וצריך שתדע שכל שאנו מפקיעין עריפת העגלה בראיה פירושו אף בשאין הרואה אומר פלני היה שהרי מ״מ אין מתקיים בו ועינינו לא ראו ומ״מ בתלמוד המערב פרשוה דוקא בשאומרים אם רואין אנו אותו מכירין אנו בו:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה לשיטתנו ולא נכנס תחתיה בגמרא דבר שלא ביארנוהו אלא שבמסכת מגלה התבאר שאין עורפין את העגלה אלא ביום שהרי כפרה כתוב בה כקדשים וכל היום כשר לכך וכבר ביארנו בפרק ראשון שאין עורפין שתים כאחת ובמקום אחר התבאר שאם נמצאו עידיה זוממין מותרת בהנאה כיצד אמ׳ אחד ראיתי ובאו שנים והכחישוהו והפרישוה לעריפה והוזמו השנים מותרת בהנאה וכן בתלמוד המערב התבאר שאין דין עגלה אלא בארץ שנאמר באדמה אשר ה׳ אלהיך נותן לך אלא שבתוספתא אמרו שאף בעבר הירדן היתה נוהגת שנאמר כי ימצא לרבות עבר הירדן וכן התבאר במקום אחר שאם נתאחרו אנשי העיר הקרובה ולא הביאו עגלה מביאין אותה לאחר שתי שנים:
המשנה השלישית והכונה לבאר בה ענין החלק השלישי והוא שאמר משרבו הרצחנים בטלה עגלה ערופה משבא אלעזר בן דינאי ותחינה בן פרישה חזרו לקרותו בן הרצחן משרבו הנואפים פסקו המים המאררים ורבן יוחנן בן זכאי הפסיקן שנאמר לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה משמת יוסף בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים בטלו האשכולות שנ׳ אין אשכול לאכול בכורה אותה נפשי אמר הר״ם משרבו המנאפים אמ׳ השם ונקה האיש מעון בזמן שהאיש מנוקה מעון מים בודקין את אשתו ואשכולות כנוי לאיש המבין בו הטובות והחכמות והוא אמרם אשכולות איש שהכל בו:
אמר המאירי משרבו הרצחנים בטלה עגלה ערופה וכו׳ פי׳ מפני שהיה הענין נכר להם שאותם הרגילים בכך עשאוה ואין זה ספק גמור וזהו שאמרו בגמרא שרבו הרצחנים בגלוי ופירש במשנתנו שדבר זה התחיל משבא אלעזר בן דונאי ותחינא בן פרישא שהיו רוצחים גמורים ופירש על אותו בן פרישא שתחלה בן וחזרו לקרותו בן הרצחן:
משרבו המנאפים פסקו מים המרים פי׳ מפני שלא היו מחזיקים אותם בנקוי עון ונאמר על זה בגמרא ואומר לא אפקוד על בנותיכם וכו׳ מאי ואומר וכי תימא עון דידיה אין דבניה ודבנתיה לא תלמוד לומר לא אפקוד וכי תימא עון דאשת איש אין דפנויה לא תלמוד לומר כי הם עם הזונות יפרדו וכו׳ ומכאן הביאו רבים ראיה לדברי גדולי המחברים שכתבו שכל עון ביאה שבימיו מעכב את המים מלבדוק את אשתו ואני תמה שאם מכח סוגיא זו אתה בא אף עון בניו ובנותיו יעכב אלא שאנו מפרשים שכל שבני ביתו פרוצים בזמה והוא אינו מוחה אף הוא פרוץ בזמה ומאחר שהוא פרוץ בזמה חושדין אותו להיותו בא עליה אחר הסתירה וכן כלן שהדור כלו פרוץ בעריות והוא שאמרו בתלמוד המערב והיתה האשה לאלה בקרב עמה בזמן שעמה שלם ולא בזמן שהם פרוצים:
משמת יוסף בן יועזר ויוסף בן יוחנן בטלו האשכולות ואשכול הוא משל על איש נכללו בו שלמות המדות ושלמות החכמות כלן:
משנה יוחנן כהן גדול העביר הודאת המעשר אף הוא בטל את המעוררים ואת הנוקפים עד ימיו היה פטיש מכה בירושלים ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי אמר הר״ם זאת ההלכה בעצמה באה בסוף מע״ש ושם פרשנו ענינה מלה במלה ותבקש אותם שם:
אמר המאירי יוחנן כהן גדול העביר הודאת המעשר ר״ל בערתי הקדש מן הבית ופרשו הטעם בגמרא לפני שאינו ניתן כתיקנו שהתורה אמרה ליתנו ללוים ובבית שני היו נותנין אותו לכהנים מפני שכשעלה עזרא ולא מצא עמו מבני לוי קנסם שלא ליתן להם מעשר ושיתנוהו לכהנים שמא תאמר יתודו על האחרים הואיל ופתח הכתוב תחלה במעשר כדכתיב ונתת ללוי ואי אפשר להתודות עליו ביטל את הכל ועוד שהרי לא היה יכול לומר ככל מצותך אשר צויתני:
אף הוא ביטל את המעוררים ר״ל מה שהיו הלוים אומרים בשיר הקרבן עורה למה תישן ה׳ שהיה אצלו במקרא זה הטחת דברים כלפי מעלה וענין הפסוק אינו אלא שבזמן שישראל בצער ואומות העולם בשלוה נעשה הקב״ה כישן ר״ל שאינו משגיח בהם והוא שאמרו בתלמוד המערב ובהמרותם תלן עיני כלומר מלשון לינה כלומר שאני מסתיר פני מהם כישן:
וכן ביטל את הנוקפין וענינו שהיו מכין את השוורים הבאים לקרבן ושורטים שריטות כדי שיפול הדם בעיניהם ויתבלבל ראותם ויוכלו לכפותם סילק יוחנן דבר זה מפני שהיה נראה כבעל מום והתקין להם שלשלאות כעין טבעות תקועות בארץ והיו מכניסים בהם רגלי הקרבן והיו שוחטים אותו בנקל:
עד ימיו היה פטיש מכה בירושלים ר״ל בחולו של מועד בבית הנפחים לעשות מלאכת האבד והוא מיחה בדבר אע״פ שמותר היה מפני שהקול נשמע למרחוק ואין הכל יודעים שהוא מלאכת האבד ויש לחוש למכשול:
ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי וזה מפני שהוא שלה בכל גבול ישראל וחקר ומצא שלא היו מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד והיו אוכלים את השאר ומי שהיה מדקדק במצות כשהיה לוקח תבואה היה שואל למוכר מה עישר ממנו וכשהיה יודע שלא היה מעושר כל צרכו או היה נמנע מלוקחו או מעשרו כדי הצורך ובא הוא ודרש להם כשם שתרומה גדולה בעון מיתה כך תרומת מעשר וטבל בעון מיתה והתקין ללוקחים דבר שהוא קל להם שלא ישאלו למוכרים כלום אלא שכל שלוקח התבואה מעם הארץ יפריש ממנה תרומת מעשר ומעשר שני ותנתן תרומת מעשר לכהן כדינה ומעשר שני הרי הוא של עצמו לאכלו הוא או דמיו בירושלם ולא יפרישו הימנו מעשר ראשון ולא מעשר עני אלא יאמר ללוי או לעני הבא ראיה שהוא טבל וטול והוא אוכלם שהרי שני אלו מותרים לזרים ומתוך כך לא היה אדם צריך לשאול ללוקחים דבר על הדמאי וכבר ביארנו בראשון של חולין ובקצת שאר מקומות על אי זה צד הוא מפריש תרומת מעשר בלא הפרשת מעשר:
משנה משבטלה סנהדרין בטל השיר מבית המשתאות שנ׳ בשיר לא ישתו יין וימר שכר לשותהו אמר הר״ם פי׳ אמר השם ית׳ זקנים משער שבתו בחורים מנגינתם הנה אצל הפסק סנהדרין והם הזקנים אשר אמ׳ השם ית׳ בהם תתן לך בכל שעריך ופסוק השיר גם כן והנה נבאר בסנהדרין מה שראוי שיאמר בהם במסכת סנהדרין:
אמר המאירי משבטלו סנהדרין בטל השיר מבית המשתאות ר״ל בית חופת חתנים ורמז לדבר זקנים משער שבתו בחורים מנגינתם ופרשו בתלמוד המערב שבזמן הסנהדרין היתה אימת סנהדרין עליהם ולא היו אומרים דבר נבלה בשיר:
משנה משמתו נביאים הראשונים בטלו אורים ותומים משחרב בית המקדש בטל השמיר ונופת צופים ופסקו אנשי אמנה שנ׳ הושיעה ה׳ כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם רשב״ג אומר משם ר׳ יהושע מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה ולא ירד הטל לברכה ונטל טעם הפירות ר׳ יוסי אומר אף נטל שומן הפירות ר׳ שמעון בן אלעזר אומר הטהרה נטל הטעם ואת הריח המעשרות נטלו את השמן ואת הדגן הזנות והכשפים כלו את הכל אמר הר״ם פי׳ נביאים הראשונים הם נביאי בית ראשון אולם נביאי בית שני והם חגי זכריה ומלאכי וחביריהם יאמר להם נביאים האחרונים ושמיר בעל חיים ינקב האבנים ובה נעשו פתוחי אורים ותומים והיה נמצא בזמנים ההם ונפת צופים מין מהדבש היה בא מארץ ישראל יקרא צופה היה זה במראהו וטעמו וריחו רשב״ג אומ׳ משום טעם ערבות ושומן הפירות ירצה בזה פירות ארץ ישראל וכן נמצאים היום במקומות רשב״ג אומ׳ הטהרה בטול הטהרה ובטול המעשרות מנעו זה הטוב:
אמר המאירי משמתו נביאים הראשונים ר״ל שבבית ראשון בטלו או״ת שלא חזרו בבית שני אע״פ שהיו חגי זכריה ומלאכי:
משחרב בית המקדש בטל השמיר והוא כעין תולעת שכל מקום שהוא נוגע באבן היא מנוקבת לשעתה ובה פתחו אבני אפוד וכמו שאמרו אבנים הללו אין כותבין עליהם בדיו שהרי כתוב פתוחי חותם ואין מסרטין עליהם באיזמל שנאמ׳ במלואותם אלא כותב עליהם בדיו ומראה להם שמיר מבחוץ ומתבקעות מאליהן כתאנה זו שמתבקעת בימות החמה וכן בטל נפת צופים ופרשו בגמרא דבש הבא ממקום שבארץ ישראל ונקרא ציפיא והיה מופלג במראה ובטעם ובריח וכן פסקו אנשי אמנה ונעשו בלבד בוטחים בחריצותם ואינם בוטחים בקונם רשב״ג אומר מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה ואין טל יורד לברכה וניטל וכו׳ ור׳ יוסי אומר אף השומן של פירות:
משנה בפולמוס של אספסיינוס גזרו על עטרות חתנים ועל הארוס בפולמוס של טיטס גזרו על עטרות הכלה ושלא ילמד אדם את בנו יונית בפולמוס האחרון גזרו שלא תצא הכלה באפריון בתוך העיר ורבותינו התירו שתצא הכלה באפריון בתוך העיר אמר הר״ם פי׳ פולמוס הוא זמן האיש וזמן מלכותו ואירוס צורה אצטונא חלולה נותן על אחד מתושבותיו עור ויורה והוא מין הנקרא אצלנו במערב אלצר ועטרות הכלה עיר של זהב וכבר ביארנוה במסכת שבת וכן העטרה ומה שדומה לזה ואפריון הוא כסא וחלקו ביציאת הכלה בו