×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) חוּמְרֵי פְּתַכְיָיתָא אֲתַאי הָהִיא אִיתְּתָא אֲמַרָה לֵיהּ הַב לִי חַד שׂוֹכָא אֲמַר לַהּ אִי יָהֲבִינָא לִיךְ מִיקַּדְּשַׁתְּ לִי אֲמַרָה לֵיהּ הַבָה מֵיהֲבָה אָמַר רַב חָמָא אכֹּל הַבָה מֵיהֲבָה לָאו כְּלוּם הוּא.
beads [ḥumrei]of glass [petakhyata]. A certain woman came and said to him: Give me one string. He said to her: If I give you this string will you be betrothed to me with it? She said to him: Give, give. Rav Ḥama said: Any use of the expression: Give, give, is nothing. Although she said: Give, give, she did not agree to the condition, as she was mocking him and had no intention of actually becoming betrothed.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מלונילתוספות רי״דבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
ההוא דהוה מזבין חומרי פתכיתאא פיר׳ מיני סדקיתב אמרה ליה ההיא איתתא הב לי חד שוכא, אמ׳ לה אי יהיבנא ליך מיקדשת לי, אמרה ליה הב מיהב וכול׳. ואסיק׳ לשמעתא בין הב מיהב ובין הב לחודיה, ואפילו יהב ליה תגא דמלכאג ואמרה לו כלשון הזה אינה מקודשת, בין אשקיין אשקויי בין אשקייןד לחודיה, ובין משדי מישדא ובין שדי לחודיה אינה מקודשת, וכן הלכה.
א. ועיין ברש״י ד״ה חומרי דמשמע דיש כאן ב׳ גירסאות דיש גורסין רק ׳חומרי׳ ויש גורסין רק פתכיתא.
ב. וכן פירש הערוך (ערך חמר-הט״ו).
ג. אך ברש״י ד״ה תגא דמלכא פירש דמה דאמרינן ׳רב סמא בר רקתא אמר תגא דמלכא אינה מקודשת׳ היינו דרב סמא נשבע בחיי המלך דאינה מקודשת, ולא שאמר שאפילו אם נותן לה תגא דמלכא אינה מקודשת. ועיין ברשב״א שפירש בסתמא כרש״י, ואח״כ כתב: ור״ח פירש.
ד. בכתה״י איתא ׳בין אקשין אקשויי בין אקשין׳ וסומן מעל הק׳ והש׳ סימן להחליפם.
{בבלי קידושין ט ע״א}1 ההוא גברא דהוה [קא]⁠2 שאדי תמרי [מדיקלא]⁠3 אתאי4 ההיא איתתא אמרה ליה שדי לי תרתי אמר לה אי שדינא לך מיקדשת לי אמרה ליה שדי מישדא5 אמר רב זביד כל שדי [מישדא]⁠6 ולא כלום הוא. איבעיא להו
הב7 שדי מהו אמר רב סמא בר רקתא תגא דמלכא אי שדי8 לה9 אינה מקודשת והילכתא אינה מקודשת:
אמר רבא אמר רב נחמן כתב לו על הנייר או על החרס אף על פי שאין בו שוה פרוטה בתך מקודשת לי בתך מאורסת לי בתך לי לאינתו בין על ידי אביה בין על ידי עצמה מקודשת מדעתו [והוא]⁠10 שלא בגרה. כתב לה על הנייר או על החרס אף על פי שאין בו שוה פרוטה הרי את מקודשת לי הרי את מאורסת לי הרי את לי לאינתו בין על ידי אביה בין על ידי11 עצמה מקודשת מדעתה והוא12 שבגרה:
{בבלי קידושין ט ע״א-ע״ב} שטר אירוסין שכתבו שלא לשמה אינה מקודשת דאיתקש13 הויה ליציאה דכתיב {דברים כד:ב} ויצאה והיתה {כפי׳ ר״ח} מה יציאה בענן לשמה אף הויה בענן לשמה:
איתמר כתבו לשמה ושלא מדעתה רבא ורבינא אמרי מקודשת רב פפא ורב שרביה אמרי אינה מקודשת {פי׳ ר״ח} והילכתא כרב פפא ורב שרביה משום דמותבינן14 עליהו דרבא ורבינא מיהא דתנן אין כותבין שטרי אירוסין ונישואין15 אלא מדעת שניהן ואף על גב [דמוקמי לה]⁠16 בשטרי פסקאתא17 ההוא שינויא [בעלמא]⁠18 הוא ולא סמכינן עליה דהא רב אשי דהוא בתרא הכי אוקמה בפרק הנושא את האשה ופסקה עמו שיזון את בתה חמש שנים19 {בבלי כתובות קב ע״ב} בשטרי אירוסין ממש כרב פפא ורב שרביה למימרא דהילכתא כותיהו:: 20
1. בדפוסים נוסף כאן, ע״פ גמ׳ ט ע״א: ההוא גברא דהוה קא מזיג חמרא אתיא ההיא איתתא אמרה ליה אשקיאן אמר לה אי יהיבנא לך מקדשת לי אמרה ליה אשקיאן אשקויי אמר רב חמא כל אשקיאן אשקויי לאו כלום היא. מובא בה״ג, ובר״ח בקיצור.
2. קא: גא, גג. חסר בכ״י בהמ״ל 695, דפוסים.
3. מדיקלא: גא, גג, דפוסים. כ״י בהמ״ל 695: ״מן דיקלא״.
4. אתאי: וכן גא, גג. דפוסים: אתיא.
5. מישדא: וכן גא, גג, דפוסים. כ״י בהמ״ל 695 אחר הגהה: ״מישדיא״.
6. מישדא: גא, גג, דפוסים. כ״י בהמ״ל 695: ״מישדיא״.
7. דפוסים מוסיף כאן: אשקיאן, כבר״ח.
8. שדי: גא: ״שדא״.
9. לה: חסר ב-גג.
10. והוא: גא, גג, דפוסים. חסר בכ״י בהמ״ל 695.
11. ידי, ידי: גא, גג: ״יד, יד״.
12. והוא: גג: ״והיא״.
13. דאיתקש: גא, גג, דפוסים. כ״י בהמ״ל 695: ״דאיתקדיש״.
14. דמותבינן: וכן גא, גג, כבר״ח. דפוסים: דמותבינא.
15. ונישואין: וכן גא, גג, ר״ח. חסר בדפוסים.
16. דמוקמי לה: גא, גג, דפוסים. כ״י בהמ״ל 695: ״דקא מקומו להו״.
17. פסקאתא: וכן גא, גג, ר״ח. דפוסים: פסיקתא. דפוסים ממשיך: (וכדרב גידל דאמר רב גידל אמר רב כמה אתה נותן לבנך כך וכך כמה אתה נותן לבתך כך וכך הן הן הדברים הנקנים באמירה). וכן בר״ח.
18. בעלמא: גא, גג. חסר בכ״י בהמ״ל 695, דפוסים.
19. ופסקה עמו שיזון את בתה חמש שנים: וכן גא, גג. בדפוסים הפרק מסתיים ב-האשה.
20. בדפוסים נוסף כאן ע״פ בבלי קידושין יט ע״א-ע״ב: גרסינן לקמן בגמרא ת״ר כיצד מצות יעוד אומר לה בפני שנים הרי את מיועדת לי הרי את מאורסת לי הרי את מקודשת לי אפי׳ בסוף שש ואפילו סמוך לשקיעת החמה ונוהג בה מנהג אישות ואין נוהג בה מנהג שפחות רבי יוסי ברבי יהודה אומר אם יש שהות ביום כדי לעשות עמה שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת משל לאומר לאשה הרי את מקודשת לי מכאן לאחר שלשים יום ובא אחר וקידשה תוך שלשים יום שמקודשת לראשון. אמר רבא אמר רב נחמן אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושיך מדרבי יוסי בר יהודה דא״ר יוסי בר יהודה מעות הראשונות לאו לקידושין נתנו וכי משייר בה ש״פ הוי קידושין הכא נמי לא שנא ואמר רב נחמן המקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת מדרבי יוסי ברבי יהודה לאו אמר רבי יוסי ברבי יהודה מעות הראשונות לאו לקידושין נתנו והלואה היא והיא גופיה המשכון וכי משייר ש״פ הוי קידושין ה״נ ל״ש.
חומרי – בוטייני״ש שעושין של בדיל וחורזין הרבה מהן בחוט אחד ועושין אותו כמין ענק ונושאין בצואריהן למכור ויש גורסין פתכייתא והן של זכוכית כמין טבעות דקים וקורין אותו פוריל״ש ובלשון רבותינו אושטנית.
חד שוכא – מלא חוט הענק.
מיקדשת לי – בלשון שאילה.
חומרי. בוטונ״ש בלעז, שעושין אותן של ברזל, וחורזין מהן הרבה בחוט א׳ ועושין מהן כמין ענק, ונושאין בצואריהן למכור.
חד שוכא. כלומר מלא החוט מהן.
אמר לה (מאי) [אי יהיבנא לך] מי מקדשת לי. כלומר בלשון שאלה.
הבא מיהבא. כפלא (ללשונו) [ללשונה].
לאו כלום הוא. דרך כל מי שכופל לשונו, ללשון לעג ושחוק מתכוין.
(מ)[ה]⁠בא שדי מאי. כלומר מי אמרינן כיון דלא כפל⁠(י)⁠ה לדיבור⁠(י)⁠ה לא נתכוונה לשחוק, או דילמא כיון דלא אמרה אִין, ש״מ שללעג ושחוק נתכוונה.
אמר רב חמא כל הבה מיהבא לאו כלום הוא – נראה לי דאי אמרה בכולן ואיקדש אני לך מקודשת היא.
הרי שהיה מוכר פירות או כלים או תכשיטין או יין וכיוצא באלו וראה אשה ואמרה לו תן לי מאותם תפוחים או מאותם תכשיטין או השקני כוס אחד וכיוצא באלו ושאל זה אם אני נותן התקדשי לי בהן אם אמרה הן ונתן לה הרי זו מקודשת וכן אם שתקה לשאלתו ונתן לה ויש חולקים בזו אחר שהיא תבעה תחלה ואין הדברים נראין אבל אם השיבתהו כדבריה הראשונים ר״ל תן לי או שאמרה כפל לשון כגון הבא מיהבא ואשקי אשקויי אינה מקדשת אין זה אלא כאומרת תן מכל מקום כמו שאני אומרת ואל תתלוצץ עלי בדברים אחרים ומכל מקום כתבו גדולי המפרשים שאם אמר לה בשעת נתינה הרי את מקדשת לי הרי זו מקדשת הואיל ושתקה בשעת נתינה או אפילו אמרה בשעת הקבלה הבא מיהבא וכן כתבו גדולי ההר שלא נאמר שאינה מקדשת אלא בשתבעה היא מתחלה שהדבר מוכיח שמה שאומרת אחר כן הן או השקה על דבורה הראשון היא סומכת ולא לשם קדושין אבל אם היא הוה תובעתו מתחלה אלא שהוא משדלה בדברים ואומר לה אני נותן לך מאלו התקדשי לי ואמרה לו תן או הבה מיהבא הרי זו מקדשת והדברים נראין:
שוכא – קשר או אגודה.
לאו כלום הוא – שלא נתרצית ליקח לשם קדושין אלא לא תשחק בי בדברים אלו.
גמ׳ הב לי חד שוכא כו׳ נ״ב ס״א שיפא כו׳:
שם תגא דמלכא נ״ב ור״ח פי׳ אפילו נתן לה כתר מלכות אינה מקודשת ר״ן:
תוס׳ בד״ה [הא] (מכר צריך להיות מוכר) כו׳ הבעל כותבו ודמי למוכר כצ״ל. (עיין במהרש״א):
חומרי פתכייתא [מחרוזות של זכוכית]. אתאי ההיא איתתא [באה אשה אחת], אמרה ליה [לו]: הב [תן] לי חד שוכא [ענף (מחרוזת) אחד]. אמר לה: אי יהבינא ליך מיקדשת [אם אתן לך אותה האם תתקדשי] לי בה? אמרה ליה [לו] בלגלוג: הבה מיהבה [תן תן] והתכוונה שאינה חוששת כלל לתנאי זה. אמר רב חמא: כל שאומרת לשון ״הבה מיהבה״ [״תן תן״] לאו [לא] כלום הוא, כלומר, היא אמנם אמרה לו ״תן״, אבל לא הסכימה לתנאי שאמר לה, ואינה מקודשת בכך.
beads [ḥumrei]of glass [petakhyata]. A certain woman came and said to him: Give me one string. He said to her: If I give you this string will you be betrothed to me with it? She said to him: Give, give. Rav Ḥama said: Any use of the expression: Give, give, is nothing. Although she said: Give, give, she did not agree to the condition, as she was mocking him and had no intention of actually becoming betrothed.
מאמרים באתר אסיף
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מלונילתוספות רי״דבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) הָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה קָא שָׁתֵי חַמְרָא בְּחָנוּתָא אֲתַאי הָהִיא אִיתְּתָא אֲמַרָה לֵיהּ הַב לִי חַד כָּסָא אֲמַר לַהּ אִי יָהֵיבְנָא לִיךְ מִיקַּדְּשַׁתְּ לִי אֲמַרָה לֵיהּ אַשְׁקוֹיֵי אַשְׁקְיַין אָמַר רַב חָמָא בכֹּל אַשְׁקוֹיֵי אַשְׁקְיַין לָאו כְּלוּם הוּא.

The Gemara relates a similar incident: There was a certain man who was drinking wine in a store. A woman came in and said to him: Give me one cup of wine. He said to her: If I give you a cup of wine will you be betrothed to me with it? She said to him: Give to drink, give it to me to drink. Rav Ḥama said that any use of the expression: Give to drink, give it to me to drink, is nothing, i.e., she certainly did not intend to accept the condition and she is not betrothed.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סתוספותתוספות רא״שפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך חמר
חמרא(קידושין ט.) ההיא גברא דהוה מזבין חומרי פתרייתא פירוש מיני סדקות.
א. [ארטיקלין.]
כל אשקי אשקויי כו׳ – הנך תלת עובדי איצטריך לאשמועינן דבשום דבר אין מועיל לא במידי דאכילה ושתיה ולא בשאר מילי.
כל אשקיין אשקויי לאו כלום הוא – הנך ג׳ עובדי איצטריך ליה לאתויי לאשמועי׳ דבשום דבר אין מועיל לו במידי דאכילה ושתיה ולא בשור מילי.
וכן מסופר: ההוא גברא דהוה קא שתי חמרא בחנותא [אדם אחד שהיה שותה יין בחנות]. אתאי ההיא איתתא [נכנסה אשה אחת], אמרה ליה [לו]: הב [תן] לי חד כסא [כוס יין אחת]. אמר לה: אי יהיבנא ליך [אם אתן לך] האם מיקדשת [תתקדשי] לי בה? אמרה ליה [לו]: ״אשקויי אשקיין״ [השקה השקה אותי]. אמר רב חמא: כל שאומרת ״אשקויי אשקיין״ [״השקה השקה אותי״] לאו [לא] כלום הוא, שבוודאי אין כוונתה לקבל את התנאי ואינה מקודשת.
The Gemara relates a similar incident: There was a certain man who was drinking wine in a store. A woman came in and said to him: Give me one cup of wine. He said to her: If I give you a cup of wine will you be betrothed to me with it? She said to him: Give to drink, give it to me to drink. Rav Ḥama said that any use of the expression: Give to drink, give it to me to drink, is nothing, i.e., she certainly did not intend to accept the condition and she is not betrothed.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סתוספותתוספות רא״שפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) הָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה קָא שָׁדֵי תַּמְרֵי מִדִּקְלָא אֲתַאי הָהִיא אִיתְּתָא א״לאֲמַרָה לֵיהּ שְׁדִי לִי תַּרְתֵּי אֲמַר לַהּ אִי שָׁדֵינָא לִיךְ מִיקַּדְּשַׁתְּ לִי אֲמַרָה לֵיהּ שְׁדִי מִישְׁדָּא אָמַר רַב זְבִיד כֹּל שְׁדִי מִישְׁדָּא לָאו כְּלוּם הוּא.

The Gemara further relates: There was a certain man who was picking dates from a date tree. A certain woman came and said to him: Throw me two. He said to her: If I throw two dates to you will you be betrothed to me with them? She said to him: Throw, throw. Rav Zevid said: Any use of the expression: Throw, throw, is nothing, and she is not betrothed.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מסופר: ההוא גברא דהוה קא שדי תמרי מדקלא [אדם אחד שהיה זורק, קוטף, תמרים מן הדקל]. אתאי ההיא איתתא [באה אשה אחת], אמרה ליה [לו]: שדי [זרוק, קטוף] לי תרתי [שתים]! אמר לה: אי שדינא ליך מיקדשת [אם אזרוק לך האם תתקדשי] לי בהן? אמרה ליה [לו]: שדי מישדא [זרוק זרוק]. אמר רב זביד: כל ״שדי מישדא״ [״זרוק זרוק״] לאו [לא] כלום הוא ואינה מקודשת.
The Gemara further relates: There was a certain man who was picking dates from a date tree. A certain woman came and said to him: Throw me two. He said to her: If I throw two dates to you will you be betrothed to me with them? She said to him: Throw, throw. Rav Zevid said: Any use of the expression: Throw, throw, is nothing, and she is not betrothed.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אִיבַּעְיָא לְהוּ הַב אַשְׁקִי וּשְׁדִי מַהוּ אָמַר רָבִינָא מְקוּדֶּשֶׁת רַב סַמָּא בַּר רַקְתָּא אָמַר תָּגָא דְמַלְכָּא אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת גוְהִלְכְתָא אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת.

