חלק ג, סימן יט
בענין המחלוקת אי הזמנה מילתא היא
ובנמצא ההורג או העדים זוממין – בעגלה ערופה ועל ההבדל בין עגלה ערופה ואשם תלוי ובדין מנחת סוטה שבאו עדים שנטמאהא*
איתא בסנהדרין מ״ז,ב־מ״ח,א: איתמר האורג בגד למת (רש״י: ״לאחר שמת״), אביי אמר אסור ורבא אמר מותר. אביי אמר אסור, הזמנה (רש״י: ״שהזמינו לכך ונקרא שם המת עליו״) מילתא היא (רש״י: ״כאילו כרכו בו״). ורבא אמר מותר, הזמנה לאו מילתא היא.
מאי טעמא דאביי? גמר שם שם מעגלה ערופה [״ותמת שם מרים ותקבר שם״ – במדבר כ׳, א׳. ״וערפו שם את העגלה בנחל״ – דברים כ״א, ד׳], מה עגלה ערופה בהזמנה מיתסרא (רש״י: ״דקי״ל ירידתה לנחל איתן היא אוסרתה, בקידושין נ״ז,א ובכריתות כ״ה,א) האי נמי בהזמנה מיתסרא. ורבא, גמר שם שם מעבודת כוכבים [״אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגויים״ – דברים י״ב, ב׳], מה עבודת כוכבים בהזמנה לא מיתסרא (רש״י: ״להדיוט דתניא במס׳ ע״ג מ״ד,ב האומר בית זה לעבודה זרה שור זה לעבודה זרה מותר שאין הקדש לעבודה זרה״) אף הכא נמי בהזמנה לא מיתסרא.
ורבא מאי טעמא לא גמר מעגלה ערופה? אמר לך משמשין (רש״י: ״של מת״) ממשמשין גמרינן (רש״י: ״דלא מיתסרי בהזמנה, דהאי קרא אשר עבדו שם – במשמשי עבודת כוכבים מוקמינן ליה וכו׳ ״), לאפוקי עגלה ערופה דהיא גופא קדושה. ואביי מאי טעמא לא גמר מעבודת כוכבים? אמר לך מידי דאורחיה ממידי דאורחיה גמרינן, לאפוקי עבודת כוכבים דלאו אורחא (רש״י ד״ה מידי דאורחיה: ״שדרך היהודים לעשות כן, אבל עבודה זרה אסורה לעבוד אף לבני נח, הלכך לא מיתסרא תשמיש דידה בהנאה בהזמנה דילמא מהדרי בהו ולא משמשי בהו עבודת כוכבים״), וכו׳.
ובהמשך מביאה הגמ׳ בשם רב חסדא: האי סודרא דאזמניה למיצר ביה תפילין וצר ביה תפילין אסור למיצר בה פשיטי. ולאביי דאמר הזמנה מילתא היא: אזמניה אע״ג דלא צר ביה, צר ביה אי אזמניה אין אי לא אזמניה לא (רש״י: ״ ״דאקראי בעלמא הוא״), וכו׳.
ת״ש החוצב קבר לאביו והלך וקברו בקבר אחר הרי זה לא יקבר בו עולמית (רש״י: ״אלמא הזמנה מילתא היא״). התם משום כבוד אביו. הכי נמי מסתברא דקתני סיפא רבן שמעון בן גמליאל אומר אף החוצב אבנים לאביו והלך וקברו במקום אחר הרי זה לא יקבר בהן עולמית. אי אמרת בשלמא משום כבוד אביו שפיר, אלא אי אמרת משום הזמנה, טווי לאריגה מי איכא למאן דאמר (רש״י: ״אפילו אביי לא קאמר אלא באורג, דאריג חזי למת אבל טווה פשתן לארוג בגד למת לא אמר דתיהוי הזמנה״), וכו׳.
ת״ש מותר המתים למתים (רש״י: ״גבו צדקה למתי מצוה או לעניים מתים והותירו מהן יניחום לצורך מתים אחרים״), מותר המת (רש״י: ״גבו לשם מת פלוני״) ליורשיו (רש״י: ״ליהנות מהן אלמא הזמנה לאו מילתא היא״). הכי במאי עסקינן שגבו מחיים, וכו׳.
ואיתא במשנה כריתות כ״ג,ב: המביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא, אם עד שלא נשחט, יצא וירעה בעדר (רש״י: ״עם שאר צאנו כחולין גמורין״) דברי ר׳ מאיר. וחכמים אומרים ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה. רבי אליעזר אומר יקרב, שאם אינו בא על חטא זה הרי הוא בא על חטא אחר. אם משנשחט נודע לו ישפך (רש״י: ״לאמה״) הדם, והבשר יצא לבית השריפה (רש״י: ״דאף על גב דחולין שנשחטו בעזרה בקבורה בעלמא, האי בשריפה דהוי כזבח פסול״). נזרק הדם והבשר קיים יאכל (רש״י: ״שהרי גמר כל הכפרה והוה ליה אשם תלוי כשר שהרי על הספק בא מתחלה וכפר הספק והלך״), וכו׳.
אשם ודאי אינו כן, אם עד שלא נשחט, יצא וירעה בעדר (רש״י ד״ה אינו כן: ״בההוא לא פליגי רבנן, דאם נודע לו עד שלא נשחט יצא וירעה בעדר, דטעמייהו דרבנן באשם תלוי כיון דלבו נוקפו גמר ומקדישו מספק, אבל אשם ודאי דאמרו לו אכלת קדש ונודע שלא חטא דהוזמו העדים, אי נמי כסבור קדש אכל ונמצא חולין, איגלאי מילתא דהקדש טעות הוא, דכי אקדשיה, אדעתא דחטאת אקדשיה״). משנשחט הרי זה יקבר. נזרק הדם הבשר יצא לבית השריפה.
שור הנסקל אינו כן, אם עד שלא נסקל, יצא וירעה בעדר (רש״י ד״ה שור הנסקל אינו כן: ״כאשם תלוי, דהכא לא פליגי רבנן, כי אם נודע דלא הרג יצא וירעה בעדר״). משנסקל מותר בהנאה
עגלה ערופה אינו כן, אם עד שלא נערפה תצא ותרעה בעדר (רש״י ד״ה עגלה ערופה אינו כן: ״כאשם תלוי לרבנן, דאם עד שלא נערפה נמצא ההורג תצא ותרעה בעדר״), משנערפה תקבר במקומה, שעל ספק באה מתחילה, כיפרה ספקה והלכה לה (רש״י ד״ה כיפרה ספקה: ״בשעת עריפה שהרי עדיין ספק היה והלכה לה, הלכך אסורה בהנאה ותקבר כדין כל העגלות הערופות).
ובגמרא כ״ג,ב־כ״ד,א: במאי פליגי? רבי מאיר סבר כיון דלא צריך ליה, לא מקדיש ליה. ורבנן סברי מתוך שלבו נוקפו גומר ומקדיש (רש״י: ״שמתירא מספק החטא שחטא, אבל חטאת כיון דהשתא איגלאי מילתא דבעידנא דאפרשיה לא הוה צריך לחטאת לאיתויי, הלכך אמרינן מספיקא לא אקדשיה״), וכו׳.
אמר רב יהודה אמר רב מודים חכמים לר׳ מאיר באשם תלוי שהוזמו עדיו (רש״י: ״שאמרו לו שנים אכלת ספק חלב בשוגג והפריש אשם תלוי על פיהם ובאו עדים אחרים והזימום ואמרו הלא אותו היום עמנו הייתם, לא סמך אעדים דהא יודע בעצמו שלא אכל וסבר מייתינא סהדי ומזמי להו ויצא אשמו לחולין״).דיצא וירעה בעדר. מאי טעמא, עד כאן לא פליגי רבנן עליה דר׳ מאיר אלא היכא דאפרשיה על פי עצמו ואמרינן לבו נוקפו, אבל היכא דעל פי עדים אפרשיה לא הוה סמוך עילוי דעדים, דסבר דלמא אתו אחרים ומזמי להו, וכו׳.
מתיב רבא (בשיטה מקובצת גרס: רבה): שור הנסקל אינו כן, אם עד שלא נסקל, יצא וירעה בעדר. היכי דמי, אילימא דאתו בי תרי אמרי הרג ובי תרי אמרי לא הרג, מאי חזית דציית לבתרא ציית להו לקמאי, אלא לאו בעדי הזמה, ודכוותיה גבי אשם תלוי בעדי הזמה ופליגי! א״ל אביי ודלמא שור הנסקל ה״ד כגון שבא הרוג ברגליו, ודכוותיה גבי אשם תלוי כגון דהוכרה חתיכה, אבל היכא דאפרשיה לאשם תלוי עפ״י עדים לא (רש״י: ״דאיכא למימר לא נקפו לבו דסבר מייתינא סהדי ומזמי להו, וכו׳ ״)
בפלוגתא (רש״י: ״כי היכי דפליגי רבא ורב יהודה לעיל וכו׳ הכי נמי פליגי רבי יוחנן ור׳ אלעזר״) אשם תלוי שהוזמו עדיו, ר׳ אלעזר אומר הרי היא כמנחת קנאות (רש״י: ״מנחת סוטה״) דתניא נמצאו עדיה זוממין (רש״י: ״אותם שאמרו שנסתרה עם האיש״) מנחתה תצא לחולין.
רבי יוחנן אומר ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה. ורבי יוחנן נדמייה למנחת קנאות? לא דמי, מנחת קנאות לא לכפרה קאתייא אלא לברר עון (רש״י: ״אם אמת אם שקר״), אבל אשם תלוי דלכפרה אתי, מתוך שלבו נוקפו גומר ומקדישו.
ואיתא שם בכריתות כ״ד,ב־כ״ה,א: איתמר עגלה ערופה אימתי נאסרת? רב המנונא אמר מחיים, רבא (הגהת הב״ח: ״רבה״) אמר לאחר עריפה. בשלמא לרבא מעידנא דאיתעביד בה מעשה אלא לרב המנונא מאימתי? אמר רבי ינאי גבול שמעתי (רש״י: ״מאימתי נאסרת״) ושכחתי ונסבין חברייא למימר ירידתה לנחל איתן אוסרתה, וכו׳.
אמר רבא מנא אמינא לה מדתנן עגלה ערופה אינה כן, אם עד שלא נערפה [נמצא ההורג] תצא ותרעה בעדר (רש״י ד״ה אינה כן: ״כאשם תלוי, דבהא לא פליגי רבנן, אם עד שלא נערפה תצא ותרעה בעדר״). ואי אמרת מחיים, אמאי תצא ותרעה בעדר הא איתסרא לה מחיים? תני עד שלא נראית לעריפה (רש״י: ״דלא ירדה לנחל איתן״).
אימא סיפא, משנערפה תקבר במקומה (רש״י: ״נערפה אין לא נערפה לא״). תני משנראית לעריפה. אימא סיפא: שעל הספק באה מתחילה, כיפרה ספיקה והלכה לה. ואי מחיים עדיין לא כיפרה ספיקה?
תנאי היא (רש״י: ״אי אסורה מחיים אי לא דתנא דבי רבי ישמעאל סבר מחיים אסורה״), דתניא נאמר מכשיר ומכפר בפנים (רש״י ד״ה מכשיר בפנים: ״אשם מצורע״. ורש״י ד״ה מכפר: ״שאר חטאות ואשמות״), ונאמר מכשיר ומכפר בחוץ (רש״י ד״ה מכשיר בחוץ: ״צפורי מצורע״, ורש״י ד״ה מכפר בחוץ: ״שעיר המשתלח ועגלה ערופה״). מה מכשיר האמור בפנים עשה בו מכשיר כמכפר (רש״י ד״ה מה מכשיר האמור בפנים עשה בו מכשיר: ״אשם מצורע כמכפר, כשאר חטאות ואשמות״), אף מכשיר ומכפר האמור בחוץ עשה בו מכשיר כמכפר (רש״י ד״ה אף מכשיר ומכפר האמור בחוץ עשה בו מכשיר: ״צפורי מצורע דאסורין בהנייה מחיים כמכפר בשעיר המשתלח ועגלה ערופה, אלמא סבירא ליה דעגלה ערופה מחיים אסירא, דכי היכי דגמר מכשיר ממכפר כל שכן דיליף מכפר ממכפר, עגלה משעיר ושעיר ודאי אסור מחיים כשאר קדשים, וכו׳ ״).
ובתוספות שם ד״ה הא איתסרא לה מחיים: ״ואם תאמר ומה בכך, והרי אשם ודאי דנודע עד שלא נשחט יצא וירעה? ויש לומר דיש לנו לדמויי עגלה ערופה לאשם תלוי, שבאה לכפר הספק, שעל ספק באתה מתחילה כיפר, ואם כן דמיתסר מחיים, גם אחר שנודע, באיסור הראשון עומדת.
ואיתא במשנה קידושין נ״ו,ב: המקדש בערלה בכלאי הכרם בשור הנסקל ובעגלה ערופה בצפורי מצורע וכו׳ (רש״י: ״דכולהו איסורי הנאה נינהו כדיליף לה בגמרא״) אינה מקודשת.
ושם בדף נ״ו,א: בעגלה ערופה – מנא לן? אמרי דמי רבי ינאי כפרה כתיב בה כקדשים (רש״י: ״כפר לעמך ישראל״ – דברים כ״א, ח׳).
צפורי מצורע – מנלן דתנא דבי רבי ישמעאל נאמר מכשיר ומכפר מבפנים ונאמר מכשיר ומכפר מבחוץ, מה מכשיר ומכפר האמור בפנים עשה בו מכשיר כמכפר, אף מכשיר ומכפר האמור בחוץ עשה בו מכשיר כמכפר.
