×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) הֲרוּגֵי מַלְכוּת לַהֲרוּגֵי בֵּית דִּין הֲרוּגֵי מַלְכוּת כֵּיוָן דְּשֶׁלֹּא בְּדִין קָא מִיקַּטְלִי הָוְיָא לְהוּ כַּפָּרָה אהֲרוּגֵי בֵּית דִּין כֵּיוָן דִּבְדִין קָא מִיקַּטְלִי לָא הָוֵי לְהוּ כַּפָּרָה.
those referred to in the verse in Psalms who were killed by a heathen government to those inhabitants of an idolatrous city who were killed by a Jewish court? Those who were killed by a heathen government, since they were killed unjustly, achieve atonement through their deaths, even without repentance. But those who were killed by a Jewish court, since they were killed justly for their sins, do not achieve atonement unless they repent.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
אבל הרוגי מלכות, כיון דשלא כדין נהרגין – מיד הויא להו כפרה, מדכתיב: נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים בשר חסידיך לחיתו ארץ.
וקיימא לן: חסידיך – חסידים ממש, עבדיך – הנך הוא דמחייבי דינא מעיקרא, וכיון דאיקטול – קרי לה עבדיך, ש״מ הריגה כפרה ליהויא.
בא״ר יוחנן: אכל חלב והפריש קרבן ונשתמד וחזר בו, הואיל ונדחה – יידחה. וכן אכל חלב והפריש קרבן ונשתטה וחזר ונשתפה, הואיל ונדחה – יידחה.
א. בר״י אלמדרי: להו, וכצ״ל.
ב. קטע זה מקומו לפני הקטע הקודם.
{בבלי סנהדרין מז ע״ב} קבריה דרב הוו [שקלי]⁠1 מיניה עפרא לאישתא בת יומא אתו אמרו ליה לשמואל אמר יאות [הן]⁠2 עבדין קרקע עולם היא ואינה נאסרת [דכתיב]⁠3 {מלכים ב כג:ו} וישלך את [עפרה על קבר]⁠4 בני העם מקיש קברי [בני]⁠5 העם לעבודה זרה6 מה עבודה זרה במחובר לא הכא נמי במחובר לא. והדתניא שלש קברות הן קבר הנמצא וקבר הידוע וקבר המזיק את הרבים. קבר הנמצא מותר לפנותו פינהו מקומו טהור ומותר בהנאה קבר הידוע אסור לפנותו פינהו מקומו טמא ואסור בהנאה קבר המזיק את הרבים מותר לפנותו פינהו מקומו טהור ואסור בהנאה7 בקבר בניין עסיקינן אבל קבר8 דחפירה דליכא עליה בניין לא מיתסר מאי טעמא קרקע עולם היא9:
איתמר האורג בגד למת אביי אמר אסור ורבא אמר מותר אביי אמר אסור הזמנה מילתא היא ורבא אמר מותר הזמנה לאו מילתא היא והילכתא כוותיה דרבא10
1. שקלי: גה, גז, כ״י נ, דפוסים. כ״י סוטרו: ״שקלין״.
2. הן: גה, גז, כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י סוטרו.
3. דכתיב: גז, כ״י נ, דפוסים. כ״י סוטרו: ״שנאמר״.
4. עפרה על קבר: דפוסים, וכן בהלכות ריצ״ג (אבל). גז: ״נבלתו אל קברי״ (ירמיהו כו:כג). כ״י סוטרו: ״עפרו אל קברי״. גה, כ״י נ: עפרה אל קבר. דפוס קושטא: עפרה אל קברי.
5. בני: גז, דפוסים. חסר בכ״י סוטרו, גה.
6. מקיש...לעבודה זרה: חסר בכ״י נ.
7. דפוסים מוסיף: התם.
8. קבר: וכן גה, גז, כ״י נ. דפוסים: קבירה.
9. היא: גה, גז: ״הוא״.
10. וכן ברי״ף ברכות פרק ג׳ (דף טו ע״א).
הרוגי מלכות – הני דעובדי כוכבים.
הרוגי ב״ד – עיר הנדחת.
רש״י בד״ה א״ל לשמואל צ״ל אמרו ליה כו׳:
בתוס׳ בד״ה משיסתום כו׳ גולל ודופק ואפילו הוא כו׳ כצ״ל:
חלק ג, סימן יט
בענין המחלוקת אי הזמנה מילתא היא
ובנמצא ההורג או העדים זוממין – בעגלה ערופה ועל ההבדל בין עגלה ערופה ואשם תלוי ובדין מנחת סוטה שבאו עדים שנטמאהא*
איתא בסנהדרין מ״ז,ב⁠־מ״ח,א: איתמר האורג בגד למת (רש״י: ״לאחר שמת״), אביי אמר אסור ורבא אמר מותר. אביי אמר אסור, הזמנה (רש״י: ״שהזמינו לכך ונקרא שם המת עליו״) מילתא היא (רש״י: ״כאילו כרכו בו״). ורבא אמר מותר, הזמנה לאו מילתא היא.
מאי טעמא דאביי? גמר שם שם מעגלה ערופה [״ותמת שם מרים ותקבר שם״ – במדבר כ׳, א׳. ״וערפו שם את העגלה בנחל״ – דברים כ״א, ד׳], מה עגלה ערופה בהזמנה מיתסרא (רש״י: ״דקי״ל ירידתה לנחל איתן היא אוסרתה, בקידושין נ״ז,א ובכריתות כ״ה,א) האי נמי בהזמנה מיתסרא. ורבא, גמר שם שם מעבודת כוכבים [״אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגויים״ – דברים י״ב, ב׳], מה עבודת כוכבים בהזמנה לא מיתסרא (רש״י: ״להדיוט דתניא במס׳ ע״ג מ״ד,ב האומר בית זה לעבודה זרה שור זה לעבודה זרה מותר שאין הקדש לעבודה זרה״) אף הכא נמי בהזמנה לא מיתסרא.
ורבא מאי טעמא לא גמר מעגלה ערופה? אמר לך משמשין (רש״י: ״של מת״) ממשמשין גמרינן (רש״י: ״דלא מיתסרי בהזמנה, דהאי קרא אשר עבדו שם – במשמשי עבודת כוכבים מוקמינן ליה וכו׳⁠ ⁠״), לאפוקי עגלה ערופה דהיא גופא קדושה. ואביי מאי טעמא לא גמר מעבודת כוכבים? אמר לך מידי דאורחיה ממידי דאורחיה גמרינן, לאפוקי עבודת כוכבים דלאו אורחא (רש״י ד״ה מידי דאורחיה: ״שדרך היהודים לעשות כן, אבל עבודה זרה אסורה לעבוד אף לבני נח, הלכך לא מיתסרא תשמיש דידה בהנאה בהזמנה דילמא מהדרי בהו ולא משמשי בהו עבודת כוכבים״), וכו׳.
ובהמשך מביאה הגמ׳ בשם רב חסדא: האי סודרא דאזמניה למיצר ביה תפילין וצר ביה תפילין אסור למיצר בה פשיטי. ולאביי דאמר הזמנה מילתא היא: אזמניה אע״ג דלא צר ביה, צר ביה אי אזמניה אין אי לא אזמניה לא (רש״י: ״⁠ ⁠״דאקראי בעלמא הוא״), וכו׳.
ת״ש החוצב קבר לאביו והלך וקברו בקבר אחר הרי זה לא יקבר בו עולמית (רש״י: ״אלמא הזמנה מילתא היא״). התם משום כבוד אביו. הכי נמי מסתברא דקתני סיפא רבן שמעון בן גמליאל אומר אף החוצב אבנים לאביו והלך וקברו במקום אחר הרי זה לא יקבר בהן עולמית. אי אמרת בשלמא משום כבוד אביו שפיר, אלא אי אמרת משום הזמנה, טווי לאריגה מי איכא למאן דאמר (רש״י: ״אפילו אביי לא קאמר אלא באורג, דאריג חזי למת אבל טווה פשתן לארוג בגד למת לא אמר דתיהוי הזמנה״), וכו׳.
ת״ש מותר המתים למתים (רש״י: ״גבו צדקה למתי מצוה או לעניים מתים והותירו מהן יניחום לצורך מתים אחרים״), מותר המת (רש״י: ״גבו לשם מת פלוני״) ליורשיו (רש״י: ״ליהנות מהן אלמא הזמנה לאו מילתא היא״). הכי במאי עסקינן שגבו מחיים, וכו׳.
ואיתא במשנה כריתות כ״ג,ב: המביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא, אם עד שלא נשחט, יצא וירעה בעדר (רש״י: ״עם שאר צאנו כחולין גמורין״) דברי ר׳ מאיר. וחכמים אומרים ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה. רבי אליעזר אומר יקרב, שאם אינו בא על חטא זה הרי הוא בא על חטא אחר. אם משנשחט נודע לו ישפך (רש״י: ״לאמה״) הדם, והבשר יצא לבית השריפה (רש״י: ״דאף על גב דחולין שנשחטו בעזרה בקבורה בעלמא, האי בשריפה דהוי כזבח פסול״). נזרק הדם והבשר קיים יאכל (רש״י: ״שהרי גמר כל הכפרה והוה ליה אשם תלוי כשר שהרי על הספק בא מתחלה וכפר הספק והלך״), וכו׳.
אשם ודאי אינו כן, אם עד שלא נשחט, יצא וירעה בעדר (רש״י ד״ה אינו כן: ״בההוא לא פליגי רבנן, דאם נודע לו עד שלא נשחט יצא וירעה בעדר, דטעמייהו דרבנן באשם תלוי כיון דלבו נוקפו גמר ומקדישו מספק, אבל אשם ודאי דאמרו לו אכלת קדש ונודע שלא חטא דהוזמו העדים, אי נמי כסבור קדש אכל ונמצא חולין, איגלאי מילתא דהקדש טעות הוא, דכי אקדשיה, אדעתא דחטאת אקדשיה״). משנשחט הרי זה יקבר. נזרק הדם הבשר יצא לבית השריפה.
שור הנסקל אינו כן, אם עד שלא נסקל, יצא וירעה בעדר (רש״י ד״ה שור הנסקל אינו כן: ״כאשם תלוי, דהכא לא פליגי רבנן, כי אם נודע דלא הרג יצא וירעה בעדר״). משנסקל מותר בהנאה
עגלה ערופה אינו כן, אם עד שלא נערפה תצא ותרעה בעדר (רש״י ד״ה עגלה ערופה אינו כן: ״כאשם תלוי לרבנן, דאם עד שלא נערפה נמצא ההורג תצא ותרעה בעדר״), משנערפה תקבר במקומה, שעל ספק באה מתחילה, כיפרה ספקה והלכה לה (רש״י ד״ה כיפרה ספקה: ״בשעת עריפה שהרי עדיין ספק היה והלכה לה, הלכך אסורה בהנאה ותקבר כדין כל העגלות הערופות).
ובגמרא כ״ג,ב⁠־כ״ד,א: במאי פליגי? רבי מאיר סבר כיון דלא צריך ליה, לא מקדיש ליה. ורבנן סברי מתוך שלבו נוקפו גומר ומקדיש (רש״י: ״שמתירא מספק החטא שחטא, אבל חטאת כיון דהשתא איגלאי מילתא דבעידנא דאפרשיה לא הוה צריך לחטאת לאיתויי, הלכך אמרינן מספיקא לא אקדשיה״), וכו׳.
אמר רב יהודה אמר רב מודים חכמים לר׳ מאיר באשם תלוי שהוזמו עדיו (רש״י: ״שאמרו לו שנים אכלת ספק חלב בשוגג והפריש אשם תלוי על פיהם ובאו עדים אחרים והזימום ואמרו הלא אותו היום עמנו הייתם, לא סמך אעדים דהא יודע בעצמו שלא אכל וסבר מייתינא סהדי ומזמי להו ויצא אשמו לחולין״).דיצא וירעה בעדר. מאי טעמא, עד כאן לא פליגי רבנן עליה דר׳ מאיר אלא היכא דאפרשיה על פי עצמו ואמרינן לבו נוקפו, אבל היכא דעל פי עדים אפרשיה לא הוה סמוך עילוי דעדים, דסבר דלמא אתו אחרים ומזמי להו, וכו׳.
מתיב רבא (בשיטה מקובצת גרס: רבה): שור הנסקל אינו כן, אם עד שלא נסקל, יצא וירעה בעדר. היכי דמי, אילימא דאתו בי תרי אמרי הרג ובי תרי אמרי לא הרג, מאי חזית דציית לבתרא ציית להו לקמאי, אלא לאו בעדי הזמה, ודכוותיה גבי אשם תלוי בעדי הזמה ופליגי! א״ל אביי ודלמא שור הנסקל ה״ד כגון שבא הרוג ברגליו, ודכוותיה גבי אשם תלוי כגון דהוכרה חתיכה, אבל היכא דאפרשיה לאשם תלוי עפ״י עדים לא (רש״י: ״דאיכא למימר לא נקפו לבו דסבר מייתינא סהדי ומזמי להו, וכו׳⁠ ⁠״)
בפלוגתא (רש״י: ״כי היכי דפליגי רבא ורב יהודה לעיל וכו׳ הכי נמי פליגי רבי יוחנן ור׳ אלעזר״) אשם תלוי שהוזמו עדיו, ר׳ אלעזר אומר הרי היא כמנחת קנאות (רש״י: ״מנחת סוטה״) דתניא נמצאו עדיה זוממין (רש״י: ״אותם שאמרו שנסתרה עם האיש״) מנחתה תצא לחולין.
רבי יוחנן אומר ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה. ורבי יוחנן נדמייה למנחת קנאות? לא דמי, מנחת קנאות לא לכפרה קאתייא אלא לברר עון (רש״י: ״אם אמת אם שקר״), אבל אשם תלוי דלכפרה אתי, מתוך שלבו נוקפו גומר ומקדישו.
ואיתא שם בכריתות כ״ד,ב⁠־כ״ה,א: איתמר עגלה ערופה אימתי נאסרת? רב המנונא אמר מחיים, רבא (הגהת הב״ח: ״רבה״) אמר לאחר עריפה. בשלמא לרבא מעידנא דאיתעביד בה מעשה אלא לרב המנונא מאימתי? אמר רבי ינאי גבול שמעתי (רש״י: ״מאימתי נאסרת״) ושכחתי ונסבין חברייא למימר ירידתה לנחל איתן אוסרתה, וכו׳.
אמר רבא מנא אמינא לה מדתנן עגלה ערופה אינה כן, אם עד שלא נערפה [נמצא ההורג] תצא ותרעה בעדר (רש״י ד״ה אינה כן: ״כאשם תלוי, דבהא לא פליגי רבנן, אם עד שלא נערפה תצא ותרעה בעדר״). ואי אמרת מחיים, אמאי תצא ותרעה בעדר הא איתסרא לה מחיים? תני עד שלא נראית לעריפה (רש״י: ״דלא ירדה לנחל איתן״).
אימא סיפא, משנערפה תקבר במקומה (רש״י: ״נערפה אין לא נערפה לא״). תני משנראית לעריפה. אימא סיפא: שעל הספק באה מתחילה, כיפרה ספיקה והלכה לה. ואי מחיים עדיין לא כיפרה ספיקה?
תנאי היא (רש״י: ״אי אסורה מחיים אי לא דתנא דבי רבי ישמעאל סבר מחיים אסורה״), דתניא נאמר מכשיר ומכפר בפנים (רש״י ד״ה מכשיר בפנים: ״אשם מצורע״. ורש״י ד״ה מכפר: ״שאר חטאות ואשמות״), ונאמר מכשיר ומכפר בחוץ (רש״י ד״ה מכשיר בחוץ: ״צפורי מצורע״, ורש״י ד״ה מכפר בחוץ: ״שעיר המשתלח ועגלה ערופה״). מה מכשיר האמור בפנים עשה בו מכשיר כמכפר (רש״י ד״ה מה מכשיר האמור בפנים עשה בו מכשיר: ״אשם מצורע כמכפר, כשאר חטאות ואשמות״), אף מכשיר ומכפר האמור בחוץ עשה בו מכשיר כמכפר (רש״י ד״ה אף מכשיר ומכפר האמור בחוץ עשה בו מכשיר: ״צפורי מצורע דאסורין בהנייה מחיים כמכפר בשעיר המשתלח ועגלה ערופה, אלמא סבירא ליה דעגלה ערופה מחיים אסירא, דכי היכי דגמר מכשיר ממכפר כל שכן דיליף מכפר ממכפר, עגלה משעיר ושעיר ודאי אסור מחיים כשאר קדשים, וכו׳⁠ ⁠״).
ובתוספות שם ד״ה הא איתסרא לה מחיים: ״ואם תאמר ומה בכך, והרי אשם ודאי דנודע עד שלא נשחט יצא וירעה? ויש לומר דיש לנו לדמויי עגלה ערופה לאשם תלוי, שבאה לכפר הספק, שעל ספק באתה מתחילה כיפר, ואם כן דמיתסר מחיים, גם אחר שנודע, באיסור הראשון עומדת.
ואיתא במשנה קידושין נ״ו,ב: המקדש בערלה בכלאי הכרם בשור הנסקל ובעגלה ערופה בצפורי מצורע וכו׳ (רש״י: ״דכולהו איסורי הנאה נינהו כדיליף לה בגמרא״) אינה מקודשת.
ושם בדף נ״ו,א: בעגלה ערופה – מנא לן? אמרי דמי רבי ינאי כפרה כתיב בה כקדשים (רש״י: ״כפר לעמך ישראל״ – דברים כ״א, ח׳).
צפורי מצורע – מנלן דתנא דבי רבי ישמעאל נאמר מכשיר ומכפר מבפנים ונאמר מכשיר ומכפר מבחוץ, מה מכשיר ומכפר האמור בפנים עשה בו מכשיר כמכפר, אף מכשיר ומכפר האמור בחוץ עשה בו מכשיר כמכפר.
איתמר ציפורי מצורע מאימתי אסורים? ר׳ יוחנן אמר משעת שחיטה (רש״י: ״נאסרת השחוטה והמשולחת מותרת כדלקמן״), וריש לקיש אמר משעת לקיחה (רש״י: ״נאסרות שתיהן עד שישלח המשולחת וניתרת בשילוחה״). ר׳ יוחנן אמר משעת שחיטה שחיט הוא דאסרה לה, ריש לקיש אמר משעת לקיחה, מעגלה ערופה נפקא, מה עגלה ערופה מחיים אף צפורי מצורע מחיים. ועגלה ערופה גופה מאימתי? א״ר ינאי גבול שמעתי בה ושכחתי, ונסבין חבריא לומר ירידתה לנחל איתן היא אוסרתה (רש״י ד״ה ירידתה לנחל איתן: ״היא הגורמת לה שם עריפה ואוסרתה״). אי מה עגלה ערופה משעת לקיחה לא מיתסרא אף ציפורי מצורע נמי משעת לקיחה לא מיתסרי? הכי השתא התם אית ליה גבול אחרינא הכא מי אית ליה גבול אחרינא (רש״י: ״וכיון דילפינן לה איסור מחיים ע״כ קיחה היא דגרמא״), וכו׳.
איתביה: שחטה ונמצאת טריפה (רש״י: ״קס״ד כשבדק בסימנים נמצאת שנטרפה בשחיטתה, וכו׳⁠ ⁠״) יקח זוג לשניה (רש״י: ״אין צריך להביא שתים אחרות״), והראשונה מותרת בהנאה (רש״י: ״דקס״ד שחיטה היא דאסרה לה והא לאו שחיטה היא״). ואי ס״ד מחיים אסורה, הראשונה אמאי מותרת בהנאה (רש״י: ״דילמא בשעת קיחה ראויה היתה, והיכן הותר איסורה״)? א״ל הכא במאי עסקינן כגון שנמצאת טרפה בבני מעיה (רש״י: ״דבשעת קיחה לא הויא חזיא ולא חל עלה איסור״), דלא חל עלה קדושה כלל.
איתביה שחטה שלא באזוב ושלא בעץ ארז ושלא בשני תולעת, ר׳ יעקב אומר הואיל והוקצה למצותה אסורה. רבי שמעון אומר הואיל ונשחטה שלא כמצותה מותרת. עד כאן לא פליגי אלא מר סבר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה (רש״י ד״ה ר׳ יעקב סבר שחיטה שאינה ראויה: ״למצותה, שמה שחיטה לאוסרה״), ומר סבר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, דכולי עלמא מיהא מחיים לא מיתסרא (רש״י: ״דאי איתסרא במאי פקע איסורה״)! תנאי היא (רש״י: ״הני תנאי סבירא להו כדקאמרת דלא מיתסרא ותנא דבי רבי ישמעאל דיליף מכשיר ממכפר סבירא ליה דמיתסרא מחיים כמכפר״), וכו׳.
ואיתא בירושלמי סוטה פ״ט ה״ו: אמר רבי ינאי שמעתי לה גבול מאימתי היא נאסרת (פני משה ד״ה שמעתי לה גבול: ״לעגלה ערופה מאימתי היא נאסרת מחיים בהנאה, ואחר ירידתה לנחל איתן הגבול שלה״), והורידו (דברים כ״א, ד׳) – משעת הורדה (פני משה ד״ה והורידו: ״כתיב – משעת הורדה הוא הגורם לה שם עריפה ואוסרתה״). אמר ר׳ שמואל בר ר׳ יצחק עד שהיא בחיים היא קדושה (פני משה: ״כלומר מיד אחר שהופרשה נאסרה מחיי׳ אין לה גבול, דכפרה כתיב בה כקדשים, ור׳ שמואל לא דריש והורידו דלמשמעותי׳ איצטריך״). מתניתא אמרה כן תצא ותרעה בעדר (פני משה ד״ה מתניתא אמרה כן: ״דמחיים קדשה דקתני נמצא ההורג עד שלא נערפה העגלה תצא ותרעה בעדר״), מהו תצא – תצא מקדושתה (פני משה ד״ה מהו תצא: ״מאי לשון תצא דקאמר – אלא תצא מקדושתה שקדשה מיד אחר שהופרשה ואם נמצא ההורג אגלאי מילתא למפרע דהקדש טעות הוי הלכך תצא מקדושתה״).
איסור עגלה ערופה מחיים מטעם הזמנה
שינוי מתפילין של ראש לתפילין של יד
הנה הרמב״ם הל׳ רוצח פ״י הלכה ו׳ כתב שעגלה ערופה אסורה משעת ירידתה לנחל איתן, ובהלכה ח׳ הביא את דין המשנה בכריתות כ״ג,ב דבנמצא ההורג עד שלא נערפה תצא ותרעה בעדר, וזוהי נגד הגמ׳ בכריתות כ״ה,א דמוכיח שם דעגלה ערופה לא נאסרה מחיים, שאם נאסרה מחיים אמאי תצא ותרעה. ובכסף משנה שם הלכה ו׳ הביא שכבר נתקשה הרשב״א בזה ולא ידע לישבו, שהרמב״ם מזכה שטרא לבי תרי, עיי״ש.
והנה בירושלמי סוטה פ״ט ה״ו מוכיח מהמשנה דתצא ותרעה בעדר דנאסרה מחיים, ומהו תצא תצא מקדושתה. אלא שקשה לומר שהרמב״ם דחי הבבלי מפני הירושלמיב.
ומכל התירוצים שנאמרו בזה רואה אני את דברי הגאון בעל עונג יו״ט סי׳ ו׳ שכתב דמסוגי׳ דסנהדרין מוכח שאיסור עגלה ערופה מחיים הוא מטעם הזמנה, כדיליף אביי הזמנה מילתא מעגלה ערופה, ורבא לא דחי אלא מטעם דמשמשים ממשמשים יליף משא״כ היא גופא קדושה.
ומחלוקת רב המנונא ורבא בכריתות היא רק לעצם האיסור, דלרב המנונא מתחיל האיסור משעת הורדה לנחל איתן ורבא סובר שהאיסור עצמו מתחיל משעת עריפה, אבל מודה רבא שמ״מ אסורה עגלה ערופה מחיים מטעם הזמנה, כדמוכח בסנהדרין. והא דמוכיח רבא מהא דתצא ותרעה בעדר שאינה אסורה מחיים, הוא רק שעצם האיסור אינו מתחיל מחיים, דאי אמרינן שהאיסור חל מחיים שוב לא פקע בנמצא ההורג, ובע״כ דלא נאסר מחיים מטעם עצם האיסורג. אבל מטעם הזמנה יש כאן איסור מחיים, אלא שאיסור הזמנה בטל בנמצא ההורג, דבהזמנה אמרינן שבמקום שבטל האיסור או שבטלה המצוה בטלה גם ההזמנה, עיי״ש שמוכיח כן מכמה מקומות בש״סד.
והשתא מיושבת הקושיא על הרמב״ם, שגם הרמב״ם סובר כרבא, שעצם האיסור מתחיל משעת עריפה, אלא שאסורה מחיים מטעם הזמנה, שבגוף הקדושה מודה רבא דהזמנה מילתא.
קושיא א׳ על העונג יו״ט: אמאי כתב הרמב״ם דאם מתה או נשחטה אסורה?
והנה הגאון בעל עונג יום טוב הרגיש בקושיא: אמאי כתב הרמב״ם בהל׳ רוצח פ״י ה״ו: ״ואם מתה (העגלה) או נשחטה אחר ירידתה הרי זו אסורה בהנייה ותקבר״, ובהכי בטלה המצוה וא״כ בטלה גם ההזמנה. ועיי״ש שתירץ, שאינו אוסר אלא מדרבנן, כמו גבי סוכה שנפסלה ואתרוג שנפסל, ועיי״ש שמחלק בין נמצא ההורג, דבטלה המצוה לגמרי, משא״כ במתה או נשחטה דלא בטלה המצוה לגמרי.
אבל לא נחה דעתי בתירוצו של הגאון עונג יום טוב, שמלשון הרמב״ם לא משמע כן, שכתב שם: ״עגלה ערופה אסורה בהנייה ונקברת במקום עריפתה, ומשתרד לנחל תיאסר בהנייה אע״פ שעדיין לא נערפה, ואם מתה או נשחטה אחר ירידתה הרי זו אסורה בהנייה ותקבר״, משמע מלשונו שהאיסור מדאורייתא. וראה מה שכתב הרמב״ם באבות הטומאה פ״ג הי״ג: ״כיוצא בו עגלה ערופה שנערפת כהלכתה טהורה כפרה כתיב בה כקדשים, וכן אם נשחטה אחר ירידתה לנחל אעפ״י שאסורה בהנאה הצילה אותה שחיטתה מידי נבלה״. מבואר שאסור מדאורייתא, שעל איסור הזמנה לא בעינן למימר שחיטתה הצילתה מידי נבלה.
קושיא ב׳ על העונג יו״ט: האם ברור כ״כ ששיטת הרמב״ם דבגוף הקדושה הזמנה מילתא היא?
ועוד, כל בניינו של בעל עונג יום טוב בנוי על יסוד שיטת בעל המאור, שבגוף הקדושה סובר רבא דהזמנה מילתא, ולפי תירוצו של בעל עונג יום טוב נצטרך לומר שהרמב״ם סובר כבעל המאור, אבל שיטתו של הרמב״ם בזה לא נתבררה עוד, ויש מהאחרונים שנוטים להוכיח שהרמב״ם סובר כשיטת התוס׳ [עי׳ תוס׳ סנהדרין מ״ז,ב ד״ה מאי טעמא] והרמב״ן [עי׳ בהמאור הקטן ובמלחמות ד׳ לסוכה ט׳,א] שגם בגוף הקדושה הזמנה לאו מילתא.
וביחוד גדלה תמיהתי על בעל עונג יום טוב, שהרי הוא עצמו הוכיח בספרו סי׳ ה׳ שהרמב״ם סובר שגם בגוף הקדושה הזמנה לאו מילתא, מהא שכתב הרמב״ם בהל׳ תפילין פ״ג הי״ז: ״תפלה של ראש אין עושין אותה של יד ושל יד עושין אותה של ראש לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה ... במה דברים אמורים כשלבשן, אבל תפילין של ראש שלא לבשן אדם מעולם אם רצה להחזירן ליד מותר״. והרמב״ם לא העתיק הך אוקימתא במנחות ל״ד,ב: דאתני עלייהו מעיקרא (רש״י: ״על של ראש לעשותם לשל יד אי צריך להם״), משום דהך אוקימתא היא למ״ד הזמנה מילתא ולהכי אסור אף בחדתי, אבל לדידן דקיי״ל הזמנה לאו מילתא לא בעי תנאי ושרי בחדתי. וסובר הרמב״ם שאף בגוף הקדושה אמרינן הזמנה לאו מילתא, כדמשמע פשטות לשון הגמ׳ שם: ״ולמאן דאמר הזמנה מילתא היא – דאתני עלייהו מעיקרא״, ולא כדעת הנמוקי יוסף (סוף פרק ו׳ דסנהדרין) שהביא הרמ״א (או״ח סי׳ מ״ב סעיף ג׳), שבגוף הקדושה לכולי עלמא הזמנה מילתא, עיי״ש.
אמנם יש לדחות ולומר שדעת הרמב״ם דהך עדיפות הקדושה דשל ראש על של יד אינה מגוף הקדושה ורק עצם הקדושה של התפילין היא מגוף הקדושה, ועצם הקדושה ישנה גם בשל יד, ועי׳ בחידושי ר״ח הלוי להל׳ תפילין פ״א הי״א מה שכתב בהארת הסוגיא של הזמנה דברים מאירים כספירים. והלכך שפיר תלי הגמ׳ במנחות ענין השינוי משל ראש לשל יד בהזמנה מילתא או לא. אבל בעל עונג יום טוב סותר דברי עצמו מסי׳ ה׳ לסי׳ ו׳.
ולכאורה יש להוכיח מהא שכתב הרמב״ם בהל׳ בית הבחירה פ״א הל׳ כ׳: ״וכלי גבוה עד שלא נשתמש בו גבוה רשאי להשתמש בהן הדיוט״, הרי שגם בגוף הקדושה הזמנה לאו מילתא. ועי׳ ביומא י״ב,ב ושבועות ט״ו,א: כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן, מכאן ואילך עבודתן מחנכתן, ועיי״ש דיליף מקרא ואכמ״ל.
קושיא ג׳ על העונג יו״ט: אי מטעם הזמנה היה לנו לאסור משהופרשה!
ועוד קשה לי, לפי שיטת בעל עונג יום טוב הנ״ל אמאי פסק הרמב״ם שעגלה ערופה אסורה משעת ירידתה לנחל איתן, והיא מטעם הזמנה, הרי מטעם הזמנה היה לנו לאסור משהופרשה וכדעת ר׳ שמואל בר׳ יצחק בירושלמי סוטה פ״ט ה״ו, שאסורה משהופרשה, כפי פירושו של הפני משה שםה, ובעל עונג יום טוב עצמו כתב שם, דלאביי דהזמנה מילתא אסורה משעת הפרשה עיי״ש.
ואמנם בעל העונג יו״ט עצמו הרגיש בקושי זה וכתב שהרמב״ם אינו מפרש את הירושלמי כהפני משה, אלא סובר דגם לר׳ שמואל בר׳ יצחק אינה אסורה אלא משעת ירידתה לנחל איתן, והיינו משום דסבר כדעת התוס׳ בסנהדרין מ״ח,א ד״ה נתנו, דבעי בהזמנה קצת מעשה, והיינו ירידה לנחל איתן שהיא קצת מעשה. ולא הבנתי את דבריו, אמאי בעי הורדה לנחל איתן דוקא ולא נאסרה משעת לקיחת העגלה כדי להפרישה לעריפתה והלקיחה היא ג״כ קצת מעשה, כמש״כ התוס׳ שם דבאם נטלו ואמר זה יהי׳ למת ולספר סגי, וכן כתב שם הר״ן בחידושיו לסנהדרין מ״ז,ב.
וקשה בעיני לומר שלקיחת העגלה הוי כטווי לאריגה דמותר – שסוף סוף ההזמנה מתחילה בשעת הלקיחה והולכת העגלה וירידתה לנחל איתן היא כגמר ההולכה ולא מעשה חדש כמו גבי טווי לאריגה שהאריגה היא מעשה חדש ולהכי לא חלה ההזמנה על הטווי, שכ״ז שלא נארג אין עליו שם בגד ואינו ראוי לפורסו על המת. וכן בלבנים שמחוסרים עשיה לבנותם בכותל ואינם ראויים לבית הכנסת. שזהו הגדר של הזמנה, שיהיה הדבר ראוי לתשמישו של מצוה או של איסור, אז הוא יכול להזמינו וחלה עליו שם הזמנה, כמש״כ רש״י במגילה כ״ו,ב ד״ה הני מילי באורג בגד למת: ״שאינו חסר אלא אריגה וכיון שנארג מיד הוא ראוי לפורשו על המת, אבל לבנים מחוסרים עשייה לבנותן בכותל והלכך בשל לבנים דבית הכנסת הוה לי כטווי לאריג וליכא למ״ד בכי האי גוונא דהזמנה מילתא היא״.
אבל בלקיחת העגלה לא שייך לומר כן, שהרי עגלה ישנה בעולם והיא נערפת כמו שהיא, ואמאי לא נאמר שההזמנה מתחילה משעת לקיחה. ועי׳ בתוס׳ סנהדרין מ״ח,א, ד״ה מותר המת ליורשיו: ״מעות עדיפי מטווי לאריגה משום דחזי למיקני בהו כל מילי״. וזוהי כסברת רש״י בטעם ההיתר בטווי לאריגה.
ואולי יש לומר בדעת הרמב״ם, שסובר שאין ההזמנה חלה אלא במקום שאין הזמנה מאוחרת הימנה, אבל במקום שיש הזמנה מאוחרת אין האיסור חל על הזמנה מוקדמת, ובעגלה ערופה נאמר והורידו זקני העיר את העגלה, הרי שהתורה קבעה את ההזמנה על ההורדה ולכן לא חלה ההזמנה על הלקיחה.
ועי׳ בתוס׳ קידושין נ״ז,א ד״ה מי אית ליה, דלהכי צפורי מצורע נאסרים משעת לקיחה ולא משעת הבאה משום שהבאת ציפורים לא כתיב, אבל לקיחה כתיבא, דכתיב: ״ולקח למטהר״ (ויקרא י״ד, ד׳), משא״כ בעגלה ערופה הורדה כתיב בה בפרשה (עי׳ דברים כ״א, ד׳). ואולי זוהי כוונת הגמ׳ שם: א״ר ינאי: גבול שמעתי בה ושכחתי. ונסבין חבריא לומר: ירידתה לנחל איתן היא אוסרתה. אי מה עגלה ערופה משעת לקיחה לא מיתסרא, אף ציפורי מצורע נמי משעת לקיחה לא מיתסרי? הכי השתא, התם אית ליה גבול אחרינא, הכא מי אית ליה גבול אחרינא? – שזה הוא גבול ההזמנה, שאין היא חלה אלא בגבול האחרון שלפני עצם האיסור, והגבול האחרון נקבע ע״י המציאות המעשית במעשה האחרון והכשרתו לתכליתו, כמש״כ רש״י הנ״ל, או בגבול שקבעה לו התורה, כמו בעגלה ערופה דרחמנא אחשבה להורדה ועשתה אותה לגבול האחרון.
קושיא ד׳ על העונג יו״ט: אם בטלה המצוה ע״י שנמצאת טרפה ממילא בטלה ההזמנה!
אלא שקשה לי מהא דפריך שם ר׳ יוחנן לריש לקיש, שאמר צפורי מצורע משעת לקיחה נאסרים מהא דנמצאת טרפה (רש״י: ״קס״ד כשבדק בסימנים נמצאת שנטרפה בשחיטתה, וכו׳⁠ ⁠״) שהראשונה מותרת בהנאה, ואי ס״ד מחיים אסורה, הראשונה אמאי מותרת בהנאה? ולפי סברת בעל עונג יום טוב אין כאן קושיא, שהרי כיון שבטלה המצוה עי״ז שנמצאת טרפה ממילא בטל איסור ההזמנה, כמו שהעלה העונג יום טוב הנ״ל.
קושיא ה׳ על העונג יו״ט: אם שחטה שלא באזוב ושלא בעץ ארז ממילא בטלה ההזמנה!
וכן קשה מהא דפריך להלן (קידושין שם) משחטה שלא באזוב ושלא בעץ ארז וכו׳, ר׳ יעקב אומר: הואיל והוקצה למצותה אסורה. ר׳ שמעון אומר: הואיל ונשחטה שלא כמצותה מותרת. ע״כ לא פליגי אלא אי שחיטה ראויה שמי׳ שחיטה, דכו״ע מיהא מחיים לא מיתסרא. ועיי״ש ברש״י שכתב: ״דאי אתסרא במאי פקע איסוריה״. ולפי בעל עונג יום טוב אין מקום לקושיית הגמ׳. וקשה בעיני לומר שקושית הגמ׳ היא שצריך להיות אסור מדרבנן, כמו שכתב בדעת הרמב״ם שאוסר עגלה ערופה שנשחטה רק מדרבנן – שלשון הגמ׳ לא משמע כן. וכן לשון הגמ׳ שם, דמשני: כגון שנמצאת טרפה בבני מעיה דלא חל עליה קדושה כלל, משמע שיש כאן קדושה ולא הזמנה בעלמא.
על יסוד המחלוקת בין אביי לרבא
ובביאור שיטת הרמב״ם בעגלה ערופה
ולכן נ״ל לומר שבאמת פליגי בזה אביי ורבא. לאביי איסור עגלה ערופה מחיים הוא מטעם הזמנה ולדידי׳ עגלה ערופה אסורה גם קודם ההורדה, כמ״ד בירושלמי סוטה שאסורה משעה שהופרשה ולהכי יליף הזמנה מעגלה ערופה. ורבא סובר שאיסור עגלה ערופה מחיים אינו מטעם הזמנה אלא שאיסור קדושת עגלה ערופה מתחיל משעת הורדה לנחל, שההורדה היא התחלת העריפה והיא הגורמת לה שם עריפה ואסרתה, כמש״כ רש״י בקידושין נ״ז,א ד״ה ירידתה לנחל איתן. ולהכי לא יליף רבא מעגלה ערופה משום דבעגלה ערופה אין האיסור מחיים מטעם הזמנה אלא מטעם קדושת קרבן.
וזהו פי׳ הגמ׳ בסנהדרין מ״ז,ב⁠־מ״ח,א: ורבא מאי טעמא לא גמר מעגלה ערופה? אמר לך: משמשין ממשמשין גמרינן, לאפוקי עגלה ערופה דהיא גופה קדושה. כלומר, אין איסורה מטעם הזמנה אלא מטעם קדושה שחלה תיכף ע״י ההורדה, שההורדה היא התחלת העבודה של עגלה ערופה, שיש בה מעין קדושת קרבןו.
*
ובזה מתבארים היטב דברי הרמב״ן בפ״ק דסוכה, שהשיג על דעת בעל המאור שבגוף הקדושה לכולי עלמא הזמנה מילתא וגוילי ספר תורה הוו גוף הקדושה, והקשה עליו, הרי גם גוילי ספר תורה אינם גוף הקדושה אלא קדושים מחמת הכתב שעליהם, כמו דאמרינן בשבת קט״ז,א בספר תורה שנמחק: אזל כתב אזלא לה קדושתיה.
ועיי״ש שהעלה דשאני עגלה ערופה דקדושתה מעצמותה, משא״כ גוילי ספר תורה שקדושים מחמת כתב, שפיר תליא בהזמנה מילתא או לאו מילתא. ולכאורה אינו מובן, סוף כל סוף גויל ספר תורה גופו קדוש ע״י הכתב שעליו ובלא הגויל הם אותיות פורחות באויר ואין בהן קדושה, וכמו שאי אפשר לכתוב אות בלא דיו כך אי אפשר בלא גויל, וא״כ הגוילים והדיו והאותיות חד גופא נינהו.
אבל לפי הנ״ל ניחא, דבעגלה ערופה הקדושה מתחילה מיד עם ההורדה, ואין בזו משום דין הזמנה אלא משום דין קדושה, משא״כ גוילים אינם עדיין ספר תורה אלא הוא מזמין אותם לכתוב עליהן ספר תורה וכל קדושת הגוילים אינה אלא בשביל הספר תורה שעתידה להכתב עליהם וכל זמן שלא נכתבה אין על הגוילים אלא קדושת הזמנה ושפיר תליא בדין הזמנהז.
ועוד נראה שבלאו הכי יש לחלק בין הקדש, שהקדושה היא מטעם אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ויש לגבוה קנין בהקדש, לבין שאר קדושות, כמו ספר תורה ותפילין, שאין בהן דין של ממון הקדש, שאינם לא קדשי מזבח ולא קדשי בדק הבית וכל קדושתם היא מה שאדם מתפיס בהם קדושה במחשבתו או במעשהו ולהכי אתינן עליהן רק מדין הזמנה.
ועי׳ בחידושי הר״ן לסנהדרין שם, שכתב ג״כ שבהקדש לא שייך הזמנה שהוא מצד קנין גבוה. וזה פשוט דמשו״ז לא יליף הזמנה מהקדש, שהקדש מילתא אחריתא היא, שלא משום הזמנה אלא משום קנין גבוה הוא נעשה הקדש. והארכתי בזה בתשובתי בנידון פנוי עצמות מתים (עי׳ שו״ת שרידי אש ח״ב, סי׳ ק׳). ומכיון שעגלה ערופה היא כקדשי גבוה אי אפשר למילף מינה לענין הזמנה, ואולי זוהי כוונת הגמ׳ שעגלה ערופה גופה קדושה, כלומר שהיא כמו הקדש ואין למילף מהקדש לדיני הזמנה. ועי׳ בר״ן שם שאם אמר בגד זה למת הוי הקדש ולא הזמנה.
*
והנה כל מה שכתבתי אינו אלא למאן דיליף איסור עגלה ערופה מחיים, משום דכפרה כתיב בה כקדשים או שיליף מכשיר ומכפר בחוץ ממכשיר ומכפר בפנים, דמהתם ידעינן שעגלה ערופה יש בה משום קדושת קרבן, אבל למאן דיליף איסור מחיים בעגלה ערופה מקרא והורידו שוב אין הוכחה שלעגלה ערופה יש קדושת קרבן, רק שהיא אסורה ככל איסור הנאה, כמו שור הנסקל.⁠ח
ומעתה י״ל, מה שמוכיחה הגמ׳ בכריתות כ״ה,א מהא דתצא ותרעה בעדר, שעגלה ערופה אינה אסורה מחיים, הוא רק לפי הס״ד דגמ׳ שם, שלא ידע עוד מהילפותא דמכשיר ומכפר. וסברת הגמ׳ שעגלה ערופה אינה אסורה אלא ככל איסורי הנאה, ובאיסור הנאה לא שייך לומר שפקע האיסור לאחר שנמצא ההורג ולהכי שפיר מוכיח רבה (כגירסת הב״ח) שאינה אסורה מחיים.
משא״כ הירושלמי הסובר שבעגלה ערופה יש קדושת קרבן, כמו שכתבתי לעיל [בסוף הסוגיא דחולין: ״אי יש לעגלה ערופה דין קרבן כמו לשעיר המשתלח״, להכי אמרו שם: מהו תצא, תצא מקדושתה. והיינו, אעפ״י שהיא אסורה מחיים, מכל מקום כיון שהאיסור הוא מטעם קדושת קרבן, משום הכי לאחר שנמצא ההורג ואין כאן חיוב קרבן פקעה קדושתה מלמפרע, כמו אשם ודאי אם נודע שלא חטא יצא וירעה בעדר. ולא סבירא ליה מש״כ התוס׳ בכריתות כ״ה,א ד״ה הא איתסרא לה מחיים, דיש לנו לדמויי עגלה ערופה לאשם תלוי, אלא שהוא דומה לאשם ודאי כסברת התוס׳ בחולין פ״ב,א ד״ה והתנן עיי״ש בקושייתם.
*
ולפי״ז מיושבת שיטת הרמב״ם שפסק בנמצא ההורג תצא ותרעה בעדר, כיון שגם הוא סובר שאיסור עגלה ערופה מחיים ילפינן מהא דכפרה כתיב בה כקדשים, ולפיכך בנמצא ההורג בטלה קדושתה למפרע.⁠ט
והנה כתבתי [ראה בסוגיא דחולין: ״אי יש לעגלה ערופה דין קרבן כמו לשעיר המשתלח״] לפי שיטת הרמב״ם – שאין בעריפה משום אותו ואת בנו ולא כתוס׳ חולין פ״ב,א ויומא ס״ד,א משום שסובר שעגלה עריפה אינה אסורה מטעם קדושת קרבן אלא היא כשאר אסורי הנאה ולפיכך לא שייך לומר שעריפתה זו שחיטתה.
מעתה אני חוזר בי ממשכ״ל, אלא שי״ל שהרמב״ם סובר אע״ג שאיסורו הוא מטעם קדושה מ״מ אינו כקרבן ממש ואין עריפתו חשובה שחיטה דלא בעי גבה שחיטה כלל, כמש״ל, אלא דמדרשא דקרא דכתיב בה כפרה כקדשים ילפינן לתת בה איסורי קדושה, והלכך אם נמצא ההורג בטל איסור הקדושה שבה, שהרי אין להחמיר בה יותר מבקרבן ממש, ומכיון שכל האיסור מחיים אינו אלא מטעם דין הכפרה שבה, ממילא פקע האיסור לאחר שבטל דין הכפרה שבה, כגון בנמצא ההורג או בנמצאו העדים זוממין. ואינה דומה לשאר אסורי הנאה, שאינם נפקעי׳ לעולם אלא ע״י שריפה, משא״כ באיסור עגלה ערופה שחלותו בא מצד דין הכפרה שבו, ודו״קי.
בדין נמצא ההורג או העדים זוממין
ובמש״כ לעיל נ״ל לתרץ מה שכתב הרמב״ם הל׳ רוצח פ״י ה״ז: ״נמצאו העדים זוממין הרי זו מותרת בהנאה״ [כגון בציור שעד אחד העיד שראה את ההורג – דאז לא עורפין, ראה הל׳ רוצח פ״ט הי״ב – ובאו שנים ואמרו לא ראית ונמצאו זוממין]. וכתב הכסף משנה שיצא כן להרמב״ם ממה שאמרו בכריתות כ״ד,א: מודים חכמים לר׳ מאיר באשם תלוי שהוזמו עדיו שיצא וירעה בעדר.
וכבר תמה באור שמח הל׳ רוצח, שהרמב״ם גופי׳ פסק בהל׳ פסולי המוקדשין פ״ד הי״ט כר׳ יוחנן, שגם באשם תלוי ירעה עד שיסתאב, כחכמים. ולדעתו הוציא הרמב״ם דינו מהתוספתא פ״ד דכריתות, שאמרו שם: שור הנסקל נמצאו עדיו זוממין מותר בהנאה. עגלה ערופה נמצאו עדיה זוממין מותרת בהנאה.
ועיי״ש שכתב שמהתוספתא הוציא הרמב״ם את דינו שבין נמצא ההורג ובין נמצא העדים מותרת בהנאה. שהרי לפי מה שמסיק ר׳ יוחנן בכריתות שם שבאשם תלוי סוברים חכמים דלא שאני בין נודע ובין נמצאו העדים זוממין, שבשניהם ירעה עד שיסתאב, א״כ קשה אמאי בעגלה ערופה בנמצאו העדים זוממין מותרת. הרי רבא מסיק שם דאי נימא [כרב המנונא] אסורה מחיים שוב אסורה לעולם, ובע״כ דאין לדמות עגלה ערופה לאשם תלוי, דבעגלה ערופה לא שייך לבו נוקפו ואדעתא דהכי לא אקדיש, ודלא כרבא, ולהכי פסק הרמב״ם אף שאסורה מחיים, מ״מ בנמצא ההורג או שנמצאו העדים זוממין מותרת.
ועיי״ש שהוסיף להקשות, שלפי״ז יקשה על רבא עצמו, שסובר נמי דעדים זוממין לא שאני מנודע החטא, מהתוספתא הנ״ל. ובע״כ צ״ל שסובר דהתוספתא אתיא כר׳ מאיר שסובר אף באשם תלוי יצא וירעה בעדר, וא״כ הוא הדין בעגלה ערופה כן. ולפי״ז נסתר כל הנ״ל.
ועיי״ש שהעלה ביישוב הרמב״ם שהגמרא בכריתות כ״ה,א אזלא לרב המנונא הסובר בנדרים כ״ט,א שקדושת דמים לא פקעה בכדי, ולהכי שפיר מסיק רבא ממתני׳ שתצא ותרעה בעדר, משא״כ הרמב״ם שפסק שקדושת דמים פקעה בכדי [עי׳ הל׳ מעשה הקרבנות פט״ו ה״ז] אין להביא ראי׳ ממתני׳ שתצא ותרעה, שאין לדמותה לאשם תלוי, שאשם תלוי הוא קדושת הגוף, אבל עגלה ערופה היא קדושת דמים ופקעה בכדי, דלא מקדיש רק עד שימצא ההורג.
וכל דבריו תמוהים. ראשית, רבא עצמו סובר בנדרים כ״ט,א שקדושת דמים פקעה בכדי [״מי קא מדמית קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת דמים פקעה בכדי קדושת הגוף לא פקעה בכדי״], וא״כ מה מותיב בכריתות לרב המנונא ממתני׳ שתצא ותרעה בעדר? וקשה לומר דלטעמי׳ דרב המנונא מסיק, הסובר דקדושת דמים לא פקעה בכדי – שלשון הגמ׳ שם נדרים כ״ט,א אמר רבא מנא אמינא לה מדתנן עגלה ערופה אינה כן וכו׳, משמע דרבא מוכיח את דינו מהמשנה ולא דפריך על רב המנונא.
שנית, הרי עיקר הדימוי שמדמה עגלה ערופה לאשם תלוי ולא לאשם ודאי, מיוסד על הסברא שכתבו התוס׳ בחולין פ״ב,א ד״ה והתנן נמצא ההורג, דגמר ומקדשי דלא מסקי אדעתייהו שימצא ההורג, וא״כ איך אפשר לומר שמקדיש רק לזמן עד שימצא ההורג?
ועוד, שעיקר היסוד שעגלה ערופה היא קדושת דמים אינו ברור, דמנ״ל זאת? והנמוקי יוסף בקידושין נ״ז,א כתב שיש בעגלה ערופה קדושת הגוף. ומה שהוכיח מהא דעגלה ערופה נפדית, כמש״כ המשנה למלך פ״י מהל׳ רוצח ה״ו, וא״כ אין עליו אלא קדושת דמים – כבר כתבנו לעיל [בסוגיא דחולין: ״אי יש לעגלה ערופה דין קרבן״] שהרמב״ם השמיט את התוספתא שעגלה ערופה יש לה פדיון על יסוד הגמ׳ חולין פ״ב,א שמשם מוכח שעגלה ערופה אין לה פדיון.
והנה לפי משכ״ל, שהרמב״ם ס״ל שסוגיית הגמ׳ בכריתות כ״ה,א שאם נאסרה מחיים שוב אסורה לעולם, היא רק לפי הס״ד שסברה הגמ׳, שאיסור עגלה ערופה הוא רק מצד איסורי הנאה, אבל לפי המסקנא, שהאיסור הוא מצד כפרה, נפקע האיסור ממילא בנמצא ההורג, א״כ הוא הדין בנמצאו העדים זוממין ובטל דין הכפרה, האיסור פקע מאליו. ודווקא באשם תלוי, שלבו נוקפו, אמרינן לר׳ יוחנן דלא שאני בין נודע החטא ובין נמצאו העדים זוממין שירעה עד שיסתאב, משא״כ בעגלה ערופה, שאין לדמותה אלא לאשם ודאי, פסק הרמב״ם בין בנמצא ההורג בין בנמצאו זוממין תצא ותרעה בעדר.
אלא שקצת קשה בלשון הרמב״ם, דגבי נמצא ההורג כתב בהל׳ רוצח פ״י ה״ח: ״תצא ותרעה בעדר״ וגבי נמצאו עדים זוממין כתב שם, ה״ז: ״מותרת בהנאה״, ולא כתב תצא ותרעה בעדר. ונראה, שהרמב״ם נקט לשון התוספתא: ״עגלה ערופה נמצאו עדיה זוממין מותרת בהנאה״, כמובא לעיל. והתוספתא, איידי דנקטא: שור הנסקל נמצאו עדיו זוממין מותר בהנאה, ובשור הנסקל, אחרי שנסקל אסור באכילה מטעם נבלה, נקטה גם גבי עגלה ערופה כן.
אלא שעדיין קשה, שמלשון הרמב״ם שכתב: ״נמצאו עדיה זוממין הרי זו מותרת בהנייה, כיצד, וכו׳, והפרישו את העגלה והורידוה לנחל לערפה על פיהם ואחר כך הוזמו השנים הרי זו מותרת בהנייה״ יוצא שרק בנמצאו זוממין קודם שנערפה היא מותרת. אבל אם נמצאו זוממין לאחר שנערפה נשארת באיסורה, ומלשון התוספתא הנ״ל שנקטה תחילה שור הנסקל ואח״כ עגלה ערופה, משמע דבחדא מחתא מחתינהו, וא״כ צ״ל שגם עגלה ערופה מותרת אחרי עריפתה בהנאה, כמו שור הנסקל שמותר גם לאחר שנסקל, כמבואר במשנה כריתות כ״ג,ב. אבל אין הכרח לומר כן, שי״ל האי כדיניה והאי כדיניה.
ובטעם הרמב״ם, שס״ל לאחר עריפה אסורה אפילו בנמצאו זוממין, נראה לכאורה ששיטת הרמב״ם היא שלאחר עריפה אסורה מצד איסורי הנאה, כדיליף כריתות ו׳,א מוערפו שם (שם תהא קבורתה), ורק קודם עריפתה היא אסורה מטעם כפרה, כדיליף קידושין נ״ז,א מהא דכפרה כתיב בה כקדשים. אבל לאחר עריפה, שכבר נעשה מצותה, בטל ממנה דין כפרה, כמו בקדשים שמתו שיצאו מידי מעילה כמש״כ התוס׳ בקידושין שם ד״ה כפרה כתיב בה, וחל עליה איסור של איסור הנאה מקרא דוערפו. וכבר כתבנו לעיל, שרק איסור של כפרה פקע ממילא בנמצא ההורג, אבל איסור שלאיסורי הנאה לא פקע ע״י מציאת ההורג או עדים זוממין.
אלא שלפי״ז קשה מה שאמרו ביומא ס׳,א ובמעילה י״א,ב שעגלה ערופה היא מדברים שנעשית מצותן ומועלין בהן [משום דהוה תרומת הדשן ועגלה ערופה שני כתובין הבאין כאחד וכו׳], והרי האיסור שלאחר מצותן הוא איסור חדש, שמתחיל לאחר שנעשית מצותה וכלתה כפרתה, ובע״כ שהאיסור הקדום נמשך גם לאחר כן ולא כמשכ״ל. וכבר העירונו [עי׳ שו״ת שרידי אש ח״א סי׳ נ״ג אות י״ז] מדברי רש״י סוטה מ״ז,א שכתב שעגלה ערופה אסורה לאחר עריפה דכפרה כתיב בה כקדשים.
על ההבדל בין עגלה ערופה ואשם תלוי
ולכן נראה [בטעם הרמב״ם, הל׳ רוצח פ״י ה״ז וה״ח, שבנמצא ההורג או בנמצאו זוממין לאחר העריפה – שאסורה בהנאה] לומר בפשטות, שהעריפה עצמה אי אפשר לה להתבטל ע״י מציאת ההורג או העדים זוממין, שהעריפה נעשתה בשעה שלא נודע, וזה כל עניינה של העריפה שהיא באה על אי⁠־הידיעה, כלשון המשנה בסוטה מ״ז,א: משנערפה העגלה תקבר במקומה, שעל ספק באתה מתחילתה, כיפרה ספקה והלכה לה. וברש״י שם: ״היא עשתה את שלה ואם לא נמצא ההורג נתכפר הספק ולכשנמצא נעשה ודאי ויהרג. ומיהו היא באיסור הנאה דידה קיימא דכפרה כתיב בה כקדשים״.
ואין להקשות, הרי אשם תלוי בא ג״כ על הספק כמו עגלה ערופה – זה אינו, שאשם תלוי בא על מעשה חטא אלא שהחטא הוא ספק חטא ודינו באשם תלוי, ואחר שנודע נתברר שלא הי׳ כאן מעשה חטא כלל. וכן בנודע שחטא נתברר שהקדש הקרבן⁠־ספק הי׳ בטעות. משא״כ עגלה ערופה אינה באה אלא על מציאות איש הרוג שאינו יודע מי הרגו, ומצד זה של מציאות הנהרג ואי ידיעת ההורג לא נתברר טעותו גם לאח״כ, אלא שנשתנה המצב של אי⁠־ידיעה לידיעה ע״י מציאת ההורג או העדים, והשתנות המצב אינה עוקרת את המצב שקדם להשתנות זו.
ואפילו באחד שאמר ראיתי את ההורג ושנים אומרים לא ראית והוזמו השנים לאחר עריפה, שלכאורה י״ל שהוברר הדבר שהעריפה היתה בטעות, שהרי כבר ראה עד אחד את ההורג אלא ששני עדי שקר הכחישוהו, וכי הוזמו נתברר שהי׳ כאן ידיעה – אבל זה אינו, שסוף סוף לבית דין ולזקני העיר הי׳ כאן אי⁠־ידיעה גמורה, שהם היו מחוייבים להאמין לשנים ולא לאחד. ואף שאח״כ הוזמו, מ״מ קודם הזמתם לא ידעו הבית דין ואי⁠־ידיעת הבית דין לא היתה בטעות.
במילים אחרות: אשם תלוי בא על ספק, ועגלה ערופה באה על אי⁠־ידיעה. אשם תלוי ספקו תלוי במציאות איזה דבר (חתיכת חלב או שומן) או במעשה (אכל או לא אכל), וספק זה עלול להיבטל ע״י בירור חדש ולהעשות ודאי. עגלה ערופה תלוי׳ באי⁠־ידיעת הבית דין וזקני העיר. אי ידיעה זו היא אישית ופנימית ואינה תלוי׳ בדבר או במעשה מבחוץ, ולכן היא רק יכולה להשתנות או להתהפך לידיעה, אבל אינה יכולה להתכחש ע״י מצב חדש שבא אח״כ.⁠כ
הארכתי בדברים לפי שמצאתי אח״כ בספר קרן אורה סוטה מ״ז,א, שעמד בזה והניח בצ״ע. אולם כל זה רק בעריפה, שכל זמן שלא נודע – עשתה את כפרתה בשלימות וחל עלי׳ דין כפרה, ואסורה. אבל קודם העריפה, שלא עשתה את כפרתה אלא שיש בה איסור של קדושת כפרה לפי שעומדת לכפרה, ולכן בנמצא ההורג או העדים זוממין, שבטל דין הכפרה לגמרי ע״י השתנות אי⁠־הידיעה לידיעה, וכיון שבטל דין הכפרה בטלה ג״כ קדושת הכפרה ופקעי ממנה איסורי קדושה.
וראיתי בהגהות חשק שלמה לסוטה שם שתמה למה הוצרכה המשנה לומר: כפרה ספקה והלכה לה, הרי בפשיטות י״ל שלא פקע האיסור אחרי העריפה. שהרי המשנה קאי למ״ד עריפתה אוסרתה ולאחר עריפה כו״ע מודי דלא פקע האיסור, עיי״ש שהניח בצ״ע.
ולפי הנ״ל מיושב בפשיטות, שבשור הנסקל באמת פקע איסורו אם נמצאו העדים זוממין, א״נ שבא ההרוג ברגליו, ובאשם ג״כ פקע איסורו גם לאחר הקרבה בנודע איסורו, ואינו אסור אלא מדרבנן דמיתחזי כזבח פסול, כמבואר בכריתות שם (כ״ד,ב), רק בעגלה ערופה לא פקע משום דהכפרה היתה בשלמות ולא בטלה אח״כ, כמשכ״לל.
בדין מנחת סוטה שבאו עדים שנטמאה
והאם דמיא לאשם תלוי
עפ״י הדברים האלה יש לבאר סוגית הגמ׳ בסוטה ו׳,ב [בהמשך לנאמר שם ו׳,א לדעת אחת, דסוטה שיש לה עדים במדינת הים שראו שנטמאה אין המים בודקים אותה] דפריך שם גבי מנחת סוטה שבאו לה עדים שנטמאה – שנשרפת: דאתו אימת, אילימא מקמי דתקדוש (רש״י: ״בכלי שרת״) תיפוק לחולין (רש״י: ״בפדיון, שלא היה קדושת הגוף אלא קדושת פה וכל המנחות נפדות כל זמן שלא קדשו בכלי״), אלא לבתר דקדוש, אי אמרת בשלמא מים בודקין אותה, אלמא בת מקדש ומקרב היא וכי קדוש מעיקרא שפיר קדוש ומשום הכי מנחתה נשרפת (רש״י ד״ה אי אמרת בשלמא מים בודקין אותה: ״אם שתתה עד שלא באו עדים, אלמא בשעה שניתנה בכלי ראויה היתה לכלי שרת דההיא שעתא בת מיקדשא ומיקרב היא מספק כשאר מנחת סוטה, הלכך כי קדיש בכלי שפיר קדיש ומשום הכי כי אתו עדים איפסלא מהקרבה מכאן ולהבא ולא נפקא לחולין ונשרפת״), אלא אי אמרת אין המים בודקין אותה (רש״י: ״הואיל ולא ליבדק עומדת ולא ראויה היא למנחה״), תיגלי מילתא למפרע דכי קדוש מעיקרא בטעות קדוש (רש״י ד״ה תיגלי מילתא למפרע: ״דלא היתה ראויה לכלי ואין כלי שרת מקדשין אלא הראוי להם כדאמר בזבחים״ – פ״ג,א). ותיפוק לחולין (רש״י:״בלא פדיון שקדושת פה שלה וקדושת כלי שלה הכל בטעות, שהיינו סבורים שהיא טעונה מנחה ואינו כן והקדש טעות אינו הקדש״).
ובתוספות שם ד״ה כי קדוש מעיקרא שפיר קדוש משום הכי נשרפת, הקשו מאי שנא מהא דתנן (נזיר כ״ד,א) אשה שנדרה בנזיר והפרישה את בהמתה והפר לה בעלה, אם שלו היתה הבהמה תצא ותרעה בעדר, ואע״ג שבשעת הקדש היא בת מיקדש, דבעל מיגז גייז (עי׳ רש״י נזיר כ״א,ב: ״דמכאן ולהבא לא חייל עלה נזירות אבל למפרע הוות נזירה״), ואפ״ה אמר כיון דמשלו היתה תצא ותרעה בעדר דנפקא לחולין. וכן בנזיר שנגנבה בהמתו, שאם נגנבה קודם נזירותו אינו נזיר (עי׳ נזיר ל״ב,א), וה״נ העדים היו בעולם קודם הקדש ולא אדעתא דהכי הקדיש, והניחו בתימא. ובדבור הסמוך הקשו אמאי אמרינן תיגלי מילתא למפרע וכו׳ מ״ש מאשם תלוי ונודע שלא חטא שירעה עד שיסתאב. ותירצו דהתם שאני משום דלבו נוקפו גמר ומקדיש, כדאמר שם בגמ׳.
ועי׳ בתוספות יו״ט סוטה פ״ג מ״ו, שכתב לתרץ קושיית התוס׳ – שמנחת סוטה כיון שבאה ע״י קנוי הבעל ושמה תוכיח שהיא נקראת מנחת קנאות, דמיא לאשם תלוי שע״י ספקו שמא חטאה באה, וקנוי גרם להביא המנחה, מקדיש מספק, ולפיכך אין מצדו שום טעות. והא דפריך הגמ׳ תיגלי מילתא למפרע וכו׳, היינו משום שיש עדים ואין המים בודקים ואין כאן בת מנחה, לפי שהמנחה באה לשם בירור וכשיש עדים אין לברר הספק והוא טעות למפרע, אבל אשם תלוי שאינו בא לברר את הספק אלא לכפר אם חטא, אין בה טעות, שהוא גומר ומקדיש מכח ספק.
והנה סברת התוספות יו״ט מפורשת בגמ׳ כריתות כ״ד,א שא״ש לר׳ יוחנן: לא דמי (אשם תלוי למנחת סוטה) מנחת קנאות לא לכפרה קאתייא אלא לברר עון, אבל אשם תלוי דלכפרה אתי, מתוך שלבו נוקפו גומר ומקדישו. אלא שלפי״ז אינו מובן מה שכתב בתירוץ קושיית התוס׳ מנזיר, דמנחת סוטה דמיא לאשם תלוי והוא מקדיש מספק.
*
ואמנם לכאורה, קושיית התוס׳ מאשה שנדרה בנזיר אינה מובנת, שהרי אם שלה היתה בהמתה החטאת תמות וכו׳, כמ״ש בנזיר כ״א,ב כיון דצריכה כפרה כו׳, וכמ״ש התוס׳ שם ד״ה והיינו טעמא כו׳, דכיון דצריכה כפרה גמרה ומקדיש לה – ולא אמרינן איגלי מילתא למפרע דהוא הקדש טעות אפילו למה דס״ד שם דבעל מיעקר עקר (עיי״ש ברש״י ד״ה ואי אמרת מיעקר עקר: ״בעל את הנדר מעיקרו אישתכח וכו׳ דלא חייל עלה נזירות כלל״), משום שבשעה שהקדישה עדיין היתה נזירה וחל ההקדש ושוב לא פקע.
ולא דמי לאשם ודאי ונודע שלא חטא דאמרינן תצא ותרעה בעדר, דהתם הוברר שהיתה טעות בעצם הקשת הקרבן, שלא הי׳ כאן שום חטא המחייבו קרבן, משא״כ בהפר לה בעלה, אף אי נימא דמיעקר עקר מ״מ בשעת ההקדשה לא היתה כאן שום טעות וחלות ההקדש היתה בשעתה כדין. רק אם שלו היתה הבהמה בטל ההקדש, משום דלא אקני לה אלא מילתא דצריכה לה והאשה הקדישה דבר שאינה שלה, כמש״כ שם רש״י, נזיר כ״ד,א בד״ה מאן תנא.
וא״כ מה הקשו התוס׳ על סוטה שבאו לה עדים דתיפוק לחולין, ואפילו אי נימא שהמים בודקים, משום שהעדים היו בעולם ואדעתא דהכי לא אקדיש – מה לנו שהעדים ישנם בעולם והרי המקדיש לא ידע מהם ובשביל כך המים בודקים וישותם בעולם לא מעלה ולא מוריד.
וכן קושייתם השני׳ מנזיר שנגנבה בהמתו שאם משנגנבה נדר אינו נזיר, אינה מובנת, דהכא דומה לנדר ונגנבה בהמתו אח״כ, שהוא נזיר, שהרי העדים באו אח״כ, וכל זמן שלא באו המים בודקים, וא״כ הרי הוא כאילו לא היו בעולם כלל. אח״כ ראיתי שכבר נתעורר בזה בהגהת רש״ש, וישובו שם אינו מובן לי.
*
וצ״ל שהתוס׳ סוברים שבמנחת סוטה אע״ג שהבעל מביא משלו, מ״מ כיון דעיקר הקרבן משום דידה, כמש״כ התוס׳ סוטה כ״ג,א ד״ה כל, א״כ יש לדמותו להא דנזיר אם שלו היתה הבהמה תצא ותרעה משום דהבעל לא אקני אלא מאי דצריכה לה, וה״נ כיון שיש עדים בעולם וסופם לבוא שוב הוה מידי דלא צריכה לה, ורק אם הבהמה משלה, שהיא המתכפרת, גמרה ומקדישה, משא״כ בסוטה אעפ״י שהוא הקדיש מ״מ כיון דכפרה היא משום דידה לא גמר ומקדיש הבעל.
ומה שהביאו מנזיר שנגנבה בהמתו, הוא כדי שלא יעלה על הדעת לחלק בין הקדש ובין סתם הקנאה ולומר שרק בבעל שמקנה לאשה קרבנותיה לא מקני אלא מילתא דצריכא לה, אבל בסוטה שהבעל הוא המקדיש אמרינן שפיר דגמיר ומקדיש, לכן הביאו מנזיר, שגם התם אמרינן דמסתמא לא קבל עליו נזירתו אם הי׳ יודע שהבהמות נגנבו, וה״נ דמסתמא לא הקדיש את המנחה אם הי׳ יודע שהוא מילתא דלא צריכא לה, כגון שישנם עדים בעולם שסופם לבוא, וא״כ אף שהמים בודקים מ״מ היא מילתא דלא צריכא, ולכן אף שהמים בודקים מ״מ למשוי לי׳ מילתא דלא צריכא לה לא הוי נולד, ודו״ק.
*
מעכשיו מובנים דברי התוס׳ יו״ט ביישוב קושיית התוס׳, שגם במנחת סוטה כיון שהמנחה באה ע״י קנויו יש לבעל קצת שייכות בגווה והוי כאילו הוא המתכפר, ודמיא לאשם תלוי שע״י ספקא שמא חטאה באה והוא מקדיש מספק.
ומה שכ׳ אח״כ התוס׳ יו״ט בביאור פירכת הגמ׳ תיגלי מילתא למפרע, נראה שנתכוין למה שכתבנו לעיל, שאין הידיעה שאחרי כן משוי לאי⁠־הידיעה שהיתה קודם להקדש טעות, שהרי בזמנה הי׳ באי⁠־ידיעה זו משום חיוב קרבן, ואין לך בהקדש אלא זמנו והידיעה שאח״כ היא כנולד לענין חלות הקדושה. ולהכי גבי בעל, שלכתחילה הקדיש מתוך ספק וחשד שבלבו, שוב לא פקע ע״י ברור העדים שבאו אח״כ דהוי כנולד, כמש״כ לעיל גבי עגלה ערופה, שביאת ההורג או העדים אינה יכולה לעקור את הקדושה שקודם לכן לפי שקודם ביאתם היתה אי⁠־ידיעה המביאה לחיוב קרבן.
משא״כ למ״ד אין המים בודקים, אז ההקדש בטל למפרע, שכיון שאינה עומדת לבדיקה אין כאן חיוב קרבן והוי הקדש טעות, ונהי דמצד הבעל המקדיש אין כאן טעות הקדש, שהוא הקדיש מספק, מ״מ מצד חלות הקדושה יש כאן טעות, שכיון שאינה ראויה למנחה אינה ראויה לכלי, ואין כלי שרת מקדשים אלא בראוי להן, כמש״כ התוס׳ בסוטה כ״ב,ב ד״ה ושבעלה בא [ועי׳ ג״כ ברש״י סוטה ו׳,ב ד״ה תיגלי מילתא למפרע].
ביאור המחלוקת בין ר׳ מאיר ורבנן באשם תלוי שנודע לו שחטא: מהו יסוד החיוב של אשם תלוי?
ועל המחלוקת אי אשם תלוי הוי קרבן ודאי או רק קרבן ספק
וראיתי בהג׳ רש״ש הנ״ל שתמה, מ״ט דר׳ מאיר באשם תלוי בנודע לו שחטא שתצא ותרעה בעדר, הרי הידיעה היא נולד והחטא גופיה אינו משווהו לטעות, שהרי מפני כן הוא מפרישו שמא חטא, עיי״ש שהניח בצ״ע.
ונראה שמחלוקת ר׳ מאיר וחכמים היא על עצם החיוב של אשם תלוי, שלר׳ מאיר הוא בא על מעשה החטא, שאכל דבר שהוא ספק איסור. ואף שהאיסור הוא ספק, מ״מ המעשה הוא ודאי ועל מעשה זה הוא מביא קרבן, ולכן כשנודע שחטא או שלא חטא הוברר הדבר למפרע שלא הי׳ כאן מעשה המביאו לחיוב קרבן אשם תלוי. וחכמים סוברים שאשם תלוי בא על הנקיפה שבלב, ונקיפה זו אינה יכולה להיות נעקרת מלמפרע, שהידיעה שאח״כ היא נולד לגבי חיוב הקרבן. ועי׳ בפי׳ המשניות להרמב״ם ריש פ״ו דכריתות.
ויש להכניס זאת בלשון הגמ׳ כריתות כ״ג,ב שא״ש: במאי פליגי, ר׳ מאיר סבר כיון דלא צריך ליה לא מקדיש ליה. ורבנן סברי מתוך שלבו נוקפו גמר ומקדיש. ועיי״ש בפירוש רבנו גרשום, ועיי״ש בסוף הסוגיא (שם): להודיעך כוחן דרבנן, דאע״ג דלא חטא כיון דבעידנא דאפרשיה לא ידע, לבו נוקפו הוה, הילכך גמר ומקדיש.
ואין כוונת הגמ׳ לומר שר׳ מאיר וחכמים פליגי באומדן הדעה של המקדיש, אי גמר ומקדיש או לא גמר, אלא פליגי ביסוד החיוב של אשם תלוי אם הוא בא על מעשה החטא של ספק עבירה או על הנקיפה שבלבו ונקיפה זו היא שעושה את ההקדש להקדש גמור, לפי שהנקיפה לא נעקרה מלמפרע ע״י ידיעה שנולדה אח״כ.⁠מ
*
ועי׳ בירושלמי יבמות פ״י ה״ג, שאמר שם ר׳ יוסי: ״לא תדמינה לחלבין, שכן אפילו אמר לבי נוקפיני מביא אשם תלוי״ (קרבן העדה ד״ה לבי נוקפיני: ״לבי נוקפי שמא אכלתי חלב נמי מביא אשם תלוי ואפי׳ אין כאן עדים כלל הלכך החמירו חכמים בתרי ותרי שיביא אשם תלוי אבל בשאר ספיקי דאורייתא לא מחמרינן אפי׳ בכתות המכחישות זו את זו״), ועיי״ש בציון ירושלים שפי׳ לפי״ז דברי רש״י בכתובות כ״ב,ב לגבי שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת, ד״ה באומרת ברי לי: ״אין לבי נוקפי שברי לי אילו היה קיים היה בא״, והר״ן שם תמה על רש״י. ולפי הירושלמי הנ״ל הוא חייב אשם תלוי רק בלבו נוקפו אבל באומרת ברי לי ואין לבה נוקפה שוב לא שייך אשם תלוי.
ולפי״ד אין זה ענין למחלוקת אי חייב אשם תלוי בחתיכה אחת או דווקא בחתיכה אחת משתי חתיכות, כמש״כ בציון ירושלים שם, שהרי מאן דסבר דבעינן חתיכה משתי חתיכות יליף מקראי, כדאיתא שם בכריתות י״ז,ב, שכך הוא החיוב שקבעה תורה, שרק באיקבע איסורא הוא חייב בלבו נוקפו, אבל לא בסתם נקיפה שבלב.
ולפי״ד זה תלוי במחלוקת התנאים אם אשם תלוי הוי קרבן ודאי או רק קרבן ספק, כמו חטאת העוף הבאה על הספק. דהנה הרמב״ם בהל׳ מעשה הקרבנות פי״ח ה״י כתב: ״אשם תלוי וחטאת העוף הבאה על הספק שהקריבן בחוץ פטור, שהרי לא נקבע האיסור״. והראב״ד השיגו מתוספתא מפורשת בזבחים, פי״ב, שחטאת העוף הבאה על הספק והקריבה בחוץ חייבים עליה אשם תלוי, אשם תלוי הבא על הספק והקריבו בחוץ חייב חטאת. ועי׳ בכסף משנה שתמה שהיא גמ׳ מפורשת בכריתות י״ח,א שיש בזה מחלוקת ר׳ מאיר וחכמים, שר׳ מאיר מחייב וחכמים פוטרים.
ובפשיטות נראה, שהראב״ד מפרש כפי׳ התוספות כריתות י״ח,א ד״ה וחכמים, דלאו היינו חכמים דפליגי עלי׳ דר׳ מאיר בפרק המביא (כריתות כ״ג,ב), והסוגיא דכאן אזלא אליבא דר׳ מאיר דסובר דאשם תלוי תצא ותרעה בעדר והוה רק קרבן ספק [וחכמים היינו כר׳ מאיר ועדיפי מר׳ מאיר ופטרי אפי׳ קודם שנודע לו] אבל אליבא דחכמים [בפרק המביא] שסוברים ירעה עד שיסתאב, הקדש גמור הוא וחייבים עליו בחוץ. מבואר שלר׳ מאיר הוה קרבן ספק ולחכמים הוא קרבן ודאי, כמשכ״ל.
אמנם מהתוספתא הנ״ל מוכח כדעת הראב״ד והתוס׳ הנ״ל. שהרי בודאי אי אפשר לומר שהתוספתא אתיא כר׳ מאיר כמש״כ הכסף משנה שם, שהרי לר׳ מאיר חייב השוחט אשם תלוי בחוץ אשם תלוי, כמבואר בגמ׳ שם, דטעמא דר׳ מאיר הוא דלא בעי קביעותא לאיסורא, וכן פי׳ רבינו גרשום, ובתוספתא איתא שחייב חטאת, וע״כ צ״ל שהתוספתא אתיא כרבנן דר׳ מאיר בפרק המביא, שאשם תלוי הוא קרבן ודאי ולהכי חייב השוחטו בחוץ חטאת, כדעת התוס׳ הנ״ל.
*
אלא שלפי״ז אין להבין דעת הרמב״ם שפסק כחכמים שהמקריב אשם תלוי בחוץ פטור, והרי הוא פסק כחכמים דר׳ מאיר שירעה עד שיסתאב.
וראיתי בחי׳ רבנו חיים הלוי (בהל׳ מעשה הקרבנות הנ״ל) שחידש שאע״ג שאשם תלוי הוי קרבן ודאי, מ״מ לענין אם חייבים על שחיטתו בחוץ הוי ספיקא, דנהי אם באמת חטא נגמר הכשרו של קרבן זה משעת ידיעת הספק, אבל באופן שלא חטא על כרחך צ״ל שספקו עומד במקום החטא והידיעה יחד, ולפי״ז צריך שהספק יהיה קיים ועומד בשעת הקרבת הקרבן, כיון שזהו עיקר חטאו המחייבו בקרבן. ויוצא מזה שדין הקרבן של אשם תלוי נגמר רק בשעת הקרבתו ולפיכך אם שחטו בחוץ, שלא נגמר עוד דין הקרבן שלו, פטור. עיי״ש בדבריו העמוקים.
עוד בדעת הרמב״ם שבנמצא ההורג תצא ותרעה בעדר
אלא שלפי משכ״ל תתעורר שוב הקושיא על הרמב״ם שפסק עגלה ערופה נאסרת מחיים ובכ״ז פסק בנמצא ההורג שתצא ותרעה בעדר. דמאי שנא מאשם תלוי לרבנן דסברי דבנודע ירעה עד שיסתאב משום דבשעת ההקדש עדיין לא נודע, כמו״כ בעגלה ערופה בשעת הקדש לא ידעו הבית דין ממציאות ההורג ושוב אין הקדושה נפקעת.
ונראה, שסברת הרמב״ם היא דעגלה ערופה אע״ג שאיסורה מחיים הוא מטעם שכפרה כתיב בה כקדשים, מ״מ לא הוי הקדש גמור, דלא מצינו שיתחייבו בית דין להקדיש את העגלה ערופה בקדושת פה כמו בשאר קרבנות, אלא שהתורה הטילה עלי׳ איסורי קדושה בשביל שהיא עומדת לכפר, וילפינן זה מקרא דכפרה, והיא מין קדושת שמים וקמי שמיא גליא שההורג ימצא, ולפיכך בנמצא ההורג קודם העריפה איגלאי מילתא למפרע שאינה קדושה, ולא עדיף קדושת עגלה ערופה מקדושת אשם תלוי לר׳ מאיר, דאמרינן כיון דלא צריך לי׳ לא אקדיש, ומכש״כ בעגלה ערופה שהוא לא הקדיש כלל אלא הוקדשה ע״י שמים וכיון דלא צריכא לה לא הוקדשה.
משא״כ כשנערפה ונעשה בה דין כפרה, היא נשארת באיסור קדושתה, שבשעת מעשה ההקרבה היתה כדין. ובאשם תלוי ג״כ אמרינן אפילו לר׳ מאיר אם משנשחט נודע, הבשר יצא לבית השריפה, כדאיתא בכריתות כ״ד,ב שבשעת שחיטה גמר בלבו ומקדישו, כמש״כ רבנו גרשום בפירושו ובתוס׳ ד״ה אלמא, ולאחר זריקה הבשר יאכל, כמש״כ רש״י במשנה (כ״ג,ב) משום דעל הספק בא מתחילה וכפר הספק והלך.
וכן בעגלה ערופה אם שחטה אע״ג דעי״ז נפסלה, מכ״מ היא נשארת באיסורה, כדאיתא בחולין פ״ב,א ובכריתות כ״ה,א שע״י הפסול לא בטלה קדושתה שהטילה עליה התורה, שהרי הם צריכים לכפרה והיא מידי דצריכי לה, וכן בנמצאת העגלה טריפה אחרי ירידתה לנחל, ג״כ לא בטלה קדושתה מטעם זה, ורק בנמצא ההורג משוי לה למידי דלא צריכא לה, דקמי שמיא גליא.
עוד בשאלה – האם קדושת עגלה על ספק באה?
וצריך לדקדק בדברי התוס׳ כריתות כ״ה,א ד״ה הא, שכת׳ דלהכי סברה הגמ׳ דעגלה ערופה נאסרה מחיים ושוב לא פקע איסורה, משום דעגלה ערופה דמיא לאשם תלוי דמספק גמר ומקדיש, ובע״כ דסברי דגם בעגלה ערופה הבית דין מקדשים את העגלה מספק מתוך שלבם נוקפם כמו באשם תלוי. ובחולין פ״ב,א ד״ה והתנן, כתבו דגמרי ומקדשי דלא מסקי אדעתייהו שימצא ההורג. וקשה, דאי לא מסקי אדעתייהו ואין בלבם ספק א״כ יש לדמותו לאשם ודאי דלא שייך כאן לבו נוקפו.
והנה לפימ״ש לעיל אפשר לומר שהתוס׳ סוברים שגם בקדושת עגלה ערופה שייך לומר על ספק באה, מכיון שהיא באה על חסרון ידיעה של מציאות ההורג, ובחסרון ידיעה לא שייך לומר שהוברר אח״כ שבטעות הי׳, ודמיא לאשם תלוי שבא על הספק, דלרבנן ירעה עד שיסתאב משום שהוא בא על נקיפה שבלב, כמשכ״ל בארוכה. ובזה פליגי על הרמב״ם ז״ל וסברי דבעגלה ערופה יש הקדש בית דין, ומאחר שהקדישו בית דין בשעת חסרון ידיעה אין הקדושה בטלה, שאין כאן הקדש טעות מצד בית דין, ודו״ק.
ולולא דמסתפינא הייתי אומר דבר חדש, שגם בעגלה ערופה יש ספק ואע״ג דלא אסקי אדעתייהו שימצא ההורג. דהנה הכפרה של העגלה ערופה בודאי שאינה באה על ההורג, שהרי בנמצא ההורג לאחר שנערפה העגלה אין פוטרין אותו, כדאיתא בברייתא בכתובות ל״ז,ב דילפינן מקרא דולארץ לא יכופר וגו׳ כי אם בדם שופכו (במדבר ל״ה, ל״ג).
וכן בכריתות כ״ו,א אמר רבא שיום הכפורים אינו מכפר על חטא של עגלה ערופה דאמר קרא ולארץ לא יכופר וגו׳, ועיי״ש בפירוש רבינו גרשום שכתב: ״משום הכי לא מכפר עליה יום הכפורים דעגלה לא מכפרא על הורג דאמר קרא ולארץ לא יכופר וגו׳⁠ ⁠״. ואפי׳ אביי דאמר שם דלהכי יוה״כ לא מכפר משום דהורג מכיר, לא בא לומר דעגלה מכפרת על ההורג, שאביי לא יחלוק על ברייתא מפורשת, אלא בא לומר כשם שיוה״כ אינו מכפר על ההורג כך אינו מכפר על העיר הקרובה, שכך היא הגדרה של שפיכת דמים שאין לה כפרה אלא בהריגת ההורג על הודאי, ובעגלה ערופה על הספק, כמש״כ שם רש״י ד״ה ולארץ לא יכופר. ומכיון שיום הכפורים אינו יכול לכפר על ההורג שהוא ודאי ומכיר בחטאו, ממילא אינו מכפר על הספק, שעגלה ערופה בספק היא במקום הריגת הרוצח בודאי.
א. *) מקור הדברים בשו״ת ״שרידי אש״, מהדורה חדשה, ח״א, סי׳ נ״ג. מפני אורך התשובה, קיצרנו במעט בספר ה״חידושים״, ולא הוכנסו לתוכו את הנאמר שם בריש הדברים, אותיות א׳ – ד׳, וכן את הנאמר שם אותיות ט״ו – י״ט. את הנאמר שם אותיות ה׳ – י״ד, מופיע להלן בספר זה בסוגיא הקשורה למסכת חולין, ״אי יש לעגלה ערופה דין קרבן כמו לשעיר המשתלח״, וראה גם שם בהערת הפתיחה, למי הופנתה תשובה זו.
ההמשך שם, אותיות כ׳ – מ״ג מופיע כאן כסוגיא נפרדת, הקשורה למסכת סנהדרין, סוגיא דהזמנה מילתא היא וכו׳. המשך הדברים שם, אותיות מ״ד – נ״ה, מופיע לעיל בספר זה בעוד סוגיא נפרדת, הקשורה למסכת בבא בתרא לסוגיא דרוב וקרוב – ועל גדרה של מצות הבאת עגלה ערופה ע״י העיר הקרובה. סופה של התשובה, אותיות נ״ו – נ״ח לא הוכנס לספר זה.
כמו״כ הושמטו מספר זה ההערות האישיות, המתאימות יותר לספר תשובות.
ב. והנה בירושלמי סוטה פ״ט ה״ו מוכיח מהמשנה דתצא ותרעה בעדר דנאסרה מחיים, ומהו תצא תצא מקדושתה. אלא שקשה לומר שהרמב״ם דחי הבבלי מפני הירושלמי. ונוסיף, שבירושלמי שם המחלוקת היא אם נאסרה מחיים, דהיינו משעת הפרשה, או שנאסרה רק משעת הורדה לנחל איתן. ואם משעת הפרשה, הוא מפני דהוי כקדשים (עיי״ש בפני משה), ואי משעת הורדה לנחל איתן, הוא מפני הכתוב והורידו (דברים כ״א, ד׳) – משעת הורדה, ועיי״ש בפני משה דשעת הורדה הוא הגורם לה שם עריפה ואוסרתה. ועל דא מביא הירושלמי ראי׳ ממתניתא דכתיב תצא ותרעה בעדר, מהו תצא, תצא מקודשתה, ופי׳ בפני משה: ״שקדשה מיד אחר שהופרשה, ואם נמצא ההורג אגלאי מילתא למפרע דהקדש טעות הוי הילכך תצא מקדושתה״.
ונמצא דלירושלמי, ״תצא מקדושתה״ פירושו שנאסרה משעת הפרשה, אלא שאם נמצא ההורג, מתברר דהיה כאן הקדש בטעות. וממילא אין דברי הרמב״ם הולמים את הירושלמי, שהרי לרמב״ם אסורה רק משעת ירידתה לנחל איתן, ועפ״י הירושלמי האיסור משעת ירידתה לנחל הוא מטעם הקרא והורידו, ולא מטעם דהוי כקדשים, ולטעם זה לא שייך לומר דהוי הקדש בטעות.
וראה גם בספר זה בחידושים למסכת חולין, בסוגיית ״אי יש לעגלה ערופה דין קרבן כמו לשעיר המשתלח״, דבסוף דבריו מסיק הגריי״ו מהירושלמי דאי אסורה משעת ירידתה לנחל איתן, אין האיסור מטעם דהוי כקדשים, דא״כ הוי לן למיסר משעת הפרשה, אלא הוא מטעם איסור הנאה. והנראה בהבנת הדברים, דההורדה היא תחילת העריפה כנ״ל, וכיון שהעריפה אוסרתה בהנאה, חל האיסור משעת הורדה. ובהמשך דבריו כאן מסיק הגריי״ו דאם האיסור הוא מטעם הזמנה מילתא היא אז יש לן למיסר משעת הפרשה, ואם הוי כמעשה קרבן אז האיסור רק חל מזמן ירידתה לנחל איתן, וראה שם מש״כ בהערה.
ג. והא דמוכיח רבא מהא דתצא ותרעה בעדר שאינה אסורה מחיים, הוא רק שעצם האיסור אינו מתחיל מחיים, דאי אמרינן שהאיסור חל מחיים שוב לא פקע בנמצא ההורג, ובע״כ דלא נאסר מחיים מטעם עצם האיסור. זה תואם את הירושלמי הנ״ל שרק אי הוי מטעם הקדש י״ל דהוי הקדש בטעות.
ד. דבהזמנה אמרינן שבמקום שבטל האיסור או שבטלה המצוה בטלה גם ההזמנה, עיי״ש שמוכיח כן מכמה מקומות בש״ס. ק״ק מהגמ׳ בסנהדרין מ״ח,א שמביאה ראי׳ שהזמנה מילתא היא ממי שחוצב קבר לאביו והלך וקברו בקבר אחר – הרי זה לא יקבר בו עולמית, ולכאורה אם קברו במקום אחר בטלה הזמנה ראשונה, ושמא יש לחלק בדומה למה שכתב העונג יו״ט בהמשך דבריו, והגריי״ו להלן מביאו בקצרה, דבעגלה ערופה שנשחטה שלדעת הרמב״ם אסורה אף לאחר שהביאו עגלה אחרת, ולא אמרינן שבטלה מצותה, היינו משום דעגלה ערופה איתקצאי ע״מ שיהא בה איסור עולם, ומה שהביאו עגלה אחרת לא מיקרי בטלה וכלתה מצותה דהא העגלה השניה נעשה בה המצוה ונערפה ונאסרה והיא באיסורה ונקברת ולא נתבטלה המצוה רק שנעשה באחרת ועדיין מצותה קיימת ומתקיימת בשניה, להכי גם אותה שנשחטה אסורה, ולא דמי לנמצא ההורג דהתם בטלה המצוה לגמרי. אלא שהעונג יו״ט כתב שהרמב״ם אינו אוסר אלא מדרבנן, וצ״ע.
ה. וכדעת ר׳ שמואל בר׳ יצחק בירושלמי סוטה פ״ט ה״ו, שאסורה משהופרשה, כפי פירושו של הפני משה שם. ק״ק דלירושלמי אין האיסור מטעם הזמנה אלא מטעם דהוי כקדשים, וכן פירש בפני משה, דאסורה מתחילתה דכפרה כתיב בה כקדשים (עי׳ קידושין נ״ז,א), וכן הביא הגריי״ו עצמו בחידושיו למסכת חולין בסוגיא ״אי יש לעגלה ערופה דין קרבן כמו לשעיר המשתלח״, עיי״ש בסוף דבריו, ועי׳ ג״כ לעיל בריש ההערות, וכן להלן בהערות.
ו. שההורדה היא התחלת העבודה של עגלה ערופה, שיש בה מעין קדושת קרבן. בחידושיו למסכת חולין, בסוגיא ״אי יש לעגלה ערופה דין קרבן כמו לשעיר המשלח״, כתב הגריי״ו בסוף דבריו דלשיטה בירושלמי שאסורה מטעם קרבן – יש לן למיסר משעת הפרשה כמו בכל קרבן. ולשיטה בירושלמי שאיסורו רק משעת הורדה לנחל, ויליף מקרא ״והורידו״ – משעת הורדה, הוי האיסור מטעם איסורי הנאה, אלא דהעריפה כבר מתחילה מחיים. וכאן כתב דדוקא לשיטה זו האיסור מטעם קרבן (והרב עצמו, בהמשך דבריו, כותב דאם ילפינן מקרא ״והורידו״ אז אין האיסור מחיים מטעם קרבן רק העגלה אסורה ככל איסורי הנאה).
ונראה דהרב חזר בו במקצת ממש״כ שם (הדברים שבכאן נכתבו במקור בהמשך לדברים שבשם – ראה בהערת הפתיחה לסוגיא דידן ולסוגיא בחולין), אלא שגם כאן נראה דהרב לא מתכוין דהוי כקרבן ממש, דא״כ באמת הוי לן למיסר משעת הפרשה, ועוד שמירושלמי יוצא כמעט מפורש דהאיסור מטעם ״והורידו״ – משעת הורדה, אינו מטעם דהוי כקרבן. אלא כוונתו שיש בעגלה ערופה צד הדומה לקרבן, צד הכפרה שבה, כלשון הרב ״שיש בה מעין קדושת קרבן״. והצד הזה הוא הגורם לאיסור הנאה. כלומר איסור הנאה הוא מצד מעלתה, מצד הקדושה שבה (וראה בהקשר זה מש״כ בארוכה בסוגיא דחולין בהערה המביאה ארבעה דרכים כיצד להבין מחלוקת בין תוספות ורבנו תם בספר הישר, ובין השאר השאלה היא כיצד להבין את איסור הנאה בעגלה ערופה – שמקורו עפ״י קידושין נ״ז,א דכפרה כתיב בה כקדשים, האם מצד ״מעלתה״ או מצד ״ירידתה״), אלא שמעשה העריפה הוא הגורם לחלות הקדושה, ומעשה זה, כלומר תהליך העריפה, כבר מתחיל מזמן ההורדה לנחל. ואולי זה גופא הלימוד הנלמד מ״והורידו״. אמנם בקדשים ממש מעשה ההפרשה עצמו מחל שם קדושה, ודו״ק.
אך אם האיסור מטעם הזמנה אז יש להחיל את האיסור מזמן ההפרשה.
ז. אבל לפי הנ״ל ניחא, דבעגלה ערופה הקדושה מתחילה מיד עם ההורדה, ואין בזו משום דין הזמנה אלא משום דין קדושה, משא״כ גוילים אינם עדיין ספר תורה אלא הוא מזמין אותם לכתוב עליהן ספר תורה וכל קדושת הגוילים אינה אלא בשביל הספר תורה שעתידה להכתב עליהם וכל זמן שלא נכתבה אין על הגוילים אלא קדושת הזמנה ושפיר תליא בדין הזמנה. ועצם הדמיון שמדמה הגריי״ו בין עגלה ערופה לספר תורה, שהוא במבט ראשון קצת בעייתי, מאיר באור גדול את כל הסוגיא של הזמנה. מה שאמרה הגמ׳ בסנהדרין ״לאפוקי עגלה ערופה דהיא גופא קדושה״, לא בא ללמדנו שבמקום שהיא גופא קדושה הזמנה מילתא היא, אלא שאז לא בעינן כלל דין הזמנה, כלשון הגריי״ו לעיל ״אין איסורא מטעם הזמנה אלא מטעם קדושה, וכו׳⁠ ⁠״.
כי הזמנה פירושה הכנה למצוה, ואז יש מחלוקת אם גם ההזמנה היא כבר חלק מהמצוה. אך במקום שכבר נכנסנו למערכת של המצוה עצמה, אז ההזמנה לא מעלה ולא מורידה, כי אנו כבר בתוככי המצוה. וזוהי כוונת רבא דרק ניתן ללמוד משמשין ממשמשין, ״משמשין״ היא רק דוגמא להבליט ששם הדיון מתרכז בהזמנה, משא״כ עגלה – שם כבר עברנו את השלב של הזמנה ונכנסנו לתוככי המצוה. וספר תורה, גם אם נימא שבסופו של דבר הקלף גופא קדוש, אך כל זמן שלא נכתב עליו, עדיין לא נכנסנו לתוככי המצוה, וע״כ שפיר תליא בהזמנה מילתא או לאו מילתא, ודו״ק היטב.
ובטעם הדעה שהזמנה מילתא היא, נראה לומר שהזמנה מצביעה על חשיבות הדבר, והדרך לתת חשיבות לדבר הוא להראות שמכינים אותו מראש. והשווה רש״י ביצה ב׳,ב בהסבר ״הכנה דרבה״ – דבעינן הכנה מבעוד יום, ד״ה והכינו: ״... אלא הזמנה בפה קאמר ... ואחשבה רחמנא לסעודת שבת שיזמיננה מבעוד יום ובחול״. והעירו לי שאפשר דגם לשיטה זאת ההזמנה היא כבר חלק מהקדושה – כפי שהובהר לגבי עגלה ערופה לשיטת רבא – אך יש דרגות בקדושה.
ועוד י״ל שלמ״ד הזמנה מילתא היא, ההזמנה למצוה נחשבת, במידת מה, לחלק מהמצוה. ומתוך כך מובן שיכול הוא ללמוד מעגלה ערופה, למרות ששם ההורדה היא כבר חלק מהמצוה כנ״ל.
ח. אבל למאן דיליף איסור מחיים בעגלה ערופה מקרא והורידו שוב אין הוכחה שלעגלה ערופה יש קדושת קרבן, רק שהיא אסורה ככל איסור הנאה, כמו שור הנסקל. ולפני זה כתבנו בהערה שאפשר שזה גופא הלימוד הנלמד מ״והורידו״ – דקדושת קרבן מתחילה משעת הורדה לנחל. ולכאורה כך צריך לומר עפ״י דרכו של הגריי״ו, דהא שני הצדדים אם אסור מזמן ההפרשה או מזמן ההורדה הם הצדדים המופיעים בירושלמי, ומאחר שהרב ביאר את הצד של שעת הפרשה שבירושלמי דהוא מטעם הזמנה, ממילא הצד השני, הלומר מקרא ״והורידו״, הוא מטעם קרבן.
אלא שכאן עולה מהגריי״ו דזאת היתה דעת רבא, דהאיסור מזמן הורדה לנחל הוא מטעם קרבן, אך לירושלמי עצמו אפשר ד״והורידו״ אינו מצביע על קדושת קרבן אלא על איסור הנאה כמו שור הנסקל, וזה תואם את מש״כ הרב בסוגיא דמסכת חולין, לשיטה זאת.
ט. כיון שגם הוא סובר שאיסור עגלה ערופה מחיים ילפינן מהא דכפרה כתיב בה כקדשים, ולפיכך בנמצא ההורג בטלה קדושתה למפרע. וכבר כתבנו בהערה בריש הסוגיא שהרמב״ם לא תואם ממש את הירושלמי, שהרי לירושלמי יש לנו לאסור מדין קרבן כבר משעת הפרשה. ואמנם לפי העונג יו״ט עצמו, כמובא מקודם בדברי הגריי״ו, הרמב״ם הבין אחרת בדברי הירושלמי, שגם לרב שמואל בר׳ יצחק שאמר ״עד שהיא בחיים היא קדושה״, אין האיסור אלא מזמן הורדה לנחל, דבעינן קצת מעשה. אלא שהגריי״ו חלק עליו – ולדעתו גם ההפרשה היא קצת מעשה, אא״כ נאמר שבמקום שיש הזמנה מאוחרת הימנה אין האיסור חל על הזמנה מוקדמת.
עכ״פ עפ״י העונג יו״ט האיסור מחיים, לשיטת הרמב״ם, הוא מטעם הזמנה.
והנה, עפ״י מה שחידש כאן הגריי״ו, שיטת הרמב״ם תואמת להפליא גם את הבבלי וגם את הירושלמי. כי הרמב״ם פוסק כרבא, אך לרבא זה שעגלה ערופה אסורה מחיים אינו מטעם הזמנה, דבדבר שכבר נכנס למערכת של קדושה ענין ההזמנה לא מעלה ולא מוריד, כמבואר לעיל. ועתה ניתן לחדש שזה גופא מה שאמר רב שמואל בר׳ יצחק בירושלמי: ״עד שהיא בחיים היא קדושה״, דכיון שהיא גופא קדושה הרי היא מעין קרבן, ומתוך כך היא אסורה. אך גם לרב שמואל בר׳ יצחק, האיסור רק מזמן הורדה בנחל, שזהו זמן התחלת ה״קרבן״ (שלא כמו קדשים ממש, שההפרשה כבר פועלת חלות הקרבן, כנ״ל). ובנקודה זאת כפה״נ הגריי״ו מקבל את דברי העונג יו״ט, אלא שלעונג יו״ט זהו מדין הזמנה ולגריי״ו זהו מדין ״קרבן״. ואם נמצא ההורג בטלה ההזמנה או הקדושה.
ולר׳ ינאי בירושלמי שהאיסור נלמד מ״והורידו״, יכולנו לומר שגם לדידו זהו דין ״קרבן״, כפי המצויין לעיל בהערה, אלא דכיון דלדידו ההורדה היא כבר מעין עריפה, שוב לא פקע קדושתו אם נמצא ההורג. אלא שהגריי״ו לא נחית להכי, ולדעתו, לשיטה זאת אין האיסור מדין קרבן אלא מדין איסור הנאה.
י. ומכיון שכל האיסור מחיים אינו אלא מטעם דין הכפרה שבה, ממילא פקע האיסור לאחר שבטל דין הכפרה שבה, כגון בנמצא ההורג או בנמצאו העדים זוממין. ואינה דומה לשאר אסורי הנאה, שאינם נפקעי׳ לעולם אלא ע״י שריפה, משא״כ באיסור עגלה ערופה שחלותו בא מצד דין הכפרה שבו, ודו״ק. ואמנם מהגמ׳ בכריתות כ״ה,א עולה שאם נאסרה מחיים שוב אסורה לעולם, ואין האיסור נפקע ע״י שנמצא ההורג. והגריי״ו בפירושו כאן הרי לא מקבל את סברת העונג יו״ט שהאיסור מחיים הוא מטעם הזמנה (וההזמנה בטלה כשנמצא ההורג).
אלא דדברי הגריי״ו מכוונים למה שכתב לעיל, דזה שאינו נפקע הוא רק עפ״י הה״א של הסוגיא בכריתות, שהאיסור הוא מצד איסור הנאה, אבל לפי המסקנא, שהאיסור הוא מצד כפרה, נפקע האיסור ממילא בנמצא ההורג. והמסקנא היא מה שנאמר בהמשך הסוגיא בכריתות: תנאי היא (רש״י: ״אי אסורה מחיים או לא דתנא דבי רבי ישמעאל סבר מחיים אסורה״), דתנא נאמר מכשיר ומכפר בפנים, וכו׳. ותנא זה יליף עגלה משעיר ושעיר ודאי אסור מחיים כשאר קדשים, עיי״ש ברש״י. ולהלן מעיר הגריי״ו דכך היא אכן שיטת הרמב״ם, דעפ״י מסקנת הסוגיא נפקע האיסור בנמצא ההורג.
ונמצא בתמצית הדברים, דלדעת הרמב״ם, עפ״י מש״כ הגריי״ו, עגלה ערופה היא קרבן ולא קרבן. יש בה איסור קדושה כקרבן, וזאת ילפינן מכפרה דכתיב בה כקדשים, לתת בה איסור קדושה, אך אינה כקרבן ממש, להחשיב את עריפתה לשחיטה, שיהיה בה דין אותו ואת בנו כבשעיר המשתלח (ראה בסוגיא המסונפת למסכת חולין: ״אי יש לעגלה ערופה דין קרבן כמו לשעיר המשתלח״).
אלא דכל זה הוא כל עוד שלא נערפה, אך לאחר עריפתה כבר לא כלה האיסור ע״י שנמצא ההורג. ובהמשך (בסוף הפרק: ״בנמצא ההורג או העדים זוממין״) מסיק הגריי״ו שאין זה בגדר איסור חדש של הנאה המתחיל לאחר שנעשתה מצותה וכלתה כפרתה, אלא שזהו איסור כעין קרבן, מצד דין כפרה שבו, הנמשך גם לאחר שכלתה כפרתה. והטעם להמשך האיסור, הוא כמש״כ להלן (בפרק הבא לאחר הנ״ל: ״על ההבדל בין עגלה ערופה לאשם תלוי״), דכל עניינה של עריפת העגלה הוא על אי⁠־הידיעה שהיתה בשעת עריפה, ואי⁠־ידיעה זו לא בטלה ע״י הידיעה שבאה אח״כ, וא״כ הכפרה היתה בשלימות והיא עשתה את שלה ולהכי נשארת באיסורה.
ולהלן (בפרק: ״עוד בדעת הרמב״ם שבנמצא ההורג תצא ותרעה בעדר״) מוסיף לבאר הגריי״ו בטעם הרמב״ם דנפקע האיסור בנמצא ההורג לפני העריפה (ודין עגלה ערופה שונה מאשם תלוי לרבנן, דלדידם בנודע ירעה עד שיסתאב – עי׳ משנה כריתות כ״ג,ב) – דאעפ״י שאיסורה מחיים הוא מטעם שכפרה כתיב בה כקדשים, מ״מ לא הוי הקדש גמור, דאין היא קדושה בקדושת פה, והיא מין קדושת שמים, וקמי שמיא גליא שההורג יימצא, ולפיכך בנמצא ההורג קודם העריפה איגלאי מילתא למפרע שאינה קדושה. משא״כ כשנערפה ונעשה בה דין כפרה היא נשארת באיסור קדושתה, שבעת מעשה ההקרבה היתה כדין.
כ. אי ידיעה זו היא אישית ופנימית ואינה תלוי׳ בדבר או במעשה מבחוץ, ולכן היא רק יכולה להשתנות או להתהפך לידיעה, אבל אינה יכולה להתכחש ע״י מצב חדש שבא אח״כ. ובהמשך הדברים (בסוף פרק: ״בדין מנחת סוטה שבאו עדים שנטמאה״), מוסיף הגריי״ו לבאר שביאת ההורג או העדים אינה יכולה לעקור את הקדושה שקודם לכן לפי שקודם ביאתם היתה אי⁠־ידיעה המביאה לחיוב קרבן, וה״ה לגבי מנחת סוטה שהתברר שהיו עדים במדינת הים, שאין הידיעה שאחרי כן משוי לאי⁠־הידיעה שהיתה קודם להקדש טעות, שהרי בזמנה הי׳ באי⁠־ידיעה משום חיוב קרבן ואין לך בהקדש אלא זמנו, והידיעה שאח״כ היא כנולד לענין חלות הקדושה.
ודבריו שם משלימים את הנאמר כאן, כי הידיעה שבאה לאח״ז היא בבחינת ״נולד״, ואינה יכולה להשפיע על ההקדש שבא מקודם.
ל. ובאשם ג״כ פקע איסורו גם לאחר הקרבה בנודע איסורו, ואינו אסור אלא מדרבנן דמיתחזי כזבח פסול, כמבואר בכריתות שם (כ״ד,ב), רק בעגלה ערופה לא פקע משום דהכפרה היתה בשלמות ולא בטלה אח״כ, כמשכ״ל. ואמנם בגמ׳ שם, עפ״י פירש״י ד״ה רב אשי אמר משום דמיחזי כזבח פסול, נאמרה הפיסקה ״דמיתחזי כזבח פסול״ רק באשם ודאי, וכוונת הגמ׳ ליישב: הרי משנשחט דינו בקבורה, וא״כ למה לאחר הזריקה יצא הבשר לבית השריפה? ומתרצת הגמ׳ דדין קבורה הוא כדין חולין שנשחטו בעזרה, אלא שלאחר זריקה מיחזי שאירע בו פסול רק לאחר זריקה ואתי למימר קדשים שנפסלו נקברים. אך באשם תלוי אדרבה, גם לאחר שחיטה לא הוי כחולין שנשחטו בעזרה אלא כשאר קדשים שאירע בהן פסול, ודינם בשריפה, עיי״ש ברש״י ד״ה אשם ודאי.
וצ״ל דהגריי״ו קאי לפירוש השיטה מקובצת שם, דפירש דהגמ׳ באה דווקא לתרץ אשם תלוי, דקתני (במשנה שם כ״ג,ב) דאם משנשחט נודע ספקו הבשר יצא לבית השריפה, אלמא חולין שנשחטו בעזרה בשריפה, ומה ההבדל עם אשם ודאי דקתני דאם משנשחט נודע שלא חטא ייקבר? ועל זה בא רב אשי ואומר דלא תימא דר׳ מאיר מודה להו לרבנן דבנודע לו לאחר שחיטה – מתוך שלבו נוקפו גמר ומקדיש, אלא אפילו תימא בנשחט ואח״כ נודע ליה – לית ליה לרבי מאיר לבו נוקפו, ואמאי יוצא לבית השריפה, משום דמתחזי כזבח פסול. אך לרבנן יש לאשם תלוי דין קרבן הן בנודע לפני שחיטה הן בנודע לאחר שחיטה.
ונמצא לפי״ז דכל מהלך הגריי״ו על ההבדל בין עגלה ערופה ואשם תלוי, הוא לשיטת רב אשי, אליבא דר׳ מאיר (וכן כתב לעיל: ״ואפילו באשם תלוי, לר׳ מאיר דאמר תצא ותרעה בעדר ג״כ איגלאי מילתא שלא היה כאן מעשה חטא״), וזאת עפ״י הבנת השיטה מקובצת.
[ואמנם היה עוד מקום לומר שגם ר׳ מאיר מודה לנאמר במשנה דבנזרק הדם הבשר ייאכל, עפ״י הטעם שפירש״י שם דזהו ״גמר כל הכפרה והוה ליה אשם תלוי כשר, שהרי על הספק בא מתחילה וכפר הספק והלך״ – והלא זהו ממש הטעם הנאמר במשנה על עגלה, למה משנערפה תקבר במקומה, עיי״ש. ולפי״ז העריפה מקבילה לנזרק הדם, אלא שהגריי״ו לא נחת לזה, ודו״ק].
והנה, הגריי״ו בא לכאורה ליישב את הרמב״ם, שפסק הל׳ רוצח פ״י ה״ז וה״ח, שבנמצא ההורג או בנמצאו זוממין לאחר העריפה – שאסורה בהנאה, וטעמו כדאמר לעיל (בסוף הפרק: ״על יסוד המחלוקת בין אביי לרבא״), בגלל דהוי קצת כקרבן, שחלותו בא מצד דין הכפרה שבו, והגם שפקע האיסור לאחר שבטל דין הכפרה שבו, כגון בנמצא ההורג או העדים זוממין לפני העריפה, אך לאחריה תו לא פקע. ואם בדעת הרמב״ם עסקינן, הרי לגבי אשם תלוי הוא פסק כרבנן ולא כרבי מאיר, עי׳ פ״ד מהל׳ פסולי המוקדשין הי״ט. וצ״ל שגם לרבנן הטעם לאיסור הנמשך הוא בגלל שלבו נוקפו, והרי טעם זה לא שייך בעגלה ערופה, וע״כ צריך ליישב למה בכל זאת נאסרה העגלה לאחר עריפתה.
מ. אלא פליגי ביסוד החיוב של אשם תלוי אם הוא בא על מעשה החטא של ספק עבירה או על הנקיפה שבלבו ונקיפה זו היא שעושה את ההקדש להקדש גמור, לפי שהנקיפה לא נעקרה מלמפרע ע״י ידיעה שנולדה אח״כ. וזוהי איפוא משמעות דברי הרמב״ם בפי׳ המשניות, אליהם הפנה הגריי״ו: ״ר׳ מאיר אומר כיון דלא צריך ליה לא מקדיש ליה ולא מקדיש אלא על ספק וכשידע נסתלקה קדושה, וחכמים אומרים לב אדם חולה מן העוונות, ואעפ״י שנסתפק בחטא הואיל והקדיש חלה קדושה עליו לפי שגמר בלבו להקדיש ולפיכך ירעה עד שיסתאב, וכו׳⁠ ⁠״. אין המחלוקת באומדן דעת, אלא האם זהו קרבן על מעשה החטא או על נקיפה שבלב, והדברים עמוקים, ואכמ״ל.
הרוגי מלכות להרוגי בית דין? הרוגי מלכות, כיון שהרי לא בדין קא מיקטלי [הם נהרגים] אלא מתוך רשעת המלכויות, הויא להו [יש להם] כפרה במותם ואולם הרוגי בית דין, כיון שבדין קא מיקטלי [הם נהרגים] על חטאותיהם — לא הוי להו [אין להם] כפרה.
those referred to in the verse in Psalms who were killed by a heathen government to those inhabitants of an idolatrous city who were killed by a Jewish court? Those who were killed by a heathen government, since they were killed unjustly, achieve atonement through their deaths, even without repentance. But those who were killed by a Jewish court, since they were killed justly for their sins, do not achieve atonement unless they repent.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) תֵּדַע דִּתְנַן לֹא הָיוּ קוֹבְרִין אוֹתוֹ בְּקִבְרוֹת אֲבוֹתָיו וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ כֵּיוָן דְּאִיקְּטוּל הָוְיָא לְהוּ כַּפָּרָה לִיקַּבְרוּ מִיתָה וּקְבוּרָה בָּעֵינַן.

