תקנו לה קבורה אפילו תחת נדוניא אלא בעל לוקח הוי ומשלה דהיינו מה שיורשי׳ יורשין היא נקברת או דילמא לעולם היא נקברת מכתובתה או מן העיקר כגון זו או מן הנדוניא כגון אשת איש שמתה ודייקינן עלה ולימא אח אני יורש בכתובה זו ואי משום שעבודא של כתובה לא נתנה כתובה לגבות מחיים הלכך אחיו הוא דקא ירית ולא מדידה ואף על גב דבעל קבר לה תחת כתובה תחת נדוניא קא אמרינן כדפריש רש״י וטעמא דמינה קא ירית אבל הכא לאו מינה ירית כתובה הלכך הוה ליה כארוס דלא מחייב למקבר ארוסתו.
וא״ת יקברנה תחת נדוניא שהרי הוא חולק בנכסי צאן ברזל שהרי בנכסים אלו מכח אחיו הוא בא שאחיו קוברה מחמתן אף על פי שלא נתנה כתובה לגבות מחיים דבעל איכא למימר ה״ק אשתו אין אני לבדי קובר אלא יורשי נדונייתה החולקים עמנו יקברוהו עמנו שהרי שניהם שוין בשלה ולדברינו שפירשנו ביבמות שנכסי צאן ברזל בחזקת יורשי הבעל ואין ליורשי אשה בהן כלום הא דאמר אביי אח אני יורש אשתו אין אני קובר ה״ק כי תקינו רבנן קבורה תחת כתובה ה״מ לבעל דמינה ירית דשויוה רבנן כיורש דידה אבל אחי אין אני ראוי לירש מכתובת׳ כלום כשם שאין אני יורש מלוג שלה ומה שאני איני פורע לה כתובה משום דלא נתנה לגבות מחיים לא היא ולא נכסי צאן ברזל שבה דתנאי כתובה ככתובה דמי ואף על גב דארוסה אית לה מפני שלא זכה הבעל בדברים הללו אבל משזכה לא נתנו לגבות אף הם מחיים ומסקנא יבם נמי כאחר דמי ובין עיקר ובין צאן ברזל מינה דידה קא ירית דידו כידה הלכך קוברה. ע״כ:
והרשב״א כתב וז״ל שומרת יבם שמתה מי קוברה לפי מה שפירשנו במשנתנו דאין ליבם בנכסי צאן ברזל שלה כי אם מחציתם מפרש לה הכי מי קוברה כלומר הא דתניא קבורתה תחת כתובתה ה״מ היכא דלית לה נכסים אחרים לדידה דלא ירית להו בעל אבל היכא דאית לה נכסים אחרים דירתי ירתי אבוה ולא יבם הכא לא קבר לה יבם תחת כתובתה אלא קברי לה יורשים מנכסיה או דלמא מכתובתה היא נקברת לעולם וכי היכי דזימנין דנקברת תחת נדונית כתובתה בלבד כגון שאין לה נכסי מלוג וגם הבעל אין יורש מחמתה אלא נדוניא בלבד לפי שעיקר כתובה לא נתנה לגבות מחיים הכי נמי היכא דלא ירתי אלא עיקר כתובה כי הכא אפ״ה קבר לה מכתובתה ודייקינן דיבם קבר לה מדתניא יורשי כתובתה חייבים בקבורתה ופריך רבא ולימא אח אני יורש כלומר בכתובה זו אין אני יורש מחמתה כלל אלא מחמת אח דהרי זו כארוסה שמתה דאין ארוס חייב לקוברה לפי שאינו יורש עיקר מחמתה דמעולם לא נראית לה ולא נתנה כתובה לגבות מחיים ואחר דקבר לה משום כתובת נדוניתה דירית מינה הוא דקבר לה.
וא״ת יקברנה מיהא משום שהוא חולק בנכסי צאן ברזל ומחמתן היה אחיו קוברה כו׳. וי״ל דה״ק אשתו אין אני קובר לבדי אלא כשם שאני ויורשיה חולקין בנדוניא כך נקבור אותה לחצאין. ואין הלשון מתיישב בעיני לפי פי׳ זה חדא דמדקאמרינן יורשי הבעל קברי דירתי כתובה או דילמא יורשי האב דקא ירתי הנכסים הנכנסים והיוצאין עמה אלמא משמע לכאורה דכל נכסיה נכללין בשני לשונות אלו ובין עיקר ובין נדוניא נכלל בכתובה וכולן ליבם ואין ליורשי האב אלא נכסים הנכנסים והיוצאין עמה ועוד דמאי דקאמר רבא ולימא את אני יורש היינו משום דלא נתנה כתובה לגבות מחיים ומאי קא הדר אמר ואי משום כתובה לא נתנה כתובה לגבות מחיים ולא הוה ליה למימר בכי האי לישנא אלא הכי הוה ליה למימר אח אני יורש דלא נתנה כתובה לגבות מחיים.