A dilemma was raised before the Sages: If she said: Give, or: Give to drink, or: Throw, without the additional emphasis of the repetition, what is the halakha? Does this straightforward statement indicate that she actually meant him to give it to her in accordance with his stated condition, or does she not agree to betrothal even here? Ravina said: She is betrothed. Rav Sama bar Rakta said in the form of an oath: By the king’s crown! She is not betrothed. The Gemara states: And the halakha is that she is not betrothed.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותר״י מלונילרשב״אר' אברהם מן ההררשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והלכתא כר׳ אלעזר דאמ׳ האומ׳ לאשה התקדשי לי במנה ונתן לה דינר, מקודשת וישלים. והילכתא כרבה דאמ׳ שירי לא צריכי שומא. והילכתא כראבא אמר ר׳ נחמן מנה אין כאן משכון אין כאן, פיר׳ כיון דאין מנה מקובל משכון אין כאןא.
א. לכאורה צ״ב מה דחוזר רבינו ומפרש הפירוש במנה אין כאן משכון אין כאן, שהרי כבר פירש זה רבינו לעיל ח, א-ב, וכמו לגבי מילתא דרבי אלעזר ורבה דלא חוזר ומפרש כלום. ואולי זוהי הוספת מעתיק וכדמצינו בכמה מקומות בפירושי הר״ח שנכנסו קטעים מבחוץ לתוך פירושו, ובאמת חלק גדול מהקטעים הם ׳פירושים׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הב אשקי ושדי – דלא כפלתיה לדיבורא.
תגא דמלכא – בכתר המלך נשבע.
הב אשקי ושדי אינה מקודשת – וא״ת מי גרע מתן מעות לפלוני דמקודשת כ״ש כשאומרת תן לי וי״ל דשאני הכא דמעיקרא היתה שואלת שלא בתורת קידושין ומשום הכי איכא למימר כשאומרת הב אדעתא דמעיקרא קאמרה.
תגא דמלכא. נשבע בכתר [מלך] מלכי המלכים הב״ה. וי״מ אם יתן לה מחמדים ומענקים שישוו הכתר של המלך, אינה מתקדשת בהן, כיון דלא אמרה בהדיא אִין, ודאי להשטות נתכוונה ולא לשם קדושין.
תגא דמלכא אינה מקודשת. פירוש שבועה היא, כלומר בתגא דמלכא. ור״ח פירש אפילו נתן לה תגא דמלכא שהיא דבר חשוב מאד אינה מקודשת. יש אומר דטעמא משום דאדבורא קמא קא סמכה. אבל אי אמר לה איהו מעיקרא אי יהיבנא לך מקדשת לי, ואמרה יהבה, אי נמי הבה מיהבה ושדי או אשקי מקודשת, דהבה מיהבה כדקאמר הוא דקאמרה, ומקודשת. ואחרים אמרו דאם חזר הוא בשעת נתינה ואמר לה התקדשי לי בו הרי זו מקודשת.
ומסתברא דטעמא דמלתא משום דכיון דאיהו בלשון שאלה קאמר לה אי יהיבנא לך מקדשת לי, ואיהי לא אמרה לו אין, אלא הבה, גילתה דעתה דלא בעיא בקידושיה, דאם תימא ליה אין, אלא מתנה היא דקא בעיא מיניה, והיינו דאמרינן כל הבה מיהבא לאו כלום הוא. דאלמא עיקר טעמא משום הבה דקאמרה השתא הוא, ולא משום הבה לי דקאמרה מעיקרא, ולא משום דלא אמרה לה התקדשי לי בו בשעת נתינה, דהא דקאמר לה אי יהיבנא לך מקדשת לי, לאו למימרא דלבסוף נתן לה סתם, אלא בשעת נתינה אמר לה הרי את מקודשת לי בזה, דסתמא דמילתא הכי הוא, ואע״ג דלא אמר לה הכי בגמרא בהדיא, משום דקאמר לה מעיקרא מקדשת לי, כי לא אמרו בגמרא דאמר לה לבסוף לא מעלה ולא מוריד.
ועוד דמן הסתם הכי הוא, וכדאמרינן לקמן (קידושין יג.) ההיא אתתא דהות מזבנא ורשכי אתא ההיא גברא וחטף ורשכא מינה, אמרה לי הבה ליה ניהלה, אמר לה אי יהיבנא לך מקדשת לי, שקלתיה ואשתיקא, והתם ודאי בדאמר לה התקדשי לי בו בשעת נתינה הוא, דאי לאו הכי, פשיטא דאינה מקודשת, דדלמא דידה הוא דקא מהדר לה, אלא דתלמודא הוא דקא מקצר בלישניה ומסרן לחכמים, וכן פירש שם ר״ח ז״ל. אמרה היא אהדריניה לי אמר לה הילך ומקדשת לי בה ע״כ. וכן מצאתיה בירושלמי בפרק האיש מקדש (ירושלמי קידושין ב׳:א׳) דגרסינן התם חטף סלע מידה, ובשעת מתנה אמר לה הרי את מקודשת, הרי זו מקודשת.
ועוד דהכא אע״ג דלא אמר לה התקדשי לי בו, אנן סהדי דלקדושין אינון, והוה ליה כמדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה, דאינו צריך לפרש, וסתם כמפרש דמי, ואי במפרש מקודשת בסתם נמי מקודשת, אלא טעמא כדפרישית דכיון דלא אמרה אין גליא אדעתא דלאו לשם קדושין נסיב לה, והלכך אע״ד דאיהו אמר התקדשי לי בו אינה מקודשת, ואי נמי לא אמרה לו איהי מעיקרא הב לי או אשקי אלא דאיהו אמר לה אי יהיבנא לך מנה זה מקדשת לי ואהדרא לי הב או אשקי חד דינא אית ליה ואינה מקודשת, דאי נתרצית בקדושיו הוה לה למימר אין, ואי ואי אמר לה אי יהיבנא לך מקדשת לי ושקלתיה ואשתיקא מקודשת, דהשתא לא גליא דעתה דלא נסבה ליה לקדושין וחזקה אתרצויי אתרצית לקדושין ושקלת, וראיה לדבר מדאמרינן לקמן (קידושין יג.) גבי מעשה דוורשכי כי יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי, הא לאו הכי מקודשת, דעדיף שותקת מהבה או אשקי, דשותקת כמודה, והבה או אשקי אחר שאלה כאומרת איני רוצה בקדושין אלא במתנה. כך נראה לי.
ומסתברא דוקא שלא אמר לה עוד דבר אלא נתן בידה אבל אם אמר לה בשעת נתינה הרי את מקודשת לי בזה וקבלה ודאי האי הבה מיהבא דקאמרה ריצוי הוא ומקודשת שלא היה ריצוי לא היה לוקח מה שהוא נותן לה שהרי אין לה בהן כלום.
תוד״ה והלכתא. בא״ד. מיהו קשיא אמאי לא קאמר בהדיא הלכתא כוותיה דרבה כדאמר הלכה כר׳ אלעזר והלכתא כרבא אמר רב נחמן.
ועיין במגיד משנה (פרק ז מהלכות אישות הלי״ח) דהרמב״ם תירץ את קושיית התוס׳ באופן אחר. שהרי כתב הרמב״ם, וז״ל אמר לה הרי את מקודשת לי בבגדים אלו שהן שוין חמשים דינרים והיו של משי וכיוצא בהן שהאשה מתאווה להן, אם היו שוין חמשים הרי זו מקודשת משעת לקיחה, ואינן צריכין שומה בשוק ואחר כך תהיה מקודשת כדי שתסמוך דעתה אלא הואיל והן שוין כמו שאמר לה הרי זו מקודשת משעה ראשונה, ואם אינן שוין אינה מקודשת עכ״ל. ונראה מדברי הרמב״ם דהפסק דלא בעינן שומא שייך רק בדבר כמו שיראי דהאשה מתאווה להם, אבל כל דבר אחר צריך שומא. ומקור דברי הרמב״ם הוא מלשון הגמ׳ כאן דפסק ״הלכתא שיראי לא צריכי שומא״ ולא סתם ד״הלכתא כרבה״.
בא״ד. ואומר ר״ת דאתא לאשמועינן דדוקא שיראי הוא דלא צריכי שומא וכו׳ ולפיכך נהגו העולם לקדש בטבעת שאין בה אבן.
הגר״מ זצ״ל ומרן הגר״ח זצ״ל לא הקפידו כ״כ בחומרת ר״ת. דהרי ר״ת הויא דעה יחידאה בראשונים ורוב הראשונים חולקים עליו. וגם כשרב יוסף אומר (ז:) וז״ל צריכי שומא כיון דאיתתא לא בקיאה בשומא לא סמכא דעתה עכ״ל, אין הכוונה דבעינן דהיא עצמה עכשיו תדע השומא כדי שתהא סמיכות דעת. אלא סגי אם יש בקיאים דידעו השומא מיד והיא יכולה לשאול אותם על ערך השיראי. וא״כ, בזה״ז דיש בקיאים בערך אבנים טובות, אפי׳ אם האשה עצמה אינה יודעת את ערך האבן היא יכולה לשאול אותם ומיד לידע על שווי האבן ולכן אפי׳ לפי ר״ת אין חסרון דסמיכות דעת.
איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: אם אמרה לו בלשון ״הב״ [״תן״], או ״אשקי״ [״השקה״], או ״שדי״ [״זרוק״] בלבד, בלא שכפלה את דיבורה, מהו הדין? האם משמעו שהתכוונה לומר ברצינות — תן כפי התנאי שאמרת, או שאף בדיבור כגון זה לא הסכימה לקידושין, או לא? אמר רבינא: מקודשת. רב סמא בר רקתא אמר בלשון שבועה: תגא דמלכא [כתר המלך]! אינה מקודשת. והלכתא [והלכה]: אינה מקודשת.
A dilemma was raised before the Sages: If she said: Give, or: Give to drink, or: Throw, without the additional emphasis of the repetition, what is the halakha? Does this straightforward statement indicate that she actually meant him to give it to her in accordance with his stated condition, or does she not agree to betrothal even here? Ravina said: She is betrothed. Rav Sama bar Rakta said in the form of an oath: By the king’s crown! She is not betrothed. The Gemara states: And the halakha is that she is not betrothed.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותר״י מלונילרשב״אר' אברהם מן ההררשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) וְהִלְכְתָא שִׁירָאֵי לָא צְרִיכִי שׁוּמָא וְהִלְכְתָא כר״אכְּרַבִּי אֶלְעָזָר וְהִלְכְתָא כְּרָבָא אָמַר רַב נַחְמָן.:

The Gemara issues further rulings concerning the previous cases. And the halakha is: With regard to silk garments that are worth more than one peruta, appraisal is not necessary before a woman can be betrothed with them. And the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, that if a man promised a woman one hundred dinars as betrothal money and gave her only a dinar, she is betrothed. And the halakha is in accordance with the opinion of Rava, who said that Rav Naḥman said that if he promised one hundred dinars and gave her only collateral, this is not a valid betrothal.
רי״ףרש״יתוספותתוספות רי״דרמב״ןרשב״אר' אברהם מן ההרתוספות רא״שפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והלכתא כר״א – דאמר (לעיל דף ח.) התקדשי לי במנה ונתן לה דינר הרי זו מקודשת וישלים.
כרבא אמר רב נחמן – דאמר לעיל (שם) מנה אין כאן משכון אין כאן.
והלכתא שיראי לא צריך שומא – וא״ת אמאי איצטריך לפסוק כרבה לגבי רב יוסף דהא בבבא בתרא (דף קמג:) פסקינן הלכתא כרבה בר משדה ענין ומחצה וי״מ דהיינו דוקא במילי דב״ב ולא נהירא דע״כ בכולי גמרא הלכתא כרבה כדמוכח פרק מי שאחזו (גיטין דף עד:) גבי ההוא דאמר ליה לאריסיה כ״ע דלו תלתא ושקלו ריבעא כו׳ וקאמר ותסברא דרבה כרשב״ג והא קי״ל הלכתא כרבה ובהא קי״ל אין הלכה כרשב״ג משמע מדקאמר והא קי״ל הלכתא כרבה משמע דבכולי גמרא הלכתא כוותיה ושמא יש לדחות דהתם יש ספרים דגרסי בהא קי״ל הלכתא כרבה דמשמע בהא דוקא ולא בכולי גמרא מיהו קשיא אמאי לא קאמר בהדיא הלכתא כוותיה דרבה כדאמר הלכה כר׳ אלעזר והלכתא כרבא אמר רב נחמן ואומר ר״ת דאתא לאשמועינן דדוקא שיראי הוא דלא צריכי שומא לפי ששומתן ידוע קצת ואין רגילין לטעות בו כל כך אבל שאר דברים כגון אבנים טובות ומרגליות שיש שאינם טובות אלא מעט ורגילים לטעות בהרבה יותר משוויים צריכי שומא משום דלא סמכה דעתה ולפיכך נהגו העולם לקדש בטבעת שאין בה אבן והא דאמר לקמן בפרק שני (קידושין מח:) שהוסיף לה נופך משלו יש לומר ששמו אותו אי נמי ההוא נופך כעין שיראי שידוע שוויו קצת וההוא גברא דקדש באבנא דכוחלא (לקמן דף יב.) והוה רב חסדא משער אי אית ביה שוה פרוטה אבנא דכוחלא לא הוי כשאר אבנים טובות אלא כעין אבני שיש כדאשכחנא פ״ה דסוכה (דף נא:) בהורדוס דבניה לבהמ״ק באבני דשישא וכוחלא ומרמרא וי״מ משום הכי איצטריך לפסוק כרבה לגבי רב יוסף משום דרב יוסף הביא לעיל (דף ח.) כמה ראיות לדבריו עוד י״מ מש״ה לא קאמר הלכתא כרבה דלא תימא דהיינו רבה דאיכא דאמרי דבכל דהו לא צריכי שומא אבל אמר לה חמשין ושוי חמשין בעי שומא לפיכך פסק דבשום ענין לא בעי שומא לפי זה הטעם יתיישב הא דאיצטריך לפסוק כרבה אע״ג דבכל דוכתא קי״ל כוותיה.
והילכתא שיראי לא צריכי שומא – יש לגמגם כאן דהא קיימא לן רבה ורב יוסף הלכה כרבה בר משדה ענין ומחצה מה איצטריך למיפסק הכא נמי כרבה.
והלכתא שיראי לא צריכי שומא – אגב דאמר והלכתא אינה מקודשת פסקינן כל הני, ולאו משום דצריכי ליה דקיימא לןא בכל דוכתא דלא אפסיקא הלכתא בהדיא רבה ורב יוסף הלכתא כרבה בר משדה קנין ומחצה כדברי רבינו הגדול ז״ל ומקצת הגאונים, ומפורש אצלנו בבבא בתראב. תדע דהא פסקינן נמי הכא והלכתא כר׳ אלעזר והלכה כרבא אמר רב נחמן, ולא הוה צריך למפסק בהו מידי דליכא מאן דפליג עלייהו, אלא ארחא דתלמודא הוא בהכי:
ב. קיד ע״ב ד״ה והלכתא.
והלכתא שיראי לא צריכא שומא. ואע״ג דפלוגתא דרבה ורב יוסף היא, וקיימא לן כרבה (ב״ב קמג:) חוץ משדה קנין ומחצה, יש מי שאומר שלא אמרו אלא דוקא במה שנחלקו בבבא בתרא, ואי נמי יש לומר דהכא בגררא דקא פסיק הלכתא כרבה ואשקי פסק נמי בהדיא כרבה. ואע״ג דלא צריך דכלל הוא. ותדע דהא נמי פסק בהדיא כר״א וכרבא אמר ר״נ, אע״ג דלא הוה צריך, דהא ליכא מאן דפליג עלייהו. ומשם רבינו תם אמרו דאצטריך משום דרבה ורב יוסף כי היכי דפליגי בשיראי הכי נמי פליגי במקדש בכל דבר ואפילו באבנים טובות ומרגליות. והוה אמינא דהלכה כרבה ולעולם מקודשת, קא משמע לן דדוקא בשיראי ששומתן ניכרת, אבל אבנים טובות ומרגליות שאין שומתן ניכרת ויש אחרת כפלי כפלים מחברתה, בהא אין הלכה כמותו, אלא צריכה שומא, דשמא טועה היא בשומתא וסבורה היא ששוה יותר, ואפילו אמר לה בכל דהו אינה מקודשת, דלא סמכה דעתה, והיינו טעמא נמי דאמר והלכתא שיראי לא צריכי שומא, ולא אמר והלכתא כרבה כדאמר והלכתא כר׳ אליעזר והלכתא כרבא אמר רבי נחמן.
הב אשקי שלא כפלה הלשון אי הוי ריצוי או לאו.
תגא – עטרה ולשון שבועה היא.
והלכתא שיראי לא צריכי שומא – מדקדק ר״ת אמאי איצטריך לפסוק כרבה לגבי דרב יוסף דהא בבבא בתרא פסקי׳ הלכה כרבה לבר משדה ענין ומחצה אעפ״י שיש מפרשים דהיינו דוקא בבבא בתרא ע״כ בכולי תלמודא והלכתא כרבה) כדמוכח בפי׳ מי שאחזו דקאמר ותסברא דרבה כרשב״ג והא קי״ל הלכתא כרבה ובהא קי״ל דאין הלכה כרשב״ג ומההיא דב״ב הוא דקי״ל הכי מדלא קאמר בהא כדקאמ׳ על רשב״ג ועוד ק׳ אמאי לא קאמר הכא והלכתא כרבה כדאמר הלכתא כר׳ אלעזר והלכתא כרבא אמר רב נחמן צ״כ נר׳ לר״ת דדוקא שיראי הוא דלא צריכי שומא לפי ששומתן ידוע קצת ואין רגילים לטעות בו כ״כ אבל שאר דברים כגון אבנים טובות ומרגליות אין בקיאין בשומתן ולפעמים שטועים בהם הרבה צריכים שומא משום דיא סמכה דעתה, לכך נהגו העולם לקדש אשה בטבעת שאין בה אבן והא דאמרי׳ לקמן בפ״ב כגון שהוסיף לה נופך משלו י״ל כגון ששמו אותו א״ג נופך הוי כמו שיראי ששומתו ידוע קצת וההיא גברא דקדיש באבנא דכוחלא לקמן והיה רב חסדא משער אי אית בה שוה פרוטה האי אבנא דכוחלא לא הוי כשאר אבנים טובות אלא כשאר אבני שיש כדאשכחן בריש ב״ב בהורדוס במאי בנייה לבית המקדש באבני שישא מרמרא וכוחלא ומיהו לא ברירה לי האי כעמא מה שנהגו העולם להסיר האבן מן הטבעת דהא אמרי׳ דבכל דהו כ״ע לא פליגי דאין דרך לתת שומא לטבעת כמה היא שוה וי״מ משום הכי איצטריך לפסוק הלכה כרבה משום דרב יוסף הביא כמה ראיות לדבריו והא דלא קאמר והלכתא) כרבה דלא תימא היינו כרבה דאיכא דאמרי דבכל דהו לא צריכי שומא אבל אמר חמשים ושוו חמשים צריכים שומא לפי׳ הוצרך לפסוק דבכל ענין לא צריכי שומא:
תוספות בד״ה והלכתא שיראי כו׳ וא״ת אמאי איצטריך לפסוק כרבה לגבי דר״י כו׳ עכ״ל. ולפי מה שפירשתי לעיל בסוף הסוגי׳ דשיראי דהאי פלוגתא מישך שייכא בפולגתא דר׳ יוחנן ור״ל אי מעות קונה במטלטלין ולכאורה משמע דר״י כר׳ יוסף כיון דמעות קונה ע״כ קרא דעל הגאולה ועל התמורה דילפינן מיניה בפ׳ הזהב דף מ״ו חליפין דשוה בשוה ומדלא קני בתורת כסף משמע דבעינן דוקא דומיא דכסף דקייץ מש״ה איצטריך למיפסק כרבה ודו״ק:
תוס׳ ד״ה והלכתא וכו׳ וא״ת אמאי איצטריך. עי׳ ברכות דף יב ע״ב ובמע״ד שם:
בא״ד דע״כ בכולי גמרא. וכן דעת רש״י עירובין ד׳ נב ע״ב ד״ה כמאן והרי״ף פ״ב דשבת דף טו:
בסה״ד אע״ג דבכל דוכתא קי״ל כוותיה. ועי׳ מגילה ד׳ כט ע״ב תד״ה והלכתא:
ואגב פסק זה מסכמים להלכה גם את הבעיות שנשאלו קודם: והלכתא [והלכה היא]: שיראי [שיראין] שהיה בהם יותר משווה פרוטה לא צריכי שומא [אינם צריכים הערכה] מיוחדת בשביל לקדש בהם אשה. והלכתא [והלכה] כדעת ר׳ אלעזר שאם הבטיח לה מנה בקידושין ונתן לה רק דינר ממנו מקודשת, והלכתא [והלכה] כדעת רבא שאמר בשם רב נחמן שאם הבטיח מנה ונתן רק משכון אין זה נחשב לקידושין.
The Gemara issues further rulings concerning the previous cases. And the halakha is: With regard to silk garments that are worth more than one peruta, appraisal is not necessary before a woman can be betrothed with them. And the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, that if a man promised a woman one hundred dinars as betrothal money and gave her only a dinar, she is betrothed. And the halakha is in accordance with the opinion of Rava, who said that Rav Naḥman said that if he promised one hundred dinars and gave her only collateral, this is not a valid betrothal.
רי״ףרש״יתוספותתוספות רי״דרמב״ןרשב״אר' אברהם מן ההרתוספות רא״שפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) ת״רתָּנוּ רַבָּנַן בִּשְׁטָר כֵּיצַד כָּתַב לוֹ עַל הַנְּיָיר אוֹ עַל הַחֶרֶס אע״פאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ שָׁוֶה פְרוּטָה בִּתְּךָ מְקוּדֶּשֶׁת לִי בִּתְּךָ מְאוֹרֶסֶת לִי בִּתְּךָ לִי לְאִינְתּוּ דהֲרֵי זוֹ מְקוּדֶּשֶׁת.

