גמרא אמר רבא אם כן היינו דשמענא וכו׳. ואע״ג דלעיל קאמר אביי עצמו דילמא דטבא ליה וכו׳ צ״ל דאם תימצי לומר קאמר דאפילו היא משנה. ולולי פי׳ התוס׳ ז״ל לעיל הוי אפשר לומר דאביי בתחלה רוצה לתרץ באמת דהוי ראוי ולא הוי דיבם כנ״ל דלגבי שאר יורשים א״צ לדר״נ כנ״ל דינתנו לכתובת אשה משום חינא כמ״ד הכי לקמן כנ״ל רק דלפ״ז תו לא מוכח כדרב יוסף דזביניה לאו זבינא דהכא טובתו הוא שיוציאו ממנו שהרי הוא משועבד להיורשים והיא גובה מיורשים וזהו דקאמר דטבא ליה עבדי ליה רק דהשיבו לו הא תני תנא מוציאין משמע בע״כ וע״כ ס״ל לתנא דלאו ראוי הוא והשיב דא״כ לאו משנה היא וזה כשיטת החולקים על ר״ת דמטלטלי דיתמי אחרינא נמי משתעבדי לר״מ והתוס׳ לשיטתייהו אזלי כאן כנ״ל ודוק:

תוס׳ ד״ה לא אשכחן וכו׳. יש לומר דשאני הכא דאין היורשים וכו׳. נראה פירוש דבריהם דס״ל כדעת הפוסקים בח״מ סימן פ״ו דעיקר חומרא דר״נ באית ליה פסידא ללוה שני והוי דינא כטורף ממשעבדי כמ״ש הש״ך שם באורך אבל היכא דל״ל פסידא לשני כ״ע מודים דמשעובד לראשון מקרא ונתן לאשר אשם לו וליכא פלוגתא בהא ולא הוי חומרא א״כ לפ״ז מתפרשים דבריהם דביבם עצמו שהוא הלוה א״כ אית ליה פסידא ה״ל חומרא דר״נ משא״כ התם דאין היורשים מוחזקים אלא לווים ונפקדים אחרים דלא איכפת להו ממילא ליכא חומרא בדר״נ ודוק:

ולפי זה נלענ״ד לפמ״ש לעיל דף נ׳ ע״ב דיש לומר דר״מ ורבנן דפליגי במטלטלין לשיטתם אזלי דלר״מ דס״ל אחריות לאו טעות סופר ולא טרפא ממשעבדי. סמיכת האשה אף על מטלטלי כמו על קרקעות שהרי יכול להבריח הקרקעות כמו המטלטלין ולרבנן דס״ל אחריות טעות סופר עיקר סמיכתה על הקרקעות שאינו יכול למכרם ולהבריחם א״כ שפיר קאמר הכא לא אשכחן תנא דמחמיר תרי חומרא שיגבה משעבדי כמו הכא דגביא מדר״נ אף במקום פסידה דהוי כמשועבדים כמ״ש הש״ך ונימא ג״כ דסמכא על מטלטלין דה״ל תרי חומרי דסתרי אהדדי. ולפ״ז נראה דממילא מתורץ קושיות הראב״ד על הרי״ף שהביא הרא״ש ז״ל דלדידן דמטלטלי דיתמי משעבדי מתקנת הגאונים ואפ״ה גובים ממשעבדי הרי מוכרח דלא הוי תקנת הגאונים חומרא דא״כ הוי תרי חומרי בכתובה ושפיר הביא הברייתא. ודוק:

ולפי זה נראה דמה שכתב רש״י ז״ל בכתובה שהיא מדברי סופרים ר״ל דהא חזינן דמחמרין תרי חומרי בבעל חוב דקי״ל דאחריות טעות סופר וגובה ממשעבדי ומדר״נ אף במקום פסידא אף דבבע״ח קי״ל דמיניה אפילו מגלימא דעל כתפיה הרי דאף דסמיכתו גם על המטלטלין אפ״ה טרפי ממשעבדי ע״כ צ״ל דדוקא בכתובה משום שהיא מדברי סופרים. ובזה מתורץ מה שדקדקנו לעיל דלא משני דאתיא כר״מ דס״ל כתובה דאורייתא דלר״מ ודאי דאפילו בדאורייתא לא מחמרינן דהא ס״ל דאחריות לאו טעות סופר לא בכתובה ולא בבעל חוב ובאמת הוא מהך טעמא דסמוך נמי אמטלטלין כנ״ל ורבנן הוא דס״ל דבע״ח דאורייתא סמיכתו על מטלטלין ועל הקרקעות אלא דכתובה דהוא מדרבנן עיקר סמיכתה על הקרקעות ושפיר אמרו דה״ל תרי חומרי. ודוק:

בגמרא השתא ייבם ואח״כ חילק וכו׳. הא דייבם תחילה עדיפא לכאורה הוא משום שעדיין אינו שלו עד שמיבם והוי ליה דבר שלא בא לעולם וכן נראה מדברי הר״ן שהקשה על פירש״י לעיל בההוא דרב יוסף שפי׳ רש״י שקנו מידו דה״ל דבר שלא בא לעולם וכמ״ש התוס׳ בד״ה התם בידו וכו׳ ויש לומר דרב סבר וכו׳ מיהו נראה דאין צריך לכל זה דאפילו לר״מ דס״ל דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואפילו נימא דהכא מודים רבנן לר״מ דמהני משום דבידו ליבמה בע״כ וכל היכי דבידו לא פליגי כדאיתא לעיל דף נ״ט. מ״מ מה בכך הא אין הקנין מתחיל אלא משבא לעולם וה״ל עכ״פ כמוכר לאחר ל׳ יום ואינו מועיל בו קנין סודר דהדר סודר למאריה וכן אינו מועיל חזקה ומשיכה דהשתא כיון דכלה הקנין בזמן שחל הקנין ולא דמי לדרבי יוחנן דהכא דבידו מהני משום דבאמת מתחיל הקנין מיד כמ״ש התוס׳ לקמן בסוף ד״ה הא דאמר וכו׳ משא״כ הכא אינו מועיל אלא קנין כסף או בשטר אם ישנו קיים תחת ידו (אלא דהתוס׳ אזלי לשיטתייהו בקידושין דף ס״ג דכשאומר מעכשיו לכשאקחנה מהני לרב אפילו נקרע השטר א״כ יש לומר דאפילו קנין סודר וחזקה מהני אבל כבר כתב הריטב״א והביאו בספר פני יהושע בקידושין שם דמעכשיו מועיל לענין חזרה לרב אבל אם נקרע השטר אינו מועיל כיון דאין עתה כלום וכן בקנין סודר וחזקה) אמנם הא גופא קשה לי מה דס״ל להתוס׳ ור״ן דה״ל דבר שלא בא לעולם משום שלא ייבם עדיין אפילו נימא דמיירי ביש לו אב או אחין הרבה מכל מקום נראה לענ״ד דס״ל לרש״י ז״ל דכשיבם הוא זוכה בנכסים למפרע משעת מיתת אחיו ונפקא מיניה אם ישבחו הנכסים בין מיתת אחיו ליבום או שגדלו פירות בינתיים. של היבם הם כאלו גדלו אחר היבום כמו שיבואר לקמן. והא דאמר בבכורות דאין היבם נוטל בשבח היינו חלקו בנכסי האב שמת קודם אחיו ונשבחו קודם חלוקה אפילו לאחר היבום ה״ל ראוי קודם שחלקו האחין נכסי אביהם אבל בנכסי היבם אין חילוק בין קודם היבום או אחריו כיון שהתורה אמרה יקום על שם אחיו לנחלה ה״ל יורש גמור משעת מיתה (ועמ״ש בסמוך בזה) א״כ נלע״ד דממילא שיכול היבם למכור דה״ל כמו מי שקנה דבר על תנאי מעכשיו ומכר לאחר דכשנתקיים התנאי וחל הקנין למפרע וה״ל המכירה למפרע קיימת א״כ ה״נ כשמיבם מועיל הקנין סודר למפרע ומ״ש הכא דלאו בידו נראה דהיינו מטעמא דרב יוסף עצמו דאמר דלא הוי זביניה זבינא דודאי שעבודא אלים טפי טובא על נכסי המת קודם יבום והוי ס״ד דדוקא קודם יבום כמו שכתב בספר פני יהושע באורך. ועוד נ״ל דהכא בדרב ששת דקאמר חילק ואח״כ ייבם מבעיא ע״כ בל״ז א״א לומר דה״ל דבר שלא בא לעולם משום דקודם יבום אינו שלו דמשמע הכא דליכא אב דרוצה לחלק עמו בנכסים אלא אחיו א״כ עכ״פ יש ליבם חלק בו ואיתא בח״מ סימן ר״ג וסימן ר״י במקנה דבר שלב״ל עם דבר שבא לעולם די״א דקנה הכל ותליא בפלוגתא דקני את וחמור דפליגי בב״ב דף קמ״ג ע״א ר״נ ורב ששת וס״ל לרב ששת עצמו דקנה הכל אם כן נימא ה״נ כי היכא דמועיל בחלקו קנה הכל ויש לדחות מ״מ לדעת אלו הפוסקים ע״כ צ״ל משום דקודם יבום ודאי שעבודא עדיפא מתקנתא דרבנן. ודוק:

שם אמר ר״ל תני שלה ופירש״י ולא פליגי רבנן אדר״מ במחוברין והקשה מהרש״א דאם כן למה הזכירו רבנן כלל פירות מחוברין ונלע״ד לישב דברי רש״י ז״ל דבאמת ר״מ דקאמר במחוברין בקרקע שמין כמה יפה היינו בפירות שאין עומדין לתלוש בשעת מיתה כדפירש״י לעיל דף פ׳ ועמ״ש שם ונקט סתמא משום דר״מ לשיטתו דס״ל בפרק שבועות הדיינין דף מ״ג ובכמה דוכתי דכל העומד לבצור כבצור דמי וה״ל כתלושין דבל״ז שלה לדידיה וע״כ שם מחוברין לדידיה היינו בלא הגיע זמן לתלוש אבל לרבנן דפליגי שם וס״ל דלאו כבצורין דמי היינו דקמ״ל הכא דכל שהם בשם מחוברין אפילו הגיע זמנן לא אמרינן דהיבם זכה בהן כדס״ל לרבנן בתלושין אלא כל זמן שהם מחוברים שלה הם. (מיהו מדברי הפוסקים שלא הביאו כלל דברי ר״מ דשמין אלא לשון דרבנן סתם מחוברים שלה משמע דס״ל כמ״ש מהרש״א ז״ל). ונראה לע״ד דהכרח רש״י ז״ל דהא קי״ל בבכורות דאין האשה גובה כתובתה משבח ואמרינן שם דהיינו שלופפי והוי תמרי דאינה גובה מגידול הפירות ולא ניחא ליה לחלק דהכא בשיעבוד עדיף טפי כמו שחלקו התוס׳ בד״ה והתלושין וכו׳. ולשיטת הפוסקים ומהרש״א ז״ל צריך לחלק ע״כ כן אבל אכתי קשה דהא קתני סתמא אפילו יש יורשים אחרים כגון אב ואחים ואם כן אפילו אם נימא דבנכסי דיבם משתעבדי לה אפילו גידל הפירות משא״כ פירות שגדלו קודם יבום דזכו בהן יורשים ה״ל ממש האי דינא דבכורות דא״י לגבות כתובתה מהן. ולפמ״ש לעיל דס״ל לרש״י ז״ל דכשמיבם זוכה למפרע משעת מיתה ולא כמשמעות התוס׳ והר״ן א״ש דכיון דהם נכסי דיבם משתעבדי לה לגבות מהן. ודוק:

מיהו מ״ש מהרש״א דלר״מ גידול הפירות שלאחר מיתה הוא דיבם ונראה מזה דפי׳ כן במתניתין דלעיל דף ע״ט דשמין הפירות כמה הן שווין בשעת מיתה זהו שלה ומה שגדל ברשותו הוא פירא דידיה. ולע״ד הוא תמוה דהא קתני במתניתין דשמין השדה כמה שוה למכור עם הפירות ופשיטא דאותו שקונה השדה עם הפירות היינו על דעת שיגדלו ויגמרו הפירות בשדה ואם גידול הפירות של אח״כ הוא של הבעל למה קתני במתניתין דשייך כל המעות לאשה הא הוא באמת גידל ברשותו ואף אם יש חילוק בין הקונה פירות שאינם גמורים לכשיגדלו שנותן פחות בין הקונה פירות גמורים מחמת הקדמת המעות וחשש שישתדפו הפירות מ״מ קשה למה קתני במתניתין דכל המותר ילקח בהן קרקע ותו דאפילו בזה ההפרש המועט אין זה ריוח לבעל כלל דה״נ היה יכול ליקח בשדה אחרת פירות שאינם גמורים וליתן מעות שויה וכשיגמרו יהיו שלו הרי דכל שבח גידול הפירות הוא שלה. ותו דא״כ למה לי כל שומין אלו ה״ל לשום הפירות עצמם כמה שוין למכור ודוחק לומר דהריוח הוא דכששמין עם השדה ביחד הוא פחות מעט מכשקונים הפירות עצמם ותו נראה דמצד הדין כן שכל גידול הפירות שלה כיון ששם פירות להם הוי להו כמו דיקלא ואלים או בהמה שנתגדלה דהכל כקרן שלה כמ״ש לעיל במתניתין דף ע״ט ואפילו לענין ראוי לא אמרו בבכורות דהוי שבח ראוי אלא בשלופפי והוי תמרי אבל לא אם היו כבר תמרי אלא שלא נגמרו וע״כ צ״ל כמ״ש לעיל דבאמת גידול הפירות של האשה אלא ששמין מה שמפסיד הבעל בשביל שמניחם בשדה שלו ומפסיד מה שהיה יכול להשתמש ולכך צריך שומין מה ששווין הפירות כעת להתגדל ולהיות שלה דהוא פחות מפירות גמורים דשמא ישתדפו כמ״ש לעיל וזהו גידול הפירות הוא שלה ושמין הפסד הבעל מה שהיה שוה השדה אם היה בלא פירות ויכול להשתמש בו ומה אעשה דלא על המהרש״א ז״ל לבד קשיא לי אלא גם הר״ן ז״ל והברטנורא במתניתין דלעיל כתבו הלשון דגידול פירות של הבעל ונראה דכוונתם דזה מיקרי גידול הפירות לבעל כיון שמשלמין בעד שהיה יכול להשתמש בזה. כמ״ש דשמין כמה יפה בלא פירות שיכול להשתמש ולפ״ז אפילו אי נימא כפירש״י דס״ל לרבנן במחוברים כר״מ ע״כ א״א לאוקמי בשלופפי והוי תמרי דא״כ אכתי קשה דהוי ראוי דהרי אף לר״מ היא גובה מגידול הפירות כמ״ש ומשמע דשלופפי והוי תמרי אינה גובה כלל מן הפירות וע״כ צ״ל בפירות שכבר שם פירי עליהם אלא שלא נגמרו. וממילא יש לומר כמ״ש מהרש״א ז״ל וכמשמעות הפוסקים כנ״ל. ולפ״ז נראה דיש לומר טעמא דרבא לשיטת מהרש״א ז״ל והפוסקים דודאי הא דתנן במתניתין אמר ר׳ מאיר דשמין כמה יפה וכו׳ הוא מצד הסברא כנ״ל ולרבנן דפליגי שם היינו מצד התקנה שתקנו חז״ל כן דמחוברין לעולם לבעל והכא ס״ל לרבנן דהכל שלה משום דלפמ״ש דגם שם ראוי להיות גידול הפירות שלה אלא שמשלמין לבעל מה שהפסיד בתשמיש השדה יש לומר דוקא התם משום שאין השדה שמכנסת לו משועבדת לגידול פירות דידה וצריך לשלם לבעל משא״כ הכא בתשלומי הכתובה שהשדה משועבדת לגדל פירות אם לא נשאר אלא כדי כתובתה אם כן כיון שהשדה משועבדת לגדל פירות א״צ לשום מה שמפסיד הבעל במה שנשארו הפירות בתוכו (ואם היינו אומרים דר״מ ל״ל כלל תקנת שמעון בן שטח דכל נכסיו אחראין לכתובה כדמשמע לעיל בש״ס דף ל״א אלא דס״ל דשב״ש לא תיקן אלא שלא ייחדו לה דבר לכתובה כמו שהיה מקדם כדאיתא בס״פ יש לומר דה״נ ר״מ לשיטתיה כיון דבאמת יש נכסים הרבה אף דתקנו חכמים ביבמה שלא ימכור דבהא לא פליג ר״מ כדי שתוכל לגבות מהם אפילו בנכסים הרבה משום שמא ישתדפו מ״מ בשעת מיתת היבם אין השדה משועבד לגדל ולגמור פירות דהרי יש כדי כתובתה ממקום אחר אבל לרבנן דכל נכסים אחראין השדה משועבד לגמור הפירות וצ״ע בזה). כן נלענ״ד ליישב שיטת המהרש״א והפוסקים כמו שכתבנו. ודוק: