×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) לְמַעוֹטֵי אאִישׁ מֵאוֹדֶם.
The Gemara responds: The verse serves to exclude a man from contracting ritual impurity due to red semen.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספות רי״דריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
למעוטי איש מאודם – ואע״ג דקרא לאו באודם מיירי על כרחיך כיון דקרא יתירתא הוא לדרשא אתא ומה שיש לך לדרוש דבר הקרוב לענין דרוש בו וה״ק אשה טמאה בדבר האמור בה דהיינו אודם ואין איש טמא בדבר האמור באשה. ואי קשיא ה״ל למיכתב להך דרשה גבי נדה אין ה״נ דלגבי נדה נמי קרא אחרינא כתיב דדרשינן לה לקמן הכי ומיהו תרוייהו צריכי כדקאמר לקמן ההוא דגבי נדה למעוטי איש מדם ממש שאין דם היוצא מפי האמה מטמא בזיבה והאי למעוטי שכבת זרע אדום האי במאי דאישתעי ביה והאי במאי דאישתעי ביה.
בנות כותים נידות מעריסתן כול׳ למעוטי איש מאודם – אי קשיא: והא בכל דוכתא אמרינן ו׳ יתירא לרבות קאתי והכא אמרינן דאתא למעוטי. תשובה: הכא נמי לרבות קא אתא דהאי ו׳ מרבה כאילו הוה כתב אשה אחריתי ואילו הוה כתב אשה אחריתי לא הוה ממעיטנא מיניה איש הכא נמי למעוטי איש קאתי.
למעוטי איש מאודם – פי׳ דאע״ג דבאשה כתיב קרא ובשאר דוכתי נמי לא דרשינן וי״ו אלא לרבות הכא ע״כ שבקיה לקרא דאיהו דחיק ומפרש נפשיה דליכא לאוקמי אלא בהכי וכאלו אומר אשה ולא איש וכן פי׳ ז״ל בתשובה וכן יש ה״א פעמים לרבות ופעמים למעט ופירושו בפ׳ מרובה לנקבה כל שהוא נקבה וכן כדי נסבא דהא מצטריך למצורעת למעיטתיה כדלקמן בפרקין ושם נפרש בס״ד.
רש״י בד״ה למעוטי איש מאודם כו׳ דאישתעי ביה הס״ד:
בד״ה למעוטי אשה מלובן כו׳ ותירץ דמ״מ ה״א דאתי בק״ו כו׳ איכא למימר גילוי מלתא בעלמא הוא עכ״ל פי׳ דהאי ק״ו מאיש אינו אלא גילוי מלתא בעלמא דלובן נמי הוה בכל דם טמא דכתיב גבי אשה ולהכי לא פרכינן ליה הך פירכא שכן מטמא בראיות כבימים וניחא השתא דליכא לאקשויי היכי ס״ד למילף בק״ו אשה מאיש אם כן לא לכתוב וי״ו דואשם לרבות בת יום א׳ ונילף נמי בההוא ק״ו מאיש דודאי להך מלתא לא הוה האי ק״ו גילוי מלתא בעלמא אלא דאצטריך לן ק״ו גמור ופרכינן פירכא שכן כו׳:
בד״ה עליונו של זב כו׳ ומשני דיטמא טומאה קלה משמע דהנושא סמוך לנוגע במרכב כו׳ עכ״ל להך גירסא דמנושא בלחוד קדייק ליה לא הוצרכו לפרש דודאי יטמא עד הערב אמרכב קאי ולא אנישא דכתיב בתריה והמקשה פריך כיון דוהנישא ע״כ ארישא דקרא קאי שיהיה דינו שוה למאי דכתיב ברישא דקרא אימא כמו מרכב דביה אשתעי רישא דקרא והמתרץ השיב דיטמא טומאה קלה משמע בנוגע במרכב והשתא טפי אית לן למימר דוהנישא איטמא דסמיך ליה קאי דמיירי בנוגע במרכב שיהיה דינו שוה לו דלא לטמא אלא אוכלין ומשקין אבל לקמן להך גירסא שכתבו התוס׳ דשפיר דריש לה מתחתיו דהשתא ודאי מלת יטמא דטומאה קלה משמע אעליונו של זב נמי קאי אלא דלפי זה הוצרכו למימר שם דטומאת ערב דכתיב בקרא משום מרכב הוא:
בא״ד ואי לאו נמי תחתיו מנושא כו׳ קמ״ל תחתיו כו׳ וכתיב ביה יטמא דמשמע טומאה קלה כו׳ עכ״ל והמקשה דלא אסיק אכתי אדעתיה האי דיטמא טומאה קלה ודאי דהא נמי קשיא דל״ל למידרש מתחתיו כלל דהא לא משתמע מדרשא דתחתיו טפי משנדרוש מוהנישא גרידא ואימא דנתקו מטומאה חמורה כו׳ וק״ל:
ומשיבים: בא כתוב זה למעוטי [למעט] איש מלהיטמא בשכבת זרע בצבע אודם.
The Gemara responds: The verse serves to exclude a man from contracting ritual impurity due to red semen.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספות רי״דריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(2) וְהָא דְּתַנְיָא אִשָּׁה אֵין לִי אֶלָּא אִשָּׁה בבַּת י׳עֲשָׂרָה יָמִים לְזִיבָה מִנַּיִן ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר וְאִשָּׁה לְמָה לִי לִיגְמַר מִנִּדָּה.

The Gemara objects: But what about that which is taught in a baraita with regard to a woman who experiences a discharge of uterine blood after her menstrual period [zava]: The verse states: “And if a woman has an issue of her blood many days” (Leviticus 15:25). From the word “woman” I have derived only that ziva applies to an adult woman. From where do I derive that a ten-day-old girl is included in the halakhot of ziva? The verse states: “And if a woman.” Why do I need the verse? Let one derive that a ten-day-old girl is included in the halakhot of ziva from the fact that a one-day-old girl is included in the halakhot of a menstruating woman, as a woman may become a zava only after seven days of menstruation and three subsequent days of experiencing uterine discharge.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״ימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מיטמאה בנידה, כ⁠[ך] בת עשרת ימים מטמאה בזיבה. ושנינן צריכי הני תרי קראיי, חד בנידה וחד בזבה, דאי אמרת ליגמר זבה מנידה, איכא למיפרך, מה לנידה שמטמאה אפי׳ בת יום אחד, מש׳ דכי חזיא אפילו ראיה אחת קבעה נידה ויושבת ז׳ ימים, שהתורה החמירה עליה, הילכך מיטמאה אפילו בת יום אחד. אבל זבה דלא מיקבעה בזבהא, אלא דאי חזיא יום אחד דייה מחד שמירה, דהא כשומרת יום כנגד יום סגיא לה, וביום השלישי היאב, אימ׳ לא. ואי כת׳ רחמ׳ בזבה לא גמרה נידה מינה, דאיכא למיפרך, מה לזבה שמטמאה בת עשרת ימים שכן היא חמירה, דלא מטהרה אלא בתר ז׳ נקיים, אבל נידה דלא בעיא שבעה נקיים אימא לא, צריכי.
א. אם ראתה יום אחד.
ב. חסר, נקבעת בזיבה.
והא דתניא אשה – לענין זבה כתיב ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים ימים ב׳ רבים ג׳.
בת י׳ ימים – דבציר מהכי ליכא זיבה ז׳ ימי נדה וג׳ ימי זיבה שאין זיבה אלא לאחר נדות כדמפרש בשמעתא בתרייתא דמכילתין.
לגמר מנדה – כיון דבת יום אחד מטמא בנדה בת י׳ נמי מטמאה בזיבה דאין זיבה בלא נדה שאינה אלא לאחר נדות.
בד״ה דאין זיבה כו׳ לאחר נדות הס״ד:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: והא דתניא דרשה זו ששנויה בברייתא] על האמור ״ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים״ (ויקרא טו, כה): מן האמור בכתוב ״אשה״אין לי שתהא בדין הזבה אלא מי שהיא אשה גדולה, ואולם מי שהיא בת עשרה ימים לענין דין הזיבה מנין? תלמוד לומר ״ואשה״, שבא הכתוב לרבות אף את זו. ואולם למה לי דרשה זו? ליגמר [תילמד] דינה של בת עשרה ימים שהיא בכלל דין הזיבה מדין התינוקת בת יום אחד שהיא בכלל הנדה! שהרי אין זיבה אלא לאחר נדה, וכיון שעברו שבעת ימי נדה ושלושה ימים של זיבה על תינוקת זו הרי היא זבה, ונמצא איפוא שבת עשרה ימים הריהי בכלל זיבה!
The Gemara objects: But what about that which is taught in a baraita with regard to a woman who experiences a discharge of uterine blood after her menstrual period [zava]: The verse states: “And if a woman has an issue of her blood many days” (Leviticus 15:25). From the word “woman” I have derived only that ziva applies to an adult woman. From where do I derive that a ten-day-old girl is included in the halakhot of ziva? The verse states: “And if a woman.” Why do I need the verse? Let one derive that a ten-day-old girl is included in the halakhot of ziva from the fact that a one-day-old girl is included in the halakhot of a menstruating woman, as a woman may become a zava only after seven days of menstruation and three subsequent days of experiencing uterine discharge.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״ימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) צְרִיכָא דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא בְּנִדָּה הֲוָה אָמֵינָא נִדָּה מִשּׁוּם דְּכִי חֲזַאי חַד יוֹמָא בָּעֲיָא לְמֵיתַב ז׳שִׁבְעָה אֲבָל זָבָה דְּאִי חֲזַאי חַד יוֹמָא בְּשׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם סַגִּי לַהּ אֵימָא לָא צְרִיכָא.