איתמר ציפורי מצורע מאימתי אסורים? ר׳ יוחנן אמר משעת שחיטה (רש״י: ״נאסרת השחוטה והמשולחת מותרת כדלקמן״), וריש לקיש אמר משעת לקיחה (רש״י: ״נאסרות שתיהן עד שישלח המשולחת וניתרת בשילוחה״). ר׳ יוחנן אמר משעת שחיטה שחיט הוא דאסרה לה, ריש לקיש אמר משעת לקיחה, מעגלה ערופה נפקא, מה עגלה ערופה מחיים אף צפורי מצורע מחיים. ועגלה ערופה גופה מאימתי? א״ר ינאי גבול שמעתי בה ושכחתי, ונסבין חבריא לומר ירידתה לנחל איתן היא אוסרתה (רש״י ד״ה ירידתה לנחל איתן: ״היא הגורמת לה שם עריפה ואוסרתה״). אי מה עגלה ערופה משעת לקיחה לא מיתסרא אף ציפורי מצורע נמי משעת לקיחה לא מיתסרי? הכי השתא התם אית ליה גבול אחרינא הכא מי אית ליה גבול אחרינא (רש״י: ״וכיון דילפינן לה איסור מחיים ע״כ קיחה היא דגרמא״), וכו׳.
איתביה: שחטה ונמצאת טריפה (רש״י: ״קס״ד כשבדק בסימנים נמצאת שנטרפה בשחיטתה, וכו׳ ״) יקח זוג לשניה (רש״י: ״אין צריך להביא שתים אחרות״), והראשונה מותרת בהנאה (רש״י: ״דקס״ד שחיטה היא דאסרה לה והא לאו שחיטה היא״). ואי ס״ד מחיים אסורה, הראשונה אמאי מותרת בהנאה (רש״י: ״דילמא בשעת קיחה ראויה היתה, והיכן הותר איסורה״)? א״ל הכא במאי עסקינן כגון שנמצאת טרפה בבני מעיה (רש״י: ״דבשעת קיחה לא הויא חזיא ולא חל עלה איסור״), דלא חל עלה קדושה כלל.
איתביה שחטה שלא באזוב ושלא בעץ ארז ושלא בשני תולעת, ר׳ יעקב אומר הואיל והוקצה למצותה אסורה. רבי שמעון אומר הואיל ונשחטה שלא כמצותה מותרת. עד כאן לא פליגי אלא מר סבר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה (רש״י ד״ה ר׳ יעקב סבר שחיטה שאינה ראויה: ״למצותה, שמה שחיטה לאוסרה״), ומר סבר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, דכולי עלמא מיהא מחיים לא מיתסרא (רש״י: ״דאי איתסרא במאי פקע איסורה״)! תנאי היא (רש״י: ״הני תנאי סבירא להו כדקאמרת דלא מיתסרא ותנא דבי רבי ישמעאל דיליף מכשיר ממכפר סבירא ליה דמיתסרא מחיים כמכפר״), וכו׳.
ואיתא בירושלמי סוטה פ״ט ה״ו: אמר רבי ינאי שמעתי לה גבול מאימתי היא נאסרת (פני משה ד״ה שמעתי לה גבול: ״לעגלה ערופה מאימתי היא נאסרת מחיים בהנאה, ואחר ירידתה לנחל איתן הגבול שלה״), והורידו (דברים כ״א, ד׳) – משעת הורדה (פני משה ד״ה והורידו: ״כתיב – משעת הורדה הוא הגורם לה שם עריפה ואוסרתה״). אמר ר׳ שמואל בר ר׳ יצחק עד שהיא בחיים היא קדושה (פני משה: ״כלומר מיד אחר שהופרשה נאסרה מחיי׳ אין לה גבול, דכפרה כתיב בה כקדשים, ור׳ שמואל לא דריש והורידו דלמשמעותי׳ איצטריך״). מתניתא אמרה כן תצא ותרעה בעדר (פני משה ד״ה מתניתא אמרה כן: ״דמחיים קדשה דקתני נמצא ההורג עד שלא נערפה העגלה תצא ותרעה בעדר״), מהו תצא – תצא מקדושתה (פני משה ד״ה מהו תצא: ״מאי לשון תצא דקאמר – אלא תצא מקדושתה שקדשה מיד אחר שהופרשה ואם נמצא ההורג אגלאי מילתא למפרע דהקדש טעות הוי הלכך תצא מקדושתה״).
איסור עגלה ערופה מחיים מטעם הזמנה
שינוי מתפילין של ראש לתפילין של יד
הנה הרמב״ם הל׳ רוצח פ״י הלכה ו׳ כתב שעגלה ערופה אסורה משעת ירידתה לנחל איתן, ובהלכה ח׳ הביא את דין המשנה בכריתות כ״ג,ב דבנמצא ההורג עד שלא נערפה תצא ותרעה בעדר, וזוהי נגד הגמ׳ בכריתות כ״ה,א דמוכיח שם דעגלה ערופה לא נאסרה מחיים, שאם נאסרה מחיים אמאי תצא ותרעה. ובכסף משנה שם הלכה ו׳ הביא שכבר נתקשה הרשב״א בזה ולא ידע לישבו, שהרמב״ם מזכה שטרא לבי תרי, עיי״ש.
והנה בירושלמי סוטה פ״ט ה״ו מוכיח מהמשנה דתצא ותרעה בעדר דנאסרה מחיים, ומהו תצא תצא מקדושתה. אלא שקשה לומר שהרמב״ם דחי הבבלי מפני הירושלמיב.
ומכל התירוצים שנאמרו בזה רואה אני את דברי הגאון בעל עונג יו״ט סי׳ ו׳ שכתב דמסוגי׳ דסנהדרין מוכח שאיסור עגלה ערופה מחיים הוא מטעם הזמנה, כדיליף אביי הזמנה מילתא מעגלה ערופה, ורבא לא דחי אלא מטעם דמשמשים ממשמשים יליף משא״כ היא גופא קדושה.
ומחלוקת רב המנונא ורבא בכריתות היא רק לעצם האיסור, דלרב המנונא מתחיל האיסור משעת הורדה לנחל איתן ורבא סובר שהאיסור עצמו מתחיל משעת עריפה, אבל מודה רבא שמ״מ אסורה עגלה ערופה מחיים מטעם הזמנה, כדמוכח בסנהדרין. והא דמוכיח רבא מהא דתצא ותרעה בעדר שאינה אסורה מחיים, הוא רק שעצם האיסור אינו מתחיל מחיים, דאי אמרינן שהאיסור חל מחיים שוב לא פקע בנמצא ההורג, ובע״כ דלא נאסר מחיים מטעם עצם האיסורג. אבל מטעם הזמנה יש כאן איסור מחיים, אלא שאיסור הזמנה בטל בנמצא ההורג, דבהזמנה אמרינן שבמקום שבטל האיסור או שבטלה המצוה בטלה גם ההזמנה, עיי״ש שמוכיח כן מכמה מקומות בש״סד.
והשתא מיושבת הקושיא על הרמב״ם, שגם הרמב״ם סובר כרבא, שעצם האיסור מתחיל משעת עריפה, אלא שאסורה מחיים מטעם הזמנה, שבגוף הקדושה מודה רבא דהזמנה מילתא.
קושיא א׳ על העונג יו״ט: אמאי כתב הרמב״ם דאם מתה או נשחטה אסורה?
והנה הגאון בעל עונג יום טוב הרגיש בקושיא: אמאי כתב הרמב״ם בהל׳ רוצח פ״י ה״ו: ״ואם מתה (העגלה) או נשחטה אחר ירידתה הרי זו אסורה בהנייה ותקבר״, ובהכי בטלה המצוה וא״כ בטלה גם ההזמנה. ועיי״ש שתירץ, שאינו אוסר אלא מדרבנן, כמו גבי סוכה שנפסלה ואתרוג שנפסל, ועיי״ש שמחלק בין נמצא ההורג, דבטלה המצוה לגמרי, משא״כ במתה או נשחטה דלא בטלה המצוה לגמרי.
אבל לא נחה דעתי בתירוצו של הגאון עונג יום טוב, שמלשון הרמב״ם לא משמע כן, שכתב שם: ״עגלה ערופה אסורה בהנייה ונקברת במקום עריפתה, ומשתרד לנחל תיאסר בהנייה אע״פ שעדיין לא נערפה, ואם מתה או נשחטה אחר ירידתה הרי זו אסורה בהנייה ותקבר״, משמע מלשונו שהאיסור מדאורייתא. וראה מה שכתב הרמב״ם באבות הטומאה פ״ג הי״ג: ״כיוצא בו עגלה ערופה שנערפת כהלכתה טהורה כפרה כתיב בה כקדשים, וכן אם נשחטה אחר ירידתה לנחל אעפ״י שאסורה בהנאה הצילה אותה שחיטתה מידי נבלה״. מבואר שאסור מדאורייתא, שעל איסור הזמנה לא בעינן למימר שחיטתה הצילתה מידי נבלה.
קושיא ב׳ על העונג יו״ט: האם ברור כ״כ ששיטת הרמב״ם דבגוף הקדושה הזמנה מילתא היא?
ועוד, כל בניינו של בעל עונג יום טוב בנוי על יסוד שיטת בעל המאור, שבגוף הקדושה סובר רבא דהזמנה מילתא, ולפי תירוצו של בעל עונג יום טוב נצטרך לומר שהרמב״ם סובר כבעל המאור, אבל שיטתו של הרמב״ם בזה לא נתבררה עוד, ויש מהאחרונים שנוטים להוכיח שהרמב״ם סובר כשיטת התוס׳ [עי׳ תוס׳ סנהדרין מ״ז,ב ד״ה מאי טעמא] והרמב״ן [עי׳ בהמאור הקטן ובמלחמות ד׳ לסוכה ט׳,א] שגם בגוף הקדושה הזמנה לאו מילתא.
וביחוד גדלה תמיהתי על בעל עונג יום טוב, שהרי הוא עצמו הוכיח בספרו סי׳ ה׳ שהרמב״ם סובר שגם בגוף הקדושה הזמנה לאו מילתא, מהא שכתב הרמב״ם בהל׳ תפילין פ״ג הי״ז: ״תפלה של ראש אין עושין אותה של יד ושל יד עושין אותה של ראש לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה ... במה דברים אמורים כשלבשן, אבל תפילין של ראש שלא לבשן אדם מעולם אם רצה להחזירן ליד מותר״. והרמב״ם לא העתיק הך אוקימתא במנחות ל״ד,ב: דאתני עלייהו מעיקרא (רש״י: ״על של ראש לעשותם לשל יד אי צריך להם״), משום דהך אוקימתא היא למ״ד הזמנה מילתא ולהכי אסור אף בחדתי, אבל לדידן דקיי״ל הזמנה לאו מילתא לא בעי תנאי ושרי בחדתי. וסובר הרמב״ם שאף בגוף הקדושה אמרינן הזמנה לאו מילתא, כדמשמע פשטות לשון הגמ׳ שם: ״ולמאן דאמר הזמנה מילתא היא – דאתני עלייהו מעיקרא״, ולא כדעת הנמוקי יוסף (סוף פרק ו׳ דסנהדרין) שהביא הרמ״א (או״ח סי׳ מ״ב סעיף ג׳), שבגוף הקדושה לכולי עלמא הזמנה מילתא, עיי״ש.
אמנם יש לדחות ולומר שדעת הרמב״ם דהך עדיפות הקדושה דשל ראש על של יד אינה מגוף הקדושה ורק עצם הקדושה של התפילין היא מגוף הקדושה, ועצם הקדושה ישנה גם בשל יד, ועי׳ בחידושי ר״ח הלוי להל׳ תפילין פ״א הי״א מה שכתב בהארת הסוגיא של הזמנה דברים מאירים כספירים. והלכך שפיר תלי הגמ׳ במנחות ענין השינוי משל ראש לשל יד בהזמנה מילתא או לא. אבל בעל עונג יום טוב סותר דברי עצמו מסי׳ ה׳ לסי׳ ו׳.
ולכאורה יש להוכיח מהא שכתב הרמב״ם בהל׳ בית הבחירה פ״א הל׳ כ׳: ״וכלי גבוה עד שלא נשתמש בו גבוה רשאי להשתמש בהן הדיוט״, הרי שגם בגוף הקדושה הזמנה לאו מילתא. ועי׳ ביומא י״ב,ב ושבועות ט״ו,א: כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן, מכאן ואילך עבודתן מחנכתן, ועיי״ש דיליף מקרא ואכמ״ל.
קושיא ג׳ על העונג יו״ט: אי מטעם הזמנה היה לנו לאסור משהופרשה!
ועוד קשה לי, לפי שיטת בעל עונג יום טוב הנ״ל אמאי פסק הרמב״ם שעגלה ערופה אסורה משעת ירידתה לנחל איתן, והיא מטעם הזמנה, הרי מטעם הזמנה היה לנו לאסור משהופרשה וכדעת ר׳ שמואל בר׳ יצחק בירושלמי סוטה פ״ט ה״ו, שאסורה משהופרשה, כפי פירושו של הפני משה שםה, ובעל עונג יום טוב עצמו כתב שם, דלאביי דהזמנה מילתא אסורה משעת הפרשה עיי״ש.
ואמנם בעל העונג יו״ט עצמו הרגיש בקושי זה וכתב שהרמב״ם אינו מפרש את הירושלמי כהפני משה, אלא סובר דגם לר׳ שמואל בר׳ יצחק אינה אסורה אלא משעת ירידתה לנחל איתן, והיינו משום דסבר כדעת התוס׳ בסנהדרין מ״ח,א ד״ה נתנו, דבעי בהזמנה קצת מעשה, והיינו ירידה לנחל איתן שהיא קצת מעשה. ולא הבנתי את דבריו, אמאי בעי הורדה לנחל איתן דוקא ולא נאסרה משעת לקיחת העגלה כדי להפרישה לעריפתה והלקיחה היא ג״כ קצת מעשה, כמש״כ התוס׳ שם דבאם נטלו ואמר זה יהי׳ למת ולספר סגי, וכן כתב שם הר״ן בחידושיו לסנהדרין מ״ז,ב.
וקשה בעיני לומר שלקיחת העגלה הוי כטווי לאריגה דמותר – שסוף סוף ההזמנה מתחילה בשעת הלקיחה והולכת העגלה וירידתה לנחל איתן היא כגמר ההולכה ולא מעשה חדש כמו גבי טווי לאריגה שהאריגה היא מעשה חדש ולהכי לא חלה ההזמנה על הטווי, שכ״ז שלא נארג אין עליו שם בגד ואינו ראוי לפורסו על המת. וכן בלבנים שמחוסרים עשיה לבנותם בכותל ואינם ראויים לבית הכנסת. שזהו הגדר של הזמנה, שיהיה הדבר ראוי לתשמישו של מצוה או של איסור, אז הוא יכול להזמינו וחלה עליו שם הזמנה, כמש״כ רש״י במגילה כ״ו,ב ד״ה הני מילי באורג בגד למת: ״שאינו חסר אלא אריגה וכיון שנארג מיד הוא ראוי לפורשו על המת, אבל לבנים מחוסרים עשייה לבנותן בכותל והלכך בשל לבנים דבית הכנסת הוה לי כטווי לאריג וליכא למ״ד בכי האי גוונא דהזמנה מילתא היא״.
אבל בלקיחת העגלה לא שייך לומר כן, שהרי עגלה ישנה בעולם והיא נערפת כמו שהיא, ואמאי לא נאמר שההזמנה מתחילה משעת לקיחה. ועי׳ בתוס׳ סנהדרין מ״ח,א, ד״ה מותר המת ליורשיו: ״מעות עדיפי מטווי לאריגה משום דחזי למיקני בהו כל מילי״. וזוהי כסברת רש״י בטעם ההיתר בטווי לאריגה.
ואולי יש לומר בדעת הרמב״ם, שסובר שאין ההזמנה חלה אלא במקום שאין הזמנה מאוחרת הימנה, אבל במקום שיש הזמנה מאוחרת אין האיסור חל על הזמנה מוקדמת, ובעגלה ערופה נאמר והורידו זקני העיר את העגלה, הרי שהתורה קבעה את ההזמנה על ההורדה ולכן לא חלה ההזמנה על הלקיחה.
ועי׳ בתוס׳ קידושין נ״ז,א ד״ה מי אית ליה, דלהכי צפורי מצורע נאסרים משעת לקיחה ולא משעת הבאה משום שהבאת ציפורים לא כתיב, אבל לקיחה כתיבא, דכתיב: ״ולקח למטהר״
(ויקרא י״ד, ד׳), משא״כ בעגלה ערופה הורדה כתיב בה בפרשה (עי׳ דברים כ״א, ד׳). ואולי זוהי כוונת הגמ׳ שם: א״ר ינאי: גבול שמעתי בה ושכחתי. ונסבין חבריא לומר: ירידתה לנחל איתן היא אוסרתה. אי מה עגלה ערופה משעת לקיחה לא מיתסרא, אף ציפורי מצורע נמי משעת לקיחה לא מיתסרי? הכי השתא, התם אית ליה גבול אחרינא, הכא מי אית ליה גבול אחרינא? – שזה הוא גבול ההזמנה, שאין היא חלה אלא בגבול האחרון שלפני עצם האיסור, והגבול האחרון נקבע ע״י המציאות המעשית במעשה האחרון והכשרתו לתכליתו, כמש״כ רש״י הנ״ל, או בגבול שקבעה לו התורה, כמו בעגלה ערופה דרחמנא אחשבה להורדה ועשתה אותה לגבול האחרון.
קושיא ד׳ על העונג יו״ט: אם בטלה המצוה ע״י שנמצאת טרפה ממילא בטלה ההזמנה!
אלא שקשה לי מהא דפריך שם ר׳ יוחנן לריש לקיש, שאמר צפורי מצורע משעת לקיחה נאסרים מהא דנמצאת טרפה (רש״י: ״קס״ד כשבדק בסימנים נמצאת שנטרפה בשחיטתה, וכו׳ ״) שהראשונה מותרת בהנאה, ואי ס״ד מחיים אסורה, הראשונה אמאי מותרת בהנאה? ולפי סברת בעל עונג יום טוב אין כאן קושיא, שהרי כיון שבטלה המצוה עי״ז שנמצאת טרפה ממילא בטל איסור ההזמנה, כמו שהעלה העונג יום טוב הנ״ל.
קושיא ה׳ על העונג יו״ט: אם שחטה שלא באזוב ושלא בעץ ארז ממילא בטלה ההזמנה!
וכן קשה מהא דפריך להלן (קידושין שם) משחטה שלא באזוב ושלא בעץ ארז וכו׳, ר׳ יעקב אומר: הואיל והוקצה למצותה אסורה. ר׳ שמעון אומר: הואיל ונשחטה שלא כמצותה מותרת. ע״כ לא פליגי אלא אי שחיטה ראויה שמי׳ שחיטה, דכו״ע מיהא מחיים לא מיתסרא. ועיי״ש ברש״י שכתב: ״דאי אתסרא במאי פקע איסוריה״. ולפי בעל עונג יום טוב אין מקום לקושיית הגמ׳. וקשה בעיני לומר שקושית הגמ׳ היא שצריך להיות אסור מדרבנן, כמו שכתב בדעת הרמב״ם שאוסר עגלה ערופה שנשחטה רק מדרבנן – שלשון הגמ׳ לא משמע כן. וכן לשון הגמ׳ שם, דמשני: כגון שנמצאת טרפה בבני מעיה דלא חל עליה קדושה כלל, משמע שיש כאן קדושה ולא הזמנה בעלמא.
על יסוד המחלוקת בין אביי לרבא
ובביאור שיטת הרמב״ם בעגלה ערופה
ולכן נ״ל לומר שבאמת פליגי בזה אביי ורבא. לאביי איסור עגלה ערופה מחיים הוא מטעם הזמנה ולדידי׳ עגלה ערופה אסורה גם קודם ההורדה, כמ״ד בירושלמי סוטה שאסורה משעה שהופרשה ולהכי יליף הזמנה מעגלה ערופה. ורבא סובר שאיסור עגלה ערופה מחיים אינו מטעם הזמנה אלא שאיסור קדושת עגלה ערופה מתחיל משעת הורדה לנחל, שההורדה היא התחלת העריפה והיא הגורמת לה שם עריפה ואסרתה, כמש״כ רש״י בקידושין נ״ז,א ד״ה ירידתה לנחל איתן. ולהכי לא יליף רבא מעגלה ערופה משום דבעגלה ערופה אין האיסור מחיים מטעם הזמנה אלא מטעם קדושת קרבן.
וזהו פי׳ הגמ׳ בסנהדרין מ״ז,ב־מ״ח,א: ורבא מאי טעמא לא גמר מעגלה ערופה? אמר לך: משמשין ממשמשין גמרינן, לאפוקי עגלה ערופה דהיא גופה קדושה. כלומר, אין איסורה מטעם הזמנה אלא מטעם קדושה שחלה תיכף ע״י ההורדה, שההורדה היא התחלת העבודה של עגלה ערופה, שיש בה מעין קדושת קרבןו.
*
ובזה מתבארים היטב דברי הרמב״ן בפ״ק דסוכה, שהשיג על דעת בעל המאור שבגוף הקדושה לכולי עלמא הזמנה מילתא וגוילי ספר תורה הוו גוף הקדושה, והקשה עליו, הרי גם גוילי ספר תורה אינם גוף הקדושה אלא קדושים מחמת הכתב שעליהם, כמו דאמרינן בשבת קט״ז,א בספר תורה שנמחק: אזל כתב אזלא לה קדושתיה.
ועיי״ש שהעלה דשאני עגלה ערופה דקדושתה מעצמותה, משא״כ גוילי ספר תורה שקדושים מחמת כתב, שפיר תליא בהזמנה מילתא או לאו מילתא. ולכאורה אינו מובן, סוף כל סוף גויל ספר תורה גופו קדוש ע״י הכתב שעליו ובלא הגויל הם אותיות פורחות באויר ואין בהן קדושה, וכמו שאי אפשר לכתוב אות בלא דיו כך אי אפשר בלא גויל, וא״כ הגוילים והדיו והאותיות חד גופא נינהו.
אבל לפי הנ״ל ניחא, דבעגלה ערופה הקדושה מתחילה מיד עם ההורדה, ואין בזו משום דין הזמנה אלא משום דין קדושה, משא״כ גוילים אינם עדיין ספר תורה אלא הוא מזמין אותם לכתוב עליהן ספר תורה וכל קדושת הגוילים אינה אלא בשביל הספר תורה שעתידה להכתב עליהם וכל זמן שלא נכתבה אין על הגוילים אלא קדושת הזמנה ושפיר תליא בדין הזמנהז.
ועוד נראה שבלאו הכי יש לחלק בין הקדש, שהקדושה היא מטעם אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ויש לגבוה קנין בהקדש, לבין שאר קדושות, כמו ספר תורה ותפילין, שאין בהן דין של ממון הקדש, שאינם לא קדשי מזבח ולא קדשי בדק הבית וכל קדושתם היא מה שאדם מתפיס בהם קדושה במחשבתו או במעשהו ולהכי אתינן עליהן רק מדין הזמנה.
ועי׳ בחידושי הר״ן לסנהדרין שם, שכתב ג״כ שבהקדש לא שייך הזמנה שהוא מצד קנין גבוה. וזה פשוט דמשו״ז לא יליף הזמנה מהקדש, שהקדש מילתא אחריתא היא, שלא משום הזמנה אלא משום קנין גבוה הוא נעשה הקדש. והארכתי בזה בתשובתי בנידון פנוי עצמות מתים (עי׳ שו״ת שרידי אש ח״ב, סי׳ ק׳). ומכיון שעגלה ערופה היא כקדשי גבוה אי אפשר למילף מינה לענין הזמנה, ואולי זוהי כוונת הגמ׳ שעגלה ערופה גופה קדושה, כלומר שהיא כמו הקדש ואין למילף מהקדש לדיני הזמנה. ועי׳ בר״ן שם שאם אמר בגד זה למת הוי הקדש ולא הזמנה.
*
והנה כל מה שכתבתי אינו אלא למאן דיליף איסור עגלה ערופה מחיים, משום דכפרה כתיב בה כקדשים או שיליף מכשיר ומכפר בחוץ ממכשיר ומכפר בפנים, דמהתם ידעינן שעגלה ערופה יש בה משום קדושת קרבן, אבל למאן דיליף איסור מחיים בעגלה ערופה מקרא והורידו שוב אין הוכחה שלעגלה ערופה יש קדושת קרבן, רק שהיא אסורה ככל איסור הנאה, כמו שור הנסקל.ח
ומעתה י״ל, מה שמוכיחה הגמ׳ בכריתות כ״ה,א מהא דתצא ותרעה בעדר, שעגלה ערופה אינה אסורה מחיים, הוא רק לפי הס״ד דגמ׳ שם, שלא ידע עוד מהילפותא דמכשיר ומכפר. וסברת הגמ׳ שעגלה ערופה אינה אסורה אלא ככל איסורי הנאה, ובאיסור הנאה לא שייך לומר שפקע האיסור לאחר שנמצא ההורג ולהכי שפיר מוכיח רבה (כגירסת הב״ח) שאינה אסורה מחיים.
משא״כ הירושלמי הסובר שבעגלה ערופה יש קדושת קרבן, כמו שכתבתי לעיל [בסוף הסוגיא דחולין: ״אי יש לעגלה ערופה דין קרבן כמו לשעיר המשתלח״, להכי אמרו שם: מהו תצא, תצא מקדושתה. והיינו, אעפ״י שהיא אסורה מחיים, מכל מקום כיון שהאיסור הוא מטעם קדושת קרבן, משום הכי לאחר שנמצא ההורג ואין כאן חיוב קרבן פקעה קדושתה מלמפרע, כמו אשם ודאי אם נודע שלא חטא יצא וירעה בעדר. ולא סבירא ליה מש״כ התוס׳ בכריתות כ״ה,א ד״ה הא איתסרא לה מחיים, דיש לנו לדמויי עגלה ערופה לאשם תלוי, אלא שהוא דומה לאשם ודאי כסברת התוס׳ בחולין פ״ב,א ד״ה והתנן עיי״ש בקושייתם.
*
ולפי״ז מיושבת שיטת הרמב״ם שפסק בנמצא ההורג תצא ותרעה בעדר, כיון שגם הוא סובר שאיסור עגלה ערופה מחיים ילפינן מהא דכפרה כתיב בה כקדשים, ולפיכך בנמצא ההורג בטלה קדושתה למפרע.ט
והנה כתבתי [ראה בסוגיא דחולין: ״אי יש לעגלה ערופה דין קרבן כמו לשעיר המשתלח״] לפי שיטת הרמב״ם – שאין בעריפה משום אותו ואת בנו ולא כתוס׳ חולין פ״ב,א ויומא ס״ד,א משום שסובר שעגלה עריפה אינה אסורה מטעם קדושת קרבן אלא היא כשאר אסורי הנאה ולפיכך לא שייך לומר שעריפתה זו שחיטתה.
מעתה אני חוזר בי ממשכ״ל, אלא שי״ל שהרמב״ם סובר אע״ג שאיסורו הוא מטעם קדושה מ״מ אינו כקרבן ממש ואין עריפתו חשובה שחיטה דלא בעי גבה שחיטה כלל, כמש״ל, אלא דמדרשא דקרא דכתיב בה כפרה כקדשים ילפינן לתת בה איסורי קדושה, והלכך אם נמצא ההורג בטל איסור הקדושה שבה, שהרי אין להחמיר בה יותר מבקרבן ממש, ומכיון שכל האיסור מחיים אינו אלא מטעם דין הכפרה שבה, ממילא פקע האיסור לאחר שבטל דין הכפרה שבה, כגון בנמצא ההורג או בנמצאו העדים זוממין. ואינה דומה לשאר אסורי הנאה, שאינם נפקעי׳ לעולם אלא ע״י שריפה, משא״כ באיסור עגלה ערופה שחלותו בא מצד דין הכפרה שבו, ודו״קי.
בדין נמצא ההורג או העדים זוממין
ובמש״כ לעיל נ״ל לתרץ מה שכתב הרמב״ם הל׳ רוצח פ״י ה״ז: ״נמצאו העדים זוממין הרי זו מותרת בהנאה״ [כגון בציור שעד אחד העיד שראה את ההורג – דאז לא עורפין, ראה הל׳ רוצח פ״ט הי״ב – ובאו שנים ואמרו לא ראית ונמצאו זוממין]. וכתב הכסף משנה שיצא כן להרמב״ם ממה שאמרו בכריתות כ״ד,א: מודים חכמים לר׳ מאיר באשם תלוי שהוזמו עדיו שיצא וירעה בעדר.
וכבר תמה באור שמח הל׳ רוצח, שהרמב״ם גופי׳ פסק בהל׳ פסולי המוקדשין פ״ד הי״ט כר׳ יוחנן, שגם באשם תלוי ירעה עד שיסתאב, כחכמים. ולדעתו הוציא הרמב״ם דינו מהתוספתא פ״ד דכריתות, שאמרו שם: שור הנסקל נמצאו עדיו זוממין מותר בהנאה. עגלה ערופה נמצאו עדיה זוממין מותרת בהנאה.
ועיי״ש שכתב שמהתוספתא הוציא הרמב״ם את דינו שבין נמצא ההורג ובין נמצא העדים מותרת בהנאה. שהרי לפי מה שמסיק ר׳ יוחנן בכריתות שם שבאשם תלוי סוברים חכמים דלא שאני בין נודע ובין נמצאו העדים זוממין, שבשניהם ירעה עד שיסתאב, א״כ קשה אמאי בעגלה ערופה בנמצאו העדים זוממין מותרת. הרי רבא מסיק שם דאי נימא [כרב המנונא] אסורה מחיים שוב אסורה לעולם, ובע״כ דאין לדמות עגלה ערופה לאשם תלוי, דבעגלה ערופה לא שייך לבו נוקפו ואדעתא דהכי לא אקדיש, ודלא כרבא, ולהכי פסק הרמב״ם אף שאסורה מחיים, מ״מ בנמצא ההורג או שנמצאו העדים זוממין מותרת.
ועיי״ש שהוסיף להקשות, שלפי״ז יקשה על רבא עצמו, שסובר נמי דעדים זוממין לא שאני מנודע החטא, מהתוספתא הנ״ל. ובע״כ צ״ל שסובר דהתוספתא אתיא כר׳ מאיר שסובר אף באשם תלוי יצא וירעה בעדר, וא״כ הוא הדין בעגלה ערופה כן. ולפי״ז נסתר כל הנ״ל.
ועיי״ש שהעלה ביישוב הרמב״ם שהגמרא בכריתות כ״ה,א אזלא לרב המנונא הסובר בנדרים כ״ט,א שקדושת דמים לא פקעה בכדי, ולהכי שפיר מסיק רבא ממתני׳ שתצא ותרעה בעדר, משא״כ הרמב״ם שפסק שקדושת דמים פקעה בכדי [עי׳ הל׳ מעשה הקרבנות פט״ו ה״ז] אין להביא ראי׳ ממתני׳ שתצא ותרעה, שאין לדמותה לאשם תלוי, שאשם תלוי הוא קדושת הגוף, אבל עגלה ערופה היא קדושת דמים ופקעה בכדי, דלא מקדיש רק עד שימצא ההורג.
וכל דבריו תמוהים. ראשית, רבא עצמו סובר בנדרים כ״ט,א שקדושת דמים פקעה בכדי [״מי קא מדמית קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת דמים פקעה בכדי קדושת הגוף לא פקעה בכדי״], וא״כ מה מותיב בכריתות לרב המנונא ממתני׳ שתצא ותרעה בעדר? וקשה לומר דלטעמי׳ דרב המנונא מסיק, הסובר דקדושת דמים לא פקעה בכדי – שלשון הגמ׳ שם נדרים כ״ט,א אמר רבא מנא אמינא לה מדתנן עגלה ערופה אינה כן וכו׳, משמע דרבא מוכיח את דינו מהמשנה ולא דפריך על רב המנונא.
שנית, הרי עיקר הדימוי שמדמה עגלה ערופה לאשם תלוי ולא לאשם ודאי, מיוסד על הסברא שכתבו התוס׳ בחולין פ״ב,א ד״ה והתנן נמצא ההורג, דגמר ומקדשי דלא מסקי אדעתייהו שימצא ההורג, וא״כ איך אפשר לומר שמקדיש רק לזמן עד שימצא ההורג?
ועוד, שעיקר היסוד שעגלה ערופה היא קדושת דמים אינו ברור, דמנ״ל זאת? והנמוקי יוסף בקידושין נ״ז,א כתב שיש בעגלה ערופה קדושת הגוף. ומה שהוכיח מהא דעגלה ערופה נפדית, כמש״כ המשנה למלך פ״י מהל׳ רוצח ה״ו, וא״כ אין עליו אלא קדושת דמים – כבר כתבנו לעיל [בסוגיא דחולין: ״אי יש לעגלה ערופה דין קרבן״] שהרמב״ם השמיט את התוספתא שעגלה ערופה יש לה פדיון על יסוד הגמ׳ חולין פ״ב,א שמשם מוכח שעגלה ערופה אין לה פדיון.
והנה לפי משכ״ל, שהרמב״ם ס״ל שסוגיית הגמ׳ בכריתות כ״ה,א שאם נאסרה מחיים שוב אסורה לעולם, היא רק לפי הס״ד שסברה הגמ׳, שאיסור עגלה ערופה הוא רק מצד איסורי הנאה, אבל לפי המסקנא, שהאיסור הוא מצד כפרה, נפקע האיסור ממילא בנמצא ההורג, א״כ הוא הדין בנמצאו העדים זוממין ובטל דין הכפרה, האיסור פקע מאליו. ודווקא באשם תלוי, שלבו נוקפו, אמרינן לר׳ יוחנן דלא שאני בין נודע החטא ובין נמצאו העדים זוממין שירעה עד שיסתאב, משא״כ בעגלה ערופה, שאין לדמותה אלא לאשם ודאי, פסק הרמב״ם בין בנמצא ההורג בין בנמצאו זוממין תצא ותרעה בעדר.
אלא שקצת קשה בלשון הרמב״ם, דגבי נמצא ההורג כתב בהל׳ רוצח פ״י ה״ח: ״תצא ותרעה בעדר״ וגבי נמצאו עדים זוממין כתב שם, ה״ז: ״מותרת בהנאה״, ולא כתב תצא ותרעה בעדר. ונראה, שהרמב״ם נקט לשון התוספתא: ״עגלה ערופה נמצאו עדיה זוממין מותרת בהנאה״, כמובא לעיל. והתוספתא, איידי דנקטא: שור הנסקל נמצאו עדיו זוממין מותר בהנאה, ובשור הנסקל, אחרי שנסקל אסור באכילה מטעם נבלה, נקטה גם גבי עגלה ערופה כן.
אלא שעדיין קשה, שמלשון הרמב״ם שכתב: ״נמצאו עדיה זוממין הרי זו מותרת בהנייה, כיצד, וכו׳, והפרישו את העגלה והורידוה לנחל לערפה על פיהם ואחר כך הוזמו השנים הרי זו מותרת בהנייה״ יוצא שרק בנמצאו זוממין קודם שנערפה היא מותרת. אבל אם נמצאו זוממין לאחר שנערפה נשארת באיסורה, ומלשון התוספתא הנ״ל שנקטה תחילה שור הנסקל ואח״כ עגלה ערופה, משמע דבחדא מחתא מחתינהו, וא״כ צ״ל שגם עגלה ערופה מותרת אחרי עריפתה בהנאה, כמו שור הנסקל שמותר גם לאחר שנסקל, כמבואר
במשנה כריתות כ״ג,ב. אבל אין הכרח לומר כן, שי״ל האי כדיניה והאי כדיניה.
ובטעם הרמב״ם, שס״ל לאחר עריפה אסורה אפילו בנמצאו זוממין, נראה לכאורה ששיטת הרמב״ם היא שלאחר עריפה אסורה מצד איסורי הנאה, כדיליף כריתות ו׳,א מוערפו שם (שם תהא קבורתה), ורק קודם עריפתה היא אסורה מטעם כפרה, כדיליף קידושין נ״ז,א מהא דכפרה כתיב בה כקדשים. אבל לאחר עריפה, שכבר נעשה מצותה, בטל ממנה דין כפרה, כמו בקדשים שמתו שיצאו מידי מעילה כמש״כ התוס׳ בקידושין שם ד״ה כפרה כתיב בה, וחל עליה איסור של איסור הנאה מקרא דוערפו. וכבר כתבנו לעיל, שרק איסור של כפרה פקע ממילא בנמצא ההורג, אבל איסור שלאיסורי הנאה לא פקע ע״י מציאת ההורג או עדים זוממין.
אלא שלפי״ז קשה מה שאמרו ביומא ס׳,א ובמעילה י״א,ב שעגלה ערופה היא מדברים שנעשית מצותן ומועלין בהן [משום דהוה תרומת הדשן ועגלה ערופה שני כתובין הבאין כאחד וכו׳], והרי האיסור שלאחר מצותן הוא איסור חדש, שמתחיל לאחר שנעשית מצותה וכלתה כפרתה, ובע״כ שהאיסור הקדום נמשך גם לאחר כן ולא כמשכ״ל. וכבר העירונו [עי׳ שו״ת שרידי אש ח״א סי׳ נ״ג אות י״ז] מדברי רש״י סוטה מ״ז,א שכתב שעגלה ערופה אסורה לאחר עריפה דכפרה כתיב בה כקדשים.
על ההבדל בין עגלה ערופה ואשם תלוי
ולכן נראה [בטעם הרמב״ם, הל׳ רוצח פ״י ה״ז וה״ח, שבנמצא ההורג או בנמצאו זוממין לאחר העריפה – שאסורה בהנאה] לומר בפשטות, שהעריפה עצמה אי אפשר לה להתבטל ע״י מציאת ההורג או העדים זוממין, שהעריפה נעשתה בשעה שלא נודע, וזה כל עניינה של העריפה שהיא באה על אי־הידיעה, כלשון המשנה בסוטה מ״ז,א: משנערפה העגלה תקבר במקומה, שעל ספק באתה מתחילתה, כיפרה ספקה והלכה לה. וברש״י שם: ״היא עשתה את שלה ואם לא נמצא ההורג נתכפר הספק ולכשנמצא נעשה ודאי ויהרג. ומיהו היא באיסור הנאה דידה קיימא דכפרה כתיב בה כקדשים״.
ואין להקשות, הרי אשם תלוי בא ג״כ על הספק כמו עגלה ערופה – זה אינו, שאשם תלוי בא על מעשה חטא אלא שהחטא הוא ספק חטא ודינו באשם תלוי, ואחר שנודע נתברר שלא הי׳ כאן מעשה חטא כלל. וכן בנודע שחטא נתברר שהקדש הקרבן־ספק הי׳ בטעות. משא״כ עגלה ערופה אינה באה אלא על מציאות איש הרוג שאינו יודע מי הרגו, ומצד זה של מציאות הנהרג ואי ידיעת ההורג לא נתברר טעותו גם לאח״כ, אלא שנשתנה המצב של אי־ידיעה לידיעה ע״י מציאת ההורג או העדים, והשתנות המצב אינה עוקרת את המצב שקדם להשתנות זו.
ואפילו באחד שאמר ראיתי את ההורג ושנים אומרים לא ראית והוזמו השנים לאחר עריפה, שלכאורה י״ל שהוברר הדבר שהעריפה היתה בטעות, שהרי כבר ראה עד אחד את ההורג אלא ששני עדי שקר הכחישוהו, וכי הוזמו נתברר שהי׳ כאן ידיעה – אבל זה אינו, שסוף סוף לבית דין ולזקני העיר הי׳ כאן אי־ידיעה גמורה, שהם היו מחוייבים להאמין לשנים ולא לאחד. ואף שאח״כ הוזמו, מ״מ קודם הזמתם לא ידעו הבית דין ואי־ידיעת הבית דין לא היתה בטעות.
במילים אחרות: אשם תלוי בא על ספק, ועגלה ערופה באה על אי־ידיעה. אשם תלוי ספקו תלוי במציאות איזה דבר (חתיכת חלב או שומן) או במעשה (אכל או לא אכל), וספק זה עלול להיבטל ע״י בירור חדש ולהעשות ודאי. עגלה ערופה תלוי׳ באי־ידיעת הבית דין וזקני העיר. אי ידיעה זו היא אישית ופנימית ואינה תלוי׳ בדבר או במעשה מבחוץ, ולכן היא רק יכולה להשתנות או להתהפך לידיעה, אבל אינה יכולה להתכחש ע״י מצב חדש שבא אח״כ.כ
הארכתי בדברים לפי שמצאתי אח״כ בספר קרן אורה סוטה מ״ז,א, שעמד בזה והניח בצ״ע. אולם כל זה רק בעריפה, שכל זמן שלא נודע – עשתה את כפרתה בשלימות וחל עלי׳ דין כפרה, ואסורה. אבל קודם העריפה, שלא עשתה את כפרתה אלא שיש בה איסור של קדושת כפרה לפי שעומדת לכפרה, ולכן בנמצא ההורג או העדים זוממין, שבטל דין הכפרה לגמרי ע״י השתנות אי־הידיעה לידיעה, וכיון שבטל דין הכפרה בטלה ג״כ קדושת הכפרה ופקעי ממנה איסורי קדושה.
וראיתי בהגהות חשק שלמה לסוטה שם שתמה למה הוצרכה המשנה לומר: כפרה ספקה והלכה לה, הרי בפשיטות י״ל שלא פקע האיסור אחרי העריפה. שהרי המשנה קאי למ״ד עריפתה אוסרתה ולאחר עריפה כו״ע מודי דלא פקע האיסור, עיי״ש שהניח בצ״ע.
ולפי הנ״ל מיושב בפשיטות, שבשור הנסקל באמת פקע איסורו אם נמצאו העדים זוממין, א״נ שבא ההרוג ברגליו, ובאשם ג״כ פקע איסורו גם לאחר הקרבה בנודע איסורו, ואינו אסור אלא מדרבנן דמיתחזי כזבח פסול, כמבואר בכריתות שם (כ״ד,ב), רק בעגלה ערופה לא פקע משום דהכפרה היתה בשלמות ולא בטלה אח״כ, כמשכ״לל.
בדין מנחת סוטה שבאו עדים שנטמאה
והאם דמיא לאשם תלוי
עפ״י הדברים האלה יש לבאר סוגית הגמ׳ בסוטה ו׳,ב [בהמשך לנאמר שם ו׳,א לדעת אחת, דסוטה שיש לה עדים במדינת הים שראו שנטמאה אין המים בודקים אותה] דפריך שם גבי מנחת סוטה שבאו לה עדים שנטמאה – שנשרפת: דאתו אימת, אילימא מקמי דתקדוש (רש״י: ״בכלי שרת״) תיפוק לחולין (רש״י: ״בפדיון, שלא היה קדושת הגוף אלא קדושת פה וכל המנחות נפדות כל זמן שלא קדשו בכלי״), אלא לבתר דקדוש, אי אמרת בשלמא מים בודקין אותה, אלמא בת מקדש ומקרב היא וכי קדוש מעיקרא שפיר קדוש ומשום הכי מנחתה נשרפת (רש״י ד״ה אי אמרת בשלמא מים בודקין אותה: ״אם שתתה עד שלא באו עדים, אלמא בשעה שניתנה בכלי ראויה היתה לכלי שרת דההיא שעתא בת מיקדשא ומיקרב היא מספק כשאר מנחת סוטה, הלכך כי קדיש בכלי שפיר קדיש ומשום הכי כי אתו עדים איפסלא מהקרבה מכאן ולהבא ולא נפקא לחולין ונשרפת״), אלא אי אמרת אין המים בודקין אותה (רש״י: ״הואיל ולא ליבדק עומדת ולא ראויה היא למנחה״), תיגלי מילתא למפרע דכי קדוש מעיקרא בטעות קדוש (רש״י ד״ה תיגלי מילתא למפרע: ״דלא היתה ראויה לכלי ואין כלי שרת מקדשין אלא הראוי להם כדאמר בזבחים״ – פ״ג,א). ותיפוק לחולין (רש״י:״בלא פדיון שקדושת פה שלה וקדושת כלי שלה הכל בטעות, שהיינו סבורים שהיא טעונה מנחה ואינו כן והקדש טעות אינו הקדש״).
ובתוספות שם ד״ה כי קדוש מעיקרא שפיר קדוש משום הכי נשרפת, הקשו מאי שנא מהא דתנן
(נזיר כ״ד,א) אשה שנדרה בנזיר והפרישה את בהמתה והפר לה בעלה, אם שלו היתה הבהמה תצא ותרעה בעדר, ואע״ג שבשעת הקדש היא בת מיקדש, דבעל מיגז גייז (עי׳ רש״י נזיר כ״א,ב: ״דמכאן ולהבא לא חייל עלה נזירות אבל למפרע הוות נזירה״), ואפ״ה אמר כיון דמשלו היתה תצא ותרעה בעדר דנפקא לחולין. וכן בנזיר שנגנבה בהמתו, שאם נגנבה קודם נזירותו אינו נזיר (עי׳ נזיר ל״ב,א), וה״נ העדים היו בעולם קודם הקדש ולא אדעתא דהכי הקדיש, והניחו בתימא. ובדבור הסמוך הקשו אמאי אמרינן תיגלי מילתא למפרע וכו׳ מ״ש מאשם תלוי ונודע שלא חטא שירעה עד שיסתאב. ותירצו דהתם שאני משום דלבו נוקפו גמר ומקדיש, כדאמר שם בגמ׳.
ועי׳ בתוספות יו״ט סוטה פ״ג מ״ו, שכתב לתרץ קושיית התוס׳ – שמנחת סוטה כיון שבאה ע״י קנוי הבעל ושמה תוכיח שהיא נקראת מנחת קנאות, דמיא לאשם תלוי שע״י ספקו שמא חטאה באה, וקנוי גרם להביא המנחה, מקדיש מספק, ולפיכך אין מצדו שום טעות. והא דפריך הגמ׳ תיגלי מילתא למפרע וכו׳, היינו משום שיש עדים ואין המים בודקים ואין כאן בת מנחה, לפי שהמנחה באה לשם בירור וכשיש עדים אין לברר הספק והוא טעות למפרע, אבל אשם תלוי שאינו בא לברר את הספק אלא לכפר אם חטא, אין בה טעות, שהוא גומר ומקדיש מכח ספק.
והנה סברת התוספות יו״ט מפורשת בגמ׳ כריתות כ״ד,א שא״ש לר׳ יוחנן: לא דמי (אשם תלוי למנחת סוטה) מנחת קנאות לא לכפרה קאתייא אלא לברר עון, אבל אשם תלוי דלכפרה אתי, מתוך שלבו נוקפו גומר ומקדישו. אלא שלפי״ז אינו מובן מה שכתב בתירוץ קושיית התוס׳ מנזיר, דמנחת סוטה דמיא לאשם תלוי והוא מקדיש מספק.
*
ואמנם לכאורה, קושיית התוס׳ מאשה שנדרה בנזיר אינה מובנת, שהרי אם שלה היתה בהמתה החטאת תמות וכו׳, כמ״ש בנזיר כ״א,ב כיון דצריכה כפרה כו׳, וכמ״ש התוס׳ שם ד״ה והיינו טעמא כו׳, דכיון דצריכה כפרה גמרה ומקדיש לה – ולא אמרינן איגלי מילתא למפרע דהוא הקדש טעות אפילו למה דס״ד שם דבעל מיעקר עקר (עיי״ש ברש״י ד״ה ואי אמרת מיעקר עקר: ״בעל את הנדר מעיקרו אישתכח וכו׳ דלא חייל עלה נזירות כלל״), משום שבשעה שהקדישה עדיין היתה נזירה וחל ההקדש ושוב לא פקע.
ולא דמי לאשם ודאי ונודע שלא חטא דאמרינן תצא ותרעה בעדר, דהתם הוברר שהיתה טעות בעצם הקשת הקרבן, שלא הי׳ כאן שום חטא המחייבו קרבן, משא״כ בהפר לה בעלה, אף אי נימא דמיעקר עקר מ״מ בשעת ההקדשה לא היתה כאן שום טעות וחלות ההקדש היתה בשעתה כדין. רק אם שלו היתה הבהמה בטל ההקדש, משום דלא אקני לה אלא מילתא דצריכה לה והאשה הקדישה דבר שאינה שלה, כמש״כ שם רש״י, נזיר כ״ד,א בד״ה מאן תנא.
וא״כ מה הקשו התוס׳ על סוטה שבאו לה עדים דתיפוק לחולין, ואפילו אי נימא שהמים בודקים, משום שהעדים היו בעולם ואדעתא דהכי לא אקדיש – מה לנו שהעדים ישנם בעולם והרי המקדיש לא ידע מהם ובשביל כך המים בודקים וישותם בעולם לא מעלה ולא מוריד.
וכן קושייתם השני׳ מנזיר שנגנבה בהמתו שאם משנגנבה נדר אינו נזיר, אינה מובנת, דהכא דומה לנדר ונגנבה בהמתו אח״כ, שהוא נזיר, שהרי העדים באו אח״כ, וכל זמן שלא באו המים בודקים, וא״כ הרי הוא כאילו לא היו בעולם כלל. אח״כ ראיתי שכבר נתעורר בזה בהגהת רש״ש, וישובו שם אינו מובן לי.
*
וצ״ל שהתוס׳ סוברים שבמנחת סוטה אע״ג שהבעל מביא משלו, מ״מ כיון דעיקר הקרבן משום דידה, כמש״כ התוס׳ סוטה כ״ג,א ד״ה כל, א״כ יש לדמותו להא דנזיר אם שלו היתה הבהמה תצא ותרעה משום דהבעל לא אקני אלא מאי דצריכה לה, וה״נ כיון שיש עדים בעולם וסופם לבוא שוב הוה מידי דלא צריכה לה, ורק אם הבהמה משלה, שהיא המתכפרת, גמרה ומקדישה, משא״כ בסוטה אעפ״י שהוא הקדיש מ״מ כיון דכפרה היא משום דידה לא גמר ומקדיש הבעל.
ומה שהביאו מנזיר שנגנבה בהמתו, הוא כדי שלא יעלה על הדעת לחלק בין הקדש ובין סתם הקנאה ולומר שרק בבעל שמקנה לאשה קרבנותיה לא מקני אלא מילתא דצריכא לה, אבל בסוטה שהבעל הוא המקדיש אמרינן שפיר דגמיר ומקדיש, לכן הביאו מנזיר, שגם התם אמרינן דמסתמא לא קבל עליו נזירתו אם הי׳ יודע שהבהמות נגנבו, וה״נ דמסתמא לא הקדיש את המנחה אם הי׳ יודע שהוא מילתא דלא צריכא לה, כגון שישנם עדים בעולם שסופם לבוא, וא״כ אף שהמים בודקים מ״מ היא מילתא דלא צריכא, ולכן אף שהמים בודקים מ״מ למשוי לי׳ מילתא דלא צריכא לה לא הוי נולד, ודו״ק.
*
מעכשיו מובנים דברי התוס׳ יו״ט ביישוב קושיית התוס׳, שגם במנחת סוטה כיון שהמנחה באה ע״י קנויו יש לבעל קצת שייכות בגווה והוי כאילו הוא המתכפר, ודמיא לאשם תלוי שע״י ספקא שמא חטאה באה והוא מקדיש מספק.
ומה שכ׳ אח״כ התוס׳ יו״ט בביאור פירכת הגמ׳ תיגלי מילתא למפרע, נראה שנתכוין למה שכתבנו לעיל, שאין הידיעה שאחרי כן משוי לאי־הידיעה שהיתה קודם להקדש טעות, שהרי בזמנה הי׳ באי־ידיעה זו משום חיוב קרבן, ואין לך בהקדש אלא זמנו והידיעה שאח״כ היא כנולד לענין חלות הקדושה. ולהכי גבי בעל, שלכתחילה הקדיש מתוך ספק וחשד שבלבו, שוב לא פקע ע״י ברור העדים שבאו אח״כ דהוי כנולד, כמש״כ לעיל גבי עגלה ערופה, שביאת ההורג או העדים אינה יכולה לעקור את הקדושה שקודם לכן לפי שקודם ביאתם היתה אי־ידיעה המביאה לחיוב קרבן.
משא״כ למ״ד אין המים בודקים, אז ההקדש בטל למפרע, שכיון שאינה עומדת לבדיקה אין כאן חיוב קרבן והוי הקדש טעות, ונהי דמצד הבעל המקדיש אין כאן טעות הקדש, שהוא הקדיש מספק, מ״מ מצד חלות הקדושה יש כאן טעות, שכיון שאינה ראויה למנחה אינה ראויה לכלי, ואין כלי שרת מקדשים אלא בראוי להן, כמש״כ התוס׳ בסוטה כ״ב,ב ד״ה ושבעלה בא [ועי׳ ג״כ ברש״י סוטה ו׳,ב ד״ה תיגלי מילתא למפרע].
ביאור המחלוקת בין ר׳ מאיר ורבנן באשם תלוי שנודע לו שחטא: מהו יסוד החיוב של אשם תלוי?
ועל המחלוקת אי אשם תלוי הוי קרבן ודאי או רק קרבן ספק
וראיתי בהג׳ רש״ש הנ״ל שתמה, מ״ט דר׳ מאיר באשם תלוי בנודע לו שחטא שתצא ותרעה בעדר, הרי הידיעה היא נולד והחטא גופיה אינו משווהו לטעות, שהרי מפני כן הוא מפרישו שמא חטא, עיי״ש שהניח בצ״ע.
