א. כ״ה הלשון ביומא ל, א. ובסוגיין ידו מונחת בבהכ״ס והיינו הך. אבל ברי״ף לפנינו, ידו מטונפת מבהכ״ס, והביא רבינו גירסא זו בסמוך.

ב. דכיון דהצואה תחת בגדיו קרינן ביה מחניך קדוש, וכ״כ הרשב״א ותר״י והרא״ש ושא״ר, ודעת הרז״ה הובא בתר״י דהכא בצואה תחת אצילי ידיו וכיו״ב אבל בגדים לא חשיבי כיסוי. ועיין דעת רבינו בדין כיסוי צואה להלן גבי ר״ר שיש לו עיקר וגבי צואה עוברת וגבי צואה בגומא וגבי צואה תחת המטה.

ג. דנמצא דגופו במחנה קדוש אבל ידו בבהכ״ס (ונ״ל דידו בחדר שצואה בתוכו לכו״ע ליכא איסורא רק בבהכ״ס שהמקום בעצמותו אינו טהור ועיין מג״א ר״ס עד). ומשמע דהך מחיצה מחיצת בית הכסא היא וזה כהב״י סי׳ פג דקורא סמוך למחיצות בהכ״ס ודלא כט״ז ומג״א דהמחיצות חשובות כגרף של רעי. ומג״א הוכיח מלשון רש״י מחיצה בינו לבין בהכ״ס והרי דמחיצת בהכ״ס גופא צריך להרחיק ממנה, והוכחתו צ״ע דברש״י כג, א ד״ה בהכ״ס קבוע נראה דסתם בהכ״ס אין לו מחיצות (ועיין בדברי רבינו להלן סא, ב).

ד. הנה זהו טעם על ידיו בבהכ״ס דאע״פ שחלק מגופו אינו במקום טהור לא איכפת לן כיון דעיקר הגוף במקום טהור, אך צואה על בשרו הרי מותר לרב הונא גם אם על כל גופו יש צואה אם היא מכוסה (ובמכתם נראה לא כן אבל אין נראה בדעת רבינו כדבריו), ונראה דצואה על בשרו ל״צ רב הונא טעמא דכיון דלית ליה הא דמייתי רב חסדא מכל עצמותי ממילא מהיכא תיתי לחדש דמה שיש צואה על בשרו אוסר הא כיון דמחנהו קדוש דאין בו צואה מגולה שפיר מתקיים מחניך קדוש (והא דאבריו סמוכים לצואה גם לרב חסדא אין בזה איסור חדא דלא אסר אלא בידו במקום שאינו טהור ולא בידו סמוכה לצואה כשגופו אינו סמוך לצואה וכמ״ש לעיל ועוד דהא אבריו סמוכים לצואה מכוסה) אבל ידו בבהכ״ס הרי דחלק מגופו במקום שאינו טהור ונמצא דאין כולו במחנה קדוש דחלקו במחנה לא קדוש ועל זה מייתי מכל הנשמה דכיון דעיקר גופו במקום טהור בהכי סגי, (ומיהא ממילא נכלל ג״כ בהאי קרא שלא ללמוד מכל עצמותי כדרשא דרב חסדא וממילא דאין מקור לאסור צואה על בשרו). ואם יכניס ראשו בבהכ״ס לכאורה חשיב דבר שהנשמה תלויה בו במקום שאינו טהור אע״פ שרוב גופו חוץ לבהכ״ס, ועיין מג״א סי׳ עד. ורש״י פירש הנשמה היינו הפה והחוטם הם בכלל ההילול ולא שאר אברים, והרא״ש כתב כל הנשמה כו׳ כיון שאינו מריח מותר ורב חסדא סבר דצריך גופו נקי אע״פ שאינו מריח, (ובמלחמות כתב כל הנשמה תהלל שזה אין לבו ועיניו רואין צואה כלל).

ה. דבעצם מחנהו קדוש אלא דצריך שיהו עצמותיו נקיים לומר שירה, ולכאורה ה״ה צואה על בגדו הסמוך לבשרו מבפנים (באופן שהיא יבשה דאין נדבקת לבשרו אלא דבוקה בבגד) דכיון שהיא על בגדו ולא על בשרו מותר, ואף לרב חסדא לא אתי עלה מצד שאבריו סמוכים לצואה אלא שלא יהיה צואה עליהם ממש וכמ״ש בהע׳ הקודמת.

ו. עיין מג״א סי׳ עו סק״א. וצ״ע אם חשיב ר״ר שיש לו עיקר ויתבאר בסמוך.