§ The Sages taught: How is betrothal performed with a document? If he wrote the following for a young woman’s father on paper or earthenware, despite the fact that the paper or earthenware is not worth one peruta: Your daughter is betrothed [mekuddeshet] to me, or: Your daughter is betrothed [me’oreset] to me, or: Your daughter is to me as a wife, then she is betrothed. There is no requirement for the paper or earthenware to be worth one peruta, as she is not betrothed through the value of the paper or earthenware.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןתוספותר״י מלונילרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרתוספות רא״שמהרש״א חידושי הלכותפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תנו רבנן כיצד אשה נקנית בשטר, כתב לו על הנייר או על החרש בתך מקודשת לי אף על פי שאין בו שוה פרוטה הרי זו מקודשת. מתקיף לה רב באא והא לא דאמי האי שטרא לשטרא, שטר זביני המקנה כותב לקונה שדי מכורה לך, והכא (המקנה) הקונה כותב למקנה בתך מקודשת לי. ופריק רבהב הכא כת׳ כי יקח איש אשה בלוקח תלה רחמנא ליקח, התם כתיב ומכר משדה אחוזתו במוכר תלה רחמנא למכור. ודחינן, ואסיקנן לה אלא אמ׳ רבא הילכתא נינהי ואסמכינהו רבנן אקראייג.
א. לפנינו: רב אדא בר ממל. ולכאורה נראה שרבינו גרס: רב אבא בר ממל, וקיצר ונקט רק עיקר שמו כדנקט כן בכמה מקומות. וקצת ראיה לזה דלא מצינו כלל בתלמוד אמורא בשם רב אדא בר ממל, רק רב אבא בר ממל.
ב. לפנינו: רבא. ואולי יש לומר שרבינו ג״כ גרס כן, אלא שלא חש לכתוב על רבא רבה, ראה בדף ז א. כמו שכתב (בדף כג, א) אבה שאול במקום אבא שאול. אמנם ברוב המקומות כתב: רבא.
ג. ובגמ׳ איתא: ואיבעית אימא התם נמי כתיב ואקח את ספר המקנה, ופירש רש״י דלכך בשטר מכר המוכר כותב שדי מכורה לך, משא״כ בשטר קדושין כתוב רק כי יקח, ומדהשמיט רבינו לתירוץ זה נראה דסובר דהעיקר כתירוץ דהלכתא נינהו, [ומ״מ להלכה ודאי אין נפק״מ בזה].
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בתך מקודשת לי – והיא ברשות אביה לקדשה כגון שלא בגרה.
בשטר כיצד כתב (לה) [לו] על הנייר או על החרס שאינו שוה בתך מקודשת לי או מאורסת לי בין על יד אביה בין על יד עצמה מקודשת מדעתו והוא שלא בגרה. כתב (לו) [לה] על הנייר או על החרס בתךא מקודשת לי בין על יד אביה בין על יד עצמה מקודשת מדעתה והוא שבגרה. והוא הדין אם כותב אדם לחבירו שדי מכורה לך שדי נתונה לך קנה.
א. כך בכתי״א וכי״מ של הגמרא. וצ״ע לפרש לשון זה. לפנינו הרי את מקודשת.
כתב על הנייר ועל החרס – משמע דשטר כשר על החרס וכן משמע לקמן בפירקין (קידושין כו.) דאמר כתב לו על הנייר ועל החרס שדי מכורה לך שדי נתונה לך הרי זו מכורה ונתונה וקשה דאמר בפ״ב דכתובות (דף כא.) האי מאן דבעי לאחוויי חתימת ידיה בבי דינא לכתוב אחספא כו׳ וקאמר דוקא אחספא אבל אמגילתא לא דלמא משכח איניש דלא מעלי וכתיב עליה מאי דבעי ותנן הוציא עליו כתב ידו משמע אבל על חרס ליכא למיחש להכי דאפי׳ כתוב עליו לא יועיל ואומר ר״ת דההיא דלקמן וההיא דהכא אתיא כר׳ אלעזר דאמר (בגיטין דף פו.) עדי מסירה כרתי וההיא דכתובות אתיא כר״מ דאמר (שם) עדי חתימה כרתי וההיא דהכא לא אתיא כר׳ מאיר דכיון דבעינן בשטר קדושין עדי חתימה כדמוכח לקמן בפרק שני (קידושין מח.) ועדים שעל גבי החרס לא חשיבי ואין מוכיח מתוכו כלום בחרס דדבר שיכול להזדייף הוא ותנן בפ״ב דגיטין (דף כא:) אין כותבין לא על נייר מחוק ולא על דיפתרא משום שיכול להזדייף וחכמים מכשירין ואמרו מאן חכמים ר׳ אלעזר ש״מ דלא מהני בדבר שיכול להזדייף ואע״ג דאמר בגיטין בסוף פרק שני (דף כב: ושם) לא הכשיר ר׳ אלעזר אלא בגיטין אבל בשטרות לא ה״מ בשטרות העומדות לראיה דבעינן ראוי לעמוד ימים רבים אבל זה שאינו עשוי אלא לקדש בו אשה ולקנות בו שדה כעין גיטין הוה שעשוי לגרש בו את האשה לפי שעה ואע״פ שהשטר של קנין יכול להועיל לראיה כמו כן הגט יכול להועיל כדאמר בפ׳ הכותב (כתובות פט:) ובפ״ק דב״מ (דף יט.) וכ״ת ליקרעיניה בעינא לאינסובי ביה אלמא אע״פ שהיא צריכה לראיה עיקרו לא לכך נעשה.
אף על פי שאין בו שוה פרוטה – הכא ניחא דקצת הוא רבותא לפי דבשוה פרוטה היתה ראויה להתקדש בלא שטר אבל לקמן (דף כו.) גבי שדי מכורה לך יש לתמוה מאי רבותא דאע״פ שאין בו שוה פרוטה דהתם המוכר נותן השטר וכך לי בשוה פרוטה כמו באין בו שוה פרוטה וי״ל משום דכתב ביה נתינה אחריתי ספר המקנה ס״ד דליבעי שוה פרוטה משום דמוכר מקנה שדהו ללוקח קמ״ל דלא בעי.
כתב לה על [נייר או על] החרס אע״פ שאין בו שוה פרוטה. שאם היה בו שוה פרוטה היינו כסף.
או על החרס – פירוש אליבא דר׳ אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי, דאי אליבא דרבי מאיר הא אמר עדי חתימה כרתי בין בגטין בין בקדושין בין בשאר שטרות, כדאמרינן במכילתין בפרק האיש מקדשא הכא כגון שקדשה בשטר שאין עליו עדים ור׳ מאיר לטעמיה ור׳ אלעזר לטעמיה, אלמא כי היכי דפליגי בגטין פליגי בקדושין, וכיון דעדי חתימה כרתי לר׳ מאיר ודאי מוכח מתוכו בעינן, ושטר שאינו יכול להזדייף בעינן, כדתנןב כתבו על נייר מחוק ועל דפתרא פסול וחכמים מכשירין, ואמרינןג מאן חכמים ר׳ אליעזר היא דאמר עדי מסירה כרתי, וחרס יכול להזדייף הוא, וכדאמרינן נמי בכתובות (כ״א:) ודוקא אחספא אבל אמגלתא לא משום דחספא יכול להזדייף הוא ולא גבי בה כלל, מעתה למדת דמתניתאד דקתני או על החרס ר׳ אלעזר היאה. ומי שפירשה בחוקקו, לא דקדק יפה בלשון כתבז ושלא לצורך טורח, וכדאמרינן דהא קיימא לן כר׳ אליעזר בגטין ובקדושין, ועל הנייר נמי נייר מחוק משמע שהוא מזדייףח:
בתך מקודשת לי וכו׳ והא לא דמיא הך שטרא לשטר זביני – פירוש ומנא ליה דמיקריא שטראט. קשיא לי אלא היכי ליעבד כשטר זביני, כלומר שיאמרי בתי מקודשת לך לא אפשר, דכתיב כי יקח ולא שתקח היא את עצמהכ, ושטר מכתב כתיב מויצאה והיתהל. וניחא לי כי כתיב כי יקח ולא שתקח היא את עצמה בכסף הוא דכתיב, דגמרי קיחה קיחה משדה עפרוןמ, אבל בשטר אימא הכי נמי, ומפרקינן הכא בעניינא דקרא בין בכסף בין בשטר במוכר תלא רחמנא, דבעי למימר שדי מכורה לך בכסף או בשטרנ, והכא מעניניה דקרא דבלוקח תלה רחמנא והויות להדדי מקשינן, דהא לא דמו קדושי לזביני. והיינו טעמא דלא קשיא ליה מעיקראס דלא דמיא האי כספא לכסף זביני, דהכא1 אמר הרי את מקודשת לי בכסף (ודי)⁠2 והתם3 אמר שדי מכורה לך בכסף זהע.
ואקשינן התם נמי כתיב שדות בכסף יקנו דאלמא לוקח אומר דשדך קנויה לי בכסףפ, ובשטר נמי נימא הכי כדאמרת בקדושין4. תו קשיא ליצ אמאי לא אקשי ליה והא לא דמי האי שטרא לשטראק דגט, דהתם מוכר אמר הרי את לעצמך הכא קונה אמר בתך מקודשת לי, איכא למימר משום דאיכא למימר דומיא דגטין הוא מה התם בעל כותב והיא מקבלת אףר הכא בעל כותב והיא מקבלתש. והיינו סברא דמאן דאמר לשמה ושלא מדעתהת. אי נמי משום דאכתי לא קיימא לן אי הויות ליציאות מקשינן לגמרי, או דיינינן מינה ומוקמינן באתרא למיגמר הויות מהדדיא, והיינו בעיא דריש לקיש בשמעתין:
א. לקמן מח ע״א.
ג. שם כב ע״א.
ד. ע״פ כת״י. ובנדפס: דמתניתין.
ה. ובתוס׳ הוסיפו דאף דאמרינן בגיטין כב ע״ב, דלא הכשיר רבי אלעזר אלא בגיטין אבל בשטרות לא הני מילי בשטרות העומדות לראיה דבעינן ראוי לעמוד ימים רבים אבל זה שאינו עשוי לקדש בו אשה ולקנות בו שדה כעין גיטין הוה שעשוי לגרש בו את האשה לפי שעה ואף על פי שהשטר של קנין יכול להועיל לראיה מכל מקום עיקרו לא נעשה לכך.
ו. ברשב״א כתב כן בשם ר״ת.
ז. ברשב״א כתב דיש בלשון כתיבה חקיקה כדאיתא בגיטין כ ע״א.
ח. ברשב״א כתב דאיירי בנייר שאינו מחוק.
ט. בדברות משה סי׳ כ״ג הערה ע״ג כתב דברש״י משמע דקושית הגמ׳ ומנא לך דבכהאי גוונא הוה שטרא היינו שלא מצינו שטר שנכתב על שם המוכר ומנא לך דחשוב שטר, ולפי זה קושית הגמ׳ אינה מצד שקנין שטר צריך האב לעשות ולא הבעל שאף שהבעל עושה את הקנין בקידושין ולא האשה מכל מקום בשטר כותבין את הסכמת המוכר לקנין ולא רק את ביצוע הקנין בלבד ועל כן בעי שיכתוב האב או האשה בתי מקודשת לך, וכן משמע גם מלשון רבינו כאן. אך בדברות משה כתב דממה שהקשה רבינו בהמשך מה שלא פרכינן גם בכסף דלא דמי כסף קידושין לכסף זביני רואים שקושית הגמ׳ לא היתה מצד לשון השטר אלא מצד הקנין שבשטר שעושה הבעל ולא האשה.
י. ע״פ כת״י. ובנדפס: עד שיאמר.
כ. דמבואר לעיל ד ע״ב דלא מהני. ובחידושי ר׳ מאיר שמחה כתב מכח קושיא זו דקושית הגמ׳ היא באופן שהאב מקדש את הבת ולא בגדולה שמתקדשת על ידי עצמה דבזה פשוט שהוא כותב את השטר ולא היא אבל כשהאב מקדש אותה לא נתמעט מכי יקח, והחידוש הוא דהחסרון בכי תקח שבעינן שהבעל יעשה את הקנין ולא האשה וכמו כן כשהאב מקדש אותה חשוב כי תקח כשהאב כותב את השטר.
ל. מה שכתב דשטר כתיב מויצאה והיתה דמשמע דמשום ההיקש של ויצאה והיתה גם בשטר יש את הדין של כי יקח ולא כי תקח.
מ. לעיל ב ע״א.
נ. מה שכתב דבקנין המוכר אומר אף דבקנין אין קפידא שיאמר המוכר דוקא וסגי גם שיאמר הקונה כמו שכתב התוס׳ רי״ד לעיל ה ע״ב, דבקידושין בעינן שיאמר הבעל דוקא ואדרבה מצינו בתוס׳ שהובא במאירי לעיל ה ע״ב, דמפרש דבמכר בנתן הלוקח ואמר המוכר הוה ספק אי מהני ועיין בקונטרסי השיעורים מה שמפרש בכוונת דבריו. [ועיין בחמדת שלמה לעיל ה ע״ב, מה שכתב בדברי הרשב״א בסוגיא דנתן הוא ואמרה היא], אך כוונתו דאף שמהני אמירת הלוקח מכל מקום הקנין חל מכח הקנאת המוכר שמקנה ללוקח את השדה וכמו שכתבו כל הפוסקים. ובחידושי ר׳ שמעון שקאפ הוכיח מהגמ׳ לקמן כג ע״א, דכסף קבלת רבו גרמה לו שקנין כסף נעשה על ידי קבלת המקנה, ומה שאין כן בקידושין הקנין נעשה על ידי הבעל.
ס. היינו לעיל ה ע״ב, דלא פרכינן דלא דמי כסף קידושין לכסף זביני, ובמקנה כתב דהקושיא רק על הברייתא דאיירי בגוונא שהאב מקדש את בתו דבכהאי גוונא דמי למכר שהמוכר מוכר שדהו על כן פרכינן דלא דמי שטר קידושין לשטר מכר אבל כשמתקדשת על ידי עצמה ולא על ידי אביה לא דמי כלל למכר ולא שייך להקשות דלא דמי כסף קידושין לכסף זביני.
ע. ובתוס׳ רי״ד כתב דלאו פירכא הוא דגם בכסף של מקח מועיל אם יאמר הקונה ומה שבקידושין לא מועיל כשיאמר הקונה אין זה חילוק מה שאין כן בשטר שבמכר רק מועיל כשהמוכר כותב ובקידושין רק הבעל כותב זה חשוב פירכא, אך ברבינו יש לפרש דכוונתו דהוה למיפרך דלא דמי קנין כסף בקידושין לקנין כסף במכר דבקנין כסף במכר חל הקנין מכח המקנה וכמו שאמרינן לקמן כג ע״א דכסף קבלת רבו גרמה לו מה שאין כן בקידושין חל הקנין כסף על ידי הבעל.
פ. מה שכתב כאן דלוקח אומר שדך קנויה לי בכסף קשה קצת דהא אין צריך אמירה במכר ואם כוונתו שחל הקנין על ידי הלוקח ולא על ידי המוכר אתי שפיר לשונו, אך לא נראה כן ממה שכתב דהלוקח אומר דמשמע דבעי אמירה.
צ. נוסף ע״פ כת״י. ובנדפס אינו, ורא״ז הגיה: וקשה, אך לפי הגירסא בכת״י אין צורך להגיה.
ק. ע״פ כת״י. ובנדפס: להאי שטרא דגט.
ר. תיבות אלו נוספו ע״פ כת״י.
ש. ואף שבגיטין הבעל הוא המקנה ובקידושין הבעל הוא הקונה לא איכפת לן ואולי שקידושין אינם קנין ואין האשה ממונו של בעל וכן כתב הרשב״א לעיל ו ע״ב, בשם הראב״ד, וכן כתבו רבינו והראשונים בגיטין דמהאי טעמא לא טענינן מזויף בגט משום דאין האשה ממונו של בעל נמצא שבקידושין אינו קונה ובקידושין אינו מקנה אלא שהוא פועל איסורים עליה ובגירושין הוא מתיר ועל כן שוים קידושין לגרושין.
ת. היינו שנחלקו לקמן בע״ב אם בעינן דעתה בשטר קידושין או לא מי אמרינן מקיש הויה ליציאה מה יציאה לא בעינן דעתה אף הויה לא בעינן דעתה דכמו דגרושין לא בעינן דעתה אף קידושין כן או דילמא מה יציאה בעי דעת מקנה אף הויה בעי דעת מקנה, נמצא שלמאן דאמר שמקישים לגרושין דבעי דעת מקנה תקשה קושית הרבינו שנקיש לגרושין דבעי שהיא תכתוב את השטר כמו שבגט הבעל כותבו.
א. דאי הויה ליציאה מקשינן לגמרי בעינן שהמקנה יכתוב את השטר והיינו האשה אבל אי הויות להדדי מקשינן אמרינן שקידושי שטר שוין לכסף וכמו בכסף הקונה עושה את הקנין כן בשטר הקונה עושה את הקנין דהיינו הבעל.
1. הגהת הגרא״ז: בעל.
2. הגהת הגרא״ז: זה.
3. הגהת הגרא״ז: מוכר.
4. הגהת הגרא״ז: וקשה.
כתב לו על הנייר או על החרס בתך מקודשת לי. לישנא קייטא נקט הכא, דבתך פלונית מקודשת לי אני פלוני כותב לו, דהא שטר קדושין משטר גירושין ילפינן, והתם הא בעינן שכיתבו שמותיהן בגט, ומדאורייתא היא, משום דכתיב (דברים כד.) ספר כריתות ספירת דברים הכורתין בינו לבינה, ובאין שמותיהן מפורשין בגט אין מוכיח מתוך הגט שיהא גט זה כורת בין ראובן זה זה ללאה אשתו זו. והא דמכשרינן בכתב על הנייר או על החרס, ר״א היא דאית ליה עדי מסירה כתרי, אבל לר״מ דאית ליה עדי חתימה כרתי, הכא בעינן שיכתוב על הקלף או בדבר שאינו יכול להזדייף, וכדתנן בהמביא תניין (כא:) אין כותבין על הנייר מחוק ולא על הדפתרא מפני שיכול להזדייף וחכמים מכשירין, ואמרינן עלה בגמרא מאן חכמים ר״א היא דאמר עדי מסירה כרתי, והוא הדין לשטר קדושין, דלר״מ כל שיכול להזדייף או שאין עליו עדים אינו שטר. ולקמן בפרק האיש מקדש (קידושין מח.) אמרינן הכא במאי עסקינן כגון שקדשה בשטר אירוסין שאין עליו עדים, ור״מ לטעמיה דאמר עדי חתימה כרתי, ור״א לטעמיה דאמר עדי מסירה כרתי.
ור״ת ז״ל פירש דהא דכתב לו על הנייר אילו ר״מ היא, ובנייר שאינו מחוק, ובשחקק על החרס שאינו יכול להזדייף, דיש בלשון כתיבה חקיקה כדאיתא בפרק המביא תניין בגיטין (גיטין נ.) ואין צורך לזה, כיון דכולהו אמוראי פסקו כר״א בגיטין וקדושין.
כבר ביארנו בקדושי שטר שענינם הוא שיכתוב על הנייר או על החרס אע״פ שיכול להזדייף הואיל ויש שם עדי מסירה הרי את מקדשת לי או בתך מקדשת ואע״פ שאין בשטר שוה פרוטה ולמדת לפי דרכך ששטר קדושין אינו צריך לעדי חתימה שאלו כן אף הוא לא היה ראוי לכתוב על החרס שהרי יכול להזדייף הוא ופסול וכמו שאמרו בשני של כתבות דדוקא אחספא אבל אמגלתא לא דלמא משכח לה איניש דלא מעלי כלומר ואחספא מיהא אין לחוש שהרי פסול הוא ואם אתה בא לפרשה בחוקק על החרס זה אינו מצוי וכן שאינו כתב אלא הכל תלוי בעדי מסירה ומכל מקום אם כתבה היא לו הרי אני מקדשת לך או שכתב האב בתי מקדשת לך ונתן השטר למקדש בתורת שטר אינו כלום ויש חולקים בזה ממה שאמרו בתלמוד המערב סדר מכירה אני פלוני מכרתי בתי לפלוני סדר קדושין אני פלוני קדשתי בתו של פלוני ושאלו שם החליף ואמר קדשתי בתי לפלוני מהו והשיבו מה בכך ומכל מקום הם מפרשים מה בכך כלומר להיותם מיהא קדושי ספק כעין מה שאמרו בקדושי כסף בנתן הוא ואמרה היא ואין הדברים נראין שהרי אין כאן לא נתינה שלו ולא אמירה שלו ואין קדושין אלו תלויין אלא אחר הלשון וכל ששנה הלשון אינו כלום ומכל מקום אם היה בשטר שוה פרוטה יש לחוש שמא מתורת כסף נתנו לה וכשכתב בו הרי בתי מקדשת לך או הריני מקדשת לך יש לדמותו לנתן הוא ואמרה היא לעשותם קדושי ספק הא כל שאין לחוש לקדושי כסף אינו כלום וזהו לשון מה בכך כלומר שאין דבר זה כלום:
כבר ביארנו גם כן שאם קדשה בשטר האסור בהנאה מקדשת ואפילו באיסור הנאה של תורה ומכל מקום יש חולקים לומר דוקא באיסור הנאה של סופרים והביאוה ממה שאמרו בתלמוד המערב כתב על דבר שהוא אסור בהנאה מעשה היה לפני ר׳ ואמר הרי זו מגורשת ר׳ אלעזר אמר אינה מגורשת אמ״ר זעירא מאן דמר מגורשת מקדשת מאן דמר אינה מגורשת אינה מקדשת רבנן דקסרי אמרי מאן דמר מגורשת ומקדשת באסור הנאה מדבריהם מאן דמר אינה מקדשת ואינה מגורשת באסור הנייה של תורה ולית הדא פליגא אדרב דאמר המקדש בחמץ משש שעות ולמעלה לא עשה כלום כלומר אע״פ שאסור הנאתו באותה שעה אינה מדברי תורה תמן בגופו קדש ברם הכא בהנייה שבו קדש ופירוש הדברים תמן בגופו קדש והרי גופו אינו שוה כלום ברם הכא בהנייה שבו קדש ר״ל במה שכתוב בו מעתה אף באיסור הנאה של תורה תהא מקדשת כלומר הואיל ולא בגופו מקדש דמה בינה לשאין בו שוה פרוטה לשטר שאין בו שוה פרוטה שהיא מקדשת בו תהא גם כן מקדשת כשהוא אסור בהנאה אף מן התורה דמאחר שאינו שוה פרוטה מה בין זה לזה ותירץ תמן ר״ל בשאין בו שוה פרוטה ראוי להשלים עליו כלומר שהוא אע״פ שאינו שוה פרוטה ראוי להשלים עליו לפרוטה שמכל מקום שוה משהו ברם הכא אינו ראוי להשלים עליו כלומר שאינו שוה כלום אחר שאיסור הנאתו מן התורה והרי למדת שבשטר באיסור הנאה של תורה אינה מקדשת ובאיסור הנאה מדברי סופרים מקדשת ובשל כסף אף בשל סופרים אינה מקדשת הואיל ובגופו מקדש ומכל מקום בתלמוד שלנו במסכת גיטין נאמרו הדברים בסתם כתבו על איסור הנאה כשר כלומר אף בשל תורה ואף הירושלמי יש לפרשו כן מעתה ר״ל בניחותא אף באיסור תורה ראוי לומר כן והקשה מה בינה לשאין בו שוה פרוטה כלומר פשיטא שאף באיסור תורה כן ומה הוצרכה לאמרה והרי הדבר פשוט שמאחר שמקדשה אף בשאינו שוה פרוטה הוא הדין כשאסור בהנאה אף מן התורה ותירץ שאינו דומה ולפיכך הוצרך ללמדה ומכל מקום לכתחלה שהרי משתרש בדמי הקלף ואיסור הנאה אף בפחות משוה פרוטה אסור ליהנות כדאיתא בנדרים בענין מודר הנאה ואף למי שפוסק דוקא בנדרים שאפילו ויתור אסור בהם הא בעלמא איסור הנאה בפחות משוה פרוטה אינו כלום מכל מקום אם השטר שוה פרוטה אסור אף כשנותנו לה בתורת שטר ואע״פ שמצות לאו ליהנות נתנו בזו יש הנאה בזולת קיום המצוה שהרי משתרש בדמי הקלף ומכל מקום אף בדבר שאין שם הנאה אסור לכתחלה משום בזוי כמו שאמרו סנדל של ע״ז לא תחלוץ לכתחלה וכן לולב של ע״ז לא יטול לכתחלה:
והלכתא שיראי לא צריכי שומא – כתב הר״ם פ״ז אמר לה הרי את מקודשת לי בבגדים אלו שהם שוים חמשים דינר (ה״ז מקודשת משעת לקיחה ואינם צריכים שומא) והיו של משי וכיוצא בהם שהאשה מתאוה להן אם היו שוים חמשים ה״ז מקודשת משעת לקיחה ואינם צריכים שומא בשוק ואח״כ תהיה מקודשת כדי שתסמוך דעתה אלא הואיל והם שוים כמו שאמר לה הרי היא מקודשת משעה ראשונה ואם אינם שוים אינה מקודשת ע״כ. נראה דעתו דדוקא שיראי וכיוצא בהן שהיא מתאוה להן ומעכבן לעצמה ואינה רוצה למכרם סמכא דעתה. אבל במה שאינה מתאוה להם שמא דעתה למכרם ולא סמכא דעתה שמא לא תמצא שויין. ומ״ה פסיק בגמ׳ והלכתא שיראי לא צריכי שומא. ולא אמר והלכתא מאני לא צריכי שומא. ואיכא מ״ד ה״ה לכל מילי והאי דנקט שיראי משום דעובדא דאיפליגו ביה רבה ורב יוסף שיראי הוו.
כתב על הנייר או על החרס – מפרש ר״ת דהך בריית׳ אתיא כמ״ד עידי מסירה כרתי דלר״מ דאמר עידי התימה כרתי בעי׳ שיהו העדים חותמים בשטר כדמוכח לקמן בפ״ב ועדים שעל החרס ועל הנייר כמאן דליתנהו דמי כיון שיכול להזדייף כדאמרי׳ בפ״ב דכתובות האי מאן דבעי לאחוויי חתימת ידיה בבי דינא לכתוב חתימת ידיה אחספא או ארישא דמגילתא ותנן בפ״ב דגיטין אין כותבין לא על הנייר ולא על הדפתרא וחכמים מכשירים ואמרי׳ מאן חכמים ר׳ אלעזר ש״מ דלר״מ לא מהני כתב שיכול להזדייף וכדאמרינן בפ״ב דכתובות:
אעפ״י שאין בו ש״פ – דאם היה בו ש״פ היתה יכולה להתקדש בלא כח השטר:
בד״ה כתב על הנייר כו׳ הני מילי בשטרות העומדות לראיה כו׳ עכ״ל מה שיש לדקדק על זה עיין בחידושינו בפ״ב דכתובות וק״ל:
בד״ה כתב על הנייר או על החרס כו׳ ואר״ת דההיא דהכא אתיא כר״א כו׳ וההיא דכתובות אתיא כר״מ כו׳ ואין מוכח מתוכו עכ״ל. מה שיש לדקדק בדבריהם כתבתי בכתובות דף כ״א וכתבתי שם דלפי פירושם קשיא דאביי אדאביי דבכתובות דף צ״ה כתבו התוס׳ להדיא דאביי סבר כר׳ אלעזר וכתבתי שם ג״כ ליישב קושיית התוס׳ ע״ש וכאן אבא בקצרה דהתם בכתובות דף כ״א ודאי אחספא ליכא למיחש למידי דאי כתב עלה מאי דבעי יטעון הלה שהוא זייף וכתב ויהא נאמן בטענתו כיון דחזינן שהוא דבר שיכול לזייף משא״כ הכא לענין קידושין ולקמן גבי שדה מכורה לא איירי כלל מכפירה והודאה אלא אם שניהם מודים או שהעידו לפנינו נגמרו הקידושין והקנין ויתר הדברים עיין שם בחידושינו וכן במה שכתבו דלר״מ בעינן מוכח מתוכו כתבתי בחידושינו לגיטין בר״פ כל הגט ובכמה דוכתי דלשיטת רש״י וכמה פוסקים לא בעינן מוכח מתוכו ע״ש ודו״ק:
גמ׳. ת״ר בשטר כיצד, כתב לו על הנייר או על החרס אע״פ שאין בו שו״פ וכו׳.
עיין ברמ״א (סימן לב סעיף ד) דהביא ב׳ דעות בדין כתב שטר קידושין על איסורי הנאה וז״ל כתבו על דבר המחובר לקרקע או על איסורי הנאה, י״א שהוא פסול (המ״מ פ״ג דאישות), ויש מכשירים (הרשב״א סי׳ תר״ג) עכ״ל. ונראה לבאר דהמחלוקת תלויה בב׳ נקודות: א) לפי הדעות דאין זכייה באיסוה״נ י״ל דנחלקו האם בעינן שהאשה תזכה בשטר הקידושין או״ד בעינן רק שהיא תתפוס השטר אפי׳ בלי קנין,⁠א ב) אפי׳ אם נאמר דלכו״ע בעינן שהיא תקנה השטר, י״ל דנחלקו האם יש זכייה באיסוה״נ.⁠ב
א. בדומה למחלוקת בין קצוה״ח והגר״ח זצ״ל לגבי גט – עיין בשיעורים לעיל (ו. ד״ה בענין נתינת הגט בתורת גירושין).
ב. עיין בזה בקצוה״ח (סימן תו סק״ב).
א תנו רבנן [שנו חכמים]: קידושין בשטר כיצד? כתב לו הבעל לאבי הנערה שטר על הנייר או על החרס אף על פי שאין בו בנייר או בחרס שוה פרוטה (שאין כאן קידושין בשווה כסף), בלשון: ״בתך מקודשת לי״, או ״בתך מאורסת לי״, או ״בתך לי לאינתו״ [לאשה]הרי זו מקודשת.
§ The Sages taught: How is betrothal performed with a document? If he wrote the following for a young woman’s father on paper or earthenware, despite the fact that the paper or earthenware is not worth one peruta: Your daughter is betrothed [mekuddeshet] to me, or: Your daughter is betrothed [me’oreset] to me, or: Your daughter is to me as a wife, then she is betrothed. There is no requirement for the paper or earthenware to be worth one peruta, as she is not betrothed through the value of the paper or earthenware.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןתוספותר״י מלונילרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרתוספות רא״שמהרש״א חידושי הלכותפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) מַתְקֵיף לַהּ ר׳רַבִּי זֵירָא בַּר מֶמֶל הָא לָא דָּמֵי הַאי שְׁטָרָא לִשְׁטַר זְבִינֵי הָתָם מוֹכֵר כּוֹתֵב לוֹ שָׂדִי מְכוּרָה לָךְ הָכָא בַּעַל כּוֹתֵב בִּתְּךָ מְקוּדֶּשֶׁת לִי.

Rabbi Zeira bar Memel objects to this description of the writing of the document: But this document is not comparable to a bill of sale. There, in the case of a bill of sale, the seller is the one who writes to the buyer: My field is sold to you. Here, the husband, who is akin to a buyer, is the one who writes: Your daughter is betrothed to me.
רי״ףרש״יתוספותתוספות רי״דרשב״אתוספות רא״שמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לשטר זביני – ומנלן דכי האי גוונא הוי שטרא.
הא לא דמי האי שטרא וכו׳ – ומגט לא היה יכול להקשות דבצד אחד דמי שפיר לגט דמה גט הבעל כותבו בב״ד.
מתקיף לה רב פפא והא לא דמי האי שטרא לשטר זביני וכולי – ראיתי מקשים ואם אינו דומה מה בכך והא קידושי שטר לאו משדה עפרון ילפינן להו {א}⁠לא1 מהיקישא דויצאה והיתה וגט אשה בעל כותבו וה״ה שטר ארוסין הבעל כותבו ואמאי בענן שידמה לשטר מכר השדה. ואין זו קושיא של כלום דגט אשה נמי שכותב הבעל מפני שהוא המקנה והאשה נקנית וכותב לה הרי את מגורשת ממני ומקנה לה גופה אבל הכא הבעל קנה והאשה מקנה את עצמה לו והיאך כותב הבעל האב היה צריך לכתוב והאשה.
1. הערת זר זהב: תיבת לא טעות סופר וצ״ל אלא.
מתקיף לה רבינא והא לא דמי האי שטרא לשטרא דזביני התם מוכר כותב והכא בעל כותב. הקשה הרמב״ן נר״ו אלא היכי ליעביד, אי כתב ליה אב בתי מקודשת לך, לא אפשר, דהא כתיב כי יקח ולא שתקיח את עצמה, וניחא ליה דכי כתיב כי יקח בכסף הוא דכתיב, והתם ודאי בעינן שיקח הוא, והיינו דלא אקשינן הכי לעיל (קידושין ה:) גבי כסף, והא לא דמי האי כספא לכספא דזביני, דהתם מוכר אומר שדי מכורה לך בכסף זה והכא בעל אומר הרי את מקודשת לי, אבל גבי שטר הוא שאקשינן לומר דכיון דשטרי דזביני מוכר כותב בשטר ארוסין נמי נימא הכי, ופרקינן הכא מענינא דקרא דכיון דבכסף תלה רחמנא בלוקח, מקשינן כולהו הויות להדדי, והתם במוכר תלה רחמנא ובין בכסף בין בשטר בעינן שיאמר מוכר שדי מכורה לך, ואקשינן בזביני נמי הא כתבי שדות בכסף יקנו, דאלמא בכסף בלוקח תלה רחמנא, ואקיש כולהו קניות להדדי.
ואם תאמר ואמאי לא אקשי ליה והא לא דמי האי שטרא לשטרא דגט, דהתם מקנה כותב והכא קונה כותב. יש לומר משום דאיכא למימר דדומיא דגיטין הוא, דהכא והתם בעל כותב והיא מקבלה, והכי נמי משמע לקמן (קידושין טז.) גמרא עבד עברי נקנה בשטר דאמרינן התם בשטר מנא לן אמר עולא אמר קרא אם אחרת יקח לו הקישה הכתוב לאחרת מה אחרת מקניא בשטר אף אמרה העבריה מקניא בשטר, ואקשינא הא ניחא למאן דאמר שטר אמה העבריה אדון כותבו, אלא למאן דאמר אב כותבו מאי איכא למימר דאלמא כל היכא דלא דמי שטרי להדדי דחיא הקישא. ואיכא למידק והא שטר אירוסין מגרושין ילפינן, ואע״ג דלא דמו דהתם מקנה כותבו והכא וקנה כותבו, אלא ודאי משמע דשטר אירוסין וגירושין כהדדי נינהו דבתרווייהו בעל כותב והיא מקבלת כדאמרן. ולדידי קשיא לי דאנן שטר קדושין משטר גרושין ילפינן מויצאה והיתה ולא משטר מכר, ומאי קא מקשינן, והא לא דמי לשטר זביני, ושקלינן וטרינן מכי יקח קרי ביה כי יקיח, ואנן קדושי כסף בלחוד הוא דילפינן מכי יקח. ויש לי לומר דודאי קדושי שטר מגרושין ילפינן. מיהו עיקר קדושין מדין קניה הוא, ובכולהו קיחה שייכא בהו, ובכולהו תנינן נקנית וכיון שכן אף קניית שטר קדושין הוה לן למילף מקניית שטר זביני דעלמא, מה התם מקנה כותב אף הכא הוה לי למימר שיכתוב המקנה. כך נראה לי.
והא לא דמי האי שטרא לשטר זביני – וכיון דהאב מקנה את בתו לבעל כמו מוכר שמקנה שדהו ללוקח ראוי הוא שיהא שטר זה כשטר מכר, תימא אמאי לא פריך מגט דהויה ילפינן ליה מיציאה והתם המקנה כותבו וי״ל דלא ניח׳ ליה להקשות מגט דבצד אחר דמי שפיר לגט דמה גט הבעל כותבו ואף ה״נ הבעל כותבו:
בד״ה הא כו׳ דמה הגט הבעל כותבו עכ״ל כצ״ל ומהרש״ל הגיה בסוף דבריהם ודמי למוכר עכ״ל ולא ידענא כוונתו בהגהה זו דהא לא נחתי התוספות הכא אלא דבההוא צד דהבעל כותבו דמי שפיר שטר אירוסין לגט ומה ענין שהגט דמי למוכר לכאן וק״ל:
גמרא והא לא דמי האי שטרא לשטר זבינא כו׳ לפי פשוטו נ״ל לפרש דמקשה ברייתות אהדדי דהכא קאמר כיצד בשטר בתך מקודשת לי והתם בשטר זבינא תנינן לקמן דף כ״ו כיצד בשטר כותב שדי מכורה לך ומה ראו חכמים לחלק בין הפרקים דהכא הקונה כותב והתם כותב המקנה ומנא להו הא מילתא מאי שנא האי שטרא מהאי שטרא והקישא דויצאה והיתה ודאי לא שייך הכא כמ״ש התוס׳ דאיכא למימר דומיא דגיטין שהמקנה כותב ואיכא למימר איפכא דומיא דגיטין שהבעל כותב ועוד נ״ל לפרש דקושיי׳ הגמרא אליבא דהלכתא דרב חסדא סובר לקמן דף ט״ו דשטר אמה העבריה האב כותב בתי מכורה לך וכן פסק הרמב״ם ז״ל ומסקינן לקמן טעמא דר״ח דכתיב לא תצא כצאת העבדים אבל נקנית כקנין עבדים והיינו שטר דבעבד כנעני המקנה כותב דילפינן התם מוהתנחלתם דאיתקש לשדה אחוזה ואמרי׳ נמי לקמן דר״ת אית ליה נמי הקישא דאשה לאחרת דהיינו אמה העבריה לאשה וא״כ מקשה הכא שפיר כיון דבשדה המקנה כותב ע״כ דבעבד כנעני נמי המקנה כותב דמה״ט קי״ל באמה העברייה נמי שהאב כותב ואם כן בקידושי אשה נמי אית לן למימר שהאב כותב בתי מקודשת לך מהקישא דאחרת:
מתקיף לה [מקשה על כך] ר׳ זירא בר ממל: הא [הרי] לא דמי האי שטרא [דומה שטר זה] לשטר זביני [מכר]! שכן התם [שם], בשטר מכר, המוכר הוא שכותב לו לקונה ״שדי מכורה לך״, ואילו הכא [כאן] הבעל (שהוא לענין זה כקונה) הוא שכותב ״בתך מקודשת לי״!
Rabbi Zeira bar Memel objects to this description of the writing of the document: But this document is not comparable to a bill of sale. There, in the case of a bill of sale, the seller is the one who writes to the buyer: My field is sold to you. Here, the husband, who is akin to a buyer, is the one who writes: Your daughter is betrothed to me.
רי״ףרש״יתוספותתוספות רי״דרשב״אתוספות רא״שמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אָמַר רָבָא הָתָם מֵעִנְיָינָא דִּקְרָא וְהָכָא מֵעִנְיָינָא דִּקְרָא הָתָם כְּתִיב {ויקרא כ״ה:כ״ה} וּמָכַר מֵאֲחוּזָּתוֹ בְּמוֹכֵר תְּלָה רַחֲמָנָא הָכָא כְּתִיב {דברים כ״ב:י״ג} כִּי יִקַּח בְּבַעַל תְּלָה רַחֲמָנָא.

