א. והיינו דלבו נמצא במים יחד עם הערוה משא״כ עיניו מחוץ למים ואין הערוה כנגדם והרי זה כישן ערום בטליתו וראשו מחוץ לטליתו, ולהסתכל להדיא במים בערותו הא אינו מסתכל, וכ״כ תר״י והרשב״א בשם הראב״ד ע״ש. ועיין ב״י סוף סי׳ עה ובט״ז ומג״א שם.

ב. הנה בגמ׳ איכא מד״א דעקבו רואה אסור ואף מאן דמתיר משום לא ניתנה תורה למאה״ש הוא מתיר, והנה רבינו לעיל ביאר איסורא דלבו רואה את הערוה שאין ראוי שתהא ערותו כנגד אבריו הנכבדים העליונים וטעם זה הא לא שייך כלל בעקבו, ועוד דבגמ׳ מתבאר דלא תליא כלל איסורא דעקבו באיסורא דלבו דגם אם לבו מותר יש מקום לאסור בעקבו (יעו׳ בגמ׳ והרי לבו כו׳ והרי עקבו וכו׳) וצ״ב מה הטעם לאסור בעקבו, ובדברי רבינו מבואר הטעם בזה כיון שהעקב מכוון כנגד הערוה והיינו מעין מה שמצינו בלבו דזה שהערוה כנגדו מיקרי לא יראה ה״ה דאין ראוי דיהא אחד מאבריו מכוון ממש כנגד ערותו וקרינן ביה לא יראה בך ערות דבר וצ״ב עוד. ועיין רש״י ד״ה והרי לבו וכו׳ והגר״א בחי׳ הגיה והרי עקבו וכו׳ ע״ש. ומש״כ רבינו וה״ה לידיו נראה דגם למאן דאוסר בעקבו מתיר בידיו כיון שאין מכוונים כנגד הערוה, וכמ״ש רבינו דידיו כל שכן מעקבו.

ג. היינו דלענין רואה עקבו חמיר דמכוון כנגדה ולענין נגיעה דמשום הרהור ידיו חמיר, וכ״כ תר״י והרא״ש ובטור סי׳ עד בשם הראב״ד דכ״ש שאר אבריו ומשום דמתחמם ומיטריד נאסר ע״ש. ותוס׳ כתבו דכל האיסור בעקבו שמא יגע בידיו אך בדברי רבינו נראה דנגיעת עקבו גופא אית בה הרהור. ועיין לעיל כד, א ובהערה 170.

ד. נתבאר בזה בהערה 196.

א. מדבעינן רוק עבה שלא תראה אלמא דאם נראית אע״פ שמכוסה ברוק אסור לקרות כנגדה. והנה דעת רבינו דמכוסה בחרס מרחיק דברי אמות כיון שאינו כיסוי קבוע, ולפי זה ברוק אין לדון משום כיסוי דהא עומד להתבטל וכמו שאמרו בירושלמי דרוק עבה מותר רק לאלתר (ואין הכונה דהעובי בטל ונשארת מכוסה ברוק וגלויה אלא הרוק נעלם ומתייבש), ועוד דלרבינו לא מצינו אף בכיסוי קבוע כגון מטה דיהא מותר בנראה מתוכו דהא בעששית הוא מפרש מדין מחיצה ולא מדין כיסוי כמו שנתבאר לעיל, והיתרא דרוק עבה לאו משום כיסוי דהא עומד להתבטל אלא משום דהצואה בטלה דומיא דעירב בה עפר ונתכסתה בו (יעו׳ לעיל הערה 200) וכלשון הגמרא דמבטלה ברוק עבה, וזהו דקאמר רבינו דאין מתבטלת אלא כשמתכסית ואין נראית אבל במים צלולין כיון דנראית אינה מתבטלת בהם וראיה מדבעינן רוק עבה. אכן להרשב״א ודעימיה דצואה בעששית מדין כיסוי הוא דאף בנראה מתוכו מהני הכיסוי, לדבריהם הרי יש לומר דצואה במים צלולין שפיר מותר מדין צואה מכוסה, והא דברוק שאינו עבה אינה מותרת היינו טעמא דלא חשיבא מכוסה וכקבורה כיון שעומד להתבטל בעוד רגע, אבל מים צלולין שנשארת בהם שפיר חשיבא מכוסה כעששית, אכן באמת נראה דלהמתירים בצואה מכוסה גם רוק עבה מדין כיסוי הוא דומיא דכפה עליה כלי וכ״ה בלשון הר״מ פ״ג הי״א רוקק עליה רוק עבה עד שתתכסה והרי דמוכח דאע״פ שעומד להתבטל חשיב כיסוי ואם כן באינו עבה אמאי לא חשיבא מכוסה דמאי שנא מעששית ועל כרחך דמים צלולין לא חשיב כיסוי ולא דמי לעששית דמכסה את הצואה משא״כ מים שהצואה בתוכם ולא מכוסה על ידם אלא אם כן בעבה ועכורין דאין נראית מתוכם וכארעא סמיכתא נינהו דאז שפיר חשיבא כיסוי, וכן כתב המג״א בסי׳ עו סק״ט ע״ש.

ב. פי׳ דהיתר צואה מכוסה בכיסוי קבוע היינו טעמא דהיא כקבורה וטמונה וכמאן דליתא ונמצא שאין הוא יחד עם צואה שהרי אין כאן צואה, אבל כאן שעל ידי שעומד על הצואה הוא שנתכסית הצואה הו״א דלא שייך לומר שאינו יחד עם צואה דאין כאן צואה דהלא מה שאין כאן הוא מחמת שעומד עליה ולולי זה יש כאן צואה וא״כ אדרבה הרי הוא עם צואה, והגע עצמך אם ישכב אדם על צואה וכי יהא מותר בק״ש. והטעם שמותר בכאן, נראה דאין גופו הכיסוי אלא בעצם הלא הצואה בתוך הגומא היא אלא שהגומא פתוחה וכיון דהוא סותמה ממילא היא כקבורה וטמונה בגומא ואינו אלא היכ״ת לאשוויי להגומא מקום הטמנה לצואה. ודוקא שאינו נוגע בה ברגלו וכמ״ש רבינו והיינו דאם נוגע בה הרי הצואה עמו ממש ומה שהיא תחתיו לא מהני להתיר משא״כ כשאינו נוגע אלא שסמוכה לו בגומא שפיר אמרינן דכיון דסותם הגומא ממילא חשוב כמי שאין כאן צואה לגביה. וכונת רבינו דאין נוגע בה ברגלו ממש אבל נוגע בסנדלו לית לן בה לדעת רבינו וכדמוכח בפירושו לבעיא דדבוקה בסנדלו דמה שנוגעת בו לא איכפ״ל דאין סנדלו חלק מגופו אלא דבר בפ״ע. ומשמע בדברי רבינו דאם יכסנה ברגלו בלא סנדל ולא יגע בה ברגלו חשוב כיסוי, ולא כן נראה ברא״ש שכתב דקמ״ל דסנדליה לא בטיל לגבי גופיה והרי דכיסה בגופו לא חשיב כיסוי. וכדעת רבינו דאפילו סנדלו נוגע בה מותר כ״כ הראב״ד בהשגות להל׳ ק״ש פ״ג הי״א (ועיין בהשגותיו על הרז״ה טז, א וברז״ה וברשב״א) וכן כתבו תר״י, אבל הר״מ בהל׳ ק״ש שם והרא״ש מפרשים דמיבע״ל בצואה בגומא ונגע בה בסנדלו אם מותר לו לקרות ע״ש.

ג. שלדעת רבינו לעיל אינו כיסוי ומרחיק ממנה ד״א.

ד. פי׳ שבידו להשאיר רגלו שם כרצונו ולכן בשעה שמניח רגלו שם חשיב כיסוי לאותו זמן אבל כלי כל רגע עשוי לינטל.

ה. הראב״ד ותר״י הנ״ל פירשוה כבעיא בפ״ע בדרס ע״ג צואה דאם לא נדבקה אין כאן צואה מכוסה כלל והרי זה כנשכב על גבי צואה ומיבע״ל בנדבקה אם מכוסה היא או דילמא כיון דמתגלית בהגבהת רגלו אינה מכוסה. אבל רבינו, אע״פ דאין מפרש כהר״מ דמיבע״ל בנוגעת בסנדלו ומפרש ג״כ הבעיא מצד שמתגלית כשמגביה רגלו, מ״מ נראה בדבריו דאינו בעיא בפ״ע אלא אצואה בגומא קאי באופן שנדבקה בסנדלו אי אמרינן דכיון שאם יגביה רגלו תתגלה לא חשיב מכוסה, ולהראב״ד ותר״י נראה דבכה״ג שרי כיון דאין הכיסוי ע״י דדבוקה בסנדלו כי אם על ידי שהיא בגומא והרי עתה אין מגביה רגלו וכל הבעיא בדרס ע״ג צואה והולך עמה משא״כ לרבינו מיבע״ל בצואה בגומא כיון דנדבקה בסנדלו דילמא לא חשיבא מכוסה על ידי שסותם הגומא בסנדלו כיון שאם יגביה רגלו תתגלה.

ו. אבל בדרבנן לא אמרינן תיקו דאיסורא לחומרא ועיין בספר פירושי ר״ח בפירקין הע׳ 237 בזה. ובדברי המו״ל הראשון באות פח.

א. משמע שמדמה קטן לגוי וכ״ה בתר״י דיש שסומכים על הך דגוי לכסות בשל קטן וכ״ה בכס״מ פ״ג ק״ש הט״ז, וצ״ב השייכות דהא בקטן הנידון מצד שלא התפתח גופו ובגוי הנידון מצד שהם כבהמה, וצ״ל דקטן אינו אדם מושלם וערותו לא חשיבא ערות אדם גמור וכיון דאפילו גוי שהוא כבהמה ערותו ערוה כ״ש קטן. וכן דעת הר״מ שם דערות קטן ערוה היא, מיהו בהל׳ מילה פ״ג נראה דאי״צ לכסות ערות הקטן בעת המילה, וצריך לדחוק דמש״כ בהל׳ ק״ש קטן הכונה אע״פ שאינו גדול אבל בתינוק אינו צריך, וכ״כ המאירי ע״ד הר״מ דהל׳ ק״ש דאולי בקטני קטנים לא חשיב להו ערוה (ויש לחלק בין ק״ש לברכות ונימא דקטן מדרבנן הוא ולברכות לא החמירו, והא חזינן דרבינו הדגיש שה״ה ברכות אלמא דיש הו״א לחלק, אך אי״ז נראה בדברי הר״מ דמשמע דערות קטן ערוה גמורה היא ושוה דינה לשל גדול וגם מהיכן למד כל זה), וכ״כ תר״י דקטן כ״כ לא חשיב ערוה (ויש להסביר דבקטן כ״כ אין זה אדם שאינו גמור בלבד אלא עדיין לא חשיב ערוה ומקום גנאי הראוי לכיסוי כלל וא״א ללמוד מגוי). ובטור יו״ד סי׳ רסה כתב בשם העיטור דתליא בראויין לביאה וכ״כ בהג׳ ר״פ לסמ״ק וכן פסק הרמ״א באו״ח סי׳ עה ס״ד. ועיין ברא״ש דחידש עוד דמילה שאני ע״ש. ומש״כ רבינו שלא יביט כבר דייקנו מזה לעיל הערה 179 דמשמע כשי׳ השו״ע דאי״צ להסתובב לאחוריו אלא להפנות מבטו מן הערוה או לעצום עיניו ע״ש בזה.

א. דצואה נמי מצד שדרכה להסריח ממה שנהפך המאכל לצואה וה״ה הני (אבל לולי טעמא דסרחון מה מיאוס יש במי המשרה), ויעו׳ בזה לעיל הערה 137. ועיין עוד בהערה 204.

ב. פי׳ כיון שבדרך כלל מחמת העיפוש שלהם דרכם להסריח הרי הם נחשבים בעצמותם דברים המאוסים עי״ז כיון דדרכם להסריח בעיפושם ולכן גם באין ריח עתה אסורים. ועיין בהערה 204.

א. יעו׳ בתוס׳ דאתו עלה מצד שחרס בולע, ובדברי רבינו יל״ע אם כונתו מצד שבולע או שדרך חרס שנעשה הכלי מאוס ומזוהם משא״כ שאר כלים, ועיין היטב בתוס׳ ריה״ח וברא״ש וברשב״א, אבל הר״מ לא חילק בזה.

ב. דאע״פ שבלע ונמאס אין כאן חפצא של צואה אלא שע״י שמיוחד לצואה יש בו הגנאי של צואה, ובמיוחד לבד אין בו הגנאי של צואה כיון דרוחצו והוא נקי ובצירוף שניהם חשוב כצואה. והנה תוס׳ כתבו בשם רש״י דדוקא של חרס בלוע ולפנינו ליתא ברש״י ולכאורה גם מפורש לא כן שכתב מצד שמיוחדים לכך אך לדברי רבינו אין סתירה בזה. והרא״ש פתח בטעמא דמיוחדין לכך וסיים בטעמא דמיאוס וזוהמא שע״י בליעה וכתב הפרישה בסי׳ פז שהוא חזרה ברא״ש אכן להמבואר בדברי רבינו אי״צ לומר כן וכן מבואר במג״א שם דבעינן מיוחדין לכך ובולעים ע״ש. (ועיין מג״א סי׳ פג דמחיצות בהכ״ס חשיבי כגרף, וצ״ב דהא גרף בעינן מזדהם משא״כ מחיצות בהכ״ס ודאי לא נתכוין המג״א מצד שמזדהמים, אך הביאור דבכלי לא נתפס גנאי של צואה אלא כשבולע מהצואה כיון דלולי זה הרי הוא כשאר כלים שבבית משא״כ מחיצות הקבועות במקום בהכ״ס והמה מהוים בהכ״ס חל בהם גנאי דצואה גם באינם מזדהמים, ועיין פמ״ג סי׳ פז).

ג. פי׳ דבמטה פתוחה איירי דאינה חשובה מחיצה דלא אמרינן גוד אחית כיון דגדיים בוקעים תחתיה, והא דמטה מפסקת ביניהם אינו הפסקה דבעינן הפסק דמחיצה דוקא, ולדעת רשב״ג צריך לומר דאע״פ דלא חשיב מחיצה עצם המטה חשיבא הפסקה דחשובים שני עברי המטה כשני מקומות בפ״ע כיון שיש ביניהם מטה גבוהה עשרה. ויתר על כן מצינו לדעת רה״ג דלפירושו מספקא לן בגמ׳ דילמא אף בפחות מעשרה מפסקת המטה והיינו די״ל דהמטה בעצמה בתורת מטה מפסקת דשני עבריה חשובים שני מקומות תשמיש בפ״ע. ובתר״י הובא בשם רה״ג דמפרש דבמטה סתומה איירי, ומבואר דלתנא קמא לא מהני אפילו בסתומה וגבוהה עשרה ולא דמי למקום גבוה י״ט דהוא חדר ומחנה בפ״ע משא״כ במקום שוה לא מהני המחיצה ואכתי מיקרי מחנהו, ואף לרשב״ג דפליג מספק״ל אי במחיצה דוקא מתיר, או אף באינה גבוהה עשרה ואין היתרו מצד מחיצה אלא מצד ההפסק של המטה עצמה (ובסתומה דוקא דמפסקת ממש). ומיהו במג״א סי׳ פז פירש דלהכי לא מהני המטה בתורת מחיצה לת״ק כיון שאינה מפסקת מכותל לכותל, ולדבריו אתי שפיר מה דקשה מאי שנא מעששית דמהני בתורת מחיצה לרה״ג, אך יעו׳ במ״ב דהאחרונים מפקפקים בדברי המג״א, וגם בתר״י לא משמע כן ע״ש. ויעו׳ בתר״י דמפרשי לה במטה פתוחה ונראה בדבריהם דאין בזה חידוש כלל דחשיבא הפסק אע״פ דלא אמרינן גוד אחית והחידוש הוא שאע״פ שאפשר לראותה חשוב הפסק, ומשמע בדעתם דלא מתורת מחיצה דחילוק רשויות מהני המטה אלא דמהוה חציצה ומפסיק בינו ובין הצואה (ועיין בהערה 196 דנתבאר לדעת רבינו דמחיצה עדיפא מרשות אחרת דאפילו ברואה שרי כיון שיש מפסיק בינו לבין הצואה המפקיעו מכל שייכות ושותפות עם הצואה) וצ״ע עוד בכ״ז.

ד. צ״ע אם הכונה מחיצה מדבר אחר ולא ממטה, או הכונה דע״י מחיצה נעשה כמקום אחר.

ה. וכ״כ בפסקי ריא״ז ע״ש, והיינו לפי׳ רבינו בסמוך דבעיא דפחות מעשרה אתחת המטה קאי, אבל לפי׳ רה״ג מספק״ל אם צריך מטה עשרה כנזכר לעיל.

ו. כפי׳ רש״י ולא כפי׳ רה״ג דקאי אהפסקת מטה. וכרש״י דבעשרה לא חשיב כיסוי דרשותא אחריתא הוא, אבל בפסקי רי״ד מפרש דבעשרה רשותא אחריתא הוא והצואה ברשות בפ״ע ואי״צ להרחיק וכ״כ הפר״ח. ולרה״ג לא מצינו חילוק בזה תחת איזו מטה מניח וכ״נ בר״י מלוניל, והרי מטה דברייתא לענין הפסקה בעשרה איירי דפחות מעשרה ספיקא הוא, אבל בס׳ הבתים כתב דגם לרה״ג בגבוהה עשרה אינו כיסוי.

ז. זהו לשי׳ דבעיא קאי אמניחם תחת המטה אבל לרה״ג הא מיבע״ל אליבא דרשב״ג ורבא אמר הילכתא מטה פחות וכו׳ אלמא הילכתא כותיה. וההשלמה והרא״ש כתבו בדעת הרי״ף דמפרש כרה״ג ואפ״ה פוסק כת״ק (כדנראה ממה שלא פירש כמי ההלכה) ולכן לא הביא הבעיא, דאי כפירש״י הו״ל לפרושי דדוקא במטה פחותה מג׳ מהני הנחתם תחת המטה. וקשה טובא הא רבא קאמר הילכתא פחות וכו׳ והיכי מצי לפסוק כת״ק וע״כ כפירש״י והדר קשיא למה לא כתב דאיירי במטה פחותה מג׳. גם הר״מ לא ביאר דין מטה כלל ואע״פ דכתב דין כפיית כלי לא היה לו לכתוב כלי במקום מטה המפורשת בגמ׳ ועוד דהו״ל לאשמועינן דמהני לבוד להחשב כיסוי אע״פ שאין מכוסה בפועל מן הצדדים. ואין לומר כי״מ במאירי דיניחם תחת המטה רשב״א סבר הכי אבל לאינך תנאי לא מהני הנחה תחת המטה וכיון דקאמר אין הלכה כרשב״א ממילא לא מהני הנחה תחת המטה ונימא הטעם כיון שאין המטה מכסה מן הצדדים לא חשיבא כיסוי אף בפחות מג׳ ולא מהני אלא כלי, דהא רבא קאמר הילכתא פחות משלשה וכו׳ ואיהו קאמר אין הלכה כרשב״א אלמא דלא תליא זב״ז (ובדק״ס הובא דבכי״פ ליתא אמר רבא הילכתא וכו׳ עד אחריתי היא, אך ע״כ נשמט בטעות כמ״ש בדק״ס דאל״כ אין מובן ההמשך שאמר משלשה עד עשרה וכו׳). ואולי מפרשים הרי״ף והר״מ כרה״ג דאיירי במטה סתומה ובעיא אליבא דרשב״ג והלכה כרשב״ג ולא הוצרכו לפרש הדבר דהא עששית מהני מדין מחיצה לדעתם (או דסברי דאין חילוק בין פתוחה לסתומה ות״ק פליג גם בסתומה ורשב״ג גם בפתוחה איירי) וכיון דפחות מעשרה נשאר בספק הרי ספק דאורייתא לחומרא ולא מהני אלא עשרה ולכן לא הביאוה. ומש״כ הר״מ דין כפיית כלי ולא מטה שהיא יותר חידוש והיא מפורשת בגמ׳ י״ל כהמאירי בשם י״מ דלא מהני אלא לרשב״א אבל לדידן בעינן כלי דוקא, ובאמת הדבר צ״ע דמהיכ״ת לומר דהוא רק לרשב״א אבל י״ל באופן אחר דלא מהני הנחה תחת המטה גם לרשב״א כי אם בהרחיק ד״א מן הצואה אלא דהא לרשב״א כל הבית חשוב דבר אחד ולזה מהני הנחה תחת המטה כמוציא מן הבית דקבוע לו מקום בפ״ע תחת המטה ואינו נמצא בבית לענין דין כל הבית כדברי אמות דמי אבל כקבורה וטמונה לא חשיבא הצואה כיון דאין המטה מכסה מן הצדדים וצריך להרחיק ד״א מן הצואה (והמקור של כפיית כלי צ״ע לפ״ז, ובסמ״ג מ״ע יח כתוב אמר רבא הילכתא כפה כלי על הצואה וכו׳ ומשמע דגרס לה בגמ׳ ואולי גרס לה תחת פחות משלשה וכו׳ ורבא בא לומר דלא מהני אלא כלי ולא מטה, אך יותר נראה דהוא ט״ס ונשמט פחות משלשה וכו׳ ואח״כ דין כפה כלי העתיק מהר״מ). ולרבינו לא מהני כלי אלא מטה שהיא קבועה.

א. וכ״כ תר״י בשם רבם והרשב״א והרא״ש ועו״ר דלצדדין קתני דעד שיוציאם אס״ת ועד שיניחם אתפלין. אבל בראבי״ה סי׳ עח מבואר בשם ר״ח דמחיצה עושה במקום שאינו יכול להניח כלי בתוך כלי וכ״ה בתר״י בשם אית דמתרצי. וכן מבואר בר״מ תפלין פ״ד הכ״ד וס״ת פ״י ה״ז דיניח כלי בתוך כלי וזה לכתחלה דהרי זה כהוציאו, או מחיצה עשרה טפחים כשאין לו בית אחר (ואין לו כלי בתוך כלי) וכ״ה במאירי. ועולה להאמור דלר״ח והר״מ כלי בתוך כלי עדיפא ממחיצת י״ט דחשוב כהוציאו, ואילו לרבינו ודעימיה מחיצת י״ט עדיפא מכלי בתוך כלי.

ב. לפנינו גלימא אקומטרא. ותר״י פי׳ שהניח התפלין בתוך הארגז ופרס טלית על הארגז אבל בפסקי רי״ד פי׳ שהצניע התפלין בגלימא ושם אותו בתוך ארגז וכ״נ לגי׳ רבינו דגרס בתוך אקומטרא, ומ״ש ואם היה בתוכו וגלימא עליו ר״ל גלימא על התפלין. והרשב״א למד מכאן דל״צ כיסוי גם מלמטן אבל להרי״ד אין ראיה, ועיין הע׳ 167.