×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) וּמָה טַעַם אָמְרוּ נוֹדְעָה אֵינָהּ מְכַפֶּרֶת שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ מִזְבֵּחַ אוֹכֵל גְּזֵילוֹת.
And what is the reason that the Sages said that if it is known that the sin-offering was obtained through robbery, it does not effect atonement? It is so that people not say that the altar consumes stolen property.
רי״ףרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{משנה גיטין ה:ו} מתני׳ לא היה סיקריקון ביהודה [בהרוגי המלחמה] מהרוגי המלחמה1 ואילך יש בו סיקריקון2 לקח מסיקריקון [וחזר]⁠3 ולקח מבעל הבית מקחו בטל לקח4 מבעל הבית וחזר ולקח מסיקריקון מקחו קיים: לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל מן האשה וחזר ולקח מן האיש מקחו קיים זו משנה ראשונה ובית דין5 של-אחריהן6 אמרו הלוקח מן הסיקריקון נותן לבעלים רביע אימתי בזמן שאין בידן ליקח אבל יש בידן ליקח הן קודמין לכל אדם רבי הושיב בית דין ונמנו שאם שהת7 בפני סיקריקון שנים עשר חדש כל הקודם ליקח יקח אבל8 נותן לבעלים רביע:
1. בהרוגי המלחמה מהרוגי המלחמה: גכב, דפוסים, רמב״ם פיהמ״ש. כ״י נ: ״בהרוגי מלכות מהרוגי המלחמה״. כ״י בהמ״ל 695 רק: ״מהרוגי המלחמה״. דפוס קושטא רק: מהרוגי המלחמה.
2. גכב אחרי הגהה נוסף: ״כיצד״, כברמב״ם פיהמ״ש.
3. וחזר: גיג, גכב, כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י בהמ״ל 695.
4. לקח: וכן בדפוסים. חסר ב-גיג, גכב, כ״י נ, כפי שחסר ברמב״ם פיהמ״ש.
5. ובית דין: וכן גיג, דפוסים. כ״י נ, ספה״ב: ״ב״ד״, כברמב״ם פיהמ״ש.
6. של-אחריהן: דפוס קושטא: של אחרים.
7. שהת: דפוסים: שהתה.
8. ליקח יקח אבל: דפוסים: ליקח זוכה אבל, כבברייתא המובאת כאן. רמב״ם פיהמ״ש רק: ״ולוקח״, וכן בתשובות מהר״מ (סי׳ תר״ס).
ומה טעם אמרו נודעה אינה מכפרת – דקתני מתניתין שלא נודעה מכפרת הא נודעה אינה מכפרת כלומר אינה קריבה.
שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות – וא״ת וכי יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום עשה דמן התורה אין צריך להביא קרבן אחר וי״ל דדווקא נודעה קודם זריקה אינה מכפרת אבל לאחר זריקה שכבר נתכפר לא הצריכוהו להביא אחרת.
ומה טעם אמרו שאם נודעה הגזילה אינה מכפרת כדי שלא יאמרו האנשים מזבח אוכל גזילות ולכן כדי שלא להוציא שם רע על המזבח תיקנו תקנה זו.
And what is the reason that the Sages said that if it is known that the sin-offering was obtained through robbery, it does not effect atonement? It is so that people not say that the altar consumes stolen property.
רי״ףרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) בִּשְׁלָמָא לְעוּלָּא הַיְינוּ דְּקָתָנֵי חַטָּאת אֶלָּא לְרַב יְהוּדָה מַאי אִירְיָא חַטָּאת אפי׳אֲפִילּוּ עוֹלָה נָמֵי.

The Gemara attempts to clarify the two explanations. Granted, according to the opinion of Ulla, that the concern stems from the fact that the priests will be distraught, this is the reason that the tanna teaches the halakha with regard to a sin-offering: The priests partake of the meat of a sin-offering. If they find out that they ate an animal that was forbidden to them, i.e., an offering slaughtered counter to halakha, they are likely to become distraught. But according to the opinion of Rav Yehuda, that the concern is about the honor of the altar, why does the mishna mention specifically the case of a sin-offering; shouldn’t the same concern apply to a burnt-offering, as well, as it too is burned on the alter?
רי״ףרש״ירשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

היינו דקתני חטאת – דאיכא אכילת כהנים.
אלא לרב יהודה מאי שנא חטאת אפילו עולה. הא לישנא לאו דוקא, דכל שכן עולה הוה ליה למימר, אלא מדקאמר בדעולא חטאת דוקא ולא עולה אמר לרב יהודה אפילו עולה.
[בנדפס: הא דקאמר ליה [בגמרא: לא] מיבעיא קאמר. קשיא לי מאי שנא גזל מרובה ומאי שנא גזל מועט. ונראה לי דהוה אמינא דמשום חלב ודם בלחוד לא מיחזי כאוכל גזלות דדם לא חשיב לבעלים דנשפך הוא כמים וחלב נמי לא חשיב להו דכיון דלא מתאכיל להו קא משמע לן].
ומעתה מבררים את השיטות בשלמא [נניח] לשיטת עולא שהחשש נובע מכך שהכהנים יהיו עצבים היינו דקתני [זהו ששנה במשנה] חטאת, שהכהנים אוכלים אותה ובסוף מתברר להם שאכלו דבר האסור ומתעצבים על כך. אלא לרב יהודה שלדעתו החשש הוא משום כבוד המזבח מאי איריא [מה שייך] דווקא חטאת אפילו עולה נמי [גם כן] יהיה בה אותו דין!
The Gemara attempts to clarify the two explanations. Granted, according to the opinion of Ulla, that the concern stems from the fact that the priests will be distraught, this is the reason that the tanna teaches the halakha with regard to a sin-offering: The priests partake of the meat of a sin-offering. If they find out that they ate an animal that was forbidden to them, i.e., an offering slaughtered counter to halakha, they are likely to become distraught. But according to the opinion of Rav Yehuda, that the concern is about the honor of the altar, why does the mishna mention specifically the case of a sin-offering; shouldn’t the same concern apply to a burnt-offering, as well, as it too is burned on the alter?
רי״ףרש״ירשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר לָא מִיבַּעְיָא עוֹלָה דְּכָלִיל הִיא אֶלָּא אאפי׳אֲפִילּוּ חַטָּאת נָמֵי דְּחֵלֶב וָדָם הוּא דְּסָלֵיק לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ וְאִידַּךְ כֹּהֲנִים אָכְלִי לֵיהּ אפי׳אֲפִילּוּ הָכִי גְּזוּר שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ מִזְבֵּחַ אוֹכֵל גְּזֵילוֹת.

The Gemara answers: The mishna is speaking utilizing the style of: It is not necessary, and the mishna should be understood as follows: It is not necessary to teach the halakha in the case of a burnt-offering, which is entirely consumed on the altar. In that case, people will certainly say that the altar consumes stolen property. But even in the case of a sin-offering, where only the fat and the blood go up to be consumed on the altar and the rest is consumed by the priests, even so they issued a decree and said that the stolen sin-offering does not effect atonement, so that people should not say that the altar consumes stolen property.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דכליל היא – ואמרי מזבח אוכל גזילות.
ומשיבים בלשון לא מיבעיא קאמר [נצרכה אמר]; לא מיבעיא [נצרכה] עולה שכליל היא, שוודאי יש בכך לעז למזבח, תיקנו שאינה קריבה, אלא אפילו חטאת נמי [גם כן] שחלב ודם בלבד הוא דסליק [שעולה] לגבי מזבח ואידך [והשאר] הכהנים אכלי ליה [אוכלים אותו] אפילו הכי [כך] גזור [גזרו] כדי שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות.
The Gemara answers: The mishna is speaking utilizing the style of: It is not necessary, and the mishna should be understood as follows: It is not necessary to teach the halakha in the case of a burnt-offering, which is entirely consumed on the altar. In that case, people will certainly say that the altar consumes stolen property. But even in the case of a sin-offering, where only the fat and the blood go up to be consumed on the altar and the rest is consumed by the priests, even so they issued a decree and said that the stolen sin-offering does not effect atonement, so that people should not say that the altar consumes stolen property.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) תְּנַן עַל חַטָּאת הַגְּזוּלָה שֶׁלֹּא נוֹדְעָה לְרַבִּים שֶׁהִיא מְכַפֶּרֶת מִפְּנֵי תִּיקּוּן הַמִּזְבֵּחַ בִּשְׁלָמָא לְעוּלָּא נִיחָא אֶלָּא לְרַב יְהוּדָה אִיפְּכָא מִיבְּעֵי לֵיהּ.

The Gemara further clarifies the two understandings: We learned in the mishna: Rabbi Yoḥanan ben Gudgeda testified about a sin-offering that had been obtained through robbery but that is not publicly known to have been obtained in that manner, and said that it effects atonement for the robber who sacrifices it, for the benefit of the altar. Granted, according to the opinion of Ulla, it works out well, as he understands that the Sages instituted that if it was not publicly known that the sin-offering was obtained through robbery, it does effect atonement. But according to the opinion of Rav Yehuda, it should have stated just the opposite, namely, that if it was publicly known that the sin-offering was obtained through robbery, it does not effect atonement.
רי״ףרש״יפסקי רי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

איפכא מיבעי ליה – ועל חטאת הגזולה שנודעה לרבים שאינה מכפרת מפני תקנת המזבח.
ועל המריש וכו׳ פי׳ קורה גדולה וכגון שלא עשה בה שום שינוי מעשה אלא בנאה בבירתו כאשר היא שלא קנאה בשינוי מעשה שאילו עשה בה שינוי מעשה מדאורייתא קנאה ואין לו עליו אלא דמים:
ומבררים עוד: תנן [שנינו במשנה] על חטאת הגזולה שלא נודעה לרבים — שהיא מכפרת מפני תיקון המזבח. בשלמא [נניח] לשיטת עולא הרי זה ניחא [נוח] שהתקנה היא שתהא החטאת שלא נודעה מכפרת אלא לשיטת רב יהודה הלא איפכא מיבעי ליה [ההיפך היה צריך לו לומר ], שהיה צריך לומר שהתקנה היא שחטאת שנודעה אינה מכפרת!
The Gemara further clarifies the two understandings: We learned in the mishna: Rabbi Yoḥanan ben Gudgeda testified about a sin-offering that had been obtained through robbery but that is not publicly known to have been obtained in that manner, and said that it effects atonement for the robber who sacrifices it, for the benefit of the altar. Granted, according to the opinion of Ulla, it works out well, as he understands that the Sages instituted that if it was not publicly known that the sin-offering was obtained through robbery, it does effect atonement. But according to the opinion of Rav Yehuda, it should have stated just the opposite, namely, that if it was publicly known that the sin-offering was obtained through robbery, it does not effect atonement.
רי״ףרש״יפסקי רי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) הָכִי נָמֵי קָאָמַר לָא נוֹדְעָה מְכַפֶּרֶת נוֹדְעָה אֵינָהּ מְכַפֶּרֶת מִפְּנֵי תִּיקּוּן הַמִּזְבֵּחַ.

The Gemara answers: That is also what the mishna is saying: If it is not known that the sin-offering was obtained through robbery, it effects atonement, but if this is known, it does not effect atonement, for the benefit of the altar.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים הכי נמי קאמר [כך גם כן אמר], שכך צריך להבין את המשנה: אם לא נודעהמכפרת, ואם נודעהאינה מכפרת מפני תיקון המזבח.
The Gemara answers: That is also what the mishna is saying: If it is not known that the sin-offering was obtained through robbery, it effects atonement, but if this is known, it does not effect atonement, for the benefit of the altar.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) מֵתִיב רָבָא בגָּנַב וְהִקְדִּישׁ וְאַחַר כָּךְ טָבַח וּמָכַר מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה וְתָנֵי עֲלַהּ גבַּחוּץ כִּי הַאי גַוְונָא עָנוּשׁ כָּרֵת וְאִי אָמְרַתְּ יֵאוּשׁ כְּדִי לָא קָנֵי כָּרֵת מַאי עֲבִידְתֵּיהּ.

Rava raises an objection from what was learned in a mishna (Bava Kamma 74a): If one stole an animal and consecrated it, and afterward he slaughtered or sold it, he pays double payment like a thief (see Exodus 22:3), but he does not pay fourfold or fivefold payment, as one must ordinarily pay when he slaughters or sells an ox or a sheep that he stole from another person (Exodus 21:37). And it is taught in a baraita with regard to this mishna: If one slaughtered an animal outside the Temple in a case like this, he is punishable by karet for having sacrificed an offering outside the Temple. And if you say that the owner’s despair of recovering an item that was stolen from him does not by itself enable the thief to acquire the stolen item, what is the relevance of mentioning karet? The punishment of karet should not apply, as the thief cannot consecrate an animal that does not belong to him.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירמב״ןרשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

משלם תשלומי כפל – דכשגנבה חולין הואי.
ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה – דכי טבח ומכר הקדש הואי ואין תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה נוהגין בהקדש כדילפינן בהזהב (ב״מ דף נז:).
בחוץ – אי שחט בחוץ ענוש כרת.
כרת מאי עבידתיה – דבשלמא לענין תשלומי ארבעה וחמשה לא קשיא לן דאיכא למימר דכי אמר יאוש כדי לא קני לענין הקרבה קאמר ולא לענין הקדש קאמר אלא כרת אי מדאורייתא לא חזיא להקרבה הא קיימא לן (זבחים דף קיב.) הראוי לפתח אהל מועד חייבין עליו בחוץ מידי אחרינא לא.
ואי אמרת יאוש כדי לא קני כרת מאי עבידתיה – קשיא ליא מגופיה דמתני׳ ש״מ, דקתני אינו משלם ד׳ וה׳, ואי יאוש כדי לא קני הקדש מאי עבידתיה חולין גמורים הם וחייב בתשלומי ד׳ וה׳. ואומר ר״ת ז״לב, דכי אמרינן יאוש לא קני לא אמרו אלא בקרבן משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה, ולא חל עליה הקדשג שאינו ראוי למזבח כלל, אבל לשאר מילי יאוש כדי קני, ומשום הכי לא קשיא ליה מתני׳ גופא משום דהוה מוקים לה בבעלי מומין דלא קיימו למזבח והוה ליהד כהדיוט, וקסבר עולא דלהדיוט יאוש כדי קני, אבל ברייתא דתני שחוטי חוץ ודאי בקדושת מזבח עסקינן ולעולא לא קני כלל.
ולפום הכי ניחא להו מאי דמקשו רבנן קשישא דעולא אדעולא, דהכא אמר יאוש כדי לא קני, וכן בפרק מרובהה, ואלו בפרק הגוזל בתראו אמר עולא דכ״ע יאוש כדי קני, אלא ש״מ בהדיוט קנה אבל לא בהקדש משום דהויא ליה מצוה הבאה בעבירה. תדע דהא אמר עולא בפרק מרובהז מנין ליאוש שאינו קונה שנא׳ והבאתם גזול וכו׳, ור׳ יוחנן דריש לה כוותיה בפרק לולב הגזולח ומפרש לה משום מצוה הבאה בעבירה, וכן כתב ר״ח ז״ל בפרק מרובה כלשון הזה. והא דאמר עולא אפילו לאחר יאוש לא קני, הא אשכחן דאמר בפרק הגוזל בתרא מחלוקת בסתם אבל בידוע דברי הכל יאוש קונה, ורבא דאמר יאוש לא קני ולא דחינן להו לגמרי אלא מוקמי׳ ליה דלא אמר אפילו לאחר יאוש, לא קני אלא בקרבן הגזול ובלולב הגזול וכיוצא בהן דהיא מצוה הבאה בעבירה, אבל בכולי עלמא כגון אבדה וכיוצא בהן יאוש מדעת כגון דשמעינן ליה דנתיאש המחזיק אחר יאוש קונה, אלו דברי ר״ח ז״ל.
ואיכא דקשיא ליהט הא דגרסינן התם בפרק מרובהי, אמר רבה יאוש אמור רבנן דליקני מיהו לא ידענא אי דאורייתא אי דרבנן, ואותביה אביי לרבה קרבנו ולא הגזול היכי דמי אילימא לפני יאוש וכו׳ אלא לאחר יאוש וש״מ יאוש לא קני, ואי ס״ד לא אמר עולא יאוש כדי לא קני אלא לענין קרבן, מאי קושיא דילמא קרבן שאני. ולא קשיא, משום דדילמא רבה סבר לה כמאן דלית ליה משום מצוה הבאה בעבירה, דפלוגתא היא בפרק לולב הגזולכ, ואבייל שמיע ליה מיניה הכימ. אי נמינ לאפוקי מילתא מפומיא איכון, ואה״נ דמצי לתרוצי ליה הכי אי סבר לה כר׳ יוחנן.
והראב״ד ז״לס שדא בה נרגא ורמא דקלא אארעא, מדאמרי׳ הכא הא ודאי מבעיא לי כי אוקמוה רבנן ברשותיה משעת גניבה או משעת הקדשה, למאי נפקא מינה לגיזותיה ולולדותיה, והדר פשטה משעת הקדשה, ואי ס״ד יאוש כדי קני להדיוט, הכא משעת יאוש קנה. ואיכא דזקפי ליה ומפרשי הכיע, כי אוקמינהו רבנן ברשותיה משעת גניבה שהוא קודם יאוש, וכיון שקנה לגניבה קנה לעצמו בגיזות וולדות, או לא העמידוה ברשותו לענין כפרה אלא משעת הקדש ולא למפרע, הילכך אף לעצמו לענין גיזות לא זכה מדבריהם כלל אלא קנה משעת יאוש כדינו, וזה דבר פשוט.
ואחרים אומריםפ רבא אליבא דנפשיה קאמר דסבר יאוש כדי לא קניצ אף להדיוט, ועל כרחיה הא מתני׳ כדעולא מתרץ לה, וקא מיבעיא ליה מהאי שעתא אוקמינהו רבנן ברשותיה. ואע״ג דרבא מקרבנו ולא הגזול מוכח דיאוש כדי לא קני, מ״מ אף בשאר מילי אמר הכי, ולית ליה משום מצוה הבאה בעבירה כדפרי׳ לעיל, וה״נ מוכח בפרק הגוזלק. ומיהו משמעתין גופה תבראר, דאמרי׳ ואי ס״ד יאוש כדי לא קני כרת מאי עבידתיה, ואי ס״ד יאוש כדי קני להדיוט, מאי אריא הקדיש אפי׳ לא הקדיש נמי אינו משלם תשלומי ד׳ וה׳ דשלו הוא טובח ושלו הוא מוכר, וה״נ אמרי׳ בפרק מרובה בהדיאש בגונב אחר הגנב.
וי״מת דלעולם יאוש כדי לעולא לא קני כלל, וטעמא דהקדיש אבל לא הקדי׳ משלם, ומיהו לעולם הקדשו הקדש משום דאיכא שינוי השם, דמעיקרא חולין והשתא הקדש, כדאמרי׳ בהדיא בפרק מרובהא בגנב וגזלן שתרומתן תרומה והקדשן הקדש משום שינוי השם, ואפי׳ לר׳ יוחנן דאמר התם יאוש כדי לא קני. והכא הכי פי׳, בין נודעה בין לא נודעה אינה מכפרת מ״ט יאוש כדי לא קני, וכיון שלא קנאו הוא הוה ליה מצוה הבאה בעבירה ופסולב, והאי דלא מדכר עולא טעמא דמצוה הבאה בעבירה, משום דעיקר טעמא דפלוגתא נקיטי יאוש כדי לא קני ומדלא קני אינו בדין שתכפר לו דכולי עלמא מצו׳ הבאה בעבירה לאו מצוה היא, ורב יהודה אמר יאוש כדי קני, וכיון שקנהג מכפרת ואינה מצוה הבאה בעבירהד, משום דהשתא לא קאי עליה בעמוד והחזר אלא דמים הוא חייב לו. וה״נ משמע בפרק לולב הגזולה שכל שקנה בין ביאוש ושנוי רשות בין בשינוי השםו בין ביאוש כדי למאן דאמר קני, שוב אין בו משום מצוה הבאה בעבירה, והיינו דלא מיפסלא סוכה גזולה משום מצוה הבאה בעבירה, והיינו נמי דאקשינן בהנהו אוונכריז וליקנינהו ביאוש, ולא צריכינן לאוקמי כולה סוגיא כר׳ שמואל בר נחמני דלית ליה משום מצוה הבאה בעבירה, ועוד דלא שמעינן ליה דפליג אלא ביום שני משום דבדרבנן לא איכפת לן, אבל בעלמא בדאורייתא לא, וכן כתוב שם בהלכות גדולות ובפסוקות ויש להם סיוע בירושלמי באותו פרקח.
ויש מפרשיםט שאפילו בלא טעם מצוה הבאה בעבירה לעולא בין נודעה בין לא נודעה אינה מכפרת, מאי טעמא כיון דיאוש כדי לא קני, ודבר שאינו שלו הקדיש, לא קרינא ביה קרבנו, אלא כמי שאין לו בעלים הוא, אלא שמשעה שקרא עליו שם הקדש קנה בשנוי השם כדאמרי׳ בתרומהי.
ומיהו הא קשיא לןכ, כיון דא״ר יוחנן יאוש כדי לא קני כדאיתא בפרק מרובהל, היכימ דריש גזול דומיא דפסח מה פסח לית ליה תקנתא לא שנא לפני יאוש ולא שנא לאחר יאוש משום מצוה הבאה בעבירה, תיפוק לי׳ דלא קנה דיאוש כדי לא קני ואע״פ שהקדש קונה לו אינה מכפרת, וי״ל דאכתי הוה ליה כמי שנשחטו שלא לשם בעלים דכשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, ואמאי משוי ליה לפסח לומר שאם עלה ירד משום מצוה הבאה בעבירה. וא״ת, מ״מ הדרא קושיין לדוכתא דעולא אדעולא, י״ל התם להנהו תנאי קאמר וליה לא סבירא ליה. א״נ יאוש קונה קאמר, כלומר דהוי יאוש וקונה בשנוי רשות, תדע דהא לא איתמר התם יאוש כדי קונהנ אלא יאוש קונה.
ואי קשיא לך לרב יהודה דאמר יאוש כדי קונה, תיקשי הא דאמרן אפילו לא הקדיש נמי שלו הוא טובח ושלו הוא מוכר, א״ל ר׳ יהודה, מוקי לה בשהקדישוהו בעלים בי גנב כדמוקי לה ריש לקיש בפרק מרובהס, אבל עולא כדר׳ יוחנן מדקים לה דאקדיש גנבע. אי נמי אפשר הוה ליה למימר ולטעמיך ולתרוצה לתרווייהו כגון שהקדישוהו בעלים בי גנב, אלא לא חש לומר הכי ותרצה לעולא, ולרב יהודה ודאי מתרצה כי התם, ואשכחן בכמה דוכתא בתלמודא דמצי למימר ולטעמיך ולא אמר.
א. כן הק׳ רש״י ד״ה כרת מאי עבידתיה, תוס׳ בעמוד א׳ ד״ה מאי טעמא בשם ר״ת ובב״ק סז א ד״ה אמר, ושא״ר בסוגיין.
ב. הובא בתוס׳ הנ״ל ובשא״ר, ובספר הישר סי׳ קכ.
ג. דעת רבינו וכ״ה ברשב״א, דלשיטה זו דבקרבן הטעם משום מצוה הבאה בעבירה, א״כ לא רק שא״א להקריבו אלא שאין ההקדש חל כלל וגם בדיני ממון אינו שייך להקדש, דהיינו אף שלפי׳ זה לעולא יאוש קונה הנ״מ לגבי הדיוט ולא בקרבן שבזה אין היאוש פועל כלל, ולפיכך הוצרך רבינו להעמיד את המשנה שאינו משלם ד׳ וה׳ בקדושת דמים דהיינו בבעלי מומין, ובזה יכולה לחול הקדושה שלא שייך למצוה הבאה בעבירה. אכן התוס׳ בסוגיין ובב״ק וכן הוא להדיא בריטב״א ובמאירי בסוגיין, הבינו בר״ת שבאמת ההקדש חל ורק בפועל להקריבו למזבח לא מקריבין משום מצהב״ע, ולפיכך אין קושיא מהמשנה שאינו משלם ד׳ וה׳, שהרי ההקדש חל בכל מקרה ושייך להקדש, וכן מוכח מהא דהק׳ בתוס׳ על שיטה זו שוודאי מגיזותיה וולדותיה שלו, וזה קשה אי סברינן שבאמת הוי הקדש לעולא אע״פ שאין להקריבו, אבל לשיטת רבינו שאינו הקדש כלל לא קשיא.
ד. מרבינו עולה דעצם ההקדש של בעלי מומין שהיא הקדש דמים ולבדק הבית, הקדש זה גופו אינו נחשב למכירה וממילא פטור מד׳ וה׳, והראשונים נחלקו בדבר זה, עיין גמ׳ ב״ק עט א גנב והקדיש חייב ד׳ וה׳ מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לגבוה, ובתוס׳ שם ד״ה גנב, ובדף עו א ד״ה והשתא מבואר דזה איירי בהקדיש לבדק הבית והמשנה שפטרה איירי בהקדיש למזבח, ולפי״ז בהקדיש לבדק הבית מתחייב ד׳ וה׳ על ההקדש גופא מדין מכירה. אכן הרמב״ם בפ״ב מגניבה ה״ו כמבואר בכסף משנה שם חולק וס״ל דהמשנה והברייתא חלוקות ביניהן, ואנן פסקינן כמשנה דלעולם פטור בהקדיש.
ה. ב״ק סז א.
ו. ב״ק קיד א.
ז. ב״ק סז א.
ט. תוס׳ ב״ק סז א ד״ה אמר.
י. ב״ק סו א, ב.
כ. סוכה שם.
ל. בנדפס הגירסא: ואפי׳, והוא ט״ס, ותוקן ע״פ הכת״י.
מ. ובתוס׳ ב״ק שם דחו תירוץ זה דהא איכא יאוש ושינוי השם ולמה לא יוכלו להקריבו. ולרבינו לשיטתו שלא חל שם הקדש כלל לא קשיא, והתוס׳ אזלי לשיטתם כמבואר לעיל הערה 297.
נ. בנדפס ליתא לתיבת אי נמי וכו׳ והגירסא: לאפוקי מפומיה.
ס. בהשגות לרי״ף (כז א בדפי הרי״ף) ובחידושיו לב״ק שם.
ע. וכן הביאו הריטב״א וברשב״א.
פ. הובאו גם בריטב״א וברשב״א.
צ. ב״ק סז א, קיד א.
ק. ב״ק קיד א, דשם הוי כשאר דברים.
ר. הובא ברשב״א בריטב״א ובחי׳ הר״ן.
ש. ב״ק סח א.
ת. שיטת ר״י בתוס׳ בסוגיין ובב״ק, וברשב״א ובריטב״א.
א. ב״ק סז א.
ב. בביאור הדברים עיין בריטב״א דאע״ג דחייל ההקדש מ״מ אינו ראוי להקרבה כיון שההקדש מסייע כקנייה הוי ליה מצהב״ע, וכ״ה בר״ן בפירוש השני.
ג. רבינו מפרש דלרב יהודה יאוש כדי קני וממילא קני וממילא הוי שלו לפני ההקדש ולכך לא הוי מצהב״ע, וכ״ה ברשב״א בריטב״א ובר״ן, אבל התוס׳ בשם ר״י מפרש דגם רב יהודה ס״ל דיאוש כדי לא קני, אלא דפליג דבכה״ג לא הוי מצהב״ע.
ד. עיין שו״ת רעק״א סי׳ קעד בסוף התשובה, שהבין דלא הוי מצהב״ע למ״ד ביאוש קני משום דבעידן המצוה כלתה כבר העבירה.
ו. בנדפס הגירסא: בין בשינוי השם ויאוש כדי לא קני דאם קני שוב וכו׳. ואינו מובן. ותוקן ע״פ הכתבי יד.
ח. סוכה פ״ג הלכה א׳ הגוזל לולב ושיפהו דיש בזה שינוי מעשה יוצא ביו״ט ראשון ואין בזה משום מצהב״ע כיון שקנאו קודם המצוה. עיי״ש, והובא בריטב״א.
ט. שיטה זו דהנידון כאן הוא ביאוש ושינוי השם מובאת גם בריטב״א וברשב״א בא״נ ובחי׳ הר״ן בפי׳ הראשון, אלא שיש חילוק בטעם הדבר שאינה מכפרת, דבתוס׳ בסוכה ט א ד״ה ההוא מבואר דהחסרון משום דאינו ״קרבנו״ בשעת ההקדשה, דהיינו שצריך שיהא בעלים קודם להקדש, ומלשון רבינו בסוגיין שכתב אלא שמשעה שקרא עליו שם הקדש קנה בשינוי השם וכו׳ לכאורה משמע שאח״כ קנה הגזלן אלא שלא היה בעלים קודם ההקדש, אך אינו מוכרע וכפי שיבואר להלן מדברי רבינו במלחמות בב״ק, ומדברי הרשב״א בסוגיין משמע כדברי התוס׳ בסוכה. אולם בר״ן משמע דהחסרון הוא דאינו נחשב ״קרבנו״ כלל, והוי קרבן שאין לו בעלים שהרי לא קנאו, והיינו שגם אח״כ ההקדש קונהו ולא הוא. וכן הבין הגרעק״א בדרו״ח בהשמטות למס׳ גיטין. וכסברא זו נקט רבינו במפורש במלחמות בב״ק פ׳ הגוזל (מא ב בדפי הרי״ף) שלא נקנה הקרבן לגנב. וברעק״א בדרו״ח שם מבואר שהדבר תלוי במחלוקת הראשונים דהרמב״ן ס״ל דלא קנה הגנב והריטב״א בקידושין דף נב ס״ל דקנה הגנב. עיי״ש שהאריך בזה. נראה שהדברים קשורים למה שהק׳ הרשב״א ושא״ר דהאיך מועיל יאוש ושינוי השם, והא כיון דיאוש כדי לא קני היכי מצי מקדיש ליה, ותי׳ דהקדשו וקנייתו באין כאחד, ומזה משמע דהגנב עצמו קונה בכך, והקצוה״ח סי׳ שסב סק״א דייק מדברי הרמב״ן במלחמות הנ״ל דאין הגזילה קנויה לגזלן כלל, וכדברי הגרעק״א הנ״ל.
י. ב״ק סז א.
כ. השווה עם מ״ש הריטב״א ד״ה ותדע. ובחי׳ הר״ן הוכיח מהא דטעמו של עולא משום מצהב״ע.
ל. שם סח ב.
מ. בנדפס: היכי לא דריש. ותמוה, ותוקן ע״פ כתבי היד.
נ. בנדפס: לא קני, וט״ס, ותוקן ע״פ כתבי היד.
ס. ב״ק סח ב.
ע. וכ״כ הרשב״א והריטב״א, וברש״י כתב טעם אחר וברשב״א לקמן נח א דחה אותו.
ואי אמרת יאוש כדי לא קני כרת מאי עבידתיה. כלומר שהרי אינו ראוי לפתח אהל מועד, ואיכא למידק דמגופא דמתניתין הוה ליה לאקשויי דקתני אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה ואי יאוש כדי לא קני הקדש לא הוי וחולין גמורי נינהו וחייבים בתשלומי ארבעה וחמש, ותירץ רבינו תם ז״ל דלא אמרו יאוש כדי לא קני אלא לענין קרבן ומשום מצוה הבאה בעבירה והקדש מזבח אינו חל עליו אבל לשאר מילי קני והוה מוקמינן הקדש דמתניתין בבעלי מומין ושהקדיש לבדק הבית דהוה ליה כהדיוט. אבל מדקתני עלה בברייתא השוחט בחוץ חייב כרת על כרחין בקדשי מזבח עסקינן ולעולא לא קני לה כלל וכן כתב נמי רש״י ז״ל וזה לשונו, כרת מאי עבידתיה דבשלמא לענין ארבעה וחמשה לא קשיא לן דכי אמרינן יאוש כדי לא קני לענין הקרבה קאמר ולא לענין הקדש, אבל לענין שחוטי חוץ קיימא לן הראוי לפתח אהל מועד חייבין עליו בחוץ מידי אחרינא לא. עד כאן. והשתא לפי דבריהם לא תיקשי לן דעולא אדעולא דאף על גב דאמר הכא יאוש כדי לא קני וכן נמי בבבא קמא פרק מרובה (ב״ק סז.) דאמרינן התם אמר עולא מנין ליאוש דלא קני שנאמר והבאתם גזול את הפסח ואת העולה מה פסח דלית להו תקנה אף גזול לית ליה תקנה, ואילו בבבא קמא פרק הגוזל בתרא (ב״ק קיד.) גמרא המציל מן הגייס אם נתיאשו הבעלים הרי אלו שלו איפליגו בה ביאוש אי קני או לא ואמר עולא מחלוקת בסתם כלומר דרבי שמעון ורבנן בעורות של גנב ושל גזלן אי מחשבה מטמאתם אבל בידוע דברי הכל קני יאוש, ולפי מה שכתבנו איתא להא ואיתא להא דכי קאמר הכא ובפרק מרובה יאוש לא קני לענין הקרבה וכדדייק לה מדכתיב והבאתם גזול את הפסח ומשום מצוה הבאה בעבירה וכדדריש לה נמי רבי יוחנן בסוכה ריש פרק לולב הגזול (סוכה לא) כותיה דעולא ומשום מצוה הבאה בעבירה, וכן כתב רבינו חננאל ז״ל בפרק מרובה דלא אמר עולא אלא בקרבן הגזול ובלולב הגזול וכיוצא בהן דהיא מצוה הבאה מעבירה אבל בכולי עלמא כגון אבדה וכיוצא בהן יאוש מדעת כגון דשמעינן דנתיאש המחזיק אחר יאוש קנה, ולא כן דעת הראב״ד ז״ל דקשיא ליה מדאמרינן הכא אמר רבא הא ודאי מיבעיא לי כי אוקמוה רבנן ברשותיה משעת גנבה או משעת הקדישה למאי נפקא מינה לגיזותיה וולדותיה ופשיט לה דמשעת הקדישה אלמא אף להדיוט [בנדפס: לא] קני יאוש דהא גיזותיה וולדותיה להדיוט נינהו, ואיכא מאן דמתרץ דרבא קודם יאוש קא מיבעיא ליה דלענין קרבן אחר יאוש וקודם יאוש חד דינא אית להו דבין הכא ובין הכא מדינא לא קני הקדש אלא משום דאוקמוה רבנן ברשותיה, והיינו דקאמר כי אוקמוה רבנן ברשותיה משעת גנבה וקא מיבעיא ליה כיון דאוקמוה רבנן ברשותיה לבסוף וקנה לגבוה אף לעצמו קנה משעת גניבה מדבריהם או דילמא לא העמידוה ברשותו אלא משעת הקדש והילכך גיזותיה וולדותיה דקודם יאוש בדינייהו קיימי ולא קנה ופשיט ליה דלא קנה. אלא דקשיא לי קצת דאם כן אמאי קא יהיב טעמא משום כדי שלא יהא חוטא נשכר הא מדינא לא קנה. [בנדפס: וימיה אינו קשה כל כך דאי לאו שלא יהא חוטא נשכר היה מן הדין לומר שלא יעמידוה ברשותיה לחצאין, ואחרים תירצו דרבא אליבא דנפשיה קאמר דאית ליה בפרק מרובה ובפרק הגוזל בתרא דיאוש לא קני ואפילו שמעיניה דמיאש כדאיתא בפרק הגוזל ואפילו להדיוט דלית ליה לרבא משום מצוה הבאה בעבירה, ומשום הכי קא מיבעיא ליה מהאי שעתא אוקמוה ברשותיה, ואלא מיהו אכתי מחו לה אמוחא להדין סברא דרש״י ז״ל ורבינו תם ז״ל ממתניתין גופא דקתני גנב והקדיש ואחר כך טבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה, ואי סלקא דעתך יאוש כדי להדיוט קני מאי איריא הקדיש אפילו לא הקדיש אינו משלם ארבעה וחמשה דשלו הוא טובח ושלו הוא מוכר, ולפיכך יש מפרשים דלעולם יאוש כדי לעולא לא קני ואפילו להדיוט והיינו דכי לא הקדיש משלם תשלומי ארבעה וחמשה וההיא דהגוזל בתרא הוי יאוש ושנוי השם דמעיקרא משכא והשתא אברזין, ואף על גב דגבי קרבן נמי הוי יאוש ושנוי השם דמעיקרא חולין והשתא הקדש, מכל מקום כיון דבתחלת הקדשו אינו קנוי לו עדיין פסליה רחמנא להקרבה משום מצוה הבאה בעבירה [בנדפס: שהרי לא נגמרה קנייתו אלא על ידי הקדש מזבח] אבל לשאר הקדשות לא פסלינן וקדוש משום דאיכא יאוש ושנוי השם דמעיקרא חולין והשתא הקדש וכדאמרינן במרובה בגנב וגזלן דתרומתן תרומה והקדישן הקדש משום שנוי השם ואפילו רבי יוחנן דאמר התם יאוש כדי לא קני, אי נמי יש לומר דאפילו הקדישו למזבח הקדשו הקדש דהא קני ליה הקדש ביאוש ושינוי השם ואי נמי ביאוש ושינוי רשות, דעד כאן לא קאמרי התם בפרק הגוזל המקדיש אינו כמוכר אלא שאינו כמוכר להתחייב על הקדשו תשלומי ארבעה וחמשה דומכרו לגמרי משמע וכדאמרינן במרובה דמכרו לשלשים יום אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה וכי הקדישו אינו כמוכרו משום דמעיקרא תורא דראובן והשתא נמי תורא דראובן, אבל מכל מקום לענין קנין מיקנא קני ליה הקדש אלא דלגבי מזבח פסליה רחמנא משום והבאתם גזול אי נמי מקרבנו ולא הגזול, וההיא דהגנב והגזלן שתרמו אפילו בקדשי מזבח היא מתניתא והשתא ניחא הא דאקשי לעולא מדתני עלה שחטו בחוץ חייב כרת ולא אקשי ליה מגופא דמתניתין דקתני אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה, דלעולא נמי קני ליה הקדש אלא שאינו ראוי למזבח לפי שלא קנאו גזלן לגמרי קודם שהקדישו, ואי קשיא לך אי יאוש כדי לא קני היכי מצי מקדיש ליה, יש לומר כיון דשנוי השם אי נמי שנוי רשות קני הקדשו וקנייתו באין כאחד, ועולא הכי מפרש לה למתניתין דהכא בין נודעה בין לא נודעה אינה מכפרת משום דקודם הקדש לא קני ליה דיאוש כדי לא קני ואימת קני ליה משעת הקדש משום שנוי השם ההיא שעתא הוה ליה מצוה הבאה בעבירה ולכולי עלמא לאו מצוה היא, ואף על גב דלעולם לא מדכר כלל טעמא דמצוה הבאה בעבירה היינו טעמא משום דעיקר טעמא דהוי מצוה הבאה בעבירה היינו משום דיאוש כדי לא קני והלכך לא מדכר אלא עיקר טעמא דפלוגתא, ורב יהודה אמר יאוש כדי קני וכיון שקנה עד שלא הקדישה מכפרת ולא הויא מצוה הבאה בעבירה שהרי בשעת הקדישה קני לה [בנדפס: גופה] גופא ודמים הוא דחייב להחזיר, והכי מוכח בסוף פרק לולב הגזול (סוכה לא) דכל שקנה בין ביאוש ושינוי רשות בין בשינוי השם בין ביאוש כדי למאן דאית ליה יאוש כדי קני לא קרינא ביה מצוה הבאה בעבירה והיינו טעמא דסוכה גזולה כשרה, ולא תיקשי לך דעולא אדעולא כדאקשינן לעיל דאיכא למימר דהא דקאמר בפרק הגוזל מחלוקת בסתם אבל במפרש לא התם להנהו תנאי קאמר וליה לא סבירא ליה וזו דעת הראב״ד ז״ל בפרק מרובה, ולא מיחוור, דאם כן מאי דוחקיה למימר הכי לוקי פלוגתייהו סוף במפרש ודאוקי לה רבא התם, ויש לומר דמתניתין קשיתיה מדקתני לפי שלא נתיאשו הבעלים טעמא דלא נתיאשו קני וכדאמר ליה ההוא סבא לרבא לא תיפלוג עליה דעולא דתנן מתניתין כותיה לפי שלא נתיאשו הבעלים, וזה נראה לי נכון. ויש מפרשין דלאו יאוש כדי איתמר התם בפרק הגוזל אלא יאוש קונה כלומר דהוי יאוש וקונה בשינוי רשות. ואינו מחוור בעיני, דאם כן אפילו לרבא קני דהא אמר להו רבא להנהו אונכרי ליגזזו אינהו וליתבו לכו כי היכי דליהוי יאוש בידייהו דידהו ושינוי רשות בידייכו דידכו, ועוד דפלוגתא דרבי שמעון ורבנן דעורות של גנב ושל גזלן לכאורה ודאי משמע דבעודן ביד הגנב והגזלן היא פלוגתא, דאף על גב דמותבינן עלה ממתניתין דנטלו מוכסים חמורו ונתנו לו חמור אחר דמשמע דדכותא היא ומתניתין הא איכא יאוש ושנוי רשות לא היא דמתניתין לאו שינוי רשות היא דלא חשיב שינוי רשות אלא כשנתנו לו על דעת חליפי שלו, אבל כאן שטעו ונתנו לו בטעות כסבורים שהיא שלו ואינו שלו אין זה שינוי רשות לפי שאין שינוי רשות אלא דמשנין מדעת אבל מי שנטל מרשות של גזלן אין זה שינוי רשות וכדמפרש התם בפרק מרובה, ואם תאמר ולרב יהודה דאמר יאוש כדי קני מאי שנא כי אקדיש דאינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה אפילו כי לא אקדיש נמי דשלו הוא טובח ושלו הוא מוכר, ויש לומר דרב יהודה מוקי לה בשהקדישו בעלים בבית גנב כדמוקי לה ריש לקיש בפרק מרובה וסבירא ליה כצנועים דאמרו כל המתלקט יהא מחולל על מעות הללו לומר דאף על פי שאינו ברשותו יכול הוא להקדישה, והא דלא מוקמינן לה נמי בהכי אליבא דעולא משום דעולא כרבי יוחנן סבירא ליה דאמר גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהן אינן יכולין להקדיש והילכך מוקי לה בשהקדישה גנב ולאחר יאוש, ואי נמי איכא למימר דהוה מצי למימר ולטעמך לרב יהודה נמי מי ניחא ולתרוצי לתרוייהו בשהקדישה בעלים בבית גנב אלא דבעא לתרוצי לעולא אפילו בשהקדישה גנב אלא לרב יהודה ודאי מיתרצא כריש לקיש [בנדפס: כנ״ל] והרבה יש כיוצא בו בתלמוד דאפשר לומר ולטעמיך ולא אמר.
מתיב [מקשה] רבא ממה ששנינו: גנב בהמה והקדיש אותה ואחר כך טבח אותה או מכר אותה — משלם תשלומי כפל כגנב ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה כדין טובח ומוכר מה שגנב מחבירו. ותני עלה [ושנינו עליה]: אם שחט את הבהמה הזו בחוץ, מחוץ למקדש — כי האי גוונא מקרה כגון זה] ענוש כרת משום מקריב קדשים בחוץ ואי אמרת [ואם אתה אומר] שיאוש כדי [בלבד] לא קני [קונה], אם כן כרת מאי עבידתיה [מה מעשיו מה עניינו], הרי אין בכך חיוב כרת שהרי לא היתה לו כל יכולת להקדיש את הבהמה שאינה שלו!
Rava raises an objection from what was learned in a mishna (Bava Kamma 74a): If one stole an animal and consecrated it, and afterward he slaughtered or sold it, he pays double payment like a thief (see Exodus 22:3), but he does not pay fourfold or fivefold payment, as one must ordinarily pay when he slaughters or sells an ox or a sheep that he stole from another person (Exodus 21:37). And it is taught in a baraita with regard to this mishna: If one slaughtered an animal outside the Temple in a case like this, he is punishable by karet for having sacrificed an offering outside the Temple. And if you say that the owner’s despair of recovering an item that was stolen from him does not by itself enable the thief to acquire the stolen item, what is the relevance of mentioning karet? The punishment of karet should not apply, as the thief cannot consecrate an animal that does not belong to him.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירמב״ןרשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אָמַר רַב שֵׁיזְבִי כָּרֵת מִדִּבְרֵיהֶם אַחִיכוּ עֲלֵיהּ כָּרֵת מִדִּבְרֵיהֶם מִי אִיכָּא אֲמַר לְהוּ רָבָא גַּבְרָא רַבָּה אָמַר מִילְּתָא לָא תְּחוּכוּ עֲלַהּ כָּרֵת שֶׁעַל יְדֵי דִּבְרֵיהֶן בָּאתָה לוֹ דאוֹקְמוּהָ רַבָּנַן בִּרְשׁוּתֵיהּ כִּי הֵיכִי דְּלִיחַיַּיב עֲלַהּ.

Rav Sheizevi said: This means that he is liable to receive karet by rabbinic law. Those who heard this laughed at him. Is there such a thing as karet by rabbinic law? Rava said to them: A great man has spoken, do not laugh at him. What Rav Sheizevi means is karet that comes to him through the words of the Sages, who declared that the thief’s consecration is valid. It is the Sages who placed the animal in his possession, so that he would become liable for it.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כרת שע״י דבריהם באת לו – כרת דאורייתא כדמפרש ואזיל.
אוקמוה רבנן – ברשות גנב אם הקדישה שיחול עליה הקדש גמור ושיתחייב כרת אם ישחטנה בחוץ כי היכי דאוקמוה ברשותיה לענין כפרה וקנס היא דקנסוהו והפקר ב״ד הפקר הוא וקדשה.
כי היכי דליחייב עלה – פירש בקונטרס דקנסוהו רבנן וקשה דמי לא עסקינן דאפילו שחטה אחר בחוץ דחייב אלא כיון דלא נודעה לרבים אוקמוה ברשותיה שלא יהו כהנים עצבים וממילא מחייב השוחט בחוץ.
אמר רב שיזבי: הכוונה היא שחייב כרת מדבריהם, מדברי סופרים. אחיכו עליה [צחקו עליו] השומעים; כרת מדבריהם מי איכא [האם יש] אמר להו [להם] רבא: גברא רבה [אדם גדול] אמר מילתא [דבר] לא תחוכו עלה [אל תצחקו עליו], מדובר פה בכרת שעל ידי דבריהן של חכמים שגזרו שיחול על כך הקדש באתה (באה) לו שכן אוקמוה רבנן ברשותיה כי היכי דליחייב עלה [העמידו חכמים את הבהמה ברשותו כדי שיתחייב עליה].
Rav Sheizevi said: This means that he is liable to receive karet by rabbinic law. Those who heard this laughed at him. Is there such a thing as karet by rabbinic law? Rava said to them: A great man has spoken, do not laugh at him. What Rav Sheizevi means is karet that comes to him through the words of the Sages, who declared that the thief’s consecration is valid. It is the Sages who placed the animal in his possession, so that he would become liable for it.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אָמַר רָבָא הָא וַודַּאי קָא מִיבַּעְיָא לִי כִּי אוֹקְמוּהָ רַבָּנַן בִּרְשׁוּתֵיהּ מִשְּׁעַת גְּנֵיבָה אוֹ מִשְּׁעַת הֶקְדֵּישָׁהּ לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ לְגִיזּוֹתֶיהָ וּוַלְדוֹתֶיהָ מַאי הֲדַר אָמַר רָבָא מִסְתַּבְּרָא המִשְּׁעַת הֶקְדֵּישָׁהּ שֶׁלֹּא יְהֵא חוֹטֵא נִשְׂכָּר.:

Rava said: Although I agree with Rav Sheizevi, this matter is certainly a dilemma for me. When the Sages placed the animal in his possession, did they do so from the time of the theft or from the time of the consecration? What is the difference between these possibilities? There is a difference with regard to its wool and with regard to its offspring. If the animal was placed in his possession from the time of the theft, the wool that it grows and the offspring that it births are his, and he is not required to return them to the animal’s owner. But if the animal becomes his only when he consecrates it, he is required to return them. What is the halakha? Rava then said, in answer to his own question: It stands to reason that the Sages placed the animal in his possession from the time of the consecration. This is so that the sinner not profit from his crime. Otherwise, the thief would benefit from the rabbinic decree that was instituted to increase his liability.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לגיזותיה וולדותיה – דלפני הקדש אי אמרת משעת גנבה קיימא ברשותיה גיזותיה דידיה הוא ואינו משלם אלא דמי פרה העומדת לילד ולא דמי פרה וולדה.
לגיזותיה וולדותיה – וא״ת אפי׳ קודם הקדש הן שלו דהא תנן (ב״ק דף צג:) גזל פרה מעוברת וילדה ורחל טעונה וגזזה משלם דמי פרה העומדת לילד ודמי רחל העומדת ליגזז ואם נתעברה אצלו משלם כשעת הגזלה וי״ל דנפקא מינה לר״מ דאמר התם בגמרא משלם אותה ואת גיזותיה ואת ולדותיה משום דקנסו גזלן ואע״ג דשינוי קונה הכא מ״מ בשעת הקדש אוקמוה ברשותיה ולא קנסו ולרבי יהודה דאמר גזילה חוזרת בעיניה לרב זביד דאמר אליביה שבח שעל גבי הגזילה דנגזל הוי הכא דאוקמוה ברשותיה דגזלן הוי אבל לרב פפא דאמר אליביה דהוי דגזלן לא נפקא מינה מידי ולרבי שמעון דאמר התם למחצה ולשליש ולרביע הכא הוי הכל שלו אבל לרב זביד דאמר דלר״ש כוליה דגזלן לא נפקא מינה מידי הכא במאי דאוקמוה ברשותיה.
ולענין פסק מיהא צריך בה עיון שאם גזלה טעונה וגזזה או מעברת וילדה אף בלא אוקמוה ברשותיה פשיטא דגזלן הוי אלא שמשלם דמי פרה העומדת לילד ורחל העומדת ליגזז ואם נטענה אצל גזלן וגזזה או נתעברה אצלו וילדה פשיטא דגיזא וולד לגזלן ורבים מפרשים בה שגזלה טעונה ולא גזזה והקדישה דבעלמא דנגזל הוי הואיל ואף מה שגזל בעין הוא ולא אמרו שבח שעל גבי גזילה דגזלן אלא כשבא השבח ברשותו וקא מיבעיא ליה השתא דאקדשה ואוקומה ברשותיה אי אוקמוה משעת גניבה להיות גיזותיה וולדותיה של גזלן או משעת הקדש ושיהו לנגזל ופשטה דמשעת הקדש ואין הדברים כלום שהרי זו אינה צריכה לפנים ולא עוד אלא שהכל מוקדש אלא ודאי כשנטענה אצלו ולא גזזה נתעברה אצלו ולא ילדה והקדישה והרי הכל מוקדש ושלא יהא חוטא נשכר דקאמר לתשלומין קאמר דאי משעת גניבה אין לו לשלם ואי משעת הקדש משלם ומ״מ אף בזו יש לתמוה שהרי אמרו על זו שבח שעל גבי גזילה דגזלן הוי ואפי׳ קודם יאוש מפני תקנת השבים ואף רבא אמרה כן בהגוזל קמא וא״כ קשיא דרבא אדרבא ומתוך כך נראה שלא נשאלה כאן אלא לעולא אבל לענין פסק דגזלן הוי כמו שהתבאר במקומו:
בד״ה לגיזותיה וולדותיה ואם תאמר אפילו קודם הקדש הן שלו כו׳ משלם כשעת הגזילה כו׳ עכ״ל ר״ל כיון דמדינא הן שלו לא שייך למימר ביה דאוקמא ברשותיה ושלא יהא חוטא נשכר בזה וכן הקשו לעיל לפירוש רבינו תם דיאוש כדי קני הוי מדינא משעת יאוש ברשותיה קודם ההקדש אבל לפי דרכם דלעיל דיאוש לא קני אלא על ידי שינוי השם לא הוה מדינא ברשותיה אלא מהקדש ואילך שפיר קמבעיא ליה כיון דלענין כרת אוקמא ברשותיה לרבנן מקודם הקדש דאל״כ לא חזי לפתח אהל מועד אימא דלענין גיזות וולדות נמי אוקמא ברשותיה אף מקודם הקדש ומסיק דאם כן חוטא נשכר ומסתברא מהאי טעמא אע״ג דלענין כרת אוקמא ברשותיה מקודם הקדש לענין גיזות וולדות לא אוקמא ברשותיה אלא משעת הקדש דקני ליה מדינא ביאוש ושינוי השם וק״ל:
אמר רבא: אף שאני מסכים לדבריו של רב שיזבי, הא [דבר זה] וודאי קא מיבעיא לי [מסופק לי]; כי אוקמוה רבנן ברשותיה [כאשר העמידוה חכמים את הבהמה ברשותו], האם משעת גניבה או משעת הקדישה העמידוה ברשותו? ומבררים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה], מאיזו שעה היא ברשותו — לגיזותיה (צמרה) וולדותיה, שאם הקנוה לו משעת הגניבה ואחר כך גדל צמרה וילדה — אין הגזלן צריך להחזיר את גיזותיה וולדותיה ואם רק לאחר מכן משעה שהקדישה — חייב להחזיר אם כן מאי [מה] הדין הדר [חזר] ואמר רבא שמצא פתרון לדבר: מסתברא [מסתבר] שהעמידו חכמים ברשותו את הבהמה משעת הקדישה. וטעמו של דבר — שלא יהא חוטא נשכר. שלולא כן נמצא שבגלל תקנת חכמים הוא מרויח את פירות הגזילה במשך הזמן
Rava said: Although I agree with Rav Sheizevi, this matter is certainly a dilemma for me. When the Sages placed the animal in his possession, did they do so from the time of the theft or from the time of the consecration? What is the difference between these possibilities? There is a difference with regard to its wool and with regard to its offspring. If the animal was placed in his possession from the time of the theft, the wool that it grows and the offspring that it births are his, and he is not required to return them to the animal’s owner. But if the animal becomes his only when he consecrates it, he is required to return them. What is the halakha? Rava then said, in answer to his own question: It stands to reason that the Sages placed the animal in his possession from the time of the consecration. This is so that the sinner not profit from his crime. Otherwise, the thief would benefit from the rabbinic decree that was instituted to increase his liability.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) מתני׳מַתְנִיתִין: לֹא הָיָה סִיקָרִיקוֹן בִּיהוּדָה בַּהֲרוּגֵי מִלְחָמָה מֵהֲרוּגֵי הַמִּלְחָמָה וְאֵילָךְ יֵשׁ בָּהּ סִיקָרִיקוֹן כֵּיצַד לָקַח מִסִּיקָרִיקוֹן וְחָזַר וְלָקַח מִבַּעַל הַבַּיִת מִקָּחוֹ בָּטֵל מִבַּעַל הַבַּיִת וְחָזַר וְלָקַח מִסִּיקָרִיקוֹן מִקָּחוֹ קַיָּים.

MISHNA: The law of Sicarii [Sikarikon] did not apply in Judea in the time that people were being killed in the war. From the time that people were being killed in the war and onward, the law of Sicarii did apply there. What is this law of Sicarii? If one first purchased land from a Sicarius, who extorted the field from its prior owners with threats, and afterward the buyer returned and purchased the same field a second time from the prior landowner, his purchase is void. The prior owner of the field can say that he did not actually mean to sell him the field. By contrast, if he first acquired the field from the prior owner and afterward he returned and purchased the same field from a Sicarius, his purchase stands.
קישוריםרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןתוספותפסקי רי״דרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך סקר
סקרא(גיטין נה:) לא היה סקריקון ביהודה (מכשירין פרק א). מעשה באנשי ירושלים שטמנו דבילתן במים מפני הסיקרין פי׳ כשהיו מציקין אונסין את האדם היה אומר לו שא קרקעי והניחני (א״ב פי׳ בל׳ רומי רצחן):
ערך קרון
קרוןב(כלאים פרק ח) היושב בקרון סופג את הארבעי׳ (כתובות טו.) נבעלת בקרונות בקרונות סלקא דעתך אלא נבעלה בשעת קרונות כשרה לכהונה (גיטין נה:) אלו פ׳ קרוני מלחמה שנכנסו לכרך ביתר (קידושין עו) ויושבין בקרונות של זהב ומהלכין בראשי גייסות פי׳ עגלות של זהב ובלעז קר״ו (א״ב פי׳ בלשון רומי מין עגלה):
ערך מרש
מרשג(תענית טז.) אפילו גזל מריש ובנאו בבירה מקעקע כל הבירה כולה ומחזיר מריש לבעליו (סוכה לא.) האי כשורא דמטללתא עבדו בה תקנתא משום תקנת מריש. כדתנן (גיטין נה) על המריש הגזול שבנאו בבירה שיתן את דמיו (בבא קמא סו) והרי מריש דאיכא שינוי השם דמעיקרא קרוי לה כשורה והשתא טללא ותנן על מריש הגזול שבנאו בבירה שנוטל דמיו מפני תקנת השבים אמר רב יוסף מריש שמו עליו דתניא צלעות הבית אלו המלטוסין והעובים אלו המרישות וכבר פי׳ בערך מלטס (זבין פרק ד) הקיש על המריש ועל המלבן וכפים מעץ יעננה תרגום ושיפא מגו מרישא עני לה:
א. [רייבער.]
ב. [וואגען.]
ג. [באלקאן בוים האלץ.]
מתני׳ לא היה סיקריקון ביהודה – סיקריקון עובד כוכבים רוצח שנותן לו ישראל קרקע בפדיון נפשו ואומר לו שא קרקע זו ואל תמיתני.
בהרוגי המלחמה – מלחמת טיטוס שהיתה בירושלים וביהודה ובגמ׳ פריך מאי קאמר.
מקחו בטל – דאמרי׳ מיראה עבד אי נמי השני נוח לי והראשון קשה הימנו ובגמרא מוקי לה דלא כתב ליה שטרא.
לקח מסיקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל, דמפני אימת סיקריקון מוכר. לקח מבעל הבית וחזר ולקח מסיקריקון מקחו קיים דלאו מאימת סקריקון מכר. ואפילו מכר אחר הסיקריקון וכתבא שטר וקיבל אחריות מכירה מקחו קיים. בואם לקח מן הסיקריקון ואכלה ג׳ שנים ומכר לאחר אין לבעלים על לוקח שיני כלום, דאי תבעי ליה בבית דין הבעלים בית דין טוענין ללוקח אתה מכרת לראשון ולהכי שתקת ג׳ שנים, דטוענין ליורש וטוענין ללוקח. אבל היה הקרקע ביד הראשון ותבעוהו לדין, אי טעין איהו מינך זבינתה אין, אבל בית דין לא טענו ליה.
א. אם כתב שטר וכו׳. או שצ״ל לעיל ואם מכר וכו׳.
ב. נח ע״ב.
ביהודה בהרוגי המלחמה – בירושלמי בראשונה גזרו גזרה על יהודה לפי שמסורת בידם מאבותם שיהודה הרג עשו דכתיב (בראשית מט) ידך בעורף אויביך ותניא נמי בספרי ידיו רב לו בשעה שהרג את עשו ובסוף פ״ק דסוטה (דף יג.) דאמר חושים בן דן שקל קולפא ומחייה ארישיה דעשו ונתרו עיניה ונפלו אכרעיה דיעקב שמא לא מת באותה הכאה עד שעמד עליו יהודה והרגו.
ת״ר גזל מריש ובנאו בבירה בש״א מקעקע את כל הבירה כולה ומחזיר מריש לבעליו ובה״א אין לו אלא דמי מריש מפני תקון השבים:
ועל חטאת הגזולה וכו׳. אמר עולא דבר תורה בין נודעה בין לא נודעה אינה מכפרת מ״ט יאוש כדי לא קני וקרבן פסול הוא דלא קרינא ביה קרבנו וחולין בעזרה הוא ומפני מה אמרו לא נודעה מכפרת שלא יהו כהנים עצבים שאכלו חולין שנשחטו בעזרה וימנעו מעשות עבודה ונמצא מזבח בטל ואי ק׳ היאך התנו ב״ד לעקור דבר תורה ולפטור את זה מחטאת שהוא מחויב בה מן התורה. האמרן באשה רבה שב ואל תעשה שאני ולא מיעקר הוא. ורב יהודה אמר דבר תורה בין נודעה בין לא נודעה מכפרת מ״ט יאוש כדי קני ומפני מה אמרו נודעה אינה מכפרת גזירה שמא יאמרו מזבח אוכל גזילות פי׳ רב יהודה מפרש מריש דמתני׳ דקתני מפני תיקון השבים כגון שלא נתייאשו הבעלים ואפ״ה מפני תיקון השבים שלא יקעקע בירתו תקנו שיתן דמיו משא״כ בכל גזילה:
מתני׳ לא היה סקריקון ביהודה בהרוגי מלחמה מהרוגי מלחמה ואילך יש סקריקון כיצד לקח מן הסקריקון וחזר ולקח מן ב״ה מקחו בטל מב״ה וחזר ולקח מן הסקריקון מקחו קיים מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל מן האשה וחזר ולקח מן האיש מקחו קיים זו משנה ראשונה אבל ב״ד של אחריהם אמרו הלוקח מן הסקריקון נותן לבעלים רביעי אימתי בזמן שאין בידם ליקח אבל יש בידם ליקח הם קודמין לכל אדם ר׳ הושיב ב״ד ונמנו שאם שהתה לפני סקריקון י״ב חודש כל הקודם ליקח [זכה] ונותן לבעלים רביע פי׳ סקריקון רומי אנס שאונס שדות ישראל וישראל אומר לו שא קרקע והניחני מפני שהוא ירא שלא יהרגנו ובהרוגי מלחמת טיטוס שהיתה בארץ יהודה לא היתה סקריקון אבל מהרוגי מלחמה ואילך יש בה סקריקון. ומקשה מאי קאמר השתא בהרוגי מלחמה לא היה סקריקון ומהרוגי מלחמה ואילך יש בה סקריקון והרי יותר גדול היה בעת הרוגי מלחמה ממה שהיה לאחר מיכן אמר רב יהודה שלא דנו בה דין סקריקון דאמר רב יוסף שלש גזירות גזרו גזירתא קמייתא כל דלא קטיל ניקטליה אמצעיתא כל דקטיל ניתיב ליה ד׳ זוזי בתרייתא כל דקטיל ליקטליה הלכך קמייתא ומציעתא כיון דקטליה מירתת אגב אונסיה גמר ומקני בתרייתא מימר אמר האידנא לישקול ולמחר תבענא ליה לדינא פי׳ דין סקריקון הוא שאם קנה ישראל מיד א״י האנס שהוא הסקריקון אין מקחו קיים שבכל שעה יכול לבוא ישראל בעל השדה ומוציאה מידו ואומר לו למה קנית השדה שלי שאני הייתי עתיד לתבוע את הא״י בדין אבל בהרוגי מלחמה לא היה זה הדין נוהג דאגב אונסיה דמיסתפי דלא ליקטליה גמר ומקני ליה בכל לב והלכך ישראל שקנה ממנו קניינו קנין אבל מהרוגי מלחמה ואילך אינו מקנה לו בכל לב וישראל הקונה ממנו יש לו דין סקריקון שיבואו הבעלים ויוציאוה מידו ואם לקח מן הסקריקון וחזר ולקח מב״ה מקחו בטל שהוא אומר לו מחמת פחד העובד כוכבים הקניתי לך ולא בכל לב אבל אם לקח תחילה מב״ה וחזר ולקח מן הסקריקון מקחו קיים. כי כשהקנה לו הוא תחילה בכל לב הקנה לו וכן נמי אם קנה מן האיש וחזר ולקח מן האשה כדי שלא תבא ותטרוף ממנו בכתובתה מקחו בטל שתוכל לומר נחת רוח עשיתי לבעלי ולא הקניתי לך בכל לב אבל אם לקח תחילה מן האשה וחזר ולקח מן האיש מקחו קיים. זו היתה משנה ראשונה דתני מקחו בטל והבעלים מוציאין השדה מידו אבל ב״ד של אחריהם תקנו ואמרו שהלוקח מן הסקריקון נותן לבעלים רביע ומקחו קיים דק״ל דסקריקון רבעא מוזיל גביה ויהיב ההוא רבעא לבעלים ומקחו קיים וקי״ל אימתי הוא זה כשאין ביד הבעלים מעות ליקח וליתן דמי השדה שיתן הלוקח לסקריקון אבל אם יש בידן מעות ליקח הם קודמין לכל אדם אבל מיהו בחנם אינן יכולין להוציא מידן כמו שהיו עושין תחילה כ״א שיתנו להם הדמים שנתנו לסקריקון ור׳ הושיב ב״ד ונמנו וגמרו שאם שהתה שדה לפני הסקריקון י״ב חודש כל הקודם ליקח מהסקריקון זכה ונותן לבעלים הרביע שזלזל לו ואינו יכול להוציא השדה מידו אפילו בדמים שלקח מסקריקון וכו׳:
הא דתנן לא היה סיקריקון ביהודה בהרוגי מלחמה – תני עלה בתוספתאא, גליל יש בה משום סיקריקון. ומפורש בירושלמיב בראשונה גזרו שמדג ביהודה, שכן מסורת בידם מאבותם שיהודה הרג את עשו דכתיבד ידך בעורף אויביך, והיו המלכים משעבדין בהם ונוטלין שדותיהם מלפניהם ומוכרין אותן לאחרים, והיו בעלי בתים באין וטורפין, והיתה הארץ חלוטה ביד סיקריקון, נמנעו מליקח, התקינו שלא יהא סיקריקון ביהודה, גליל לעולם יש בו משום סיקריקון. המטלטלין אין בהם משום סיקריקון ומשום הכי תנא להו בהאי פירקאה, משום דמפני תיקון העולם הוא, ועל כרחך אתה אומר כן, שאם קנה סיקריקון למהו מחזיר לבעלים כלום משלו נתן לו אם לא קנה יהא נוטל בלא כלום, אלא ודאי משום תקון העולם. וכן תקנו שיהא הוא קודם, וכיון שבתוך י״ב חדש לא לקח כל הקודם יקח, שלא תהא הארץ חלוטה ביד גוים. ולפי זה הענין אף מניינו של ר׳ לא היה אלא ביהודה אבל לא בגליל, ואין צריך לומר בחוצה לארץז, ולאח אמרו הגאונים זהט.
א. פ״ג הי״ד.
ב. פרק ה׳ הלכה ז׳.
ג. בנדפס: גזרה.
ד. בראשית מט ח.
ה. וכן הוא ברשב״א ריטב״א ובחי׳ הר״ן.
ו. בנדפס: למה לי מחזיר.
ז. וכ״כ הריטב״א וחי׳ הר״ן.
ח. בנדפס: אבל לא אמרו הגאונים כן.
ט. עיין ספר המקח לרב האי גאון שער ל׳, ובאוצר הגאונים חלק התשובות סי׳ רפב⁠־רפה.
מתני׳: לא היה סיקריקון ביהודה בהרוגי המלחמה. ופירש רש״י לה בגמרא לא היה דין סיקריקון דאגב אונסייהו גמרו ומקני אבל מהרוגי המלחמה ואילך יש בה דין סיקריקון דלא גמרי ומקנו ומימר אמרי לישקול השתא ומחר תבענא ליה בדינא, כיצד לקח מסיקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל, ואף על גב דקיימא לן כרב הונא דאמר תלוה וזבין זביניה זביני שאני התם דקא יהיב דמי ואגב אונסיה עם קבלת מעות גמר ומזבין, אבל הכא דבלא כסף דסיקריקון לא דמי הוא דשקיל לא גמר ומקני דתלוה ויהיב אין מתנתו מתנה, ומיהו בהרוגי המלחמה אף על גב דלא יהיב דמי אין בו דין סיקריקון דאגב אונסייהו גמרי ומקנו הואיל והפקירה אותם המלכות להריגה ואינם מקוים לשׁוב לנחלתם עוד, ודוקא ביהודה [בנדפס: אין בה משום סיקריקון אבל בגליל אפילו בשעת מלחמה יש בה משום סיקריקון], וכדתניא בתוספתא ארץ יהודה אין בה סיקריקון משום יישוב המדינה במה דברים אמורים בהרוגים שנהרגו לפני המלחמה וכו׳ גליל לעולם יש בה סיקריקון ואריסין, והחכירות והמטלטלין אין בהם משום סיקריקון, וטעמא כדגרסינן בירושלמי בראשונה גזרו גזירת שמד ביהודה שכן מסורת בידן מאבותם שיהודה הרג את עשו דכתיב ידך בעורף אויביך והיו הולכין ומשתעבדין בהן ונוטלין שדותיהן מלפניהם ומוכרין אותם לאחרים והיו בעלי בתים באין וטורפין נמנעו מליקח והארץ היתה חלוטה ביד סיקריקון התקינו שלא יהא סיקריקון ביהודה, וגליל לעולם יש בו משום סיקריקון, המטלטלין אין בהם משום סיקריקון. ומסתברא דמשנה ראשונה דהיינו תרי בבי דרישא, לא היה סיקריקון ביהודה בהרוגי המלחמה ומהרוגי המלחמה ואילך יש בה סיקריקון, דינא קתני דבהרוגי המלחמה אין בה דין סיקריקון מדינא משום דגמרי ומקנו כדאיתא בגמרא, אבל משנה אחרונה תנא תקנתא דאילו מדינא יש בה סיקריקון דלא גמרי ומקנו כדאיתא בגמרא דמימר אמרי לישקול השתא ומחר תבענא ליה בדינא והילכך מדינא הדרא לבעלים בלא כלום אלא דהתקינו כדי שלא תהא הארץ חלוטה ביד סיקריקון דאף על גב דאכריזו כל דקטיל ליקטלוה אכתי מסתפו משום דחזו קמאי דאיקטול ולא הוו אזלי למיקבל ואחרים נמי לא הוו זבני משום דאתו בעלים ומפקי לה מינייהו ובין כך ובין כך היתה הארץ חלוטה ביד סיקריקון, ולפיכך התקינו שהלוה מסיקריקון אפילו מהרוגי המלחמה ואילך לא תחזור לבעלים בלא כלום אלא שהלוקח נותן לבעלים רביע ורבי הושיב בית דין והוסיף על התקנה והכל כדי שלא תהא הארץ חלוטה ביד סיקריקון, וכדתניא בתוספתא אין בה סיקריקון משום ישוב המדינה, וכדגרסינן נמי בירושלמי נוטלין שדותיהן מלפניהן ומוכרין אותן לאחרים והיו בעלי בתים באין וטורפין נמנעו מליקח והיתה הארץ חלוטה ביד סיקריקון התקינו שלא יהא סיקריקון ביהודה, ואף על פי שנראה מן התוספתא ומן הירושלמי שאמרו שהתקנה היתה במשנה ראשונה שאמרו שלא יהא סיקריקון ביהודה, אפילו כן נראה לי שזה שלא כדרך מה שאמרו בגמרא, דהא מדקאמרינן בגמרא קמייתא ומציעתא אגב אונסייהו גמרי ומקנו משמע דמדינא קני ולית בה דין סיקריקון, ואנו אין לנו אלא כגמרתינו, ואי משום דקיימא לן דתלוה ויהיב אין מתנתו מתנה הוא [בנדפס: הכא] שהפקירה אותם המלכות שאני דגמרי ומקנו וכמו שכתבנו למעלה. כן נראה לי.
ומשום דמדינא מהרוגי המלחמה ואילך יש בה סיקריקון וחוזרים לבעלים בלא כלום, והתקינו שלא יהא בה סיקריקון כדי שלא תהא הארץ חלוטה ביד סיקריקון שנאוה בפרק זה דבתקנות קא מיירי. ואגב דתנא הכא דין סיקריקון דהוה טעמא משום דאמר ליה בעל הבית נחת רוח עשיתי לסיקריקון, סמך לו דין לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה דיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי.
מי שגנב והקדיש ואחר כך טבח ומכר משלם תשלומי כפל אבל לא תשלומי ארבעה וחמשה שהרי כשטבח של הקדש טבח וענינה שנתיאשו הבעלים בשעה שהקדיש שנמצא שם הקדש חל עליה ומאחר שחל עליה שם הקדש אם שחטו בחוץ חייב כרת ומ״מ מה שהקשו ממנה בסוגיא זו למאן דאמר יאוש כדי לא קני לא דייקא שהרי בזו יאוש ושנוי רשות הוא שההקדש במקום שנוי רשות והראיה שהרי בפרק מרובה (ב״ק ס״ח:) הקשו ממנה למאן דאמר יאוש כדי קני דקאמר גנב והקדיש ואחר כך טבח וכו׳ אימת אילימא לפני יאוש מי קדיש אלא לאחר יאוש וטעמא דהקדיש וכו׳ ומ״מ למה שהיה סובר כאן שאין הקדש משנה עד שהקשו ממנה למאן דאמר יאוש כדי לא קני דאי לא קני כרת מאי עבידתיה כלומר דבשלמא לענין תשלומי ארבעה וחמשה לא קשיא לן דדילמא האי דאמר לא קני דוקא לענין קרבן והשתא מיהא אף לענין קרבן היכי אמר דלא קני ותירצוה דמדאוקמוה ברשותיה לענין ארבעה וחמשה אוקמוה ברשותיה לענין קרבן והפקר בית דין הפקר ומ״מ יש מפרשים בדבריו של עולא דהכי קאמר יאוש כדי לא קני וא״כ בשעה שהקדיש לא קנאה עדין ונמצא ההקדש בא בעבירה ומצוה הבאה בעבירה לא כלום הוא ואח״כ שאלו מהיכא אוקמוה ברשותיה אם משעת גניבה להיות גיזותיה וולדותיה שמשעת גזילה לגזלן או משעת הקדשא להיותם לנגזל ופשטה דמשעת הקדשא:
בד״ה ביהודה בהרוגי מלחמה בירושלמי בראשונה גזרו גזירה על יהודה כו׳ עכ״ל כצ״ל ר״ל ולאפוקי בגליל לא היה בו דין סיקריקון וכ״כ בחידושי רשב״א ע״ש וק״ל:
משנה לא היו סיקריקון ביהודה כו׳ נקיט לה הכא בפירקין משום סיפא דב״ד של אחריהם שאמרו דנותן לבעלים רביע והיינו משום תיקון העולם שלא תוחלט הקרקע ביד הסיקריקין כדאיתא בירושלמי ועיין בחידושי הרשב״א באריכות:
א משנה לא היה דין סיקריקון נוהג בארץ יהודה בזמן הרוגי מלחמה, כלומר, בזמן תוקף המלחמה. מהרוגי המלחמה ואילך יש בה דין סיקריקון. כיצד הוא דין זה? — מי שלקח (קנה) שדה מסיקריקון, מן הגוי שנטל את השדה מבעליו על ידי איומים ואחרי כן חזר אותו אדם ולקח אותו שדה עצמו מבעל הבית, בעל השדה הראשון — מקחו בטל, שיכול לומר בעל השדה כי לא התכוון באמת שתיקנה לו השדה. אבל אם קנה תחילה מבעל הבית וחזר ולקח מסיקריקוןמקחו קיים.
MISHNA: The law of Sicarii [Sikarikon] did not apply in Judea in the time that people were being killed in the war. From the time that people were being killed in the war and onward, the law of Sicarii did apply there. What is this law of Sicarii? If one first purchased land from a Sicarius, who extorted the field from its prior owners with threats, and afterward the buyer returned and purchased the same field a second time from the prior landowner, his purchase is void. The prior owner of the field can say that he did not actually mean to sell him the field. By contrast, if he first acquired the field from the prior owner and afterward he returned and purchased the same field from a Sicarius, his purchase stands.
קישוריםרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןתוספותפסקי רי״דרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) ולָקַח מִן הָאִישׁ וְחָזַר וְלָקַח מִן הָאִשָּׁה מִקָּחוֹ בָּטֵל מִן הָאִשָּׁה וְחָזַר וְלָקַח מִן הָאִישׁ מִקָּחוֹ קַיָּים זוֹ מִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה.

Similarly, if one first purchased from the husband the rights to use a field belonging to his wife, and afterward he returned and purchased the same field from the wife, so that if the husband were to predecease or divorce her, the purchaser would then own it fully, his purchase is void. The woman can claim that she did not wish to quarrel with her husband and to object to the transaction but that in truth she did not agree to the sale. By contrast, if he first acquired the field from the wife, and afterward he returned and purchased the same field from the husband, his purchase stands. This is the initial version of this mishna.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לקח מן האיש – קרקע המיוחדת לכתובת אשתו או שכתוב בכתובתה או הכניסתו לו שום בכתובתה וכל שכן שאר נכסים דאי לא עבדה ליה אמר לה עיניך נתת בגרושין ובמיתה הכי מוקמינן ליה בב״ב (נ.).
מקחו בטל – דאמרה נחת רוח עשיתי לבעלי.
והא דתני הכא לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה – משוםא שסמכו ענין לו, דכי היכי דאמר נחת רוח עשיתי לסיקריקון אמר נמי נחת רוח עשיתי לבעלי. ופי׳ חזר ולקח מן האשה בשטר אחר מאוחר או שפירשב, אבל בשטר אחד אין אומרים כל הקודם זכה. ובירושלמיג עד כדון בשני שטרות, היה שטר אחד ר׳ זעירא ור׳ אילא תרוייהון אומרין כל שכן מקחו בטל, והוא שלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה. ופי׳ מקחו בטל מן האשה קאמר לכשתבא לגבות כתובתהד לפי הירושלמי. ובפרק אלמנה לכ״ג ביבמותה ובפרק חזקת בבתראו מיהא מפורש בס״ד.
א. כ״כ הרשב״א.
ב. דהיינו שמפורש בשטר שקנינו מפלוני ואח״כ מאשתו או מפלונית ואח״כ מבעלה, וכ״כ הריטב״א ובמאירי.
ג. פרק ה הלכה ז.
ד. וכן היא שיטת הרשב״ם בב״ב מט ב ד״ה מקחו, והר״י בתוס׳ שם נ א ד״ה אילימא, וכ״ה שיטת הרשב״א בסוגיין, ולדבריהם בכל קרקעות מיירי אף באותם שלש שדות. אבל שיטת רש״י בכתובות פא א ד״ה מגרשה להעמיד משנתינו באותם שלש שדות, ובהן המקח בטל לאלתר, והוא כשיטת הרי״ף בב״ב (כז א בדפי הרי״ף), וכ״ה שיטת הרמב״ם פרק ל׳ ממכירה הלכה ג׳ וכפי שביאר שם במ״מ דבטל לאלתר. ועי״ש שהביא בשם הירושלמי שבטל לאלתר. וברבינו הביא מהירושלמי רק לכשתבא לגבות כתובתה. ומ״מ הם מעמידים רק באותם שלש שדות.
ה. סו ב.
ו. ב״ב מט ב, ושם בד״ה הא איתמר וכו׳.
והא דקתני: לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל. איתמר עלה אמר רבה בר רב הונא לא נצרכה אלא לאותן שלש שדות אחת שכתב לה בכתובתה ואחת שייחד לה בכתובתה ואחת שייחד לה משלו [בנדפס: שהכניסה לו שום משלה], ואסיקנא בבבא בתרא בפרק חזקת (בבא בתרא נא) דלא אתיא למעוטי שאר נכסים דכל שכן דהויא לה איבה דאמר לה עיניך נתת בגירושין ובמיתה, אלא למעוטי [בנדפס: שאר] נכסי מלוג דבנכסי מלוג דדידה הוי לא הויא לה איבה והילכך מקחו קיים, וכתב רבינו שמואל ז״ל בפרק חזקת דלא אמרו מקחו בטל אלא מצד האשה דכשתבוא לגבות כתובתה טורפת אינה נמנעת מצד מכירתה אבל כל זמן שלא תבא לגבות אינה יכולה לבטל המקח ואפילו לא לקח אלא מן האיש לבדו. ותדע לך שהרי משנה זו כוללת בין אותן שלש שדות ובין שאר נכסים דידיה ואכולהו קתני בטל ושאר נכסים דידיה ודאי מוכר הוא וקיים עד זמן גביית כתובתה כדאמרינן בכתובות פרק האשה, דאי לא תימא הכי סיפא דקתני וכן לא יאמר אדם לאשתו הרי כתובתיך מונחת על השולחן וכו׳ אשתו איבעיא לה לזבוני מי לא מצי מזבין. ורש״י ז״ל פירש בכתובות דבאותן שלש שדות מקחו בטל לאלתר, והא דאמרינן התם בבבא בתרא (בבא בתרא נא) אילימא למעוטי שאר נכסים דידיה כל שכן דהויא לה איבה, לאו למימרא דהוו שאר נכסים בכלל מקחו בטל, דמקחו בטל לאלתר משמע, אלא לענין דין טענת נחת רוח קאמרינן משום דכל שכן דהויא לה איבה. ותדע לך שהרי רבה בר רב הונא לא איצטריך למעוטי שאר נכסים לענין ביטול מקח דהא ודאי פשיטא דשאר נכסים יכול הבעל למכרם ולכשיגיע זמנה לטרוף טורפת, אלא ודאי רבה בר רב הונא לא בא אלא למעט לענין דין איבה ובכלל דין זה איתנהו לכולהו לבר מנכסי מלוג. ויש מי שפירש דדוקא בנכסי צאן ברזל מקחו בטל לאלתר ומשום שבח בית אביה כדאיתא בפרק אלמנה לכהן גדול אבל בשאר נכסים מקחו קיים עד זמן גוביינא, וכבר כתבתי למעלה בפרק השולח גבי העושה שדהו אפותיקי לבעל חוב ולכתובת אשה הכרעת רבינו בזה דאפילו באפותיקי מקחו בטל לאלתר שלא עלתה על דעת שתהא האשה מחזרת על בתי דינין, ואותן שלש שדות בכולהו איכא משום שבח בית אביה ובטל לאלתר ויש להן ראיה מן הירושלמי כמו שכתבתי [בנדפס: שם] בסייעתא דשמיא.
המשנה הששית והכונה בה בענין החלק החמשי והוא שאמר ולא היה סיקריקון ביהודה בהרוגי המלחמה מהרוגי המלחמה ואילך יש בו סיקריקון כיצד לקח מן הסיקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל מבעל הבית וחזר ולקח מסיקריקון מקחו קיים מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל מן האשה וחזר ולקח מן האיש מקחו קיים זו משנה הראשונה ובית דין שאחריהן אמרו הלוקח מן הסיקריקון נותן לבעלים רביע אימתי בזמן שאין בידם ליקח אבל אם יש בידם ליקח הן קודמין לכל אדם ר׳ הושיב בית דין ונמנו שאם שהת לפני סיקריקון שנים עשר חדש כל הקודם ולוקח נותן לבעלים רביע אמר הר״ם פי׳ סיקריקון הוא אלם יקח הקרקעות מיד בעליהם בלא כסף כדי שלא יהרוג אותה והתחדש זה החדוש אצלם מעת הרוגי המלחמה והיה זה זמן ידוע אצלם בזה העת ובעל הבית הוא בעל הקרקע אשר גזל אותו ממנו הגוי הסקריקון וכבר ביארנו בסוף העשירי מכתובות שהודאת האשה למכור בעלה בלתי מועיל ולפי שהיא תאמר נחת רוח עשיתי לבעלי ולזה שתוציא מיד הלוקח כאשר תגבה הכתובה ואמר נותן לבעלים רביע כמו שאם יקח מן הסקריקון בשלשים דינרין הנה יתן לבעל הקרקע עשרה דינרין שאנחנו נאמר דמי זה הקרקע ארבעים דינרין ויותר וממה שמוזיל הסקריקון להיות אצלו בכל כסף והוא בזה השיעור והוא ענין אמרם רביע בקרקע שהוא שליש במעות ואין ספק זה הדין היה בעת שהיה שם סקריקון:
שם לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל ופירש רש״י קרקע המיוחד לכתובתה כו׳ וכ״ש בשאר נכסים כו׳ והכי מוקי לה בבבא בתרא עכ״ל. ולכאורה יש לתמוה שפירושו כאן סותר לפירושו בפרק האשה שנפלו דף פ״א גבי שומרת יבם שאין לו למכור בנכסים כלום כיצד יעשה יעשה סעודה ויפייסנה ואם אשת ישראל הוא יגרשנה ויחזור וישאנה ומפרש רש״י שם דאע״ג דאפ״ה מכרו בטל כדתנינן הכא הא מוקי לה באותן שלש שדות והקשו התוספות שם דהא מסקינן בבבא בתרא דכ״ש בשאר נכסים ומתרצין שם לפי שיטת רש״י ז״ל דבהנך ג׳ שדות מכרן בטל לאלתר משא״כ בשאר נכסים המקח קיים עד שעת גוביינא דידה וא״כ היאך מפרש רש״י כאן אלשון מכרה בטל גופא דאיירי אף בשאר נכסים ויש ליישב דנהי שכתבו התוספות דלענין הדין יש חילוק ביניהם אפ״ה שייך בהו שפיר נמי לשון מקחו בטל דהיינו מה שחזר ולקח מן האשה בטל לגמרי דנהי שאוכל הפירות אין זה תלוי במה שחזר ולקח מן האשה דה״ה אם לא חזר ולקח מן האשה נמי היה אוכל הפירות וכן אם מתה בחיי הבעל המקח קיים דאחריות דנפשיה קיבל עליה כן נ״ל ליישב לשון רש״י ז״ל ולכאורה דלפי זה ה״ה הא דקתני רישא לקח מסיקריקון וחזר ולקח מבע״ה המקח בטל היינו דמה שלקח מבע״ה בטל משא״כ המקח מסיקריקון קיים לענין שאוכל הפירות עד שיחזיר לו הבע״ה דמיו כדין מבריח ארי ואף למאי דמשמע מלשון הפוסקים והמפרשים דלמשנה ראשונה צריך להחזיר לו בחנם אפ״ה נראה דאין צריך לשלם דמי פירות שאכל דלא דמי ללוקח מגזלן גמור כמו שאבאר לקמן כן נראה לי ועדיין צריך עיון:
וכיוצא בזה אם תחילה לקח מן האיש קרקע השייכת או המשועבדת לאשתו ואחרי כן חזר ולקח אותה קרקע מן האשהמקחו בטל, שיכולה האשה לטעון שלא רצתה להסתכסך עם בעלה ולמחות ביד הקונה לאחר שכבר נמכר השדה אבל באמת לא הסכימה למכירה. ואולם אם קנה קודם מן האשה וחזר ולקח מן האישמקחו קיים. זו שיטת משנה ראשונה בסיקריקון.
Similarly, if one first purchased from the husband the rights to use a field belonging to his wife, and afterward he returned and purchased the same field from the wife, so that if the husband were to predecease or divorce her, the purchaser would then own it fully, his purchase is void. The woman can claim that she did not wish to quarrel with her husband and to object to the transaction but that in truth she did not agree to the sale. By contrast, if he first acquired the field from the wife, and afterward he returned and purchased the same field from the husband, his purchase stands. This is the initial version of this mishna.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) ב״דבֵּית דִּין שֶׁל אַחֲרֵיהֶם אָמְרוּ זהַלּוֹקֵחַ מִסִּיקָרִיקוֹן נוֹתֵן לַבְּעָלִים רְבִיעַ אֵימָתַי בִּזְמַן שֶׁאֵין בְּיָדָן לִיקַּח אֲבָל יֵשׁ בְּיָדָן לִיקַּח הֵן קוֹדְמִין לְכׇל אָדָם.

Later, the court of those who came after the Sages who composed that mishna said: With regard to one who purchased a field from a Sicarius, he must give the prior owner one-fourth of the field’s value. When does this apply? At a time when the prior owner is unable to purchase the field himself. But if he is able to purchase it himself, he precedes anyone else.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןרשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

נותן לבעלים רביע – ששיערו דסיקריקון מוזיל גבי׳ ריבעא.
בית דין של אחרי׳הם אמרו הלוקח מן הסיקריקון נותן לבעלים רביע אם אין ביד הבעלים ליקח. אם יש ביד הבעלים ליקח מחזירה לבעלים אפילו קנאה מן הסיקריקון לאחר ד׳ שנים שגזלה.
אימתי בזמן שאין בידן ליקח אבל יש בידן ליקח הן קודמין לכל אדם. וגרסינן בירושלמי: הם אומרים היה בידינו ליקח והלקוחות אומרים לא היה בידם ליקח אמר רבי יוסה לעולם השדה בחזקת בעליה שהמוציא מחברו עליו הראיה.
ואילו בית דין של אחריהם אמרו: הלוקח מסיקריקון נותן לבעלים רביע (רבע) ממחיר השדה. אימתי אמרו דבר זה — בזמן שאין בידן של הבעלים ליקח, אבל אם יש בידן ליקחהן קודמין לכל אדם.
Later, the court of those who came after the Sages who composed that mishna said: With regard to one who purchased a field from a Sicarius, he must give the prior owner one-fourth of the field’s value. When does this apply? At a time when the prior owner is unable to purchase the field himself. But if he is able to purchase it himself, he precedes anyone else.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןרשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) רַבִּי הוֹשִׁיב בֵּית דִּין וְנִמְנוּ חשֶׁאִם שָׁהֲתָה בִּפְנֵי סִיקָרִיקוֹן שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ כׇּל הַקּוֹדֵם לִיקַּח זָכָה אֲבָל נוֹתֵן לַבְּעָלִים רְבִיעַ.:

Rabbi Yehuda HaNasi later convened a court, and they counted their votes and determined that if the field remained before, i.e., in the possession of, the Sicarius for twelve months, whoever first purchases the field acquires possession of it, but he must give the prior owner one-fourth of the field’s value.
עין משפט נר מצוהרי״ףראב״ןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וגם רבי הושיב בית דין ונמנו שאם שהתה בפני סיקריקון י״ב חודש ולא לקחו הבעלים ממנו כל הקודם לוקחא נותן לבעלים רביע בקרקע. דבר ידוע הוא שכל אדם דבר שבא לידו בחנם מוכר בזול, ששוה ארבעים זוז נותן בל׳ זוז, נמצא שלא קנה אלא שלשה שלישי הקרקע לפיכך יחזיר לו רביע שבא בחנם לידו, או אם ירצה בעל הקרקע יקבל הדמים שהן י׳ זוזים שהן רביע כל המעות שהקרקע שוה ושליש המעות שקיבל הסיקריקון, דהילכתא כשמואל בדיני ואליבא דרביב. ובתוך י״ב חודש שגזלה הסיקריקון אם יש יכולת ביד הבעלים ליקח מן הסיקריקון הן קודמין לכל אדם ואם קנאה אחר יחזיר לו באותן דמים.
א. ליקח.
ב. נח ע״ב.
רבי הושיב לאחר זמן בית דין ונמנו (הצביעו) והגיעו להחלטה זו: שאם שהתה השדה בפני סיקריקון שנים עשר חדש ולא יצאה מידם — כל הקודם ליקח (לקנות) שדה זו זכה בה, בגוף השדה, אבל נותן לבעלים רביע מן המחיר
Rabbi Yehuda HaNasi later convened a court, and they counted their votes and determined that if the field remained before, i.e., in the possession of, the Sicarius for twelve months, whoever first purchases the field acquires possession of it, but he must give the prior owner one-fourth of the field’s value.
עין משפט נר מצוהרי״ףראב״ןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) גמ׳גְּמָרָא: הַשְׁתָּא בַּהֲרוּגֵי הַמִּלְחָמָה לֹא הָיָה בָּהּ סִיקָרִיקוֹן מֵהֲרוּגֵי מִלְחָמָה וְאֵילָךְ יֵשׁ בָּהּ סִיקָרִיקוֹן.

GEMARA: The Gemara challenges the mishna’s assertion that the law of Sicarii did not apply in Judea in the time that people were being killed in the war: Now if in the time that people were being killed in the war, there were no Sicarii stealing land, is it possible that from the time that people were being killed in the war and onward there were Sicarii?
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב גמרא על דברי המשנה שלא היה סיקריקון ביהודה בהרוגי מלחמה תוהים: השתא [עכשיו הרי] בהרוגי המלחמה לא היה בה סיקריקון, שלא היו גוזלים, מהרוגי מלחמה ואילך, אחר המלחמה, יש בה סיקריקון!
GEMARA: The Gemara challenges the mishna’s assertion that the law of Sicarii did not apply in Judea in the time that people were being killed in the war: Now if in the time that people were being killed in the war, there were no Sicarii stealing land, is it possible that from the time that people were being killed in the war and onward there were Sicarii?
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) אָמַר רַב יְהוּדָה לֹא דָּנוּ בָּהּ דִּין סִיקָרִיקוֹן קָאָמַר דְּאָמַר רַבִּי אַסִּי ג׳שָׁלֹשׁ גְּזֵירוֹת גָּזְרוּ גְּזֵרְתָּא קַמַּיְיתָא כֹּל דְּלָא קָטֵיל ליקטלוהו מְצִיעֲתָא כֹּל דְּקָטֵיל לַיְיתֵי אַרְבַּע זוּזֵי בָּתְרָיְיתָא כֹּל דְּקָטֵיל ליקטלוהו הִלְכָּךְ קַמַּיְיתָא וּמְצִיעֲתָא כֵּיוָן דְּקָטְלִי אַגַּב אוּנְסֵיהּ גָּמַר וּמַקְנֵי.

Rav Yehuda said: The mishna is saying that in the time that people were being killed in the war they did not apply the law of Sicarii, but rather they would confirm the purchases of land made from the Sicarii. The reason for this is in accordance with what Rabbi Asi said: The gentile authorities issued three decrees during and in the aftermath of the war that ended in the destruction of the Temple. The first decree was that anyone who does not kill a Jew should himself be killed. The second decree was that anyone who kills a Jew should pay four dinars as a fine. The last decree was that anyone who kills a Jew should himself be killed. Therefore, during the time of the first and second decrees, the time when people were being killed in the war, since the gentile would kill Jews, then the owner of the field, owing to the danger posed to his life, would fully transfer ownership of his field to the Sicarius.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ לא דנו דין סיקריקון – בהרוגי המלחמה דקני לגמרי והלוקח ממנו מקחו קיים אבל מהרוגי המלחמה ואילך הלוקח ממנו יש לו דין המפורש במשנתינו.
דאמר רבי אסי שלש גזרות גזר – טיטוס בפולמוס שלו.
כל דלא קטיל – ישראל כל היכא דמשכח ליה.
לקטלוהו – הלכך אגב אונסיה כי א״ל שא קרקע זו והניחני אקנייה ניהליה בלב שלם וקיימא לן תלאו וזבין זביניה זבינא (ב״ב דף מז:).
ועכשו הוא מזכיר דין סיקריקון היאך הוא ואמר שאם לקח מסיקריקון תחלה ואח״כ לקחה מבעל הבית מקחו בטל ורשאי בעל הבית להעמידו בדין וליטלה מיד בלא שום דמים כאלו לא חזר ולקחה ממנו שזה שחזר ולקחה ממנו אינו מועיל כלל ופירשו בגמ׳ לדעת שמואל שהלכה כמותו אפי׳ עשה לו שטר אלא א״כ קבל עליו אחריות ואין אומרין בה אחריות טעות סופר שכל שמוכר מאונס אין אומרין כן אבל כשכתבו בפירוש אין דרך אנס להזקיק את האנוס בכך אבל אם לקח מבעל הבית תחלה ואחר כך לקחה מן הסיקריקון מקחו קיים ושוב אין בעל הבית יכול לערער ונתגלגל מזו למה שביארנו בפרק מי שהיה נשאוי שאם נתנה האשה רשות לבעל למכור בנכסי צאן ברזל אפי׳ הודת בשטר אינו כלום שיכולה היא לומר נחת רוח עשיתי לבעלי ואמר בדין זה שאם לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה אפי׳ בשטר מיוחד מקחו בטל אבל אם לקח מן האשה תחלה וחזר ולקח מן האיש מקחו קיים ופירשוה בשטר מיוחד אבל היו שניהם בשטר אחד אין בו דין קדימה אלא אם כן נתפרש בהדיא וכן היא רמוזה בתלמוד המערב:
וראשונן של גאונים כתב שמאחר שנסמכה זו של אשה לזו של סיקריקון כשם שבסיקריקון מקחו בטל מיד כך האשה מבטלת המקח מיד ואין אומרין שיהא קיים עד שתבא לגבות כתבתה והלוקח יאכל בנתים אלא מיד היא מבטלת המקח ואם הדבר כן אתה צריך לפרשה באחד משלש שדות והם אחד שכתב לה לכתבתה ואחד שייחד לה לכתובתה ואחד שהכניסה לו שום משלה וגדולי המחברים גורסין שהכניס לה שום משלו ואף הוא מביא ראייה ממה שאמרו בפרק מי שהיה נשאוי (כתובות צ״ה.) היה נשאוי שתי נשים ומכר את שדהו וכתבה הראשונה ללוקח דין ודברים אין לי עמך השניה מוציאה מיד הלוקח ולא קתני ומת ובכלה מתניתין קתני ומת אלמא שבשלש שדות אף מחיים שניה מוציאה מיד הלוקח הא שאר נכסים ששעבוד כתבתה עליהם אינה יכולה לבטל עד שתבא לגבות ומ״מ מגדולי הרבנים כתבו בבבא בתרא שאף באותם שלש שדות מקחו קיים עד שתבא לגבות והביאו ראיה ממה שאמרו בפרק חזקת הבתים למעוטי מאי אילימא למעוטי שאר נכסים דידיה כל שכן דהויא לה איבה ויכולה לטעון נחת רוח עשיתי לבעלי ומקחו בטל אלמא שאותם שלש שדות דינם כשאר נכסים דידיה ומקחו בטל לכשתבא לגבות אבל בעודה עמו לא ומ״מ באלמנה שביבמות (ס״ו:) אמרו המכנסת שום לבעלה כו׳ מכרו שניהם לפרנסה זה היה מעשה לפני רבן גמליאל ואמר הבעל מוציא מיד הלקוחות דמשמע מיד אלא שזו פירשוה חכמי הדורות שהכניסתו בשום וקבל הוא אחריות עליהן ולקח מן האיש תחלה והדברים מעורבבים ואין לאחד מן הדעות ראיה של כלום והדבר חוזר לשקול הדעת ונראין הדברים להיות מקחו קיים עד שתבא לזמן הגבוי וכבר כתבנו מדינין אלו למעלה ובשלישי של בתרא וכן ביארנו דין נחת רוח בבתרא פרק חזקת הבתים ובקמא פרק כונס:
ונשוב לדברינו שבענין הסיקריקון והוא שביאר זו משנה ראשונה כלומר זו שאמרו שלקח מסיקריקון ואחר כך לקח מבעל הבית מקחו בטל אבל בית דין של אחריהם תקנו שיהא הלוקח מסיקריקון נותן רביע לבעלים ופירשו בגמרא רביע קרקע שהוא שליש מעות ר״ל שאם לקחו בשלש מאות יהא נותן מאה דינרין לזה שכך שיערו חכמים בו שהסיקריקון הזילו רביע אחר שבא לידן בלא דמים ויהא נותן תשלום ערכו לבעליו ויהא שלו אלא שזה בורר ברביע שלו רצה נוטלו בקרקע רצה נוטלו במעות וזהו שאמרו רביע קרקע שהוא שליש מעות ודבר זה יש מפרשים בו אף בלא חזר ולקח ממנו כלומר שהוא כופהו בכך מתקנת בית דין ויש מפרשים דוקא בשלקחו מבעל הבית אחר כן וראשון נראה עיקר ממה שאמרו אחר כן שלא אמרוה אלא בזמן שאין בידו ליקח אבל אם לקחו זה מסיקריקון ורוצה ליתן לזה רביע לזכות שלו והוא אומר הריני מחזיר מעותיך רשאי ועל זה הושיב ר׳ בית דין ונמנו שלא ידונו כך אלא תוך שנים עשר חדש שאיפשר שהבעלים טורחים במעות אבל כל ששהה ביד הסיקריקון שנים עשר חדש כל הקודם יקח ונותן לבעלים רביע וכופין אותו להסתלק ממנו כדי שלא תהא הארץ חלוטה ביד גוים ומתוך כך כתבו קצת גאונים שלא נמנו בענין זה אלא בארץ אבל בחוצה לארץ הרי הוא כדין משנה ראשונה:
זהו ביאור המשנה ומה שנראה לנו בפסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
לעולם יהא אדם עובר על מדותיו ולא יהא קפדן ואכזרי לשונאיו ולא יקפח מדת המוסר לסיבת שנאה ונקמה דרך הערה אמרו אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה אקמצא ובא קמצא חרוב ירושלים על הדרך שסיפר בסוגיא זו ואתה למד ממנה שכל שהוא מוחזק להרביץ את המלכות על הצבור מותר להרגו וכמו שאמרו סבור למיקטליה כי היכי דלא ליזיל ונימא בי מלכא אמר להן ר׳ זכריה כו׳ ואמרו עליו ענותנותו של ר׳ זכריה החריבה את ביתינו:
אמר רב יהודה: הכוונה היא שלא דנו בה בזמן הרוגי המלחמה דין סיקריקון קאמר [אמר], והיו מאשרים את הקנין שקנה אדם מן הסיקריקון. וטעמו של דבר הוא על פי מה שאמר ר׳ אסי: שלש גזירות גזרו הגויים בזמן המלחמה שבה נחרב הבית. גזרתא קמייתא [גזירה ראשונה] היתה: כל מי שלא קטיל [הורג] מן היהודים — ליקטלוהו [יהרגו אותו]. גזירה מציעתא [אמצעית, שניה] היתה: כל מי דקטיל [שהורג] יהודי — לייתי ארבע זוזי [שיתן ארבעה זוז כקנס]. גזירה בתרייתא [אחרונה] היתה: כל מי דקטיל [שהורג] יהודי — ליקטלוהו [יהרגו אותו]. הלכך [לכן] בזמן הגזירות קמייתא ומציעתא [הראשונה והאמצעית], כיון דקטלי הגויים היו הורגים]אגב אונסיה [אונסו] של מוות שיש בדבר גמר ומקני [היה בעל השדה גומר בלבו ומקנה] קנין גמור למי שלקח ממנו ונעשה השדה קנוי לסיקריקון לגמרי, וזהו בהרוגי מלחמה בזמן הגזירה.
Rav Yehuda said: The mishna is saying that in the time that people were being killed in the war they did not apply the law of Sicarii, but rather they would confirm the purchases of land made from the Sicarii. The reason for this is in accordance with what Rabbi Asi said: The gentile authorities issued three decrees during and in the aftermath of the war that ended in the destruction of the Temple. The first decree was that anyone who does not kill a Jew should himself be killed. The second decree was that anyone who kills a Jew should pay four dinars as a fine. The last decree was that anyone who kills a Jew should himself be killed. Therefore, during the time of the first and second decrees, the time when people were being killed in the war, since the gentile would kill Jews, then the owner of the field, owing to the danger posed to his life, would fully transfer ownership of his field to the Sicarius.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) בָּתְרָיְיתָא אָמְרִי הָאִידָּנָא לִישְׁקוֹל לִמְחַר תָּבַעְנָא לֵיהּ בְּדִינָא.:

Then, during the time of the last decree, after the time when people were being killed in the war, anybody whose field was stolen by a Sicarius would say to himself: Now let him take the field; tomorrow I will claim it from him in court. Although the gentile had the advantage and could force the owner to give him the field, the assumption is that the owner did not fully transfer possession of the field to him, as he thought that he would still be able to recover it in court.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בתרייתא [האחרונה], מהרוגי מלחמה ואילך, אמרי [אומרים] הנגזלים לעצמם האידנא לישקול [עכשיו שיקח] את השדה, למחר תבענא ליה בדינא [אתבע אותו בדין], שאף שהיתה יד הגוי תקיפה בשעתו והכריח את הבעלים לתת לו את שדהו, מכל מקום אנו אומרים שלא גמרו בליבם להקנות לו מפני שבעל השדה סבור שיוכל אחר כך להוציא את הדבר מידיו במשפט
Then, during the time of the last decree, after the time when people were being killed in the war, anybody whose field was stolen by a Sicarius would say to himself: Now let him take the field; tomorrow I will claim it from him in court. Although the gentile had the advantage and could force the owner to give him the field, the assumption is that the owner did not fully transfer possession of the field to him, as he thought that he would still be able to recover it in court.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מַאי דִּכְתִיב {משלי כ״ח:י״ד} אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה אַקַּמְצָא וּבַר קַמְצָא חֲרוּב יְרוּשָׁלַיִם אַתַּרְנְגוֹלָא וְתַרְנְגוֹלְתָּא חֲרוּב טוּר מַלְכָּא אַשָּׁקָא דְרִיסְפַּק חֲרוּב בֵּיתֵּר.