The Gemara adds: Know that this is true, as we have learned in the mishna: They would not bury the executed transgressor in his ancestral burial plot. And if it enters your mind to say that once the transgressors are executed by the court, they achieve atonement, let them be buried in their ancestral burial plots. The Gemara rejects this argument: An executed transgressor cannot be buried in his ancestral burial plot, because in order to achieve atonement, both death and burial are needed. But once he is buried in the graveyard set aside for the wicked, he achieves full atonement.
רי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מיתה וקבורה בעינן – אם נקברו מכפרת מיתתן עליהן ולעולם טעמא דקדשי עיר הנדחת משום דהואיל ונדחו ידחו הוא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ותדע שכן הוא, דתנן כן שנינו במשנה]: לא היו קוברין אותו, את הנידון, בקברות אבותיו. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך לומר] כי כיון דאיקטול, הויא להו [שנהרגו, יש להם] כפרה, ליקברו [שיקברו] אם כן בקברות אבותיהם! ודוחים: משם אין ראיה, שכן לא די במיתה לכפרה אלא מיתה וקבורה בעינן [צריכים אנו], ולאחר שנקבר בקברות הרשעים נתכפר לו לגמרי.
The Gemara adds: Know that this is true, as we have learned in the mishna: They would not bury the executed transgressor in his ancestral burial plot. And if it enters your mind to say that once the transgressors are executed by the court, they achieve atonement, let them be buried in their ancestral burial plots. The Gemara rejects this argument: An executed transgressor cannot be buried in his ancestral burial plot, because in order to achieve atonement, both death and burial are needed. But once he is buried in the graveyard set aside for the wicked, he achieves full atonement.
רי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) מוֹתֵיב רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה לָא הָיוּ מִתְאַבְּלִין אֶלָּא אוֹנְנִין שֶׁאֵין אֲנִינוּת אֶלָּא בַּלֵּב וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ כֵּיוָן דְּאִיקְּבוּר הָוְיָא לְהוּ כַּפָּרָה לִיאַבְּלוּ.

