×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) אֲבָל אלִתְפִלָּה עַד שֶׁיְּכַסֶּה אֶת לִבּוֹ.
However, for prayer, one may not recite it until he covers his heart, because in prayer he addresses God directly and he must dress accordingly.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירא״שמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי ברכות כה ע״א} איתמר ריח רע שיש לו עיקר רב הונא אמר מרחיק ארבע אמות וקורא קרית שמע ורב1 חסדא אמר מרחיק ארבע אמות ממקום שכלה הריח וקורא תניא כותיה דרב חסדא לא יקרא אדם קרית שמע לא כנגד
צואת אדם ולא כנגד צואת כלבים ולא כנגד צואת חזירים ולא כנגד צואת תרנגלין ולא כנגד אשפה שריחה רע ואם היה שם מקום גבוה2 עשרה טפחים3 או נמוך עשרה יושב בצידו וקורא ואם לאו ירחיק מלא עיניו (וקורא4) וכן לתפלה5. וריח רע שיש לו עיקר מרחיק ארבע אמות ממקום שכלה הריח וקורא קרית שמע אמר [רבא]⁠6 לית הילכתא כי הא מתניתא אלא כי הא דתניא לא יקרא אדם7 קרית שמע לא כנגד צואת אדם ולא כנגד צואת כלבים8 כל זמן שיש בהן9 עורות: בעו מיניה מרב ששת ריח רע שאין לו עיקר מהו אמר להו תו חזו10 הני ציפי דבי רב דהני גאנו והני גרסי ולא אמרן דשרי אלא בדברי תורה אבל בקרית שמע לא ובדברי תורה נמי לא אמרן אלא בדחבריה אבל בדידיה לא: איתמר צואה [עוברת]⁠11 אביי אמר מותר לקרות קרית שמע כנגדה12 ורבא אמר אסור {ר״ח13} והילכתא כרבא14. אמר רבא15 ופי חזיר כצואה עוברת דאמי16.
אמר רב יהודה ספיק צואה בבית מותר באשפה אסור ספיק מי רגלים אפילו באשפה נמי מותר סבר לה כרב הונא17 דאמר מי רגלים לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד (של-מימי רגלים18) בלבד הא נפלו19 להו על ארעא20 משרא שרי21 ורבנן22 הוא דגזרו בהו וכי גזור23 רבנן בודָאַן [אבל24] [בספיקן]⁠25 לא גזור רבנן ובודאן עד כמה אמר רב יהודה אמר שמואל כל זמן שמטפיחין26 גניבא משמיה דרב27 אמר כל זמן שרישומן ניכר28 אמר רבא הילכתא צואה כחרס אסורה מי רגלים כל זמן שמטפיחין אסורין היכי דאמי צואה כחרס אמר רבה בר בר חנא אמר ר׳ יוחנן כל זמן29 שזורקה ואינה נפרכת ואמרי לה כל זמן שגוללה ואינה נפרכת30:
1. ורב: כ״י פריס 312: ״רב״.
2. גבוה: דפוסים: שגבוה.
3. טפחים: געא, דפוסים.
4. וקורא: חסר ב-גנה, געא, כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה, אשכול.
5. וכן לתפלה: חסר בכ״י פריס 312.
6. רבא: גע, כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה, אשכול. געא: ״רבה״. כ״י א: ״רב פפא״.
7. אדם: חסר בכ״י פריס 312.
8. אדם...כלבים: וכן בה״ג. גע, כ״י קרפנטרץ: ״חזירים, כלבים״. געא כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה, אשכול: ״כלבים... חזירים״.
9. בהן: וכן באשכול. גע געא, כ״י פריס 312, דפוסים: ״בתוכן״. רא״ה: ״בתוכה״.
10. תו חזו: באשכול בלשון מלא: ״איתו חזו״. כ״י פריס 312: ״תא חזו״. כ״י קרפנטרץ, דפוסים: ״תא חזי״.
11. עוברת: כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה, אשכול: ״עוברת״, וכן בה״ג וברמב״ם משנ״ת הל׳ קריאת שמע (ג:יג). כ״י א: ״העוברת״.
12. כנגדה: וכן באשכול, ורמב״ם שם. חסר ב-געא, כ״י פריס 312, דפוסים.
13. בשם ר״ח בספר הנר, ובאו״ז. וכך גם בה״ג.
14. כרבא: כ״י פריס 312: ״כוותיה דרבא״.
15. רבא: וכן בדפוסים. געא, כ״י פריס 312, רא״ה, אשכול: ״רב פפא״, כבה״ג.
16. דאמי: דפוסים: דמיא.
17. הונא: כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה: המנונא.
18. של-מימי רגלים: חסר ב-געא, כ״י פריס 312, רא״ה, אשכול. דפוסים: הראשון.
19. נפלו: כ״י פריס 312, רא״ה, אשכול: ״נפול״. כ״י קרפנטרץ: ״נפל לארעא״. דפוסים: נפל.
20. נפלו להו על ארעא: כ״י פריס 312, רא״ה, אשכול: ״נפול לארעא״. געא: ״נפלו להו לארעא״. כ״י קרפנטרץ: ״נפל לארעא״. דפוסים: נפל להו לארעא.
21. שרי: וכן באשכול. געא, כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה: ״שרו״.
22. ורבנן: בדפוס קושטא: רבנן.
23. גזור: כ״י פריס 312, דפוסים: ״גזרו״. וכן בסמוך.
24. אבל: געא, כ״י פריס 312, דפוסים, אשכול. חסר גם ברא״ה.
25. בספיקן: געא, כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה, אשכול. כ״י א: ״בספיקא״.
26. שמטפיחין: בדפוס קושטא: שטטפיחין. געא: ״שמטפיחין ובטפיח על מנת להטפיח״.
27. דרב: בדפוס קושטא: דרבא.
28. רבינו לא הכריע בין רב ושמואל. הרמב״ם (הל׳ קריאת שמע ג:ז) כתב כרב וחזר ותיקן הספרים כשמואל, בלשונו ״מרטבין היד״.
29. זמן: חסר ב-געא.
30. נפרכת: כ״י פריס 312: ״נפרדת״.
אבל לתפלה – צריך הוא להראות את עצמו כעומד לפני המלך ולעמוד באימה אבל ק״ש אינו מדבר לפני המלך.
אמר רב הונא היתה טלית חגורה על מתניו קורא קריאת שמע. תנ״ה היתה טלית של בגד ושל עור ושל שק חגורה על מתניו קורא קריאת שמע ובתפלה עד שיכסה את לבו:
בד״ה לית הלכתא כו׳ לא איירי רבא ובאידך ברייתא ל״ג צואת תרנגולין כלל ולא פליג בהא אמתניתא דלעיל כו׳ כצ״ל:
בד״ה ריח רע כו׳ כמו בתי כסאות דפרסאי לקמן עכ״ל ולפי זה בבתי כסאות דפרסאי הוי ריח רע שאין לו עיקר ולא שרי נמי אלא לד״ת אבל לק״ש כלל לא אבל מדברי הרא״ש אין נראה כן ודו״ק:

תפילה כשחלקו העליון של גופו עירום

ציון א.
גמרא. תניא נמי הכי: היתה טליתו של בגד ושל עור ושל שק חגורה על מתניו - מותר לקרות קריאת שמע, אבל לתפלה - עד שיכסה את לבו.
כיסוי הערוה כיצד? אף על פי שכסה ערותו כדרך שמכסין לקריאת שמע - לא יתפלל עד שיכסה את לבו, ואם לא כסה לבו או שנאנס ואין לו במה יכסה, הואיל וכסה ערותו והתפלל - יצא, ולכתחלה לא יעשה.(רמב״ם תפילה ד, ז)
היתה טלית חגורה על מתניו לכסות ממתניו ולמטה - אסור להתפלל עד שיכסה את לבו, ואם לא כסה את לבו או שנאנס ואין לו במה יתכסה, הואיל וכסה ערותו להתפלל - יצא.(שו״ע אורח חיים צא, א)
בברייתא נאמר שיש חילוק בין קריאת שמע לבין תפילה, שעל כן לא יתפלל כשמכוסה רק על ידי טלית המונחת על מתניו למרות שמותר לו לקרוא קריאת שמע. רש״י מסביר את ההבדל שצריך להראות את עצמו בתפילה כעומד לפני המלך ולעמוד באימה. מדבריו יש להסיק שדברי הברייתא שלא יתפלל עד שיכסה את ליבו אינם בדוקא, והכוונה לכיסוי ולבוש מלא ממש, כמו כשעומד לפני המלך.
אולם לכאורה דבריו ניתן להסביר את הדברים כפשוטם, שיש הלכה מיוחדת בתפילה לכסות את הלב דוקא, ואולי לזה מכוון רבינו יהונתן כשמסביר את הגמרא שדרך עזות היא למי שמבקש רחמים והוא עומד עירום ממתניו ולמעלה. כך גם ניתן להבין מלשון הריטב״א שמסביר את הדין שבגמרא שהלב הוא איבר נכבד מכולם, משמע שמדובר כאן רק על הצורך לכסות את הלב, ואין הכרח לכסות את כל הגוף בלבוש נכבד.
במסכת שבת (דף י, א) מצינו שהביאו מנהגים של חכמים שתיקנו את מלבושיהם לקראת התפילה, והסבירו זאת על פי מה שכתוב: ״הכון לקראת אלהיך ישראל״, ועיין שם בבירור הלכה ציון א. לפי זה אפשר שיש להבדיל בין הסוגיות, שסוגייתנו עוסקת בדברים ההכרחיים בעוד שהסוגיה בשבת עוסקת בדברים שאינם ממש הכרחיים, ואולי הם בגדר מנהג של חסידות.
אפשר שזוהי גם שיטת הרמב״ם אשר מביא את ההלכה היוצאת מסוגייתנו בפרק רביעי, ואת ההלכה היוצאת ממסכת שבת בפרק חמישי (הלכה ה). ההבדל בין הפרקים מבואר לפי הכותרת שבפתיחה, שבפרק רביעי מדובר בדברים המעכבים את התפילה, בעוד שבפרק חמישי מדובר בדברים שצריך המתפלל להזהר בהם ולעשותם, ואם היה דחוק ולא עשה אותם - אינם מעכבים.
אולם בהלכה שלפנינו כותב הרמב״ם שאף הכיסוי הנדרש לליבו אינו מעכב כשנאנס, ויוצא ידי חובה אם כיסה לפחות את הערוה, ושוב לא ברור אם יש הבדל להלכה בין שתי ההלכות, זו שלפנינו וזו שבפרק חמישי.
לגופם של דברים, עיין בבירור הלכה לעיל כד, ב ציון ל בענין חומר האיסור כשליבו רואה את הערוה, האם זה איסור מדאורייתא או מדרבנן והאם צריך לחזור ולקרוא קריאת שמע ולהתפלל.
בהלכה שלפנינו משמע שאם לא כיסה את הערוה והיה עירום לגמרי - צריך לחזור ולקרוא ולהתפלל, אבל כשלא כיסה את ליבו - אינו צריך לחזור בדיעבד, אם ערותו היתה מכוסה, ויש לעיין מהו המקור לחילוק הזה, ואולי זו סברה. אמנם בלאו הכי אפשר שגם כאשר ליבו רואה את הערוה אינו צריך לחזור כאשר היה מכוסה בחלוק מבחוץ ואין מה שיחצוץ בין הלב לבין הערוה, כפי מה שהתבאר לעיל שיש הבדל בין מי שהוא עירום לגמרי לבין מי שלבוש בחלוק על כל גופו.
גם השלחן ערוך כותב על ההלכה היוצאת מסוגייתנו שבדיעבד יצא, והמשנה ברורה בביאור הלכה כותב שדין זה קל יותר מהדין של ליבו רואה את הערוה כשהיה לבוש רק בחלוק, שצריך לדעתו לחזור ולהתפלל.

גדרים בנקיות הגוף לענין קריאת שמע

ציון ג.
גמרא. אתמר, צואה על בשרו או ידו מונחת בבית הכסא - רב הונא אמר: מותר לקרות קריאת שמע, רב חסדא אמר: אסור לקרות קריאת שמע. אמר רבא: מאי טעמיה דרב הונא? דכתיב: ״כל הנשמה תהלל יה״, ורב חסדא אמר: אסור לקרות קריאת שמע, מאי טעמיה דרב חסדא? דכתיב ״כל עצמתי תאמרנה ה׳ מי כמוך״.
...היתה נטישת צואה על בשרו או ידיו מטונפות מבית הכסא, ולא היה להן ריח רע כלל מפני קוטנן או יבשותן - מותר לקרות, לפי שאין להן ריח רע... וכמה גאונים הורו שאסור לו לקרות אם היו ידיו מטונפות, וכך ראוי לעשות.(רמב״ם קריאת שמע ג, יא)
היתה צואה על בשרו ומכוסה בבגדיו, או שהכניס ידיו בבית הכסא דרך חור ואינו מריח ריח רע - יש מתירים לקרות ויש אוסרים, ויש אומרים שלא התיר המתיר בצואה על בשרו אלא במקום שהיא נכנסת מאליה בלא מלבושים, כגון אצילי ידיו, ונכון לעשות כדברי המחמיר. וכו׳.(שו״ע אורח חיים עו, ד)

א. צואה על בשרו.

בגמרא נחלקו רב הונא ורב חסדא, ויש לדון בדברי רב הונא שמתיר מדוע זה שונה מהדין שבסוגיה הבאה של ריח רע שיש לו עיקר, שרב הונא עצמו אומר שמרחיקים ממנו ארבע אמות. כמו כן יש לעיין מדוע זה שונה מהדין של צואה שאפילו היא כחרס אסורה, כמבואר לקמן ציון פ.
אכן, יש שפוסקים משום כך את ההלכה כרב חסדא, והם בעל המאור (דף טז, א בדפי הרי״ף) המביא גם שכך פוסק רב האי גאון, וכן כותב הר״ח שההלכה בדין זה כרב חסדא אף על פי שהיה תלמידו של רב הונא, מפני שזה חמור ממבואות המטונפים עליהם למדנו לעיל (כד, ב) שלא יקרא בהם קריאת שמע.
מאידך גיסא, נראה שצריך להסביר שרב הונא מתיר לקרוא דוקא כשאין ריח רע, וכן כותבים הראב״ד בהשגות על הרי״ף, רבינו יונה (ד״ה איתמר) והרא״ש (סי׳ מה). כך משמע גם מפירוש רש״י שמסביר את הטעם שמביא רבא על פי הפסוק ״כל הנשמה״, שהפה והחוטם בכלל, כלומר שאין ריח פוגם.
הראב״ד מוסיף שמדובר בזוהמה מעטה שמכסה אותה בבגדו, ולכן דומה לריח רע שאין לו עיקר. לדעתו אף לרב חסדא אין מקור לאיסור אלא מפני שנוגע בבשרו, והכתוב אומר ״כל עצמתי תאמרנה״. הרא״ה מוסיף שאף רב חסדא מתיר כשהצואה על בגד ולא על הגוף ומכוסה בבגד עליון.
הרשב״א כותב בשם הראב״ד שמדובר דוקא בצואה יבשה שבטלה על גבי גופו, אך הרשב״א עצמו כותב שמדובר גם בשאינה יבשה, וההיתר לפי רב הונא הוא מפני שמכוסה.
המחלוקת שבסוגייתנו מובאת במסכת יומא (דף ל, א) בהשוואה למה שאמרו שם על צואה במקומה שאוסרת לקרוא קריאת שמע, וחילקו שצואה במקומה נפיש זוהמא, מה שאין כן בצואה שלא במקומה עליה דיברו בסוגייתנו.
מההשוואה הזו יש לכאורה ללמוד שמדובר בצואה שאינה יבשה כשם שבמקומה אינה יבשה. כך מוכיח רבינו יונה, ומלבד זה מדייקים הרא״ש ורבינו יונה שכיסוי בבגד אינו מספיק, ולכן הם מפרשים שהצואה מכוסה על ידי הגוף בעצמו כגון שנמצאת בין אצילי ידיו, ורק בכגון זה רב הונא מתיר.
בין כך ובין כך, מהגמרא הזו יש הוכחה שהלכה כרב הונא שמדבריו הקשו על האיסור בצואה במקומה, וכן כותב הרי״ף.

ב. ידו מונחת בבית הכסא.

רש״י מפרש שפשט ידו לפנים מן המחיצה, אבל הרי״ף והרמב״ם כנראה גורסים אחרת ולכן כותבים שהיו ידיו מטונפות מבית הכסא, ומפרש רבינו יונה שמדובר על לכלוך בעלמא שאין בו ממשות. עם זאת דעתו נוטה יותר לגרסת רש״י, שהדיון הוא על ידיו שנמצאות בבית הכסא, מפני שעל גרסת הרי״ף קשה ממה נפשך, אם יש ממשות לצואה שבידיו - לא מובן טעמו של רב הונא, ואם אין ממשות - לא מובן טעמו של רב חסדא.
הרמב״ן (במלחמת ה׳) מצדיק את גרסת הרי״ף והרמב״ם ומסבירה שידיו מטונפות מקינוח בית הכסא, שקינח באבנים מקורזלות ואין בידו צואה, אבל היא מאוסה ומטונפת ואין אדם אוכל בה, על כן אמר רב חסדא שאסור לקרוא קריאת שמע, שאי אפשר לקיים כך את הכתוב ״כל עצמתי תאמרנה״.

ג. שיטת ההלכה.

הרמב״ם פוסק בתחילת ההלכה כרב הונא להיתר, ומפרש זאת על מי שהיו ידיו מטונפות מבית הכסא ועל מי שהיתה נטישת צואה על בשרו, ומנמק שמותר מפני שאין להן ריח רע. לשון נטישה מתפרשת על ידי הכסף משנה שאין בה ממשות, ולפי נוסחה אחרת הוא כותב שמדובר על טיפת צואה, אבל טעם ההיתר שווה לפי שתי הנוסחאות.
בהמשך כותב הרמב״ם את ההלכה היוצאת ממסכת יומא לגבי צואה במקומה שאסור לקרוא, ומנמק את האיסור בכך שהצואה לחה ויש לה ריח רע.
הלחם משנה מקשה שבגמרא ביומא לא משמע שיש הבדל בריח בין שני המצבים, ואיך כותב זאת הרמב״ם כנימוק לאיסור. אולם נראה שהרמב״ם מפרש את תירוץ הגמרא במסכת יומא שבצואה במקומה נפיש זוהמא שהכוונה שיש לה ריח רע. מעתה כיון שזהו הנימוק - ממילא ההיתר של רב הונא בסוגייתנו חל גם כשאין הצואה מכוסה, ובלבד שאין ריח רע. בדרך זו מובן מדוע הרמב״ם אינו מזכיר את התנאי שתהיה הצואה מכוסה, שגם אם היה נראה שיש תנאי כזה לפי תחילת הסוגיה במסכת יומא - שוב אין זה הכרחי לפי המסקנה.
בסוף ההלכה כותב הרמב״ם שהגאונים הורו שאסור לקרוא כשידיו מטונפות, ואף הרמב״ם נוטה לקבל דעתם למעשה. הכסף משנה מסביר שכוונתו לפסיקת הגאונים כרב חסדא בסוגייתנו, אולם לכאורה יש לעיין מדוע אם כן הוא מביא את הוראת הגאונים רק בקשר למי שהיו ידיו מטונפות. יתכן שבאמת דעתו להחמיר רק בזה ולא בדין השני של מי שהיתה נטישת צואה על בשרו, אולם לא ברור מקור החילוק, ואולי באמת מתכוון הרמב״ם לפסוק כגאונים בכל האמור בסוגייתנו, ונוקט ידיו מטונפות כדוגמה בעלמא, שזה כנראה דבר המצוי יותר.
המחבר בשלחן ערוך כותב תחילה את הדעה המתירה עם ההגבלה שמותר רק בצואה מכוסה, ולגבי ידיו נוקט את הפירוש שהיו בבית הכסא לפנים מהמחיצה, ובהמשך חוזר ומגביל את ההיתר בדין הראשון שהוא רק כשהצואה מכוסה בגופו אף בלי מלבוש, כגון שהיא באצילי ידיו.
מלבד זה מובאת בשלחן ערוך גם הדעה המחמירה בכל, דהיינו לפי פסיקת הגאונים כרב חסדא, והמחבר מסיק שנכון להחמיר כמותה, אולם פוסקים אחרונים כותבים שאפשר להקל לפחות בשעת הדחק.

הרחקה מריח רע שיש לו עיקר ואינו נראה

ציון ד.
גמרא. אתמר, ריח רע שיש לו עיקר - רב הונא אמר: מרחיק ארבע אמות וקורא קריאת שמע, ורב חסדא אמר: מרחיק ארבע אמות ממקום שפסק הריח וקורא קריאת שמע.
ריח רע שיש לו עיקר - מרחיק ארבע אמות וקורא אם פסק הריח, ואם לא פסק הריח - מרחיק עד מקום שפסק הריח. וכו׳.
השגת הראב״ד. אינו כן, אלא מרחיק ארבע אמות ממקום שפסק הריח וקורא, דהא תניא כוותיה דרב חסדא דסבירא ליה הכי, והא דאמר רבא לית הלכתא כי הא מתניתא - לאו אהא אמרה אלא אצואת כלבים וחזירים דבעיא נתינת עורות, והכי כתב רב האי גאון ז״ל בעיקר.(רמב״ם קריאת שמע ג, יב)
היתה צואת אדם מאחריו - צריך להרחיק ארבע אמות ממקום שכלה הריח, אפילו אם יש לו חולי שאינו מריח - צריך להרחיק ארבע אמות ממקום שיכלה הריח למי שמריח, וכו׳.(שו״ע אורח חיים עט, א)
לפי מהלכה הפשוט של הסוגיה נראה שהלכה כרב חסדא שמרחיק ארבע אמות ממקום שפסק הריח, וזה מפני שבהמשך מובאת ברייתא כמותו, ואף על פי שאמר רבא שאין הלכה כברייתא זו - כוונתו רק למה שנאמר אחרת בברייתא השניה, ולא בדין של סוגייתנו שאינו נדון כלל בברייתא השניה.
כך נראה מפירוש רש״י אשר מדגיש בדברי רבא שאין הלכה כברייתא הראשונה בענין של הרחקה מצואת כלבים וחזירים, משמע שרוצה לומר שאין לדחות את הברייתא בענינים האחרים הנזכרים בה.
כך מפרש רבינו יונה (דף טז, ב בדפי הרי״ף), וזו כוונת הראב״ד בהשגתו על ההלכה שלפנינו, אולם הרמב״ם כנראה מבין שכיון שנדחתה הברייתא המסייעת לרב חסדא - חזר הדין שתהיה הלכה כרב הונא שהוא רבו, וכן דעת רבינו חננאל.
אמנם לגופם של דברי הרמב״ם יש לעיין במה שכותב שמרחיק ארבע אמות וקורא אם פסק הריח, ואם לא פסק הריח - צריך להרחיק עד מקום שפסק, ולכאורה דברים אלה אין להם בסיס בדברי רב הונא בגמרא, ורש״י אף מפרש בדבריו שמרחיק ארבע אמות מן העיקר וקורא אף על פי שהריח בא אליו.
אכן חילוק זה בהבנת רב הונא מובא בפירוש הרא״ה אשר כותב תחילה שדי בהרחקה של ארבע אמות ותו לא, אבל מוסיף שיש נוסח אחר בדבריו לפיו צריך להרחיק עד מקום שכלה הריח.
אחרת היא דעתו של בעל מגדל עוז (מובא גם בכסף משנה) ולפיה גם הרמב״ם פוסק כרב חסדא אלא שגורס בדברי רב חסדא שמרחיק עד מקום שכלה הריח.
בעיון נוסף יש לומר שהרמב״ם לשיטתו חייב להוסיף שמרחיק עד למקום שפסק הריח, שהרי לפי המבואר לקמן זוהי שיטת הגמרא אף בריח שאין לו עיקר, על כן אף אם הלכה כרב הונא - צריך להוסיף את התנאי הזה ולא לפרש את דברי רב הונא כפירוש רש״י, כדי שלא תהיה מחלוקת בין הסוגיות וההלכות.
מאידך גיסא, אם אין הלכה כרב הונא - ניתן לפרשו כרש״י שאין צורך להרחיק למקום שפסק הריח ודי בהרחקת ארבע אמות מהעיקר, ונמצא שבזה גופא נחלקו רב הונא ורב חסדא אם צריך להרחיק מהריח או רק מהעיקר, ואף הסוגיה לקמן העוסקת בריח שאין לו עיקר אינה כרב הונא אלא כרב חסדא.
השלחן ערוך פוסק את ההלכה כרב חסדא שצריך להרחיק ארבע אמות ממקום שכלה ריח, ומוסיף שחיוב ההרחקה הזה חל גם על מי שיש לו חולי שאינו מריח. תוספת זו מובאת כבר בטור, והבית יוסף מסביר שכך יש ללמוד מהרא״ש (סי׳ מו) שמביא ירושלמי שמצריך הרחקה בלילה כמו ביום אף על פי שאינו רואה. מבואר אם כן שהטור סובר שיש להשוות את הדין של הרחקה מפני הראיה לדין של הרחקה מפני הריח, אף על פי שהיה מקום לחלק ביניהם.