Rava said: There, in the case of a sale, the formulation of the document is taken from the context of the verse, and here, in the case of betrothal, the formulation of the document is likewise taken from the context of the verse. Rava elaborates: There, with regard to a sale, it is written: “And sells of his ancestral land” (Leviticus 25:25), which indicates that the Merciful One renders the transaction dependent on the seller. Here, it is written: “If a man takes a woman” (Deuteronomy 22:13), meaning that the Merciful One renders the betrothal dependent on the husband.
רי״ףתוספות רא״שפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

התם כתיב ומכר במוכר תלה רחמנא – וע״כ במוכר בשטר מיירי דאלו במוכר בכסף בקונה תליא מילתא שע״י הכסף שהוא נותן הוא קונה השדה:
הכא כתיב כי יקח בבעל תלי מלתא – תי׳ מאי מייתי ראייה מכי יקח לקדושי שטר דההוא איירי בקידושי כסף וקניית כסף ודאי בלוקח תלה רחמנא וי״ל דמשמע ליה לאשויי כל קיחות להדדי דמויצאה והיתה ילפינן דקידושי שטר איתנהו בכלל כי יקח הילכך כולהו בלוקח תלהו רחמנא:
שם אמר רבא הכא מענינא דקרא כו׳ הכא כתיב כי יקח בבעל תליא רחמנא. אע״ג דמכי יקח דרשינן לעיל אין קיחה אלא בכסף ולא איירי בקידושי שטר מ״מ הא איתקשו הוויות להדדי ועוד דלבתר דילפינן לקידושי שטר מן התורה כולהו בכלל כי יקח נינהו כדמשמע מלשון התוס׳ לעיל דף ד׳ ע״ב ובד״ה ובעלה וכמו שכתבתי שם וכ״ש דא״ש טפי לפמ״ש שם דתרי כי יקח כתיבי בקידושי אשה ובהאי כי יקח קמא ודאי בכל מיני קיחה איירי ובהכי נמי א״ש הא דמקשה הכא התם נמי כתיב שדות בכסף יקנו ובתר הכי מקשה ה״נ קרי ביה כי יקח דכתיב את בתי נתתי ואמאי לא מקשה מעיקרא ה״נ כתיב את בתי נתתי ולמאי דפרישית א״ש דלמאי דלא ס״ד עכשיו דאיכא למימר קרי ביה כי יקח אלא יקח דווקא ואיירי בכל מיני קיחה כדפרישית א״כ ע״כ האי קרא דאת בתי נתתי לא איירי אלא בחופה כפשטיה דקרא ובחופה ודאי האב מוסרה לחופה משא״כ בקידושין כתיב להדיא כי יקח ואפי׳ לר׳ הונא דאמר חופה קונה וא״כ מיקרי הוויה אפ״ה ליכא למימר דנקיש שטר לחופה דע״כ קרא דאת בתי נתתי לא איירי בקידושי חופה דהא כתיב ואם אמת היה הדבר וסקלוה ואי ע״י קידושי חופה בת חנק היא אע״כ בחופה דלאחר קידושין איירי שזינתה קודם חופה אבל בקידושי חופה אין ה״נ שהבעל צריך לומר הרי את מקודשת לי ומכ״ש למאי דפרישית בסמוך דעיקר הקושיי׳ מהקיש׳ דאחרת בלא״ה לק״מ לר׳ הונא דלטעמא דס״ל קונה ודו״ק:
שם התם נמי כתיב שדות בכסף יקנו. אע״ג דהאי בקנין כסף כתיב מ״מ לא משמע ליה עכשיו לחלק בקניני קרקע בין קנין כסף לקנין שטר דהא בקרא דזמכר מאחוזתו נמי טפי משמע דאיירי בקנין כסף מבקנין שטר ועוד דבהאי קרא דשדות בכסף יקנו כתיב וכתוב בספר ומשמע דהקונה כותב כל זה לסברת המקשה אבל למאי דמסקינן דשטר זביני הילכתא ע״כ צריך לחלק בין קנין כסף לקנין שטר וכ״ש למאן דיליף מואקח את ספר המקנה ואע״ג דלקושטא דמילתא בקנין כסף אשכחן נמי שהמוכר אומר לך חזק וקני מ״ה לאו לעיכוב׳ איתמר כן נ״ל שהוא מוכרח לשיטת התוס׳ בסמוך דהא ליכא למימר דלמסקנא נמי קרי ביה יקנו דא״כ הדרא קושיא לדוכתא בקידושין נמי קרי ביה כי יקח כדכתיב את בתי נתתי דהא לפירוש התוספות בקידושין לאו הילכתא אע״כ דלמסקנא לא אזלינן כלל בתר קרי אלא כדכתיב וכי יקח דוקא וא״כ ע״כ את בתי נתתי היינו דוקא בחופה שאחר קידושין ודו״ק:
אמר רבא: התם מעניינא דקרא והכא מעניינא דקרא [שם במכר, לשון השטר הוא מענין הכתוב וכאן בקידושין, לשון השטר הוא מענין הכתוב]; התם כתיב [שם בענין מכר נאמר] ״ומכר מאחזתו״ (ויקרא כה, כה), לומר: במוכר תלה רחמנא [תלתה תורה], הכא כתיב [כאן נאמר] ״כי יקח איש אשה״ (דברים כב, יג) לומר: בבעל תלה רחמנא [תלתה התורה].
Rava said: There, in the case of a sale, the formulation of the document is taken from the context of the verse, and here, in the case of betrothal, the formulation of the document is likewise taken from the context of the verse. Rava elaborates: There, with regard to a sale, it is written: “And sells of his ancestral land” (Leviticus 25:25), which indicates that the Merciful One renders the transaction dependent on the seller. Here, it is written: “If a man takes a woman” (Deuteronomy 22:13), meaning that the Merciful One renders the betrothal dependent on the husband.
רי״ףתוספות רא״שפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) הָתָם נָמֵי כְּתִיב {ירמיהו ל״ב:מ״ד} שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ קְרִי בֵּיהּ יַקְנוּ מַאי טַעְמָא קָרֵית בֵּיהּ יַקְנוּ מִשּׁוּם דִּכְתִיב וּמָכַר ה״נהָכִי נָמֵי קְרִי בֵּיהּ כִּי יַקַּח דִּכְתִיב {דברים כ״ב:ט״ז} אֶת בִּתִּי נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה.

The Gemara asks: There, in the case of a sale, it is also written: “Men shall buy [yiknu] fields for money” (Jeremiah 32:44), which indicates that the matter depends upon the buyer. The Gemara answers: Read into the verse: Shall sell [yikkanu]. The Gemara asks: What is the reason that you read it as yikkanu; because it is written in the verse in Leviticus: “And sells,” and there is a preference to have the verse from the Prophets accord with that of the Torah? So too, instead of: “If a man takes [ki yikaḥ]” (Deuteronomy 22:13), read into the verse: When he is given [ki yakiaḥ], as it is written: “I gave my daughter to this man” (Deuteronomy 22:16), so that the verses will accord with each other.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריתוספות רא״שפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מאי טעמא קרית ביה יקנו משום דכתיב ומכר – בתמיה קרי ביה כי יקח ונימא דאבי הנערה קאמר שיהא מקיחה לבעל ומשום דכתיב את בתי נתתי.
כבר ביארנו שהאב זכאי בבתו נערה לקבל קדושיה אבל לא בבוגרת מעתה כתב לה בתך מקדשת לי בתך מאורסת לי בתך לי לאנתו ונתן לו הואיל ונערה היא הרי זו מקדשת ואין צריך לומר בקטנה כתב הרי את מקדשת לי ונתן לה אם מדעתו של אב ר״ל שנתן לה רשות בכך הרי זו מקדשת מתורת שליחות ואם לאו אינה מקדשת ואם היתה קטנה אינה מקדשת מפני שאין שליחות לקטן ואע״פ שאמרו אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך דוקא בקדושי כסף ולא מדין שליחות גמור אלא שנעשה כאומר תן מנה לבתי ותתקדש לך אבל בשטר שאין צד בקדושיה אלא מתורת שליחות הרי אין שליחות לקטן וכן כתבו חכמי ההר והדברים נראים:
התם נמי כתיב שדות בכסף יקנו – תי׳ מאי פריך מקנין כסף דודאי בלוקח תליא מילתא כדפרישית וי״ל דאסיפי׳ דקרא קא סמיך דכתי׳ וכתוב בספר וחתום ומשמע דאפי כתיבת שטר תליא בקונה, ומשני קרי ביה יקנו כלומר אסיפיה דקרא קרי יקנו אבל ריש׳ דקרא איירי כפשטיה כנ״ל סוגיא זו:
ושואלים: התם נמי כתיב [שם במכר הלא גם כן נאמר] ״שדות בכסף יקנו״ (ירמיה לב, מד) ותלה את הדבר בקונה! ומשיבים: קרי ביה [קרא בו] ״יקנו״. ושואלים: מאי טעמא קרית ביה [מה טעם אתה קורא בו] ״יקנו״משום דכתיב [שנאמר] ״ומכר״, הכי נמי קרי ביה [כאן גם כן קרא בו] ״כי יקח״, דכתיב [שנאמר] ״את בתי נתתי לאיש הזה״ (דברים כב, טז).
The Gemara asks: There, in the case of a sale, it is also written: “Men shall buy [yiknu] fields for money” (Jeremiah 32:44), which indicates that the matter depends upon the buyer. The Gemara answers: Read into the verse: Shall sell [yikkanu]. The Gemara asks: What is the reason that you read it as yikkanu; because it is written in the verse in Leviticus: “And sells,” and there is a preference to have the verse from the Prophets accord with that of the Torah? So too, instead of: “If a man takes [ki yikaḥ]” (Deuteronomy 22:13), read into the verse: When he is given [ki yakiaḥ], as it is written: “I gave my daughter to this man” (Deuteronomy 22:16), so that the verses will accord with each other.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריתוספות רא״שפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אֶלָּא אָמַר רָבָא הִלְכְתָא נִינְהוּ וְאַסְמְכִינְהוּ רַבָּנַן אַקְּרָאֵי וְאִיבָּעֵית אֵימָא הָתָם נָמֵי כְּתִיב {ירמיהו ל״ב:י״א} וָאֶקַּח אֶת סֵפֶר הַמִּקְנָה.

Rather, Rava said: There is no proof from the verses for these rulings, as they are a halakha received through tradition, and the Sages based them on the verses. And if you wish, say: There too, in the case in Jeremiah, it is written with regard to the buyer: “And I took the deed of purchase” (Jeremiah 32:11), thereby indicating that it is the seller who writes the document.
רי״ףרש״יתוספותתוספות רא״שמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הלכתא נינהו – למשה מסיני.
התם נמי – גבי שטר זביני כתיב ואקח את ספר המקנה אלמא המוכר נתנו ללוקח דכתיב ואקח ולא כתיב ואתן וירמיהו היה קונה את השדה מיד חנמאל אלמא מוכר כותב שדי מכורה לך ונותן ביד לוקח אבל הכא כי יקח כתיב.
הלכתא נינהו – תימה כיון דהלכתא נינהו ל״ל קרא דויצאה והיתה שהאשה נקנית בשטר וי״ל דשטר מכר לחוד הוי הלכתא ושטר קידושין נפקי מכי יקח דבעל כותבו ודמי למכר ואע״ג דקאמר הלכתא נינהו לשון רבים לאו אתרוייהו קאי וכהאי גוונא אשכחן בריש בנות כותים (נדה לב:) דקאמר הי קרא והי הלכתא. אך קשה דלקמן (דף כו.) גבי שדה קבעי מנין שנקנית בשטר ואייתי קרא דכתיב ואקח את ספר המקנה ושמא י״ל דכיון דההוא קרא לא הוי אלא מדברי קבלה אין להקפיד בכך אי נמי יש לפרש הלכות מדינה כלומר מנהג היה כך.
הלכתא נינהו – תי׳ א״כ למה לן בריש פירקי׳ ויצאה והיתה שהאשה נקנית בשטר וי״ל דשטר מכר לחוד הוי הלכתא אבל שטר קידושין נפיק מכי יקח דהבעל כותבו אע״ג דקאמר נינהו לשון רבים לאו אתרוויהו קאי כה״ג אשכחן בריש פ׳ בנות כותיים דקאמר הלכתא נינהו ולא קאי אלא אחד:
בד״ה הלכתא נינהו כו׳ ושטר קדושין נפקי מכי יקח דבעל כותבו כו׳ עכ״ל ר״ל מכי יקח דבבעל תלה רחמנא ודקשיא ליה התם נמי כתיב שדות בכסף יקנו האי קרא דואקח את ספר המקנה קא עקר ליה ממשמעו ואע״ג דהאי קרא כי יקח בקדושי כסף כתיב בגזירה שוה דקיחה קיחה מכל מקום לבתר דילפינן קנין שטר מויצאה והיתה קאי כי יקח איש וגו׳ גם אקנין שטר ויש לדקדק כיון דמעיקרא דפריך ובעי לדמויי שטר מכר ושטר קדושין להדדי בהך אוקימתא דהלכתא נינהו דהיינו בשטר מכר ודאי ליכא לאקשויי דנילף מינה לדמויי ליה שטר קדושין דמהלכתא לא ילפינן ואוקמה אמשמעו דכי יקח דבבעל תלה רחמנא אבל להאי אוקימתא דבשטר מכר כתיב מפורש ואקח את ספר המקנה אכתי תקשה דנילף מיניה לדמויי ליה שטר קדושין ויש ליישב דאע״ג דעקרינן קרא דשדות בכסף יקנו ממשמעו מדכתיב ואקח את ספר המקנה מ״מ לא עקרינן משמעות דקרא דכי יקח וגו׳ דבבעל תלה רחמנא ומיהו בשמעתין גופא יש לדקדק בזה דהיאך בעי למימר שדות בכסף יקנו קרי ביה יקנו היאך סלקא דעתך למימר בקנין כסף של מכר דבמוכר תלה רחמנא דהא ודאי הקונה נותן הכסף כמו שמצינו באברהם ובירמיה ויש ליישב דה״ק דאע״ג דודאי הקונה נותן הכסף מכל מקום קרי ביה יקנו דבמוכר תלה רחמנא שעל ידי קבלת הכסף הוא מקנה השדה למוכר ונ״מ לקנין שטר וכן בקנין כסף דעביד שטר לראיה כמו שמצינו בירמיה דהמוכר כותבו וכה״ג אמרינן לקמן (קידושין דף כ״ו) שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום כו׳ מעיקרא כסף קני שטר ראיה בעלמא הוא ע״ש ודו״ק:
תוספות בד״ה הילכתא נינהו תימא כו׳ א״כ ל״ל קרא דויצאה והיתה כו׳ עכ״ל. לכאורה ע״כ לאו אעיקר הקישא קשיא להו דהא בלא״ה איצטריך האי הקישא לכמה מילי כדדרשינן בסמוך לענין לשמה והרבה כיוצא בזה דדרשינן מהאי הקישא אלא דקשיא להו אמאי איצטריך לאתויי לעיל בברייתא דף ה׳ האי הקישא לעיקר קנין שטר דקאמר מנין שאף בשטר ושקיל וטרי בהא מילתא ואמאי לא מפיק ליה מהלכתא כן נ״ל בכוונתם אלא דלפ״ז לא אתי שפיר מה שכתבו בסוף הדיבור דלקמן גבי שדה כיון שהוא מדברי קבלה ולפמ״ש אדרבה טפי הו״ל לאתויי הילכתא מלאתויי קרא דדברי קבלה אע״כ דאייתורא דקרא קאי ועוד כתבו דבדברי קבלה אין להקפיד והדרא קושיא לדוכתא הא הקישא איצטריך בלא״ה ודו״ק וצ״ע:
אלא אמר רבא: יש לחזור מן הנסיונות למצוא מקור בכתוב לדינים אלה, ולומר כי הלכתא נינהו ואסמכינהו רבנן אקראי [הלכות מקובלות הן במסורת, והסמיכו אותן חכמים על הכתובים]. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: התם נמי כתיב [שם, במכר, גם כן נאמר] על הקונה ״ואקח את ספר המקנה״ (ירמיה לב, יא), משמע שהמוכר הוא זה שכתב את השטר.
Rather, Rava said: There is no proof from the verses for these rulings, as they are a halakha received through tradition, and the Sages based them on the verses. And if you wish, say: There too, in the case in Jeremiah, it is written with regard to the buyer: “And I took the deed of purchase” (Jeremiah 32:11), thereby indicating that it is the seller who writes the document.
רי״ףרש״יתוספותתוספות רא״שמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) וְאָמַר רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן כָּתַב לוֹ עַל הַנְּיָיר אוֹ עַל הַחֶרֶס אע״פאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ שָׁוֶה פְרוּטָה בִּתְּךָ מְקוּדֶּשֶׁת לִי בִּתְּךָ מְאוֹרֶסֶת לִי בִּתְּךָ לִי לְאִינְתּוּ בֵּין ע״יעַל יְדֵי אָבִיהָ בֵּין ע״יעַל יְדֵי עַצְמָהּ המְקוּדֶּשֶׁת מִדַּעְתּוֹ וְהוּא שֶׁלֹּא בָּגְרָה.