Rav Adda bar Ahava raised an objection to this from another ruling in the mishna: The relatives of the executed transgressor would not mourn him with the observance of the usual mourning rites, but they would grieve over his passing, since grief is felt only in the heart. And if it enters your mind to say that once the executed transgressors are buried they achieve atonement, let the relatives of the executed transgressor mourn him as well, as he has already achieved atonement.
רי״ףרמ״המהרש״ל חכמת שלמהחדושי בעל שרידי אשרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתיב רב אדא בר אהבה לא היו מתאבלין דכתיב באבד רשעים רנה אלא אוננין מה טעם אוננין שאין אנינות אלא בלב ולא חייבם המקום לכוף את יצרם ולשמוח להריגת קרובם ואי ס״ד כיון דאיקבור הויא להו כפרה ליאבלו. ומפרקינן בעינן נמי נתאכל הבשר דייקא נמי דכי נתאכל הבשר הויא להו כפרה דקתני נתאכל הבשר מלקטין את העצמות וקוברין אותן בקברות אבותיהן ש״מ דכי נתאכל הבשר הויא להו כפרה ועל כרחיך טעמא דקדשי מזבח ימותו משום דאמרינן הואיל ונדחו ידחו הוא. ולפום האי פירוקא משמע דכי קברי להו בקברות אבותיהן בעו לאיאבולי עלייהו ולא משום קבורה דהשתא אלא משום קבורה דמעיקרא. ואתא רב אשי למימר דלעולם לא מתאבלי עלייהו מאי טעמא אבילות אימת חיילא מסתימת הגולל כדאיתא בפרק אלו הן מגלחין גולל הוא סתימת פי המקום שהמת נקבר בו ובסתימתו הוא נעלם מן העין לא שנא באתרא דמעיילי ליה בארון מכי סתמו פי הארון היינו נסתם הגולל ולא שנא באתרא דלא מעיילי ליה בארון אלא מחי ליה בכוכין אגב עפרא מכי סתמי ליה לפומי הויא סתימת הגולל כפרה אימת הויא כי חזי צערא דקברא פורתא משתבקע כריסו הואיל ונדחו בשעה שהיתה האבלות ראויה לחול ידחו אפי׳ לאחר מכאן * כך אסיקנא גבי קדשים. ואע״ג דגבי קובר מתו ברגל תנן מונה שבעה אחר הרגל ולא אמרינן הואיל ונדחה ידחה אית דאמרי התם לא אידחי לגמרי שהרי עיסקי רבים נוהג ברגל שמנחמין אותו כל הרגל כדאמרינן התם כל שהוא משום עסקי רבים אין רגל מפסיקן. ולדילן מסתברא דלא דמיא דחייה דהכא לדחייה דרגל דאלו דחייה דרגל כיון דגברא בר איאבולי עילויה הוא מעיקרא חיילא עליה אבלות ואייקורא דמועד הוא דרביע עליה וכיון דלא מיחסר אלא זמן כי מטי זימניה בעי איאבולי אבל הכא מעיקרא גברא לאו בר איאבולי עילויה הוא ולא חיילא עילויה אבלות כלל. ואקשי׳ עליה דרב אשי אי הכי דמכי חזי צערא דקברא פורתא הויא ליה כפרה ואע״ג דלא נתעכל הבשר מתני׳ דקתני נתעכל הבשר מלקטין כו׳ עיכול למה לי ניפקיה מקמי הכין ונקבריה בקברות אבותיו ומפרקינן משום דלא אפשר לאפוקיה לאחר שתבקע כריסו עד שיתעכל הבשר משום דמסרח ויש לפרש דלפירוקא קמא נמי אע״ג דנתעכל הבשר לא מחייבי ליאבולי עלייהו אלא חד יומא משום ליקוט עצמות כדאיתא (בפסח שני) [מ״ק] (ח׳.) אבל אלו הוה סבירא לן דהוה ליה כפרה מקמי עיכול הבשר הוה בעי איאבולי שבעה יומי משום קבורה דכפרה ואבלות בהדי הדדי קאתו ואתא רב אשי למימר דלעולם מכי חזי צערא דקברא פורתא הויא ליה כפרה ואפ״ה לא חיילא אבלות עילוי מאי טעמא הואיל ונדחה ידחה כדפרישנא:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳. מותיב רב אדא בר אהבה לא היו מתאבלין אלא אוננין, שאין אנינות אלא בלב. ואי סלקא דעתך כיון דאיקבור הויא להו כפרה ליאבלו בעינן נמי עיכול בשר. דיקא נמי, דקתני נתעכל הבשר מלקטין את העצמות וקוברין אותן במקומן, שמע מינה. רב אשי אמר אבילות מאימתי קא מתחלת מסתימת הגולל, כפרה מאימתי קא הויא מכי חזו צערא דקברא פורתא. הלכך, הואיל ואידחו ידחו אי הכי למה לי עיכול בשר משום דלא אפשר.
יש להקשות על שיטת הרמב״ם שפסק שאין בעלי חיים נדחין (פ״ג מהל׳ שגגות ה״ח), א״כ למה אין מקריבין קרבנות אנשי עיר הנדחת לאחר עיכול הבשר, דלמסקנת הגמ׳ נתכפרו בעיכול הבשר ופקע מהן אז חלות שם רשע ותו לא הוי קרבנן זבח רשעים תועבה, ואין לומר דהואיל ונדחו ידחו דהרמב״ם פסק שאין בעלי חיים נדחין, וא״כ למה פסק הרמב״ם (פ״ד מהל׳ עכו״ם הי״ג) דקדשי מזבח שבעיר הנדחת ימותוא.
וי״ל דהרמב״ם מפרש דאליבא דהו״א שבגמ׳ שמיתה עצמה מכפרת אזי אי ס״ל שאין בע״ח נדחין היו מקריבין קדשי מזבח דעיה״נ, דהמיתה והכפרה באין כאחת, והוכשרה הבהמה להקרבה בבת אחת עם מיתת הבעלים, דהמיתה מפקיעה חלות שם רשע מהגברא וממילא פקע שם זבח רשעים מהבהמה, ותיכף שמת ראויה היא להקרבה. אבל למסקנת הגמ׳ דס״ל דאין כפרה חלה במיתה בלבד אלא דבעינן נמי עיכול הבשר א״כ י״ל דמכיון דכשמת עדיין חל בבעלים שם רשע עד שיתעכל הבשר והקרבן הוי זבח רשעים אף לאחר שמת, א״כ תו לא פקע מקרבנו דין זבח רשעים תועבה, דא״א לכפרה שחלה על המת לאחר מיתה להפקיע את חלות השם זבח רשעים מהקרבן, דמכיון דכשמתו הבעלים הקרבן היה מוגדר באותה שעה כזבח רשעים י״ל שהכפרה שחלה עבור הבעלים לאחר המיתה ע״י עיכול הבשר אינה יכולה להכשיר את הקרבן להבאה, דמסתבר לומר דאין המת חוזר לכשרותו לאחר שמת להפקיע חלות שם זבח רשעים מהקרבן, ומכיון דכשמת חל עליו שם רשע עדיין חל על הבהמה חלות שם זבח רשעים אף לאחר שנתעכל הבשר, ומשו״ה פסק הרמב״ם דקדשי מזבח של עיה״נ ימותו אע״פ שסובר דבעלי חיים אינו נדחין. ויש לעיין עוד בזה.
א. ועיין במנחת חינוך מצוה תס״ד אות ל״ח.
מותיב [מקשה] על כך רב אדא בר אהבה ממה ששנינו: לא היו קרוביהם של ההרוגים מתאבלין עליהם אלא אוננין (מצטערים) עליהם, כיון שאין אנינות אלא בלב. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר כי כיון דאיקבור הויא להו [שנקברו יש להם] כפרה, אם כן ליאבלו [שיתאבלו] גם כן, שהרי נתכפרו אותם נידונים!
Rav Adda bar Ahava raised an objection to this from another ruling in the mishna: The relatives of the executed transgressor would not mourn him with the observance of the usual mourning rites, but they would grieve over his passing, since grief is felt only in the heart. And if it enters your mind to say that once the executed transgressors are buried they achieve atonement, let the relatives of the executed transgressor mourn him as well, as he has already achieved atonement.
רי״ףרמ״המהרש״ל חכמת שלמהחדושי בעל שרידי אשרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) בָּעֵינַן נָמֵי עִיכּוּל בָּשָׂר דַּיְקָא נָמֵי דְּקָתָנֵי נִתְעַכֵּל הַבָּשָׂר מְלַקְּטִין אֶת הָעֲצָמוֹת וְקוֹבְרִין אוֹתָן בִּמְקוֹמָן שְׁמַע מִינַּהּ.

The Gemara refutes this argument: An executed transgressor is not mourned, because in order to achieve atonement, decomposition of his flesh is also needed. Once his flesh has decayed, he has achieved full atonement. The Gemara notes that the language of the mishna is also precise, as it teaches: Once the flesh of the deceased had decomposed, they would gather his bones and bury them in their proper place in his ancestral burial plot, indicating that with the decomposition of his flesh, the executed transgressor achieves atonement, so that he may be buried alongside his righteous relatives. The Gemara affirms: Learn from the mishna that this is so.
רי״ףמהרש״ל חכמת שלמהחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ודוחים: בעינן נמי [צריכים אנו] שיהיה גם עיכול בשר של הרשעים על מנת שתהא להם כפרה. ומעירים: דיקא נמי [מדויק גם כן] שזה הוא ההסבר הנכון, דקתני כך שנינו]: נתעכל הבשרמלקטין את העצמות וקוברין אותן במקומן, משמע שלאחר עיכול הבשר נתכפר להם, ורשאים להיקבר עם משפחתם. ואומרים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.
The Gemara refutes this argument: An executed transgressor is not mourned, because in order to achieve atonement, decomposition of his flesh is also needed. Once his flesh has decayed, he has achieved full atonement. The Gemara notes that the language of the mishna is also precise, as it teaches: Once the flesh of the deceased had decomposed, they would gather his bones and bury them in their proper place in his ancestral burial plot, indicating that with the decomposition of his flesh, the executed transgressor achieves atonement, so that he may be buried alongside his righteous relatives. The Gemara affirms: Learn from the mishna that this is so.
רי״ףמהרש״ל חכמת שלמהחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) רַב אָשֵׁי אָמַר אֲבֵילוּת מֵאֵימָתַי קָא מתחלת במִסְּתִימַת הַגּוֹלֵל כַּפָּרָה מֵאֵימָתַי קָא הָוְיָא מִכִּי חָזוּ צַעֲרָא דְקִבְרָא פּוּרְתָּא הִלְכָּךְ הוֹאִיל וְאִידְּחוֹ יִדָּחוּ.

Rav Ashi says that an alternative resolution of the objection raised by Rav Adda bar Ahava may be suggested: When does the obligation of mourning a deceased relative commence? It begins from the time of the sealing of the grave with the grave cover. And when is atonement achieved? Atonement is achieved when the deceased begins to see and experience a bit of the anguish of the grave. Consequently, since the mourning rites were set aside at the time that they should have begun, they remain permanently set aside, even after the executed transgressor has in fact achieved atonement.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהחדושי בעל שרידי אשרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וכן אפילו נהרג מתוך רשעו – אין לו כפרה, עד דמטיא ליה צערא דקברא.
ומשום הכי אין חייוב אבילות בקרובי הנהרג, דדין אבילות משיסתם הגולל חיילא אבילות, ועת סתימת הגולל – עדיין רשע, ואינן חייבין להתאבל על רשע. מתי הויא ליה כפרה? בעת דחזי צערא דקברא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רב אשי אמר – לעולם לא בעינן עיכול הבשר אלא צערא דחיבוט הקבר פורתא וטעמא דלא היו מתאבלים משום דאבילות מסתימת הגולל חיילא כדתניא באלו מגלחין. גולל הוא הדף הנתון על הארון לכסוי ואותן שבדפנות קרי להו דופק.
הואיל ונדחו – שלא נראו להתאבל בשעת התחלת אבילות ידחו אף לאחר מכאן ואע״ג דגבי קובר את מתו ברגל תנן (מו״ק דף יט.) מונה שבעה אחר הרגל ולא אמרי׳ הואיל ונדחו ידחו התם לא אידחו להו לגמרי שהרי עסקי רבים נוהג ברגל שמנחמין אותו כל הרגל כדאמרינן התם כל שהוא משום עסקי רבים אין הרגל מפסיקן.
משיסתום הגולל – פי׳ הקונט׳ הוא דף הנתון לארון לכסוי ואותו שבדפנות קרוי דופק והקשה ר״ת דאמרינן בפ׳ מי שמתו (ברכות דף יט:) דא״ר אלעזר ברבי צדוק מדלגין היינו על גבי ארונות לקראת מלכי ישראל ואי כיסוי ארון הוא גולל הא קא מטמא דקא דרשינן בפ׳ בהמה המקשה (חולין דף עב.) וכל אשר יגע על פני השדה לרבות גולל ודופק ואפי׳ הוא טמון בארץ דכיון דגולל מטמא באהל טומאה בוקעת ועולה ויש מפרשים אע״ג דגולל מטמא באהל מ״מ היו יכולים לדלג ולטמאות עצמן מגולל כדאמרינן במסכת שמחות (פ״ד) כל שאין הנזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה ואומר ר״ת דמשבשתא היא דהא רביעית דם דאין הנזיר מגלח עליה וכהן מוזהר עליה ואין זו קושיא דשם טומאה בעי למימר במסכת שמחות דעל חצי לוג דם נזיר מגלח ולא אתא למעוטי אלא כלים הנוגעים במת דאין נזיר מגלח ואין כהן מוזהר ועוד קשה לר״ת דמדמרבינן ליה מעל פני השדה משמע שהוא מגולה וסתם כיסוי ארון טמון הוא ויש מפרשים דלא מרבינן ליה כיסוי ארון לשם גולל אלא כשהוא מגולה ולא כשהוא טמון והשתא ניחא ההיא דמדלגין היינו ומיהו קשה דאמרי׳ בפ״ק דעירובין (דף טו:) כל דבר שיש בו רוח חיים אין עושין אותו גולל לקבר ואין דרך לעשות כיסוי ארון מבעלי חיים ומיהו אשכחן דמיירי הש״ס בדבר שאינו הוה בפ׳ בהמה המקשה (חולין דף ע.) הדביק שני רחמים יצא מזה ונכנס לזה ומפרש ר״ת דגולל היינו אבן גדול מלשון וגללו את האבן (בראשית כט) שמניחין על הקבר לסימן והיא מצבה דכתיב (שם לה) היא מצבת קבורת רחל ואותן האבנים שמניחין בצדדין שהאבן גדולה יושבת עליהם שלא תכבד על המת נקראין דופק ויש קושר בהמה לסימן עד שימצא אבן פן יאבד מקום הקבר וההיא דמדלגין לא היה שם מצבה וכ״ת היכא דליכא גולל מאימת חיילא אבילות מ״מ חיילא משיסתום הקבר בהוייתו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רש״י ד״ה הואיל ונדחו וז״ל שלא נראו להתאבל בשעת התחלת אבילות ידחו אף לאחר מכאן, ואף על גב דגבי קובר את מתו ברגל תנן (מועד קטן יט, א): מונה שבעה אחר הרגל, ולא אמרינן הואיל ונדחו ידחו התם לא אידחו להו לגמרי, שהרי עסקי רבים נוהג ברגל שמנחמין אותו כל הרגל, כדאמרינן התם כל שהוא משום עסקי רבים אין הרגל מפסיקן עכ״ל.
ומבואר מדברי רש״י דס״ל דלא אמרינן שאם מת ברגל שאינו מתאבל אח״כ משום דהואיל ונדחו ידחו, מאחר שברגל חלין מקצת ניהוגי אבילות שמנחמין אותו כל הרגל, ולא נדחה לגמרי מאבילות. ובביאור דברי רש״י נראה דיש ב׳ דינים באבילות: א) חלות שם אבל בגברא, ב) ניהוגי אבילות. ויש דינים שהן תלויין בחלות שם אבל בגברא ויש דינים שהן מדין ניהוגי אבילות, דעיין בגמ׳ מס׳ מועד קטן (דף יד:) דכה״ג דכל השנה כרגל לכולי עלמא דמי, דמשמע דכה״ג אינו נוהג אבילות כלל כי היכי דליכא אבילות ברגל (וכ״כ המאירי מו״ק דף יד: ד״ה אף על פי שכהן גדול), וצ״ע דבפ״ז מהל׳ אבל (ה״ו) פסק הרמב״ם וז״ל כהן גדול חייב בכל דברי אבילות, אלא שאסור לו לקרוע בגדיו למעלה ולגדל פרע ולצאת אחר המטה, וכל העם באין לנחמו לביתו, וכשמברין אותו כל העם מסובין על הארץ והוא מיסב על הספסל, ואומרין לו כשמנחמין אותו אנו כפרתך והוא אומר להם תתברכו מן השמים וכו׳ עכ״ל, ומבואר דכה״ג חייב בדיני אבילות ויש בו דין הבראה ונחום אבלים, ולכאורה זה סותר לגמ׳ במו״ק דכה״ג בכל השנה כרגל לכו״ע דמי.⁠א וי״ל דהא דאמרינן במו״ק (יד:) דכה״ג בכל השנה כרגל לכו״ע דמי היינו דליכא בכה״ג חלות דין ניהוגי אבילות, אבל מ״מ אף בכה״ג חל חלות שם אבל בגברא. ונראה דדין סעודת הבראה ונחום אבלים תלויין בחלות שם אבל בגברא ואינם מדין ניהוגי אבילות, ומשו״ה חל דין נחום אבלים וסעודת הבראה בכה״ג. ובדומה לזה הוא דין אבילות ברגל, דבגמ׳ מו״ק (דף כ.) מבואר דאע״פ שאין אבילות ברגל מ״מ מנחמין ברגל. ונראה דברגל אין דין ניהוגי אבילות דרגל אינו עולה למנין ז׳, אך מ״מ חל חלות שם אבל בגברא אף ברגל ומשו״ה שפיר מנחמין אותו ברגל. וכן מוכח מהרמב״ם שפסק (פ״י מהל׳ אבל ה״ג) וז״ל הרגלים וכן ראש השנה ויום הכפורים אין דבר מדברי אבלות נוהג בהן, וכל הקובר את מתו אפילו שעה אחת קודם הרגל או קודם ראש השנה ויום הכפורים בטלה ממנו גזירת שבעה וכו׳ עכ״ל, ואעפ״כ פסק (בפי״א מהל׳ אבל ה״ג) שמנחמין אבלים ברגל, ומוכח דדין נחום אבלים תלוי בחלות שם אבל בגברא ואף ברגל חל חלות שם אבל בגברא, אלא דליכא ניהוגי אבילות ברגל. ועיין בתוס׳ במס׳ מו״ק (דף כ. ד״ה שכבר) שהביאו מחלוקת בין רש״י והרי״ט האם עושין סעודת הבראה ברגל, וי״ל דיסוד פלוגתתם הוא האם סעודת הבראה הוי מדין ניהוגי אבילות או משום חלות שם אבל בגברא. דרש״י סובר דסעודת הבראה הוי מדיני ניהוגי אבילות ומכיון דליכא ניהוגי אבילות ברגל ה״ה דאין מברין ברגל, משא״כ הרי״ט ס״ל דסעודת הבראה הוי הלכה בחלות שם אבל שבגברא, ומשו״ה סובר דמברין את האבל אף ברגל משום שאף ברגל חל ביה חלות שם אבל בגברא.
ועיין ברמב״ם (פ״ד מהל׳ אבל ה״ט) וז״ל האבל ביום ראשון בלבד אסור להניח תפילין ולאכול משלו וחייב לישב על מטה כפויה וכו׳ ומנין שהוא אסור ביום ראשון להניח תפילין שהרי נאמר ליחזקאל פארך חבוש עליך מכלל שכל העם אסורים עכ״ל, אמנם עיין ברמב״ם (פ״ה מהל׳ אבל ה״א) וז״ל אלו דברים שאבל אסור בהן ביום ראשון מה״ת ובשאר ימים מדבריהם אסור לספר ולכבס ולרחוץ ולסוך ולשמש מטתו ולנעול את הסנדל ולעשות מלאכה ולקרות בדברי תורה ולזקוף את המטה ולפרוע את ראשו ולשאול שלום הכל אחד עשר דבר עכ״ל. וצ״ע מדוע השמיט הרמב״ם בהלכה הנ״ל האיסור לאבל להניח תפילין. ונראה דהרמב״ם מחלק בין איסורים שהם מדין ניהוגי אבילות, לאיסורים התלויים בחלות שם אבל בגברא. ונראה דהאחד עשר דברים שאבל אסור בהן שהביא הרמב״ם (פ״ה מהל׳ אבל ה״א) הויין איסורים שחלים מדין ניהוגי אבילות, משא״כ האיסור להניח תפילין ודין כפיית המטה הוויין איסורים שחלין מדין חלות שם אבל שבגברא, וע״כ השמיטם הרמב״ם. ועיין במגן אברהם (או״ח סי׳ תקמ״ח ס״ק ה׳) שפסק שאם נעשה אבל בחוה״מ מניח תפילין דאין אבילות במועד. ברם יתכן דאבל פטור מתפילין אף בחוה״מ משום דאף במועד חל ביה חלות שם אבל בגברא, ואף על פי שאין ניהוגי אבילות נוהגים במועד. והראייה דבמועד חל שם אבל בגברא מהא דלהרבה ראשונים אבל אסור בדברים שבצנעה בחוה״מ (עיין באו״ח סי׳ תקמ״ח סעיף ד׳). ועוד ראייה משיטת הראשונים שעושים סעודת הבראה בחוה״מ (עיין בתוס׳ מס׳ מו״ק דף כ׳ ד״ה שכבר), ועוד דלהרבה ראשונים מנחמים אבלים בחוה״מ (עי׳ ברמב״ם פי״א מהל׳ אבל ה״ג ובשו״ע יו״ד סי׳ שצ״ט ס״א), ומוכח מכל הנ״ל דאע״פ שאין ניהוגי אבילות במועד, מ״מ חל בחוה״מ שם אבל בגברא, ומשום כך י״ל דאבל אינו מניח תפילין בחוה״מ. (והסכים הגר״מ זצ״ל לסברא זו).⁠ב
ולפי היסוד הנ״ל דיש ב׳ דינים באבילות: א) ניהוגי אבילות ב) שם אבל בגברא, י״ל דלא אמרינן דהואיל ואידחי אבילות ברגל אידחי, מכיון דאע״פ שאין ברגל ניהוגי אבילות מ״מ אף ברגל חל חלות שם אבל בגברא, ולא דמי להרוגי ב״ד דאבילות חלה מסתימת הגולל ולא נתכפרו עד עיכול הבשר דלא חל דין אבילות ושם אבל בגברא בשעת סתימת הגולל, ולכן קיי״ל דהואיל ונדחו ידחו, ויתכן דזוהי כוונת רש״י.
ועיין ביד רמה (דף מז: ד״ה מתיב רב אדא) שתירץ באופן אחר, וז״ל ולדילן מסתברא דלא דמיא דחייה דהכא לדחייה דרגל דאלו דחייה דרגל כיון דגברא בר איאבולי עילויה הוא מעיקרא חיילא עליה אבלות ואייקורא דמועד הוא דרביע עליה וכיון דלא מיחסר אלא זמן כי מטי זימניה בעי איאבולי אבל הכא מעיקרא גברא לאו בר איאבולי עילויה הוא ולא חיילא עילויה אבלות כלל עכ״ל. ונראה דהיד רמה מחלק בין מת ברגל דיש כאן מת המחייב באבילות אלא דליכא חלות אבילות ברגל והוי רק מחוסר זמן, ולכן לאחר הרגל חייב באבילות ולא אמרינן הואיל ונדחה ידחה. משא״כ בהרוגי ב״ד לפני עיכול הבשר ליכא מת המחייב באבילות, ולכן קיי״ל דהואיל ונדחה ידחה. ולכאורה זה דומה למחלוקת בין הרא״ש ומהר״ם מרוטנברג (עיין ברא״ש פ״ג מו״ק סימן צ״ו) בדין מי שמת אביו ואמו והיה קטן באותה שעה וקודם שעברו ל׳ יום נעשה בן י״ג ויום אחד, דשיטת המהר״ם מרוטנברג היא שחייב להתאבל ז׳ ושלושים משהגדיל ואינו מונה ימי האבילות מיום הקבורה אלא מיום שנעשה גדול, דהו״ל כמי ששמע שמועה קרובה ברגל שמתאבל עליו אחר הרגל. וכתב המהר״ם (שם) ״ואף על פי שיש לחלק קצת בין שמע ברגל לנדון זה דהתם גברא בר חיובא הוא אלא דיומא הוא קגרים, אבל הכא גברא לאו בר חיובא כלל, וא״כ נימא כיון דבשעת מיתה לא היה ראוי להתאבל יפטור עולמית, הא ליתא דאין דיחוי אצל מצות כדאיתא בפרק כיסוי הדם (דף פז א) וכו׳ עכ״ל. והשיג עליו הרא״ש (שם) וז״ל ואף על גב שאין משיבין את הארי לאחר מותו תורה היא וללמוד אני צריך, ותופס אני אותה סברא שיש לחלק בין היכא דגברא בר חיובא הוא ויומא קגרים לקטן דבשעה שהיה לו להתאבל נפטר מחמת קטנו פקע מיניה חיוב אבילות לעולם עכ״ל. להרא״ש קטן שהגדיל פטור לעולם מאבילות דחל דין דיחוי, משא״כ למהר״ם מרוטנברג קטן חייב באבילות משהגדיל. וי״ל דהמהר״ם סובר כדברי היד רמה (הנ״ל) דמאחר שיש כאן חפצא של מת המחייב באבילות הקטן הוי רק מחוסר זמן לחלות האבילות ומשו״ה חייב באבילות משהגדיל. משא״כ הרא״ש סובר דיש לחלק בין רגל דהתם הגברא הוי בר חיובא ורק דיומא קגרים דליכא דיחוי לבין קטן דהגברא אינו ראוי לאבילות וחל דין דיחוי דפקע מיניה חיוב אבילות לעולם.⁠ג
תוס׳ ד״ה משיסתם הגולל. וז״ל ויש מפרשים אף על גב דגולל מטמא באהל מ״מ היו יכולים לדלג ולטמאות עצמן מגולל כדאמרינן במסכת שמחות (פ״ד) כל שאין הנזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה ואומר ר״ת דמשבשתא היא דהא רביעית דם דאין הנזיר מגלח עליה וכהן מוזהר עליה ואין זו קושיא דשם טומאה בעי למימר במסכת שמחות דעל חצי לוג דם נזיר מגלח ולא אתא למעוטי אלא כלים הנוגעים במת דאין נזיר מגלח ואין כהן מוזהר עכ״ל.
ונראה לבאר תירוץ התוס׳ לקושיית ר״ת, דיסוד הדין הוא שכהן מוזהר לטמא לעצמו של מת, וכלים הנוגעים במת מטמאין טומאת מת משום דקיי״ל חרב הרי היא כחלל אך אינם נחשבים גוף המת עצמו, והכלל דמס׳ שמחות ״כל שאין הנזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה״ ר״ל דכהן מוזהר רק לטמא לעצמו של מת וכן נזיר מגלח על עצמו של מת, אבל מותר לכהן להטמא בטומאת מת ע״י כלים הנוגעים במת, ומשו״ה מותר לו לטמא בגולל שאין זה טומאת עצמו של מת. ותוס׳ מבארים דהא דאין נזיר מגלח על רביעית דם הוי רק הלכה של שיעורים - דדם מן המת חשיב עצמו של מת וכדחזינן מהא דנזיר מגלח על חצי לוג דם, והא דאין הנזיר מגלח על רביעית דם היינו רק הלכה של שיעור דילפינן מקרא דרק על שתי רביעיות של דם (חצי לוג) חייב נזיר לגלח. אך כהן מוזהר אף על רביעית דם מכיון דהוי עצמו של מת.
ועיין בתוס׳ מס׳ נזיר (דף נד: ד״ה ת״ש ומזה בג׳ ובז׳) דר״ת נקט שנזיר מגלח על טומאת חרב כחלל, והקשה עליו ה״ר חיים כהן וז״ל ושלח לו רבינו חיים כהן איזה בית אשר תבנו לי דאין נזיר מגלח עליו ה״ה דכהן מוזהר עליו ואין לך בית שאין בה שום כלי מתכות שהיה באהל המת או שום מסמר כדאמרי׳ במס׳ שמחות (פ״ד הל׳ כא) כל טומאה שהנזיר מגלח עליה כהן מוזהר עליה עכ״ל. ומבואר דה״ר חיים כהן נקט דאע״פ דחרב הרי היא כחלל שמטמאה טומאת מת מ״מ אין נזיר מגלח על טומאת חרב מפני שאינה טומאת עצמו של מת, וכמו״כ אין כהן מוזהר עליו, וכסברת התוס׳ שלפנינו.
ולענין האם חרב כחלל מטמא באהל נחלקו הראשונים, דתוס׳ (ב״ב דף כ. ד״ה בחבית של מתכת) נקטו דמטמא באהל, ואילו הרמב״ן עה״ת (במדבר י״ט:ט״ז) חולק עליו שכתב וז״ל ורבותינו (נזיר נג ב) עשו בו מדרש מפני יתורו לומר שהחרב כחלל, שלא בא הכתוב אלא להשוות החלל והחרב לומר שהוא נעשה אבי אבות לטומאה כמת עצמו ומטמא אדם וכלים טומאת שבעה. והנראה מן הסוגיות במשנה ובגמרא, שהוא מטמא במגע ובמשא כמת אבל אינו כמוהו לטמא באהל, שמא מצאו בו מיעוט מן הכתוב באהל ״אדם כי ימות באהל״, שאינו רק על האדם עצמו. ואם היה החרב שנטמא במת מטמא באהל, היו הכהנים אסורים בכל הבתים, שבכלן החרב טמא ויהיה מטמא אותם באהל עכ״ל. וכן היא שיטת הרמב״ם (פ״ה מהל׳ טומאת מת הי״ג) וז״ל בגדים הנוגעין במת אף על פי שהן כמת לטמא אחרים שנגעו בו טומאת שבעה אינן כמת לטמא באהל ובמשא שהמשא למת עצמו אינו מפורש כמו שביארנו, ובטומאת אהל הוא אומר אדם כי ימות באהל לפיכך הנושא בגדים שנגעו במת ולא נגע בהן וכל המאהיל עליהן או שהאהילו עליו או שהיו עמו באהל הרי זה טהור עכ״ל. ועיין ברמב״ן עה״ת (שם) שכתב עוד דאע״פ שחרב הרי היא כחלל ליטמא במגע שבעה, מ״מ אינו מטמא להצריך הזאה בג׳ וז׳ ואין כהן מוזהר עליה, משום דדין טומאת חרב מהוה חלות שם טומאה בפ״ע כטומאת מת ואינה טומאה מעצמו של מת.
ועיין ברמב״ם (פ״ג מהל׳ אבל ה״א – ה״ב) וז״ל כל כהן שנטמא למת חוץ מששה מתים המפורשים בתורה או אשתו, בעדים והתראה, הרי זה לוקה שנאמר לנפש לא יטמא בעמיו, ואחד הנוגע במת או המאהיל או הנושא, ואחד המת ואחד שאר הטומאות הפורשות מן המת שנאמר לנפש לא יטמא בעמיו, וכבר פירשנו בהלכות טומאת מת כל דברים המטמאין מן המת מן התורה או מדבריהם. וכן אם נגע הכהן בקבר לוקה, אבל נוגע הוא בבגדים שנגעו במת אף על פי שמיטמא בהן טומאת שבעה עכ״ל. ומבואר דלהרמב״ם כהן שנטמא ברביעית דם מן המת לוקה אבל אם נטמא בחרב כחלל אע״פ שנטמא לשבעה אינו לוקה, ומוכח דס״ל דחרב כחלל מטמא טומאת מת אך אינה טומאת עצמו של מת וכהן מוזהר רק מלטמא לעצמו של מת, ואילו רביעית דם הוי עצמו של מת ולכן כהן מוזהר עליו.
והנה בנוגע לטומאת קבר וארון המת כתב הרמב״ם (פי״ב מהל׳ טומאת מת ה״ו) וז״ל ארונות של עץ שמניחין בהן את המת אינן כקבר אם יש בין כסוי הארון והמת גובה טפח חוצץ והעומד על גבי הארון טהור מן התורה, ואף על פי שרוב ארונות יש בהן חלל טפח הואיל ויש שאין שם חלל טפח גזרו על כל הארונות שאינן חוצצין ושיהיה המהלך ע״ג הארון כנוגע במת או בקבר עכ״ל. והשיג עליו הראב״ד וז״ל א״א זה המחבר דלה מים מבורות עמוקים אלא שהמים עכורים כי הוציא דבר זה ממלתיה דר״א בר׳ צדוק דאמר מדלגין היינו על גבי ארונות של מתים וכו׳ ומאותה השמועה בנה זה הבנין וטעה כי הארונות שהיו עומדים בשדה של אבן היו ובמקום קברות היו ויש עליהם תורת גולל ודופק וקבר סתום אלא שאין הכהנים מוזהרים אלא על הטומאה שהנזיר מגלח עליה וקי״ל שאינו מגלח אלא על גופו של מת לא על קבר ולא על גולל ודופק ואם אין בה חלל טפח גופו של מת הוא מפני שהיא בוקעת ועולה עכ״ל.
ונראה דהרמב״ם והראב״ד פליגי בעיקר יסוד חלות דין טומאת קבר, דלשיטת הרמב״ם המת מטמא דרך הקבר וע״כ חשובה טומאת קבר כטומאת עצמו של מת וכהן מוזהר על טומאת קבר. והרמב״ם מחדש דבארונות של עץ אין דין קבר ולכן אם יש בין כסוי הארון והמת גובה טפח חוצץ והעומד על גבי הארון טהור מן התורה. משא״כ לשיטת הראב״ד קבר הוי חפצא של טומאה בפ״ע וכהן אינו מוזהר עליה מדאינה טומאת עצמו של המת. ויתכן נפקא מינה בין הרמב״ם והראב״ד האם קבר מטמא באהל, דלשיטת הרמב״ם חל דין טומאה במאהיל על קבר, וכמש״כ (בפרק כ״ה מהל׳ טומאת מת הלכה ב׳) וז״ל והבית כולו טמא שהרי האהיל על הקבר עכ״ל, דהרמב״ם סובר דקבר מטמא מדין עצמו של מת וע״כ חל בזה דין טומאת אהל דהוי כמאהיל על המת עצמו. משא״כ לשיטת הראב״ד דס״ל דקבר הוי חלות טומאה בפ״ע יתכן דליכא ביה דין מאהיל על הקבר דטומאת אהל לא חלה אלא בטומאת המת עצמו. ועוד יתכן נפקא מינה לגבי הזאה בג׳ וז׳, די״ל דלשיטת הרמב״ם הנטמא ע״י קבר צריך הזאה בג׳ וז׳ דנטמא בטומאת מת עצמו. משא״כ להראב״ד דהויא חלות טומאה בפ״ע יתכן דאינו צריך הזאה בג׳ וז׳.⁠ד
תוס׳ ד״ה משיסתם הגולל. בא״ד. ומפרש ר״ת דגולל היינו אבן גדול מלשון וגללו את האבן (בראשית כט) שמניחין על הקבר לסימן והיא מצבה דכתיב (שם לה) היא מצבת קבורת רחל ואותן האבנים שמניחין בצדדין שהאבן גדולה יושבת עליהם שלא תכבד על המת נקראין דופק ויש קושר בהמה לסימן עד שימצא אבן פן יאבד מקום הקבר וההיא דמדלגין לא היה שם מצבה עכ״ל.
ומבואר דר״ת נקט דגולל היינו המצבה וכהן מוזהר עליה, ויש לעיין אי ס״ל דגולל מטמא בתורת עצמו של מת או״ד דס״ל דכהן מוזהר על טומאת מת ולאו דוקא על טומאת עצמו של מת. ועיין בתוס׳ (נזיר נד: ד״ה ת״ש ומזה בג׳ ובז׳) דר״ת ס״ל דכהן מוזהר על טומאת חרב כחלל. ולכאורה מוכח דס״ל דכהן מוזהר על טומאת מת ולא דוקא בעצמו של מת, וי״ל דה״ה דמוזהר בגולל ודופק שמטמאין טומאת מת אע״פ שאין להן דין עצמו של מת. ולענין טומאת קבר י״ל דר״ת סובר דכהן מוזהר עליה דלא גרע מגולל ודופק דלר״ת כהן מוזהר על טומאת מת ולא על עצמו של מת. ואילו להרמב״ם (פ״ג מהל׳ אבל ה״ב) כהן מוזהר על טומאת קבר דהוי טומאת עצמו של מת, משא״כ על חרב כחלל וגולל ודופק אינו מוזהר דאינן טומאת עצמו של מת. ושיטת הראב״ד היא (פי״ב מהל׳ טומאת מת ה״ו) שאין כהן מוזהר על טומאת קבר, אולם אם אין בקבר חלל טפח הריהו מוזהר דזוהי טומאת עצמו של מת, דטומאה רצוצה בוקעת ועולה עד לרקיע.
א. וכן הקשו בקרן אורה (מו״ק דף יד: ד״ה והא כה״ג) ובמנחת חינוך מצוה רס״ד אות כ״ט.
ב. ועיין עוד ברשימות שיעורים למס׳ ברכות דף יא. בענין חלות שם אבל בגברא (עמ׳ ק״ב – ק״ה) שהאריך רבינו לדון ביסוד זה דיש ב׳ דינים באבל א) ניהוגי אבילות ב) חלות שם אבל בגברא. ועיין עוד בספר שיעורים לזכר אבא מרי ז״ל (כרך ב׳) בענין אבילות (עמ׳ ר״ח – רי״א) שביאר רבינו זצ״ל את ההשוואה בין כה״ג לרגל, דכה״ג תמיד נמצא לפני ה׳, וכמש״כ הרמב״ם פ״ה מהל׳ כלי המקדש ה״ז וז״ל ותפארתו וכבודו שיהיה יושב במקדש כל היום עכ״ל, ועיין ברמב״ם פ״א מהל׳ ביאת מקדש ה״י וז״ל כשם שאין הכהנים מוזהרין על היין אלא בשעת ביאה למקדש כך אין אסורין לגדל פרע אלא בשעת ביאה למקדש בד״א בכהן הדיוט אבל כה״ג אסור לגדל פרע ולקרוע בגדיו לעולם שהרי תמיד הוא במקדש ולכך נאמר בו את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום עכ״ל, ומהרמב״ם משמע דאף כשהכה״ג יוצא מן המקדש לצורך שעה עדיין מיקרי עומד במקדש ואסור להיות קרוע בגדים ופרוע ראש, דכה״ג נמצא תמיד לפני ה׳. והיסוד דאין אבילות ברגל הוא משום שברגל כל ישראל עומדים לפני ה׳, ואבילות ועמידה לפני ה׳ מהווים תרתי דסתרי דכתיב ״ושמחתם לפני ה׳ אלוקיכם שבעת ימים״, ושמחה ואבילות הם תרתי דסתרי.
ג. וע״ע בס׳ שיעורי הרב על עניני אבילות סימן מ׳ שדן רבינו זצ״ל באריכות בדברי הרא״ש והמהר״ם מרוטנברג.
ד. ועיין עוד ברשימות שיעורים למס׳ ברכות דף יט: (ד״ה ת״ש דאמר ראבר״צ מדלגין היינו ע״ג ארונות, ובד״ה תוס׳ מדלגין היינו).
רב אשי אמר באופן אחר: אבילות מאימתי קא מתחלת [היא מתחילה]מזמן סתימת הגולל (אבן שמכסים בה את הקבר), כפרה מאימתי קא הויא [היא]מכי חזו צערא דקברא פורתא [מזמן שהם רואים את צער הקבר מעט] הלכך [ולכן] הואיל ואידחו [שנדחו] מרגע ראשון של אבלות — ידחו, ואולם אין להוכיח שלא נתכפר למת.
Rav Ashi says that an alternative resolution of the objection raised by Rav Adda bar Ahava may be suggested: When does the obligation of mourning a deceased relative commence? It begins from the time of the sealing of the grave with the grave cover. And when is atonement achieved? Atonement is achieved when the deceased begins to see and experience a bit of the anguish of the grave. Consequently, since the mourning rites were set aside at the time that they should have begun, they remain permanently set aside, even after the executed transgressor has in fact achieved atonement.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהחדושי בעל שרידי אשרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אִי הָכִי לְמָה לִי עִיכּוּל בָּשָׂר מִשּׁוּם דְּלָא אֶפְשָׁר.

The Gemara asks: If so, that the executed transgressor achieves atonement as soon as he experiences a bit of the anguish of burial, why do I need decomposition of his flesh to occur before he can be reburied in his ancestral burial plot? The Gemara answers: Because it is impossible to move a partly decomposed body in a respectful manner, and therefore they wait until the body is fully decomposed.
ר׳ חננאלרי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הואיל ונדחית האבילות – נדחית לגמרי, כדתנן: לא היו מתאבלין עליהן אלא אוננים, שאין אנינה אלא בלב. ואקשינןא: אי הכי דמדחזו צערא דקברא איכפר להו, למה לי עיכול דקתני נתעכל הבשר מלקטין לעצמות וקוברין אותן.
בושנינן: דמההיא שעתא מסרח ולא איפשר לאפוקיה מקברא.
א. ׳ואקשינן אי הכי׳ בר״י אלמדרי: ואי אמרת כיון.
ב. ׳ושנינן דמההיא שעתא מסרח׳ בר״י אלמדרי: משום דלא אפשר ליטלן מההיא שעתא מפני שהוא נבקע ומסריח.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אי הכי – לענין קבורת אבותיו למה לי להמתין עיכול הבשר.
משום דלא אפשר – ליטלו משום דנבקע כריסו ומסריח.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומקשים: אי הכי [אם כך] שעל ידי היותם זמן מה בקבר מתכפר להם למה לי עיכול בשר? יוציאוהו מיד לאחר קבורתו! ומשיבים: משום דלא [שאי] אפשר [משום שאי אפשר] לעשות כן, שיש בזיון למת שמטלטלים את גופתו ממקום למקום ולכן מחכים עד שיתעכל הבשר.
The Gemara asks: If so, that the executed transgressor achieves atonement as soon as he experiences a bit of the anguish of burial, why do I need decomposition of his flesh to occur before he can be reburied in his ancestral burial plot? The Gemara answers: Because it is impossible to move a partly decomposed body in a respectful manner, and therefore they wait until the body is fully decomposed.
ר׳ חננאלרי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) קִבְרֵיהּ דְּרַב הֲווֹ שָׁקְלִי מִינֵּיהּ עַפְרָא לְאִישָּׁתָא בַּת יוֹמָא אֲתוֹ אֲמַרוּ לֵיהּ לִשְׁמוּאֵל אֲמַר לְהוּ יָאוּת עָבְדִין קַרְקַע עוֹלָם הוּא גוְקַרְקַע עוֹלָם אֵינָהּ נֶאֱסֶרֶת דִּכְתִיב {מלכים ב כ״ג:ו׳} וַיַּשְׁלֵךְ אֶת עֲפָרָהּ עַל קֶבֶר בְּנֵי הָעָם מַקִּישׁ קֶבֶר בְּנֵי הָעָם לַעֲבוֹדָה זָרָה1.

§ It was related that people would take dirt from the grave of Rav as a cure for a one-day fever. A number of people came and told Shmuel about this practice, thinking that perhaps the dirt should be forbidden, as one may not derive benefit from a corpse. Shmuel said to them: They are acting properly, as the dirt in the grave is natural ground, and natural ground does not become forbidden in any situation, as it is written: “And he brought out the ashera from the house of the Lord…and beat it into dust, and cast the dust of it upon the graves of the common people” (II Kings 23:6). This verse juxtaposes the graves of the common people to objects of idol worship.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״לַעֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״לעבודת כוכבים״.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןרמ״הבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
קבריה דרב, הוו שקלי עפר מיניה לאישתא בת יומא. ואמר שמואל: שרי, דקרקע אינה נאסרת, שנ׳: וישלך את עפרה אלא קבר בבני העם, מקיש קבר בני העם לע״ז: מה ע״ז במחובר לא מיתסר – [גקבר נמי במחובר לא איתסר].
א. בפסוק לפנינו ׳על׳ אולם בהרבה מקומות בחז״ל ובראשונים כתוב ׳אל׳.
ב. מכאן גם בכת״י 1 קטע ד דף 2.
ג. הושלם ע״פ כת״י 1.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לאישתא בת יומא – ביום ראשון שלה והן מתרפאין באותו עפר.
אמרו ליה לשמואל – משום דמת וכל הנך הנקבר בו איסורי הנאה נינהו דגמר שם שם מעגלה ערופה כדלקמן.
יאות עבדין – כדמפרש לקמן שהקרקע אינו נאסר.
ומותר ליטול עפר מקבר לרפואה. כדאמרינן קבריה דרב הוו שקלי מיניה עפר לרפואה ואתו ואמרו ליה לשמואל אמר להון יאות הן עבדין קרקע עולם הוא וקרקע אינה נאסרת.
קבריה דרב הוו שקלי מיניה עפרא לאישאתא בת יומא חמה דלא עבר עליה יותר מיום אחד והיו מתרפאין בו וי״ל לחמה שאוחזת בכל יום. אמרו ליה לשמואל משום דמת וכל הנקברין עמו אסורין בהנאה דיליף שם שם מעגלה ערופה אמר להו יאות הן עבדין דכתיב וישלך את עפרה אל קבר בני העם מקיש קבר בני העם לע״ג מה ע״ג במחובר לא מיתסרא דכתיב אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם אף קבר בני העם במחובר לא מיתסר. ומסתברא לן דמהאי קרא גופיה נפקא לן למיסר תשמישי המת בתלוש והכי קאמר קרא וישלך את עפרה אל קבר בני העם כלומר לדבר שאסור בהנאה כמוהו וכיון דאקשינהו להדדי ש״מ דמחובר לא מיתסר וההיא דגמרינן לקמן שם שם מעגלה ערופה ומע״ג לענין הזמנה בעלמא קא גמרינן. ואותיבניה לשמואל החוצב קבר לאביו משמת והלך וקברו במקום אחר הרי זה לא יקבר בו הבן עולמית וקס״ד דה״ה בחוצב למת אחר ואורחא דמילתא קתני מ״ט לאו משום דאזמניה למת והו״ל איסורי הנאה ואפי׳ במחובר. ואוקי׳ בקבר בנין שחצב קבר בקרקע ואחר כך ציפה תוכו בנין ונמצא המת נקבר בתוך הבנין דאיתסרי להו הנהו אבנים בתלוש בשעת הזמנה וקבורה ותנן נמי גבי ע״ג כהאי גוונא בית שבנאו מתחלה לשום ע״ג הרי זה אסור דתלוש ולבסוף חיברו הוי תלוש לענין ע״ג. ת״ש קבר שעדיין לא נקבר בו מת מותר בהנאה דקסבר הזמנה לאו מילתא היא אי נמי בשלא חצבו למת ידוע אלא סתם לכשיצטרך. הטיל בו נפל אסור בהנאה ואף על גב דמחובר הוא. ודחינן הכא נמי בקבר בנין:
ת״ש נמצאת אומר ג׳ קברות הן חלוקין בדינן קבר הנמצא בכ״מ ואין ידוע מה טיבו אם נקבר שם בדין ואם לאו או אם נקבר בתורת קבע או בתורת עראי וקבר הידוע שידוע שקבר קבוע הוא ובדין נקבר בו המת ואינו מזיק את הרבים שאין מוטל לאמצע הדרך וקבר המזיק את הרבים שנקבר במקום הילוך רבים ומיטמאין באהל ואע״פ שידוע שנקבר שם בדין. קבר הנמצא מותר לפנותו דאין תורת קבר עליו ואי משום שכונת קברות כיון דליכא תלתא לא חיישי׳ פנהו מקומו טהור דהא לכתחילה נמי מותר לפנותו וכ״ש דלא גזרו עליה לאחר שפנהו וכל היכא דמשכח דגזרו על טומאה לאחר שפינהו כדי שלא יפנה אותו הוא והכא כיון דהתירו לו לפנותו למאי נגזור ומותר בהנאה אע״ג דאיסורא דאורייתא שאני הכא דאין תורת קבר עליו כלל דאיכא למיחש שמא גזול הוא אי נמי בתורת עראי קברוהו שם על מנת לפנותו. קבר הידוע ואינו מזיק את הרבים אסור לפנותו פנהו מקומו טמא גזירה דרבנן היא דגזרו טומאה על הקבר עולמית כדי שלא יפנהו ואסור בהנאה דאיתקש לע״ג. קבר המזיק את הרבים וידוע שנקבר בדין מותר לפנותו מפני הנזק פנהו מקומו טהור דלא גזרו עליה דהא התירו לו לפנותו מפני הנזק מיהו אסור בהנאה דאיסורא דאורייתא הוא ולא פקע. קתני מיהת אסור בהנאה. ודחי׳ הכא נמי בקבר בנין. וכיון יהיבנא לה להא דשלש קברות הכא אקשי׳ עלה וקבר הנמצא מותר לפנותו ודילמא מת מצוה הוא ומת מצוה קנה מקומו כדאיתא בפרק מרובה בעשרה תנאין שהתנה יהושע. ומפרקי׳ שאני מת מצוה דקלא איה ליה. וקי״ל כשמואל דאמר קבר במחובר לא מיתסר וקי״ל נמי דכי שארי שמואל בדבר שאין בו תפיסת ידי אדם כגון עפר שבדפנות הקבר אבל עפר שהיה תלוש וחיברוהו כגון עפר שממלאין בו חללו של קבר ועושין אותו ציון על גביו אסור דומיא דע״ג:
קרקע עולם אינה נאסרת לעולם בין בעבודה זרה בין בקבר מעתה קבר שהוא מחובר מעיקרו ואין בתוכו החזרת עפר כגון שחיטטו כוכיו בכותלי המערות והכניסו ארון המת בחלל הכוך שנמצא כולו בין למעלה בין למטה קרקע עולם ואין בו תפישת ידי אדם עפרו מותר בהנאה אבל קבר בנין שהיה תלוש מתחלה ועכשיו בנאוהו ועשאוהו קבר נאסר שהרי זה תלוש ולבסוף חברו הוא ולענין עבודה זרה נאסר וכל שנאסר לענין עבודה זרה נאסר לענין הקבר וכן קברות שלנו שחופרין העפר ומחזירין לתוכו אסור העפר בהנאה אא״כ נוטלה מקרקעית הקבר מקום שלא נחפר בו:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א מסופר: קבריה [קברו] של רב הוו שקלי מיניה עפרא לאישתא בת יומא [היו לוקחים ממנו הבריות עפר כרפואה לקדחת בת יום]. אתו [באו] ואמרו ליה [לו] לשמואל שכך נוהגים ומשתמשים בקברו של רב. אמר להו [להם]: יאות עבדין [יפה הם עושים], כלומר, מותר להם לעשות כן. כי הקבר קרקע עולם הוא, וקרקע עולם אינה נאסרת מכל דבר, דכתיב כן נאמר]: ״ויוצא את האשרה מבית ה׳... וידק לעפר וישלך את עפרה על קבר בני העם״ (מלכים ב׳ כג, ו), מקיש [משווה] הפסוק את ״קבר בני העם״ לעבודה זרה,
§ It was related that people would take dirt from the grave of Rav as a cure for a one-day fever. A number of people came and told Shmuel about this practice, thinking that perhaps the dirt should be forbidden, as one may not derive benefit from a corpse. Shmuel said to them: They are acting properly, as the dirt in the grave is natural ground, and natural ground does not become forbidden in any situation, as it is written: “And he brought out the ashera from the house of the Lord…and beat it into dust, and cast the dust of it upon the graves of the common people” (II Kings 23:6). This verse juxtaposes the graves of the common people to objects of idol worship.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןרמ״הבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) מָה עֲבוֹדָה זָרָה1 דבִּמְחוּבָּר לָא מִיתַּסְרָא דִּכְתִיב {דברים י״ב:ב׳} אֲשֶׁר אַתֶּם יוֹרְשִׁים אוֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים עַל הֶהָרִים אֱלֹהֵיהֶם וְלֹא הֶהָרִים אֱלֹהֵיהֶם הָכָא נָמֵי בִּמְחוּבָּר לָא מִיתְּסַר.