ונראה שמחלוקת ר׳ מאיר וחכמים היא על עצם החיוב של אשם תלוי, שלר׳ מאיר הוא בא על מעשה החטא, שאכל דבר שהוא ספק איסור. ואף שהאיסור הוא ספק, מ״מ המעשה הוא ודאי ועל מעשה זה הוא מביא קרבן, ולכן כשנודע שחטא או שלא חטא הוברר הדבר למפרע שלא הי׳ כאן מעשה המביאו לחיוב קרבן אשם תלוי. וחכמים סוברים שאשם תלוי בא על הנקיפה שבלב, ונקיפה זו אינה יכולה להיות נעקרת מלמפרע, שהידיעה שאח״כ היא נולד לגבי חיוב הקרבן. ועי׳ בפי׳ המשניות להרמב״ם ריש פ״ו דכריתות.
ויש להכניס זאת בלשון הגמ׳ כריתות כ״ג,ב שא״ש: במאי פליגי, ר׳ מאיר סבר כיון דלא צריך ליה לא מקדיש ליה. ורבנן סברי מתוך שלבו נוקפו גמר ומקדיש. ועיי״ש בפירוש רבנו גרשום, ועיי״ש בסוף הסוגיא (שם): להודיעך כוחן דרבנן, דאע״ג דלא חטא כיון דבעידנא דאפרשיה לא ידע, לבו נוקפו הוה, הילכך גמר ומקדיש.
ואין כוונת הגמ׳ לומר שר׳ מאיר וחכמים פליגי באומדן הדעה של המקדיש, אי גמר ומקדיש או לא גמר, אלא פליגי ביסוד החיוב של אשם תלוי אם הוא בא על מעשה החטא של ספק עבירה או על הנקיפה שבלבו ונקיפה זו היא שעושה את ההקדש להקדש גמור, לפי שהנקיפה לא נעקרה מלמפרע ע״י ידיעה שנולדה אח״כ.מ
*
ועי׳ בירושלמי יבמות פ״י ה״ג, שאמר שם ר׳ יוסי: ״לא תדמינה לחלבין, שכן אפילו אמר לבי נוקפיני מביא אשם תלוי״ (קרבן העדה ד״ה לבי נוקפיני: ״לבי נוקפי שמא אכלתי חלב נמי מביא אשם תלוי ואפי׳ אין כאן עדים כלל הלכך החמירו חכמים בתרי ותרי שיביא אשם תלוי אבל בשאר ספיקי דאורייתא לא מחמרינן אפי׳ בכתות המכחישות זו את זו״), ועיי״ש בציון ירושלים שפי׳ לפי״ז דברי רש״י בכתובות כ״ב,ב לגבי שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת, ד״ה באומרת ברי לי: ״אין לבי נוקפי שברי לי אילו היה קיים היה בא״, והר״ן שם תמה על רש״י. ולפי הירושלמי הנ״ל הוא חייב אשם תלוי רק בלבו נוקפו אבל באומרת ברי לי ואין לבה נוקפה שוב לא שייך אשם תלוי.
ולפי״ד אין זה ענין למחלוקת אי חייב אשם תלוי בחתיכה אחת או דווקא בחתיכה אחת משתי חתיכות, כמש״כ בציון ירושלים שם, שהרי מאן דסבר דבעינן חתיכה משתי חתיכות יליף מקראי, כדאיתא שם בכריתות י״ז,ב, שכך הוא החיוב שקבעה תורה, שרק באיקבע איסורא הוא חייב בלבו נוקפו, אבל לא בסתם נקיפה שבלב.
ולפי״ד זה תלוי במחלוקת התנאים אם אשם תלוי הוי קרבן ודאי או רק קרבן ספק, כמו חטאת העוף הבאה על הספק. דהנה הרמב״ם בהל׳ מעשה הקרבנות פי״ח ה״י כתב: ״אשם תלוי וחטאת העוף הבאה על הספק שהקריבן בחוץ פטור, שהרי לא נקבע האיסור״. והראב״ד השיגו מתוספתא מפורשת בזבחים, פי״ב, שחטאת העוף הבאה על הספק והקריבה בחוץ חייבים עליה אשם תלוי, אשם תלוי הבא על הספק והקריבו בחוץ חייב חטאת. ועי׳ בכסף משנה שתמה שהיא גמ׳ מפורשת בכריתות י״ח,א שיש בזה מחלוקת ר׳ מאיר וחכמים, שר׳ מאיר מחייב וחכמים פוטרים.
ובפשיטות נראה, שהראב״ד מפרש כפי׳ התוספות כריתות י״ח,א ד״ה וחכמים, דלאו היינו חכמים דפליגי עלי׳ דר׳ מאיר בפרק המביא
(כריתות כ״ג,ב), והסוגיא דכאן אזלא אליבא דר׳ מאיר דסובר דאשם תלוי תצא ותרעה בעדר והוה רק קרבן ספק [וחכמים היינו כר׳ מאיר ועדיפי מר׳ מאיר ופטרי אפי׳ קודם שנודע לו] אבל אליבא דחכמים [בפרק המביא] שסוברים ירעה עד שיסתאב, הקדש גמור הוא וחייבים עליו בחוץ. מבואר שלר׳ מאיר הוה קרבן ספק ולחכמים הוא קרבן ודאי, כמשכ״ל.
אמנם מהתוספתא הנ״ל מוכח כדעת הראב״ד והתוס׳ הנ״ל. שהרי בודאי אי אפשר לומר שהתוספתא אתיא כר׳ מאיר כמש״כ הכסף משנה שם, שהרי לר׳ מאיר חייב השוחט אשם תלוי בחוץ אשם תלוי, כמבואר בגמ׳ שם, דטעמא דר׳ מאיר הוא דלא בעי קביעותא לאיסורא, וכן פי׳ רבינו גרשום, ובתוספתא איתא שחייב חטאת, וע״כ צ״ל שהתוספתא אתיא כרבנן דר׳ מאיר בפרק המביא, שאשם תלוי הוא קרבן ודאי ולהכי חייב השוחטו בחוץ חטאת, כדעת התוס׳ הנ״ל.
*
אלא שלפי״ז אין להבין דעת הרמב״ם שפסק כחכמים שהמקריב אשם תלוי בחוץ פטור, והרי הוא פסק כחכמים דר׳ מאיר שירעה עד שיסתאב.
וראיתי בחי׳ רבנו חיים הלוי (בהל׳ מעשה הקרבנות הנ״ל) שחידש שאע״ג שאשם תלוי הוי קרבן ודאי, מ״מ לענין אם חייבים על שחיטתו בחוץ הוי ספיקא, דנהי אם באמת חטא נגמר הכשרו של קרבן זה משעת ידיעת הספק, אבל באופן שלא חטא על כרחך צ״ל שספקו עומד במקום החטא והידיעה יחד, ולפי״ז צריך שהספק יהיה קיים ועומד בשעת הקרבת הקרבן, כיון שזהו עיקר חטאו המחייבו בקרבן. ויוצא מזה שדין הקרבן של אשם תלוי נגמר רק בשעת הקרבתו ולפיכך אם שחטו בחוץ, שלא נגמר עוד דין הקרבן שלו, פטור. עיי״ש בדבריו העמוקים.
עוד בדעת הרמב״ם שבנמצא ההורג תצא ותרעה בעדר
אלא שלפי משכ״ל תתעורר שוב הקושיא על הרמב״ם שפסק עגלה ערופה נאסרת מחיים ובכ״ז פסק בנמצא ההורג שתצא ותרעה בעדר. דמאי שנא מאשם תלוי לרבנן דסברי דבנודע ירעה עד שיסתאב משום דבשעת ההקדש עדיין לא נודע, כמו״כ בעגלה ערופה בשעת הקדש לא ידעו הבית דין ממציאות ההורג ושוב אין הקדושה נפקעת.
ונראה, שסברת הרמב״ם היא דעגלה ערופה אע״ג שאיסורה מחיים הוא מטעם שכפרה כתיב בה כקדשים, מ״מ לא הוי הקדש גמור, דלא מצינו שיתחייבו בית דין להקדיש את העגלה ערופה בקדושת פה כמו בשאר קרבנות, אלא שהתורה הטילה עלי׳ איסורי קדושה בשביל שהיא עומדת לכפר, וילפינן זה מקרא דכפרה, והיא מין קדושת שמים וקמי שמיא גליא שההורג ימצא, ולפיכך בנמצא ההורג קודם העריפה איגלאי מילתא למפרע שאינה קדושה, ולא עדיף קדושת עגלה ערופה מקדושת אשם תלוי לר׳ מאיר, דאמרינן כיון דלא צריך לי׳ לא אקדיש, ומכש״כ בעגלה ערופה שהוא לא הקדיש כלל אלא הוקדשה ע״י שמים וכיון דלא צריכא לה לא הוקדשה.
משא״כ כשנערפה ונעשה בה דין כפרה, היא נשארת באיסור קדושתה, שבשעת מעשה ההקרבה היתה כדין. ובאשם תלוי ג״כ אמרינן אפילו לר׳ מאיר אם משנשחט נודע, הבשר יצא לבית השריפה, כדאיתא בכריתות כ״ד,ב שבשעת שחיטה גמר בלבו ומקדישו, כמש״כ רבנו גרשום בפירושו ובתוס׳ ד״ה אלמא, ולאחר זריקה הבשר יאכל, כמש״כ רש״י במשנה (כ״ג,ב) משום דעל הספק בא מתחילה וכפר הספק והלך.
וכן בעגלה ערופה אם שחטה אע״ג דעי״ז נפסלה, מכ״מ היא נשארת באיסורה, כדאיתא בחולין פ״ב,א ובכריתות כ״ה,א שע״י הפסול לא בטלה קדושתה שהטילה עליה התורה, שהרי הם צריכים לכפרה והיא מידי דצריכי לה, וכן בנמצאת העגלה טריפה אחרי ירידתה לנחל, ג״כ לא בטלה קדושתה מטעם זה, ורק בנמצא ההורג משוי לה למידי דלא צריכא לה, דקמי שמיא גליא.
עוד בשאלה – האם קדושת עגלה על ספק באה?
וצריך לדקדק בדברי התוס׳ כריתות כ״ה,א ד״ה הא, שכת׳ דלהכי סברה הגמ׳ דעגלה ערופה נאסרה מחיים ושוב לא פקע איסורה, משום דעגלה ערופה דמיא לאשם תלוי דמספק גמר ומקדיש, ובע״כ דסברי דגם בעגלה ערופה הבית דין מקדשים את העגלה מספק מתוך שלבם נוקפם כמו באשם תלוי. ובחולין פ״ב,א ד״ה והתנן, כתבו דגמרי ומקדשי דלא מסקי אדעתייהו שימצא ההורג. וקשה, דאי לא מסקי אדעתייהו ואין בלבם ספק א״כ יש לדמותו לאשם ודאי דלא שייך כאן לבו נוקפו.
והנה לפימ״ש לעיל אפשר לומר שהתוס׳ סוברים שגם בקדושת עגלה ערופה שייך לומר על ספק באה, מכיון שהיא באה על חסרון ידיעה של מציאות ההורג, ובחסרון ידיעה לא שייך לומר שהוברר אח״כ שבטעות הי׳, ודמיא לאשם תלוי שבא על הספק, דלרבנן ירעה עד שיסתאב משום שהוא בא על נקיפה שבלב, כמשכ״ל בארוכה. ובזה פליגי על הרמב״ם ז״ל וסברי דבעגלה ערופה יש הקדש בית דין, ומאחר שהקדישו בית דין בשעת חסרון ידיעה אין הקדושה בטלה, שאין כאן הקדש טעות מצד בית דין, ודו״ק.
ולולא דמסתפינא הייתי אומר דבר חדש, שגם בעגלה ערופה יש ספק ואע״ג דלא אסקי אדעתייהו שימצא ההורג. דהנה הכפרה של העגלה ערופה בודאי שאינה באה על ההורג, שהרי בנמצא ההורג לאחר שנערפה העגלה אין פוטרין אותו, כדאיתא בברייתא בכתובות ל״ז,ב דילפינן מקרא דולארץ לא יכופר וגו׳ כי אם בדם שופכו
(במדבר ל״ה, ל״ג).
וכן בכריתות כ״ו,א אמר רבא שיום הכפורים אינו מכפר על חטא של עגלה ערופה דאמר קרא ולארץ לא יכופר וגו׳, ועיי״ש בפירוש רבינו גרשום שכתב: ״משום הכי לא מכפר עליה יום הכפורים דעגלה לא מכפרא על הורג דאמר קרא ולארץ לא יכופר וגו׳ ״. ואפי׳ אביי דאמר שם דלהכי יוה״כ לא מכפר משום דהורג מכיר, לא בא לומר דעגלה מכפרת על ההורג, שאביי לא יחלוק על ברייתא מפורשת, אלא בא לומר כשם שיוה״כ אינו מכפר על ההורג כך אינו מכפר על העיר הקרובה, שכך היא הגדרה של שפיכת דמים שאין לה כפרה אלא בהריגת ההורג על הודאי, ובעגלה ערופה על הספק, כמש״כ שם רש״י ד״ה ולארץ לא יכופר. ומכיון שיום הכפורים אינו יכול לכפר על ההורג שהוא ודאי ומכיר בחטאו, ממילא אינו מכפר על הספק, שעגלה ערופה בספק היא במקום הריגת הרוצח בודאי.
