אמר קרא אם לא יגיד ונשא עונו לא אמרתי לך אלא במקום שאלו מגיד זה מתחייב זה ממון – פי׳ רש״י ז״ל דכיון דקפיד קרא בחיוב קרבן זה אהגדה מסתמא אהגדה חשובה קפיד דהיינו בב״ד ויותר נ״ל דאמר קרא אם לא יגיד ונשא עונו מכלל דהגדה בב״ד היא שיש בה חיוב ממון ואינו יכול לחזור ולהגיד דאי לא נשיאות עון למה. גי׳ כל הספרים שלא הוגהו א״ה שבועה גופה בב״ד היא ויש שמחקו והגיהו ואימ׳ שבועה גופה בב״ד ושאלה בעלמא היא ויש לקיים הגי׳ הישנה והכי פירושו דבשלמא לדידי הא דבעו רבנן כפירה בב״ד לאו מקרא הוא דאדרבא קרא סתמא כתיב בכל מקום וגזירת הכתוב הוא לחייבו קרבן בכך אלא סברא הוא דבמקום דמהנייא הודאה דעדים לחייב בכפירה והיינו בב״ד אבל שבועה איתא אפי׳ חוץ לב״ד אבל לדידך דמייתית לה מקרא שבועה נמי דמנא לך לחלק המקרא מקצתו בב״ד ומקצתו חוץ לב״ד ומהדר דקרא גופיה מכריע דשבועה חוץ לב״ד מדכתיב אחת לחייב על כל א׳ וא׳ ולא משכחת חלוק חטאות אלא בשבועה חוץ לב״ד שיכול לחזור ולהודות וכדמפרש ואזיל.

ואי ס״ד בב״ד מי מחייב והתנן וכו׳ – לאו ממתני׳ דייקינן לה דאנן הכרחא מקרא בעינן מנלן אלא מקרא דלאחת דייקינן לה כדפרישית.

השביע עליהם ה״פ בב״ד וכפרו אין חייבין אלא א׳ וכו׳ – מכאן דקדק רבינו מאיר הלוי ז״ל דהא דקתני כפרו לאו סוף דבר כפרו בין כל א׳ וא׳ אלא אפי׳ שתקו בין כל א׳ וא׳ וכפרו כפירה איק חייבין אלא א׳ דכיון דשתקו בתחל׳ לא היו יכולים לחזור ולהודות דאי לא הא מצינן למימר דלעולם אין חיוב קרבן אלא בשבוע׳ בב״ד וכי כתיב לא׳ ליחייב על כל א׳ וא׳ בשהשביעם ה״פ או יותר ושתקו בין כל שבוע׳ ושבוע׳ ומעת׳ נלמוד מכאן לפ״ז כדברי הרמב״ן ז״ל דשתיקה בב״ד כפירה היא אבל יש לי לדחות דהא דמשמע מהכא שאפי׳ שתקו אינן חייבין אלא א׳ לאו משום דשתיק׳ כפיר׳ אלא דאתייא עלה ממ״נ דאי כפיר׳ היא אינן יכולין לחזור ולהודות ואי הודאה היא אינן יכולין לחזור ולכפור שכבר הודו וכיון שהגידו שוב אינן חוזרין ומגידין ומיהו הא ק״ל טובא דלעולם אימא לך שבועה בב״ד נמי חייב על כל א׳ וא׳ בשחוזר ומשביעם תוך כדי דבור שיכולין לחזור ולהודות וי״ל דהא ליתא דסתם שבוע׳ היינו שבוע׳ שאין אתם יודעין לי עדות והא טפי מכדי דבור כדאיתא לקמן וא״כ בשעת גמר השבוע׳ לא היו יכולין לחזור ולהודות כנ״ל. והא דתנן כפרו שניהם כא׳ חייבים פרכינן עלה בגמרא והא א״א לצמצם פי׳ רש״י ז״ל דהא דר״י הגלילי אומר שניהם לכהן ואיכא למידק דשאני הא דאיכא למימר דהתם הוו בידי שמים אבל בידי אדם א״א לצמצם ושתמצא לומר דרבי יוסי הגלילי סבר דוקא בידי שמים הויא מתני׳ דאידך תנא ונקטה רבי יוסי הגלילי דהוא עיקר תנא בהאי עניינא התם וידיעה מתניתיה דוקא ודכוותה בב״ק אמרינן הא מני רבי יוסי הגלילי היא דאמר תם משלם חצי כופר וכדפרישית בדוכת׳ ונראה דסוגיין קשיא על הרמב״ן ז״ל שסובר דשתיקת עדים דבתר שבוע׳ בב״ד ככפיר׳ דא״כ למאי דס״ד דמתני׳ כפרו ממש בבת אחת היא וכדקבלה רב חסדא מאי ק״ל ומאי דחיק רב חסדא נפשיה לאוקומיה כר״י הגלילי ולא כרבנן נימא דמתני׳ מיירי בששתקו דחשיבא כפירה דבשלמא לאוקומה כשענו אמן לא ניחא דבאמן נמי א״א לצמצם לרבנן אבל בשתיקה א״ש ובשלמא לתירוצא דר״י דבסמוך לא ק״ל מידי בהא דאיהו לא קבלה לקושיא דש״ס וניחא ליה טפי לאשמועינן דאפי׳ בזה אחר זה משכחת לה (לא) [הא] דחשיב כא׳ והוי רבותא טפי אבל לקושיא דש״ס ופירוקא דר״ח ק״ל וכ״ת דש״ס ורב חסדא משמע להו דקתני כפרו דלישנא משמע דכפרו בדבור ולא בשתיק׳ א״כ תיקשי לן על מרן ז״ל דהא בכוליה פרקין לא קתני תנא בחיוב שבועת העדות אלא כפירה דמשמע כפיר׳ היכי לא אישתמיט למיתני הכי בשום דוכתה לכך נ״ל יותר כדברי רש״י ז״ל.

ר״י אמר אפי׳ תימא רבנן כגון שכפרו בתוך כדי דבור – פירוש ר״י אתא לאשמועינן דלאו כא׳ ממש בדבור אלא כא׳ בענין שכפרו בקירוב (כר׳) [כא׳] שדינו כדין כפרו בדבור א׳ וכגון שכפרו תוך כדי דבור וכל תוך כדי דבור כדבור דמי:  

א״ל רב אחא מדפתי לרבינא תוך כדי דבור כמה הוי עד שבועה שאין אנו יודעין לך עדות טובא הוי – פי׳ דקס״ד דרב אחא בתוך כדי דבור דאר״י היינו שלא היה מסוף כפירתו של א׳ עד סוף כפירתו של ב׳ אלא כדי דבור ולהכי פריך דהא שבוע׳ שאין אנו יודעים לך עדות שאמר האחרון יותר מכדי דבור הוא ויפה פירוש הרמב״ן ז״ל דהא דרב אחא לאו קושיא גמורה היא אלא שאלה בדרך קושיא לעשות לו רב להסתלק מן הספק דהא מנ״ל שכפרו לגמרי זה אחר זה עד שיהא כל ההפסק הזה בין א׳ לב׳ דהא ודאי משום דא״א לצמצם דק״ל דיינו שתהא סוף כפירתו של זה מאוחרת מעט לסוף כפירתו של זה והוי סוף כפירתם תוך כדי דבור אלא דבעי למידע בדרך קושיא אם אפשר להעמידה אפי׳ כשכפרו זה (את) [אחר] זה ורבינא ג״כ פירש לו דאה״נ דכל א׳ וא׳ תוך כדי דבורו של חבירו כלומר שהתחילה כפירתו של אחרון תוך כדי דבור דסוף כפירתו של א׳ ובכי הא חשיב כאלו כפרו כא׳ וכפירוש רש״י ז״ל וטעם הדבר משום דכל שהתחיל הב׳ תוך כדי דבור דכפירת הא׳ כדבור דא׳ חשיב דב׳ עדים פתיכא סהדותייהו דחד בדחבריה וכעדות א׳ חשביה קרא וכדכתיב ע״פ ב׳ עדים ואחרים פירשו דטעמא דמלתא משום שהא׳ היה יכול לחזור ולהודות תוך כדי דבור שלו וא״כ בשהתחיל חבירו לכפור תוך כדי דבור שלו והוא עמד בכפירתו דיינינן ליה לראשון כאלו עתה נשלמה כפירתו עם כפירת הב׳ ותדע שאל״כ למה הב׳ חייב לימא כיון שכבר כפר הא׳ אין בעדותו עדות ממון וכפירת דברים הוא אלא ודאי כדאמרן ולפי זה אפשר להתיישב לשון הגמרא שאומר כל א׳ מהם תוך כדי דבור של חבירו דקש׳ מאי כל א׳ מהם דקאמר שהרי הב׳ הוא לבדו שכפר תיך כדי דבורו של חבירו אבל לפי זה ניחא שאף הא׳ חשוב כופר תיך כדי דבור של ב׳ לפי שאלו היה רוצה לחזור ולהודות היה מודה כנ״ל.

מתני׳ דלא כהאי תנא – פירוש רש״י ז״ל דלא כר״א ברבי שמעון דמחייב ולישנא דגמרא דנקט לאו כי האי תנא (קאמר) [קשה] דה״ל למימר דלאו כר״א בר״ש וי״ל מתני׳ דתני לה בלא פלוגתא. ולאו דתהוי מתניתא משבשתא דהא שקלינן וטרינן עלה במאי פליגי אלא דמתניתא פריש לן טפי דאשמעינן דמתני׳ לאו לד״ם סתמא אלא כת״ק דר״א בר״ש. לימא בהא קמפלגי דת״ק סבר עד א׳ בשבועה אתי ור״א בר״ש סבר דלממונא אתי פי׳ וקרא דכתיב לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת היינו למלקות ושאר עונשי הגוף ובכל דוכתא דתנינן דעד א׳ מחייב שבועה דלא כר״א בר״ש. ותסברא והאמר אביי הכל מודים וכו׳ ומחלוקת בעידי סוטה ופרישנא לקמן דהיינו בעידי סתירה דהוי גורם ומייתי לה לשבועת האלה בעלמא ושמא תודה ותתחייב ממון אלמא פלוגתא דעד א׳ דאפליגו אינו אלא משום דעד א׳ גורם לממון דדלמא לא ניבעי נתבע אלא לשלם. ת״ק סבר דבר הגורם וכו׳ פי׳ דבהא מיהת דשבועת העדות גורם לממון כממון דמי ואע״ג דבעלמא אפשר דאמר כל חד מינייהו איפכא ולהכי לא מייתי׳ ליה מתניתא דאפליגו בדבר הגורם לממון בב״ק ודנימא דהני תנאי כי הני תנאי. גופא אמר אביי וכו׳ גירס׳ דיוקא דבקמא גרסינן בעד ובאידך גרסינן בעידי וכדמפרש ואזיל ומאן דגריס בכולהו בעידי אגב שיטפא קמא נקטיה וכלישנא דקרא דכל מקום שאמרה תורה עד הרי כאן שנים. הכל מודים בעד סוטה דחייב בעד טומאה ואפי׳ בעד א׳ דרחמנא אמר ועד אין בה כל שיש בה פי׳ דכל שיש בה אפי׳ בעד א׳ דטומאה אסורה לו וחייב להוציאה ואינה שותה דלהכי כתיב ועד אין בה כלומר ועד טומאה אין בה כלל דאע״ג דבעלמא כל מקום שאמרה תורה עד הרי כאן שנים עד שיכתוב עד א׳ כדכתיב לא יקום עד א׳ באיש שאני הכא דלהכי כתיב לשון ועד אין בה לומר עיין עליה שאפי׳ עד א׳ אין בה שאלו היה בה עד א׳ דטומאה לא היתה שותה והכי מפ׳ בדוכת׳ בריש מסכת סוטה ומיהו דוקא בעד סוטה שרגלים לדבר כיון שקינא לה ולכך אוסרה הכתוב בעד א׳ של טומאה אבל בעלמא אין האשה נאסרת על בעלה אלא בב׳ עדים וכדאיתא בפ״ק דכתובות וכדאית׳ נמי בפ׳ כיצד דיבמות בעדים הוא דמפקן וכדפרישנא התם בס״ד.