חיובי ההרחקה מצואת בעלי חיים

ציון ה. ח.
גמרא. תניא כוותיה דרב חסדא: לא יקרא אדם קריאת שמע לא כנגד צואת אדם ולא כנגד צואת כלבים ולא כנגד צואת חזירים ולא כנגד צואת תרנגולים ולא כנגד צואת אשפה שריחה רע... אמר רבא: לית הלכתא כי הא מתניתא אלא כי הא דתניא: לא יקרא אדם קריאת שמע לא כנגד צואת אדם ולא כנגד צואת חזירים ולא כנגד צואת כלבים בזמן שנתן עורות לתוכן.
צואת האדם וצואת כלבים וחזירין בזמן שיש בתוכן עורות, וכל צואה שריחה רע כגון אלו - אסור לקרות קריאת שמע כנגדן, וכן כנגד מי רגלים של אדם, אבל מי רגלים של בהמה - קורין כנגדן. וכו׳.
השגת הראב״ד. זה הרב דרכו להיות סומך על הירושלמי, וכאן לא סמך כי שם אמר מי רגלים של חמור שבא מן הדרך אסור לקרות כנגדן, וכן צואת התרנגולים האדומה.(רמב״ם קריאת שמע ג, ו)
צואת כלב וחזיר, אם נתן בהם עורות - מרחיקים מהם כמו מצואת אדם, ואם לאו - דינם כדין צואת שאר בהמה חיה ועוף, שאין צריך להרחיק מהם אם אין בהם ריח רע, ואם יש בהם ריח רע - דינם כצואת אדם.
צואת חמור הרכה לאחר שבא מהדרך וצואת חתול ונמיה ונבלה מסרחת - דינם כצואת אדם, וההולך בדרך אף על פי שרואה צואת בהמה כנגדו, אם אין הריח בא לו - אינו חושש למיעוט לתלותה בשל חמור, ובסמוך לעיר יש אומרים שיש לחוש לפי שרוב הבהמות המצויות שם הם חמורים.הגה. במקום דשכיחי חמורים.
בירושלמי אוסר לקרות כנגד מי רגלי חמור הבא מן הדרך וכנגד צואת תרנגולים אדומה. הגה. כי אותה צואה מסרחת.
צואת תרנגולים ההולכים בבית - דינם כצואת בהמה חיה ועוף, אבל הלול שלהם יש בו סרחון ודינו כצואת אדם.
אסור לקרות כנגד אשפה שריחה רע.(שו״ע אורח חיים עט, ד - ח)(סעיפים ה - ז לא צוינו בעין משפט)

א. ביאור הסוגיה בגמרא.

לפנינו שתי ברייתות, בראשונה אמרו שלא יקרא קריאת שמע כנגד צואת כלבים וחזירים ותרנגולים, ובשניה אמרו שחיוב ההרחקה כנגד צואת חזירים וכלבים הוא רק כשנתן עורות לתוכן, ורבא אמר שהלכה כמותה.
רש״י מפרש שמדובר על הרחקה כשאין ריח, ונמצא שמדובר על הרחקה מפני הראיה. ניתן איפוא להסיק מדבריו שכאשר יש ריח - חייב להרחיק מכל דבר כשם שאמרו שמרחיק מאשפה שריחה רע, וכאשר אין ריח - אין צורך להרחיק מצואה של בעלי חיים אלא רק מצואה של אדם. אמנם לא התבאר בדבריו מדוע יש חיוב הרחקה מצואת הכלבים והחזירים בזמן שנתן עורות לתוכן, ויתכן שהפירוש הוא כמו שכותב הרא״ה, שנעשות אז למאוסות מאד ואסור לקרוא כנגדן כמלוא עיניו אפילו כשאין ריח.
על פי דרך זו ממשיך הרא״ה וכותב שלפי הברייתא השניה אין שום איסור לקרוא קריאת שמע גם כנגד צואת תרנגולים, אף על פי שלא עסקו בה בברייתא הזו, ובלאו הכי הוא מציין שיש שאינם גורסים תרנגולים אף בברייתא הראשונה.
מפרשים אחרים, כמו התוספות (ד״ה לית), נוטים לומר שכיון שלא עסקו בברייתא השניה בצואת תרנגולים - ממילא משמע שהדין נשאר כמו שאמרו בברייתא הראשונה, כלומר שצריך להרחיק ממנה, והתוספות מתלבטים בפירוש המסקנה הזו מדוע יש חיוב גדול יותר להרחיק מצואת תרנגולים. הם מביאים שבירושלמי אמרו שהכוונה לאדומים בלבד, אך כותבים שאינם יודעים לפרש זאת, ואולי יש לומר על פי פירוש רש״י והרא״ה שצואת התרנגולים האדומים מאוסה במיוחד ולכן חייבים להרחיק ממנה דוקא.
פירוש שונה יוצא מדברי רבינו יונה (דף טז, ב בדפי הרי״ף), הרא״ש (סי׳ מו), המאירי, הריטב״א והרשב״א. הם מסבירים שהחיוב להרחיק מצואת כלבים וחזירים שנתן לתוכן עורות הוא מפני שריחן רע במיוחד, ונמצא שלפי דעתם זהו הגדר היחיד הקובע להרחקה מצואה של בעלי חיים.
לפי דעתם אפשר לפרש שבזה נחלקו הברייתות, שהתנא שבברייתא הראשונה סבר שיש חיוב הרחקה גם כשאין ריח כשם שמרחיקים מצואת אדם, ואילו התנא שבברייתא השניה סבר שאין חיוב להרחיק אלא כשיש ריח רע. לפיכך צריך להרחיק מצואת כלבים וחזירים שנתן עורות לתוכן, ועדיין לא התבאר האם ומדוע יש חיוב הרחקה מצואת תרנגולים שלא דנו בה בברייתא השניה. התוספות, אשר כאמור מפרשים שצואת תרנגולים אסורה, כותבים בשם רבינו יהודה שמדובר כשהצואה בלול שלהם, שיש שם סרחון גדול, ורבינו יונה והרשב״א כותבים על פי הירושלמי שמדובר בתרנגולים אדומים שהצואה שלהם מסריחה מאד.

ב. הסוגיה בירושלמי.

בהלכה ה מובאות כמה הלכות פרטיות, והשאלה היא כמובן האם וכיצד משתלבים הדברים עם מה שיוצא מסוגייתנו.
בתחילה מובאת ברייתא לפיה מרחיק מצואת כלבים בשעה שהוא נותן אותה לעורות. בהמשך אומר רבי יוסי בר חנינא שמרחיקים מגללי בהמה, ומוסיף רב שמואל בר יצחק שהכוונה כשהם רכים ובלבד בשל חמור, ושוב בא רב חייא בר אבא ואומר שהכוונה לחמור שבא מן הדרך. בהמשך אומר לוי שמרחיקים מצואת חזיר, מצואת הנמיה ומצואת התרנגולים, עליה מוסיף רבי יוסי בר אבון שהכוונה לאדומים, כפי שכבר נזכר לעיל.
יתכן שכל האמור בירושלמי הוא מצד הריח הרע, ומנו את הדברים שמפיקים ריח רע במיוחד, ובכל אופן יוצא שאין דעת הירושלמי כדעת הבבלי, שהרי למשל לגבי צואת חזירים אמרו בסוגייתנו שאינו צריך להרחיק אלא כשנתן לתוכה עורות. אולם יתכן שבכל הנזכר שם מדובר ברכים ולכן אינם צריכים לעורות. כך כותב המאירי, אבל רבינו יונה כותב שמותר לקרוא כנגד צואה של כל בהמה פרט לאלה המנויות בירושלמי, ואינו מגביל זאת רק כשהן רכות, נמצא שפוסק כירושלמי כנגד הבבלי לפחות לגבי צואת חזיר עליה אמרו בסוגייתנו שלא צריך להרחיק כשלא נתנו עורות לתוכה, ויתכן שאף הרא״ש סובר כמותו.
הרשב״א מביא שהראב״ד כותב שכל הפרטים שבירושלמי הם ביבשים, אבל ברכים כולם אסורים, והרשב״א חולק עליו מפני שבירושלמי משמע שמדובר דוקא ברכים, וממילא יוצא שפרט לאלה המנויים בירושלמי אין שום חיוב הרחקה גם ברכים.
לפי האמור לעיל ניתן להסביר אחרת את הירושלמי, שכל המנויים שם צריך להרחיק מהם מפני שמאוסים מאד, והרי זה מאותו טעם שצריך להרחיק מצואת אדם גם כשאין לה ריח רע.

ג. שיטת ההלכה.

הרמב״ם מפרט שיש חיוב הרחקה מצואת אדם, ומצואת כלבים וחזירים כשיש בתוכן עורות, והרי זה ככל האמור בברייתא השניה שבסוגייתנו. עם זאת הוא מוסיף שמרחיק מכל צואה שריחה רע, ולכאורה לא מובן, שאם כבר כותב את הכלל - בשביל מה צריך לפרט בתחילה צואת אדם, כלבים וחזירים, ומה יש בהן שאין בכל צואה שריחה רע.
לפיכך אפשר שהחיוב להרחיק מאלה המפורטים אינו תלוי בריח, וגם בלעדיו מחויב להרחיק, שלא יראה אותם בשעה שקורא קריאת שמע, וכשם שאינו קורא כשרואה צואת אדם אף על פי שאין לה ריח - כך אינו קורא כשרואה צואת כלבים וחזירים שנתן לתוכן עורות, והרי זה כפירוש הרא״ה בדברי הגמרא.
הראב״ד משיג על הרמב״ם שאינו מביא את שכתוב בירושלמי, ומפרט משום מה דוקא שני דברים המובאים בירושלמי, חיוב ההרחקה ממי רגלים של חמור ומצואת תרנגולים האדומה. אבל לכאורה ניתן לומר שהרמב״ם רואה בכל הענין מחלוקת בין הבבלי לבין הירושלמי, ופוסק כבבלי כמקובל, דהיינו שיש חיוב הרחקה רק מצואת כלבים וחזירים שנתן לתוכן עורות. באלה החיוב להרחיק אינו תלוי בריח, אבל כשיש לצואה ריח רע - צריך להרחיק מכל דבר, כמו שהרמב״ם כותב בעצמו.
אולם דעת הכסף משנה היא שכל האמור בהלכה תלוי רק בריח הרע, ולכן כותב כנגד השגת הראב״ד שהרמב״ם רומז לכל הנזכר בירושלמי בדבריו על חיוב ההרחקה מצואה שריחה רע, אך אינו מסביר מדוע אם כן מפרט בתחילה את החיוב להרחיק מצואת אדם ומצואת כלבים וחזירים שנותן לתוכן עורות.
לגבי השגת הראב״ד על החיוב להרחיק ממי רגלים של חמור כותב הכסף משנה שהרמב״ם כנראה אינו גורס כך בירושלמי ולכן אינו כותב שצריך להרחיק.
הטור כותב בפירוש שצואת כלב וחזיר כשיש בהן עורות דינן כצואת אדם, כלומר שהחיוב להרחיק אינו תלוי בריח בלבד אלא גם בראיתן, וכך הוא כותב על הדברים המנויים בירושלמי כמו צואת חמור הרכה לאחר שבא מן הדרך, וצואת חתול ונמיה ונבלה מסריחה שמרחיק כמלוא עיניו. הוא מוסיף שכך גם הדין בצואת תרנגולים בלול שלהם שהיא מאוסה כצואת אדם.
השלחן ערוך כותב כדברי הטור, ונמצא שיש לנהוג בכל האמור בירושלמי כמו בצואת אדם, דהיינו להרחיק כמלוא עיניו, ובדברים אחרים צריך להרחיק מהם רק כשיש ריח רע.
עם זאת יש מקום להערה בדברי השלחן ערוך, שכותב על צואה של כל בעלי חיים שכשיש בהן ריח רע - דינה כמו צואת אדם, ולכאורה אין מקום להשוואה, שהרי מצואת אדם מרחיק מלפניו כמלוא עיניו, בעוד שמכל הדברים שריחם רע אין צריך להרחיק אלא עד מקום שפוסק הריח. כך באמת כותב הטור בפירוש, ומחלק בין הצואה של כל בעלי חיים שריחה רע שמרחיק ממנה עד מקום שכלה הריח לבין הצואה של בעלי החיים שנמנו בבבלי ובירושלמי שדינה כצואת אדם.

מחיצה של עשרה טפחים כחציצה בפני הצואה

ציון ו.
גמרא. תניא כותיה דרב חסדא: לא יקרא אדם קריאת שמע לא כנגד צואת אדם... ואם היה מקום גבוה עשרה טפחים או נמוך עשרה טפחים - יושב בצדו וקורא קריאת שמע, ואם לאו - מרחיק מלא עיניו, וכן לתפלה.
במה דברים אמורים? כשהיה עמהן בבית במקום שוה, אבל אם היה שם מקום גבוה מהן עשרה טפחים או נמוך מהם עשרה טפחים - יושב בצד המקום וקורא, שהרי נפסק ביניהם, והוא שלא יגיע לו ריח רע, וכו׳.(רמב״ם קריאת שמע ג, ט)
היתה במקום גבוה עשרה טפחים או נמוך עשרה, או שהיתה בבית אחד והוא בבית אחר, אפילו הפתח פתוח וישב בצדה ורואה אותה, אם אין לה ריח - יכול לקרות, דכיון שהיא ברשות אחרת - קרינן ביה שפיר ״והיה מחניך קדוש״ להרא״ש, אבל להרשב״א דוקא בשאינו רואה אותה, ואם יש לה ריח - לא מהניא הפסקה ולא שנוי רשות, ויש אומרים דכי היכי דהפסקה מועלת לצואה עצמה - הכי נמי מועילה לריח רע שלה.(שו״ע אורח חיים עט, ב)

א. כשיש ריח רע.

רבינו יונה (דף טז, ב בדפי הרי״ף ד״ה ואם) והרא״ש (סי׳ מו) דנים בשאלה האם המחיצה של עשרה טפחים מועילה גם כשיש ריח רע. הם מביאים שרבני צרפת סוברים שהמחיצה מועילה, בעוד שהרמב״ם סובר שאין תועלת במחיצה כשיש ריח רע, וכן היא דעת הרא״ה.
לכאורה דעת האוסרים מובנת יותר, שכן מדוע המחיצה תועיל כשיש ריח רע, ובמה זה שונה מהאיסור לקרוא כשיש ריח שאין לו עיקר, וכן תמה בעל הפרישה (סק״ו). אולם אפשר שכוונת המתירים לומר שהמחיצה מועילה רק כדי שלא יצטרך להרחיק עוד ארבע אמות ממקום שפסק הריח. אכן בעל הפרישה עצמו כותב את הגדר הזה בדעת הרמב״ם, שלמרות שאוסר - בכל זאת המחיצה מועילה במקום ההרחקה ממקום שפסק הריח, אולם לכאורה יותר פשוט לומר שהרמב״ם אוסר לקרוא לגמרי כשיש ריח, שאז אין למחיצה שום תועלת, ודוקא דעת החולקים היא שהמחיצה מועילה לפטור מההרחקה, אך לא כשיש ריח רע ממש.

ב. כשרואה.

הרא״ש והריא״ז (הלכה ד, א) סבורים שהמחיצה מתירה אפילו כשרואה בדומה לדין של צואה בעששית שמותר לקרוא קריאת שמע כנגדה, כמבואר לקמן (עמוד ב ציון ג). לפי זה מסיק הרא״ש שמותר לקרוא כשיושב בבית ורואה צואה לפני הפתח.
אחרת היא דעת הרמב״ן (על התורה דברים כג, י), שהפסוק ״והיה מחניך קדוש״ וגו׳ מלמד גם שאסור לראות, כי כך נאמר ״ולא יראה״, וזה מוסב אף על תחילת הדברים, דהיינו על הצואה שצריך שתהיה מכוסה ובלתי נראית. כך היא גם דעת הרשב״א בחידושיו לסוגייתנו. לדעתם יש לפרש שהמחיצה של עשרה טפחים מתירה מפני שיש להניח שמונעת את הראיה. הרשב״א מסביר את החידוש בדין שבסוגייתנו שכל שאינו רואה בגלל המחיצה - יכול לקרוא קריאת שמע, מה שאין כן כשהצואה כנגדו במקום שיכול לראות, כי אז צריך להרחיק כמלוא עיניו ואסור לקרוא גם כשאינו רואה ממש, כמו למשל בלילה כשיש חושך.
על הדין של צואה בעששית כותב הרשב״א שקורא כנגדה מפני שקיים את ציווי הכתוב לכסותה, שכתוב ״ושבת וכסית את צאתך״, וגילה לנו הכתוב שאין ההקפדה בראית הצואה ממש כמו בערוה, וכל שהיא מכוסה - מותר.

ג. שיטת ההלכה.

כאמור סובר הרמב״ם שאין המחיצה מתרת כשיש ריח רע, אבל אינו מתנה את ההיתר בכך שלא יראה, מכאן שסובר כרא״ש, וכך מדייק הבית יוסף בלשון הטור שהעיקר שתהיה ברשות אחרת, ואז גם מה שרואה אינו פוגם.
בשלחן ערוך מביא המחבר תחילה את דעת הרא״ש, אך מביא גם את דעת הרשב״א שאין המחיצה מועילה כשממשיך לראות את הצואה. כמו כן הוא מביא את שתי הדעות לגבי הריח, בתחילה כותב בסתמא את הדעה שאם יש ריח אסור לקרוא תמיד, ואחר כך שיש אומרים שהמחיצה מועילה גם לריח. המשנה ברורה (סקי״ז) מביא את הדיון אם צריך להרחיק עוד ארבע אמות ממקום שכלה הריח, או שאין צורך כיון שיש מחיצה.
בתוך הדברים מצינו מחלוקת לגבי המקום בו נמצאת הצואה, האם הוא צריך להיות ברוחב ארבעה טפחים, שזה השיעור לענין רשויות בכל מקום כמו בהלכות שבת. כך כותב הב״ח, וכמוהו פוסק המגן אברהם (סק״ה). אבל הט״ז (סק״ג) חולק עליהם וסובר שכאן לענין הרחקה מצואה אין צורך בגדר של רשויות. יתכן שהשאלה הזו תלויה במחלוקת הנזכרת על היקף ההיתר של המחיצה, שלפי הרא״ש שמותר לקרוא גם כשרואה מסתבר יותר שמתכוון למצב שהצואה נמצאת ברשות אחרת לגמרי, דהיינו בגובה עשרה וברוחב ארבעה, מה שאין כן לפי הרשב״א שהמחיצה מועילה דוקא כשאינו רואה, שמסתבר יותר שאין צורך בהגדרת המקום כרשות נפרדת, ולכן די בגובה של עשרה גם כשאין רוחב ארבעה.
עיין עוד בבירור הלכה לקמן דף כה, ב ציון ג, ציון ה וציון נ, ודף כו, א ציון ג.

הרחקה מריח שאין לו עיקר

ציון ט - כ.
גמרא. בעו מיניה מרב ששת: ריח רע שאין לו עיקר מהו? אמר להו: אתו חזו הני ציפי דבי רב, דהני גנו והני גרסי, והני מילי בדברי תורה, אבל בקריאת שמע - לא, ודברי תורה נמי לא אמרן אלא דחבריה, אבל דידיה - לא.
...וכן הקורא שיצתה ממנו רוח מלמטה - יפסיק עד שתכלה באשה וחוזר לקריאתו, וכן בדברי תורה. יצתה רוח מחבירו, אף על פי שמפסיק לקריאת שמע - אינו פוסק לדברי תורה.(רמב״ם קריאת שמע ג, יד)
יצא ממנו רוח מלמטה - אסור בדברי תורה עד שיכלה הריח, ואם יצא מחבירו - מותר בדברי תורה, משום דאי אפשר, שהתלמידים קצתם גורסים וקצתם ישנים ומפיחים בתוך השינה, אבל לקרות קריאת שמע - אסור עד שיכלה הריח.(שו״ע אורח חיים עט, ט)
לפי הגרסה שלפנינו יוצא שאסור לקרוא קריאת שמע כאשר יש ריח רע שאין לו עיקר, ואילו ללמוד תורה מותר אם הריח יצא מחבירו, ואם יצא ממנו - אסור. כן פוסקים להלכה הרי״ף (טז, ב בדפיו), הרמב״ם, הטור והשלחן ערוך.
אולם בעל ספר האשכול (ח״א סי׳ ח) מביא שיש שאינם גורסים בגמרא ״אבל בקריאת שמע לא״, ולפי זה יוצא שאף קריאת שמע יכול לקרוא כשהריח לא יצא ממנו.
בטעם החילוק שבין קריאת שמע לבין לימוד תורה כותב רש״י שבלימוד תורה אי אפשר לצאת מהמקום, מה שאין כן בקריאת שמע שיכול לצאת החוצה ולקרוא שם. הרמב״ן (לעיל כב, ב) מסביר שכיון שריח רע שאין לו עיקר אסור מדרבנן - לא גזרו חכמים במקום שיהיו בתי מדרש בטלים כאשר מקצת התלמידים ישנים. הרמב״ן מוסיף שלא התירו אלא בדברי תורה, אבל תפילה וברכות דינן כקריאת שמע.
לפי הסבר זה יוצא שמי שלומד תורה יחידי, במקום שיכול לצאת - אינו רשאי ללמוד כשיש ריח רע שאין לו עיקר, ולאידך גיסא כשאינו יכול לצאת - יכול לקרוא אף קריאת שמע.
אולם בדברי הראשונים לא מצינו שמחלקים, ונראה שלדעתם חכמים גזרו דוקא בקריאת שמע החמורה ולא בדברי תורה. כך נראה גם מלשון הרמב״ם שכותב את הדין לגבי יחיד שלומד תורה, מכאן שאף הוא אינו צריך להפסיק.
המחבר בשלחן ערוך כותב את טעם החילוק על פי רש״י, שבדברי תורה אי אפשר לצאת מפני שהתלמידים קצתם גורסים וקצתם ישנים, והמגן אברהם (סק״ו) מסתפק לפי זה האם ליחיד אסור ללמוד כאשר יש ריח רע שאין לו עיקר, או שכיון שחכמים לא גזרו לצאת בדברי תורה - אינו צריך לצאת אף על פי שיכול.

קריאת שמע כנגד צואה עוברת

ציון ל.
גמרא. אתמר, צואה עוברת - אביי אמר: מותר לקרות קריאת שמע, רבא אמר: אסור לקרות קריאת שמע. אמר אביי: מנא אמינא לה? דתנן: הטמא עומד תחת האילן והטהור עובר - טמא. טהור עומד תחת האילן וטמא עובר - טהור, ואם עמד - טמא, וכן באבן המנוגעת. ורבא אמר לך: התם בקביעותא תליא מילתא, דכתיב: ״בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו״, הכא - ״והיה מחניך קדוש״ אמר רחמנא, והא ליכא.
צואה עוברת, כגון שהיתה שטה על פני המים - אסור לקרות כנגדה, ופי חזיר כצואה עוברת דמי, ואסור לקרות כנגדו עד שיעברו ממנו ארבע אמות.(רמב״ם קריאת שמע ג, יג)
העבירו צואה לפניו - אסור לקרות כנגדה, וכו׳.(שו״ע אורח חיים עו, ג)
במחלוקת אביי ורבא הכלל הוא שהלכה כרבא, על כן נפסקה ההלכה שאסור לקרות כנגדה.
עם זאת מדייק הכסף משנה בלשון הרמב״ם שדי בהרחקה של ארבע אמות, ותמה עליו, שכן מדוע זה שונה מכל מה שלמדנו שמרחיקים מצואה כמלוא עיניו ולא די בארבע אמות כשזו מלפניו, כמבואר לקמן (כו, א ציון ג). אמנם הוא מביא שמהר״י אבוהב מסיק להלכה על פי הדיוק ברמב״ם שיש קולא בצואה עוברת, שדי בהרחקה של ארבע אמות בלבד, אך מקשה שאין לכך מקור בגמרא. לפיכך מסיק הכסף משנה שאין להבדיל, ומפרש שהרמב״ם לא חש לפרט בדין הזה את כל ההלכות הנוגעות להרחקה, וסמך בזה על כל מה שכבר כתב בהלכות הקודמות. בהתאם לכך כותב המחבר את ההלכה בשלחן ערוך בסתמא, שאסור לקרוא כנגדה, והכל לפי מה שמתבאר בהלכות האחרות.
הב״ח מצדיק את הדיוק ברמב״ם וכותב שכנראה סובר כך כדי שלא תהיה המחלוקת בין אביי לרבא כל כך קיצונית, וכיון שאביי מתיר - די בכך שנפרש שאף רבא שאוסר אינו מחמיר בזה כל כך, ומיקל לאחר שמרחיק ארבע אמות.
הט״ז (סק״ב) כותב שכוונת הרמב״ם בלשונו היא על המעביר צואה מצד אל צד, ובכגון זה די בארבע אמות, מה שאין כן כשהצואה עוברת לפניו, כי אז צריך להמתין עד שלא יראנה כלל. עיין עוד בבירור הלכה לקמן (שם) בדין צואה מצידו אם אכן די לכולי עלמא בהרחקה של ארבע אמות.

אסור לקרוא קריאת שמע כנגד פי חזיר

ציון נ.
גמרא. אמר רב פפא: פי חזיר - כצואה עוברת דמי. פשיטא! לא צריכא, אף על גב דסליק מנהרא.
...ופי חזיר כצואה עוברת דמי, ואסור לקרות כנגדו עד שיעברו ממנו ארבע אמות.(רמב״ם קריאת שמע ג, יג)
...ופי חזיר כצואה עוברת דמי, אפילו עולה מן הנהר אין הרחיצה מועילה לו, דהוי כגרף של רעי.(שו״ע אורח חיים עו, ג)
על דברי רב פפא שואלת הגמרא פשיטא, ומפרש רש״י שפי חזיר אינו בלא צואה, משמע שהאיסור מבוסס על ההנחה שפיו מלא צואה. כן משמע מדברי רבינו יונה (טז, ב בדפי הרי״ף) שמסביר שאין הרחיצה מועילה לו כיון שדרכו ללכלך את פיו כל היום מצואתו, לכן דנים אותו כגרף של רעי. אפשר שמכוון בדבריו למה שכתוב בירושלמי (פרק ב, ג) שבית הכסא אסור אף על פי שאין בו צואה, ועל כך מוסיף מר עוקבא שהחזיר דומה לבית כסא מטולטל. אבל מאידך גיסא אפשר גם שיש בדברים האלה כדי ללמד שאין האיסור תלוי כלל בצואה שבפיו אלא נובע מהגדרת החזיר כבעל חיים שיש להתרחק ממנו.
יתכן שיש הבדל להלכה בין ההסברים בכגון שעומד לפניו חזיר שנשמר בבית וידוע שלא נכנסה צואה לפיו.

ספק צואה וספק מי רגלים לענין קריאת שמע

ציון ס.
גמרא. אמר רב יהודה: ספק צואה - אסורה, ספק מי רגלים - מותרים. איכא דאמרי, אמר רב יהודה: ספק צואה בבית - מותרת, באשפה - אסורה, ספק מי רגלים - אפילו באשפה נמי מותרין.
היה קורא קריאת שמע בבית ונסתפק לו אם יש שם צואה או מימי רגלים או אין שם - הרי זה מותר לקרות. היה קורא באשפה ונסתפק לו אם יש שם צואה או אין שם - לא יקרא עד שיבדוק, שחזקת האשפה שהיא מקום הטנופת, אבל ספק מי רגלים - אפילו באשפה מותר לקרות.(רמב״ם קריאת שמע ג, טו)
ספק אם צואה בבית - מותר לקרות, דחזקת בית שאין בו צואה. ספק אם צואה באשפה - אסור, משום דחזקת אשפה שיש בה צואה, אבל ספק מי רגלים - אפילו באשפה מותר, משום דלא אסרה תורה לקרות כנגד מי רגלים אלא כנגד עמוד של קילוח, ואחר שנפל - לא מיתסר אלא מדרבנן, ובספיקן לא גזרו.(שו״ע אורח חיים עו, ז)
רבינו חננאל, הרי״ף (דף טז, ב), הרמב״ם, הרשב״א והרא״ש (סי׳ מט) פוסקים כלישנא בתרא לפיה ספק מי רגלים לעולם מותר, וספק צואה בבית מותר ובאשפה אסור. כנגדם פוסק רבינו ירוחם (נתיב ג חלק ד) שספק צואה אסור בכל מקום, כלישנא קמא בגמרא.
רש״י מפרש שההיתר בספק צואה בבית הוא מפני שאין דרך להניחה בבית, ויש להקשות ממה שלמדנו לעיל (כב, ב) על המתפלל שמצא צואה במקומו שתפילתו תועבה הואיל וחטא, הרי משמע שהיה עליו לבדוק אם יש צואה במקומו ולא להתפלל רק על סמך ההנחה שאין צואה.
אכן, עיין לעיל בבירור הלכה (ציון ג - ה) שיש דיון אם חייב לבדוק בכל אופן, או רק במקום שהיה לו להניח שיש בו צואה, ויתכן אם כן שבסוגייתנו מדובר במקום שאין להניח שיש בו צואה.
בדרך אחרת אפשר לומר ששתי הסוגיות עוסקות בשני ענינים שונים, שבסוגיה דלעיל מדובר על כך שיש מצוה לבדוק לפני שמתפלל, מה שאין כן בסוגייתנו שמדובר על מי שכבר בדק אלא שמצא שיש ספק צואה, וכלפיו אמרו שמותר לו להתפלל כיון שאין דרך להניח צואה בבית.
כך משמע מהמאירי שמפרש את ההיתר שבסוגייתנו אפילו כשהריח ריח רע ומסתפק אם יש שם צואה או שראה צואה ואינו יודע אם הוציאוה, ובכל זאת מותר לו להתפלל. בצורה שונה מפרש הריא״ז (הלכה ד, ד, מובא בשלטי הגבורים אות ז) שמדובר בכגון שרואה צואה ואינו יודע אם זו של אדם או של כלבים.
המגן אברהם (סק״י) מביא את דברי הריא״ז ומוסיף שהולכים אחרי המצוי, שאם יש בבית יותר תינוקות מכלבים - אסור גם בבית, ואם יש כלבים יותר מתינוקות - מותר גם באשפה. אבל הפרי חדש דוחה את הסבר הריא״ז, מפני שכל ההיתר בספק בבית מבוסס על ההנחה שאין צואה, ולכן כשרואים צואה - הורעה החזקה ושוב אי אפשר להתיר את הספק שהוא בדין דאורייתא.
בעל ערוך השלחן (סעיף טו - יז) מדייק בלשון הרמב״ם שמשנה מלשון הגמרא וכותב את הדין על מי שהסתפק כשהוא כבר באמצע התפילה. יתכן, איפוא, שרק בכגון זה הוא סובר שמותר לו להמשיך ולהתפלל כיון שהתחיל בהיתר, ולא עליו אמרו שתפילתו תועבה כי אם על מי שהסתפק ולא בדק לפני שהתחיל.
לעומת זאת השלחן ערוך כותב כלשון הגמרא ולא כלשון הרמב״ם. אפשר אם כן שסובר שההיתר שבסוגייתנו קיים גם לפני שמתחיל להתפלל, לפי ההסברים שכבר הוסברו לסוגייתנו. אכן כיון שפוסק בסעיף ח, בדין היוצא מהסוגיה דלעיל, שאם מצא צואה במקום שהתפלל צריך לחזור רק אם היה המקום כזה שראוי להסתפק בדבר - ממילא אפשר שבהלכה שלפנינו הוא מדבר על מקום שאינו ראוי להסתפק שמא יש בו צואה, ומתקיימת בזה ההלכה כפשוטה, שספק צואה בבית מותרת. כמובן שאין זה סותר גם את האפשרות לקיים את ההלכה במצב של ספק ממשי, כפי שמציע המאירי או הריא״ז, דהיינו שמסתפק על צואה אם היא של כלבים, או שיש ריח רע ומסתפק אם יש גם צואה במקום.
לגבי ההיתר לקולא באשפה כשיש ספק מי רגלים כותב הכסף משנה בשם רבינו מנוח שהיינו דוקא כשאין שם ריח רע, כי אם יש - בלאו הכי אסור, כמבואר לעיל (ציון ה).

צואה ומי רגלים שהתייבשו או השתנתה צורתם

ציון פ.
גמרא. ובודאן עד כמה? אמר רב יהודה אמר שמואל: כל זמן שמטפיחין, וכן אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל זמן שמטפיחין, וכן אמר עולא: כל זמן שמטפיחין. גניבא משמיה דרב אמר: כל זמן שרשומן ניכר. אמר רב יוסף: שרא ליה מריה לגניבא! השתא צואה אמר רב יהודה אמר רב כיון שקרמו פניה מותר - מי רגלים מיבעיא?! אמר ליה אביי: מאי חזית דסמכת אהא? סמוך אהא, דאמר רבה בר רב הונא אמר רב: צואה, אפילו כחרס - אסורה, והיכי דמי צואה כחרס? אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל זמן שזורקה ואינה נפרכת, ואיכא דאמרי: כל זמן שגוללה ואינה נפרכת. אמר רבינא: הוה קאימנא קמיה דרב יהודה מדפתי, חזא צואה, אמר לי: עיין אי קרמו פניה אי לא. איכא דאמרי, הכי אמר ליה: עיין אי מפלאי אפלויי. מאי הוי עלה? אתמר, צואה כחרס - אמימר אמר: אסורה, ומר זוטרא אמר: מותרת. אמר רבא: הלכתא, צואה כחרס - אסורה, ומי רגלים - כל זמן שמטפיחין.
היתה צואה יבשה כחרש - אסור לקרות כנגדה, ואם היתה יבשה יותר מחרש עד שאם זרקה תתפרך - הרי היא כעפר ומותר לקרות כנגדה. מי רגלים שנבלעו בקרקע, אם היו מרטיבין היד - אסור לקרות כנגדן, ואם לאו - מותר.(רמב״ם קריאת שמע ג, ז)
צואה יבשה כל כך שאם יזרקנה תתפרך - הרי היא כעפר, ומותר לקרות כנגדה, והוא שלא יהא בה ריח רע, הגה. ויש אומרים דלא הוי כעפר רק אם נפרכת על ידי גלילה בלא זריקה, וכן עיקר.
מי רגלים שנבלעו בקרקע, אם היו מרטיבים היד - אסור לקרות כנגדם, [ויש אומרים דאינו אסור רק בטופח על מנת להטפיח, ויש לסמוך על זה].(שו״ע אורח חיים פב, א - ב)

א. ההלכה בדעות השונות שבגמרא על צואה.

לפנינו מחלוקת, שרב יהודה אמר בשם רב שכיון שקרמו פניה - מותר, ורבה בר רב הונא אמר בשם רב שאפילו כחרס אסורה, ובדבריו שוב מחלוקת האם כחרס היינו כשזורקה ואינה נפרכת, או כשגוללה ואינה נפרכת. רש״י מסביר שהדעה האחרונה באה להחמיר, שלמרות שנפרכת כשזורקה - עדיין אסורה כיון שנפרכת כשגוללה. כך מפרשים גם רבינו יהונתן והרא״ש (סי׳ מט), אבל רבינו יונה (דף טז, ב בדפי הרי״ף) והרשב״א בשם הראב״ד מבינים שהלשון הראשונה מחמירה יותר, אך לא התבאר טעמם, וכבר תמה על כך בעל דרך תמים בחדושי אנשי שם (אות ב).
בעל הפרישה (סק״ב) מסביר שהמחלוקת היא בביאור הלשון ״נפרכת״, שלפי רבינו יונה הריהי כטחינה דק דק, ולכן קל יותר להגיע לכך על ידי גלילה מאשר על ידי זריקה. לעומת זאת רש״י מפרש שנפרכת היא כריסוק לחתיכות, וזה קל יותר על ידי זריקה.
הרשב״ץ מביא שיש מפרשים בדרך אחרת, שכאשר אינה נפרכת - הרי זה מוכיח שיבשה כל כך שאינה יכולה להשבר, ורק אז מותרת, אולם הוא דוחה שאין דרכה להתייבש כל כך.
בהמשך הגמרא מובאת עוד מחלוקת בין אמימר לבין מר זוטרא אם צואה כחרס אסורה, ורבא פסק שאסורה, ובפשטות פסיקתו מכוונת לדעות הנזכרות, דהיינו שלא די שיקרמו פניה וצריך שתהיה יבשה יותר. עם זאת כותב הראבי״ה (סי׳ עה) שאין הלכה כרבא, וכנראה מפרש שרבא סובר שלעולם הצואה אסורה, שכן מדברי הראבי״ה עצמו משמע שמקבל את הדעה שהצואה אסורה כל זמן שזורקה או גוללה ואינה נפרכת.
הרי״ף מביא את פסיקתו של רבא ואת שני הפירושים לחרס, ופוסק הרא״ש (סי׳ מט) כלשון אחרון לחומרא, ובפשטות הרי זה מפני שהאיסור הוא מדאורייתא וראוי להחמיר בו.
הרמב״ם פוסק דוקא כלישנא קמא, וכותב הכסף משנה שכנראה הוא מפרש את הדברים כרבינו יונה שהדעה הראשונה היא המחמירה. הרשב״א כותב כאמור בשם הראב״ד שהלשון הראשונה היא שמחמירה ובכל זאת פוסק לקולא כדעה השניה, כנראה מפני שהעיקר הוא הכלל הידוע שהלכה כלשון שניה. גם המאירי כותב שהעיקר שיש לפסוק כלשון אחרון, אך לדעתו זו גם הדעה המחמירה.
בשלחן ערוך פוסק המחבר כדעת הרמב״ם, והרמ״א מביא את הדעה המחמירה לפי הלשון השניה.

ב. ההלכה במי רגלים.

פסק ההלכה של רבא הוא שמי רגלים אסורים כל זמן שמטפיחים, ולמסקנת הגמרא בהמשך נחלקו התנאים בטופח על מנת להטפיח, שרבי יוסי מחמיר לאסור אפילו בלא על מנת להטפיח.
הרי״ף השמיט את מחלוקת התנאים, והרא״ש בשם גאון פוסק כתנא קמא שרק בטופח על מנת להטפיח אסור. כמוהו כותבים הראבי״ה (סי׳ עה), הרשב״א, בעל ההשלמה והריטב״א, ומסביר הכסף משנה שכך מוכח מהגמרא שמבקשת להעמיד את דברי רבא גם לפי תנא קמא, לכן מסתבר שהלכה כמותו.
הרמב״ם אוסר כשמרטיבים את היד, ומשמע שמחמיר ואוסר לאו דוקא בטופח על מנת להטפיח, ומסביר הכסף משנה שאף הרמב״ם פוסק כתנא קמא, אלא שלדעתו דוקא רבי יוסי הוא המיקל, כמו שחשבה הגמרא בתחילה, ופירוש דברי רבי יוסי ״כל זמן שמטפיחים״ הוא שמותר עד שיהיה בהם כדי להטפיח. כמובן שיש קושי לפירוש זה שכן יוצא שרבא נקט את הלשון ״כל זמן שמטפיחים״ וגם רבי יוסי נקט אותה לשון ויש לדבריהם פירושים שונים. אולם נראה שהכסף משנה נוטה לדחוק כך כדי שיוכל לומר שהלכה כתנא קמא, כפי שנראה לדעתו מנטית הסוגיה, וזה עדיף מהאפשרות האחרת לומר שפוסק כרבי יוסי לחומרא, כי אין סיבה להחמיר בדין הזה שאיסורו רק מדרבנן.
הטור פוסק כרא״ש שאסור רק בטופח על מנת להטפיח, אך הבית יוסף מכריע כרמב״ם לחומרא, וכך הוא כותב בשלחן ערוך, אולם הרמ״א פוסק כדעה המקילה יותר.
אבל לשם תפלה צריך הוא שיכסה את לבו, שבתפילה פונה הוא בלשון נוכח אל ה׳ וצריך להתלבש בדרך המתאימה לכך.
However, for prayer, one may not recite it until he covers his heart, because in prayer he addresses God directly and he must dress accordingly.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירא״שמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) וא״רוְאָמַר רַב הוּנָא: בשָׁכַח וְנִכְנַס בִּתְפִילִּין לְבֵית הַכִּסֵּא – מַנִּיחַ יָדוֹ עֲלֵיהֶן עַד שֶׁיִּגְמוֹר. עַד שֶׁיִּגְמוֹר ס״דסָלְקָא דַעְתָּךְ?! אֶלָּא כִּדְאָמַר ר״נרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: עַד שֶׁיִּגְמוֹר עַמּוּד רִאשׁוֹן. וְלִפְסוֹק לְאַלְתַּר וְלֵיקוּם? מִשּׁוּם דרשב״גדְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, דְּתַנְיָא: רשב״גרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, עַמּוּד הַחוֹזֵר – מֵבִיא אֶת הָאָדָם לִידֵי הִדְרוֹקָן, סִילוֹן הַחוֹזֵר – מֵבִיא אֶת הָאָדָם לִידֵי יֵרָקוֹן.:

And Rav Huna said: One who forgot and entered the bathroom while donning phylacteries places his hand on them until he finishes. The Gemara wonders: Does it enter your mind that he can do so until he is finished? Rather, as Rav Naḥman bar Yitzḥak said: Until he finishes discharging the first mass of feces, at which point he can step out and remove his phylacteries. The Gemara asks: Let him stop immediately when he realizes that he is donning phylacteries and stand and step out. The Gemara replies: He cannot do so because of the statement of Rabban Shimon ben Gamliel. As it was taught in a baraita: A mass of feces that is held back without having been discharged causes a person to suffer from dropsy [hidrokan], while a stream of urine that is held back causes a person to suffer from jaundice [yerakon]. Since there is potential danger, the Sages did not require him to step out.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יספר הנררא״הבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך הדרקון
הדרקוןא(ברכות כה., ברכות סב:, תמיד כז:) רשי שמעון בן גמליאל אומר עמוד החוזר מביא את האדם לידי הדרקון סילון החוזר מביא את האדם לידי ירקון. (עירובין מא:) ג׳ מתים כשהן מספרין ואילו הן חיה וחולי מעים והדרקון. (יומא סו) שמח לבו בהדרקון (שבת לג) ג׳ מיני הדרקון הן של עבירה עבה של רעב תפוח של כשפים דק פי׳ עמוד החוזר עמוד של צואה שהתחיל לימשך לצאת חו׳. לטבע׳ ונטרד ולא הפילו לחוץ אלא החזירו ועמ׳ והנך מביא את האדם לידי הדרקון ניפוח בטן וחולי מעים עד שימו׳ (א״ב פי׳ בלשון יוני בעל חולי המעים אשר בטנו צבה הנקרא גם כן אידרופיקוס).
ערך ירק
ירקב(משנה עדיות פרק ה) ודם הירוק (נדה יט.) דם הירוק עקביא בן מהללאל מטמא. (נגעים פרק ג) הבתים מיטמאין בג׳ שבועות ובג׳ סימנין בירקרק ובאדמדם ובפשיון. (ברכות כה., ברכות סב:, תמיד כז:) סילון החוזר מביא האדם לידי ירקון פי׳ סילון החוזר אדם שהתחיל להשתין ונטרד ולא גמר השתן מביא אותו לידי ירקון חולי שמראהו כירק (שבת קי) ליורקנא תרין בשיכרא ומיעקר (בכורות ז) דשתו אינשי ומעלו לירקונא. (ראש השנה כ) אמר עולא משום ירקיא פי׳ בערך מת ולא בירוקה שעל פני המים פי׳ בערך אכמוותא.
א. [וואססער זוכט.]
ב. [גרין.]
הדרוקן – חולי המצבה את הכרס.
סילון – של מי רגלים.
ירקון – חולי ששמו גלניצ״ה.
מביא את הדרקוןא – פיר׳ אדא אנדפעת אלטביעה ואשרף אלתפל מן אמעא עלי כ׳רוג׳ ורג׳ע אל כ׳לף תולד, פי׳ גופה ריאח אלקולנג׳.⁠ב סילון החוזר מביא את האדם לידי ירקאן, וכדלך אדא עדם אנסאנא יבול מא ירדה בעד אנדפעאה יולד אל ירקאן.⁠ג
א. לפנינו: ״מביא את האדם לידי הדרוקן״.
ב. תרגומו: כשנדחק הטבע ועולה הפרש ממעים אל היציאה וחוזר לאחור יתהו׳ בבטנו גזים של הקוליק (=התקפת כאב במעים).
ג. תרגומו: וכמו כן אם אדם יפסיק להשתין, מה שיחזירו אחרי הדחקותו יוליד הירקון. וראה להלן פרק ט׳ הערה 1.
אמר רב יהודה שכח ונכנס בתפליו לבית הכסא מניח ידו עליהן עד שיגמור עד שיגמור סלקא דעתך אלא אמר רב נחמן עד שיגמור עמוד ראשון וניקום וניפסוק סבר לה כדתניא רבן שמעון בן גמליאל אומר עמוד. כלומר צואה. החוזר מביא את האדם לידי הידרוקן. פי׳ לידי חולי של נפח [ש]⁠שמו הידרוקן. סילון החוזר. כלומר של שתן. מביא את האדם לידי ירקון. ומשום הכי התירו לו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א ועוד אמר רב הונא: מי ששכח ונכנס בתפילין לבית הכסאמניח ידו עליהן עד שיגמור. על כך תמהים: עד שיגמור סלקא דעתך [עולה על דעתך]?! אלא כדאמר [כמו שאמר] רב נחמן בר יצחק: עד שיגמור עמוד ראשון של צואה ואז יצא ויחלוץ את התפילין. ושואלים: ולפסוק לאלתר וליקום [ושיפסיק מיד ויעמוד ויצא משם]? ומשיבים: טעמו דבר הוא כפי שאמר רבן שמעון בן גמליאל שלימד, שעמוד צואה החוזר בלא שעשה אדם את צרכיו — מביא את האדם לידי מחלת הדרוקן, וסילון מי רגלים החוזרמביא את האדם לידי מחלת ירקון. ומכיוון שיש בדבר זה סכנה — לא הצריכוהו לצאת מיד.
And Rav Huna said: One who forgot and entered the bathroom while donning phylacteries places his hand on them until he finishes. The Gemara wonders: Does it enter your mind that he can do so until he is finished? Rather, as Rav Naḥman bar Yitzḥak said: Until he finishes discharging the first mass of feces, at which point he can step out and remove his phylacteries. The Gemara asks: Let him stop immediately when he realizes that he is donning phylacteries and stand and step out. The Gemara replies: He cannot do so because of the statement of Rabban Shimon ben Gamliel. As it was taught in a baraita: A mass of feces that is held back without having been discharged causes a person to suffer from dropsy [hidrokan], while a stream of urine that is held back causes a person to suffer from jaundice [yerakon]. Since there is potential danger, the Sages did not require him to step out.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יספר הנררא״הבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אִתְּמַר: צוֹאָה עַל בְּשָׂרוֹ, אוֹ יָדוֹ מוּנַּחַת בְּבֵית הַכִּסֵּא, רַב הוּנָא אָמַר: גמוּתָּר לִקְרוֹת ק״שקְרִיאַת שְׁמַע. רַב חִסְדָּא אָמַר: אָסוּר לִקְרוֹת ק״שקְרִיאַת שְׁמַע. אָמַר רָבָא: מ״טמַאי טַעְמָא דְּרַב הוּנָא – דִּכְתִיב: ״כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ״ (תהלים ק״נ:ו׳).