ז. בא ליישב מה שתמהו תר״י למה אם נראית פשיטא הרי תליא בפלוגתא דרב הונא ורב חסדא דלר״ה כיון דהבגדים מכסים מותר, ומסקינן נמי דסבר כר״ה ובמקומה אסור משום דנפיש זוהמא ואי״ז פשיטא ושפיר איכא לאוקמה בנראית אף כשעומד אלא דמכוסה בבגדיו ומזה הוכיחו כפי׳ רז״ה דר״ה לא אמר אלא במקום מכוסה שבגופו ע״ש, אך רבינו מפרש אי דנראית והוא ערום שרואים אותה פשיטא דאסור ואם דהוא ערום אלא דאינה נראית מחמת שהיא בתוך המקום הרי לא ניתנה תורה למאה״ש ומשני בנראית כשהוא יושב דאין כאן לא ניתנה תורה למאה״ש ומ״מ כשהוא עומד לא חזו לה ואין בה איסור אלא מחמת דנפיש זוהמא ומודה בה רב הונא וה״ה דהומ״ל בגוונא דמכוסה בבגד אלא דאגב אורחא קמ״ל דין נראית כשהוא יושב.

ח. והראב״ד בהשגות על המאור מפרש מונחת במקום טינוף, והרמב״ן מפרש שאינו טינוף של צואה, ועמ״ש בהערה 141. אכן הר״מ כתב בפ״ג הי״א היתה נטישת צואה על בשרו או היתה ידו מטונפת מבהכ״ס ולא היה להן ריח רע כלל מפני קוטנן או יבשותן וכו׳ וצ״ע דבה״ז כתב דצואה יבשה אסורה, ויש לומר דהא דצואה יבשה אסורה היינו בהיתה לחה דבעצמותה צואה המסרחת היא אלא דאין מתבטל איסורה עד שהיא כעפר (וכן מתבאר במג״א ריש סי׳ פב ע״ש) אבל יבשה מעיקרא דבעצמותה אינה צואה המסרחת אינה צואה האסורה, ולפ״ז נראה הפי׳ דמה שכתב מבית הכסא קאי גם אנטישת צואה והכונה דמעשיית צרכיו נשתייר וננטש (לשון תשמטנה ונטשתה) קצת צואה על בשרו או ידו מטונפת מקינוח צרכיו דמעיקרא צואה קטנה או יבשה היא שאין לה ריח רע אבל אם נשתייר מצרכיו צואה במקומה לחה היא ויש לה רי״ר. ובתר״י מבואר באופן אחר דגוף ההיתר מחמת שאינו אלא רושם ולא ממשות והיינו נטישת אלא דבעינן ג״כ דלא יהא ריח רע דומיא דריח רע שאין לו עיקר דג״כ אסור. ועיין ברשב״א בשם הראב״ד.

א. להכי אוקמה במכוסה דאילו מגולה צריך להרחיק כמלא עיניו משא״כ במכוסה, ורש״י פירשה כגון שהיא לאחוריו דאינו רואה אותה, אבל לרבינו איירי מלפניו אלא דמכוסה, וכן פירשו הרוקח סי׳ שכד והאשכול ורבינו מנוח ק״ש פ״ג הי״ב, אכן הרשב״א כתב דמכוסה אין לה עיקר חשיבא. והנה דעת רבינו מתבאר להמפורש בדבריו בסמוך דצואה מכוסה ואין ריחה נודף צריך להרחיק ד״א דכלי אינו קבוע וחשיב כצואה מגולה (ומ״מ להרחיק כמלא עיניו אי״צ דהא מכוסה ואין רואה אותה, ואע״פ דאי״צ ראייה ממש דגם בלילה וסומא צריך להרחיק כמ״ש הראשונים בשם הירושלמי מ״מ צריך ראויה להראות, כן נראה פשוט). אכן רבינו מנוח סובר כהר״מ דכפה כלי על הצואה אי״צ להרחיק ואפ״ה סובר דחשיב ר״ר שיש לו עיקר והיינו דאע״פ דחשיבא כקבורה ואינה במחנהו מ״מ יש כאן עיקר של צואה ואין ביטול בעצם הצואה אלא שהיא לא במחנהו וע״י דריחה נודף הרי דהיא שוב במחנהו, משא״כ הרשב״א סובר דמכוסה כקבורה ואינה קיימת דמיא ולכן חשיבא כר״ר שאין לו עיקר. ובדעת הרוקח לענין מכוסה ואין ריחה נודף אין ראיה דדילמא אי״צ להרחיק אלא דמ״מ סובר דריחה ר״ר שיש לו עיקר הוא חשוב וכרבינו מנוח הנ״ל. ובצואה מכוסה בבגדיו דגם רבינו מודה דחשיבא כיסוי צ״ע לדעת רבינו אם צריך להרחיק, דלא דמי לצואה מכוסה בכלי דכמגולה דמי, ותליא בפלוגתת הרשב״א עם האשכול ורבינו מנוח (ועיין בהערה 200). ועיין בשיטמ״ק ובהקדמת המ״ב לסי׳ עט.

ב. וכן גורס הר״מ פ״ג ק״ש, ולנוסח זה גם רב הונא איכפ״ל בריח ורב חסדא חידש דע״י שריחה נודף חשוב כאילו מלא צואה עד היכן שמגיע הריח, ואילו לגי׳ דקמן לא איכפ״ל לרב הונא בריח כלל וכ״ש דלית ליה איסור בר״ר שאין לו עיקר ורב חסדא חידש דריח צואה כצואה, ועיין מאירי.