The Gemara responds: It was necessary for the verse to teach that the halakhot of ziva apply to a ten-day-old girl. As, if the Merciful One had written only that a one-day-old girl is included in the halakhot of a menstruating woman, I would say: The halakhot of a menstruating woman apply to a one-day-old girl because of their stringency, as when a woman sees blood on only one day she is required to sit for the seven days of menstruation. But with regard to a zava, since the halakha is that if a woman sees blood on only one day she has the status of a lesser zava, and it is enough for her to observe a clean day for a day she experiences a discharge, one might say that the halakhot of ziva do not apply to a ten-day-old girl. It was therefore necessary for the verse to indicate otherwise.
מהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
גמ׳ דאי כתב רחמנא בנדה ה״א נדה משום כו׳ דכתיב וכל הנוגע בכל כו׳ כצ״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: צריכא [נצרכה] דרשה זו, שכן מדין התינוקת שהיא נדה בת יום אחד, לא ניתן ללמוד הלכה זו. משום דאי כתב רחמנא [שאם היתה כותבת התורה] רק את הדין בנדה שנוהג בתינוקת בת יום אחד, הוה אמינא [הייתי אומר] כי הוא דווקא בענין הנדהמשום שדינה של הנדה חמור, דכי חזאי חד יומא בעיא למיתב [שכאשר היא רואה יום אחד, צריכה היא לשבת] שבעה ימים של נדות. אבל זבה, שדינה קל, דאי חזאי חד יומא [שאם ראתה זיבה יום אחד] — אין היא נחשבת אלא ל״זבה קטנה״, ובשומרת יום כנגד יום (ששומרת יום אחד בטהרה כנגד יום הטומאה, שטובלת למחרת היום הטמא, ואם אינה רואה בו דם, הריהי טהורה) סגי [די] לה, אימא [אומר] שלא נוהג בקטנה דין זה — לכן צריכא [נצרכה] דרשה זו לדין הזבה.
The Gemara responds: It was necessary for the verse to teach that the halakhot of ziva apply to a ten-day-old girl. As, if the Merciful One had written only that a one-day-old girl is included in the halakhot of a menstruating woman, I would say: The halakhot of a menstruating woman apply to a one-day-old girl because of their stringency, as when a woman sees blood on only one day she is required to sit for the seven days of menstruation. But with regard to a zava, since the halakha is that if a woman sees blood on only one day she has the status of a lesser zava, and it is enough for her to observe a clean day for a day she experiences a discharge, one might say that the halakhot of ziva do not apply to a ten-day-old girl. It was therefore necessary for the verse to indicate otherwise.
מהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) וְלִיכְתּוֹב רַחֲמָנָא בְּזָבָה וְלָא בָּעֵי בְּנִדָּה וַאֲנָא יָדַעְנָא דְּאֵין זָבָה בְּלֹא נִדָּה אִין ה״נהָכִי נָמֵי וְאֶלָּא קְרָא לְמָה לִי לְמַעוֹטֵי אִישׁ מֵאוֹדֶם.

The Gemara objects: And let the Merciful One write that a ten-day-old girl is included in the halakhot of a zava, and it would not be required to write that a one-day-old girl is included in the halakhot of a menstruating woman, and I would know that as a girl cannot become a zava without first assuming the status of a menstruating woman, she must also be included in the halakhot of a menstruating woman. The Gemara responds: Yes, it is indeed so; the fact that a one-day-old girl is included in the halakhot of a menstruating woman can be derived from the fact that a ten-day-old girl is included in the halakhot of a zava. Rather, why do I need the verse: “And if a woman,” that is stated with regard to a menstruating woman? The verse serves to exclude a man from contracting ritual impurity due to red semen.
ר׳ חננאלרש״ימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תוב מקשינן, לכתוב רחמ׳ בזבה דבת עשרה ימים מטמאה בזיבה, ואנא ידענא דאין זבה אלא שקדמתה נידות, שנ׳ ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נידתהא. ואמרי׳, אין [ה]⁠כי נמי, ואלא האי קרא דזובה למאי אתא, למעוטי איש מאודם, שאם יהיה איש זב ב⁠[ד]⁠ם אינו זב. ומקשינן הא למה לי קרא, הא מעטתיה מהאי קרא, שכבת זרע (י)[ו]⁠רחצו. ופרקי׳, האי קרא אתי למעוטי איש שיזריע דם שאינו טמא, והאי קרא אחרינא אתא למעוטי דאי חזי דם בזיבה לאו זב הוא, דאין איש מיטמא לא בזיבה ולא בשכבת זרע אלא בלובן.
א. רש״י פירש שאין זיבה בלא נדה, שאינה אלא לאחר נדות. והיינו כשיטת כל הראשונים שאינה נעשית זבה אלא לאחר שנטמאה בשבעת ימי נדה. אבל דעת ר״ח כרמב״ם, שאפילו לא ראתה דם בימי נדתה, אם ראתה דם אחר שעברו ימי נדתה נעשית זבה. ובכל זאת אמרינן בגמרא שאם אין לה ימי נדה אינה טמאה בזיבה, ומשום דכתיב בלא עת נדתה, במי שיש לה עת נדה, וראתה שלא בעת נדתה.
ואלא קרא – ואשה דכתיב גבי נדה למה לי.
למעוטי איש מאודם – דהכי משמע אשה מטמאה בנדה ולא איש.
בד״ה ואלא קרא כו׳ למה לי הס״ד:
בד״ה למעוטי [וכו׳] ולא איש הס״ד:
בד״ה והא מיעטתיה לעיל הס״ד:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים מן הצד האחר: וליכתוב רחמנא [ותכתוב התורה] רק דין זה בזבה, שנוהגת אף בתינוקת בת עשרה ימים, ולא בעי [צריך] כתוב נוסף ללמדנו בנדה, שתינוקת בת יום אחד הריהי בכלל זה, ואנא ידענא [ואני אדע] דין זה בנדה, שהרי אין דין זבה בלא נדה, וכיון שתינוקת בת עשרה ימים הריהי זבה, מובן שתינוקת בת יום אחד הריהי נדה! ומשיבים: אין הכי נמי [כן, אכן גם כן] ניתן ללמוד את דין התינוקת בת יום אחד שראתה דם שהיא נדה מדין התינוקת בת עשרה ימים הזבה, ואלא קרא [הכתוב] ״ואשה״ האמור בדין הנדה למה לי, ומה הוא מלמדנו? למעוטי [למעט] איש מאודם.
The Gemara objects: And let the Merciful One write that a ten-day-old girl is included in the halakhot of a zava, and it would not be required to write that a one-day-old girl is included in the halakhot of a menstruating woman, and I would know that as a girl cannot become a zava without first assuming the status of a menstruating woman, she must also be included in the halakhot of a menstruating woman. The Gemara responds: Yes, it is indeed so; the fact that a one-day-old girl is included in the halakhot of a menstruating woman can be derived from the fact that a ten-day-old girl is included in the halakhot of a zava. Rather, why do I need the verse: “And if a woman,” that is stated with regard to a menstruating woman? The verse serves to exclude a man from contracting ritual impurity due to red semen.
ר׳ חננאלרש״ימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) הָא מַיעֵטְתֵּיהּ חֲדָא זִימְנָא חַד לְמַעוֹטֵי מִשִּׁכְבַת זֶרַע וְחַד לְמַעוֹטֵי מִדָּם.

The Gemara objects: But the Torah already excluded this case on another occasion, as stated earlier. The Gemara explains: One verse serves to exclude a man from contracting ritual impurity due to red semen, and one verse serves to exclude a man from being rendered a zav due to blood that emanates from his penis.
רש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והא מיעטתיה – לעיל.
חד למעוטי משכבת זרע – אדום אם יראה שכבת זרע אדום.
שכבת זרע אף הוא אב הטומאה אלא שאינו מטמא משכב ומושב אבל מטמא אדם וכלים במגעו ואינו מטמא אא״כ יצא ממי שביאתו ביאה והוא בן תשע ויום אחד ובין אדם הנוגע בשכבת זרע בין אדם שראה קרי מגופו מיטמא בו ונעשה ראשון לטומאה ואף האשה ששמשה אע״פ שאינה רואתהו מגופה וכן שאינה מטמאה בו מתורת מגע שהרי מגע בית הסתרים הוא נעשית היא ראשון לטומאה ודינה כרואה קרי עצמו וכדכתוב ואשה כי ישכב איש אותה שכבת זרע ורחצו במים ובלבד במי שביאתה ביאה כגון בת שלש שנים ויום אחד ואין שכבת זרע מטמא עד שיהא לבן ונמשך אבל אם היה אדום אינו מטמא שאין האיש מטמא באודם לא בשכבת זרע אדום ולא בדם אדום כמו שביארנו:
בד״ה חד למעוטי [וכו׳] זרע אודם הס״ד:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים על כך: הא מיעטתיה חדא זימנא [הרי כבר מיעטתו התורה פעם אחת]! ומשיבים: חד [כתוב אחד] בא למעוטי [למעט] איש מטומאת שכבת זרע שצבעה אדום, וחד וכתוב אחד] בא למעוטי [למעט] איש מטומאת דם היוצאת מפי האמה, שאין הוא נטמא בה כזב.
The Gemara objects: But the Torah already excluded this case on another occasion, as stated earlier. The Gemara explains: One verse serves to exclude a man from contracting ritual impurity due to red semen, and one verse serves to exclude a man from being rendered a zav due to blood that emanates from his penis.
רש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) וְכֵן לְעִנְיַן זְכָרִים דְּתַנְיָא {ויקרא ט״ו:ב׳} אִישׁ אִישׁ מָה ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר אִישׁ אִישׁ לְרַבּוֹת גתִּינוֹק בִּן יוֹם אֶחָד שֶׁהוּא מְטַמֵּא בְּזִיבָה דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

