הזכות להעביר נכסי אשה אחת לצרתה
ציון א
גמרא. אמר רב פפא: הא דיהודה מר בר מרימר לאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר, דההיא איתתא דעיילה ליה לגברא תרתי אמהתא, אזל גברא נסיב איתתא אחריתי, עייל לה חדא מינייהו, אתאי לקמיה דרבא צווחה, לא אשגח בה, מאן דחזא סבר משום דסבר מה שעשה עשוי, ולא היא, משום רווח ביתא, והא קא רווח.
...יש לבעל לכוף מקצת עבדי אשתו ואמהותיה שיהיו משמשין אותו בבית אשה אחרת שנשא, בין שהיו עבדי מלוג בין שהיו עבדי צאן ברזל, אבל אינו יכול להוליכן לעיר אחרת שלא מדעת אשתו.
(רמב״ם אישות כב, לה)
יש לבעל לכוף מקצת עבדי אשתו ואמהותיה שיהיו משמשים אותו בבית אשה אחרת שנשא, בין שהיו עבדי מלוג בין שהיו עבדי צאן ברזל, אבל אינו יכול להוליכם לעיר אחרת שלא מדעת אשתו. הגה. אבל אינו יכול להכריחם שישמשו לאשתו האחרת בבית אחר, ויש אומרים דאם הם תכשיטים שאינן ראוין לה שיכול ליתנם לאחרת, דלא הכניסה לו כדי שיכלו ויפסדו ולא ישתמש בהם אדם.
(שו״ע אבן העזר פה, יט)
א. באיזה אופן התירו להעביר את השפחה.
רבא התיר לבעל שאשתו הכניסה לו שתי שפחות, להעביר אחת מהן לאשתו השניה, ומבארת הגמרא שאין זה תלוי בספק של סוגייתנו האם הבעל רשאי למכור קרקע של נכסי מלוג לפירות, משום שהעברת העבדים לרשות האשה השניה אינה פוגמת ב״רווח ביתא״.
הרמב״ם כותב שכופה מקצת מהעבדים והשפחות לשמש אותו בבית האשה השניה, ומדייק הטור שמתיר אפילו כשהשניה בבית אחר, בעוד שמלשון רש״י הוא מדייק שאינו יכול להוציאה מן הבית אלא רק לייחדה שתשמש את האשה השניה.
הכסף משנה מסביר שהרמב״ם מתיר את השימוש בשפחות בבית אחר רק אם ישמשו שם את הבעל עצמו, משום שאז מרויחה בעלת השפחות שהיא עצמה אינה צריכה לשמשו, ועם זאת אינו רשאי להשתמש בהן בעיר אחרת מפני שלא יוכלו לעשות כלום בשביל הראשונה בשל המרחק. לעומת זאת רש״י מפרש שנותן את השפחות לשימוש האשה השניה, ולכן הוא מתיר רק כשהיא באותו בית.
הכסף משנה מוסיף שהמגיד משנה שמשווה את שיטת הרמב״ם לשיטת רש״י לא דייק בדבריו.
הרא״ש (סי׳ יא) והרשב״א מקבלים את פירוש רש״י ומסבירים שהאשה השניה אינה גרועה מכל אורח שבא לבית, שמותר לבעל להעמיד את השפחות שישמשוהו, וכן כותב הר״ן (לט, א בדפי הרי״ף).
הרי״ף (דף לט, א) מסביר שההיתר בסוגייתנו מבוסס על כך שיש שפחה אחרת שנשארת לאשה הראשונה, ואינה מפסידה כלום כשהבעל מעביר את השפחה השניה לאשה השניה. כך משמע גם מלשון הרמב״ם שכותב שההיתר הוא להעביר מקצת מהעבדים והשפחות.
הרא״ש והמאירי מסיקים מדברי הרי״ף שיכול אף למכור את השפחה השניה שהרי אין בה צורך, אבל הם עצמם כותבים שלא מסתבר שיוכל למכור מנכסי מלוג רק מפני שיש נכסים רבים. הגר״א (סקמ״ז) טוען שאף הרי״ף אינו מתיר למכור, כפי שנראה מהרמב״ם שכותב שאינו יכול להוליך את השפחה לעיר אחרת, וכל שכן שאינו רשאי למוכרה לאחר, למרות שמפרש כרי״ף שההיתר מבוסס על כך שחלק מהשפחות נשארות אצל האשה הראשונה.