It was stated that the Sages disagreed with regard to one who had fecal matter on his skin or whose hand, but not the rest of his body, was placed inside the bathroom. Under those circumstances, Rav Huna said: He is permitted to recite Shema. Rav Ḥisda said: He is prohibited from reciting Shema. Rava said: What is the reason for Rav Huna’s opinion? As it is written: “Let every soul [neshama] praise the Lord; Halleluya” (Psalms 150:6), which he interprets as “Let everything that has breath” [neshima]. As long as the mouth with which one recites praise is in a place of purity, the location of the other limbs of his body is irrelevant.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותבעל המאורראב״ד כתוב שםההשלמהרמב״ן מלחמות ה'רשב״ארא״הרא״שתוספות רא״שפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ידיו בבית הכסא – מחיצה יש בינו לבין בית הכסא ופשט ידיו לפנים מן המחיצה.
כל הנשמה – הפה והחוטם בכלל ההילול ולא שאר אברים.
1פסק רבינו חננאל כרב חסדא דאסור לקרות ק״ש אפילו צואה תחת בגדו על בשרו וס״ל כל עצמותי תאמרנה (תהלים לה) דאע״ג דר׳ חסדא תלמיד דר׳ הונא הוה לחומרא אזלינן ורב אלפס פסק כרב הונא מדאקשי גמרא מיניה ביומא פרק הממונה (יומא ל.).
1. תוס׳ ד״ה ״פסק רבינו חננאל״ מופיע בדפוס וילנא בדף כ״ד:.
{שמעתא דצואה על בשרו}
איתמר: צואה על בשרו או שהיו ידיו בבית הכסא וכו׳ – נ״ל צואה על בשרו במקום קינוח ובכל מקום כיוצא בו שהוא בית הסתרים, וליכא ריחא ולא עביד לאיגלויי. דאי בדוכתא דעביד לאיגלויי הוא, לא גרע מצואה דבוקה בסנדלו, דאיבעיא ולא אפשיטא ולחומרא עבדינן (בבלי ברכות כ״ה:).
וכן מי שהיו ידיו בבית הכסא בלא שום טינוף, ומחיצה חוצצת בינו לבית הכסא. דאי לאו הכי, הא קיימא לן דאסור לקרות ק״ש ולהתפלל כנגד בית הכסא ישן, ואף על פי שאין בו צואה.
ובנוסחי הלכות הרב ז״ל נמצא, או ידיו מטונפות מבית הכסא. וזו הנוסחא אינה נמצאת בכל ספרי מקומותינו.
והרי״ף ז״ל פסק בזו כרב הונא, והגאון רבינו האי ז״ל פסק כרב חסדא. ויש שדעתם נוטה לדברי הגאון, משום דקי״ל כרב חסדא בריח רע שיש לו עיקר, שמרחיק ארבע אמות ממקום שכלה הריח וקורא. והם רואים בדעתם שהדברים קל וחומר.
[במאור דף טז. ד״ה איתמר צואה. לרי״ף סי׳ פ׳ (ברכות דף כה.)]
כתוב שם: נראה לי צואה על בשרו במקום קנוח כו׳.
אמר אברהם: ואי במקום [קנוח] ולא עביד [לאגלויי] הא אמרי׳ במסכת יומא [דף ל.] לא נתנה תורה למלאכי השרת והיכי פליג רב חסדא אלא ע״כ דעביד לאגלויי ואי במקום קנוח הא קיימא לן דאסור כדרב פפא [יומא שם] דהיינו [צואה] במקומה אלא האי פלוגתא [דהכא] שלא במקום קנוח הוא וא״ע גב דאית בה ריחא כי מורח בה כדמכסיא בבגדו מיהא לית בה ריחא דלא נפישא זוהמיה אמרינן אבל זוהמא מיהא אית בה וקיימא לן כרב הונא כמו שפסק הרב מדמקשינן מיניה. ולצואה דבוקה בסנדלו לא דמי דהתם מגליא לגמרי היא כדמדלי רגליה. גם לריח רע שיש לו עיקר נמי לא דמיא דהא מכסיא בבגדו וכריח רע שאין לו עיקר דמיא. אלא שהיה רב חסדא אוסר מפני שהיא דבוקה בבשרו ובעינן כל עצמותי תאמרנה. וידיו מטונפות שכתב הרב ז״ל לא שיהא הטנוף על ידו אלא שה⁠[ן] מונחות במקום טינוף ואין ספק שאם היו מטונפות ממש נטילת ידים מיהת בעינן. [אבל זה לא ידון לכף זכות.]⁠1
1. עיין בהשגות הראב״ד על הרמב״ם הל׳ ק״ש פ״ג הי״א, ובספר המאורות דף כה: ד״ה צואה בעששית בשמו.
הא דאמר רב הונא צואה על בשרו או ידיו מטונפות בבית הכסא מותר לקרוא ק״ש, וקיימא לן כותיה, מדאקשינן מינה בפרק אמר להם הממונה לרב פפא דאמר צואה במקומה אסור לקרות ק״ש כנגדה. כך כתב הרב בהלכותיו. מיהו ר״ש ז״ל כתב דמדרב חסדא נמי קא מקשי, דעד כאן לא קאמר אסור אלא משום כל עצמותי תאמרנה, אבל משום זוהמת הריח לא, וקשיא לרב פפא מתרווייהו. עכ״ל ר״ש ז״ל בפרק אמר להם הממונה. מסתברא בצואה על בשרו והיא תחת בגדיו ואין ריחה נודף. וידיו מונחות בבית הכסא, סתום ואין שם ריח.
{שמעתא דצואה על בשרו}
ועוד, ובנוסחי הלכות הרב נמצא, או ידיו מטונפות מבית הכסא, וזו הנוסחא אינה נמצאת בכל ספרי מקומותינו.
אמר הכותב: אבל נמצאת היא בספרי ספרד. ופירושה, לפי הנראה, שהיו ידיו מטונפות מקנוח בית הכסא, כגון שקנח באבנים מקורזלות של בית הכסא ואין בידו צואה, אלא שהיא מאוסה ומטונפת ואין אדם אוכל בה.
לפיכך אמרו בטעמיה דרב הונא, כל הנשמה תהלל, שזה אין לבו ועיניו רואין צואה כלל. ורב חסדא סבר, כל עצמותי תאמרנה, ואין היד הזו ראויה לומר שירה, שדעתו של אדם אוננת ממנה. וזה פירוש נאה.
צואה על בשרו או שהיו ידיו מטונפות בבית הכסא. פירוש: שנטנפו בכניסתן לבית הכסא, ולא שנטנפו ממש דבכי הא לכולי עלמא אסור דהא צריך נקיון כפים. ויש ספרים דגרסי או שהיו ידיו מונחות בבית הכסא והוא שיהא דבר חוצץ בינו ובין בית הכסא, דאי לא תיפוק ליה משום בית הכסא עצמו.
ופסק ר״ח ז״ל כרב חסדא לחומרא דלא גרע צואה על בשרו ממהלך במבואות המטונפות (כד:) דקיימא לן בההיא כרב חסדא דמסתיעא מילתיה. אבל הרב אלפסי ז״ל פסק לקולא כרב הונא חדא דהוא רביה דרב חסדא. ועוד דאקשינן מינה במסכת יומא (יומא ל.) לרב פפא דאמר צואה במקומה אסור לקרות קריאת שמע, ומתרץ במקומה נפיש זוהמא שלא במקומה לא נפיש זוהמא. אלמא הא דרב הונא הלכתא היא. ונראין דברי הרב ז״ל, ומבואות המטונפות שאני משום דחזי ליה לצואה.
והראב״ד ז״ל הקשה דמכל מקום הא בעינן והיה מחניך קדוש וליכא. ותירץ דכיון דיבשה והלך ריחא דלא נפיש זוהמא בטלה על גבי גופו דומיא דמלמולי זיעה שנעשו על גופו של אדם. ומסתברא דאפילו בשאינה יבשה, ואי משום מחניך קדוש כל שהוא מכוסה ליכא משום מחניך קדוש, וכדאמרינן לקמן (ע״ב) צואה בגומא מניח סנדלו עליה וקורא קריאת שמע, ובדבוקה בסנדלו דלא איפשיטא להו היינו משום זימנין דמגליא כשהוא מהלך, והדין נותן שלא הקפידה תורה במחנה קדוש אלא בשאינה מכוסה הא במכוסה משרא שרי דכתיב (דברים כג, טו) ושבת וכסית את צאתך. ולקמן (שם) נמי אמרינן צואה בעששית מותר לקרות קריאת שמע כנגדה, ערוה בעששית אסור לקרות קריאת שמע כנגדה, מאי טעמא צואה בכסוי תליא מילתא והא מכסיא כך נראה לי.
איתמר צואה על בשרו או ידיוא בבית הכסא. פי׳ צואה על בשרו מכוסה בבגדיוב, ודוקא שלא במקומה דאי במקומה לכולי עלמא אסור דנפיש זוהמא דידה כדאיתא ביומא (בבלי יומא ל.). או ידיו בבית הכסא, פי׳ באויר בית הכסא שהכניס שם דרך חור ונמצא מחיצה מפסקת בין ידיו לגופוג, אבל אינן מלוכלכות, דאילו מלוכלכות הא ודאי אסור.
רב הונא אמר מותר לקרות קרית שמע ורב חסדא אמר אסור אמר רבא מאי טעמא דרב הונא כל הנשמה תהלל י-ה הללוי-ה. כלומר שעיקר הגוף במקום טהור דבר שהנשמה תלויה בו ובכך ראוי להלל י-ה אף על גב דקצת איכא שאינו טהורד. ורב חסדא מאי טעמיה דכתיב כל עצמותי תאמרנה ה׳ מי כמוך. כלומר דבעינן כל עצמותיו ראויין לומר שירה. ולהני טעמי ודאי צואה על בגדיו מכוסה בבגד עליון מותר אף לרב חסדא דלא אסר אלא בשרו ממשה, והוא הדין צואה על בשר חבירו והיא מכוסה בבגד והוא סמוך לו מותר לו לקרות קרית שמע, והוא שלא ירגיש בריחהו.
וכתב רבינו ז״ל דקיימא לן כרב הונא חדא דהוא רביה דרב חסדא ועוד דמקשינן מינה ביומא בפרק הממונה (ל.) דגרסינן התם אמר רב פפא צואה במקומה אסור לקרות קרית שמע. פי׳ צואה בפי טבעת. היכי דמי אי נראית. כלומר וחזו להז. פשיטא דאסור אי דלא נראית לא ניתנה תורה למלאכי השרת. כלומר והא לכולי עלמא שרי, כיון דהיא בפנים כל כך דלעולם לא נראית, דינה כשאר צואה שבתוך הגוף ממש, שלא ניתנה תורה למלאכי השרת שיוכלו לנקות עצמן עד כדי כך. לא צריכא דיושב ונראית עומד ואינה נראית ומאי שנא מצואה שעל בשרו דאיתמר צואה על בשרו או ידיו בבית הכסא. נוסחא אחרינא או ידיו מטונפות מבית הכסא, ולהאי נוסחא פי׳ שמכוסות בבגדח כענין צואה על בשרו דמיירי נמי שמכוסה בבגד. רב הונא אמר מותר לקרות קרית שמע. פי׳ וכיון דעומד ואינה נראית לכי עומד מיהת דינה כמכוסה בבגד ושרי לרב הונא דקיימא לן כותיה. פי׳ ומתרץ במקומה נפיש זוהמא שלא במקומה לא נפיש זוהמא. פי׳ אפילו הכי דמכוסה ואפילו מכוסה בבגד אסירא דבמקומה נפיש זוהמא דידה, וכיון שהיא במקומה דנפיש זוהמא והיא במקום חיצון כל כך דכי יושב נראית אסור לו לקרות קרית שמע משום דאפשר היה לקנח יפה ולנקות עצמו מה שאין כן בשאר בשר דלא נפיש זוהמא.
א. כ״ה הלשון ביומא ל, א. ובסוגיין ידו מונחת בבהכ״ס והיינו הך. אבל ברי״ף לפנינו, ידו מטונפת מבהכ״ס, והביא רבינו גירסא זו בסמוך.
ב. דכיון דהצואה תחת בגדיו קרינן ביה מחניך קדוש, וכ״כ הרשב״א ותר״י והרא״ש ושא״ר, ודעת הרז״ה הובא בתר״י דהכא בצואה תחת אצילי ידיו וכיו״ב אבל בגדים לא חשיבי כיסוי. ועיין דעת רבינו בדין כיסוי צואה להלן גבי ר״ר שיש לו עיקר וגבי צואה עוברת וגבי צואה בגומא וגבי צואה תחת המטה.
ג. דנמצא דגופו במחנה קדוש אבל ידו בבהכ״ס (ונ״ל דידו בחדר שצואה בתוכו לכו״ע ליכא איסורא רק בבהכ״ס שהמקום בעצמותו אינו טהור ועיין מג״א ר״ס עד). ומשמע דהך מחיצה מחיצת בית הכסא היא וזה כהב״י סי׳ פג דקורא סמוך למחיצות בהכ״ס ודלא כט״ז ומג״א דהמחיצות חשובות כגרף של רעי. ומג״א הוכיח מלשון רש״י מחיצה בינו לבין בהכ״ס והרי דמחיצת בהכ״ס גופא צריך להרחיק ממנה, והוכחתו צ״ע דברש״י כג, א ד״ה בהכ״ס קבוע נראה דסתם בהכ״ס אין לו מחיצות (ועיין בדברי רבינו להלן סא, ב).
ד. הנה זהו טעם על ידיו בבהכ״ס דאע״פ שחלק מגופו אינו במקום טהור לא איכפת לן כיון דעיקר הגוף במקום טהור, אך צואה על בשרו הרי מותר לרב הונא גם אם על כל גופו יש צואה אם היא מכוסה (ובמכתם נראה לא כן אבל אין נראה בדעת רבינו כדבריו), ונראה דצואה על בשרו ל״צ רב הונא טעמא דכיון דלית ליה הא דמייתי רב חסדא מכל עצמותי ממילא מהיכא תיתי לחדש דמה שיש צואה על בשרו אוסר הא כיון דמחנהו קדוש דאין בו צואה מגולה שפיר מתקיים מחניך קדוש (והא דאבריו סמוכים לצואה גם לרב חסדא אין בזה איסור חדא דלא אסר אלא בידו במקום שאינו טהור ולא בידו סמוכה לצואה כשגופו אינו סמוך לצואה וכמ״ש לעיל ועוד דהא אבריו סמוכים לצואה מכוסה) אבל ידו בבהכ״ס הרי דחלק מגופו במקום שאינו טהור ונמצא דאין כולו במחנה קדוש דחלקו במחנה לא קדוש ועל זה מייתי מכל הנשמה דכיון דעיקר גופו במקום טהור בהכי סגי, (ומיהא ממילא נכלל ג״כ בהאי קרא שלא ללמוד מכל עצמותי כדרשא דרב חסדא וממילא דאין מקור לאסור צואה על בשרו). ואם יכניס ראשו בבהכ״ס לכאורה חשיב דבר שהנשמה תלויה בו במקום שאינו טהור אע״פ שרוב גופו חוץ לבהכ״ס, ועיין מג״א סי׳ עד. ורש״י פירש הנשמה היינו הפה והחוטם הם בכלל ההילול ולא שאר אברים, והרא״ש כתב כל הנשמה כו׳ כיון שאינו מריח מותר ורב חסדא סבר דצריך גופו נקי אע״פ שאינו מריח, (ובמלחמות כתב כל הנשמה תהלל שזה אין לבו ועיניו רואין צואה כלל).
ה. דבעצם מחנהו קדוש אלא דצריך שיהו עצמותיו נקיים לומר שירה, ולכאורה ה״ה צואה על בגדו הסמוך לבשרו מבפנים (באופן שהיא יבשה דאין נדבקת לבשרו אלא דבוקה בבגד) דכיון שהיא על בגדו ולא על בשרו מותר, ואף לרב חסדא לא אתי עלה מצד שאבריו סמוכים לצואה אלא שלא יהיה צואה עליהם ממש וכמ״ש בהע׳ הקודמת.
ו. עיין מג״א סי׳ עו סק״א. וצ״ע אם חשיב ר״ר שיש לו עיקר ויתבאר בסמוך.
ז. בא ליישב מה שתמהו תר״י למה אם נראית פשיטא הרי תליא בפלוגתא דרב הונא ורב חסדא דלר״ה כיון דהבגדים מכסים מותר, ומסקינן נמי דסבר כר״ה ובמקומה אסור משום דנפיש זוהמא ואי״ז פשיטא ושפיר איכא לאוקמה בנראית אף כשעומד אלא דמכוסה בבגדיו ומזה הוכיחו כפי׳ רז״ה דר״ה לא אמר אלא במקום מכוסה שבגופו ע״ש, אך רבינו מפרש אי דנראית והוא ערום שרואים אותה פשיטא דאסור ואם דהוא ערום אלא דאינה נראית מחמת שהיא בתוך המקום הרי לא ניתנה תורה למאה״ש ומשני בנראית כשהוא יושב דאין כאן לא ניתנה תורה למאה״ש ומ״מ כשהוא עומד לא חזו לה ואין בה איסור אלא מחמת דנפיש זוהמא ומודה בה רב הונא וה״ה דהומ״ל בגוונא דמכוסה בבגד אלא דאגב אורחא קמ״ל דין נראית כשהוא יושב.
ח. והראב״ד בהשגות על המאור מפרש מונחת במקום טינוף, והרמב״ן מפרש שאינו טינוף של צואה, ועמ״ש בהערה 141. אכן הר״מ כתב בפ״ג הי״א היתה נטישת צואה על בשרו או היתה ידו מטונפת מבהכ״ס ולא היה להן ריח רע כלל מפני קוטנן או יבשותן וכו׳ וצ״ע דבה״ז כתב דצואה יבשה אסורה, ויש לומר דהא דצואה יבשה אסורה היינו בהיתה לחה דבעצמותה צואה המסרחת היא אלא דאין מתבטל איסורה עד שהיא כעפר (וכן מתבאר במג״א ריש סי׳ פב ע״ש) אבל יבשה מעיקרא דבעצמותה אינה צואה המסרחת אינה צואה האסורה, ולפ״ז נראה הפי׳ דמה שכתב מבית הכסא קאי גם אנטישת צואה והכונה דמעשיית צרכיו נשתייר וננטש (לשון תשמטנה ונטשתה) קצת צואה על בשרו או ידו מטונפת מקינוח צרכיו דמעיקרא צואה קטנה או יבשה היא שאין לה ריח רע אבל אם נשתייר מצרכיו צואה במקומה לחה היא ויש לה רי״ר. ובתר״י מבואר באופן אחר דגוף ההיתר מחמת שאינו אלא רושם ולא ממשות והיינו נטישת אלא דבעינן ג״כ דלא יהא ריח רע דומיא דריח רע שאין לו עיקר דג״כ אסור. ועיין ברשב״א בשם הראב״ד.
אמר רב הונא שכח ונכנס לבית הכסא בתפילין מניח ידו עליהן עד שיגמור. מאי עד שיגמור. אמר רב נחמן בר יצחק עד שיגמור עמוד הראשון. ונפסוק וניקום. משום הא דתניא רבי שמעון בן גמליאל אומר עמוד החוזר מביא את האדם לידי הדרוקן. סילון החוזר מביא לידי ירקון:
צואה על בשרו רב הונא אמר מותר לקרות ק״ש רב חסדא אמר אסור – פסק ר״ח ז״ל דקיי״ל כרב חסדא דאסר אפילו מכוסה בבגדיו ואע״ג דרב חסדא תלמידו של רב הונא [אזלינן] לחומרא, ורב אלפס פסק הלכה כרב הונא חדא דהוא רביה דרב חסדא ועוד כי סתמא דתלמודא מקשה מיניה ביומא [דף ל׳ ע״א] פ׳ אמר להם הממונה על הא דאמר רב פפא צואה במקומה אסור לקרות ק״ש, פי׳ צואה בפי טבעת, היכי דמי אי דנראית פשיטא ואי דאינה נראית לא ניתנה תורה למלאכי השרת לא צריכא דנראית כשהוא יושב ועומד אינו נראית ומאי שנא מצואה שעל בשרו או ידיו מטונפות מבית הכסא דרב הונא אמר מותר לקרות ק״ש ומשני במקומה נפיש זוהמא שלא במקומה לא נפיש זוהמא ומדפריך מינה תלמודא אלמא דהילכתא כותיה:
בגמרא איתמר צואה על בשרו כו׳ ר״ה אמר מותר לקרות ק״ש רב חסדא אמר אסור. וכתבו התוס׳ דר״ח פסק כרב חסדא לחומרא ורב אלפס פסק כר״ה מדאקשי גמרא מיניה ביומא פרק הממונה וכוונתם מהא דאמר רב פפא התם צואה במקומו אסור לקרות קריאת שמע ומקשה סתמא דתלמודא מ״ש מצואה על בשרו דאמר ר״ה דמותר ולפי זה צ״ע באמת על שיטת ר״ח שפסק דלא כסתמא דתלמודא. ולע״ד יש ליישב דהא מסקינן הכא דטעמא דרב חסדא דאוסר היינו משום דכתיב כל עצמותי תאמרנה ולפ״ז נראה ברור דלא שייך ה״ט לענין אברי הערוה לענין מקומות המטונפין באדם כגון סמוך לפי הטבעת דאותן האברים ודאי לא הוו בכלל כל עצמותי שהרי אפילו הרואה אותן אסור לקרות כנגדן וכ״ש הכא כשהצואה במקומו ונראית כשהוא מיושב וא״כ מקשה התם שפיר מ״ש מצואה על בשרו דמתיר רב הונא וא״כ אית לן למימר דאפילו רב חסדא לא פליג עליו אלא בשאר אברים משום דכתיב כל עצמותי תאמרנה. משא״כ בפי הטבעת דלא שייך ה״ט דכל עצמותי תאמרנה אפילו רב חסדא מודה דשרי. ואהא משני שפיר דבמקומו נפיש זוהמא וא״כ אפילו בלא טעמא דכל עצמותי תאמרנה יש לאסור מצד עצמו דצואה כיון שלא נתפזר הריח כמו שפרש״י שם כנ״ל נכון ליישב שיטת רבינו חננאל ואפשר דרב אלפס נמי לא עשה ראיה זו עיקר אלא כסניף בעלמא ועיקר ראייתו משום דרב חסדא תלמידו דר״ה הוי ואין הלכה כתלמיד במקום הרב ורבינו חננאל ז״ל סובר דכיון דרב חסדא לא הוי תלמיד גמור דר״ה אלא תלמיד חבר כדאיתא ס״פ אלו מציאות מש״ה יש לחוש לדבריו להחמיר באיסור תורה כנ״ל ודו״ק:
סליק פרק שלישי
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב אתמר [נאמר] שנחלקו חכמים בענין מי שהיתה צואה על בשרו, או שהיתה ידו בלבד מונחת בבית הכסא, רב הונא אמר: מותר לו לקרות קריאת שמע באופן כזה. ואילו רב חסדא אמר: אסור לקרות קריאת שמע. אמר רבא: מאי טעמא [מהו הטעם] של רב הונאדכתיב [שנאמר]: ״כל הנשמה תהלל יה הללויה״ (תהלים קנ, ו) שהוא מפרשו ״כל הנשימה״, וכשהפה שבו אדם מהלל נמצא במקום טהור — אין זה חשוב היכן שאר אבריו.
It was stated that the Sages disagreed with regard to one who had fecal matter on his skin or whose hand, but not the rest of his body, was placed inside the bathroom. Under those circumstances, Rav Huna said: He is permitted to recite Shema. Rav Ḥisda said: He is prohibited from reciting Shema. Rava said: What is the reason for Rav Huna’s opinion? As it is written: “Let every soul [neshama] praise the Lord; Halleluya” (Psalms 150:6), which he interprets as “Let everything that has breath” [neshima]. As long as the mouth with which one recites praise is in a place of purity, the location of the other limbs of his body is irrelevant.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותבעל המאורראב״ד כתוב שםההשלמהרמב״ן מלחמות ה'רשב״ארא״הרא״שתוספות רא״שפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) וְרַב חִסְדָּא אָמַר: אָסוּר לִקְרוֹת ק״שקְרִיאַת שְׁמַע. מ״טמַאי טַעְמָא דְּרַב חִסְדָּא – דִּכְתִיב: ״כׇּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה ה׳ מִי כָמוֹךָ״ (תהלים ל״ה:י׳).:

And Rav Ḥisda said: He is prohibited from reciting Shema. What is the reason for Rav Ḥisda’s opinion? As it is written: “All of my bones shall say: Lord, who is like You” (Psalms 35:10). Since this praise is undertaken with one’s entire body, he may not recite Shema even if just one limb is not appropriately clean.
רי״ףבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מי ששכח ונכנס לבית הכסא והתחיל לבדוק עצמו ונזכר שתפליו בראשו מניח ידיו עליהם עד שיגמור שהתחיל לצאת ופוסק לו מיד ויוצא היתה צואה על בשרו תחת בגדיו ואינה נראית ואין ריחה מורגש לו או שהיו ידיו מטונפות מבית הכסא כגון שקנח עצמו בהן על ידי דבר אחר ואין צואה דבוקה בהם או שהיו ידיו מונחות על גב בית הכסא הסתום שאין ריחו עובר מותר לקרות את שמע ואע״פ שרב חסדא חלק עליה לאיסור ראוי לפסוק כרב הונא חדא מפני שהיה רבו ועוד שבמסכ׳ יומא בשמועת צואה הקשו מדרב הונא אלמא הלכה היא ואע״פ שבדבוקה בסנדלו אסרו ההיא מתגלית היא על כל פנים בשעת הרמת הרגל ולהכי קיימא וכן אינה דומה לריח רע שיש לה עיקר דהתם איכא ריחא וכן לא למבואות המטונפות דהנהו חזי לה לצואה וגאונים הראשונים פוסקים כר״ח מדמיונות אלו ולא יראה כן ואף גדולי הפוסקים כתבוה כדברינו:
במסכת יומא התבאר שאם היתה לו צואה במקומה ר״ל בפי טבעת אסור לו לקרות את שמע ודוקא כשיש שם כל כך שתהא נראית בישיבתו אע״פ שמכוסית עכשיו בשעת עמידתו ושאין ריחה יוצא שכל שהיא במקומה לא פסקה זוהמתה אבל אם אינה נראית אפי׳ בשעת ישיבה מותר לא נתנה תורה למלאכי השרת נמצא כלל הדברים שכל שנראית אסור לקרות כנגדו וכן כל שעשויה ליגלות על כל פנים כגון דבוקה בסנדלו אינה נראית ולא עשויה ליגלות מותר אינה נראית אלא שהיא במקום שדרכה ליגלות לפעמים במקומה אסור שלא במקומה מותר:
מצא במקום שהיה מתפלל בו ריח רע שיש לו עיקר כגון צואה או נבלה וכיוצא בהן נחלקו בה בסוגיא זו רב הונא ורב חסדא שלדעת רב הונא מרחיק עד מקום שכלה הריח ומשמע אף לסוף אמה או שתים וקשה לפרש שהרי אין זה מחנה קדוש דכל ד׳ אמותיו מחנה שלו מתוך כך אנו גורסים בה ד׳ אמות עד מקום שכלה הריח כלומר ד׳ אמות מרחיק על כל פנים ואם לא כלה שם מרחיק עוד אמה או אמתים או חצי אמה עד שתכלה הריח ולדעת ר׳ חסדא ד׳ אמות ממקום שתכלה שכל שהריח מתפשט חשוב כמקום הצואה ופסקו בה גדולי המחברים כרב הונא ומ״מ אנו פוסקים כרב חסדא ומדתניא כותיה ואע״פ שאמרו עליה לית הלכתא כי הא מתניתא לא אמרוה אלא על צואת כלבים וחזירים שלא בנתינת עורות ואין אומרים בטלה מקצתה בטלה כולה והלכך מרחיק עד מקום שיכלה הריח ומרחיק עוד מאותו מקום ד׳ אמות וקורא את שמע ומ״מ דוקא כשהצואה לאחריו או לצדדיו אבל לפניו מרחיק כמלא עיניו:
לא יקרא אדם את שמע כנגד צואת אדם ולא יקרא כנגד צואת כלבים וחזירים בזמן שיש בתוכן עורות אבל אם אין בתוכן עורות מותר שאין ריחן רע ובתלמוד המערב אסרו אף כנגד צואת התרנגולים אלא שפירשו בה ובלבד באדומים ומקצת גאונים מפרשים שכל צואה לחה אפי׳ של כלב וחזיר בלא עורות וכן של כל בהמה וחיה אסור לקרות כנגדה לא הפרישו בין צואה לצואה אלא ביבשה וכלל הדברים שכל שריחו רע צריך להרחיק ממנו כשיעור שהזכרנו וכן אינו מתפלל כנגד אשפה שריחה רע ר״ל אשפה שכל השופכים ננערים לשם אע״פ שאין שם בית הכסא אסור אף בשאין ריחו יוצא היה שם מקום גבוה י׳ טפחים או נמוך י׳ טפחים הרי הוא רשות בפני עצמו ומותר לו אפי׳ סמוך לה כל שלא יראנה ובלבד שלא יגיע לו ריח לא היה שם מקום גבוה או נמוך י׳ מרחיק כמלא עיניו או יעמידנה לאחריו או לצדדיו:
ריח רע שאין לו עיקר כגון מי שנתעטש מלמטה אם לא יצא הריח ממנו אלא מחברו ומגיע לו הריח מותר בדברי תורה ואסור בק״ש ותפלה ואם יצאה ממנו אף בדברי תורה אסור עד שיכלה הרוח ויש אומרים עד שיכלה הריח וצואה מכוסה גדולי המפרשים כתבו שדינה כדין ריח רע שאין לו עיקר:
היתה צואה עוברת לפניו כגון שהיה מפנה אותה ומעבירה לפניו אסור לקרות תוך ד׳ אמות שלה אע״פ שאינה עומדת ופי חזיר אפי׳ היה החזיר עולה מן הנהר ונתרחץ פיו במים כצואה עוברת דמי ובתלמוד המערב אמרו אהן חזירא בית הכסא דמיטלטל הוא:
אעפ״י שאמרו שמצורע מטמא באהל אין טומאת אהל שלו שוה לטומאת אהל של מת שהמת מטמא כל המתאהל עליו אע״פ שלא היה המת עומד אלא שהיו מעבירים אותו אבל מצורע אינו מטמא באהל אא״כ הוא עומד כיצד היה המצורע עומד תחת האילן וטהור עומד תחתיו או עובר הואיל והמצורע עומד נטמא זה הטהור שהתאהל עמו תחת האילן אבל אם היה הטהור עומד תחת האילן והמצורע עובר לא נטמא הטהור וכן הדין בנושא אבן המנוגעת יש אומרים שאין המצורע מטמא באהל אלא כשהוא בבית אחד או באהל אחד עם הטהור אבל אם היה בבית אחר אע״פ שהיה אותו הבית פתוח לבית שהטהור בתוכו אין הטהור טמא והוא ששנו באהלות נכנס לבית הכנסת עושים לו מחיצה י׳ נכנס ראשון ויוצא אחרון ואע״פ שביארנו שאינו מטמא בהעברה חוששין שמא יגע באחד מהם או שמא יתעכב ויש מפרשים שלא הצריכו עמידה אלא בתחת האילן שהוא פרוץ מכל סביביו אבל בבית אף בהעברה מטמא וכבר ביארנו הפסד סברא זו בשלישי של עדיות במשנת ארבעה ספיקות:
מי שהיה רוצה לקרות את שמע והיה בבית ספק צואה כגון שהריח ריח רע ולא הוחזקה לו צואה לשם או שראה שם צואה ולא ידע אם הוציאוה אם לאו מותר לקרוא אבל ספק כזה באשפה אע״פ שאין שם בית הכסא אסור ספק מי רגלים אפי׳ באשפה מותר שאע״פ שכל לכלוך נאסר בענין זה ממה שנ׳ והיה מחנך קדוש לא נאסר משם אלא כנגד עמוד בשעה שיוצאין אבל משנפלו לארץ אין בהן סרך איסור של תורה אלא מגזרת חכמים וכשגזרו בהם חכמים לא גזרו אלא בודאן אבל בספקן לא הא ודאי מי רגלים אף בבית אסור לקרוא כנגדן כל זמן שמטפיחים ויש אומרים כל זמן שרשומן ניכר אע״פ שאין היד טופחת בהן ואף גדולי המחברים כתבוה כן ואין נראה לי ממה שאמרו כאן דכולי עלמא רשומן ניכר שרי ואע״פ שיש כיוצא בה כמו שכתבנו בקדושין בענין אותיות נקנות במסירה מ״מ כל שאין צורך בכך אין ראוי לפסוק בדרך אחרת:
צואה שנתיבשה כל זמן שאינה נפרכת בגלילה אע״פ שאם זורקה נפרכת אינה נקראת יבשה ואסור לקרות כנגדה אבל אם נפרכת בגלילה עפרא בעלמא הוא ומותר ויש אומרים כן אף כשנפרכת בזריקה ואין נראה לי כן שהרי הלכה כאיכא דאמרי:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ורב חסדא אמר: אסור לקרות קריאת שמע. מאי טעמא [מהו הטעם] של רב חסדאדכתיב [שנאמר]: ״כל עצמותי תאמרנה ה׳ מי כמוך״ (שם לה, י), שתהילת ה׳ הריהי בכל הגוף כולו, ואפילו כאשר אבר אחד איננו נקי כראוי — אסור לקרוא.
And Rav Ḥisda said: He is prohibited from reciting Shema. What is the reason for Rav Ḥisda’s opinion? As it is written: “All of my bones shall say: Lord, who is like You” (Psalms 35:10). Since this praise is undertaken with one’s entire body, he may not recite Shema even if just one limb is not appropriately clean.
רי״ףבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אִתְּמַר: רֵיחַ רַע שֶׁיֵּשׁ לוֹ עִיקָּר – רַב הוּנָא אָמַר: דמַרְחִיק ד׳אַרְבַּע אַמּוֹת, וְקוֹרֵא ק״שקְרִיאַת שְׁמַע. וְרַב חִסְדָּא אָמַר: מַרְחִיק ד׳אַרְבַּע אַמּוֹת מִמְּקוֹם שֶׁפָּסַק הָרֵיחַ, וְקוֹרֵא ק״שקְרִיאַת שְׁמַע.