א. *) מקור הדברים בשו״ת ״שרידי אש״, מהדורה חדשה, ח״א, סי׳ נ״ג. מפני אורך התשובה, קיצרנו במעט בספר ה״חידושים״, ולא הוכנסו לתוכו את הנאמר שם בריש הדברים, אותיות א׳ – ד׳, וכן את הנאמר שם אותיות ט״ו – י״ט. את הנאמר שם אותיות ה׳ – י״ד, מופיע להלן בספר זה בסוגיא הקשורה למסכת חולין, ״אי יש לעגלה ערופה דין קרבן כמו לשעיר המשתלח״, וראה גם שם בהערת הפתיחה, למי הופנתה תשובה זו.
ההמשך שם, אותיות כ׳ – מ״ג מופיע כאן כסוגיא נפרדת, הקשורה למסכת סנהדרין, סוגיא דהזמנה מילתא היא וכו׳. המשך הדברים שם, אותיות מ״ד – נ״ה, מופיע לעיל בספר זה בעוד סוגיא נפרדת, הקשורה למסכת בבא בתרא לסוגיא דרוב וקרוב – ועל גדרה של מצות הבאת עגלה ערופה ע״י העיר הקרובה. סופה של התשובה, אותיות נ״ו – נ״ח לא הוכנס לספר זה.
כמו״כ הושמטו מספר זה ההערות האישיות, המתאימות יותר לספר תשובות.
ב.
והנה בירושלמי סוטה פ״ט ה״ו מוכיח מהמשנה דתצא ותרעה בעדר דנאסרה מחיים, ומהו תצא תצא מקדושתה. אלא שקשה לומר שהרמב״ם דחי הבבלי מפני הירושלמי. ונוסיף, שבירושלמי שם המחלוקת היא אם נאסרה מחיים, דהיינו משעת הפרשה, או שנאסרה רק משעת הורדה לנחל איתן. ואם משעת הפרשה, הוא מפני דהוי כקדשים (עיי״ש בפני משה), ואי משעת הורדה לנחל איתן, הוא מפני הכתוב והורידו
(דברים כ״א, ד׳) – משעת הורדה, ועיי״ש בפני משה דשעת הורדה הוא הגורם לה שם עריפה ואוסרתה. ועל דא מביא הירושלמי ראי׳ ממתניתא דכתיב תצא ותרעה בעדר, מהו תצא, תצא מקודשתה, ופי׳ בפני משה: ״שקדשה מיד אחר שהופרשה, ואם נמצא ההורג אגלאי מילתא למפרע דהקדש טעות הוי הילכך תצא מקדושתה״.
ונמצא דלירושלמי, ״תצא מקדושתה״ פירושו שנאסרה משעת הפרשה, אלא שאם נמצא ההורג, מתברר דהיה כאן הקדש בטעות. וממילא אין דברי הרמב״ם הולמים את הירושלמי, שהרי לרמב״ם אסורה רק משעת ירידתה לנחל איתן, ועפ״י הירושלמי האיסור משעת ירידתה לנחל הוא מטעם הקרא והורידו, ולא מטעם דהוי כקדשים, ולטעם זה לא שייך לומר דהוי הקדש בטעות.
וראה גם בספר זה בחידושים למסכת חולין, בסוגיית ״אי יש לעגלה ערופה דין קרבן כמו לשעיר המשתלח״, דבסוף דבריו מסיק הגריי״ו מהירושלמי דאי אסורה משעת ירידתה לנחל איתן, אין האיסור מטעם דהוי כקדשים, דא״כ הוי לן למיסר משעת הפרשה, אלא הוא מטעם איסור הנאה. והנראה בהבנת הדברים, דההורדה היא תחילת העריפה כנ״ל, וכיון שהעריפה אוסרתה בהנאה, חל האיסור משעת הורדה. ובהמשך דבריו כאן מסיק הגריי״ו דאם האיסור הוא מטעם הזמנה מילתא היא אז יש לן למיסר משעת הפרשה, ואם הוי כמעשה קרבן אז האיסור רק חל מזמן ירידתה לנחל איתן, וראה שם מש״כ בהערה.
ג. והא דמוכיח רבא מהא דתצא ותרעה בעדר שאינה אסורה מחיים, הוא רק שעצם האיסור אינו מתחיל מחיים, דאי אמרינן שהאיסור חל מחיים שוב לא פקע בנמצא ההורג, ובע״כ דלא נאסר מחיים מטעם עצם האיסור. זה תואם את הירושלמי הנ״ל שרק אי הוי מטעם הקדש י״ל דהוי הקדש בטעות.
ד. דבהזמנה אמרינן שבמקום שבטל האיסור או שבטלה המצוה בטלה גם ההזמנה, עיי״ש שמוכיח כן מכמה מקומות בש״ס. ק״ק מהגמ׳ בסנהדרין מ״ח,א שמביאה ראי׳ שהזמנה מילתא היא ממי שחוצב קבר לאביו והלך וקברו בקבר אחר – הרי זה לא יקבר בו עולמית, ולכאורה אם קברו במקום אחר בטלה הזמנה ראשונה, ושמא יש לחלק בדומה למה שכתב העונג יו״ט בהמשך דבריו, והגריי״ו להלן מביאו בקצרה, דבעגלה ערופה שנשחטה שלדעת הרמב״ם אסורה אף לאחר שהביאו עגלה אחרת, ולא אמרינן שבטלה מצותה, היינו משום דעגלה ערופה איתקצאי ע״מ שיהא בה איסור עולם, ומה שהביאו עגלה אחרת לא מיקרי בטלה וכלתה מצותה דהא העגלה השניה נעשה בה המצוה ונערפה ונאסרה והיא באיסורה ונקברת ולא נתבטלה המצוה רק שנעשה באחרת ועדיין מצותה קיימת ומתקיימת בשניה, להכי גם אותה שנשחטה אסורה, ולא דמי לנמצא ההורג דהתם בטלה המצוה לגמרי. אלא שהעונג יו״ט כתב שהרמב״ם אינו אוסר אלא מדרבנן, וצ״ע.
ה. וכדעת ר׳ שמואל בר׳ יצחק בירושלמי סוטה פ״ט ה״ו, שאסורה משהופרשה, כפי פירושו של הפני משה שם. ק״ק דלירושלמי אין האיסור מטעם הזמנה אלא מטעם דהוי כקדשים, וכן פירש בפני משה, דאסורה מתחילתה דכפרה כתיב בה כקדשים (עי׳ קידושין נ״ז,א), וכן הביא הגריי״ו עצמו בחידושיו למסכת חולין בסוגיא ״אי יש לעגלה ערופה דין קרבן כמו לשעיר המשתלח״, עיי״ש בסוף דבריו, ועי׳ ג״כ לעיל בריש ההערות, וכן להלן בהערות.
ו. שההורדה היא התחלת העבודה של עגלה ערופה, שיש בה מעין קדושת קרבן. בחידושיו למסכת חולין, בסוגיא ״אי יש לעגלה ערופה דין קרבן כמו לשעיר המשלח״, כתב הגריי״ו בסוף דבריו דלשיטה בירושלמי שאסורה מטעם קרבן – יש לן למיסר משעת הפרשה כמו בכל קרבן. ולשיטה בירושלמי שאיסורו רק משעת הורדה לנחל, ויליף מקרא ״והורידו״ – משעת הורדה, הוי האיסור מטעם איסורי הנאה, אלא דהעריפה כבר מתחילה מחיים. וכאן כתב דדוקא לשיטה זו האיסור מטעם קרבן (והרב עצמו, בהמשך דבריו, כותב דאם ילפינן מקרא ״והורידו״ אז אין האיסור מחיים מטעם קרבן רק העגלה אסורה ככל איסורי הנאה).
ונראה דהרב חזר בו במקצת ממש״כ שם (הדברים שבכאן נכתבו במקור בהמשך לדברים שבשם – ראה בהערת הפתיחה לסוגיא דידן ולסוגיא בחולין), אלא שגם כאן נראה דהרב לא מתכוין דהוי כקרבן ממש, דא״כ באמת הוי לן למיסר משעת הפרשה, ועוד שמירושלמי יוצא כמעט מפורש דהאיסור מטעם ״והורידו״ – משעת הורדה, אינו מטעם דהוי כקרבן. אלא כוונתו שיש בעגלה ערופה צד הדומה לקרבן, צד הכפרה שבה, כלשון הרב ״שיש בה מעין קדושת קרבן״. והצד הזה הוא הגורם לאיסור הנאה. כלומר איסור הנאה הוא מצד מעלתה, מצד הקדושה שבה (וראה בהקשר זה מש״כ בארוכה בסוגיא דחולין בהערה המביאה ארבעה דרכים כיצד להבין מחלוקת בין תוספות ורבנו תם בספר הישר, ובין השאר השאלה היא כיצד להבין את איסור הנאה בעגלה ערופה – שמקורו עפ״י קידושין נ״ז,א דכפרה כתיב בה כקדשים, האם מצד ״מעלתה״ או מצד ״ירידתה״), אלא שמעשה העריפה הוא הגורם לחלות הקדושה, ומעשה זה, כלומר תהליך העריפה, כבר מתחיל מזמן ההורדה לנחל. ואולי זה גופא הלימוד הנלמד מ״והורידו״. אמנם בקדשים ממש מעשה ההפרשה עצמו מחל שם קדושה, ודו״ק.
אך אם האיסור מטעם הזמנה אז יש להחיל את האיסור מזמן ההפרשה.
ז. אבל לפי הנ״ל ניחא, דבעגלה ערופה הקדושה מתחילה מיד עם ההורדה, ואין בזו משום דין הזמנה אלא משום דין קדושה, משא״כ גוילים אינם עדיין ספר תורה אלא הוא מזמין אותם לכתוב עליהן ספר תורה וכל קדושת הגוילים אינה אלא בשביל הספר תורה שעתידה להכתב עליהם וכל זמן שלא נכתבה אין על הגוילים אלא קדושת הזמנה ושפיר תליא בדין הזמנה. ועצם הדמיון שמדמה הגריי״ו בין עגלה ערופה לספר תורה, שהוא במבט ראשון קצת בעייתי, מאיר באור גדול את כל הסוגיא של הזמנה. מה שאמרה הגמ׳ בסנהדרין ״לאפוקי עגלה ערופה דהיא גופא קדושה״, לא בא ללמדנו שבמקום שהיא גופא קדושה הזמנה מילתא היא, אלא שאז לא בעינן כלל דין הזמנה, כלשון הגריי״ו לעיל ״אין איסורא מטעם הזמנה אלא מטעם קדושה, וכו׳ ״.
כי הזמנה פירושה הכנה למצוה, ואז יש מחלוקת אם גם ההזמנה היא כבר חלק מהמצוה. אך במקום שכבר נכנסנו למערכת של המצוה עצמה, אז ההזמנה לא מעלה ולא מורידה, כי אנו כבר בתוככי המצוה. וזוהי כוונת רבא דרק ניתן ללמוד משמשין ממשמשין, ״משמשין״ היא רק דוגמא להבליט ששם הדיון מתרכז בהזמנה, משא״כ עגלה – שם כבר עברנו את השלב של הזמנה ונכנסנו לתוככי המצוה. וספר תורה, גם אם נימא שבסופו של דבר הקלף גופא קדוש, אך כל זמן שלא נכתב עליו, עדיין לא נכנסנו לתוככי המצוה, וע״כ שפיר תליא בהזמנה מילתא או לאו מילתא, ודו״ק היטב.
ובטעם הדעה שהזמנה מילתא היא, נראה לומר שהזמנה מצביעה על חשיבות הדבר, והדרך לתת חשיבות לדבר הוא להראות שמכינים אותו מראש. והשווה רש״י ביצה ב׳,ב בהסבר ״הכנה דרבה״ – דבעינן הכנה מבעוד יום, ד״ה והכינו: ״... אלא הזמנה בפה קאמר ... ואחשבה רחמנא לסעודת שבת שיזמיננה מבעוד יום ובחול״. והעירו לי שאפשר דגם לשיטה זאת ההזמנה היא כבר חלק מהקדושה – כפי שהובהר לגבי עגלה ערופה לשיטת רבא – אך יש דרגות בקדושה.
ועוד י״ל שלמ״ד הזמנה מילתא היא, ההזמנה למצוה נחשבת, במידת מה, לחלק מהמצוה. ומתוך כך מובן שיכול הוא ללמוד מעגלה ערופה, למרות ששם ההורדה היא כבר חלק מהמצוה כנ״ל.
ח. אבל למאן דיליף איסור מחיים בעגלה ערופה מקרא והורידו שוב אין הוכחה שלעגלה ערופה יש קדושת קרבן, רק שהיא אסורה ככל איסור הנאה, כמו שור הנסקל. ולפני זה כתבנו בהערה שאפשר שזה גופא הלימוד הנלמד מ״והורידו״ – דקדושת קרבן מתחילה משעת הורדה לנחל. ולכאורה כך צריך לומר עפ״י דרכו של הגריי״ו, דהא שני הצדדים אם אסור מזמן ההפרשה או מזמן ההורדה הם הצדדים המופיעים בירושלמי, ומאחר שהרב ביאר את הצד של שעת הפרשה שבירושלמי דהוא מטעם הזמנה, ממילא הצד השני, הלומר מקרא ״והורידו״, הוא מטעם קרבן.
אלא שכאן עולה מהגריי״ו דזאת היתה דעת רבא, דהאיסור מזמן הורדה לנחל הוא מטעם קרבן, אך לירושלמי עצמו אפשר ד״והורידו״ אינו מצביע על קדושת קרבן אלא על איסור הנאה כמו שור הנסקל, וזה תואם את מש״כ הרב בסוגיא דמסכת חולין, לשיטה זאת.
ט. כיון שגם הוא סובר שאיסור עגלה ערופה מחיים ילפינן מהא דכפרה כתיב בה כקדשים, ולפיכך בנמצא ההורג בטלה קדושתה למפרע. וכבר כתבנו בהערה בריש הסוגיא שהרמב״ם לא תואם ממש את הירושלמי, שהרי לירושלמי יש לנו לאסור מדין קרבן כבר משעת הפרשה. ואמנם לפי העונג יו״ט עצמו, כמובא מקודם בדברי הגריי״ו, הרמב״ם הבין אחרת בדברי הירושלמי, שגם לרב שמואל בר׳ יצחק שאמר ״עד שהיא בחיים היא קדושה״, אין האיסור אלא מזמן הורדה לנחל, דבעינן קצת מעשה. אלא שהגריי״ו חלק עליו – ולדעתו גם ההפרשה היא קצת מעשה, אא״כ נאמר שבמקום שיש הזמנה מאוחרת הימנה אין האיסור חל על הזמנה מוקדמת.
עכ״פ עפ״י העונג יו״ט האיסור מחיים, לשיטת הרמב״ם, הוא מטעם הזמנה.
והנה, עפ״י מה שחידש כאן הגריי״ו, שיטת הרמב״ם תואמת להפליא גם את הבבלי וגם את הירושלמי. כי הרמב״ם פוסק כרבא, אך לרבא זה שעגלה ערופה אסורה מחיים אינו מטעם הזמנה, דבדבר שכבר נכנס למערכת של קדושה ענין ההזמנה לא מעלה ולא מוריד, כמבואר לעיל. ועתה ניתן לחדש שזה גופא מה שאמר רב שמואל בר׳ יצחק בירושלמי: ״עד שהיא בחיים היא קדושה״, דכיון שהיא גופא קדושה הרי היא מעין קרבן, ומתוך כך היא אסורה. אך גם לרב שמואל בר׳ יצחק, האיסור רק מזמן הורדה בנחל, שזהו זמן התחלת ה״קרבן״ (שלא כמו קדשים ממש, שההפרשה כבר פועלת חלות הקרבן, כנ״ל). ובנקודה זאת כפה״נ הגריי״ו מקבל את דברי העונג יו״ט, אלא שלעונג יו״ט זהו מדין הזמנה ולגריי״ו זהו מדין ״קרבן״. ואם נמצא ההורג בטלה ההזמנה או הקדושה.
ולר׳ ינאי בירושלמי שהאיסור נלמד מ״והורידו״, יכולנו לומר שגם לדידו זהו דין ״קרבן״, כפי המצויין לעיל בהערה, אלא דכיון דלדידו ההורדה היא כבר מעין עריפה, שוב לא פקע קדושתו אם נמצא ההורג. אלא שהגריי״ו לא נחית להכי, ולדעתו, לשיטה זאת אין האיסור מדין קרבן אלא מדין איסור הנאה.
י.
ומכיון שכל האיסור מחיים אינו אלא מטעם דין הכפרה שבה, ממילא פקע האיסור לאחר שבטל דין הכפרה שבה, כגון בנמצא ההורג או בנמצאו העדים זוממין. ואינה דומה לשאר אסורי הנאה, שאינם נפקעי׳ לעולם אלא ע״י שריפה, משא״כ באיסור עגלה ערופה שחלותו בא מצד דין הכפרה שבו, ודו״ק. ואמנם מהגמ׳ בכריתות כ״ה,א עולה שאם נאסרה מחיים שוב אסורה לעולם, ואין האיסור נפקע ע״י שנמצא ההורג. והגריי״ו בפירושו כאן הרי לא מקבל את סברת העונג יו״ט שהאיסור מחיים הוא מטעם הזמנה (וההזמנה בטלה כשנמצא ההורג).
אלא דדברי הגריי״ו מכוונים למה שכתב לעיל, דזה שאינו נפקע הוא רק עפ״י הה״א של הסוגיא בכריתות, שהאיסור הוא מצד איסור הנאה, אבל לפי המסקנא, שהאיסור הוא מצד כפרה, נפקע האיסור ממילא בנמצא ההורג. והמסקנא היא מה שנאמר בהמשך הסוגיא בכריתות: תנאי היא (רש״י: ״אי אסורה מחיים או לא דתנא דבי רבי ישמעאל סבר מחיים אסורה״), דתנא נאמר מכשיר ומכפר בפנים, וכו׳. ותנא זה יליף עגלה משעיר ושעיר ודאי אסור מחיים כשאר קדשים, עיי״ש ברש״י. ולהלן מעיר הגריי״ו דכך היא אכן שיטת הרמב״ם, דעפ״י מסקנת הסוגיא נפקע האיסור בנמצא ההורג.
ונמצא בתמצית הדברים, דלדעת הרמב״ם, עפ״י מש״כ הגריי״ו, עגלה ערופה היא קרבן ולא קרבן. יש בה איסור קדושה כקרבן, וזאת ילפינן מכפרה דכתיב בה כקדשים, לתת בה איסור קדושה, אך אינה כקרבן ממש, להחשיב את עריפתה לשחיטה, שיהיה בה דין אותו ואת בנו כבשעיר המשתלח (ראה בסוגיא המסונפת למסכת חולין: ״אי יש לעגלה ערופה דין קרבן כמו לשעיר המשתלח״).
אלא דכל זה הוא כל עוד שלא נערפה, אך לאחר עריפתה כבר לא כלה האיסור ע״י שנמצא ההורג. ובהמשך (בסוף הפרק: ״בנמצא ההורג או העדים זוממין״) מסיק הגריי״ו שאין זה בגדר איסור חדש של הנאה המתחיל לאחר שנעשתה מצותה וכלתה כפרתה, אלא שזהו איסור כעין קרבן, מצד דין כפרה שבו, הנמשך גם לאחר שכלתה כפרתה. והטעם להמשך האיסור, הוא כמש״כ להלן (בפרק הבא לאחר הנ״ל: ״על ההבדל בין עגלה ערופה לאשם תלוי״), דכל עניינה של עריפת העגלה הוא על אי־הידיעה שהיתה בשעת עריפה, ואי־ידיעה זו לא בטלה ע״י הידיעה שבאה אח״כ, וא״כ הכפרה היתה בשלימות והיא עשתה את שלה ולהכי נשארת באיסורה.
ולהלן (בפרק: ״עוד בדעת הרמב״ם שבנמצא ההורג תצא ותרעה בעדר״) מוסיף לבאר הגריי״ו בטעם הרמב״ם דנפקע האיסור בנמצא ההורג לפני העריפה (ודין עגלה ערופה שונה מאשם תלוי לרבנן, דלדידם בנודע ירעה עד שיסתאב – עי׳
משנה כריתות כ״ג,ב) – דאעפ״י שאיסורה מחיים הוא מטעם שכפרה כתיב בה כקדשים, מ״מ לא הוי הקדש גמור, דאין היא קדושה בקדושת פה, והיא מין קדושת שמים, וקמי שמיא גליא שההורג יימצא, ולפיכך בנמצא ההורג קודם העריפה איגלאי מילתא למפרע שאינה קדושה. משא״כ כשנערפה ונעשה בה דין כפרה היא נשארת באיסור קדושתה, שבעת מעשה ההקרבה היתה כדין.
כ. אי ידיעה זו היא אישית ופנימית ואינה תלוי׳ בדבר או במעשה מבחוץ, ולכן היא רק יכולה להשתנות או להתהפך לידיעה, אבל אינה יכולה להתכחש ע״י מצב חדש שבא אח״כ. ובהמשך הדברים (בסוף פרק: ״בדין מנחת סוטה שבאו עדים שנטמאה״), מוסיף הגריי״ו לבאר שביאת ההורג או העדים אינה יכולה לעקור את הקדושה שקודם לכן לפי שקודם ביאתם היתה אי־ידיעה המביאה לחיוב קרבן, וה״ה לגבי מנחת סוטה שהתברר שהיו עדים במדינת הים, שאין הידיעה שאחרי כן משוי לאי־הידיעה שהיתה קודם להקדש טעות, שהרי בזמנה הי׳ באי־ידיעה משום חיוב קרבן ואין לך בהקדש אלא זמנו, והידיעה שאח״כ היא כנולד לענין חלות הקדושה.
ודבריו שם משלימים את הנאמר כאן, כי הידיעה שבאה לאח״ז היא בבחינת ״נולד״, ואינה יכולה להשפיע על ההקדש שבא מקודם.
ל. ובאשם ג״כ פקע איסורו גם לאחר הקרבה בנודע איסורו, ואינו אסור אלא מדרבנן דמיתחזי כזבח פסול, כמבואר בכריתות שם (כ״ד,ב), רק בעגלה ערופה לא פקע משום דהכפרה היתה בשלמות ולא בטלה אח״כ, כמשכ״ל. ואמנם בגמ׳ שם, עפ״י פירש״י ד״ה רב אשי אמר משום דמיחזי כזבח פסול, נאמרה הפיסקה ״דמיתחזי כזבח פסול״ רק באשם ודאי, וכוונת הגמ׳ ליישב: הרי משנשחט דינו בקבורה, וא״כ למה לאחר הזריקה יצא הבשר לבית השריפה? ומתרצת הגמ׳ דדין קבורה הוא כדין חולין שנשחטו בעזרה, אלא שלאחר זריקה מיחזי שאירע בו פסול רק לאחר זריקה ואתי למימר קדשים שנפסלו נקברים. אך באשם תלוי אדרבה, גם לאחר שחיטה לא הוי כחולין שנשחטו בעזרה אלא כשאר קדשים שאירע בהן פסול, ודינם בשריפה, עיי״ש ברש״י ד״ה אשם ודאי.
וצ״ל דהגריי״ו קאי לפירוש השיטה מקובצת שם, דפירש דהגמ׳ באה דווקא לתרץ אשם תלוי, דקתני (במשנה שם כ״ג,ב) דאם משנשחט נודע ספקו הבשר יצא לבית השריפה, אלמא חולין שנשחטו בעזרה בשריפה, ומה ההבדל עם אשם ודאי דקתני דאם משנשחט נודע שלא חטא ייקבר? ועל זה בא רב אשי ואומר דלא תימא דר׳ מאיר מודה להו לרבנן דבנודע לו לאחר שחיטה – מתוך שלבו נוקפו גמר ומקדיש, אלא אפילו תימא בנשחט ואח״כ נודע ליה – לית ליה לרבי מאיר לבו נוקפו, ואמאי יוצא לבית השריפה, משום דמתחזי כזבח פסול. אך לרבנן יש לאשם תלוי דין קרבן הן בנודע לפני שחיטה הן בנודע לאחר שחיטה.
ונמצא לפי״ז דכל מהלך הגריי״ו על ההבדל בין עגלה ערופה ואשם תלוי, הוא לשיטת רב אשי, אליבא דר׳ מאיר (וכן כתב לעיל: ״ואפילו באשם תלוי, לר׳ מאיר דאמר תצא ותרעה בעדר ג״כ איגלאי מילתא שלא היה כאן מעשה חטא״), וזאת עפ״י הבנת השיטה מקובצת.
[ואמנם היה עוד מקום לומר שגם ר׳ מאיר מודה לנאמר במשנה דבנזרק הדם הבשר ייאכל, עפ״י הטעם שפירש״י שם דזהו ״גמר כל הכפרה והוה ליה אשם תלוי כשר, שהרי על הספק בא מתחילה וכפר הספק והלך״ – והלא זהו ממש הטעם הנאמר במשנה על עגלה, למה משנערפה תקבר במקומה, עיי״ש. ולפי״ז העריפה מקבילה לנזרק הדם, אלא שהגריי״ו לא נחת לזה, ודו״ק].
והנה, הגריי״ו בא לכאורה ליישב את הרמב״ם, שפסק הל׳ רוצח פ״י ה״ז וה״ח, שבנמצא ההורג או בנמצאו זוממין לאחר העריפה – שאסורה בהנאה, וטעמו כדאמר לעיל (בסוף הפרק: ״על יסוד המחלוקת בין אביי לרבא״), בגלל דהוי קצת כקרבן, שחלותו בא מצד דין הכפרה שבו, והגם שפקע האיסור לאחר שבטל דין הכפרה שבו, כגון בנמצא ההורג או העדים זוממין לפני העריפה, אך לאחריה תו לא פקע. ואם בדעת הרמב״ם עסקינן, הרי לגבי אשם תלוי הוא פסק כרבנן ולא כרבי מאיר, עי׳ פ״ד מהל׳ פסולי המוקדשין הי״ט. וצ״ל שגם לרבנן הטעם לאיסור הנמשך הוא בגלל שלבו נוקפו, והרי טעם זה לא שייך בעגלה ערופה, וע״כ צריך ליישב למה בכל זאת נאסרה העגלה לאחר עריפתה.
מ. אלא פליגי ביסוד החיוב של אשם תלוי אם הוא בא על מעשה החטא של ספק עבירה או על הנקיפה שבלבו ונקיפה זו היא שעושה את ההקדש להקדש גמור, לפי שהנקיפה לא נעקרה מלמפרע ע״י ידיעה שנולדה אח״כ. וזוהי איפוא משמעות דברי הרמב״ם בפי׳ המשניות, אליהם הפנה הגריי״ו: ״ר׳ מאיר אומר כיון דלא צריך ליה לא מקדיש ליה ולא מקדיש אלא על ספק וכשידע נסתלקה קדושה, וחכמים אומרים לב אדם חולה מן העוונות, ואעפ״י שנסתפק בחטא הואיל והקדיש חלה קדושה עליו לפי שגמר בלבו להקדיש ולפיכך ירעה עד שיסתאב, וכו׳ ״. אין המחלוקת באומדן דעת, אלא האם זהו קרבן על מעשה החטא או על נקיפה שבלב, והדברים עמוקים, ואכמ״ל.