×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) מתני׳מַתְנִיתִין: הַמּוֹצִיא שְׁטַר חוֹב עַל חֲבֵרוֹ וְהַלָּה הוֹצִיא שֶׁמָּכַר לוֹ אֶת הַשָּׂדֶה אַדְמוֹן אוֹמֵר יָכוֹל הוּא שֶׁיֹּאמַר אִילּוּ הָיִיתִי חַיָּיב לְךָ הָיָה לְךָ לְהִפָּרַע אֶת שֶׁלְּךָ כְּשֶׁמָּכַרְתָּ לִי אֶת הַשָּׂדֶה וחכ״אוַחֲכָמִים אוֹמְרִים זֶה הָיָה פִּקֵּחַ שֶׁמָּכַר לוֹ אֶת הַקַּרְקַע מִפְּנֵי שֶׁהוּא יָכוֹל לְמַשְׁכְּנוֹ.:
MISHNA: With regard to one who produces a promissory note against another, and this borrower produced a bill of sale dated after the promissory note that states that the lender sold him a field of his, Admon says that the borrower can say: Were I really indebted to you, you should have collected your loan when you sold me the field, and you would not have needed to sell it. And the Rabbis say: This is no proof, as it is possible that this lender was perspicacious, as he sold the borrower the land for a good reason, because now he can take the field as collateral from him in lieu of the outstanding loan.
קישוריםרי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילפסקי רי״דרא״הבית הבחירה למאיריריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{משנה כתובות יג:ח} מתני׳ המוציא שטר חוב על חברו והלה הוציא שמכר לו את1 השדה אדמון אומר אילו הייתי חייב לך היה לך ליפרע את שלך כשמכרת לי את השדה וחכמים אומרים זה היה פיקח שמכר לו את השדה שיכול למשכנו עליה2:
{בבלי כתובות קי ע״א} באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא כולי עלמא לא פליגי דמצי אמר ליה היה לך ליפרע3 את שלך כי פליגי באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי אדמון סבר אבעי ליה4 למימסר מודעא אשטרא ורבנן סברי5 חברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה:
{משנה כתובות יג:ט} מתני׳ שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה אדמון אומר אלו חייב הייתי6 לך כיצד אתה לוה ממני וחכמים אומרים זה גובה שטר חובו וזה גובה שטר חובו7:
{בבלי כתובות קי ע״א} איתמר8 שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה רב נחמן אמר זה גובה וזה גובה ורב ששת אמר תפוכי9 מטראתא למה לי אלא זה עומד בתוך שלו וזה עומד בתוך
שלו דכולי עלמא עידית ועידית בינונית ובינונית זיבורית וזבורית תפוכי10 מטראתא הוא כי פליגי דאית ליה לחד עידית ובינונית ואית ליה לחד זיבורית רב נחמן סבר בשלו הן שמין ורב ששת11 סבר בשל-כל אדם הן שמין וקימא לן הלכה12 כרב נחמן בדיני:
{משנה כתובות יג:י} מתני׳13 [שלש]⁠14 ארצות לנישואין יהודה ועבר הירדן וגליל15 אין מוציאין מעיר לעיר ומכרך16 לכרך אבל באותה הארץ מוציאין מכרך לכרך ומעיר לעיר אבל לא מכרך לעיר ולא מעיר לכרך ומוציאין מנוה הרע לנוה היפה אבל לא מנוה היפה לנוה הרע רבן שמעון בן גמליאל אומר אף לא מנוה הרע לנוה היפה [מפני]⁠17 שהנוה היפה בודק:
1. את: חסר בכ״י נ.
2. השדה, עליה: וכן גיג. כ״י נ, דפוסים: הקרקע, עליו.
3. ליפרע: כ״י נ: ״לפרוע״.
4. ליה: דפוסים: לך.
5. סברי: חסר בכ״י נ.
6. חייב הייתי: כברמב״ם פיהמ״ש, משנה שבירושלמי. כ״י נ, דפוסים: ״הייתי חייב״.
7. שטר חובו, שטר חובו: חסר בכ״י נ.
8. איתמר: חסר בכ״י נ.
9. תפוכי: וכן כ״י נ. גיג, דפוסים ״הפוכי״. וכן בהמשך שם.
10. תפוכי: וכן כ״י נ. דפוסים: ״הפוכי״.
11. רב נחמן, ורב ששת: כ״י נ: ״מר סבר, ומר סבר״.
12. הלכה: כ״י נ: ״דהלכתא״.
13. מתני׳: הציון חסר בכ״י נ.
14. שלש: כ״י נ, דפוסים, וכן בה״ג, וברמב״ם פיהמ״ש. כ״י בהמ״ל 695: ״שלשה״.
15. וגליל: וכן כ״י נ, וכ״י ספה״ב. דפוסים: והגליל, וכן בה״ג וברמב״ם פיהמ״ש. וכן בהמשך שם.
16. ומכרך: גיג, כ״י נ, דפוסים: ״ולא מכרך״, וכן ברמב״ם פיהמ״ש.
17. מפני: כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י בהמ״ל 695.
מתני׳ והלה הוציא שמכר לו שדה – הלוה הוציא עליו שטר מכירה מאוחרת לשטר ההלואה ואומר שטרך מזוייף או פרוע שאם הייתי חייב לך לא היית מוכר לי את השדה שהיה לך לגבות את חובך.
זה היה פקח שמכר לו את השדה – לפי שהיה זה מבריח מטלטליו ולא היה לו מהיכן ימשכננו על חובו ועכשיו יטול את הקרקע.
המוציא שטר חוב על חבירו, והלוה הוציא שטר שמכר לו המלוה שדה, וטוען הלוה אילו הייתי חייב לך למה מכרת לי השדה היה לך להפרע ממני את חובך, והמלוה טוען בשביל כך מכרתי לך השדה כדי לטורפך בו,
משנה. ח. המוציא שטר חוב על חבירו, והלה מוציא שמכר לו את השדה וכו׳. כלומ׳, הלוה הוציא שטר מכירה מכר לו מלוה שדה לאחר שעבר זמן פירעון ההלואה הכתוב בשטר החוב, ורוצה לומ׳ אילו הייתי חייב לך מנה באותה שעה, למה דחקת עצמך למכור קרקעותיך, היה לך לנגשני בדין, אלא ודאי שטר חוב שלך פרוע הוא, אלא שנפל ממני ומצאת אותו.
מפני שיכול למשכנו. ולגבות אותו קרקע שמכר לו, בחובו. ואפי׳ יש לו ללוה שדות הרבה, מפני שיכול לומ׳ מתיירא הייתי שלא יהיו קרקעותיך משועבדים לבעלי חובין אחרים ושטרי מאוחר לשטרותם, לפי׳ מכרתי לך שדה זו לאחר זמן הפירעון.
ואם תאמר, תכף שנתן לו זה הלוקח מנה בדמי קרקע קודם שיכתוב לו שטר קרקע למה לא החזיק באותו מנה בשביל חובו אם היה חייב לו, מפרש בגמר׳ דמיירי באתרא דכתבי שטר מכירה קודם שיפרע לו המעות.
ואפי׳ הכי סבר אדמון אם איתא שחייב הוא לו, היה לו להודיע לעדים שכונתו כדי שיוכל למשכנו בו בשביל חובו, ומדלא מסר מודעא, ש״מ דשקר וכזב לכל דבריו.
ורבנן סברי שיכול לומ׳ משום הכי לא מסרתי מודעא, שמתיירא הייתי שמא יודע לו הדבר והיה נמנע מלקנותו, והיה טוען סבור הייתי שאמצא מעות עם אחד מאוהבי שהבטיחני שילוה לי חדש או שנה ועכשיו חזר בו, וכל זה יהיה טוען בערמה כדי שלא יגוש אותו בדין שיפרע לו אותו מנה שהיה מזומן בידו לקנות זה הקרקע.
מתני׳ המוציא שטר חוב על חברו והלה הוציא שמכר לו את השדה אדמון אומר אילו הייתי חייב לך היה לך להפרע את שלך כשמכרת לי את השדה וחכ״א זה היה פקח שמכר לו את השדה שיכול למשכנו. פי׳ המלוה הוציא שטר חוב על הלוה והלוה הוציא שטר למלוה בפניהם שמכר לו המלוה שדהו ואומר שטרך הוא מזוייף או פרוע שאילו חייב הייתי לך למה מכרת השדה שלך ולא גבית המעות בחובך וחכ״א זה המלוה היה פקח שמכר לו את שדהו מפני שלא היו לו אלא מטלטלין ואם היה בא למשכנו היה מסתירן לפיכך מכר שדהו לו שיוכל למשכנו ואע״פ שהיה לו שדה אחרת היה ירא שמא היה משועבד לאחרים אבל אם המלוה קנה לאחר מכאן שדה מן הלוה מודו רבנן שיוכל לומר לו אילו חייב הייתי לך למה נתת לי מעות ולא גבית אותן בחובך ולית ליה למלוה שום טענה לומר לו:
[מתני׳ אדמון אומר יכול הוא וכו׳]. והקשה הרא״ה מאי טעמא דאדמון, ודילמא מאתים דינרין היה צריך כנגד חובו וכנגד דמי השדה, ותירץ דמ״מ תחלה היה לו ליפרע את שלו.
[מתני׳] אלו הייתי חייב כו׳. ופי׳ וכיון שכן, הרי האחרון מוכיח על הראשון שהוא בטל, ואם שניהם שוין, כל אחד יכול לומר לחברו כך, ושטרות שניהם בטלין.
זה היה פקח כו׳. ואפילו היה לו קרקע אחר יכול לומר שאינו רוצה שתי שדות שאינו מספיק לעובדם או שהם טורח עליו, וכן הוא בירושלמי (ה״ח), כ״ש לפי גמרא שלנו, דאפילו להא לא צריכינן, דהא מוקמינן לה באתרא דכתבין שטרא והדר יהבי זוזי, הלכך תו ליכא למימר הוה לך ליפרע את שלך, אלא מתניתין טעמא בעלמא קאמר ולאו דבעי ליה.
המשנה השמינית והיא גם כן מענין החלק השלישי והוא שאמר המוצא שטר חוב על חברו והלה הוציא שמכר לו את השדה אדמון אומר אלו חייב הייתי לך היה לך ליפרע את שלך שמכרתה לי את השדה וחכמים אומרים זה היה פקח שמכר לו את הקרקע מפני שהוא יכול למשכנו אמר הר״ם פי׳ הכל מודים שבמקומות אשר מנהגם לתת המעות קודם שיכתבו שטר המכר הנה לו שיאמר לו היה לך להפרע את שלך ואמנם המחלקת הוא במקום אשר אינם נותנים המעות עד שיכתוב השטר ואמר אדמון היה לך למסור מודעא קודם שתכתוב השטר וכאשר לא מסר מודעא אבד את זכותו וחכמים אומ׳ לא יוכל למסור מודעא שאם יעשה אותה אולי ישמע הלוקח וימנע מלקנות שחברך חברא אית ליה ואין הלכה כאדמון:
אמר המאירי המוציא שטר חוב על חברו והלה מוציא שטר אחר שהמלוה מכר לו שדהו אחר שעבר זמן הפירעון וטוען לו שפרעו או שאמנה היה ומראה פנים לדבריו שאלו הייתי חייב לך היאך מכרת לי שדך ולא נפרעת את שלך ואם מעות נצטרכו לך היה לך לנגשני בדין ולדעת אדמון הדין עם הלוקח ופסל שטרו וחכמים אומרים פקח היה שעכשו יכול למשכנו עליו כלומר מתירא הייתי שאם אתבעך חובי שתעלים מעותיך ולא אמצא בכדי למשכנך ומכרתי לך קרקע זה שלא תהא יכול לדחותי ואפילו היה ללוה קרקע אחר שכך אמרו בתלמוד המערב הגע עצמך דהוה ליה קרקע אמר ליה קרקע טב אנא בעי הגע עצמך דהוה ליה קרקע טב יכיל מימר ליה קרקע דידי אנא בעי ולא עוד אלא דיכיל למימר ליה לית בחיילי טעין טרחותהון דתרי פירוש עבודת שדה שלי ושלך וכן שהוא רשאי לומר מתירא הייתי שהקרקעות שבידך משועבדין לאחרים בקדימה ומכל מקום פירשו בגמרא שבמקום שהלוקחים פורעים מעותיהם קודם כתיבת השטר היה לו להחזיק במעות מתורת פירעון אחר שהגיע זמן החוב ומאחר שלא עשה כן אף חכמים מודים שזה יכול להפקיע כח שטרו ומשנתנו באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי וסובר אדמון שהיה לו להודיע לעדים ולמסור להם מודעא שלכונת שיהא יכול למשכנו הוא מוכרה וחכמים סוברים שאף בזה אינו רוצה למסור מודעא שמא יודע לו וימנע מלקנות והלכה כחכמים ולא כאדמון ויראה לי שאם מכר שדהו מפני רעתה אף באתרא דיהבי זוזי דנין אותו בפקח או שחוככין בדבר וכן כל כיוצא בזה:
מתני׳ המוציא שטר חוב על חבירו והוא הוציא שמכר לו את השדה – פי׳ הלוה מוציא שטר מכירה שמכ׳ לו הלה את השדה שלו לאחר שהגיע זמן הפרעון שטר חוב וטוען על השטר ההוא שהוא פרוע אדמון אומר וכו׳ עד מפני שיכול להבריח או שמא ימות ולא יוכל לגבות מן המטלטלין ומקשי׳ בירושלמי הגע עצמך שהיה לו שדה אחר. ופריק דיכול למימר לי׳ לא הוה בחילאי טרחיהון דתרין ופי׳ ברור. ואם תאמר אי משום טרחא דתרין ימכר שלו לאחרים ויש לומר דניחא לי׳ לזבוני ללוה דיליה דלמא הדר וגבי ליה מיניה דניחא לי׳ בנחלת אבותיו והאי טעמא דמתני׳ וטעמא דירושלמי טעמא דעקר הוא לרבנן והא דאוקימנא לפלוגתא דאדמון ורבנן בטעמ׳ דאי מבעי לי׳ לממסר מודעה או לא היינו דאי בעי ליה למימסר מודעה דעביד הכא כדי למשכנו עליו והלכת׳ כרבנן ודקדים תבעה פי׳ וקי״ל דנזקקין לתובע תחילה ופרכינן סוף סוף בהדי הדדי קאתו. פי׳ וכיון דאיכא פסידא לאידך אין נזקקין וכדאמרינן התם פעמים דנזקקין לנתבע כגון דזילי נכסיו מ״ס בשלו הן שמין ומ״ס בשל כל אדם הן שמין. פי׳ ורב נחמן סבר בשלו הן שמין הלכך בין דגבי בעל זבורית ברישא ובין דגבי בסיפא איהי גבה בינונית ומגבי לאידך זבורית דידי׳ דאפי׳ גבה איהו ברישא בינונית דגבי הוה לדידי׳ עידיות וזבורית דידי׳ הוה בינונית [או זיבורית] ורב ששת סבר בכל אדם הם שמין הלכך אי גבי בעל זיבורית ברישא הדר מגבי ליה לאידך ההוא ביניני׳ דגבו מיניה דהוה בינונית של עולם ואע״ג דאלו גבי בעל עידיות ובינונית ברישא הוה גבי מאידך זבורית והדר בעל זבורית וגבי מיניה בנונית פרש״י ז״ל דכיון דהשתא בהדי הדדי אתו אית להו לב״ד למעבד בגונא דילה דלא לפסוד חד מינייהו ומגבו לבעל הזבורית ברישא פי׳ לפירושו שביד בעל עדית וזיבורית הוא לשתוק ושלא לתבוע חובו עד זמן שירצה וכיון דאית ליה פסידא שתיק ולא תבע עד דלגבי מיניה בעל זבורית ואי שתיק נמי זבורית ולא תבע לשתוק דהא בעל עידית ובינונית ניחא לי׳ דליקום כל חד מינייהו בדילי׳.
וחכמים אומרים – פי׳ ולא מצי למימר תנאי נינהו דעד כאן ל״פ אדמון אלא היכא דאיכא למימר שהשטר הא׳ פרוע אבל היכא דליכא למימר הכי ששניהם מודים זה לזה אפי׳ אדמון מודה שזה גובה וזה גובה ומיהו אפי׳ הוה תנאי תקשי לרב ששת מדרבנן דהא לית הלכתא כאדמון לפום כללא דלעיל. כגון שלוה זה לעשר וזה לחמש פי׳ לאו דוקא לעשר וחמש אלא לומר שאין זמן פרעון שניהם ביום א׳ דליכא למימר שיעמוד כל א׳ בשלו ודרך התלמוד לכפול מנייני׳.
ואי דמטי זמני – פי׳ והוא אתר׳ דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא מאי טעמ׳ דרבנן דבשלמא לר״נ כיון דס״ל בשלו הן שמין היינו טעמא דרבנן דיכול לומר כי בשביל כך לוה ממנו ולא נפרע מחובו כדי שיגבה ממנו בינונית והוא לא יתן לו אלא זיבורית שלו וכגון שהלוה הא׳ אית לי׳ בינונית ולוה אחרון לית לי׳ אלא זיבורית והלוה לא נזהר ממנו כי הי׳ סבור כי אולי הי׳ רוצה להמתין לו זמן מרובה או למחול לו.
מתני׳ והלה הוציא שטר מכירה שמכר לו מלוה שדה לאחר שעבר זמן הפרעון בהלואה הכתוב בשטר החוב. מכרת לי את השדה בתמיה אלא ודאי שטר חוב שלך פרוע הוא אלא שנפל ממני ומצאתו. רש״י במהדורא קמא. וכתב רבינו יונה דוקא כשבא הלוה בטענת פרעון ס״ל לאדמון הכי אבל אם בא בטענת מזויף לאו כל כמיניה דבטענת דאלו הייתי חייב לך לא מחזקינן סהדי בשקרי כיון שנתקיים השטר בחותמיו ומשום מגו דמצי לטעון פרוע הוא אינו נאמן לומר מזוייף דכיון שנתקיים השטר הוה ליה מגו במקום עדים ע״כ. וכן כתב הרא״ש בפסקיו. ורש״י במהדורא קמא לא פירש כן אלא דאפילו בטענת מזויף אמרה אדמון. והקשה הרא״ה מאי טעמא דאדמון ודילמא מאתים דינרין היה צריך כנגד חובו וכנגד דמי השדה ותירץ דמ״מ תחלה היה לו ליפרע את שלו:
מפני שיכול למשכנו עליו ולגבות אותו קרקע שמכר לו בחובו ואפילו יש לו ללוה שדות הרבה מפני שיכול לומר מתיירא הייתי שלא יהיו קרקעותי משועבדין לבעלי חובות אחרים ושטרי מאוחר משטרותיו לפיכך מכרתי לו שדה זו לאחר זמן הפרעון. רש״י במ״ק ועיין בפסקי הרא״ש. והרמב״ן כתב וז״ל הא דתנן וחכמים אומרים זה היה פקח כו׳ לאו דוקא שאפילו היה לו כמה שדות לא אבד המלוה זכותו דהא מפרש טעמייהו דרבנן בגמרא משום דלא מצי למימסר מודעא ולא ליפרע את שלו אלא אלומי טעמא בעלמא כלומר לא הפסיד המלוה את זכותו ופעמים שהוא זריז ונשכר. ובירושלמי ר׳ יונה אמר ביפה בכך פי׳ ששוה כנגד חובו ר׳ יוסי אמר כשאינו יפה בכך הגע עצמך דהוה ליה קרקע יכול הוה למימר קרקע טב אנא בעי הגע עצמך דהוה ליה קרקע טב יכול הוא מימר הא דידי בעי ולא עוד אלא דהוה יכיל מימר לית לי בחילי טעין טרחותיהון דתרי ולפום גמרין אפילו להני טעמי לא צריכינן אלא משום דלא הוה ליה למשקל מיניה כדפרישנא ע״כ. וכ״כ הרא״ה וז״ל זה היה פקח כו׳ ואפילו היה לו קרקע אחר יכול לומר שאינו רוצה שתי שדות שאינו מספיק לעובדם או שהם טורח עליו וכן הוא בירושלמי כ״ש לפי גמרא שלנו דאפילו להא לא צריכינן דהא מוקמינן לה באתרא דכתבין שטרא והדר יהבי זוזי הלכך תו ליכא למימר הוה לך ליפרע את שלך אלא מתניתין טעמא בעלמא קאמר ולאו דבעי ליה ע״כ:
והריטב״א כתב וז״ל מפני שיוכל למשכנו עליו פי׳ לפי שמטלטלין עשויין להבריח או שמא ימות ולא יוכל לגבות מן המטלטלין. ומקשינן בירושלמי הגע עצמך שהיה לו שדה אחרת ופריש דיכול למימר ליה לא הוה בחילאי טרחיהון דתרין ופי׳ ברור. ואת אטו משום טירחא דתרין ימכר שלו לאחרים י״ל דניחא ליה לזבוני ללוה דלוה דילמא הדר וגבי ליה מיניה דניחא ליה בנחלת אבותיו ובודאי דטעמא דירושלמי ודמתניתין טעמא דעיקר הוא לדרבנן והא דאוקי פלוגתייהו דאדמון ורבנן בטעמא דאי מבעי ליה לממסר מודעה דעביד הכי כדי למשכנו עליו והלכתא כרבנן. יש מן התלמידים מקשים על טעמא דירושלמי ומתניתין דהא בגמרא אמרינן דפלוגתא דרבנן ואדמון הוא בטעמא דמימסר מודעא ולא קשיא דבגמרא אמרינן דאדמון סבר דמשום שיהא ממשכנו עליו לא היה לו למכור סתם עד שימסור מודעה על זה כי מאותו הטעם הוא מוכר ורבנן סברי דלא איבעי לממסר מודעה מטעם זה משום דחברך חברא אית ליה וכשישמע הלוה לא ירצה לקנות ממנו ולא יהא לו במה למשכנו וזה ברור ע״כ. ומשמע מלשונו דלא נזדמנה לו הנוסחא ירושלמי שהיה לו להרמב״ן וכנוסחאות הרמב״ן איתא בירושלמי שלנו:
וכתב הר״י מטראני וז״ל וחכמים אומרים זה היה פקח כו׳ ואע״פ שהיה לו שדה אחרת היה ירא שמא היא משועבדת לאחרים אבל אם המלוה קנה לאחר מכאן שדה מן הלוה מודו רבנן שיכול הוא לומר לו אלו חייב הייתי לך למה נתת לי מעות ולא גבית אותם בחובך ולית ליה למלוה שום טענה למימר ליה ע״כ:
בפרש״י בד״ה ומ״ס בשל עולם הן שמין וכיון דבהדדי אתו למגבי יהבי ב״ד כו׳ עכ״ל לא הוה צריך לזה לרב ששת דסבר בשל עולם הן שמין דלעיל לרב נחמן הוצרך תלמודא להך דאמרינן דסוף סוף כי אתו למגבי בהדדי כו׳ משום הא דקאמר דקדים בעל הזיבורית ותבעיה כדי להרויח אבל לרב ששת כיון דבעל הבינונית רוצה לעמוד בשלו ולא קדים תבעיה א״כ בעל הזיבורית כי תבעיה מקודם בינונית אתא איהו ושקיל ליה מיניה כיון דבשל עולם הן שמין ודו״ק:
בד״ה בהא לימא אדמון כו׳ ונוח היה לו לזה שהלוהו כו׳ יהא חובו מעוכב בידו עד השלמת עשר כו׳ עכ״ל (ד) לרווחא דמלתא פירש כן הכא דהא בראשון לחמש ושני לעשר נמי הא פרכינן לקמן לאדמון אי דלא מטא זימנא מאי טעמא דאדמון כיון דבשעה שלוה ממנו עדיין לא הגיע זמן הראשון לשלם לא שייך למימר אילו הייתי חייב לך כיצד אתה לוה ממני וק״ל. יש לדקדק בשמעתין הא דפריך ה״ד אי דמטא זמניה מאי טעמא דרבנן אי דלא מטא זמניה מאי טעמא דאדמון כו׳ לרב נחמן נמי תקשי הכי אמתניתין היאך מתוקמא השתא דלא אסיק אדעתיה דפליגי ביומא דמשלם זימניה אי עביד איניש דיזיף ודוחק הוא לפרש הא דקאמר ה״ד אי דמטא כו׳ הוא מלתא באנפיה נפשיה לפרושי מתניתין בין לרב נחמן בין לרב ששת דלא משמע כן מדקאמר אילימא ראשון לעשר כו׳ אלא ראשון לחמש כו׳ דהיינו דוקא לרב ששת אבל לרב נחמן בלאו רווחא (דמתניתין) [דהמתנה] זה גובה וזה גובה משום דזה גובה זיבורית וזה גובה בינונית ושוב ראיתי בדברי בעל המאור שהרגיש בזה וכתב שינויין אליבא דרב ששת אבל לרב נחמן אע״פ שהגיע זמן פרעון הראשון קודם להלואת אחרון לא הפסיד המלוה הראשון לפי שיכול לומר לכך לויתי ממך שאגבה ממך בינונית ואגבה אותך זיבורית והרי זה זריז ונשכר עכ״ל ובספר מלחמות ה׳ דחה דבריו ע״ש באורך וכתב ליישב בע״א דלרב נחמן סיפא דמתניתין כרישא דאוקימנא באתרא דכותבין שטר והדר יהבינן כו׳ ואם תאמר לרב ששת נמי כו׳ עכ״ל ע״ש באורך גם עיין בזה דברי הר״ן וצ״ע:
גמ׳ ולוקמא דאית להו ליתמי זיבורית ואית ליה לדידיה עידית ובינונית כו׳ בר״ן לא גרס הכא עידית אלא בינונית לחוד דלרב ששת קיימינן הכא דלא בעי למימר דאית ליה נמי עידית וטעות הוא שנפל בספרים מהא דאוקמיה ליה הכי לעיל לרב נחמן וק״ל:
תוס׳ בד״ה ורבנן חברך כו׳ אבל הכא גבי מכירת שדה אינו כ״כ הפסד דהרבה לוקחין כו׳ עכ״ל כתב מהרש״ל (*) ותימה הלא הכל עושה כדי למשכנו וכמו שפרש״י שכך מסר מודעא כו׳ וצ״ע היטב עכ״ל ונ״ל ליישב דבריהם דמ״ש ולפרש״י א״ש כו׳ לא רצו בזה לחדש תירוץ אחר דסגי להו בהאי תירוצא שכתבו לעיל דמה שעשאה סימן לא הוה כ״כ הודאה כמו הכא שהוציא שטר כו׳ אבל באו לומר כאן דודאי כן הוא וא״ש לפרש״י דלעיל שעשאה המוחזק סימן למערער וירא המערער למסור מודעא שמא ימנע המוחזק למוכרה לו ויהיה לו הפסד שלא ימצא לקנותה ולא הוה כ״כ הודאה במה שלא מסר מודעא כמו בהוציא שטר כו׳ אבל לפירוש התוספות לעיל גבי מכירת קרקע שעשאה המערער סימן למוחזק גם אם היה המערער מסר מודעא לא היה לו כ״כ הפסד דהרבה לוקחין ימצא כו׳ ולא גרע הודאתו טפי מהכא שהוציא שטר מכר כו׳ ומלת הכא בטעות נפל בדברי התוספות וכצ״ל אבל גבי מכירת שדה כו׳ והיינו נמי לעיל כפי פירוש התוספות שם ותו לא מידי ודו״ק:
משנה המוציא שט״ח על חבירו והלה הוציא שמכר לו שדה כו׳ ופרש״י והלה הוציא כו׳ ואומר שטרך מזוייף או פרוע כו׳. ולכאורה נראה שהוכרח לפרש כן לפי סתימת לשון המשנה דלא מפרש הלה מה טעין אע״כ דבכל הטענות שטוען סבר אדמון דמהימן אפי׳ בטענת מזוייף וכ״כ הר״ן ז״ל בלשון רש״י אלא דהרא״ש ז״ל כתב בשמעתין דבטענת מזוייף לא מהימן כיון שאנו רואין שאינו מזוייף מיהו נ״ל ליישב שיטת רש״י דודאי כשנתקיים ע״י העדים עצמן מודה רש״י והר״ן דלא מהימן להכחיש העדים אלא דהכא איירי שנתקיים ע״י שמדמין החתימות או שעדים מעידין שמכירין החתימות בטביעת עין וא״כ כיון דאיתרע טענת בעל השטר טובא דאם היה חייב לו למה מכר לו השדה א״כ ע״כ שטרא זייפא הוא דאפשר דאיתרמי לזייף חתימת העדים כדאשכחן בס״פ ג״פ ובלא״ה נמי אשכחן כמה ענייני זיוף בגוף השטר ע״י מחק או גרר ואע״ג שהוא בענין דלא שכיח לזייף אפ״ה כיון דאיתרע חיישינן כנ״ל ועיין לעיל דף צ״ב ע״ב בל׳ התוספות בד״ה דינא הוא שכתבו דבשטר דאיתרע אף ע״י נפילה לא מהני קיום ומצי למיטען מזוייף ואפילו בהנפק גמור מספקא להו א״כ כ״ש הכא דאיתרע לגמרי כיון דאילו היה חייב לו א״כ נראה כשיטת רש״י דמצי לטעון מזוייף ואף קיום לא מהני כדפרישית ודו״ק. מיהו הש״ך בסי׳ פ״ה מביא בשם בעל גידולי תרומה שמפרש לשון רש״י והר״ן בענין אחר כגון שעדיין לא נתקיים השטר אלא דאי לאו האי טעמא דאילו היה חייב לך אע״ג דבלא״ה לא גבי אפ״ה לא הוי קרעינן ליה לשטרא אבל השתא שטוען מזוייף ורוצה לקרוע השטר קאמר אדמון דקרעינן ליה וה״ה לרבנן באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא וכתב הש״ך על בעל גידולי תרומה שטעה בזה דאף בטוען מזוייף אין הדין לקרוע השטר כו׳ ע״ש בל׳ הש״ך ולענ״ד במחילה מכבוד תורתו של הש״ך דאגב שיטפיה כתב כן דנהי דבטוען מזוייף ולא נתקיים אין לקרוע היינו משום דאינו בודאי מזוייף משא״כ בהאי דהכא דאנן מהימנינן ליה שהוא בודאי מזוייף דאל״כ למה מכר לו השדה א״כ יפה כתב בעל גידולי תרומה דמוציאין השטר מידו וקרעינן ליה וכן מבואר מל׳ בעל גדולי תרומה גופא בלשון הש״ך וצ״ע:

לווה המציג שטר מכר כנגד שטר חוב

ציון א.ב.ג-ז.
משנה. המוציא שטר חוב על חברו, והלה הוציא שמכר לו את השדה, אדמון אומר: יכול הוא שיאמר: ׳אילו הייתי חייב לך היה לך להפרע את שלך כשמכרת לי את השדה׳, וחכמים אומרים: זה היה פקח שמכר לו את הקרקע, מפני שהוא יכול למשכנו.
גמרא. ...באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא - כולי עלמא לא פליגי דמצי אמר ליה ׳היה לך לפרוע את שלך כשמכרת לי את השדה׳; כי פליגי באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי, אדמון סבר: איבעי ליה למימסר מודעא, ורבנן סברי: חברך חברא אית ליה, וחברא דחברך חברא אית ליה.
המוציא שטר חוב על חבירו, והלה מוציא שטר שמכר לו את השדה, אם היו במקום שנותן הלוקח המעות ואחר כך כותב לו המוכר את השטר - הרי שטר חובו של זה בטל, שהרי אומר לו ׳אילו הייתי חייב לך היה לך לפרוע את חובך׳. אבל במקום שכותבין ואחר כך נותנין - הרי שטר החוב קיים, שהרי זה אומר לו ׳מכרתי לך את השדה כדי שיהיה לך נכסים ידועים שאגבה מהן החוב שלי׳.(רמב״ם מלוה ולוה כד, יא)
ראובן שהוציא שטר חוב על שמעון, ושמעון הוציא שטר שראובן מכר לו שדהו אחר שהגיע זמן שטרו, ואומר ׳אלו חייב הייתי לך היה לך ליפרע ממני ולא למכור לי שדך׳, אם הוא במקום שנוהגין שמי שקונה שדה נותן מעות ואחר כך כותבין לו שטר - טענתו טענה, שלא היה לו לכתוב שטר המכירה אחר שקבל המעות, ונאמן הלוה לומר ׳פרעתי ושובר היה לי ואבד׳, ואפילו שיש בו נאמנות, ואם אומר ׳מזוייף הוא׳ - יש מי שאומר שאינו נאמן, כיון שהוא מקויים, ויש אומרים שהוא נאמן, ואם עדין לא הגיע זמן שטרו - אין טענתו טענה, ואם הוא במקום שכותבין שטר ואחר כך נותנים מעות, אף על פי שהגיע זמנו - אין טענתו טענה, שזה יאמר ׳לא מכרתי לך השדה אלא כדי שיהיה לי ממה לגבות חובי׳.(שו״ע חושן משפט פה, א)

א. במקום שנותנים מעות ואחר כך כותבים שטר.

במשנה נחלקו אדמון וחכמים אם הלווה יכול לטעון ששטר המכר שנתן לו המלוה מוכיח שאינו חייב, שכן אילו היה חייב לא היה מוכר לו את הקרקע.
רש״י (ד״ה והלה) מפרש ששטר המכירה מאוחר לשטר החוב, ולכן יש בסיס לטענתו. הריטב״א והר״ן (סד, ב בדפי הרי״ף) מוסיפים שזמן פרעון החוב הגיע לפני זמן המכירה, שאם לא כן אין שום הוכחה מכך שמכר לו את השדה, שהרי באותה שעה לא היה יכול להיפרע ממנו.
בגמרא מבואר שהמחלוקת היא במקום שנותנים את המעות על המכר רק לאחר שכותבים את השטר, אבל במקום שרגילים לתת את המעות מקודם - אף חכמים מסכימים שטענתו טענה.
בעל אורים ותומים (אורים סק״ו) מסביר שבמקום שרגילים לתת את המעות מקודם טענתו מתקבלת מפני שהקנין עצמו אינו נעשה עד לאחר כתיבת השטר, כמבואר במסכת קידושין (דף כו, א) שבמקום שכותבים שטר אינו קונה בכסף. לכן טענתו שאינו חייב מתקבלת, שאם לא כן היה המלוה תופס את המעות בשביל פרעון החוב ולא גומר את הקנין על ידי כתיבת השטר.
על פי זה הוא כותב שבמקום שקונים בכסף בלי שטר - לפי חכמים אין ללווה טענה, מפני שהמלוה כבר לא היה יכול לתפוס את הכסף לפרעון חובו, מאחר שכבר נעשה הקנין, וצריך היה לתת את הקרקע עבור הכסף. הוא מביא ראיה לדבריו ממה שמובא בהגהות אשרי (סי׳ טו ד״ה מכאן) בשם רב האי גאון.
אולם בעל קצות החושן (סק״א) דוחה את הראיה וסובר שגם בכגון זה יש הוכחה שאינו חייב מכך שהמלוה כתב את שטר המכירה, שכן אילו היה חייב היה מעכב את כתיבת השטר עד שיפרע את חובו. כך סובר גם בעל נתיבות המשפט (ביאורים סק״ה).
המאירי כותב שגם במקום שנותנים מעות תחילה, אם טען המלוה שמכר את שדהו מפני רעתו - טענתו מתקבלת.

ב. מהי טענת הלווה כנגד שטר החוב.

במשנה לא נאמר מהי טענת הלווה שאותה הוא רוצה להוכיח מהעובדה שמכר לו את השדה. רש״י כותב שהלווה טוען ששטר החוב פרוע או מזויף, וכן כותב הר״ן (שם).
הרא״ש (סי׳ טו) כותב שכאשר טוען טענת פרוע צריך להוסיף שקיבל שובר אך הוא אבד, או שהמלוה החזיר לו את השטר והוא נפל והמלוה מצא אותו. אולם לדעתו אין הלווה נאמן לטעון טענת מזויף כנגד שטר שהוא מקוים, ואף אינו נאמן במיגו שהיה יכול לטעון פרוע, שכן זה מיגו נגד עדים. גם הריטב״א מזכיר רק שטוען טענת פרוע, והמאירי מוסיף שטוען שהשטר הוא שטר אמנה.
בעל גידולי תרומה (שער לד, ח״ג) מסביר בשיטת רש״י שיכול לטעון מזויף רק כאשר השטר עדיין אינו מקוים, והחידוש הוא שלא זו בלבד שאין גובים בשטר אלא אף קורעים אותו ואין מאפשרים למלוה לקיימו.
אולם הש״ך (סק״ד) טוען כנגדו שבפירוש רש״י לא נזכר שמבקש לקרוע את השטר, מה עוד שלדעתו גם הדין העולה מדבריו שקורעים את השטר אינו נכון. לכן הוא מפרש שלפי רש״י נאמן אף בשטר מקוים, וכוונתו לכך שטוען באופן כללי שאינו יודע מה טיבו של שטר זה, שבודאי פרוע הוא או מזויף. אבל אילו טען רק טענת מזויף - לא היה נאמן לערער את השטר המקוים.
גם בעל התומים (סק״א) מעמיד את דברי רש״י בשטר מקוים, אלא שלדעתו מדובר בשטר שהוא מקוים על ידי השוואת חתימות העדים, שזה קיום שמועיל רק מדרבנן ואין סומכים עליו במקום שיש ריעותא בשטר. אף כאן כיון שמציג את שטר המכר כהוכחה כנגד שטר החוב - אין קיום כזה מועיל ונאמן בטענת מזויף.
הקרבן נתנאל (אות ר) מעמיד את דברי רש״י בשטר שאינו מקוים, אך בשונה מבעל גידולי תרומה הוא מסביר שאין מאפשרים לו לקיים את השטר כיון שיש ריעותא בשטר מחמת טענתו שמכר לו את השדה, וראיה לדבריו הוא מביא מפירוש רש״י בבבא מציעא (יג, א ד״ה שמואל).
השלחן ערוך מביא את שתי הדעות באשר לנאמנותו בטענת מזויף, ובדבריו מבואר שהמחלוקת היא בשטר מקוים.

ג. ביאור דברי חכמים.

במשנה מבואר שחכמים אומרים שטענת הלווה אינה מתקבלת מפני שהמלוה אומר שהעדיף למכור את הקרקע כדי שתהיה למשכון לחובו. בגמרא מתבאר שכך הם סוברים במקום שכותבים את השטר לפני שנותנים את הכסף, שבכגון זה המלוה מעדיף למכור בלי למסור מודעה מפני שחושש שתתפרסם והלווה לא יסכים לשלם את הכסף ולקחת את השדה, וכן פוסקים הרמב״ם והשלחן ערוך.
בירושלמי (הלכה ח) נאמר: ״רבי יונה אומר ביפה בכך, רבי יוסי אומר בשאינו יפה בכך״, ומבאר בעל קרבן העדה שלפי רבי יונה הטענה של המלוה מתקבלת דוקא כשמחיר הקרקע שווה לחוב, אבל כשמחיר הקרקע נמוך ממנו חכמים מודים לאדמון משום שלא כדאי לו לתת קרקע שאינה מכסה את כל החוב, ואילו רבי יוסי סובר שטענתו מתקבלת אף כשמחיר הקרקע נמוך מהחוב, שאף הצלת מקצת חובו כדאית לו.
מלבד זה הירושלמי אומר שגם אם יש ללווה קרקע אחרת המלוה יכול לומר שמכר לו את הקרקע הזו מפני שהוא מעונין לגבות את חובו דוקא ממנה מפני שהיא טובה יותר, או מפני שרוצה את הקרקע שלו, או מפני שטוען שאין לו כח לעבוד בשני שדות. סברה אחרונה זו מובאת להלכה על ידי הר״ן (שם).
הרא״ש כותב באותו ענין בשם רבינו יונה שהמלוה יכול לטעון שמכר את הקרקע למשכון לחובו גם כשיש ללווה שדות אחרים, מפני שאומר שהיה ירא שמא יש עליו חובות מוקדמים שבעליהם יקחו בשבילם את הקרקעות האחרות.
אמנם בתחילת דבריו הרא״ש מביא דעה ולפיה יש לדייק מדברי חכמים שמדובר בכגון שאין שדה אחר ללווה, ולכן היה המלוה צריך למוכרה על מנת למשכנו, אבל הטור כותב שמסקנת הרא״ש כרבינו יונה.
הרמב״ן והרא״ה (בשטמ״ק) מביאים את דברי הירושלמי, אך הם כותבים שלפי המבואר בסוגייתנו בבבלי אין צורך להסביר מדוע מכר את השדה כשיש ללווה שדה אחר, שהרי מדובר במקום שכותבים ורק אחר כך משלמים, כך שממילא לא היה יכול לתפוס את המעות בשביל חובו, וגם לא היה יכול למסור מודעה, לכן אין במכירתו הודאה על פרעון ההלוואה.

ד. כשהמלוה קנה שדה מהלווה.

