א. גיטין עד ע״ב.

ב. קיד ע״ב ד״ה והלכתא.

א. לקמן מח ע״א.

ב. גיטין כא ע״ב.

ג. שם כב ע״א.

ד. ע״פ כת״י. ובנדפס: דמתניתין.

ה. ובתוס׳ הוסיפו דאף דאמרינן בגיטין כב ע״ב, דלא הכשיר רבי אלעזר אלא בגיטין אבל בשטרות לא הני מילי בשטרות העומדות לראיה דבעינן ראוי לעמוד ימים רבים אבל זה שאינו עשוי לקדש בו אשה ולקנות בו שדה כעין גיטין הוה שעשוי לגרש בו את האשה לפי שעה ואף על פי שהשטר של קנין יכול להועיל לראיה מכל מקום עיקרו לא נעשה לכך.

ו. ברשב״א כתב כן בשם ר״ת.

ז. ברשב״א כתב דיש בלשון כתיבה חקיקה כדאיתא בגיטין כ ע״א.

ח. ברשב״א כתב דאיירי בנייר שאינו מחוק.

ט. בדברות משה סי׳ כ״ג הערה ע״ג כתב דברש״י משמע דקושית הגמ׳ ומנא לך דבכהאי גוונא הוה שטרא היינו שלא מצינו שטר שנכתב על שם המוכר ומנא לך דחשוב שטר, ולפי זה קושית הגמ׳ אינה מצד שקנין שטר צריך האב לעשות ולא הבעל שאף שהבעל עושה את הקנין בקידושין ולא האשה מכל מקום בשטר כותבין את הסכמת המוכר לקנין ולא רק את ביצוע הקנין בלבד ועל כן בעי שיכתוב האב או האשה בתי מקודשת לך, וכן משמע גם מלשון רבינו כאן. אך בדברות משה כתב דממה שהקשה רבינו בהמשך מה שלא פרכינן גם בכסף דלא דמי כסף קידושין לכסף זביני רואים שקושית הגמ׳ לא היתה מצד לשון השטר אלא מצד הקנין שבשטר שעושה הבעל ולא האשה.

י. ע״פ כת״י. ובנדפס: עד שיאמר.

כ. דמבואר לעיל ד ע״ב דלא מהני. ובחידושי ר׳ מאיר שמחה כתב מכח קושיא זו דקושית הגמ׳ היא באופן שהאב מקדש את הבת ולא בגדולה שמתקדשת על ידי עצמה דבזה פשוט שהוא כותב את השטר ולא היא אבל כשהאב מקדש אותה לא נתמעט מכי יקח, והחידוש הוא דהחסרון בכי תקח שבעינן שהבעל יעשה את הקנין ולא האשה וכמו כן כשהאב מקדש אותה חשוב כי תקח כשהאב כותב את השטר.

ל. מה שכתב דשטר כתיב מויצאה והיתה דמשמע דמשום ההיקש של ויצאה והיתה גם בשטר יש את הדין של כי יקח ולא כי תקח.

מ. לעיל ב ע״א.

נ. מה שכתב דבקנין המוכר אומר אף דבקנין אין קפידא שיאמר המוכר דוקא וסגי גם שיאמר הקונה כמו שכתב התוס׳ רי״ד לעיל ה ע״ב, דבקידושין בעינן שיאמר הבעל דוקא ואדרבה מצינו בתוס׳ שהובא במאירי לעיל ה ע״ב, דמפרש דבמכר בנתן הלוקח ואמר המוכר הוה ספק אי מהני ועיין בקונטרסי השיעורים מה שמפרש בכוונת דבריו. [ועיין בחמדת שלמה לעיל ה ע״ב, מה שכתב בדברי הרשב״א בסוגיא דנתן הוא ואמרה היא], אך כוונתו דאף שמהני אמירת הלוקח מכל מקום הקנין חל מכח הקנאת המוכר שמקנה ללוקח את השדה וכמו שכתבו כל הפוסקים. ובחידושי ר׳ שמעון שקאפ הוכיח מהגמ׳ לקמן כג ע״א, דכסף קבלת רבו גרמה לו שקנין כסף נעשה על ידי קבלת המקנה, ומה שאין כן בקידושין הקנין נעשה על ידי הבעל.

ס. היינו לעיל ה ע״ב, דלא פרכינן דלא דמי כסף קידושין לכסף זביני, ובמקנה כתב דהקושיא רק על הברייתא דאיירי בגוונא שהאב מקדש את בתו דבכהאי גוונא דמי למכר שהמוכר מוכר שדהו על כן פרכינן דלא דמי שטר קידושין לשטר מכר אבל כשמתקדשת על ידי עצמה ולא על ידי אביה לא דמי כלל למכר ולא שייך להקשות דלא דמי כסף קידושין לכסף זביני.

ע. ובתוס׳ רי״ד כתב דלאו פירכא הוא דגם בכסף של מקח מועיל אם יאמר הקונה ומה שבקידושין לא מועיל כשיאמר הקונה אין זה חילוק מה שאין כן בשטר שבמכר רק מועיל כשהמוכר כותב ובקידושין רק הבעל כותב זה חשוב פירכא, אך ברבינו יש לפרש דכוונתו דהוה למיפרך דלא דמי קנין כסף בקידושין לקנין כסף במכר דבקנין כסף במכר חל הקנין מכח המקנה וכמו שאמרינן לקמן כג ע״א דכסף קבלת רבו גרמה לו מה שאין כן בקידושין חל הקנין כסף על ידי הבעל.

פ. מה שכתב כאן דלוקח אומר שדך קנויה לי בכסף קשה קצת דהא אין צריך אמירה במכר ואם כוונתו שחל הקנין על ידי הלוקח ולא על ידי המוכר אתי שפיר לשונו, אך לא נראה כן ממה שכתב דהלוקח אומר דמשמע דבעי אמירה.

צ. נוסף ע״פ כת״י. ובנדפס אינו, ורא״ז הגיה: וקשה, אך לפי הגירסא בכת״י אין צורך להגיה.

ק. ע״פ כת״י. ובנדפס: להאי שטרא דגט.

ר. תיבות אלו נוספו ע״פ כת״י.

ש. ואף שבגיטין הבעל הוא המקנה ובקידושין הבעל הוא הקונה לא איכפת לן ואולי שקידושין אינם קנין ואין האשה ממונו של בעל וכן כתב הרשב״א לעיל ו ע״ב, בשם הראב״ד, וכן כתבו רבינו והראשונים בגיטין דמהאי טעמא לא טענינן מזויף בגט משום דאין האשה ממונו של בעל נמצא שבקידושין אינו קונה ובקידושין אינו מקנה אלא שהוא פועל איסורים עליה ובגירושין הוא מתיר ועל כן שוים קידושין לגרושין.

ת. היינו שנחלקו לקמן בע״ב אם בעינן דעתה בשטר קידושין או לא מי אמרינן מקיש הויה ליציאה מה יציאה לא בעינן דעתה אף הויה לא בעינן דעתה דכמו דגרושין לא בעינן דעתה אף קידושין כן או דילמא מה יציאה בעי דעת מקנה אף הויה בעי דעת מקנה, נמצא שלמאן דאמר שמקישים לגרושין דבעי דעת מקנה תקשה קושית הרבינו שנקיש לגרושין דבעי שהיא תכתוב את השטר כמו שבגט הבעל כותבו.

א. דאי הויה ליציאה מקשינן לגמרי בעינן שהמקנה יכתוב את השטר והיינו האשה אבל אי הויות להדדי מקשינן אמרינן שקידושי שטר שוין לכסף וכמו בכסף הקונה עושה את הקנין כן בשטר הקונה עושה את הקנין דהיינו הבעל.

א. וזה שייך רק בנערה ולא בקטנה דאין שליחות לקטן.

ב. יט ע״א.

ג. כוונתו להוכיח דצאי וקבלי קידושיך אינו מדין שליחות דהא אין שליחות לקטנה והתם קטנה היא, אלא ע״כ דמדין אחר הוא.