This teaches that just as objects of idol worship are not forbidden when attached to the ground; the Gemara interjects by teaching the source of this halakha: As it is written: “You shall utterly destroy all the places, in which the nations whom you are to dispossess served their gods, upon the high mountains, and upon the hills, and under every leafy tree. And you shall overthrow their altars, and break their pillars, and burn their asherim with fire” (Deuteronomy 12:2–3); i.e., there is an obligation to destroy their gods that are upon the mountains, but there is no obligation to destroy the mountains that are themselves their gods, meaning that if people worshipped the mountain itself as a god, there is no need to destroy it, as anything that is attached to the ground does not become forbidden. The Gemara resumes the comparison: Here too, with regard to the prohibition against deriving benefit from a corpse, the dirt in the grave that is attached to the ground does not become forbidden.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״עֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״עבודת כוכבים״.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ע״ז לא מיתסרא במחובר לקרקע – דכתיב אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מה עבודה זרה כשהיא במחובר לקרקע לא מיתסרא [אינה נאסרת] דכתיב כן נאמר]: ״אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים אשר אתם ירשים אתם את אלהיהם על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן. ונתצתם את מזבחתם ושברתם את מצבתם וגו׳⁠ ⁠״ (דברים יב, ב–ג), משמע שהחובה היא להשמיד את האלילים שעל ההרים, כאמור: ״על ההרים אלהיהם״ולא את ההרים כשהם עצמם אלהיהם, שאם עבדו את ההר עצמו כעבודה זרה אין צורך להשמיד אותו, כי כל המחובר לקרקע אינו נאסר, הכא נמי [כאן גם כן] נלמד מכאן לענין קברות המת שבמחובר לא מיתסר [אינו נאסר].
This teaches that just as objects of idol worship are not forbidden when attached to the ground; the Gemara interjects by teaching the source of this halakha: As it is written: “You shall utterly destroy all the places, in which the nations whom you are to dispossess served their gods, upon the high mountains, and upon the hills, and under every leafy tree. And you shall overthrow their altars, and break their pillars, and burn their asherim with fire” (Deuteronomy 12:2–3); i.e., there is an obligation to destroy their gods that are upon the mountains, but there is no obligation to destroy the mountains that are themselves their gods, meaning that if people worshipped the mountain itself as a god, there is no need to destroy it, as anything that is attached to the ground does not become forbidden. The Gemara resumes the comparison: Here too, with regard to the prohibition against deriving benefit from a corpse, the dirt in the grave that is attached to the ground does not become forbidden.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) מֵיתִיבִי ההַחוֹצֵב קֶבֶר לְאָבִיו וְהָלַךְ וּקְבָרוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר הֲרֵי זֶה לֹא יִקָּבֵר בּוֹ עוֹלָמִית הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן ובְּקֶבֶר בִּנְיָן.

The Gemara raises an objection against this ruling from a baraita: If one hews a grave for his deceased father in one place, and he then goes and buries him in a different place, the son may never be buried in the grave that he had dug, as it is prohibited to derive benefit from a grave that had been prepared for another. This indicates that even that which is attached to the ground can become an item from which deriving benefit is prohibited. The Gemara answers: With what are we dealing here? We are dealing not with a grave dug in the ground, but with a cave that was constructed above ground out of rocks that were hewn from the ground. In such a case all of the stones used in the construction become forbidden, as they were detached from the ground.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואותבינן עליה מיהא דתנינן: החוצב קבר לאביו וקברו במקום אחר – לא יקבר בו עולמית – הנה נאסר במחובר.
ודחינן: האי קבר בניין הוא – והבניין הוא שנאסר. אבל הקרקע ועפרוא לא נאסרו.
א. משמע גם העפר שבתוך הקבר. ובטור ריש סי׳ שסד כתב שנחלקו בזה הרא״ש ורבנו ישעיה, ולדעת הרא״ש אף שיש בו תפיסת יד אדם והיה תלוש בשעת כיסוי המת, אינו נאסר כיון שהוא קרקע עולם. אבל לדעת רבנו ישעיה גם העפר שמילאו בתוך הקבר נאסר מפני שנתלש, ואף שלבסוף חברו אסור. ודברי הרא״ש מקורם בהלכות הרי״ף שכתב: אבל קבר החפירה דליכא עליה בנין לא מיתסרא, מא טעמא קרקע עולם היא. וביד רמ״ה כתב כרבנו ישעיה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

החוצב קבר לאביו – משמת.
לא יקבר בו – הבן עולמית דכיון דהוזמן למת נאסר בכל הנאה וקס״ד דה״ה נמי אם חצבו לצורך איש אחר ואורחא דמילתא נקט.
בקבר בנין – שבנאו למעלה מן הקרקע (והוי תלוש) דכוותיה בע״ז בית שבנאו מתחלה לע״ז אסור דתלוש ולבסוף חיברו הוי תלוש לענין ע״ז וקבר נמי איתקש לע״ז.
איתיביה החוצב קבר – פ״ה דסלקא דעתך דהוא הדין לצורך אחר והיינו טעמא דלא בעי למימר משום כבוד אביו כדלקמן דאי במחובר לא מיתסר כלל בעלמא משום כבוד אביו אין לאסור.
החוצב קבר לאביו והלך וקברו במקום אחר לא יקבור הוא שם מת אחר עולמית ואפילו היה קרקע עולם שאינו נאסר ודבר זה מפני כבוד אביו ומ״מ אם חצב אבנים לבנות קבר לאביו וקברו במקום אחר אין האבנים אסורות שאין שם כבוד אביו חל עליהם כלל ויש חולקין בזו לפסוק כדעת האוסר ומשום כבוד אביו ומ״מ אבנים שהונחו על הקבר דרך ציון או דרך כבוד כגון מצבות שאדם נותן על הקבר אין פקפוק בהיתרן אף קבר בנין ר״ל שבנאו על הקרקע שהוא הקרוי נפש כמו שאמרו נפש שבנאו לשם חי מותר בהנאה הוסיף בו דימוס לשם מת נאסר ודינו שאינו נאסר בתוספת הדימוס לשם מת או אף בבנין כלו לשם מת עד שיכנס בו מת אבל אם לא נכנס המת לשם אינו נאסר ומ״מ אפילו לא הטיל בו אלא נפל נאסר בהנאה מיד:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו: החוצב קבר עבור אביו במקום אחד, והלך וקברו לבסוף במקום אחרהרי זה לא יקבר בו הבן עולמית, שאסור להשתמש בקבר שהכינו כבר עבור מת מסויים, ומשמע שגם המחובר לקרקע (חצוב בה) עשוי להיאסר! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]בקבר בנין, שאין המדובר בחציבה בתוך הסלע, אלא שבנה אותו מאבני מחצב, וכל אבן ואבן שבו נאסרה, שהרי היתה תלושה.
The Gemara raises an objection against this ruling from a baraita: If one hews a grave for his deceased father in one place, and he then goes and buries him in a different place, the son may never be buried in the grave that he had dug, as it is prohibited to derive benefit from a grave that had been prepared for another. This indicates that even that which is attached to the ground can become an item from which deriving benefit is prohibited. The Gemara answers: With what are we dealing here? We are dealing not with a grave dug in the ground, but with a cave that was constructed above ground out of rocks that were hewn from the ground. In such a case all of the stones used in the construction become forbidden, as they were detached from the ground.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) תָּא שְׁמַע זקֶבֶר חָדָשׁ מוּתָּר בַּהֲנָאָה הֵטִיל בּוֹ נֵפֶל אָסוּר בַּהֲנָאָה חהָכָא נָמֵי בְּקֶבֶר בִּנְיָן.

The Gemara suggests: Come and hear a different proof from that which was taught in a baraita: With regard to a fresh grave that was not designated for anyone in particular, one is permitted to derive benefit from it. But if even a non-viable newborn that died was cast into it, one is prohibited from deriving benefit from the grave. This indicates that even a grave that is attached to the ground can become forbidden. The Gemara answers: Here too, the reference is to a grave that was constructed above ground out of rocks that were detached from the ground.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וכן דחה: בקבר חדש – מותר בהנאה, השליכו בו נפל – אסור בהנאה: בקבר בניין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

קבר חדש – ולא למת הוזמן אלא חצבו סתם ולכשימות לו מת יקברנו בו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת לדבר, ממה ששנינו: קבר חדש שלא הכינוהו למת מסויים — מותר בהנאה. אבל אם הטיל בו אפילו נפלאסור בהנאה. משמע שעל ידי קבורה נאסר הקבר שבאדמה עצמו! ומשיבים: הכא נמי [כאן גם כן] מדובר בקבר בנין ולא בקבר מחובר לקרקע.
The Gemara suggests: Come and hear a different proof from that which was taught in a baraita: With regard to a fresh grave that was not designated for anyone in particular, one is permitted to derive benefit from it. But if even a non-viable newborn that died was cast into it, one is prohibited from deriving benefit from the grave. This indicates that even a grave that is attached to the ground can become forbidden. The Gemara answers: Here too, the reference is to a grave that was constructed above ground out of rocks that were detached from the ground.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) תָּא שְׁמַע נִמְצָא אַתָּה אוֹמֵר שָׁלֹשׁ קְבָרוֹת הֵן קֶבֶר הַנִּמְצָא קֶבֶר הַיָּדוּעַ קֶבֶר הַמַּזִּיק אֶת הָרַבִּים טקֶבֶר הַנִּמְצָא מוּתָּר לְפַנּוֹתוֹ פִּינָּהוּ מְקוֹמוֹ טָהוֹר וּמוּתָּר בַּהֲנָאָה.

The Gemara suggests: Come and hear a proof from another baraita: It turns out that you say that there are three types of graves, and each type is governed by different halakhot with regard to whether or not a corpse may be removed from the grave and buried elsewhere: A newly found grave, a known grave, and a grave that causes damage to the public. How so? With regard to a newly found grave, i.e., a grave in which a corpse had been buried without the permission of the property’s owner, one is permitted to remove the corpse from the grave and bury it elsewhere. After he has removed the corpse, the place of the grave is ritually pure and he is permitted to derive benefit from it.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״ירמב״ןבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ת״ש: שלש קברות הן: קבר הנמצא – מותר לפנותו. ולא חיישינן דילמא מת מצוה הוא, דמת מצוה קלא אית ליה. פינהו – מקומו טהור, ומותר אבהנאה.
א. מכאן גם בכת״י 4 קטע ט.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שלשה קברות – חלוקים בהלכותיהן.
קבר הנמצא – כגון שהוא חדש ויודע בעל השדה שלא צוה מעולם לקוברו שם ובגזילה נקבר שם.
קבר הידוע – שנקבר שם מדעת בעל השדה.
וקבר המזיק את הרבים – שקבור במקום הילוך רבים ומטמאין באהלו.
מותר – לפנותו שלא קנה את מקומו.
מקומו טהור – שאע״פ שגזרו טומאה על הקברות ואע״פ שניטלו משם לא גזרו על זה ובהנאה נמי מותר ואע״ג דאיסורא דאורייתא הוא דאין תורת קבר עליו.
{מלוקט מתורת האדם: תני׳ נמצא׳ אומר שלשה קברות הן קבר הנמצ׳ וקבר הידוע וקבר המזיק את הרבים. קבר הנמצא שמצאו בעל השדה בשלו ושלא ברשות מותר לפנותו. פינהו מקומו טהור ומותר בהנאה. קבר הידוע אסור לפנותו פינה מקומו טמא ואסור בהנאה. ואוקימנא בקבר בנין אבל קרקע לעולם אינה נאסרת. והוינן עלה וקבר הנמצא מותר לפנותו. ליחוש דלמא מת מצוה הוא ומת מצוה קונה מקומו. ופרקינן שאני מת מצוה דקלא אית ליה.}
שלש קברות הם חלוקים בהלכותיהם קבר הנמצא חדש ויודע בעל השדה שלא צוה לקבור שם מעולם ובגזילה נקבר שם מותר לפנותו ואין חוששין שמא מת מצוה היה שקנה מקומו שמת מצוה קול יש לו וכשפנהו מקומו טהור שאין תורת קבר עליו וכן מטעם זה מותר בהנאה קבר הידוע ר״ל שנקבר שם מדעת בעל השדה אסור לפנותו ואם פינהו מקומו טמא מדברי סופרים שגזרו טומאה על הקבר כדי שלא יפנוהו ואסור בהנאה אם הוא של בנין גם כן קבר שהוא מזיק את הרבים כגון שהוא במקום הלוך רבים ומיטמאין באהילו מותר לפנותו מפני נזקו ומקומו טהור במגע ואסור בהנאה אם הוא קבר בנין:
יש מחמירין בקבר הנמצא לומר מקומו טמא ואסור בהנאה ונראה שהם מפרשים קבר הנמצא ולא נודע אם מדעת אם שלא מדעת ויש לחוש למקום בית הקברות ולפיכך מותר לפנותו אחר שלא נודע שהוא נקבר שם ברשות ומקומו טמא ואסור בהנאה שמא מקום בית הקברות הוא וגדולי המחברים פירשו בה עד שיבדוק והוא שיחפור עשרים אמה ממנו ואילך עד שיגיעו לקרקע בתולה אם ימצא שם שכונת קברות וכן יש גורסין בידוע מקומו טהור ואסור בהנאה ובמזיק מקומו טמא ואסור בהנאה ויש גורסין בידוע מקומו טהור ומותר ובתלמוד המערב שבסוף נזיר נשנית בדרך אחרת ולא עוד אלא שהוסיפו בקצתם תנאים וזהו לשונם נמצא מפנין אותו ומקומו טמא ואסור בהנאה ידוע אין מפנין אותו פינהו מקומו טהור ומותר בהנאה מזיק את הרבים מפנין אותו ומקומו טמא ואסור בהנאה הורי ר׳ אבא בר כהן טהור ומותר כאן בשקדם את העיר כאן בשקדמתו העיר ובקצת ספרים מדוייקים של גדולי המחברים נמצא כענין זה לגמרי והוא עיקר:
תכריכי המת אסורין בהנאה ומ״מ הוכנו לשמו הואיל ולא נגעו בו או במטתו הנקברת עמו לא נאסרו ואפילו נארגו לשמו משמת שיש כאן מעשה שאין ההזמנה אוסרת אף על ידי מעשה ואין צריך לומר בדבור ואין צריך לומר אם נארגו בחייו לשם תכריכיו שאין שום דבר הנעשה לחי לכשימות נאסר וכן אין צריך לומר בטווי לשמו ליארג שאינו כלום יש דברים שההזמנה עם קצת מעשה אוסרת בהם אע״פ שלא נעשה בה עיקר המעשה והוא שאמרו בעגלה ערופה שהיא אסורה בהנאה שמשירדה לנחל איתן נאסרה אע״פ שלא נערפה:
ע״ז של נכרי מכיון שפסלה נאסרה בהנאה ושל ישראל עד שתעבד שנאמר ושם בסתר שיעשה בה דברי סתר ומשמשיה אפילו של גוי לא נאסרו עד שישתמש בהם לע״ז וכן אם אמר בית זה או שור זה לע״ז אינו כלום שאין הקדש לע״ז:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו במקום אחר: נמצא אתה אומר שלש קברות הן לענין פינוי, קבר הנמצא, קבר הידוע, קבר המזיק את הרבים. כיצד? — קבר הנמצא, שמצאו קבר במקום ולא ידעו כלל שהיה שם קבור אדם — מותר לפנותו ממקומו, ולאחר שפינהומקומו טהור מטומאת המת, וגם מותר בהנאה.
The Gemara suggests: Come and hear a proof from another baraita: It turns out that you say that there are three types of graves, and each type is governed by different halakhot with regard to whether or not a corpse may be removed from the grave and buried elsewhere: A newly found grave, a known grave, and a grave that causes damage to the public. How so? With regard to a newly found grave, i.e., a grave in which a corpse had been buried without the permission of the property’s owner, one is permitted to remove the corpse from the grave and bury it elsewhere. After he has removed the corpse, the place of the grave is ritually pure and he is permitted to derive benefit from it.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״ירמב״ןבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) יקֶבֶר הַיָּדוּעַ אָסוּר לְפַנּוֹתוֹ פִּינָּהוּ מְקוֹמוֹ טָמֵא וְאָסוּר בַּהֲנָאָה.

With regard to a known grave, i.e., a grave in which a corpse had been buried with the permission of the property’s owner, it is prohibited to remove the corpse from the grave and bury it elsewhere. If one went ahead and removed the corpse, the place of the grave is ritually impure and it is prohibited to derive benefit from it.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
קבר הידוע – אסור לפנותו, פינהו – מקומו טמא, ואסור בהנאה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מקומו טמא – גזירה דרבנן היא שגזרו טומאה עולמית על הקבר כדי שלא יפנוהו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

קבר הידוע, שברשות נקבר אדם שם — אסור לפנותו, ואם בכל זאת פינהומקומו טמא, ואסור הקבר בהנאה.
With regard to a known grave, i.e., a grave in which a corpse had been buried with the permission of the property’s owner, it is prohibited to remove the corpse from the grave and bury it elsewhere. If one went ahead and removed the corpse, the place of the grave is ritually impure and it is prohibited to derive benefit from it.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) כקֶבֶר הַמַּזִּיק אֶת הָרַבִּים מוּתָּר לְפַנּוֹתוֹ פִּינָּהוּ מְקוֹמוֹ טָהוֹר וְאָסוּר בַּהֲנָאָה להָכָא נָמֵי בְּקֶבֶר בִּנְיָן.

As for a grave that causes damage to the public, e.g., a grave that was dug on a public road and causes the passersby to contract ritual impurity, one is permitted to remove the corpse from the grave and bury it elsewhere. After he has removed the corpse, the place is ritually pure, but nevertheless, it is prohibited to derive benefit from it. This indicates that even that which is attached to the ground can become forbidden, even after the corpse has been removed from the grave. The Gemara answers: Here too, the reference is to a grave that was constructed above ground.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
קבר המזיק את הרביםא – מותר לפנותו. פינהו – מקומו טהור, ואסור בהנאה.
הכא נמי בקבר בניין.
א. בכת״י 4 נוסף: פיר׳ על הדרך.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

קבר המזיק את הרבים – ניתן רשות לפנותו מפני נזקו של רבים.
פינהו מקומו טהור – דלא גזור עליה מפני הנזק ומיהו אסור בהנאה דאיסורא דאורייתא הוא ולא פקעא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

קבר המזיק את הרבים, כגון שקברו אדם במקום שמהלכים בו רבים והם נטמאים בגללו — מותר לפנותו, פינהומקומו טהור ואסור בהנאה ומדוגמאות אלה משמע לכאורה שאף קבר רגיל החצוב בקרקע עשוי להיות טמא אף אחר פינויו! ומשיבים: הכא נמי [כאן גם כן] מדובר בקבר בנין.
As for a grave that causes damage to the public, e.g., a grave that was dug on a public road and causes the passersby to contract ritual impurity, one is permitted to remove the corpse from the grave and bury it elsewhere. After he has removed the corpse, the place is ritually pure, but nevertheless, it is prohibited to derive benefit from it. This indicates that even that which is attached to the ground can become forbidden, even after the corpse has been removed from the grave. The Gemara answers: Here too, the reference is to a grave that was constructed above ground.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) וְקֶבֶר הַנִּמְצָא מוּתָּר לְפַנּוֹתוֹ דִּילְמָא מֵת מִצְוָה הוּא מוּמֵת מִצְוָה קָנָה מְקוֹמוֹ שָׁאנֵי מֵת מִצְוָה דְּקָלָא אִית לֵיהּ.

Having cited this last baraita, the Gemara raises a question about one of its details: As for a newly found grave, is one really permitted to remove the corpse just because it was buried there without the owner’s permission? But perhaps this is a corpse with no one to bury it [met mitzva]. If the deceased has no relatives or acquaintances to bury him, everyone is obligated to assist in his burial. And the halakha is that a met mitzva acquires its place, i.e., the corpse is buried where it was found, and one is not permitted to remove it. The Gemara answers: A met mitzva is different, as it generates publicity. Were the corpse buried in the newly found grave that of a met mitzva, people would have heard about it.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מת מצוה קנה מקומו – מתנאים הוא שהתנה יהושע בכניסתן לארץ בפרק מרובה (ב״ק דף פא.).
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אגב הבאת הלכה זו שואלים: וקבר הנמצא מותר לפנותו, משום שמניחים שנקבר שלא מדעת ושלא ברשות? ואולם דילמא [שמא] מת מצוה הוא זה, שהיה זה אדם ערירי שמת פתאם שם ולפי הדין מת מצוה קנה מקומו שמת בו, ואין רשות לפנותו! ומשיבים: שאני [שונה] מת מצוה דקלא אית ליה [שקול יש לו] שלא יתכן שאירע דבר כזה ולא נתפרסם בין הבריות, ואם אינו ידוע הרי ברור שאין זה מת מצוה.
Having cited this last baraita, the Gemara raises a question about one of its details: As for a newly found grave, is one really permitted to remove the corpse just because it was buried there without the owner’s permission? But perhaps this is a corpse with no one to bury it [met mitzva]. If the deceased has no relatives or acquaintances to bury him, everyone is obligated to assist in his burial. And the halakha is that a met mitzva acquires its place, i.e., the corpse is buried where it was found, and one is not permitted to remove it. The Gemara answers: A met mitzva is different, as it generates publicity. Were the corpse buried in the newly found grave that of a met mitzva, people would have heard about it.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) אִיתְּמַר הָאוֹרֵג בֶּגֶד לַמֵּת אַבָּיֵי אָמַר אָסוּר וְרָבָא אָמַר מוּתָּר.