It was said that the Sages disagreed over a similar issue: What is the legal status of a foul odor that emanates from a visible source? Rav Huna said: He distances himself four cubits from the source of the odor and recites Shema. And Rav Ḥisda said: The source is irrelevant; he distances himself four cubits from the place that the odor ceased and recites Shema.
עין משפט נר מצוהר׳ נסים גאוןרי״ףרש״יספר הנררא״הריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ריח רע שיש לו עיקר. גרסי בני מערבא [בפירקין הלכה ה] אמר רב חסדא מסוף ריח רע ד׳ אמות הדא דאיתמר לאחריו אבל לפניו עד מקום שעיניו רואות כהדא ר׳ בא וחבריה הוו יתבין קמי פונדקייה ברמשא אמרין מהו למימר מילי דאורייה אמרין מכיוון דאילו הוה ביממא הוינן חמין ליה ואסור ברם כדון אסור:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שיש לו עיקר – שהצואה מונחת שם ומסרחת ושאין לו עיקר הפחת רוח.
מרחיק ד׳ אמות – מן העיקר ואע״פ שהריח בא אליו וכגון שהיא לאחוריו שאינו רואה אותה.
ממקום שפסק הריח – שהריח כלה שם.
ריח רע (שאין) שיש לו עיקר – כלומ׳ בית הכסא או נבלה או משרה – פיר׳ שנתו לתוכן עורות כדי לעבדן כדרך שמעבדין בצואת כלבים.⁠א וקימ׳ לן כר׳ חסדא דתניא כותיה דהאי דאמ׳ רבא לית הילכתא כי הא מתניתא גבי צואת כלבים לחודה קאמ׳ אבל שאר מתניתא לא דחינן לה.⁠ב
א. ראה מאירי כאן: ״כגון צואה או נבלה וכיוצ״ב״.
ב. כעי״ז באוצה״ג הפי׳ עמ׳ 31 בשם רה״ג וראה פיר״ח שם עמ׳ 27.
איתמר ריח רע שיש לו עיקר. פי׳ כגון צואה מכוסהא. רב הונא אמר מרחיק ארבע אמות וקורא קרית שמע. פי׳ ובהכי סגי ליה. פי׳ נוסחא אחרינא מרחיק עד מקום שכלה הריח וקוראב. ורב חסדא אמר מרחיק ממקום שכלה הריח וקורא תניא כותיה דרב חסדא לא יקרא אדם קרית שמע לא כנגד צואת אדם ולא כנגד צואת כלבים ולא כנגד צואת חזירים ולא כנגד צואת תרנגולים. פי׳ ובנוסחא דילן לית בה תרנגולים. ולא כנגד אשפה שריחה רע ואם היה שם מקום גבוה עשרה או נמוך עשרה יושב בצדו וקורא. פי׳ כשאין רואה אותהג וכשאין שם ריחד. וכיון דאין מגיע לו שם ריח, והוא רשות חלוק לעצמו דאיכא מחיצה עשרהה, מותר לו לקרות בסמוך לאלתר. הא היכא דליכא רשות חלוק, ואפילו מכוסהו ואין שם ריח, צריך להרחיק ארבע אמות דבעינן מחניך קדוש. פי׳ ומיהו מסתברא דדוקא בחרס שהיא עומדת בעיניה אלא שאינה נראית, אבל עירב בה עפר וכיוצא בזה הרי היא בטלהז, ואם עדיין מרגישין ריח ממנה דינו כריח רע שאין לו עיקר שאסור לענין קרית שמע ומותר לענין דברי תורהח כדאיתא לקמן. ואם לאו ירחיק מלא עיניו וכן לתפלה. פי׳ ואם לאו דליכא מקום חלוק לעצמוט ירחיק כמלא עיניו. פי׳ ובהכי שרי אפילו היא כנגדו, אבל אם הצואה לאחוריו סגי בארבע אמות כדאמרינן (בבלי ברכות כב:) יזרקנה לאחריו ארבע אמות, והוא דליכא ריח. וריח רע שיש לו עיקר. פי׳ כגון צואה מכוסה בחרסי. מרחיק ארבע אמות ממקום שכלה הריח וקורא קרית שמע. פי׳ והיינו כותיה דרב חסדא.
[רי״ף טז, ב] אמר רבא לית הילכתא כי הא מתניתא אלא כי הא דתניא לא יקרא אדם קרית שמע לא כנגד צואת כלבים ולא כנגד צואת חזירים בזמן שיש בתוכה עורות. פי׳ דהשתא מאיסיכ ואפילו ליכא ריח אסור לקרות כנגדן כמלא עיניו. פי׳ ומסתברא דהשתא אתא למיעוטי הא מתניתא כל מה דמרבינן לעיל, דמרבי שאר צואות לבר מאדם כגון כלבים וחזירים ותרנגולים וכל כיוצא בהןל, השתא אתי האי תנא למיעוטינהו דלא אסירי אלא בעורות, אבל באדם כולהו מודו דאסור. ולא אתי האי תנא לחדותי אלא במאי דמרבי תנא דלעיל בלחוד דהיינו שאר צואות כולהו לבר מאדם דבצואת אדם כולהו מודו בה, ובהני פליג האי תנא דאמר דעורות בעינן.
א. להכי אוקמה במכוסה דאילו מגולה צריך להרחיק כמלא עיניו משא״כ במכוסה, ורש״י פירשה כגון שהיא לאחוריו דאינו רואה אותה, אבל לרבינו איירי מלפניו אלא דמכוסה, וכן פירשו הרוקח סי׳ שכד והאשכול ורבינו מנוח ק״ש פ״ג הי״ב, אכן הרשב״א כתב דמכוסה אין לה עיקר חשיבא. והנה דעת רבינו מתבאר להמפורש בדבריו בסמוך דצואה מכוסה ואין ריחה נודף צריך להרחיק ד״א דכלי אינו קבוע וחשיב כצואה מגולה (ומ״מ להרחיק כמלא עיניו אי״צ דהא מכוסה ואין רואה אותה, ואע״פ דאי״צ ראייה ממש דגם בלילה וסומא צריך להרחיק כמ״ש הראשונים בשם הירושלמי מ״מ צריך ראויה להראות, כן נראה פשוט). אכן רבינו מנוח סובר כהר״מ דכפה כלי על הצואה אי״צ להרחיק ואפ״ה סובר דחשיב ר״ר שיש לו עיקר והיינו דאע״פ דחשיבא כקבורה ואינה במחנהו מ״מ יש כאן עיקר של צואה ואין ביטול בעצם הצואה אלא שהיא לא במחנהו וע״י דריחה נודף הרי דהיא שוב במחנהו, משא״כ הרשב״א סובר דמכוסה כקבורה ואינה קיימת דמיא ולכן חשיבא כר״ר שאין לו עיקר. ובדעת הרוקח לענין מכוסה ואין ריחה נודף אין ראיה דדילמא אי״צ להרחיק אלא דמ״מ סובר דריחה ר״ר שיש לו עיקר הוא חשוב וכרבינו מנוח הנ״ל. ובצואה מכוסה בבגדיו דגם רבינו מודה דחשיבא כיסוי צ״ע לדעת רבינו אם צריך להרחיק, דלא דמי לצואה מכוסה בכלי דכמגולה דמי, ותליא בפלוגתת הרשב״א עם האשכול ורבינו מנוח (ועיין בהערה 200). ועיין בשיטמ״ק ובהקדמת המ״ב לסי׳ עט.
ב. וכן גורס הר״מ פ״ג ק״ש, ולנוסח זה גם רב הונא איכפ״ל בריח ורב חסדא חידש דע״י שריחה נודף חשוב כאילו מלא צואה עד היכן שמגיע הריח, ואילו לגי׳ דקמן לא איכפ״ל לרב הונא בריח כלל וכ״ש דלית ליה איסור בר״ר שאין לו עיקר ורב חסדא חידש דריח צואה כצואה, ועיין מאירי.
ג. וכן כתב הרשב״א אבל הרא״ש מתיר אף ברואה, והובא פלוגתייהו בשו״ע סי׳ עט. ודעת מאירי ושטמ״ק ורשב״ץ כרבינו והרשב״א, אבל בר״מ פ״ג ק״ש ה״ח וה״ט משמע כהרא״ש וכ״נ בפסקי ריא״ז. והנה ברשב״א מבואר טעמו דדין הרחקה כמלא עיניו לא נפקא ממחניך קדוש אלא מלא יראה דקאי גם אצואה וגם אערוה, ולכן לענין דין כמלא עיניו לא מהני מה שהוא ברשות בפנ״ע כמו דלא מהני בערוה שברשות בפ״ע דכיון דרואה צריך להרחיק, וכל הנפ״מ בין צואה לערוה הוא דבצואה נתחדש בהא דכתיב וכסית את צאתך דצואה מכוסה אי״צ להרחיק ממנה והיינו דינא דצואה בעששית דמותר דרחמנא אמר וכסית והא מיכסיא, אכן הרא״ש סובר דדין כמלא עיניו גם כן ממחניך קדוש נפקא דכל כמלא עיניו מיקרי מחנהו (וכ״כ בקרי״ס) ולכן כיון שהוא ברשות בפ״ע לא חשיבא הצואה במחנהו אע״פ שהיא בתחום ראייתו ובארבע אמותיו. אכן בדעת רבינו א״א לומר טעמא דהרשב״א דהא סובר דצואה מכוסה בכלי אינו כלום וכמגולה חשיבא, ובהך דצואה בעששית הוא גורס כגי׳ הרי״ף מחניך קדוש אמר רחמנא והאיכא (וכן גורס הרא״ש) והיינו דהעששית מהני מדין מחיצה והפסק בינו לבין הצואה ומחנהו קדוש מצואה ולא מדין כיסוי, והרי שלדעתו גם דין כמלא עיניו מדין מחניך קדוש דהא מהאי טעמא מותר בצואה בעששית דמחניך קדוש מיקרי ואע״פ שרואה אותה, ולפ״ז צריך ביאור למה כשהוא ברשות חלוק לעצמו אסור ברואה ובמה פליג עם הרא״ש, ועוד צריך ביאור מאי שנא מעששית שאע״פ שרואה מותר בק״ש דמחנהו קדוש ע״י המחיצה דמאי נפ״מ מחיצה או מקום גבוה עשרה טפחים. וכן צ״ע בדעת רשב״ץ שהסביר דין כמלא עיניו דלא כהרשב״א דמפיק לה מלא יראה אלא נפקא מהכתוב וכסית את צאתך דאלמא בהרחקה לא סגי וצריך לכסותה שלא תהא גלויה כנגדו (וכ״כ הלבוש ועוד אחרונים הובא בפמ״ג סי׳ עט ועיין רמב״ן עה״ת אקרא דמחניך קדוש), ואפ״ה לא מהני רשות חלוק לעצמו שיהא מותר אפילו ברואה. וכן צ״ע בדעת המאירי דגם הוא סובר לגבי עששית דמהני מדין מחיצה המפסקת בינו ובין הצואה ולא מדין כיסוי כמבואר בלשונו גבי צואה בעששית, ויעו״ע במאירי גבי מניח גרף של רעי תחת המטה שכתב דכיון דמונח תחת המטה ואינה נראית ואין ריח מותר והרי מבואר דעתו דלא מהני כיסוי באופן דרואה (והטעם דאדרבה וכסית את צאתך משמע שיכסה שלא יראנה יעו׳ באו״ז) וא״כ על כרחך עששית מדין מחיצה, וצ״ב מאי שנא מחיצה מאי שנא מקום גבוה י״ט. ונראה דרבינו ודעימיה סברי דלא מהני רשות בפ״ע אלא להרחקה דארבע אמות שסביב לו ארבע אמות חשיב רשותו וכיון שהוא ברשות חלוק לעצמו אין רשות האחרת חשובה רשותו אע״פ שזה בתוך ד״א שלו, משא״כ כמלא עיניו דהוא משותף עם הצואה במה שנמצאת בתוך מרחב ראייתו דחשוב בזה שרואה הצואה יחד עמו לא מהני מידי מה שהוא ברשות חלוק לעצמו. אבל אם חצץ בינו לבינה בעששית הרי יש בזה עקירת שיתוף עמה גם מצד השיתוף של כמלא עיניו דאינו אך כנמצא בחדר אחר אלא ישנו דבר המפסיק ומפריד ביניהם ועי״ז מסולקת היא ממנו ואינה יחד עמו (ועיין בהערה 209). אכן להרשב״א גם מחיצה לא יועיל ברואה וכמו שלא יועיל לערוה דעצם מה שנראית כנגדו אוסר כדכתיב לא יראה ולא מהני עששית אלא מדין כיסוי (ובפשוטו עצם הפי׳ של עששית להרשב״א אינו מחיצה בינו ובין הצואה אלא שהצואה מכוסה בעששית אך בפמ״ג סי׳ עט ובאב״נ או״ח סי׳ יט כתבו לא כן וכל שרואה דרך דבר אחר אינה ראייה האוסרת בצואה ומ״מ גם לדידהו איכא נפ״מ במחיצה ביניהם ורואה מעל המחיצה). ולהרא״ש גדר דכמלא עיניו היינו דנחשב חנייתו ורשותו מלפניו כמלא עיניו וזה דוקא באותה רשות שהוא נמצא בה אבל ברשות אחרת לא חשיב חנייתו דהא רשות בפ״ע היא. (ובעיקר הפי׳ דצואה בעששית יעו׳ בר״מ פ״ג ה״י דהוא מדין מחיצה וכ״ה בערוך ערך עששית ורה״ג בספר הנר ובבה״ג ובפסקי ריא״ז וברבינו מנוח ועוד ראשונים, אך הרבה ראשונים כתבו מדין כיסוי, ותליא בגירסאות כנ״ל). והנה פשטא דברייתא כהרא״ש דהא תניא ואם לאו מרחיק כמלא עיניו והיינו אם אינו במקום גבוה י״ט מרחיק כמלא עיניו אלמא דבמקום גבוה אי״צ להרחיק אף שהיא מלפניו כמלא עיניו, ועיין ברשב״א מש״כ ליישב דהכונה דאם הוא במקום גבוה ולכן אינו רואה אי״צ להרחיק כיון שאינה נראית במקום שהוא שם אבל אם הוא במקום שוה אלא דיש סיבה חיצונית שאין רואה כגון בלילה או סומא מרחיק כמלא עיניו, אכן צ״ע בדעת רבינו דפי׳ ואם לאו שאינו ברשות חלוק לעצמו מרחיק כמלא עיניו וצ״ע דהא לדעתו גם ברשות חלוק מרחיק כמלא עיניו, והנה במג״א סי׳ עט סק״ח חידש דגם להרשב״א דמחמיר בצואה ברשות אחרת ברואה מ״מ מהני עצימת עינים משא״כ כשהוא באותו רשות לא מהני עצימת עינים וכמ״ש הראשונים ע״פ הירושלמי, והנה כבר כתב בא״ר דברשב״א ל״מ כן שכתב דכונת הברייתא דאם מחמת המקום אי אפשר לראות שפיר אבל אם מצד המקום היא נראית אלא שמסיבה אחרת אינו רואה צריך להרחיק אלמא דצריך שלא יוכל לראותה במקום הגבוה או הנמוך ולא מהני עצימת עינים, וגם להרשב״א הא יסוד הדבר מדין לא יראה דגם בצואה איכא לא יראה וכיון דבאותה רשות מיקרי לא יראה גם בעוצם עיניו ה״ה ברשות אחרת, אכן יש לומר כדברי המג״א בדעת רבינו דלא נאמר דין ירחיק כמלא עיניו אלא אם הוא באותה רשות וכדאמר ואם לאו ירחיק כמלא עיניו ופי׳ רבינו ואם לאו שאינו במקום חלוק לעצמו ירחיק כמלא עיניו אבל במקום חלוק לעצמו אי״צ להרחיק כמלא עיניו רק שלא יראה הצואה דהיינו שיפנה מבטו או יעצום עיניו אבל אי״צ להרחיק ממנה כמלא עיניו (ומ״מ מחיצה עדיין חלוקה מרשות אחרת דהא צואה בעששית משמע דמותר אף במביט בה), וביאור הדבר הוא דבעצם ע״י שהוא ברשות אחרת אין לו השתתפות עם הצואה לא הסמוכה לו בארבע אמותיו ולא הסמוכה לו מלפניו ע״י שהיא בשטח של כמלא עיניו אלא דמ״מ אם מביט בה להדיא שוב נחשב השתתפות עמה, אכן לע״ד קשה לומר חידוש זה בדעת רבינו וגם מסברא אין הדבר מבואר מהיכן נלמד חילוקים אלו בין מביט להדיא או לאו, ולכן נראה דצריך לומר דהדרך שבמקום חלוק לעצמו אינו רואה ובהכי איירי ברייתא וזש״כ רבינו פי׳ כשאין רואה אותה וכונתו שמדובר באופן שהוא מקום שאין רואה אותה משם מחמת גובהו או נמיכותו וכמ״ש הרשב״א ולא מצד שאינו מסתכל. (ודעת המג״א מתבאר ע״פ לשונו בסי׳ עט סק״א וסי׳ עה סק״ט דמבואר דעתו דבין בצואה בין בערוה יש גם דין מחניך קדוש וגם דין לא יראה והוא חידוש שבערוה יש דין מחניך קדוש אך כך מתבאר בדעתו ולפ״ז מבואר דבריו דסי׳ עט סק״ח הנ״ל ועיין בשו״ע הגר״ז ועיין או״ז סי׳ קלא וקיצרתי).
ד. וכ״כ הר״מ פ״ג ה״ט וכן דעת רוב ראשונים אבל בשם רבני צרפת כתבו תר״י ורא״ש דמהני הפסקה לריח רע ואע״פ שמריח יכול לקרוא וצריך ביאור בדעתם דמי עדיף צואה ברשות אחרת מריח רע שאין לו עיקר. ולדעת האוסרים הובא בביאור הלכה סי׳ עט ס״ב מחלוקת האחרונים אם אינו אלא כריח רע שאין לו עיקר וכיון שאין מגיע אליו ריח רע קורא או דחשיב ריח רע שיש לו עיקר ומרחיק דברי אמות ממקום שכלה הריח. ולכאורה מדהוצרך רבינו לפרש ריח רע שיש לו עיקר דברייתא בצואה מכוסה בחרס משמע דבמקום גבוה עשרה טפחים חשיב ריח רע שאין לו עיקר דאי לאו הכי הוה מצי לפרושי הא דתניא ריח רע שיש לו עיקר דחוזר אמקום גבוה עשרה טפחים, וכן פשטות לשונו שכתב וכיון שאין מגיע לו שם ריח משמע דסגי במה שאין מגיע אליו ממש אבל אין צריך להרחיק מהריח ד״א דדין הרחקת ד״א מריח היינו טעמא דחשוב כאילו הצואה ממלאה כל המקום עד היכן שמגיע ריחה אבל כאן שהצואה ברשות אחרת לא חשוב על ידי הריח כאילו נמצאת גם ברשות זו אלא דהריח בעצמו מחייב הרחקה לענין שלא יגיע ריח רע אליו ממש דומיא דאין לו עיקר. אמנם נראה דאע״פ דאין צריך להרחיק ד״א מן הריח מ״מ אם הריח מגיע אליו אסור גם בדברי תורה דדוקא בריח רע שאין לו עיקר אמרו דמותר בד״ת וכמו שביאר בחי׳ הרמב״ן דמה״ת אין איסור אלא ביש ממש ועיקר משא״כ הפחה בעלמא אין איסור מה״ת כי אם מדרבנן ולא אסרו בד״ת, אבל צואה ברשות אחרת שיש בה ממש ועיקר אלא דיש מחיצה המפסקת דמחמתה אין צריך להרחיק ד״א מן הריח אבל כשהריח מגיע אליו הרי זה איסור תורה ואסור גם בד״ת. וכן נראה ממה שכתב רבינו בסמוך לגבי צואה מעורבת בעפר דאם מרגיש ממנה ריח הרי הוא ריח שאין לו עיקר ומותר בד״ת, ומדלא אשמעינן לזה אלא גבי צואה בעפר משמע דלעיל שכתב והוא שלא ירגיש בריחה איסור תורה הוא ואסור בדברי תורה, וכמו לרב הונא להגירסא דמרחיק עד היכן שכלה הריח דאיסור תורה הוא ואסור גם בד״ת וכמבואר בר״מ פ״ג מהל׳ ק״ש הוא הדין בצואה ברשות אחרת ומגיע אליו ריחה ודוק.
ה. אין זה כמחיצה ממש וכמ״ש בהערה 196 דבמחיצה ממש גם אם רואה אותה מותר אבל הכונה דע״י שגבוה עשרה טפחים הרי זה רשות בפני עצמה.
ו. יעוין לעיל הערה 194 דלא מצאנו חבר לרבינו בזה דצריך להרחיק מצואה מכוסה בכלי יעו״ש, ומה דקשיא ממניח סנדלו עליה וממניחם תחת המטה יישב רבינו לקמן דשאני כלי דאינו כיסוי קבוע דעומד לינטל ע״ש.
ז. שאין כאן צואה בעין. ולשון רבינו לקמן כיון שנתערבה בעפר ונתכסית כולה בה וכו׳, ולכאורה פסוק מפורש הוא דכתיב וכסית את צאתך אלמא דכיסה בעפר לא צריך להרחיק, וי״ל דפשוט דאין צריך להרחיק ממנה דהעפר הוא כיסוי קבוע ולא גרע ממטה דחשיבא כיסוי, ורבינו חידש דבטלה בעצם וכמאן דליתא וחשיב ריחה ריח רע שאין לו עיקר, ומשמע לפי זה דמונחת תחת המטה או מכוסה בבגדיו אע״פ דאין צריך להרחיק ממנה מכל מקום ריחה ריח רע שיש לו עיקר הוא דאינה בטלה אלא שמכוסה היא, ויעוין לעיל סוף הערה 194 דנסתפקנו בזה לדעת רבינו.
ח. הנה בלקוטות הרמב״ן כתב דבאמת אין חילוק בעצם בין ק״ש לד״ת דאין ק״ש אלא שינון דברי תורה והא דהתירו ריח רע שאין לו עיקר לד״ת היינו מחמת ביטול המדרשות וכמ״ש בגמ׳ דחלק ישנים וחלק לומדים ודרך הישנים להפיח וא״כ לכאורה בגוונא דא דצואה בעפר יש לאסור גם לדברי תורה דליכא הך טעמא דביטול המדרשות, אכן נראה דגם הרמב״ן מסכים לדברי רבינו דמחמת טעמא דביטול המדרשות מעיקרא לא חידשו איסור באין לו עיקר אלא לענין ק״ש ואף במקום שאין הטעם לחלק בזה.
ט. יעוין לעיל סוף הערה 196 מה שמבואר בזה.
י. נתבאר בהערה 194. ומכל מקום פשוט דגם לרבינו בצואה לאחוריו ואיכא ריח מרחיק מהריח ארבע אמות כפי׳ רש״י, אלא דניחא ליה טפי לפרש בצואה מכוסה ומלפניו. ולפי׳ רבינו מבואר היטב הברייתא דהרי בהא דקאמר ירחיק כמלא עיניו מוכח דאיירי בצואה מלפניו ואם כן קשה בההיא דריח רע שיש לו עיקר אמאי מרחיק רק ארבע אמות ממקום הריח הא צריך להרחיק כמלא עיניו, אך לדברי רבינו אתי שפיר דהכי קאמר אם הצואה מלפניו מגולה מרחיק כמלא עיניו ואם הצואה מלפניו מכוסה מרחיק מריחה ארבע אמות, אבל לפי׳ רש״י דריח רע שיש לו עיקר היינו בצואה לאחוריו לא ניחא הברייתא כ״כ, ועיין ביאור הגר״א סי׳ עט אות י מה שכתב בביאור הברייתא יעו״ש היטב.
כ. הנה בראשונים מבואר דנתן עורות מרחיק מחמת שמסריחין הרבה, וביאור הדברים דגם צואת אדם אין ההרחקה מצד שהיא צואה בלבד אלא מצד שדרכה להסריח, ולהכי בעינן קטן שאוכל כזית דגן בכא״פ יעו׳ ספ״ג דסוכה דלפני שיעור זה אין צואתו מסרחת, ולכן אין מרחיק אלא מצואת אדם ולא משל בהמה אע״פ ששניהם צואה דמ״מ של אדם מסרחת יותר משל בהמה, ולברייתא בתרייתא לא סגי בסרחון של כלבים ותרנגולים אלא בעינן סרחון של צואת אדם דקצים ומצטערים בו, ומהאי טעמא מבואר בירושלמי והובא בראשונים דשל נמייה מרחיק וכן של תרנגולים האדומים ושל חמור הבא מן הדרך וכו׳ דהני מסריחין כשל אדם, ולכן בנתן עורות דמסריחין הרבה שוב צריך להרחיק גם בשל כלבים וחזירים דהא איכא סרחון כשל אדם, אלא דמ״מ כמו שבשל אדם גם אם במקרה אין ריח או בנתייבשה מרחיק כיון דמאיסא דצואה שדרכה להסריח היא ועי״ז מאוסה בעצמותה הוא הדין נתן עורות לשל כלבים כיון דהשתא דרכה להסריח גם אם ליכא ריח במקרה מרחיק דנעשית מאוסה בעצמותה, וזש״כ רבינו דהשתא מאיסי ואע״ג דליכא ריח מרחיק, אכן יל״ע דמשמעות דברי רבינו דאין גריעותא דעורות מצד שעי״ז מסריחין יותר אלא דעצם מה שיש עורות בתוכן גורם בהם מיאוס ודלא כשאר הראשונים, והיינו לכאורה דהא דצואת בהמה אינו מרחיק לא מצד שחסר בסרחונה אלא דאין בה המאיסות של צואת אדם ולכן צריך לומר בעורות מצד דמאיסי בזה, אכן קשה ממש״כ רבינו במתני׳ כב, ב ולהלן כה, ב דמים הרעים ומי המשרה כיון דמסריחין דינם כצואה והרי דכולה מילתא תליא בדבר המסריח ולא בשם צואה כלל שהרי הוציא דין מי המשרה מצואה והשוה זה לזה (ועיין לעיל בהערה 137) וא״כ על כרחך צואת בהמה בסרחונה הוא דמחסרא ולא במאיסותה ואם כן הו״ל לפרש גבי עורות כהראשונים מצד שמסריחין יותר, ואולי יש לדחוק דזהו כונתו ולא פירש למה מאיסי טפי אך הכונה מצד שמסריחין יותר וצ״ע. והנה בתר״י בשם רבני צרפת כתבו דצואה בלול של תרנגולים צריך להרחיק ממנה דבלול מאיסא, ובתוס׳ לפנינו כתבו מצד דמסריח הרבה אבל בתר״י בשמם נראה דבלול מאיס טפי מצד עצמו ולא שמסריח יותר (ובטור כתב שמסריח יותר ומאוס), ואע״פ דתר״י לעיל פירשו בעורות מצד שמסריחין יותר מ״מ לפעמים עצם מה שמאוסין טובא אע״פ שאין מסריחין יותר מסתם צואת תרנגולים גורם שיצטרכו להרחיק דכולה מילתא במאיסות תליא אם ע״י דדרכה להסריח מאד אם לפעמים אף דאין דרכה להסריח מאד דבשני האופנים נעשית מאוסה בעצמותה, וי״ל דזהו גם דעת רבינו לענין עורות, אלא דמ״מ אף דלפ״ז פירושו מובן, צריך ביאור למה לא פירש כהראשונים שמסריח יותר ע״י העורות. ויעו׳ בביאה״ל סי׳ עט ס״ד דגם אם ניטל העורות ונסתלק הריח רע מרחיק דשם צואה עליהם וכן נראה כדבריו מדברי רבינו (ומש״כ דבתר״י לא משמע כן לא ידעתי כונתו).
ל. משמע דלברייתא קמייתא לאו דוקא כלבים וחזירים ותרנגולים אלא ה״ה שאר בהמות, ולברייתא בתרייתא מבואר בדברי רבינו דצואת אדם בלבד הוא שמרחיק בלא עורות ותוס׳ דנו לענין תרנגולים דלא ממעט לה להדיא אבל רבינו סובר דאין חילוק בזה דכל מה שאינו של אדם אינו אסור אלא בעורות, וגם דברי הירושלמי בדין תרנגולים אדומים ונמייה ליתא להבבלי לדעת רבינו (ובירושלמי נראה דשל חזירין ל״צ עורות ע״ש וא״כ אין ללמוד מהירושלמי גם שאר מילי כיון דהבבלי פליג בחזירים וצ״ע). ומש״כ רבינו דשל אדם ל״צ עורות כ״ה פשוט בראשונים.
ריח רע שיש לו עיקר – כגון צואה מכוסה.
רב הונא אמר מרחיקה עד מקום שכלה הריח וקורא – פירוש ואפילו הוא רחוק טפי מד׳ אמות. רב חסדא אמר מרחיק ד׳ אמות ממקום שכלה הריח וקורא ותניא כותיה וכו׳ היה מקום גבוה עשרה או נמוך עשרה יושב בצדו וקורא דכל עשרה רשות אחריתי הוא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ג עוד אתמר [נאמר] שנחלקו חכמים בנושא דומה: מה דין ריח רע שיש לו עיקר, כלומר, שריח רע זה בא מדבר הנראה לעין — רב הונא אמר: מרחיק ארבע אמות מעיקרו של הריח הרע, וקורא קריאת שמע. ורב חסדא אמר: מרחיק ארבע אמות ממקום שפסק הריח, בלי לשים לב איפה היה מקור הריח הרע, וקורא קריאת שמע.
It was said that the Sages disagreed over a similar issue: What is the legal status of a foul odor that emanates from a visible source? Rav Huna said: He distances himself four cubits from the source of the odor and recites Shema. And Rav Ḥisda said: The source is irrelevant; he distances himself four cubits from the place that the odor ceased and recites Shema.
עין משפט נר מצוהר׳ נסים גאוןרי״ףרש״יספר הנררא״הריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא: לֹא יִקְרָא אָדָם ק״שקְרִיאַת שְׁמַע, לֹא כְּנֶגֶד צוֹאַת אָדָם, וְלֹא כְּנֶגֶד צוֹאַת כְּלָבִים, וְלֹא כְּנֶגֶד צוֹאַת חֲזִירִים, וְלֹא כְּנֶגֶד צוֹאַת תַּרְנְגוֹלִים, הוְלֹא כְּנֶגֶד צוֹאַת אַשְׁפָּה שֶׁרֵיחָהּ רָע. ווְאִם הָיָה מָקוֹם גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים אוֹ נָמוּךְ עֲשָׂרָה טְפָחִים – יוֹשֵׁב בְּצִדּוֹ וְקוֹרֵא ק״שקְרִיאַת שְׁמַע. וְאִם לָאו – מַרְחִיק מְלֹא עֵינָיו. זוְכֵן לִתְפִלָּה. רֵיחַ רַע שֶׁיֵּשׁ לוֹ עִיקָּר – מַרְחִיק ד׳אַרְבַּע אַמּוֹת מִמְּקוֹם הָרֵיחַ, וְקוֹרֵא ק״שקְרִיאַת שְׁמַע.