למה שבו מן הצניעות ואמרו פולמוס האחרון ירצה בו המלכות אשר הוא בימיו ר״ל רבינו הקדוש ואמרו יונית ירצה בו חכמה יונית שהם יקראו הרמזים אשר תהיה בדבור והמאמרים המתוקנים בו מנגלם ולהם תוך חכמה ובתלמוד אמרו משתעי לשון חכמה ובאו במאמרים חידות כמו שהתבאר בגמ׳ בע״ז והיו אצל היונים מאמרים מזה המין מיוחדים באמונתם אמרו בהם מה שירצה דמיון הרמז והחידה וסבת אסור זה שבזמן בית שני מלך אחד מבני חשמונים בירושלם והיו אנשי ירושלם משלשלין להם בקופה דינרי זהב בכל יום ונותנין להם שני תמידין לקרבן והיה שם איש היה יודע אלו המאמרים אשר היו משנים בהם היונים דבורם וזה לשון התלמוד לעז להם בחכמה יונית שהם כל זמן שיתעסק בקרבן לא ינצחום והפסיקו מהם הקרבן ואסרו אז כל מי שילמד את בנו החידה ההיא אשר הסכימו בה היונים לדבר בהם ואין ספק שכבר אבדה החכמה לא נשאר ממנה אפי׳ מעט:
אמר המאירי בפולמוס של אספסיינוס וכו׳ פי׳ פולמוס חיל ויש מפרשים זמן ואמר שכשבא אספסיינוס על ירושלם גזרו על עטרות חתנים והוא שהיו רגילין לעשות עטרה לחתן הן של ורד והן של מלח זך העשוי כמין ספיר מציירת בצבע גפרית וגזרו שלא לעשות לא ממינין אלו ולא ממין אחר אפי׳ של קנים או של חילת והוא מן גמא ואין צריך לומר של ורד והדס ומ״מ בברייתא התירו אף של ורד והדס וכן גזרו על האירוס ופרשו בו טבלא דחד פומא ר״ל כלי אחד כעין תוף שהוא סגור מכל צדדיו אלא שיש שם פה אחד שהקול נכנס ויוצא דרך בו והיו עושין בו שיר גדול כבבתי החתנים:
בפולמוס של טיטוס והוא שבא אחר אספסיינוס נ״ב שנה שהביאו אחד ממלכי בית חשמונאי והוא הורקנוס על ארוסטובלוס אחיו גזרו על עטרות כלה והוא תכשיט קרוי עיר של זהב והיא עטרה של כסף ועיר מצויירת לשם בזהב ובמיני פתוחים:
וכן גזרו שלא ללמד חכמת יונית והיא היתה חכמה אחת שהיו מדברים בסתומות ומבינים זה את זה ברמיזות וכבר בארו בגמרא הסבה והוא שכשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה היה הורקנוס מבחוץ וארוסטובלוס מבפנים בכל יום ויום היו משלשלין להם דינרין בקפה ומעלין להם תמידין היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יונית ולעז להם שכל זמן שעסוקים בעבודה אין נמסרין בידם ואותו היום שלשלו להם דינרין והעלו להם חזיר באותה שעה אסרו חכמת יונית אלא שהתירוה לקרובי מלכות מפני שהיו רגילים להשתמש בה ואין זה לשון יוני הגמור אלא לשון אחר שמצאו להם דרך חידה:
בפולמוס אחרון והוא זמן שחרב הבית על ידי טיטוס גם כן גזרו שלא תצא כלה באפריון אף בתוך העיר מבית אביה לבית בעלה ואותו אפריון היה של מעילים וטליתות מוזהבות:
משנה משמת רבן יוחנן בן זכאי בטל זיו החכמה משמת רבן גמליאל הזקן בטל כבוד תורה ומתה טהרה ופרישות משמת ישמעאל בן פיאבי בטל זיו הכהונה משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא אמר הר״ם פי׳ שקדנים מלמדי הקריאה והתלמוד וספור בן עזאי מבואר בבראשית רבא שהוא לא נשא אשה כלל והיתה סבתו שאמר חשקה נפשי בתורה ועד זמן ר״ג הזקן היו האנשים קורין התורה מעומד משבא ר״ג היו לומדים אותה מיושב וזה אשר רמז אליו בבטול כבוד התורה ואמנם אמרו בר׳ עקיבא גם כן בטל כבוד התורה ירצה בו כבוד הלמוד והוא אמרם משמת ר׳ עקיבא בטלו זרועי תורה ונסתמו מעינות חכמה ובאור קטנותם של חסידים מקובצם ועיקרם לפי שעקר הדבר והתחלתו קטן ואשר היו אחר רבנו הקדוש הם אשר הוסיפו בכאן משמת ר׳ בטלה ענוה ויראה חטא:
תוספתא משמת ר׳ מאיר בטלו מושלי משלים משמת ר׳ עקיבא פסקו הדרשנים משמת בן עזאי פסקו השקדנים משמת בן זומא פסקו התלמידים משמת ר׳ אלעזר בן עזריה פסק העושר מן החכמים משמת ר׳ יהושע פסקה טובה מן העולם משמת רשב״ג בא גובאי ורבו צרות משמת ר׳ חנינא בן דוסא ויוסה קטנייתה פסקה החסידות ולמה נקרא שמו יוסה קטנותה שהיה תמציתן של חסידים ר׳ פנחס אומר מיום שחרב בית המקדש בושו חברים ובני חורים וחפו ראשן ונתדלדלו אנשי המעשה וגברו בעלי זרוע ורבו בעלי לשון הרע ואין שואל ואין דורש ואין משיב ואין מבקש על מי לנו להשען על אבינו שבשמים ר׳ אליעזר הגדול אמר מיום שחרב בית המקדש שרו חכימיא למהוי כספריא וספריא כחזניא וחזניא כעמא דארעא ועמא כעמי אזלה ונזלה ודללה ואין דורש ואין מבקש על מי לנו להשען על אבינו שבשמים בעיקבות המשיח חוצפא יסגא הגפן יתן פריו והיין יהיה ביוקר והמלכות תהיה מינות ואין תוכחת ובית הוועד יהיה לדלות והגליל יחרב ואנשי הגליל יסובבו מעיר אל עיר ולא יחוננו וחכמת סופרים תסרח ויראי חטא ימאסו והאמת תהא נעדרת נערים ילבינו וזקנים יעמדו מפני נערים בן מנבל אב בת קמה באמה כלה בחמותה אויבי איש אנשי ביתו פני הדור כפני הכלב הבן לא יתביש מאביו על מי לנו להשען על אבינו שבשמים ר׳ פנחס בן יאיר אומ׳ הזריזות מביאה לידי נקיות ונקיות מביאה לידי פרישות ופרישות לידי טהרה וטהרה לידי קדושה וקדושה לידי ענוה וענוה לידי יראת חטא ויראת חטא לידי רוח הקדש ורוח הקדש מביאה לידי תחיית המתים ותחיית המתים מביאה לידי אליהו זכור לטוב חסלת תוספתא:
אמר המאירי משמת רבן יוחנן בן זכאי בטל זיו החכמה משמת רבן גמליאל הזקן בטל כבוד תורה כלומר שהיו שונים מעומד ומתה טהרה ופרישות משמת ר׳ ישמעאל בן פאבי בטלה זיו כהונה משמת ר׳ בטלה ענוה ויראת חטא משמת ר׳ מאיר בטלו מושלי משלים משמת בן עזאי בטלו השקדנין משמת בן זומא בטלו הדרשנים משמת ר׳ עקיבא בטל כבוד תורה ר״ל שלמותה משמת ר׳ חנינא בן דוסא בטלו אנשי מעשה משמת ר׳ יוסי קטנתא פסקו חסידים כו׳ שהיה קטנותם של חסידים ר״ל שהיו הולכין וכלין ונפסקו החסידים:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה במה שיש בה מענין פסק ודברים שנכנסו תחתיה בגמ׳ אלו הן: