×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) עַד שֶׁיִּשְׁמְעוּ מִפִּי הַתּוֹבֵעַ.
until they hear a demand to testify directly from the mouth of the plaintiff.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי שבועות לב ע״א} מנלן דאכפירה בבית דין הוא דמיחייבי ואכפירה חוץ לבית דין לא מיחייבי אמר אביי אמר קרא {ויקרא ה:א} אם לא יגיד ונשא עונו לא אמרתי אלא במקום שאילו מגיד זה מתחייב זה ממון אבל שבועה בין בבית דין בין שלא בבית דין חייב [אלא]⁠1 שאם השביע עליו חמשה פעמים חוץ לבית דין וכפר בבית דין חייב על כל אחת ואחת ואם השביע עליו חמשה פעמים בבית דין וכפר אינו חייב אלא אחת מפני שאינו יכול לחזור ולהודות:
1. אלא: גז, כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י הספרייה הבריטית.
ערך נסך
נסךא(שבת נט:) דאנסכא כ״ע לא פליגי פי׳ נסכא חוטין מלשון מסכת רוקתא מטלת קמרא חגור שבמתני׳ מדקאמרה ליה תרי המייני קאמרת ש״מ דקמרא המיינא הוא פירוש כלילא וקמרא חתיכות חתיכות של זהב נקובות ובהן מרגליות ומעמידן בחוטין שמכניסין בנקבין נמצא דאנסכא כגון מלאכת אבנט של מלכים כן מלאכתן להעשות בחוטין רוקתא מטלת שנמצאין בין כלילא בין קמרא חתיכות של זהב נקובות ומרגליות קבועות במטלת שנמצאת מלאכתן כגון מלאכת טלית מוזהבת. ריסקא פירוש חגור של עור. מפרחייתא חתיכות שהן כזרת זרת יוצאת ממנו לשמאלו ולימינו ולאחריו תכשיט הוא ושרי ואי לא אינו מלאכת תכשיט ואסור לצאת בו בשבת כי אינו כלי וזה שאמר רבי נחמיא בטבעת הלך אחר חותמה לענין טומאה קאמר דכל כלי וכלי הלך אחר עיקר שלו וטבעת שאין עליה חותם מה צורך יש בה הלכך הלך אחר חותמה ובן בעול ובסולא ובעדשה. (שבת צו:) והא איגודו בידו בניסכא בתרא פירוש חוט הערב שבסוף שאין איגודו בידי האורג: נסך (שבת צב). והא איכא מקום חלאמא דאי בעי מיפקע ושקיל בניסכא (בבא קמא צו): האי מאן דגזל נסכא מחבריה ועבדיה זוזי לא קני. (כתובות קי): ואימא נסכא א״ר אלעזר שכתוב בו מטבע. (נזיר כו) אבל ניסכא לא. (בבא בתרא לג) סבור רבנן קמי דאביי למימר היינו ניסכא דרבי אבא: (שבועות לב) דההוא גברא דחטף נסכא מחבריה. (בבא בתרא קכח) רב פפא אמר אפילו נסכא אפשר דמכוין שקלותיו. (מנחות קו) ודילמא נסכא א״ר אלעזר דאמר מטבע (פירוש חתיכות ובפרט של כסף או זהב):
א. [גאלד זילבער פלאטטען פאדן.]
עד שישמעו מפי התובע – בואו והעידוני ולקמן יליף לה מקראי.
בשבועת הפקדון אינו כן אלא כל שנשבע שאין בידו מחברו כלום אפי׳ מפי עצמו ר״ל שלא מפי תובע וכן אפי׳ הושבע מפי אחר ולא קבל ולא ענה אמן הואיל וכפר אחר השבועה הכפירה מחייבתו בשבועת הפקדון בלא קבלת שבועה וכן שבועתו בלא תביעת האחר כמו שיתבאר (שבועות ל״ו:):
רחל שלא בכרה עד עכשו וילדה שני זכרים אפי׳ ילדה שניהם כאחד אי אפשר לצמצם ואי אפשר שלא הוציא האחד רוב ראשו קודם חברו ומעתה שניהם ספק והכהן נוטל פחות שהרי מוציא מחברו הוא ועליו הראיה:
ממה שכתבנו במשנה בענין כפר אחד והודה אחד אתה למד שאם תבע עד אחד והשביעו וכפר שאינו חייב בשבועת העדות מפני שאין עדות אחד מחייב ממון אלא שבועה ואפי׳ אמ׳ הנשבע לקבלו עליו כשנים וכן בקרוב או פסול וכן היא שנויה בתלמוד המערב וכן בזו של עד אחד אע״פ שאפשר שאם העיד לא היה זה נשבע שרוב בני אדם נזהרין הם שלא לישבע לשקר מ״מ אין זה אלא דבר הגורם לממון ודבר הגורם לממון אינו כממון בענינים אלו ומעתה צריך אתה לידע אע״פ שברוב הדינין כך הוא יש דינין שאף עד אחד חייב ושני עדים פטורים מפני שעד אחד מחייב ממון לפעמים ושני עדים אין מחייבין ואין הדבר תלוי בין עד אחד לשנים אלא אם עדות זו מחייבת ממון אם לאו מעתה הרי שקנא לאשתו בעדים ונסתרה בעדים וזינתה בעד אחד אחר הקנוי והסתירה והדבר ידוע שעד אחד של טומאה אחר הקנוי והסתירה מפסידה כתובתה ואם השביע עד זה של טומאה וכפר חייב בשבועת העדות שהרי עדותו פוטר זה מממון והרי זה כאלו תבע שנים להעיד לו שזינתה אשתו וכפרו ונשבעו שחייבין שהרי היו מפסידין אותו ממון ואין אומרין הלא בלא עדותו מפסדת כתובתה שהרי תבדק ובטנה וירכה מעידים אין זה כלום שהרי אפשר שיהא זכות תולה לה:
תבע שנים להעיד לו שנסתרה אשתו בפניהם אחר קנוי וכפרו ונשבעו פטורין משבועת העדות שאפי׳ העידו אין כאן חיוב ממון אלא שעדותם מביאה להשקאה ואע״פ שאפשר שלא תשתה ותודה מ״מ דבר הגורם לממון הוא ולא ממון ואין צריך לומר אם תבע עדי קנוי שפטורין שאין כאן אלא גורם דגורם שאפי׳ העידו צריך הוא לעידי סתירה ואף כשיבאו עדי סתירה אין מחייבין אותה אלא לשתות:
עד שישמעו מפי התובע!
until they hear a demand to testify directly from the mouth of the plaintiff.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) רָץ אַחֲרֵיהֶן אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא כֵּיוָן דְּרָץ אַחֲרֵיהֶן כְּמַאן דְּאָמַר לְהוּ דָּמֵי קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן.

The Gemara answers: Mentioning the case of the plaintiff pursuing them was necessary for Shmuel, as otherwise it could enter your mind to say: Since the plaintiff is pursuing them, it is like the case of one who says to them directly to testify. Therefore, Shmuel teaches us that although the intent of the plaintiff is for them to testify, the witnesses are liable only if he tells them so explicitly.
רי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: רץ אחריהן איצטריכא ליה [הוצרך לו] לומר, שכן סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר]: כיון שרץ אחריהן כמאן דאמר להו דמי [כמי שאומר להם להעיד נחשב הדבר], קא משמע לן [משמיע לנו] שמואל שאף שמובנת כוונתו — אין חייבים עד שיאמר להם בפירוש.
The Gemara answers: Mentioning the case of the plaintiff pursuing them was necessary for Shmuel, as otherwise it could enter your mind to say: Since the plaintiff is pursuing them, it is like the case of one who says to them directly to testify. Therefore, Shmuel teaches us that although the intent of the plaintiff is for them to testify, the witnesses are liable only if he tells them so explicitly.
רי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וְהָא נָמֵי תְּנֵינָא שְׁבוּעַת הָעֵדוּת כֵּיצַד אָמַר לְעֵדִים בּוֹאוּ וְהַעִידוּנִי שְׁבוּעָה כּוּ׳ אָמַר אִין לָא אָמַר לָא.

The Gemara asks: But this too, we learn in the mishna: Liability to bring a sliding-scale offering for taking a false oath of testimony, how so? In a case where the plaintiff said to two witnesses: Come and testify on my behalf, and they replied: On our oath, etc., from which it can be inferred that if the plaintiff said this to the witnesses, yes, they are liable, and if he did not say this to the witnesses, no, they are not liable.
רי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומקשים: והא נמי תנינא [והרי גם זו שנינו במשנתנו]: שבועת העדות כיצד? אמר לעדים בואו והעידוני, שבועה כו׳. ונדייק מכאן: אמראין [כן], לא אמרלא!
The Gemara asks: But this too, we learn in the mishna: Liability to bring a sliding-scale offering for taking a false oath of testimony, how so? In a case where the plaintiff said to two witnesses: Come and testify on my behalf, and they replied: On our oath, etc., from which it can be inferred that if the plaintiff said this to the witnesses, yes, they are liable, and if he did not say this to the witnesses, no, they are not liable.
רי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אָמַר לָאו דַּוְקָא.

The Gemara rejects this: No proof may be cited from the mishna, as perhaps when the tanna states: In a case where the plaintiff said, he did not mean that this is the halakha only in a case where he specifically verbalized his demand that they testify; rather, the same would be true even if he conveyed his intent in a non-verbal manner.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר לאו דוקא – אלא אורחא דמילתא נקט ואי לא שמואל לא שמעינן לה ממתניתין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ודוחים: מכאן אי אפשר להוכיח, שאפשר לומר כי ״אמר״ לאו דוקא [איננו מדוקדק], והוא הדין כשלא אמר.
The Gemara rejects this: No proof may be cited from the mishna, as perhaps when the tanna states: In a case where the plaintiff said, he did not mean that this is the halakha only in a case where he specifically verbalized his demand that they testify; rather, the same would be true even if he conveyed his intent in a non-verbal manner.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי גַּבֵּי פִּקָּדוֹן דְּקָתָנֵי שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן כֵּיצַד אָמַר לוֹ תֵּן לִי פִּקָּדוֹן שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ ה״נהָכִי נָמֵי אָמַר אִין לָא אָמַר לָא הָא {ויקרא ה׳:כ״א} וְכִחֶשׁ בַּעֲמִיתוֹ כֹּל דְּהוּ.

As, if you do not say so and assert that the language of the mishna is precise and one is liable only if the oath was in response to a verbal demand, then as for the mishna (36b), which teaches with regard to a deposit: Liability to bring a guilt-offering for taking a false oath on a deposit, how so? In a case where the owner said to the bailee: Give me the deposit that belongs to me and is in your possession, would you say there, also, that if the owner said this to the bailee, yes, he is liable, and if he did not say this to the bailee, no, he is not liable? But doesn’t the verse “And deals falsely with his colleague in a matter of deposit” (Leviticus 5:21) indicate that the bailee is liable for any denial of the deposit at all, unrelated to the nature of the claim raised by the owner of the item?
רי״ףר״י מיגשבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא דאמרינן: דאי לא תימא הכי – גבי פקדון אמר אין, לא אמר לא – פירוש: משום דשבועת העדות הוא דאיכא למימר אמר אין לא אמר לא, דהא ושמעה קול אלה כתיב, דמשמע שתבעו להעיד ולא העיד לו. אבל גבי פקדון, דלא כתיב ביה הכי – ליכא למימר אמר אין לא אמר לא, דהא ומעלה מעל בה׳ כתיב, לא שנא אמר ולא שנא לא אמר:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דאי לא תימא הכי [שאם לא תאמר כך], אלא שהלשון מדוייקת, גבי [אצל] פקדון דקתני [ששנה] שם: שבועת הפקדון כיצד? אמר לו: ״תן לי פקדון שיש לי בידך״, הכי נמי [כך גם כן] תאמר שאם אמראין [כן], לא אמרלא? הא [הרי] ״וכחש בעמיתו״ (ויקרא ה, כא) כל דהו [שהוא] משמע, בכל אופן שהוא מכחש!
As, if you do not say so and assert that the language of the mishna is precise and one is liable only if the oath was in response to a verbal demand, then as for the mishna (36b), which teaches with regard to a deposit: Liability to bring a guilt-offering for taking a false oath on a deposit, how so? In a case where the owner said to the bailee: Give me the deposit that belongs to me and is in your possession, would you say there, also, that if the owner said this to the bailee, yes, he is liable, and if he did not say this to the bailee, no, he is not liable? But doesn’t the verse “And deals falsely with his colleague in a matter of deposit” (Leviticus 5:21) indicate that the bailee is liable for any denial of the deposit at all, unrelated to the nature of the claim raised by the owner of the item?
רי״ףר״י מיגשבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אֶלָּא אָמַר לָאו דַּוְקָא הָכָא נָמֵי לָאו דַּוְקָא.

Rather, it must be that when the tanna says with regard to the oath on a deposit: In a case where the owner said to the bailee, he did not mean that this is the halakha only in a case where he specifically verbalized his demand. Here too, with regard to the oath of testimony, the tanna did not mean that this is the halakha only in a case where the plaintiff specifically verbalized his demand.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הכא נמי – הוה אמינא לאו דוקא אי לא דאשמועינן שמואל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא חייב אתה לומר ש״אמר״ לגבי שבועת הפקדון לאו דוקא [אינו מדוייק], הכא נמי לאו דוקא [כאן גם כן, בשבועת העדות, אינו מדוייק].
Rather, it must be that when the tanna says with regard to the oath on a deposit: In a case where the owner said to the bailee, he did not mean that this is the halakha only in a case where he specifically verbalized his demand. Here too, with regard to the oath of testimony, the tanna did not mean that this is the halakha only in a case where the plaintiff specifically verbalized his demand.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) הַאי מַאי אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא אָמַר דְּהָכָא דַּוְקָא תְּנָא הָתָם אַטּוּ הָכָא אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לָא אָמַר דְּהָתָם דַּוְקָא וְלָא אָמַר דְּהָכָא דַּוְקָא אָמַר אָמַר לְמָה לִי לְמִיתְנְיַיהּ.

The Gemara asks: What is this comparison? Granted, if you say that here, when the tanna says in the mishna with regard to the oath of testimony: In a case where the plaintiff said to two individuals, it is specifically in a case where the plaintiff verbalized his demand, one could explain that the tanna taught there, with regard to the oath on a deposit: In a case where the owner said, due to the fact that he employed that formulation here in the mishna. Tanna’im frequently employ uniform language in different cases, even though there are halakhic differences between them. But if you say that neither there with regard to the oath on a deposit is it specifically in a case where the owner verbally said, nor here with regard to the oath of testimony is it specifically in a case where the plaintiff verbally said, why do I need to teach: Said, said, in both instances?
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תנא התם – בפקדון אמר אטו דתנייה הכא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

את ההוכחה הזו דוחים: האי מאי [דבר זה מהו]? אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] ש״אמר״ דהכא דוקא [של כאן הוא מדוייק], תנא התם אטו הכא [שנה שם בפקדון ״אמר״ משום כאן], שהמשניות מדברות באותו סגנון, אף על פי ששם אין זו לשון מחוייבת. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] כי לא הביטוי ״אמר״ דהתם דוקא [של שם הוא מדוייק] ולא ״אמר״ דהכא דוקא [של כאן מדוייק], אם כן, ״אמר״ ״אמר״ למה לי למיתנייה [לו לשנותו]?
The Gemara asks: What is this comparison? Granted, if you say that here, when the tanna says in the mishna with regard to the oath of testimony: In a case where the plaintiff said to two individuals, it is specifically in a case where the plaintiff verbalized his demand, one could explain that the tanna taught there, with regard to the oath on a deposit: In a case where the owner said, due to the fact that he employed that formulation here in the mishna. Tanna’im frequently employ uniform language in different cases, even though there are halakhic differences between them. But if you say that neither there with regard to the oath on a deposit is it specifically in a case where the owner verbally said, nor here with regard to the oath of testimony is it specifically in a case where the plaintiff verbally said, why do I need to teach: Said, said, in both instances?
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) דִּלְמָא אוֹרְחָא דְּמִילְּתָא קָא מַשְׁמַע לַן.

The Gemara answers: Perhaps the tanna is teaching us the matter in the manner in which it typically occurs, as both a plaintiff and the owner of a deposit typically articulate their claims verbally. It may still be that if the demand was conveyed non-verbally, the witness is liable. Since there is no proof from the mishna, the statement of Shmuel is necessary to teach that if the demand is not articulated verbally, the witness is not liable for taking a false oath.
רי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ודוחים: דלמא אורחא דמילתא קא משמע לן [שמא הדרך הרגילה משמיע לנו], שבדרך כלל התובע אומר, אבל אין זה אומר שבלי זה לא יתחייב העד. וכיון שאין הדבר מוכח מן המשנה, היה חידוש בדברי שמואל.
The Gemara answers: Perhaps the tanna is teaching us the matter in the manner in which it typically occurs, as both a plaintiff and the owner of a deposit typically articulate their claims verbally. It may still be that if the demand was conveyed non-verbally, the witness is liable. Since there is no proof from the mishna, the statement of Shmuel is necessary to teach that if the demand is not articulated verbally, the witness is not liable for taking a false oath.
רי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל רָאוּהוּ שֶׁבָּא אַחֲרֵיהֶן אָמְרוּ לוֹ מָה אַתָּה בָּא אַחֲרֵינוּ שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לָךְ עֵדוּת פְּטוּרִין אוְאִם בְּפִקָּדוֹן חַיָּיבִים.:

The Gemara notes that it is taught in a baraita in accordance with the opinion of Shmuel: In a case where the witnesses saw that the plaintiff was pursuing them, and they said to him: For what reason are you pursuing us; on our oath we do not know testimony on your behalf, they are exempt. And if it is with regard to an oath on a deposit, in a case where the owner is pursuing the bailee and he denies that the deposit is in his possession, the bailees are liable, as they are liable for any denial of the deposit at all, irrespective of the nature of the claim raised by the owner of the item.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תניא כוותיה דשמואל, וכן הלכה. אבל בפקדון אע״ג דלא שמע מפי התובע אלא הוא נשבע מעצמו חייב, שנ׳א וכחש בעמיתו, כל דהו.
א. ויקרא ה, כא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פטורין – דיליף לה לקמן (דף לה.) מאם לוא יגיד שכתוב מלא למדרש אם לו לא יגיד ונשא עונו שמשמע שהוא תובעם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של שמואל לגבי שבועת העדות: ראוהו העדים שבא התובע אחריהן, אמרו לו: ״מה אתה בא אחרינו? שבועה שאין אנו יודעין לך עדות״פטורין, ואם היה זה בפקדון — שהתובע רץ אחריהם והם מעצמם הכחישו — חייבים, כפי שאמרנו, שעל שבועת פקדון חייבים בכל דרך.
The Gemara notes that it is taught in a baraita in accordance with the opinion of Shmuel: In a case where the witnesses saw that the plaintiff was pursuing them, and they said to him: For what reason are you pursuing us; on our oath we do not know testimony on your behalf, they are exempt. And if it is with regard to an oath on a deposit, in a case where the owner is pursuing the bailee and he denies that the deposit is in his possession, the bailees are liable, as they are liable for any denial of the deposit at all, irrespective of the nature of the claim raised by the owner of the item.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) הִשְׁבִּיעַ עֲלֵיהֶן חֲמִשָּׁה פְּעָמִים כּוּ׳.:

§ The mishna teaches: If he administered an oath to them five times and they came to court and admitted that they had knowledge of the incident and testified, they are exempt. But if they denied knowledge of the incident in court as well, they are liable for each and every one of the oaths administered to them outside the court.
ר׳ חננאלרי״ףר״י מיגשבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
השביע עליהם ה׳ פעמים חוץ לבית דין ובאו לבית דין והודו פטורין. מנא לן, ואמר אביי (שאם) [שנ׳א אם] לא יגיד ונשא עונו. אימתי נושא עון בזמן במגיד במקום שמתחייב הנתבע ממון. ומקשי רב פפא אימא גם השבועה עצמה אם לא תהא בבית דין לא יהו חייבין. ודחי׳, לא מצית למימר הכי, דתניא לאחת לחייבו על כל אחת ואחת, והתנן השביע עליהן חמש פעמים בבית דין וכפרו אין חייבין אלא אחת וכול׳, אלא לאו ש״מ שבועה חוץ לבית דין כפירה בבית דין ש״מ.
א. ויקרא ה, א.
ב. צ״ל, שאינו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא דתנן: השביע עליו ארבעה וחמשה פעמים וכו׳ – ואמרינן עלה: מנ״ל דאכפירה בבית דין הוא דמחייב, אדחוץ לבית דין לא מיחייב?
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א שנינו במשנה: השביע עליהן חמשה פעמים חוץ לבית דין והודו בבית דין — פטורים. ואם כפרו בבית דין — חייבים על כל שבועה כו׳.
§ The mishna teaches: If he administered an oath to them five times and they came to court and admitted that they had knowledge of the incident and testified, they are exempt. But if they denied knowledge of the incident in court as well, they are liable for each and every one of the oaths administered to them outside the court.
ר׳ חננאלרי״ףר״י מיגשבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) מְנָלַן דְּאַכְּפִירָה בב״דבְּבֵית דִּין הוּא דִּמְחַיְּיבִי אַחוּץ לב״דלְבֵית דִּין לָא מִחַיְּיבִי.

The Gemara asks: From where do we derive that it is specifically for denial in court that they are liable, and they are not liable for denial outside court?
רי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: מנלן [מנין לנו] שעל הכפירה בבית דין דווקא הוא דמחייבי הם מתחייבים], ועל הכפירה מחוץ לבית דין לא מחייבי [אינם מתחייבים]?
The Gemara asks: From where do we derive that it is specifically for denial in court that they are liable, and they are not liable for denial outside court?
רי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) אָמַר אַבָּיֵי אָמַר קְרָא {ויקרא ה׳:א׳} אִם לא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ לֹא אָמַרְתִּי לְךָ אֶלָּא בִּמְקוֹם שֶׁאִילּוּ מַגִּיד זֶה מִתְחַיֵּיב זֶה מָמוֹן.

Abaye said: It is derived as the verse states with regard to the oath of testimony: “If he does not utter it, he shall bear his iniquity” (Leviticus 5:1), from which it is derived: I said this halakha to you only in a place where, were this witness to utter his testimony, that other individual becomes liable to make a monetary payment, i.e., in court. He is not liable for denial in a place where his testimony would not render one liable to pay.
רי״ףרש״יר״י מיגשבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לא אמרתי כו׳ – דכיון דאהגדה קפיד קרא על כרחך במקום הראוי להגדה קאי.
אמר אביי: דאמר קרא: אם לוא יגיד ונשא עונו – לא אמרתי אלא במקום שאם זה מגיד זה מתחייב ממון.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר קרא אם לא יגיד ונשא עונו לא אמרתי לך אלא במקום שאלו מגיד זה מתחייב זה ממון – פי׳ רש״י ז״ל דכיון דקפיד קרא בחיוב קרבן זה אהגדה מסתמא אהגדה חשובה קפיד דהיינו בב״ד ויותר נ״ל דאמר קרא אם לא יגיד ונשא עונו מכלל דהגדה בב״ד היא שיש בה חיוב ממון ואינו יכול לחזור ולהגיד דאי לא נשיאות עון למה. גי׳ כל הספרים שלא הוגהו א״ה שבועה גופה בב״ד היא ויש שמחקו והגיהו ואימ׳ שבועה גופה בב״ד ושאלה בעלמא היא ויש לקיים הגי׳ הישנה והכי פירושו דבשלמא לדידי הא דבעו רבנן כפירה בב״ד לאו מקרא הוא דאדרבא קרא סתמא כתיב בכל מקום וגזירת הכתוב הוא לחייבו קרבן בכך אלא סברא הוא דבמקום דמהנייא הודאה דעדים לחייב בכפירה והיינו בב״ד אבל שבועה איתא אפי׳ חוץ לב״ד אבל לדידך דמייתית לה מקרא שבועה נמי דמנא לך לחלק המקרא מקצתו בב״ד ומקצתו חוץ לב״ד ומהדר דקרא גופיה מכריע דשבועה חוץ לב״ד מדכתיב אחת לחייב על כל א׳ וא׳ ולא משכחת חלוק חטאות אלא בשבועה חוץ לב״ד שיכול לחזור ולהודות וכדמפרש ואזיל.
אמר אביי, אמר קרא [הכתוב] בענין זה: ״אם לא יגיד ונשא עונו״ (ויקרא ה, א), לומר: לא אמרתי לך אלא במקום שאילו מגיד זה העד, היה מתחייב זה ממון כלומר, בבית דין. אבל לא במקום שההגדה אין לה ערך.
Abaye said: It is derived as the verse states with regard to the oath of testimony: “If he does not utter it, he shall bear his iniquity” (Leviticus 5:1), from which it is derived: I said this halakha to you only in a place where, were this witness to utter his testimony, that other individual becomes liable to make a monetary payment, i.e., in court. He is not liable for denial in a place where his testimony would not render one liable to pay.
רי״ףרש״יר״י מיגשבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) א״לאֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי אִי הָכִי אֵימָא שְׁבוּעָה גּוּפַאּ בב״דבְּבֵית דִּין אֵין וְשֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין לָא.

Rav Pappa said to Abaye: If so, say that it is not the denial but the oath itself; if it is taken in court, yes, he is liable, and if it is that which is not taken in court, no, he is not liable.
רי״ףר״י מיגשבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואמרינן: אי הכי, אפילו שבועה נמי וכו׳, דשמעת מינה דשבועה חוץ לבית דין, וכפירה בבית דין.
ואפי׳ כפר חוץ לבית דין, אם חזר והודה בבית דין – פטור. לא משכחת לה אלא במושבע מפי אחרים ובעונה אמן, כדגרסינן בסוף פרק שבועת בתרא (שבועות כ״ט:): לא קשיא – הא דענה אמן, הא דלא ענה אמן. והיינו טעמא דכי חזר והודה בבית דין פטור, משום דאכתי לא הוציא שבועה מפיו. הילכך, כיון דקיימא לן דכפירה חוץ לבית דין לאו כפירה היא, אם חזר והודה בבית דין – נפטר, משום דאכתי לא נשבע כלום. אבל במושבע מפי עצמו, מכי נשבע כבר עבר על השבועה. הלכך, לר״מ דסבר: מושבע מפי עצמו חוץ לבית דין, חייב – מיחייב, ולא מהני ליה הודאתו אחר כן בבית דין. ולרבנן דסברי: מושבע מפי עצמו חוץ לבית דין פטור – לא מיחייב עד דמשתבע בבית דין.
נקטינן השתא: דמושבע מפי אחרים בבית דין – לעולם מיחייב. חוץ לבית דין: אי עונה אמן וכפר בבית דין – מיחייב, ואם לא ענה אמן ואע״ג דכפר בבית דין, אי נמי ענה אמן ולא כפר בבית דין – פטור.
ומושבע מפי עצמו: בבית דין – לעולם מיחייב, חוץ לב״ד: לר״מ מיחייב, בין כפר אח״כ בב״ד בין לא כפר אח״כ בב״ד. לרבנן, אם לא כפר אח״כ בב״ד – בודאי פטור, ואם כפר אח״כ בב״ד – איכא למימר דפטור. דלא מהניא כפירה בתר הכי בב״ד לחיוביה אלא במושבע מפי אחרים, משום דכיון דלא הוציא שבועה מפיו – כמה דלא כפר בבית דין אכתי לא נשבע כלום. הילכך, כשכפר בבית דין – ההיא שעתא הוא דעבר על השבועה. אבל במושבע מפי עצמו – מכי נשבע כבר עבר על השבועה, הילכך כיון דס״ל לרבנן: חוץ לבית דין לא מיחייב עליה כלום, אף ע״ג דכפר בתר הכי בבית דין נמי – לא מהניא מידי לאחיוביה.
ואיכא למימר כיון דמושבע מפי עצמו דלא מחייב חוץ לבית דין ממושבע מפי אחרים ילפינן ליה, כדאמרינן לעיל: ומה מושבע מפי אחרים חוץ לבית דין, כי הדר כפר בבית דין מיחייב – אף מושבע מפי עצמו חוץ לב״ד נמי, כי הדר כפר בב״ד – מיחייב, וצריך עיון.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: אי הכי [אם כך], אימא [אמור] שדווקא אם השבועה גופא [עצמה] היתה בבית דיןאין [כן] חייב, ושלא בבית דיןלא!
Rav Pappa said to Abaye: If so, say that it is not the denial but the oath itself; if it is taken in court, yes, he is liable, and if it is that which is not taken in court, no, he is not liable.
רי״ףר״י מיגשבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) לָא ס״דסָלְקָא דַּעְתָּךְ דְּתַנְיָא {ויקרא ה׳:ה׳} לְאַחַת לְחַיֵּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת וְאִי ס״דסָלְקָא דַעְתָּךְ בב״דבְּבֵית דִּין מִי מְחַיֵּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת וְהָתְנַן הִשְׁבִּיעַ עֲלֵיהֶן חֲמִשָּׁה פְּעָמִים בִּפְנֵי ב״דבֵּית דִּין וְכָפְרוּ אֵין חַיָּיבִין אֶלָּא אַחַת אָמַר ר׳רַבִּי שִׁמְעוֹן מָה טַעַם הוֹאִיל וְאֵינָם יְכוֹלִין לַחְזוֹר וּלְהוֹדוֹת אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ שְׁבוּעָה חוּץ לב״דלְבֵית דִּין כְּפִירָה בב״דבְּבֵית דִּין.:

Abaye said to Rav Pappa: That should not enter your mind, as it is taught in a baraita that the verse: “And it will be when he is guilty of any one of these” (Leviticus 5:5), serves to render one liable to bring an offering for each and every instance when one repeatedly performs the transgressions for which one is liable to bring a sliding-scale offering. And if it enters your mind that one is liable only for an oath taken in court, is one liable for each and every oath? But didn’t we learn in the mishna: If he administered an oath to them five times before the court, and they denied knowledge of any testimony relating to the incident, they are liable for taking only one false oath. Rabbi Shimon said: What is the reason for this ruling? Since once they denied that they had any knowledge of the matter they can no longer retract that denial and admit that they have knowledge of the matter. Abaye explains: Rather, must one not conclude from it that one is liable for each and every oath taken outside court; but one is liable only if the denial is in court?
רי״ףתוספותבית הבחירה למאיריריטב״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואי ס״ד בב״ד מי מחייב – תימה דלמא קרא כי אתא לשבועה שאין אנו יודעין לך עדות שיש לך ביד פלוני חיטין ושעורין וכוסמין דתנא לקמן (דף לג.) דחייבין על כל אחת ואחת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואי ס״ד בב״ד מי מחייב והתנן וכו׳ – לאו ממתני׳ דייקינן לה דאנן הכרחא מקרא בעינן מנלן אלא מקרא דלאחת דייקינן לה כדפרישית.
השביע עליהם ה״פ בב״ד וכפרו אין חייבין אלא א׳ וכו׳ – מכאן דקדק רבינו מאיר הלוי ז״ל דהא דקתני כפרו לאו סוף דבר כפרו בין כל א׳ וא׳ אלא אפי׳ שתקו בין כל א׳ וא׳ וכפרו כפירה איק חייבין אלא א׳ דכיון דשתקו בתחל׳ לא היו יכולים לחזור ולהודות דאי לא הא מצינן למימר דלעולם אין חיוב קרבן אלא בשבוע׳ בב״ד וכי כתיב לא׳ ליחייב על כל א׳ וא׳ בשהשביעם ה״פ או יותר ושתקו בין כל שבוע׳ ושבוע׳ ומעת׳ נלמוד מכאן לפ״ז כדברי הרמב״ן ז״ל דשתיקה בב״ד כפירה היא אבל יש לי לדחות דהא דמשמע מהכא שאפי׳ שתקו אינן חייבין אלא א׳ לאו משום דשתיק׳ כפיר׳ אלא דאתייא עלה ממ״נ דאי כפיר׳ היא אינן יכולין לחזור ולהודות ואי הודאה היא אינן יכולין לחזור ולכפור שכבר הודו וכיון שהגידו שוב אינן חוזרין ומגידין ומיהו הא ק״ל טובא דלעולם אימא לך שבועה בב״ד נמי חייב על כל א׳ וא׳ בשחוזר ומשביעם תוך כדי דבור שיכולין לחזור ולהודות וי״ל דהא ליתא דסתם שבוע׳ היינו שבוע׳ שאין אתם יודעין לי עדות והא טפי מכדי דבור כדאיתא לקמן וא״כ בשעת גמר השבוע׳ לא היו יכולין לחזור ולהודות כנ״ל. והא דתנן כפרו שניהם כא׳ חייבים פרכינן עלה בגמרא והא א״א לצמצם פי׳ רש״י ז״ל דהא דר״י הגלילי אומר שניהם לכהן ואיכא למידק דשאני הא דאיכא למימר דהתם הוו בידי שמים אבל בידי אדם א״א לצמצם ושתמצא לומר דרבי יוסי הגלילי סבר דוקא בידי שמים הויא מתני׳ דאידך תנא ונקטה רבי יוסי הגלילי דהוא עיקר תנא בהאי עניינא התם וידיעה מתניתיה דוקא ודכוותה בב״ק אמרינן הא מני רבי יוסי הגלילי היא דאמר תם משלם חצי כופר וכדפרישית בדוכת׳ ונראה דסוגיין קשיא על הרמב״ן ז״ל שסובר דשתיקת עדים דבתר שבוע׳ בב״ד ככפיר׳ דא״כ למאי דס״ד דמתני׳ כפרו ממש בבת אחת היא וכדקבלה רב חסדא מאי ק״ל ומאי דחיק רב חסדא נפשיה לאוקומיה כר״י הגלילי ולא כרבנן נימא דמתני׳ מיירי בששתקו דחשיבא כפירה דבשלמא לאוקומה כשענו אמן לא ניחא דבאמן נמי א״א לצמצם לרבנן אבל בשתיקה א״ש ובשלמא לתירוצא דר״י דבסמוך לא ק״ל מידי בהא דאיהו לא קבלה לקושיא דש״ס וניחא ליה טפי לאשמועינן דאפי׳ בזה אחר זה משכחת לה (לא) [הא] דחשיב כא׳ והוי רבותא טפי אבל לקושיא דש״ס ופירוקא דר״ח ק״ל וכ״ת דש״ס ורב חסדא משמע להו דקתני כפרו דלישנא משמע דכפרו בדבור ולא בשתיק׳ א״כ תיקשי לן על מרן ז״ל דהא בכוליה פרקין לא קתני תנא בחיוב שבועת העדות אלא כפירה דמשמע כפיר׳ היכי לא אישתמיט למיתני הכי בשום דוכתה לכך נ״ל יותר כדברי רש״י ז״ל.
גמ׳. שבועה חוץ לב״ד כפירה בב״ד. הקשה הר״ן על הרישא דמתני׳ ״או שאמרו אין אנו יודעים לך עדות משביע אני עליכם ואמרו אמן הרי אלו חייבין״, וז״ל ואיכא למידק כו׳ כיון שכבר אמרו אין אנו יודעין לך עדות כשהשביען אח״כ ולא הודו מפני מה הן חייבין, כפירת דברים בעלמא היא, דכיון שאמרו בב״ד אין אנו יודעין לך עדות שוב אין יכולין לחזור ולהודות וכו׳ עכ״ל, עקב כך מחדש הוא שבאין אנו יודעים לך עדות לא חל הדין של כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. אמנם ראשונים אחרים אינם סוברים כך וכבר הארכנו בזה למעלה (דף לא. בענין המחייב של שבועות העדות והפקדון). ונראה ליישב קושית הר״ן אליבא דשיטתם כי מאחר שהמחייב של שבוה״ע הוא כפירה בהדי שבועה ולכן אף שהכפירה בב״ד קדמה לשבועה ופסלה את העד מלהעיד אח״כ בשעת שבועה עכ״ז מתחייב. הואיל וכשר לעדות היה בתחילת המחייב - בשעת הכפירה - והכפירה עצמה פסלתו מלהעיד (מטעם כיון שהגיד וכו׳) ניתנת כפירה כזו להצטרף בהדי שבועה לבסוף כדי להשלים את המחייב. ואינו דומה לעד שנפסל קודם שבועה מטעם אחר (כגון שנעשה רשע) - כי הפסול לעדות בעלמא אינו בר שבוה״ע והשבועה אחרי שנפסל בפסול בעלמא אינה מחייבת. ואילו באופן שהפסול בא מחמת הכפירה גופה, מצטרפת הכפירה בהדי השבועה שלבסוף לחייב את העד בשבה״ע.
וכעין זה כ׳ הרמב״ן בחידושיו לקמן (לב: ד״ה הא) שיתכן ששני עדים שכפרו חייבים - ואף אם ננקוט שהראשון אינו יכול לחזור ולהודות - מאחר שתחילת המחייב שלהם היתה ביחד, ואכמ״ל עיי״ש.
ודחה אביי, לא סלקא דעתך [לא יעלה על דעתך] לומר כך, דתניא [ששנויה ברייתא]: נאמר ״והיה כי יאשם לאחת מאלה״ (ויקרא ה, ה)לחייב קרבן על כל אחת ואחת כשעבר יותר מפעם אחת על העבירות בפרשת קרבן עולה ויורד. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך לומר] שצריך להישבע בבית דין, מי מחייב [האם חייב הוא] על כל אחת ואחת? והתנן [והרי שנינו במשנתנו]: השביע עליהן חמשה פעמים בפני בית דין וכפרואין חייבין אלא אחת, אמר ר׳ שמעון: מה טעם? הואיל ואינם יכולין לחזור ולהודות אחרי שכפרו! אלא לאו שמע מינה [האם לא תשמע מכאן] ששבועה היא גם חוץ לבית דין, ובמקרה זה מתחייב על כל אחת ואחת, אבל כפירה שמתחייב עליה היא בבית דין דווקא.
Abaye said to Rav Pappa: That should not enter your mind, as it is taught in a baraita that the verse: “And it will be when he is guilty of any one of these” (Leviticus 5:5), serves to render one liable to bring an offering for each and every instance when one repeatedly performs the transgressions for which one is liable to bring a sliding-scale offering. And if it enters your mind that one is liable only for an oath taken in court, is one liable for each and every oath? But didn’t we learn in the mishna: If he administered an oath to them five times before the court, and they denied knowledge of any testimony relating to the incident, they are liable for taking only one false oath. Rabbi Shimon said: What is the reason for this ruling? Since once they denied that they had any knowledge of the matter they can no longer retract that denial and admit that they have knowledge of the matter. Abaye explains: Rather, must one not conclude from it that one is liable for each and every oath taken outside court; but one is liable only if the denial is in court?
רי״ףתוספותבית הבחירה למאיריריטב״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) כָּפְרוּ שְׁנֵיהֶן כְּאַחַת חַיָּיבִין.: הָא אִי אֶפְשָׁר לְצַמְצֵם.

§ The mishna teaches: If both of the witnesses denied knowledge of the incident together, both of them are liable. The Gemara asks: But isn’t it impossible for two events to coincide precisely? By necessity, one denial must have preceded the other.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מתני׳ כפרו שניהן כאחת חייבין. פירוש, אין חייבין שניהן אלא עד שיכפרו שניהן בבת אחתא.
והא אי אפשר לצמצם?
א. פירש את המשנה ׳כפרו שניהם כאחת׳ כהמשך המשנה שלפניה, שלא אמרו כפרו הרי אלו חייבין, אלא אם כפרו שניהם כאחת. וכן נראה מדברי הרשב״א והריטב״א שפירשוה כהמשך המשנה דהשביע עליהם חמשה פעמים, ומטעם זה הקשו על הרמב״ן שכתב שאם השביעם התובע ושתקו העדים חייבים, דאם כן משכחת לה בכפרו שניהם כאחד כששתקו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והא אי אפשר לצמצם – וקס״ד דכאחת דקתני מתניתין מצומצמין אמר.
מתני׳: כפרו שניהם כאחת – שניהם חייבין. זה אחר זה הראשון חייב – פירוש: שבשעה שכפר הראשון – ראויה היתה העדות להתקיים לולי כפירתו, שהרי עדין השני לא כפר. ואעפ״י שהרי כפר השני לאחר מכאן – מעת שכפר הראשון נתבטלה העדות. תדע, שהרי אלו הודה השני ולא כפר – לא היה בעדותו ממש, לפי שהוא עד אחד. הרי למדת שמכפירת הראשון נתבטלה העדו׳, ולפיכך הראשון חייב והשני פטור.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב שנינו במשנה: כפרו שניהן כאחתחייבין. ושואלים: הא [הרי] אי אפשר לצמצם, אי אפשר שיקרו שני דברים ממש בבת אחת, ואם כן בהכרח קדם אחד לחבירו!
§ The mishna teaches: If both of the witnesses denied knowledge of the incident together, both of them are liable. The Gemara asks: But isn’t it impossible for two events to coincide precisely? By necessity, one denial must have preceded the other.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) אָמַר רַב חִסְדָּא הָא מַנִּי ר׳רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי הִיא דְּאָמַר אֶפְשָׁר לְצַמְצֵם.

Rav Ḥisda said: In accordance with whose opinion is this mishna? It is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei HaGelili, who says: It is possible for two events to coincide precisely.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר רב חסדא הא מני ר׳ יוסי הגלילי דאמר איפשר לצמצם. דתנן בבכורות פרקא רחל שלא ביכירה וילדה שני זכרים ויצאו שני ראשים כאחת. ר׳ יוסי הגלילי אומר שניהן לכהן, שנ׳ב הזכרים ליי׳. וחכמים אומרים אי איפשר, אלא אחד לו ואחד לכהן.
א. ב. דף יז,א.
ב. שמות יג, יב.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רבי יוסי הגלילי – במסכת בכורות (דף יז.) רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים רבי יוסי הגלילי אומר שניהן לכהן דאפשר לצמצם שיוציאו שניהם ביחד ראשם וחכ״א אי אפשר שלא יצא ראשו של אחד מהם תחלה והאחד אינו בכור ושניהם ספק וירעו עד שיסתאבו והאחד לו והאחד לכהן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב חסדא: הא מני [זו כשיטת מי היא]? כשיטת ר׳ יוסי הגלילי היא, שאמר בכלל שאפשר לצמצם, וייתכן שיקרו שני דברים בבת אחת.
Rav Ḥisda said: In accordance with whose opinion is this mishna? It is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei HaGelili, who says: It is possible for two events to coincide precisely.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן בכְּגוֹן שֶׁכָּפְרוּ שְׁנֵיהֶן בְּתוֹךְ כְּדֵי דִיבּוּר גוְתוֹךְ כְּדֵי דִיבּוּר כְּדִיבּוּר דָּמֵי.

Rabbi Yoḥanan said: Even if you say that the mishna is in accordance with the opinion of the Rabbis who disagree with Rabbi Yosei HaGelili, the mishna can be interpreted in a case where both of them denied knowledge of relevant testimony within the time required for speaking a short phrase, and the halakhic status of a pause or retraction within the time required for speaking a short phrase is like that of continuous speech. Although the two statements did not coincide precisely, their halakhic status is as if they did.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרמב״ןבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ר׳ יוחנן אמר אפילו תימא רבנן, הכא במאי עסיקינן כגון שכפרו בתוך כדי דיבור, כדי שאילת שלום תלמיד לרבא, כל אחד ואחד בתוך כדי דיבור של חבירו.
פיס׳. כפרו זה אחר זה, הראשון חייב והשיני פטור.
א. לפנינו בגמרא נוסף איכא דאמרי כדי שאילת הרב לתלמיד. ובהג׳ וציונים העירו שכן הנוסח ברש״י כאן ותוספות בתמורה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳. כגון שכפרו תוך כדי דיבור – קס״ד דרב אחא מדפתי דכפרו שניהן, ואין בין השלמת כפירתו של זה להשלמ׳ כפירתו של זה כדי דיבור,⁠א ומשום הכי אקשי שבועה שאין אנו יודעין לך עדות טובא הוי, כלומר שאם כפר הראשון ואחר כך אמר שני שבועה שאין אני יודע לך [עדות] טובא הוי, ולאו קושיא הות אלא שאלה בעלמא, דהא משכחת לה כגוןב שאמרו שניהם בבת אחת שבועה שאין אנו יודעים לך עדות, שאף על פי שהשלים האחד קודם השני משום שאי אפשר לצמצם, מכל מקום בתוך כדי דבו׳ התחילו והשלימו, אלא הכי איבעיא ליה מי משכחת לה בשנשבעו זה אחר זה או לא, ועשה לך רב והסתלק מן הספק,⁠ג ואמר ליה כל אחד בתוך כדי דיבורו של חבירו, שאחר שהשלים הראשון שבועתו התחיל השני לישבע, ואין בין השלמת דיבורו של זה להתחלתו של זה כדי דיבור, ורבינא קושטא אמר ליה דמשכחת לה נמי בהכי, ולאו דמתני׳ דוקא בהכי, אי נמי כיון דמתני׳ קתני בת אחת וקתני זה אחר זה, [וזה אחר זה] לא משכחת. דפטור השני אלא באחר כדי דיבור של חבירו, הילכך בת אחת דקתני, כל שהוא בתוך כדי דיבורו של חבירו הוא דמיקרי הכי.
א. כן פרישו גם התוס׳ בד״ה שבועה, ומדברי רש״י ד״ה טובא הוי, מבואר דבתוך כדי דיבור מתחילת עדותו של הראשון עריכה להיגמר עדותו של השני.
ב. כ״ה ברשב״א בחי׳ הר״ן ובריטב״א בשם רבנו, וראה תוס׳ ד״ה שבועה.
ג. אבות פ״א משנה טז.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ר״י אמר אפי׳ תימא רבנן כגון שכפרו בתוך כדי דבור – פירוש ר״י אתא לאשמועינן דלאו כא׳ ממש בדבור אלא כא׳ בענין שכפרו בקירוב (כר׳) [כא׳] שדינו כדין כפרו בדבור א׳ וכגון שכפרו תוך כדי דבור וכל תוך כדי דבור כדבור דמי:  
ר׳ יוחנן אמר: אפילו תימא [תאמר] שהוא כשיטת רבנן [חכמים] החולקים עליו, יש לומר שמדובר כגון שכפרו שניהן בתוך כדי דיבור, ותוך כדי דיבור כדיבור דמי [נחשב], שאף שאינו ממש בבת אחת, הרי הוא נחשב כבת אחת.
Rabbi Yoḥanan said: Even if you say that the mishna is in accordance with the opinion of the Rabbis who disagree with Rabbi Yosei HaGelili, the mishna can be interpreted in a case where both of them denied knowledge of relevant testimony within the time required for speaking a short phrase, and the halakhic status of a pause or retraction within the time required for speaking a short phrase is like that of continuous speech. Although the two statements did not coincide precisely, their halakhic status is as if they did.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרמב״ןבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) א״לאֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּיפְתִּי לְרָבִינָא מִכְּדִי תּוֹךְ כְּדֵי דִיבּוּר כַּמָּה הָוֵי דכְּדֵי שְׁאֵילַת תַּלְמִיד לָרַב (אִיכָּא דְּאָמְרִי כְּדֵי שְׁאֵילַת הָרַב לַתַּלְמִיד) עַד דְּאָמְרִי שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לָךְ עֵדוּת טוּבָא הָוֵי א״לאֲמַר לֵיהּ הכׇּל אֶחָד וְאֶחָד תּוֹךְ דִּיבּוּרוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ.:

Rav Aḥa of Difti said to Ravina: After all, how long is the duration of: Within the time required for speaking a short phrase? It is an interval equivalent to the duration of the three-word greeting of a student to his teacher: Shalom alekha rabbi. Some say that it is a briefer interval, equivalent to the duration of the two-word greeting of a teacher to his student: Shalom alekha. According to either opinion, in the time that elapses until the two of them say: On my oath we do not know any testimony for you, it is an interval greater than the time required to utter those words. How, then, can the mishna be interpreted as referring to a case where they stated their denials within the time required for speaking those words? Ravina said to Rav Aḥa of Difti: The case in the mishna is one where each and every potential witness will issue his denial within the time required for speaking, starting from the end of the statement of the other.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תלמיד לרב – שלום עליך רבי.
רב לתלמיד – שלום עליך.
טובא הוי – אין שניהם יכולין לומר שש תיבות הללו בשיעור זה.
כל אחד בתוך כדי דיבור של חבירו – כשגמר זה כפירתו התחיל זה לדבר בתוך כדי שאילת שלום.
שבועה שאין אנו יודעין לך עדות טובא הוי – דס״ד דצריך שתהא כפירה שניה תוך כדי דיבור של כפירה ראשונה ואם תאמר לימא כגון שהתחילו וסיימו בבת אחת אלא שאחד מיהר מעט יותר מחבירו וסיימו שניהם תוך כדי דיבור ויש לומר שאין רגילות כלל להעיד ב׳ עדים כאחת דתרי קלי לא משתמעי אי נמי הוה מצי לשנויי הכי אלא שמתרץ האמת.
בתוך כדי דיבור של חבירו – פירוש רק שיתחילו תוך כדי דיבור של חבירו אע״פ שלא יהיו הכפירות תוך כדי דיבור ואם תאמר אמאי שני חייב לימא אני לא עשיתי כלום שכפר הראשון כבר ואילו היה חוזר בו תוך כדי דיבורו גם אני הייתי חוזר בי תוך כדי דיבורי ואומר ר״י דכיון שהעיד זה תוך כדי דיבור של ראשון חשיב כאילו שניהם העידו בבת אחת בצמצום ויכול גם הראשון לחזור ולהודות תכ״ד של עדות שני כמו השני ואין לשני יותר שהות לחזור מלראשון אלא לשניהם שוין ולכך אין השני יכול לתלות כלום בחזרת הראשון.
מכדי תוך כדי דבור כמה הוי... שבועה טובא הוי. לכאורה משמע דר״א מדפתי דסבירא ליה דכפרו שניהם ר״ל שאין בין השלמת כפירתו של זה להשלמת כפירתו של זה כדי דיבור קאמר, ומשום הכי אקשי ליה הכי, ואינו מקשה אלא כשואל. ותדע לך, דה״מ לאוקומי כגון שאמרו שניהם בבת אחת שבועה שאין אנו יודעין לך עדות שאע״פ שהשלים האחד קודם שהשלים הב׳ מפני (שאין אנו יודעין לך עדות שאע״פ שהשלים הא׳ קודם שהשלים הב׳) שאי אפשר לצמצם, מכל מקום בתוך כדי דבור התחילו והשלימו, אלא דהכי איבעיא ליה אי משכחת לה כגון שנשבע זה אחר זה או לא, וא״ל משכחת לה כגון שכפר בתוך כדי דבור של חבירו, כלומר שאחר שהשלים האחד שבועתו נשבע הב׳ תוך כדי דבור וחייב משום דאכתי יכול ב׳ למיהדר ביה הא׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א״ל רב אחא מדפתי לרבינא תוך כדי דבור כמה הוי עד שבועה שאין אנו יודעין לך עדות טובא הוי – פי׳ דקס״ד דרב אחא בתוך כדי דבור דאר״י היינו שלא היה מסוף כפירתו של א׳ עד סוף כפירתו של ב׳ אלא כדי דבור ולהכי פריך דהא שבוע׳ שאין אנו יודעים לך עדות שאמר האחרון יותר מכדי דבור הוא ויפה פירוש הרמב״ן ז״ל דהא דרב אחא לאו קושיא גמורה היא אלא שאלה בדרך קושיא לעשות לו רב להסתלק מן הספק דהא מנ״ל שכפרו לגמרי זה אחר זה עד שיהא כל ההפסק הזה בין א׳ לב׳ דהא ודאי משום דא״א לצמצם דק״ל דיינו שתהא סוף כפירתו של זה מאוחרת מעט לסוף כפירתו של זה והוי סוף כפירתם תוך כדי דבור אלא דבעי למידע בדרך קושיא אם אפשר להעמידה אפי׳ כשכפרו זה (את) [אחר] זה ורבינא ג״כ פירש לו דאה״נ דכל א׳ וא׳ תוך כדי דבורו של חבירו כלומר שהתחילה כפירתו של אחרון תוך כדי דבור דסוף כפירתו של א׳ ובכי הא חשיב כאלו כפרו כא׳ וכפירוש רש״י ז״ל וטעם הדבר משום דכל שהתחיל הב׳ תוך כדי דבור דכפירת הא׳ כדבור דא׳ חשיב דב׳ עדים פתיכא סהדותייהו דחד בדחבריה וכעדות א׳ חשביה קרא וכדכתיב ע״פ ב׳ עדים ואחרים פירשו דטעמא דמלתא משום שהא׳ היה יכול לחזור ולהודות תוך כדי דבור שלו וא״כ בשהתחיל חבירו לכפור תוך כדי דבור שלו והוא עמד בכפירתו דיינינן ליה לראשון כאלו עתה נשלמה כפירתו עם כפירת הב׳ ותדע שאל״כ למה הב׳ חייב לימא כיון שכבר כפר הא׳ אין בעדותו עדות ממון וכפירת דברים הוא אלא ודאי כדאמרן ולפי זה אפשר להתיישב לשון הגמרא שאומר כל א׳ מהם תוך כדי דבור של חבירו דקש׳ מאי כל א׳ מהם דקאמר שהרי הב׳ הוא לבדו שכפר תיך כדי דבורו של חבירו אבל לפי זה ניחא שאף הא׳ חשוב כופר תיך כדי דבור של ב׳ לפי שאלו היה רוצה לחזור ולהודות היה מודה כנ״ל.
מתני׳ דלא כהאי תנא – פירוש רש״י ז״ל דלא כר״א ברבי שמעון דמחייב ולישנא דגמרא דנקט לאו כי האי תנא (קאמר) [קשה] דה״ל למימר דלאו כר״א בר״ש וי״ל מתני׳ דתני לה בלא פלוגתא. ולאו דתהוי מתניתא משבשתא דהא שקלינן וטרינן עלה במאי פליגי אלא דמתניתא פריש לן טפי דאשמעינן דמתני׳ לאו לד״ם סתמא אלא כת״ק דר״א בר״ש. לימא בהא קמפלגי דת״ק סבר עד א׳ בשבועה אתי ור״א בר״ש סבר דלממונא אתי פי׳ וקרא דכתיב לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת היינו למלקות ושאר עונשי הגוף ובכל דוכתא דתנינן דעד א׳ מחייב שבועה דלא כר״א בר״ש. ותסברא והאמר אביי הכל מודים וכו׳ ומחלוקת בעידי סוטה ופרישנא לקמן דהיינו בעידי סתירה דהוי גורם ומייתי לה לשבועת האלה בעלמא ושמא תודה ותתחייב ממון אלמא פלוגתא דעד א׳ דאפליגו אינו אלא משום דעד א׳ גורם לממון דדלמא לא ניבעי נתבע אלא לשלם. ת״ק סבר דבר הגורם וכו׳ פי׳ דבהא מיהת דשבועת העדות גורם לממון כממון דמי ואע״ג דבעלמא אפשר דאמר כל חד מינייהו איפכא ולהכי לא מייתי׳ ליה מתניתא דאפליגו בדבר הגורם לממון בב״ק ודנימא דהני תנאי כי הני תנאי. גופא אמר אביי וכו׳ גירס׳ דיוקא דבקמא גרסינן בעד ובאידך גרסינן בעידי וכדמפרש ואזיל ומאן דגריס בכולהו בעידי אגב שיטפא קמא נקטיה וכלישנא דקרא דכל מקום שאמרה תורה עד הרי כאן שנים. הכל מודים בעד סוטה דחייב בעד טומאה ואפי׳ בעד א׳ דרחמנא אמר ועד אין בה כל שיש בה פי׳ דכל שיש בה אפי׳ בעד א׳ דטומאה אסורה לו וחייב להוציאה ואינה שותה דלהכי כתיב ועד אין בה כלומר ועד טומאה אין בה כלל דאע״ג דבעלמא כל מקום שאמרה תורה עד הרי כאן שנים עד שיכתוב עד א׳ כדכתיב לא יקום עד א׳ באיש שאני הכא דלהכי כתיב לשון ועד אין בה לומר עיין עליה שאפי׳ עד א׳ אין בה שאלו היה בה עד א׳ דטומאה לא היתה שותה והכי מפ׳ בדוכת׳ בריש מסכת סוטה ומיהו דוקא בעד סוטה שרגלים לדבר כיון שקינא לה ולכך אוסרה הכתוב בעד א׳ של טומאה אבל בעלמא אין האשה נאסרת על בעלה אלא בב׳ עדים וכדאיתא בפ״ק דכתובות וכדאית׳ נמי בפ׳ כיצד דיבמות בעדים הוא דמפקן וכדפרישנא התם בס״ד.
תוס׳ בד״ה שבועה שאין כו׳ וא״ת לימא כגון כו׳ נ״ב האי לישנא משמע דעל התרצן פריך דלישני הכי וע״ז תירצו התוס׳ דלא ניחא ליה לשנויי הכי כי אין רגילות בכך כו׳ ואף דרב חסדא משני הכי משום שמוכרח לכך דאפשר דלא ס״ל דמהני תוך כדי דיבור כה״ג ותדע דהא שניהם כא׳ בצמצום לכ״ע אין רגילות בכך וחידוש גדול הוא אפי׳ לר״י הגלילי דאמר אפשר לצמצם ודו״ק. ומש״ה נמי הוכרח הרי״ף לפסוק הלכתא דתוך כדי דיבור מהני וק״ל. אבל על המקשה אין כאן קושיא דלישנא דכפרו שניהן כו׳ לא משמע הכי דא״כ הל״ל כגון שסיימו שניהם תוך כ״ד וק״ל ותדע דעל התרצן קפריך דהא משני אחר כך התוס׳ להדיא דברי התרצן וק״ל:
שם. תוס׳ ד״ה בתוך וכו׳. ז״ל ואומר ר״י דכיון שהעיד זה תוך כדי דיבור של ראשון חשיב כאילו שניהם העידו בבת אחת בצמצום ויכול גם הראשון לחזור ולהודות תוך כדי דיבור של עדות שני כמו השני וכו׳ עכ״ל. ונראה לנמק דינו של הר״י כי שני עדים מעידים בתורת כת עדות ולא כשני עדים נפרדים. הראייה לכך מדין נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדות כולן בטלה (מכות ה:), ומוכח שעדות כולם מצטרפת לעדות אחת של הגדת כת. ובכך מוסברת דעת הר״י שהגדת הכת אינה נגמרת עד אחר כדי דיבור העדות של העד השני, וקודם לכך אף העד הראשון יכול לחזור בו.⁠א
א. עיין ברמב״ם ובראב״ד (פרק כ׳ מהל׳ עדות הל״ג) שחלוקים בדין נמצא א׳ מהן קרוב או פסול עדות כולן בטלה. לפי הראב״ד דין זה חל דוקא באלו העדים שהעידו תוך כדי דיבור, ושיטתו מבוארת ע״פ מש״כ בפנים שצירוף כת חל דוקא בהגדת העדות תוך כדי דיבור. מאידך הרמב״ם סובר שאף בהגדת עדות לאחר כדי דיבור חל הדין שאם נמצא א׳ קרוב או פסול עדות כולן בטלה, ושיטתו צ״ע.
אמר ליה [לו] רב אחא מדיפתי לרבינא: מכדי [הרי] תוך כדי דיבור כמה הוי [הוא] שיעורו? כדי שאילת תלמיד לרב (שאומר שלוש מלים ״שלום עליך רבי״), איכא דאמרי [יש שאומרים]: כדי שאילת הרב לתלמיד, שאומר שתי מלים ״שלום עליך״. על כל פנים, עד דאמרי הם אומרים] שניהם ״שבועה שאין אנו יודעין לך עדות״ טובא הוי [הרבה הוא] יותר מכדי שלוש מלים, וכיצד ייתכן שיכפרו שניהם תוך כדי אמירת שלוש מלים? אמר ליה [לו]: הכוונה היא שכל אחד ואחד צריך להתחיל עדותו תוך דיבורו של חבירו.
Rav Aḥa of Difti said to Ravina: After all, how long is the duration of: Within the time required for speaking a short phrase? It is an interval equivalent to the duration of the three-word greeting of a student to his teacher: Shalom alekha rabbi. Some say that it is a briefer interval, equivalent to the duration of the two-word greeting of a teacher to his student: Shalom alekha. According to either opinion, in the time that elapses until the two of them say: On my oath we do not know any testimony for you, it is an interval greater than the time required to utter those words. How, then, can the mishna be interpreted as referring to a case where they stated their denials within the time required for speaking those words? Ravina said to Rav Aḥa of Difti: The case in the mishna is one where each and every potential witness will issue his denial within the time required for speaking, starting from the end of the statement of the other.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(19) בְּזֶה אַחַר זֶה הָרִאשׁוֹן חַיָּיב וְהַשֵּׁנִי פָּטוּר.: מתני׳מַתְנִיתִין דְּלָא כִּי הַאי תַּנָּא דְּתַנְיָא ומַשְׁבִּיעַ עֵד אֶחָד פָּטוּר וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן מְחַיֵּיב.

§ The mishna teaches: If they denied knowledge one after the other, the first one who denied knowledge is liable, and the second one is exempt, as once the first witness denies knowledge of the incident, the second is an individual witness, whose testimony is not decisive, and he is exempt from the oath of testimony. The Gemara notes: The mishna is not in accordance with the opinion of this tanna, as it is taught in a baraita: In the case of one who administers an oath to one witness, the witness is exempt from bringing an offering for taking a false oath of testimony; and Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, deems the witness liable to bring an offering. In his opinion, the second witness in the case in the mishna would be liable, not exempt.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשבית הבחירה למאירירשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מתני׳ דלא כר׳ אלעזר בר׳ שמעוןא, דתניא המשביע עד אחד פטור, ור׳ אלעזר בר׳ שמעון מחייב. נימא בהא פליגי, תנא קמא סבר עד אחד לשבועה הוא דאתא, הילכך פטור. דהא ליתה תביעת ממון. ור׳ אלעזר בר׳ שמעון סבר עד אחד לממון הוא דאתא.
א. בגמרא, מתניתין דלא כהאי תנא, ופירשו רש״י ור״ח, דלא כר׳ אלעזר בר׳ שמעון. אבל הריטב״א פירש, משנתנו שסתמה הדין, דלא כהאי תנא דברייתא ששנה בה מחלוקת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דלא כי האי תנא – דלא כר׳ אלעזר ברבי שמעון.
המשביע עד אחד – וכפר פטור העד מקרבן שבועת העדות.
ועלה אמרינן: מתני׳ דלא כי האי תנא – פירוש: דלא כר״א ב״ר שמעון, דתניא: המשביע עד אחד – פטור, ור׳ אלעזר ב״ר שמעון מיחייב. ואי ב״ר שמעון, אעפ״י שכבר כפר הראשון והוה ליה שני עד אחד, כיון שכפר – מיחייב, דהא אמר משביע עד א׳ חייב.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועלינו להתבונן בדין עד אחד בדיני ממונות מחייב שבועה - האם הוא מחייב שבועה בתורת עד אחד מעדות כת או בתורת עד אחד בפני עצמו. נ״מ תהיה לענין כת של שנים המעידה בדיני ממונות שנמצא א׳ מהן קרוב או פסול האם עדות השני מחייבת עכ״ז שבועה או שבטלה אף לשבועה. אם עד א׳ מחייב שבועה בתורת עד א׳ מעדי כת הרי נפסלה הכת ולא יתכן שיחייב הא׳ שבועה. מאידך אם אחד מחייב שבועה כעד אחד בפני עצמו שפיר יחייב שבועה אף באופן שנמצא העד השני שבכת קרוב או פסול. ואמנם התוס׳ במכות (דף ו. ד״ה אמר רבי יוסי וכו׳) כ׳ וז״ל אבל בדיני ממונות דבשנים נמי כי נמצא אחד מהן קרוב או פסול השני אינו בטל לגמרי דחייב לו שבועה וכו׳ עכ״ל. ובפשטות סוברים התוס׳ שחיוב השבועה חל אף בנמצא א׳ מהן קרוב או פסול, כי עד אחד מחייב שבועה כעד בפני עצמו ולא כעד אחד מכת עדות. (וכ״כ במאירי שם שהאחד עדיין מחייב שבועה ע״ש)
ברם הגר״מ זצ״ל דייק מהרמב״ם שהוא חולק על התוס׳ בדין זה, שכן בפ״ה מהל׳ עדות (הל״ג) כתב וז״ל וכל מקום שעד אחד מועיל אשה ופסול כמו כן מעידים, חוץ מעד אחד של שבועה שאין מחייבין שבועה אלא בעדות כשר הראוי להצטרף עם אחר ויתחייב זה הנשבע ממון על פיו. על פי שנים עדים או על פי שלשה עדים לעשות שלשה כשנים מה שנים נמצא אחד מהן קרוב או פסול בטל העדות אף שלשה, והוא הדין למאה נמצא אחד מהן קרוב או פסול בטלה העדות, בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות עכ״ל. מדברי הרמב״ם עולים שני דיוקים: א) קבע שעד א׳ המחייב שבועה הוא ״הראוי להצטרף עם אחר ויתחייב זה הנשבע ממון על פיו״, זאת אומרת שמחייב שבועה בתורת עד אחד מכת של שנים המחייבת ממון. ויוצא איפוא, שבנמצא א׳ מהן קרוב או פסול שא״א לבוא לידי צירוף לעדות ממון גם העדות של האחד לשבועה בטלה;⁠א ב) עוד, הרי הרמב״ם משוה דין נמצא א׳ מהן קרוב או פסול שבטלה העדות בין בדיני ממונות ובין בדיני נפשות, ובפשטות מוכח שלדעתו כשם שבדיני נפשות בטלה העדות לכל דבר ה״ה בדיני ממונות, והעדות בממונות בטלה גם לשבועה.
א. ויעויין ברשב״א למסכת (דף לב. ד״ה ע״א) וז״ל והנכון בעיני מה שפירש הרמב״ם ז״ל דחשבינן ליה לממון הואיל וראוי להצטרף עם אחר להוציא ממון חשבינן ליה דאתי לממונא עכ״ל.
ג שנינו במשנה: כפרו בזה אחר זההראשון חייב והשני פטור כי השני נשאר רק עד אחד, והואיל ואינו יכול לחייב בעדותו — פטור משום שבועת העדות. ומעירים: מתניתין דלא כי האי תנא [משנתנו שלא כשיטת תנא זה], דתניא [ששנויה ברייתא]: משביע עד אחדפטור מקרבן על שבועת העדות, ור׳ אלעזר בר׳ שמעון מחייב. ולדעת ר׳ אלעזר בר׳ שמעון, במקרה של משנתנו, צריך היה השני להיות חייב.
§ The mishna teaches: If they denied knowledge one after the other, the first one who denied knowledge is liable, and the second one is exempt, as once the first witness denies knowledge of the incident, the second is an individual witness, whose testimony is not decisive, and he is exempt from the oath of testimony. The Gemara notes: The mishna is not in accordance with the opinion of this tanna, as it is taught in a baraita: In the case of one who administers an oath to one witness, the witness is exempt from bringing an offering for taking a false oath of testimony; and Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, deems the witness liable to bring an offering. In his opinion, the second witness in the case in the mishna would be liable, not exempt.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשבית הבחירה למאירירשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(20) לֵימָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי דְּמָר סָבַר עֵד אֶחָד כִּי אָתֵא לִשְׁבוּעָה הוּא דְּקָא אָתֵא וּמָר סָבַר עֵד אֶחָד כִּי אֲתָא לְמָמוֹנָא קָא אָתֵא.

The Gemara suggests: Let us say that they disagree about this: One Sage, the first tanna, holds: When one witness comes to testify, it is to render the one against whom he is testifying liable to take an oath, and that is the reason that he is coming, as one witness cannot render him liable to make a monetary payment. And one Sage, Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, holds: When one witness comes to testify, it is to render the one against whom he is testifying liable to make a monetary payment, and that is the reason that he is coming. The tanna’im disagree whether denial by one witness constitutes a denial with regard to monetary matters.
רי״ףרש״יר״י מיגשרשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מר סבר – תנא קמא.
עד אחד כי אתי לשבועה אתי – אם מעיד עליו שהוא חייב מנה אינו מחייב ממון אלא שבועה לפיכך אין הגדתו חשובה.
ומ״ס לממונא אתא – ודריש קרא הכי לכל עון ולכל חטאת דהיינו למכות ועונשין הוא דאינו קם אבל קם הוא לממון.
ודייקינן: לימא בהא קא מיפלגי: דמר סבר עד אחד כי אתי – לשבועה קא אתי. הילכך כי כפר – לאו עדות ממון כפר, אלא עדות שבוע׳. ואכפירת עדות ממון הוא דחייב רחמנא, אכפירת עדות שבועה לא חייב רחמנא. ומר סבר: עד אחד כי אתי – לממון אתי, שהרי עדותו ראויה שתצטרף עליה עדות אחרת ויתחייב בה הנתבע ממון.
עד אחד כי אתי לממונא אתי. פירש רש״י ז״ל: לממונא ממש, דאע״ג דכתיב לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת דסבר דהיינו למכות ולעונשין אבל לממון קם, ולא נהירא לי דנשוי הא מקשה טועה גמור, והנכון בעיני מה שפירש הרמב״ן ז״ל דחשבינן ליה לממון הואיל וראוי לה להצטרף עם אחר להוציא ממון, חשבינן ליה דאתי לממונא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומציעים: לימא בהא קמיפלגי [האם לומר שבנושא זה הם חלוקים], דמר סבר [שחכם זה, תנא קמא, סבור]: עד אחד כי אתא [כאשר הוא בא] להעיד — לשבועה בלבד הוא דקא אתא [שהוא בא], לחייב את הצד האחר שישבע, ואין יכולים לחייב ממון בעדותו, ומר סבר [וחכם זה, ר׳ אלעזר בר׳ שמעון, סבור]: עד אחד כי אתא [כאשר הוא בא] להעיד לממונא קא אתא הוציא ממון הוא בא], ומשום כך נחלקו האם הכפירה של עד אחד נחשבת כפירה בדבר שבממון או לא?
The Gemara suggests: Let us say that they disagree about this: One Sage, the first tanna, holds: When one witness comes to testify, it is to render the one against whom he is testifying liable to take an oath, and that is the reason that he is coming, as one witness cannot render him liable to make a monetary payment. And one Sage, Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, holds: When one witness comes to testify, it is to render the one against whom he is testifying liable to make a monetary payment, and that is the reason that he is coming. The tanna’im disagree whether denial by one witness constitutes a denial with regard to monetary matters.
רי״ףרש״יר״י מיגשרשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(21) וְתִיסְבְּרָא הָאָמַר אַבָּיֵי הַכֹּל מוֹדִים בְּעֵד סוֹטָה וְהַכֹּל מוֹדִים בְּעֵדֵי סוֹטָה וּמַחְלוֹקֶת בְּעֵדֵי סוֹטָה הַכֹּל מוֹדִים בְּעֵד אֶחָד וְהַכֹּל מוֹדִים בְּעֵד שֶׁכְּנֶגְדּוֹ חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה.

The Gemara rejects this: And how can you understand their dispute in that way? Doesn’t Abaye say: All concede with regard to a witness in the case of a sota that he is liable for taking a false oath of testimony; and all concede with regard to witnesses in the case of a sota; and there is a dispute with regard to witnesses in the case of a sota. All concede with regard to one witness that he is not liable for taking a false oath of testimony because he cannot render another liable to make a monetary payment; and all concede with regard to a witness testifying on behalf of the claimant when his counterpart, the defendant, is suspect about the oath.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשרשב״אבית הבחירה למאירירשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
איני והאמר אביי הכל מודין בעד שוטה שחייב, בעד טומאה דכת׳א ועד אין בה, כל שיש בה וכול׳. ואמרינן אלא כולי עלמא עד אחד לשבועה הוא דאתא, ובהא פליגי, תנא קמא סבר דבר הגורם לממון לאו כממון דמי, ור׳ אלעזר בר׳ שמעון סבר כממון דמי.
א. במדבר ה, יא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ותיסברא – דמחייב ר׳ אלעזר בר׳ שמעון ממון על פי עד אחד וטעמא משום הכי הוא.
והאמר אביי הכל מודים בעד סוטה והכל מודים בעדי סוטה כו׳ – ומפרש לה לקמן הכי יש עדות בסוטה שהכל מודים בה שהמשביע עד אחד חייב ויש עדות בסוטה שאף אם השביע שניהן וכפרו פטורין ומחלוקת בעדי סוטה יש עדות בסוטה שנחלקו בה חכמים ורבי אלעזר ברבי שמעון במשביע את שניהן וכפרו במחלוקתן שנחלקו במשביע עד אחד דממון ומפירושא דמילתא דאביי לקמן שמעינן דטעמא דרבי אלעזר משום דקסבר דבר הגורם לממון כממון דמי ועד אחד גורם לממון הוא שאילו הוא העיד היה מחייבו שבועה ורוב בני אדם אין נשבעין לשקר והיה משלם.
ודחינן: ותסברא, והא אמר אביי: הכל מודים בעד סוטה – פירוש: קיימא לן שהסוט׳ אינה נעשית סוטה אלא עד שיקנא לה ותסתר. ואם נסתרה בלא קינוי, או קינא לה בלא סתירה – אינו מועיל לה כלום עד שיקנא לה ותסתר. ולאחר שמעידין עליה שנסתרה, אם יבוא עליה אפי׳ עד אחד שנטמאה – מפסדת כתובת׳ ונאסרת עליו לעולם. ואם לא יבא עליה עד שנטמאה – הרי היא אסורה עליו עד שמשקין אותה מי סוטה לברר אם נטמאה אם לאו. ואם יגלה עליה מי סוטה שנטמאת – הפסידה כתובתה. ואין אנו צריכין לומר שנאסרה עליו, שהרי מתה לה. ואם יגלה שלא נטמאת תחזור להיתרה:
נמצא עכשו שהטומאה עצמה היא מפסדת אותה כתובת׳, והמעיד בה – בממון עצמו הוא שמעיד, דהוה ליה כמאן דאמר בפני נפרעה כתובתה זו או מחלה עליה, דהיא עדות ממון. דמה לי העיד על כתובה זו שהבעל פטור מלפרעה מחמת טומאה שנטמאה, או מחמת שמחלה עליה או נפרעה אותה. הלכך עדות ממון הוא, והכופר בה מתחייב קרבן שבועה.
והסתירה גורמת לטומאה, שאילולי הסתירה לא היינו יכולין להשקותה ולגלויי עליה אם נטמאת אם לאו. הילכך עדות סתירה עדות גרמא היא, שהרי הסתירה אינה מפסדת אותה כתובתה – הטומא׳ היא שמפסדת אותה כתובתה, כמו שאמרנו. והסתירה גורמת לגלות אם נטמאת אם לאו בהשקייתה מי סוטה. והיכא דאתא נמי עד אחד שנטמאה נמי אילולי הסתירה לא היו מאמינים אותו אלא עד שיעידו שני עדים שנטמאת, כדגרסינן במסכת׳ סוטה (סוטה ב׳.): מן התורה עד אחד מהימן מנא לן? דכתיב: ועד אין בה וכו׳. ואמרינן נמי: וטומאה בעלמא בלי קינוי ובלא סתירה מנ״ל דלא מהימן עד אחד? דכתיב: כי מצא בה ערות דבר. נאמר כאן דבר ונאמר להלן דבר: מה להלן שנים – אף כאן שנים. נמצא עכשו שהסתירה גורמת לנו להאמין עד אחד לטומאה. הילכך המעידין בה, למאן דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי – עדות ממון היא, ואם כפרו בו ונשבעו – חייבין קרבן שבועה. ולמאן דאמר לאו כממון דמי – לאו עדות ממון הוא, ופטורים.
והקינוי הוא גורם דגורם, שהוא גורמת לסתירה כמו שאמרנו:
ותסברא. פירוש: ותסברא דבהא פליגי, והא אביי וכו׳ דלא פליגי אלא בגורם לממון אי כגורם לממון ואין לשון ותסברא מיושב בעיני לפי׳ זה דהכי ה״ל למימר אלא כגורם לממון פליגי, והאמר אביי, אבל לשון תסברא משמע דמאי דאמר דעד אחד כי אתי לממונא אתי קשי׳ לי׳, כלומר וכי אפשר לומר כן דאית לי׳ לר׳ אליעזר בר״ש דעד אחד כי אתי לממונא קאתי, ומ״ה נ״ל דהפ׳ וכי אפשר לומר דמשום דראו להצטרף חשבינן ליה כגורם לממון להתחייב בשבועת העדות, והאמר אביי הכל מודים בעידי קנוי דפטירי ואף על גב דראויין להצטרף לאבד כתובתה בהדי עידי סתירה, ועד טומאה, דאלו עידי סתירה ועד טומאה בלא קנוי לא אבדה כתובת׳ ואפילו אגברא לא מתסרא ובעידי קנויי מתסרה, כנ״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב

בנוגע לקושית התוס׳ יעויין בחידושי הרמב״ן (דף לב: ד״ה הא דאמרי׳ וכו׳) שמביא שיטת הר״י שבתוס׳ דידן ואח״כ הציע פירוש אחר וז״ל ויש לפרש וכו׳ ורישא דקתני בבת אחת שניהם חייבים דלאו מפני שהראשון יכול לחזור ולהודות אלא מפני שעדותן כעדות אחת דפתיכא סהדותיהו בהדי הדדי עכ״ל.
ודוחים: ותיסברא [וכי סבור אתה שכך הוא]? האמר [הרי אמר] אביי: הכל מודים בעד סוטה שחייב משום שבועת העדות, והכל מודים בעדי סוטה, ומחלוקת בעדי סוטה. ועוד: הכל מודים בעד אחד, והכל מודים בעד שכנגדו חשוד על השבועה. וכפי שיוסבר להלן, הכל מודים שאין עד אחד מחייב ממון!
The Gemara rejects this: And how can you understand their dispute in that way? Doesn’t Abaye say: All concede with regard to a witness in the case of a sota that he is liable for taking a false oath of testimony; and all concede with regard to witnesses in the case of a sota; and there is a dispute with regard to witnesses in the case of a sota. All concede with regard to one witness that he is not liable for taking a false oath of testimony because he cannot render another liable to make a monetary payment; and all concede with regard to a witness testifying on behalf of the claimant when his counterpart, the defendant, is suspect about the oath.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשרשב״אבית הבחירה למאירירשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(22) אֶלָּא זדכ״עדְּכוּלֵּי עָלְמָא עֵד אֶחָד כִּי אָתֵי לִשְׁבוּעָה קָא אָתֵי וְהָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי מָר סָבַר דָּבָר הַגּוֹרֵם לְמָמוֹן כְּמָמוֹן דָּמֵי ומ״סוּמָר סָבַר חלָאו כְּמָמוֹן דָּמֵי.

The Gemara suggests: Rather, all concede that when one witness comes to testify, it is to render the one against whom he is testifying liable to take an oath, and that is the reason he is coming. And here they disagree about this: One Sage, Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, holds: A matter that causes financial loss is considered to have monetary value. Although the testimony of one witness does not render one liable for monetary payment, occasionally the party against whom he testified will prefer to pay rather than take the oath that the witness rendered him liable to take. In those cases, the testimony of one witness does in fact cause money to be paid. And one Sage, the first tanna, holds: A matter that causes financial loss is not considered to have monetary value.
עין משפט נר מצוהרי״ףר״י מיגשרשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכיון שעדות גרמא היא, ולאו עדות ממון ממש – לתנא קמא דאית ליה דבר הגורם לממון לאו כממון דמיפטורים. ולרבי אלעזר בר״ש דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי – חייבין. והרי למדנו מדברי אביי שמחלוקתן בדבר הגורם לממון הוא, ועלה אמרינן: ותסברא:
אלא דכ״ע עד אחד כי אתי – לשבועה קא אתי, והכא בהא קמיפלגי: מ״ס דבר הגורם לממון – כממון דמי, וכיון שהשבועה גורמת לממון, שהרי אפשר שיפרוש מן השבועה וישלם מה שהוא תבעו – נמצא עדותו עדות ממון, וכשכפר – מתחייב קרבן שבועה. ומ״ס דבר הגורם לממון לאו כממון דמי, וכיון דלא עדות ממון הוא – אינו מתחייב קרבן שבועה על כפירתו.
הכא בהא קא מפלגי מר סבר דבר הגורם לממון כממון דמי ומר סבר לאו כממון דמי. ומי׳ מתניתין דפטר עד אחד דלא כר׳ אלעזר בר״ש דלדידיה אפילו עד אחד חייב משום דגורם לממון מיהא הוא, והא דאמרינן ותסברא, לאו לדחויי מאי דאמרינן מתניתין דלא כר׳ אלעזר בר״ש, אלא לדחויי מאי דאתינן לאוקומי פלוגתייהו בעד אחד אי אתי לאפוקי ממונא או לא, והיינו דאמרינן מתניתין דלא כי האי תנא, ולא אמרינן לימא מתניתין דלא כי האי תנא, וקיימ״ל כרבנן דרבים נינהו, ועוד דסתם מתניתין כוותיהו, וקשיא לי דהא קימ״ל גבי נזקין כמאן דאית ליה דינא דגרמי, וכל מאן דאית ליה דינא דגרמי כל שכן דאית ליה גורם לממון כממון וכדמוכח בהדיא בב״ק (צח:) וכמו שכתבתי שם וגם רבותינו בעלי התוספות כתבו שם כן, ואם כן קשיא הלכתא אהלכתא, ולא היא דהכא שני דלא חייבה תורה אלא בכפירה שמאבד ממון ממש זה מחמת כפירתו של זה, וכדאמרינן לעיל אם לא יגיד ונשא עונו לא אמרתי אלא במקום שזה מגיד וזה מתחייב, ואף אנו נאמר לא אמרתי אלא בזמן שזה מגיד וזה מתחייב, אבל גורם לא אמרינן לדעת רבנן, וקימ״ל כוותייהו, אבל לגבי נזקין כל שגורם לממון מזיק חשבינן ליה כנ״ל, ועיקר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא, דכולי עלמא [לדעת הכל] עד אחד כי אתי [כאשר הוא בא] להעיד, לשבועה קא אתי [הוא בא]. והכא בהא קמיפלגי [וכאן בזה הם חלוקים], מר סבר [חכם זה, ר׳ אלעזר בר׳ שמעון, סבור]: דבר הגורם לממון כממון דמי [נחשב], ואף שאין העדות של עד אחד מחייבת ממון, פעמים שאינו רוצה להישבע על פי אותו עד וחייב לשלם, ונמצא שעדות זו גורמת לממון, ומר סבר [וחכם זה סבור]: לאו כממון דמי [אינו נחשב כממון].
The Gemara suggests: Rather, all concede that when one witness comes to testify, it is to render the one against whom he is testifying liable to take an oath, and that is the reason he is coming. And here they disagree about this: One Sage, Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, holds: A matter that causes financial loss is considered to have monetary value. Although the testimony of one witness does not render one liable for monetary payment, occasionally the party against whom he testified will prefer to pay rather than take the oath that the witness rendered him liable to take. In those cases, the testimony of one witness does in fact cause money to be paid. And one Sage, the first tanna, holds: A matter that causes financial loss is not considered to have monetary value.
עין משפט נר מצוהרי״ףר״י מיגשרשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(23) גּוּפָא אָמַר אַבָּיֵי הַכֹּל מוֹדִים בְּעֵד סוֹטָה וְהַכֹּל מוֹדִים בְּעֵדֵי סוֹטָה וּמַחְלוֹקֶת בְּעֵדֵי סוֹטָה הַכֹּל מוֹדִים בְּעֵד אֶחָד וְהַכֹּל מוֹדִים בְּעֵד שֶׁכְּנֶגְדּוֹ חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה.

§ With regard to the matter itself, Abaye says: All concede with regard to a witness in the case of a sota that he is liable for taking a false oath of testimony; and all concede with regard to witnesses in the case of a sota; and there is a dispute with regard to witnesses in the case of a sota. All concede with regard to one witness, and all concede with regard to a witness testifying on behalf of the claimant when his counterpart is suspect about the oath.
ר׳ חננאלרי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
גופא. אמר אביי הכל מודין במשביע עידי שוטה וכפר בו שחייב, בעד טומאה, דרחמנא אמר ועד אין בה כל שיש בה. והכל מודין במשביע עידי שוטה וכפרו שפטורין, בעידי קינוי, דהא גורם דגורם, עידי קינוי גורמין לעידי סתירה, ועידי סתירה גורמין לממון.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ד גופא [לגופה] של האימרה שהזכרנו קודם, אמר אביי: הכל מודים בעד סוטה, והכל מודים בעדי סוטה, ומחלוקת בעדי סוטה. הכל מודים בעד אחד, והכל מודים בעד שכנגדו חשוד על השבועה.
§ With regard to the matter itself, Abaye says: All concede with regard to a witness in the case of a sota that he is liable for taking a false oath of testimony; and all concede with regard to witnesses in the case of a sota; and there is a dispute with regard to witnesses in the case of a sota. All concede with regard to one witness, and all concede with regard to a witness testifying on behalf of the claimant when his counterpart is suspect about the oath.
ר׳ חננאלרי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(24) טהַכֹּל מוֹדִים בְּעֵד סוֹטָה שֶׁחַיָּיב בְּעֵד טוּמְאָה דְּרַחֲמָנָא הֵימְנֵיהּ דִּכְתִיב {במדבר ה׳:י״ג} וְעֵד אֵין בָּהּ כֹּל שֶׁיֵּשׁ בָּהּ.

The Gemara elaborates: All concede with regard to a witness in the case of a sota that he is liable for taking a false oath of testimony in the case of a witness of impurity. This is referring to a case where the husband issues a warning to his wife in the presence of two witnesses that she may not enter into seclusion with a certain man and witnesses testify that she entered into seclusion with him, and one witness testifies that she engaged in intercourse with that man, as in that case the Merciful One accorded credibility to the witness, as it is written with regard to a sota: “And there is no witness against her” (Numbers 5:13), that she engaged in intercourse. From that verse it is derived that any witness that there is against her is sufficient to render her forbidden to her husband and enable him to divorce her without paying the sum stipulated in the marriage contract. Therefore, the witness who testified that she engaged in intercourse with that man is for all intents and purposes a witness to a monetary matter.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מיגשתוספותבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בעד טומאה – אם הביא שני עדי קינוי שהתרה בה אל תסתרי עם פלוני ושני עדי סתירה שנסתרה עמו אחרי כן ויש עד אחד שנטמאת בסתירה זו והשביע הבעל את העד להעיד ויפטר מכתובתה וכפר עדותו חייב דהא מפסידו ממון ממש.
דרחמנא הימניה – כדאמר במסכת סוטה (דף לא.) ואם העיד היה פוטרו מכתובתה והואיל וכפר עדותו חייב.
ועד אין בה – ודרשינן במסכת סוטה (שם:) כל מקום שנאמר עד שנים קאמר עד שיפרוט לך הכתוב אחד וקאמר רחמנא ועד אין בה תרי אלא חד והיא לא נתפשה אסורה דעל כרחך היא לא נתפשה להחמיר עליה בא ולאוסרה.
למדנו עכשו מדברי אביי במשביע עד סוטה וכפר – שהוא חייב בקרבן שבועת העדות. משום דאע״ג דעד אחד – הא המניה רחמנא, דכתיב: ועד אין בה. וכיון שאילו העיד היתה יוצאה שלא בכתובה – נמצא שכפירתו הפסידתו כתובתה, ולפיכך חייב קרבן שבועה.
הכל מודים בעד טומאה – ואין העד יכול לומר בלא עדותי ע״י עדי קינוי וסתירה תשתה ותמות ויפטר בעלה מן הכתובה דהרבה פעמים זכות תולה ונפסדת ע״י העד יותר ממה שנפסדת ע״י עדי סתירה משום דאיכא למימר שמא זכות יתלה לה ולא חשיבי אלא גורמים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רש״י בד״ה בעד טומאה כו׳ וכפר עדותו חייב דהא כו׳ כצ״ל:
ונראה שהר״י והרמב״ן חלוקים בשתים:
א) בנוגע לדין כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אליבא דהרמב״ן דין הוא שחל בהגדת כל עד ועד כשלעצמו אבל לדעת הר״י דין הוא בהגדת כל הכת וכמו הנ״ל. משו״ה אליבא דהרמב״ן, יכול העד הראשון לחזור בו בעדותו דוקא בתוך כדי דבור להגדת העדות שלו, ואילו לפי הר״י יכול הראשון לחזור בו ולהעיד בתוך כדי דיבור לעדות השני שכן הגדתו השנייה תוך כדי דיבור הוא להגדת הכת.
ב) בנוגע לחיוב קרבן שבועת העדות לדעת הר״י כל עד ועד חייב בפני עצמו. אליבא דהרמב״ן, לעומת זאת, יש חיוב קרבן שבועה על הכת כולה, ולפיכך חייב השני ביחד עם הראשון ״שעדותן כעדות אחת דפתיכא סהדותיהו בהדי הדדי״.
ג

ביסוד הדין דתוך כדי דיבור כדיבור דמי, כתב הרמב״ן בחדושיו למס׳ ב״ב (דף קכט: ד״ה והילכתא תוך כדי דיבור כדיבור דמי) וז״ל פי׳ ר״ת ז״ל שהטעם מפני שפעמים שהתלמיד מוכר או קונה ואם עובר רבו עליו א״א שלא יתן לו שלום ומשום תקנת השוק תקנו שלא יפסיד בכך וכו׳ והושוו חכמים מדותיהן ותקנו כן בכל דבר אע״פ שאין הטעם בו וכו׳ ובשם הרב אב בית דין ז״ל שמעתי דכיון דאמור רבנן הקורא את שמע שואל מפני היראה תקנו שלא יהא הפסק בשום דבר עכ״ל. ודבריו מתמיהים כי מהם עולה שדין תוך כדי דיבור כדיבור דמי תקנה דרבנן הוא והרי דין זה חל בהרבה דיני התורה וכמבואר בסוגיין בנוגע לחיוב קרבן שבועה דאורייתא ובמס׳ נדרים (דף פז.) שהדין תכ״ד חל בכהת״כ חוץ ממגדף בעובד ע״ז במקדש ובמגרש, ועיי״ש בר״ן (ד״ה והלכתא) שגם הוא תמה על ר״ת וז״ל וכי ב״ד מתנין לעקור דבר מן התורה לעולם בקום ועשה בנדרים וכו׳ עכ״ל. והר״ן עצמו כתב שם וז״ל ונראה בעיני דבשאר מילי דלא חמירי כולי האי כשאדם עושה אותם לא בגמר דעתו הוא עושה אלא דעתו שיכול לחזור בו תוך כדי דיבור, אבל הני כיון דחמירי כולי האי אין אדם עושה אותם אלא בהסכמה גמורה ומשום הכי חזרה אפי׳ תוך כדי דבור לא מהני עכ״ל. להר״ן דין תכ״ד כד״ד הוא דין בגמירת דעת שאין דעת עושה המעשה נגמרת מלחזור בו עד לאחר כדי דבור של המעשה.
ולולא דמסתפינא מגדולי הראשונים הייתי מנמק דין תכ״ד כד״ד בדרך אחרת. במסכת ב״ק (דף ע״ג א) מביאה הגמרא שחלוקים החכמים ור׳ יוסי בנוגע לשנים שהעידו שגנב והן אף מעידין שטבח, והוזמו על הטביחה. לפי החכמים הגנב משלם כפל והן משלמין שלש, ואליבא דר׳ יוסי הגנב פטור. הגמרא מציעה דלר׳ יוסי עד זומם למפרע הוא נפסל וז״ל וכיון דמיד כי אסהידו הוא דמיפסלי כי איתזמו להו אטביחה איתזמו להו נמי אגניבה דהא תוך כדי דיבור כדיבור דמי עכ״ל, ופירש רש״י שם (בד״ה איתזמו להו נמי אגניבה) וז״ל האי איתזמו לאו הזמה דוקא לשלם ממון אלא איפסלו להו אגניבה משום פסול עדות עכ״ל. ונשאלת השאלה למרות שנפסלו למפרע משעת העדות על הטביחה הרי בכל זאת עדותם על הגנבה קדמה לעדותם על הטביחה, ולמה, איפוא, יפסלו לעדות הגניבה, ואף שתוך כדי דיבור כדיבור דמי עכ״ז בשעת עדות הגניבה טרם נפסלו. מוכרח משם שדין תוך כדי דיבור כדיבור דמי קובע שעדות הגניבה ועדות הטביחה נאמרו ע״פ דין בבת אחת, ולפיכך חל הפסול של הזמה בטביחה אף לפסול את עדות הגניבה ולא רק לפסול את עדות הטביחה. יוצא שדין תוך כדי דיבור כדיבור דמי ר״ל ששתי הפעולות נעשו בבת אחת, ולענין עדות ר״ל שהעדות אינה נשלמת ולא חלה אלא לאחר כדי דיבור. המורם מזה שתוך כדי דיבור כדיבור דמי הוא דין דאורייתא (שלא כר״ת והרמב״ן) ואינו דין חזרה גרידא (שלא כדמשמע מהר״ן) אך דין הוא בחלות המעשים ובצירופם.
והנה בהקשר למובא במס׳ יומא (דף יט:) ז״ל ת״ר ודברת בם ולא בתפלה עכ״ל, כתבו התוס׳ (ד״ה בם וכו׳) ז״ל נ״ל בם שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד ולא בתפלה עכ״ל. וע״ע בתוס׳ במס׳ ברכות (דף יג. ד״ה ובאמצע שואל מפני וכו׳) וז״ל ובירושלמי קאמר וכו׳ רב הונא בשם רב יוסף אמר ודברת בם מכאן שיש לך רשות לדבר בם וכו׳ עכ״ל. גזיה״כ ״ודברת בם״ מתרת לשאול מפני היראה באמצע ק״ש. ובהגדרת מפני היראה חלוקים הראשונים. הרמב״ם (פ״ב מהל׳ ק״ש הלט״ז) מבאר וז״ל מי שהוא מתיירא ממנו כגון מלך או אנס וכיוצא בהן עכ״ל. ראשונים אחרים ביניהם הרא״ש (עיי״ש בהג״מ אות פ׳) מפרשים שמפני היראה ר״ל יראת רבו או אביו. ונראה שגזיה״כ ״ודברת בם״ אינה מחדשת רק היתר בעלמא לשאול מפני היראה, אלא אף מחדשת שבשאילת שלום רבו ליכא הפסק כלל, וכאילו נקראת הק״ש כהלכתה בלי הפסק. ועולה מכך שכששואל באמצע ק״ש מפני יראת רבו - ״שלום עליך מורי ורבי״ (וכשיטת הרא״ש) ליכא הפסק בק״ש, וחלה כאן ההלכה שתוך כדי דיבור כדיבור דמי שהוא דין של צירוף ואחדות המעשים וכנ״ל. אולם כשאין לו היתר להפסיק, כגון כששואל שלא מפני היראה, עקב האיסור חל הפסק בצירוף של הק״ש ואף שאינו מפסיק כי אם לבתוך כדי דיבור. מכאן עולה גם חידוש שהיתר לשאול מפני היראה מוגבל לשיעור של בתוך כדי דיבור ולא יותר. נמצא שגזיה״כ ״ודברת בם״ היא מקור נכון לדין תוך כדי דיבור כדיבור דמי בכהת״כ וקובע שבתוך כדי דיבור אין המעשים מובדלים ומופרדים אלא המעשים משלימים אחד את השני ומצטרפים כנ״ל. (ועיין ברמב״ן הנ״ל במס׳ ב״ב שמביא ק״ש כמקור לדין תכ״ד כדיבור דמי אך הוא מבארו כתקנת חכמים, ואילו לדידן דין דאורייתא הוא)
עוד מבואר בפי׳ תלמידי רבינו יונה (דף ז: על הרי״ף מס׳ ברכות דפוס ווילנא ד״ה ר׳ יהודה אומר וכו׳) שמותר לענות ברכו באמצע ק״ש כשיטת הרא״ש וז״ל כיון שהיא הפסקה מועטת לענות ברוך ה׳ המבורך מותר דאין בו כדי שאילת תלמיד לרב דתוך כדי דיבור כדיבור דמי, ואפילו למודים נמי מפסיק אבל נראה למורי הרב דבמודים די בשישחה בלבד שאם יאמר יוצרנו יוצר בראשית וכו׳ ה״ל הפסקה גדולה עכ״ל. חזינן בעליל שההיתר לשאול מפני היראה מיוסד בדין תוך כדי דיבור כדיבור דמי וכמבואר לעיל.⁠א
שם. גמ׳. מתני׳ דלא כי האי תנא וכו׳. עיין בפני משה (ירושלמי פרק ד׳ הל׳ ג׳) המפרש את הירושלמי שלמ״ד נמצא א׳ מהן קרוב או פסול עדות כולן בטלה, אף עדות העד השני בטלה כי מאחר שעדות הראשון שכפר בטלה חל דין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה לגבי השני. אבל מפרשים אחרים שם חולקים עליו (ועיין במיוחד בפי׳ חתם סופר). ולכאורה הדין עמהם ולא כפני משה (וכן פשטות הגמרא שלנו) והוא משום שרק בעדים שהצטרפו יחד בהגדת כת עדות אחת שייך דין נמצא א׳ מהן וכו׳ ועדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. כאן, לעומת זאת, חילקו שני העדים את עדותם כי עד אחד כפר וא׳ הודה ובכן אין ביניהם דין של כת עדות שנאמר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה (וכדמבואר בשיעורינו למעלה (לב.) ד״ה תוס׳ ד״ה בתוך וכו׳).
ענין עד אחד בשבועה
שם. גמ׳. משביע עד אחד וכו׳. ז״ל הגמ׳: לימא בהא קמיפלגי דמר סבר עד אחד כי אתא לשבועה הוא דקא אתא ומר סבר עד אחד כי אתא לממונא קא אתא עכ״ל. והנה רש״י (ד״ה ומ״ס לממונא וכו׳ ובד״ה ותיסברא) פירש את הדברים כפשוטם שלפי הס״ד מחייב ראב״ש ממון ע״פ עד אחד. ברם הרשב״א בחידושיו חולק על רש״י ולדעתו לכ״ע - אף לפי הס״ד - עד א׳ אינו מחייב ממון אלא שחשוב כעד ממון לענין שבועת העדות אליבא דראב״ש משום שראוי להצטרף עם אחר כדי להוציא ממון, עיי״ש. אמנם שני הפירושים מעוררים קשיים בסוגיא.
א

הגר״ח זצ״ל חקר בדין של עד א׳ שקם לשבועה: האם המובן הוא שעד א׳ נאמן לממון אך יש כח לשבועת הנתבע להכחישו ולבטל את עדותו או״ד העד אינו נאמן לממון כלל אלא שפועל כמחייב של שבועה בלבד. מחקירה זו תצא נפקא מינה לכמה עניינים:
א) נחלקו הראשונים אם עד א׳ מחייב שבועה בטענת שמא.⁠ב ומסתבר שאם עד א׳ נאמן על חיוב הממון מהראוי שיהיה נאמן אף בלי טענת ברי כמו שני עדים שמחייבים ממון אפי׳ אם התובע שמא. אבל אם עד א׳ אינו נאמן על הממון אלא שהוא מחייב שבועה בלבד י״ל שזה דוקא אם עדותו מצטרפת לטענת ברי ולא בעדותו גרידא. ועולה איפוא, שדין עד א׳ הוא לחזק את טענת התובע כדי שטענתו תחייב שבועה, ובכן רק טענת ברי מועלת ולא טענת ספק.
ב) הרמב״ם (בפ״ה מהל׳ טוען ונטען הל״ט) פסק וז״ל וכן אם כפר בכל ובא עד אחד והעיד לקטן אינו נשבע שזה עד אחד ואין שם תובע שתביעת קטן אינה תביעה גמורה עכ״ל, אליביה אין עד אחד מחייב שבועה עבור קטן כי טענת קטן אינה טענה. אולם בנוגע לשבועת השומרין פסק בפ״ב מהל׳ שכירות הל׳ ז׳ וז״ל קטן שהפקיד ביד גדול או השאילו הרי זה הגדול נשבע שבועת השומרין לקטן. הורו רבותי שאין זה נשבע בטענת הקטן כדי שנאמר אין נשבעין על טענת קטן שכל השומרין שבועת שמא היא עכ״ל. חזינן בעליל אליבא דהרמב״ם כי הטענה מחייבת שבועת עד אחד ומאחר שאין טענת קטן טענה ליכא שבועת עד א׳. מאידך חיוב שבועת השומרין חל בלי טענה ולכן אף קטן מחייב שבועת השומרים.
ברם אילו היינו אומרים שעד א׳ נאמן לממון בדין הוא שעד א׳ יחייב שבועה לקטן. ועיין בר״ן (על הרי״ף לשבועות דפוס ווילנא דף כב:) שכתב שהר״י מג״ש (שהוא ה״רבותי״ שהרמב״ם מצטטם) לשיטתו שאין עד א׳ מחייב שבועה בטענת ספק אלא בטענת ודאי ולכן אף אינו מחייב שבועה בטענת קטן.
אמנם לע״ד נראה שניתן להבחין ולומר שאף אם טענת קטן אינה מחייבת שבועה בעד אחד עכ״ז טענת שמא כן תחייב שבועה בעד אחד - ושלא כהשוואת הר״ן. יתכן שעד א׳ מועיל רק כשהוא מצטרף לטענה - אך בכחו של העד להשוות טענת שמא דגדול לטענה המחייבת. כל זה בנוגע לגדול, ואילו קטן אינו בר טענה כלל, שכן מופקע מחלות שם טענה ע״פ דין. בהתאם לכך אף ביחד עם עד אחד המסייעו א״א לו לקטן לחייב שבועה כי מאחר שאינו בר טענה כלל אף העד אינו יכול לקבוע לו טענה. סברה מעין זו נמצאת בראב״ד (פ״ב מהל׳ שכירות הל״ז) שביאר הדין שאין נשבעין שבועת השומרין לקטן בסברא זו וז״ל ועוד על ודאי שלו אין נשבעין על ספק שלו נשבעין (בתמיה) עכ״ל, כלומר, לענין שבועת השומרין טענת שמא חלה ויש לה תוקף לחייב שבועה, אבל קטן הואיל ואינו בר טענה אינו יכול לטעון אפילו טענת שמא - ולפיכך אין דין שבועת השומרין לקטן. (וכהבחנה הזאת שכתבנו כן הבחינו המגיד משנה בפ״ד מהל׳ גזילה (הלי״ב) והכסף משנה בפ״ג מהל׳ טוען ונטען (הל״ו) לענין שבועת עד אחד, עיין שם)
ג) הרא״ש לב״מ (פ״ק אות ג׳) מאריך במחלוקת הראשונים בנוגע לעד אחד אם מועיל לפטור משבועה. ובפשטות י״ל שיסוד המחלוקת הוא שאם עד א׳ נאמן לממון בדין הוא שיהיה נאמן לפטור כמו לחייב. מאידך אם אינו דין נאמנות יתכן שקם רק לחייב שבועה ולא לפטור שבועה.
ד) הנה רק עד אחד כשר מחייב שבועה ולא עד פסול, והלא עד פסול כשר לעדות עגלה ערופה, מת בעלה, ולטומאת סוטה, וצ״ע באבחנת הדברים. אמנם אף שגזה״כ היא יתכן להסיק מכך שעד א׳ לשבועה חל כעדות על הממון עצמו ולפיכך חלים עליו כל דיני עדות דממון - כולל שיהיה עד כשר ולא פסול. מאידך בשלושת הדברים האחרים נאמן עד אחד מדין עד אחד נאמן באיסורין ואף פסולי עדות נאמנים.
ה) לכאורה מדין מתוך שאינו יכול לישבע משלם עולה שבכל חיובי שבועה יש חיובי ממון (ועיין לקמן (מז.) בנוגע לשניהם חשודים על השבועה, נסכא דר׳ אבא, וחמשין ידענא וחמשין לא ידענא), ויוצא איפוא שעד אחד נאמן לממון. אך יש לדחות הראייה שכן דין מיוחד הוא בכל שבועות הדיינים שאע״פ שמעיקר דיניהן חלות כחיובי שבועות בלבד עכ״ז אם אינו יכול לישבע משלם, וה״ה בנוגע לעד א׳ שמחייב שבועה בלבד ואינו נאמן מעיקר הדין על הממון, ודו״ק היטב.
ב

ע״פ חקירת הגר״ח זצ״ל יתכן פירוש אחר בסוגיא דידן ולהמנע מהקשיים שבפרש״י והרשב״א. יש לפרש ״מר סבר עד א׳ כי אתא לשבועה הוא דקא אתא״. כלומר, עד א׳ בא כמחייב של שבועה בלבד, ״ומר סבר עד אחד כי אתא לממונא קא אתא״, כלומר, עד א׳ נאמן על הממון אלא שניתן להכחישו בשבועה וכנ״ל. לפי״ז חיוב שבועת העדות תלוי בעיקר חלות העדות, שאם עד א׳ נאמן על הממון מתחייב הוא בשבועת העדות כי עדותו נחשבת לעדות ממון. ואילו אם עד א׳ אינו נאמן על הממון אלא שבא אך ורק לחייב שבועה - אין עדותו נחשבת לעדות ממון ופטור משבועת העדות.
ג

שם. גמ׳. ותיסברא וכו׳. ולפי הנ״ל הגמרא מסיקה שעד א׳ לשבועה קא אתי, כלומר שאינו נאמן לממון וקם לחיוב שבועה בלבד.
ומסקנת הגמרא שחולקים בדבר הגורם לממון אם כממון דמי אם לאו כממון דמי. וכשם שחולקים בעד א׳ כך חולקים בעדי סתירה האם מחוייבין בשבועת העדות או לו. וצריך עיון קצת בדמיון בין עד אחד לעדי סתירה. ועוד יש לעיין בדין גורם לממון בסוגיה דידן בהשוואה לדין גורם לממון בכל התורה כולה. ועיין ברשב״א שעמד על כך וז״ל וקי״ל כרבנן וכו׳ וקשיא לי דהא קי״ל בנזקין כמאן דאית ליה גרמא וכו׳ ולא היא דהכא שאני דלא חייבה תורה אלא בכפירה שמאבד ממון ממש זה מחמת כפירה של זה וכו׳ לא אמרתי אלא במקום שזה מגיד וזה מתחייב אבל גורם לא אמרינן וכו׳ אבל לגבי נזקין כל שגורם לממון מזיק חשבי׳ ליה עכ״ל, ודבריו צריכים ביאור.
ונראה שהרשב״א ר״ל שחיוב שבועת העדות אינו תלוי בהפסד ממון בלבד כמו במזיק אלא בחלות שם העדות שתקרא עדות ממון. למסקנא, איפוא, עד אחד פטור משבה״ע כי אינו נאמן בעיקר העדות שלו על הממון שכן בא דוקא לחייב שבועה, ואע״פ שכתוצאה מעדותו יש נפקא מינה לממון, עדיין אינו נקרא עד ממון. ועדי סתירה בסוטה דומים בכך לעד אחד. הנה הגאון רבינו חיים הלוי זצ״ל ביארג שמה שהסוטה נאסרת לבעלה עקב קינוי וסתירה הוא גזיה״כ מיוחדת, כלומר, שאף עצם לידת הספק הוא ע״פ גזיה״כ דקינוי וסתירה, אבל אין כאן ספק במציאות שהרי בעלמא מלקין על היחוד ואין אוסרין על היחוד. סיוע לכך ממחלוקת ר״א ורבינא (סוטה כה.) אם מועלת מחילת הקינוי לאחר הסתירה להתירה לבעלה. חזינן שכל חלות איסור הסוטה היא משום דין קינוי וסתירה ואם המחילה תפקיע את הקינוי למפרע אף איסורי הסוטה יופקעו. ויוצא שעדי סתירה אינם מעידים באופן ישיר על הזנות להשוות ספק ממש אך יוצרים באשה חלות שם של סוטה התלויה בדין קנוי וסתירה. אח״כ משווה התורה את הקינוי והסתירה לדין ספק כדי להטיל עליה דין ספק כודאי. משום כך אע״פ שעדותם של עדי הסתירה גורמת שתפסיד הסוטה את ממון כתובתה בכל זאת אם סוברים שבעד אחד דשבועה ליכא חלות שם של עדות ממון ופטור לענין שבוה״ע ה״ה בעדי סוטה שפטורים. שבועת העדות נוהגת רק כשעצם חלות השם של העדות היא עדות ממון ולא בעדות בעלמא הגורמת להפסד ממון. וראב״ש סובר שאף הפסד ממון מספיק לחייב שבוה״ע אף כשגוף העדות אינו ממון. או שלדעתו דין גורם לממון כממון דמי הופך את גוף העדות לעדות על הממון.
עולה השאלה, מאחר שהרשב״א מבחין בין ענין גורם לממון בסוגיתנו לבין ענין גורם לממון בנזקין דעלמא, למה השתמשה הגמרא כאן בביטוי זה. עוד קשה, כי מבואר במס׳ ב״ק (דף נו.) שהיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. ודנה הגמרא וז״ל במאי עסקינן אילימא בבי תרי פשיטא דאורייתא הוא, אם לא יגיד ונשא עונו, אלא בחד עכ״ל. ופירש ברש״י (ד״ה פשיטא דאורייתא הוא) וז״ל דחייב בדיני שמים עכ״ל. וקשה שאע״פ שמהפסוק ד״אם לא יגיד ונשא עונו״ מוכח שיש איסור דאורייתא בכבישת העדות עכ״ז מנ״ל לגמרא שחל חיוב דמים לשלם בדיני שמים בגלל היזק הממון.
ובתוס׳ הרא״ש לשבועות הביא שתי דיעות בראשונים אליבא דר׳ מאיר בעד שנשבע וכפר מחוץ לבי״ד ואח״כ הודה בבי״ד אם חייב או פטור מקרבן שבוה״ע. וז״ל א״נ אפילו לר׳ מאיר פטורים אם הודו אח״כ בפני בי״ד כיון דלא הפסידו לו ממון בכפירתם חוץ לב״ד עכ״ל. מתוס׳ הרא״ש משמע שאין המחייב של שבוה״ע עצם השבועה והעדות המהוות בגופן ענייני ממון בלבד אך נוסף לכך צריכים הפסד ממון בפועל, ולכן אם אחר כפירתו חוץ לב״ד הודה העד פטור מאחר שלא הפסיד לחבירו ממון.
לפי״ז יתכן שהגמרא השתמשה בביטוי גורם לממון ששייך בעיקר לעניני נזקין דעלמא הואיל ואף בשבוה״ע יש דין היזק והפסד ממון, והגם שפרטי הדינים שבחיוב הקרבן אינם זהים לדיני חיובי מזיק דעלמא, וכמבואר ברשב״א הנ״ל. בכך אף מוסברת קושית הגמרא בב״ק פשיטא וכו׳ כלומר שמדאורייתא העדים הכובשים את עדותם חייבים בדיני שמים לשלם בעד הממון שהזיקו, כי מאחר שמחוייבים בקרבן שבוה״ע משום שהפסידו והזיקו פשיטא שחל עליהם אף חיוב דמים לשלם את הנזק בדיני שמים.
ד

לפי מסקנת הסוגיא חלוקים בגורם לממון אי כממון דמי או לא, ואנן פסקינן שלא כממון דמי ועד א׳ פטור משבה״ע. ועלינו להתבונן, בשלמא לאותם הראשונים הנ״ל הסוברים שעד אחד אינו נאמן לענין הממון עצמו אלא כדי לחייב שבועה ניחא שפטור משבה״ע. אך כיצד מתפרשת מסקנת הגמרא שלמ״ד גורם לממון לאו כממון דמי עד אחד פטור אליבא דהראשונים הסוברים שעצם חלות העדות של עד אחד הוא על גוף הממון כי א״כ למה יפטר משבועת העדות.
וי״ל שסוברים, אליבא דמ״ד גורם לממון לאו כממון דמי, שמלבד חלות שם עדות ממון בגוף העדות קיים עוד תנאי הדורש שיהיה הפסד ממון בודאי. והואיל והפסד הממון אינו ודאי שכן בידו של הנתבע להשבע ולהפטר ליכא חיוב שבה״ע. אותה סברא ניתנת להאמר גם ביחס לעדי סתירה. הם פטורים כי בידה של האשה לשתות את המים ולזכות בממון ואינו מוכרח שיגיע לה הפסד ממוןד.
שם. גמ׳. עדי סוטה. הבאנו למעלה (אות ג׳) שהגר״ח זצ״ל ביאר שאיסור ספק סוטה לבעלה אינו לידת הספק ממש אלא גזיה״כ מיוחדת היא, שחלות הדין של קינוי וסתירה מולידה את הספק ודין ספק כודאי.
בכך יישב את פסק הרמב״ם התמוה (בפ״ו מיבום הל״ט) שצרת סוטה חולצת או מתייבמת, שכן אף שהסוטה עצמה אסורה ליבם אין לה שם טומאה ולא חלות שם של ספק טומאה כערוה בגברא שעי״ז תפטור את צרתה מיבום, עיין בספרו על הרמב״ם. והיה רגיל לומר שה״ה בספק טומאה ברה״ר שהוא טהור ודין ספקו טמא הלמדים מסוטה. אין כאן אלא דין מיוחד של טומאה מטעם גזיה״כ ולא שיש חלות טומאה לכל דיני התורה. נ״מ תהיה לענין טומאות שהנזיר מגלח עליהן שפסק הרמב״ם (פ״ז מהל׳ נזירות הל״א) שהנזיר מגלח רק כשנטמא בטומאה שהיא מעצמו של המת, עיין בפסקיו שם. לכן אם נטמא נזיר בספק טומאת מת ברה״י לא יגלח כי אף שטמא טומאת שבעה עכ״ז אינו טמא לעצמו של מת - כי אין דין ספק כודאי קובע שכאילו נטמא לעצמו של מת - וכמו בסוטה שבנוגע לשם ערוה שבגברא אין ספק טומאה כערוה כלל ומשום כך צרתה מתייבמת.
שם. גמ׳. בעד טומאה. הגר״ח זצ״ל האריך בספרוה לבאר שקיימות שתי הלכות בעד טומאה:
א) עד כשר הנאמן מדין עדות, ועליו חלה ההלכה שכל מקום שהאמינה תורה עד א׳ הרי הוא כשנים,
ב) עד פסול (כאשה) הנאמן מדין נאמנות בעלמא, ולא חלה בו ההלכה שכל מקום וכו׳.
ודומה שתהיה נ״מ בנוגע לשבה״ע כי רק הנאמן בתורת עדות מתחייב ולא מי שנאמן בנאמנות בעלמא. לפיכך דוקא עד טומאה כשר חייב בשבוה״ע ולא עד פסול, שכן עדות דכשר חלות עדות היא ולא עדות דפסול שאינה אלא נאמנות בעלמא. (ועיין בתוס׳ הגרע״א זצוק״ל על המשניות)
שם. גמ׳. ששניהן חשודין
א

להלן (מז.) הובאה מחלוקת בין רבותינו שבבבל הסוברים שבשניהם חשודין חזרה שבועה לסיני ולא משלם לבין רבותינו שבא״י הסוברים שחזרה השבועה למחוייב לה ומתוך שאינו יכול לישבע משלם. ומסתבר שחלוקים בשאלה דלהלן.
הנה מי שאינו יכול לישבע משום שהוא חשוד, מדאורייתא חייב לשלם, אלא שמדרבנן אמרו שהתובע נשבע ונוטל. ויש לחקור האם החכמים הפקיעו לגמרי באופן זה דין דמתוך וכו׳ ושמו במקומו הדין שהתובע יטול ע״י שבועתו, כלומר שהשבועה היא המעניקה לו את הנאמנות לזכות בדין או״ד אף מדרבנן חל דינא דמתוך וכו׳ ומעיקרא דדינא הנתבע החשוד חייב לשלם, אך מדרבנן התנו דין בסדר גביית התשלומין בבי״ד, דהיינו שלא יגבו בעדו עד שישבע תחילה.
לכן באופן דידן - שגם התובע אינו יכול לישבע - אם אנו סוברים שהחכמים הפקיעו לגמרי את החיוב מהנתבע ותקנו במקומו שהתובע יזכה ע״י שבועתו, יוצא שבמקרה שאין התובע יכול לישבע חזרה השבועה לסיני דהיינו שהנתבע פטור מלשלם. מאידך, אם החכמים לא הפקיעו את דינא דמתוך וכו׳ אלא התנו תנאי בגביית בי״ד שישבע התובע תחילה מסתבר שלא התנו תנאי זה רק במקום שביכולת התובע לישבע, אבל כשאי אפשר לו לישבע שפיר מקבל את תשלומיו. וזו סברת המ״ד חזרה שבועה למחוייב לה ומשלם.
לפי״ז תתכן עוד נ״מ במקרה שתובע שאינו חשוד תפס הממון בלי שבועה והתובע מסרב לישבע אם תועיל התפיסה. אם נניח שהחכמים הפקיעו את דין דמתוך וכו׳ ותיקנו במקומו שיזכה ע״י שבועה, אז אף בתפס צריך לישבע ואם לא ישבע יפסיד. מאידך אם ננקוט שדין דמתוך וכו׳ עדיין חל אף מדרבנן אלא שקיים עיכוב בסדר הגבייה י״ל שאם כבר תפס אין דין סדר גביית בי״ד וזוכה, איפוא, בממון בלי שבועה.
אמנם יתכן דלכ״ע שבועת הנוטלין חלה מדין מעכב בגביית הב״ד ולא כמחייב של הממון, ועכ״ז בשניהם חשודים ניתן לומר שחזרה השבועה לסיני ואינו משלם כי השבועה מעכבת בכל אופן אף שכהתובע אינו יכול לישבעו.
ב

כתב הרמב״ם בפ״ג מהל׳ טוען ונטען הל״ז וז״ל הורו רבותי שהנשבעין ונוטלין אינן צריכין טענת שתי כסף, ואני אומר שצריך הנתבע שיכפור בשתי מעין ואח״כ ישבע התובע בתקנת חכמים ויטול שהרי הנשבעין בטענת ספק צריך שיהיה ביניהם כפירת שתי מעין ואחר כך ישבע מספק עכ״ל. פסק שהנשבע ונוטל צריך טענת שתי כסף. ברם הראב״ד שם משיג וז״ל א״א ומה יעשה השכיר העני שהשכיר עצמו במעה או בפונדיון ילך בפחי נפש, אבל הדמיון שדימה והלמוד שלמד מן הנשבעין בטענת ספק שהצריכו להם כפירת שתי כסף אינו דמיון כלל שזה נשבע להפטר ועל כרחו הוא נשבע וזה שנשבע ליטול מדעתו הוא נשבע כדי ליטול ואפילו על פרוטה ואולי אפילו היה שכרו פחות מפרוטה עכ״ל.
ויתכן שהפלוגתא תלויה בחקירה הנ״ל. לדעת הרמב״ם השבועה מזכה לתובע את הממון וזקוקה איפוא, לשיעור שתי כסף כמו שאר שבועות הדיינים. ואילו להראב״ד אין השבועה כי אם מעכבת גבייה, ומאחר שאין שבועת הנוטלין המזכה בממון אין צריכים שיעור שתי כסף שלא כשאר שבועות הדיינים שהן חלות בחיוב הממון עצמו וזקוקות לשיעור מיוחד של שתי כסף.
עוד כתב הרמב״ם בפ״ב מהל׳ טוען ונטען (הל״ה) וז״ל נתחייב החשוד שבועה מדבריהם אם היה מן הנשבעין ונוטלין אינו יכול להשבע וליטול אלא הנתבע שכנגדו ישבע היסת ויפטר. וכן פוגם שטרו וכל כיוצא בזה שהיה חשוד וטען הלוה שפרעו ואמר ישבע לי הרי הנתבע נשבע היסת ויפטר מן השטר עכ״ל. פסק ששבועת הנוטלין מאיזה סוג שהיא מעכבת את החשוד מליטול בלי שבועה. והראב״ד השיג עליו וז״ל א״א איני מודה בזה אלא שנוטל בלא שבועה שאין פוסלין שטר מקויים מפני שבועה דרבנן וכו׳ עכ״ל.
מסתבר שטעם הראב״ד הוא כי אף שתקנו החכמים שבועת הנוטלין לפוגם את שטרו תיקנוה רק כמעכבת ולא כמחייבת - שכן עדות וראיית השטר קיימת - וכשהתובע חשוד ואינו יכול להשבע ליתא למעכב הזה. בד״א בפוגם את שטרו. אבל בשאר נשבעין ונוטלין, כגון בשכיר ונגזל, חלה השבועה כמחייבת את הממון ומזכה בו את הנשבע, ולכן החשוד מאחר ואינו יכול לישבע אינו נוטל.
הרמב״ם לעומתו, סובר שבכל שבועות הנוטלין - גם בפוגם את שטרו - השבועה מחייבת את הממון והיא הנותנת לתובע את זכויותיו. בהתאם לכך כשאין התובע נשבע אינו נוטל.⁠ז
ג

מבואר בגמרא (לב:) שאם הלוה לחוד חשוד והמלוה תובע את העד להעיד לו כדי שישבע ויטול שהעד פטור משבה״ע כי יכול לומר לו למלוה ״מי יימר דמשתבעת״. ומתבקשת השאלה מסוף הסוגיא שם מובא בשם רב פפא שהכל מודים בעד מיתה שהוא חייב שבוה״ע כשאינו רוצה להעיד בשבילה ומפסדת כתובתה. והרי התקנה היא שאין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה (רמב״ם פ׳ ט״ז מהל׳ אישות הלי״ט ולקמן במתני׳ מה.) ולמה לא יוכל העד לטעון ״מי יימר דמשתבעת״.⁠ח
אמנם ע״פ הנ״ל ניתן לחלק בין שבועות הנוטלין לשבועת האלמנה. בשבועות הנוטלין בעלמא השבועה היא המחייבת והמזכה בממון ולכן יש טענת ״מי יימר דמשתבע״ - כלומר לא תיחשב עצם העדות כעדות ממון. מאידך שבועת האלמנה אינה כי אם מעכבת בגביית היתומים - ולא המחייבת והמזכה בממון. משום כך אין טוענים אליה ״מי יימר דמשתבעת״. ואולי יש להביא סמוכים לכך ממה שהתקין ר״ג (גיטין לד:) שתהא אלמנה נודרת ליתומים ואח״כ תגבה כתובתה במקום שתשבע מפני תיקון העולם, ואילו היתה עצם השבועה המחדשת לה זכויותיה לממון הכתובה אינו מסתבר שהיה רבן גמליאל מתקן נדר במקום שבועה. אך בתורת מעכב מתקבל על הדעת שהחליף השבועה בנדר, ודו״ק בזה.
ברם קשה, הלא ביארנו למעלה דלמ״ד שבשניהם חשודים שחזרה השבועה למחוייב לה, שלא הפקיעו החכמים דין דמתוך וכו׳, כי השבועה אינה אלא מעכבת בגבייה. והרי כשהלוה לבדו חשוד ביארנו זה עתה ששבועת הנוטלין היא המחייבת את הממון, ושהפקיעו דין דמתוך.
ויתכן שכל זמן שיכול הנוטל לישבע הופקע לגמרי מהנתבע את דין דמתוך והפכו את השבועה מעליו לתובע ואמרו ששבועת התובע היא המחדשת זכותו בממון. אולם כששניהם חשודים - שא״א לו לתובע לישבע - אמרו ששבועת הנוטל אינה אלא מעכבת בגבייה וכשאינו יכול לישבע נוטל בלא שבועה.⁠ט
אמנם תירוץ זה אינו מוסבר, שכן משמעות הדברים היא שאף ששבועת הנוטלין רק מעכבת ואינה מחייבת עכ״ז טענת ״מי יימר דמשתבעת״ פוטרת משבה״ע, ועדיין שומה עלינו ליישב את הסתירה משבועת אלמנה בכתובה שאין אומרים בה ״מי יימר דמשתבעת״, וצ״ע.
שם. גמ׳. ומתוך שאינו יכול לישבע משלם. כתב הרמב״ם בפ״ב מהל׳ טוען ונטען (הל״ד) וז״ל היה החשוד שומר וטען שאבד הפקדון או נגנב שכנגדו אינו יכול להשבע וליטול שהרי אינו טוענו ודאי שאכלו וכו׳ עכ״ל. הרמב״ם פסק שאין אומרים מתוך שאינו יכול לישבע משלם בשבועת השומרים כי התובע אינו טוען טענת ודאי. עולה, איפוא, שהרמב״ם אינו מבאר שדין מתוך וכו׳ שחיוב ממון כלול בחיוב שבועה, כי אם ככה אף בשומר היה הדין שישלם. אך הוא מפרש דמתוך קובע שחיוב השבועה מפקיע נאמנות של הנתבע ושאינו נאמן כי אם בשבועה (ולכן מיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן כי התורה הפקיעה את נאמנותו מעיקרא). ברם אין דין זה מועיל להוציא את הממון אלא דוקא בטענת ברי של התובע שעקב נאמנותו מוציאין את הממון מידי הנתבע. בהתאם לכך בפקדון שאין שם טענת ודאי של התובע, אף שהנתבע חייב שבועה והוא חשוד ואינו נשבע, אינו משלם כי בטענת ספק אין לתובע נאמנות להוציא ממון מהנתבע שהוא מוחזק.
שם. גמ׳ בעד אחד דר׳ אבא. כתב הרמב״ם (פ״ד מהל׳ טוען ונטען הל״ח) שכתב וז״ל מנה לי בידך והרי עד אחד מעיד עליו והנטען אומר כן הוא אבל אתה חייב לי כנגד אותו מנה הרי זה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם, ומפני מה אינו יכול לישבע שהרי הוא מודה במה שהעיד בו העד ואין הנשבע בהעדאת עד אחד נשבע עד שיכחיש את העד ויכפור בעדותו וישבע על כפירתו. לפיכך שטר שיש בו עד אחד וטען שפרעו וכו׳ הרי זה מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע ומשלם. מעשה באחד שחטף לשון כסף מחבירו בפני עד אחד ואמר אחר כן חטפתי ושלי חטפתי ואמרו חכמים הרי זה מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע ומשלם עכ״ל.
ב

ענין שטר בעד אחד
בנוגע לשטר בעד אחד שהרמב״ם פסק שאין לטעון פרעתי דהו״ל מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע שמשלם כתב הראב״ד וז״ל ולמה לא יכחיש העד מכל וכל בשבועתו שפרע וכו׳ עכ״ל.
ונראה בביאור מחלוקתם שבשטר מלוה דעלמא החתום בשני עדים אין הלוה יכול לטעון פרעתי מכיון שהמלוה טוען כנגדו שטרך בידי מאי בעי. והנה בנוגע לכתב ידו בלי חתימת עדים שלוה פסק הרמב״ם (פ׳ י״א מהל׳ מלוה ולוה הל״ג) וז״ל הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו וכו׳ הרי זה כמלוה על פה לכל דבר. ואם טען שפרע נשבע היסת ונפטר, ואינו גובה בכתב זה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות עכ״ל. ובמגיד משנה הביא בשם הר״ז הלוי והרשב״א החולקים על פסק הרמב״ם הזה וסוברים שא״א ללוה לטעון פרעתי נגד כתב ידו - ונימוקם שכן עדיין קיימת הטענה שטרך בידי מאי בעי. אמנם הרמב״ן הסכים עם הרמב״ם שנאמן לטעון פרעתי מפני שאינו גובה בכתב ידו ממשועבדין - ולא איכפת לו ללוה להשאיר השטר בידו של המלוה אע״פ שפרע. וכן מבאר הרב המגיד באריכות בפי״ד מהל׳ מלוה ולוה הל״י וז״ל כיון וכו׳ אינו גובה אלא מבני חרי לא חשש להניחו בידו דהא אי בעי יהיב ומזבין להו לכולהו נכסי ולא טריף מידי עכ״ל.
אך המגיד משנה שם תמה על הרמב״ם שפסק שאין הלוה נאמן לטעון פרעתי נגד שטר בעד אחד והרי אף שטר בעד א׳ אינו גובה ממשעבדי כמו בכתב ידו ומ״ש זה מזה לענין פרעתי, וז״ל ואצלי הוא דבר תימה בדין זה וכו׳ ואיך לא יהיה נאמן בעד אחד בכתב, וא״ת שאני הכא דמצי א״ל שטרך בידי מאי בעי א״כ אף בהוציא עליו כתב ידו לא יהא נאמן לומר פרעתי וכו׳ ה״נ בעד אחד ודאי ואפילו מודה אינו טורף ממשעבדי ולמה לא יהיה נאמן לומר פרעתי ובהדיא מוכח פרק המגרש דלענין גט טפי עדיף כתב ידו מחתימת עד אחד בלא כתב ידו וכו׳ ודין זה צל״ע עכ״ל.
ואמר הגר״ח זצ״ל שיש להתבונן ביעילות טענת ״שטרך בידי מאי בעי״ האם היא מהוה אומדנא בעלמא וחזקה שלא פרע; זאת אומרת אילו פרע לא היה לו להשאיר את השטר ביד המלוה, או״ד היא מהווה גופה של עדות שבשטר, דהיינו, ששטר ביד מלוה מעיד שהלוה עדיין חייב, ויוצא שיש חלות הגדת עדות בשטר שלא פרע.
והכריע הגר״ח זצ״ל שאינה אומדנא בעלמא שלא פרע כי אם חלות של הגדת עדות שלא פרע. ומסתבר כך שהרי אין הולכין בממון אחר הרוב ואומדנא בעלמא לכאורה אינה יכולה להוציא ממון מידי מוחזק. ואיך איפוא, מועילה טענת ״שטרך בידי מאי בעי״ להוציא כסף מידי הלוה שטען שפרע. ברם הגדת עדות שבשטר שפיר יכולה להוציא ממון מהמוחזק שכן השטר מעיד שהלוה לא פרע ועדיין צריך לשלם למלוה.
והגר״ח זצ״ל הסביר שהענין הזה יוצא מהדין של עדים החתומים בשטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב״ד (כתובות יח:). עדי השטר מעידים שהשטר נעשה בהכשר ושהחוב קיים, וממילא אף מעידים שהלוה לא פרע. ואף שבשעת חתימת העדים לא העידו שלא פרע עכ״ז היא מההלכות של שטרות שהעדים שבשטר מעידים גם על דברים שבעתיד שהעדים עצמם לא ראו ולא ידעו. וכפי שיוצא מדין חותמים שטר ללוה אע״פ שאין מלוה עמו אף לפני ההלוואה, והרי בשעת חתימתם טרם ידעו העדים שלוה ובכל זאת משנמסר השטר למלוה והוא תופס אותו חלה הגדת עדות בשטר שלוה. כמו״כ הגדת עדות בשטר חלה לומר שלא פרע ושהחוב בתוקפו קיים.
והנה כשיש שטר הלואה בידי המלוה ושנים מן השוק מעידים שלא לוה תרי ותרי נינהו (עי׳ כתובות יט: - כ.). אמנם שנים המעידים שפרע נאמנים (רמב״ם פ׳ י״א ממלוה הל״א). ומתבקשת השאלה, דבשלמא אם השטר עצמו אינו מעיד שלא פרע ואינו אלא אומדנא דמוכח, מובן למה יאמנו עדים שמעידים שפרע יותר מהאומדנא וכדין עדים בכל התורה כולה. אך לשיטת הגר״ח זצ״ל שגוף השטר מעיד שלא פרע, מדוע לא נאמר שכשבאו שנים והעידו שפרע שהעדות מוכחשת ותרי ותרי נינהו.
וביאר הגר״ח זצ״ל שאין כאן קושי שכן זוהי ההלכה שעדות השטר ניתנת לפירוש, כלומר, שהעדים המעידים שפרע מפרשים שבעדות שבשטר ליכא הגדה שלא פרע. ואילו עדים המעידים שלא לוה אין מפרשים את הגדת העדות שבשטר אלא מכחישים אותה לגמרי לומר שלא לוה כלל ושהשטר היה מעולם חספא בעלמא. ולזה אין להאמין השנים האחרונים יותר מהשנים הראשונים שנחתמו בשטר ושנחקרה ע״פ דין עדותן בב״ד - ולכן דינם דתרי ותרי נינהו.
ונראה שבכך מוסבר אף ההבדל בין שטר בעד אחד לבין שטר בכתב ידו. אליבא דהרמב״ם חלות שטר תלויה בעדות. ועקב חתימת עד א׳ המהוה חלות עדות חל אף דין שטר. ואילו כתב ידו אינו חפצא של עדות, ולכן לא חל בו דין שטר. (ואף שהודאת בע״ד כמאה עדים דמי עכ״ז אין כאן חפצא של עדות) משום כך השטר בעד א׳ מעיד שהכל נעשה בהכשר ושהלוה לא פרע וחייב וכנ״ל. מאידך כתב ידו אינו חפצא דשטר ואינו מעיד כלל שלא פרע כי אינו רק הודאת בע״ד בעלמא שלוה. ולפיכך נאמן הלוה כשטען פרעתי נגד כתב ידו.
ועלינו לעיין במה שפסק הרמב״ם בשטר בעד א׳ שכשטען הלוה פרעתי הו״ל מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע, למה אינו יכול לישבע שפרע ולפרש את הגדת השטר, ומ״ש שבועה משני עדים, כשם ששני עדים נאמנים לומר ששטר בעלמא פרוע הוא, ואין עדותם תרי כנגד תרי, מפני שעדותם באה לפרש את השטר ולא להכחישו וכנ״ל, לכאורה בדין הוא אף בשבועה שפרעתי שתתקבל לפרש את השטר דעד א׳ לומר שפרע ושהעדות דלא פרע אינה נכללת בשטר.
ונראה שזהו הדין דשטרות שרק עדות יכולה לפרש את העדות שבשטר ולא שבועת בעל דבר. לכן שני עדים נאמנים להעיד שפרע אף במקום שיש שטר בידי המלוה כי ע״י עדותם מפרשים הם את השטר שאינו מעיד שלא פרע. לעומת זאת, אין כח כזה בשבועת בע״ד, וממילא נשארה ההגדה שבשטר דעד א׳ שלא פרע והו״ל מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם.⁠י
ביארנו שכתב ידו אינו מהוה חלות שם שטר וכי אינו אלא הודאת בע״ד בעלמא. אך יש להעיר ממה שהקשה ה״ה (הובא לעיל) מ״ש מגט שכתב ידו מועיל מדאורייתא יותר מגט בעד אחד, וחזינן לכאורה מכך שכתב ידו מהוה חפצא דשטר, כי דוקא ע״י חלות שם שטר ושל ספר כריתות ניתן לגרש אשה.
וצ״ל כי זוהי גזיה״כ מיוחדת (ע״פ הפסוק ״וכתב לה״) לענין גיטין בלבד שכתב ידו מהווה חפצא דגט וחלות שם שטר. ברם בנוגע לדברים אחרים אין לכתב ידו חלות שם שטר ואינו כי אם הודאת בע״ד בעלמא וכנ״ל.
ג