הרי״ד מסיק מסוגייתנו שבכגון זה בודאי חכמים מסכימים שהלווה יכול לטעון שהשטר פרוע, שאם לא כן היה מחזיק את המעות בפרעון חובו.
בפשטות דבריו אמורים במקום שכותבים את השטר ורק אחר כך נותנים את המעות, אבל במקום שנותנים קודם את המעות - אין מקום לטענה זו, שהרי אם לא יתן את המעות לא יקבל את הקרקע.
אולם הטור והשלחן ערוך (סע׳ ב) כותבים הלכה זו, ומדגישים שאפילו במקום שנותנים מעות תחילה יש ללווה טענה, שאילו היה חייב היה המלוה טורף את הקרקע בחובו ולא קונה אותה, מחשש שהלווה יוציא את המעות ולא יהיה לו ממה לגבות את חובו.
הש״ך (סק״ו) תמה על כך שמסתבר יותר שהמלוה יוכל להסביר שלא רצה לגבות את הקרקע בחובו מפני שהלווה היה יכול לפורעו במעות ולמכור את השדה לאחר, לכן הוצרך לבוא בדרך של קנייה ולשלם תחילה כמנהג המקום.
מלבד זאת הש״ך מעיר שלא מצא מקור לדין זה, אולם מדברי הריא״ז בפסקיו (הלכה ו, א) משמע כדברי הטור שטענת הלווה היא על כך שלא גבה את הקרקע, ולא רק על כך שנמנע מלעכב בידו את המעות.

ה. כשהמלוה פרע מקודם את חובו ללווה.

המרדכי (סי׳ רעו) מביא בשם הרב הכהן שיש להסתפק בכגון זה, שכן מצד אחד הלווה טוען כנגד המלוה שאם הוא חייב לו מדוע פרע לו את חובו ולא עיכב את המעות בפרעון החוב שכנגדו, ומצד שני המלוה טוען שהאמין לו שיפרע, ויש לו מיגו שהיה יכול להכחיש את הפרעון או לומר שלא הגיע זמנו להיפרע.
הרמ״א מביא דין זה בשלחן ערוך בסוף סעיף ג, וכותב שהמלוה נאמן במיגו.
הש״ך (סק״א) מדייק מכאן אף לגבי הדין של המשנה, שהלווה נאמן לטעון כנגד המלוה רק כשמוציא שטר שאי אפשר להכחישו, שאם לא כן המלוה נאמן במיגו שהיה מכחיש את המכירה.

ו. הזכות לעכב מעות בשביל פרעון.

מן המשא ומתן שבסוגייתנו משמע לכאורה שיש למלוה זכות לעכב מעות של הלווה שמגיעות לידו מסיבות שונות, ולא רק כשניתנו לפרעון ממש.
כך מוכח בפשטות ממה שלמדנו במשנה שהלווה מציג את שטר המכר כנגד שטר החוב, וטוען כנגד המלוה שאילו היה חייב לו היה צריך לעכב את המעות לפרעון ולא לממש את המכירה בשטר.
כדברים האלה כותב המרדכי (סי׳ רעח) הלכה למעשה, שיש למלוה זכות לגבות את חובו ממעות שנתן לו הלווה בשביל לקנות ממנו חפץ.
אמנם בעל קצות החושן (סי׳ ד סק״א) כותב שאין למלוה זכות לעכב חפץ בתור משכון לפרעון חובו, ויש על כך איסור לאו של ״לא תבא אל ביתו לעבט עבטו״. אולם אפשר לפרש שהאיסור חל רק בחפץ שמעכב למשכון ולא במעות שמגיעות לידו בשביל מכר וכיוצא בו שרשאי לעכבן לפרעון חובו, כפי שמוכח מסוגייתנו, ועיין עוד בבירור הלכה למסכת בבא קמא דף כז, ב ציון ה.
משנה. שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה, אדמון אומר: ׳אילו הייתי חייב לך כיצד אתה לוה ממני׳, וחכמים אומרים: זה גובה שטר חובו וזה גובה שטר חובו.
גמרא. אתמר, שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה, רב נחמן אמר: זה גובה וזה גובה, רב ששת אמר: הפוכי מטרתא למה לי?! אלא זה עומד בשלו וזה עומד בשלו. ...אלא לא צריכא, דאית ליה לחד עידית ובינונית ואית ליה לחד זיבורית, מר סבר: בשלו הן שמין, ומר סבר: בשל כל אדם הן שמין. תנן, וחכמים אומרים: זה גובה וזה גובה! תרגמה רב נחמן אליבא דרב ששת: כגון שלוה זה לעשר וזה לחמש... אלא ראשון לחמש ושני לעשר, היכי דמי? אי דמטא זמניה, מאי טעמא דרבנן? ואי דלא מטא זמניה, הא לא מטא זמניה, ומאי טעמא דאדמון? לא צריכא, דאתא בההוא יומא דמשלם חמש, מר סבר: עביד איניש דיזיף ליומיה, ומר סבר: לא עביד איניש דיזיף ליומיה.
שנים שהוציאו כל אחד משניהם שטר חוב על חבירו - אין האחרון יכול לומר לראשון ׳אילו הייתי חייב לך היאך אתה לוה ממני׳, אלא זה גובה חובו וזה גובה חובו. היה זה במאה וזה במאה, ויש לזה עדית ולזה עדית, או לזה בינונית ולזה בינונית, לזה זיבורית ולזה זיבורית - אין נזקקין להן, אלא כל אחד מהן עומד בשלו. היה לזה עדית ובינונית ולזה זיבורית - זה גובה מן הבינונית וזה גובה מן הזיבורית.(רמב״ם מלוה ולוה כד, י)
ראובן הוציא שטר על שמעון ושמעון על ראובן מאוחר לשטרו של ראובן, והגיע זמן הפרעון של ראובן קודם שלוה משמעון - יכול שמעון לומר לראובן ׳אלו חייב הייתי לך לא היה לך ללוות ממני אלא היה לך ליפרע מחובך׳. הגה. ודוקא שהשטר ברור, אבל אם יש טענה על השטר, כגון שיש בו חשש אסמכתא או כדומה, יוכל לומר ׳הייתי מתיירא שאי אפשר לי לגבות בשטרי מכח אסמכתא, על כן הוצרכתי ללוות כי לא היה לי פנאי לדון ולנגוש אותך׳. ויש מי שאומר דלא שנא באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא, לא שנא באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי, ויש אומרים דהני מילי באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא, ואפילו אם יש לראובן זבורית ולשמעון עידית - אינו יכול לומר ׳לויתי ממך כדי שאגבה ממך העידית, ואגבה אותך הזבורית׳, ואם הוא באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי - אינו יכול לומר לו ׳היה לך ליפרע מחובך׳, אלא כל אחד גובה חובו, ומיהו אם יש לשניהם עידית או בינונית או זבורית, או שיש לאחד עידית או בינונית ולשני זבורית - עומד כל אחד בשלו. וכן אם יש לזה בינונית וזבורית ולזה זבורית - עומד כל אחד בשלו. אבל אם יש לזה עדית ובינונית ולזה זבורית - זה גובה וזה גובה, ואם זמן השטר שמוציא שמעון על ראובן היה קודם שהגיע זמנו של שטר של ראובן - אז בכל ענין יעמוד כל אחד בשלו, שאין יכול לומר ׳היה לך ליפרע מחובך׳, שהרי עדין לא הגיע זמנו. אפילו היה ביום אחרון, כגון שראובן הלוה לשמעון בשטר לחמש שנים, וביום שנשלמו החמש שנים בא ראובן ולוה משמעון לעשר שנים - אין שמעון יכול לומר לראובן ׳אילו חייב הייתי לך למה שעבדת עצמך בשביל יום אחד׳, וגובה זה שלו לסוף חמש שנים וזה שלו לסוף עשר שנים. וכו׳.(שו״ע חושן משפט פה, ג)

שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה

א. הצעת הסוגיה.

בסוגייתנו מובאות שתי מחלוקות שונות בענין שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה.
אדמון וחכמים נחלקו במשנה בדבר כשרותו של השטר הראשון, שלפי אדמון בעל השטר המאוחר יכול לטעון שהשטר הראשון בטל, ולפי חכמים שני השטרות כשרים וגובים בהם.
מלבד זאת, הגמרא מביאה מחלוקת אמוראים במצב שברור ששני השטרות כשרים, והמחלוקת נוגעת רק לסדרי הגבייה. לדעת רב נחמן כל אחד גובה מהשני, ולדעת רב ששת אין טעם לגבייה הדדית ולכן כל אחד מחזיק בשלו.
למסקנת הגמרא האמוראים חולקים בכגון שיש לאחד עידית ובינונית ולשני זיבורית, שלפי רב נחמן זה גובה מהבינונית וזה מהזיבורית משום ש״בשלו הן שמין״, ואילו לפי רב ששת הסובר ש״בשל עולם הן שמין״ יוצא ששניהם גובים מהבינונית, ולכן כל אחד מחזיק בשלו ואינו גובה.
הגמרא בהמשך מקשה על רב ששת מדברי חכמים במשנה שאמרו שכל אחד גובה בשטרו, ורב נחמן מתרץ לפי שיטת רב ששת שמדובר במשנה בכגון שיש הבדל בזמן הפרעון של שני השטרות, ומחלוקת אדמון וחכמים היא בכגון שבעל השטר המוקדם לוה מהשני ביום האחרון שלפני זמן הפרעון. אבל לאחר שהגיע זמן הפרעון חכמים מסכימים שבעל השטר המאוחר יכול לטעון שהשטר הראשון בטל, מפני שהיה עליו לגבות שטרו ולא ללוות.

ב. שיטות הראשונים בביאור דעת חכמים.

כאמור, העמדת הגמרא למחלוקת התנאים מובאת כהסבר לשיטת רב ששת, ויש דיון בראשונים אם רב נחמן מסכים להעמדה זו.
בעל המאור (סה, א בדפי הרי״ף) כותב שרב נחמן חולק על רב ששת, ולדעתו חכמים סוברים שאף על פי שההלוואה השניה נעשתה לאחר שהגיע זמן הפרעון - לא הפסיד המלוה הראשון את שטרו. בטעם הדבר הוא כותב שהמלוה הראשון יכול לומר שהעדיף ללוות ולא לגבות את חובו, כדי שיוכל אחר כך לגבות ממנו קרקע בינונית ולהגבותו זיבורית.
גם הרמב״ן (בחידושים ובמלחמת ה׳) סובר שרב נחמן מפרש את דעת חכמים באופן אחר, אך הסברה שכותב בעל המאור אינה נראית לו, משום שניתן היה לגבות את הבינונית גם בלא שילוה ממנו, וגם לא מסתבר שלוה כדי להגבותו זיבורית, שאין דרכם של בני אדם ללוות כדי למכור את נכסיהם.
על כן הרמב״ן מסביר שלפי רב נחמן מדובר במשנתנו במקום שכותבים שטר ואחר כך נותנים מעות, כדרך שהגמרא מעמידה את מחלוקת אדמון וחכמים במשנה הקודמת לגבי המוציא שטר מכירה כנגד שטר חוב. לדעתו, סברת חכמים היא שהמלוה הראשון לא הפסיד את שטרו משום שיכול לומר שהעדיף ללוות ולא לגבות בשטרו מפני שרצה למשכנו, דהיינו שלא יעלים את מעותיו. אבל במקום שנותנים מעות ואחר כך כותבים שטר ולוה לאחר זמן הפרעון - חכמים מסכימים שהפסיד המלוה הראשון את שטרו, שהשני יכול לטעון שהיה עליו לקחת את המעות בפרעון חובו ולא ללוות ממנו.
הרמב״ן מוסיף שהגמרא אינה מביאה הסבר זה בדעת רב ששת, משום שלשיטתו אין בכך חידוש לעומת האמור במשנה הקודמת, ולכן הוצרכה הגמרא להעמיד שלוה ביום האחרון, מה שאין כן לפי רב נחמן שהמשנה באה ללמדנו ש״בשלו הן שמין״.
אולם הש״ך (סק״ז) כותב שפירוש זה דחוק משום שהיה על המשנה לומר במפורש ש״בשלו הן שמין״, שלפי הרמב״ן זהו עיקר החידוש, ועוד שלא היה צריך להשמיענו דין זה אגב מחלוקת אדמון וחכמים.
הרמב״ן מביא ראיה לשיטתו מדברי הרי״ף אשר משמיט את העמדת הגמרא לפי שיטת רב ששת שלוה ביום שנשלם זמן ההלוואה, והרמב״ן מסביר זאת בכך שהלכה כרב נחמן, ולכן אין צורך בהעמדה זו בדעת חכמים. לדבריו, הרי״ף מפרש שמדובר במשנתנו במקום שכותבים את השטר לפני מתן מעות, והוא אינו כותב זאת במפורש מפני שהוא סומך על המבואר במשנה הקודמת. לפי זה, במקום שנותנים את המעות תחילה חכמים מסכימים שהשטר הראשון בטל אם לוה לאחר זמן הפרעון, ואם לוה ביום שנשלם זמן ההלוואה צריך עיון מה הדין לפי רב נחמן.
לעומתו, הש״ך (שם) מוכיח מדברי הרי״ף, המביא את המשנה כפשוטה, שאין הבדל בין מקום שכותבים בו שטר תחילה לבין מקום שנותנים בו את המעות תחילה. לפיכך הוא מבאר שהרי״ף סובר כבעל המאור, שלפי רב נחמן בכל מצב יש מקום לסברה שהעדיף ללוות ולא לגבות את חובו, מפני שרצה לגבות קרקע שביד הלווה.
שיטה נוספת מובאת בתוספות הרא״ש בשם רבינו תם, ולפיה רב נחמן מעמיד את המשנה בשטרות שלא כתוב בהם זמן הפרעון, ועל כך נחלקו אדמון וחכמים. לדעת אדמון היה על המלוה לדחוק את הלווה בבית דין שיפרע את חובו, אך לדעת חכמים כיון שלא היה זמן קבוע לפרעון הוא יכול לומר שהעדיף ללוות ולא לתבוע, מחשש שידחה אותו ולא ישלם.
הסבר זה ניתן לומר רק לפי שיטת רב נחמן, שכן לשיטת רב ששת הסובר ש״בשל עולם הן שמין״ צריך להעמיד את המשנה בשטרות שכתוב בהם זמן הפרעון, ועל כן נאמר בגמרא שלשיטתו מדובר בכגון שלוה ביום שנשלם הזמן.
מדבריו נראה שגם לפי רב נחמן אם כתוב בשטר זמן הפרעון ולוה לאחר שהגיע הזמן - חכמים מסכימים שהפסיד את שטרו, שהרי אינו יכול לומר שחשש שידחה אותו ולא ישלם, אלא שהוא מעמיד את מחלוקתם במשנה באופן אחר.
לעומת שיטות אלה מפרש הרמ״ה (מובא בשטמ״ק) שהעמדת הגמרא למחלוקת התנאים נאמרת גם לפי שיטת רב נחמן, שהרי מחלוקת האמוראים נוגעת רק לסדרי הגביה, ולא מצינו שהם חולקים לגבי האפשרות של המלוה השני לטעון שהשטר הראשון בטל. כך עולה גם מדברי הר״ן והמאירי.
לפי זה יוצא שאם לוה לאחר שהגיע זמן הפרעון - לדברי הכל הפסיד הראשון את שטרו, שכן היה עליו לגבות בשטרו ולא ללוות ממנו.
יתרה מזו, הטור כותב בשם הרמ״ה שכך הדין גם במקום שכותבים שטר לפני מתן מעות, ואין לדמות זאת למה שנאמר בסוגיה הקודמת שלפי חכמים המלוה נחשב כפיקח, שיוכל לגבות את חובו מהקרקע שמכר לו.
המאירי מסביר את ההבדל בין הסוגיות, שבסוגיה הקודמת יש תועלת בכך שמוכר לו קרקע, מפני שהמלוה חושש שמא הלווה יעלים את מעותיו ולא יוכל לגבות ממנו, אך לצורך קניית הקרקע הלווה יסכים לגלות את מעותיו. לעומת זאת בסוגייתנו, שרוצה ללוות ממנו, אין בכך שום תועלת, שכן אם הלווה ירצה להעלים את מעותיו מחמת הפרעון הרי יעשה כן גם כשיתבקש להלוות לו.
בעל הפרישה (סק״ג) כותב סברה אחרת לחילוק בין הסוגיות שחזקה שהמלוה לא היה לווה כיון שעל ידי כך נחשב כ״עבד לווה לאיש מלוה״, אלא היה תובעו בדין להוציא את מעותיו, מה שאין כן במכירה של הקרקע שאינו מפסיד מכך מפני שהקרקע נשארת משועבדת לחובו.
כאמור, הר״ן הולך בדרכו של הרמ״ה שהמחלוקת במשנה היא רק כשלוה ביום שנשלם הזמן, אולם הוא חולק על הרמ״ה בקשר למקום שרגילים לכתוב את השטר קודם מתן מעות, משום שלדעתו גם בסוגייתנו קיימת הסברה שלוה ממנו כדי למשכנו, כפי שנזכר מקודם בשם הרמב״ן.
לדבריו, בסוגייתנו מדובר רק על מקום שנותנים את המעות תחילה, לכן פשוט לגמרא שלאחר זמן הפרעון חכמים מסכימים שהפסיד את שטרו, ונחלקו רק כשלוה ביום שנשלם הזמן.

ג. שיטת ההלכה.

בדברי הרמב״ם יש שני חלקים להלכה. בחלק הראשון הוא פוסק כדברי חכמים במשנה שזה גובה חובו וזה גובה חובו, ובחלק השני הוא פוסק כדברי רב נחמן שאם יש לזה עדית ובינונית ולזה זיבורית גובים זה מזה ואין אומרים כדברי רב ששת ״אפוכי מטרתא למה לי״.
בביאור דבריו נחלקו המגיד משנה והש״ך באותה מחלוקת שנחלקו בה הרמב״ן ובעל המאור בשיטת הרי״ף.
המגיד משנה מפרש שהרמב״ם עוסק במקום שכותבים בו את השטר לפני נתינת הכסף, ואינו רואה צורך לפרט זאת מפני שכך היא הרגילות בהלוואה לכתוב את השטר תחילה. אבל הש״ך טוען שדברי הרמב״ם מכוונים גם למקום שנותנים בו את כסף ההלוואה לפני כתיבת השטר, שבכל זאת מעדיף ללוות מפני שמעונין לגבות את החוב שלו מקרקע מסוימת של הלווה.
הש״ך מוכיח כדבריו מהעובדה שבהלכה יא, הנוגעת לסוגיה הקודמת, הרמב״ם מחלק בין מקום שכותבים בו שטר ואחר כך נותנים מעות לבין מקום שנותנים בו מעות ואחר כך כותבים שטר, בעוד שבהלכה שלפנינו הרמב״ם אינו מחלק כך. יתרה מזו, הרמב״ם משנה מהסדר של ההלכות כפי שכתובות במשנה, ומקדים את ההלכה שלפנינו היוצאת מהסוגיה המאוחרת להלכה היוצאת מהסוגיה הקודמת, וזאת כדי שלא נטעה לחשוב שגם בהלכה הזו יש הבדל בין המקומות.
השלחן ערוך מביא שתי דעות לגבי הדין במצב שהמלוה הראשון לוה לאחר שהגיע זמן פרעון חובו. בדעה הראשונה הוא מביא את שיטת הרמ״ה שתמיד בעל השטר המאוחר יכול לטעון שהשטר הראשון פסול, שאילו היה חייב לא היה לווה ממנו, ובדעה השניה הוא מביא את שיטת הרמב״ן שיכול לטעון כך רק במקום שנותנים את כסף ההלוואה תחילה ואחר כך כותבים את השטר, אבל במקום שכותבים תחילה כל אחד גובה את חובו.
עם זאת המחבר מוסיף שאם ההלוואה המאוחרת נעשתה קודם שהגיע זמן הפרעון של השטר הראשון - בכל ענין יעמוד כל אחד בשלו, ומדגיש שכך זה אפילו אם לוה ביום אחרון שגובה כל אחד לפי זמנו.
לעומת זאת הש״ך (סק״ז) מסיק שיש לפסוק כשיטת בעל המאור, שבכל אופן השטר הראשון כשר וכל אחד גובה בשטרו, ולדעתו זו גם דעת הרי״ף, הרמב״ם והרא״ש.
מלבד זאת הוא טוען כנגד הטור והשלחן ערוך שלא פירשו כראוי את דברי הרמ״ה, שלדבריו הרמ״ה כותב שיש הבדל בין המקומות רק לפי שיטת רב ששת ולא בדעת רב נחמן.
אולם השיטה מקובצת מביא את דברי הרמ״ה ובהם מפורש שאין הבדל בין האמוראים בעניין זה, וכן כותב החתם סופר (חו״מ סי׳ ס) שנעלמו מהש״ך דברי הרמ״ה האלה, ולכן הוא מסיק שאין לזוז מפסק השלחן ערוך.

ד. בשלו או בשל עולם הם שמים.

בגמרא מבואר שלפי רב נחמן בשלו הם שמים, ולכן יש טעם בגבייה הדדית בשני השטרות.
הגמרא מפרשת שמדובר בכגון שהיה לאחד עידית ובינונית ולשני זיבורית, ויוצא שהאחד גובה זיבורית והשני בינונית.
הרי״ף, הרמב״ם והשלחן ערוך כותבים זאת בהלכותיהם, ופוסקים כרב נחמן שבשלו הם שמים.
הלכה זו נידונת גם במסכת בבא קמא (ז, ב - ח, א), ויש להקשות שהרי״ף (שם דף ב, ב בדפיו) והרמב״ם (מלוה ולווה יט, ד) כותבים על פי סוגיה זו דברים שמהם משמע לכאורה שפוסקים שבשל עולם הם שמים, בניגוד למה שפוסקים בהלכה שלפנינו, כמובא בבירור הלכה שם (ח, א ציון א-ג).
ביישוב קושיה זו יש תירוצים שנוגעים לפירוש הסוגיה במסכת בבא קמא באופן שיוצאת מסקנה אחרת, ולפיה אף שם הם פוסקים שבשלו הם שמים, כמבואר בבירור הלכה (שם).
המגיד משנה (בהלכה שלפנינו) כותב באופן אחר שאפשר שלפני הרמב״ם היתה גרסה שונה בגמרא בסוגייתנו, ולפיה רב נחמן סובר שבשל עולם הם שמים, ובכל זאת יש תועלת לגבייה ההדדית משום שבעל הזיבורית יכול לומר שרוצה להגבות אותה תחילה, ואחר כך יחזור ויגבה את הבינונית מהשני.
עם זאת המגיד משנה מסיים שתירוץ זה צריך עיון, ונראה שכוונתו להקשות מדוע תהיה לו הזכות לדרוש שיהיה סדר כזה של גבייה, והרי בגמרא נאמר שאין קובעים בדרך כלל סדר גבייה שהוא לטובת אחד מהם, ומטעם זה הכסף משנה דוחה את דבריו.
בעל אבן האזל כותב תירוץ נוסף שכאשר יש לאחד עידית ובינונית ולשני זיבורית, האחד גובה זיבורית והשני בינונית אפילו אם בשל עולם הם שמים, ואפילו אם הגבו תחילה את הבינונית. הוא מסביר זאת על פי המבואר במסכת בבא מציעא (דף לה, ב) שלפי רבא, שהלכה כמותו, אין גביית נכס משועבד נכנסת לתוקפה לגמרי עד לאחר השלמת הימים של האכרזתא. לפי זה נמצא שאם הראשון גובה מהקרקע הבינונית - אין השני יכול לחזור מיד ולגבותה, וצריך לגבות רק מהזיבורית שהיתה של חברו מלכתחילה.
בדרך זו הוא מסביר שסוגייתנו הולכת לפי דעת החולקים על רבא במסכת בבא מציעא, ולכן פירשו שרב נחמן סובר שבשלו הם שמים, בעוד שלפי ההלכה כרבא אפשר לפרשו גם אם בשל עולם הם שמים.
אולם יש להעיר שאף פירוש זה דחוק מפני שהרמב״ם כותב (מלוה ולווה יט, א) שגובים לבעל חוב ״מן הבינונית שבקרקעותיו״, ופשטות לשונו מורה שבשלו הם שמים. לכן נראה יותר כתירוצים המפרשים את הסוגיה במסכת בבא קמא על פי שיטה זו.

כפיית בן זוג על מקום המגורים

ציון ט (קי, א), ציון א (קי, ב). ציון ד.ו.ח.ט.
משנה. שלש ארצות לנשואין: יהודה ועבר הירדן והגליל, אין מוציאין מעיר לעיר ומכרך לכרך, אבל באותה הארץ מוציאין מעיר לעיר ומכרך לכרך, אבל לא מעיר לכרך ולא מכרך לעיר. מוציאין מנוה הרעה לנוה היפה, אבל לא מנוה היפה לנוה הרעה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף לא מנוה רעה לנוה יפה, מפני שהנוה היפה בודק.
איש שהיה מארץ מן הארצות ונשא אשה בארץ אחרת - כופין אותה ויוצאה עמו לארצו, או תצא בלא כתובה, שעל מנת כן נשאה אף על פי שלא פירש. אבל הנושא אשה באחת מן הארצות והוא מאנשי אותה הארץ - אינו יכול להוציאה לארץ אחרת, אבל מוציאה ממדינה למדינה ומכפר לכפר באותה הארץ, ואינו יכול להוציאה ממדינה לכפר ולא מכפר למדינה, שיש דברים שישיבת המדינה טובה להם ויש דברים שישיבת הכפרים טובה להם.
וכשמוציאה ממדינה למדינה או מכפר לכפר באותה הארץ - אינו מוציאה מנוה היפה לנוה הרע ולא מרע ליפה, מפני שהיא צריכה להטפל ולבדוק עצמה יפה בנוה היפה כדי שלא תהיה בו קלה וכעורה. וכן לא יוציאה ממקום שרובו ישראל למקום שרובו גוים, ובכל מקום מוציאין ממקום שרובו גוים למקום שרובו ישראל.(רמב״ם אישות יג, יז-יח)
שלש ארצות בארץ ישראל חלוקות זו מזו לענין נשואין: יהודה ועבר הירדן והגליל, וכל הישוב הוא ארצות, כגון: ארץ כנען וארץ מצרים וארץ תימן (שחלוקים בלשונם), שמי שהוא מארץ מהארצות ונשא אשה בארץ אחרת - כופין אותה ויוצאה עמו לארצו, או תצא בלא כתובה ובלא תוספת, שעל מנת כן נשאה אף על פי שלא פירש (אבל אינו יכול להוציאה מעיר לכרך או להיפך בגליל אחד, אף על פי שהתנה עמה להוציאה מגליל ליהודה, וכן כל כיוצא בזה). אבל הנושא אשה באחת מהארצות והוא מאנשי אותה הארץ - אינו יכול להוציאה לארץ אחרת, אבל מוציאה ממדינה למדינה ומכפר לכפר באותם הארצות, ואינו יכול להוציאה ממדינה לכפר ומכפר למדינה. הגה. ויש אומרים דאם היו שניהם מארץ אחת ונשאה בארץ אחרת - היא יכולה לכוף אותו לילך עמה לארצה, אפילו מכפר למדינה או להיפך, אבל אם שניהם מארץ אחת ונשאה באותה הארץ - אין אחד מהם כופה לשני להוציאו ממדינה לכפר או להיפך, אבל ממדינה למדינה או מכפר לכפר האשה יכולה להכריחו שילך עמה למקומה, הואיל והם שוים...
כשמוציאה ממדינה למדינה ומכפר לכפר באותה הארץ - אינו יכול להוציאה מנוה היפה לנוה הרע ולא מרע ליפה, וכן לא יוציאנה ממקום שרובו ישראל למקום שרובו גוים, ובכל מקום מוציאין ממקום שרובו גוים למקום שרובו ישראל. וכו׳.(שו״ע אבן העזר עה, א-ב)

א. דברי המשנה, התוספתא והירושלמי.

המשנה קובעת שיש חילוק בין הארצות לענין נישואין שאין מוציאים את בן הזוג מארץ לארץ.
הדברים מתבארים בהרחבה בתוספתא (יב, יא). לפי הגרסה שלפנינו נאמר בה: ״במה דברים אמורים? בזמן שהיה מיהודה וארס אשה מיהודה, מגליל וארס אשה מגליל, אבל אם היה מיהודה וארס אשה מגליל - כופין אותו לצאת, שעל מנת כן נשאה. אם אמר ׳[אני] פלוני מיהודה נשאתי אשה מגליל׳ - כופין אותו לצאת, ו׳בגליל׳ - אין כופין אותו לצאת״.
לעומת זאת בירושלמי (הלכה י) נאמר: ״מתניתא כשהיה ביהודה ונשא אשה מגליל, בגליל ונשא אשה מיהודה. אבל אם היה מיהודה ונשא אשה מיהודה, מגליל ונשא אשה מגליל - כופין אותה לצאת. ׳אני פלוני שמיהודה ונשא אשה מיהודה׳ - כופין אותה לצאת, ׳מגליל׳ - אין כופין אותה לצאת. ׳אני פלוני שמגליל ונשא אשה מגליל׳ - כופין אותה לצאת, ׳מיהודה׳ - אין כופין אותה לצאת״.
המפרשים עומדים על הסתירה שקיימת לכאורה בין התוספתא לירושלמי, ולהסברים השונים יש גם השלכה למעשה.

ב. פירושי הראשונים ומסקנותיהם להלכה.

שיטת רבינו תם (מובאת ברא״ש סי׳ יז ובשו״ת מהר״ם דפוס לבוב סי׳ שפו) היא שלעולם יפה כח האשה לכפות את בעלה ללכת אחריה יותר מכחו של הבעל לכפותה. זאת משום שהכלל הוא שעולה עמו ואינה יורדת עמו, ועוד משום שהאיש יכול ללכת לראות את אוהביו, מה שאין כן לגבי האשה שכל כבודה בת מלך פנימה.
על פי זה הוא מבאר שהמשנה עוסקת בפרטי הדין של כפיית האיש על ידי האשה, שכאשר נשאה במקום מולדתו - אין האשה יכולה לכופו לצאת לארץ אחרת, ואף לא באותה ארץ מעיר לכרך ולהפך. לפי דרכו כל שכן שהאיש אינו יכול לכוף את האשה במצב ההפוך, כשהנישואין היו במקום מגוריה. לעומת זאת, בהמשך המשנה למדנו שהאשה כופה את האיש לעבור מעיר לעיר ומכרך לכרך באותה ארץ, שכאשר מקומותיהם שוים יפה כח האישה מכח האיש.
בדברי התוספתא הוא גורס כמו שמובא ברי״ף (סה, ב בדפיו) וברא״ש: ״שהיה מיהודה ואירס אשה ביהודה״, ומפרש שאם הוא מיהודה והיא מהגליל ונשאה במקומו ביהודה - אין כופים אותו ללכת אחריה לגליל, וכן להפך. אבל אם נשאה בגליל - כופים אותו לצאת לגליל, מכאן שמקום הנישואין קובע לגבי מקום המגורים בהמשך.
חידוש נוסף יש בדבריו שאם שני בני הזוג מיהודה ונשאה בגליל - כופים אותו לצאת מהגליל למקומה, אפילו מעיר לכרך ומכרך לעיר. הקרבן נתנאל (אות ז) מסביר שמדייק כך בלשון התוספתא, שדוקא כשנשאה במקומו אין כופים אותו לצאת מעיר לכרך ולהפך, אבל כאשר נשאה שלא במקומו - יש לה זכות כפייה כזו כלפיו.
אף בירושלמי הוא גורס שכופים אותו, ולפי פירושו בתוספתא יוצא שאין סתירה בינה לירושלמי, שהרי שם נאמר: ״שהיה ביהודה ונשא אשה מגליל״, והפירוש הוא שאם היה מיהודה ונשא שם אשה גלילית - אין כופים אותו ללכת אחריה, שיהודה הוא מקומו ושם נשאה, וכן להפך. אבל אם שניהם מהגליל או מיהודה - כופים אותו לצאת למקומה, ואם כן התוספתא והירושלמי אומרים אותו דבר במילים שונות.
מהר״ם מרוטנבורג (שם) מקשה על רבינו תם שמהירושלמי (הלכה יא) משמע שכח האיש גדול מכח האשה בענין הכפייה על מקום המגורים. לפיכך הוא מפרש שמדובר על הכפייה שכופים את האשה, ובהתאם לגרסה המובאת ברי״ף וברא״ש. בעל תוספתא כפשוטה (עמ׳ 383) מוסיף שדבריו מתאימים לגרסה של התוספתא כפי שמובאת ברוב הראשונים, שכתבו שכופים אותה. גם מדברי רש״י (ד״ה ג׳ ארצות) והגאונים (אוצר הגאונים, חלק התשובות עמ׳ 372) מבואר שמדובר בכפיית האשה על ידי האיש.
בביאור התוספתא המהר״ם כותב שכאשר היה מיהודה ואירס אשה ביהודה - אינו יכול להוציאה משם אפילו היא עצמה מהגליל, משום שיכולה לומר שמלכתחילה התקדשה על מנת שתשאר ביהודה, מקום שהתרגלה אליו. אבל אם היה מיהודה ואירס אשה בגליל - כופים אותה לצאת עמו ליהודה, והרי זה כמו שהתנה עמה בשעת קידושין שידורו במקומו.
בביאור ההבדל שבין התוספתא לירושלמי משמע מדבריו שבתוספתא מדובר בכגון שרק האירוסין נעשו במקומה ואילו הנישואין נעשו במקום אחר, ולכן אומרים שנשאה על דעת קידושין הראשונים ויכול להוציא אותה למקומו, אבל בירושלמי מדובר בכגון שנשאה בגליל, שהוא מקומה, ולכן אין כופים אותה לבוא אחריו. כך מבארים גם הבית שמואל (סק״ב) והגר״א (סק״ד) את שיטת המהר״ם שמחלק בין אירוסין לנישואין.
אולם הקרבן נתנאל (אות ט) חולק על הביאור בשיטת מהר״ם שמחלק בין קידושין לנישואין, ולדעתו ההסבר הוא שבתוספתא מדובר בכגון שאירס בגליל ומקום מגורי האשה הוא ביהודה, ולכן יכול לכפות אותה לבוא למקומו, בעוד שבירושלמי מדובר בכגון שהאשה היא מהגליל, וכיון שנשאה במקומה - אינו יכול להוציאה.
המהר״ם מציע פירוש אחר בתוספתא, ולפיו אם היה מיהודה ואירס אשה ביהודה - אין מוציאים אותה משם אפילו נשאה במקום אחר, מפני שהנישואין היו על דעת האירוסין. אבל אם היה מיהודה ואירסה בגליל על ידי שליח - כופים אותה לצאת עמו ליהודה, אף שלאחר מכן נשאה בעצמו בגליל. הטעם לכך הוא שבזמן האירוסין הוא לא היה עמה בגליל, והכל הולך לפי דעתם שהיתה בזמן הקידושין.
בדרך זו הוא מסביר את ההבדל בין התוספתא לירושלמי, שבתוספתא מדובר בכגון ששלח אליה לגליל שליח לקדשה, בעוד שבירושלמי מדובר בכגון שהוא קידשה בעצמו, והירושלמי נקט נישואין שאת זה לא ניתן לעשות על ידי שליח.
לעומת פירושים אלה, המשווים את דברי התוספתא עם הירושלמי, מצינו ראשונים המביאים רק את דברי התוספתא, כדוגמת הרי״ף, המאירי והר״ן.
לאור זאת ניתן לפרש את התוספתא באופן פשוט, כפי שכותב הריב״ש (סי׳ קעז), שבמשנה מדובר על הנושא אשה מאותה ארץ, שאינו יכול להוציאה לארץ אחרת. אבל מי שנושא אשה מארץ אחרת - יכול לכופה לבוא למקומה, ואפילו מארץ אחרת, ואין חשיבות לשאלה היכן היו הנישואין.
הריב״ש מוסיף שכח זה מסור לו רק לאחר הנישואין ולא מקודם, אפילו קידשה. הוא מדייק כדבריו גם מלשון המשנה שנקטה ״שלש ארצות לנשואין״ ולא נקטה לשון אירוסין, והטעם לכך הוא שכח הכפייה ישנו רק משעה שנתחייב לה בכל תנאי הכתובה.

ג. שיטת ההלכה.

מדברי הרמב״ם יוצא שסובר שלעולם הבעל יכול לכפות את האשה לבוא לארצו ואפילו נשאה במקומה, והרי זה שלא כרבינו תם ומהר״ם הסוברים שאם נשאה במקומה אינו יכול לכפותה.
הבית יוסף כותב שהרמב״ם הולך בדרכו של הרי״ף שמביא את התוספתא ולא את הירושלמי, וכך הם פשוטם של דברים לפי התוספתא, שאם היה מיהודה ואירס אשה מהגליל - כופים אותה לצאת.
הגר״א (סק״ג) מוסיף שלפי שיטה זו נוסח הירושלמי משובש, ולכן ההלכה נקבעת לפי דברי התוספתא.
בעל ספר בני אהובה מיישב את הרמב״ם לפי הירושלמי וכותב שכוונת הירושלמי שאם הוא מיהודה ונשא בגליל אין כופים אותה לצאת עמו לארץ אחרת שאינה ארץ מולדתו, וכך הוא מדייק ברמב״ם שכותב שיוצאת עמו ״לארצו״, היינו רק לארצו. בפירוש הסיפא של הירושלמי הוא כותב שאם שניהם מיהודה ויושבים בגליל - יכול להוציאה מהגליל לעבר הירדן, שהרי גם הגליל אינו ארץ מולדתה.
הטור כותב תחילה כדברי הרמב״ם ומוסיף בשם מהר״ם שאם הוא מיהודה וקידשה בגליל, אפילו לא נשאה בגליל אלא בעבר הירדן - כופים אותה ללכת אחריו ליהודה, שהיה מקומו בשעה שקידשה. ממה שהטור כותב בשיטת מהר״ם עולה שאם קידשה בגליל וגם נשא אותה שם הדין הוא שצריכה לצאת למקומו. אך הרמ״א בדרכי משה (סק״א) מעיר שכנראה נפלה טעות סופר בדבריו, שהרי מדברי המהר״ם מבואר להפך, שאם נשאה במקום מגוריה - אין כופים אותה. לכן הוא מציע לשנות את הגרסה כך שיובן שאם קידשה בגליל ולא נשאה שם, אפילו לא נשאה גם ביהודה - צריכה ללכת אחריו ליהודה.
הבית שמואל (סק״ב) כותב שניתן להסביר את דברי הטור גם בלא לשנות את הגרסה. זאת משום שניתן לומר שמדובר במי שגר ביהודה וקידש אשה בגליל אשר מקום מגוריה אינו בגליל. על כך אומר מהר״ם שכיון שקידשה שלא במקום מגוריה - מובן שצריכה ללכת אחריו, ואפילו אם הנישואין היו במקום מגוריה לא נפקע החיוב שלה, מפני שמן הסתם הנישואין נעשו על דעת הקידושין הראשונים.
מלבד זאת המפרשים מקשים על הטור שמדבריו משמע שאין מחלוקת בין המהר״ם לרמב״ם, בעוד שלפי מה שנתבאר דעת המהר״ם היא שאינו רשאי להוציאה ממקום שהיו בו הנישואין.
מתוך כך כותב הט״ז (סק״א) שיש להגיה את לשון הטור באופן שיוצא אינו מביא בתחילה את שיטת הרמב״ם אלא פוסק כמהר״ם, שהבעל אינו יכול לכפות על האשה ללכת עמו מן המקום שבו נערכו הנישואין.
אולם הב״ח כותב שלדעת הטור אין מחלוקת בין הרמב״ם למהר״ם, שכן הרמב״ם מדבר בכגון שלא נתעכבו במקום שעשו את הנישואין אלא הבעל רצה לחזור מיד למקומו ולכן יכול לכפותה לעבור לארץ מולדתו, בעוד שהמהר״ם מדבר בכגון שנתעכבו זמן מה במקום הנישואין, ולכן נאמר שאינו כופה אותה לצאת עמו.
הב״ח מוסיף שלדעת הטור המהר״ם עצמו סובר את החילוק הזה, ומיישב בכך את הסתירה שבין התוספתא לירושלמי, והטור מבין שגם את דברי הרמב״ם ניתן לפרש כן.
הטור מביא גם את שיטת רבינו תם שיש לאשה כח לכפות את האיש, ומדבריו עולה לכאורה שסובר שאין מחלוקת בינו לבין הרמב״ם ומהר״ם, שדבריהם מובאים בתחילה, ונראה שמתבסס על מה שכותב המהר״ם (בתשובה, שם) שיש לחשוש לדברי רבינו תם.
הבית יוסף כותב שאין לחשוש לדברי רבינו תם, וכן הוא פוסק בשלחן ערוך כדעת הרמב״ם. אולם הרמ״א מביא את דעת רבינו תם בשם יש אומרים, והבית שמואל (סק״ז) מביא להלכה את דברי המרדכי (סי׳ רפ) שיש לחוש לחומרא לשתי הדעות, היינו שהבעל אינו יכול לכוף את אשתו וגם האשה אינה יכולה.

ד. גדרים פרטיים בהלכה.

הריב״ש (סי׳ קעז) כותב שכל שתי מלכויות נחשבות לשתי ארצות, והריטב״א מוסיף שזה בתנאי שאין השיירות מצויות.
אולם המהר״ם בתשובותיו (דפוס קרימונה סי׳ קיז) כותב שארץ היא כל מקום שחלוק בלשונו, והרמ״א מביא את דבריו. אך הבית שמואל (סק״א) מבאר שזהו גדר נוסף שבא להבדיל בין הארצות, אפילו כשהן תחת מלכות אחת.
בענין אחר הרמ״א מביא דברים של הר״ן שגם במצב שרשאי לכפותה להביאה לארצו, בכל זאת אינו רשאי לכפותה לעבור מעיר לכרך באותו מקום שנמצאת.
עוד מבואר בשלחן ערוך שהנושא אשה באחת מהארצות אינו יכול אחר כך להוציאה לארץ אחרת, ובפשטות כוונתו שגם האשה היתה גרה במקום מולדתו, אולם הבית שמואל (סק״ה) מוסיף שאינו יכול לכופה לצאת עמו אפילו לארץ מולדתה, שיכולה לומר שכבר התרגלה למקומה החדש, וכאמור כך מפרש המהר״ם את התוספתא.
הרמב״ם והשלחן ערוך פוסקים כרבן שמעון בן גמליאל שאינו יכול להוציאה אפילו מנוה הרעה לנוה היפה, אלא רק למקום דומה למקום מגוריה.
הרא״ש (סי׳ ז) כותב בשם רבינו תם ור״י שכך יש לפסוק על פי הכלל שכל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו הלכה כמותו, ועוד שהגמרא מסייעת לשיטתו מדברי שמואל ששינוי וסת תחילת חולי.
מלבד זאת מביאים הרמב״ם והשלחן ערוך את דברי התוספתא שאינו רשאי להוציאה ממקום שרובו ישראל למקום שרובו גוים.
משנה. הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין. הכל מעלין לירושלים ואין הכל מוציאין, אחד האנשים ואחד הנשים.
גמרא. הכל מעלין... לאתויי מנוה היפה לנוה הרעה... תנו רבנן: הוא אומר לעלות והיא אומרת שלא לעלות - כופין אותה לעלות, ואם לאו - תצא בלא כתובה. היא אומרת לעלות והוא אומר שלא לעלות - כופין אותו לעלות, ואם לאו - יוציא ויתן כתובה. היא אומרת לצאת והוא אומר שלא לצאת - כופין אותה שלא לצאת, ואם לאו - תצא בלא כתובה. הוא אומר לצאת והיא אומרת שלא לצאת - כופין אותו שלא לצאת, ואם לאו - יוציא ויתן כתובה.
...אבל מחוצה לארץ לארץ ישראל - כופין לעלות, אפילו מנוה היפה לנוה הרע, ואפילו ממקום שרובו ישראל למקום שרובו גוים מעלין, ואין מוציאין מארץ ישראל לחוצה לארץ, ואפילו מנוה הרע שרובו גוים לנוה היפה שרובו ישראל.
אמר האיש לעלות לארץ ישראל והיא אינה רוצה - תצא בלא כתובה. אמרה היא לעלות והוא אינו רוצה - יוציא ויתן כתובה. והוא הדין לכל מקום מארץ ישראל עם ירושלם, שהכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין משם, והכל מעלין לירושלם ואין הכל מוציאין משם.(רמב״ם אישות יג, יט-כ)
...אבל מחוץ לארץ לארץ ישראל - כופין אותה לעלות, אפילו מנוה יפה לנוה הרע, ואפילו ממקום שרובו ישראל למקום שרובו גוים, ואין מוציאין מארץ ישראל לחוצה לארץ, ואפילו מנוה הרע לנוה הטוב, ואפילו ממקום שרובו גוים למקום שרובו ישראל.
אמר האיש לעלות לארץ ישראל והיא אינה רוצה - תצא בלא כתובה. הגה. אבל נכסי מלוג שלה ונכסי צאן ברזל הקיימים - נוטלת, ואם אינם קיימים, אם הוא הפסידן - נכסי צאן ברזל אין צריך לשלם, ונכסי מלוג צריך לשלם, ואם נגנבו או נאבדו - נכסי מלוג לית לה, ונכסי צאן ברזל צריך לשלם. והא דכתובה אין לה - דוקא שנשאר בארץ ישראל, אבל אם הוא חוזר לסוף כמה שנים להתיישב בחוצה לארץ - צריך לשלם לה או ליורשיה אף הכתובה. אמרה היא לעלות והוא אינו רוצה - יוציא ויתן כתובה, והוא הדין לכל מקום מארץ ישראל לירושלים, שהכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין משם, הכל מעלין לירושלים ואין הכל מוציאין משם.
יש מי שאומר דהא דכופין לעלות לארץ ישראל היינו בדאפשר בלא סכנה, הילכך מסוף המערב עד נוא אמון - אין כופין לעלות, ומנוא אמון ולמעלה - כופין לעלות דרך יבשה, וגם דרך ים בימות החמה אם אין שם לסטים.(שו״ע אבן העזר עה, ג-ה)(סעיף ה לא צוין בעין משפט)

הכל מעלין לארץ ישראל

א. הטעמים לכח הכפייה.

הרמב״ן בפירושו לתורה (במדבר לג, נג) מסביר שכח הכפייה לעלות לארץ ישראל מבוסס על מצות יישוב הארץ, וכן נראה מדברי הראב״ד (מובא בר״ן סה, ב בדפי הרי״ף).
הריטב״א נוקט בלשון שונה במקצת כשמסביר שכח הכפייה הוא משום חיבת הארץ, משמע שרוצה לומר שאין זו מצוה גמורה, ואפשר שכוונתו למה שכותב הרא״ש בתוספותיו, שזו תקנת חכמים משום יישוב ארץ ישראל.
לעומת זאת התשב״ץ (ח״ג סי׳ ר-רא) מסביר שכח הכפייה הוא מצד הצורך לקיים את המצוות התלויות בארץ. הוא מוסיף שאין לומר שהטעם הוא מצד הערך של יישוב הארץ, שאם כן היו צריכים גם לכפות לצאת מעבר הירדן ליהודה וגליל, שמעלת הישיבה בהם גדולה יותר, ואילו במשנה הקודמת נאמר שאין כופים לצאת מעבר הירדן ליהודה וגליל. מכאן שטעם הכפייה הוא מצד קיום המצוות התלויות בארץ, ולגביהן אין הבדל בין חלקי ארץ ישראל.
לשיטתו הוא מוסיף שגם הכפייה לעלות לירושלים ענינה מצד המצוות הנוהגות בירושלים.
יתכן שגם התוספות (ד״ה הוא אומר) סוברים שכח הכפייה הוא בשביל קיום המצוות, ועל כן הם מביאים את דברי רבינו חיים שעכשיו אין המצוה לדור בארץ ישראל נוהגת, שכן יש מצוות שאין אנו יכולים להיזהר בהן כראוי.
אולם החתם סופר (יו״ד סי׳ רלד) כותב שאף לדברי רבינו חיים בתוספות כופים משום קדושת ארץ ישראל וירושלים, אלא שסובר שכיון שאין יכולים לקיים את המצוות התלויות בארץ עדיף שלא לעלות לארץ, וכך עולה מדברי בעל ההפלאה בביאור דברי רבינו חיים.
המהרי״ט (ח״ב יו״ד סי׳ כח) מפרש את דברי התוספות כפשוטם, שהכפייה היא מחמת המצוות התלויות בארץ, אולם הוא כותב שנראה שהדברים המובאים בשם רבינו חיים אינם מדויקים ונכתבו על ידי תלמיד שאינו מוסמך, ועל כן שום פוסק לא הביאם. כמו כן הוא מביא את דברי הגהות מרדכי (סי׳ שיג) בשם תשובת רבינו חיים כהן שבזמן הזה אינו יכול לכופה מחמת הסכנה, ואינו מזכיר את הטעם שאי אפשר לקיים את המצוות התלויות בארץ.

ב. ההבדלים בין הטעמים.

המהרי״ט (שם) כותב שאילו היה הטעם משום קיום מצוות התלויות בארץ לא היו אומרים שהאשה כופה את בעלה לעלות, שהרי במסכת קידושין (דף ל, ב) למדנו שהאשה פטורה ממצות כיבוד אב ואם מפני שרשות בעלה עליה.
מלבד זה, בתשובה אחרת (ח״א סי׳ מז) המהרי״ט כותב שהכפייה מצד קיום המצוות נוהגת רק בגבולות של עולי בבל, דהיינו באותו חלק של הארץ שנתקדש בקדושה שניה שקידשה לעתיד לבוא, ושיש בה חיוב במצוות.
ניתן להסיק מדבריו שאם טעם הכפייה הוא מצד מצות יישוב הארץ וחיבתה אפשר שכופים לעלות גם לאותם מקומות שנתקדשו רק בקדושה ראשונה, וזאת בתנאי שמצות יישוב הארץ עצמה נוהגת באותם מקומות.
אכן בעל ספר כפתור ופרח (פרק עשירי) כותב שלענין מצות יישוב הארץ אין הבדל בין הגבולות של עולי בבל לבין הגבולות של עולי מצרים, וכן כותב בעל ספר מור וקציעה (או״ח סי׳ שו) במפורש גם לגבי אפשרות הכפייה של בן הזוג.
לעומת זאת מדברי התוספות במסכת גיטין (דף ב, א ד״ה אשקלון) ניתן לדייק שהם סוברים שמצות יישוב הארץ מוגבלת רק בגבולות של עולי בבל שנשארו בקדושתם גם לעתיד לבוא. אולם מרן הרב זצ״ל (בספר טוב ראיה, גיטין שם) מניח את דבריהם בצריך עיון, ומביא את דברי הרמב״ן בהשמטות לספר המצוות (מצוה ד) שמשמע מהם שמצות יישוב הארץ נוהגת בכל הגבולות. ניתן להוסיף שכך יוצא גם מדברי הרמב״ן בחידושיו למסכת גיטין (בהשמטות, שם).
עוד יש להוסיף ולדון מהו הדין של המקומות שחזרו ונכבשו על ידינו בזמן הזה, ועיין על כך בספר ארץ חמדה (ספר א שער ג, יג), ואין כאן המקום להאריך בזה.

ג. שיטת הירושלמי ביכולת הכפייה של האשה.

המשנה משווה את האשה לאיש, ובגמרא נאמר במפורש שגם האשה יכולה לכפות את האיש לעלות.
לעומת זאת בלשון התוספתא המובאת בירושלמי (הלכה יא) מבואר שיש חילוק בין האיש לאשה, שהאיש כופה את אשתו לעלות ואילו היא אינה כופה אותו.
מהר״ם מרוטנבורג בתשובה (דפוס לבוב סי׳ שפו, דפוס קרימונה סי׳ קצט) מסביר שבמשנה ובבבלי מדובר בזמן שבית המקדש קיים וישראל שרויים על אדמתם, ואילו בירושלמי מדובר בזמן הזה.
יש להעיר שדברי מהר״ם מובאים גם במרדכי (סי׳ שפ) ובהגהות אשרי (סי׳ יח), אבל שם נאמר להפך, שדוקא בירושלמי מדובר בזמן שבית המקדש קיים. אולם במרדכי מובא שיש המשנים את הגרסה בהתאם לנאמר בתשובת מהר״ם, ובעל תפארת שמואל (אות א) מקשה על הגהות אשרי מצד הסברה.
הטור תמה על דברי מהר״ם שלא מסתבר לחלק בזמן הזה בין כח הבעל לכח האשה, ובעל הפרישה (סקי״א) מסביר את קושייתו שאם בזמן הזה אין מצוה לעלות לארץ מדוע כופים את האשה, והרי במשנה הקודמת למדנו שלא ניתן להוציא מארץ לארץ אחרת.
הבית יוסף מיישב שאפשר שחכמים לא רצו לגרוע את כח האיש אפילו בזמן הזה, והב״ח מסביר שבזמן החורבן כיון שיש דוחק במזונות אינה יכולה לכוף אותו, מפני שאחריות המזונות עליו.
הגר״א (סקי״ז) מסביר שבזמן שבית המקדש קיים הכפייה היא מצד מצות יישוב הארץ, ולגביה אין הבדל בין האשה לאיש. לעומת זאת בזמן החורבן שהכפייה היא רק מצד קיום המצוות התלויות בארץ אין האשה כופה את הבעל, מפני שרק עליו מוטלת החובה לטרוח ולקיים את המצוות.
בעל שו״ת בית הלוי (ח״ב סי׳ נ) מבאר להפך, שבזמן הבית ניתן לכפות גם משום קיום המצוות הנוהגות בארץ, ולדעתו אלה חלות גם על הנשים. אבל בזמן הזה אין לכפות בשביל קיום המצוות הואיל ואי אפשר לקיימן, כדברי רבינו חיים בתוספות, וכל שניתן לכפות הוא בשביל מצות יישוב הארץ, ולדעתו בזו אין האשה חייבת, שאין היא כלולה במצות ״וירשתם אותה״ וגו׳.
נמצא, אפוא, שקיימת מחלוקת אם האשה מחויבת במצות יישוב הארץ, והמחלוקת תלויה בביאור יסוד המצוה, אם היא מצד מצות הכיבוש או מצד עצם קדושת הארץ. יש להעיר שמדברי הרמב״ן בפירושו לתורה (שם) והראב״ד (שם) מוכח שהנשים מחויבות במצוה זו.

ד. דעות הראשונים לגבי הכפייה בזמן הזה.

הרי״ף (סה, ב בדפיו) והרא״ש (סי׳ יח) מביאים את הדברים לפי הנוסח שבבבלי, ומשמע שסוברים שזו הלכה שנוהגת בכל זמן.
אולם הגר״א (שם) מבין שהרא״ש סובר כמהר״ם שבזמן הזה כופים את האשה ולא את האיש, וכנראה לומד זאת מכך שהרא״ש מביא בסימן יז את דברי מהר״ם.
לעומת זאת הטור דוחה את דברי מהר״ם, אף שדרכו לפסוק כאביו הרא״ש, ואכן בעל הפרישה (סקי״א) מדייק מלשון הרא״ש שסובר שהבבלי חולק על הירושלמי. לדבריהם צריך לומר שהרא״ש מביא את דברי מהר״ם רק בשביל דין אחר הנדון שם, האם כח האשה יפה מכח האיש, ואין משם הוכחה שסובר כמותו בדין הזה של הכפייה לעלות לארץ ישראל, מה עוד שניתן להוכיח להפך מכך שמביא את ההלכה עצמה בסתם.
הריטב״א כותב שדין זה של כפייה לעלות לארץ ישראל נוהג אף בזמן החורבן מפני חיבת הארץ, אולם הוא מוסיף שהיינו דוקא כשיש התיישבות בארץ ואין סכנה בדרכים.
גם התוספות בסוגייתנו כותבים שלא ניתן לכפות לעלות בזמן הזה כשיש סכנת דרכים, והמבי״ט (ח״א סי׳ רמה) כותב שדין זה תלוי בחילוף הזמנים, שכאשר הדרכים חוזרות להיות נוחות יש לנהוג כדין המשנה שיכולים לכפות, ואף הרשב״ש (סי׳ א) כותב שכופים כשאין סכנה.
השיטה מקובצת מסביר בדרך זו את לשון הברייתא שמוסיפה ואומרת שכופים גם שלא לצאת, ולכאורה זה מיותר, שאם כופים לעלות כל שכן שכופים שלא לצאת. אבל ההסבר הוא שלפעמים אין כופים לעלות מפני שהדרכים בחזקת סכנה, ובכל זאת כופים שלא לצאת מפני שמצות יישוב הארץ וחיבתה בעינה עומדת.
הבית יוסף מביא את הדברים האלה בשם הרשב״ש שכופים בזמן שאין סכנה. בעל כנסת הגדולה (הגב״י כד) מדייק שהבית יוסף כותב זאת בשם הרשב״ש ולא בשם התוספות, ומסביר שכנראה לדעתו לפי התוספות אין כלל כח כפייה בזמן הזה מפני שלפעמים הדרכים בחזקת סכנה, ולא נתנו חכמים את דבריהם לשיעורין, או שלדעתם בזמן הזה אין כופים אף על פי שאין סכנה. לעומת זאת לפי הרשב״ש הדין משתנה בכל פעם לפי המצב, וגם בזמן הזה יכולים לכפות כשהדרכים בטוחות.

ה. שיטת ההלכה.

הרמב״ם כותב את ההלכה כפשוטה ששני בני הזוג כופים זה את זה לעלות לארץ ישראל, ובהלכות עבדים (ח, ט) הוא מוסיף שכח הכפייה נוהג בכל זמן ואפילו בזמן הזה שהארץ ביד הגוים.
הגר״א (יו״ד רסז ס״ק קסא) מביא כמקור לכך את הגמרא בהמשך האומרת שלעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים, והיינו בזמן הזה.
ראוי להדגיש שיש חשיבות להלכה זו ברמב״ם לצורך הבנת שיטתו לגבי מצות יישוב הארץ בכלל, ובזמן הזה בפרט.
הרמב״ם אינו מונה את מצות יישוב הארץ בספר המצוות, והרמב״ן (בהשמטות לספר המצוות מצוה ד) משיג עליו שראוי למנותה כמצות עשה שנוהגת בכל הדורות. בעל ספר מגילת אסתר (שם) מסביר שאכן לדעת הרמב״ם המצוה נהגה רק בזמן כיבוש יהושע ודוד וכל זמן שלא גלו ישראל מארצם, אבל לאחר חורבן הבית אין מצוה לדור בה.
לעומתו בעל אבני נזר (יו״ד סי׳ רנד, ד) מוכיח מדברי הרמב״ם בהלכות עבדים שהמצוה נוהגת גם בזמן הזה, ומהמשך דבריו עולה שלפי הרמב״ם זו מצוה מהתורה.
כיוצא בזה מוכיח בעל פאת השלחן (סי׳ א בית ישראל סקי״ד) מההלכה שלפנינו, ונראה שמדייק מסתימת הלשון שהכפייה היא מפני מצות יישוב הארץ ולא מפני קיום המצוות התלויות בה, ועוד שאילו היה זה הטעם לכפייה היה ראוי לומר שלא תהיה נוהגת בזמן הזה כשקשה לקיים את המצוות.
מלבד זה הרי מצינו סברה שבשביל קיום המצוות התלויות בארץ יש מקום לחלק בין האיש לבין האשה, ומזה שהרמב״ם אינו מחלק בכך משמע שטעם הכפייה הוא מצד מצות יישוב הארץ וחיבתה.
עם זאת, בעל פאת השלחן כותב שלפי הרמב״ם המצוה היא רק מדרבנן.
גם השלחן ערוך פוסק את ההלכה כפשוטה, אבל מביא את הדעה שכופים רק כשאפשר לעלות בלי סכנה.
בעל פתחי תשובה (סק״ו) כותב שכל הפוסקים, ראשונים ואחרונים, מסכימים שכופים גם בזמן הזה מפני המצוה של יישוב הארץ, כדעת הרמב״ן בספר המצוות.

ו. על מה כופים.

המבי״ט (סי׳ קלט) מדייק מלשון הברייתא הנוקטת ״כופין״ בלשון רבים, שלא רק בן הזוג יכול לתבוע גירושין, אלא גם בית הדין כופים על העלייה לארץ כדרך שכופים על המצוות.
הוא מסביר שמלכתחילה אין בית דין כופים לקיים מצוה זו, מפני שאין כופים לעשות מצוה שמתן שכרה בצדה, אבל כאשר מדובר על זוג נשוי שאחד מהם מבקש לעלות - בית דין מתערב וכופה את השני לעלות.
לפי זה יוצא שהכפייה על הגט והכתובה נעשית רק לאחר שמתברר שבית הדין לא הצליח לכפות את בן הזוג לעלות.
מתוך כך הוא מחדש שגם אם בני הזוג התנו ביניהם שלא לעלות, בכל זאת בית הדין רשאי לכפות על כך מצד ענינו לכפות לקיים את המצוות.
אולם הרמב״ם והשלחן ערוך אינם נוקטים כלשון התוספתא, ומתוך דבריהם משמע שאין בית הדין כופים לעלות לארץ אלא רק על הגט והכתובה. כך עולה גם מתשובות הר״ן (סי׳ לח) והרדב״ז (סי׳ תתנב).
יתרה מזו, הר״ן (שם) כותב שכל עוד לא נתן לה את הגט הריהו מחויב בשאר, כסות ועונה ואינו רשאי להניחה ולעלות לבדו. כמו כן אין הוא יכול לכפותה לקבל גט בלא כתובה, משום שאין מגרשים את האשה בעל כרחה, ועל כן הוא מחויב להישאר עמה במקומם עד שתתרצה.
מלבד זאת, הרדב״ז (שם) כותב שאם האשה רוצה לעלות לארץ והאיש מסרב ראוי שלא לכפות את הבעל לתת גט מפני החשש שכל אשה שתיתן עיניה באחר תאמר שרוצה לעלות לארץ ישראל, כדי לכפות את בעלה שיתן לה גט. אבל אם האשה מצדה רוצה לעלות אף בלי שתקבל גט - הרשות בידה.
בעל ספר כפתור ופרח (פרק עשירי) כותב באותו ענין שבכל פעם שאשה מבקשת לעלות לארץ ישראל צריך לבדוק אם כוונתה אמיתית מצד חשיבות המצוה, או שהיא מבקשת תואנה להתגרש מבעלה.
אולם הרמב״ם כותב בתשובה (הוצ׳ מקיצי נרדמים עמ׳ 174) שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ולכן אם האיש מבקש לעלות לארץ ישראל והוא מוחזק בכשרות, ולא ידוע על קטטה בינו לבין אשתו, מחייבים את אשתו לעלות עמו על פי כל האמור בסוגייתנו.
המוציא שטר חוב על חברו, והלה, הלווה, הוציא שטר שזמנו מאוחר משטר ההלוואה ובו נאמר שהמלווה הזה מכר לו את השדה שלו. אדמון אומר: יכול הוא הלווה שיאמר: אילו הייתי חייב לך — היה לך להפרע את החוב שלך כשמכרת לי את השדה ולא היית צריך למכור שדה. וחכמים אומרים: זו אינה ראיה, שמא זה המלווה היה פקח, שמכר לו ללווה את הקרקע מפני שהוא יכול עכשיו למשכנו, שיש עכשיו קרקע ללווה ויוכל לגבותה בחוב.
MISHNA: With regard to one who produces a promissory note against another, and this borrower produced a bill of sale dated after the promissory note that states that the lender sold him a field of his, Admon says that the borrower can say: Were I really indebted to you, you should have collected your loan when you sold me the field, and you would not have needed to sell it. And the Rabbis say: This is no proof, as it is possible that this lender was perspicacious, as he sold the borrower the land for a good reason, because now he can take the field as collateral from him in lieu of the outstanding loan.
קישוריםרי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילפסקי רי״דרא״הבית הבחירה למאיריריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) גמ׳גְּמָרָא: מ״טמַאי טַעְמָא דְּרַבָּנַן שַׁפִּיר קָאָמַר אַדְמוֹן אבְּאַתְרָא דְּיָהֲבִי זוּזֵי וַהֲדַר כָּתְבִי שְׁטָרָא כ״עכּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּמָצֵי א״לאָמַר לֵיהּ הָיָה לְךָ לִפְרוֹעַ אֶת שֶׁלְּךָ כְּשֶׁמָּכַרְתָּ לִי אֶת הַשָּׂדֶה.

GEMARA: The Gemara asks: What is the rationale for the opinion of the Rabbis? After all, Admon is saying well. The Gemara explains: In a place where people first give money and only afterward they write the bill of sale, everyone agrees that the borrower can say to the lender: You should have collected your debt when you sold me the field, i.e., when you received money from me you should have said that it is not for the field but is repayment of the debt I owed you.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילפסקי רי״דשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ באתרא שהלוקח יהיב זוזי והדר כתבי שטר מכירה כולי עלמא לא פליגי – שהיה למוכר לעכב בחובו המעות שקיבל ולא יכתוב לו השטר וכיון שכתבו הוכיח שאין לו עליו חוב.
אם במקום שהמוכר מקבל הזוזים והדר כותב השטר, ודאי טענת הלוה ברורה, שאם היה חייב לו היה תופס הזוזים שבאו לידו בחובו ולא היה כותב לו שטר על השדה,
גמרא. שפיר קאמר אדמון. כלומ׳, כיון דתפיס מלוה בהנך זוזי דיהיב ליה לוה בדמי השדה, מאי טעמ׳ כתב ליה שטר זביני, ליתפסינהו בגבי חובו.
ומשני, באתרא דיהבי זוזי, ברישא, מקמי דליכתוב שטרא, שטר מכירה. כולי עלמ׳. כלומ׳, אפי׳ רבנן מודו לאדמון שאין בדבריו ממש, ושטר חוב שהוא מוציא עליו שטר פרוע הוא, אלא שנפל ממנו ומצאו.
באתרא דיהבי זוזי והדר כתיבי שטרא כ״ע לא פליגי דמצי א״ל היה לך להפרע את שלך כי פליגי באתרא דכתיבי שטרא והדר יהבי זוזי אדמון סבר איבעי לך למימסר מודעא אשטרא ורבנן אמרי חברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה והלכה כחכמים:
גמרא שפיר קאמר אדמון אף על גב דרבנן נמי קאמרי טעמא למלתייהו מ״מ טעמא דאדמון עדי׳ טפי דלטעמא דרבנן אכתי תקשי דהיה לו ליטול המעות מיד ולהכי קאמר שפיר קאמר כו׳. וז״ל רש״י במהדורא קמא שפיר קאמר אדמון כיון דתפיס מלוה בהנך זוזי דיהיב ליה לוה בדמי שדה מאי טעמא כתיב ליה שטרא דזביני ליתפסינהו בגיבוי חובו ומשני באתרא דיהבי זוזי כו׳ ע״כ:
איבעי ליה לממסר מודעא שלא בפני לוקח הוו יודעין שאיני מוכר שדה זו אלא כדי שאוכל למשכנו חברך חברא אית ליה אי הוה מסרנא מודעא לחד וההוא חד לא רחים ליה כולי האי דלודעו ללוה אבל אי אית ליה חברא אחרינא דמודע ליה וההוא חברא תליתאה מודע ליה וממנע ולא זבין. רש״י במהדורא קמא. והקשו בתו׳ דהא מסקינן לעיל לכ״ע דלא ליבעי לממסר מודעא גבי אבל לעצמו לא עשאה המחזיק סימן למערע׳ ניחא דלא איבעי ליה למערע׳ לממסר מודעא דילמא ישמע המוכר את הדבר וימנע מלמוכרו ויהא לו הפסד שלא ימצא לקנות אבל הכא שהמוכר איבעי ליה לממסר מודעא אין לו הפסד כל כך אם זה לא יקנהו שימצא קונין הרבה דאמרי אינשי זבין קנה כו׳. עוד יש לחלק דלעיל דמוסר מודעא אין לומר בה שדה זו גזולה היא הא ודאי עבידי אוהביו ורעיו לגלות לו שאומרים עליו שהוא גזל את השדה אבל הכא דמסירת המודעא אינו אלא לומר שימשכנו בחובו לא עבידי לגלותו דבלאו הכי הרי שטר בידו לטרוף את אשר ימצא ומאי איכפת ליה אי יטרפנו בחובו ואפשר דלכך כתב רש״י לממסר מודעא איני מוכר לו אלא שאוכל למשכנו ע״כ ודוק. והרשב״א כתב וז״ל אדמון סבר איבעי לך לממסר מודעא כלומר אם אמת שמכרת לי כדי למשכנו היה לך להודיע לעדים ולהוציא עצמך תור׳ עני מוכר קרקעותיו ורבנן סברי חברך כו׳ וי״ל דהתם שאני דחשיבא ליה לאדמון טענת ראשון קשה ממני ומי יוכל לדון עם שתקיף ממנו והלכך אלו היה המערער מוסר מודעא זה לא היה מוכר אותה ונמצא זה מפסיד לגמרי אבל הכא הרי אינו יכול זה לאבד זכותו דכיון ששטרו בידו ועדיין לא ידע אם יטמין מעותיו אם לאו היה לו לימנע מלמסור מודעא משום חשש רחוק כזה ורבנן סברי להו להפך דהתם כיון שיש לו עדים שהשדה שלו היא אינו יכול להפסידו לגמרי אבל אם היה מוסר מודעא יודע הדבר ויטמין זה מעותיו ויאבד את חובו לגמרי הלכך מקח היה שלא הודיע לשום אדם ע״כ:
מתניתין שנים שהוציאו ש״ח זה על זה וכגון שהיה זמן שטרו של לוה ראשון קודם ותבע ליה ראשון ותבע לאחר זמן הכתוב בשטרו של לוה שני. אדמון אומר כו׳ לוה ראשון אומר לשני אלו לא פרעתי לך בזמנך ובשעה שלוית עדיין הייתי חייב לך כיצד אתה לוה ממני היה לך כו׳ אלא ודאי שטר זה פרוע אלא שנפל ממני ומצאתו ושטר מזוייף ליכא למימר דהא אין גובין אלא בשטר מקויים כל זמן שאין חייב מודה וכיון דמקויים הוא בב״ד לאו כל כמיניה לזיופי שטרא רש״י במהדורא קמא. והרא״ה כתב וז״ל אלו הייתי חייב כו׳ ופי׳ וכיון שכן הרי האחרון מוכיח על הראשון שהוא בטל ואם שניהם שוין כל א׳ יכול לומר לחברו כך ושטרות שניהם בטלין ע״כ:
גמרא שנים שהוציאו ש״ח זה על זה וכגון שלוה ראובן משמעון מנה בניסן וחזר שמעון באייר ולוה מראובן מנה ואחר זמן פרעון של שניהם באו לדין. רש״י במהדורא קמא. וכתבו תלמידי רבינו יונה דהכא מיירי כגון שכל אחד מודה שחייב לחברו או שהוא בענין שאין הראשון יכול לומר פרעתי והרא״ה כתב וז״ל וכ״ע לית לה לאדמון א״כ הב״ע כגון דקים לן דהלואה דכל חד וחד קושטא ע״כ. ולשון אחרון עיקר דדוחק לאוקמי לרב נחמן דלא כאדמון ועוד דרב נחמן שינה לשונו מלישנא דחכמים דמתני׳ דנקט זה גובה וזה גובה בלחוד ואילו חכמים נקטי זה גובה שטר חובו כו׳ והיינו משום דבמתני׳ מיירי דהלה טוען פרוע או מזויף הוא וס״ל לחכמים דלאו כל כמיניה אלא כל אחד גובה שטר חובו והכא בגמרין קא טעני איברא דקושטא הוא אלא הפוכי מטרתא למה לי וקאמר רב נחמן דלא חיישינן להך טענתא אלא זה גובה וזה גובה פי׳ דלא יעמיד כל אחד בשלו אלא זה גובה כו׳ וזהו שכתב רש״י אלא זה גובה וזה גובה אפי׳ החוב שוה אין אומרים יעכב זה מלוה של חברו בשביל מלוה שהלוהו אלא ב״ד יורדין לנכסי כל אחד ומגבין לשכנגדו את חובו ע״כ. ונפל טעות בקצת פירושים שתופסים זה הלשון במשנה ואינה אלא בלשון הגמ׳ כדרב נחמן וכדכתיבנא והכין איתא בפירושי עתיקי ודוקני ע״כ:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב גמרא שואלים: מאי טעמא דרבנן [מה הטעם של חכמים]? הלא שפיר קאמר [יפה אמר] אדמון! ומסבירים: באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא [במקום שבו נותנים קודם כסף ורק אחר כך כותבים שטר מכירה] כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חולקים] דמצי אמר ליה [שיכול הלווה לומר לו למלווה]: היה לך לפרוע את שלך כשמכרת לי את השדה, שכאשר קיבלת ממני כסף היה לך לומר שכסף זה אינו עבור השדה אלא עבור תשלום ההלוואה.
GEMARA: The Gemara asks: What is the rationale for the opinion of the Rabbis? After all, Admon is saying well. The Gemara explains: In a place where people first give money and only afterward they write the bill of sale, everyone agrees that the borrower can say to the lender: You should have collected your debt when you sold me the field, i.e., when you received money from me you should have said that it is not for the field but is repayment of the debt I owed you.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילפסקי רי״דשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) כִּי פְּלִיגִי בְּאַתְרָא דְּכָתְבִי שְׁטָרָא וַהֲדַר יָהֲבִי זוּזֵי אַדְמוֹן סָבַר אִיבְּעִי לֵיהּ לְמִימְסַר מוֹדָעָא וְרַבָּנַן סָבְרִי בחַבְרָךְ חַבְרָא אִית לֵיהּ וְחַבְרָא דְּחַבְרָךְ חַבְרָא אִית לֵיהּ.:

When they disagree is with regard to a place where people first write out the bill of sale and only afterward they give money. Admon holds that the lender should have put out a preemptive declaration, i.e., he should have earlier told witnesses that he is selling the field only so it can be used as collateral, and this transaction should not be taken as an indication that the buyer is not indebted to him. And the Rabbis hold that the lender may argue: Your friend has a friend and your friend’s friend has a friend, i.e., word of my intention to use the field as collateral would have come back to the borrower and he would not have agreed to the transaction, and that is why I did not issue any declaration.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספותר״י מלונילרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

למימסר מודעא – ואיני מוכר לו אלא שאוכל למשכנו.
חברא אית ליה – ויודיעהו ולא יקח עוד השדה.
ואם הוא במקום שכותבין השטר והדר מקבל הזוזים, טענת המלוה ברורה ופיקח היה שמכר לו השדה שיכול למשכנו בו.
ורבנן חברך חברא אית ליה – והא דמסקינן לעיל אליבא דכולי עלמא דלא איבעי ליה למימסר מודעא גבי לעצמו לא איבד זכותו דאמרינן חברך חברא אית ליה יש לומר דלא דמי דמה שעשאה סימן לא הוה כל כך הודאה כמו הכא שהוציא שמכר לו את השדה הילכך לא איבעי ליה למימסר מודעא אבל בהך הודאה פליגי דדמיא טפי להודאה ולפרש״י אתי שפיר דלעיל ודאי לא הוה ליה למערער למימסר מודעא דדלמא שמע המוכר לו שדה מהא וימנע למוכרה ויהיה לו הפסד שלא ימצא שדות לקנות אבל הכא גבי מכירת שדה אינו כל כך הפסד דהרבה לוקחים ימצא דאמרי אינשי זבין קנית זבינת אפסדת.
כי פליגי באתרא דכתבי שטרא, דמכירה, והדר יהבי זוזי.
איבעי ליה למימסר מודעא. שלא בפני הלוקח, ולומ׳ להם היו יודעי׳ שאיני מוכר לו שדה זו אלא כדי שאוכל למשכנו.
חברך חברא אית ליה. כלו׳, אי הוינא מסר מודעא, אותן עדים היו מודיעין לחבר אחד שאוהב אותן, ואע״ג דההוא חד לא רחים ליה כולי האי דלודעיה ללוה, דדילמ׳ אית ליה חברא שיודיע לו, ואותו חבר שלישי רחים ליה ללוה ומודע ליה קודם שימכר המכר, וממנע ולא זבין.
אדמון סבר איבעי לך לממסר מודעא. כלומר, אם אמת שמכרת לי כדי למשכנו היה לך להודיע לעדים ולהוציא עצמך מתורת עני מוכר קרעותיו, ורבנן סברי חברך כו׳. ויש לומר דהתם שאני, דחשיבא ליה לאדמון טענת ראשון קשה ממני ומי יוכל לדון עם שתקיף ממנו, והלכך אלו היה המערער מוסר מודעא זה לא היה מוכר אותה ונמצא זה מפסיד לגמרי, אבל הכא הרי אינו יכול זה לאבד זכותו, דכיון ששטרו בידו ועדיין לא ידע אם יטמין מעותיו אם לאו, היה לו לימנע מלמסור מודעא משום חשש רחוק כזה, ורבנן סברי להו להפך, דהתם כיון שיש לו עדים שהשדה שלו היא אינו יכול להפסידו לגמרי, אבל אם היה מוסר מודעא יוודע הדבר ויטמין זה מעותיו ויאבד את חובו לגמרי, הלכך מקח היה שלא הודיע לשום אדם (רשב״א בשטמ״ק).
ולענין ביאור יש מקשים במשנה זו בין לאדמון בין לחכמים מדידהו אדידהו שהרי בעורר על השדה והוא חתום עליה בעד אמר אדמון יכול לומר שני נוח לי וכו׳ ואין אומרין איבעי לך למימסר מודעא וחכמים אומרין איבד את זכותו ופירשנו הטעם שאם כן היה לו לומר לעדים בחשאי אלא שיש לתרץ כל חד לטעמיה שזו של מוכר אדמון סובר ראשון קשה ומעשיו מעידין על קשיו שלוקח ואינו חושש לערער ואף אני יש לי לחוש שאם אמסור מודעא יודע לזה וימנע מלקנות אבל זו שבכאן הואיל ושטר חוב בידו ימסור מודעא ואם יודע מה בכך הואיל ואין פסידתו מבוררת ושהוא דבר שאינו מצוי להיות לוה משופע במעות וכובשם ונועל דלת בפני עצמו ולא עוד אלא שהיה לו למסור להוציא עצמו מתורת עני וצריך למכור ורבנן בזו שבעורר הם סוברים הואיל והוא עצמו עורר וחתם בלא מסירת מודעא ודאי איבד את זכותו אבל זו שבכאן למה ימסור מודעא בשביל כבוד בעלמא וישים עצמו בספק שישמע ולא יקנהו ושמא יעלים הלה מעותיו ויפסיד:
תוס׳ בד״ה ורבנן חברך חברא כו׳ הכא גבי מכירת שדה כו׳. נ״ב ותימה הלא הכל עושה כדי למשכנו כמו שפירש״י שכך מוסר מודעא שלא עשה זה אלא כדי למשכנו וצ״ע היטב. (עיין במהרש״א):
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שם וחכמים אומרים זה היה פיקח שמכר לו השדה כדי למשכנו. לכאורה משמע דדוקא בשאין לו להלוה שום קרקע איירי חכמים משא״כ היכא שיש לו קרקעות אחרים דלא שייך האי טעמא דיכול למשכנו מודה חכמים לאדמון אלא דבירושלמי איתא להדיא דאף כשיש להלוה קרקעות אחרים נמי שייך האי טעמא והובא ג״כ בלשון הר״ן ז״ל ובפוסקים והטעם נראה כמ״ש הרא״ש ז״ל בשם רבינו יונה ז״ל דאפ״ה ניחא ליה להמלוה שיהיה להלוה נכסים הדבה בענין שיהא החוב בטוח יותר דשמא ימצאו בע״ח מוקדמים ועוד דמסתמא יגבוהו בחובו השדה שלוקח ממנו עכשיו שכן פירשו לשון הירושלמי אלא דלפ״ז לא הוי צריך רש״י ז״ל לפרש לפי שהיה ירא שמא יבריח ממנו המטלטלים שלו וא״כ משמע לכאורה דרש״י לא נחית להכי ומשמע ליה דיכול למשכנו דוקא כגון שאין לו נכסים אחרים כלל במקרקעי כ״א במטלטלים אלא דאפ״ה אין זה מוכרח בל׳ רש״י אלא מילתא וטעמא דפסיקא נקיט כן נ״ל ועיין בסמוך:
קונטרס אחרון
משנה המוציא שט״ח על חבירו והלה מוציא שטר שמכר לו שדה כו׳ פרש״י שטוען שהוא מזוייף והרא״ש ז״ל כתב דבטוען מזוייף ודאי דלא מהימן דהרי אנו רואין שאינו מזוייף והובאו השני דיעות בש״ע וכתבתי בפנים דלע״ד היכא שנתקיים השטר ע״י העדים עצמן שאמרו שחתמו או ע״י עדים המעידים שראו שחתמו בודאי רש״י נמי מודה דלא מצי למיטען מזוייף במקום עדים אלא דהכא מיירי בעדים המכירין חתימת העדים בט״ע ולא ראו שחתמו ובכה״ג סבר רש״י דמצי לטעון מזוייף דאפשר דאתרמי לכוון ולוייף כדאשכחן בפרק ג״פ גבי האי דאנח ידיה אזרנוק׳ שכיון דאיתרע האי שטרא טובא במה שמכר לו שדהו חיישינן לזיוף כי האי ועוד בתוספות לעיל דף צ״ב ע״ב שכתבו בשטר שאיתרע ע״י נפילה דלא מהני קיום כה״ג ע״י ט״ע דחתימות וכ״ש הך ריעותא דהכא דגרע טפי מהך ריעותא דנפילה כן נ״ל ועיין עוד בפנים מה שכתבתי בזה בל׳ הגמרא והש״ך:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כי פליגי [כאשר נחלקו], הרי זה באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי [במקום שכותבים שטר ואחר כך נותנים כסף]. אדמון סבר: איבעי ליה למימסר מודעא [היה צריך לו למלווה למסור מודעה] ולהודיע מראש בפני עדים שהשטר הזה בטל, ואת הכסף הוא לוקח עבור ההלוואה. ורבנן סברי [וחכמים סבורים] שיכול הוא לומר: חברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה [חברך חבר יש לו, וחבר של חברך גם כן חבר יש לו] והיה הדבר נודע ללווה, ולא היה קונה ממנו את השדה, ולכן לא מסרתי מודעה.
When they disagree is with regard to a place where people first write out the bill of sale and only afterward they give money. Admon holds that the lender should have put out a preemptive declaration, i.e., he should have earlier told witnesses that he is selling the field only so it can be used as collateral, and this transaction should not be taken as an indication that the buyer is not indebted to him. And the Rabbis hold that the lender may argue: Your friend has a friend and your friend’s friend has a friend, i.e., word of my intention to use the field as collateral would have come back to the borrower and he would not have agreed to the transaction, and that is why I did not issue any declaration.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספותר״י מלונילרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) מתני׳מַתְנִיתִין: שְׁנַיִם שֶׁהוֹצִיאוּ שְׁטַר חוֹב זֶה עַל זֶה אַדְמוֹן אוֹמֵר אִילּוּ הָיִיתִי חַיָּיב לְךָ כֵּיצַד אַתָּה לֹוֶה מִמֶּנִּי גוחכ״אוַחֲכָמִים אוֹמְרִים זֶה גּוֹבֶה שְׁטַר חוֹבוֹ וְזֶה גּוֹבֶה שְׁטַר חוֹבוֹ.:

MISHNA: With regard to two people who each produced a promissory note of a monetary debt against the other, Admon says: The one holding the note with the later date can say to the first: If I owed you money, how is it that you are borrowing from me? You should have sued to collect your debt. This is proof that your document is a forgery. And the Rabbis say: This one collects his promissory note, and that one collects his promissory note.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילפסקי רי״דרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאירישיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה – ראובן על שמעון ושמעון על ראובן שטר שהוציא ראובן מוקדם ושל שמעון מאוחר.
אדמון אומר – יכול שמעון לומר לראובן.
אילו חייב הייתי לך – כדברי שטרך כיצד אתה לוה ממני אחרי כן היה לך לתבוע את חובך ממני.
זה גובה וזה גובה – אפילו החוב שוה אין אומרים יעכב זה מלוה של חברו בשביל מלוה שהלוהו אלא ב״ד יורדין לנכסי כל אחד ומגבין לשכנגדו את חובו.
שנים שהוציאו שטרי חוב שוין זה על זה, אם יש לזה עידית ולזה עידית או לזה בינונית ולזה בינונית או לזה זיבורית ולזה זיבורית, זה יחזיק בשלו וזה בשלו ואין כאן זה גובה וזה גובה.
משנה. ט. שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה וכו׳. מוקים לה בגמ׳ פלוגתיהו כגון שראובן שהוא הראשון הלוה מעותיו לשמעון לזמן חמש שנים שלימות, וביום שנשלמו אותן חמש שנים נצטרך ראובן למנה לקנות בו סחורה, ולוה משמעון מנה לזמן מועט, וכתב לו שטר והחתים בו עדים.
אדמון סבר כל דבריו של ראובן שקר, ושטר שהוא מביא בידו שטר פרוע הוא, אלא שנפל ממנו ומצא אותו ראובן, שאם היה כדבריו שלסוף אותו היום היה יכול לתבוע חובו ממנו, למה הטריח סופר ועדים, ולמה נעשה לו עבד, כדכתי׳ עבד לוה לאיש מלוה, היה לו לתת דינר או שני דינרין לסוחר שיאריך אותו עד למחר, ובין כך היה יכול לנגוש שמעון בשביל אותו מנה שהיה חייב לו, אלא ודאי אין ממש בדבריו ושטר פרוע הוא.
ורבנן סברי, אפשר שהיו הסוחרים מארץ רחוקה ונזדמן להם הליכתם ולא היו רוצים להמתין עד למחר מדמי סחורתן, ומשום הכי נצטרך ראובן ללות משמעון אע״פ שהיה חייב לו שמעון מנה והגיע זמנו במחרתו, הילכך גובה ראובן חובו משמעון מיד, ושמעון גובה חובו מראובן כשיגיע זמן הכתוב בשטר.
אבל אם לא הגיע זמן שיכול לנגשו שנים או שלשה ימים, כולי עלמא מודו דטענתו של ראובן טענה מעלייתא היא, שנצטרך ללות ממנו כיון שלא הגיע זמנו שיכול לתובעו בדין.
אבל אם לא היה זמן קצוב בשטר חוב שמוציא ראובן על שמעון אלא היה יכול לנגוש אותו בכל עת, כולי עלמא מודו שניכרין דברי ראובן שהם שקר, שאם היה כדבריו, תכף שלוה ראובן משמעון מנה היה לו להודיעו ולומ׳ לו שכוונתו היה לגלויי זוזי שהיו בידו, כדי שלא יאמר לו אין לי מעות כמו שאין לי קרקעות שאוכל לפרוע לך, וכיון שלא עשה כן מיד, ש״מ שאין ממש בדבריו, וגבי שמעון מראובן חובו ואין ראובן גובה משמעון כלום, וקורעין לו ב״ד שטר חובו.
מתני׳ שנים שהוציאו ש״ח זה על זה אדמון אומר אילו חייב הייתי לך כיצד אתה לוה ממני וחכ״א זה גובה שטר חובו וזה גובה שטר חובו. פי׳ ראובן הוציא שטר חוב על שמעון שהלוהו מנה ושמעון הוציא שטר חוב על ראובן שהלוהו מנה שטרו של שמעון הוא מאוחר לשטרו של ראובן אדמון אומר יכול שמעון לומר לראובן אילו חייב הייתי לך כמו שכתוב בשטרך למה חזרת ולוית ממני מנה ולא גבית אותו המנה ממני בחובך מי הביאך לקחת ממני בהלואה ולעשות עצמך עבד לוה לאיש מלוה ולא גבית אותו בחובך אלא ודאי נראין הדברים ששטרך מזוייף הוא ואינו גובה ראובן בשטרו כלום. וחכ״א בעבור זה לא יפסל שטרו של ראובן אלא זה גובה שטר חובו וזה גובה שטר חובו. היכי דמי אי דלא מטא זמניה הא לא מטא זמניה ומ״ט דאדמון ואי דמטא זמניה הא מטא זמניה ומ״ט דרבנן פי׳ ההלואה האחרונה שהלוה שמעון לראובן מנה מתי היתה אם היתה עד דלא מטא זמניה דשטרא דראובן ששטרו היה עד שנה א׳ וקודם השנה אינו יכול לתבעו את שמעון מאותו מנה ועד שלא השלימה השנה בא ראובן אצל שמעון והלוהו מנה בהא לימא אדמון אילו חייב הייתי לך כיצד אתה לוה ממנ? והרי עדיין לא הגיע זמן שטרו של ראובן לגבות משמעון ובעבור זה חזר ולוה ממנו ולא יכול לגבות אותו המנה בחובו ולקח ממנו בהלואה ולא יתבטל שטרו של ראובן מפני שחזר ולוה משמעון ואי דמטא זמניה כגון שהגיעה השנה ואח״כ לוה ראובן משמעון מנה. א״כ מ״ט דרבנן שפיר קאמר אדמון דילמא א״ל שמעון אילו שטרך אמת למה לא גבית ממני המנה בחובך כיון שהגיע זמן שטרך לגבות ולקחת ממני בהלואה ועשית עצמך עבד לוה לאיש מלוה:
הא דתנן וחכמים אומרים זה היה פקח וכו׳ לאו דוקא, שאפילו היה לו כמה שדות ללוה (או) לא אבד המלוה את זכותו, דהא מפרש טעמיהו דרבנן בגמרא משום דלא מצי למימסר מודעא ולא ליפרע את שלו אלא אלומי טעמא (במילתא) בעלמא, כלומר לא הפסיד המלוה את זכותו ופעמים שהוא זריז ונשכר, ובירושלמי ר׳ יונה אמר ביפה בכך. פי׳, שוה כנגד חובו. ר׳ יוסי אמר בשאינו יפה בכך הגע עצמך דהוה ליה קרקע טב יכיל הוא מימר ליה קרקע טב אנא בעי הגע עצמך דהוה ליה קרקע טב יכיל הוא לומר הא דידי אנא בעי, ולא עוד אלא דהוא יכיל למימר לית בחיילי טעין טרחותיהון דתרי. ולפום גמרין אפילו להני טעמי לא צריכי אלא משום דהוה ליה למשקל מיניה כדפרשינין.
מתני׳: שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה וכו׳ וחכמים אומרים זה גובה שטר חובו וזה גובה שטר חובו. ומכל מקום אם המקום הוא שנותנין המעות ואחר כך כותבין השטר, והגיע זמן מלוה ראשונה קודם מלוה שניה, יכול הלוה לומר היה לך ליפרע כשלוית ואפילו יש לאחד עידית ובינונית ולאחד כך כתבו... והרשב״א ז״ל (מ״מ מ... כד, י).
המשנה התשיעית והכונה בה בענין החלק השלישי והוא שאמר שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה אדמון אומר אילו חייב הייתי לך כיצד אתה לווה ממני וחכמים אומרים זה גובה שטר חובו וזה גובה שטר חובו לר״ם הלכה כחכמים:
אמר המאירי שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה אדמון אומר שהלווה באחרונה אומר לאותו שלוה תחלה אלו הייתי חייב לך כיצד אתה לווה ממני וחכמים אומרין זה גובה שטר חובו וזה גובה שטר חובו ואין חובו של ראשון נפקע בטעם זה והלכה כחכמים אלא שמכל מקום יש בענין זה תנאים ודינין אחרים שאתה צריך בהם לביאור סוגיא הבאה על משנה זו והוא שרב נחמן ורב ששת נחלקו בשנים שהוציאו שטר חוב זה על זה ר״ל שחובות שניהם שוין בסך אחד וכגון שלווה ראובן משמעון בניסן מנה וחזר שמעון ולוה מראובן באייר מנה ועכשו באים שניהם לדין זה על זה ואמר רב נחמן ראובן גובה מקרקעותיו של שמעון מנה ושמעון גובה מקרקעותיו של ראובן מנה ורב ששת אמר הפוכי מטארתא למה לי אלא זה עומד בשלו וזה עומד בשלו ודכלי עלמא אם קרקעות שניהם שוין כגון ששניהם עידית או שניהם בינונית או שניהם זיבורית ודאי הפוכי מטארתא הוא ואין נזקקין להם אלא יעמד כל אחד בשלו וגירסת הספרים כי פליגי דאית ליה לחד עידית ואית ליה לחד בינונית ואתי בעל בינונית וגבי עידית והדר אתי בעל עידית וגבי בינונית ורב ששת אמר מאי חזית דאתי בעל בינונית ברישא אדרבה בעל עידית אתי ברישא וגבי בינונית וכי אתי הלה מגבי ליה מבינונית דשקל מיניה ואפילו קדם בעל בינונית ותבעו מכל מקום כי אתו לקמן כי הדדי קא אתו הילכך זה עומד בשלו וזה עומד בשלו והעלו בה שאף רב נחמן מודה בזו הילכך כל שנכסיהם שוים או שיש לזה עידית ולזה בינונית כלם מודים שיעמוד זה בשלו וזה בשלו ונתפרש מחלקתם באית ליה לחד עידית ובינונית ולאידך זיבורית ולרב נחמן מגבין לבעל זיבורית מבינונית דאידך וכי הויא גביה הוה ליה עידית דידיה דבשלו הן שמין כלומר כשאמרו חכמים בעל חוב בבינונית בקרקעות של לוה שמין אותו ומגבין לחברו ממנו מן הזיבורית ורב ששת סבר שאף זה חוזר וגובה ממנו מבינונית שנתן לו ואע״פ שהיא עדית אצל זה דבשל עולם הן שמין והלכה כרב נחמן ויש גורסין למעלה כי פליגי דאית ליה לחד בינונית ולחד זיבורית ואתי בעל זיבורית וגבי בינונית ומגבי זיבורית והילכך רב נחמן אמר זה גובה וזה גובה קסבר בשלו הן שמין ואתי בעל זיבורית וגבי בינונית וכי הויא גביה הדרא ליה עידית ומגבי זיבורית לאידך ורב ששת סבר בשל עולם וכו׳ וכי אתי אידך שקיל בינונית דיהב ליה ואקשי לרב נחמן מאי חזית דאתי בעל זיבורית ברישא ליתי בעל בינונית וליגבי זיבורית וליהדר ולגבייה ניהליה דהא בינונית דידיה עידית היא ולמדת שאף בדרך זה אף רב נחמן מודה שהפוכי מטארתא הוא ואין לך דרך להעמיד דבריו של רב נחמן אלא בדאית ליה לחד עידית ובינונית ולחד זיבורית שאי זה שיהא קודם בתביעתו האי גבי בינונית ומגבי זיבורית הואיל ובשלו הן שמין והרי שלמדת עכשו פסקים היוצאים מן הסוגיא וחזרנו לביאור משנתנו והוא שהקשו ממנה לרב ששת וממה שאמרו חכמים שהלכה כמותם זה גובה וזה גובה והיה לו לומר שני השטרות קיימים אלא שכל אחד עומד בשלו ומאי זה גובה וזה גובה דקאמר ופירשוה לדעתו כגון שלוה זה לעשר וזה לחמש וזה שהושלם זמנו גובה והמעות בידו עד שיושלם זמן האחר ויחזיר לו מעותיו ושאלו בה היכי דמי אילימא ראשון לעשר ושני לחמש ר״ל שראובן הלוה לשמעון לעשר שנים וחזר שמעון ולוה ממנו לחמש שנים בהא לימא אדמון אלו הייתי חייב לך כיצד אתה לווה ממני והא לא מטא זמניה ולא היה יכול ליפרע אלא ראשון לחמש ושני לעשר אי דמטא זמניה דראשון בשעת הלואה שניה מאי טעמיהו דרבנן ובכי האי ודאי אף חכמים מודים שזה אומר לו אלו הייתי חייב לך והגיע זמן היאך אתה לווה ממני ואי דלא מטא זמניה כגון שהלואה שנית היתה בתוך זמנה של ראשונה מאי טעמיה דאדמון ולמדת שלא אמרו הלכה כחכמים בכל שהגיע זמן הלואה ראשונה בשעת השניה ונתפרש מחלקתם ביומא דמשלים זמניה כגון שראובן הלוה לשמעון מנה לחמש שנים וביום שנשלמו חמש נצטרך לקנין סחורה ולוה משמעון זה מנה וכשהוציא ראובן שטרו לגבות חובו שמעון אומר לו אמנה היה או פרוע הוא ומראה פנים לדבריו שאם לא כן היאך לוית ממני ביום תשלום הזמן ולא היית ממתין עד מחרתו ואדמון רואה כדבריו של שמעון וחכמים אומרים זה גובה וזה גובה שאיפשר שסחורה גדולה נזדמנה לו וגובה חובו ושמעון לכשיגיע זמנו גובה חובו ולמדת שמחלקת משנתנו לענין גובינת החוב בעצמו ר״ל שהשני כופר לראשון ואנו מחייבין אותו כשהוא בדרך זה ר״ל כגון שלוה המלוה מן הלוה ביומא דמשלים זמניה וכל שכן בתוך הזמן וביאר לנו שלא הופקע חובו אע״פ שהוא יום תשלום הזמן ומחלקת בריתא כשאין מחלקת בגוף החוב אלא ששניהם מודים החובות זה לזה או כגון שהלוהו השני בתוך זמנו של ראשון שאין מחלקת בכך שהוא חייב לו אלא שהגיע זמן כל אחד מהם וזה רוצה שיעמוד כל אחד בשלו וזה רוצה שיגבה כל אחד מחברו כדי שירויח בשבח קרקע ובשניהם הלכה זה גובה וזה גובה ומכל מקום יש שואלים אף לרב נחמן יאמר לו טול שטר חוב שאתה חייב לי בחובך עד שלמדים מכאן שכל מי שיש עליו חוב ויש לו קרקע ושטר חוב על אחרים אינו יכול לומר טול שטר חוב שיש לי על פלני בחובך אלא גובה קרקע ואינו דוחהו אצל השטר חוב כבשאר מטלטלין:
תנן וחכמים אומרים זה גובה שטר חובו כו׳. אלמא בשלו הן שמין דאי אמרת בשל כל אדם הן שמין למה לי למתני׳ זה גובה וזה גובה דאי חוב שלו יותר על חברו תפיס מאי דתפיס והשאר גבי מחבריה ואי משום רווחא לחד מינייהו כיון דאמרת בשל כל אדם הן שמין לא משכחת לה דאית ליה לחד רווחא טפי מחבריה דאי אית ליה עדית וזבורית ולהאי בינונית וזבורית מגבינן ליה לבעל עדית וזבורית בינונית ברישא והדר גבי לה מיניה האי ולא מצי למכפייה בעל עדית וזבורית לבעל בינונית דלשקול איהו בריש׳ זבורית דידיה כי היכי דלהדר איהו ולשקול אי פסיד האיך הלכך לא משכחת לה לטעמייהו דרבנן דאמרי זה גובה וזה גובה אלא משום דקסברי בשלו הן שמין וכגון דאית ליה להאי עדית ובנונית ואית ליה לחד זבורית ותיובת׳ דרב ששת דקאמר בשל כל אדם הן שמין. רש״י ז״ל במהדורא קמא. וכתב הריטב״א ולא מצי למימר תנאי היא דע״כ לא פליג אדמון אלא היכא דאיכא למימר שהשטר הראשון פרוע אבל היכא דליכא למימר הכי ששניהם מודים זה לזה אפילו אדמון מודה שזה גובה וזה גובה ומיהו אפילו הוי תנאה תקשי לרב ששת מדרבנן דהא לית הלכתא כאדמון לפום כללא דלעיל ע״כ:
תרגמה רב נחמן כו׳ הוצרך רב נחמן לתרוצה לדרב ששת בר פלוגתיה משום דלדידיה נמי קשיא מאי אתא לאשמועי׳ והא מתני׳ היא כנ״ל וכיוצא בזה כתב הרא״ה לקמן גבי אוקימתא דרמי עיין שם:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בגמרא אדמון סבר איבעי ליה למימסר מודעא ורבנן סברי חברך חברא אית ליה כו׳ האי מודעא לאו לבטל המכירה איירי דודאי אף אם מסר מודעא המקח קיים דהא לאו אונס גמור הוא מה שמכר לו שיוכל למשכנו אלא דאיבעי ליה למימסר מודעא שלא תהא המכירה כהודאה שאינו חייב לו כלום מקודם וכמ״ש התוספות דהוה ליה כהודאה גמורה וכמו שאבאר בלשון התוספות בסמוך:
תוס׳ ד״ה ורבנן וכו׳. והא דמסקינן וכו׳. בספר פני יהושע תמה דמנ״ל דאביי אף אליבא דאדמון קאמר ונראה דלק״מ דאביי לאו סברא דנפשיה קאמר אלא דמפרש למתניתין דנקט עשאה סימן לאחר ולא נקט סתם עשאה סמין וסיפא דמתניתין ע״כ לכ״ע אזלא מדפליג אדמון ברישא דמתניתין שם ולא בסיפא. ותו דמשמע דעיקר סיפא דעשאה סימן לאדמון קמ״ל דאף דפליג ברישא משום דיכול לומר השני נוח לי מ״מ בעשאה סימן מודה וזה פשוט:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ג משנה שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה, שכל אחד מחזיק בידו שטר שחבירו חייב לו — אדמון אומר, יכול בעל השטר המאוחר לומר: אילו הייתי חייב לך — כיצד אתה לוה ממני?! הלא היית צריך לתבוע את פרעון החוב! ואם כן ראיה היא ששטרך מזוייף. וחכמים אומרים: זה גובה שטר חובו, וזה גובה שטר חובו.
MISHNA: With regard to two people who each produced a promissory note of a monetary debt against the other, Admon says: The one holding the note with the later date can say to the first: If I owed you money, how is it that you are borrowing from me? You should have sued to collect your debt. This is proof that your document is a forgery. And the Rabbis say: This one collects his promissory note, and that one collects his promissory note.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילפסקי רי״דרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאירישיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) גמ׳גְּמָרָא: אִתְּמַר שְׁנַיִם שֶׁהוֹצִיאוּ שְׁטַר חוֹב זֶה עַל זֶה רַב נַחְמָן אָמַר זֶה גּוֹבֶה וְזֶה גּוֹבֶה רַב שֵׁשֶׁת אָמַר הַפּוֹכֵי מַטְרָתָא לָמָּה לִי אֶלָּא זֶה עוֹמֵד בְּשֶׁלּוֹ וְזֶה עוֹמֵד בְּשֶׁלּוֹ.

GEMARA: It was stated that amora’im disputed the case of two people who each produced a promissory note against the other for the same value. Rav Naḥman said: This one collects his debt and that one collects his debt. Rav Sheshet said: Why do I need to shift donkey packs [matrata] from one side to the other? Rather, as each will retain the same sum, let this one stand with his money and let that one stand with his money.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יבעל המאורר״י מלונילרמב״ן מלחמות ה'רשב״ארא״השיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך מטרתא
מטרתאא(עבודה זרה י:) שלח ליה דהבא פריכא במטרתא. (כתובות קי.) הפיכי מטרתא למה ליה פי׳ מטרתא הן שליפין של שק שנושאין בהן תבואה וכל מיני קטנית על גבי שוורים. זה מחזיק עשרה סאין וזה מחזיק עשרה סאין למה לנו להפוך משאוי של זה לזה ושל זה על זה יעמוד כל אחד במשאו (א״ב פי׳ בלשון יוני ורומי מדה מחזקת שני בתים ועשרה בתים הם כור):
א. [סאקוויס.]
גמ׳ הפוכי מטרתא למה לי – הנושא שני מרצופין של עור ומשאן שוה מה יתרון לו להפוך של ימין לשמאל ושל שמאל לימין.
{שמעתא דשנים שהוציאו שטר חוב זה על זה}
איתמר: שנים שהוציאו שט״ח זה על זה, ר״נ אמר, זה גובה וזה גובה, ורב ששת אמר, הפוכי מטראתא למה לי וכו׳ – פירוש: ותרוייהו לא ס״ל דאדמון, דמפסיד ליה לקמא, אלא כרבנן, דמודו לתרוייהו. כי פליגי, דאית ליה לחד בינונית וכו׳ – פירוש: ומחלוקת׳ אי אמרי׳ בשלו הן שמין או בשל עולם, כדפרשינן לקמן.
עביד איניש דיזיף ליומיה ולמחר גבי האי דמטא זימניה, ולכי מטי עשר שנין גבי נמי אידך. ועשר שנין לאו דוקא, דה״ה נמי בכה״ג בזה לחמש וזה לחמש.
ושנויין אליבא דרב ששת, אבל אליבא דר״נ, אע״פ שהגיע זמן פרעון הראשון קודם הלואת האחרון, לא הפסיד המלוה הראשון. לפי שיכול לומר לו, לכך לויתי ממך שאגבה ממך בינונית ואגבה אותך זיבורית. והרי הוא זריז ונשכר.
סליקא מסכת כתובות
גמרא. איתמר, שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה. חובות שניהם שוין, וכגון שלוה ראובן בניסן משמעון מנה, וחזר שמעון באייר ולוה מראובן מנה, ולאחר זמן מרובה באו שניהם לדין. זה גובה. קרקע מזה בחובו. וזה גובה. קרקע מזה בחובו. הפוכי מטראתא. כלומ׳, אדם הנושא שני מרצופין על שתי כתפיו ומשקל שניהן שוה, מה מועיל לו להפוך של כתף זה בשל זה, אי נמי ליתן את של זה בזה. מטראתא, אורגינש בלע׳. הכא נמי הואיל וחובות שניהן שוין, זה עומד במה שהוא תופס, וזה עומד בשלו, במה שבידו.
{שמעתא דשנים שהוציאו שטר חוב זה על זה}
ועוד, איתמר, שנים שהוציאו שט״ח זה על זה, ר״נ אמר, זה גובה וזה גובה וכו׳, ער ושנויין אליבא דרב ששת, אבל אליבא דר״נ וכו׳, לפי שיכול לומר לו, לכך לויתי ממך שאגבה ממך בינונית ואגבה אותך זיבורית והרי זה זריז ונשכר.
אמר הכותב: זאת הטענה כמה היא חלושה. שהרי אע״פ שלא לוה ממנו היה גובה בינונית שלו. ואם לוה כדי להגבותו זיבורית, אין1 דרכן של בני אדם ללוות כדי למכור נכסיהן, לא זיבורית ולא בינונית.
דאלת״ה, מכר לו את השדה באתרא דיהבינן זוזי והדר כתבין שטרא, היאך יכול לומר לו, היה לך לפרוע את שלך. לימא ליה, רצוני למכור לך אותו שדה זיבורית שהיה לי כשאפרע ממך במעות או בבינונית, בשיש לו כולן, ולא למשכנו עליו נתכוין.
ועוד, שאף מאיש אחר2 היה לו ללוות זיבורית שלו, כיון שאין לו עידית.
ועוד, דלרב ששת נמי יכול לומר, מתחילה כשלויתי ממך לכך היתה כוונתי – שאגבה בינונית ואמכור אותו בדמים מרובים קודם זמן פרעון הלואתך ואח״כ אגבה אותך זיבורית שלי. ולמה יפסיד.
ועוד, דא״ה, לרב ששת נמי משכחת לה. כגון דאית ליה לשני עידית ואית ליה לראשון זיבורית, דאמר ליה: לכך לויתי ממך כדי שאגבה ממך עידית מעתה, שהרי הגיע זמני, ואגבה אותך זיבורית שלי לכשיגיע זמנך. והרי זה זריז ונשכר וגובה עכשיו עידית ומגבהו לאחר זמן זיבורית. ולימא דטעמיה דאדמון משום דכיון דמהשתא יכול לגבות אותו עידית מעולם לא לוה כדי להגבותו זיבורית, שאין אדם עשוי ללוות3 כדי למכור את שלו. ומסתייה לאדמון בהאי טעמא. ולמה ליה לר״ג לתרוצה בשלוה זה לעשר וזה לחמש וליכא רווחא אלא משום אקדומי פרעונא. אלא ש״מ שאין טענה זו כלום.
ושנויין אליבא דרב ששת הוא ודאי. דלר״ג סיפא דמתני׳ כרישא,⁠4 דאוקימנא באתרא דכתבין שטר והדר יהבין זוזי, ובין הגיע זמן בין לא הגיע זמן יכול הראשון לומר, לכך לויתי ממנו שאוכל למשכנו5 באותה הלואה שלויתי ממנו. ומ״מ זה גובה וזה גובה, הואיל ולשם הלואה קבל, דומיא דמכר לו את השדה, שמכירתו קיימת אע״פ שאותה מכירה היתה כדי למשכנו עלה, הואיל ולא מסר מודעא.
וא״ת, א״כ, לרב ששת נמי לוקמה הכי, בדמטא זמניה ובאתרא דכתבין שטרא והדר יהבין זוזי בשלוה זה לעשר וזה לחמש. א״כ, מאי קמ״ל. היינו רישא. אבל לר״נ קמ״ל בשלו הן שמין.
ולפיכך השמיט רבינו הגדול ז״ל הך אוקמתא דרב ששת וכתבה למתני׳ סתמא, דמתוקמה כי רישא באתרא דכתבין שטרא והדר יהבין זוזי, ואי באתרא דיהבין זוזי והדר כתבי׳ שטרא ומטא זמניה, כ״ע ל״פ דיכול לומר לו, היה לך לפרוע את שלך. וכיון שכתבה לההיא מלתא דרישא,⁠6 תו לא איצטריך למכתבה בסיפא.
אבל לוה מיניה ביומא דמשלם זמניה צריך תלמוד. לפי שלא כתבו רבינו הגדול ז״ל משום דאליבא דרב ששת איתמר.
סליקא מסכת כתובות
1. בדפ״ר: ואין
2. בדפ״ר: אחד
3. בדפ״ר: ללוה
4. בדפ״ר: ברישא
5. בדפ״ר: למשכונו
6. נראה דצ״ל: ברישא
איתמר שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה רב נחמן אמר זה גובה וזה גובה. והקשה הרשב״א ז״ל אמאי אמר רב נחמן זה גובה וזה גובה לימא בעל בינונית לבעל זיבורית אני פורע אותך בחוב שאתה חייב לי. ותירץ דמהא שמעינן דשטרי לאו בר גוביינא הוא דמילי נינהו, ואף על גב דמילי דמזדבני בפריטי נינהו, מכל מקום לאו בני גוביינא דבי דינא נינהו, ומשום הכי לא מצי אידך למימר ליה שקיל ([שטרך] כנגד חובך דלאו בר גוביינא הוא. ובית דין גם כן אין יכולין להגבות מלוה שיש לו ללוה אצל אחרים בחוב שיש לו עליו מתורת גוביינא, אלא דלכי מטי זימניה מוציאין מזה ונותנין לזה מדר׳ נתן. ומשום הכי תנן בפרק החובל (ב״ק פט.) דאשה שחבלה באחרים פטורה, ופרכינן התם דתזבין לכתובתה בטובת הנאה ותיתיב ליה, ומפרקינן דכל לגבי בעל ודאי מחלה, ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחיננן, ואם איתא דשטרות בני גוביינא דבי דינא נינהו, יגבה בית דין שעבוד כתובתה לנחבל ויזכה בו מדאורייתא ושוב אין לחוש למחילה וכדברי הרי״ף במוכר שטר חוב וחזר ומחלו וכמו שכתבתי בפרק הכותב אלא ודאי אין בית דין יכולין לעשות גוביינא בשטרות (ר״ן על הרי״ף).
[גמ׳ אתמר וכו׳]. וכו״ע לית לה לאדמון, א״כ הב״ע כגון דקים לן דהלואה דכל חד וחד קושטא.
אפוכי מטרתא למה לי אדם הנושא שני מרצופין כו׳. מה מועיל של כתף זה בשל זה א״נ ליתן זה של זה בזה. רש״י במהדורא קמא. ותלמידי רבינו יונה כתבו כלשון ראשון וז״ל אפוכי מטרתא למה לי כלומר מי שמוליך מרצופין על כתפיו אחד מצד זה ואחד מצד זה ומשקלו שוה מה תועלת כשמחליפם הא נמי מה תועלת לגבות לזה ולזה אלא כיון שהחובות שוים זה עומד בתוך שלו כו׳ ואם היה של זה מנה ושל זה מאתים יוציא מנה כנגד מנה ויגבה את המנה הנשאר ע״כ:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בתוספות בד״ה ורבנן חברך חברא אית ליה כו׳ ולפרש״י אתי שפיר עד סוף הדיבור. והקשה מהרש״ל בח״ש דהא אכתי איכא פסידא הכא טפי כדי שיוכל למשכנו ועיין במהרש״א שנכנס בדחוקים גדולים ולהגיה בל׳ התוספות ולענ״ד נראה ליישב בפשיטות דעיקר קושיית התוספות מעיקרא היינו מהא דמסיק תלמודא ורבנן חברך חברא אית ליה אמאי הוצרכו לכך ולא אמרינן בפשיטות דלרבנן אין צריך למסור מודעא כלל דאית ליה טענה גדולה שהיה פיקח כדי שיוכל למשכנו אע״כ דתלמודא סובר בפשיטות דאין זו טענה כלל דכיון דמכירת השדה מיחזי כהודאה גמורה שהלוקח אינו חייב לו וא״כ אדחייש שלא ימצא מקום לגבות חובו יותר יש לו לחוש שיפסיד חובו בדין דהוי כהודאה ומכ״ש היכא שיש לו להלוה נכסים אחרים אלא דטעמא דחכמים דאפ״ה ניחא ליה שימצא מקום בריוח לגבות חובו ופשיטא ליה לתלמודא שאין זו טענה דאדרבא יש לו לחוש שיפסיד חובו דהוה ליה כהודאה והיינו דמתמה הש״ס בפשיטות שפיר קאמר אדמון ומאי טעמא דרבנן ומשמע דמילתא דפשיטא היא דהוי כהודאה גמורה ואהא מסיק הש״ס דלא הוי כהודאה גמורה ולא איבעי למימסר מודעא דחברך חברא אית ליה והיינו דקשיא להו להתוס׳ מסוגייא דלעיל דאדמון גופא מודה בהאי סברא דחברך חברא כו׳ ומאי שנא הכא דפליג וכתבו לחלק דההיא דעשאה סימן לעצמו לא הוי הודאה גמורה כההיא דהכא ועל זה כתבו עוד דלפרש״י בלאו הכי א״ש דאף את״ל דההיא דעשאה סימן לעצמו הוי כהודאה גמורה לגבי השדה שלו אפ״ה לא מצי למימסר מודעא דחששא מיהא לא עלה בדעתו להוסיף או לגרוע טענתו בשדה זו שמערער עלה אלא דעיקר חפצו ורצונו לקנות השדה האחרת שלוקחה עכשיו וכיון דחברך חברא אית ליה מתיירא שיפסיד מקחו והערעור כדקאי קאי מש״ה עשאה סימן כדי לקנות מיהא השדה שחביבה עליו לקנותה ואפ״ה לא איבד זכותו בשדה שמערער עליה דלא הוי כהודאה כיון דלא מצי למימסר מודעא משא״כ בההיא דהכא דבמה שמוכר שדהו אף אם מוכר מפני רעתה או משום ריבוי דמיה אפ״ה לא איכפת ליה כ״כ כדמסקו התוס׳ מהא דאמרי אינשי ואי משום שיכול למשכנו איבעי ליה למימסר מודעא כדי שלא יפסיד החוב לגמרי וכדפרישית כן נ״ל נכון וברור בכוונת התוספות מיהו בעיקר דבריהם דפשיטא להו דההיא דלעיל בעשאה סימן לעצמו אתי אליבא דכ״ע אף לאדמון ולא ידענא מאי פשיטותא דהא מצינן למימר דמימרא דאביי היינו למאי דקי״ל הכא כרבנן דחברך חברא אית ליה וצ״ע:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ד גמרא אתמר [נאמר] שחלקו אמוראים בבעיה הבאה: שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה באותו סכום. רב נחמן אמר: זה גובה וזה גובה. רב ששת אמר: הפוכי מטרתא [להפוך, להחליף, שקים של חמור מצד לצד] למה לי, שהרי אותו סכום יעבור מזה לזה ומזה לזה. אלא, זה עומד בשלו וזה עומד בשלו.
GEMARA: It was stated that amora’im disputed the case of two people who each produced a promissory note against the other for the same value. Rav Naḥman said: This one collects his debt and that one collects his debt. Rav Sheshet said: Why do I need to shift donkey packs [matrata] from one side to the other? Rather, as each will retain the same sum, let this one stand with his money and let that one stand with his money.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יבעל המאורר״י מלונילרמב״ן מלחמות ה'רשב״ארא״השיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) דדְּכוּלֵּי עָלְמָא עִידִּית וְעִידִּית בֵּינוֹנִית וּבֵינוֹנִית זִיבּוּרִית וְזִיבּוּרִית וַדַּאי הַפּוֹכֵי מַטְרָתָא הוּא.

The Gemara analyses this dispute: Everyone agrees that if the field of one of the parties, which served as guarantee for the promissory note, was superior-quality land and the other person also had superior-quality land, or one had intermediate-quality land and the other had intermediate-quality land, or one had inferior-quality land and the other had inferior-quality land, this is certainly considered like shifting donkey packs, i.e., it is an exercise in futility, as there is no reason to exchange their money.
עין משפט נר מצוהרי״ףר״י מלונילרשב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דכולי עלמא. דהיכא דאית ליה להאי לוה עדית, ולהאי נמי עדית, אי נמי להאי בינונית ולהאי בינונית, או זבורית וזבורית, הפוכי מטראתא היא, דהא לית לחד מיניהו רווחא טפי מחבריה.
דכולי עלמא עידית ועידית וכו׳ ודאי הפוכי מטרתא הוא. וכתב ר״ש נ״ר דאית להו לתרווייהו עדית ועדית בינונית ובינונית דאמרינן דזה עומד בשלו וזה עומד בשלו, אם עמד אחד מהם ומכר חובו, לוקח גבי ליה מיניה, ואיהו גבי שטר חוביה מבעל חוב דידיה, דהשתא ליכא למימר אפוכי מטרתא למה לי. ואי לית ליה נכסי לבעל חוב דידיה ואגבי ליה הלה ארעא ללוקח, ומלוה דידיה מלוה בשטר והיא מוקדמת, הדר גבי ליה מיניה, דלא עדיף מיתמי דאמרינן (כתובות צב.) שאם גבו קרקע בחוב אבוהון שבעל חוב חוזר וגובה מהן מדר׳ נתן, והא להא דמיא. ואי אגבי ליה מטלטלי לבעל חוב לא משתעבדי. מיהו אי כתב ליה מטלטלי אגב מקרקעי, דינייהו כקרקע והדר גבי להו מיניה מן הקרקע (חי׳ וידל קרשקש).
וכתב הרשב״א ז״ל שאם מת אחד מהם אפילו הניח יתומים קטנים שאינן בני גוביינא עד שיגדלו, זה עומד בתוך שלו וזה עומד בתוך שלו כיון דתפס תפס (מ״מ מלוה ולוה פכ״ד ה״י).
דכ״ע עדית ועדית כו׳. וליכא למיחש דילמא לית ליה זוזי לחד ויהיב ליה ארעא ולחד אית ליה זוזי ויהיב ליה בחובו דהא כי אתו זוזי לידיה מהדר ופריק ארעא דיליה דשומא הדרא לעולם כנ״ל. הרא״ש ז״ל בתוספותיו:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומסבירים: דכולי עלמא [לדעת הכל] אם היו השדות שהם אחריות לחובות הללו עידית ועידית, או בינונית ובינונית, זיבורית וזיבורית — ודאי הפוכי מטרתא [הפיכת שקים] הוא ואין טעם בהחלפה מיותרת זו.
The Gemara analyses this dispute: Everyone agrees that if the field of one of the parties, which served as guarantee for the promissory note, was superior-quality land and the other person also had superior-quality land, or one had intermediate-quality land and the other had intermediate-quality land, or one had inferior-quality land and the other had inferior-quality land, this is certainly considered like shifting donkey packs, i.e., it is an exercise in futility, as there is no reason to exchange their money.
עין משפט נר מצוהרי״ףר״י מלונילרשב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) כִּי פְּלִיגִי דְּאִית לֵיהּ לְחַד בֵּינוֹנִית וּלְחַד זִיבּוּרִית רַב נַחְמָן סָבַר הזֶה גּוֹבֶה וְזֶה גּוֹבֶה קָסָבַר בְּשֶׁלּוֹ הֵן שָׁמִין.

When they disagree is in a case where one has intermediate-quality land and the other one has inferior-quality land. Rav Naḥman holds that this one collects his debt and that one collect his debt, as he holds that one assesses the quality of land on the basis of his own fields, i.e., if the borrower has different types of land, then his best land is classified as superior-quality land, the next best is considered intermediate-quality land, and his worst fields are called inferior-quality land.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בשלו הן שמין – מה שאמרו חכמים בעל חוב בבינונית בקרקעות הלוה שמין שאם יש ללוה שדה שהיא בינונית לכל אדם ואצלו היא עידית ששאר שדותיו גרועות הימנה אין ב״ח גובה הימנה.
כי פליגי. דאית ליה לחד עידית ובינונית, ולחד זבורית. רב נחמן אמ׳ זה גובה וזה גובה. דאזיל בעל זבורית ושקיל בינונית ברישא, והויא לגבי דידיה עידית, דבשלו הן שמין. כלומ׳, הא דתנן בעל חוב דינו בבינונית, בינונית של חייב קאמרי׳, דאי לית ליה אלא בינונית דעלמ׳ וזבורית, הויא ההיא לגביה עידית, ואין בעל חוב גובה אותה אלא מן הזבורית, כדין כל מי שיש לו עדית דעלמ׳ וזיבורית דעלמא, בעל חוב גובה אלא זיבורית. נמצא דהשתא אית ליה רווחא לבעל זבורית, דבעל בינונית שקיל זבורית דידיה, כיון דבשלו הן שמין. ורב ששת סבר בשל עולם הן שמין. כלומ׳, בינונית השוה לכל אדם, שהיא בינונית לגבי עידית ולגבי זבורית של כל העולם, ואפי׳ אתי בעל זיבורית ושקיל בינונית בריש׳, לא מתהני מידי, דכי אתי בעל בינונית וגבי מבעל זבורית, בינונית דנפשיה שקיל.
כי פליגי דאית ליה לחד בינונית כו׳. ודאי דלפום האי טעמא הוה לן למקשי דא״כ מ״ט דרב ששת אלא ניחא לן למפרך בדרב נחמן גופיה וממילא איתרצא אתרוייהו דלאו דאית ליה לחד בינונית אלא דאית ליה עדית ובינונית ופליגי בטעמא דבשלו הן שמין וכדמפרש ואזיל. הריטב״א ז״ל.
פי׳ דלרב ששת אכתי קשיא דאם יטול בעל הבינונית מבעל הזבורית זבורית ברישא הרי נהנה בעל הזבורי׳ דחוזר ונוטל בעל הזבורית מבעל הבינונית בינוני׳ דידיה דהא ס״ל בשל עולם הן שמין אית לן להדורי לקיים גבייה כדינה והלכך אנו מגבין תחלה לבעל הזבורית הבינונית דהיינו הגביה כדינא של כל ב״ח ומעתה הויא ליה אפוכי מטרתא אבל לרב נחמן דס״ל בשלו הן שמין כל הגביות שוות והלכך קשיא ליה לתלמודא מאי חזית דאתי בעל זבורית כו׳ ודוק לשון מאי חזית דנקיט תלמודא. ואפשר דלכך כתב רש״י ורב ששת סבר בשל כל אדם הן שמין וסוף סוף כי הדר אתי האי למגביה בינונית שהיתה שלו שקיל ע״כ:
וז״ל רש״י במהדורא קמא בשל כל אדם בינונית דשוה לכל אדם שבינונית הוא לגבי עדית ולגבי זיבורית של כל העולם ואם כן אפילו אתי בעל זבורית ושקיל בינונית ברישא ולא מתהני מידי דכי אתי בעל בינונית וגבי מבעל זיבורית בינונית דנפשיה שקיל ה״ג ולרב נחמן מאי חזית כו׳. ולגבייה לבעל זיבורית דנפשיה הואיל ובשלו הן שמין ומשני דקדים ותבעיה דבעל זיבורית תבעיה לבעל בינונית תחלה ואהכי גובה ברישא בינונית. בהדי הדדי קא אתו קמיה ב״ד וכיון דבהדי הדדי קא אתו קמי ב״ד לא מצי חד מינייהו למכפיי׳ לחבריה דלשקול איהו ברישא באתרא דאית ליה פסידא ע״כ:
דקדים תבעיה פירוש וקי״ל דנזקקין לתובע תחלה ופרכינן סוף סוף בהדי הדדי קא אתו פי׳ וכיון דאיכא פסידא לאידך אין נזקקין כדאמר התם פעמים שנזקקין לנתבע וכגון דזילי נכסיה. הריטב״א. והא כתיבנא בסמוך לשון רש״י ז״ל במהדורא קמא:
לא צריכא דאית ליה לחד עדית ובינונית אין דרך התלמוד לשנויי בלשון לא צריכא אלא כי פריך פשיטא אבל על קושיא למה לא שייך האי לישנא וכבר קבלנו ממרנא ורבנא הרדב״ז ז״ל לדיוקי בכל כי האי גונא ומשמע לי דהכא הכי קאמר לא צריכא כו׳ דעד השתא היה משמע לן דאית לן לאהדורי שתהא הגבייה באופן שיהנה אחד מהם ופריך עלה מאי חזית כו׳ והשתא מהדרינן דאדרב׳ אית לן למהדר שיעמוד כל א׳ בשלו ולכך קשיא לרב ששת כלל ולא צריכא שירדו ב״ד לנכסי כל א׳ ויגבו לכל אחד אלא בכה״ג דממה נפשך יש כאן הנאה לבעל הזבורית אבל בעלמא כל כמה דיעמוד כל אחד בשלו עדיף טפי כנ״ל:
ואיכא למידק לרב נחמן אמאי לא אמרי׳ דכיון דתפיס עכשיו בעל בינוני׳ בבינונית דלא מפקינן מיניה כי היכי דאמרי לגיבוי יתמי לקמן דהיכא דתפס תפס תירץ הראב״ד דשאני הכא דאגביה ליה בעל זיבורית לבינונית דידיה שוב אינו ראוי׳ לן לפי שהיא חוזרת לזה לעדית לרב נחמן דסבר בשלו הן שמין הלכך אף על גב דתפס מפקי׳ מיניה דהא לאו בדינא מתפיס לה אבל התם שאני דתפיס לוה מחיי אביהן ואביהן כבר היה חייב לי מן הבינונית ומן הדין היה לו לעמוד זה בשלו וזה בשלו הלכך אף השתא דנפלו קמי יתמי בדין תפיס ואמרי׳ קם דינא. הרשב״א ז״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כי פליגי [כאשר נחלקו], הרי זה באופן דאית ליה לחד [שיש לו לאחד] בינונית ולחד [ולאחד] זיבוריתרב נחמן סבר: זה גובה וזה גובה. וטעמו, קסבר [סבור הוא] בשלו, בשל הלווה, הן שמין, שמעריכים עידית בינונית וזיבורית בנכסיו של הלווה, שהמובחר שביניהם נחשב לעידית והוא הדין לגבי בינונית וזיבורית, לכן
When they disagree is in a case where one has intermediate-quality land and the other one has inferior-quality land. Rav Naḥman holds that this one collects his debt and that one collect his debt, as he holds that one assesses the quality of land on the basis of his own fields, i.e., if the borrower has different types of land, then his best land is classified as superior-quality land, the next best is considered intermediate-quality land, and his worst fields are called inferior-quality land.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אָתֵי בַּעַל זִיבּוּרִית וְגָבֵי לֵיהּ לְבֵינוֹנִית דַּהֲוָה גַּבֵּיהּ עִידִּית וַאֲתָא הָהוּא וְשָׁקֵיל זִיבּוּרִית.

Consequently, the owner of inferior-quality land, Reuven, will come and collect his debt from the intermediate-quality land of his debtor, Shimon, in accordance with the halakha that a creditor collects payment from intermediate-quality land. Since Shimon does not have any land that is inferior, Reuven necessarily takes his debt from that land. However, at this stage the land Reuven took from Shimon is considered for him superior-quality land, as all of his other fields are of lower quality than the field he took. And therefore, that other creditor, Shimon, comes to collect his debt from Reuven, and takes from inferior-quality land, as the intermediate-quality land that Reuven took from Shimon is now, relative to Reuven’s other field, classified as superior-quality land. Consequently, each debtor will take different fields from the other, despite the fact that they owe the same sum.
רי״ףמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אתי [בא] בעל הזיבורית וגבי ליה [וגובה לו בחובו] את הבינונית מנכסי החייב לו, שכך דינו של בעל חוב שגובה מבינונית דהוה גביה [שהיא לגביו] עידית, שהרי נכסיו שלו כולם זיבורית ונמצא מרויח שדה שהוא מובחר, ואתא [ובא] ההוא, בעל החוב השני ושקיל [ולוקח] מן הזיבורית, שהרי בינונית שלקח ממנו הראשון נחשבת לגבי הראשון עידית, ואם כן, כאשר שניהם גובים אין הם גובים אותו דבר עצמו.
Consequently, the owner of inferior-quality land, Reuven, will come and collect his debt from the intermediate-quality land of his debtor, Shimon, in accordance with the halakha that a creditor collects payment from intermediate-quality land. Since Shimon does not have any land that is inferior, Reuven necessarily takes his debt from that land. However, at this stage the land Reuven took from Shimon is considered for him superior-quality land, as all of his other fields are of lower quality than the field he took. And therefore, that other creditor, Shimon, comes to collect his debt from Reuven, and takes from inferior-quality land, as the intermediate-quality land that Reuven took from Shimon is now, relative to Reuven’s other field, classified as superior-quality land. Consequently, each debtor will take different fields from the other, despite the fact that they owe the same sum.
רי״ףמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר הַפּוֹכֵי מַטְרָתָא לְמָה לִי קָסָבַר בְּשֶׁל כׇּל אָדָם הֵן שָׁמִין סוֹף סוֹף כִּי אָתֵי הָהוּא בֵּינוֹנִית דְּנַפְשֵׁיהּ קָשָׁקֵיל.

And Rav Sheshet, who said: Why do I need to shift donkey packs, holds that the quality of the land is not assessed differently for each individual borrower. Rather, one assesses the quality of land on the basis of the lands of all people, i.e., there is a standard measure of land quality which applies to everyone. If so, then ultimately, when that second debtor, Shimon, comes to collect from Reuven he will take back his own intermediate-quality land, i.e., the field that Reuven took from him only a short while earlier. Consequently, no purpose is served by going through this process.
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ורב ששת סבר בשל כל אדם הן שמין – וסוף סוף כי הדר אתי האי למיגבי בינונית שהיתה שלו שקיל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ורב ששת אמר: הפוכי מטרתא [הפיכת שקים] למה לי, קסבר [סבור הוא] בשל כל אדם הן שמין, שבינונית יש לה טיב קבוע בכל מקום, ושני בעלי החוב נוטלים מבינונית סתם, וסוף סוף כי אתי ההוא [כאשר בא זה, השני] את הבינונית דנפשיה קשקיל [של עצמו הוא לוקח], שקודם גבה ממנו הראשון בינונית בחובו, והוא חוזר וגובה ממנו אותה בינונית עצמה, ולכן אין טעם בתהליך זה.
And Rav Sheshet, who said: Why do I need to shift donkey packs, holds that the quality of the land is not assessed differently for each individual borrower. Rather, one assesses the quality of land on the basis of the lands of all people, i.e., there is a standard measure of land quality which applies to everyone. If so, then ultimately, when that second debtor, Shimon, comes to collect from Reuven he will take back his own intermediate-quality land, i.e., the field that Reuven took from him only a short while earlier. Consequently, no purpose is served by going through this process.
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) וּלְרַב נַחְמָן מַאי חָזֵית דְּאָתֵי בַּעַל זִיבּוּרִית בְּרֵישָׁא לֵיתֵי בַּעַל בֵּינוֹנִית בְּרֵישָׁא וְלִיגְבֵּי זִיבּוּרִית וְלֶיהְדַּר וְלִיגְבֵּי נִיהֲלֵיהּ.

The Gemara asks: And according to the opinion of Rav Naḥman, what did you see that led you to establish that the owner of inferior-quality land will come and collect his debt first, as described above? Let the owner of intermediate-quality land come first and collect inferior-quality land from the other party, as that is all he possesses. In this scenario, the intermediate-quality land in the possession of the one who collected his debt will be classified as high quality, while his inferior-quality field will be considered of intermediate quality. And therefore let the other return and collect the same portion of land that he took from him. Once again, this is an apparently unnecessary exchange.
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולרב נחמן – נהי נמי דבשלו הן שמין מאי חזית כו׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: ולדעת רב נחמן מאי חזית דאתי [מה ראית שבא] בעל הזיבורית לגבות ברישא [בתחילה] והוא מקבל בינונית (שבתוך נכסיו היא עידית), וכשהוא נותן את הבינונית, מדוע לא ליתי [יבוא] בעל הבינונית ברישא [תחילה] וליגבי [ויגבה] זיבורית, שהרי אין לו שדה אחר חוץ מהזיבורית הזו, וליהדר וליגבי ניהליה [ושיחזור ויגבנה לו], שהרי עכשיו לאחר שגבה את הזיבורית נמצא שהבינונית שלו היא כעידית, והזיבורית כבינונית, ויתן למלווה זיבורית זו, ואם כן לא הועיל חילוף זה כלל!
The Gemara asks: And according to the opinion of Rav Naḥman, what did you see that led you to establish that the owner of inferior-quality land will come and collect his debt first, as described above? Let the owner of intermediate-quality land come first and collect inferior-quality land from the other party, as that is all he possesses. In this scenario, the intermediate-quality land in the possession of the one who collected his debt will be classified as high quality, while his inferior-quality field will be considered of intermediate quality. And therefore let the other return and collect the same portion of land that he took from him. Once again, this is an apparently unnecessary exchange.
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) לָא צְרִיכָא דִּקְדֵים תַּבְעֵיהּ סוֹף סוֹף כִּי אֲתוֹ לְמִגְבֵּי בַּהֲדֵי הֲדָדֵי קָאָתוּ.

The Gemara answers: No, it is necessary only in a case where the owner of the low-quality land happened to precede the other and claim from him first. The Gemara raises a difficulty: Ultimately, when they come to collect their respective debts, they come together, which means that they will pass the same portion of land back and forth.
רי״ףרש״יתוספותפסקי רי״דמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

סוף סוף כי אתו למיגבי בהדי הדדי אתו – שהרי שניהן הוציאו שטרותיהן בבית דין.
סוף סוף כי אתו למיגבי בהדי הדדי קאתו – אע״ג דנזקקין לתובע תחילה היכא דאית ליה פסידא אין נזקקין כדמוכח התם (ב״ק דף מו: ושם) טעמא כגון דזילי נכסיה.
לא צריכה ביומא דמישלם זמניה מר סבר עביד איניש דיזיף ביומיה. פי׳ ביום שמשלמת השנה בא ראובן ולוה משמעון אדמון סבר לא עביד איניש דיזיף ביומיה שכיון שלמחר יכול לתבוע את חובו מי הביאך ליקח ממנו בהלואה היום ימתין זה היום ולמחר יגבה חובו אלא ודאי מזוייף הוא. וחכמים סברי עביד דיזיף ביומיה שמא היה דחוק למעות ביותר ולא יכול להמתין עד למחר ולקח ממנו היום בהלואה הילכך שני השטרות קיימים וזה גובה שטר חובו בזמנו וזה גובה שטר חובו בזמנו. אתמר שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה רב נחמן אמר זה גובה וזה גובה ורב ששת אמר הפוכי משרתא למה לי אלא זה עומד בשלו וזה עומד בשלו פי׳ כגון ראובן שהוציא שטר על שמעון שהלוהו מנה בניסן מכאן ועד שנה ושמעון הוציא שטר על ראובן שהלוהו מנה באייר מכאן ועד שנה דאליבא דכ״ע שטרות שניהן קיימים שהרי כשחזר שמעון והלוה מנה לראובן באייר עדיין לא הגיע זמנו של ראובן לגבות משמעון ומודה בזה אדמון דזה גובה וזה גובה כדאמרן ואירע הדבר שהמתין ראובן מלתבוע את שמעון עד שהשלימה שנתו של שמעון ועכשיו אנו רואין שזמן שני השטרות הגיע לגבות קסבר רב נחמן זה גובה וזה גובה שב״ד נזקקין לנכסי כל אחד ואחד לפרוע למי שכנגדו ורב ששת סבר הפוכי משרתא למה לי כאדם שטעון שתי משואות אחד בכתף ימינו וא׳ בכתף שמאלו מה נהנה להפך מזה לזה כיון שכובד שניהם שוה גם עכשיו נמי כיון שההלואות שוות ושתיהן הגיע זמנן לגבות יחד תצא הלואה כנגד הלואה שוזה יעמוד בשלו וזה יעמוד בשלו ואמרינן דכולי עלמא עידית ועידית בינונית ובינונית זבורית וזבורית ודאי הפוכי משראתא הוא כי פליגי דאית ליה לחד עידית ובינונית ואית ליה לחד זיבורית מר סבר בשלו הן שמין ומר סבר בשל כל אדם הן שמין פי׳ אם היו קרקעות שוות לא פליגי דהפוכי משראתא הוא אלא כי פליגי בשאין שוות כגון שהיה לו לראובן עידית ובינונית ושמעון אין לו אלא זיבורית דאתי שמעון וגבי מראובן בינונית כדין ב״ח והדר ראובן ושקיל משמעון זיבורית דאותה בינונית שגבה מראובן נעשה אצלו עידית ולא שקיל ראובן מיניה אלא זיבורית שאין בעל חוב דינו בעידית וקסבר רב נחמן בשלו הן שמין דאע״ג דהאי בינונית דגבה שמעון מראובן לכ״ע הוה בינונית אין ראובן חוזר וגובה ממנה דלגבי דידיה דלית ליה אלא זיבורית נעשה עידית ואין ב״ח גובה ממנה אלא מן הזיבורית ונמצא שמעון משתכר שגבה בינונית והגבה זיבורית ואע״פ שבשומא הן גובים נוח לו לאדם להיות לו מעט בינונית מהרבה זיבורית. וכגון שאין מעות לראובן שאילו היה לו מעות היה מגבהו לשמעון מעות ועוד היה חוזר וגובה אותן ממנו ולא היה יכול להגבותו קרקע כיון שיש לו מעות כדכתבינן לעיל בפ׳ הכותב. ורב ששת סבר בשל עולם הם שמין שאע״פ שאלו נעש׳ עידית כיון דלכ״ע חשיבא בינונית ממנה גובה ראובן ונמצא שלא הרויח כלום הפוכי משרתא הוא הילכך זה יעמוד בשלו וזה יעמוד בשלו והאי דאמרי רבנן זה גובה וזה גובה כגון שזמנו של שני לגבות הוא מאוחר מזמנו של ראשון שהראשון גובה חובו בזמנו מן השני והשני ממתין עד שיגיע זמנו לגבות מן הראשון ונמצא הראשון משתכר בהמתנת זמן אבל לעולם היכא דזמן גבייתם שוה זה יעמוד בשלו וזה יעמוד בשלו. וקי״ל רב נחמן ורב ששת הלכה כרב נחמן בדיני והכי נמי אמרינן בהלכתא קמייתא דב״ק דבשלו הן שמין:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא דקדים תבעיה [שהוא, בעל הזיבורית, קדם ותבע אותו תחילה]. ומקשים: סוף סוף כי אתו למגבי, בהדי הדדי קאתו [כאשר הם באים לגבות, ביחד הם באים] ויחזירו אותו שדה עצמו מזה לזה!
The Gemara answers: No, it is necessary only in a case where the owner of the low-quality land happened to precede the other and claim from him first. The Gemara raises a difficulty: Ultimately, when they come to collect their respective debts, they come together, which means that they will pass the same portion of land back and forth.
רי״ףרש״יתוספותפסקי רי״דמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) אֶלָּא לָא צְרִיכָא דְּאִית לֵיהּ לְחַד עִידִּית וּבֵינוֹנִית וְאִית לֵיהּ לְחַד זִיבּוּרִית מָר סָבַר בְּשֶׁלּוֹ הֵן שָׁמִין וּמָר סָבַר בְּשֶׁל כׇּל אָדָם הֵן שָׁמִין.

Rather, the Gemara provides an alternative explanation: No, this dispute is necessary in a case where one has superior-quality land and intermediate-quality land, and the other one has only inferior-quality land. One Sage, Rav Naḥman, holds that one assesses the quality of land on the basis of his own fields. Consequently, the owner of the low-quality land stands to gain, as he collects intermediate-quality land from the other and pays low-quality land in return, regardless of the order of the claims. And one Sage, Rav Sheshet, holds that the court appraises the quality of land on the basis of the lands of all people, which means that they will be trading the same plot of land back and forth.
רי״ףרש״יראב״ןרשב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מר סבר בשלו הן שמין – ולאו הפוכי מטרתא הוא דממה נפשך איכא רווחא לבעל זיבורית דאי חבריה קדים ברישא וגבי איכא גביה עידית ובינונית וזיבורית ומגבי להאיך בינונית ואי איהו קדים וגבי בינונית הויא גביה עידית ומגבי לחבריה זיבורית.
ומר סבר בשל עולם הן שמין – וכיון דבהדדי אתו למיגבי יהבי בית דין בינונית לבעל זיבורית ברישא והדר גבי לה מיניה הלכך הפוכי מטרתא הוא.
ואם יש לאחד עידית ובינונית ולאחד בינוניתא וזיבורית, זה גובה, בעל העידית יקח, זיבורית מחבירו בעל הזיבורית, כי הבינונית היא עידית שלו דבשלו שיימינן, ובעל הזיבורית יקח מבעל העידית בינונית, דבשלו שיימינן.
א. לפנינו ולאחד זיבורית. ובאמת לא צריך לומר דאית ליה גם בינונית. אב״ש. ונראה שרבינו כלל בזה את מה שנכלל בדברי רב נחמן, דמשו״ה בדאית ליה לחד עידית ובינונית ולשני זיבורית זה גובה וז״ג, כי גם כאשר בעל הזיבורית יגבה את הבינונית לא יגבה אותה ממנו בחזרה בעל הבינונית, כי הבינונית היא עידית שלו וכו׳. [והר״ב דק״ס השלם כתב עד״ז, אלא שכתב שיש חסר בדברי רבינו. ולענ״ד שכולה אין בו].
לא צריכא דאית ליה למר עדית ובינונית. ואיכא למידק לרב נחמן אמאי לא אמרינן כיון דתפיס עכשיו בעל בינונית בבינונית דלא מפקינן מיניה, כי היכי דאמרי לגיבוי יתמי לקמן דהיכא דתפס תפס. תירץ הראב״ד בשאני הכא דאגביה ליה בעל זיבורית לבינונית דידיה שוב אינה ראויה לו לפי שהיא חוזרת לזה לעדית לרב נחמן דסבר בשלו הן שמין, הילכך אף על גב דתפס מפקינן מיניה דהא לאו בדינא מתפיס לה. אבל התם שאני דתפיס לוה מחיי אביהן ואביהן כבר היה חייב לו מן הבינונית, ומן הדין היה לו לעמוד זה בשלו וזה בשלו הילכך אף השתא דנפלו קמי יתמי בדין תפיס ואמרינן קם דינא (רשב״א בשטמ״ק).
מ״ס בשלו הן שמין כו׳. פי׳ דרב נחמן סבר בשלו הן שמין כו׳ הלכך בין דגבי בעל זבורית ברישא ובין דגבי בסיפא איהו גבי בינונית ומגבי׳ לאידך זיבורית דידיה דאפילו גבי איהו ברישא בינונית דגבי הוי לדידיה עדית וזבורית דידיה הוי בינונית ורב ששת סבר בשל כל אדם הן שמין הלכך אי גבי ב״ח זבורית ברישא הדר מגבי ליה לאידך ההוא בינונית דגבה מיניה דהויא בינוני׳ של עולם ואע״ג דאילו גבי בעל עדית ובינונית ברישא הוה גבי מאידך זבורית והדר בעל זבורית גבי מיניה בינונית פרש״י דכיון דהשתא בהדי הדדי אתו אית להו לב״ד למעבד בגונא דלא ליפסד חד מינייהו ומגבו לבעל הזבורית ברישא פי׳ לפי׳ שביד בעל עדית וזבורית הוא לשתוק ושלא לתבוע חובו עד זמן שירצה וכיון דאית ליה פסידא שתיק ולא תבע עד דליגבי מיניה בעל זבורית ואי שתיק נמי בעל זבורית ולא תבע לשתוק דהא בעל עדית ובינוני׳ ניחא ליה דליקו כל חד מינייהו בדיליה. הריטב״א ז״ל.
ולמאי דכתב׳ לעיל אין אנו צריכין פי׳ לפירושו דהשתא מהדרינן למימר דטפי עדיף שיעמוד כל אחד בשלו ועליהו דבי דינא רמיא שיחזרו לעשות כן כל האפשר וכ״ש דאית לן למיחש שלא יפסיד שום אחד:
וז״ל רש״י במהדורא קמא בשל כל אדם הן שמין וכי אתו למגבי על כרחין מגבינן לבעל זבורית ברישא בינונית דהאי והדר האי ושקיל ליה מיניה הלכך אפוכי מטרתא היא דאי מגבינן לבעל עדית ובינונית ברישא זבורית דהאיך הוה מפסידנא ליה דאידך שקיל מיניה בינונית הלכך ע״כ בעל זבורי׳ גבי ברישא והוה ליה אפוכי מטרתא ודרך זה בנימוקי רבי וניחא. ע״כ:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

משנה שנים שהוציאו שט״ח זה על זה כו׳ ופירש״י דשטר שהוציא ראובן הוא מוקדם ושל שמעון מאוחר כו׳. ולכאורה משמע דאיירי שזמן הלואה של ראובן מוקדם לזמן הלואה של שמעון ובאמת דלפי שיטת כל המפרשים והפוסקים משמע דלרב נחמן איירי מתניתין בדמטא זימנא דאי בדלא מטא זימנא מאי טעמא דאדמון וא״כ אין לשון רש״י מדוקדק וטפי הו״ל לפרש בהדיא דאיירי שהלואת ראובן לשמעון היה לאחר שכבר הגיע זמ״פ של שמעון לראובן דבהא לחוד איירי וכן לרב ששת מיהא ביומא דמישל׳ זימנא לכך נלע״ד לפרש בכוונת רש״י ז״ל דלר׳ נחמן איירי מתניתין בדלא מטא זימנא דהכי משמע סתם לשון המשנה שנים שהוציאו שט״ח זה על זה וסתמא דמילתא שבאין שניהם לבית דין בשעת הפרעון וא״כ הלואה השנייה מסתמא היה קודם זמ״פ של הראשון ואפ״ה קאמר אדמון שפיר אילו הייתי חייב לך כיצד אתה לוה ממני דאע״ג דלא מטא זימנא אפ״ה כיון דסוף סוף נותן לו מעות קודם זמנו א״כ אפוכי מטרת׳ למה להו שיזהר כל א׳ בשטרו ולהיות עבד לוה לאיש מלוה ויותר היה לו ליתן בתורת פרעון ובלא״ה אמרינן בעלמא דלא ניחא ליה לאיניש דליפשו שטרי עליה ללא צורך דזיילי ניכסיה ומכש״כ בכה״ג והא דאמרינן בשמעתין אי דלא מטא זימנא מ״ט דאדמון מילתא אחריתי והיינו דוקא בשלוו זה לעשר וזה לחמש כמו שאבאר בל׳ הגמרא משא״כ כשזמן פרעון של שניהם שוה אף בדלא מטא זמנא שייך מילתא דאדמון ואדרבא על זה מורה לשון רש״י בד״ה אילו חייב הייתי לך כיצד אתה לוה ממני אחרי כן היה לך לתבוע את חובך ממני ומה הוסיף רש״י בזה על לשון המשנה אע״כ כדפרישית דאע״ג דלא מטא זמן פרעון אפ״ה מצי למימר כיצד אתה לוה ממני אחרי כן דהאי אחרי כן היינו אחר זמן הלואה ראשונה כפירושו מקודם דשל זה מוקדם ושל זה מאוחר ועיקר הכוונה דלא שייך לשון הלואה בכה״ג שכבר חייב לו מקודם מטעמא דפרישית דאפוכי מטרתא הוא כיון שזמן הפרעון של שניהם שוה ואם היה רוצה שמעון שיתן לו קודם זמנו בטובה לא היה לו להזכיר לשון הלואה וליקח שטר ממנו אלא כיון שיעשה עמו טובה ודאי יותר ניחא ליה לפרוע וליקח שטרו מידו כן נ״ל וכמו שהארכתי בחידושי לח״מ סי׳ פ״ד ליישב שיטת הרמ״ה ז״ל שהביא הטור ובסמוך אבאר קצת באריכות ודו״ק:
בא״ד אבל הכא גבי מכירת שדה וכו׳. הקשה מהרש״ל דהא עיקר הטעם משום שרוצה למשכנו כפירש״י ולענ״ד נראה לחלק בין הך דלעיל. דהכא דאינו רוצה אלא למשכנו תיכף כשקבל המעות כבר בטוח הוא אף אם יוודע לו אח״כ שמסר מודעא ויטעון שמה שלקח ממנו היה בשביל שהוא הודאה על השטר וירצה לבטל המכירה כיון שביטל ההודאה ע״י מסירת מודעא מ״מ לא אכפת ליה למלוה שהרי מעותיו בידו ואי משום שרוצה למכור שדהו הרבה לוקחים ימצא כמ״ש התוס׳. אבל לעיל אם ימסור מודעא שצריך להודות לו על הערעור דאל״כ לא ימכור לו הרי יודה בפירוש שאינו מוכר לו אלא בשביל שיודה לו על הערעור וכשישמע אח״כ שמסר מודעא ממילא המכירה בטילה ואף כשיודע לו אחר המכירה יבטל המכירה שהרי הלוקח מודה בעצמו שלא היתה עיקר מכירה אלא בשביל הודאה זה וכיון שמסר מודעא הרי ביטל אותו הודאה דהא אפילו באומדנא דמוכח יכול לבטל המכירה כדאיתא לעיל דף צ״ז וכ״ש הכא שאומר בפירוש כן לפני עדי מודעא א״כ נהי דכל מי שמוסר מודעא כוונתו שלא יוודע לאנס בשעת מעשה שמסר מודעא אבל לאחר זמן ודאי יש לומר חברא חברא אית ליה משא״כ הכא. ואין להקשות דאכתי אפילו לא מסר מודעא מ״מ כשיביא עדים על ערעורו יבטל המכירה. זה אינו דא״י לבטל המכירה דלא עשה אלא בשביל שיכתוב דרך הודאה והרי עשה כן דלא התנה שיניח השדה בידו ולא יביא עדים כשימצא משא״כ אם מסר מודעא הוי כאלו לא הודה כלל והוי ביטול מקח לדינא בזה. וק״ל:
פירש״י ד״ה אלו הייתי חייב לך כדברי שטרך וכו׳. לעיל פירש״י ואומר שטרך מזויף משמע דאפילו יכול לקיים השטר אפ״ה יכול לטעון מזויף כמו שהובא דעתו בח״מ סימן פ״ה ס״א וצ״ע דאמאי לא פירש הכא כן. וראיתי בספר שיטה מקובצת שמביא בשם רש״י במהדורא קמא שפי׳ גם בהך מתניתין שטוען מזויף ולכאורה היה נראה דהא דרש״י הדר ביה ולא פי׳ כן בהמדורא בתרא שלפנינו משום דכיון דהשטר מקוים אין לפסול אותו מחמת הוכחה זה כיצד אתה לוה ממני דאע״ג דמיירי שכבר הגיע זמן פרעון שטר הראשון בשעה שנכתב שטר השני דהיינו בזמן הכתוב בשטר השני כדמוקי הש״ס לקמן מ״מ אין לנו לפסוק הקיום מחמת הוכחה זה דיותר יש לומר דהלואה שניה היתה קודם שהגיע זמן פרעון הראשון ועדים השניים איחרו זמן השטר השני דהא קי״ל שטרות מאוחרים כשרים ואפילו אין טוען כן יש לומר כיון דאיכא שטרא מעליא אמרינן מיגו דהיה טוען כן ולמה ס״ל לאדמון דמוציאים לשני מן הראשון משא״כ במתניתין דלעיל שמכר לו שדהו דקי״ל בשטרי מקח שטרות המאוחרים פסולים א״כ ל״ל שהשטר מכר מאוחר. שפיר פי׳ רש״י שטוען מזויף. ודוק:
מיהו יותר נ״ל הא דלא פי׳ כן הכא משום דמשמעות דברי אדמון דמבטל דברי שטר הראשון מחמת השני וא״כ מאן לימא לן דראשון מזויף דילמא השני מזויף בשלמא לעיל יש לומר דמיירי שזה מוחזק בשדה והא דנקט והלה הוציא משמע שהוציא שטר מכירה היינו שלא יאמרו ששדה זו היתה שלו מעולם או שנתן לו במתנה א״כ כיון שהשטרות מכחישין זה את זה וע״כ אחד מהן מזויף ממילא מספיקא אין להוציא ממון משא״כ הכא משמע לאדמון דשטר ראשון בטל ושני קיים וצריך ראשון לשלם לשני א״כ מספיקא אין להוציא ממון דהא איכא למימר דהשני מזויף ואף אם ראשון מודה דהשטר שני אינו מזויף מ״מ למה לא יפטור הראשון במיגו ואין לומר דהוכחא זו חשיבא כמו עדים וה״ל מיגו במקום עדים דהא קי״ל דמיגו במקום נאמנות לא אמרינן מ״מ היכא דיש לו מיגו בעיקר נאמנות אמרינן כמ״ש בח״מ סימן ע״א וכבר כתבנו לעיל דף י״ט דאף במיגו במקום עדים היכא דיש לו מיגו בעיקר עדים אמרינן מיגו⁠( אם כן ה״נ דיש לו מיגו בעיקר הוכחה זה דמאן לימא לן דראשון מזויף דילמא השני מזויף וכ״כ בהג״ה רמ״א בח״מ סימן פ״ה ס״ג דאמרינן מיגו בזה. ואין לפרש דבאמת לא פליג אדמון שהראשון צריך לשלם לשני אלא דפליג אהא דאמרי חכמים זה גובה וזה גובה דהיינו דנ״מ לענין עידית ובינונית וזיבורית כדקאמר בש״ס וס״ל דמחמת הוכחה זה דכיצד אתה לוה ממני אין הראשון יכול להוציא מן השני היכא דיש לשני עידית ובינונית ולראשון זיבורית זה אינו חדא דאין משמעות הלשון כן דהא באמת לסברת אדמון יכול לטעון גם טענת פרוע ולפסול השטר הראשון לגמרי וכ״ש דאי אפשר לפרש כן לשיטת בעל המאור שיבואר לקמן בס״ד דלר׳ נחמן עיקר פלוגתייהו דחכמים ס״ל בשלו הן שמין ולוה מן השני בשביל שיגבה ממנו בינונית ויגבהו זיבורית ואדמון ס״ל בשל עולם הן שמין ובל״ז הפוכי מטרתא למה לי וק״ל. מיהו לפמ״ש בספר פני יהושע דמה שפירש״י שנאמן לטעון מזויף היינו במקום דליכא קיום מעליא א״כ יש לקיים מה שפירש״י במהדורא קמא גם במתניתין שניה שטוען מזויף דהיינו בשטר השני איכא מעליא ומה שהכריח רש״י לזה יבואר בס״ד:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא, יש לפרש אחרת לא צריכא [נצרכה] המחלוקת אלא במקרה דאית ליה לחד [שיש לו לאחד מהם] עידית ובינונית, ואית ליה לחד [ויש לו לאחד] זיבורית בלבד — מר [חכם זה, רב נחמן] סבר: בשלו הן שמין, ובעל הזיבורית מרויח, שאם הוא קודם לגבות — הוא גובה בינונית מחבירו, ומשלם אחר כך זיבורית (שהיא בינונית שלו), ואם האחר קודם — הרי ההוא נוטל בעל כרחו זיבורית, והשני גובה ממנו בינונית. ומר [וחכם זה רב ששת] סבר: בשל כל אדם הן שמין, ולכן עליהם להחזיר זה לזה אותה בינונית.
Rather, the Gemara provides an alternative explanation: No, this dispute is necessary in a case where one has superior-quality land and intermediate-quality land, and the other one has only inferior-quality land. One Sage, Rav Naḥman, holds that one assesses the quality of land on the basis of his own fields. Consequently, the owner of the low-quality land stands to gain, as he collects intermediate-quality land from the other and pays low-quality land in return, regardless of the order of the claims. And one Sage, Rav Sheshet, holds that the court appraises the quality of land on the basis of the lands of all people, which means that they will be trading the same plot of land back and forth.
רי״ףרש״יראב״ןרשב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) תְּנַן וחכ״אוַחֲכָמִים אוֹמְרִים זֶה גּוֹבֶה וְזֶה גּוֹבֶה תַּרְגְּמַהּ רַב נַחְמָן אַלִּיבָּא דְּרַב שֵׁשֶׁת וכְּגוֹן שֶׁלָּוָה זֶה לְעֶשֶׂר וְזֶה לְחָמֵשׁ.

We learned in the mishna: And the Rabbis say: This one collects his promissory note and that one collects his promissory note. This ruling apparently contradicts the opinion of Rav Sheshet. Rav Naḥman himself interpreted the mishna in accordance with the opinion of Rav Sheshet: This is referring to a situation, for example, where this one borrowed for a period of ten years and that one borrowed for five years. In this case it makes sense to say that each collects as stated in the promissory note in his possession.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ישיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תנן זה גובה וזה גובה – נהי נמי דאית להו לרבנן ששניהם השטרות כשרים יעמוד זה בשלו וזה בשלו אלמא ש״מ בשלו הן שמין ולאו הפוכי הוא.
כגון שלוה זה לעשר – שלא יוכל הנושה לתובעו עד עשר שנים דאיכא רווחא דהמתנה.
שלוה זה לעשר וזה לחמש וטעמייהו לאו משום בינונית וזבורית היא אלא מ״ה זה גובה וזה גובה דקא משתרש האי לוה שלוה ע״מ שלא לפרוע עד עשר שנים שהול׳ ונוטל חובו מזה לסוף חמש שנים והוא אינו פורע עד עשר שנים וכגון שלוה זה בניסן וזה באייר סמוך לו ומ״ה כשבא זה לגבות חובו לסוף חמש זה גובה לסוף חמש וזה גובה לסוף עשר א״נ ראובן שלוה תחלה בניסן לוה לעשר ולסוף חדש או שני חדשים חזר זה שמעון ולוה הימנו מראובן ע״מ לפרוע לסוף חמש שני׳ אתי ראובן וקא תבע משמעון חובו ואתא שמעון ומפיק עליה שטר חובו שהוא חייב לעשר שנים ופייסי׳ לראובן דליזיל האי לקבל האי ואמר ליה ראובן אלו הייתי כו׳. רש״י במהדורא קמא. וכתב הריטב״א וז״ל שלוה זה לעשר כו׳ פי׳ לאו דוקא עשר וחמש אלא לומר שאין זמן פרעון שניהם ביום אחד דליכא למימר שיעמוד כל אחד בשלו ודרך התלמוד הוא לכפול מניינו ע״כ:
הא לא מטא זימניה בההיא שעתא דלוה שמעון מראובן אכתי לא מטא זמניה למכפייה ולמפרע הימנו שאפי׳ בחצי זמן לסוף ה׳ שני אינו רוצה להתקבל חובו בחובו שחייב לו שמעון. רש״י במהדורא קמא:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

קונטרס אחרון
שנים שהוציאו שטר חוב זע״ז ושטר שהוציא ראובן הוא מוקדם ומשמע מפשטא דלישנא דזמן הלואה הוא מוקדם והקשיתי דאין הלשון מדוקדק דטפי הו״ל לפרש שזמן פרעון של ראובן מוקדם לזמן הלואה של שמעון דהא בכולה שמעתין סלקא דפלוגתא דאדמון ורבנן בדמטי זימניה וכמ״ש כל המפרשים הקדמונים והאחרונים הבעל המאור ובספר המלחמות ובש״ך סי׳ פ״ה בתכלית האריכות בכמה קושיות ופירוקין ע״ש. אמנם לפי מה שכתבתי בפנים נלע״ד דאדרבא למסקנא דשמעתין איירי פלוגתא דאדמון ורבנן בדלא מטי זימנא דוקא כמ״ש בראיות ברורות ובזה נתיישבו כל הקושיות שהקשה הש״ך שם ובחדושי לפוסקים הארכתי יותר שזו שיטת רמ״ה שהביא הטור ונ״מ טובא לדינא ע״ש:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תנן [שנינו במשנה], וחכמים אומרים: זה גובה וזה גובה, ולכאורה זה כנגד דברי רב ששת! תרגמה [הסבירה, את משנתנו] רב נחמן עצמו אליבא [לשיטתו] של רב ששת: כגון שלוה זה לעשר שנים וזה לחמש שנים ואז יש משמעות לזה שכל אחד גובה לפי השטר שבידו.
We learned in the mishna: And the Rabbis say: This one collects his promissory note and that one collects his promissory note. This ruling apparently contradicts the opinion of Rav Sheshet. Rav Naḥman himself interpreted the mishna in accordance with the opinion of Rav Sheshet: This is referring to a situation, for example, where this one borrowed for a period of ten years and that one borrowed for five years. In this case it makes sense to say that each collects as stated in the promissory note in his possession.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ישיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) ה״דהֵיכִי דָמֵי אִילֵּימָא רִאשׁוֹן לְעֶשֶׂר וְשֵׁנִי לְחָמֵשׁ בְּהָא לֵימָא אַדְמוֹן אִילּוּ הָיִיתִי חַיָּיב לְךָ כֵּיצַד אַתָּה לֹוֶה מִמֶּנִּי הָא לָא מְטָא זִמְנֵיהּ אֶלָּא רִאשׁוֹן לְחָמֵשׁ וְשֵׁנִי לְעֶשֶׂר.