And Rava says that Rav Naḥman says: If he wrote the following for him on paper or earthenware, despite the fact that the paper or earthenware is not worth one peruta: Your daughter is betrothed [mekuddeshet] to me, or: Your daughter is betrothed [me’oreset] to me, or: Your daughter is to me as a wife, whether he gave it to her father or whether he gave it directly to her, she is betrothed with the consent of her father. And this is the halakha provided that she has not yet reached her majority, before which her father alone has the authority to betroth her.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מלונילתוספות רי״דרמב״ןרשב״אר' אברהם מן ההרתוספות רא״שרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמ׳ רבא אמ׳ רב נחמן כתב לה על הנייר או על החרש אף על פי שאין בו שוה פרוטה הרי את מקודשת לי הרי את מאורסת לי הרי את לי לאינתו בין על ידי אביה בין על ידי עצמה מקודשת מדעתה והיא שבגרה, ובין על ידי אביהא אם היא קטנה. בעי ריש לקיש שטר זה שכותב לקדש בו את האשה בענן כתיבה לשמה או לא.
א. לפנינו הגירסא, בין ע״י אביה ובין ע״י עצמה מקודשת מדעתו והוא שלא בגרה, ובין ע״י אביה ובין ע״י עצמה מקודשת מדעתה והוא שבגרה, והיינו דמדעתה הפירוש ע״י שליחותה ובזה מקדושת גם ע״י אביה, ומדעתו היינו ע״י שליחותו ובזה מקודשת אף על ידה בגדולה. ולכאורה משמע דגירסא אחרת היתה לרבינו בזה, והוא גרס בין ע״י אביה ובין ע״י עצמה מקודשת מדעתה והוא שבגרה, ועל ידי אביה מקודשת מדעתו אם היא קטנה, ועיין עוד בזה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בין ע״י עצמה – שקבלתה היא מדעתו של אב.
בין ע״י אביה. כלומר ע״י אביה. מקודשת מדעתה, שהיא אמרה לו לקבל והוא [קיבל לדעתה] דבעינן דעתה דידה.
בין ע״י עצמה. כלומר אפי׳ ע״י עצמה ובלבד מדעתו של אב, שהאב אמר לנערה קבלי את [ה]⁠קדושין את עצמך.
והוא שלא בגרה. כלומר הא דבעינן דעת האב דוקא בשלא בגרה, אלא שעדיין היא נערה שהיא ברשות אביה לגמרי, ואם עברה וקדשה עצמה אינה מקודשת.
אמר רב חמא כתב על הנייר או על החרס כו׳ – מה שעמדתי זה אליבא דרבי אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי ולא כרבי מאיר בפרק חזקת הבתים במהדרא רביעאה אינו נראה לי אלא אפילו כרבי מאיר אתי׳ דעד כאן לא פליגי בפרק שני דגיטין (גיטין כ״ב:) בנייר מחוק ודפתרא אלא שמא תזייפנו האשה אם יש בו תנאי ורבי אלעזר מכשיר משום דלא סגי בלא עידי מסירה ועדי מסירה זוכרים מה שהיה כתוב שם כדאמרינן התם מידכר דכירי ורבי מאיר דלא בעי עידי מסירה היה אוסר לכתוב הגט על הדפתרא שמא תזייף ותמחוק התנאי שהיה כתוב בו ותניח החתימה ותקיימנה על ידי עדים המכירין חתימתן. אבל אם כתוב ובאו עידי החתימה והעידו כי כך היה כתוב מי לא מודה רבי מאיר דכשר הלא החתימה לרבי מאיר היא כמו כתיבת הגט לרבי אלעזר דרבי מאיר סבר האי וכתב לה חתם לה הוא ולא בעי כתיבה לשמה כי אם חתימה והיה מכשיר אפילו מצאו באשפה וחתמו ונתנו לה ורבי אלעזר היה סובר דהאי וכתב לה כתיבת הגט היא ובעי כתיבה לשמה וחתימה לא בעי אלא עידי מסירה. וכי היכי דרבי אלעזר מכשר דפתרא בכתיבת הגט משום דליכא לזיופי בעידי מסירה הכי נמי מכשר לה רבי מאיר היכא דקיימי עידי חתימה קמן ואמרי דהכי הוה כתב כי חתמינן וגט1 כשר הוא ומגורשת היא ולא אמרינן כיון דיכול לזייף כמאן דליתיה דמי כי היכי דלא אמרינן לרבי אלעזר בכתיבה ולא אסר רבי מאיר אלא שלא יעשה לכתחילה שלא תזייף אבא היכא דאיקרי וכתב ועידי חתימה מסהדי דהכי הוה גט כשר הוא ומגורשת היא והכא נמי כגון שעידי חתימה מבררים שכך היה ואין בו זיוף ומשום הכי היא מקודשת ולגבי שדה אמרינן לקמן נמי דהיא מכורה ואתא לאשמועינן דאף על החרס שאינו שוה כלום מקרי שטר דלא בעי שוה פרוטה אלא כתיבה וכך היא כשרה על החרס כמו על הקלף היכא דקים לן דליכא זיופא. עיין מה שכתבתי בהלכות דבספר הלקט.
1. כן צ״ל. בדפוס סביונטה: ״וגם״.
בין על ידי אביה בין על ידי עצמה מקודשת – פירוש בתורת שליחות כגון שעשאה שליח ממשא, או שאמר לה צאי וקבלי קדושין, כדאמרינן לקמןב אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך, דאי מדין שליחות אין שליחות לקטנהג, אלא משום דהוה ליה כאלו אמר האב כל המקדש את בתי מקודשת לו וכאלו נתןד ליה ממוןו, שהרי אמרוז שיקבלם לוח מקודשתט, וכן תנהו לכלב שלי מקודשתי מקודשתכ.
ובתך מקודשת לי לאו דוקא בתרווייהו, דודאי כי יהיב לה לדידה בין בתורת שליחות דאב בין שנתן לה רשות לקבל קדושין, אי נמי אמר הרי את מקודשת היאל, דהא בקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אמרינןמ חוששין שמא נתרצה האב והוו קדושין, ואעפ״י שאמר לה הרי אתנ. ועוד דומיא דכסף יעודס (ועוד)⁠1, דאמרינן לקמןע אומר לה בפני שנים הרי את מקודשת לי, ואפילו לרבי יוסי בר יהודה דאמר מעות הראשונות לאו לקדושין ניתנו, ומינה גמרינן לאומר לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך דאומר לה הרי את, והוא הדין לעושה אותה שליח לקבל לה קדושיה והיא נערה שאם אמר לה הרי את מקודשת. ורב נחמן כי נקט בתך תרתי קמ״ל, דאפילו לדידה כי כתב בתך מהני, ולאפוקי שאם כתב הרי את מקודשת לי ונתן לאביה בקטנה לא אמר כלוםפ. וכן סיפא אם כתב לאביה בתך מקודשת לי מקודשתצ, שאפילו במגרש ואומר תן גט זה או התקבל לבתך או לאחותך מגורשת, ואעפ״י שבגט עצמו צריך לפרש שמהק, התם מתקנת ר״ג בגיטין היאר, אבל מן הדין מגורשת, ובקדושין שאין צריך לפרש שמה כי כתב בתך ודאי מקודשת, אלא הא נמי קמ״ל דאפילו על ידי אביה כי כתב הרי את מקודשת, ועל ידי עצמה2 אי כתב בתך מקודשתש.
עוד יש לפרש ולומר דסיפא דרב נחמן דוקא היא, שאם כתב לאביה בתך מקודשת לי לא אמר כלום, דגבי גט בעינן שמו ושמה דאורייתא דכתיבת ספר כריתות בעינן סיפור דברים שכורתים ביניהן, ואי אפשר בלא שם שלהם וכו׳, ולא מתקנת ר״ג היא אלא מדאורייתא, והכי נמי משמע במסכת גיטין (כ׳.), הלכך גבי קדושין נמי צריך לכתוב הרי את פלונית מקודשת לי, ואי כתב לאביה בתך פלונית אינה מקודשת, שאלו בגירושין אינה מגורשת (אלא) שלא שמענו בגטין שידבר עם אחריםא, וכן נמי בקטנה צריך לכתוב בתך פלונית מקודשת לי אני פלוני או שיפרש שמו של אב הא בסותם שמו אינה מקודשת, דהא אקשויי מקשינן להו לגיטין דבעי שמו ושמה. וההיא דאמר רב נחמןב אומר אדם לבתו קטנה לא כתבו רבינו בהלכותיו, ושמא הוא מוציא עצמו בזו שכוללת בין נערה בין קטנה כל שלא בגרה:
א. וזה שייך רק בנערה ולא בקטנה דאין שליחות לקטן.
ב. יט ע״א.
ג. כוונתו להוכיח דצאי וקבלי קידושיך אינו מדין שליחות דהא אין שליחות לקטנה והתם קטנה היא, אלא ע״כ דמדין אחר הוא.
ד. בבית שמואל (סי׳ ל״ז סק״ז) כתב שלדעת הראב״ד ורבינו הטעם שכאילו אמר תנו לכלב שלי ואקדש לך כן מועיל בבתו, ולכן אפילו בשטר מועיל, דאילו אתינן עלה מדין ערב אז דוקא כשנהנה הפלוני מה שאין כן בשטר, לכן כתב רבינו הטעם כאילו נתן לי. אך באבני מילואים (שם סק״ג) פירש דלדעת רבינו מקודשת מדין ערב ולפי זה אינו אלא בקידושי כסף ולא בקידושי שטר שבזה לא שייך דין ערב, ומקשה על הר״ן שהביא דברי רבינו ופירש בדבריו שקאי גם על קידושי שטר דכיון דמדין ערב לא שייך בשטר. אך בביאור הגר״א (שם ס״ק י״ד) מפרש דלדעת רבינו בין בקידושי כסף ובין בקידושי שטר מהני, ועיין שם מה שכתב בטעם דלא פירש רבינו כתוס׳ והרא״ש דקטנה יש לה יד לקבל קידושין. ובחידושי הגרנ״ט סי׳ ק״ה מפרש דלדעת רבינו קטנה יש לה יד לקבל קידושין על כל פנים בשעה שאומר לה צאי וקבלי וגם דעת יש לה דגם קטן יש לו כוונה אלא שאין לו רצון גמור והרצון כאן הוא של האבא, אלא דהוקשה לרמב״ן דבשעה שעושה הבעל את הקידושין אין האב יודע כלום על זה הביא ראיה מעל מנת שיקבלום לי דהתם לא נעשה פלוני שליח שתתקדש בקבלתו ככל שליח לקבלה ולא אמרה אלא שיזכו בכסף עבורה וחשוב מעשה קידושין על ידי שזכתה בכסף קידושין, והכי נמי בצאי וקבלי בשעה שאומר האב קבלי קידושיך יש לו גמירות דעת על הקידושין ואחר כך כשמקדשה בעל הוה כמי שאומר לו האב לך חזק וקני ובקנין כסף נמי מהני בגוונא שאומר המוכר ללוקח תן כסף בחצרי ותקנה לך שדי מכיון שכבר גמר המוכר בדעתו להקנות. [ובשערי יושר (ש״ז פי״ב) כתב דבקידושין לא יועיל שתאמר האשה תן הכסף בחצרי ואקדש לך דבעי כוונת האשה בשעת קידושין אך גם לפי דעתו למעשה קידושין יש יד גם לקטנה ומועיל כוונת הקטנה למעשה הקידושין וחלק הדעת יש לאב, אך בעל מנת שיקבלם לי אין כוונה בשעת מעשה הקידושין]. ובשיעורי ר׳ שמואל רוזובסקי (אות ש״ט) כתב דדעת רבינו גם כדעת התוס׳ דקטנה יש לה יד לקבל קידושין ומועיל הרצון והדעת של האב אך בקידושי כסף סובר רבינו דבעי שהכסף יהיה למי שדעתו פועל בקידושין והוא האב ולא הבת וצריכה לזכות לו בכסף ואין קטן זוכה לאחרים וכעין זה הקשה הרשב״א לקמן יט, א, לכך אמר דהוה כעל מנת שיקבלם לי או כתנהו לכלב שלי, ועיין בהגר״א שם שנראה דלכך נתכוין, [וכתב שם דדוחק לומר דסובר כתוס׳ רי״ד דמפרש לעיל ח ע״ב, דעל מנת שיקבלום לי מועיל אף בשטר דבכל מקום שנותן על פי ציוויה חשוב כמו שנתן לה משום דלא משמע כן מדבריו] .
ה. ע״פ כת״י. ובנדפס: לו.
ו. מה שכתב כאילו נתן לי ממון אינו מדויק דלשיטת רבינו צאי וקבלי מועיל אף בקידושי שטר ולא רק בקידושי כסף והתם אין לומר דמשום דחשוב שנתן לו ממון דשטר לא בעי שיהיה ממון דאין צריך שוה פרוטה כדתניא בברייתא כאן, וגם שטר קידושין כשר אף באיסורי הנאה, וברשב״א כתב דכאילו נתן כסף קידושיה או שטר קידושיה לידי, אך לפי מה שכתבנו לעיל בשם שיעורי ר׳ שמואל רוזובסקי שמה שהוצרך רבינו לדמותו לעל מנת שיקבלם לי הוא רק בקידושי כסף דבעינן שהכסף ילך למי שדעתו פועלת בקידושין על כן בעי שיזכה האב בכסף אבל בקידושי שטר יועיל צאי וקבלי אף בלא שנחשב כאילו קיבל מובן מה שכתב דכאילו נתן לי ממון דקאי רק על קידושי כסף ולא על קידושי שטר, ואם נאמר שסובר כתוס׳ רי״ד דעל מנת שיקבלם לי מועיל אף בשטר יקשה מה שאמר וכאילו נתן לי ממון.
ז. ע״פ כת״י, ובנדפס: אמר, ויש חילוק ביניהם שאם גורסים ׳שהרי אמרו׳ היינו הגמרא שבאומר שיקבלם לי מקודשת, ואם גורסים שהרי אמר היינו שהוא אמר, אך לפי זה אין ענין לתיבת מקודשת. ובנדפס אין תיבה זו, אלא הנוסח: שהרי אמר שיקבלום לי, אך בכת״י הנוסח: שהרי אמרו שיקבלם לו מקודשת.
ח. ומה שלא אמרינן דהתם מדין ערב הוא דבערב הוציא ממון על פיו או שפלוני זכה על פיו אבל בעל מנת שיקבלום לי אינם זוכים בכסף לעצמם אלא שמקבלים עבורה את הכסף ופקדון הוא בידם ואינו כערב וכן כתב בשיטה לא נודע למי, ויש לומר דעדיפא מערב ואין צריך ללמוד מדין ערב, שבערב שהכסף לא הגיע אליה צריכים לההנאה שהוציא ממון על פיה אך כאן הם מחזיקים את הכסף בעבורה ואין צריך לדין ערב. ובאבני מילואים (סי׳ ל״ז סק״ג) הקשה לדברי התוס׳ רי״ד בכל תן מנה לפלוני למה לי דין ערב תיפוק ליה דהוה כמו שנתן בידה כמו שאומרת תנם על גבי סלע ועל רבינו גם כן יש להקשות כן. אך האבני מילואים פירש דלדעת רבינו צאי וקבלי מדין ערב הוא ממילא אין להקשות דתן מנה לפלוני יועיל מדין על מנת שיקבלום לי ואין צריך לדין ערב כיון שגם תן לפלוני שיקבלום לי מדין ערב הוא.
ט. ולאו מדין שליחות הוא אלא דהנתינה לפלוני חשוב כאילו נתן לה והראיה דלאו מדין שליחות הוא בתוס׳ רי״ד שם כתב דאין שליח קבלה אלא מפי האשה ולא שתאמר לאחר אמור לפלוני ויקבל קידושי דשליח לקבלה מילי הוא ולא מימסרן לשליח, אך באבני מילואים (סי׳ ל׳ ס״ק י) הקשה עליו דלא שייך חסרון של מילי רק כששליח ממנה שליח אבל כשאומרת אמור לפלוני נמצא דהיא ממנה אותו שליח שלא בפניו ורק בכתיבת גט לא מהני דבעי שישמע מפיה משום לשמה אבל בשליח לקבלה מהני אף שליח שלא בפניו, ורבינו בגיטין גם כן כתב דבכל אומר אמרו חשוב שעושהו שליח שלא בפניו, ויש בו רק חסרון משום לשמה.
י. הר״ן גם כן כתב ראיה זו, אך הרשב״א הביא רק את הראיה מעל מנת שיקבלום לי ולא מתנהו לכלב והטעם משום דהרשב״א כתב שם דתנהו לכלב כשהוא שלה מועיל משום דמשתרשי לה פרוטה שהיתה נותנת לכלב לאכול ונמצא שנתרבה לה ממון וליכא להוכיח משם דמהני קבלת אחר עבורה אבל מעל מנת שיקבלום לי יש להוכיח, והר״ן חלק על רבינו שלא מועיל צאי וקבלי קידושיך אלא בקידושי כסף אבל בקידושי שטר לא דבקידושי כסף מועיל מדין ערב דיש לאב הנאה במה שבתו מקבלת ומהני אבל בקידושי שטר דבעי שיקבל את השטר לא מועיל קבלת הבת. ובבית מאיר העיר על רבינו שהוכיח מתנהו לכלב שלי ששם מועיל מדין ערב, ואין ראיה לכאן.
כ. בכת״י אינו.
ל. הר״ן חולק וסובר דלא מהני הרי את בקטנה או בנערה אף שמתקדשת על ידי עצמה כיון שהקידושין מכח אביה הם ודוחה את ראיות רבינו דהתם ביעוד בקידושי כסף דהכסף הוא שקונה והאמירה רק לגלות דהכסף ניתן לשם קידושין אבל בשטר שהלשון שבו הוא הקונה בעי לשון בתך מקודשת לי כיון שהאב הוא מקבל הקידושין, ולפי מה שכתב בשיעורי ר׳ שמואל דלרבינו הבת מקבלת את הקידושין כשיש דעת מהאב יש לומר דמחלוקתם איך כותבים בשטר תלויה במחלוקתם מי מקבל את הקידושין דלדעת רבינו שהיא עושה את הקידושין ולא האב אין צריך שיכתבו בשטר בתך ומועיל הרי את כיון שהיא מקבלת את השטר, אבל לדעת הר״ן שמפרש שהאב מקבל את הקידושין ועל כן פירש דצאי וקבלי מועיל רק בקידושי כסף ומדין ערב ולא בקידושי שטר לא מהני שיכתוב בשטר הרי את כי אין הבת עושה את הקידושין. [אך קשה קצת שאין נראה לומר דמחלוקתם תלויה במחלוקת ועוד דאף לדעת רבינו שמדין צאי וקבלי הוא הני מילי בקטנה שאין לה יד לקבל קידושין אבל בנערה גם לרבינו משום שליחות הוא דיש לה שליחות ואם מדין שליחות הוא נמצא שהאב הוא המקבל ולא הבת]. ובביאור הגר״א (סי׳ ל״ז סק״כ) כתב בטעם הר״ן שכשם שבבוגרת צריך לכתוב לעולם הרי את אף כשאב מקבל קידושין, כך גם בקטנה צריך לכתוב בשטר בתך.
מ. לקמן מד ע״ב.
נ. ובר״ן כתב דבאמר לה הרי את מיירי דשלא מדעת אביה הוא.
ס. ע״פ כת״י. ובנדפס: ועוד, ורא״ז הגיה: יעוד, אך אין צורך להגיה שכן הוא בכת״י.
ע. יט ע״א.
פ. מלשונו משמע דרק בקטנה כשמתקדשת על ידי אביה לא מהני הרי את אבל בנערה מהני הרי את אבל בר״ן כשהביא שיטת רבינו כתב דכל זמן שלא בגרה ומתקדשת על ידי אביה לא מהני הרי את וכן כתב ברשב״א, וטעם הדבר דכיון דעיקר הקידושין מחמת האב הם ועל ידיו יהיב ליה לא מיקדשא אלא אם כן כתב לה בתך מקודשת לי.
צ. הר״ן לא הביא את שיטת רבינו בבוגרת אך חולק עליו וסובר שבבוגרת לא מהני לשון בתך רק הרי את כיון שהיא מקבלת את הקידושין ולא האב והוא רק כשלוחה בעינן בשטר לשון של קידושין לבת ולא לאב, וכאן אין לפרש דטעם רבינו משום דהוא מקבל את הקידושין מועיל לשון בתך דהרי הוא רק כשלוחה ולא דמי לבת שלא מקבלת קידושין בשליחותו, ועל כרחך דטעם רבינו משום דהיא חשובה בעל דבר על הקידושין. ועיין בר״ן שכתב דלפי דבריו בקטנה המתגרשת על ידי אביה כותב בתך. ובחידושי ר׳ אריה לייב (סי׳ כ״ו) הוכיח דרבינו חולק עליו וסובר דכותב בגט הרי את, ועיין שם שביאר דמחלוקתם בקטנה שאביה מקבל גט אם כותב הרי את מגורשת או בתך מגורשת תלויה במחלוקתם בקטנה ובנערה שמקבלת קידושין אם כותב בתך או הרי את דלרמב״ן שכותב הרי את כותב בגרושין הרי את ולר״ן שכותב בתך כותב גם שם בתך, ומכל מקום לענין קידושין כשמקדשה אביה כותב בשטר בתך.
ר. שם לד ע״ב.
ש. בכת״י לונדון נוסף: אינה מקודשת.
ת. דברים כד, א.
א. כן כתב ברשב״א ולא הביא את התירוץ הראשון משום דהתירוץ הראשון הוא אם נסבור דשמו ושמה בגט הוא מדרבנן והרשב״א סובר דשמו ושמה בגט הוא דאורייתא, אך בריטב״א חולק וסובר דאף דבבוגרת האב הוא רק שליח מכל מקום לא אשכחן שיהא צריך לדבר עם האשה לא בקידושין ולא בגירושין, ואף אם נאמר דבעינן בגט שמו ושמה והוא הדין בשטר קידושין בעינן מוכח מתוכו יכתוב בתך פלונית מקודשת לי אני פלוני ולעולם בבתך סגי, והא דנקט סיפא הרי את היינו שכמתקדשת על ידי עצמה לא שייך שיכתבו בשטר בתך דמשמע דמקדש בת שלה.
ב. לקמן יט ע״א.
1. הגהת הגרא״ז: יעוד.
2. הגהת הגרא״ז: פירוש ברישא.
כתב לו על הנייר או על החרס אע״פ שאין בו שוה פרוטה בתך מקודשת לי וכו׳ בין על ידי אביה בין על ידי עצמה מקודשת מדעתו והוא שלא בגרה. ופירש על ידי עצמה, בין שעשאה אביהו שליח ממש בין שאמר לה צרי וקבלי קדושיך, וכדאמרינן לקמן (קידושין יט.) אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך, ולאו מדין שליחות הוא, דאין שליחות לקטנה, אלא משום דהוי ליה כאומר כל המקדש את בתי מקודשת לו, כאלו נתן כסף קדושיה או שטר קדושיה לידי, הא למה זה דומה לתנם לפלוני שיקבלם לי דמקודשת.
והא דאמר בתך מקודשת לי, משום מתקדשת על ידי איה נסיב ליה דכי יהיב ליה לאב ועודה לא בגרה צריך למיכתב ליה בתך פלונית מקודשת לי, ואי כתב לה הרי את פלונית מקודשת לי אינה מקודשת. דכיון דעיקר קדושין מחמת האב הן ועל ידיה יהיב ליה לא מקדשא אלא אם כן כתב ליה בתך מקודשת לי. אבל במקדשה על ידי עצמה אע״פ דאיהי מחמת האב שקלה להו. בין כתב לה בתך מקודשת לי בין כתב לה הרי את מקודשת לי הרי זו מקדשת, ודומיא דכסף ייעוד דאמרינן לקמן (קידושין יט.) אומר לה בפני שנים הרי את מקודשת לי, אלמא אף בקטנה שאמר לה הרי את מקודשת, ומינה בצאי וקבלי קדושיך כי אמר לה הרי את מקודשת לי מקודשת, והוא הדין בשעשאה האב שליח. ור״נ דנקט בתרווייהו בתך מקודשת. תרתי קא משמע לן, דאפילו בדידיה כי כתב בתך מקודשת לי מהני, ואם כתב הרי את פלונית מקודשת לי ונתן לאביה קודם שבגרה אינה מקודשת. אבל בסיפא בשנתקדשה בין על ידי אביה בין על ידי עצמה לאחר שבגרה דוקא בשכתב הרי את פלוניתא מקודשת לי, אבל אי כתב בתך מקודשת לי ונתן ע״י האב אינה מקודשת, דכיון דלאו ברשות האב קיימא, הרי זה ככותב לאחר פלונית מקודשת לי, דלא דומיא דגרושין היא, דאלו בגט לא אשכחן שיהא כותב על ידי שליח, אלא הרי את מגורשת הרי את מותרת, ולא שידבר עם השליח פלונית מגורשת ממני.
והלכתא כר׳ אלעזר – דעת הרי״ף והר״מ לפי מה שנמצא ברוב ההלכות דהאי והלכתא כר׳ אלעזר דאי אמר לה התקדשי לי במנה סתם ונתן לה דינר אפי׳ היה מונה והולך ה״ז מקודשת וישלים כדאוקימנא לתירוצא דתריצנא כר׳ אלעזר. ולא כרב אשי. וכן עיקר. דא״כ לימא נמי והלכתא כרב אשי. ואיכא מ״ד דהאי תירוצא לאו ר׳ אלעזר הוא דתרצה אלא בעל הגמ׳ הוא דתירצה הכי. ואפשר דר׳ אלעזר ס״ל כרב אשי הלכך האי והלכתא כר׳ אלעזר ממימריה בלחוד הוא דפסקינן כוותיה דהתקדשי במנה ונתן לה דינר מקודשת וישלים וכדאסקה רב אשי דמונה והולך דעתה אכולא מנה.
כרבא א״ר נחמן דמנה אין כאן ומשכון ליכא ואע״ג דליכא מאן דפליג אדרב נחמן כיון דאיכא ברייתא דלכאורה משמע דפליג עלייהו איצטריך תלמודא למפסק כוותיה לאשמועינן דהנהו שינויא דמשני שינוייא הוו.
על הנייר או על החרס אע״פ שיכול הכתב להזדייף בהני כיון דאיכא עדים כשנתן לה השטר בתורת הקדושין דקדושי בלא סהדי לאו כלום הוא לא איכפת לן ובפ״ק דגיטין אסיקנא דמחובר פוסל בקדושין כגיטין. והיכא דכתב תנאי בקדושין ודאי מקודשת דאע״ג דבגיטין אם כתבו קודם התורף הויא ספק מגורשת בשטר קדושין ליכא תורף שאין שם אלא שם האיש ולא שם האשה ולא זמן ועוד דבכל דוכתא תשכח דאיתקש הויה ליציאה אלא במה שפוסל הגט מהיות גט אבל במה שהוא ספק לא מדמינן קדושין לגיטין שלא הקשה תורה קדושין לגיטין אלא במה שפוסל הגט מהיות גט בגט ואינו גט אבל מספק לא איירי קרא דליכא ספיקא קמי קודשא בריך הוא ואפי׳ תימא דמשום שהקישה תורה הוייה ליציאה יש לנו לומר שמה הוא ספק בגרושין הכי נמי בקדושין הא ליכא תורף בקדושין הלכך הויא מקודשת ודאי ומ״ש בעל הש״ש דמקודשת מספק אינו כמו שכתבנו.
הלכתא נינהו כלומר שכך קבלו פי׳ ענין קדושין מסיני מפי משה רבינו.
שלא בגרה דהויא ברשות אביה.
שלא לשמה שכתבו לתתו לרחל ונתנו ללאה.
מדעתו והוא שלא בגרה – הא דלא עריב להו ולימא או מדעתה והוא שבגרה משום דבלא בגרה שייך לשון בתך ובבגרה שייך לשון הרי את:
גמ׳. ואמר רבא אמר רב נחמן כתב לו על הנייר או על החרס אע״פ שאין בו שוה פרוטה בתך מקודשת לי, בתך מאורסת לי, בתך לי לאינתו, בין ע״י אביה בין ע״י עצמה מקודשת, מדעתו והוא שלא בגרה.
נחלקו הראשונים בדינא דרב נחמן דבת יכולה לקבל שטר קידושין ע״י עצמה, האם איירי רק בנערה או גם בקטנה. דעיין בר״ן (ה. בדפי הרי״ף ד״ה וכתב הרמב״ן) דהביא שיטת הרמב״ן דגם קטנה יכולה לקבל שטר קידושין מדעת אביה וזה דומה לדינא דרב נחמן (יט.), וז״ל אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושיך עכ״ל, ואע״פ דקטנה לאו בת שליחות היא מ״מ כשהאב אמר לה צאי וקבלי קידושיך הקידושין חלין, וז״ל דנהי דלית לה שליחות הוה ליה כאילו אמר האב כל המקדש בתי מקודשת לו כאילו נתן לי ממון שהרי אמרו תנם לפלוני שיקבלם לי מקודשת וכן נמי תנהו לכלב שלי מקודשת עכ״ל. והר״ן עצמו חולק על הרמב״ן ונקט דצאי וקבלי קידושיך מהני רק בקידושי כסף כי האב נהנה בזה דבתו קיבלה את הכסף, אבל הנאה אינה מעלה ואינה מורידה לגבי שטר, וז״ל [ואיכא למימר] בכסף למדנו אבל בשטר לא למדנו דבשלמא בכסף לא גרעה בת מכלב דקי״ל תנהו לכלב שלי מקודשת משום דאכילת כלב הנאה הוא לדידה הכא נמי קבלת הבת כסף קדושיה הנאה הוא לדידיה אבל גבי קידושי שטר דלאו מתורת הנאה הוא גבי קטנה דאין לה יד לא למדנו עכ״ל. ולכן הסיק הר״ן דבת קטנה אינה יכולה לקבל שטר קידושין בעד אביה, והדין בגמ׳ דקידושי שטר ע״י עצמה חל רק לגבי נערה דמקבלת את שטר הקידושין כשליח של האב.
ונראה לבאר דהרמב״ן והר״ן נחלקו בביאור הגר״ח זצ״ל בדין צאי וקבלי קידושיך. דהגר״ח זצ״ל חידש דמהדין דצאי וקבלי קידושיך משמע דיש לקטנה יד לעשות מעשה קידושין.⁠א והא דאמרינן קטנה אינה בת קבלת קידושין הוא רק משום שאין לה דעת לקידושין. ולכן כשהאב אומר לבתו קטנה צאי וקבלי קידושיך, מעשה הקידושין נעשה ע״י הבת אך דעת הקידושין הויא דעת האב, וזה מועיל להחיל חלות קידושין. ונראה דהרמב״ן נקט כמו הגר״ח זצ״ל דיש לקטנה יד לעשות מעשה קידושין, ולכן יש לה יד לקבל גם את שטר הקידושין כמו דיש לה יד לקבל את כסף הקידושין.⁠ב אבל הר״ן חולק על יסוד הגר״ח זצ״ל ונקט דאין לבת קטנה יד לפעול אפי׳ מעשה קידושין, ולכן הר״ן ביאר את הדין דצאי וקבלי קידושיך ע״פ ההנאה דמגיע להאב בזה דבתו מקבלת את הכסף. וא״כ כל הדין דצאי וקבלי קידושין חל רק בקידושי כסף ולא בקידושי שטר.
ועיין עוד שם בר״ן דנחלקו הרמב״ן והר״ן אף לגבי לשון שטר הקידושין היכא דיהיב לה את השטר. דהרי בגמ׳ מבואר דלשון ״הרי בתך מקודשת לי״ מהני. והרמב״ן נקט דהיכא דהמקדש נותן לה את השטר מדעת אביה, דגם הלשון ד״הרי את מקודשת לי״ מהני בין בנערה ובין בקטנה. ומאידך הר״ן חולק עליו וסובר דבקידושי שטר כל היכא דהיא לא בגרה לשון השטר צ״ל ״הרי בתך מקודשת לי״ וכלשון הגמ׳. והר״ן ביאר וז״ל אבל בקידושי שטר כיון שהשטר הוא שקונה צריך שלשון השטר ידבר עם מי שהוא מקבל הקדושין עכ״ל. ונראה שהמחלוקת השניה דומה למחלוקת הראשונה לגבי נתינת שטר קידושין לקטנה עצמה. דלפי הרמב״ן, מכיון דכשקטנה או נערה מקבלת את הקידושין היא עושה את מעשה הקידושין והאב מהווה רק את הדעת דקידושין, אפשר לכתוב השטר לאחד משניהם. אבל הר״ן נקט דקטנה אינה יכולה לקבל קידושי שטר כלל, וגם בנערה האב הוא דעושה את מעשה הקידושין ולכן סיפור הדברים צ״ל אך ורק אל האב.
אמנם יתכן לומר דכו״ע לא פליגי דע״פ דין דגם מעשה הקידושין נעשית ע״י האב ואפי׳ כשנותן את השטר לקטנה, ואעפ״כ לפי הרמב״ן אפשר לכתוב הרי את מקודשת לי. דהרי יתכן דהרמב״ן נקט דנוסח שטר הקידושין יכול להתייחס לאחד מב׳ אנשים: א) לדעת המקנה, ב) למי שהחלות שייכת לו. ומכיון דחלות הקידושין סוף כל סוף חלה עליה, אפי׳ אם היא אינה משתתפת במעשה הקידושין ע״פ דין, לשון השטר אפשר להיות גם עליה. אבל זה רק אם הוא נותן את השטר לבת הקטנה עצמה. אמנם אם נתן את השטר אל האב, אזי אפי׳ להרמב״ן לשון ד״הרי את מקודשת לי״ אינו מהני, מכיון דהאב הוא דמקבל את השטר והלשון אינו שייך לו כלל, ולכן הוא אינו יכול לקבל את השטר ולהיות בעל השטר והקידושין אינן חלין.
ועוד נחלקו הרמב״ן והר״ן לגבי נוסח האמירה כשהמקדש נותן את השטר או את כסף הקידושין לקטנה או לנערה מדעת אביה. דהר״ן הביא את דברי הרמב״ן, וז״ל וכן מה שכתב ז״ל דבתך מקודשת לי בע״י עצמה לאו דוקא דודאי כי יהיב לה לדידה בין בתורת שליחות דאב בין שנתן לה רשות לקבל קידושין אי אמר לה הרי את מהני וגמר לה להא מילתא מקידושי כסף וכו׳ עכ״ל. כלומר, דהרמב״ן נקט דמי דמקדש את הבת ונותן את הכסף לבת יכול לומר לה או ״הרי את מקודשת לי״ או ״הרי בתך מקודשת לי״. אבל הר״ן עצמו חולק על זה וסבור דנוסח האמירה צריך להתייחס דוקא למי דמקבל את הכסף או את השטר, וז״ל לפי שהכסף הוא שקונה ואמירה אינה צריכה אלא לגלות שנתינה זו לשם קידושין היה ולפיכך כשלא בגרה ומקבלת קידושין מכח אביה בדין הוא שיאמר לה הרי את ואין צריך שידבר עם אביה אף על פי שהוא מקדשה, כשם שהנותן גט לשליח קבלה בשעה שנותנו לידו אינו מדבר עם האשה אלא לשליח אומר התקבל גט זה לפלונית ובקדושי כסף נמי בדין הוא שיאמר הרי את מקודשת לי כלומר קבלי קידושין הללו לעצמך עכ״ל. ומבואר מסוף דברי הר״ן דנקט דכשהמקדש נותן את הכסף אל הבת האמירה שלו צריך להתייחס אליה. ונמצא דנחלקו הרמב״ן והר״ן בנוסח האמירה היכא דהמקדש נותן את הכסף אל הבת - דלפי הרמב״ן הוא יכול לדבר או על האב או אל הבת, ולפי הר״ן בדין הוא דהוא צריך לדבר רק עם הבת. וצ״ב במאי פליגי.
ונראה לבאר, דהרמב״ן הולך לשיטתו לפי הביאור שכתבנו לעיל. דהיינו, דכמו דנוסח השטר יכול להתייחס או לדעת המקנה (האב) או למי דעושה מעשה הקידושין (הבת), הו״ה לגבי האמירה. אבל הר״ן נקט דאע״פ דנוסח השטר תמיד מתייחס אל האב ולא אל הבת, לשון האמירה צריך להתייחס למי דמשתתף במעשה הקידושין. דהרי לפי דעתו, האמירה אינה חלק של הקנין עצמו אלא היא מחילה למעשה נתינת הכסף חלות שם תורת קידושין.⁠ג ולכן אם הבת מקבלת את הכסף, האמירה צריכה להתייחס אליה בדוקא.
והר״ן שם המשיך וכתב דגם בגט המגרש צריך לכתוב ״הרי בתך מגורשת ממני״ ולא ״הרי את מגורשת ממני״, וז״ל ולפי זה אף בקטנה המתגרשת על ידי אביה צריך לכתוב בגט בתך פלונית זהו מה שאני חוכך בזה להחמיר עכ״ל. וזה צע״ג דהרי לגבי קידושין אפשר לומר כדלעיל דאין לקטנה מעשה קידושין והכל נעשית ע״י האב. אבל לגבי גט, הכל נעשית ע״י המגרש ולא בעינן דעת ומעשה גירושין מהאב כלל. ומכיון דסוף כל סוף היא המתגרשת, מסתבר דלשון הגט צ״ל ״הרי את מגורשת ממני״,⁠ד וצ״ע.⁠ה
א. לכאורה שיטת הגר״ח זצ״ל בזה רמוזה בדבריו (פרק ד הלכות יבום וחליצה הלט״ז) וז״ל דאומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושיך, דגם שם לא מהניא דעתה רק למעשה הקידושין, ועיקר הקידושין הם מדעת האב עכ״ל. וע״ע בתוס׳ (יט. ד״ה אומר) דס״ל דיש לקטנה יד לקבל קידושין, ובשיעורים לקמן (יט. ד״ה אמר רבא אמר רב נחמן אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושיך, אות א)
ב. אך קשה מהרמב״ן דמדמה צאי וקבלי קידושיך לתנהו לכלב שלי שמקודשת שא״א לומר שלכלב יש יד לקידושין ופשיטא דכלב אינו מועיל לשטר וצ״ע.
ג. וע״ע בזה בשיעורים לעיל (ה: בענין ידות).
ד. ועיין בשיעורים לקמן (מג: ד״ה תנן התם אות א׳) דרבינו זצ״ל ציין דיש ב׳ דעות בשו״ע (אה״ע סדר הגט סעיף צו) האם לשון הגט מתייחס אל האב או אל הבת.
ה. ועיין בזה בשו״ת מהרלב״ח (סימן נה) דבתחילה ביאר שיטת הר״ן על פי היקש הויה ליציאה אבל בסוף דחה שיטת הר״ן מטעם רבינו זצ״ל וז״ל והטענה שהבאתי דאיתקש הויה ליציאה. נלע״ד דאינה ראיה כלל. ויש לחלק דבשלמא גבי קדושין דבעי׳ שיהיו לדעתה ובקטנ׳ או נערה הם לדעת אביה צרי׳ שלשון השטר ידבר עם האב עצמו דבו ובדעתו הדבר תלוי. וצריך שיוכיח לשון השטר שהאב הו׳ המקנה אותה לבעל כיון שהיא מתקדשת בשטר ההוא. ולא די בקבלתו השטר לבד אמנם בגרושין שהם בע״כ ובבעל הכל תלוי אף על פי שקבלת הגט אי אפשר כי אם על ידי האב. אינו צריך שלשון הגט יוכיח על זה כלל. ודי בקבלת האב הגט עכ״ל. ועיין לקמן בשיעורים (מג: שם) דרבינו זצ״ל ביאר דלפי הרמב״ן שם דאפי׳ נערה רק מקבלת גיטה בתורת שליח דהאב, מסתבר דהלשון צ״ל ״הרי בתך מגורשת ממני״.
ואמר רבא אמר רב נחמן: כתב לו על הנייר או על החרס, אף על פי שאין בו שוה פרוטה, ״בתך מקודשת לי״, או ״בתך מאורסת לי״, או ״בתך לי לאינתו״ [לאשה], בין שנתנו על ידי אביה בין שנתנו על ידי עצמהמקודשת מדעתו של אביה, והוא בזמן שלא בגרה, שאז לאביה בלבד יש רשות לקדשה.
And Rava says that Rav Naḥman says: If he wrote the following for him on paper or earthenware, despite the fact that the paper or earthenware is not worth one peruta: Your daughter is betrothed [mekuddeshet] to me, or: Your daughter is betrothed [me’oreset] to me, or: Your daughter is to me as a wife, whether he gave it to her father or whether he gave it directly to her, she is betrothed with the consent of her father. And this is the halakha provided that she has not yet reached her majority, before which her father alone has the authority to betroth her.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מלונילתוספות רי״דרמב״ןרשב״אר' אברהם מן ההרתוספות רא״שרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) כָּתַב לָהּ עַל הַנְּיָיר אוֹ עַל הַחֶרֶס אע״פאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ שָׁוֶה פְרוּטָה הֲרֵי אַתְּ מְקוּדֶּשֶׁת לִי הֲרֵי אַתְּ לִי לְאִינְתּוּ הֲרֵי אַתְּ מְאוֹרֶסֶת לִי מְקוּדֶּשֶׁת בֵּין ע״יעַל יְדֵי אָבִיהָ בֵּין ע״יעַל יְדֵי עַצְמָהּ מִדַּעְתָּהּ וְהוּא שֶׁבָּגְרָה.:

If he wrote for her on paper or earthenware, despite the fact that the paper or earthenware is not worth one peruta: You are hereby betrothed [mekuddeshet] to me, or: You are hereby to me as a wife, or: You are hereby betrothed [me’oreset] to me, then she is betrothed whether he gave it to her father or to her, as long as this was with her consent. And this is the halakha provided that she has reached her majority and is under her own authority.
רי״ףרש״יר״י מלונילבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מדעתה – שהיא אמרה לו לקבל והא דבעינן דעתא דידה והוא שבגרה.
והוא שבגרה. שאם לא בגרה לא בעינן דעתה, שברשות אביה קיימא כל זמן שהיא נערה לקדשה אפי׳ בעל כרחה.
היתה בוגרת וכתב לה הרי את מקדשת לי ונתן לה מקדשת כתב הרי בתך מקדשת לי ונתן לו אם מדעתה ר״ל שנתנה לו רשות לקבלם בשבילה הרי זה כמי שעשאתו שליח ומקדשת ובזו מיהא אף בשאר בני אדם כן אף בשלא הגיע שטר הקדושין לידה:
ואם כתב לה על הנייר או על החרס, אף על פי שאין בו שוה פרוטה, ״הרי את מקודשת לי״, או ״הרי את לי לאינתו״ [לאשה], או ״הרי את מאורסת לי״מקודשת, בין שמסרם על ידי אביה בין על ידי עצמה ובלבד שעשה זאת מדעתה (מרצונה) — והוא דווקא לאחר שבגרה ועומדת ברשות עצמה.
If he wrote for her on paper or earthenware, despite the fact that the paper or earthenware is not worth one peruta: You are hereby betrothed [mekuddeshet] to me, or: You are hereby to me as a wife, or: You are hereby betrothed [me’oreset] to me, then she is betrothed whether he gave it to her father or to her, as long as this was with her consent. And this is the halakha provided that she has reached her majority and is under her own authority.
רי״ףרש״יר״י מלונילבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) בָּעֵי ר׳רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ שְׁטַר אֵירוּסִין שֶׁכְּתָבוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ מַהוּ הֲוָיוֹת לִיצִיאוֹת מַקְּשִׁינַן מָה

