^א נוסף ע״פ כת״י.

^ב ע״פ כת״י. ובנדפס: אם כן נימא.

^ג כעין זה כתבו התוס׳ (לעיל ד׳ ע״ב ד״ה מעיקרא) בשם רבינו נתנאל שכיון דלא ידענו שאמה העבריה נקנית בכסף אלא מוהפדה דהואיל ויוצאה בכסף נקנית בכסף לא ילפינן מיניה קנין של אשה לפי שביציאתה אינה יוצאה בכסף כמו אמה העבריה. ועיין בחידושי ר׳ אריה לייב (סי׳ לא אות א׳) מה שכתב בביאור דבריהם שקנין כסף באמה הוא בכך וכך כסף והוא דין בעצם הקנין, ובאשה שאינה יוצאת בכסף לא שייך כן.

^ד נוסף ע״פ כת״י.

^ה נוסף ע״פ כת״י. ובנדפס: מחד תנאי דהנך.

^ו תיבת לעיל אינה בכת״י.

^ז בכת״י בודפסט ומנטואה הוא דיבור חדש.

^ח ע״פ כת״י. ובנדפס: דאקשינן.

^ט וכן כתב רש״י שגופו קנוי ואם מחל לו צריך שחרור ובלא גט שחרור חוזר ומשתעבד בו אם ירצה. וכן שיטת השיטה לא נודע למי והמאירי כאן, שבשיטה לא נודע למי כתב שלאו למימרא שגופו קנוי לו ממש שודאי יש לו יד לעצמו אלא גופו קנוי לו למעשה ידיו דומיא דדקל לפירותיו, ובמאירי כתב שגופו קנוי למלאכתו כעין דקל לפירותיו. וכן כתב בתוס׳ ר״י הזקן שיש לו קנין בגופו וקנאו למעשה ידיו וכמשכון על חוב. וכן כתבו התוס׳ לקמן יט ע״א ד״ה במלוה דאי גופו קנוי מה ענין זה אצל מלוה שיש עליה משכון אין כאן מלוה כלל אלא מקדשה בהקנאת גופה לעצמה. וכן כתב במחנה אפרים (עבדים סי׳ א׳) שאף קנין למעשה ידיו לא נפקע במחילה מתשובת מהר״ם על בעל הבית שאמר למלמד זיל מעמדי דלא פקע שעבודו דגופו קנוי לבעל הבית וכרבא דאמר עבד עברי גופו קנוי, הרי שאף פועל שאינו קנוי לבעל הבית כי אם למעשה ידיו אינו נפקע שעבודו באמירה בלחוד, והביא כן משו״ת הריב״ש (סי׳ תק״י) ששוכר בית אינו מסתלק במחילה אלא צריך להקנות זכותו למשכיר בקנין משום ששכירות ליומא ממכר הוא.

^י יבמות מה, ב. וכן הוכיח רבינו שם שהלוקח עבד מהעכו״ם ורצה להשתחרר ולהתגייר אין צריך גט שחרור אלא דלימא ליה באפי תרי זיל ויטבול לשם בן חורין. ובאמרי משה (סי׳ כ״ב אות י״ז) כתב שלשיטת רש״י בקידושין שקנין ממון שבעבד עברי אינו נפקע במחילה והוא הדין בנמכר לעכו״ם מה שטבילה מפקיע משעבוד, משום שבשחרור אין מעכב גם קנין גמור כל שאין גורר על ידו האיסור וקנין עכו״ם למעשה ידיו אף שלא ניתן למחילה אינו גורר האיסור ועל כן מועיל השחרור על קנין האיסור, ואחר שטבל לבן חורין יש לומר שמועיל השחרור משום שאין קנין מעשה ידים מעכב לשחרור על האיסור, אבל קנין הממון לא נפקע, ויתכן שכיון שנעשה ישראל שוב אין לו קנין ממון שמקודם בהיותו עכו״ם שקנין עבד עברי הוא קנין אחר וגם אין נמכר בעבד עברי שגר אינו נמכר בעבד עברי. ובמחנה אפרים (עבדים סי׳ א׳) כתב גם כן לחלק שאף שקנין למעשה ידיו אינו נפקע בדיבור בעלמא מכל מקום כשמתגייר פקע קנינו שהקדש חמץ ושחרור מפקיעים מדי שעבוד.

^כ נוסף ע״פ כת״י. ורא״ז הגיה נפקע על ידי גט חירות, אך לפי הנוסח בכת״י אין צורך להגיה.

^ל ע״פ כת״י. ובנדפס נפקא ורא״ז הגיה: נפקע.

^מ ע״פ כת״י. ובנדפס נפקא ורא״ז הגיה: נפקע.

^נ והרשב״א העיר עליו שלפי זה מוכר עצמו שאין רבו מוסר לו שפחה כנענית אין צריך שטר שחרור וסגי במחילה, ובברייתא סתמא תניא בשטר משמע שאף מוכר עצמו בכלל. אך הריטב״א (לעיל י״ד ע״ב ד״ה מוכר) הוכיח שאף למאן דאמר מוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית מותרת לו, שאם לא כן למה מוכר עצמו צריך גט שחרור שהרי אין גופו קנוי לו ממש, ולא מצינו גט אלא במקום שיש לרב קנין איסור. ועל פי זה כתב הריטב״א לקמן יט ע״א שאמה העבריה סגי לה במחילה כיון שאין בה קנין איסור. אך המהרי״ט כתב על קושית הרשב״א ממוכר עצמו שכיון שרואים שמכרוהו בית דין מותר בשפחה אלמא דאלים קנינו להיות מותר בשפחה ושמע מינה שיש לו קנין בגופו שאם לא כן לא היה מותר בשפחה, והוא הדין מוכר עצמו אלים קנינו. והמקנה (על התוד״ה אמר רבא) והבית הלוי (ח״א סי׳ כ״א אות ה׳) הקשו על מה שאמרו בב״ק קי״ג ע״ב שלרבא שעבד עברי גופו קנוי נמכר לגוי שבורח אינו חשוב הפקעת הלואתו אלא גזל ואף שאין קנין איסור בנמכר לגוי שהרי אסור בשפחה. ובמנחת חינוך (מצוה מב אות כ״ד) כתב שלפי רבינו צריך לומר שנמכר לגוי מותר בשפחה כנענית כנמכר לישראל וגופו קנוי. אך העיר מיבמות מ״ו ע״א שגוי אינו קונה גוי לגופו. ובגוף דבריו מבואר בריטב״א לקמן כ׳ ע״ב שנמכר לגוי אסור בשפחה כנענית וכן הוכיח בחזו״א כאן. וכן כתב במקנה שהמהרש״א בגיטין מ״א כתב שאין עבד מותר אלא בשפחה של רבו ולא בשפחה אחרת ובנכרי לא שייך שפחה שלו דקיימא לן אינם קונים זה מזה אם כן לא קנה שפחתו והוי כנכרית בעלמא. וכבר הקדימם במחנה אפרים (עבדים סי׳ א׳) שמנמכר לגוי רואים שקנין הגוף למעשה ידים חשוב גופו קנוי. ובחידושי הגר״ח ובחזו״א (סי׳ קמ״ז סק״ה) כתבו שגופו קנוי אין כאן קנין למעשה ידים לחוד אלא החשיבה תורה את העבד כחפץ כעין עבד כנעני והאדון קונה אותו וממילא מעשה ידיו שלו, והראיה ממה שמותר בשפחה ואיך נשתנה דינו להיות מותר בשפחה אלא הוא כישראל ונהיה חפצא של עבד וגם קנין מעשה ידיו אינו נפקע במחילה כל שיש בו דין עבד. [ובחזו״א כתב שבריטב״א אי אפשר לדחוק כן כי כתב בפירוש שקנין הממון נפקע בדיבור ואין צריך שטר].

^ס גיטין לח ע״ב.

^ע כן הוא בכת״י לונדון. אך בכת״י בודפסט ומנטואה לה״ר אברהם ב״ד.

^פ נוסף ע״פ כת״י.