המחבר בשלחן ערוך כותב כלשון הרמב״ם שיכול להעביר מקצת מהשפחות לשמשו בבית אחר אך לא בעיר אחרת, והרמ״א מוסיף שאינו יכול להכריחה שתשמש בבית אחר את האשה השניה.
מלבד זה כותב הרמ״א שאם היו תכשיטים שאינם ראויים לראשונה יכול ליתנם לאחרת, ומקור הדברים בשו״ת התשב״ץ (ח״א סי׳ צח).
ב. האם רשאי להחזיק שתי נשים בבית אחד.
הריטב״א מדייק מן הגמרא לפי פירוש רש״י שהנושא אשה על אשתו יכול להשהות את שתיהן בבית אחד עמו ואין הראשונה יכולה לעכב, שכן אם הראשונה יכולה למחות על עצם הכנסת השניה לבית - לא מובנת סברת הגמרא שהראשונה אינה מפסידה כשמעביר את השפחה לשימוש השניה.
אולם לפי שיטת הרמב״ם שהאשה השניה נמצאת בבית אחר, ורק לשם התירו להעביר את השפחה השניה - אין ראיה לחידושו של הריטב״א.
בעל שמכר קרקע מלוג לפירות
ציון ב. ג. ד.
גמרא (פ, א). איבעיא להו: בעל שמכר קרקע לפירות מהו? מי אמרינן מאי דקני (לה) אקני, או דלמא כי תקינו רבנן פירות לבעל - משום רווח ביתא, אבל לזבוני - לא... והלכתא: בעל שמכר קרקע לפירות - לא עשה ולא כלום. מאי טעמא? אביי אמר: חיישינן שמא תכסיף, רבא אמר: משום רווח ביתא. מאי בינייהו? איכא בינייהו ארעא דמקרב למתא, אי נמי בעל אריס הוא, אי נמי זוזי וקא עביד בהו עיסקא.
בעל שמכר קרקע לפירות - לא עשה כלום, מפני שלא התקינו פירות לאיש אלא כדי להרויח בהוצאות הבית. לפיכך, אם מכר לפירות ולקח אותן המעות לעשות בהן סחורה - שומעין לו.
(רמב״ם אישות כב, כ)
אם רצה הבעל למכור קרקע של נכסי מלוג לאחר שיקח פירותיו לשנים מרובות ומקדים לו המעות - אין שומעין לו, אבל יכול למכור הפירות בכל שנה אחר שליקטן, וכן אם ימכור הפירות לשנים מרובות ועושה סחורה במעות - שפיר דמי...
א. מחלוקת אביי ורבא וההבדלים שביניהם.
הגמרא דנה בזכות של הבעל למכור את הקרקע של נכסי מלוג בשביל הזכות שיש לו לאכול פירות, וההלכה נפסקה שאינו יכול למכור. בטעם האיסור נחלקו אביי ורבא, שלפי אביי החשש הוא שהקרקע לא תטופל על ידי הקונה כראוי, ולפי רבא הטעם הוא משום רווח ביתא, שכל זכותו בפירות היא כדי שיהיו הרבה פירות בבית וגם האשה תהנה מהם.
הגמרא מבארת שיש הבדל בין הטעמים בכגון שהקרקע קרובה לעיר, ומסביר רש״י שבכגון זה אין חשש שלא יטפל כראוי מפני שהאשה תבחין בזה ותמחה. מאידך גיסא כותב רב האי גאון בספר המקח (שער ד, מובא ברא״ש סי׳ יא) שאם הקרקע רחוקה רשאי למכור דוקא לפי הטעם של הרווח בבית, הואיל ובלאו הכי לא היה יכול ללכת ולהביא את הפירות, ויש יותר רווח ביתא כשמוכר את הקרקע לפירות.
הבדל נוסף בין הטעמים הוא בכגון שהבעל נשאר האריס שעובד בקרקע, ומפרשים רש״י במהדורא קמא (מובא בשטמ״ק), רבינו יהונתן, הרשב״א, תלמידי רבינו יונה (בשטמ״ק) והר״ן (לט, א בדפי הרי״ף) שאין חשש שהקרקע לא תטופל כראוי, אבל יש חשש שלא יהיו מספיק פירות בבית, מאחר שהבעל יוכל להביא רק מקצת מן הפירות ולא את כולם.