The Gemara asks: What are the circumstances of this case? If we say that the first one borrowed for ten years and the second for five, is this the case in which Admon would say: If I owed you money, how is it that you are borrowing from me? After all, the due date has not yet arrived for the second person to pay his debt. Perhaps the other creditor needs money to sustain himself for the next five years. Rather, the first one borrowed for five years and the second for ten years.
רי״ףרש״ירמב״ןרא״המהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אילימא ראשון לעשר – ושני בא אצלו לסוף שנה ולוה לחמש.
בהא לימא אדמון כו׳ הא לא מטא זמניה – ונוח היה לו לזה שהלוהו. ויתבענו לסוף חמש ועדיין יהא חובו מעוכב בידו עד השלמת עשר משיהא פורע לו בחובו.
הא לא מטא זימניה פי׳ רש״י ז״ל אי דמטא זימניה אם שלמו חמש שנים כשבא המלוה ללות (הלוה) מן ה⁠(מ)⁠לוה מאי טעמא דרבנן דמכשרי שטרו של מלוה ראשון, הרי הגיע זמנו והיה לו לתובעו ולא ללות, דעבד לוה לאיש מלוה. וקשיא לי לוקמ׳ כגון באתרא דכתבי שטרא והדר יהבין זוזא וזה היה פקח שיכול למשכנו על אותה הלואה. איכא למימר אם כן תרתי למה לי, בשלמא לרב נחמן קמ״ל בשלו הן שמין, אלא לרב ששת מאי קמ״ל, הא תנא ליה רישא.
[גמ׳ הא לא מטא זמניה]. וקשיא לן ולוקמא באתרא דכתבין שטרא והדר יהבי זוזי, ורבנן סברי זה פקח היה שיכול למשכנו על הלואתו ולא יכיל למימסר מודעה דמסתפי דילמא שמע האיך דחברך חברא אית ליה כו׳, וי״ל דא״כ תרתי למה לי, דהא תנא ליה רישא, ולפום האי תירוצא בכה״ג כלומר באתרא דכתבין שטרא והדר יהבי זוזי, ודאי אמרי רבנן זה גובה וזה גובה, ואע״ג דמטא זימניה. ואיכא לפרוקי נמי דלאו מהאי טעמא הוא, אלא דאמרי לי⁠[ה] אי לא יזפת מיניה אלא למשכנה למה לך למקבע זימניה בהדיה והא לא הוה יכיל למתבע לך, ואע״ג דמוקמי׳ לה ביומא דמשלם החמש שנים, ואמרינן דרבנן סברי דעביד איניש דיזיף ליומי׳, שאני התם כיון דאיכא חד יומא מרתת דילמא תבע ליה ביומיה, דאע״ג דקי״ל (מכות ג, ב) סתם הלואה שלשים יום, כולהו אינשי לאו דינא גמירי, וכיון דיצטריך ליה למקבע זימנא, נקיט ליה זימנא רויחא, אבל הכא למה ליה למינקט זימנא כלל. אלא הא דמוקמינן לה ביומא דמשלם זימנא אפילו דרב נחמן היא, דאי לא א״כ במאי פליגי, אבל הא כל דאמרינן דא׳ למחש ושני לעשר הא הוא דאצטריך לן למימר אליבא דרב ששת דאליבא דרב נחמן, בלאו הכי אית ליה זה גובה וזה גובה.
רש״י בד״ה בהא לימא כו׳ שהלוהו ויחזור ויתבענו כו׳ לסוף ה׳ שנים ועדיין כו׳ כצ״ל:
אלא ראשון לחמש כו׳. ראשון דהיינו ראובן לוה לחמש ושמעון שהוא שני לוה לעשר הכי גרסינן היכי דמי אי דמטא זימניה מאי טעמא דרבנן אי כשחזר שמעון ולוה מראובן לעשר שנים כבר עברו חמש שנים שהוא זמנו של שמעון לפרוע חובו מראובן מ״ט דרבנן לימא ליה ראובן שלוה ראשון אלו לא היה שטרך פרוע כיצד אתה לוה ממנו היה לך לפרוע את שלך וכבר הגיע זמנך. רש״י במהדורא קמא:
וכתב הריטב״א וז״ל ואי דמטא זימניה פי׳ והוי אתרא דיהבי זוזי והדר כתבין שטרא מאי טעמא דרבנן פי׳ דבשלמא לרב נחמן כיון דס״ל בשלו הן שמין היינו טעמא דרבנן דיכול לומר כי בשביל כך לוה ממנו ולא נפרע מחובו כדי שיגבה ממנו בינונית ולא יתן לו אלא זבורית שלו וכגון שהלוה הא׳ אית ליה בינונית ולוה אחרון לית ליה אלא זבורית והלה לא נזהר ממנו כי הוה סבור כי אולי היה רוצה להמתין לו זמן מרובה או למחול לו ע״כ:
הא לא מטא זמניה כגון שלוה ראובן משמעון בניסן לחמש שנים וחזר שמעון ולוה מראובן באייר לי׳ שנים מ״ט דאדמון הא בההוא שעתא דלוה הימנו אכתי לא מטא זימניה ולא היה יכול לכופו ולפרוע את שלו ושני לעשר דקאמר לאו דוקא דה״ה נמי אם לוה שני לשנ׳ או לחצי שנה אחר זמנו של ראשון אלא איידי דתרגמ׳ לעיל לעשר שנים וזה לחמש קאמר נמי באידך תירוצא לחמש ושני לעשר. רש״י במהדורא קמא:
וקשיא לן ולוקמא באתרא דכתבין שטרא והדר יהבי זוזי ורבנן סברי זה פקח היה שיכול למשכנו על הלואתו ולא יכול למימסר מודעא דמסתפי דילמא שמע האיך דחברך חברא אית ליה כו׳. וי״ל דא״כ תרתי למה לי דהא תנא ליה רישא ולפום האי תירוצא בכה״ג כלומר באתרא דכתבין שטרא והדר יהבי זוזי ודאי אמרי רבנן זה גובה וזה גובה ואע״ג דמטא זימניה ואיכא לפרוקי נמי דלאו מהאי טעמא הוא אלא דאמרי לי אי לא יזפת מיניה אלא למשכנה למה לך למקבע זימניה בהדיה והא לא הוה יכול למתבע לך ואע״ג דמוקמי׳ לה ביומא דמשלם החמש שנים ואמרינן דרבנן סברי דעביד איניש דיזיף ליומי׳ שאני התם כיון דאיכא חד יומא מרתת דילמא תבע ליה ביומיה דאע״ג דקי״ל סתם הלואה שלשים יום כולהו אינשי לאו דינא גמירי וכיון דיצטריך ליה למקבעה זימנא נקיט ליה זימנא רויחא אבל הא למה ליה למינקט זימנא כלל. וצ״ל הא דמוקמינן לה ביומא דמשלם זימנא אפי׳ דרב נחמן היא דאי לא א״כ במאי פליגי אבל הא כל דאמרינן דא׳ לחמש ושני לעשר הא הוא דאצטריך לן למימר אליבא דרב ששת דאליבא דרב נחמן בלאו הכי אית ליה זה גובה וזה גובה. הרא״ה ז״ל.
והרמב״ן פי׳ כלישנא קמא וז״ל הא לא מטא זימנא פרש״י ז״ל אי דמטא זימנא אם שלמו חמש שנים כשבא המלוה ללות מן הלו׳ מ״ט דרבנן דמכשרי שטרו של מלוה ראשון הרי הגיע זמנו והיה לו לתבוע ולא ללות דעב׳ לוה לאיש מלוה וקשיא ליה ולוקמ׳ כגון באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי ואם היה פקח שהיה יכול למשכנו על אותה הלואה איכא למימר א״כ תרתי למה לי בשלמא לרב נחמן קמ״ל בשלו הן שמין אלא לרב ששת מאי קמ״ל הא תנא לי רישא ע״כ. וגם הריטב״א הקשה על לשון אחרון שכתב הרא״ה דהא יכול למימר דעביד הכי כדי שלא ירגיש חברו בדבר וכיון דסוף סוף דעתו למשכנו מה לי אם קבע זמן ארוך או לוה סתם דהא אין לו לפרוע כלום ולכך כתב דתירוץ ראשון עיקר:
. בע לא צריכא דאתא בההוא יומא דמשלם חמש שנים פי׳ כגון שראובן שהוא הראשון הלוה מעותיו לשמעון לזמן חמש שנים שלימות וביום ששלמו אותם החמש שנים נצטרך למנה לקנות בו סחורה ולוה מנה משמעון לזמן מועט וכתב לו שטר והחתים בו עדים אדמון סבר כל דבריו של ראובן שקר ושטר שהוא מביא בידו שטר פרוע הוא אלא שנפל ממנו ומצא אותו ראובן שאם היה כדבריו דלסו׳ אותו זמן היה יכול לתבוע חובו ממנו ולמ׳ הטריח סופר ולמה נעשה לו עבד דכתיב עבד לוה לאיש מלוה היה לו לתת דינר לסוחר שיאריך לו עד למחר ובין כך היה יכול לנגש שמעון בשביל אותו מנה שחייב היה לו אלא ודאי אין ממש בדבריו ושטר פרוע הוא ורבנן סברי אפשר שהיו הסוחרים מארץ רחוקה ונזדמן להן הליכתן ולא היו רוצים להמתין עד למחר מדמי סחורתן ומשום הכי נצטרך ראובן ללות משמעון אע״פ שהיה חייב לו שמעון מנה והגיע זמנו במחרתו הלכך גובה ראובן חובו משמעון מיד ושמעון גובה חובו מראובן כשיגיע זמן ככתוב בשטר אבל אם לא יגיע זמן שיוכל לנגשו שנים או שלשה ימים כ״ע מודו דטענתו של ראובן טענה מעלייתא היא שנצטרך ללות ממנו כיון שלא הגיע זמנו יכול לתובעו בדין אבל אם לא היה זמן קצו׳ בש״ח שמוציא ראובן על שמעון לא יכול לנגש אותו בכל עת כ״ע מודו שניכרין דברי ראובן שהם שקר שאם היה תיכף שלוה ראובן משמעון מנה היה לו להודיע ולומר לו שכוונתו היה לגלות זוזי שהיה בידו כדי שלא יאמר לו אין לי מעות ואין לי קרקעות שאוכל לפרוע לך וכיון דלא עשה כן מיד ש״מ שאין ממש בדבריו וגבי שמעון מראובן ואין ראובן גובה משמעון כלום וקורעין לו ב״ד שטר חובו. עכ״ל הר׳ יהונתן בפי׳ המשנה:
וז״ל רש״י במהדורא קמא בההוא יומא דמשלים חמש דלא מצי למכפייה עד למחר רבנן סברי עביד איניש דיזיף ליומים לצורך יום אחד. שאינו יכול להמתין עד הערב שיש לקנות פרקמטיא ומשום הכי איכא למימר שניהם כשרין ושמעון גובה מחובו למחר ולבתר ה׳ שנים וראובן ממתין את שמעון בחוב השני עד עשר שנים אדמון סבר לא עביד איניש כו׳ ואם איתא דמחייבו לך מידי הוה נטר עד אורתא ושקיל מחובו אלא ודאי ראובן פרע חוב קודם זמנו ונפל השטר מידו ומצאו שמעון ולעולם בשל כל אדם הן שמין ע״כ:
וכתב הרמ״ה לא תימא דההיא שנויא דההוא יומא דמשלם כו׳. היינו לטעמיה דרב ששת דוקא אלא אפי׳ רב נחמן על כרחך הכי צריך לאוקומ׳ למתני׳ דע״כ לא פליגי רב נחמן ורב ששת אלא היכא דאית להו לתרוייהו למיגבא דרב נחמן סבר זה גובה וזה גובה ורב ששת סבר זה עומד בשלו וזה עומד בשלו כדברי פלוגתייהו לעיל אבל לגבי טענה דאילו הייתי חייב לך כיצד אתה לוה ממני לא אפליגו רב נחמן ורב ששת כל עיקר ולא שייכא בפלוגתייהו כלל כי אוקימנא למתני׳ כגון דאתי ביומא דמשלים זימניה לדברי הכל הוא דאוקימנא וההיא דאמרינן לעיל תרגמה רב נחמן אליבא דרב ששת לאו אכולה מלתא קאי אלא כגון שלוה זה לעשר וזה לחמש בלחוד קאי דלטעמיה דרב ששת דאמר בשל עולם הן שמין לא מתוקמא לה מתניתין דאמר זה גובה וזה גובה אלא כגון דכי אתי השתא לבי דינא אכתי לא מטא אלא זימניה דחד מניהו למגבא דההוא דמטא זימניה למגבא גבי ואידך נמי לכי מטי זימניה גבי אבל היכא דלא אתו לבי דינא אלא לבתר דמטא זמנא תרוייהו לא משכחת לה אנפא לרב ששת דליגבי תרווייהו דאפוכי מטרתא הוא וזה עומד בשלו וזה עומד בשלו ואילו לרב נחמן מתוקמא ליה מתני׳ אע״ג דמטא זימנא דתרווייהו למגבא מקמי דאתו לבי דינא ואפ״ה זה גובה וזה גובה דכיון דבשלו הן שמין זימנין אית ליה רווחא לבעל זיבורית כדאמרן ולא אפוכי מטרתא הוא אבל לענין זימנא חשיב בה המלוה מן הלוה כי שקלינן בה וטרינן אליבא דכולהו הוא דשקלינן בה וטרינן וכדאוקמיה בדיזיף מניה ביומא דמשלם זמניה לדברי הכל הוא דאוקימנא ע״כ. והביאו לשון זה תלמידי רבינו יונה וכיוצא בזה כתב הרא״ה וכדכתיב׳ לעיל. והרא״ש כתב בתוספותיו וז״ל וא״ת רב נחמן גופיה תקשי מ״ט דאדמון ורבנן נהי דלדידיה אתי שפיר זה גובה וזה גובה מ״מ תקשי במאי פליגי וי״ל דלרב נחמן לא קשה דהואיל וס״ל בשלו הן שמין איכא למימר כגון שלוה הראשון אית ליה עדית ובינונית ולוה השני לית ליה אלא זבורית לכך לוה המנו ולא לקחן בחובו היה רוצה לגבות הבינונית בחובו ולהגבות לו הזבורית שלו וכ״ת הואיל וכן הוא היאך הלוה לו זה וכי לא ידע שלבסוף יגבה ממנו בינונית בחובו וי״ל שהוא סבור אולי יאריך לו הזמן ויזדמנו לו מעות לפרוע לו ואדמון לית ליה הך סברא ומפרש ר״ת דרב נחמן הוא דמוקי לה למתניתין בשטרות שאין כתוב בהם זמן ובהא פליגי אדמון ורבנן אדמון סבר אלו הייתי חייב לך כו׳ אע״ג דכתיבי סתמא מכל מקום היה לך לדחוק אותי בב״ד לפרוע לך קודם שהיית לוה ממני ורבנן סברי הואיל ואין כתוב בהן זמן שמא היה דוחה אותו וזה צריך למעות ולכך לוה אבל לרב ששת פריך דמוקי כגון דכתיב בהן זמן אי דמטא זימניה מאי טעמא דרבנן דכיון דכתוב בו זמן לא היה יכול לדחותו הלכך היה לו לדוחקו לפורעו קודם שלוה ממנו. עביד איניש דיזיף ליומיה ולפי׳ זה לא בעי לאוקומי שני לעשר אלא אפי׳ בסתם נמי דסתם הלואה שלשים יום וליכא אפוכי מטרתא דזה יפרע למחר וזה לאחר שלשים יום. עכ״ל הרא״ש:
רמי בר חמא אמר לעולם לא הוה מתניתין תיובתא לרב ששת והא דקתני במתניתין זה גובה וזה גובה כגון דהוי חד מהנך שטרי מיתומים דיזיף אבוהון ומית ולא שבק מקרקעי ומ״ה קתני זה גובה וזה גובה דלאו אפוכי מטרתא הוא דהנהו גבו מבע״ח דאבוהון מטלטלי ואף על גב דלית ליה מקרקעי דמבע״ח מגבינן אפי׳ מגלימא דעל כתפיה ואינהו לא מגבו ליה לב״ח מטלטלי דידהו בחובו משום דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב״ח וכגון שזמנו של שטר דיתמי אחר זמן פרעון של ב״ח וה״ק אדמון אילו הייתי חייב לאבוכון היה לו לפרוע את שלו. וזה ראוי לגבות דב״ח שהוא קיים ראוי הוא לגבות אילו היה אבי היתומים קיים. רש״י במהדורא קמא. וכתב הריטב״א ז״ל הכא ביתומים עסקינן פי׳ ביתומים גדולים שלא ירשו אלא מטלטלים דמגבו גבו ואגבויי לא מגבו ומאי זה גובה וזה גובה ראוי להגבותו ואין לו ק״ל אם כן מ״ט דאדמון. וי״ל דהשתא נמי ס״ל כדלעיל דפליגי בשלוה ביומא דמשלם זימניה כאוקמתא קמייתא אלא דאתינא לומר דאין צריך ע״כ. ומלשון רש״י דכתיבנא לא משמע כן. והקשה הריטב״א ולוקמה ביתומים קטנים שאין נזקקין להם עד שיגדלו כדקי״ל בערכין ותירץ דא״כ היינו שלוה זה לעשר וזה לחמש וכ״ש למאי דאסיק דכיון דתפיס תפיס דה״נ כיון דאידך תפוס כשם שאין נזקקין ליפרע מהם אין נזקקין ליפרע להם והרא״ה תירץ דלא יכיל לתרוצא ביתומים קטנים דהא רב נחמן הוא דאית ליה התם במסכת ערכין דנזקקין ליתומים קטנים והשתא מהדרינן לאוקמא אפי׳ אליבא דרב נחמן כי היכי דלא תהוי סייעתא אפי׳ אליביה ולא תיובתא דרב ששת ע״כ:
שתי תשובות בדבר כו׳ אע״ג דחדא תשובה כבר הרגישה רמי ותירצה מ״מ השתא דקא חשיב תרתי חדא מחזקת חברתה א״נ דהכי פריך רבא דעדיפא טפי לומר בתרווייהו זה ראוי לגבות וזה ראוי לגבות ולכך זה עומד בשלו וזה עומד בשלו מלומר בחדא זה גובה זה גובה ממש ובאידך זה ראוי לגבות דהא חדא לישנא נקטינהו תנא דמתני׳ זה גובה וזה גובה כנ״ל:
ועוד לגבינהו ארעא כו׳ פרש״י ניגבינהו ב״ח ארעא ליתמי ואם אין לו קרקע לזבון מטלטלי דידיה ולזבן ארעא וליתבא ניהלייהו בחוב שהוא חייב להם ולהדר ולטרפא מנייהו בחובו והרמב״ן כתב וז״ל איכא למידק הכא ולימא ליה הב״ע דאית ליה להאי זוזי ולא מצי למימר ליה הכי דנקטי׳ מדאמרה בפ׳ הכותב [פו א׳] תולה מעותיו בעכו״ם הוה הוא עושה שלא כהוגן כו׳ דכל היכא דאית ליה ללוה ארעא וזוזי לא מצי לסלוקי בארעא וה״ה למטלטלי אלא אמרינן הב ליה זוזי וכן כתב רבינו הגדול בפרק המוכר פירות והגאונים בחבוריהם ואפשר דה״ק לצנעינהו לזוזי ולימא דלית ליה זוזי ולא מחוור דהאי מאי קשיא מתני׳ דינא קתני ולא איירי במצניע ואפשר דהכא דהנהו מחייבי ליה מצי למימר להו אתון שעבודייכו אארעא היא ומינהו תפיסנא לה וכיון דתפס תפס א״נ משום דאמר להו כי היכי דמשעבדנא לכון מחמת אבוכון משתעבדנא לב״ח דאבוכון וכדר׳ נתן וכדאיתא בפ׳ כל שעה [לא א׳] ואנא ארעא בעינא ותפישנא:
וז״ל הריטב״א ולגבינהו ארעא פי׳ לאו דוקא דלגבינהו אלא דנימא דכיון דאפשר למעבד הכי דאפוכי מטרתא הוא ע״כ. וז״ל הרא״ה ז״ל קשיא לן ולוקמא דלית ליה ארעא כדמוקים לה נמי דלית להו ארעא ליתמי וי״ל דהא ליתא דהא איתיה בידיה דאי בעי זבין ארעא ומגבי לה ניהלייהו וכל כה״ג כיון דהוה בידיה ודאי עביד כי היכי דלא ליפסוד וכיון דכל לא הוה פסיק ותני סתמא זה גובה וזה גובה. וגדולה מזה אמרו בב״ח כל לגבי בעל ודאי מחלה ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן אלא אי קשיא הא קשיא לוקמ׳ דאית ליה זוזי דכל היכי דא״ל זוזי לא מצי לסלוקינהו בארעא כדמוכח לעיל בפרק הכותב ההוא תולה מעותיו בעכו״ם הוה ותו לוקמה ביתומים קטנים ולא קשיא מידי ולפיכך אלו גובין עכשיו לאלתר ואלו גובין לכשיגדילו קטנים ועדיפא מלוקח דאלו לוקח לא גבו מיתומים קטנים ובהא גבו דבדידיה ממש משתעבד ומאי דאמרינן לעיל ואי פקח הוה שמעון מגבי׳ להו ארעא היינו למימרא דאי לית ליה ארעא זבין לה א״נ אפשר דכיון דהם באים להוציא מידו והם חייבין לו וסופו לגבות מהם כשיגדילו (והוא) אין מוציאין מידו להפסיד ממנו פירות עד אותו זמן וזה עיקר וקמ״ל ממאי דאמרינן דכיון דתפיש לא שקלינן מניה עידית למגביי׳ זבורית דיתמי דכיון דתפיס לא תיקון רבנן בהא ליתמי לאפוקי מהאי לאפסודיה ע״כ:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ודנים: היכי דמי [כיצד היה הדבר בדיוק]? אילימא [אם תאמר] שהראשון לווה לעשר שנים, והשני לחמש, האם בהא לימא [בזו יאמר] אדמון: אילו הייתי חייב לך כיצד אתה לוה ממני? הא [הרי] לא מטא זמניה [הגיע זמנו] של השטר הראשון להפרע ושמא נצרך לו למלווה כסף במשך חמש השנים הללו, ולכן לוה, ויחזיר כאשר יגיע זמן הפרעון. אלא תאמר שהראשון לוה לחמש שנים, והשני לעשר שנים.
The Gemara asks: What are the circumstances of this case? If we say that the first one borrowed for ten years and the second for five, is this the case in which Admon would say: If I owed you money, how is it that you are borrowing from me? After all, the due date has not yet arrived for the second person to pay his debt. Perhaps the other creditor needs money to sustain himself for the next five years. Rather, the first one borrowed for five years and the second for ten years.
רי״ףרש״ירמב״ןרא״המהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) ה״דהֵיכִי דָמֵי אִי דִּמְטָא זִמְנֵיהּ מ״טמַאי טַעְמָא דְּרַבָּנַן וְאִי דְּלָא מְטָא זִמְנֵיהּ הָא לָא מְטָא זִמְנֵיהּ ומ״טוּמַאי טַעְמָא דְּאַדְמוֹן.

The Gemara continues to inquire: What are the circumstances? If this is referring to a case where the due date of the first promissory note had already arrived when the second loan was issued, what is the rationale for the ruling of the Rabbis? The second person should not have borrowed money from the first, as he should have instead collected payment on the debt owed to him. And if the due date had not yet arrived, the second person clearly cannot demand his money, as the due date had not yet arrived, and perhaps he simply was in need of available money. And if so, what is the rationale for the opinion of Admon?
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אי דמטא זמניה – אם שלמו חמשת השנים כשבא המלוה ללוות מן הלוה.
מ״ט דרבנן – דמכשרי שטרו של מלוה ראשון הרי הגיע זמנו והיה לו לתובעו ולא ללוות דעבד לוה לאיש מלוה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ונברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי דמטא זמניה [אם שהגיע כבר זמנו], שהיה זמנה של הלוואה השניה לאחר זמן הפרעון של השטר הראשון — אם כן מאי טעמא דרבנן [מה באמת הטעם של חכמים], שבודאי לא היה צריך ללוות ממנו, אלא לגבות את שטרו. ואי [ואם] שלא מטא זמניה [הגיע זמנו] הא [הרי] לא מטא זמניה [הגיע זמנו] — ושמא הוא נזקק בינתיים לכסף, ומאי טעמא [ומה הטעם] של אדמון?
The Gemara continues to inquire: What are the circumstances? If this is referring to a case where the due date of the first promissory note had already arrived when the second loan was issued, what is the rationale for the ruling of the Rabbis? The second person should not have borrowed money from the first, as he should have instead collected payment on the debt owed to him. And if the due date had not yet arrived, the second person clearly cannot demand his money, as the due date had not yet arrived, and perhaps he simply was in need of available money. And if so, what is the rationale for the opinion of Admon?
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) לָא צְרִיכָא דַּאֲתָא בְּהָהוּא יוֹמָא דְּמִשְׁלַם חָמֵשׁ מָר סָבַר זעֲבִיד אִינִישׁ דְּיָזֵיף לְיוֹמֵיהּ ומ״סוּמָר סָבַר לָא עֲבִיד אִינִישׁ דְּיָזֵיף לְיוֹמֵיהּ.

The Gemara answers: No, it is necessary in a case where he came on exactly that day when the five years of the first loan were completed. The dispute is as follows: One Sage, the Rabbis, holds that a person will take out a loan even for one day, and one Sage, Admon, holds that a person will not take out a loan for one day, and therefore he would have waited one day to receive payment of the debt owed to him.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לא צריכא דאתא – לגביה ולוה הימנו ביומא דמשלם חמש.
היו שנים שמוציאין שטר חוב זה על זה על הדרך שכתבנו ומת אחד מהם ולא נשארו ממנו אלא מטלטלין הרי היתומים גובין מן האחר והוא אינו גובה מהם ואם זה פקח נותן להם קרקע בחובו וחוזר וגובה אותה מהם שיתומים שגבו קרקע בחובות אביהם בעל חוב חוזר וגובה אותה מהם ומכל מקום יתומים קטנים אין נפרעין מהם כלל אלא לדברים ידועים כמו שהתבאר:
היו היתומים אלו גדולים והיה להם זיבורית והאחר יש לו בינונית אין צריך לומר שלרב נחמן שהלכה כמותו נוטלין היתומים בינונית ממנו והוא נוטל מהם זיבורית שאף בשני בעלי חוב הוא אומר כן כמו שביארנו שהרי בינונית שנתן להם עידית הוא אצלם ומכל מקום לענין ביאור הייתי סבור שאף לרב ששת הדין כן שאף כשנאמר בשל עולם הן שמין מכל מקום אין נפרעין מן היתומים אלא מן הזיבורית ואינו כן וכמו שאמר הני מילי היכא דלא תפיש אבל היכא דתפיש תפיש כלומר מאחר שהוא תופשה בחיי אביהם ואביהם כבר חייב לו בינונית מה שתפש תפש ואע״פ שאמרו למעלה דאית ליה לחד בינונית ולחד זיבורית דאזיל בעל זיבורית וגבי בינונית ומגבי זיבורית ואין אומרין כיון דתפיש תפיש איפשר שרב נחמן אונו סובר כן או שמא בזו אין דינו לתפוש אותו בינונית אלא בינונית של לוה שהיא זיבורית של אחרים הואיל ובשלו הן שמין:
המשנה העשירית הכונה בה בענין החלק הרביעי והוא שאמר שלש ארצות לנשואין יהודה ועבר הירדן וגליל אין מוציאין מעיר לעיר ולא מכרך לכרך אבל באותה הארץ מוציאין מעיר לעיר ומכרך לכרך אבל לא מעיר לכרך ולא מכרך לעיר מוציאין מנוה הרע לנוה היפה אבל לא מנה היפה לנוה הרע רשב״ג אומר אף לא מנה הרע לנוה היפה שהנוה היפה בודק אמר הר״ם פי׳ עיר המגרשים אשר סביב המדינה וכרך המדינה המוקפת חומה וענין בודק בולש ר״ל שהטבע יבקש מה שדומה לו ואמ׳ בתלמוד שנוי וסת תחלת חולי מעים באורו שנוי המנהג סבת החולי ואפי׳ השתנה לטוב והלכה כרבן שמעון בן גמליאל וכאשר נשא איש מארץ יהודה בגליל או מגליל ביהודה תכריחה לצאת עמו לפי שעל זה התנאי נשאה וכן ראוי בכל המקומות שמוציאין מעיר שרובה גוים לעיר שרובה ישראל ולא מעיר שרובה ישראל לעיר שרובה גוים:
אמר המאירי שלש ארצות לנשואין ר״ל בתחום ארץ ישראל ולענין שאין האיש כופה את אשתו לצאת עמו מזו לזו והם יהודה ועבר הירדן והגליל ר״ל שאם נשא ביהודה אינו יכול להוליכה על כרחה בגליל או לעבר הירדן וכן מכל אחת לחברתה לא מעיר שבזו לעיר שבזו ולא מכרך שבזו לכרך שבזו ואין צריך לומר מעיר שבזו לכרך שבזו או מכרך שבזו לעיר שבזו שיש כאן שנוי כמו שיתבאר בסמוך אבל באותה הארץ כגון שנשא ביהודה ורוצה להוציאה באותה הארץ בעצמה ולא לגליל ולעבר הירדן מוציאין ובלבד מעיר לעיר או מכרך לכרך שהכל שוה הא מעיר לכרך ומכרך לעיר לא שהרגיל בכרך שהוא מדינה גדולה שכל הדברים מצויין שם קשה לו לצאת לישיבת עיר שהוא פחות מכרך אע״פ שהוא גדול מכפר שאין הרבה דברים מצויין שם והרגיל בעיר שיש שם רחבות ואין שם רוב עם עד שיעמדו שם בדוחק וכן שיש שם פירות הרבה בזול קשה לו לצאת משם לישיבת כרך שישיבתה ישיבת דחק וקנין כל הדברים ביוקר וזהו שאמרו בגמרא מנין שישיבת כרכים קשה שנאמר ויברכו העם לכל האנשים המתנדבים לשבת בירושלם אלמא שדרך נדבה נתישבו שם עד שמתוך נדבתם ברכום ואחר כך אמרו שאף מעיר לעיר דוקא מנוה הרעה והוא המקום שאין התבואות והפירות מצויות שם אלא ביוקר לנוה היפה ר״ל אותן שמצויות שם הרבה ובזול אבל לא מן היפה לרעה ורבן שמעון בן גמליאל אומר אף לא מן הרעה ליפה שהנוה היפה בודק ר״ל חופש כל חדרי בטן שמתוך שנשתנה וסתו ברוב מעדנים שלא הורגל בהם חלאים באים עליו וכמו שאמרו שנוי וסת תחלת חולי מעים והלכה כרבן שמעון בן גמליאל ואין מוציאין אלא מעיר לעיר או מכרך לכרך ושיהיו שניהם שוים ובתוספתא אמרו על משנה זו בד״א בזמן שהוא מיהודה ואירס ביהודה או מגליל ואירס בגליל אבל בן גליל שאירס ביהודה או בן יהודה שאירס בגליל כופה אותה לילך עמו במקומו שעל דעת כן נשאה וכן אמרו שם שמוציאין מעיר שרובה גוים לעיר שרובה ישראל בכל ענין ואין מוציאין מעיר שרובה ישראל לעיר שרובה גוים בשום ענין הואיל ושתיהן בארץ ישראל ואשה מכל מקום אינה כופה את בעלה לצאת אף מרבה גוים לרבה ישראל הואיל ושתיהן בארץ ישראל הכל מעלין לארץ ישראל ר״ל שהכל מעלין נשותיהן מחוצה לארץ אף מנוה היפה לנוה הרעה ואף מעיר שרבה ישראל לעיר שרבה גוים ואין הכל מוציאין ר״ל אין אחד מהם מוציאין אפילו מרעה ליפה ומרבה גוים לרבה ישראל ואמר אחר כן אחד אנשים ואחד נשים כלומר שאף האשה כופה בזה את בעלה:
הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין הכל מעלין לירושלם ואין הכל מוציאין אחד נשים ואחד עבדים:
ואחר כך אמרו ופירשו בגמרא שכל שהוא ראוי לכופה ואינה נשמעת תצא בלא כתובה ר״ל מנה מאתים ותוספת לבד אבל מחזיר לה מה שהביאה לו וכן כתבוה מפרשי הלכותיהם של גדולי הפוסקים וכל שאינו ראוי לכופה והוא כופה יוציא ויתן כתובה וכל שהיא ראויה לכופו ואינו נשמע לה יוציא ויתן כתובה וכשם שדינן לכוף זה את זה מחוצה לארץ לארץ ישראל כך דינן מארץ ישראל לירושלם ואמר אחר כן שאף העבדים בכלל זה שאם הוא עבד עברי בחוצה לארץ כופהו לעלות ואם קנאו בארץ אינו יכול לכופו לירד בין עבד עברי בין עבד כנעני ומכל מקום אין העבד כופה את רבו לעלות אלא שאם ברח מעצמו בחוצה לארץ אף הכנעני כופין את רבו לכתוב לו גט חרות והלה כותב לו שטר על דמיו וכן בעבד עברי כותב לו שטר על דמי מה שנשאר בשני עבדותו לחשבון דמי מקחו:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא דאתא בההוא יומא דמשלם [שבא בדיוק באותו יום שבו נשלמו] חמש השנים של ההלוואה הראשונה. ובכך נחלקו, מר סבר: עביד איניש דיזיף ליומיה [חכם זה, חכמים, סבורים שעשוי אדם שילווה הלוואה אפילו ליום אחד], ומר סבר [וחכם זה, אדמון סבור]: לא עביד איניש דיזיף ליומיה [אין אדם עשוי שילווה ליומו], ואם היה זמן הפרעון באותו יום, היה ממתין עד שיקבל את כספו.
The Gemara answers: No, it is necessary in a case where he came on exactly that day when the five years of the first loan were completed. The dispute is as follows: One Sage, the Rabbis, holds that a person will take out a loan even for one day, and one Sage, Admon, holds that a person will not take out a loan for one day, and therefore he would have waited one day to receive payment of the debt owed to him.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) רָמֵי בַּר חָמָא אָמַר הָכָא בְּיַתְמֵי עָסְקִינַן דְּיַתְמֵי מִיגְבָּא גָּבִי אַגְבּוֹיֵי לָא מַגְבִּינַן מִינַּיְיהוּ וְהָא זֶה גּוֹבֶה וְזֶה גּוֹבֶה קָתָנֵי זֶה גּוֹבֶה וְזֶה רָאוּי לִגְבּוֹת וְאֵין לוֹ.

Rami bar Ḥama stated a different answer: Here we are dealing with orphans, i.e., one of the debtors died without leaving any landed properties, as orphans collect debts owed to their father but others do not collect from them the debts their father owed. Consequently, the statement of the Rabbis that each collects based on the document in his possession has practical ramifications. The Gemara asks: But the mishna teaches that this one collects his promissory note and that one collects his promissory note, whereas according to this interpretation only the orphans collect the debts they are owed. The Gemara answers: The mishna means that this one collects, and that one has the potential to collect but he does not have any land from which he may legally collect his debt.
רי״ףרש״ירא״המהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ביתמי עסקינן – שמת אחד מהן והיתומים באים ותובעים ואין להם קרקע שיהא שכנגדם גובה שטרו מהן דלא משעבדי מטלטלי דיתמי לבעל חוב.
[גמ׳ רמי בר חמא אמר הכא ביתמי עסקינן]. והקשה הריטב״א ולוקמה ביתומים קטנים שאין נזקקין להם עד שיגדלו כדקי״ל בערכין (כב, א) וכו׳, והרא״ה תירץ דלא יכיל לתרוצא ביתומים קטנים, דהא רב נחמן הוא דאית ליה התם במסכת ערכין דנזקקין ליתומים קטנים, והשתא מהדרינן לאוקמא אפילו אליבא דרב נחמן כי היכי דלא תהוי סייעתא אפילו אליביה ולא תיובתא דרב ששת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה זה גובה וזה גובה אין אומרים יעכב זה מלוה של חבירו בשביל מלוה שהלוהו כו׳. והטעם כתב הר״ן בשם הרשב״א ז״ל דשטר מילי בעלמא נינהו ולאו בני גוביינא ע״ש ולכאורה אין זה מספיק דנהי דלגבי איניש דעלמא מיקרי מילי משום דאכתי מצי למחול כדמסיק הר״ן גופא משא״כ הכא לגבי דידיה גופא אמאי קרי ליה מילי ואפשר משום דקי״ל דנכסי דבר איניש אינון ערבין ביה ובערב כה״ג ודאי צריך לשלם להמלוה אע״ג שהמלוה חייב ללוה ממקום אחר ועדיין צ״ע:
שם בגמרא ולר״נ מאי תזיא וכו׳. קשה לי דהכא משמע דאזלינן בתר שעת גביה ואפילו בשעת הלואה לא היה לו אלא בינונית ונשתעבדו מ״מ כיון שבשעת גביה יש לו זיבורית נעשית הבינונית כעידית ובפ״ק דב״ק דף ח׳ מייתי שם ברייתא דבינונית וזיבורית נזקין וב״ח בבינונית ומקשה שם אי אמרת בשלו הן שמין תעשה בינונית שלו כעידית וידחה בע״ח אצל זיבורית. ומשני בשהיתה לו עידית ומכרה. ופירש״י דאשתעבד ליה בינונית לבע״ח מעיקרא וכ״ה בח״מ סימן קי״ב אלמא דבתר שעת הלואה אזלינן וא״ל דאכתי הכא כיון דמשעבדי ליה זיבורית לבעל בינונית הוי כאילו הם תחת ידו ונעשים בינונית שלו כעידית אצלו. זה אינו דהא משכחת שהמלוה הראשון הוא בעל זיבורית נמצא כבר נשתעבדו לו הבינונית דשני קודם שנשתעבדו הזיבורית שלו לשני. וכ״ש לדעת בעל המאור שיבואר בסמוך דע״כ מיירי שהמלוה הראשון הוא בעל זיבורית דמטעם זה ס״ל לחכמים זה גובה וזה גובה דלכך לוה מן השני. א״כ מאי פריך חזית הא אף שיגבה השני הזיבורית תחלה יגבה ממנו הבינונית שכבר נשתעבדו. והיה נלענ״ד לכאורה דהאי מילתא תליא אי אמרינן שיעבודא דאורייתא והיינו דמקשה הכא לר״נ דוקא דלשיטת ר״נ דס״ל שעבודא לאו דאורייתא כדאיתא בב״ב דף קכ״ד אזלינן בתר שעת גביה וקשה מאי חזית. אלא דלפ״ז קשה על הש״ע דבסימן ק״ב פסק כההיא דהיה לו עידית ומכרה. ובסימן פ״ה כתב דוקא כשהיה לאחד עידית ובינונית. אבל בבינונית לחודא אמרינן מאי חזית. וצ״ע לחלק. ודוק״
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רמי בר חמא אמר: הכא ביתמי עסקינן [כאן ביתומים אנו עוסקים], שמת אחד מבעלי החובות ולא השאיר קרקעות, דיתמי מיגבא גבי אגבויי [שיתומים גובים] מאחרים את חובות אביהם אבל לא מגבינן מינייהו [גובים מהם] ממטלטלים או חובות שחייבים להם. ולכן יש משמעות לדברי חכמים שכל אחד יגבה לפי שטרו. ומקשים: והא [והרי] ״זה גובה וזה גובה״ קתני [שנה], ששניהם גובים ולפי פירוש זה רק היתומים גובים! ומשיבים: הכוונה היא שזה גובה, וזה ראוי לגבות ואין לו.
Rami bar Ḥama stated a different answer: Here we are dealing with orphans, i.e., one of the debtors died without leaving any landed properties, as orphans collect debts owed to their father but others do not collect from them the debts their father owed. Consequently, the statement of the Rabbis that each collects based on the document in his possession has practical ramifications. The Gemara asks: But the mishna teaches that this one collects his promissory note and that one collects his promissory note, whereas according to this interpretation only the orphans collect the debts they are owed. The Gemara answers: The mishna means that this one collects, and that one has the potential to collect but he does not have any land from which he may legally collect his debt.
רי״ףרש״ירא״המהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) אָמַר רָבָא שְׁתֵּי תְּשׁוּבוֹת בַּדָּבָר חֲדָא דְּזֶה גּוֹבֶה וְזֶה גּוֹבֶה קָתָנֵי וְעוֹד לַגְבִּינְהוּ אַרְעָא לְיַתְמֵי וְלֶיהְדַּר וְלִיגְבִּינְהוּ מִינַּיְיהוּ כִּדְרַב נַחְמָן דְּאָמַר ר״נרַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ יְתוֹמִים שֶׁגָּבוּ קַרְקַע בְּחוֹבַת אֲבִיהֶן בַּעַל חוֹב חוֹזֵר וְגוֹבֶה אותן מֵהֶן קַשְׁיָא.

Rava said: There are two responses to this explanation. One is that the mishna teaches that this one collects his promissory note and that one collects his promissory note, which indicates that each actually collects what is owed to him, not that one is entitled to collect it but may not do so in practice. And furthermore, let him give land to the orphans and return and collect it from them, in accordance with the opinion of Rav Naḥman. As Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said: With regard to orphans who collected land in payment of their father’s debt, a creditor may come back and collect it from them. The Gemara comments: This does pose a difficulty for the explanation of Rami bar Ḥama.
רי״ףרמב״ןרא״המהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועוד לגבינהו ארעא ליתמי ולהדר ולגבי לה מיניהו איכא למידק הכא ולימא ליה הכא במאי עסקינן דאית ליה להאי זוזי, ולא מצי למימר ליה הכי דנקיטי׳ מדאמרי׳ בפרק הכותב תולה מעותיו בגוי הוה הוא עושה שלא כהוגן וכו׳, דכל היכא דאית ליה ללוה ארעא וזוזי לא מצי לסלוקיה בארעא, וה״ה למטלטלי, אלא אמרי׳ ליה הב ליה זוזי. וכן וכתב רבי׳ הגדול ז״ל בפרק המוכר פירות, והגאונים בחיבוריהם. ואפשר דהכי קאמרי׳ ליצנעינהו לזוזי ולימא דלית ליה זוזי. ולא מחוור דהא מאי קושיא מתני׳ דינא קתני ולא איירי במצניע. ואפשר דהיכא דאינהו מחייבי ליה מצי למימר להו אתון שעבודיכו אארעא היא ומינייכו תפיסנא לה, וכיון דתפס תפס. אי נמי משום דאמר להו כי היכי דמשעבדנא לכון מחמת אבוכון משתעבדנא לבעל חוב דאבוכון מדר׳ נתן, וכדאית׳ בפרק כל שעה ואנא ארעא בעינא ואתפיסנא.
והא דאמרי׳ הני מילי היכא דלא תפיס אבל תפיס תפיס פי׳ הראב״ד ז״ל משום דאמר ליה כי היכי דאבוהון לא מצי לאפוקי הך ארעא מידי אתון נמי לא מפקיתו⁠(ן) לה, דתפיסה מחיים היא. ותמיה לי אי הכי היכי אמרינן דיתמי (אגבוהי) אגבויי לא מגבו, לימא להו אבוכון לא מצי לאפוקי מידי מינאי אתון נמי לא מפקיתו, דמחיים דאבוכון תפיסנא ליה. ואיכא לפרושי דהכי קאמרי׳, אבל דתפס תפס דאף על גב דגבי יתמי אוקמוה רבנן אדאוריתא, אי אמרת דתיפוק מידי ארעא דיליה אין לך נעילת דלת גדול מזה, דיתמי ליכלו דלאו דידהו, ואיהו דתפיס ליפסד. הלכך בהא נמי אדינא דרבנן מוקמינן לה. ואיכא למימר נמי דקסבר דמדאוריתא בעל חוב בבינונית (כי מפרש) והכי מפרשי׳ לה בפרק קמא דבבא קמא, הלכך (גבי) היכא דתפיס אוקמוה אדאוריתא.
כללא דשמעתא דשנים שהוציאו שטר חוב זה לזה, דהיכא דהגיע זמן פרעון קודם שילוה משני, אי באתרא דיהבינן זוזי והדר כתבין שטרא הוא, כולי עלמא לא פליגי דמצי אמר ליה היה לך לפרוע את שלך כשלוית ממני, ואפילו היה לו לשני בינונית ולראשון זיבורית או לשני עדית ולראשון זבורית. ולא מצי למימר לכך לויתי ממך כדי שאגבה ממך בינונית ואגבה אותך זבורית, או כדי שאגבה ממך עדית היום ואגבה אותך זבורית למחר, כמו שעלה על דעת מקצת החכמים, דזיל בתר טעמא, הרי אף על פי שלא לוה ממנו היה לו לגבות עדית שלו, ואם לוה ממנו כדי להגבותו זבורית שלו, אין זה דרך בני אדם ללות כדי למכור נכסיהם. ולא מצינו זה הדעת בתלמוד אלא הפך ממנו, שכולם מקפידים שלא למכור נכסיהם, כדאמרי׳ היה לך לפרוע את שלך, ולא מצי למימר למוכרו כוונתי ושאפרע ממנו מעות. ואם לכך היה לו ללוות מאחר כדי להגבותו זבורית שלו. תדע מדלא מוקמי׳ מתני׳ אליבא דרב ששת בהכי וזה גובה היום וזה גובה למחר, דהשתא נמי בהכי אוקימנא. ואי באתרא דכתבין שטרא והדר יהבינן זוזי שטרות שניהם קיימין. לפי׳ אי אית ליה לחד עדית ובינונית ואית ליה לחד זבורית, זה גובה וזה גובה, ואם לאו זה עומד בשלו וזה עומד בשלו. ואם מת אחד מהן (ואין להם כי אם מטלטלי) דינא הוא דאמרי׳ יתמי אנן מטלטלי שבק אבונא גבך והם גובין ואין מגבין. (ואף על גב דהוי כבינונית) ואפילו בינונית ובינונית. ואי פקח הוא והגבה אותן קרקע יכול לחזור לגבותה מהן מדרב נחמן, כדאיתא נמי בפרק מי שהיה נשוי. וטעמא דמילתא דאף על גב דהאי אית ליה בינונית והאי אית ליה בינונית והדבר שוה ושקול, מ״מ שעבוד כל אחד קיים הוא ואינו כמי שפרע חובו הואיל והלואה הוית, לפי׳ גובין היתומים ממנו ואינו כמי שפרע חובו. והאי דינא דינא דגמרא הוא, אבל האידנא אפילו מטלטלי משתעבדי לבעל חוב. ומסתברא דאפילו הוו קטנים יתומים לא אמרי׳ מגבא גבו אגבויי לא מגבו אלא לכשיגדלו, דכיון דתפס מחיים תפס. ושמעי׳ מייה דאי קדים חד וזבין ההוא שטרא דינא הוא דאזיל לוקח וגבי ליה מלוה והדר אזיל לוה וגבי חוביה מבני חרי דלוה דידיה, דהוא מוכר. ואי לית ליה נכסי חזיא אי גבי ליה לההוא לוקח ארעא, וההוא מלוה דידיה מלוה בשטר הות גבי לה מיניה, ואי אגבי ליה מטלטלי לבעל חוב לא משתעבדי.
[גמ׳ ועוד לגבינהו ארעא ליתמי וכו׳]. קשיא לן ולוקמא דלית ליה ארעא, כדמוקים לה נמי דלית להו ארעא ליתמי, וי״ל דהא ליתא, דהא איתיה בידיה דאי בעי זבין ארעא ומגבי לה ניהלייהו, וכל כה״ג כיון דהוה בידיה ודאי עביד כי היכי דלא ליפסוד, וכיון דכן לא הוה פסיק ותני סתמא זה גובה וזה גובה. וגדולה מזה אמרו (בפ״ק) [בב״ק] (פט, א) כל לגבי בעל ודאי מחלה, ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן.
אלא אי קשיא הא קשיא לוקמה דאית ליה זוזי, וכל היכא דאית ליה זוזי לא מצי לסלוקינהו בארעא כדמוכח לעיל בפרק הכותב (פו, א) ההוא תולה מעותיו בעכו״ם הוה, ותו לוקמה ביתומים קטנים, ולא קשיא מידי, ולפיכך אלו גובין עכשיו לאלתר ואלו גובין לכשיגדילו קטנים, ועדיפא מלוקח, דאלו מלוקח לא גבו מיתומים קטנים, ובהא גבו, דבדידיה ממש משתעבד, ומאי דאמרינן לעיל (צב, א) ואי פקח הוה שמעון מגבי׳ להו ארעא, היינו למימרא דאי לית ליה ארעא זבין לה. א״נ אפשר דכיון דהם באים להוציא מידו והם חייבין לו וסופו לגבות מהם כשיגדילו והוא אין מוציאן מידו להפסיד ממנו פירות עד אותו זמן, וזה עיקר. וקמ״ל ממאי דאמרינן דכיון דתפיש לא שקלינן מיניה עידית למגבייה זבורית דיתמי, דכיון דתפיס לא תיקון רבנן בהא ליתמי לאפוקי מהאי לאפסודיה.
ונראה משמועתינו שאין אדם יכול להגבות לבעל חובו שטרי חוב כל היכא דאית ליה שאר נכסי, ואין הלה ג״כ יכול לתובעו להגבותו שטר חוב, דאם איתא אם כן הכא אמאי אמרינן לעולם זה גובה וזה גובה, ליגבייה חד מנייהו שטרי׳ א״נ ליתבע מניה לאגבויי שטריה, ואף על גב דאיכא לדחויי דהכא הא אוקימנא בכה״ג דרווח חד מנייהו, וכגון דאית ליה לחד עדית ובינונית ואית ליה לחד זבורית ולית להו זוזי, וכיון דכן היינו טעמא דלא מגבי חד מנייהו לחבריה שטר חוביה דא״ל שטרא דאית לי עלך עדית ושטרא דידך זבורית. ומיהו ליתא להאי דחיה, דאילו איתא דמגבינן שטרי טעמא מאי ודאי משום דחשבינן להו כזוזי או כמטלטלי, וכל היכא דאית להו זוזי או מטלטלי מי לא מכפינא לו למפרעינהו ניהליה, השתא נמי שטרך זוזי נינהו ודעתאי לסלוקן בזוזי הב ניהלי. וטעמא דמלתא משום דשטרי לאו גופן ממון, וכל דכן בעלמא דיכיל למימר ליה דלא בעי למגבי מניה מידי דלמחר ליזיל למחול גבי אידך, דקי״ל (לעיל פה, ב; ב״ק פט, א) דאיתא לדשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול.
כללא דשמעתתא דשנים שהוציאו ש״ח זה על זה באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא, אי דמטא זימניה דכו״ע האחרון קיים והראשון בטל, דאמרינן ליה היה לך ליפרע את שלך אי דלא מטא זימניה נמי בהא ודאי זה גובה וזה גובה ואפילו ביומא דמשלים זימניה, דעביד איניש דיזיף ביומא דמשלים זימניה, ובאתרא דכתבינן שטרא והדר יהבי זוזי, היכא דכתיבי סתמא ולית בהו זמן, ודאי אמרינן זה גובה וזה גובה ואע״ג דמטא זימניה, אבל היכא דכתיב בהו זמן בתרוויהו ומטא זימניה, איכא מאן דאמר בהני נמי זה גובה וזה גובה, דליכא למימר השתא היה לך ליפרע את שלך ולא לממסר מודעא משום דחברך חברא כו׳, ואיכא מ״ד בהא ודאי אמרינן היה לך ליפרע את שלך, דאי לא יזפת מיניה אלא למשכוניה מקבע זימנא בהדי׳ למה לך כדפריש׳ לעיל. והיכא דאמרינן נמי זה גובה וזה גובה, דוקא דאית ליה לחד עדית ובינונית ואית ליה לחד זבורית, הא לאו הכי הפוכי מטראתא הוא זה עומד בשלו וזה עומד בשלו. ואם מת אחד מהם ויש לו יתומים קטנים, לפום חד לישנא כדפרשי׳ לעיל כיון דתפוס לא מפסיד כלל, כיון דקי״ל כר״ג, ואלו ליתיה בההוא לישנא גובין עכשיו ומגבין לאחר זמן לכשיגדילו. וביתומים גדולים כל היכא דאית להו ארעא לחד מנייהו בין לדידהו בין לדידיה לא מפסיד לפום מאי דפרישנא לעיל. ואי קאים חד מנייהו וזבין שטרא לחבריה בעלמא, בהא ודאי זה גובה וזה גובה, ואע״פ ששטר מוכר מהן מאוחר לוקח גובה והדר אזיל האיך וגבי לחוביה מלוה דידיה, דהיינו מוכר מבני חרי, ואי לית ליה למוכר נכסי, אגבי ליה ארעא להאי לוקח, ומלוה דידיה מלוה בשטר והיא מוקדמת הדר גבי לה מיניה אי אגביה ליה מטלטלי לב״ח לא משתעבדי.
(סיום)
סליקא מסכת כתובות
בתול״ה שנתאלמנ״ה בנערותי״ה נתפתת״ה אעפ״י מהציאת״ה להדיר״ה ומנכסי״ה כתבו״ם לנוש״א אות״ה ופוס״ק ל״ה מזונו״ת ולבת״ה בפנ״י ב״ד.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רבא: שתי תשובות בדבר לדחות הסבר זה, חדא [אחד]: שהלא ״זה גובה וזה גובה״ קתני [שנה], משמע ששניהם גובים בפועל. ועוד, לגבינהו ארעא ליתמי וליהדר וליגבינהו מינייהו [שיתן קרקע ליתומים ויחזור ויגבה אותה מהם], כדברי רב נחמן. שאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן — בעל חוב חוזר וגובה אותן מהן. ומעירים: אכן, קשיא [קשה הדבר] לרמי בר חמא.
Rava said: There are two responses to this explanation. One is that the mishna teaches that this one collects his promissory note and that one collects his promissory note, which indicates that each actually collects what is owed to him, not that one is entitled to collect it but may not do so in practice. And furthermore, let him give land to the orphans and return and collect it from them, in accordance with the opinion of Rav Naḥman. As Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said: With regard to orphans who collected land in payment of their father’s debt, a creditor may come back and collect it from them. The Gemara comments: This does pose a difficulty for the explanation of Rami bar Ḥama.
רי״ףרמב״ןרא״המהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(19) וְלוֹקְמַהּ דְּאִית לְהוּ לְיַתְמֵי זִיבּוּרִית וְאִית לֵיהּ לְדִידֵיהּ עִידִּית וּבֵינוֹנִית דְּאָזְלִי יַתְמֵי גָּבוּ בֵּינוֹנִית וּמַגְבּוּ לֵיהּ זִיבּוּרִית דְּאִי נָמֵי בְּשֶׁל כׇּל אָדָם הֵן שָׁמִין הָא אֵין נִפְרָעִין מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים אֶלָּא מִזִּיבּוּרִית.