The Gemara notes that it was taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav Ḥisda: A person may not recite Shema opposite human excrement, dog excrement, pig excrement, chicken excrement, a foul-smelling dung-heap or anything repulsive. However, if the filth were in a place ten handbreadths above or ten handbreadths below him, he may sit alongside it and recite Shema, as a height disparity of ten handbreadths renders it a separate domain. And if the filth were not ten handbreadths above or below him, he must distance himself until it remains beyond his range of vision. And the same is true of prayer. However, from a foul odor with a visible source, he distances himself four cubits from the place that the odor ceased and recites Shema.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספותההשלמהרשב״אתוספות רא״שבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לא כנגד צואת אדם כו׳ – ואע״פ שאין ריח.
ולא יקרא את שמע לא כנגד צואת האדם ולא כנגד צואת כלבים אם נתן לתוכה עורות אבל לא נתן לתוכה עורות קורא כנגד צואת הכלבים.
סימן קסג
וריח רע שיש לו עיקר, כגון סמוך לבית הכסא, מרחיק ד׳ אמות ממקום שפסק הריח וקוראא.
א. פסק כרב חסדא וכשיטת רוב הראשונים. עי׳ טוב״י רס״י עט.
לית הלכתא כי הא מתניתא אלא כי הא דתניא כו׳ – פרש״י לית הלכתא כי הא מתניתא דלעיל דאסרה צואת כלבים וחזירים אפי׳ בשאין בהם עורות אבל בצואת אדם לא שייך ואסור בכל ענין משמע אבל בצואת תרנגולים לא איירי רבא ובאידך ברייתא לא גרס צואת תרנגולים כלל ולא פליג בהא אמתניתא דלעיל ולפי זה יש לאסור צואת תרנגולין ואומר רבינו יהודה דדוקא כשהן בלול שלהם שיש שם סרחון גדול אבל בתרנגולים ההולכים בבית אין חוששין. ובירושלמי יש דבאדומים בלבד יש לחוש ולא ידעינן לפרש ועוד קאמר מרחיקין מגללי בהמה ד׳ אמות ר׳ שמואל ברבי יצחק אומר ובלבד של חמור.
תניא לא יקרא אדם ק״ש לא כנגד צואת אדם ולא כנגד צואת חזירים ולא כנגד צואת כלבים בזמן שיש בתוכן עורות. פירוש הא דקתני בזמן שיש בתוכן עורות, אכלבים ואחזירים קאי. ואיכא מאן דאמר הוא הדין נמי אצואת תרנגולים שמותר. ולא מסתברא כותיה, דגרסינן בפרק כל כתבי כופין קערה על צואה של תרנגולין מפני קטן [שלא יטנף], ופרכינן גרף של רעי הוא. ירושלמי ר׳ יוסי בר׳ חנינא אומר מרחיקין מגללי בהמות ארבע אמות, ר׳ שמואל בר רב יצחק ברכים ובלבד של חמור ובבא מן הדרך, תנינן מרחיקין מצואת החזיר ומצואת נמיה ומצואת תרנגולין ארבע אמות אמר ר׳ יוסי ובלבד באדומים.
קיימא לן במי רגלים, רשומן ניכר מותר אם אינן מטפיחין. ובטופח להטפיח פליגי ר׳ יוסי ורבנן, דרבנן מברי בעינן טופח להטפיח והלכתא כרבנן. ואיכא דמפרש איפכא דרבנן סברי לא בעינן להטפיח. ומסתברא כפירושא קמא, מדקאמר ר׳ יוסי כל זמן שמטפיחין.
היה מקום גבוה עשרה או נמוך עשרה יושב בצדו וקורא קריאת שמע. פירוש: והוא שלא יראה הצואה הא ברואה לעולם אסור, וכדמסיים ואזיל ואם לאו מרחיק מלא עיניו. אלא דקשיא לי דלא הוה ליה למתני אלא אם לאו מרחיק ד׳ אמות, דכל שאינו רואה בהרחקת ד׳ אמות סגי ליה, ואי ברואה אפילו גבוה או נמוך י׳ אסור. ויש לומר דהכי קאמר אם גבוה י׳ או נמוך י׳ יושב בצדו וקורא, הואיל ואינה במקומו ממש ואינו רואה, שגובה המקום או עומקו גורם לו שאינו רואה אותה, אבל אם היא כנגדו אף על פי שיש בה סבה אחרת שאינו רואה אותה כל שהוא במקום שיכול לראותה לא יקרא עד שירחיק ממנו עד כמלא עיניו, וילפינן לה מהא דגרסינן בירושלמי (בפרקין ה״ה): אמר רב חסדא מסוף ריח רע ד׳ אמות. הדא דתימא לאחריו אבל לפניו עד מקום שעיניו רואות, כהדא רבי לייא וחבריא הוו יתבין קומי פונדקיא ברמשא, אמרי רבי מהו מימר מילא דאורייתא, אומר לון מכיון דאלו הוה ביממא הויא חמיין מה קומינן ברם כדון אסור.
עוד קשיא לי כל שהוא חוץ לד׳ אמות אף על פי שהוא רואה אותה למה לא יקרא את שמע, דהא לגבי צואה לא הקפידה תורה אלא במחניך קדוש, וכל שהוא חוץ לד׳ אמותיו אינה במחנהו ומחנהו קדוש הוא, ואי משום לא יראה בך ההוא בערוה ממש מוקמינן לה, וכדאמרינן לקמן (ברכות כה:) צואה בעששית מותר לקרות קריאת שמע כנגדה ערוה בעששית אסור לקרות קריאת שמע כנגדה, מאי טעמא צואה בכסוי תליא מילתא דכתיב (דברים כג, יד) ושבת וכסית את צאתך, אבל ערוה לא יראה בך ערות דבר אמר רחמנא והא מתחזיא. והיינו נמי טעמיה דרב הונא דלעיל (ברכות כד:) דאמר במהלך במבואות המטונפות שמותר לקרות קריאת שמע, ואף על פי שהוא מהלך תוך ארבע אמותיה ואפילו רואה אותה דלא חלק, משום דלא הקפידה תורה אלא במחנה, וכל שהוא מהלך אין כאן מחנה לדעת רב הונא, וקרא תרתי קאמר והיה מחניך קדוש, וכן לא יראה בך ערות.
ויש לומר בזה דלכולי עלמא מדערבינהו רחמנא וכתבינהו אתרווייהו קאמר שלא יראה, דלא חלקן הכתוב בוהיה מחנה קדוש אלא כדי להתיר לקרות קריאת שמע תוך ארבע אמותיה של ערוה, ואי נמי תוך ארבע אמות של צואה כל שאינה במחנהו דהיינו בשאינה מגולה, אבל בראייה כאן וכאן אסור אלא שגלה לך הכתוב שאין ההקפדה בראיית צואה אלא כשהיא מגולה לגמרי הא כל שהיא מכוסה שרי דכתיב (שם) ושבת וכסית את צאתך והיינו צואה בעששית דתרתי בעינן מחנהו ונראת מגולה ואפילו לאחרים, או שלא במחנהו ונראית לו ממש, הא במכוסה ממנו ומכל אדם שרי ואפילו תוך ארבע אמותיו. והיינו צואה בגומא וסנדלו מונח עליה. ומקום גבוה ונמוך י׳ דשרי לפי שאינה נראית לו ממש ואינה במחנהו, לפי שכל מקום גבוה י׳ או נמוך עשרה רשות בפני עצמו הוא ואינו מחנהו, וכל שהוא חוץ למחנהו כל שאינה נראית לו ממש מגולה אינו אסור אף על פי שנראים מגולה אצל אחרים, וכדאמרינן לעיל (ברכות כב:) מהלך ד׳ אמות וזורקה לאחריו, וכל שהיה מכוסה ממנו ומכל אדם ואפילו בעששית ואפילו תוך ארבע אמותיו מותר, דהא גלה הכתוב דבכסוי תליא מילתא כנ״ל.
היתה צואה כנגדו בלילה במקום שיכול לראותה ביום אף על פי שהוא אינו רואה אותה עכשיו מחמת שהוא לילה אסור. וכדגרסינן בירושלמי (שם): רבי לייא וחבריא הוו יתבן קומי פונדקיא ברמשא, אמרי רבי מהו מימר מילא דאורייתא, אמר לון מכיון דאלו הוה ביממא הוי חמין מה קומינן ברם כדון אסור. והוא הדין לסומא שאף על פי שאינו רואה מחמת מקרהו הרי הוא במקום שיכול לראות אלו לא היה מקרהו, שהרי כל אדם כסומין בלילה.
ריח רע שיש לו עיקר מרחיק ד׳ אמות ממקום שיכלה הריח. והיינו כרב חסדא וקיימא לן כותיה. ופירוש ריח רע שיש לו עיקר צואה מגולה.
מרחיק ד׳ אמות ממקום שכלה הריח וקורא קריאת שמע – והלכתא כותיה אף על גב דצואת כלבים וצואת חזירים לית הלכתא כהך ברייתא מ״מ בהך דריח רע שיש לו עיקר לא פליגא הך ברייתא עליה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומעירים כי תניא כותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב חסדא: לא יקרא אדם קריאת שמע כנגד דבר שיש בו משום מיאוס, לא כנגד צואת אדם, ולא כנגד צואת כלבים, ולא כנגד צואת חזירים, ולא כנגד צואת תרנגולים, ולא כנגד צואת אשפה שריחה רע. ואולם אם היה הדבר המטונף במקום גבוה עשרה טפחים או נמוך עשרה טפחים ממקומו — יושב בצדו וקורא קריאת שמע, שכן הבדל גובה של עשרה טפחים מייחד לו רשות נפרדת לעצמו. ואם לאו [לא], שהיה אותו דבר באותו גובה — מרחיק ממנו מלוא עיניו, כלומר, עד שלא יראנו. וכן לתפלה. ואילו ריח רע שיש לו עיקרמרחיק ארבע אמות ממקום הריח, וקורא קריאת שמע.
The Gemara notes that it was taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav Ḥisda: A person may not recite Shema opposite human excrement, dog excrement, pig excrement, chicken excrement, a foul-smelling dung-heap or anything repulsive. However, if the filth were in a place ten handbreadths above or ten handbreadths below him, he may sit alongside it and recite Shema, as a height disparity of ten handbreadths renders it a separate domain. And if the filth were not ten handbreadths above or below him, he must distance himself until it remains beyond his range of vision. And the same is true of prayer. However, from a foul odor with a visible source, he distances himself four cubits from the place that the odor ceased and recites Shema.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספותההשלמהרשב״אתוספות רא״שבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אָמַר רָבָא: לֵית הִלְכְתָא כִּי הָא מַתְנִיתָא (בְּכָל הָנֵי שְׁמַעְתָּתָא), אֶלָּא כִּי הָא דְּתַנְיָא: חלֹא יִקְרָא אָדָם ק״שקְרִיאַת שְׁמַע לֹא כְּנֶגֶד צוֹאַת אָדָם, וְלֹא כְּנֶגֶד צוֹאַת חֲזִירִים וְלֹא כְּנֶגֶד צוֹאַת כְּלָבִים בִּזְמַן שֶׁנָּתַן עוֹרוֹת לְתוֹכָן.

Rava said: The halakha is not in accordance with this baraita in all of these rulings, but rather in accordance with that which was taught in another baraita: One may neither recite Shema opposite human excrement under all circumstances, nor opposite pig excrement, nor opposite dog excrement into which skins had been placed for tanning, but other materials do not defile the venue of prayer.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירשב״אתוספות רא״שגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לית הלכתא כי הא מתניתא – דלעיל דאסר צואת כלבים וחזירים בשאין בהם עורות.
בזמן שיש בהן עורות – אצואת כלבים וחזירים קאי שדרכן לתתן בעבוד העורות אבל צואת אדם אפי׳ בלא עורות שהרי אין דרכן לתתן שם הלכך ע״כ בלא עורות קאמר.
אמר רבא לית הלכתא כי הא מתניתא. כלומר: שאסרה צואת כלבים וחזירים אפילו בלא נתינת עורות, אלא הלכתא כי הא מתניתא דלא אסרה עד שיתן לתוכן עורות.
ירושלמי (בפרקין ה״ה): רבי יוסף ברבי חנינא אמר מרחיקין מגללי בהמה ד׳ אמות, רבי שמואל בר רב יצחק אמר ברכים, ובלבד בשל חמור ובבא מן הדרך. לוי אמר מרחיקין מצואת חזיר, ותני כן מרחיקין מצואת החזיר ומצואת הנמיה ומצואת התרנגולין ארבע אמות, אמר רבי יוסי ברבי אבא ובלבד באדומים. ופירוש אדומים נראה לי תרנגולין אדומים, דאי בצואה אדומה קאמר הוה ליה למימר ובלבד באדומה. אלא דקים להו שצואת האדומים קשה מן האחרים כדקים להו בין חמור לשאר בהמות. וכתב הראב״ד ז״ל שלא נאמרו הפירושים אלו אלא ביבשין אבל ברכים כולן אסורין. ואינו מחוור בעיני דהא גללי בהמה פירשו בהדיא ברכים ובלבד בשל חמור ובבא מן הדרך, ומינה דכלהו נמי ברכים ואפילו הכי שרי בכי האי גונא כדאיתמר התם.
אמר רבא לית הלכתא כי הך מתניתא – פרש״י לית הלכתא כי הך מתניתא דלעיל דאסרה צואת כלבים וחזירי׳ כשאין בהן עורות, משמע אבל בצואת תרנגולין לא איירי ולא פליגא אמתניתא דלעיל ומיהו נראה מדהזכירה זאת הברייתא צואת אדם דאיירי בכל ענין וצואת כלבים וחזירים דוקא כשיש בהם עורות וצואת תרנגולים ושאר בהמות לא הזכירה משמע דאין בהם איסור כלל ואפילו את״ל לאסור צואת תרנגולים דוקא בלול שלהן שיש לו סרחון אבל כשגדלין בבית ואין שם כי אם מעט אין לאסור, ירושלמי גרסי׳ מרחיקין מגללי בהמה ד׳ אמות ר׳ שמואל בר (רב נחמן) [יצחק] אמר ברכים ובלבד של חמור ר׳ חייא בר אבא אמר ובבא מן הדרך (ר׳) לוי אמר מרחיקין מצואת חזיר ד׳ אמות מצואת הנמייה ד׳ אמות ומצואת תרנגולים ד׳ אמות אמר רבי יוסי בר (בון) [ר׳ אבין] בשם רב הונא [ובלבד] באדומים ור׳ ירמיה בשם ר׳ [זעירא] (זירא) נבילה שמסרחת ד׳ אמות אמר ר׳ (אבינא) [חנינא] ומתניתין אמרה כן כמה ירחיק מהן ומן הצואה ד׳ אמות א״ר שמלאי תפתר במשרה של כובסין א״ל ר׳ מני אם במשרה הא תנינן ולא במים הרעים ולא במשרה:
רש״י ד״ה בזמן שיש כו׳ שדרכן לתתן כו׳. עי׳ ברש״י כתובות ע״ז ע״א ד״ה מקמץ וצ״ע:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רבא: לית הלכתא כי הא מתניתא בכל הני שמעתתא [אין הלכה כברייתא זו בכל השמועות, ההלכות הללו], אלא כי הא דתניא [כאותה הלכה ששנינו בברייתא]: לא יקרא אדם קריאת שמע לא כנגד צואת אדם, ולא כנגד צואת חזירים, ולא כנגד צואת כלבים בזמן שנתן עורות לתוכן לעבד, אבל שאר דברים אינם נחשבים למלכלכים את מקום התפילה.
Rava said: The halakha is not in accordance with this baraita in all of these rulings, but rather in accordance with that which was taught in another baraita: One may neither recite Shema opposite human excrement under all circumstances, nor opposite pig excrement, nor opposite dog excrement into which skins had been placed for tanning, but other materials do not defile the venue of prayer.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירשב״אתוספות רא״שגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַב שֵׁשֶׁת: רֵיחַ רַע שֶׁאֵין לוֹ עִיקָּר, מַהוּ? אָמַר לְהוּ: טאֲתוֹ חֲזוֹ הָנֵי צִיפֵּי דְבֵי רַב, דְּהָנֵי גָּנוּ וְהָנֵי גָּרְסִי. וה״מוְהָנֵי מִילֵּי יבְּדִבְרֵי תוֹרָה, אֲבָל בק״שבִּקְרִיאַת שְׁמַע – לָא. וְדִבְרֵי תוֹרָה נָמֵי לָא אֲמַרַן, כאֶלָּא דְּחַבְרֵיהּ, אֲבָל דִּידֵיהּ – לָא.:

They raised a dilemma before Rav Sheshet: What is the legal status of a foul odor that has no visible source, e.g., flatulence? He said to them: Come and see these mats in the study hall, as these students are sleeping on them and these other students are studying, and they are not concerned about foul odors. However, this only applies to Torah study because there is no alternative, but not to the recitation of Shema. And with regard to Torah study we said that it is permitted only when the odor originated with another, but not when it originated with himself.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןתוספותספר הנררא״הרא״שבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
1ריח רע שאין לו עיקר מהו – כגון אדם (ששליח) [ששולח] זמורה.
2הני ציפי דבי רב – פיר׳ מחצלאות שיושבים עליהם הנערים ללמוד, דהני גאנו והני גרסי – פיר׳ אלו ישנים ואלו קורין ואי אפשר לישן בלא ריח רע כשיצא ממנו – פיר׳ ציפי, מחצלאות שהיו ישנים עליהם בני בי רב והיו שולחים זמורה ואחרים בני בי רב היו עסקין בדברי תורה.
1. ביאור זה מובא בספר הנר בשם ר״ח.
2. ביאור זה בא אחרי ביאור שמובא בספר הנר בשם ר״ח.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך צף
צףא(ברכות כה.) הני ציכי דבי רב פירוש מחצלות שהיו יושבין עליהן והיו שולחי׳ זמורה ואחרים בני רב עוסקין בתורה (קידושין מד) הנהו בי תרי דהוו יתבי וקא שתי חמרא תותי ציפי דבבל שקל חד מנייהו כסא וכו׳. (בבא בתרא ט:) מריש לא הוה יתיב מר אציפי דבי כנישתא כיון דשמעה להא דתניא ורשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה הוה יתיב (שבת קח) בר בי רב לא ליתיב אצפתא חדתא פי׳ מחצלת חדשה. (נדרים מט) דלי צפתא א״ל לשליחא חזו מאי איכא פירוש מחצלת אחת שהיתה מונחת על גבי גומא של זהובים והראה לו לשלוחו של רבן גמליאל שהיה עשיר ולא היה צריך לטליתו אלא שלא היה רוצה ליהנות מן העולם הזה.
א. [דיואן. מאטטע.]
שאין לו עיקר – הפחת רוח.
ציפי – מחצלות של בית המדרש.
דהני גנו והני גרסי – ואע״פ שדרך הישנים להפיח.
וה״מ לגרסא – משום דלא אפשר.
אבל לק״ש – יצא לחוץ ויקרא.
אבל לדידיה – הפיח הוא עצמו ממתין עד שיכלה הריח.
וריח רע שאין לו עיקר, כגון עיטוש מלמטה בין דחבריה בין דידיה, ממתין עד שיכלה הריח וקורא.
ריח רע שאין לו עיקר – י״מ דבתי כסאות שלנו בעומק אם יש בהן מחיצה מפסקת הויא כמו ריח רע שאין לו עיקר כמו בתי כסאות דפרסאי לקמן (דף כו.).
ריח רע שאין לו עיקר מהו – פיר׳ היוצא מן האדם. רחז״לא אומ׳ כגון אדם (ששליח) [ששולח] זמורה.⁠ב
הני ציפי דבי רב – פיר׳ מחצלאות שיושבים עליהם הנערים ללמוד, דהני גאנו והני גרסי – פיר׳ אלו ישנים ואלו קורין ואי אפשר לישן בלא ריח רע כשיצא ממנו – פיר׳ ציפי, מחצלאות שהיו ישנים עליהם בני בי רב והיו שולחים זמורה ואחרים בני בי רב היו עסקין בדברי תורה.
א. קטע זה לא הובא במקום אחר.
ב. ראה יחזקאל ח׳ י״ז ופירש״י שם.
בעו מיניה מרב ששת ריח רע שאין לו עיקר מהו. פי׳ כגון הפחה, אי נמי כגון צואה מכוסה בעפר דכיון דנתערבה בעפר ונתכסית כולה בה בטילה וריח רע היוצא ממנה נקרא ריח רע שאין לו עיקרא. אמר להו תו חזו הני ציפי. פי׳ במחצלאות. דבי רב דהני גאנו והני גרסי. פי׳ ואף על פי שהן מפיחין כשהן ישנין. ולא אמרן אלא לדברי תורה אבל לקרית שמע לא. פי׳ דכיון דאיכא ריח רע אסור. פי׳ והוא הדין בצואת הכלבים וחזירים ותרנגולים וכל כיוצא בהן דאית להו ריח רע אסור לענין קרית שמע דלא גרעי מהפחה דאין לה עיקר בעולםב. ובדברי תורה נמי. פי׳ דאמרן בריח דהפחה דשרי. לא אמרן אלא בדחבריה אבל בדידיה לא. פי׳ ומסתברא דהיינו לאסרו לעצמו בעוד שמפיח, אבל לאחר הפחה מה לי דידיה מה לי דחבריה הא ליתא להפחה בעולם, אלא ודאי כולהו שרוג.
א. עיין לעיל הערות 194, 200, 201.
ב. צ״ע דדילמא דוקא הפחה שריחה רע כשל צואה שבחוץ אלא דאין עיקר בעולם משא״כ הנך דאין ריחן רע כשל אדם, ובשלמא אי נימא דיש להן רי״ר כשל אדם אלא דלא מאיסי כ״כ כמו של אדם א״ש דמ״מ רי״ר שאין לו עיקר ודאי חשיבי, אבל כבר כתבנו בהערה 204 דאין לומר כן דאם מסריחין כשל אדם הא לא עדיפי ממים הרעים דאינם צואה ואפ״ה מרחיק (דאין לומר דמים הרעים גריעי דמסריחין ביותר טפי משל אדם דהא רבינו למד מים הרעים מצואה ואם צואה מצד שהיא צואה מרחיקין ולא מצד סרחונה בלבד הא ליכא למילף מינה מים הרעים אע״פ דמסריחין טפי), והדר צ״ע איך למד רבינו רי״ר דשל בהמות מריח דהפחה, ונראה דסובר רבינו דמה שנחלקו בברייתא השניה דרק של אדם צריך להרחיק ממנה היינו דאין נעשית הצואה מאוסה בחפצא ע״י שדרכה להסריח (וגם אם עתה במקרה אין ריח) אלא ע״י סרחון של צואת אדם, אך כל זה לענין להעשות מאוס בחפצא אבל הרחקת הריח אין בזה נפ״מ אם של אדם או של בהמה דהא מ״מ ריח רע הוא, ואף דאין הצואה מאוסה בעצמותה ואינה חשובה עיקר מ״מ רי״ר שאין לו עיקר שפיר חשיבא. וכ״נ במקור חיים לבעל חות יאיר בסי׳ עט דמרחיק מריח אף של בהמות יעו״ש. ויעו׳ בטור שם שכתב דשל בהמות אם אין ריח אי״צ להרחיק כלל אבל אם יש ריח מרחיק עד היכן שכלה הריח, ואם נימא דסובר כרבינו הרי דכונתו דאם לא היה אפילו ריח הרגיל בשל בהמות אי״צ להרחיק כלל משא״כ אם היה בהן ריח הרגיל בשל בהמות מרחיק עד היכן שכלה הריח כדין רי״ר שאין לו עיקר (ומשא״כ בשל אדם מרחיק גם אם אין ריח הרגיל בה כלל). אכן בב״י ומג״א שם נראה דפירשו בנזדמן שיש בהם ריח כשל אדם, ונחלקו ב״י ומג״א דלהב״י מרחיק ד״א מהריח דנעשו כנבילה מסרחת ומש״כ הטור עד היכן שכלה הריח לאו דוקא ולהמג״א כיון דבדרך כלל אינה מסרחת אף דנזדמן שמסרחת (או בעת יציאת הגללים עיין במ״ב) לא נעשית מאוסה בעצמותה רק מרחיק מריחה עד היכן שכלה הריח, ומשמע בדברי שניהם דמריח הרגיל בבהמות אי״צ להרחיק אפילו עד היכן שכלה הריח דלא כרבינו (וביש הרבה צואת בהמה עיין תוס׳ גבי לול תרנגולים ובערוה״ש).
ג. כונת רבינו דבהריח עצמו אין נפ״מ אם יצא ממנו או מחבירו ואדרבה של חבירו מאוס לו יותר אלא שבשעה שיוצא ממנו אין לו ללמוד, וכ״כ המכתם בשם הראב״ד. אכן בתר״י נראה דכיון שיוצא ממנו אין לו ללמוד וכונתם דכיון דיצא ממנו איכא בזיון טפי וכלשון רבינו מנוח (ק״ש ג, יד) וכ״נ בר״מ שם דממתין עד שיכלה הריח. ונראה עוד דברמב״ן מבואר דק״ש אינה אלא ד״ת אלא שבד״ת לא גזרו מחמת ביטול המדרשות שדרך הישנים להפיח (וכ״נ ברש״י) ולכן לא גזרו באין לו עיקר אלא לק״ש עיין לעיל הערה 201 אבל ה״מ בשל חבירו אבל בשלו שלעולם אין בזה חשש ביטול תורה גזרו אף לד״ת, אבל רבינו סובר דק״ש חמירא וכטעם שכתב הלבוש שהיא שבח גדול לו יתברך (ועיין בר״מ ק״ש ג, ד ולא ק״ש בלבד וכו׳ משמע דיש להחמיר יותר בק״ש) וא״כ בשלו נמי אין לאסור לד״ת וע״כ בשעה שמפיח דוקא. ולכאורה מדברי הראב״ד ורבינו נפיק חומרא באופן שיוצא ממנו רוח אבל אין ריח דלשאר הראשונים מותר אבל להראב״ד ורבינו עצם מה שמפיח אוסרו ולאו משום ריח כלל וצ״ע.
בעו מיניה מרב ששת ריח רע שאין לו עיקר מהו. אמר להו אתו חזו הני ציפי דבי רב דהני גנו והני גרסי ולא אמרן דשרו אלא בדברי תורה אבל בקריאת שמע לא. ובדברי תורה נמי לא אמרן אלא בדחבריה אבל בדידיה לא עד שיכלה הריח:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ד בעו מיניה [שאלו ממנו] מרב ששת: ריח רע שאין לו עיקר שאין מקור הריח בדבר נראה לעין אלא בדבר אחר, כגון נפיחה, מהו דינו? אמר להו [להם]: אתו חזו הני ציפי דבי [בואו וראו אותן מחצלות של בית] הרב, בית המדרש, דהני גנו והני גרסי [שאלה ישנים ואלה לומדים] ואין חוששים לריח רע. ואולם הני מילי [דברים אלה] נאמרו בדברי תורה, אבל בקריאת שמעלא. וכן דברי תורה נמי [גם כן] לא אמרן [אמרנו] להתיר, אלא כשהריח הוא דחבריה [של חבירו], אבל כשהריח הרע הוא דידיה [של עצמו]לא הותר הדבר.
They raised a dilemma before Rav Sheshet: What is the legal status of a foul odor that has no visible source, e.g., flatulence? He said to them: Come and see these mats in the study hall, as these students are sleeping on them and these other students are studying, and they are not concerned about foul odors. However, this only applies to Torah study because there is no alternative, but not to the recitation of Shema. And with regard to Torah study we said that it is permitted only when the odor originated with another, but not when it originated with himself.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןתוספותספר הנררא״הרא״שבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) אִתְּמַר: צוֹאָה עוֹבֶרֶת – אַבָּיֵי אָמַר: מוּתָּר לִקְרוֹת ק״שקְרִיאַת שְׁמַע. רָבָא אָמַר: לאָסוּר לִקְרוֹת ק״שקְרִיאַת שְׁמַע.

It was stated that the Sages disagreed over a parallel issue: What is the law with regard to feces passing before him, being moved from place to place? Abaye stated: One is permitted to recite Shema opposite it, while Rava said: One is forbidden to recite Shema opposite it.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןספר הנררא״הריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
1צואה עוברת – הילכ׳ כרבא דאמ׳ אסור לקרות קרית שמע כנגדה, ולא דמיא לטמא עובר, דפשטינן התם בקביעותא תליא מילתא דכת׳ בדד ישב (בענן מן) [בעינן] ישיבה, אבל [הכא בעינן] והיה מחניך קדוש וליכא. וכן פי חזיר כצואה עוברת דאמי, ואפי׳ בעי⁠[דנא] דלסליק מן נהרא. וספק צואה או מי רגלים, קימ׳ לן כר׳ יהודה דאמ׳ ספק צואה בבית מותר ובאשפה אסור משום דמחז⁠[ק]⁠ינן הבית בנקיות ובאשפה בצואה, מי רגלים אפי׳ באשפה מותר וכן שכן בבית. וכר׳ יונתן דרמי כת׳ ויד תהיה לך מחוץ למחנה וכת׳ ויד תהיה לך והיה בשבתך וג׳, ומשנינן ויתד תהיה לך בצואה ויד תהיה לך במי רגלים. דלא אסרה תורה אלא כנגד סילון בעת שיוצא מן האמה כמן עמוד בלבד הא נפיל לארעא שרי, ורבנן גזרו בהן אע״פ שנפסקו מן האמה ונגלו לארץ אין קורין כנגדן. וכי גזרו בודאן גזרו, מי רגלים כל זמן שמטפיחין, אבל בספק מי רגלים לא גזרו.
2אמ׳ רבא, הילכ׳ צואה אפי׳ יבישה (באדם) [כחרס] אסור לקרות קרית שמע כנגדו מי רגלים כל זמן שמטפיחין. ולא בע⁠[י]⁠נן נבלעו ואין רישומן ניכר, אלא אפי׳ רישומין ניכר שרי, ובלבד שלא יהיה בהן לחלוחית שאם יטפח ידו בהן תת⁠[ל]⁠חלח ידו מן מי רגלים שאלו נתן ידו על דבר אחר יראה בו לחלוחית, כך אסיקנא לא דכולי עלמ׳ כל זמן שמטפיחין הא רישומן ניכר שרי וטופח על מנת להטפיח (שרי) [אסור], ור׳ יוסי סבר כיון שמטפיחין אע״פ שאינן בטופח על מנת להטפיח אסור, וקימ׳ לן כתנא קמא דהא רבא אוקמה הכי לאשמעתיה. ובצואה יבישה, פירש ר׳ יוחנן כל זמן שזורקה ואינה נפרכת, (אלו) [איכא] דאמ׳ כל זמן שגוללה ואינה נפרכת. ורבא אמ׳ ליה ר׳ ירמיה מדופתי כד תחזה צואה לכנגדו זיל חזי או קרמו פניה אי לא אי אפליא – פיר׳ אפליא נתפלחה ונתבקעה, מלשון כמו פלח ובקע בארץ וג׳. צואה כחרש – פיר׳ שירדה קוה אלטביעה. כל זמן שגוללה, מלשון וגללו את האבן.
1. ביאור זה בא אחרי ביאור שמובא בספר הנר בשם ר״ח.
2. ביאור זה בא אחרי ביאור שמובא בספר הנר בשם ר״ח.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

צואה עוברת – אדם שנושאי׳ לפניו גרף של רעי להעבירו.
מותר לקרות – וא״צ להפסיק.
צואה עוברת, כגון שמעבירין את הצואה לפניו, אסור לקרוא עד שתעבור מלפניו משום והיה מחנך קדוש.
צואה עוברת – הילכ׳ כרבאא דאמ׳ אסור לקרות קרית שמע כנגדה, ולא דמיא לטמא עובר, דפשטינן התם בקביעותא תליא מילתא דכת׳ בדד ישב (בענן מן) [בעינן] ישיבה, אבל [הכא בעינן] והיה מחניך קדוש וליכא. וכן פי חזיר כצואה עוברת דאמי, ואפי׳ בעי⁠[דנא] דלסליק מן נהרא. וספק צואהב או מי רגלים, קימ׳ לן כר׳ יהודה דאמ׳ ספק צואה בבית מותר ובאשפה אסור משום דמחז⁠[ק]⁠ינן הבית בנקיות ובאשפה בצואה, מי רגלים אפי׳ באשפה מותר וכן שכן בבית. וכר׳ יונתן דרמי כת׳ ויד תהיה לך מחוץ למחנה וכת׳ ויד תהיה לך והיה בשבתך וג׳, ומשנינן ויתד תהיה לך בצואה ויד תהיה לך במי רגלים. דלא אסרה תורה אלא כנגד סילון בעת שיוצא מן האמה כמן עמוד בלבד הא נפיל לארעא שרי, ורבנן גזרו בהן אע״פ שנפסקו מן האמה ונגלו לארץ אין קורין כנגדן. וכי גזרו בודאן גזרו, מי רגלים כל זמן שמטפיחין, אבל בספק מי רגלים לא גזרו.
א. נראה שקטע זה וכן שלאחריו הם המשך מפיר״ח, וראה או״ז ח״א סי׳ קלא: ״ופיר״ח דהלכתא כרבא״.
ב. מכאן עד ״וכ״ש בבית״ הובא גם באו״ז שם. (אוצה״ג פיר״ח עמ׳ 27).
איתמר צואה עוברת אביי אמר מותר לקרות קרית שמע ורבא אמר אסור והילכתא כרבא. פי׳ צואה עוברת כשהיא מכוסה בחרס וכשאין ריחה נודףא, ולכולי עלמא כל שהיא עומדת במקום אחד אסור לקרות תוך ארבע אמות ואף על פי שהיא מכוסה דליכא מחניך קדושב, והילכתא כרבא. אמר רב פפא ופי חזיר כצואה עוברת דמי. פי׳ אמרינן בגמרא דאף על גב דסליק ואתי מנהרא כלומר דהוה ליה כעין צואה מכוסה בחרסג, והוא גם כן מתנועע ואין לו עמידה במקום אחד, ואפילו הכי אסור.
א. נראה דלכן הוצרך לפרש כן דסובר רבינו דלא אמר אביי דצואה עוברת מותר לקרות אלא כלפי איסורא דצואה תוך ארבע אמותיו דכיון דאינה קבועה במחנהו אלא עוברת ויוצאת קרינן ביה מחניך קדוש אבל כלפי איסורא דצואה כמלא עיניו לא מהני הא דעוברת דהא מ״מ רואה אותה והיא מול עיניו בזמן שעוברת, וה״ה דהוה מצי למימר דאיירי בצואה לאחוריו אלא דנקט גוונא דמכוסה דאף בעוברת לפניו ליכא איסורא דכמלא עיניו דהא לא חזי לה. ומבואר לפ״ז דדין כמלא עיניו אינו מצד שכל כמלא עיניו חשוב מחנהו אלא דין בפ״ע שלא יהא צואה מול עיניו, וזה כמש״כ בהערה 196 דלהרא״ש כמלא עיניו מחמת שהוא נחשב מחנהו ולרבינו מילתא בפ״ע היא שלא יהא לו השתתפות עם הצואה ע״י שהוא מול עיניו וכל שאין מחיצה ביניהם אף שהיא ברשות אחרת אסור לו לקרות. ומבואר דאיכא דין כמלא עיניו בצואה עוברת ודלא כמהרי״א שהביא ב״י בסי׳ עו, ומה שהוכיח מהר״מ דחה בט״ז שם ע״ש.
ב. מבואר דצואה מכוסה בכלי צריך להרחיק ממנה אף שאין ריח, ועיין לעיל הערה 194 בזה.
ג. נראה דלרבינו מה שהק׳ בגמ׳ פשיטא הכונה שגם לאביי שמתיר בעוברת כאן הוא אוסר שהרי צואה מול עיניו ומשני בדסליק מנהרא והצואה מכוסה במים דהו״ל כעין צואה מכוסה בחרס ולהכי לאביי שרי כיון שמתנועע ואין לו עמידה במקום אחד דצואה עוברת היא (ומש״כ ואין לו עמידה במקום אחד בפשוטו הכונה דממילא יוצא מארבע אמותיו אבל מתנועע בתוך הד״א אף שאין עומד במקום אחד מ״מ אין יוצא ממחנהו וצ״ע בזה). אבל תר״י מפרשים דאע״פ שנתנקה מצואה על ידי הנהר מ״מ אסור דדיינינן לפיו כגרף של רעי כיון שדרכו שמתלכלך כל היום בצואה.
צואה עוברת – שמעבירין אותה לפניו.
אביי אמר מותר מדתנן הטמא עומד תחת האילן – פי׳ במצורע מיירי שהוא טומאה חמורה ומטמא באהל כמת ובעינן שיהא עומד שאינו מטמא אלא בעכוב כדכתיב בדד ישב מחוץ למחנה מושבו והוא מלשון ותשבו בקדש ימים רבים שהוא מלשון עכוב. הטהור עומד תחת האילן וטמא עובר כיון שאינו מעכב טהור ומכאן ראיה לאביי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ה אתמר [נאמר] [נאמר] שנחלקו חכמים בנושא דומה: אם היתה צואה עוברת לפניו ונעה ממקום למקום, מה דינה? אביי אמר: מותר לקרות קריאת שמע כנגדה, ורבא אמר: אסור לקרות קריאת שמע כנגדה.
It was stated that the Sages disagreed over a parallel issue: What is the law with regard to feces passing before him, being moved from place to place? Abaye stated: One is permitted to recite Shema opposite it, while Rava said: One is forbidden to recite Shema opposite it.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןספר הנררא״הריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אָמַר אַבָּיֵי: מְנָא אָמֵינָא לַהּ – דִּתְנַן: מהַטָּמֵא עוֹמֵד תַּחַת הָאִילָן וְהַטָּהוֹר עוֹבֵר – טָמֵא. טָהוֹר עוֹמֵד תַּחַת הָאִילָן וְטָמֵא עוֹבֵר – טָהוֹר. וְאִם עָמַד – טָמֵא. וְכֵן בְּאֶבֶן הַמְנוּגַּעַת.

Abaye said: From where do I say this halakha? I say this on the basis of what we learned in a mishna: One who is afflicted with biblical leprosy renders the area beneath any covering under which he is located ritually impure. In a case where the ritually impure leper is standing under the branches of a tree and a ritually pure person passes under the branches of that same tree, the pure person is rendered impure, as the entire area under that covering is impure. However, if the pure person is standing under the tree and the impure leper passes, he remains pure. And if the leper stopped under the tree, the pure person is immediately rendered impure. The same is true with regard to a stone afflicted with biblical leprosy (see Leviticus 14), in that if it is merely being moved from place to place, it does not cause impurity. The upshot is that impurity is only disseminated in all directions when the source of the impurity is stationary.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספות רא״שריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הטמא עומד תחת האילן – ולא בנושא את המת קאי דמת לא שנא עומד ול״ש יושב ול״ש הולך אהל הוא וגבי מצורע קתני לה בת״כ דגלי ביה רחמנא ישיבה דכתיב בדד ישב מחוץ למחנה מושבו. [מושבו] טמא. מכאן אמרו עומד נמי כיושב דמי דקביע אבל מהלך לא קביע.
אבן המנוגעת – הרי היא כמצורע שהקישה הכתוב זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק ולצרעת הבגד ולבית (ויקרא יד).
אמר אביי מנא אמינא לה דתנן הטמא עומד וכו׳ – והאי דיליף אביי צואה עוברת ממצורע עובר ולא יליף ממת עובר דחמיר, דלא מסתבר ליה להחמיר כ״כ בצואה עוברת לענין תפלה:
ואם עמד טמא הטהור טמא – יש אומרים דלא גרסינן ליה דהיינו רישא ולנוסחי דגרסי ליה בא להשמיענו דכיון דאיכא עכוב ל״ש קדם טמא לא שנא קדם טהור מטמא, ודוקא באהל דעלמא כגון אילן הוא דבעינן עכוב אבל באהל דבית אפילו בהעברה בעלמא מטמא דהכי תנן טמא שהכניס ראשו ורובו לבית טמאהו וטומאת מצורע לא כטומאת מת לגמרי דטומאת מת מביא טומאה בפותח טפח אבל מצורע במחיצה עשרה סגיא לבטל טומאתו שאינה בוקעת ועולה כדאיתא באהלות טמא שנכנס לבית הכנסת עושין לו מחיצה עשרה.
וכן באבן המנוגעת – פי׳ דלא מטמאה אלא בעכוב והא קמ״ל דלא תימא כיון דאבן אין בה כח בעצמה לילך כמאן דמנחא דמיא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר אביי: מנא אמינא לה [מניין אני אומר אותה, את ההלכה הזו] — על בסיס דברי המשנה, דתנן כן שנינו במשנה]: המצורע מטמא כל מקום שהוא נמצא בתוכו, ופסקו הלכה שאם היה הטמא (המצורע) עומד תחת האילן והטהור עובר תחת אותו אילן — טמא, שהמקום שמתחת לאילן נחשב כבית הנטמא כולו. ואולם אם היה הטהור עומד תחת האילן וטמא עוברטהור. ואם עמד הטמא — הטהור נהיה מיד טמא. וכן הדין באבן המנוגעת בנגע צרעת (עיין ויקרא יד) שאם היתה רק עוברת במקום — אינה מטמאה, ואם כן, נראה מכאן כי הטומאה נחשבת כמתפשטת בכל צד דווקא כאשר היתה קבועה במקום אחד.
Abaye said: From where do I say this halakha? I say this on the basis of what we learned in a mishna: One who is afflicted with biblical leprosy renders the area beneath any covering under which he is located ritually impure. In a case where the ritually impure leper is standing under the branches of a tree and a ritually pure person passes under the branches of that same tree, the pure person is rendered impure, as the entire area under that covering is impure. However, if the pure person is standing under the tree and the impure leper passes, he remains pure. And if the leper stopped under the tree, the pure person is immediately rendered impure. The same is true with regard to a stone afflicted with biblical leprosy (see Leviticus 14), in that if it is merely being moved from place to place, it does not cause impurity. The upshot is that impurity is only disseminated in all directions when the source of the impurity is stationary.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספות רא״שריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) וְרָבָא אָמַר לָךְ: הָתָם בִּקְבִיעוּתָא תַּלְיָא מִילְּתָא, דִּכְתִיב ״בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ״ (ויקרא י״ג:מ״ו). הָכָא, ״וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ״ (דברים כ״ג:ט״ו) אָמַר רַחֲמָנָא, וְהָא לֵיכָּא.:

And Rava could have said to you: There, in the case of leprosy, it is contingent upon the permanence of the place, as with regard to the leper it is written: “He shall dwell alone; outside the camp shall his dwelling be” (Leviticus 13:46). His impurity is in his permanent dwelling-place. Here, with regard to the obligation to distance oneself from something repulsive, the Torah stated the principle: “And your camp shall be holy” (Deuteronomy 23:15), and there is no holiness in those circumstances.
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואילו רבא אמר לך כתשובה לכך: התם בקביעותא תליא מילתא [שם בקביעות המקום תלוי הדבר], דכתיב [שנאמר] על המצורע ״בדד ישב מחוץ למחנה מושבו״ (ויקרא יג, מו), וטומאתו — במקום בו הוא יושב וקבוע. ואולם הכא [כאן] לגבי הצורך להרחיק מדבר המטונף, הלא ״והיה מחניך קדוש״ (דברים כג, טו) אמר רחמנא [אמרה התורה] ככלל לדבר, והא ליכא [והרי אין] קדושה וטהרה במקום זה.
And Rava could have said to you: There, in the case of leprosy, it is contingent upon the permanence of the place, as with regard to the leper it is written: “He shall dwell alone; outside the camp shall his dwelling be” (Leviticus 13:46). His impurity is in his permanent dwelling-place. Here, with regard to the obligation to distance oneself from something repulsive, the Torah stated the principle: “And your camp shall be holy” (Deuteronomy 23:15), and there is no holiness in those circumstances.
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) א״ראָמַר רַב פָּפָּא: נפִּי חֲזִיר כְּצוֹאָה עוֹבֶרֶת דָּמֵי. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא אע״גאַף עַל גַּב דְּסָלֵיק מִנַּהֲרָא.