ונראין דברי מי שפירש שנכסי צאן ברזל כולן ליבם וה״ק אח אני יורש דכי תקינו רבנן קבורה תחת כתובת נדוניתה ה״מ לבעל משום דמינה קא ירית להו הלכך תקינו דאיהו קבר לה אבל אני אין אני יורש מחמת׳ בנכסים כלל כשם שאין אני יורש נכסי מלוג דידה ואי משום כתובה כלומר ומה שאיני פורע לה כתובה משום דלא נתנה כתובה לגבות מחיים לא מנה ומאתים ולא נדוניא דתנאי כתובה ככתובה דמי וחוב הוא דלא מטא זימני׳ ואסיקנא דיבם נמי כאחר דמי וכולה כתובה מינה דידה קא ירית והלכך הוא קוברה. ע״כ:
והרא״ה אזיל בשיטת רבו הרמב״ן וז״ל מי קוברה כו׳. פירוש יורשי הבעל קברי לה בלחוד דקא ירתי כתובתה חצי נדונייתה ועיקר כתובתה כלומר ואכתי איתא לתקנתא דרבנן דתקון קבורתה תחת כתובתה ואף על גב דלא אתמר אלא תחת נדונייתה התם הוא בעלמא דלאו מינה דידה קא ירית כלל עיקר כתובה אבל הכא דעיקר כתובה גופה מינה דידה שפיר שייך בה קבורתה תחת כתובתה או דילמא יורשי האב נמי קברי לה דלא תקון רבנן קבורה תחת כתובה גבי בעל אלא משום דליכא שאר יורשין אבל היכא דאיכא שאר יורשין לא אלא קוברין אותה בין שניהם כדין שאר ב׳ יורשין והא דנקט דקא ירית נכסים הנכנסים והיוצאים עמה ה״ה לחצי נדונייתה אלא דנקט משום דהני כולהו ירתי ואסיקנא דיורשי הבעל קברי לה כיון דזכו בכתובתה משום תקנתא דקבורתה תחת כתובתה אף על גב דאיכא שאר יורשין דלא פלוג רבנן בתקנתייהו. ע״כ:
וז״ל ריב״ש או דילמא יורשי האב קברי לה דקא ירשי נכסים הנכנסים והיוצאין עמה דע״כ לא אמרינן דבעל קביר לה משום נדוניתה אלא כשאין שם יורש אלא הוא אבל כאן כיון שיש יורש כאן זולתו אינהו קברי לה ולאו דוקא אינהו לבד שהרי גם יורשי הבעל יורשין כתובתה אלא יורשי האב עם יורשי הבעל קאמר כדין שני יורשין או אפשר דכיון דיש לה יורש אחר אין יורשי הבעל קוברין כלל דבעל לוקח הוי ומנכסים דהיינו מה שירשו יורשין היא נקברת או דילמא לעולם היא נקברת מכתובתה או מן העיקר כגון זו או מנדונייתה כגון אשת איש. ע״כ:
ת״ש דתניא שומרת יבם שמתה יורשיה כו׳. וא״ת הא דוקא אמרי׳ לעיל אף על גב דנימא דיורשי האב קברי לה היינו דוקא היכא דאיכא נכסי מלוג דקא ירתי יורשי האב אבל נדוניא אף על גב דליכא צאן ברזל כלל יורשי הבעל קברי כיון דראוין לירש מעתה מאי פשיט מהאי ברייתא דילמא להכי קאמר יורשי כתובתה חייבין בקבורתה משום דאינהו חייבין לעולם אף על גב דליכא מאי למירת ומיהו ה״ה אי איכא נכסי מלוג דירתי יורשי האב אינהו קברי לה וי״ל מדקתני יורשיה יורשי כתובתה כו׳ משמע דאיכא קמן שני יורשין דירתי ממש ואפ״ה קתני דאותן שהן יורשין כתובתה אינהו חייבין בקבורתה ואפשר דלהכי כתב רש״י ז״ל יורשיה יורשי כתובתה. אותם יורשין שיורשין כתובתה חייבין בקבורתה. ודוק כנ״ל:
בא״ד דהיבם כבר היה מוחזק בשעת מיתת אחיו שהוא יורש כו׳ עכ״ל. משמע לכאורה מלשונם דהיבם מיקרי יורש הבעל אף על פי שלא נתיבמה כיון שמתה בעודה שומרת יבם אפ״ה קרי ליה תנא דמתני׳ יורש הבעל ולפ״ז נראה דהא דלאביי ס״ל לב״ש יחלוקו בנ״מ היינו שהיבם נוטל מחצה אפילו במקום אב וממילא דה״ה לרבא דאמר בנפלו כשהיא תחתיו דבעל ידו עדיפא מידה ולב״ה נמי שקלי יורשי הבעל מחצה דהיינו היבם גופא ואין שום סברא לומר כן שהיבם יזכה בעיקר נכסים אם לא שנאמר שהוא ג״כ יורש שלה דמספקא ליה לב״ה אי זיקה נישואין עושה ולפ״ז צ״ל דהא דאיבעיא לן ביבמות דף כ״ט ע״ב מאמר לב״ש נישואין עושה או אירוסין עושה ואמר ליה אביי למאי הילכתא אילימא ליורשה כו׳ ומשמע דאפילו במאמר לב״ש פשיטא ליה דאינה יורשה כ״ש בזיקה לחוד וכ״ש אליבא דב״ה כל זה היינו לענין מה שנפל לה בעודה שומרת יבם אבל במה שנפל לה תחת הבעל אפי׳ בזיקה לחוד זוכה היבם בנ״מ שלה לחוד אליבא דב״ש ולרבא אפילו אליבא דב״ה. ובאמת מצאנו מחלוקת הפוסקים בזה מי נקרא יורשי הבעל אם היבם או האב ולענ״ד ע״כ דהיבם נקרא יורשי הבעל מהאי דפרישית כיון דנ״מ לאביי ורבא בנפלו תחת הבעל ע״כ דהיבם נקרא יורש הבעל ולא האב דא״א שיזכה אבי הבעל בנ״מ של האשה שהיא שומרת יבם דמהיכי תיתי א״כ מנ״מ נשמע ג״כ לכתובה ונצ״ב לב״ה דהיבם נקרא יורש הבעל ובזה א״ש לשון התוספות שמקשין בסמוך דלערבינהו וליתנינהו ודוק היטב:
מיהו כל זה כתבתי לפי שיטת רש״י ותוספות פרק החולץ דלרבא נמי ס״ל לב״ה דזיקה מיהא עושה ספק נשואה אבל לולי פירושם היה נ״ל לפרש דרבא דהתם אליבא דב״ש איירי דזיקה ככנוסה ומכ״ש למאי דמוקי לה בעבד בה מאמר א״כ אפילו לב״ש נמי זיקה לאו ככנוסה לענין ירושה והא דקאמר רבא אי דנפלו תחתיו דבעל לכ״ע ידו עדיפא מידה לאו לענין שיזכה היבם בנכסים לאחר מיתה איירי אלא ארישא דמתני׳ קאי דאי דנפל תחת הבעל כ״ע מודו דאם מכרה ונתנה בעודה שומרת יבם אינו קיים כיון דידו דיבם כידה ולאפוקי מדאביי דשייך פלוגתא דב״ש וב״ה בסיפא אפילו לענין מוכרת ונותנת דהא לא מפליג בין רישא לסיפא בין מתה לעודה קיימת משא״כ לאחר מיתה לא איירי רבא כלל דפשיטא ליה דזיקה אינו ככנוסה ומש״ה מוקי סיפא בעבד בה מאמר דוקא כך היה נראה בעיני לכאורה ואבאר עוד בזה בסוגיא דשמעתין לולא דרש״י ותוספות בפ׳ החולץ לא כתבו כן:
אמנם לאחר העיון בלשון מלחמות ה׳ להרמב״ן בשיטת רבינו האי גאון ובשיטת הרי״ף ז״ל נ״ל לפרש דבריהם כדפרישית ובזה יתיישבו כמה קושיות שהקשה הרמב״ן ז״ל שם וביחוד מה שהקשה מהא דאמרינן בפ׳ הכותב בפלוגתא דאביי ורבא אי ידו עדיפא מידה דנ״מ לשומרת יבם ונדחק מאד ולמאי דפרישית א״ש ועוד אבאר בפ׳ הכותב אי״ה ודוק היטב:
קונטרס אחרון
בא״ד שכתבו דהיבם מוחזק בשעת מיתת אחיו שהוא יורש כו׳ משמע מדבריהם בפשיטות דהיבם הוא יורש הבעל ולא אבי הבעל ודלא כהפוסקים דאבי הבעל הוא יורש הבעל וקשיא לי על שיטתם האיך אפשר לומר כן דמאי שייכות יש לאבי הבעל בנכסי מלוג של השומרת יבם אע״כ דאיבם קאי שהוא יורשה וא״כ מנכסי מלוג שמעינן אנכסי צ״ב דיבם נקרא יורשי הבעל דהא בחדא לישנא קתני להו ועיין בסמוך:
קונטרס אחרון
מיהו כל זה כתבתי לפי שיטת רש״י ותוספות בפרק החולץ דהא דקאמר רבא אי דנפלו תחתיו דבעל לכ״ע ידו עדיפא מידה היינו לענין אם מתה ואפילו אליבא דב״ה כמ״ש רש״י להדיא בפ׳ החולץ אלא דלכאורה יש לתמוה דהא קי״ל בפשיטות דזיקה לאו ככנוסה ואפי׳ עבד מאמר לב״ה לאו ככנוסה לכך היה נראה לענ״ד דכולה מילתא בפרק החולץ אליבא דב״ש איירי וארישא קאי היכא שהשומרת יבם קיימת משא״כ לב״ה דאיירי בסיפא לעולם דזיקה לאו ככנוסה דמי וא״כ לפ״ז שפיר יש לקיים פסק רש״י והרמב״ם ז״ל דנכסי צ״ב יחלוקו כי האי דנפל הבית בפרק מי שמת ומהטעם שכתב שם הרשב״ם ז״ל בדינא דיחלוקו והאי טעמא גופא נמי שייך הכא. ובעיקר פי׳ הסוגיא דפרק החולץ נ״ל שהיא שיטת רבינו האי גאון והרי״ף ז״ל הביאו הרמב״ן ז״ל בספר המלחמות בפרק החולץ אח״ז ראיתי שהובא ג״כ בהר״ן בשמעתין ע״ש אלא דלפ״ז דאין הטעם משום זיקה ככנוסה לב״ה א״כ שפיר יש לומר דאבי הבעל נקרא יורש הבעל ולא היבם כמ״ש בסמוך דכמה פוסקים ס״ל הכי ועיין בהגהת רמ״א סי׳ ק״ס:
בא״ד ובנכסי צ״ב מודו לב״ה כו׳ עכ״ל. נראה דפשיטא להו דבנכסי צ״ב מודו ב״ש לב״ה מדמסקינן בפרק החולץ כדדייק רב אשי דקתני יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב ולא קתני נמי איפכא וא״כ משמע דלכולהו אוקימתא דהתם הכי הוא. אמנם בעיני יפלא על דבריהם דבפשיטות מצינן למימר דעיקר דיוקא דרב אשי מדלא קאמרי ב״ש נמי איפכא אלמא דלא פליגי ב״ש אדב״ה אלא במאי דקאמרי ב״ה ליורשי האב קאמרי אינהו דיחלוקו יורשי הבעל עמהם וממילא דבמאי דקאמרי ב״ה ליורשי הבעל מודו להו ב״ש והיינו בכתובה לכ״ע וא״כ לפ״ז אף אנו נאמר לענין נצ״ב ודאי למ״ד דלב״ה בחזקת יורשי הבעל ודאי מודו ב״ש מדלא קתני איפכא משא״כ למ״ד דלב״ה נכסים בחזקתן היינו ליורשי האשה דהיינו יורשי האב א״כ ממילא דהא דקאמרי ב״ש יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב אהא מילתא דנצ״ב נמי קאי כיון דלב״ה ליורשי האב לדידהו יחלוקו יורשי הבעל עמהם כנ״ל ברור ליישב שיטת רש״י ז״ל ודוק היטב:
בד״ה יורשי הבעל כו׳ וא״ת לפ״ה דאין ליורשי הבעל כו׳ והא אמרינן בפ׳ נערה דקבורתה תחת נדונייתה מדאינו חייב לקבור ארוסתו עכ״ל. האי לישנא גופא ליתא בגמרא אלא דבפרק נערה דף מ״ז אמרינן דקבורתה תחת כתובתה ומדדייקינן בפרק נערה דף מ״ג דאין חייב לקבור ארוסתו כדמסקינן התם א״כ ע״כ ממילא שמעינן דהא דתקנו קבורתה תחת כתובתה בנשואה ולא בארוסה היינו משום דקבורתה תחת נדונייתה אלא דיש לדקדק מאי קשיא להו בזה דהא מסקינן התם דמה שלא תקנו קבורתה תחת כתובתה דמנה ומאתיים היינו משום דלא קרינן בה לכשתנשא לאחר וא״כ בפשיטות מצינן למימר דכיון דיבם כאחר דמי וקרינן בה שפיר לכשתנשא לאחר לענין קבורתה א״כ כבר הגיע זמן כתובתה ומינה דידה קא ירית ואפשר שלזה נתכוונו בתירוצם אלא שאין הלשון מדוקדק מיהו בעיקר קושייתם על פ״ה נתברר לעיל בסמוך דהיינו דוקא אליבא דאביי בפ׳ החולץ ויבואר עוד בסמוך ודו״ק:
בד״ה או דילמא כו׳ וא״ת מאי קא מיבעיא ליה והתניא לעיל כו׳ ולא נ״מ עכ״ל. לכאורה לא ידענא מאי קשיא להו דלעיל הכי קאמרינן שלא נתחייב הבעל לקוברה אלא משום שתקנו שיורש את כתובתה ומש״ה לא פלוג רבנן בכל הנשים ולפ״ז היינו דוקא בכל הנשים שאין להם שום יורש אחר שיתחייב בקבורתה משא״כ הכא דאיכא שאר יורשים שפיר קמבע״ל וכ״כ הר״ן ז״ל:
בא״ד ולפ״ה נמי מנה ומאתיים דהכא כנדוניא דמי כדפירשנו עכ״ל. והל׳ תמוה ונלע״ד בכוונתן משום דלכאורה משום האי קושיא דקבורתה תחת כתובתה ולא תחת נ״מ הוי משמע דלא הוי שמיע ליה לבעל האיבעיא האי ברייתא דקבורתה תחת כתובתה וא״כ כ״ש דלא ידע בעל האיבעיא המסקנא דלעיל דתחת כתובתה היינו נדונייתה ולא הוצרכנו לפרש לפי׳ הקונט׳ דכתובה דהכא הוי כנדוניא אבל לפי מה שתירצו כאן דשפיר קים ליה לבעל האיבעיא הא דקבורתה תחת נדונייתה א״כ צריך לפרש לפ״ה דכתובה דהכא הוי כנדוניא כנ״ל בכוונתו ודו״ק:
תוס׳ ד״ה נכסים בחזקתן וכו׳ ועוד דאי פליגי וכו׳ דבפרק אלמנה וכו׳. נלענ״ד דהתוספת לשיטתייהו אזלו דכתבו ביבמות דף פ״ה ד״ה אלמנה וכו׳ דאלמנה לכהן גדול יש לבעל פירות מנכסי מלוג שלה. אבל לפירש״י שם דאין לו פירות לק״מ דודאי עבדי צאן ברזל עדיפא מעבדי נכסי מלוג שאין לו בהן פירות כלל. (ובזה מתורץ נמי קושית התוס׳ ביבמות דף ס״ו ע״א בד״ה אלמנה לכה״ג למ״ד קנין הפירות כקנין הגוף דמי וכו׳ דלפירש״י אין לו בהם אפילו קנין פירות) אע״ג דלאביי לעיל דף נ״ג דחייב בפרקונה ע״כ יש לו פירות יש לומר דמ״ד בחזקת יורשי אשה ס״ל כרבא מיהו אין אנו צריכין דהעיקר בזה כמ״ש בסמוך כפירש״י דנכסי צאן ברזל כיון שנפלו לה עד שלא תתארס כיון דבזכותה נפלו גריע מנכסי מלוג לא מיבעיא אותן נכסי מלוג שנפלו לה תחתיו דבעל אלא אפילו בנפלו לה כשהיא שומרת יבם כדאוקמי רבא וכ״ש בעבד בה מאמר כדאוקמי רבא שם דנפלו בזכותו עדיפא טפי וממילא דאין קושיא מריש פרק אלמנה לכה״ג דהתם קתני בהדיא הכניסה לו עבדי מלוג דהיינו שנפלו לה בזכותה וכדקאמר שם רב אשי באלמנה כהנת דאתי לאורוי מעיקרא אכלו בתרומה דבי נשי וכו׳ א״כ אותן נכסי מלוג ודאי גריע מנכסי צאן ברזל (ובזה מיושב נמי מה שהקשו התוספות שם למאן דאמר קנין הפירות כקנין הגוף דמי דודאי נכסים שנפלו לה עד שלא תתארס דאם מכרה ונתנה קיים גריע קנין הפירות דידיה כמו שכתב התוס׳ בב״ב פרק חזקת ובגיטין ריש פרק הזורק דעיקר מה שאמרו דמה שקנתה אשה קנה בעלה תלינן במכירה שאינה יכולה למכור ע״ש) ולפ״ז נלע״ד דיש לתרץ קושית התוספות בסמוך בד״ה יורשי הבעל וכו׳. ובד״ה או דילמא וכו׳ לפי׳ הקונטרס וכו׳ דיש לומר דנהי דפירש״י כן במתניתין היינו לדינא דמתניתין שלא נזכר בה תקנת רבותינו כמ״ש לעיל אבל האיבעיא הוא להילכתא לאחר תקנת רבותינו ורב ושמואל ס״ל כוותיה דאפילו בנפלו לה עד שלא תתארס וניסת מכרה ונתנה בטל א״כ יש לומר דכ״ש דנכסי צאן ברזל עדיפי מנכסי מלוג והוי כמו נפלו תחתיו דבעל לרבא דיחלקו ושפיר מיבעיא ליה דכתובה לגמרי ירתי יורשי הבעל ונכסים שנפלו כשהיא שומרת יבם לגמרי יורשי האב יורשין לב״ה דהיינו נכנסים ויוצאין לרבא ונכסי צאן ברזל וכן נכסי מלוג שנפלו תחתיו יחלוקו. ודוק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב גמרא איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: שומרת יבם שמתה, מי קוברה (מי חייב בהוצאות הקבורה)? יורשי הבעל קברי לה [יורשים אותה] משום דקא ירתי הם יורשים] את הכתובה, או דלמא [שמא] יורשי האב קברי לה, דקא ירתי [קוברים אותה, משום שהם יורשים] נכסים הנכנסין והיוצאין עמה (נכסי מלוג)? אמר רב עמרם: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו: דתניא כן שנינו בברייתא]: שומרת יבם שמתה
GEMARA: A dilemma was raised before the Sages: In the case of a widow awaiting her yavam who dies, who buries her? Who is obligated to bear the expenses of her burial? Must the husband’s heirs bury her, as they inherit the marriage contract, or perhaps her father’s heirs are obligated to bury her, as they inherit the property that comes and goes with her? Rav Amram said: Come and hear a solution. As it is taught in a baraita: In the case of a widow waiting for her yavam who dies,
רי״ףרש״יתוספותר״י מלונילפסקי רי״דרמב״ןרשב״ארא״הריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כתובות פ: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים כתובות פ:, עין משפט נר מצוה כתובות פ: – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רי"ף כתובות פ: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס כתובות פ:, רש"י כתובות פ:, תוספות כתובות פ:, ר"י מלוניל כתובות פ: – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., פסקי רי"ד כתובות פ:, רמב"ן כתובות פ: – מהדורת ד"ר עזרא שבט, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א כתובות פ: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה כתובות פ: – מהדורת הרב צבי יהושע לייטנר ז"ל המבוססת על כתב יד מוסקבה 489 ועדי נוסח נוספים, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר ולעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., בית הבחירה למאירי כתובות פ: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א כתובות פ:, מהרש"ל חכמת שלמה כתובות פ:, שיטה מקובצת כתובות פ:, מהרש"א חידושי הלכות כתובות פ:, פני יהושע כתובות פ:, הפלאה כתובות פ:, בירור הלכה כתובות פ:, פירוש הרב שטיינזלץ כתובות פ:, אסופת מאמרים כתובות פ:

Ketubot 80b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Ketubot 80b, Ein Mishpat Ner Mitzvah Ketubot 80b, Rif by Bavli Ketubot 80b, Collected from HeArukh Ketubot 80b, Rashi Ketubot 80b, Tosafot Ketubot 80b, Ri MiLunel Ketubot 80b, Piskei Rid Ketubot 80b, Ramban Ketubot 80b, Rashba Ketubot 80b, Raah Ketubot 80b, Meiri Ketubot 80b, Ritva Ketubot 80b, Maharshal Chokhmat Shelomo Ketubot 80b, Shitah Mekubetzet Ketubot 80b, Maharsha Chidushei Halakhot Ketubot 80b, Penei Yehoshua Ketubot 80b, Haflaah Ketubot 80b, Beirur Halakhah Ketubot 80b, Steinsaltz Commentary Ketubot 80b, Collected Articles Ketubot 80b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144