§ The Gemara asks: And let us establish the mishna as referring to a case where the orphans have inferior-quality land, and he himself, the other creditor, has both superior-quality land and intermediate-quality land. In this scenario the orphans go and collect intermediate-quality land from him, while they give him inferior-quality land in payment of the debt owed to him by their father. The reason is that even if the halakha is that one assesses the quality of land on the basis of the lands of all people, and therefore the other creditor should be able to collect intermediate-quality land from the orphans, there is a principle that one collects a debt from the property of orphans only from inferior-quality land.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירישיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ה״ג: ולוקמה דאית להו ליתמי זיבורית ואית ליה לדידיה עידית ובינונית דאי נמי בשל כל אדם הן שמין אין נפרעים כו׳.
וכן לענין ביאור יש שואלים במה שאמרו אי דשלמו חמש שנים הא מטא זמניה כלומר והיה לו לומר כיצד אתה לוה ממני ואני חייב לך ושואלים בה ולוקמה באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי שלא היה יכול לעכב המעות בפירעון החוב שכבר כתב שטרו ולא לוה ממנו אלא למשכנו באותה הלואה ולהוציא הלואה כנגד הלואה ולדעתי אין זה כלום ומה תועלת לאחר בהלואתו שאם ירצה להעלים מעותיו מפחד הפירעון אף הוא מעלימם מצד ההלואה אלא טעם פקח הוא זה לא נאמר אלא בקניית קרקע שאיפשר שהיה מעלים מעותיו ומגלה אותם לצורך קניית קרקע והילכך דין זה לשיטתנו אין בו חלוק בין אתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי לאתרא דיהבי זוזא והדר כתבי שטרא ובשניהם כל שהגיע זמן הראשון כשלוה מן השני הופקע הראשון ולקצת חכמי קטלוניא ראיתי שמחלקין בה ואין נראה לי:
ולוקמה כו׳. כלומר אמאי אתותב רמי בר חמא ולוקמא ביתמי כדאוקמה ברישא וכגון דאית להו ליתמי זבורית ואית לב״ח בינונית. רש״י במהדורא קמא. והריטב״א כתב וז״ל גרס׳ ונוקמ׳ דאית להו ליתמי כלומר אמאי לא פרישנא דרמי בר חמא הכי הוה מוקים ליה ולא תקשי ליה דרבא ולפי זה מה שאמרו לעיל בדרמי בר חמא והא זה גובה וזה גובה קתני לא לרמי בר חמא הקשו כן אלא שהקשו כן בבית המדרש לפי דבריו ותירצו דראוי לגבותו ואין לו קאמר ובספרים ישנים גורסים ולוקמא כו׳ ולרמי בר חמא פרכי׳ כיון דמוקמינן לה ביתמי אמאי לא אוקמא בהאי צורתא דאתי שפיר לישנא דמתניתין ודכוותה בתלמודא ע״כ:
ה״ג אי נמי בשל כל אדם הן שמין כו׳. כלומר דאפי׳ אמרינן בשל כל אדם הן שמין אפ״ה איכא רווחא ליתמי דהא קי״ל אין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזבורית ואפי׳ מגבה להו ברישא בינונית דהשתא אית להו בינונית וזבורית כי אתי ב״ח למגבי מנייהו לא גבי מנייהו אלא זבורית הלכך אמרי רבנן זה גובה וזה גובה דלא הוי אפוכי מטרתא ומהכא ליכא למשמע אי בשלו הן שמין או בשל כל אדם הן שמין. ה״מ דאין נפרעין מהם אלא זבורית היכי דלא תפיס אידך בינונית אבל היכא דתפיס אידך בינונית לא מגבי להו כי היכי דלהדר איהו ולישקול זבורית מנייהו הואיל ולא מצי עביד לגבייהו כי היכי דהוא עביד לאבוהון אלו היה איהו קיים ודיינינן ליה לב״ח כאלו היה קיים אבוהון הואיל ותפוס בדיניה לא מפקינן מניה לגבות מדיני׳ אבל בעלמא ששניהם קיימים ואית ליה לחד זבורית מגבינן לבעל זבורית בינונית ברישא כי היכי דלשקול כל חד וחד כדיניה. רש״י במהדורא קמא:
אבל היכא דתפס תפס פי׳ הראב״ד משום דא״ל כי היכי דאבוכון לא מצי לאפוקי הך ארעא מידי אתון נמי לא מפקיתו ליה דתפיסה מחיים היא ותמיה לי אי הכי היכי אמרינן דיתמי אגבויי לא מגבו לימא להו אבוכון הא לא מצי לאפוקי מידי מינאי אתון נמי לא מפיקתו דמחיים דאבוכון תפיסנא ליה ואיכא לפרושי דהכי קאמרינן אבל היכא דתפס תפס דאע״ג דגבי יתומים אוקמה רבנן אדאורייתא אי אמרת דתיפוק מידי׳ ארעא אין לך נעילת דלת גדול מזה דיתמי ליכלו דלאו דידהו ואיהו דתפיס ליפסיד הלכך בהא נמי אדינא דרבנן מוקמינן לה א״ל דקסבר דמדאורייתא בעל חוב בבינונית והכי מפרשינן בפ״ק דב״ק הלכך היכא דתפיס אוקמיה אדאורייתא. הרמב״ן ז״ל:
וז״ל הרא״ש דתפס תפס וא״ת הא אמרינן לעיל דפלוגתת דרב נחמן ורב ששת כגון דאית ליה להאי עדית ובינונית ואית ליה להאי זבורית דאזיל בעל זבורית וגבי בינונית והדר מגבי ליה זבורית ולא אמרינן כיון דתפיס תפיס ותירץ הראב״ד דשאני הכא דתפיס ליה מחיי אבוהון ואבוהון כבר היה חייב לו מן הבינונית והיה דינא לעמוד זה בשלו וזה בשלו הלכך אף השתא דנפיל קמי יתמי תפיס ליה כדיניה ואמרי׳ קם דינא אבל התם דלאו דינא למתפס ההוא בינונית אע״ג דתפס מפקינן ליה. והקשה הרמב״ן האיך אמרינן דיתמי אגבויי לא מגבו לימא להו אבוכון הא לא מצי לאפוקי מינאי בחייו אתון נמי לא מפקיתו דמחיים דאבוכון תפיסנא ועוד קשה לי לעיל בפלוגתא דרב נחמן ורב ששת אמאי מגבינן ליה לבעל הזבורית קרקע של בעל הבינונית לימא בעל הבינוני׳ הגבו לו שטר חוב שיש לו עליו בחובו לכנ״ל דמצי לאגבויי ש״ח בחובו אלא שאינו שוה כל כך כשטר חוב שיש לו לבעל הזבורית של בעל הבינונית כי יוכל למוכרו ביוקר לפי שסופו לגבות מן הבינונית אבל שטר של בעל הבינונית אין סופו ליפרע אלא מן הזבורית והיינו דקאמר זה גובה וזה גובה דכל אחד גובה שטרו כפי שוויו ע״כ. והרא״ה כתב וז״ל ונראה משמועתינו שאין אדם יכול להגבות לבעל חובו שטרי חוב כל היכא דאית ליה שאר נכסים ואין הלה ג״כ יכול לתובעו להגבותו שטר חוב דאם איתא אם כן הכא אמאי אמרי׳ לעולם זה גובה וזה גובה לגבייה חד מנייהו שטרי׳ אין צריך ליתבע מניה לאגבויי שטריה ואף על גב דאיכא לדחויי דהכא הא אוקימנא בכה״ג דרווח חד מנייהו וכגון דאית ליה לחד עדית ובינונית ואית ליה לחד זבורית ולית להו זוזי וכיון דכן היינו טעמא דלא מגבי חד מנייהו לחבריה שטר חוביה דא״ל שטרא דאית לי עלך עדית ושטרא דידך זבורית ומיהו ליתא להאי דחיה דאילו איתא דמגבינן שטרי טעמא מאי ודאי משום דחשבינן להו כזוזי או כמטלטלי וכל היכא דאית להו זוזי או מטלטלי מי לא מכפינא לו למפרעינהו ניהליה השתא נמי שטרך זוזי נינהו ודעתאי לסלוקן בזוזי הב נהלי וטעמא דמלתא משום דשטרי לאו גופן ממון וכל דכן בעלמא דיכיל למימר ליה דלא בעי למגבי מניה מידי דלמחר ליזיל למחול גבי אידך דקי״ל דאיתא לדשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול ע״כ. וכן כתב הריטב״א ז״ל דשטרות לאו בני פרעון נינהו ונהי דלגבי דינא דיתמי חשיב כמטלטלי דלא משתעבדי ליתמי לגבי גוביינא דבי דינא לא חשיבו כיון דאין גופן ממון ומיהו היכא דלית ליה מידי אחרינא גבי מנייהו דלא ליכול הלה וחדי. ע״כ. ועיין הר״ן בפירושיו על ההלכות:
כללא דשמעתתא דשנים שהוציאו ש״ח זה על זה באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא אי דמטא זימניה דכ״ע האחרון קיים והראשון בטל דאמרינן ליה היה לך ליפרע את שלך אי מטא זימניה נמי בהא ודאי זה גובה וזה גובה ואפילו ביומא דמשלים זימניה דעביד איניש דיזיף ביומא דמשלים זימניה ובאתרא דכתבינן שטרא והד׳ יהבי זוזי היכא דכתיבי סתמא ולית בהו זמן ודאי אמרינן זה גובה וזה גובה ואע״ג דמטא זימניה אבל היכא דכתיב בהו זמן בתרוויהו ומטא זימניה איכא מאן דאמר בהני נמי זה גובה וזה גובה דליכא למימר השתא היה לך ליפרע את שלך ולא לממסר מודעא משום דחברך חברא כו׳. ואיכא מ״ד בהא ודאי אמרינן היה לך ליפרע את שלך דאי לא יזפת מניה אלא למשכוניה מקבע זימנא בהדי׳ למה לך כדפריש לעיל והיכא דאמרינן נמי זה גובה וזה גובה דוקא דאית ליה לחד עדית ובינונית ואית ליה לחד זבורית הא לאו הכי הפוכי מטרתא הוא זה עומד בשלו וזה עומד בשלו ואם מת אחד מהם ויש לו יתומים קטנים לפום חד לישנא כדפרשי׳ לעיל כיון דתפוס לא מפסיד כלל כיון דקי״ל כר״ג ואלו ליתיה בההוא לישנא גובין עכשיו ומגבין לאחר זמן לכשיגדילו וביתומים גדולים כל היכא דאית להו ארעא לחד מנייהו בין לדידהו בין לדידיה לא מפסיד לפום מאי דפרישנא לעיל ואי קאים חד מנייהו וזבין שטרא לחבריה בעלמא בהא ודאי זה גובה וזה גובה ואע״פ ששטר מוכר מהן מאוחר לוקח גובה והדר אזיל האיך וגבי לחוביה מלוה דידיה דהיינו מוכר מבני חרי ואי לית ליה למוכר נכסי אגבי ליה ארעא להאי לוקח ומלוה דידיה מלוה בשטר והיא מוקדמת הדר גבי לה מניה אי אגביה ליה מטלטלי לב״ח לא משתעבדי. הרא״ה ז״ל.
ועיין הר״ן בפירושיו על ההלכות:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה ומר סבר בשל עולם הן שמין וכיון דבהדי הדדי אתי למיגבו יהבי ב״ד כו׳ עכ״ל. וכתב מהרש״א ז״ל דלישנא יתירא הוא דבלא״ה ע״כ איירי דבעל זיבורית תבע ברישא לגבות הבינונית וא״כ מגבין אותו וחוזרין ומגבין ממנו והו״ל אפוכי מטרתא אלא דלענ״ד ודאי הוצרך רש״י לפרש כן דהא לר׳ ששת משמע דמילתא דפסיקא קאמר דלעולם אפוכי מטרתא הוא ואם כן אכתי משכחת דאית ליה לחד עידית לחוד ולאידך זיבורית לחוד ואם כן כי אתא בעל זיבורית למיגבי תחלה ומגבין ליה העידית ונמצא שיש בידו עידית וזיבורית והדר מגבי להראשון הזיבורית שלו דלא מגבי ליה העידית אף להאי דס״ל בשל עולם הן שמין לכך הוצרך רש״י לפרש דכיון דבהדי הדדי אתי למיגבי שפיר קאמר רב ששת דלעולם הפוכי מטרתא הוא כדאית ליה נמי לחד עידית ולחד זיבורית נמי לא מצי בעל הזיבורית להרוויח דהב״ד מגבין תחלה הזיבורית של זה לבעל העידית והדר מגבינן להאי הנך זיבורית גופא כדינו כן נראה לי ברור בכוונת רש״י ז״ל ודו״ק:
גמרא תנן וחכמים אומרים זה גובה וזה גובה תרגמ׳ ר״נ אליבא דרב ששת כו׳ היכי דמי אי דמטא זימנא מ״ט דרבנן ואי דלא מטא זימנא מ״ט דאדמון כו׳. משמע לכאורה דכל הך שקלא וטריא עד סוף המסקנא לא קאי אלא אליבא דר׳ ששת משא״כ אגופא דמתניתין לא קשה מידי אליבא דר״נ וכתב בעל המאור בזה הביאו מהרש״א ז״ל ג״כ דלר״נ איירי שפיר בדמטא זימניה ואפ״ה לא קשה מ״ט דרבנן דמצי למימר שלא רצה לקבל המעות בפרעון חובו אלא לגבות ממנו בינונית ולהגבותו זיבורית אלא דהרמב״ן ז״ל בס׳ המלחמות הקשה על זה כמה קושיות ע״ש וכן הקשה בעל התרומות והטור ח״מ סי׳ פ״ה ע״ש ומסקו הרמב״ן והטור והר״ן בענין אחר דלר״נ מיתוקמא מתניתין שפיר בדמטא זימנא ולא תיקשי מ״ט דרבנן משום דמוקי לה באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי ולפי שהיה צריך למעות אפשר שלא היה יכול להעמידו בדין באותו זמן לכך הוצרך ללות ממנו וליתן לו שטר ונהי דלרב ששת א״א לאוקמא בהכי דא״כ היינו פלוגתא דאדמון ורבנן במשנה הקודמת דפליגי נמי בכתבי והדר יהבי משא״כ לר׳ נחמן איצטריך האי מתניתין דהכא לאשמעינן הא מילתא גופא דלרבנן זה גובה וזה גובה דבשל עולם הן שמין אלו תורף דברי הרמב״ן ז״ל וכ״כ הטור סי׳ הנ״ל אלא דהש״ך סי׳ הנ״ל האריך להשיג ג״כ על שיטת הרמב״ן ז״ל וסייעתו דלפירושו עיקר שקלא וטריא דגמרא חסר מהספר לאוקמי מתניתין דוקא בדכתבי והדר יהבי ועוד נראה דוחק גדול לומר דלר׳ נחמן לא אתי מתניתין דהכא לאשמעינן אלא הא מילתא דבשלו הן שמין וא״כ אין זה ענין כלל לפלוגתא דאדמון ורבנן ובעלמא הו״ל לאשמעינן לכ״ע דבשלו הן שמין לכך מסיק הש״ך דהעיקר כשיטת בעל המאור והאריך לתרץ קושית הרמב״ן ז״ל וכבר הארכתי בזה בחידושי לח״מ סי׳ הנ״ל להוסיף קושייות ודקדוקים על כל א׳ מהשיטות וכאן אבא בקצרה דלכאורה לשני השיטות שכתבתי לא אתי שפיר הא דקאמר תרגמא ר״נ אליבא דר׳ ששת כגון שלוה זה לחמש וזה לעשר משמע דדוקא אליבא דר׳ ששת מתרגם לה ר׳ נחמן הכי אבל לדידיה גופא לא מיתוקמא בהכי ואילו לפי שני השיטות שכתבתי דאליבא דר׳ נחמן איירי שהלואה השניה היה לאחר דמטי זימני׳ דהלואה ראשונה וא״כ היינו נמי זה לעשר וזה לחמש דודאי עשר וחמש לאו דוקא אלא כל שתשלומי חוב השני נמשך לאחר זמן פרעון של הראשון היינו זה לחמש וזה לעשר ואי משום דלרב נחמן איירי שבשעה שעומדין לדין כבר הגיע ג״כ זמן פרעון של השני משא״כ לר׳ ששת איירי דבשעת העמדה בדין עדיין לא הגיע זמן פרעון של השני שזה עיקר תירוצו של ר׳ נחמן אליבא דרב ששת העיקר חסר מהספר ואין זה בכלל שלוה זה לחמש וזה לעשר דלענין שעת הלואה לר׳ נחמן נמי איירי בכה״ג וכיוצא בזה יש לדקדק בשינוייא דרמי בר חמא בסמוך וכמו שאבאר דלא אתי שפיר לשני השיטות של בעל המאור והרמב״ן ז״ל לכך נלע״ד לפרש על הדרך שכתבתי לעיל במתניתין דודאי לר׳ נחמן מיתוקמא שפיר בדלא מטא זימנא או שלא קבעו זמן כלל לפרעון דאע״ג דסתם הלואה שלשים יום אפ״ה כיון דלא קפדי אקביעו׳ זמן בפירוש הו״ל כלא מטא זימניה ואפ״ה לא שייך להקשות מ״ט דאדמון דאכתי שפיר סבר אדמון דמצי למימר כיצד אתה לוה ממני דהא אפוכי מטרת׳ ואפושי שטרא למה להו וכדפרישית אלא דוקא אליבא דרב ששת דבע״כ איירי בזה לעשר וזה לחמש וא״כ תו לא הוי כאפוכי מטרת׳ בשעת הלואה וא״כ מקשה הש״ס שפיר אילימא ראשון לעשר ושני לחמש בהא לימא אדמון והיינו כפרש״י דהא איכא טיבותא לתרווייהו דזה מקבל המעות שלו קודם זמנו שצריך עכשיו למעות ולהשני נמי ניחא בהכי דלאחר חמש יהא זה וזה בידו ובזה מדוקדק היטב לשון רש״י במה שדקדק מהרש״א ז״ל וכתב דלשון ונוח לזה שהלוהו שפת יתר הוא ולפמ״ש אתי שפיר והיינו דמסיק לה הש״ס בלשון בתמיה בהא לימא אדמון ובאידך גיסא דקאמר אלא ראשון לחמש ושני לעשר ובדלא מטא זימניה קאמר מ״ט דאדמון דנהי דאין בזה כ״כ תימא כמו בקמייתא אפ״ה מקשה הש״ס מ״ט דאדמון דפוסל שטרו של ראשון בשביל הך סברא דכיצד אתה לוה ממני דכיון דלא הוי כהפוכי מטרתא בעיקר ענין השטרי דהא הראשון מרויח הרבה שנוטל מעות קודם זמנו ומרויח ג״כ זמן הלואה השניה עד עשר ואם השני רוצה בטענתו של ראשון ודאי שייכין שני השטרות ואף אם תמצי לומר דהשני מתכוין לרמאות לבא עליו בעקיפין בטענה זו דכיצד אתה לוה ממני אפ״ה אין להראשון למסור מודעא כיון שרוצה להרויח הרבה ולא הוי נמי כהודאה גמורה ובכה״ג לכ״ע חברך חברא אית ליה כמ״ש התוספות בד״ה ורבנן וכדפרישית לעיל כן נ״ל נכון. ולענ״ד הדבר ברור שזו שיטת הרמ״ה שהביא הטור בסי׳ הנ״ל דהיכא דמטא זימנא פסק כאדמון משום דחכמים נמי מודו כדמקשה הש״ס בפשיטות אי דמטא זימנא מ״ט דרבנן ולמאי דקי״ל כר׳ נחמן מיתוקמא מתניתין שפיר בדלא מטא זימנא ולאו בראשון לחמש ושני לעשר אלא שזמן פירעון שני השט״ח שוה כדמשמע פשטא דמתניתין כדפרישי׳ או שלא קבעו זמן כלל לפרעון וקסבר אדמון דהשטר בטל דאילו הייתי חייב לך כיצד אתה לוה ממני דהו״ל כאפוכי מטרתא ואפושי שטרא למה להו ורבנן סברי דאפ״ה אין לפסול השטר בשביל כך כיון דלא מטא זימנא אף שהיה מרגיש קצת ברמאות אפ״ה לא הוי כהודאה גמורה ואין צורך למסור מודעה או משום דחברך חברא אית ליה כדאית להו לעיל במשנה הקודמת ובפוסקים הארכתי יותר ודוק היטב:
שם רמי בר חמא אמר הכא ביתמי עסקינן כו׳ ולכאורה אכתי לרמי בר חמא קושיא קמייתא בדוכתא קאי לרב ששת מתניתין במאי מוקי לה אי דמטא זימנא מ״ט דרבנן ואי לא מטא זימנא מ״ט דאדמון וצריך לאוקמי כולה כדמעיקרא דאיירי ביומא דמישלם זימנא ופליגי אדמון ורבנן אי עביד אינש דיזיף ליומא וא״כ לא הרויח רמי ב״ח כלום בתירוצו אלא משום דלא משמע ליה לומר דאיירי מתניתין שלא הגיע זמ״פ של השני דלשון המשנה דקתני שנים שהוציאו שט״ח זה על זה משמע דהשתא מיהא הגיע זמ״פ של שני השטרות שלכך מוציאין אותם אלא דאפ״ה נראה דוחק לומר כן דהא לרמי ב״ח הוי לשון המשנה יותר דוחק לגמרי מכל וכל בין במאי דקתני שנים שהוציאו ובין במאי דקאמר כיצד אתה לוה ממני דמשמע דשניהם קיימין וכ״ש במאי דקתני זה גובה ואין לו אמנם למאי דפרישית בסמוך אתי שפיר טובא דלרמי ב״ח לא ניחא ליה לאוקמי מתניתין בדוחקא דאיירי דוקא ביומא דמישלם זימנא ולפרש פלוגתא דאדמון ורבנן אי עביד איניש דיזיף ליומא שאין לזה רמז במשנה כלל אלא עיקר פלוגתא דאדמון ורבנן מפרש לה לגמרי כמו ר׳ נחמן ובדלא מטא זימנא וכדפרישית אלא דהא דקאמרי חכמים זה גובה וזה גובה ולא הוי כאפוכי מטרתא היינו משום דנפקא מיניה לדיתמי דזימנין דזה גובה ויש לו וזה גובה ואין לו כן נ״ל נכון ודו״ק אלא דאכתי קשיא לי אדרמי ב״ח דטפי הוי ליה לאוקמי דנפקא מיניה שמכר המלוה האחד השט״ח שלו בכתיבה ומסירה לאדם אחר דלאדמון הלוקח מפסיד דשטר פסול הוא דאילו היה חייב לו כיצד לוה ממנו ולחכמים שפיר קאמרי זה גובה וזה גובה דהיינו הלוקח גובה מהמלוה השני והשני גובה מן הראשון שהוא המוכר וכמבואר בפוסקים שכן הדין פשוט ויש ליישב:
שם ולוקמ׳ דאית ליה ליתמי זיבורית כו׳ ה״מ היכא דלא תפס אבל היכא דתפס תפס. מיהו בהא דמוקי לה רמי בר חמא בדיתמי לא שייך לומר נמי כיון דתפס תפס דכיון דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי כ״ש בהאי גוונא דהכא דהאי חוב שהלוה חייב לאביהם אפי׳ כמטלטלי לא חשיבי כדפרישית בסמוך בשם הרשב״א ז״ל דמילי נינהו ולאו בני גוביינא ומשום הכי תו לא מהני ביה תפיסה דיתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו לפרוע חוב אביהם ממטלטלי וכ״ש מהחובות שהניח אביהם וכדאיתא לעיל פ׳ מי שהיה נשוי דף צ״ב במימרא דרב״ח גופא גבי זקפן עליו במלוה דא״ל אנן מטלטלין שבוק אבון גבך וכמו שכתבתי שם דלא הוי תפיסה מחיים כיון דלאו לשם משכון תפס המעות ע״ש ובפ׳ הכותב דף פ״ד בסוגיא דינתנו לכושל שבהן הארכתי יותר ע״ש משא״כ לענין בינונית וזיבורית דכיון שהניח אביהן קרקעות הרי הן חייבין לפרוע מדינא א״כ מהני מה דתפס ויתכן יותר לפמ״ש בפ״ק דב״ק דר׳ ששת דס״ל בשל עולם הן שמין משמע דלית ליה הא דאמר עולא ב״ח דינו מדאורייתא בזיבורית אלא כר׳ שמעון דר״פ הניזקין דב״ח מן התורה בבינונית אלא דביתומים עבדו תקנתא מזיבורית והיכא דתפיס לא תיקנו כן נ״ל נכון ודו״ק אלא דאכתי איכא למידק אמאי לא מוקי רמי בר חמא למתניתין דהכא ביתומים קטנים וקתני שפיר זה גובה לאלתר שהיתומים גובין ממנו לאלתר והוא אינו גובה מהיתומים עד שיגדלו ולעולם בשירשו קרקע אלא שכבר כתבתי בפ׳ הכותב דף פ״ז דביתומים קטנים הא דאין נזקקים היינו שאין הב״ד נזקקים להוציא מחזקת היתומים עד שיגדלו משא״כ בההיא דהכא שאין צורך להזדקק להוציא דהא תפיס שפיר נזקקין אף ביתומים קטנים כן נ״ל ואחר העיון ראיתי בחידושי מהר״י מטראני שכתב כן בשם הרא״ש ז״ל ע״ש באריכות:
משנה שלש ארצות לנשואין. עיין בלשון הרא״ש ז״ל באריכות במה שכתב דרבינו תם מפרש כולה מתניתין בכפיית האשה לאיש דבמדינה א׳ כופין אותו ומהר״ם מרוטנבורג מפרש הכל בכפיית האיש לאשתו מיהו מפירוש רש״י ותוספות דשמעתין משמע כפי׳ מהר״ם ז״ל ויבואר עוד לקמן:
ע״פ דברים הנ״ל מיושב מה שהקשה בני ה״ה המופלג מהור״ר צבי הירש נר״ו בהא דמסיק הש״ס אליבא דר׳ נחמן דבשיש לאחד עידית ובינונית ולאחד זיבורית דלר״נ לא הוי אפוכי מטרתא דאכתי למה יוכל בעל הזיבורית לגבות בינונית מהלוה האחר הא כתב הש״ך בסימן פ״ו ס״ק ה׳ דכשלוי חייב לשמעון מנה ושמעון חייב לראובן מנה דאפילו אם יש לשמעון זיבורית וללוי בינונית דמוציאין הבינונית מלוי לראובן מדר׳ נתן א״כ למה ס״ל לר׳ נחמן הכא דגובה בינונית מהלוה האחר הלא יוכל השני לומר הלא משועבדים אלו הבינונית לעצמו מדר׳ נתן דמה לי אני ומה לי אחר כפירש״י בפסחים דף ל״א ע״א בד״ה שאני התם וכו׳ ע״ש. ולפמ״ש א״ש דיש לומר דכיון שמשועבדים הבינוניצת לבעל הזיבורית הרי הוא כאלו תחת ידו כבר ונעשה עידית אצלו. והש״ך שם יש לומר דמיירי כשיש לשמעון עידית ג״כ דאפילו אי הוי כאלו הבינונית תחת יד שמעון מכל מקום שם בינונית עליו ודוק:
בגמרא לא צריכא דאית ליה לחד עידית ובינונית וכו׳. ולכאורה נראה דגם לרב ששת דס״ל בשל עולם הן שמין והפוכי מטרתא למה לי היינו דוקא שיש לו עידית ובינונית טובא שכל החוב יספיקו הבינונית לשלם א״כ שפיר קאמר רב ששת דמגביה תחלה וחוזר ומשתלם מהם כפירש״י אבל כשהעידית והבינונית אינם אלא כשיעור החוב כגון ששני השטרות הם בני מאה דינרים וזה יש לו עידיות בחמשים ובינונית בחמשים וזה יש לו זיבורית במאה. א״כ ממ״נ הוא טובה לבעל הזיבורית דאם הוא יגבה תחלה העידיות והבינונית כשיבא לגבות ממנו לא יוכל לגבות העדיות כיון שיש לו זיבורית וישארו העידיות אצלו ואם בעל העידיות ובינונית יגבה תחלה ממנו הזיבורית כשיבא לגבות יקח בחמשים הבינונית ובחמשים זיבורית נמצא עכ״פ משתכר הבינונית. ובזה יש ליישב קושית מהרש״א ז״ל על רש״י ד״ה ומר סבר וכו׳ דכיון דבהדדי וכו׳ דתיפוק ליה דבעל זיבורית בא לגבות. ולפמ״ש יש לומר דבכה״ג שכתבנו דהעדיות ובינונית הם שניהם כנגד החוב א״כ שפיר בא לגבות בעל זיבורית העידיות ובינונית יש לומר דס״ל לרש״י כיון דבהדדי אתו יכול לומר לו הגבה אתה חצי חובך הבינונית ואחזור ואגבה חצי חובי ושוב אגבה אותך חצי חובך באותן בינונית עצמן ואחזור ואגבה אותן. מיהו יש לומר דאינו יכול לכופו לגבות חצי החוב דנהי דקי״ל דפרעון זוזי זוזי הוי פרעון. מ״מ א״י לכופו כשהגיע הזמן כדאיתא בח״מ סימן ע״ד בהג״ה ע״ש. ולפ״ז קשה טובא מאי מקשה על רב ששת ממתניתין ה״ל לאוקמי בכה״ג. ומזה נראה ראיה לשיטת בעל המאור ז״ל שיבואר לקמן דס״ל דלר״נ הא דאמר זה גובה וזה גובה היינו לסתור טעמא דאדמון דאמר אלו חייב הייתי לך כיצד אתה לוה ממני דיכול לומר דמש״ה לוה ממנו כדי שיגבהו זיבורית ויגבה ממנו בינונית ויבואר לקמן לפי שיטתו טעמא דאדמון הוא משום דס״ל בשל עולם הן שמין א״כ אי ס״ד דמיירי בכה״ג דאפילו אי בשל עולם הן שמין איכא נ״מ. קשה מ״ט דאדמון. ובזה נלענ״ד ליישב דברי הרמב״ם התמוהים שכתב בפי״ט מהלכות מלוה דבשל עולם הן שמין ואם יש ללוה בינונית וזיבורית גובה מן הבינונית ובפרק כ״ד מהלכות מלוה כתב בשנים שמוציאין שט״ח זה על זה וכו׳ זה גובה וזה גובה היה זה במאה וכו׳ היה לזה עידיות ובינונית ולזה זיבורית זה גובה מן הבינונית וזה גובה מן הזיבורית וכו׳. ותמהו עליו הר״ן והה״מ וב״י ע״ש ונלענ״ד דמ״ש היה לזה עידיות ובינונית היינו בכה״ג שכתבנו לעיל דשניהם אינם אלא בכדי חובו וס״ל דהש״ס לא מוקי בהכי דא״כ מ״ט דאדמון כנ״ל בשיטת בעל המאור אבל לדינא כשיש לאחד עידיות ובינונית ושניהם אינם אלא כמו החוב דאיכא נ״מ אפילו בשל עולם הן שמין א״כ הדין הוא דזה גובה וזה גובה ומ״ש הרמב״ם זה גובה מן הבינונית היינו משום דמסתמא ניחא ליה יותר לבעל עידית ובינונית שישאר תחת ידו העידית מן הבינונית א״כ הדין נותן דזה גובה הבינונית וזה גובה הזיבורית והיינו דגובה תחלה הזיבורית ויש לו עידית בינונית וזיבורית וגובה השני הבינונית בחצי החוב וזיבורית בחצי החוב. משא״כ אם יגבה השני תחלה עידית ובינונית יפסיד הראשון העידית. כן נלענ״ד ליישב שיטת הרמב״ם ז״ל. ובזה נלע״ד דממילא נסתר סברת הש״ך ז״ל דס״ל כשיטת בעל המאור דאפילו אין לזה עידית ובינונית אמרינן דלכך הלוה לו כיון שיוכל לבא לו טובה באופן שיהיה לאחד עידית ובינונית דא״כ אף לרב ששת הא משכחת שיבא לו טובה כשיהיה לו עידית ובינונית רק בכדי חובו כנ״ל ובאמת מ״ט דאדמון. אך לשיטת הרמב״ן דמפרש לר״נ באמת משום דה״ל לממסר מודעה. וס״ל דאין סברא כלל ללות בשביל זה כדי לגבות בינונית שפיר קשה דה״ל לשנוי לרב ששת דפליגי ביומא דמשלם זימניה כדמשני באמת ומאי זה גובה וזה גובה כשיש לאחד עידית בחצי חובו ובינונית בחצי חובו כנ״ל ונלענ״ד דיש ליישב דאכתי לישנא דמתניתין קשיא ליה דנקט זה גובה שטר חוב וזה גובה שטר חוב דאכתי למה לו לגבות כל החוב ה״ל לגבות רק חצי חוב דודאי לא ירויח רק חצי שטר חוב או בבינונית או בעידית. ודוק בכל זה:
בגמרא לא צריכא דאתי בההוא יומא וכו׳. כתב בעל המאור ז״ל ושנויא אליבא דר׳ ששת דלר״נ יכול לומר לכך לויתי ממך שאגבה ממך בינונית ואגבה אותך זיבורית וכו׳. ולא ביאר טעמא דאדמון בזה ולכאורה נראה דטעמא דאדמון משום דס״ל בשל עולם הן שמין אף דלפ״ז לא הוי כל כך קושיא על רב ששת ממתניתין דהא אדמון קאי כוותיה מ״מ מקשה שפיר כיון דמסתמא הלכה כחכמים ומסתמא לא פליג על ר׳ זירא דאמר לעיל בכל מקום שלא אמר ר״ג רואה אני את דברי אדמון אין הלכה כמותו וכה״ג כתבו התוס׳ לעיל בדף ק״ח ע״ב ד״ה אי הכי מ״ט דאדמון וכו׳. דקושית הש״ס שם הוא משום דהלכה כאדמון ע״ש וניחא ליה לאוקמי מילתא דרב ששת כחכמים וכ״ש לדעת הרמב״ם דהלכתא כוותיה. והנה הרמב״ן כתב דלר״ש ליכא למימר דטעמא דאדמון משום דה״ל לממסר מודעא כדס״ל לעיל ורבנן ס״ל חברא חברא אית ליה דפליגי ממש בהא דלעיל בכתבי שטרא והדר יהבי זוזי וס״ל לרבנן משום שיכול למשכנו דלמה ליה למתניתין משנה יתירה. אבל לר״נ תני כולי מתניתין משום דקמ״ל דבשלו הן שמין. וכבר השיב יפה הש״ך דלא שייך למיתני כולה פלוגתא דאדמון ורבנן בשביל לשון דזה גובה וזה גובה. ותו יש לומר דבמתניתין דר״פ קאמר דאדמון אומר שבע ואי הני תרי פלוגתא חדא נינהו לא שייך למחשבינהו בתרתי. אלא דהכא עיקר פלוגתייהו דטעמא דרבנן משום דלא שייך הוכחה דאדמון דמש״ה לוה כדי שיהיה זה גובה וזה גובה. וטעמא דאדמון משום דסבירא ליה בשל עולם הן שמין והא דלא אמרינן לאדמון דאפילו אי עביד משום בינונית ועידית מ״מ היה לו לממסר מודעא כדס״ל במתניתין דלעיל יש לומר דלפמ״ש התוס׳ לעיל בד״ה ורבנן וכולי דלפי׳ רש״י דלעיל א״ש דיהיה לו הפסד שלא ימכור לו השדה מודה אדמון דחברא חברא אית ליה א״כ ה״נ יש לומר כיון שסובר שיוציא מחבירו הבינונית לא אמרינן דה״ל לממסר מודעא כיון שיכול להשכיר שדה שרוצה בה מתירא לממסר מודעא דחברא חברא אית ליה. ובזה מתורץ קושית הרמב״ן עליו דאף לרב ששת מתוקמא כשיש לאחד עידית ולאחד זיבורית והוא רוצה לגבות העידית מפני שזמנו כבר הגיע ולא שייך קושיא סוף סוף כי אתי למגבי בהדי הדדי ושיגיע זמן שטר שני יצטרך ליקח זיבורית. ולפמ״ש יש לומר כפשטיה דא״כ מ״ט דאדמון דבזה לא שייך לממסר מודעא. ובזה מתורץ נמי קושיתו דא״כ במתניתין דלעיל דמכר לו שדהו נמי נימא דעשה כן ולא גבה חובו כדי שיגבה בינונית ושדה שלו היה זיבורית. ולפמ״ש א״ש דא״א לומר באמת דמיירי בהכי דבזה מודה אדמון כיון דרוצה להשכיר לו שדה טובה מתיירא לממסר מודעא ודוק:
ונראה לענ״ד דהרמב״ן ז״ל לית ליה סברת התוס׳ דמודה אדמון דבשביל שרוצה לקנות שדה טובה מתירא לממסר מודעא אלא ס״ל כמ״ש תוס׳ בתירוץ קמא דלעיל בעשאה סימן לא הוי הודאה כל כך אבל הכא הוי הודאה יותר ואינו עושה בשביל שדה טובה. ובזה נלענ״ד לתרץ היטב דברי טוש״ע בח״מ סימן פ״ה סעיף ב׳ דאם הלוה מכר קרקע למלוה אפילו באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא יכול לומר היה לך לטרוף וכו׳. ותמה הש״ך דמנ״ל הא ואדרבא ראיה להיפך מהא דעשאה סימן ע״ש. וכתב דיש לדחות הראיה ונ״ל כוונתו שיש לדחות כמ״ש התוס׳ דהכא הוי הודאה טפי. אמנם לפמ״ש נראה ברור דמזה הוציאו הטוש״ע. דהא הטוש״ע ס״ל ממש כשיטת הרמב״ן. וקשה להו דלמה לא נימא באמת בהגיע זמן קודם אף לרב ששת דעושה בשביל שיגבה עידית כסברת בעל המאור ותו דבמתניתין דלעיל נמי נימא הכי כנ״ל ותו קשה להו מ״ש לעיל בשיטת הרמב״ם ז״ל דכשיש לו עידית ובינונית שניהם אינם שווין רק כנגד החוב אף לרב ששת זה גובה וזה גובה. מש״ה ס״ל דליכא לאוקמי מתניתין בהכי משום דבהודאה כזה אף רבנן מודים דה״ל לממסר מודעא וא״כ יפה כתב דכשמכר לוה למלוה ל״ל דמשום שדה טובה עשה הודאה וזה ברור. ושפיר הוצרך רמ״א ז״ל לחלק שם בהך תשובת מיימוני בקנה ממנו מעיל דמטלטלין שאני דחשיבי טפי מיטב מקרקעות ע״ש. אך לענ״ד יש לומר דהך תשובת מיימוני ס״ל כשיטת בעל המאור דאדרבא משום עידית ובינונית כ״ע מודים וכתירוץ שני של תוספות. ודוק:
שם רמי ב״ח אמר הכא ביתמי וכו׳. כתב בספר שיטה מקובצת בשם רש״י במהדורא קמא. והכי קאמר אלו הייתי חייב לאבוכון ע״ש. נראה דמפרש כן שהיתומים הם בע״ח הראשון ע״כ דלהיפך ליכא למימר דכיון דאדמון ס״ל שהשטר הראשון פסול וחכמים אומרים ג״כ דאינו יכול לגבות מיתומים א״כ במאי קמפלגי. אך לפ״ז קשה לענ״ד הא אמרינן לעיל דף פ״ד במת והניח ב״ח ויורשים והיה לו מלוה ביד אחרים וכו׳ ר״ע אומר ינתנו ליורשים שכולן צריכים שבועה והיורשים א״צ שבועה ונהי דקי״ל כר״ע ולא חשיב נמי תפיסה מחיים כיון דלא תבעו מחיים כדאיתא לעיל דף פ״ה גבי מלוגא דשטרא מ״מ קשה הכא במתניתין כיון שזה טוען פרעתי והוא בא משני צדדים שהחוב שלהם פרוע והוא יש לו חוב עליהם צריכים היורשים שבועה שלא פקדנו ושלא מצאנו בין שטרותיו וכו׳. וכיון ששניהם צריכים שבועה למה עדיפי היורשים מיניה והיה נלענ״ד דמזה נפקא לרש״י ז״ל דהא דקאמר אלו חייב הייתי לך היינו בטענת מזוייף ג״כ כדמשמע מלשון רש״י במתניתין זו אלו הייתי חייב לך כדברי שטרך וכו׳. וא״כ כל הטוען לא לויתי כאומר לא פרעתי לדברי חכמים אין היורשים צריכים שבועה ואפילו למאי דאיתא בירושלמי הגע עצמך הרי שפטרן משבועה משום דזה תורה וזה אינו תורה. היינו משום דשעבודא לאו דאורייתא (ועמ״ש בדף פ״ד דבנאמנת ודאי שעבודא לאו דאורייתא) משא״כ הכא דגם היתומים באים מכח שעבוד מלוה לא עדיפי משעבודו של זה. ואין לדחות דמיירי באינו טוען השבע לי וליתומים אנן טוענים השבע לי כפי׳ רש״י בדף פ״ז ד״ה מנכסים משועבדים וכו׳. דאכתי קשה בהא דאמר רבא לגבינהו ארעא ליתמי הל״ל יטעון השבעו לי. ודוחק לומר דעד שלא טען השבעו לי כבר זכו בהן יורשים. עוד היה נלענ״ד דיש לומר דכיון דלרב״ח אליבא דר׳ ששת מוקמינן פלוגתא ביומא דמשלם זימניה. א״כ לדברי חכמים אין היורשים צריכים שבועה כלל דטוען שע״כ היה פרוע תוך זמנו וכיון דלחכמים עביד דיזיף ליומא ואין זה הוכחא ממילא א״צ היורשים שבועה כלל דאין אדם פורע תוך זמנו. אלא דזהו בעיא דלא איפשטא בריש ב״ב אי אמרינן דנאמן במיגו שפרע אח״כ. והיה מזה ראיה למ״ש הב״ש בסימן צ״ו ס״ק ח׳ דא״א בכה״ג מיגו להשביע אלא דאכתי זה דחוק דהא הכא נ״מ לענין ממון שלא יצטרך לשלם. ותו קשה דהא יכול לומר שפרע והלוה ביחד ביומא דמשלם זימניה. ואף לדעת הפוסקים דדוקא בסוף היום יכול לומר פרעתי מ״מ יכול לטעון כן שהיה פרעון וההלואה בסוף היום:
ותו דאיפכא קשיא ליה טובה דלמה זה צריך שבועה שלא נפרע הא אפילו אם נימא דיזיף אינש ליומיה וליכא הוכחא דאדמון מ״מ למה יפרע לו אח״כ כיון שהיה לו חוב כנגדו וכה״ג הקשו התוס׳ לעיל דף צ״ב ד״ה ראובן שמכר וכו׳. דכל זמן שמעות המקח בידו עדיין למה יתפסו אחרים וכו׳ ע״ש ונהי דכתבו שם דהיכא דזקפי במלוה יש לחוש להתפסת צררי על האחריות כדי שיגבה החוב שלו זה לא שייך הכא כיון דהחוב שלו כבר הגיע זמנו למה יתפיס צררי והוא תמוה וא״ל שמא באותו יום עצמו שילם לו דעדיין לא הגיע זמנו עד סוף היום זה אינו חדא דהא אמרינן בב״מ דף י״ז דפריעת בת יומא לא חיישינן דלא שכיחי אינשי דפרעי ביומיה א״כ לדעת הפוסקים בח״מ סימן ק״ח דמילתא דלא שכיחא לא טענינן ליתמי א״כ איך נטען שפרע באותו יום ותו דאפילו לר״ע לא שייך בזה שבועה שישלם לו דנהי דביומא דמשלם זימניה אינו יכול לנגשו עד סוף היום אבל כשכבר יש לו בידו למה ישלם לו באותו יום וכבר כתבנו דאפילו לטעמא דזה תורה וזה אינו תורה לא שייך הכא שניהם מחמת שעבוד וראיה מדברי התוס׳ בדף צ״ב הנ״ל. ובזה נלענ״ד לתרץ קושיא אחריתא דקשיא לי הכא למאי דדחי רבא לגבינהו ארעא הל״ל בששניהם יתומים כדקי״ל דמת לוה בחיי מלוה אין אדם מוריש שבועה לבניו וכדאוקמא מתני׳ דסוף שבועות וכן יורשים מן היורשים לא שנו אלא שמת מלוה בחיי לוה א״כ בכה״ג זה גובה וזה אינו ראוי לגבות דלגבי א׳ ה״ל מת מלוה בחיי לוה ולגבי אידך ה״ל מת לוה בחיי מלוה ולפמ״ש א״ש דטעמא הוא שאין אדם מוריש שבועה לבניו והכא לא שייך שבועה דלמה יפרע לו ויש לו חוב כנגדו ופריעה בת יומא לא שכיחא כנ״ל א״כ הדרא קושיא לדוכתיה דכיון דאינו צריך שבועה למה לא יזכה במטלטלין הא לא גרע ממטלטלי שביד אחרים. מיהו קושיא זו דיורשים מן היורשים יש ליישב קצת דכיון דאמרינן בשבועות שם דלב״ש דס״ל שטר העומד לגבות כגבוי דמי שפיר מוריש לבניו אף ממון שיש לו שבועה עליו א״כ ה״נ יש לומר כיון דהוא תפס ה״ל כגבוי קצת אף שצריך שבועה יכול להוריש מ״מ קשה הכא דשבועה זו מה טובה. ותו נלענ״ד דהא דס״ל לרבנן דעביד אינש דיזיף ליומיה אפ״ה לאו מילתא דשכיחא הוא דהא דקאמר פריעה בת יומא לא שכיחא לכאורה מצד הסברא חדא מילתא היא דאי עביד אינש דיזיף ליומא עביד נמי לפרוע באותו יום דהא כתבו הטעם דיזיף ליומא כשמזדמן לו מקח שלא יוכל להמתין עד הערב הוא לוה לאותו יום ועביד נמי דפרע בתר הכי א״כ לפמ״ש דהיתומים הם ממלוה הראשון היה צ״ל דטענינן ליתמי מילתא דלא שכיחא. מכל זה נלענ״ד דבאמת מהאי טעמא לא פירש״י כן בסוגיא שלפנינו דניחא לאוקמי ברווחא טפי דמיירי הכא דהיתומים הן ממלוה שני ובהא קמפלגי דאדמון סבר דיכול לומר אלו חייב וכו׳ והמלוה הראשון שהוא חי אבד חובו ורבנן גם הם ס״ל דאין המלוה הראשון גובה מיתומים משום דמטלטלין נינהו ואין היתומים צריכים שבועה דאינו טוען כלל פרעתי ולא שייך מה שהקשינו לעיל דהל״ל לרבא שיטעון השבעו לי דלא רצה רבא ליתן לו עצה שישקר ויאמר פרעתי ותו דלפי דבריו שעדיין אביהם חייב לו למה יפרע והוא צריך שבועה שלא נפרע באותו יום ואף להפוסקים דס״ל בח״מ בסימן ע״ח דלא טענינן ליתמי שנפרע ביומא דמשלם זימניה הכא שאני דהא יש לומר דהיה הפרעון והלואה השניה בסוף אותו יום אלא דבהא פליגי דראוי לגבות ונ״מ היכא ששניהם חיים או בשיש להיתומים קרקעות דהוי שניהם כגבוי והפוכי מטרתא הוא ויצאו זה בזה וממילא מתורץ דלא משני ביורשים מן היורשים דבכה״ג מודו רבנן דאינו ראוי לגבות כלל דלא טענינן ליתמי דיזיף ליומא דלא שכיחא כי היכי דפריעה בת יומא לא שכיחא ומתורצים כל הקושיות כן נלענ״ד ודוק:
ובני ה״ה המופלגים הוסיפו נופך ע״פ הדברים הנ״ל דיש להבין דברי רמי בר חמא דודאי ידע מסברת רבא דיכול להגבותם קרקע ולחזור ולגבות מהם אלא דלפמ״ש הסמ״ע בסוף סימן פ״ה ס״ק כ״ב דנכסים של בע״ח מוקדם שגבה המאוחר ומכר ה״ל לגבי בע״ח ראשון דאקני קנה ומכר ע״ש ועוד כתב הסמ״ע בסימן קי״א ס״ק ל״א דהא דאקני קנה והוריש משתעבד היינו משום דקי״ל רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי והנה רמי בר חמא סבירא ליה בב״ק ר״פ הגוזל ומאכיל דרשות יורש כרשות לוקח דמי וא״כ לדידיה דאקני קנה והוריש לא משתעבד. וכיון דהכא מיירי שהיתומים הם מבע״ח המאוחר א״כ אף שיגבו היתומים קרקע מבע״ח הראשון. לא יכול הבע״ח הראשון להוציא מהם דלגבי דידיה ה״ל דאקני קנה והוריש דלא משתעבד ושפיר קאמר דראוי לגבות ואין לו. ורבא לשיטתיה דס״ל בב״ק שם דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי שפיר השיב דיכול להגבותם קרקע. ודוק:
שם ולוקמי דאית להו ליתמי זיבורית וכו׳. המ״ל דאית ליה לדידיה מעות וליתומים קרקעות דאינהו גבו מיניה מעות והוא גובה קרקעות. דאע״ג דכתבו התוס׳ לעיל דף צ״ב דבמקום פסידא יכול להגבות קרקע היינו היכא שיפסיד החוב. אבל כשאינו מפסיד לא גרע מהך דלעיל דמגבה בינונית וגובה זיבורית וכ״ש כשיש לו מעות דעיקר תשלומי החוב הוא במעות. ותו תמיהני דבזה לא שייך הא דקאמר היכא דתפס תפס דבשלמא נגד תקנה דאינו גובה מן היתומים אלא מן הזיבורית כבר כתב הראב״ד דס״ל דמעיקר דינא ראוי בבינונית ואוקמא אדאורייתא. אבל הא דמטלטלי דיתמי הא מהני אפילו להפסיד לגמרי אי לא מגבו להו קרקע א״כ למה לא יאמרו היתומים אנן מעות שבק אבהון גבך ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי ואתה צריך לגבות מן הקרקעות. וצ״ע:
וכיון שזכינו ליישב דברי הרמב״ם ז״ל מסוגיא זו עדיין צריך ישוב מה דפסק דלא כר״נ בדיני ותו דסוגיא דב״ק הנ״ל פשיט ר׳ אבא דבשלו מן שמין וכן פסק הרמב״ם עצמו בפרק ח׳ מהלכות נזקין דבשלו הן שמין א״כ הוא סותר דברי עצמו. והנה בלמדי בישיבה סוגיא זו דב״ק הארכתי לפרש הסוגיא זו בתרי אנפי דמוכחת כשיטת הרמב״ם ז״ל ואמרתי להעתיק אפס קצהו בקיצור באופן א׳. והוא דהנה יש לתמוה הא דקאמר שם ואבע״א אידי ואידי שלא היתה לו עידית ומכרה ולא קשיא הא דשויא וכו׳. וכאן דלא שויא וכו׳. והיינו דכ״ע ס״ל בשל עולם הן שמין כפירש״י והוא נגד דברי ר׳ אבא דפשיט בשלו הן שמין ולא מצינו סוגיא כזו. ותו יש לדקדק לשון הא דשויא וכו׳ וכאן וכו׳. ולא קאמר כאן וכאן כדלעיל. ותו יש לדקדק הא דקאמר בתר הכי ואב״ע אידי ואידי וכו׳ והכא בהא פליגי והיינו דמוקי דר׳ אבא כתנאי ואין זה סוגית הש״ס כמו שכתבנו לעיל. וכן יש לדקדק בתירוץ רבינא דהוא סותר דברי ר׳ אבא דמשמע דכ״ע ס״ל בשל עולם הן שמין. ונראה דבאמת צריך להבין כיון דר׳ אבא לאו מסברא קאמר דבשלו הן שמין גבי ניזק אלא מגזרת הכתוב דרחמנא אמר מיטב שדהו ואת אמרת בשל עולם הן שמין ומה מדמי הש״ס להא דמשמע מהברייתא דבשל עולם הן שמין ומה ענין זה לזה דהא בב״ח מתקנתא דרבנן הוא משום נעילת דלת ואיכא למימר דסגי להו אפילו בבינונית בשל עולם. אי נמי איפכא אפילו נימא בתקנתא דרבנן חשו לטובת המלוה יותר יש לומר בדאורייתא מיטב שדהו בשל עולם. ונראה דהפשטות דר׳ אבא הוא באמת רק לניזקין מגזרת הכתוב דמיטב שדהו ואפ״ה מקשה שפיר לנזקין עצמו והוא דפשוט ליה להאי מקשן דגבי בע״ח בשלו הן שמין וכמו שיבואר בסמוך טעמי וקשיא ליה ברייתא זו דנזקין ובע״ח בבינונית וצ״ל ע״כ דברייתא זו מיירי שיש לו עידים גם כן והא דאין הנזקין גובה ממנו משום דהעידית הם טובים מעידית דעלמא ומה״ט לא קחשיב לה הברייתא דאינם בכלל גביה דאפילו לנזקין אין לו זכות בהם דמיטב דנזקין היינו מיטב דעלמא ולא יותר ולא מבעיא אי נימא דאי לית ליה למזיק מיטב דעלמא אלא המעולים יותר מעידית ואית ליה נמי בינונית דעלמא דאינו מחויב ליתן לו עידית דידיה המעולים יותר ממיטב דעלמא אלא מבינונית כמו שהוכחנו שם באורך דאם נאמר כן איכא לאוקמא הך ברייתא דנזקין וב״ח בבינונית שיש לו עידית טובים מעידית דעלמא נמצא לגבי ניזק אינו מחויב ליתן לו אלא בינונית כיון דלית ליה עידית דעלמא ולגבי בע״ח דכבר כתבנו דפשיטא ליה להמקשן בתקנת חכמים דבשלו הן שמין נמצא כיון שיש לו שלשה מיני שדות דיניה דבע״ח בבינונית ושפיר קאמר דנזקין וב״ח בבינונית. אלא אפילו אי נימא דאף דמיטב דקרא היינו מיטב דעלמא מ״מ אי לית ליה מיטב דעלמא אלא שדה המעולה יותר ממיטב דעלמא ושדה הגרוע ממיטב דעלמא צריך ליתן לו מן המעולה ואפ״ה יש ליישב הברייתא כגון דבינונית שלו הם כעידית דעלמא ובזה אפילו אית ליה עידית המעולים יותר אינו צריך ליתן לו אלא כמיטב דעלמא דהיינו בינונית שלו משא״כ גבי בע״ח דפשיטא ליה להאי מקשן דבשלו הן שמין צריך ליתן לו מבינונית דידיה אע״פ שהם כעידית דעלמא נמצא שפיר נזקין ובע״ח בבינונית והיינו דקאמר ואי אמרת בנזקין בשלו הן שמין נמצא צריך אתה לומר שאין לו עידית המעולים יותר א״כ קשה למה ב״ח בבינונית אפילו אם היא כבינונית דעלמא אפ״ה תעשה בינונית שלו כעידית וכו׳ ושפיר הוכיח דבנזקין בשל עולם הן שמין ואין להקשות ע״ז דא״כ ה״ל לברייתא לאשמעינן רבותא יותר דאם זיבורית של המזיק הן כעידית דעלמא הב״ח נוטל בבינונית כיון דלגבי בע״ח בשלו הן שמין והנזקין גובין מן הזיבורית שהם כעידית דעלמא זה אינו דבהדיא אמרינן בריש פרק הנזקין גבי שפאי עידית דלעולם הנזקין אפילו אין להם לדינא דאורייתא אפ״ה יש להם בתקנת חכמים כמו ב״ח וע״ז משני הש״ס שהיתה לו עידית ומכרה ומיירי הברייתא כפשטיה דבינונית שלו כבינונית דעלמא ואין לו עידית בני חורין והא דב״ח גובה בבינונית משום שהיה לו עידית בשעת השעבוד וע״ז קאמר הש״ס ה״נ מסתברא ר״ל משום דהוי אפשר לומר איפכא דלא כסברת המקשן ומתרץ אלא בב״ח בשל עולם הן שמין כדס״ל לרב ששת כאן וממילא דאיכא לאוקמי הברייתא בלא היתה לו עידית כלל ולא קשה מידי על ר׳ אבא דס״ל בשלו הן שמין בדניזק מדאורייתא וע״ז קאמר הכי נמי מסתברא כדברי המקשן והמתרץ דהיינו מדקתני באידך ברייתא דנזקין בבינונית וב״ח בזיבורית וע״כ צ״ל דבב״ח בשלו הן שמין וממילא צריך לתרץ ברייתא קמייתא בשהיתה לו עידית ומכרה כדי לתרץ דברי ר׳ אבא דאמר בדניזק בשלו הן שמין כנ״ל וע״ז קאמר ואבע״א אידי ואידי שלא היתה לו עידית ודלא כדברי המקשן והמתרץ הנ״ל אלא בב״ח בשל עולם הן שמין ולא תוקמי ברייתא ראשונה דשויא בינונית שלו כעידית דעלמא כמו שעלה על דעת המקשן להקשות מזה על ר׳ אבא כנ״ל אלא הא ר״ל ברייתא קמייתא דשווי׳ בינונית דידיה כבינונית דעלמא וכאן ר״ל ברייתא שניה מתוקמא דשוויא בינונית דידיה כעידית דעלמא וכיון דבב״ח בשל עולם הן שמין אינו נוטל אלא מן הזיבורית וא״ש לשון הא ולשון כאן ר״ל הא דסברת לאוקמי דשויא בינונית דידיה כעידית דעלמא לא תוקמי הכי אלא כאן בברייתא שניה תוקמא בהכי נמצא מתרצא דברי ר׳ אבא דבנזקין בשלו הן שמין מדאורייתא וע״ז קאמר ואבע״א לתרץ דברי ר׳ אבא דיש לומר דהנהו ברייתות פליגי בב״ח אי בשל עולם הן שמין אבל בנזקין כ״ע בשלו הן שמין וכדברי ר׳ אבא וכן מתרץ רבינא דברי ר׳ אבא דהנך ברייתות פליגי בדעולא ולכ״ע ס״ל גבי ב״ח בשל עולם הן שמין אבל בדניזק בשלו הן שמין דמיטב שדהו אמר רחמנא כדפשיט ר׳ אבא נמצא כל הסוגיא ס״ל בדניזק בשלו הן שמין אבל בב״ח מסיק רבינא דבשל עולם הן שמין לכ״ע והלכתא כוותיה דרבינא דהוא בתרא וא״ש פסק הרמב״ם ז״ל לחלק בין ניזק לבע״ח. ודוק:
תוס׳ ד״ה שלש וכו׳. שע״מ כן נשאה וכו׳. ר״ל אפילו אם נשאה אח״כ בארצה מכל מקום כיון שמשעה שאירס היה מסתמא על דעת שתבא לארצו אפילו נשאה אח״כ בארצה אדעתא דהכא נשאה. ונלע״ד דאף מהר״ם שהביא הרא״ש וטור מודה בזה והא דס״ל דבנשאה במקומה א״צ לילך עמו היינו שהיה מיד נשואין בשעת קידושין ולא נתחייבה מעולם לילך עמו משא״כ כשאירסה מקודם שכבר נתחייבה לילך עמו. ועיין בקונטרס אחרון סימן ע״ה הארכתי שם בס״ד לפרש דברי הטור ודברי הריב״ש על נכון:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: ולוקמה דאית להו ליתמי [ושנעמיד, נפרש, כשיש להם ליתומים] זיבורית, ואית ליה לדידיה [ויש לו לעצמו], לבעל השטר האחר עידית ובינונית, דאזלי יתמי גבו [שהולכים היתומים וגובים] בינונית ומגבו ליה הם מגבים לו] זיבורית, דאי נמי [שאם גם כן] תאמר שבדרך כלל בשל כל אדם הן שמין, והיה לו לגבות מבינונית, הא [הרי אמרו] שאין נפרעין מנכסי יתומים אלא מזיבורית בלבד!
§ The Gemara asks: And let us establish the mishna as referring to a case where the orphans have inferior-quality land, and he himself, the other creditor, has both superior-quality land and intermediate-quality land. In this scenario the orphans go and collect intermediate-quality land from him, while they give him inferior-quality land in payment of the debt owed to him by their father. The reason is that even if the halakha is that one assesses the quality of land on the basis of the lands of all people, and therefore the other creditor should be able to collect intermediate-quality land from the orphans, there is a principle that one collects a debt from the property of orphans only from inferior-quality land.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירישיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(20) חהָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּלָא תְּפַס אֲבָל הֵיכָא דִּתְפַס תְּפַס.:

The Gemara answers: This applies only to a case where the lender has not as yet seized any land from the orphans in payment of his debt. However, where he has seized intermediate-quality land, he has seized that land. Since he is already in possession of a field, it is not taken from him. In these circumstances there is no significance to each party collecting from the other.
עין משפט נר מצוהרי״ףמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: הני מילי היכא [דברים אלה אמורים דווקא היכן] שלא תפס המלווה נכס אחר בחובו מן היתומים, אבל היכא [במקום] שתפס ולקח בינונית — תפס וכאן כשהקרקע היא בידו, הרי זה כתפס בינונית, ובאופן כזה אין משמעות כשגובים זה מזה.
The Gemara answers: This applies only to a case where the lender has not as yet seized any land from the orphans in payment of his debt. However, where he has seized intermediate-quality land, he has seized that land. Since he is already in possession of a field, it is not taken from him. In these circumstances there is no significance to each party collecting from the other.
עין משפט נר מצוהרי״ףמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(21) מתני׳מַתְנִיתִין: טשָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת לְנִשּׂוּאִין יְהוּדָה וְעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וְהַגָּלִיל אֵין מוֹצִיאִין מֵעִיר לָעִיר וּמִכְּרַךְ לִכְרַךְ אֲבָל בְּאוֹתָהּ הָאָרֶץ מוֹצִיאִין מֵעִיר לְעִיר וּמִכְּרַךְ לִכְרַךְ

MISHNA: Eretz Yisrael is divided into three separate lands with regard to marriage: Judea, Transjordan, and the Galilee. If a man marries a woman in one of these lands he may not remove her from one town to another town in another of these lands or from one city to another city, i.e., he cannot compel her to move to another land. However, in the same land one may remove her from one town to another town or from one city to another city.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותר״י מלונילבית הבחירה למאירישיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ ג׳ ארצות לנשואין – שלש ארצות הן בארץ ישראל חלוקות לענין נשואי אשה שאם נשא אשה באחת מהן אינו יכול לכופה לילך אחריו מארץ אל ארץ.
אין מוציאין – מזו לזו לא מעיר לעיר ולא מכרך לכרך. כרך גדול מעיר והוא מקום שווקים ומכל סביביו באים שם לסחורה וכל דבר מצוי בו.
שלש ארצות לנשואין – תוספתא בד״א בזמן שהיה מיהודה ואירס ביהודה או בן גליל שאירס בגליל אבל בן יהודה שאירס בגליל או בן גליל שאירס ביהודה כופין אותה לצאת שעל מנת כן נשאה.
משנה. י. שלש ארצות לנישואין וכו׳. כלומ׳, דאין מוציאין את האשה מזו לזו, שאם נשא ביהודה אינו יכול להוליכה בעבר הירדן בעל כרחה, ולא מעבר הירדן ליהודה, וכן לשלשתן כדמפרש ואזיל.
אין מוציאין מעיר לעיר. כלומ׳, אין מוציאין מעיר של יהודה לעיר של גליל, ולא מכרך של יהודה לכרך של גליל, ולא משתיהן לעבר הירדן, אע״פ ששניהם שוין, ששתיהן עיירות או כרכין. אבל באותה הארץ. כגון ביהודה עצמה.
זהו ביאור המשנה עם ביאור הדומה לו מדינין היוצאין בסוגיא שלה ומה שבא עליה בגמרא כך הוא:
מתני׳ שלש ארצות לנשואין כו׳. פרש״י שאם כו׳ וכן פירשו הגאונים וכן נראה דעת הרמב״ן ז״ל ובתוס׳ הוקשה להם מה שאמרו בתוספ׳ על רישא דמתני׳ בד״א שהיה מיהודה ואירס ביהודה אבל היה מיהודה ואירסה בגליל כופין אותו לצאת שע״מ כן נשאה ואף בירושלמי גורס מתני׳ כשהיה גר ביהודה ונשא אשה מגליל בגליל ונשא אשה מיהודה אבל ביהודה ונשא אשה מיהודה בגליל ונשא אשה מגליל כופין אותו לצאת אני פלוני שמיהודה ונשאתי אשה ביהודה כופין אותו לצאת מיהודה ואין כופין אותו לצאת מגליל עד כאן. משמע דבכפיית האיש ולא בכפיית האשה לכך פי׳ דכבודה בת מלך פנימה ופשיטא שאין האשה יוצאת חוץ ממקומה שאינה יכולה ללכת ולראות קרובותיה כמו שהאיש יכול לילך ועוד כתיב על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו שיש לו לילך אחר אשתו ומוציא דקתני היינו שהאשה מוציאה את האיש ומתני׳ ה״פ שאם האיש מיהודה והאשה מגליל ונשאה ביהודה אין האשה כופה ללכת למקומה כיון שנשאה ביהודה ולא היה יכול לחזור ולראות קרוביו כשירצה דסתם יהודה וגליל כשעת חירום דמי שאין השיירות מצויות אבל נשאה בגליל אע״פ שהאיש מיהודה כופין אותו לצאת אם היה ביהודה ללכת לגליל בין קרוביה שע״מ כן נשאה כדקתני בתוספתא ובירושלמי אבל שניהם מיהודה אפי׳ נשאה בגליל כופין אותם לחזור לארצם ונראה דלכולהו פירושי כל שתי מלכיות שאין שיירות מצויות ביניהם דינם כארץ יהודה והגליל בענין הזה וכל שיצאת מדעתה ממדינה למדינה ורוצה להחזירם למקום מולדתה כבתחלה דכ״ע כופין אותה לחזור כדברי הירושלמי ולא אמר אלא שאין מוציאין ממקום נשואיהן. הריטב״א ז״ל והרא״ש האריך בזה בפסקיו ושאל רב צמח זה לקמן:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ה משנה שלש ארצות הן לענין נשואין בתוך ארץ ישראל, שכל אחת מהן נחשבת כמקום מיוחד לעצמו, והן: יהודה ועבר הירדן והגליל, ואם נשא אשה באחת מארצות אלה — אין מוציאין אף מעיר לעיר בארץ אחרת וכן מכרך לכרך אחר, שכשרוצה לגור בארץ אחרת אינו יכול לכוף את אשתו לצאת עמו. אבל באותה הארץ — מוציאין מעיר לעיר ומכרך לכרך, לפי הצורך.
MISHNA: Eretz Yisrael is divided into three separate lands with regard to marriage: Judea, Transjordan, and the Galilee. If a man marries a woman in one of these lands he may not remove her from one town to another town in another of these lands or from one city to another city, i.e., he cannot compel her to move to another land. However, in the same land one may remove her from one town to another town or from one city to another city.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותר״י מלונילבית הבחירה למאירישיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כתובות קי. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים כתובות קי., עין משפט נר מצוה כתובות קי. – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רי"ף כתובות קי. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס כתובות קי., רש"י כתובות קי., ראב"ן כתובות קי. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות כתובות קי., בעל המאור כתובות קי. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ר"י מלוניל כתובות קי. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., פסקי רי"ד כתובות קי., רמב"ן כתובות קי. – מהדורת ד"ר עזרא שבט, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רמב"ן מלחמות ה' כתובות קי. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א כתובות קי. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה כתובות קי. – מהדורת הרב צבי יהושע לייטנר ז"ל המבוססת על כתב יד מוסקבה 489 ועדי נוסח נוספים, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר ולעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., בית הבחירה למאירי כתובות קי. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א כתובות קי., מהרש"ל חכמת שלמה כתובות קי., שיטה מקובצת כתובות קי., מהרש"א חידושי הלכות כתובות קי., פני יהושע כתובות קי., הפלאה כתובות קי., בירור הלכה כתובות קי., פירוש הרב שטיינזלץ כתובות קי., אסופת מאמרים כתובות קי.

Ketubot 110a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Ketubot 110a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Ketubot 110a, Rif by Bavli Ketubot 110a, Collected from HeArukh Ketubot 110a, Rashi Ketubot 110a, Raavan Ketubot 110a, Tosafot Ketubot 110a, Baal HaMaor Ketubot 110a, Ri MiLunel Ketubot 110a, Piskei Rid Ketubot 110a, Ramban Ketubot 110a, Ramban Milchamot HaShem Ketubot 110a, Rashba Ketubot 110a, Raah Ketubot 110a, Meiri Ketubot 110a, Ritva Ketubot 110a, Maharshal Chokhmat Shelomo Ketubot 110a, Shitah Mekubetzet Ketubot 110a, Maharsha Chidushei Halakhot Ketubot 110a, Penei Yehoshua Ketubot 110a, Haflaah Ketubot 110a, Beirur Halakhah Ketubot 110a, Steinsaltz Commentary Ketubot 110a, Collected Articles Ketubot 110a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144