§ Apropos the war that led to the destruction of the Second Temple, the Gemara examines several aspects of the destruction of that Temple in greater detail: Rabbi Yoḥanan said: What is the meaning of that which is written: “Happy is the man who fears always, but he who hardens his heart shall fall into mischief” (Proverbs 28:14)? Jerusalem was destroyed on account of Kamtza and bar Kamtza. The place known as the King’s Mountain was destroyed on account of a rooster and a hen. The city of Beitar was destroyed on account of a shaft from a chariot [rispak].
רי״ףרש״יתוספותמהרש״א חידושי אגדותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מפחד – דואג לראות הנולד שלא תארע תקלה בכך אם אעשה זאת.
שקא דריספק – דופן של מרכבת נשים שקורין ריטוג״א בלשון אשכנז והיא כעין עגלה דאמרינן באותו ואת בנו (חולין דף עט.) כי מעיילית לי כודנייתא בריספק.
קמצא ובר קמצא – כך שם שני יהודים.
אשרי אדם מפחד תמיד – בפ׳ הרואה (ברכות ס.) אמרינן חזייה לההוא גברא דהוה מפחד א״ל חטאה את דכתיב פחדו בציון חטאים ופריך מקרא דהכא ומוקי לה בדברי תורה שדואג שלא ישכח תלמודו וחוזר על משנתו תמיד והכא נמי מייתי ליה אהני עובדי שבטחו על רוב טובתם ושלוותם לבייש את בר קמצא ולעמוד על בת קיסר והיה להם לפחד ולדאג מן הפורענות ולא דמי לאדם המתפחד בחנם.
אמר ר׳ יוחנן מ״ד אשרי אדם מפחד תמיד אקמצא כו׳. פרש״י דואג לראות הנולד שלא כו׳ ר״ל ממה שאירע תקלה בראשונים דהיינו בירושלים הוה להם לדאוג על הנולד להם כדאמר לקמן ומאחר דהוו צדיקי כולי האי למה נענשו משום דלא איאבול על ירושלים כו׳ ונראה שסמך אסיפא דהאי קרא דכתיב ומקשה לבו יפול ברעה כמ״ש בפרעה אחר שראה בו כמה מכות הקשה לבו כך אלו שבטור מלכא הקשו לבם ולא דאגו על תקלה אחר שראו תקלת ירושלים וכן חורבן ביתר שהיה כמה שנים אחר החורבן ולא דאגו על תקלות שלפניהם. ואמר
גמ׳ אקמצא ובר קמצא. אסמכיה אקרא דמשלי ענין מעשה שהיה אח״כ וכן סנהדרין דף צד ע״ב מארת ה׳ בבית רשע זה פקח בן רמליהו וכו׳ ועיין לקמן דף סח ע״א וע״ש בתוס׳ ד״ה וכתיב:
ג כיון שהוזכר ענין מלחמת החורבן באים לדבר על פרטים שונים שהיו בה. אמר ר׳ יוחנן: מאי דכתיב [מהו שנאמר] ״אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה״ (משלי כח יד)אקמצא [על קמצא] ובר קמצא חרוב [נחרבה] ירושלים, אתרנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא [על תרנגול ותרנגולת נחרבה המקום ששמו הר המלך], אשקא דריספק חרוב [על יתד של מרכבה חרבה] העיר ביתר.
§ Apropos the war that led to the destruction of the Second Temple, the Gemara examines several aspects of the destruction of that Temple in greater detail: Rabbi Yoḥanan said: What is the meaning of that which is written: “Happy is the man who fears always, but he who hardens his heart shall fall into mischief” (Proverbs 28:14)? Jerusalem was destroyed on account of Kamtza and bar Kamtza. The place known as the King’s Mountain was destroyed on account of a rooster and a hen. The city of Beitar was destroyed on account of a shaft from a chariot [rispak].
רי״ףרש״יתוספותמהרש״א חידושי אגדותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) אַקַּמְצָא וּבַר קַמְצָא חֲרוּב יְרוּשָׁלַיִם דְּהָהוּא גַּבְרָא דְּרָחֲמֵיהּ קַמְצָא וּבְעֵל דְּבָבֵיהּ בַּר קַמְצָא עֲבַד סְעוֹדְתָּא אֲמַר לֵיהּ לְשַׁמָּעֵיהּ זִיל אַיְיתִי לִי קַמְצָא אֲזַל אַיְיתִי לֵיהּ בַּר קַמְצָא.

The Gemara explains: Jerusalem was destroyed on account of Kamtza and bar Kamtza. This is as there was a certain man whose friend was named Kamtza and whose enemy was named bar Kamtza. He once made a large feast and said to his servant: Go bring me my friend Kamtza. The servant went and mistakenly brought him his enemy bar Kamtza.
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דרחמיה קמצא – אוהבו היה שמו קמצא.
ובעל דבביה בר קמצא כו׳. סיפר בזה שתחלת חורבן הוה ע״ד שנאת חנם כמ״ש בפ״ק דיומא במקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות מפני מה חרב מפני שהיה בהם שנאת חנם כו׳. ואמר
דאזל אייתי ליה בר קמצא כו׳. אפשר שהיה זה אב ובנו וטעה השליח ביניהם וגם בר קמצא דאתא גם אחר שידע שהוא שונאו שהיה סבור אחרי שאביו אוהבו ודאי מבקש גם אהבתו לעשות שלום עמו בזה שהוא הזמינו וכמ״ש בערובין כל המתפתה ביינו יש בו מדעת קונו שנאמר וירח ה׳ את ריח הניחוח והוא מבואר מי שיש לו שנאה על חבירו שעשה לו דבר שאינו כהוגן והוא מתפתה ביינו של עצמו דהיינו שזימן אותו למשתה יין שעשה יש בו מדעת קונו שגם הקב״ה מתפתה לאדם שחטא לו בדבר שהוא שלו שכל העולם הוא שלו כמ״ש וירח ה׳ את ריח וגו׳ נחת רוח שעשה רצונו כמ״ש הרא״ם אבל זה בעל הסעודה לא היה בו מדעת קונו וגם אחר שבא בטעות לסעודתו א״ל מכדי ההוא גברא בעל דבבא כו׳ ואיך טעית לומר שאני מזמין אותך כיון שאתה שונאי ובכל בקשותיו כדמסיק לא השגיח בו עד שבחזקה נקטיה בידיה ואפקיה:
ומפרש: אקמצא [על קמצא] ובר קמצא חרוב [נחרבה] ירושלים, וכך היה מעשה: דההוא גברא דרחמיה [אדם אחד שאוהבו] היה נקרא קמצא, ובעל דבביה [ושונאו] היה נקרא בר קמצא. עבד סעודתא [עשה סעודה], משתה גדול, אמר ליה לשמעיה [לו לשמשו]: זיל אייתי [לך הבא] לי את קמצא (אוהבו). אזל אייתי ליה [הלך והביא לו] בטעות את בר קמצא (שונאו).
The Gemara explains: Jerusalem was destroyed on account of Kamtza and bar Kamtza. This is as there was a certain man whose friend was named Kamtza and whose enemy was named bar Kamtza. He once made a large feast and said to his servant: Go bring me my friend Kamtza. The servant went and mistakenly brought him his enemy bar Kamtza.
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) אֲתָא אַשְׁכְּחֵיהּ דַּהֲוָה יָתֵיב אֲמַר לֵיהּ מִכְּדֵי הָהוּא גַּבְרָא בְּעֵל דְּבָבֵאּ דְּהָהוּא גַּבְרָא הוּא מַאי בָּעֵית הָכָא קוּם פּוֹק אֲמַר לֵיהּ הוֹאִיל וַאֲתַאי שִׁבְקַן וְיָהֵיבְנָא לָךְ דְּמֵי מָה דְּאָכֵילְנָא וְשָׁתֵינָא

The man who was hosting the feast came and found bar Kamtza sitting at the feast. The host said to bar Kamtza. That man is the enemy [ba’al devava] of that man, that is, you are my enemy. What then do you want here? Arise and leave. Bar Kamtza said to him: Since I have already come, let me stay and I will give you money for whatever I eat and drink. Just do not embarrass me by sending me out.
רי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר המאירי סיקריקון הוא שם מונח אצלם על אנס גוי שאונס הקרקעות לישראל בדרך זה שמיראו ומבהלו להרגו והוא בזמן ששונאיהם של ישראל מופקרין להריגה והלה נותן לו שדהו כדי שלא יהרגהו והיה אותו אנס נקרא אצלם סיקריקון וזה שאמר לא היה סיקריקון ביהודה פירשו בגמרא דין סיקריקון כלומר לא היה ביהודה דין סיקריקון שהלוקח ממנו יהא נדון כדין הנזכר במשנה זו בלוקח מסיקריקון בהרוגי המלחמה ר״ל עד זמן הרוגי המלחמה והוא מלחמת טיטוס מפני שהיתה הגזירה קשה עד שהיו אומרים כל דלא קטיל ליקטלוה ואף לכשנחו מעט מרתיחתם עדין הסכימו ביניהם דכל דקטיל ליתבי ליה ארבעה זוזי ובזמנים אלו מתוך שהיו מתיראים על נפשם גמרו ומקנו וכל שלוקח ממנו כלוקח מן הבעלים אבל מהרוגי המלחמה ואילך שנחה רתיחתם לגמרי עד שהסכימו שלא להרוג אלא שהיו אונסים אותם וגוזלים שדותיהם ומכריעין אותם ליתן להם הואיל ולא מיסתפי אנפשיהו לא גמרי ומקנו אלא שהיו אומרין לישקול השתא ולמחר תבענא ליה לדינא ומעתה כל הלוקח אותו קרקע מן הסיקריקון מגלגלין עליו הדין הנזכר במשנה זו ואע״ג דבתלוה וזבין אמרו זביני זביני דמשמע דאע״ג דלא מסתפי אנפשיה גמר ומקנה התם מ״מ זוזי קא מקבל ואע״ג דאנסי להו גמר ומקנה ואע״ג דאמרי׳ עלה בין ארצי זוזי בין לא ארצי ופירשו בו רבים מנין מעות מ״מ פירושו דלא ארצי באותה שעה אלא שדעת זה ליתן ודעת זה ליטול אבל הכא דליכא זוזי כלל לא וזה שביהודה לא היה דין סיקריקון תחלה שיש במשמע שבשאר ארצות היה דין סיקריקון וכן שבתוספתא פירשו בהדיא שהגליל לעולם היה בו דין סיקריקון פירשו הטעם בתלמוד המערב שבראשונה גזרו שמד על יהודה מפני שמסורת היה בידם מאבותיהם שיהודה הרג את עשו דכתוב ידך בעורף אויביך והיו משתעבדין בהם ונוטלין שדותיהם מלפניהם ומוכרין אותם לאחרים והיו בעלי בתים באים וטורפים עד שנמנעו מליקח והיתה הארץ חלוטה ביד סיקריקון התקינו שלא יהא דין סיקריקון ביהודה גליל לעולם יש בו סיקריקון המטלטלין אין בהם דין סיקריקון כלומר שמטלטלין אדם גומר ומקנה באונס פורתא:
אתא אשכחיה דהוה יתיב [בא בעל הבית מצא אותו, את בר קמצא, שהוא יושב בסעודה]. אמר ליה [לו] לבר קמצא: מכדי ההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא [הרי אדם זה, כלומר, אתה, שונא של אותו אדם, שלי] הוא, ואם כן מאי בעית הכא [מה אתה רוצה כאן]? קום פוק [צא]! אמר ליה [לו] בר קמצא: הואיל ואתאי כבר באתי], שבקן ויהיבנא [הנח לי ואתן] לך דמי כל מה דאכילנא ושתינא [שאני אוכל ושותה], ואל תביישני בזה שאתה מגרש אותי מן הסעודה
The man who was hosting the feast came and found bar Kamtza sitting at the feast. The host said to bar Kamtza. That man is the enemy [ba’al devava] of that man, that is, you are my enemy. What then do you want here? Arise and leave. Bar Kamtza said to him: Since I have already come, let me stay and I will give you money for whatever I eat and drink. Just do not embarrass me by sending me out.
רי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

גיטין נה: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים גיטין נה:, עין משפט נר מצוה גיטין נה:, רי"ף גיטין נה: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס גיטין נה:, רש"י גיטין נה:, ראב"ן גיטין נה: – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות גיטין נה:, פסקי רי"ד גיטין נה:, רמב"ן גיטין נה: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אליהו רפאל הישריק. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א גיטין נה: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי גיטין נה: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"א חידושי הלכות גיטין נה:, מהרש"א חידושי אגדות גיטין נה:, פני יהושע גיטין נה:, גליון הש"ס לרע"א גיטין נה:, פירוש הרב שטיינזלץ גיטין נה:, אסופת מאמרים גיטין נה:

Gittin 55b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Gittin 55b, Ein Mishpat Ner Mitzvah Gittin 55b, Rif by Bavli Gittin 55b, Collected from HeArukh Gittin 55b, Rashi Gittin 55b, Raavan Gittin 55b, Tosafot Gittin 55b, Piskei Rid Gittin 55b, Ramban Gittin 55b, Rashba Gittin 55b, Meiri Gittin 55b, Maharsha Chidushei Halakhot Gittin 55b, Maharsha Chidushei Aggadot Gittin 55b, Penei Yehoshua Gittin 55b, Gilyon HaShas Gittin 55b, Steinsaltz Commentary Gittin 55b, Collected Articles Gittin 55b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144