§ The Gemara discusses the halakha of ziva with regard to a male: And so with regard to males, the halakhot of a zav apply even to minor boys. As it is taught in a baraita: The verse states concerning a zav: “When any man has an issue out of his flesh, his issue is impure” (Leviticus 15:2). What is the meaning when the verse states “any man”? The verse serves to include a one-day-old baby, teaching that even he is susceptible to impurity of ziva. This is the statement of Rabbi Yehuda.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וכן לענין זכרים. דתניא, איש, מה תל׳ לומ׳ איש איש כי יהיה זב מבשרו, לרבות תינוק בן יום אחד שמטמא בזיבה, דב׳ ר׳ יהודה. ר׳ ישמע׳ אומ׳ אינו צריך, הרי הוא אומ׳ [והז]⁠ב את זובו לזכר, כל שהוא, בין גדול בין קטןא. ומקשינן, אל⁠[מא כי מרבה קרא בן יום אחד] מרבה, איני, והתניא איש, אין לי [אלא איש, בן תשע שנים ויום אחד לביאהב מנין, תל׳ לומ׳ ואיש] כי ישכב את אשהג. ופריק רבא [הלכתא נינהו, ואסמכינהו רבנן אקראי. ואקשינן, וכי] מאחר דגמרינן לה דבן תשע [שנים ויום אחד ... ... ... ... למה לי] קרא, למעוטי אשה מלובן.
... ... ... ... [למה לי למיכתב קרא בז]⁠כרים למעוטינהו מאודם, [ולמה לי למיכתב קרא בנקבות למעוטינהו מ]⁠לובןד. ופרקי׳, צריכי הני קראיי ... ... ... ... [מטמאו בשלש ראיות] ביום אחד כשלש ראיות בג׳ [ימים] ... ...
א. לפנינו בגמרא, ולנקבה כל שהיא בין גדולה בין קטנה. וכן הוא בתורת כהנים סוף פרשת מצורע. אולם רש״י להלן לד,ב ד״ה ופרכי מילי דזב, כתב דלא גרסי׳ נקבה כל שהיא. אבל הרמב״ן כתב דגרסינן לה אלא שכדי נסבה, שהרי דרשינן לה למצורע למעינותיו. ותוס׳ ד״ה ולנקבה (נדפס לעיל בעמוד א) כתבו דר׳ ישמעאל בנו של ר׳ יוחנן בן ברוקה דדריש לזכר כל שהוא זכר, ולנקבה כל שהיא נקבה, ע״כ אית ליה דרשה אחריתי לרבות מצורע למעינותיו. ובדעת ר״ח ורמב״ם במעינות של מצורע, ראה להלן הערה 300.
ב. בכל כתבי היד בגמרא איתא: לביאה מנין. וכן הוא בילקוט שמעוני; תוס׳ רי״ד. וכן הוא גם באור זרוע סי׳ קכו, אלא שציין שם בתוך דבריו לאפשרות שלא גורסים בברייתא ׳לביאה׳ מנין. וראה הערה בסמוך.
ג. ויקרא יט, כ. ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע והיא שפחה נחרפת לאיש. ובתו״כ שם דרשי׳ לרבות בן תשע שנים ויום אחד. אבל רש״י פירש דקאי אקרא דאיש כי תצא ממנו שכבת זרע, וגם על פסוק זה דרשינן בתו״כ לרבות בן תשע שנים ויום אחד. ובגמרא סנהדרין דף סט,א אמרינן: איש, אין לי אלא איש, בן ט׳ שנים ויום אחד שראוי לביאה מניין, ת״ל ואיש. ופירש רש״י שם דקאי אקרא דשפחה חרופה. וגרסה אחרת יש בכתה״י של הגמרא שם: בן ט׳ שנים ויום אחד לביאה מנין. ולגרסה זו מרבה ביאת בן תשע לחייב עליו, ודרשה זו מובאת כאן לפי גרסת ר״ח (ראה הערה קודמת), ללמד שבן תשע ויום אחד ביאתו ביאה לחייב עליו, ואין ענינה לטומאת קרי (אבל ביד רמה שם כתב שהריב״א כתב דלא גרסינן ׳לביאה מנין׳, דלא אתי לרבויי ביאת בן ט׳, אלא קאי אקרא דואיש כי תצא ממנו שכבת זרע, שגם בן ט׳ זרעו ראוי לשכיבה, ומטמא). אלא שמסקנת הגמרא דאתי למעט אשה מלובן, צ״ב לגרסה זו. - ולהלן בגמרא דף לד,ב: ראייה ראשונה של זב קטן מהו שתטמא במגע וכו׳, והאי כיון דשכבת זרע שלו לא מטמאה, ראייה ראשונה נמי לא תטמא. ורש״י לא גרס שם במגע, ופירש את הגמרא לענין טומאת הקטן עצמו משום רואה קרי. ובדף מג,ב פירשו בגמרא את הברייתא דשכבת זרע חלוקה טומאתו, שגדול טמא וקטן טהור, ופירש רש״י שם דקטן פחות מבן תשע אין לו קרי. אולם דעת כמה ראשונים דקטן אפילו פחות מבן תשע שראה קרי טמא, ובמגן אברהם סי׳ תנ״ז דייק מלשון רבנו ירוחם דקטן בן יומו שראה קרי טמא, והאריכו האחרונים בדבריו, וכתבו שכן מפורש בשו״ת ראב״ן סי׳ נ״ד, ובראבי״ה סי׳ קסז, וביראים השלם סי׳ שצ״א, שקטן בן יומו מטמא בקרי (ופירש היראים את דברי הספרי בפרשת כי תצא (סי׳ רנה) שממעט את הקטן מטומאת קרי, לענין שילוח מחנות, שאין הגדול מצווה לשלחו). ובמי נפתח אמנה לז הביא את גירסת ראשונים (סוכה דף כ״א) בתוספתא פרה פ״ב שמגדלות בניהם עד שיהיו בני שבע ובני שמנה, ופירשו, ולא יותר, שלא יראו קרי. וככל הנראה פירשו את סוגייתינו כפירוש ר״ח שפחות מבן תשע אין ביאתו ביאה, ואת הגמרא בדף לד,ב פירשו לענין טומאת מגע, אבל הקטן עצמו טמא. - אבל דעת האור זרוע בסי׳ קכו שקטן פחות מבן תשע אינו טמא בראיית קרי, וכתב שגם אם דרשת הגמרא בסוגיין היא לענין זה שביאתו ביאה (כר״ח), אין הקטן שהוא פחות מבן תשע טמא, ואין שכבת זרעו מטמא. והביא שם את פירוש ר״ח לדף מ״ג,ב זה לשונו: ופי׳ ר״ח, בין שרץ קטן בין שרץ גדול טומאתו שוה, מה שאין כן בשכבת זרע, כי שכבת זרע של גדול מטמא דכתיב איש, אבל שכבת זרע של קטן אינו מטמא. ע״כ. וכתב שם שאין לומר שפי׳ ר״ח מיירי בטומאת מגע, דהא כתיב ואיש אשר תצא ממנו, דברואה עסקינן, עיי״ש. ומדברי ר״ח להלן דף לד,ב שכתב: מי אמרינן כיון דלית ליה שכבת זרע, דהא קטן הוא. נראה גם כן שקטן אין לו שכבת זרע כלל, ואינו טמא משום רואה, ואין שכבת זרעו מטמא במגע.
ד. השלמתי החסר לפי השאריות, אלא שכל זה אינו מובן, איך אפשר ללמוד שזכרים לא יטמאו באודם מנקבות שאינן מטמאות בלובן, ולהיפך. ורש״י פירש למה לי למיכתב בזכרים לרבות קטן בן יומו, ובנקיבות לרבות בת יום אחד לנדה ובת י׳ לזיבה. אולם תוס׳ נתקשו בדברי הגמרא (לפי פירוש רש״י) שהרי בכל מקום ילפינן זב מנדה.
וכן לענין זכרים – מרבי בן יום אחד.
איש איש – כי יהיה זב.
כשם שתינוקת בת יום אחד מטמאה בתורת נדה אם ראתה לישב שבעה בנדתה כך אם ראתה אחר שבעת ימי נדה נעשית זבה אם לשמירת יום כנגד יום אם להיות זבה גדולה בראיית שלשה רצופים להטעינה שבעה נקיים וכן תינוק בן יום אחד אם ראה זיבה כל שראה שתי ראיות נעשה זב לטומאה ולענין קרי עד שתהא ביאתו ביאה כמו שכתבנו:
האשה אינה מטמאה בלובן כמו שיתבאר ואין ראיות של יום אחד נמשכות לה בימי זיבה אלא באחת שהכתוב תלה ראיותיה בימים להיות כל שראתה שלשה ימים זבה גדולה ומיטמאת בין באונס בין ברצון והאיש מיטמא בלובן וכל שיש לו זיבה הכל תלוי בראיות שכל שראתה שתי ראיות אף ביום אחד נעשה זב לטומאה ובשלש לקרבן ואין זיבה הבאה באונס מטמאתו שנאמר מזובו ולא מחמת אנסו:
בד״ה וכן לענין זכרים כו׳ יום אחד הס״ד:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א לאחר שנדון דין טומאת הנדה בתינוקת בת יום אחד, דנים בדין הזכר לענין טומאת זיבה: וכן לענין זכרים, שהם נטמאים בראיית זיבה אף בקטנותם. דתניא כן שנויה ברייתא] על האמור בדין הזב: ״איש איש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא״ (ויקרא טו, ב). ודנים בכפל לשון זו, מה תלמוד לומר (איזה לימוד משמיענו) הביטוי ״איש איש״? לרבות תינוק בן יום אחד, שאף הוא מטמא בזיבה, אלו דברי ר׳ יהודה.
§ The Gemara discusses the halakha of ziva with regard to a male: And so with regard to males, the halakhot of a zav apply even to minor boys. As it is taught in a baraita: The verse states concerning a zav: “When any man has an issue out of his flesh, his issue is impure” (Leviticus 15:2). What is the meaning when the verse states “any man”? The verse serves to include a one-day-old baby, teaching that even he is susceptible to impurity of ziva. This is the statement of Rabbi Yehuda.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל ר׳רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר אֵין צָרִיךְ הֲרֵי הוּא אוֹמֵר {ויקרא ט״ו:ל״ג} לַזָּכָר וְלַנְּקֵבָה לַזָּכָר כֹּל שֶׁהוּא זָכָר בֵּין שֶׁהוּא גָּדוֹל בֵּין שֶׁהוּא קָטָן וְלַנְּקֵבָה כֹּל שֶׁהִיא נְקֵבָה בֵּין גְּדוֹלָה בֵּין קְטַנָּה א״כאִם כֵּן מָה ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר אִישׁ אִישׁ דִּבְּרָה תּוֹרָה כִלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם.

Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, says: This derivation is not necessary, as the verse states: “And of them that have an issue, whether it be a male or a female” (Leviticus 15:33). “Whether it be a male” includes anyone who is a male, whether he is an adult or whether he is a minor; “or a female” includes anyone who is a female, whether she is an adult or whether she is a minor. If so, what is the meaning when the verse states “any man”? The Torah spoke in the language of people, and one is not meant to derive anything from this verse.
תוספותתוספות רי״דרמב״ןמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
1לנקבה כל שהיא בין גדולה בין קטנה – וקרא דואשה דזבה אתי לדרשא אחרינא ומעיינות דמצורע ומצורעת צריך לומר דמפיק ליה מקרא אחרינא דליכא למימר דתרוייהו משתמעי מהאי קרא דהא לקמן אמר אביי מדקאמר ר׳ יוסי זאת תורת הזב בין גדול בין קטן אייתור לזכר לרבות מעיינות.
1. תוס׳ ד״ה ״לנקבה״ מופיע בדפוס וילנא בדף ל״ב.
אם כן מה תלמוד לומר איש איש דיברה תורה כלשון בני אדם – ו׳ נמי דכתב ואשה גבי זבה לא קא דריש ורבנן דרשי בהאי לזכר ולנקבה כדאמר ר׳ יצחק בפירקין דלעיל לזכר לרבות מצורע למעיינותיו ולנקבה לרבות מצורעת למעיינותיה.
תמיהה לן לר׳ ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא דדריש לזכר כל שהוא זכר לנקבה כל שהוא נקבה וא״ו דגבי זבה למה לי, וכי תימא לא דריש וא״ו, א״כ אין איש מטמא בדם ובאודם מנה ליהא.
א. וכן בר״ן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ר׳ ישמעאל בנו של ר׳ יוחנן בן ברוקה אומר: אין צריך לדרשה זו כדי להשמיענו דין זה, שהרי הוא הכתוב אומר בסוף פרשת הטמאים: ״והדוה בנדתה והזב את זובו לזכר ולנקבה ולאיש אשר ישכב עם טמאה״ (שם לג), ומהלשון הכוללת ״לזכר״ — יש ללמוד שאמורים הדברים בכל שהוא זכר, בין שהוא גדול בין שהוא קטן. וכמו כן מהלשון הכוללת ״ולנקבה״ יש ללמוד שאמורים הדברים בכל שהיא נקבה, בין גדולה בין קטנה. אם כן מה תלמוד לומר (איזה לימוד משמיענו) הביטוי ״איש איש״? דברה תורה כלשון בני אדם, ואין הוא מלמד דבר.
Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, says: This derivation is not necessary, as the verse states: “And of them that have an issue, whether it be a male or a female” (Leviticus 15:33). “Whether it be a male” includes anyone who is a male, whether he is an adult or whether he is a minor; “or a female” includes anyone who is a female, whether she is an adult or whether she is a minor. If so, what is the meaning when the verse states “any man”? The Torah spoke in the language of people, and one is not meant to derive anything from this verse.
תוספותתוספות רי״דרמב״ןמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אַלְמָא כִּי מְרַבֵּי קְרָא בֶּן יוֹם אֶחָד מְרַבֵּי וּרְמִינְהוּ אִישׁ אֵין לִי אֶלָּא אִישׁ דבֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד מִנַּיִן ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר {ויקרא ט״ו:ט״ז} וְאִישׁ.

The Gemara asks: Apparently, when the verse includes a minor boy it includes even a one-day-old. But raise a contradiction from another baraita, which addresses the verse: “And if the flow of seed go out from a man, then he shall bathe all his flesh in water and be impure until the evening” (Leviticus 15:16). From the word “man” I have derived only that a man is rendered ritually impure through a seminal emission. From where do I derive that the seminal emission of a boy aged nine years and one day renders him impure as well? The verse states: “And a man.” Evidently, the verse does not include a one-day-old boy.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספות רי״דמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
איש אין לי אלא איש – ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע.
אין לי אלא איש בן תשע שנים ויום א׳ לביאה מנין תלמוד לומר ואיש – עיין בערך כ״א בקוטרס שיני דסיפרא.
בד״ה איש אין לי כו׳ ואיש כי תצא כו׳ כצ״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: אלמא [מכאן] למדים אנו כי מרבי קרא [כאשר מרבה הכתוב] את הזכרים התינוקות, אף את התינוק שהוא בן יום אחד מרבי [מרבה]. ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה על כך ממה ששנינו] על האמור בזכרים בטומאת שכבת זרע היוצאת מהם ״ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע ורחץ במים את כל בשרו וטמא עד הערב״ (שם טז): מן הלשון ״איש״ אין לי אלא מי שהוא בגדר איש, שהוא גדול, מי שיצאה ממנו שכבת זרע והוא בן תשע שנים ויום אחד מנין שאף הוא בכלל טומאה זו? תלמוד לומר: ״ואיש״, והרי ש״איש״ אינו מלמד על בן יום אחד!
The Gemara asks: Apparently, when the verse includes a minor boy it includes even a one-day-old. But raise a contradiction from another baraita, which addresses the verse: “And if the flow of seed go out from a man, then he shall bathe all his flesh in water and be impure until the evening” (Leviticus 15:16). From the word “man” I have derived only that a man is rendered ritually impure through a seminal emission. From where do I derive that the seminal emission of a boy aged nine years and one day renders him impure as well? The verse states: “And a man.” Evidently, the verse does not include a one-day-old boy.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספות רי״דמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) אָמַר רָבָא הִלְכְתָא נִינְהוּ וְאַסְמְכִינְהוּ רַבָּנַן אַקְּרָאֵי הֵי הִלְכְתָא וְהֵי קְרָא אִילֵּימָא בֶּן יוֹם אֶחָד הִלְכְתָא וּבֶן ט׳תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד קְרָא קְרָא סְתָמָא כְּתִיב.

Rava said: These are halakhot transmitted to Moses from Sinai, and the Sages merely supported them with verses. Therefore, there is no contradiction. The Gemara asks: Which is a halakha transmitted to Moses from Sinai, and which halakha is derived from a verse? If we say that the halakha that a one-day-old boy is included in the halakhot of a zav is a halakha transmitted to Moses from Sinai, and the halakha that the seminal emission of a boy aged nine years and one day renders him impure is derived from a verse, then one may object: But the verse is written in an unspecified manner; consequently, even a one-day-old boy should be included in the verse.
מהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רבא: הלכתא נינהו [הלכות למשה מסיני הן], ואסמכינהו רבנן אקראי [והסמיכון חכמים על מקראות], ומבררים: הי הלכתא והי קרא [מהי ההלכה למשה מסיני ומהו המקרא]? אילימא [אם תאמר] שדין הזבות בבן יום אחדהלכתא [הלכה למשה מסיני], ואילו דין טומאת שכבת זרע בבן תשע שנים ויום אחד [מקרא], והרי קרא סתמא כתיב [המקרא בסתם נאמר] בלי ציון גיל, ומשמע אפילו בן יומו!
Rava said: These are halakhot transmitted to Moses from Sinai, and the Sages merely supported them with verses. Therefore, there is no contradiction. The Gemara asks: Which is a halakha transmitted to Moses from Sinai, and which halakha is derived from a verse? If we say that the halakha that a one-day-old boy is included in the halakhot of a zav is a halakha transmitted to Moses from Sinai, and the halakha that the seminal emission of a boy aged nine years and one day renders him impure is derived from a verse, then one may object: But the verse is written in an unspecified manner; consequently, even a one-day-old boy should be included in the verse.
מהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אֶלָּא בֶּן ט׳תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד הִלְכְתָא וּבֶן יוֹם א׳אֶחָד קְרָא וְכִי מֵאַחַר דְּהִלְכְתָא הִיא קְרָא לְמָה לִי לְמַעוֹטֵי האִשָּׁה מִלּוֹבֶן.

Rather, the halakha with regard to the seminal emission of a boy aged nine years and one day is a halakha transmitted to Moses from Sinai, and the halakha that a one-day-old boy is included in the halakhot of a zav is derived from a verse. The Gemara asks: And now that the halakha with regard to the seminal emission of a boy aged nine years and one day renders is a halakha transmitted to Moses from Sinai, why do I need a verse? The Gemara answers: The verse serves to exclude a woman from contracting the impurity of a zava due to a white discharge.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותרמב״ןרשב״אתוספות רא״שריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ה״נ גרסינן ומאחר דהלכתא קרא למה לי – ואבן תשעה לשכבת זרע קמהדר.
למעוטי אשה מלובן – אע״ג דבכל דוכתין דורשין וי״ו לרבות והכא דורשין למעוטי פרש״י כיון דלא אצטריך לרבות מיפרשי לקרא דלכך אייתר לומר דדוקא איש אמרתי לך ולא אשה וכן גבי אשה אשה אמרתי לך ולא איש הקשה הריב״ן למה לי למעוטי אשה מלובן הא ממעטינן לעיל בפ״ב (דף יט.) מדמיה דמיה דד׳ דמים טמאים באשה ותו לא ותירץ דמ״מ ה״א דאתי בק״ו מאיש דלא מיטמא באודם מיטמא בלובן אשה לא כ״ש ואע״ג דאיכא למיפרך מה לאיש שכן מיטמא בראיות כבימים איכא למימר גילוי מילתא בעלמא הוא.
למעוטי אשה מלובן – מצאתי בתוספותא שמקשים למה לי מיעוטא והרי מצינו ה׳ דמים טמאים באשהב, ותו לא. וי״ל דנהי דאינו דם, הוה אתי בק״ו, ומה איש שאינו מטמא באודם מטמא בלובן אשה שמטמאה באודם אינו דין שתטמא בלובן, ודם טהור באשה מיתוקם בירוק ודיהה, כך השיב ר״ש לר׳ יהודה חתנו ז״ל.
והם הקשו בתוספות והא ק״ו פריכא הוא, מה לנקבה שכן אינה מטמא בראיות כבימים כדאמרינן בסמוך. ואמרו גלוי מילתא בעלמא היא דאחד איש ואשה מטמאין בלובן כיון דמתוקם דם טהור שפירג. ולא מחוור לי דאם לובן טמא משום נדה כ״ש ירוק ודיהה, שכולן לא נטהרו אלא משום שאינן אלא לובן. ונ״ל דמש״ה איצטריך יתורא, דאי משום הא דה׳ דמים לא הוה ממעטין אלא מטומאת נדה, ועדיין היינו מטמאים באשה מדין שכבת זרע או זוב של איש היינו מטמאין לטהרות ולא לבעלה ומיניה ממעט ליהד. ומ״מ יפה הרב ז״ל מלמדנו, דאי לא ילפי מהדדי מנא תיתי לובן באשה ואודם ודם באיש דאצטריכו קראי למעוטינהו.
ואמרו בתוספותה שעוד שאלו בכל מקום ואוי״ן לרבות וכאן למעט, השיב לו כ״ש כיון דלא אצטריכו לרבויא מפרשין להו לקרא דייתר ואיש ואשה לומר אשה דוקא אמרתי ולא איש, איש דוקא אמרתי ולא אשה.
א. ד״ה למעוטי.
ב. לעיל יט, א.
ג. עי׳ הביאור במהרש״א.
ד. וכ״כ בתוס׳ הרא״ש ועי׳ רשב״א ור״ן.
ה. תוספות שם.
למעוטי אשה מלובן. ואע״ג דהאי קרא גבי ש״ז דאיש כתיב ובאשה לא שייך מכל מקום ממעטינן מינה זיבה דאשה ואע״ג דבכל מקום דרשינן ווי״ן לרבות הכא דרשינן ליה למעט דכיון דלא איצטריך לרבות הילכך דרשינן מיניה איש ולא אשה אשה ולא איש כלומר איש אמרתי ולא אשה אשה אמרתי ולא איש כן כתב רש״י ז״ל בתשובה עוד נשאל רש״י ז״ל למעוטי אשה מלובן לא מהתם נפקא אל מדם כדדרשינן בפרק כל היד (נדה יט.) ותנן חמשה דמים טמאין באשה והשיב ז״ל דמכל מקום הוה אמינא דמטמיא בלובן מק״ו דאיש דמה איש שאינו מטמא באודם מטמא בלובן אשה שמטמאה באודם אינו דין שמטמאה בלובן משום הכי איצטריך קרא למעוטי ודם טהור שבאשה ליתוקם שפיר בדם ירוק ודיהה ובתוספות תירצו דלא איצטריך אלא למיעוטי אשה מלובן מדין שכבת זרע שאינה טמאה כלל אפילו טומאת ערב, ודם ירוק ושאר דמים טהורין אמעיטו מדין דם דהיינו טומאת ז׳, ונראה פי׳ לפי׳ דהאי לובן אינו מטמא באשה כלל לגבי טהרות ולהכי איצטריך רחמנא למעוטי׳ הואיל ובאיש טמא אבל מתורת דם דהיינו לבעלה לא אצטריך דהתם משום דם יהיה זובה כלומר אדום כדכתיב אדומים כדם אמעיטו, ולתירוץ ראשון שתירץ רש״י ז״ל הקשו בתוספות דק״ו פריכא הוא דאיכא למפרך כדמפרכינן בסמוך בגמרא מה לאיש שכן מטמא בראיות כבימים מה לנקבה שכן מטמאה באונס וי״ל דלגלויי מילתא בעלמא הוא דהוה לן למימר דלא שנא איש ול״ש אשה הואיל ואיכא לאוקמי דם טהור בענין אחר כגון בירוק ודיהה.
אי כתבה רחמנא בזכרים משום דמטמו בראיות כבימים אבל נקבות דלא מטמו בראיות כבימים אימא לא צריכא. קשיא לי א״כ מעיינות נקבה מנא לן דהא כי כתיב מעיינות בזכר כתיבי דכתיב וכי ירוק הזב בטהור ואם כן זבה מניין וניחא לי דזב כלל הוא לכל הזבים בין זכר בין נקבה עד שיפרש הכתוב איש אי נמי זכר וכדמוכח בפרק קמא דערכין (ערכין ג.) דתנן התם הכל מטמאים בנגעים ואמרינן עלה בגמרא לאיתויי מאי ואמרינן לאיתויי קטן סלקא דעתך אמינא ואיש צרוע כתיב איש אין קטן לא קמ״ל. ואקשינן ואימא הכי נמי אדם כי יהיה בעור בשרו מכל מקום ואלא איש למה לי לכדתניא איש אין לי אלא איש אשה מניין כשהוא עומר והצרוע הרי כאן שניהם ומה תלמוד לומר איש לענין שלמטה איש פורע ופורם ואין האשה פורעת ופורמת והכא נמי כשהוא אומר כי ירוק הזב הרי כאן שניהם.
למעוטי אשה מלובן. אע״ג דקרא איירי בשכבת זרע של איש ממעטינן מיניה זיבה דאשה דלא שייכא טומאת קרי באשה והא דדרשינן בכל מקום וי״ו לרבות ובשמעתין דרשינן למעט השיב רש״י דכיון דלא איצטרכי לריבויא כדקאמ׳ תלמודא מפרשינן לקראי הכי דלכך יתיר הוא״ו לומר דוקא אשה אמרתי לך ולא איש וכן נמי גבי איש ותימה ולמה לי למעט אשה מלובן הא אמרינן ד׳ דמים טמאים באשה ותו לא. והשיב רש״י דהא דאמרינן ד׳ דמים טמאים באשה היינו למעוטי שאר מראות שנוטין לאדמימות כגון במימי תלתן ובמימי בשר צלי וירוק טהורין מטומאת שבעה אבל לובן דהכא לאו ממראה דם הוא והוה מטמינן ליה באשה טומאת ערב מק״ו דאיש שאינו מטמא באודם מטמא בלובן אי לאו דמיעטיה קרא:
למעוטי אשה מלובן – נשאל רש״י ז״ל דהא על כרחיך ליכא למימר מלובן שכבת זרע דליתא באשה כלל אלא מדם לבן קאמר וא״כ למה לי האי קרא הא נפקא לן בפ׳ כל היד מדכתיב אדומים כדם ותירץ דאי מהתם הוה אמינא דמ״מ תיתי לובן מק״ו ומה איש שאינו מטמא באודם מטמא בלובן אשה שמטמאה באודם אינו דין שמטמאה בלובן ואי משום דם דמשמע אדום ההוא למעוטי ירוק ודיהה והקשו עליו בתוס׳ דאי ק״ו פריכא הוא דמה לנקבה שכן אינה מטמאה בראיות כבימים ועוד ק״ל שאין זו ק״ו כיון שלובן זה אינו ממין לובן זה שזה קרי וזה דם וי״ל דהכא לא בעי׳ ק״ו גמור אלא בגלוי מילתא בעלמא סגי דבלובן לא שנא בין איש לאשה מכיון דאיכא לאקומי כרשא דדם בירוק ודיהה. ובתוס׳ תירצו שאלת רש״י דאי משום דם אדום הוה אמינא דההוא למעוטי אשה מטומאה לגבי בעלה אבל מ״מ טמא הוא כדין שכבת זרע לגבי טהרות מיהת קמ״ל ואיש.
תוס׳ בד״ה למעוטי אשה כו׳ הא ממעטינן לעיל בפ״ב כו׳ דמיה ארבעה דמים טמאים באשה ותו לא כו׳ כצ״ל:
בד״ה צריכי דאי כו׳ דמפריך קרא גבי נדה שמטמא בפנים כו׳ כצ״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא דין שכבת הזרע בבן תשע שנים ויום אחד [הלכה למשה מסיני] היא, ודין הזיבה בבן יום אחדקרא [מקרא] הוא. ושואלים: וכי מאחר שדין שכבת הזרע בבן תשע שנים ויום אחד הלכתא [הלכה למשה מסיני] היא, ואינו נלמד מן הכתוב, אם כן קרא [הכתוב] למה לי, מה הוא משמיענו? ומשיבים: הכתוב בא למעוטי [למעט] אשה מטומאת זיבה בצבע לובן.
Rather, the halakha with regard to the seminal emission of a boy aged nine years and one day is a halakha transmitted to Moses from Sinai, and the halakha that a one-day-old boy is included in the halakhot of a zav is derived from a verse. The Gemara asks: And now that the halakha with regard to the seminal emission of a boy aged nine years and one day renders is a halakha transmitted to Moses from Sinai, why do I need a verse? The Gemara answers: The verse serves to exclude a woman from contracting the impurity of a zava due to a white discharge.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותרמב״ןרשב״אתוספות רא״שריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) לְמָה לִי לְמִכְתַּב בִּזְכָרִים וּלְמָה לִי לְמִכְתַּב בִּנְקֵבוֹת.

The Gemara asks: Why do I need for the Merciful One to write that a one-day-old is included in the halakhot of ziva with regard to males, and why do I need for the Merciful One to write that a one-day-old is included in the halakhot of a menstruating woman and a ten-day-old is included in the halakhot of ziva with regard to females?
רש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
למה לי למיכתב בזכרים – איש איש לרבות קטן בן יומו ולמה לי למיכתב בנקבות ואשה לרבות בת יום אחד לנדה ובת י׳ לזיבה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: למה לי למכתב [לכתוב] בזכרים ללמד שבכלל הזיבה אף התינוק בן יומו, ולמה לי למכתב [לכתוב] בנקבות דרשה הבאה ללמד שבכלל הנדה אף התינוקת בת יום אחד ובכלל הזיבה אף התינוקת בת עשרה ימים, ואין האחד נלמד מן האחר?
The Gemara asks: Why do I need for the Merciful One to write that a one-day-old is included in the halakhot of ziva with regard to males, and why do I need for the Merciful One to write that a one-day-old is included in the halakhot of a menstruating woman and a ten-day-old is included in the halakhot of ziva with regard to females?
רש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) צְרִיכִי דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא בִּזְכָרִים מִשּׁוּם ודמטמאו בִּרְאִיּוֹת כִּבְיָמִים אֲבָל נְקֵבוֹת דְּלָא מטמאו בִּרְאִיּוֹת כִּבְיָמִים אֵימָא לָא.

The Gemara answers that both verses are necessary. As, if the Merciful One had written only concerning males, one might say: A one-day-old boy is included in the halakhot of ziva because the halakha is more stringent with regard to males, as they are rendered impure through three sightings of ziva on one day just like through sightings on three consecutive days. But with regard to females, who are not rendered impure through three sightings on one day as they are through sightings on three consecutive days, one might say that the halakhot of ziva do not apply to ten-day-old girls.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותתוספות רא״שמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בראיות כבימים – בין שרואה ג׳ ביום אחד בין שרואה שלש בשלשה ימים רצופין הוי זב כדילפינן בב״ק בפרק כיצד (דף כד.) לזכר ולנקבה מה נקבה בימים אף זכר בימים וראיות בגופיה כתיב מנה הכתוב שלש וקראו טמא אבל זבה שראתה שלש ביום אחד לא הויא זבה.
צריכי דאי כתב רחמנא זכר כו׳ – תימה הא פרשב״ם בפ׳ דם הנדה (לקמן דף נד:) דאיתקש זב לנדה מדכתיב והדוה בנדתה וגו׳ לטמא אדם לטמא בגדים אם נישא משכבה ומושבה וכן פי׳ בסמוך גבי כלי חרס דמטמא בהיסט וכן משמע ביוצא דופן (לקמן דף מא:) דמצריך קרא גבי נדה דמיטמאה בפנים כבחוץ מדכתיב בבשרה וגבי זב צריך קרא דלא מיטמא בפנים כבחוץ כי יהיה זב מבשרו עד שתצא מבשרו משמע דאיצטריך קרא דלא נגמר מנדה.
צריכי דאי כתב בזכרים. ותימה והא איתקש זב ונדה כדמפרש בגמרא בריש דם הנדה דהא דנדה מטמא (עושה) משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים משום דהוקשה לזב דכתיב והזבה בנדתה והזב את זובו וכן פי׳ בשמעתין לקמן דהא דזבה ונדה מטמו כלי חרס בהיסט משום דאיתקוש לזב דכתיב ביה וכלי חרס אשר יגע בו הזב דדרשינן מיניה איזהו מגעו שהוא ככולו הוי אומר זה היסטו וכן מוכח לקמן דאיתקוש בריש פרק יוצא דופן דדרשינן גבי נדה שמטמאה בפנים כבחוץ מדכתיב בבשרה וגבי זב מיבעי לן קרא דאינו מטמא בפנים כבחוץ מדכתיב איש כי יהיה זב מבשרו עד שתצא מבשרו ואי איתקש זב לנדה דאיצטריך קרא דלא ניגמר מנדה ומיהו גבי בעל קרי אע״ג דלא איתקוש מיבעי ליה קרא לקמן דאינו מטמא בפנים כבחוץ מדכתיב איש כי תצא ממנו שכבת זרע עד שתצא טומאתו לחוץ אלא ודאי לא צריך היקשא לכך דה״א גילוי מילתא בעלמא דכל מי שטומאה יוצאה מגופו שיטמא בפנים כבחוץ כיון שנעקר ופירכא קמייתא איכא לשנויי דהיקשא אתיא לסוף טומאה דכל מה שטמא בזה טמא בזה אבל לעיקר טומאה לטמות בו יום אחד לא הוקשו כנ״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: צריכי [נצרכות] הן שתי הדרשות, משום דאי כתב רחמנא [שאם היתה כותבת התורה] לימוד זה רק בזכרים, הייתי אומר כי דין זה נוהג בזכרים בלבד, משום שחמור דינם, דמטמאו כן נטמאים] הם בזיבה אף בשלוש ראיות ביום אחד, כב טומאת זיבה בראיית שלוש ראיות בשלושה ימים רצופים. אבל נקבות דלא מטמאו כן אינן נטמאות] בשלוש ראיות ביום אחד כב ראיית שלושה ימים — שמא אימא [אומר] שלא תהיה אף התינוקת בת עשרה ימים בדין הזבה.
The Gemara answers that both verses are necessary. As, if the Merciful One had written only concerning males, one might say: A one-day-old boy is included in the halakhot of ziva because the halakha is more stringent with regard to males, as they are rendered impure through three sightings of ziva on one day just like through sightings on three consecutive days. But with regard to females, who are not rendered impure through three sightings on one day as they are through sightings on three consecutive days, one might say that the halakhot of ziva do not apply to ten-day-old girls.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותתוספות רא״שמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא בִּנְקֵבוֹת מִשּׁוּם זדְּקָמְטַמּוּ בְּאוֹנֶס אֲבָל זְכָרִים דְּלָא מטמאו בְּאוֹנֶס אֵימָא לָא צְרִיכָא.:

And by contrast, if the Merciful One had written only with regard to females, one might say: The halakhot of ziva apply to ten-day-old girls, because of the fact that they are rendered impure even on account of sightings that occur due to circumstances beyond their control. But with regard to males, who are not rendered impure on account of sightings that occur due to circumstances beyond their control, one might say that one-day-old boys are not included in the halakhot of ziva. Therefore, both verses are necessary.
עין משפט נר מצוהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומן הצד האחר, אי כתב רחמנא [אם היתה כותבת התורה] לימוד זה רק בנקבות, הייתי אומר כי דין זה נוהג רק בנקבות משום שיש בהן צד חומרה דקמטמו כן הן נטמאות] אף בזיבה הבאה באונס. אבל זכרים דלא מטמאו כן אינם נטמאים] בזיבה הבאה באונסאימא [אומר] שלא יהיו בכלל הזבים אף התינוקות בני יום אחד. ולכן צריכא [צריכות] שתיאמרה שתי הדרשות הללו.
And by contrast, if the Merciful One had written only with regard to females, one might say: The halakhot of ziva apply to ten-day-old girls, because of the fact that they are rendered impure even on account of sightings that occur due to circumstances beyond their control. But with regard to males, who are not rendered impure on account of sightings that occur due to circumstances beyond their control, one might say that one-day-old boys are not included in the halakhot of ziva. Therefore, both verses are necessary.
עין משפט נר מצוהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) הַכּוּתִים מְטַמְּאִין מִשְׁכָּב תַּחְתּוֹן כָּעֶלְיוֹן.: מַאי מִשְׁכָּב תַּחְתּוֹן כָּעֶלְיוֹן אִילֵּימָא דְּאִי אִיכָּא י׳עֲשָׂרָה מַצָּעוֹת וְיָתֵיב עֲלַיְיהוּ מְטַמּוּ לְהוּ פְּשִׁיטָא דְּהָא דָּרֵס לְהוּ.

§ The mishna teaches: And the Samaritan men impart ritual impurity to the lower bedding like the upper bedding. The Gemara asks: What is the meaning of the clause: The lower bedding like the upper bedding? If we say it means that if there are ten mattresses stacked one upon the other and a Samaritan man sat upon them, the lowest mattress, like the upper mattresses, is rendered impure, this halakha is obvious, since he presses on all of them when he sits on them. In other words, since Samaritan men impart impurity to the bedding beneath them because they are considered men who engage in intercourse with menstruating women, there is no reason to distinguish between the lowest mattress and the other mattresses above it.
ר׳ חננאלרמב״ןמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[מתני׳. והכותים מטמאין משכב] תחתון כעליון. ואוקימנה [שמשכב תחתון שלהם שהם כבועלי נדות], כדבענן למימר לקמן, מטמא [כמשכב עליון של זב] ... ... ... ... שמשכבו של זב אהתחתון [מטמא אדם לטמא ב]⁠גדים, [אבל משכבו העליון אינו מ]⁠טמא אלא אוכלין ומשקין.
א. מכאן גם בכתי״א, והנוסח בפנים הוא על פיו. מכתב יד זה ישנו כמעט קונטרס שלם מכאן עד דף לז,א. רק הדף האחרון של הקונטרס חסר. כל הדפים שלמים, אלא שחלק מהם (בעיקר הדפים החיצוניים של הקונטרס) מחוקים וקשים מאוד לקריאה (וכל מקום שלא הצלחתי לקרוא העתקתי בפנים מכתי״ד). כל הקונטרס נמצא בקיימברידג׳. הדף הראשון של הקונטרס סימנו T-S NS 288.28b. הדף השני סימנו T-S NS 288.28a, ומחובר אליו הפינה העליונה של הדף האחרון T-S NS 329.702. וביניהם ישנם עוד שני דפים כפולים ב T-S NS 329.700 ו T-S NS 329.701.
פשיטה דהא קא דריס להו – פי׳ לאו פשיטא מגופא דמילתאא, אלא פשיטא דכל דקא דריס להו רחמנא רבינהו למדרס, דתניא בת״כב אשר ישב עליו הזבג אין לי אלא יושב ונוגע מניין לעשרה מושבות זה על גב זה ואפילו על גבי אבן מוסמה, ת״ל והיושב על הכלי אשר ישב וכו׳. ומשום דמילתא רגילה היא בתלמודא (הוא) קאמרינן פשיטא, דלא ה״ל הכא למיתני אלא שמטמא מדרס.
ובפי׳ עליונו של זב שמעתי דברים רבים, והנכון מהם מה שאמרו משם ר״ש ז״לד שהוא דבר הנשא עליו כגון הוא בכף מאזנים ומשכבות ומושבות בכף שניה, וכרעו הן טמאין מדרס, כרע הזב זהו עליונו של זב ומטמאין אוכלין ומשקיןה. ואתינן למיבעי מנלן דתניא וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו מאי תחתיו אלימא תחתיו דזב דהיינו משכב ומושב, מאיש אשר יגע במשכבו נפקא.
ואי קשיא לך אדרבא הוא מטמא בגדים, דכתיב ביה יכבס בגדיו והכא ליכא כבוסו. אה״נ, אלא גמרא לא איצטריך למיחת לה כולי האי, וקאמר סתם כל טומאה דמדרס מהתם היא כדכתיבנא ביה ולא מהכא. ועוד דאי הוה נקיט טעמא מהך קושיא דכבוס בגדים, דילמא הוה אמרינן דכי כתיב והנושא אותם יכבס בגדיו, ארישא דקרא נמי קאי, ולא בעי עיוליה נפשיה בספיקא דקושייז.
א. דמן הסברא בלא קרא ליכא למיקם על דינא דמדרס.
ב. מצורע דזבים פ״ג ה״א.
ג. ויקרא טו, ו.
ד. כן הביאו הראשונים בשם הרשב״ם ועי׳ תוס׳ לעיל לא, ב ד״ה תחתון ות׳ הרא״ש כאן ד״ה כעליונו.
ה. בתוס׳ שם הביאו מר״ש שהכריע הזב את האוכלים והמשקים וכו׳. וזה אינו מדוייק דהא בעינן לומר דיטמא טומאה חמורה, ואוכלים אין נעשים אב הטומאה, וכבר תמה המהר״ם בזה, ועי׳ רבנו להלן שתי׳ קושית תוס׳ דהא הוי מדרס.
ו. דמשכב ומושב הוי אב הטומאה ומטמאים אדם לכבס בגדים שהיה לבוש בשעת מגע, ואילו בהאי קרא כתיבי רק דהנוגע בהם יטמא ומשמע דא״צ כיבוס בגדים, [ואמנם מהאי קרא ילפי׳ דמרכב אף דהוי אב הטומאה אינו טעון כיבוס בגדים].
ז. בכ״י הכל דיבור אחד.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב שנינו במשנתנו כי הכותים מטמאין משכב תחתון כעליון. ושואלים: מאי [מה הכוונה] בביטוי זה ״משכב תחתון כעליון״? אילימא [אם תאמר] שהכוונה היא דאי איכא [שאם יש] עשרה מצעות זה על גבי זה ויתיב עלייהו [וישב עליהם] הכותי — מטמו להו [נטמאו להם] כל המצעות בישיבתו זו עליהם, ואף התחתון בכללם — והרי פשיטא [פשוט] הוא דבר זה, ואין צורך להשמיענו אותו, שכיון שנחשבים הכותים כבועלי נדות ולכך הם מטמאים משכבם, אף המשכב התחתון בכלל זה, דהא [שהרי] דרס (לחץ) להו [אותם, את כל המצעות הללו] בישיבתו עליהם!
§ The mishna teaches: And the Samaritan men impart ritual impurity to the lower bedding like the upper bedding. The Gemara asks: What is the meaning of the clause: The lower bedding like the upper bedding? If we say it means that if there are ten mattresses stacked one upon the other and a Samaritan man sat upon them, the lowest mattress, like the upper mattresses, is rendered impure, this halakha is obvious, since he presses on all of them when he sits on them. In other words, since Samaritan men impart impurity to the bedding beneath them because they are considered men who engage in intercourse with menstruating women, there is no reason to distinguish between the lowest mattress and the other mattresses above it.
ר׳ חננאלרמב״ןמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) אֶלָּא חשֶׁיְּהֵא תַּחְתּוֹנוֹ שֶׁל בּוֹעֵל נִדָּה כְּעֶלְיוֹנוֹ שֶׁל זָב מָה עֶלְיוֹנוֹ שֶׁל זָב אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶלָּא אוֹכְלִין וּמַשְׁקִין אַף תַּחְתּוֹנוֹ שֶׁל בּוֹעֵל נִדָּה אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶלָּא אוֹכָלִין וּמַשְׁקִין.

Rather, the mishna means that the status of the lowest mattress beneath a man who engages in intercourse with a menstruating woman is like that of the bedding above a zav, i.e., the bedding beneath a Samaritan man assumes first-degree ritual impurity and does not become a primary source of impurity like the bedding beneath a zav. That is, just as the upper bedding of a zav is not a primary source of impurity and imparts impurity only to food and drink but not people or vessels, so too, the bedding beneath a man who engages in intercourse with a menstruating woman imparts ritual impurity only to food and drink.
עין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״ירשב״אתוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך אשה
אשהאיוצאה לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציא אלא לרצונו אפשר דמשהי לה בגיטא (גיטין מט:) ויעבוד ישראל באשה ובאשה שמר אמר להן דוגמא שלכם דומה ליעקב מה יעקב עד שלא נשא אשה לא נשתעבד משנשא אשה נשתעבד אף אתם עד שלא נולד גואל לא נשתעבדתם משנולד גואל נשתעבדתם (בראשית רבה עא) ויבא גם אל רחל. איש אינו מיטמא באודם אלא בלובן ואשה מיטמאה באודם אבל לא בלובן (נדה לב:) ובספרי וזאת תהיה טמאתו בזובו טומאתו בלובן הוא מיטמא ואינו מיטמא באודם והלא דין הוא וכו׳ עד טומאת האיש בלובן וטומאת האשה באודם:
א. [ווייב.]
זב לא מיטמא באונס דכתיב מבשרו ולא מחמת אונסו. זבה מיטמאה באונס בהאי פירקא (לקמן דף לו:) כשהוא אומר כי יזוב זוב דמה הרי אונס אמור.
משכב הזב והנדה מטמא אדם דכתיב (ויקרא טו) ואיש אשר יגע במשכבו וכתיב (שם) וכל הנוגע במשכבה וגו׳.
כעליונו של זב – ולא כתחתונו שמטמא אדם.
עליונו של זב. פרש״י ז״ל כגון שזב בכף מאזנים ואדם וכלים בכף שנייה וכרע הזב את הכלים והקשו עליו בתוס׳ דא״כ זהו הסט של זב כדאמרינן בשבת פרק ר׳ עקיבא (שבת פג:) כל הטומאות המסיטות טהורות חוץ מהסטו של זב ודדמי ליה דהיינו ע״ז שהיסט את אחרים והיסט נפקא לן בפרק יוצא דופן (נדה מג) מכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים דאמרינן זהו היסטו של זב שלא מצינו לו טומאה בכל התורה כולה אי זהו מגעו שהוא בכולו זהו הסטו אי נמי מדכתיב וכלי חרס אשר יגע בו הזב ישבר אי זהו מגע שהוא בכולו הוי אומר זה הסטו ועליונו של זב נפקא לן הכא מוכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו. ופי׳ הם ז״ל עליונו כגון שיש עליו בגד מקצתו נשוי עליו ומקצתו על גבי קרקע דהשתא לא מקרי הסט כיון שאין כולו נשוי עליו. וכדאמרינן אי זהו מגע שהוא בכולו. ומשום הכי אצטריך האי קרא דוכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו לעליונו של זב ויש מתרצים לדעת רש״י ז״ל דלעולם עליונו של זב זהו הסטו ואצריכו הני קראי דאי מוכל כלי חרס אשר יגע בו הזב הוי אמינא עליונו כתחתונו לטמא אדם ולטמא בגדים, ואי מהכא הוה אמינא כלי חרס שאינו מטמא אלא מאוירו לא, קמ״ל וכלי חרס אשר יגע בו הזב ישבר. והא דכתיב רחמנא וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים אצטריך למימר דהסט ונגיעה כידיו מאבראי אף הסט ונגיעה מאבראי למעוטי קנה בקומטו של זב והסיט בו את הטהור דטהור משום דאין הסט ונגיעה זו מאבראי אלא בקומטו של זב כדאיתא לקמן בפרק יוצא דופן. גמרא כל הנשים מטמאות בבית החיצון. וא״ת אכתי למה לי דכתב רחמנא וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו דאי למעט שלא יהיה עליונו של זב כתחתונו למה לי קרא דמנא תיתי שנחמיר בעליונו כתחתונו ל״ק דהא בכולה שמעת׳ משמע דמסתמא נושא ונישא כי הדדי נינהו אי לאו דמעטיה קרא דהא טרחינן בכולה שמעתא למעוטי עליונו שלא יהא כתחתונו. ויש מפרשים עליונו של זב כגון זב וטהור שהיו בכף מאזנים ומשכבות ומושבות בכף שנייה וכרעו הם והסיטו את הכלים, דאי משום הסט של זב אינו טמא עד שיסיט את כולו, אבל משום עליונו של זב טמא.
הכי גרס רש״י ז״ל בפירושיו מנא לן דתניא וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא, מאי תחתיו אלימא תחתיו דזב כלומר דהיינו משכב ומושב מאיש אשר יגע במשכבו נפקא, אלא וכל הנוגע בכל אשר יהיה הזב תחתיו ומאי ניהו נושא יטמא נתקו הכתוב. והאי דאקשינן מאיש אשר יגע במשכבו נפקא הוא הדין דהוה לן לאקשויי ההוא טעון כבוס והכא אינו טעון כבוס, אלא דלא חש תלמודא למידק בה כולי האי אלא דלפריך ליה סתם דכל טומאת מדרס לא מהכא הוא אלא מהתם.
כעליונו של זב. פרש״י כגון זב בכף מאזנים ואדם או כלים בכף שניה וכרע הזב וקשה דהאי היסט הוא כדאמרינן בשבת בסוף פרק ר״ע דכל טומאות המסיטות טהורות חוץ מזב המסיט ומסיק זב וכל דדמי ליה כגון ע״ז שהסיטה אחרים כגון שכרעה בכף מאזנים והיסט נפקא לן מקרא אחרינא. וי״ל דעליונו של זב כגון בגד מקצתו מונח על ראשו ומקצתו מונח בארץ דמטעם היסט אינו טמא עד שיסיט את כולו כדאמרינן איזהו מגעו שהוא ככולו הוי אומר זה היסטו. א״נ שאצבעו של זב תחת הנדבך ואוכלים ומשקין על גביו ואין הזב מסיטן ומטמאין משום עליונו של זב:
בד״ה משכב הזב והנדה מטמאין אדם דכתיב ואיש אשר יגע במשכבו וכתיב וכל הנוגע במשכבה וגמירא כו׳ כצ״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא כוונת הלשון: שיהא דינו של תחתונו (המצע התחתון, שאינו נוגע בו) של בועל נדה כדינו של עליונו (בגדים שעליו) של זב, ולא כתחתונו של הזב. מה עליונו של זב — אינו אב הטומאה, ואינו מטמא אלא אוכלין ומשקין, אבל לא אדם וכלים, אף תחתונו של הכותי שגזרו בו שיהא נחשב כבועל נדה, דינו כראשון לטומאה ואינו מטמא אלא אוכלין ומשקין, ולא אדם וכלים.
Rather, the mishna means that the status of the lowest mattress beneath a man who engages in intercourse with a menstruating woman is like that of the bedding above a zav, i.e., the bedding beneath a Samaritan man assumes first-degree ritual impurity and does not become a primary source of impurity like the bedding beneath a zav. That is, just as the upper bedding of a zav is not a primary source of impurity and imparts impurity only to food and drink but not people or vessels, so too, the bedding beneath a man who engages in intercourse with a menstruating woman imparts ritual impurity only to food and drink.
עין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״ירשב״אתוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) עֶלְיוֹנוֹ שֶׁל זָב מְנָלַן דִּכְתִיב {ויקרא ט״ו:י׳} וְכׇל הַנּוֹגֵעַ בְּכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה תַחְתָּיו יִטְמָא מַאי תַּחְתָּיו

The Gemara asks: From where do we derive that the bedding above a zav imparts ritual impurity only to food and drink? As it is written with regard to a zav: “And whoever touches any thing that was under him shall be impure” (Leviticus 15:10). What is the meaning of the expression “under him”?
ר׳ חננאלתוספותריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ואמרינן, עליונו של זב מנלן, דכתיב] והנוג⁠[ע] בכל [אשר יה]⁠יה תחתיו, כלומר, הזב שרוי [תחתיו] א......
א. שורה שלמה מחוקה בכתה״י. ובספר הישר חלק החידושים סי׳ קעו (מהדו׳ הרב דבליצקי): ה״ג בפר״ח, והנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא עד הערב, ומאי ניהו נישא. וההמשך שם ככל הנראה אינו מפירוש ר״ח, אלא דברי ר״ת על פי גירסת ר״ח. ולא גרס ר״ח בגמרא, אילימא תחתיו דזב מאיש אשר יגע במשכבו נפקא, שאי אפשר לפרש פסוק זה במשכבו, שהרי משכבו מטמא אדם לטמא בגדים, וכמו שכתבו תוספות בשם רש״י. אלא שהגמרא מפרשת שיש ללמוד טומאת משכבו העליון מכל המשכב אשר ישכב עליו הזב. וחזר הכתוב וכתבו כאן לנתקו מטומאה החמורה של משכבו. אלא שפירוש זה צ״ע, דבתורת כהנים מצורע זבים סוף פרק ד (וכל כלי עץ) אמרינן דוכל המשכב אשר ישכב ׳עליו׳, ממעט, שאין הזב עושה על גביו משכב. הרי שאי אפשר ללמוד עליונו של זב מהפסוק דוכל המשכב.
עליונו של זב מנלן – זאת היתה גירסת רש״י דכתיב וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא מאי תחתיו אילימא תחתיו דזב מאשר יגע במשכבו נפקא אלא כל אשר יהיה הזב תחתיו והיה כתוב בספרים ומאי ניהו נושא מאי טעמא והנשא כתיב ולא גריס רש״י דהא כבר נפקא מתחתיו ועוד דכתיב והנושא כתיב כבוס בגדים וחזר בו רש״י מגירסא זו דהיכי מוקי האי קרא בעליונו של זב הא בהדיא בת״כ מוקי לה במרכב ועוד היכי הוה בעי לאוקומי במשכב הא במשכב כתיב כבוס בגדים בנוגע בו והכא לא כתיב כבוס בגדים וכי ה״ג פרכינן בפ״ק (לעיל דף ט.) גבי מזה מי נדה ועוד היכי מוקי ליה בעליונו של זב דאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין הלא אין להם טהרה במקוה וקרא כתיב יטמא עד הערב ונראה דרש״י ל״ג מאי תחתיו אילימא כו׳ אלא גריס כל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא עד הערב והנושא נמי יטמא ומאי ניהו נישא מאי טעמא והנשא כתיב נתקו הכתוב מטומאה כו׳ וה״פ והנוגע בכל אשר יהיה תחתיו במרכב איירי כדמוקי לה בת״כ דהאי קרא אחר מרכב כתיב וחלק בין מגעו למשאו דמגעו מטמא אדם ולא בגדים דהכא לא כתיב כבוס בגדים ובמשאו מטמא אדם לטמא בגדים כדקמסיים קרא והנושא אותם יכבס בגדיו וקאי על כל מה דכתיב בענין מעיינותיו ומרכבו ומושבו ועליונו של זב דרשינן הכא מדכתיב והנשא חסר בלא וי״ו קאי ארישא דקרא דמרכב דכתיב ביה יטמא ולא כתיב ביה כבוס בגדים והכי קאמר דהנוגע במרכב הזב יטמא וכן הנושא דהיינו עליונו של זב נתקו הכתוב מטומאה שלאחריו דע״כ והנישא ארישא דקרא קאי ולא אסיפא דהא כתיב אותם וגבי נישא לא שייך אותם אלא אותם קאי אמאי דקרינן נושא והמסורת קאי ארישא דקרא ופריך אימא דנתקו מטומאה חמורה לטמא אדם לטמא בגדים אבל אדם או בגדים ליטמא כמו מרכב ומשני דיטמא טומאה קלה משמע דהנושא סמוך לנוגע במרכב ובגד שנגע במרכב לא מטמא אלא אוכלין ומשקין ומיהו יש ליישב גירסא ראשונה דדריש מתחתיו ואף על גב דקרא איירי במרכב מכל מקום תיבה דתחתיו לא איירי במרכב אלא בתחתיו דאמר בת״כ ומייתי לה בפרק בכל מערבין (עירובין דף כז.) האוכף טמא מושב והתפוס טמא מרכב אלמא מה שתחתיו לא אקרי מרכב אלא מושב ולהכי קאמר דבעי תחתיו במאי מיירי אי במשכב מאשר יגע כו׳ והוה מצי למפרך דבמשכב כתיב כבוס בגדים והכא לא כתיב אלא דעדיפא מיניה פריך א״נ מש״ה לא כתיב כבוס בגדים משום דעיקר קרא במרכב כתיב דלא בעי כבוס בגדים ומפרש אלא שהזב תחתיו דהיינו עליונו של זב דלא מטמא אלא אוכלין ומשקין וטומאת ערב דכתיב בקרא משום מרכב דמרכב מטמא אדם או בגדים וגרס שפיר מאי טעמא והנשא כתיב דמתחתיו גרידא לא הוה מוקמינן בעליונו של זב דלא היינו בודים טומאה מלבנו אלא הוה מוקמינן לה במרכב ואי לאו נמי תחתיו מנושא לא הוה מוקמינן ליה לטומאה קלה דאוכלין ומשקין בנשא כיון דכתיב ביה כבוס בגדים וה״א דנתקו לטמא אדם או בגדים קמ״ל תחתיו דאיירי בעליונו של זב ונכתב גבי מרכב דליכא כבוס בגדים וכתיב ביה יטמא דמשמע טומאה קלה ועוד דע״כ גרסינן והנשא כתיב דאי לא דרשינן עליונו של זב אלא מתחתיו היכי פריך אימא נתקו מטומאה חמורה היכא כתיב ביה טומאה חמורה דקאמר נתקו.
ועליונו של זב מנא לן וכו׳ – ואפילו עליונו של זב נתחבטו המפרשים ז״ל כי רש״י ז״ל כתב כגון שהזב בכף מאזנים ואדם וכלים בכף שניה וכרע הזב שהם טמאים לטמא אוכלין ומקשין ואיכא למידק דא״כ היינו הסטו של זב וכדאמרי׳ בפר׳ עקיבא גבי הסטה של ע״ז דמיירי בהכי ואלו הסטה נפקא לן בעלמא מדכתיב וכל אשר יגע בו הזב א״נ מדכתיב וכלי חרס אשר יגע בו הזב ואצטריכו תרוייהו משום דהסטו של זב חדוש שלא מצינו לו חבר בכל התורה כלה דהוה אמינא דכלי חרס שטומאתן מאויר ואין מטמאין מגבן אינן מטמאין בהסט קמ״ל א״נ איפכא דדוקא כלי חרס שיש לו טומאת אויר שלא בנגיעה כלל אבל שאר כלים לא ועוד דקרא דכל אשר יגע בו הזב וכו׳ אצטריך למעט קנה בקומטו של זב כדאיתא לקמן במכילתין סוף סוף מהני תרי קראי נפקא לן הסט וכל דוכתא ואלו הכא מייתי לן מדכתיב וכל אשר יהיה תחתיו וי״ל דעקר הסט מהתם נפקא וקרא דהכא לא אתא אלא לנתקו מטומאה חמורה לטומאה קלה וכדמוכחי׳ סוגיין להדייא דאי לאו קרא דנתקיה בהדיא הוה אמינא שיהא נושא כנישא לטמא אדם וכלים הילכך אצטריך קרא דהכא לנתקו וקרא לכלי חרס לרבות בהם הסט כדכתיב לעיל ואשר יגע בו הזב למעט קטנה בקומטו של זב ואחרים פירשו דעליונו של זב הוא כגון שהיו הטהור והטמא בכף מאזנים ואדם וכלים בכף שניה וכרעו הם דאי מדין הסט טהורין דכיון שלא הכריעם הזב לבד וק״ל דלמה לי לטומאת הסט גמור דהא מכל דדין בעליונו של זב אתא ועוד מה ענין לקרא לזה הסטו ולזה עליונו ובתו׳ פי׳ עליונו של זב כגון שהיה בגד מקצתו נשוי עליו ומקצתו על גבי קרקע דהשתא לא מקרי הסטו כיון שאין כלי נתין עליו והסט נמי לא נפקא מהכא דהכא הוא פרוש עליו ההוא עליונו ואלו הסטו הוא אפילו בלא עליונו כלל אלא טומאת משא ע״י מוט או ע״י מאזנים וזה יותר נכון ועוד נראה דאפי׳ אינו נשוי עליו כלל אלא שאחרים מעמידין אותו מדין עליונו ואין זה אלא בבגד הראוי לכך ולא בכלים דעלמא כגון סאה או תרקב וכדאמ׳ גבי תחתונו שאינו אלא בראוי לכך כדאיתא בת״כ. ומש״ה לא חשיב הא טומאת אהל ועוד שאינו מטמא לנאהלין תחתיו כאהל דעלמא.
בד״ה עליונו של זב כו׳ אלמא מה שתחתיו לא איקרי כו׳ והנושא כתיב דמתחתיו גרידא לא כו׳ כצ״ל:
בא״ד (והד״א) דנתקו לטמא כו׳. נ״ב פירוש מדכתיב בלשון נושא דלא שייך לפרש אמה שלאחריו כדפי׳ התוספות לעיל אבל מ״ש רש״י משום דלערבינהו זה הפירוש אינם סוברים התוספות כלל ואין לפרש כלל בענין זה דאיך נוכל לערבינהו הא גבי רישא דקרא שהוא מרכב אין טעון כיבוס בגדים כלל ומ״ה הקשו התוספות אח״כ לגירסת רש״י הראשונה שלפניה היכא פריך אימא נתקו כו׳ הא טומאה חמורה לא כתיב גבי מרכב ונ״ל אף לפרש״י לישב שפיר לשון נתקו משום שכתב עליונו של זב בהאי קרא דיטמא דהיינו תחתיו כו׳ דאי לא כתב עליונו של זב הכא בהאי קרא מסברא הוי דינו ממש כתחתונו של זב והוה נכלל בו ודו״ק. והיינו נתקו שהוציאו מכלל תחתונו של זב וכתבו הכא גבי יטמא כו׳ ולפי זה פריך שפיר ודו״ק ואפשר רש״י גופיה לא פירש ולערבינהו כו׳ אלשון דנתקו אלא ענין בפני עצמו הוא שפירש מנין דהאי קרא דיטמא עד הערב לא איירי בטומאה חמורה כגון נושא מדלא ערבינהו ש״מ דיטמא לאו כיבוס בגדים קאמר ודו״ק:
בא״ד וכתיב ביה יטמא דמשמע טומאה קלה כו׳ כצ״ל. ונ״ב פירוש אותה התיבה דיטמא לחוד אבל מה שכתב עד הערב דהיינו טהרה במקוה קאי על מרכב רק עליונו של זב נלמד מדכתיב בלשון תחתיו ועיקר קרא אמרכב קאי א״כ לא אוקימנא האי מלה דתחתיו לחוד אלא במה שכתב אחריו וסמוך לו דהיינו יטמא לחוד דהוא טומאה והמקשן לא ידע זה ופריך דילמא נתקו מטומאה חמורה כלומר בקרא דנושא כו׳ ויטמא אדם או בגדים במרכב ומשני לו כמו שפי׳ ודו״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: עליונו של זב מנלן [מנין לנו] שאינו מטמא אלא אוכלים ומשקים? דכתיב [שנאמר] בדינו של הזב: ״וכל הנגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא״ (ויקרא טו, י), מאי [מה פירוש] הביטוי ״תחתיו״?
The Gemara asks: From where do we derive that the bedding above a zav imparts ritual impurity only to food and drink? As it is written with regard to a zav: “And whoever touches any thing that was under him shall be impure” (Leviticus 15:10). What is the meaning of the expression “under him”?
ר׳ חננאלתוספותריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

נדה לב: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה נדה לב: – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ר׳ חננאל נדה לב: – מהדורת הרב ישראל ברוך הלוי סאלאוויציק, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס נדה לב:, רש"י נדה לב:, תוספות נדה לב:, תוספות רי"ד נדה לב:, רמב"ן נדה לב: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב משה הרשלר. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א נדה לב: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי נדה לב: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), תוספות רא"ש נדה לב:, ריטב"א נדה לב:, מהרש"ל חכמת שלמה נדה לב:, מהרש"א חידושי הלכות נדה לב:, פירוש הרב שטיינזלץ נדה לב:

Niddah 32b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Niddah 32b, R. Chananel Niddah 32b, Collected from HeArukh Niddah 32b, Rashi Niddah 32b, Tosafot Niddah 32b, Tosefot Rid Niddah 32b, Ramban Niddah 32b, Rashba Niddah 32b, Meiri Niddah 32b, Tosefot Rosh Niddah 32b, Ritva Niddah 32b, Maharshal Chokhmat Shelomo Niddah 32b, Maharsha Chidushei Halakhot Niddah 32b, Steinsaltz Commentary Niddah 32b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144