לעומתם מפרשים רב האי גאון (שם) ורבינו חננאל (מובא ברשב״א) שכיון שהבעל נוטל חלק מן הפירות - הרי יש בזה רווח לבית, ומקשה הרשב״א שאם כן לא ברור מה ההבדל, שהרי גם החשש שהקרקע לא תטופל אינו קיים כשהבעל עצמו אריס בקרקע.
תלמידי רבינו יונה מביאים פירוש אחר, לפיו מדובר בכגון שהבעל אריס בשדות אחרות, באופן שעדיין יש חשש שהקרקע לא תטופל, אך אין חשש לרווח ביתא שכן יש להם רווח משאר השדות, וכן נראה שמפרש הריא״ז (הלכה ג, ה).
הבדל שלישי בין הטעמים הוא בכגון שהבעל עושה עסק במעות שמקבל מהקונה, באופן שיש לו רווח שמועיל לפרנסת הבית, אבל לקרקע עצמה, שהיא הקרן ששייכת לאשה, אין מי שדואג.
הרי״ף (לט, א), הרא״ש (סי׳ יא), הריטב״א, הרי״ד, הריא״ז (שם) והמאירי פוסקים כרבא שהטעם לאיסור המכירה הוא משום רווח ביתא. כך פוסק גם רבינו קרשקש, אלא שמביא דעה לפיה גם רבא חושש לטעם של אביי שהקרקע לא תטופל, ומוסיף עליו שיש לחוש גם משום רווח ביתא.
הרא״ש (שם) כותב שאת הפירות עצמם אין ספק שרשאי הבעל למוכרם, ועל כן הגמרא מסתפקת רק לגבי מכירת הקרקע לפירות ולא לגבי מכירת הפירות לאחר שנלקטו. הטעם לכך הוא שכאשר מוכר את הפירות יש מהם בודאי רווח לבית ובכל שנה, מה שאין כן כשמוכר את הקרקע לפירות, שכל הרווח בא בבת אחת ולא ישאר לשנים הבאות.
הריטב״א והנמוקי יוסף מוסיפים בשם התוספות שלכן הגמרא אינה אומרת שיש הבדל בין טעמי אביי ורבא לגבי מכירת הפירות עצמם, שאין חשש שהקרקע לא תטופל אבל אין רווח ביתא, משום שבמכירה כזו יש רווח ביתא.
כך נראה גם מהגמרא לקמן
(פג, ב) האומרת שאם הבעל מכר את הפירות וקנה בהם קרקע - פירותיה נקראים פירי פירות.
הרמב״ם כותב שהבעל שמכר קרקע לפירות לא עשה כלום ומביא את הטעם של רבא, שלא התקינו פירות לאיש אלא כדי להרויח בהוצאות הבית.
הרמב״ם מוסף שרשאי למכור אם עושה במעות סחורה, ויש לדייק מכך שסובר שרק לפי ההבדל השלישי שנזכר בגמרא יוצא שרבא מתיר את המכירה, בעוד שלפי שני ההבדלים הראשונים, דהיינו כאשר הקרקע קרובה או כאשר הבעל עצמו אריס - אביי הוא שמתיר ולא רבא.
המחבר בשלחן ערוך כותב כדברי הרמב״ם שהמכירה אפשרית רק אם עושה סחורה במעות, ומוסיף את הדעה של רב האי גאון, שהמכירה מועילה כשהקרקע רחוקה. מלשון המחבר מדייק החלקת מחוקק (סקמ״ד) שלכתחילה האשה יכולה למחות שלא ימכור, ורק בדיעבד אם מכר המכר קיים. אולם הבית שמואל (סק״מ) חולק על הדיוק הזה ומוכיח מלשון הרא״ש והטור שיכול למכור את הקרקע הרחוקה לכתחילה, והאשה אינה יכולה למחות.
השלחן ערוך כותב כדברי הרא״ש שיכול למכור את הפירות עצמם בכל שנה לאחר שליקטם.
ציון ה.ו.
עיין בירור הלכה ליבמות לח, א ציון ד.ה.
זכויות היבם בנכסי אחיו המת ושעבודם לכתובה
ציון ז. ח. ט. י (פ, ב), ציון ב (פא, ב).
משנה. הניח אחיו מעות - ילקח בהן קרקע, והוא אוכל פירות; פירות התלושין מן הקרקע - ילקח בהן קרקע, והוא אוכל פירות; המחוברין בקרקע, אמר רבי מאיר: שמין אותן כמה הן יפין בפירות וכמה הן יפין בלא פירות, והמותר ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות, וחכמים אומרים: פירות המחוברין בקרקע - שלו, התלושין מן הקרקע - כל הקודם זכה בהן; קדם הוא - זכה, קדמה היא - ילקח בהן קרקע, והוא אוכל פירות.
גמרא. ...דתניא: הרי שהיה נושה באחיו ומת, והניח שומרת יבם - לא יאמר ׳הואיל ושאני יורש החזקתי׳, אלא מוציאין מיבם ויקח בהן קרקע, והוא אוכל פירות... הדור שלחוה קמיה דרב מניומי בריה דרב נחומי, אמר להו: הכי אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: זו אינה משנה. מאי טעמא? אילימא משום דהוו להו מטלטלי, ומטלטלי לכתובה לא משעבדי - דלמא רבי מאיר היא, דאמר מטלטלי משעבדי לכתובה! ואלא משום דאמר לה ׳את לאו בעלת דברים דידי את׳ - דלמא רבי נתן היא, דתניא, רבי נתן אומר: מנין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו, מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה? תלמוד לומר ״...ונתן לאשר אשם לו״! אלא לא אשכחן תנא דמחמיר תרי חומרי בכתובה, אלא אי כרבי מאיר אי כרבי נתן. אמר רבא: אם כן היינו דשמענא ליה לאביי דאמר: זו אינה משנה, ולא ידענא מאי היא...
כנס את יבמתו והניח אחיו פירות מחוברין לקרקע - ימכרו וילקח בהן קרקע, והיבם אוכל פירותיהן.
הניח פירות תלושין מן הקרקע, וכן אם הניח מעות ומטלטלין - הכל של יבם, ומשתמש בהן כמו שירצה, ואינה יכולה לעכב, שהמטלטלין אין הכתובה נגבית מהן אלא בתקנת הגאונים, ואין כח בתקנה זו למנעו מנכסי אחיו ולאסרן עליו באחריות זו שלא ישא ויתן בהם.
(רמב״ם אישות כב, יב-יג)
הניח אחיו פירות מחוברים לקרקע - ימכרו וילקח בהם קרקע, והוא אוכל פירות.
הניח פירות תלושין או מטלטלין - ימכרו וילקח בהן קרקע, והוא אוכל פירות, והוא הדין אם הניח מעות, ואפילו אם היה הוא חייב לאחיו מנה - מוציאין מידו וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות, ויש אומרים שבפירות תלושין ומטלטלין ומעות משתמש בהם כמו שירצה, ואם כתוב בכתובה מטלטלי אגב מקרקעי - לדברי הכל ילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות. הגה. ומכל מקום כל זמן שלא כנסה - אין נותנים הנכסים לידו אלא מוציאין כל המטלטלין והמעות מידו ליד בית דין או לאפוטרופוס, (אבל) הקרקעות הוא אוכל פירות.
(שו״ע אבן העזר קסח, ד-ה)
הדין באשה שמת בעלה בלא בנים, שזקוקה ליבום, הוא שכתובתה מוטלת על נכסי המת, אפילו לאחר שכנסה היבם, ולכן אין ליבם בעלות גמורה על הנכסים המשועבדים לכתובה שיורש מאחיו.
רבי מאיר וחכמים נחלקו במשנה לגבי יבם שהניח אחיו מעות או פירות תלושים. רבי מאיר אומר שילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות, ומבאר רש״י שסובר שאף המטלטלין משתעבדים לכתובה. חכמים חולקים ואומרים שכל הקודם בהם זכה, ומבאר רש״י שסוברים שהמטלטלין אינם משתעבדים לכתובה ולכן היבם יכול לזכות בהם זכיה גמורה, אלא אם כן האשה קדמה ותפסה אותם עוד בחיי הבעל, וכמבואר לקמן
(פד, ב) שתפיסה מחיים מועילה, ואז ילקח בהם קרקע והיבם אוכל פירות.
המאירי מביא דעה נוספת לפיה מה שאמרו שתפיסה מועילה רק מחיים היינו בתופס לפרעון חובו, אבל לשעבוד הנכסים לכתובה מועילה תפיסה גם לאחר מיתה.