ד. בבית שמואל (סי׳ ל״ז סק״ז) כתב שלדעת הראב״ד ורבינו הטעם שכאילו אמר תנו לכלב שלי ואקדש לך כן מועיל בבתו, ולכן אפילו בשטר מועיל, דאילו אתינן עלה מדין ערב אז דוקא כשנהנה הפלוני מה שאין כן בשטר, לכן כתב רבינו הטעם כאילו נתן לי. אך באבני מילואים (שם סק״ג) פירש דלדעת רבינו מקודשת מדין ערב ולפי זה אינו אלא בקידושי כסף ולא בקידושי שטר שבזה לא שייך דין ערב, ומקשה על הר״ן שהביא דברי רבינו ופירש בדבריו שקאי גם על קידושי שטר דכיון דמדין ערב לא שייך בשטר. אך בביאור הגר״א (שם ס״ק י״ד) מפרש דלדעת רבינו בין בקידושי כסף ובין בקידושי שטר מהני, ועיין שם מה שכתב בטעם דלא פירש רבינו כתוס׳ והרא״ש דקטנה יש לה יד לקבל קידושין. ובחידושי הגרנ״ט סי׳ ק״ה מפרש דלדעת רבינו קטנה יש לה יד לקבל קידושין על כל פנים בשעה שאומר לה צאי וקבלי וגם דעת יש לה דגם קטן יש לו כוונה אלא שאין לו רצון גמור והרצון כאן הוא של האבא, אלא דהוקשה לרמב״ן דבשעה שעושה הבעל את הקידושין אין האב יודע כלום על זה הביא ראיה מעל מנת שיקבלום לי דהתם לא נעשה פלוני שליח שתתקדש בקבלתו ככל שליח לקבלה ולא אמרה אלא שיזכו בכסף עבורה וחשוב מעשה קידושין על ידי שזכתה בכסף קידושין, והכי נמי בצאי וקבלי בשעה שאומר האב קבלי קידושיך יש לו גמירות דעת על הקידושין ואחר כך כשמקדשה בעל הוה כמי שאומר לו האב לך חזק וקני ובקנין כסף נמי מהני בגוונא שאומר המוכר ללוקח תן כסף בחצרי ותקנה לך שדי מכיון שכבר גמר המוכר בדעתו להקנות. [ובשערי יושר (ש״ז פי״ב) כתב דבקידושין לא יועיל שתאמר האשה תן הכסף בחצרי ואקדש לך דבעי כוונת האשה בשעת קידושין אך גם לפי דעתו למעשה קידושין יש יד גם לקטנה ומועיל כוונת הקטנה למעשה הקידושין וחלק הדעת יש לאב, אך בעל מנת שיקבלם לי אין כוונה בשעת מעשה הקידושין]. ובשיעורי ר׳ שמואל רוזובסקי (אות ש״ט) כתב דדעת רבינו גם כדעת התוס׳ דקטנה יש לה יד לקבל קידושין ומועיל הרצון והדעת של האב אך בקידושי כסף סובר רבינו דבעי שהכסף יהיה למי שדעתו פועל בקידושין והוא האב ולא הבת וצריכה לזכות לו בכסף ואין קטן זוכה לאחרים וכעין זה הקשה הרשב״א לקמן יט, א, לכך אמר דהוה כעל מנת שיקבלם לי או כתנהו לכלב שלי, ועיין בהגר״א שם שנראה דלכך נתכוין, [וכתב שם דדוחק לומר דסובר כתוס׳ רי״ד דמפרש לעיל ח ע״ב, דעל מנת שיקבלום לי מועיל אף בשטר דבכל מקום שנותן על פי ציוויה חשוב כמו שנתן לה משום דלא משמע כן מדבריו] .

ה. ע״פ כת״י. ובנדפס: לו.

ו. מה שכתב כאילו נתן לי ממון אינו מדויק דלשיטת רבינו צאי וקבלי מועיל אף בקידושי שטר ולא רק בקידושי כסף והתם אין לומר דמשום דחשוב שנתן לו ממון דשטר לא בעי שיהיה ממון דאין צריך שוה פרוטה כדתניא בברייתא כאן, וגם שטר קידושין כשר אף באיסורי הנאה, וברשב״א כתב דכאילו נתן כסף קידושיה או שטר קידושיה לידי, אך לפי מה שכתבנו לעיל בשם שיעורי ר׳ שמואל רוזובסקי שמה שהוצרך רבינו לדמותו לעל מנת שיקבלם לי הוא רק בקידושי כסף דבעינן שהכסף ילך למי שדעתו פועלת בקידושין על כן בעי שיזכה האב בכסף אבל בקידושי שטר יועיל צאי וקבלי אף בלא שנחשב כאילו קיבל מובן מה שכתב דכאילו נתן לי ממון דקאי רק על קידושי כסף ולא על קידושי שטר, ואם נאמר שסובר כתוס׳ רי״ד דעל מנת שיקבלם לי מועיל אף בשטר יקשה מה שאמר וכאילו נתן לי ממון.

ז. ע״פ כת״י, ובנדפס: אמר, ויש חילוק ביניהם שאם גורסים ׳שהרי אמרו׳ היינו הגמרא שבאומר שיקבלם לי מקודשת, ואם גורסים שהרי אמר היינו שהוא אמר, אך לפי זה אין ענין לתיבת מקודשת. ובנדפס אין תיבה זו, אלא הנוסח: שהרי אמר שיקבלום לי, אך בכת״י הנוסח: שהרי אמרו שיקבלם לו מקודשת.

ח. ומה שלא אמרינן דהתם מדין ערב הוא דבערב הוציא ממון על פיו או שפלוני זכה על פיו אבל בעל מנת שיקבלום לי אינם זוכים בכסף לעצמם אלא שמקבלים עבורה את הכסף ופקדון הוא בידם ואינו כערב וכן כתב בשיטה לא נודע למי, ויש לומר דעדיפא מערב ואין צריך ללמוד מדין ערב, שבערב שהכסף לא הגיע אליה צריכים לההנאה שהוציא ממון על פיה אך כאן הם מחזיקים את הכסף בעבורה ואין צריך לדין ערב. ובאבני מילואים (סי׳ ל״ז סק״ג) הקשה לדברי התוס׳ רי״ד בכל תן מנה לפלוני למה לי דין ערב תיפוק ליה דהוה כמו שנתן בידה כמו שאומרת תנם על גבי סלע ועל רבינו גם כן יש להקשות כן. אך האבני מילואים פירש דלדעת רבינו צאי וקבלי מדין ערב הוא ממילא אין להקשות דתן מנה לפלוני יועיל מדין על מנת שיקבלום לי ואין צריך לדין ערב כיון שגם תן לפלוני שיקבלום לי מדין ערב הוא.

ט. ולאו מדין שליחות הוא אלא דהנתינה לפלוני חשוב כאילו נתן לה והראיה דלאו מדין שליחות הוא בתוס׳ רי״ד שם כתב דאין שליח קבלה אלא מפי האשה ולא שתאמר לאחר אמור לפלוני ויקבל קידושי דשליח לקבלה מילי הוא ולא מימסרן לשליח, אך באבני מילואים (סי׳ ל׳ ס״ק י) הקשה עליו דלא שייך חסרון של מילי רק כששליח ממנה שליח אבל כשאומרת אמור לפלוני נמצא דהיא ממנה אותו שליח שלא בפניו ורק בכתיבת גט לא מהני דבעי שישמע מפיה משום לשמה אבל בשליח לקבלה מהני אף שליח שלא בפניו, ורבינו בגיטין גם כן כתב דבכל אומר אמרו חשוב שעושהו שליח שלא בפניו, ויש בו רק חסרון משום לשמה.

י. הר״ן גם כן כתב ראיה זו, אך הרשב״א הביא רק את הראיה מעל מנת שיקבלום לי ולא מתנהו לכלב והטעם משום דהרשב״א כתב שם דתנהו לכלב כשהוא שלה מועיל משום דמשתרשי לה פרוטה שהיתה נותנת לכלב לאכול ונמצא שנתרבה לה ממון וליכא להוכיח משם דמהני קבלת אחר עבורה אבל מעל מנת שיקבלום לי יש להוכיח, והר״ן חלק על רבינו שלא מועיל צאי וקבלי קידושיך אלא בקידושי כסף אבל בקידושי שטר לא דבקידושי כסף מועיל מדין ערב דיש לאב הנאה במה שבתו מקבלת ומהני אבל בקידושי שטר דבעי שיקבל את השטר לא מועיל קבלת הבת. ובבית מאיר העיר על רבינו שהוכיח מתנהו לכלב שלי ששם מועיל מדין ערב, ואין ראיה לכאן.

כ. בכת״י אינו.

ל. הר״ן חולק וסובר דלא מהני הרי את בקטנה או בנערה אף שמתקדשת על ידי עצמה כיון שהקידושין מכח אביה הם ודוחה את ראיות רבינו דהתם ביעוד בקידושי כסף דהכסף הוא שקונה והאמירה רק לגלות דהכסף ניתן לשם קידושין אבל בשטר שהלשון שבו הוא הקונה בעי לשון בתך מקודשת לי כיון שהאב הוא מקבל הקידושין, ולפי מה שכתב בשיעורי ר׳ שמואל דלרבינו הבת מקבלת את הקידושין כשיש דעת מהאב יש לומר דמחלוקתם איך כותבים בשטר תלויה במחלוקתם מי מקבל את הקידושין דלדעת רבינו שהיא עושה את הקידושין ולא האב אין צריך שיכתבו בשטר בתך ומועיל הרי את כיון שהיא מקבלת את השטר, אבל לדעת הר״ן שמפרש שהאב מקבל את הקידושין ועל כן פירש דצאי וקבלי מועיל רק בקידושי כסף ומדין ערב ולא בקידושי שטר לא מהני שיכתוב בשטר הרי את כי אין הבת עושה את הקידושין. [אך קשה קצת שאין נראה לומר דמחלוקתם תלויה במחלוקת ועוד דאף לדעת רבינו שמדין צאי וקבלי הוא הני מילי בקטנה שאין לה יד לקבל קידושין אבל בנערה גם לרבינו משום שליחות הוא דיש לה שליחות ואם מדין שליחות הוא נמצא שהאב הוא המקבל ולא הבת]. ובביאור הגר״א (סי׳ ל״ז סק״כ) כתב בטעם הר״ן שכשם שבבוגרת צריך לכתוב לעולם הרי את אף כשאב מקבל קידושין, כך גם בקטנה צריך לכתוב בשטר בתך.

מ. לקמן מד ע״ב.

נ. ובר״ן כתב דבאמר לה הרי את מיירי דשלא מדעת אביה הוא.

ס. ע״פ כת״י. ובנדפס: ועוד, ורא״ז הגיה: יעוד, אך אין צורך להגיה שכן הוא בכת״י.

ע. יט ע״א.

פ. מלשונו משמע דרק בקטנה כשמתקדשת על ידי אביה לא מהני הרי את אבל בנערה מהני הרי את אבל בר״ן כשהביא שיטת רבינו כתב דכל זמן שלא בגרה ומתקדשת על ידי אביה לא מהני הרי את וכן כתב ברשב״א, וטעם הדבר דכיון דעיקר הקידושין מחמת האב הם ועל ידיו יהיב ליה לא מיקדשא אלא אם כן כתב לה בתך מקודשת לי.

צ. הר״ן לא הביא את שיטת רבינו בבוגרת אך חולק עליו וסובר שבבוגרת לא מהני לשון בתך רק הרי את כיון שהיא מקבלת את הקידושין ולא האב והוא רק כשלוחה בעינן בשטר לשון של קידושין לבת ולא לאב, וכאן אין לפרש דטעם רבינו משום דהוא מקבל את הקידושין מועיל לשון בתך דהרי הוא רק כשלוחה ולא דמי לבת שלא מקבלת קידושין בשליחותו, ועל כרחך דטעם רבינו משום דהיא חשובה בעל דבר על הקידושין. ועיין בר״ן שכתב דלפי דבריו בקטנה המתגרשת על ידי אביה כותב בתך. ובחידושי ר׳ אריה לייב (סי׳ כ״ו) הוכיח דרבינו חולק עליו וסובר דכותב בגט הרי את, ועיין שם שביאר דמחלוקתם בקטנה שאביה מקבל גט אם כותב הרי את מגורשת או בתך מגורשת תלויה במחלוקתם בקטנה ובנערה שמקבלת קידושין אם כותב בתך או הרי את דלרמב״ן שכותב הרי את כותב בגרושין הרי את ולר״ן שכותב בתך כותב גם שם בתך, ומכל מקום לענין קידושין כשמקדשה אביה כותב בשטר בתך.

ק. גיטין כ ע״א.

ר. שם לד ע״ב.

ש. בכת״י לונדון נוסף: אינה מקודשת.

ת. דברים כד, א.

א. כן כתב ברשב״א ולא הביא את התירוץ הראשון משום דהתירוץ הראשון הוא אם נסבור דשמו ושמה בגט הוא מדרבנן והרשב״א סובר דשמו ושמה בגט הוא דאורייתא, אך בריטב״א חולק וסובר דאף דבבוגרת האב הוא רק שליח מכל מקום לא אשכחן שיהא צריך לדבר עם האשה לא בקידושין ולא בגירושין, ואף אם נאמר דבעינן בגט שמו ושמה והוא הדין בשטר קידושין בעינן מוכח מתוכו יכתוב בתך פלונית מקודשת לי אני פלוני ולעולם בבתך סגי, והא דנקט סיפא הרי את היינו שכמתקדשת על ידי עצמה לא שייך שיכתבו בשטר בתך דמשמע דמקדש בת שלה.

ב. לקמן יט ע״א.