דין נסכא דר׳ אבא שמתוך שאינו יכול לישבע משלם מתבאר בארבעה אופנים:
א) כתב רש״י (שבועות דף לב: ד״ה כיון וכו׳) וז״ל והמתחייב שבועה על פי עד א׳ צריך לישבע על מה שהעד מעיד ולהכחיש את העד וזה אינו יכול לישבע על כך שהרי מודה הוא לדברי העד שחטפה, והוה האי גברא אצל שבועה זו כגזלן אצל כל שבועות שאינו יכול לישבע עליהן אף זה בשבועה זו אינו יכול לישבע שהרי מודה בה עכ״ל. רש״י מפרש שמאחר שהעד העיד שחטף חיוב השבועה הוא דוקא להכחישו ולישבע שלא חטף.
ויש לחקור באמר העד א׳ ״חטפת את של פלוני״, כלומר שהעיד במפורש שהנסכא משל פלוני הוא, האם יכול הבעל דבר לישבע ״דידי חטף״ שהרי בכך מכחיש את דברי העד. (ועיין בקצה״ח סי׳ נ״ח: ד׳). ומפרש״י משמע שבציור כזה אכן היה נשבע, שכן עיקר חיוב השבועה הוא להכחיש את העד, ובציור שהעד מעיד שהנסכא הוא משל פלוני שפיר ניתן להכחיש את העד בשבועה. ואילו בנסכא דר׳ אבא שהעד אינו מעיד במפורש שהנסכא משל פלוני אלא שחטף סתם חייב לישבע דוקא שלא חטף, ומאחר שאינו יכול להשבע כך משלם.
ב) ברם ניתן לפרש דין נסכא דר׳ אבא באופן אחר והוא ששבועה אינה יכולה להכחיש את האומדנא שכל מה שתחת יד אדם שלו, כי התורה האמינה שבועה רק כנגד עד אחד ולא כנגד אומדנא דמוכח. ולפי״ז אף אם העד יעיד במפורש שהנסכא של פלוני א״א להשבע כנגד האומדנא שכל מה שתחת יד אדם שלו.
ודברי הרמב״ם (פ״ד מטוען ונטען הל״ח) ניתנים להתפרש בשני האופנים שהזכרנו, דו״ק בלשונו.
ג) ועיין בראב״ד (פ״ד מטוען ונטען הל״ח) וז״ל א״א משלים הוא ממשל ולמה לא יכחיש העד מכל וכל בשבועתו שפרע וכו׳ עכ״ל. הראב״ד סובר שנשבע שפרע כנגד שטר מלוה החתום בעד אחד. ומוכח שסובר כגר״ח זצ״ל שעצם חלות העדות שבשטר מעידה שלא פרע ולכן בשטר בעד א׳ העדות מחייבת שבועה שלא פרע. נוסף לכך, מדברי הראב״ד ניתן להסיק שלדעתו שבועת פרעתי יכולה להכחיש אף החזקה של שטרך בידי מאי בעי.
ברם לפי״ז מתבקשת השאלה אליבא דהראב״ד בדין נסכא דר׳ אבא - למה לא ישבע דדידי חטפי - הרי שבועה מועלת אף כנגד אומדנא דמוכח (כמו שמועלת כנגד האומדנא של שטרך בידך מאי בעי). וא״ת שבכך אינו נשבע כנגד עצם העדות של העד שהעיד שחטף (וכפירוש הראשון הנ״ל וכרש״י) מ״מ עדיין יש לטעון שהחזקה שכל מה שתחת יד אדם שלו כלולה בעדות העד וכאילו העד עצמו העיד בפירוש שחטף נסכא של פלוני ובכך יש להשבע כנגד העד.
אך יתכן שהראב״ד יפרש את דין דרבי אבא כאותו פירוש המובא במרדכי (פ״ג דמס׳ ב״ב. אות תקכ״ח) בשם האביאסף וז״ל הכי פירושו ה״ל כגזלן שהודה לדברי העד שדרך חטיפה ודרך גזלנות באה לידו, ואילו היו ב׳ עדים חייב לשלם השתא נמי אינו יכול לישבע ואפילו לרבא דאמר פ״ק דסנה׳ גבי פלוני רבעני לרצוני ה״ל רשע ואין אדם משים עצמו רשע הכא דאיכא עד אחד פסול לנפשיה, וכן הדין התם ברביעה אם היה עד א׳ עמו פסול, והיינו דקאמר ה״ל כגזלן פי׳ לענין ממון וכו׳ עכ״ל. יוצא שלדעתו, נפסל מלהשבע משום שלענין שבועה זו הו״ל גזלן עקב דבריו שאמר שחטף. וכן י״ל אליבא דהראב״ד שפסול לשבועה מדין גזלן ולא כפירושים הראשונים שהבאנו.
ולפי פירוש המרדכי תסור קושית התוס׳ וב״ב דף לד. ד״ה הוי וכו׳) דלהמניה בשבועה במיגו דיכול לומר לא חטפתי דהא נפסל לשבועה ולנאמנות כגזלן ולפיכך אינו מועיל מיגו.
אמנם עלינו לדון בקושית התוס׳ אליבא דשני הפירושים שהזכרנו למעלה.
ונראה שלפי פירש״י בכל אופן שחייב לישבע לא חטפתי ואם לא ישבע חייב לשלם שכן מיגו לא יועיל לפוטרו מחיוב זה. ומסתבר שלכך התכוון הריב״ם שם בתוס׳ כשתירץ דמיגו לאפטוריה משבועה לא אמרינן, כלומר שחיוב שבועת התורה הוא דוקא לישבע להכחיש את העד ומיגו אינו מועיל לענין זה.
ועיי״ש בתוס׳ שהר״י חולק על הריב״ם וסובר דמיגו לאפטורי משבועה אכן אמרינן (במקום שאינו מיגו דהעזה). ויתכן שהר״י סובר שלא כפרש״י אלא כפירוש השני, שהשבועה דדידי חטפי אינה מועלת מפני שבאה להכחיש את החזקה שכל מה שתחת יד אדם שלו. אולם במקום שיש מיגו יש בכחו של המיגו להפקיע את החזקה שהנסכא שייך לנחטף ולהפוך את החזקה ולקבוע שהנסכא בחזקת החוטף. המיגו מברר שחזקת החוטף לא באה בדרך גזלה אלא היא כדין והריהו המוחזק באמת. יוצא, איפוא, שהמיגו אינו פוטר מחיוב שבועה באופן ישיר אך נותן לחוטף את החזקה בנסכא, ולפיכך אין העד מעיד שחטף משל חבירו כי אם שחטף בעלמא, ואין בכך חיוב שבועה מעיקרא, שכן הנסכא בחזקת החוטף מעולם ואינו חייב לישבע כלל.
ד) ועלינו להתבונן בפרש״י שמשלם משום שחייב להשבע שלא חטף - למה יתחייב להשבע דוקא שלא חטף, ומה הגריעותא בטענת דידי חטפי.
ויתכן שלדעת רש״י החזקה שכל מה שתחת יד אדם שלו נכללת וחלה בגוף העדות וכאילו העיד העד שגזל החוטף מפלוני את הנסכא שלו. ואילו היה מעיד העד במפורש שהנסכא של פלוני ושגזלו ממנו היה יכול להשבע דידי חטפי להכחיש את עדותו. אמנם מאחר שהחזקה היא שהופכת את העדות לעדות של גזילה השבועה של דידי חטפי אינה מכחישה את גוף העד ואינה הופכת אותו לשקרן, ורק שייך להשבע שבועה שלא חטפתי המכחשת את העד עצמו והופכתו לשקרן.
מאידך לשיטת הראב״ד שיכול לישבע שפרע כנגד שטר של עד א׳, אין השבועה צריכה לחול להכחיש את העד עצמו ולהופכו לשקרן שהרי הכחשה של העד עצמו אינה שייכת בשטר. ברם אף שבועה המכחשת את ספור המעשה של העדות מועלת וכשנשבע שפרע מכחישה השבועה את החפצא של העדות ומועלת איפוא אף שאינה מכחישה את גופו של העד עצמו ואינה הופכתו להיות שקרן.
א. וצ״ע אליבא דתלמידי ר״י מ״ש העניות לקדיש ולקדושה באמצע ק״ש המותרות ואע״פ שההפסקות הן יותר גדולות משיעור תוך כדי דיבור ממודים דרבנן שאסור לומר כולו משום שההפסק יותר גדול מתוך כדי דיבור.
ב. עיין בה״ה פ״ד מהל׳ טוען ונטען הל״ו שמביא בשם הרמב״ן שדעתו נוטה לחייב ולרשב״א פטור. ועיין בר״ן על הרי״ף לשבועות (דף י״ט. דפוס ווילנא) שכתב שלר״י מג״ש פטור ולרי״ף חייב. ועיין בתוס׳ כתובות (יח.) ד״ה מפני מה וכו׳.
ג. עיין בחידושי רבינו חיים הלוי פ״ו מהל׳ יבום הל״ט.
ד. יש לעיין מה יהיה הדין כשאין מי המרים כמוש״כ הרמב״ם פ״ג מהל׳ סוטה (הל״ט) ע״פ המשנה (סוטה מז) וז״ל לפיכך משרבו המנאפים בגלוי בבית שני בטלו הסנהדרין את מי המרים וסמכו על הכתוב בקבלה עכ״ל. ובפ״א מהל׳ סוטה (הל״ב) כתב וז״ל בזמן שאין שם מי סוטה תאסר עליו לעולם ותצא בלא כתובה עכ״ל. ולכאורה אליבא דהביאור הזה בכה״ג יתחייבו עדי סתירה בשבועת העדות, אמנם לפי הנ״ל בשיעורים יפטרו, ודו״ק.
ה. עיין בחידושי רבינו חיים הלוי לפ״ט מהל׳ רוצח הלי״ד - ט״ו.
ו. ומסתבר שדוקא בחשוד החמירו לומר שלא יגבה ואפילו במקום שא״א לו להישבע שהרי באשמתו אינו יכול להשבע. מאידך אם התובע אינו יכול להשבע מחמת אונסו יתכן שהשבועה לא מעכבת הגבייה והנתבע משלם.
ברם עיין ברמב״ם (פ״ב מהל׳ טוען ונטען הל״ד) שכתב וז״ל היו שניהם חשודין חזרה שבועה למחוייב לה שהוא הנתבע ומתוך שאינו יכול לישבע משלם. היה החשוד שומר וטען שאבד הפקדון או נגנב שכנגדו אינו יכול להשבע וליטול שהרי אינו טוענו ודאי שאכלו וכו׳ עכ״ל. פסק שהמפקיד מפסיד מאחר שאינו יכול לישבע וליטול כי טענתו טענת ספק היא. והוא ההיפך מסברתנו. יוצא איפוא אליבא דמה שביאר רבינו נ״י בפנים שהרמב״ם סובר שכשהתובע טוען טענת ודאי שבועת הנוטלין אינה אלא מעכבת, ולכן אף כשהתובע אינו יכול לישבע נוטל בלי שבועה. ואילו בשומרים, כשהמפקיד טוען טענת ספק, שבועת הנוטלין מחייבת הממון ומאחר שאין התובע יכול לישבע אינו נוטל.
ועיין שם בהרב המגיד שמביא בשם רבינו מאיר שכ׳ שאף בשבועת השומרים כשהשומר חשוד הו״ל מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם ולכן המפקיד נוטל בלי שבועה. יוצא איפוא שהוא סובר שאף בשומרים וטענת שמא השבועה אינה אלא מעכבת בגבייה ולא מחייבת הממון ולכן נוטל בלי שבועה. ועיין בשיעורים לקמן (לב:) ד״ה מתוך וכו׳.
ז. אמנם צ״ע שהרי הרמב״ם פסק שבשניהם חשודים חזרה השבועה למחוייב לה ומשלם, וכדמבואר בפנים הוא מפני ששבועת הנוטלין אינה אלא מעכבת הגבייה ולא מחייבת את הממון. מאידך בפוגם את שטרו פסק שכשהתובע חשוד שאינו נוטל, והוא משום שהשבועה היא המחייבת ממון, וצ״ע.
ולכאורה עלינו להסיק שדעת הרמב״ם ששבועת הנוטלין בדרך כלל מחייבת איפוא את הממון (ואף בפוגם את שטרו) ומשום כך כשהתובע חשוד אינו נוטל בלא שבועה. מאידך כשהנתבע חשוד שבועת הנוטלין רק מעכבת את הגבייה - ולכן כששניהם חשודים התובע נוטל בלי שבועה, וההבחנה צ״ע.
ויתכן שחז״ל התכוונו באמרם ״חזרה שבועה למחוייב לה״ שמעיקרא דדינא חובת השבועה מוטלת על הנתבע, ומכיון ששניהם חשודים עקרו לגמרי את חובת השבועה מהנוטל והטילו אותה על הנתבע כדמעיקרא דדינא, ומשום כך התובע נוטל בלא שבועה כי אינו מחוייב לישבע כלל. ואילו בשאר שבועות הנוטלין עיקר חובת השבועה חלה מעיקרא על הנוטל ומעכבתו וכשאינו יכול לישבע אינו נוטל.
ח. עיין בתוס׳ הרא״ש ובמאירי לסוגיין.
ט. עיין למעלה בהערה 71.
י. יוצא שאם טען לא לויתי יש כח בשבועתו להכחיש את הגדת העד בשטר. אמנם אין בשבועת פרעתי כח לפרש הגדת עד א׳ בשטר.
ומבארים: הכל מודים בעד סוטהשחייב אם נשבע שאינו יודע עדות, ומדובר בעד טומאה, שהבעל קינא לה תחילה בפני עדים, שאמר לה שלא תיסתר עם פלוני, והעידו עדים שנסתרה עם אותו איש, ועד אחד מעיד שהאשה אכן נטמאה, דרחמנא הימניה [שהתורה האמינה לו], דכתיב [שנאמר] בסוטה שהיא נבדקת במים המרים במקרה ש״ועד אין בה״ (במדבר ה, יד) שנטמאה, ומשמע: כל עד שיש בה אוסרה, ובעלה מגרשה בלא כתובה. ונמצא שעד טומאה הוא ממש עד ממון (על כסף הכתובה).
The Gemara elaborates: All concede with regard to a witness in the case of a sota that he is liable for taking a false oath of testimony in the case of a witness of impurity. This is referring to a case where the husband issues a warning to his wife in the presence of two witnesses that she may not enter into seclusion with a certain man and witnesses testify that she entered into seclusion with him, and one witness testifies that she engaged in intercourse with that man, as in that case the Merciful One accorded credibility to the witness, as it is written with regard to a sota: “And there is no witness against her” (Numbers 5:13), that she engaged in intercourse. From that verse it is derived that any witness that there is against her is sufficient to render her forbidden to her husband and enable him to divorce her without paying the sum stipulated in the marriage contract. Therefore, the witness who testified that she engaged in intercourse with that man is for all intents and purposes a witness to a monetary matter.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מיגשתוספותבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(25) יוְהַכֹּל מוֹדִים בְּעֵדֵי סוֹטָה שֶׁפָּטוּר בְּעֵדֵי קִינּוּי דְּהָוֵה גּוֹרֵם דְּגוֹרֵם

And all concede with regard to witnesses in the case of a sota that each witness is exempt from liability due to a false oath of testimony. This is referring to the case of witnesses of warning, who testify that the jealous husband warned his wife not to enter into seclusion with a certain man, as each witness is the cause of a cause of financial loss, not a direct cause of that loss. In order to lose payment of her marriage contract, in addition to the witnesses of warning, witnesses of seclusion would also be required, after which either a witness would testify that she engaged in intercourse or she would be required to drink the bitter water of a sota, either of which would confirm that she engaged in an adulterous relationship.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מיגשבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והכל מודים בעדי סוטה – שאפילו השביע שניהם וכפרו פטורין.
בעדי קינוי דגורם דגורם הוא – אף אם העדנוך עדיין אתה צריך לעדי סתירה וכשיבואו עדי סתירה אף הן אין מחייבין אותה להפסידה אלא גורמים הם שמביאין אותה לידי שתיית מים המאררים ושמא מיראת המים תודה שנטמאת ותפסיד כתובתה.
והכל מודים בעדי סוטה – במשביע עדי קינוי שהן פטורין, שאלו העידו בקינוי – עדין צריך הוא לעדי סתירה. הלכך הוה ליה גורם דגורם, שהקינוי גורם לסתירה לפי שהסתירה בלי קינוי אינה מועילה כלום, והסתירה גורמת להשקות אותה מי סוטה ולגלויי עלה אם נטמאת אם לאו, ואלולי הסתירה לא היינו יכולין להשקותה מי סוטה. וכשמשקה אותה ומתברר שנטמאת – מפסדת כתובתה מחמת הטומאה.
נמצא שהטומאה היא המפסדת אותה כתובת׳, והסתיר׳ גורמת לגלות אם נטמאת אם לאו, והקינוי גורם לסתירה.
ומחלוקת במשביע עדי סתירה – פירוש: כשמעידין בסתירה – אינן מעידין על הטומאה ממש שהיא המפסדת אותה כתובתה, אלא על סתירה בלבד הוא שמעידין. והסתירה גורמת להשקות אותה מי סוטה, לגלות אם נטמאת אם לאו. וכיון שכן, נמצא שכשמעידין אינו על דבר המפסיד אותה כתובתה ממש, אלא על דבר הגורם לגלות אותו דבר המפסיד אותה כתובתה ולברר אותו:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בפרש״י בד״ה בעדי קינוי כו׳ ושמא מיראת המים תודה שנטמאת ותפסיד כתובתה עכ״ל וה״ה אם תשתה ותמות ירויח הוא כתובתה אלא דלא פסיקא ליה אם תשתה שתמות ושמא זכות תולה לה ולא תפסיד כתובתה כמ״ש התוספות:
והכל מודים בעדי סוטה לשפטור משום שבועת העדות, ומדובר פה בעדי קינוי, שהם מעידים שהבעל קינא לאשתו, דהוה [שהריהו] רק גורם של גורם, שהיא צריכה גם עדי סתירה, ורק לאחר מכן אם יבוא עד טומאה, או שתשתה את המים ויתברר שזנתה — תפסיד את כתובתה. ונמצא שעדי קינוי הם רק גורם של הגורם להוצאה של ממון, ולכן אינם מחייבים כשהבעל משביע אותם.
And all concede with regard to witnesses in the case of a sota that each witness is exempt from liability due to a false oath of testimony. This is referring to the case of witnesses of warning, who testify that the jealous husband warned his wife not to enter into seclusion with a certain man, as each witness is the cause of a cause of financial loss, not a direct cause of that loss. In order to lose payment of her marriage contract, in addition to the witnesses of warning, witnesses of seclusion would also be required, after which either a witness would testify that she engaged in intercourse or she would be required to drink the bitter water of a sota, either of which would confirm that she engaged in an adulterous relationship.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מיגשבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

שבועות לב. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה שבועות לב., ר׳ חננאל שבועות לב. – מהדורת הרב ישראל ברוך הלוי סאלאוויציק, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רי"ף שבועות לב. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס שבועות לב., רש"י שבועות לב., ר"י מיגש שבועות לב., תוספות שבועות לב., רמב"ן שבועות לב. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אליהו ליכטנשטיין. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א שבועות לב. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי שבועות לב. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א שבועות לב., מהרש"ל חכמת שלמה שבועות לב., מהרש"א חידושי הלכות שבועות לב., רשימות שיעורים לגרי"ד שבועות לב. – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן (CC-BY-NC 4.0), פירוש הרב שטיינזלץ שבועות לב., אסופת מאמרים שבועות לב.

Shevuot 32a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Shevuot 32a, R. Chananel Shevuot 32a, Rif by Bavli Shevuot 32a, Collected from HeArukh Shevuot 32a, Rashi Shevuot 32a, Ri MiGash Shevuot 32a, Tosafot Shevuot 32a, Ramban Shevuot 32a, Rashba Shevuot 32a, Meiri Shevuot 32a, Ritva Shevuot 32a, Maharshal Chokhmat Shelomo Shevuot 32a, Maharsha Chidushei Halakhot Shevuot 32a, Reshimot Shiurim Shevuot 32a, Steinsaltz Commentary Shevuot 32a, Collected Articles Shevuot 32a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144