מאידך גיסא, דעת התוספות לקמן (פד, ב ד״ה והוא) היא שלפי רבא אין תפיסה במטלטלין מועילה לכתובה כלל אפילו לא מחיים, ולגבי הדין של משנתנו גם התוספות (פב, ב ד״ה והתלושין) כותבים שהתפיסה מועילה לענין שעבוד המטלטלין לכתובה, שהיבם לא יוכל לעשות בהם כרצונו, ועיין עוד בבירור הלכה לקמן דף צו, א ציון ט.
במשנה אומר רבי מאיר שאם הניח אחיו פירות מחוברים - שמין את הקרקע כמה היא יפה עם הפירות, וכמה בלעדיהם, ובמותר ילקח קרקע והיבם אוכל פירות, ומבאר רש״י שהוא סובר שכל מה שגדל ברשות המת משועבד לכתובתה.
לעומת זאת חכמים אומרים שהפירות שלו, והגמרא (פב, א) מתקנת את הגרסה לפיה הם אומרים שהפירות שלה. רש״י (פב, א ד״ה תני) מסביר שלפי המסקנה אין מחלוקת בין רבי מאיר לבין חכמים בפירות מחוברים.
המהרש״א מקשה על פירוש רש״י שלפי דבריו לא מובן מדוע חכמים במשנה משנים מלשון רבי מאיר לגבי פירות מחוברים, ומדוע הם צריכים בכלל לפרט את הדין בפירות מחוברים, אם אינם חולקים על רבי מאיר. על כן הוא מפרש שיש מחלוקת גם בפירות מחוברים, שלפי רבי מאיר שמין רק את מה שגדל עד מות הבעל, ומה שגדל אחר כך שייך ליבם, ואילו לפי חכמים אף מה שגדל לאחר מות הבעל משועבד לכתובתה.
גם המאירי כותב שיש מחלוקת, שלפי רבי מאיר היבם זוכה בהתייקרות של הפירות לאחר גמר בישולם, ולפי חכמים הכל שלה וימכרו וילקח בהם קרקע.
מעיקר הדין גובים את הכתובה מן הקרקע ולא מן המטלטלין, כמבואר בגמרא לעיל
(דף נא, א). אולם הגאונים תיקנו שיגבו גם ממטלטלין, כמבואר ברי״ף (דף ל, ב) וברמב״ם
(הל׳ אישות טז, ז). לפי זה יש לדון האם גם בסוגייתנו משתנה הדין של זכויות היבם במטלטלין של אחיו המת מאחר שהמטלטלין משועבדים לכתובה כמו קרקעות.
כיוצא כזה יש לדון בדברי הברייתא (פא, ב) שיבם שהיה חייב מעות לאחיו המת - אינו יכול לטעון שזוכה במעות בתור יורש ואינו צריך לתת מהם כלום לטובת כתובת האשה, אלא יקנו קרקע במעות והוא אוכל פירות. הגמרא מסבירה שדין הברייתא מבוסס על שתי סברות, האחת שמטלטלין משועבדים לכתובה כרבי מאיר, והשניה על פי שעבודא דרבי נתן, שכיון שהוא חייב לאחיו המת וזה חייב את הכתובה לאשה - נמצא שהיבם עצמו חייב עכשיו לאשה. לאור זה מסיקה הגמרא שאין הדין שבברייתא נוהג להלכה, כיון שלא מצינו מי שמחמיר בשתי חומרות בכתובה, שיסתמך על רבי מאיר בענין שעבוד המטלטלין וגם על רבי נתן בענין העברת השעבוד. נמצא שלאחר תקנת הגאונים שמטלטלין משתעבדים לכתובה אין זו הלכה שמסתמכת על שתי חומרות, ויש לדון איפוא אם לקיים את דין הברייתא.
הרי״ף (דף מ, א) כותב שיש לעשות עכשיו כפי שכתוב בברייתא, שקונים קרקע במעות והיבם אוכל פירות, וכן פוסק הרשב״א (שו״ת ח״ב סי׳ קיח).
לעומתם כותב הראב״ד (בהשגה על הרי״ף) שלא מסתבר שלאחר התקנה יהיה הדין יותר חמור ממה שאמרו בגמרא על הזמן הקודם, שאין מחמירים שתי חומרות בכתובה, גם כרבי מאיר וגם כרבי נתן, ולכן גם לאחר תקנת הגאונים די בכך שמשעבדים לטובת האשה את המטלטלין המזומנים ולא את המטלטלין הנמצאים ברשות אלה שהיו חייבים לבעל.
כמוהו כותב הראב״ן (בתשובה המובאת במרדכי סי׳ רמח-ט), שהתקנה לגבות מהמטלטלין חלה רק על מטלטלין שבעין, ולא על מה שנמצא ביד מישהו אחר.
הרמב״ן בספר הזכות דוחה את השגת הראב״ד וטוען שתקנת הגאונים השוותה את המטלטלין לקרקעות, וכן כותב הרא״ש (סי׳ יג) שלאחר התקנה אין הגבייה ממטלטלין נחשבת לחומרא אלא לעיקר הדין, ואין מניעה לקבל את הדין שבברייתא בהסתמך על דברי רבי נתן.
זוהי גם דעת הרא״ה, הרשב״א, הריטב״א ורבינו קרשקש אשר מבארים שהגמרא דוחה את הברייתא רק משום שלא נמצא שום תנא שסובר כרבי מאיר וכרבי נתן גם יחד, אבל לאחר תקנת הגאונים אין סיבה שלא לפסוק כדברי הברייתא מאחר שהלכה כרבי נתן.
הריא״ז (הלכה ד, ד) כותב שלאחר תקנת הגאונים דין המטלטלין שהיו ברשות האח המת כדין קרקעותיו שמשתעבדים לכתובה, ולכן יקנו בהם קרקע והיבם יאכל פירות. אבל לגבי החוב שהיה היבם חייב לאח המת הוא כותב (שם ו) כראב״ד שאף לאחר תקנת הגאונים אין האשה גובה את כתובתה מהחוב הזה, מפני שאינו בעין כמו שאר המטלטלין, ורק אם היה לבעלה מלוה או פקדון ביד אחרים גובה מהם האשה לכתובתה על פי תקנת הגאונים, כנראה מפני שכאשר המטלטלין נמצאים אצל מישהו אחר שאינו יורש - אין צורך להסתמך על שעבודא דרבי נתן כדי להעבירם לטובת האשה.
שיטה שונה מובאת בספר הזכות לרמב״ן ובספר העיטור (אות כ כתובות לד, ב) בשם גאון, ולפיה תקנת הגאונים מתייחסת רק לאשה שהתגרשה או שמת בעלה אך אינה זקוקה ליבום, ולא לאשה הזקוקה ליבום, אצלה נשאר הדין המקורי שגובה את כתובתה מקרקעות בלבד ולא ממטלטלין שהיבם יורשם, ורק אם היבם אינו מייבם ניתן לשלם את כתובתה מהמטלטלין שהיבם ביקש לתופסם בתור יורש.
הרמב״ן עצמו דוחה את השיטה הזו ופוסק כאמור כרי״ף שגם מטלטלין שהיבם יורש מאחיו משתעבדים לכתובה על פי תקנת הגאונים.
ד. זכות היבם למחול על החוב.
כאמור, הדעה המקובלת היא שלאחר תקנת הגאונים הלכה כדברי הברייתא שהאשה גובה את כתובתה מהחוב שהיה היבם חייב לאחיו, הבעל שמת, בהסתמך על שעבודא דרבי נתן, שהיבם חייב לבעל והבעל לאשה.
התוספות (פא, ב ד״ה לא) מקשים על הברייתא מדוע אין היבם יכול למחול לעצמו על החוב, שהרי לאחר מות אחיו נעשה היבם חייב לעצמו, וכשם שהמוכר שטר חוב לחבירו רשאי למחול עליו, ולא ישתעבדו המטלטלין לכתובה.
התוספות מתרצים שאין לו כח למחול, הואיל וזכותו לרשת את כל נכסי אחיו באה לו רק מכח האשה שנתייבמה על ידו. בתירוץ שני הם כותבים שאם ימחל על החוב - האשה תוכל לתובעו על הנזק שגרם לה במחילתו, שהרי הלכה כרבי מאיר שמחייב על דינא דגרמי, כמבואר לקמן (דף פו, א ציון ב).
הרמב״ן (שם) והמאירי מתרצים, שאינו יכול למחול מפני שכבר נשתעבדו הנכסים. הרא״ה, רבינו קרשקש והר״ן (מ, א בדפי הרי״ף) מתרצים שיורש אינו יכול למחול לעצמו מפני שצריך שהמוחל והנמחל יהיו נפרדים.
תירוץ אחר כותב המרדכי (סי׳ ריא) שכיון שהיבם השתעבד כבר לכתובת האשה - אינו יכול למחול ולהפסידה. בדומה לכך כותב הריטב״א שזכות המחילה עומדת רק למוכר, ולא ללווה שנכסי בעלי החוב שלו משועבדים למלוה שלו משעבודא דרבי נתן.
בדרך נוספת כותבים הרמב״ן והרא״ה שהיבם אכן היה יכול למחול, ובברייתא מדובר ביבם שלא היה פיקח למחול ולהפסיד את האשה.
הרמב״ם פוסק שאם הניח המת פירות תלושים או כל מטלטלין אחרים - הרי אלה שייכים ליבם, ומבאר המגיד משנה שכוונתו לכגון שהאשה לא הקדימה ותפסה, אבל אילו תפסה מחיים היתה תפיסתה מועילה, וכמו שהרמב״ם עצמו כותב בפרק יח, יא.
הרמב״ם מוסיף שאף תקנת הגאונים שגובה כתובה ממטלטלין אין בה כדי למנוע את היבם מלהשתמש במטלטלין כרצונו, וכותב המגיד משנה שדעת הרמב״ם כדעת הגאון (המובאת ע״י הרמב״ן והעיטור) שאין בכח תקנת הגאונים לפגוע בזכות שיש ליבם בנכסי האח.
המחבר בשלחן ערוך כותב בסתם את הדעה שלאחר תקנת הגאונים המטלטלין נדונים כקרקעות לכל דבר, ואפילו חוב שהיה היבם חייב לאחיו המת משועבד לכתובה, אך מביא גם את דעת הרמב״ם שאין תקנת הגאונים נוגעת לאשה שמתיבמת, ורק הקרקעות שהיבם יורש מאחיו משתעבדים לכתובה.
על דברי המגיד משנה שאילו האשה הקדימה לתפוס מחיים תפיסתה מועילה אף לדעת הרמב״ם, חולק הגר״א (סק״ג) ומבאר שהתפיסה מועילה מחיים רק לענין גביית הכתובה, ולא לענין זה שתוכל למנוע את היבם מלהשתמש במטלטלין כרצונו, ולכן אין הרמב״ם מזכיר זאת בהלכה שלפנינו.
אולם החזון איש (אה״ע סי׳ קכה, יד) תמה על הגר״א שמדברי המשנה שאם קדמה האשה לתפוס את הפירות התלושים ילקח בהם קרקע והיבם יאכל פירות, משמע שיכולה לתפוס מחיים את המטלטלין אף לענין זה שהיבם לא יוכל להשתמש בהם כרצונו.
המגיד משנה כותב שגם הרמב״ם מסכים שאם הבעל שעבד לה בכתובתה מטלטלין אגב קרקעות - תלקח בהם קרקע והיבם יאכל פירות, מפני שבכגון זה המטלטלין משועבדים מן הדין ולא מכח התקנה, וכן פוסק השלחן ערוך.
כיוצא בזה כותב המאירי שכיון שנוהגים להתנות שתגבה אף ממטלטלין - אין ספק שהתנאי מועיל להחיל עליהם את השעבוד גם לפי הרמב״ם, וכן פוסקים הרשב״א (שם) והריב״ש (סי׳ שסה-ו).
לגבי שעבוד החוב שהיבם היה חייב לאחיו המת, מחדש הבית שמואל (סק״ד) שכיון שהדין מבוסס על שעבודא דרבי נתן, אם הניח הבעל המת נכסים בכדי כל הנצרך לכתובה - אין מוציאים מהיבם את שווי החוב הזה. הוא מסביר שאף על פי שבדרך כלל כל הנכסים משועבדים לכתובה ואפילו יותר משוויה - כאשר נזקקים לשעבודא דרבי נתן יש לדייק ולקחת רק כפי הצורך.
אולם הקרבן נתנאל (אות צ) חולק עליו ומוכיח שהחוב משועבד לכתובה גם כשיש נכסים נוספים כדי הצורך, אף על פי שנזקקים בכך לדין של שעבודא דרבי נתן.
לגבי פירות מחוברים כותבים הרמב״ם והשלחן ערוך את ההלכה בסתם, שימכרו ויקנו בהם קרקע והיבם יאכל פירות.
ציון ל.
עיין בירור הלכה לקמן פב, ב ציון א.