§ It was stated that the amora’im disagreed about the halakha in the following case: With regard to one who weaves a garment for one who has died, what is the halakha? Abaye says: It is prohibited to derive benefit from the garment, even if it was never actually used as a shroud. And Rava says: It is permitted to derive benefit from the garment.
ר׳ חננאלרי״ףרש״ירמ״הרמב״ןמהרש״ל חכמת שלמהחדושי בעל שרידי אשרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
איתמר: האורג בגד למת: אביי אמר: אסור, הזמנה מילתא היא, דגמר שם שם מעגלה ערופה – [אכתיב במת: ותמת שם מרים, וכתיב בעגלה ערופה:] וערפו שם את העגלה בנחל. מה עגלה נאסרהב – אף צרכי המת בהזמנה נאסרו.
א. הושלם על פי כת״י 1 ו4.
ב. כלומר, בהזמנה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

האורג בגד למת – לאחר שמת.
איתמר האורג בגד למת משמת אביי אמר אסור הזמנה מילתא היא לאסור את המזומן וגמר שם שם מעגלה ערופה כתיב הכא ותמת שם מרים ותקבר שם וכתיב התם וערפו שם את העגלה מה התם בהזמנא מיתסרא דכתיב והורידו זקני וגו׳ ירידתה לנחל איתן אוסרתה ואיבעי תימא משום דכפרה כתיב בה כקדשים וקדשים משעת הזמנה מיתסרי הכא נמי בהזמנה מיתסר. ורבא אמר מותר הזמנה לאו מילתא היא דגמר שם שם מע״ג דכתיב אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים ובמשמשי ע״ג הכתוב מדבר דאי מקומות ממש לא מיתסרי דכתיב אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם והכי מוקמינן לה בע״א ואמר קרא אשר עבדו מעבודה ואילך מה להלן בהזמנה לא מיתסרי אף הכא נמי בהזמנה לא מיתסר. ודייקינן ורבא מ״ט לא גמר מעגלה ערופה אמר לך משמשין ממשמשין גמרינן כגון תשמישי המת מתשמישי ע״ג לאפוקי עגלה ערופה דלאו תשמיש לדבר אחר היא אלא היא גופה קדושה ומש״ה מיתסרא בהזמנה. אביי מאי טעמא לא גמר מע״ג אמר לך גמרינן מידי דאורחיה למעבד ממידי דאורחיה כגון תכריכי המת מעגלה ערופה שדרך הוא לעשותן לאפוקי ע״ג דלאו היינו אורחיה שהרי אסורה לכל:
(15-16) {מלוקט מתורת האדם: האורג בגד למת אביי אמר אסור רבא אמר מותר. אביי אמר אסור הזמנ׳ מלתא היא רבא אמר מותר. ואפי׳ מת קודם לכן וארגו הבגד לשם המת הזמנה לאו מלתא היא. והילכתא כרבא.
בפרק אלמנה לכ״ג (יבמות ס״ו ע״ב) ההיא איתתא דעילא לי׳ לגברא אצטלא דמלתא בכתובתה שכב שקלוה יתמי פרסוה אמיתנא אמר רבא קניה מיתנא. א״ל נאני בריה דרב יוסף בריה דרבא לרב כהנא. והאמר רבא אמר רב נחמן הלכה כרב יהודה. דאמר הדין עמה לומר כלי אני נוטלת. אמר ליה מי לא מודה ר״י דמחוסר גוביאנא. (אלו מיגנב יורשין חייבין לשלומי) כיון דאלו מיגניב יורשין חייבין לשלומי ברשותייהו קאים. רבא לטעמיה דאמר הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שיעבוד. ושמעינן מינה שאין אדם אוסר במת דבר שאינו שלו.
ומת גופי׳ אסור בהנאה. דהתם אמרינן לענין תקרובת ע״א. ויאכלו זבחי מתים מה מת אסור בהנאה. אף זבח אסור בהנאה ומת גופי׳ מנ״ל דגמר מעגלה ערופה בגזירה שוה.
וגרסינן בסוף פרק ראשון דערכין (ז,א) האשה שנהרגה נהנין בשערה. בהמה שנהרגה אסורה בהנאה. והוינן בה אמאי נהנין בשערה איסורי הנאה נינהו. אמר רב באומרת תנו שערי לבתי. אלו אמרה תנו ידי לבתי מי יהבינן לה. אמר רב בפאה נכרית. טעמא דאמרה תנו. הא לא אמרה תנו גופה היא ומיתסר. קשיא ליה לרב נחמן בר יצחק והא דומיא דבהמה קתני. מה התם גופה. אף הכא נמי גופה. אלא אמר רב נחמן בר יצחק זו מיתה אוסרתה וזו גמר דינה אוסרתה. תני לוי כוותי׳ דרב. ותניא כוותי׳ דרב נחמן בר יצחק. תני לוי כוותי׳ דרב האשה היוצאת ליהרג ואמרה תנו שערי לבתי מתה אין נותנין מפני שנויי המת אסורין בהנאה. תניא כוותי׳ דרב נחמן בר יצחק האשה היוצאת ליהרג ניהנין בשערה. בהמה היוצאת ליהרג אסורה בהנאה. ומה הפרש בין זה לזה זו מיתה אוסרתה וזו גמר דינה אוסרתה.
ואע״ג דמתניתין כרנב״י דיקא. דינא דרב קושטא הוא בפאה נכרית. תו ליכא דפליג עליה. הילכך האשה שאמרה תנו פאה נכרית שלי לבתי. וכן בכל נויי הגוף שלה המחוברין בגופה ומתה או שנהרגה נותנין לא אמרה הוה לי׳ כגופה ואסורין בהנאה. ושער ראשה אע״פ שאמרה תנו אסור בהנאה דכידה דמי. נגמר דינה נהנין בשערה מחיים שאין גמר דין אוסרה. אלא מיתה אוסרתה. וכן הלכתא.}
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳. איתמר, האורג בגד למת, אביי אמר אסור, ורבא אמר מותר. אביי אמר אסור, הזמנה מלתא היא. ורבא אמר מותר, הזמנה לאו מילתא היא. מאי טעמא דאביי גמר שם שם מעגלה ערופה. מה עגלה ערופה בהזמנה מיתסרא, האי נמי בהזמנה מיתסרא. ורבא גמר שם שם מעבודה זרה, מה עבודה זרה בהזמנה לא מיתסרא, אף הכא נמי בהזמנה לא מיתסרא. ורבא מאי טעמא לא גמר מעגלה ערופה אמר לך משמשין ממשמשין גמרינן, לאפוקי עגלה ערופה דהיא גופה קדושה. ואביי מאי טעמא לא גמר מעבודה זרה אמר לך מידי דאורחיה ממידי דאורחיה גמרינן, לאפוקי עבודה זרה דלאו אורחא.

סוגיא דהזמנה מילתא

א

ביאור הגמ׳ ״לאפוקי עגלה ערופה דהיא גופה קדושה״

ונראה לבאר דרבא סובר דהזמנה מילתא בגופה דקדושה אך לא במשמשין, דבגוף הקדושה כעגלה ערופה חל איסור מצד עצמו, ובהזמנה לבד חל חלות שם עגלה ערופה וכדקיי״ל ירידתה לנחל איתן אוסרתה (קידושין נז. כריתות כה.), וע״כ בגוף הקדושה קיי״ל דהזמנה מילתא. משא״כ בתשמישי קדושה שיסוד איסורן חל מכח שהן משמשין לדבר הקדוש, י״ל דלא חל בהם חלות שם משמשין ותשמישי קדושה עד אשר ישמשו בפועל לדבר האסור. ולכן רבא סובר דהאורג בגד למת, הבגד מותר בהנאה דלא נאסר בהזמנה גרידא אלא צריך שישתמשו בו בפועל לכרוך בו המת כדי ליאסר. (כך נראה לפרש אליבא דרש״י).
אולם עיין בתוס׳ (ד״ה מאי טעמא) וז״ל תימא כי גמר נמי מעגלה ערופה הא אמר ר׳ יוחנן וכו׳ עריפתה אוסרתה ורבא פסיק כר׳ יוחנן וכו׳ ויש לפרש דהכי קאמר מ״ט לא גמר מעגלה ערופה לטעמיה עכ״ל, ומבואר דלתוס׳ קושיית הגמ׳ היא מ״ט לא גמר רבא דהזמנה לאו מילתא היא מעגלה ערופה, דלרבא קיי״ל בעגלה ערופה דעריפתה אוסרתה ולא ירידתה, וא״כ מוכח דהזמנה לאו מילתא והו״ל למילף מעגלה ערופה דהזמנה לאו מילתא ולמה ליה למילף מעבודת כוכבים. ולפי״ד התוס׳ צ״ב בתירוץ הגמ׳ ״אמר לך משמשין ממשמשין גמרינן, לאפוקי עגלה ערופה דהיא גופה קדושה״, דלכאורה ק״ו הוא דאי הזמנה לאו מילתא בגוף הקדושה כש״כ דלאו מילתא במשמשין דקדושה, וכן העיר הגרע״א זצ״ל (בשו״ת רע״א מהדורא קמא סימן ג׳).
ונראה דתוס׳ ס״ל דמסתבר יותר לומר בתשמישי קדושה הזמנה מילתא מבגוף הקדושה, דבגוף הקדושה האיסור חל מחמת קדושתו העצמית ועצם דינו ואין קדושתו ואיסורו חל מכח דבר אחר, ואזי י״ל דכל זמן שלא נעשה בו מעשה א״כ בהזמנה לחוד לא חלה עליו קדושה ואיסור, ורק ע״י מעשה חל חלות שם חפצא הקדושה בקדושת הגוף ואסור. משא״כ בתשמישי קדושה שיסוד איסורם ודינם בא מכח שהן משמשין לדבר הקדוש, י״ל דהזמנה מילתא, דמאחר שהדבר הקדוש כבר קיים בעולם הוה אמינא דיתפשט אותה קדושה על תשמישיו בהזמנה בלבד, וסד״א דבתשמישי קדושה הזמנה מילתא אע״פ שבגוף הקדושה קיי״ל דהזמנה לאו מילתא. וי״ל אליבא דתוס׳ דהגמ׳ מתרצת אליבא דרבא דאין ללמוד דהזמנה לאו מילתא מעגלה ערופה, דסד״א דדוקא בעגלה ערופה שהיא גופה דקדושה אמרינן דהזמנה לאו מילתא אבל בתשמישי קדושה הזמנה מילתא, ומשו״ה צריך ללמוד משמשין של מת ממשמשין של עבודת כוכבים, דכי היכי דליכא דין הזמנה מילתא בתשמישי ע״ז אע״פ שהאוסר (העבודה זרה עצמה) קיים בעולם ה״ה דהזמנה לאו מילתא בתשמישי המת. ויש להביא סמך לזה דקיי״ל (ב״מ דף נז:) שבונין את בית המקדש בחול ואח״כ מקדשים את הבנין, כדי שלא ימעלו בשעת הבנין, והרי התם בודאי כשבנו את הבית היה זה בדעת לשם ביהמ״⁠ ⁠׳ק, ומ״מ לא חלה על הבנין קדושת בית המקדש עד שקידשו את הבנין ולא אמרינן דהזמנה מילתא. ונראה דהטעם בזה דקדושת בית המקדש אינה באה מכח דבר אחר אלא היא קדושת עצמית, וקדושתו חלה ע״י שקידשוהו לביהמ״ק ולא ע״י הזמנה שהזמינוהו כדי להקדישו, דאין קדושת ביהמ״ק נתפסת בקדושה אחרת שכבר קיימת בעת ההזמנה דנימא דהזמנה מילתא.⁠א
והנה נתבאר דאליבא דרש״י קושיית הגמ׳ היא דניליף מעגלה ערופה דהזמנה מילתא, דקיי״ל דירידתה לנחל איתן אוסרתה (עיין ברש״י ד״ה עגלה ערופה בהזמנה מיתסרא). והגמ׳ מתרצת דעגלה ערופה שאני דהיא גופה דקדושה. ולכאורה יתכן לפרש את תירוץ הגמ׳ בב׳ אופנים: א) דמכיון דקדושת עגלה ערופה הוי קדושה עצמית ואינה חלה מכח דבר אחר משו״ה קיי״ל בע״ע דהזמנה מילתא, ולכן ירידתה לנחל איתן דהויא הזמנה להיותה עגלה ערופה אוסרתה, ב) י״ל דהא דירדתה לנחל איתן אוסרתה אינו מדין הזמנה דאין הירידה מעשה הזמנה כלל אלא דחל איסור בירידתה משום דירדתה לנחל איתן הוי תחילת סדר מצות עגלה ערופה, וכבר התחיל בה מעשה מצותה ומשו״ה נאסרת. ודומה לאזמניה וצר ביה (מח.) דאף לרבא בכה״ג הזמנה מילתא היא.
ועיין ברמב״ם (פ״י מהל׳ רוצח ה״ו) שפסק דירדתה לנחל אוסרתה, וז״ל ומשתרד לנחל תיאסר בהנייה אף על פי שעדיין לא נערפה, ואם מתה או נשחטה אחר ירידתה הרי זו אסורה בהנייה ותקבר. דרידתה לנחל אוסרתה עכ״ל. אמנם (בהל׳ ח׳ שם) פסק שאם נמצא ההורג לפני עריפתה דתרעה בין העדר ומותרת בהנאה, וז״ל נמצא ההורג עד שלא תערף העגלה תצא ותרעה בעדר וכו׳ עכ״ל. ועיין בכס״מ (שם ה״ו) שהקשה הרשב״א דמבואר בגמ׳ בכריתות דלמ״ד ירידתה אוסרתה אם נמצא ההורג קודם עריפתה עדיין העגלה אסורה, וא״כ צ״ע היאך פסק הרמב״ם דירידתה אוסרתה אולם אם נמצא ההורג עד שלא נערפה דתצא ותרעה בעדר ומותרת בהנאה.⁠ב
והנה אי נימא כפי שנתבאר בפרש״י דירידתה אוסרתה היינו שבעגלה ערופה שהיא חפץ דגוף הקדושה חל דין דהזמנה מילתא, וירידתה לנחל הוי מעשה הזמנה להיותה מזומנת להיות עגלה ערופה, אזי י״ל שאם נמצא ההורג לפני העריפה אזי מכיון שאין עורפין אותה נתבטלה ההזמנה למפרע, דנתברר שאינה עומדת להיות עגלה ערופה כלל ולא חלה ההזמנה ומותרת בהנאה. וצ״ע דבגמ׳ בכריתות (כד: - כה.) מבואר דלמ״ד ירידתה לנחל אוסרתה אם נמצא ההורג לפני העריפה העגלה אסורה שנאסרה משעת הירידה, משא״כ למ״ד עריפתה אוסרתה אזי אם נמצא ההורג לפני העריפה העגלה מותרת. ונראה לבאר דהגמ׳ בכריתות נוקטת דהטעם דירידתה אוסרתה היינו משום שהירידה לנחל מהוה קיום בסדר מעשה מצות עגלה ערופה, ומאחר שהתחיל סדר מצות עגלה ערופה נאסרה העגלה, ולפי״ז אף אם נמצא ההורג לפני העריפה העגלה נשארת אסורה בהנאה מכיון דכבר חלה בה איסור הנאה מחמת התחלת קיום סדר מעשה מצות עגלה ערופה, ותו לא פקע ממנה האיסור הנאה. ונראה דהרמב״ם סובר כהצד הראשון דירדתה לנחל אוסרתה היינו משום שחל דין הזמנה מילתא בגוף קדושה, ואם נמצא ההורג לפני העריפה אזי בטלה ההזמנה למפרע והעגלה מותרת בהנאה, ולכן פסק הרמב״ם שאם נמצא ההורג קודם שתערף תצא ותרעה בעדר. דלכאורה זה דומה למי שארג בגד למת ואח״כ נעשה תחיית המתים וקם המת לחיים, דבודאי בכהאי גוונא לא נאמר דהבגד נשאר אסור בהנאה מדין הזמנה מילתא דהרי נתבטלה ההזמנה למפרע, וכמו כן בעגלה שירדה לנחל ונמצא ההורג לפני שנערפה נתבטלה ההזמנה לעריפה למפרע, דתו אינה עומדת להיות עגלה ערופה ולכן העגלה מותרת בהנאה. אבל אם נאמר דהטעם שירידתה לנחל אוסרתה הוא משום דהירידה לנחל הוי תחילת קיום סדר מצות עגלה ערופה אזי י״ל דאף כשנמצא ההורג לפני שנערפה עדיין העגלה אסורה, דהירידה לנחל נעשתה כמצוותה.⁠ג
א. אמנם לכאורה יש לדחות ראייה זו, דדין הזמנה מילתא חל באיסורים וקדושה דחלין מאליהן כמו באסה״נ דמת ומשמשיו, ואסה״נ דעגלה ערופה, וקדושת תפילין. משא״כ קדושת בנין ביהמ״ק דחלה מדעת המקדיש, וכשבנו את ביהמ״ק בחול בלי דעת להקדישו לא חלה הקדושה מחמת הזמנה בעלמא.
ב. וכתב הכס״מ שם וז״ל בפרק בתרא דכריתות (דף כ״ד:) אתמר עגלה ערופה אימתי נאסרת רב המנונא אמר מחיים, רבא אמר לאחר עריפה וכו׳, ולרב המנונא מאימתי אמר ר׳ ינאי גבול שמעתי בה ושכחתי ונסבין חבריא למימר ירידתה לנחל איתן אוסרתה וכו׳, אמר רבא מנא אמינא לה דתנן עגלה ערופה וכו׳ (אם נמצא ההורג) עד שלא נערפה תצא ותרעה בעדר ואי אמרת מחיים אמאי תצא ותרעה בעדר הא אתסרא לה מחיים, תני עד שלא נראית לעריפה. אימא סיפא משנערפה תקבר במקומה, תני משנראית לעריפה, א״כ אימא סיפא שעל הספק באה מתחלה כיפרה ספיקה והלכה לה ואם מחיים עדיין לא כיפרה ספיקה, תנאי היא, ופסק רבינו כרב המנונא משום דרבי ינאי וחברייא הכי ס״ל, אבל קשה דלפ״ז הוה ליה לפסוק שאם נמצא ההורג אחר ירידתה לנחל אסורה בהנאה והוא פסק לקמן בסמוך שאם נמצא ההורג עד שלא נערפה העגלה תצא ותרעה בעדר. והרשב״א כתב שנשאל על זה והשיב היטבת לראות כי גם בעיני יפלא שהוא זיכה שטרא לבי תרי דפליגי בכריתות וטרחתי להעמיד דבריו ולא יכולתי אבל מה אעשה והראב״ד לא חלק עליו בזה כלום עכ״ל. ועיין בחידושי המאירי לסוטה דף מז. ד״ה נמצא ההורג, ובס׳ באר שבע סוטה מז. ד״ה תצא ותרעה בעדר, ובשו״ת עונג יו״ט סימן ו׳.
ג. ועיין בשו״ת עונג יו״ט סימן ו׳ ד״ה וליישב כל זה, וד״ה לכן נראה דגם הרמב״ם.
ב איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בשאלה זו: האורג בגד למת, אביי אמר: הבגד אסור בהנאה ככל הדברים השייכים למת, ורבא אמר: הבגד מותר בהנאה.
§ It was stated that the amora’im disagreed about the halakha in the following case: With regard to one who weaves a garment for one who has died, what is the halakha? Abaye says: It is prohibited to derive benefit from the garment, even if it was never actually used as a shroud. And Rava says: It is permitted to derive benefit from the garment.
ר׳ חננאלרי״ףרש״ירמ״הרמב״ןמהרש״ל חכמת שלמהחדושי בעל שרידי אשרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) אַבָּיֵי אָמַר אָסוּר הַזְמָנָה מִילְּתָא הִיא וְרָבָא אָמַר נמוּתָּר הַזְמָנָה לָאו מִילְּתָא הִיא.

The Gemara explains their respective opinions. Abaye says that one is prohibited from deriving benefit from the garment, since he maintains that mere designation of an item is a significant matter, i.e., all the relevant halakhot of an item already apply once an item is designated for a specific purpose, whether or not it has been used for that purpose. Therefore, a garment woven for one who had died is forbidden as if it had already been used as a shroud. And Rava says that the garment is permitted, as he maintains that mere designation is nothing, and therefore the garment becomes prohibited only once it is actually used as a shroud.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןרמב״ןמהרש״ל חכמת שלמהחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
רבא אמר: הזמנה לאו מילתא היא, גמר שם שם מע״ז – שנ׳: אשר עבדו שם הגוים. מה ע״ז בהזמנה לא מיתסר עד שתיעבד – אף מת כך.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הזמנה – שהזמינו לכך ונקרא שם המת עליו.
מילתא היא – כאילו כרכו בו.
והזמנה לאו מילתא היא עד דעביד מעשה. דאביי ורבא פליגי בהא ורבא אמר הזמנה לאו מילתא היא והילכתא כרבא בפלוגתא דאביי בר מיע״ל קגם.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 15]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומסבירים את שיטותיהם: אביי אמר שהבגד אסור, כי לדעתו הזמנה (הועדה למשהו) מילתא [דבר] היא, כלומר, עצם ההכנה לצורך מסויים יש לה משמעות הלכתית, כאילו היה הדבר בפועל, ומה שזימנו למת הרי זה כאילו השתמשו בו עבור המת. ורבא אמר שהבגד מותר, כי לדעתו הזמנה לאו מילתא [לא דבר] היא לענין זה.
The Gemara explains their respective opinions. Abaye says that one is prohibited from deriving benefit from the garment, since he maintains that mere designation of an item is a significant matter, i.e., all the relevant halakhot of an item already apply once an item is designated for a specific purpose, whether or not it has been used for that purpose. Therefore, a garment woven for one who had died is forbidden as if it had already been used as a shroud. And Rava says that the garment is permitted, as he maintains that mere designation is nothing, and therefore the garment becomes prohibited only once it is actually used as a shroud.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןרמב״ןמהרש״ל חכמת שלמהחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) מַאי טַעְמָא דְּאַבָּיֵי גָּמַר {במדבר כ׳:א׳} שָׁם {דברים כ״א:ד׳} שָׁם מֵעֶגְלָה עֲרוּפָה מָה עֶגְלָה עֲרוּפָה בְּהַזְמָנָה מִיתַּסְרָא הַאי נָמֵי בְּהַזְמָנָה מִיתַּסְרָא.

The Gemara explains further: What is the reasoning behind the opinion of Abaye? He derives a verbal analogy between the word “there” written in the context of a grave, from the word “there” written in the context of a heifer whose neck is broken. The verse states concerning a grave: “And Miriam died there and she was buried there” (Numbers 20:1), and the verse states concerning a heifer whose neck is broken: “And the elders of that city shall bring down the heifer to a hard valley, which is neither plowed nor sown, and shall break the heifer’s neck there in the valley” (Deuteronomy 21:4). Just as it becomes prohibited to derive benefit from a heifer whose neck is broken through mere designation, i.e., as soon as the animal is designated as such, here too, it becomes prohibited to derive benefit from the items relating to a dead person through mere designation.
רי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שם שם – במרים כתיב (במדבר כ) ותמת שם מרים ותקבר שם ובע״ז כתיב (דברים יב) אשר עבדו שם הגוים.
עגלה ערופה בהזמנה מיתסרא – דקי״ל ירידתה לנחל איתן היא אוסרתה בקידושין (דף נז.) ובכריתות (כה.).
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומסבירים: מאי טעמא [מה הטעם] של אבייגמר [למד] בגזירה שווה ״שם״ ״שם״ מעגלה ערופה, שבקבר המת נאמר: ״ותמת שם מרים ותקבר שם״ (במדבר כ, א), ונאמר בעגלה ערופה ״והורידו זקני העיר ההוא את העגלה אל נחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע וערפו שם את העגלה בנחל״ (דברים כא, ד), מה עגלה ערופה בהזמנה בלבד מיתסרא [היא נאסרת], האי נמי [זה גם כן] דברי המת והשייך לו — בהזמנה בלבד נאסרה.
The Gemara explains further: What is the reasoning behind the opinion of Abaye? He derives a verbal analogy between the word “there” written in the context of a grave, from the word “there” written in the context of a heifer whose neck is broken. The verse states concerning a grave: “And Miriam died there and she was buried there” (Numbers 20:1), and the verse states concerning a heifer whose neck is broken: “And the elders of that city shall bring down the heifer to a hard valley, which is neither plowed nor sown, and shall break the heifer’s neck there in the valley” (Deuteronomy 21:4). Just as it becomes prohibited to derive benefit from a heifer whose neck is broken through mere designation, i.e., as soon as the animal is designated as such, here too, it becomes prohibited to derive benefit from the items relating to a dead person through mere designation.
רי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) וְרָבָא גָּמַר {דברים י״ב:ב׳} שָׁם שָׁם מֵעֲבוֹדָה זָרָה1 מָה עֲבוֹדָה זָרָה2 בְּהַזְמָנָה לָא מִיתַּסְרָא אַף הָכָא נָמֵי בְּהַזְמָנָה לָא מִיתַּסְרָא.

And Rava derives a verbal analogy between the word “there” written in the context of a grave from the word “there” written in the context of objects of idol worship. The verse states concerning objects of idol worship: “The places in which the nations…served their gods there” (Deuteronomy 12:2). Just as it does not become prohibited to derive benefit from objects of idol worship through mere designation, but only through actual ritual worship, so too, here it does not become prohibited to derive benefit from items relating to a deceased person through mere designation.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״מֵעֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״מעבודת כוכבים״.
2. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״עֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״עבודת כוכבים״.
רי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ע״ז בהזמנה לא מיתסרא – להדיוט דתניא במס׳ ע״ג (דף מד:) האומר בית זה לע״ז שור זה לע״ז מותר שאין הקדש לע״ז.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ורבא גמר [למד] בצורה אחרת: ״שם״ ״שם״ מעבודה זרה, שנאמר אף בעבודה זרה ״אשר עב דו שם הגוים... את אלוהיהם״ (דברים יב, ב), מה עבודה זרה בהזמנה לא נאסרה, אלא דווקא בפולחן ממש, אף הכא נמי [כאן גם כן] בהזמנה בלבד אינה נאסרת.
And Rava derives a verbal analogy between the word “there” written in the context of a grave from the word “there” written in the context of objects of idol worship. The verse states concerning objects of idol worship: “The places in which the nations…served their gods there” (Deuteronomy 12:2). Just as it does not become prohibited to derive benefit from objects of idol worship through mere designation, but only through actual ritual worship, so too, here it does not become prohibited to derive benefit from items relating to a deceased person through mere designation.
רי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(19) וְרָבָא מַאי טַעְמָא לָא גָּמַר מֵעֶגְלָה עֲרוּפָה אָמַר לָךְ

The Gemara asks: And Rava, what is the reason that he does not derive a verbal analogy from a heifer whose neck is broken? The Gemara answers: Rava could have said to you:
רי״ףתוספותמהרש״ל חכמת שלמהחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מאי טעמא לא גמר מעגלה ערופה – תימה כי גמר נמי מעגלה ערופה הא אמר ר׳ יוחנן בפרק אותו ואת בנו (חולין דף פב.) עריפתה אוסרתה ורבא פסיק כר׳ יוחנן בר משלש ועוד הקשה ריב״א אמאי לא קא אמר ורבא מ״ט לא אמר כאביי דבהאי לישנא רגיל הש״ס בכל דוכתא ויש לפרש דהכי קאמר מ״ט לא גמר מעגלה ערופה לטעמיה וכן אביי מאי טעמא לא גמר מעבודת כוכבים לטעמיה פי׳ מעבודת כוכבים עצמה שאסורה מיד מיהו פירש הקונטרס דעבדו שם לא איירי בעבודת כוכבים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: ורבא מאי טעמא [מה טעם] לא גמר [למד] מעגלה ערופה? אמר [יכול היה לומר] לך כי
The Gemara asks: And Rava, what is the reason that he does not derive a verbal analogy from a heifer whose neck is broken? The Gemara answers: Rava could have said to you:
רי״ףתוספותמהרש״ל חכמת שלמהחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

סנהדרין מז: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה סנהדרין מז:, ר׳ חננאל סנהדרין מז: – מהדורת הרב ישראל ברוך הלוי סאלאוויציק, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רי"ף סנהדרין מז: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רש"י סנהדרין מז:, ראב"ן סנהדרין מז: – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות סנהדרין מז:, רמ"ה סנהדרין מז:, רמב"ן סנהדרין מז: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב יעקב הלוי ליפשיץ. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., בית הבחירה למאירי סנהדרין מז: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה סנהדרין מז:, חדושי בעל שרידי אש סנהדרין מז: – חידושי הרב יחיאל יעקב ויינברג – ערוכים ומסודרים עם ביאור גחלי אש מאת תלמידו הרב אברהם אבא וינגורט, ברשותו האדיבה של הרב וינגורט (כל הזכויות שמורות), רשימות שיעורים לגרי"ד סנהדרין מז: – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן ובנו הרב משה נחמיה רייכמן (כל הזכויות שמורות), פירוש הרב שטיינזלץ סנהדרין מז:, אסופת מאמרים סנהדרין מז:

Sanhedrin 47b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Sanhedrin 47b, R. Chananel Sanhedrin 47b, Rif by Bavli Sanhedrin 47b, Rashi Sanhedrin 47b, Raavan Sanhedrin 47b, Tosafot Sanhedrin 47b, Ramah Sanhedrin 47b, Ramban Sanhedrin 47b, Meiri Sanhedrin 47b, Maharshal Chokhmat Shelomo Sanhedrin 47b, Chidushei Baal Seridei Eish Sanhedrin 47b, Reshimot Shiurim Sanhedrin 47b, Steinsaltz Commentary Sanhedrin 47b, Collected Articles Sanhedrin 47b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144