§ Rabbi Shimon ben Lakish raises a dilemma: With regard to a document of betrothal that was written not for her sake, i.e., not for this particular woman, what is the halakha? Do we juxtapose the halakhot of the modes of becoming betrothed to the halakhot of the modes of leaving a marriage, i.e., divorce? If so, one should say: Just as
רי״ףרש״יר״י מלונילבית הבחירה למאירירשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שלא לשמה – שנכתב לשם אשה אחרת ונמלך.
שטר אירוסין. שכותב לה הרי את מקודשת לי בשטר [זה].
שכתבו שלא לשמה. כלומר שנכתב לשם לאה ונמלך וקדש בו רחל.
שטר אירוסין שכתבו שלא לשמה אינה מקדשת שהרי הוקשה ליציאה מה יציאה לשמה אף הויה לשמה ואפילו היה בו יותר משוה פרוטה הואיל ומכל מקום אינו נותנו לה בתורת כסף אלא בתורת שטר והוא נכתב שלא לשמה פסול ומכל מקום יש מפרשים שכל שיש בו שוה פרוטה מקדשת מתורת כסף דדעתה אניירא ואף גדולי ספרד כתבו כן וממה שאמרו בתלמוד המערב הדא דתימא בשאין בו שוה פרוטה הא יש בו שוה פרוטה כסף הוא ואין הדברים נראין שכל שהוא מקדשה בשטר ובתורת שטר אין דעתה על הנייר כלל ואף בשוה פרוטה כל שהוא מקדשה מכל מקום בתורת שטר אם נכתב שלא לשמה פסול:
וכל דינין האמורים בענין לשמה בגט אנו דנין כן בקדושין ומעתה אם כתב שטר קדושין סתם ואמר הריני כותב לשם מי שארצה או שייחד לו שתי נשים וכתב לשם אי זו מהן שירצה וכן כתב שטר קדושין אחד לשתי נשים וכתב בו שתיהן מקדשות לי אע״פ שבכסף הרי הן מקדשות בשטר אינו כלום שהכסף ראוי ליחלק מה שאין כן בשטר:
וכן אם כתבוהו חרש שוטה וקטן שאינן בני דעת או עבד וגוי שאינן בתורת קדושין וכן בכל הפוסלין בגט מן התורה כגון מחבר וכתיבה על יד עבד וקרן פרה אם אינו נותן עבד ופרה ואפילו קצץ הקרן ונתן לה ואפילו היה הקרן שוה פרוטה לדעתנו אחר שמכל מקום הוא נותנו לה בתורת שטר וכן כתבו בחקיקה או על הקרקע וכן כתבו בשני ספרים אבל הדברים הצריכים בגט מדברי סופרים אין הקדושין בדין זה כגון בפני נכתב וכו׳ וכגון חתימת עדים זה שלא בפני זה וכן שטר קדושין בידה ומשיחה בידו ויכול לנתקו ולהביאו אצלו אע״פ שבגט אינה מגורשת בקדושין דיינו בקבלה קלה וכן סלע של שניהם בגט לא מהני והן קדושי ספק ויש חולקים בקצת דברים אלו אלא ששטה זו מוכרעת לרוב מפרשים:
ויש דברים שמקילין בגט ומחמירין בקדושין כגון עדים שאין יודעים לחתום שמקרעין להם נייר חלק ואמרו בשני של גיטין דוקא בגטין אבל בשאר שטרות לא או שמא קדושין וגיטין חדא הוא וכבר ביארנו לדעתנו שאין עדי חתימה צריכין בו שהרי אף בגט עדי מסירה עקר ולא נאמר עדי חתימה אלא מפני תקון העולם ומעתה שטר קדושין שאין כאן תקון העולם אף לכתחלה כן וכן כתבוה חכמי ההר:
ולגדולי הדורות ראיתי שאם כתב שום תנאי בשטר הקדושין פסול כגט עצמו ממה שאמרו בפרק המגרש בעי ר׳ אבא בקדושין ר״ל שקדשה חוץ משמעון היאך ותירץ ויצאה והיתה והם מפרשים כן בכל תנאי שבתוך הגט ומכל מקום איפשר שבזו אמרו הואיל ושייר בגוף האשה לאחרים אבל בשאר תנאים לא והדברים רופפים:
גמ׳. דבעי ר״ל שטר אירוסין שכתבו שלא לשמה מהו, הויה ליציאה מקשינן מה יציאה בעינן לשמה אף הויה נמי בעינן לשמה, או דלמא הויות להדדי מקשינן מה הויה דכסף לא בעינן לשמה, אף הויה דשטר לא בעינן לשמה.
לכאורה קשה להבין את הצד השני של ריש לקיש דלומדים מהויה דכסף דלא צריך לשמה בשטר קידושין. דלכאורה אין דנין אפשר משאי אפשר ובכסף קידושין אין אפשרות כלל שיהיה לשמה. א ונראה לבאר דהספק דריש לקיש הוא לאיזה חלות דין שטר יש להשוות שטר אירוסין. דמצד אחד יש להשוות שטר קידושין לשטר גירושין כי מקשינן הויה ליציאה, אולם מצד שני יש להשוות שטר קידושין לשטר קנין דעלמא דלא צריך לשמה. והא דהויות להדדי מקשינן, פירושו דכמו דהויה דכסף הוי קנין כמו״כ שטר קידושין נידון כשטר קנין ולא בעי לשמה. ואז ר״ל הסיק דהויה ליציאה מקשינן וצריך לשמה בשטר קידושין.
גמ׳. בעי ר׳ שמעון בן לקיש שטר אירוסין שכתבו שלא לשמה מהו וכו׳ בתר דבעיא הדר פשטה הוייה ליציאה מקשינן דאמר קרא ויצאה והיתה.
לגבי גט יש ג׳ דינים דלשמה – לשם האיש המגרש, לשם האשה המתגרשת, ולשם גירושין. וכל זה מבואר במשנה ריש פרק ג׳ דגיטין. ועל פי פשטות, מכיון דהדין לשמה דשטר קידושין נלמד מהדין לשמה בגט, גם בשטר קידושין בעינן לשם האיש המקדש, לשם האשה המתקדשת ולשם קידושין.⁠ב אמנם עיין בלשון הרמב״ם (פרק ג מהלכות אישות הל״ד) שכתב וז״ל וצריך שיכתוב אותו לשם האשה המתקדשת כגט, ואינו כותבו אלא מדעתה, כתבו שלא לשמה או לשמה ושלא מדעתה אע״פ שנתנו לה מדעתה בפני עדים אינה מקודשת עכ״ל. ומתחילת לשון הרמב״ם ״שיכתוב אותו לשם האשה המתקדשת״ משמע דרק בעינן לשם האשה ולא לשם האיש או לשם קידושין. אבל מזה שהרמב״ם הוסיף ״כגט״ משמע דבעינן כל ג׳ הדינין דיש בהלכות גיטין, וא״כ יש סתירה מיניה וביה בדברי הרמב״ם, וצ״ע.⁠ג
ואם ננקוט דלפי הרמב״ם בשטר קידושין צריך לשמה לשם קידושין ולשם האשה אבל לא צריך לשם האיש אזי צ״ב מהי הסברא לחלק בין שטר גירושין דצריך לשם האיש לבין שטר קידושין דלא צריך לשם האיש, דהרי לשמה בקידושין נלמד מלשמה בגט. ונראה לבאר דבעצם יש רק ב׳ דיני לשמה בגירושין – לשם גירושין ולשם האשה. דהיינו בעצם אין דין לשמה של לשם האיש בגט, דהרי התורה אמרה רק וכתב לה לשמה. אלא דבגט הדין דלשם האיש הוי חלק מלשם גירושין, דהרי הגט הוי ספר מקנה דמחיל חלות קנין ומסתבר דלשם גירושין כולל בתוכו לשם הדעת מקנה, ובגט רק האיש הוי הדעת מקנה ולא האשה. מאידך בשטר קידושין האשה הוי הדעת מקנה ולכן אפשר לקיים שני הדינים דלשמה – לשם קידושין ולשם האשה – בלי כוונה מיוחדת לשם האיש.
ומסתבר לומר כנ״ל - דלשם האיש בגירושין הוי דין בדעת מקנה דשטר קנין. דהרי רואים דהאיש יכול לבטל את הלשמה דבגט אחרי הכתיבה. ולכאורה הביאור הוא דחלות לשמה בגט הוי בתורת שטר קנין ולכן עד דהקנין חל הדעת מקנה יכול לבטל את הגט. לעומת זה, בס״ת הסופר אינו יכול לבטל את חלות הלשמה אחרי הכתיבה דהרי בס״ת יש רק דין דצריך לשמה במעשה הכתיבה דמחיל חלות מסוים בחפצא אבל מהרגע דחלות לשמה חלה בס״ת אין לסופר כח על החלות לשמה.
א. ויש להעיר דבגמ׳ נדה (לז:) נחלקו האמוראים בדעת רבי עיקבא האם דנין אפשר משאי אפשר בהיקש.
ב. עיין בלשון המאירי (ד״ה וכל) וז״ל וכל דינין האמורים בענין לשמה בגט אנו דנין כן בקדושין עכ״ל.
ג. ועיין בשו״ת שבט הלוי (חלק ו סימן רט) דהביא מח׳ אחרונים בביאור שיטת הרמב״ם אם בעינן לשם המקדש בשטר קידושין.
ב בעי [שאל] ר׳ שמעון בן לקיש: שטר אירוסין שכתבו שלא לשמה של אשה זו, אלא כתבו סתם מהו דינו? האם הויות (היות האשה לאיש בקידושין) ליציאות (לגירושין) מקשינן [אנו מקישים, משווים] לכל הדינים, ולכן נאמר: מה
§ Rabbi Shimon ben Lakish raises a dilemma: With regard to a document of betrothal that was written not for her sake, i.e., not for this particular woman, what is the halakha? Do we juxtapose the halakhot of the modes of becoming betrothed to the halakhot of the modes of leaving a marriage, i.e., divorce? If so, one should say: Just as
רי״ףרש״יר״י מלונילבית הבחירה למאירירשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

קידושין ט. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה קידושין ט., ר׳ חננאל קידושין ט. – מהדורת הרב אהרן אייזנבך והרב אברהם ישעיהו שולביץ, בתוך: אהל חייא לזכר הגרח"א צוובנר, בעריכת הרב הלל מן, ירושלים תשס"ו, ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), רי"ף קידושין ט. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס קידושין ט., רש"י קידושין ט., ראב"ן קידושין ט. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות קידושין ט., ר"י מלוניל קידושין ט. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב דוד מצגר. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., תוספות רי"ד קידושין ט., רמב"ן קידושין ט. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב פנחס מרקסון. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א קידושין ט. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי קידושין ט. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ר' אברהם מן ההר קידושין ט. – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., תוספות רא"ש קידושין ט. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0), מהרש"ל חכמת שלמה קידושין ט., מהרש"א חידושי הלכות קידושין ט., פני יהושע קידושין ט., גליון הש"ס לרע"א קידושין ט., רשימות שיעורים לגרי"ד קידושין ט. – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן והרב יוסף צבי ברונשטיין, פירוש הרב שטיינזלץ קידושין ט., אסופת מאמרים קידושין ט.

Kiddushin 9a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Kiddushin 9a, R. Chananel Kiddushin 9a, Rif by Bavli Kiddushin 9a, Collected from HeArukh Kiddushin 9a, Rashi Kiddushin 9a, Raavan Kiddushin 9a, Tosafot Kiddushin 9a, Ri MiLunel Kiddushin 9a, Tosefot Rid Kiddushin 9a, Ramban Kiddushin 9a, Rashba Kiddushin 9a, Meiri Kiddushin 9a, R. Avraham of Montpellier Kiddushin 9a, Tosefot Rosh Kiddushin 9a, Maharshal Chokhmat Shelomo Kiddushin 9a, Maharsha Chidushei Halakhot Kiddushin 9a, Penei Yehoshua Kiddushin 9a, Gilyon HaShas Kiddushin 9a, Reshimot Shiurim Kiddushin 9a, Steinsaltz Commentary Kiddushin 9a, Collected Articles Kiddushin 9a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×