ג. וכן כתב הרשב״א אבל הרא״ש מתיר אף ברואה, והובא פלוגתייהו בשו״ע סי׳ עט. ודעת מאירי ושטמ״ק ורשב״ץ כרבינו והרשב״א, אבל בר״מ פ״ג ק״ש ה״ח וה״ט משמע כהרא״ש וכ״נ בפסקי ריא״ז. והנה ברשב״א מבואר טעמו דדין הרחקה כמלא עיניו לא נפקא ממחניך קדוש אלא מלא יראה דקאי גם אצואה וגם אערוה, ולכן לענין דין כמלא עיניו לא מהני מה שהוא ברשות בפנ״ע כמו דלא מהני בערוה שברשות בפ״ע דכיון דרואה צריך להרחיק, וכל הנפ״מ בין צואה לערוה הוא דבצואה נתחדש בהא דכתיב וכסית את צאתך דצואה מכוסה אי״צ להרחיק ממנה והיינו דינא דצואה בעששית דמותר דרחמנא אמר וכסית והא מיכסיא, אכן הרא״ש סובר דדין כמלא עיניו גם כן ממחניך קדוש נפקא דכל כמלא עיניו מיקרי מחנהו (וכ״כ בקרי״ס) ולכן כיון שהוא ברשות בפ״ע לא חשיבא הצואה במחנהו אע״פ שהיא בתחום ראייתו ובארבע אמותיו. אכן בדעת רבינו א״א לומר טעמא דהרשב״א דהא סובר דצואה מכוסה בכלי אינו כלום וכמגולה חשיבא, ובהך דצואה בעששית הוא גורס כגי׳ הרי״ף מחניך קדוש אמר רחמנא והאיכא (וכן גורס הרא״ש) והיינו דהעששית מהני מדין מחיצה והפסק בינו לבין הצואה ומחנהו קדוש מצואה ולא מדין כיסוי, והרי שלדעתו גם דין כמלא עיניו מדין מחניך קדוש דהא מהאי טעמא מותר בצואה בעששית דמחניך קדוש מיקרי ואע״פ שרואה אותה, ולפ״ז צריך ביאור למה כשהוא ברשות חלוק לעצמו אסור ברואה ובמה פליג עם הרא״ש, ועוד צריך ביאור מאי שנא מעששית שאע״פ שרואה מותר בק״ש דמחנהו קדוש ע״י המחיצה דמאי נפ״מ מחיצה או מקום גבוה עשרה טפחים. וכן צ״ע בדעת רשב״ץ שהסביר דין כמלא עיניו דלא כהרשב״א דמפיק לה מלא יראה אלא נפקא מהכתוב וכסית את צאתך דאלמא בהרחקה לא סגי וצריך לכסותה שלא תהא גלויה כנגדו (וכ״כ הלבוש ועוד אחרונים הובא בפמ״ג סי׳ עט ועיין רמב״ן עה״ת אקרא דמחניך קדוש), ואפ״ה לא מהני רשות חלוק לעצמו שיהא מותר אפילו ברואה. וכן צ״ע בדעת המאירי דגם הוא סובר לגבי עששית דמהני מדין מחיצה המפסקת בינו ובין הצואה ולא מדין כיסוי כמבואר בלשונו גבי צואה בעששית, ויעו״ע במאירי גבי מניח גרף של רעי תחת המטה שכתב דכיון דמונח תחת המטה ואינה נראית ואין ריח מותר והרי מבואר דעתו דלא מהני כיסוי באופן דרואה (והטעם דאדרבה וכסית את צאתך משמע שיכסה שלא יראנה יעו׳ באו״ז) וא״כ על כרחך עששית מדין מחיצה, וצ״ב מאי שנא מחיצה מאי שנא מקום גבוה י״ט. ונראה דרבינו ודעימיה סברי דלא מהני רשות בפ״ע אלא להרחקה דארבע אמות שסביב לו ארבע אמות חשיב רשותו וכיון שהוא ברשות חלוק לעצמו אין רשות האחרת חשובה רשותו אע״פ שזה בתוך ד״א שלו, משא״כ כמלא עיניו דהוא משותף עם הצואה במה שנמצאת בתוך מרחב ראייתו דחשוב בזה שרואה הצואה יחד עמו לא מהני מידי מה שהוא ברשות חלוק לעצמו. אבל אם חצץ בינו לבינה בעששית הרי יש בזה עקירת שיתוף עמה גם מצד השיתוף של כמלא עיניו דאינו אך כנמצא בחדר אחר אלא ישנו דבר המפסיק ומפריד ביניהם ועי״ז מסולקת היא ממנו ואינה יחד עמו (ועיין בהערה 209). אכן להרשב״א גם מחיצה לא יועיל ברואה וכמו שלא יועיל לערוה דעצם מה שנראית כנגדו אוסר כדכתיב לא יראה ולא מהני עששית אלא מדין כיסוי (ובפשוטו עצם הפי׳ של עששית להרשב״א אינו מחיצה בינו ובין הצואה אלא שהצואה מכוסה בעששית אך בפמ״ג סי׳ עט ובאב״נ או״ח סי׳ יט כתבו לא כן וכל שרואה דרך דבר אחר אינה ראייה האוסרת בצואה ומ״מ גם לדידהו איכא נפ״מ במחיצה ביניהם ורואה מעל המחיצה). ולהרא״ש גדר דכמלא עיניו היינו דנחשב חנייתו ורשותו מלפניו כמלא עיניו וזה דוקא באותה רשות שהוא נמצא בה אבל ברשות אחרת לא חשיב חנייתו דהא רשות בפ״ע היא. (ובעיקר הפי׳ דצואה בעששית יעו׳ בר״מ פ״ג ה״י דהוא מדין מחיצה וכ״ה בערוך ערך עששית ורה״ג בספר הנר ובבה״ג ובפסקי ריא״ז וברבינו מנוח ועוד ראשונים, אך הרבה ראשונים כתבו מדין כיסוי, ותליא בגירסאות כנ״ל). והנה פשטא דברייתא כהרא״ש דהא תניא ואם לאו מרחיק כמלא עיניו והיינו אם אינו במקום גבוה י״ט מרחיק כמלא עיניו אלמא דבמקום גבוה אי״צ להרחיק אף שהיא מלפניו כמלא עיניו, ועיין ברשב״א מש״כ ליישב דהכונה דאם הוא במקום גבוה ולכן אינו רואה אי״צ להרחיק כיון שאינה נראית במקום שהוא שם אבל אם הוא במקום שוה אלא דיש סיבה חיצונית שאין רואה כגון בלילה או סומא מרחיק כמלא עיניו, אכן צ״ע בדעת רבינו דפי׳ ואם לאו שאינו ברשות חלוק לעצמו מרחיק כמלא עיניו וצ״ע דהא לדעתו גם ברשות חלוק מרחיק כמלא עיניו, והנה במג״א סי׳ עט סק״ח חידש דגם להרשב״א דמחמיר בצואה ברשות אחרת ברואה מ״מ מהני עצימת עינים משא״כ כשהוא באותו רשות לא מהני עצימת עינים וכמ״ש הראשונים ע״פ הירושלמי, והנה כבר כתב בא״ר דברשב״א ל״מ כן שכתב דכונת הברייתא דאם מחמת המקום אי אפשר לראות שפיר אבל אם מצד המקום היא נראית אלא שמסיבה אחרת אינו רואה צריך להרחיק אלמא דצריך שלא יוכל לראותה במקום הגבוה או הנמוך ולא מהני עצימת עינים, וגם להרשב״א הא יסוד הדבר מדין לא יראה דגם בצואה איכא לא יראה וכיון דבאותה רשות מיקרי לא יראה גם בעוצם עיניו ה״ה ברשות אחרת, אכן יש לומר כדברי המג״א בדעת רבינו דלא נאמר דין ירחיק כמלא עיניו אלא אם הוא באותה רשות וכדאמר ואם לאו ירחיק כמלא עיניו ופי׳ רבינו ואם לאו שאינו במקום חלוק לעצמו ירחיק כמלא עיניו אבל במקום חלוק לעצמו אי״צ להרחיק כמלא עיניו רק שלא יראה הצואה דהיינו שיפנה מבטו או יעצום עיניו אבל אי״צ להרחיק ממנה כמלא עיניו (ומ״מ מחיצה עדיין חלוקה מרשות אחרת דהא צואה בעששית משמע דמותר אף במביט בה), וביאור הדבר הוא דבעצם ע״י שהוא ברשות אחרת אין לו השתתפות עם הצואה לא הסמוכה לו בארבע אמותיו ולא הסמוכה לו מלפניו ע״י שהיא בשטח של כמלא עיניו אלא דמ״מ אם מביט בה להדיא שוב נחשב השתתפות עמה, אכן לע״ד קשה לומר חידוש זה בדעת רבינו וגם מסברא אין הדבר מבואר מהיכן נלמד חילוקים אלו בין מביט להדיא או לאו, ולכן נראה דצריך לומר דהדרך שבמקום חלוק לעצמו אינו רואה ובהכי איירי ברייתא וזש״כ רבינו פי׳ כשאין רואה אותה וכונתו שמדובר באופן שהוא מקום שאין רואה אותה משם מחמת גובהו או נמיכותו וכמ״ש הרשב״א ולא מצד שאינו מסתכל. (ודעת המג״א מתבאר ע״פ לשונו בסי׳ עט סק״א וסי׳ עה סק״ט דמבואר דעתו דבין בצואה בין בערוה יש גם דין מחניך קדוש וגם דין לא יראה והוא חידוש שבערוה יש דין מחניך קדוש אך כך מתבאר בדעתו ולפ״ז מבואר דבריו דסי׳ עט סק״ח הנ״ל ועיין בשו״ע הגר״ז ועיין או״ז סי׳ קלא וקיצרתי).

ד. וכ״כ הר״מ פ״ג ה״ט וכן דעת רוב ראשונים אבל בשם רבני צרפת כתבו תר״י ורא״ש דמהני הפסקה לריח רע ואע״פ שמריח יכול לקרוא וצריך ביאור בדעתם דמי עדיף צואה ברשות אחרת מריח רע שאין לו עיקר. ולדעת האוסרים הובא בביאור הלכה סי׳ עט ס״ב מחלוקת האחרונים אם אינו אלא כריח רע שאין לו עיקר וכיון שאין מגיע אליו ריח רע קורא או דחשיב ריח רע שיש לו עיקר ומרחיק דברי אמות ממקום שכלה הריח. ולכאורה מדהוצרך רבינו לפרש ריח רע שיש לו עיקר דברייתא בצואה מכוסה בחרס משמע דבמקום גבוה עשרה טפחים חשיב ריח רע שאין לו עיקר דאי לאו הכי הוה מצי לפרושי הא דתניא ריח רע שיש לו עיקר דחוזר אמקום גבוה עשרה טפחים, וכן פשטות לשונו שכתב וכיון שאין מגיע לו שם ריח משמע דסגי במה שאין מגיע אליו ממש אבל אין צריך להרחיק מהריח ד״א דדין הרחקת ד״א מריח היינו טעמא דחשוב כאילו הצואה ממלאה כל המקום עד היכן שמגיע ריחה אבל כאן שהצואה ברשות אחרת לא חשוב על ידי הריח כאילו נמצאת גם ברשות זו אלא דהריח בעצמו מחייב הרחקה לענין שלא יגיע ריח רע אליו ממש דומיא דאין לו עיקר. אמנם נראה דאע״פ דאין צריך להרחיק ד״א מן הריח מ״מ אם הריח מגיע אליו אסור גם בדברי תורה דדוקא בריח רע שאין לו עיקר אמרו דמותר בד״ת וכמו שביאר בחי׳ הרמב״ן דמה״ת אין איסור אלא ביש ממש ועיקר משא״כ הפחה בעלמא אין איסור מה״ת כי אם מדרבנן ולא אסרו בד״ת, אבל צואה ברשות אחרת שיש בה ממש ועיקר אלא דיש מחיצה המפסקת דמחמתה אין צריך להרחיק ד״א מן הריח אבל כשהריח מגיע אליו הרי זה איסור תורה ואסור גם בד״ת. וכן נראה ממה שכתב רבינו בסמוך לגבי צואה מעורבת בעפר דאם מרגיש ממנה ריח הרי הוא ריח שאין לו עיקר ומותר בד״ת, ומדלא אשמעינן לזה אלא גבי צואה בעפר משמע דלעיל שכתב והוא שלא ירגיש בריחה איסור תורה הוא ואסור בדברי תורה, וכמו לרב הונא להגירסא דמרחיק עד היכן שכלה הריח דאיסור תורה הוא ואסור גם בד״ת וכמבואר בר״מ פ״ג מהל׳ ק״ש הוא הדין בצואה ברשות אחרת ומגיע אליו ריחה ודוק.

ה. אין זה כמחיצה ממש וכמ״ש בהערה 196 דבמחיצה ממש גם אם רואה אותה מותר אבל הכונה דע״י שגבוה עשרה טפחים הרי זה רשות בפני עצמה.

ו. יעוין לעיל הערה 194 דלא מצאנו חבר לרבינו בזה דצריך להרחיק מצואה מכוסה בכלי יעו״ש, ומה דקשיא ממניח סנדלו עליה וממניחם תחת המטה יישב רבינו לקמן דשאני כלי דאינו כיסוי קבוע דעומד לינטל ע״ש.

ז. שאין כאן צואה בעין. ולשון רבינו לקמן כיון שנתערבה בעפר ונתכסית כולה בה וכו׳, ולכאורה פסוק מפורש הוא דכתיב וכסית את צאתך אלמא דכיסה בעפר לא צריך להרחיק, וי״ל דפשוט דאין צריך להרחיק ממנה דהעפר הוא כיסוי קבוע ולא גרע ממטה דחשיבא כיסוי, ורבינו חידש דבטלה בעצם וכמאן דליתא וחשיב ריחה ריח רע שאין לו עיקר, ומשמע לפי זה דמונחת תחת המטה או מכוסה בבגדיו אע״פ דאין צריך להרחיק ממנה מכל מקום ריחה ריח רע שיש לו עיקר הוא דאינה בטלה אלא שמכוסה היא, ויעוין לעיל סוף הערה 194 דנסתפקנו בזה לדעת רבינו.

ח. הנה בלקוטות הרמב״ן כתב דבאמת אין חילוק בעצם בין ק״ש לד״ת דאין ק״ש אלא שינון דברי תורה והא דהתירו ריח רע שאין לו עיקר לד״ת היינו מחמת ביטול המדרשות וכמ״ש בגמ׳ דחלק ישנים וחלק לומדים ודרך הישנים להפיח וא״כ לכאורה בגוונא דא דצואה בעפר יש לאסור גם לדברי תורה דליכא הך טעמא דביטול המדרשות, אכן נראה דגם הרמב״ן מסכים לדברי רבינו דמחמת טעמא דביטול המדרשות מעיקרא לא חידשו איסור באין לו עיקר אלא לענין ק״ש ואף במקום שאין הטעם לחלק בזה.

ט. יעוין לעיל סוף הערה 196 מה שמבואר בזה.

י. נתבאר בהערה 194. ומכל מקום פשוט דגם לרבינו בצואה לאחוריו ואיכא ריח מרחיק מהריח ארבע אמות כפי׳ רש״י, אלא דניחא ליה טפי לפרש בצואה מכוסה ומלפניו. ולפי׳ רבינו מבואר היטב הברייתא דהרי בהא דקאמר ירחיק כמלא עיניו מוכח דאיירי בצואה מלפניו ואם כן קשה בההיא דריח רע שיש לו עיקר אמאי מרחיק רק ארבע אמות ממקום הריח הא צריך להרחיק כמלא עיניו, אך לדברי רבינו אתי שפיר דהכי קאמר אם הצואה מלפניו מגולה מרחיק כמלא עיניו ואם הצואה מלפניו מכוסה מרחיק מריחה ארבע אמות, אבל לפי׳ רש״י דריח רע שיש לו עיקר היינו בצואה לאחוריו לא ניחא הברייתא כ״כ, ועיין ביאור הגר״א סי׳ עט אות י מה שכתב בביאור הברייתא יעו״ש היטב.

כ. הנה בראשונים מבואר דנתן עורות מרחיק מחמת שמסריחין הרבה, וביאור הדברים דגם צואת אדם אין ההרחקה מצד שהיא צואה בלבד אלא מצד שדרכה להסריח, ולהכי בעינן קטן שאוכל כזית דגן בכא״פ יעו׳ ספ״ג דסוכה דלפני שיעור זה אין צואתו מסרחת, ולכן אין מרחיק אלא מצואת אדם ולא משל בהמה אע״פ ששניהם צואה דמ״מ של אדם מסרחת יותר משל בהמה, ולברייתא בתרייתא לא סגי בסרחון של כלבים ותרנגולים אלא בעינן סרחון של צואת אדם דקצים ומצטערים בו, ומהאי טעמא מבואר בירושלמי והובא בראשונים דשל נמייה מרחיק וכן של תרנגולים האדומים ושל חמור הבא מן הדרך וכו׳ דהני מסריחין כשל אדם, ולכן בנתן עורות דמסריחין הרבה שוב צריך להרחיק גם בשל כלבים וחזירים דהא איכא סרחון כשל אדם, אלא דמ״מ כמו שבשל אדם גם אם במקרה אין ריח או בנתייבשה מרחיק כיון דמאיסא דצואה שדרכה להסריח היא ועי״ז מאוסה בעצמותה הוא הדין נתן עורות לשל כלבים כיון דהשתא דרכה להסריח גם אם ליכא ריח במקרה מרחיק דנעשית מאוסה בעצמותה, וזש״כ רבינו דהשתא מאיסי ואע״ג דליכא ריח מרחיק, אכן יל״ע דמשמעות דברי רבינו דאין גריעותא דעורות מצד שעי״ז מסריחין יותר אלא דעצם מה שיש עורות בתוכן גורם בהם מיאוס ודלא כשאר הראשונים, והיינו לכאורה דהא דצואת בהמה אינו מרחיק לא מצד שחסר בסרחונה אלא דאין בה המאיסות של צואת אדם ולכן צריך לומר בעורות מצד דמאיסי בזה, אכן קשה ממש״כ רבינו במתני׳ כב, ב ולהלן כה, ב דמים הרעים ומי המשרה כיון דמסריחין דינם כצואה והרי דכולה מילתא תליא בדבר המסריח ולא בשם צואה כלל שהרי הוציא דין מי המשרה מצואה והשוה זה לזה (ועיין לעיל בהערה 137) וא״כ על כרחך צואת בהמה בסרחונה הוא דמחסרא ולא במאיסותה ואם כן הו״ל לפרש גבי עורות כהראשונים מצד שמסריחין יותר, ואולי יש לדחוק דזהו כונתו ולא פירש למה מאיסי טפי אך הכונה מצד שמסריחין יותר וצ״ע. והנה בתר״י בשם רבני צרפת כתבו דצואה בלול של תרנגולים צריך להרחיק ממנה דבלול מאיסא, ובתוס׳ לפנינו כתבו מצד דמסריח הרבה אבל בתר״י בשמם נראה דבלול מאיס טפי מצד עצמו ולא שמסריח יותר (ובטור כתב שמסריח יותר ומאוס), ואע״פ דתר״י לעיל פירשו בעורות מצד שמסריחין יותר מ״מ לפעמים עצם מה שמאוסין טובא אע״פ שאין מסריחין יותר מסתם צואת תרנגולים גורם שיצטרכו להרחיק דכולה מילתא במאיסות תליא אם ע״י דדרכה להסריח מאד אם לפעמים אף דאין דרכה להסריח מאד דבשני האופנים נעשית מאוסה בעצמותה, וי״ל דזהו גם דעת רבינו לענין עורות, אלא דמ״מ אף דלפ״ז פירושו מובן, צריך ביאור למה לא פירש כהראשונים שמסריח יותר ע״י העורות. ויעו׳ בביאה״ל סי׳ עט ס״ד דגם אם ניטל העורות ונסתלק הריח רע מרחיק דשם צואה עליהם וכן נראה כדבריו מדברי רבינו (ומש״כ דבתר״י לא משמע כן לא ידעתי כונתו).

ל. משמע דלברייתא קמייתא לאו דוקא כלבים וחזירים ותרנגולים אלא ה״ה שאר בהמות, ולברייתא בתרייתא מבואר בדברי רבינו דצואת אדם בלבד הוא שמרחיק בלא עורות ותוס׳ דנו לענין תרנגולים דלא ממעט לה להדיא אבל רבינו סובר דאין חילוק בזה דכל מה שאינו של אדם אינו אסור אלא בעורות, וגם דברי הירושלמי בדין תרנגולים אדומים ונמייה ליתא להבבלי לדעת רבינו (ובירושלמי נראה דשל חזירין ל״צ עורות ע״ש וא״כ אין ללמוד מהירושלמי גם שאר מילי כיון דהבבלי פליג בחזירים וצ״ע). ומש״כ רבינו דשל אדם ל״צ עורות כ״ה פשוט בראשונים.

א. עיין לעיל הערות 194, 200, 201.

ב. צ״ע דדילמא דוקא הפחה שריחה רע כשל צואה שבחוץ אלא דאין עיקר בעולם משא״כ הנך דאין ריחן רע כשל אדם, ובשלמא אי נימא דיש להן רי״ר כשל אדם אלא דלא מאיסי כ״כ כמו של אדם א״ש דמ״מ רי״ר שאין לו עיקר ודאי חשיבי, אבל כבר כתבנו בהערה 204 דאין לומר כן דאם מסריחין כשל אדם הא לא עדיפי ממים הרעים דאינם צואה ואפ״ה מרחיק (דאין לומר דמים הרעים גריעי דמסריחין ביותר טפי משל אדם דהא רבינו למד מים הרעים מצואה ואם צואה מצד שהיא צואה מרחיקין ולא מצד סרחונה בלבד הא ליכא למילף מינה מים הרעים אע״פ דמסריחין טפי), והדר צ״ע איך למד רבינו רי״ר דשל בהמות מריח דהפחה, ונראה דסובר רבינו דמה שנחלקו בברייתא השניה דרק של אדם צריך להרחיק ממנה היינו דאין נעשית הצואה מאוסה בחפצא ע״י שדרכה להסריח (וגם אם עתה במקרה אין ריח) אלא ע״י סרחון של צואת אדם, אך כל זה לענין להעשות מאוס בחפצא אבל הרחקת הריח אין בזה נפ״מ אם של אדם או של בהמה דהא מ״מ ריח רע הוא, ואף דאין הצואה מאוסה בעצמותה ואינה חשובה עיקר מ״מ רי״ר שאין לו עיקר שפיר חשיבא. וכ״נ במקור חיים לבעל חות יאיר בסי׳ עט דמרחיק מריח אף של בהמות יעו״ש. ויעו׳ בטור שם שכתב דשל בהמות אם אין ריח אי״צ להרחיק כלל אבל אם יש ריח מרחיק עד היכן שכלה הריח, ואם נימא דסובר כרבינו הרי דכונתו דאם לא היה אפילו ריח הרגיל בשל בהמות אי״צ להרחיק כלל משא״כ אם היה בהן ריח הרגיל בשל בהמות מרחיק עד היכן שכלה הריח כדין רי״ר שאין לו עיקר (ומשא״כ בשל אדם מרחיק גם אם אין ריח הרגיל בה כלל). אכן בב״י ומג״א שם נראה דפירשו בנזדמן שיש בהם ריח כשל אדם, ונחלקו ב״י ומג״א דלהב״י מרחיק ד״א מהריח דנעשו כנבילה מסרחת ומש״כ הטור עד היכן שכלה הריח לאו דוקא ולהמג״א כיון דבדרך כלל אינה מסרחת אף דנזדמן שמסרחת (או בעת יציאת הגללים עיין במ״ב) לא נעשית מאוסה בעצמותה רק מרחיק מריחה עד היכן שכלה הריח, ומשמע בדברי שניהם דמריח הרגיל בבהמות אי״צ להרחיק אפילו עד היכן שכלה הריח דלא כרבינו (וביש הרבה צואת בהמה עיין תוס׳ גבי לול תרנגולים ובערוה״ש).

ג. כונת רבינו דבהריח עצמו אין נפ״מ אם יצא ממנו או מחבירו ואדרבה של חבירו מאוס לו יותר אלא שבשעה שיוצא ממנו אין לו ללמוד, וכ״כ המכתם בשם הראב״ד. אכן בתר״י נראה דכיון שיוצא ממנו אין לו ללמוד וכונתם דכיון דיצא ממנו איכא בזיון טפי וכלשון רבינו מנוח (ק״ש ג, יד) וכ״נ בר״מ שם דממתין עד שיכלה הריח. ונראה עוד דברמב״ן מבואר דק״ש אינה אלא ד״ת אלא שבד״ת לא גזרו מחמת ביטול המדרשות שדרך הישנים להפיח (וכ״נ ברש״י) ולכן לא גזרו באין לו עיקר אלא לק״ש עיין לעיל הערה 201 אבל ה״מ בשל חבירו אבל בשלו שלעולם אין בזה חשש ביטול תורה גזרו אף לד״ת, אבל רבינו סובר דק״ש חמירא וכטעם שכתב הלבוש שהיא שבח גדול לו יתברך (ועיין בר״מ ק״ש ג, ד ולא ק״ש בלבד וכו׳ משמע דיש להחמיר יותר בק״ש) וא״כ בשלו נמי אין לאסור לד״ת וע״כ בשעה שמפיח דוקא. ולכאורה מדברי הראב״ד ורבינו נפיק חומרא באופן שיוצא ממנו רוח אבל אין ריח דלשאר הראשונים מותר אבל להראב״ד ורבינו עצם מה שמפיח אוסרו ולאו משום ריח כלל וצ״ע.

א. נראה דלכן הוצרך לפרש כן דסובר רבינו דלא אמר אביי דצואה עוברת מותר לקרות אלא כלפי איסורא דצואה תוך ארבע אמותיו דכיון דאינה קבועה במחנהו אלא עוברת ויוצאת קרינן ביה מחניך קדוש אבל כלפי איסורא דצואה כמלא עיניו לא מהני הא דעוברת דהא מ״מ רואה אותה והיא מול עיניו בזמן שעוברת, וה״ה דהוה מצי למימר דאיירי בצואה לאחוריו אלא דנקט גוונא דמכוסה דאף בעוברת לפניו ליכא איסורא דכמלא עיניו דהא לא חזי לה. ומבואר לפ״ז דדין כמלא עיניו אינו מצד שכל כמלא עיניו חשוב מחנהו אלא דין בפ״ע שלא יהא צואה מול עיניו, וזה כמש״כ בהערה 196 דלהרא״ש כמלא עיניו מחמת שהוא נחשב מחנהו ולרבינו מילתא בפ״ע היא שלא יהא לו השתתפות עם הצואה ע״י שהוא מול עיניו וכל שאין מחיצה ביניהם אף שהיא ברשות אחרת אסור לו לקרות. ומבואר דאיכא דין כמלא עיניו בצואה עוברת ודלא כמהרי״א שהביא ב״י בסי׳ עו, ומה שהוכיח מהר״מ דחה בט״ז שם ע״ש.

ב. מבואר דצואה מכוסה בכלי צריך להרחיק ממנה אף שאין ריח, ועיין לעיל הערה 194 בזה.

ג. נראה דלרבינו מה שהק׳ בגמ׳ פשיטא הכונה שגם לאביי שמתיר בעוברת כאן הוא אוסר שהרי צואה מול עיניו ומשני בדסליק מנהרא והצואה מכוסה במים דהו״ל כעין צואה מכוסה בחרס ולהכי לאביי שרי כיון שמתנועע ואין לו עמידה במקום אחד דצואה עוברת היא (ומש״כ ואין לו עמידה במקום אחד בפשוטו הכונה דממילא יוצא מארבע אמותיו אבל מתנועע בתוך הד״א אף שאין עומד במקום אחד מ״מ אין יוצא ממחנהו וצ״ע בזה). אבל תר״י מפרשים דאע״פ שנתנקה מצואה על ידי הנהר מ״מ אסור דדיינינן לפיו כגרף של רעי כיון שדרכו שמתלכלך כל היום בצואה.

א. עיין לעיל הערה 139 מש״כ לדעת רבינו בפי׳ ספק צואה בבית ע״פ המאירי, ולפ״ז ספק צואה באשפה נמי בכה״ג וכמ״ש המאירי דספק כזה באשפה אסור, אך במ״ש רבינו שחזקתה יש בה צואה משמע דאיירי בסתמא דרוצה לקרות סמוך לאשפה דחזקה שיש בה צואה ולא בספק מסויים, וא״כ משמע דגם ספק צואה בבית איירי בכה״ג וזה דלא כמש״כ לעיל וי״ל.

ב. כפירש״י דיותר בקלות נפרכת ע״י זריקה מאשר ע״י גלילה ופוסק כל״ב וכ״ה ברא״ש וטור ורמ״א סי׳ פב אבל תר״י כתבו דיותר נפרכת בקלות ע״י גלילה ופסקו כל״ק לחומרא ע״ש ובשאר ראשונים.