On this topic Rav Pappa said: The mouth of a pig is like passing feces. The Gemara asks: That is obvious. The Gemara replies: No, this halakha is only necessary to teach that even though the pig emerged from the river and one might assume that its mouth was thereby cleansed, it never becomes completely clean.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פשיטא – דפי חזיר אינו בלא צואה.
ופי חזיר כצואה עוברת דמי ולא יקרא עד שיעבור ואפילו עובר החזיר מן הנהר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בענין זה אמר רב פפא: פי חזיר כצואה עוברת דמי [הוא נחשב]. על כך שואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה הלכה זו] אף על גב דסליק מנהרא [כשעלה החזיר מן הנהר], ואף שסביר להניח שבכגון זה נתנקה פיו במי הנהר, מכל מקום אין הוא מגיע לנקיון גמור.
On this topic Rav Pappa said: The mouth of a pig is like passing feces. The Gemara asks: That is obvious. The Gemara replies: No, this halakha is only necessary to teach that even though the pig emerged from the river and one might assume that its mouth was thereby cleansed, it never becomes completely clean.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) א״ראָמַר רַב יְהוּדָה: סְפֵק צוֹאָה – אֲסוּרָה. סְפֵק מֵי רַגְלַיִם – מוּתָּרִים. א״דאִיכָּא דְאָמְרִי, אָמַר רַב יְהוּדָה: ססְפֵק צוֹאָה, בַּבַּיִת – מוּתֶּרֶת, בָּאַשְׁפָּה – אֲסוּרָה. סְפֵק מֵי רַגְלַיִם – אֲפִילּוּ בָּאַשְׁפָּה נָמֵי מוּתָּרִין.

Rav Yehuda said: If there is uncertainty as to the presence of feces, e.g., whether something is or is not feces, and therefore whether or not one is permitted to utter sacred matters in its presence, it is prohibited to do so. However, if there is uncertainty as to the presence of urine, it is permitted to do so. Some say an alternative version of this. Rav Yehuda said: If there is uncertainty as to the presence of feces, in the home one may assume that there is no feces present and it is permitted to speak sacred matters, but if there is doubt as to the presences of feces in the dung-heap it is forbidden to do so. If there is uncertainty as to the presence of urine, however, even in the dung-heap it is permitted to do so.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןרשב״ארא״הרא״שריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בבית מותר – דאין דרך להניח צואה בבית.
וספק צואה, בבית מותר לקרוא, באשפה אסור דדרך אשפה להשליך שם צואה.
ספק מימי רגלים מותר לקרוא כנגדן בכל מקום.
אמר רב יהודה ספק צואה בבית מותר באשפה אסור. מסתברא מדקאמר ספק צואה בבית מותר, אם קרא ונמצאת צואה במקומו בבית אינו חוזר וקורא דלאו פושע הוא, וכבר הארכתי בזה לעיל בפרקין (ברכות כב: ד״ה המתפלל) בסייעתא דשמיא.
אמר רב יהודה ספק צואה בבית מותרתא באשפה אסורה. פי׳ דחזקתה יש בה צואה. מי רגלים אפילו באשפה מותרין סבר לה כרב המנונא דאמר מי רגלים לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד בלבד הא נפול לארעא מישרי שרי. כלומר מדאורייתא. ורבנן הוא דגזרו בהו וכי גזור רבנן בודאן בספיקן לא גזור רבנן. ובודאן עד כמה אמר רב יהודה אמר שמואל כל זמן שמטפיחין גניבא משמיה דרב אמר כל זמן שרישומן ניכר אמר רבא הילכתא צואה כחרס אסורה מי רגלים כל זמן שמטפיחין היכי דמי צואה כחרס אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן כל זמן שזורקה ואינה נפרכת ואמרי לה כל זמן שגוללה ואינה נפרכת. פי׳ ואינה מותרת עד שתתפרך בגלילה בלבדב.
א. עיין לעיל הערה 139 מש״כ לדעת רבינו בפי׳ ספק צואה בבית ע״פ המאירי, ולפ״ז ספק צואה באשפה נמי בכה״ג וכמ״ש המאירי דספק כזה באשפה אסור, אך במ״ש רבינו שחזקתה יש בה צואה משמע דאיירי בסתמא דרוצה לקרות סמוך לאשפה דחזקה שיש בה צואה ולא בספק מסויים, וא״כ משמע דגם ספק צואה בבית איירי בכה״ג וזה דלא כמש״כ לעיל וי״ל.
ב. כפירש״י דיותר בקלות נפרכת ע״י זריקה מאשר ע״י גלילה ופוסק כל״ב וכ״ה ברא״ש וטור ורמ״א סי׳ פב אבל תר״י כתבו דיותר נפרכת בקלות ע״י גלילה ופסקו כל״ק לחומרא ע״ש ובשאר ראשונים.
אמר רב יהודה ספק צואה בבית מותר. באשפה אסור. ספק מי רגלים אפילו באשפה נמי מותר. סבר לה כרב המנונא דאמר מי רגלים לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד בלבד. וכדרבי יונתן דר׳ יונתן רמי כתיב ויד תהיה לך מחוץ למחנה וכתיב ויתד תהיה לך על אזנך וגו׳ וכסית. הא כיצד הא בגדולים והא בקטנים. אלמא קטנים לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד בלבד הא נפול לארעא שרי ורבנן הוא דגזור בהו. וכי גזור בהו רבנן בוודאן אבל בספיקן לא גזרו. ובוודאן עד כמה. אמר רב יהודה אמר שמואל כל זמן שמטפיחין. גניבא משמיה דרב אמר כל זמן שרישומן ניכר אמר רבא הלכתא צואה כחרס אסורה. מי רגלים כל זמן שמטפיחין. היכי דמי צואה כחרס. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן כל זמן שזורקין אותה ואינה נפרכת. ואיכא דאמרי כל זמן שגוללה ואינה נפרכת. ולישנא בתרא חומרא הוא דאפי׳ אם נפרכת בזריקה אסורה והכי קי״ל כל מימי רגלים כל זמן שמטפיחין היינו טופח להטפיח כתנא קמא דרבי יוסי כך פי׳ גאון:
א״ד אמר רב יהודה ספק צואה בבית מותר – דאין דרך להניח צואה בבית.
באשפה אסור – חזקת אשפה שיש בה צואה.
ספק מי רגלים אפי׳ באשפה נמי מותר כדרב המנונא דלא אסרה אלא כנגד העמוד בלבד – כלומר בשעת קילוח השתן אבל אחר קילוח השתן אינו אסור, כדכתיב ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ ולא הצריך כסות ובצואה כתיב ושבת וכסית את צאתך. ויש מפרשים דהאי כנגד העמוד הוא שתן היוצא כנגד העמוד של צואה כדאמרינן לעיל עמוד החוזר דמיירי בגדולים וסילון מיירי בקטנים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ו אמר רב יהודה: ספק צואה, כלומר, שספק בידו אם היתה זו צואה או לא, והשאלה היא אם כן אם אסורה היא לענין אמירת דברים שבקדושה סמוך לה, או שאינה אסורה — אסורה. ואילו ספק מי רגליםמותרים. איכא דאמרי [יש שאומרים, גרסה אחרת], שאמר רב יהודה: ספק צואה, בביתמותרת, שיש להניח שמן הסתם לא היתה צואה בתוך הבית, ואילו באשפה — הרי היא אסורה. ואילו ספק מי רגליםאפילו באשפה נמי [גם כן] מותרים.
Rav Yehuda said: If there is uncertainty as to the presence of feces, e.g., whether something is or is not feces, and therefore whether or not one is permitted to utter sacred matters in its presence, it is prohibited to do so. However, if there is uncertainty as to the presence of urine, it is permitted to do so. Some say an alternative version of this. Rav Yehuda said: If there is uncertainty as to the presence of feces, in the home one may assume that there is no feces present and it is permitted to speak sacred matters, but if there is doubt as to the presences of feces in the dung-heap it is forbidden to do so. If there is uncertainty as to the presence of urine, however, even in the dung-heap it is permitted to do so.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןרשב״ארא״הרא״שריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) סָבַר לַהּ כִּי הָא דְּרַב הַמְנוּנָא, דְּאָמַר רַב הַמְנוּנָא: עלֹא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא כְּנֶגֶד עַמּוּד בִּלְבַד.

He holds in accordance with that which Rav Hamnuna said, as Rav Hamnuna said: The Torah prohibited the utterance of sacred matters only opposite the stream of urine.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לא אסרה תורה – במי רגלים לקרות אלא כנגד עמוד הקלוח בלבד.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

סבר לה [סבור הוא] כי הא [כעין זה] שאמר רב המנונא, שאמר רב המנונא: במי רגלים לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד הקילוח בלבד.
He holds in accordance with that which Rav Hamnuna said, as Rav Hamnuna said: The Torah prohibited the utterance of sacred matters only opposite the stream of urine.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) וְכִדְרַבִּי יוֹנָתָן. דר׳דְּרַבִּי יוֹנָתָן רָמֵי: כְּתִיב ״וְיָד תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְיָצָאתָ שָׁמָּה חוּץ״ (דברים כ״ג:י״ג), וּכְתִיב: ״וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ וְגוֹ׳ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ״ (דברים כ״ג:י״ד).

And in accordance with the opinion of Rabbi Yonatan, as Rabbi Yonatan raised a contradiction between two verses: On the one hand it is written: “You shall also have a place outside the camp, to which you will go” (Deuteronomy 23:13), meaning that one must exit the camp before attending to his bodily needs but there is no obligation to cover it; and it is written in another verse: “And you shall have a spade among your weapons; and when you ease yourself outside, you shall dig with it, and turn back and cover your excrement” (Deuteronomy 23:14), indicating a clear obligation to conceal one’s excrement.
רי״ףרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ויצאת שמה חוץ – ולא הצריכו כסוי וכתיב וכסית.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכדברי ר׳ יונתן. שר׳ יונתן רמי [השליך, הראה סתירה בין שני כתובים]: מצד אחד כתיב [נאמר] ״ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ״ (שם, יג), הרי שלצרכיו די רק שיצא מחוץ למחנה, וכתיב [ונאמר] בפסוק אחר: ״ויתד תהיה לך על אזנך והיה בשבתך חוץ וחפרת בה ושבת וכסית את צאתך״. (שם, יד), הרי שיש גם חובת כיסוי!
And in accordance with the opinion of Rabbi Yonatan, as Rabbi Yonatan raised a contradiction between two verses: On the one hand it is written: “You shall also have a place outside the camp, to which you will go” (Deuteronomy 23:13), meaning that one must exit the camp before attending to his bodily needs but there is no obligation to cover it; and it is written in another verse: “And you shall have a spade among your weapons; and when you ease yourself outside, you shall dig with it, and turn back and cover your excrement” (Deuteronomy 23:14), indicating a clear obligation to conceal one’s excrement.
רי״ףרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) הָא כֵּיצַד? כָּאן בִּגְדוֹלִים, כָּאן בִּקְטַנִּים. אַלְמָא קְטַנִּים לֹא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא כְּנֶגֶד עַמּוּד בִּלְבַד. הָא נְפוּל לְאַרְעָא – שְׁרֵי, וְרַבָּנַן הוּא דִּגְזַרוּ בְּהוּ, וְכִי גְזַרוּ בְּהוּ רַבָּנַן – בְּוַדָּאָן, אֲבָל בִּסְפֵקָן – לָא גְזוּר.

He resolves this contradiction: How is this resolved? Here, where one is required to conceal his bodily needs, it refers to feces; here, where there is no requirement to conceal his bodily needs, it refers to urine. Consequently, with regard to urine, reciting Shema was only prohibited by Torah law opposite the stream of urine, but once it has fallen to the ground, it is permitted. And the Sages are those who issued a decree with regard to urine. And when they issued a decree, it was only in a case of their certain presence, but in a case of their uncertain presence, they did not issue a decree.
רי״ףגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ כאן בקטנים. ע׳ בכורות מ״ד ע״ב תוס׳ ד״ה אימתי:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומתרץ: הא [הרי] כיצד?כאן שחייבו אף לכסות — הרי זה בצרכים גדולים, כאן שלא חייבו לכסות — בצרכים קטנים. אלמא [מכאן] שבצרכים קטנים לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד בלבד. הא נפול לארעא [הרי אם נפלו לארץ]שרי [מותרים], ורבנן [וחכמים] הוא שגזרו בהו [בהם], וכי [וכאשר] גזרו בהו רבנן [בהם חכמים]בודאן, אבל בספיקןלא גזור [גזרו].
He resolves this contradiction: How is this resolved? Here, where one is required to conceal his bodily needs, it refers to feces; here, where there is no requirement to conceal his bodily needs, it refers to urine. Consequently, with regard to urine, reciting Shema was only prohibited by Torah law opposite the stream of urine, but once it has fallen to the ground, it is permitted. And the Sages are those who issued a decree with regard to urine. And when they issued a decree, it was only in a case of their certain presence, but in a case of their uncertain presence, they did not issue a decree.
רי״ףגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) וּבְוַדָּאָן עַד כַּמָּה? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כׇּל זְמַן שֶׁמַּטְפִּיחִין. וְכֵן אָמַר רַבָּה בב״חבַּר בַּר חָנָה א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל זְמַן שֶׁמַּטְפִּיחִין. וְכֵן אָמַר עוּלָּא: כׇּל זְמַן שֶׁמַּטְפִּיחִין. גְּנִיבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אָמַר: כׇּל זְמַן שֶׁרִשּׁוּמָן נִיכָּר.

The Gemara asks: In a case of the certain presence of urine, until when and in what state does its presence preclude one from uttering sacred matters? Rav Yehuda said that Shmuel said: As long as it is wet enough to moisten the hands of one who touches it. And so too Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: As long as it moistens. And so too Ulla said: As long as it moistens. Geniva in the name of Rav said: It is forbidden as long as its mark is apparent on the ground.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך ורידין
ורידיןא(חולין כז.) ר׳ יהודה אומר עד שישחוט את הוורידין (ברכות כה. סנהדר׳ צו) הזהרו בורידין כר׳ יהודה (זבחים כה) צריך שיתן ורידין לתוך הכלי חוטין דקין שהן מלאין דם וסמוכים לושט.
ערך טפח
טפחב(יומא עח.) תני יהודה בר גרוגרות אסור לישב על גבי טינא בי״ה אמר ריב״ל ובטינא המטפחת אמר אביי ובטופח על מנת להטפיח. (ברכות כה.) כל זמן שמטפיחין. (שבת יד) משקה טופח עליהן. (כלים פרק ח) ומשקה טופח. (עבודה זרה ס) אי איכא טופח להטפיח בעי הדחה ובעי ניגוב. פי׳ משקין ששפכן לארץ או על גבי כלי ולא נבלעו יפה יפה אם יש בהן ממש שאם יניח ידו עליהן נדבקין בידו ונעשת לחה שיעור כשיניח ידו על הבגד או על הכלי אם לא יודע הנחת מקום ידו זהו משקה טופח ואם יודע מקום הנחת ידו זהו טופח על מנת להטפיח (משנה עדיות פרק ד) רבי יהודה אומר משום בית הלל טופח ומטפיח. (טהרות פרק ח) ומשקה טופח מלמטן. (גיטין טז) (עבודה זרה עב) והתנן (בפרק ח׳ דטהרות) הנצוק והקטפרס ומשקה טופח. (משנה פאה ה) אין מגלגלין בטופח פי׳ רבי דניאל ז״ל שלא ירבץ שדהו כל כך שתהא טופח על מנת להטפיח מפני שמזיק לעניי ירושלים המרבץ שדהו עד שלא ירד העני לתוכה אם היזקו מרובה על של עני מותר ואם היזיקו של עני מרובה על שלו אסור רבי יהודה אומר בין כך ובין כך מניחו על הגדר והעני בא ונוטל את שלו.
א. [אדערען, נערפען.]
ב. [בעפייכטען.]
עד כמה – ישהו על גבי קרקע ויהא אסור.
ודאי מי רגלים כל זמן שמטפיחין אסור.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ז ושואלים: ובודאן עד כמה זמן ובאיזה מצב אסורים מי רגלים באמירת דברי קדושה סמוך להם? אמר רב יהודה אמר שמואל: כל זמן שמטפיחין, שהם לחים עד כדי שיש בהם כדי להרטיב את הידים. וכן אמר רבה בר בר חנה אמר ר׳ יוחנן: כל זמן שמטפיחין. וכן אמר עולא: כל זמן שמטפיחין. ואילו גניבא משמיה [משמו] של רב אמר: אסורים הם כל זמן שרשומן (סימן שלהן) ניכר על הארץ.
The Gemara asks: In a case of the certain presence of urine, until when and in what state does its presence preclude one from uttering sacred matters? Rav Yehuda said that Shmuel said: As long as it is wet enough to moisten the hands of one who touches it. And so too Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: As long as it moistens. And so too Ulla said: As long as it moistens. Geniva in the name of Rav said: It is forbidden as long as its mark is apparent on the ground.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) א״ראָמַר רַב יוֹסֵף: שְׁרָא לֵיהּ מָרֵיהּ לִגְנִיבָא, הַשְׁתָּא צוֹאָה אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב כֵּיוָן שֶׁקָּרְמוּ פָּנֶיהָ – מוּתָּר, מֵי רַגְלַיִם מִיבַּעְיָא?!

Rav Yosef said: May God, his Master, forgive Geniva, as Rav could have said no such thing. Now, in the case of feces, Rav Yehuda said that Rav said: Once its surface has dried sufficiently to form a crust, one is permitted to utter sacred matters opposite it; is it necessary to say that opposite urine it is permitted once it dries?
רי״ףרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שרא ליה מריה – ימחול לו רבונו דודאי שקר העיד משמיה דרב.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על כך אמר רב יוסף: שרא ליה מריה [ימחול לו אדונו ה׳] לגניבא, שוודאי לא יתכן שאמר רב דבר מעין זה, שהרי אפילו השתא [עכשיו] בצואה אמר רב יהודה אמר רב שמ כיון שקרמו פניה והתיבשה במידה ידועה — מותר לקרוא כנגדה, ואם כן, מי רגלים מיבעיא [צריך להשמיענו]?!
Rav Yosef said: May God, his Master, forgive Geniva, as Rav could have said no such thing. Now, in the case of feces, Rav Yehuda said that Rav said: Once its surface has dried sufficiently to form a crust, one is permitted to utter sacred matters opposite it; is it necessary to say that opposite urine it is permitted once it dries?
רי״ףרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(19) א״לאָמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מַאי חָזֵית דְּסָמְכַתְּ אַהָא, סְמוֹךְ אַהָא, דְּאָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמַר רַב: צוֹאָה, אֲפִילּוּ כְּחֶרֶס – אֲסוּרָה.

Abaye said to him: What did you see that led you to rely on that halakha? Rely on this halakha; as Rabba bar Rav Huna said that Rav said: Uttering sacred matters opposite feces, even if it is as dry as earthenware, is prohibited.
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על כך אמר ליה [לו] אביי: מאי חזית [מה ראית] דסמכת אהא [שאתה סומך על הלכה זו] סמוך אהא [על הלכה זו] שאמר רבה בר רב הונא אמר רב: צואה, אפילו היא יבשה כחרסאסורה.
Abaye said to him: What did you see that led you to rely on that halakha? Rely on this halakha; as Rabba bar Rav Huna said that Rav said: Uttering sacred matters opposite feces, even if it is as dry as earthenware, is prohibited.
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(20) וְהֵיכִי דָּמֵי צוֹאָה כְּחֶרֶס? אָמַר רַבָּה בב״חבַּר בַּר חָנָה א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל זְמַן שֶׁזּוֹרְקָה וְאֵינָהּ נִפְרֶכֶת. וא״דוְאִיכָּא דְאָמְרִי: כׇּל זְמַן שֶׁגּוֹלְלָהּ וְאֵינָהּ נִפְרֶכֶת.

The Gemara asks: What are the circumstances of feces like earthenware? Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: As long as one throws it and it does not crumble, it is still considered moist. And some say: As long as one can roll it from place to place and it does not crumble.
רי״ףרש״יראב״ןרשב״אריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

היבשה נפרכת היא יותר מן הלחה.
איכא דאמרי – חומרא היא אף ע״פ שאם זורקה נפרכת הואיל ואינה נפרכת מגלגול לחה היא.
וצואה כחרס כל זמן שזורקה ואינה נפרכת מותרא.
א. באבני שהם כתב שדעת רבינו כיש מי שפסק כלישנא בתרא שהובא בתר״י דכל זמן שגוללה ואינה נפרכת אסורה הא אם גוללה ונפרכת מותרת אע״פ שזורקה ואינה נפרכת. אבל יתכן שרבינו מפרש כמו רש״י ורוב הראשונים שבזריקה יותר קרובה להתפרך מאשר בגלגול, ולפי״ז אם באינה נפרכת בזריקה מתיר רבינו כ״ש שמתיר בגוללה ואינה נפרכת. ויסבור רבינו כמר זוטרא דצואה כחרס מותרת. ואכן כך לשון רבינו בחרוזיו: וכחרס מותרת, בלא ריחוק וטהרה. אבל אין זה פשוט כ״כ, עי׳ ראבי״ה (סי׳ עה) שאחר שהביא שיעורא דזורקה ואינה נפרכת וגוללה ואינה נפרכת כתב ׳ואע״ג שפסק רבא אפילו יבשה כחרס אסור לקרות לא סמכינן עליה׳ ועי״ש בהערה שזה דלא כגירסתנו היכי דמי צואה כחרס כ״ז שזורקה, וכפירוש הראשונים שזורקה וכו׳ וגוללה הוא שיעור בכחרס, ויש לשער שראבי״ה אינו גורס היכי דמי צואה כחרס, אלא היכי דמי צואה כל זמן וכו׳. או כעין זה. וא״כ אולי גם רבינו גריס כן, ולעולם ס״ל דכ״ז שגוללה ואינה נפרכת אסורה וכהבנת אבני שהם, ואין סתירה בין מה שכת׳ בחרוזיו כחרס מותרת, למה שפסק כאן [אלא דק״ק הלשון צואה כחרס כל זמן וכו׳].
איכא דאמרי כל שגוללה ואינה נפרכת. הא נפרכת עפר בעלמא הוא ושרי. כתב הראב״ד ז״ל והיינו פלאי פלויי, והוא המיקל, וקיי״ל כותיה. ומי רגלים אסור כל שטופח ע״מ להטפיח כתנא קמא דרבי יוסי, הא טופח שלא להטפיח שרי.
היכי דמי צואה כחרס וכו׳ – איכא דאמרי כל זמן שגוללה בנחת ואינה נפרכת אסורה אע״ג דאם זורקה בכח היתה נפרכת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושאלו: היכי דמי [כיצד מה בדיוק נחשב] צואה כחרס? אמר רבה בר בר חנה אמר ר׳ יוחנן: כל זמן שזורקה ואינה נפרכת, נחשבת היא כלחה עדיין. ואיכא דאמרי [ויש אומרים]: כל זמן שגוללה ממקום למקום, ואינה נפרכת.
The Gemara asks: What are the circumstances of feces like earthenware? Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: As long as one throws it and it does not crumble, it is still considered moist. And some say: As long as one can roll it from place to place and it does not crumble.
רי״ףרש״יראב״ןרשב״אריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(21) אָמַר רָבִינָא: הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה מדפתי חֲזָא צוֹאָה, אֲמַר לִי: עַיֵּין אִי קָרְמוּ פָּנֶיהָ אִי לָא. א״דאִיכָּא דְאָמְרִי הָכִי א״לאֲמַר לֵיהּ: עַיֵּין אִי מִפְּלַאי אִפְּלוֹיֵי.

Ravina said: I was standing before Rav Yehuda of Difti when he saw feces. He said to me: Examine it and see whether or not its surface has dried sufficiently to form a crust. Some say that he said to him as follows: Examine it and see if it is cracked, as only then is it considered dry.
רי״ףרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

קרמו – לשון קרום טיל״א כלומר גלד מעט.
אי מפלאי אפלויי – אם יש בה סדקים סדקים יבשה היא ושרי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רבינא: הוה קאימנא קמיה [הייתי עומד לפני] רב יהודה מדיפתי חזא [ראה] צואה, אמר לי: עיין (ראה) אי [אם] קרמו פניה אי [או אם] לא. איכא דאמרי [יש שאומרים] שהכי אמר ליה [לו]: עיין אי מפלאי אפלויי [אם סדוקה היא סדקים], שאז נחשבת היא ליבשה.
Ravina said: I was standing before Rav Yehuda of Difti when he saw feces. He said to me: Examine it and see whether or not its surface has dried sufficiently to form a crust. Some say that he said to him as follows: Examine it and see if it is cracked, as only then is it considered dry.
רי״ףרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(22) מַאי הָוֵי עֲלַהּ? אִתְּמַר: צוֹאָה כְּחֶרֶס, אֲמֵימַר אָמַר אֲסוּרָה, וּמַר זוּטְרָא אָמַר מוּתֶּרֶת. אָמַר רָבָא: פהִלְכְתָא: צוֹאָה כְּחֶרֶס אֲסוּרָה, וּמֵי רַגְלַיִם כׇּל זְמַן שֶׁמַּטְפִּיחִין.

Since several opinions were expressed on the subject, the Gemara asks: What halakhic conclusion was reached about this? It was stated that the halakha is subject to dispute: Reciting sacred matters opposite feces as dry as earthenware; Ameimar said: It is prohibited, and Mar Zutra said: It is permitted. Rava said that the halakha is: Opposite feces as dry as earthenware it is prohibited, and opposite urine, it is prohibited as long as it moistens.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יספר הנררא״שמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מאי הוי עלה – דמי רגלים.
אמ׳ רבא, הילכ׳ צואה אפי׳ יבישה (באדם) [כחרס] אסור לקרות קרית שמע כנגדוא מי רגלים כל זמן שמטפיחין. ולא בע⁠[י]⁠נן נבלעו ואין רישומן ניכר, אלא אפי׳ רישומין ניכר שרי, ובלבד שלא יהיה בהן לחלוחית שאם יטפח ידו בהן תת⁠[ל]⁠חלח ידו מן מי רגלים שאלו נתן ידו על דבר אחר יראה בו לחלוחית, כך אסיקנא לא דכולי עלמ׳ כל זמן שמטפיחין הא רישומן ניכר שרי וטופח על מנת להטפיח (שרי) [אסור], ור׳ יוסי סבר כיון שמטפיחין אע״פ שאינן בטופח על מנת להטפיח אסור, וקימ׳ לן כתנא קמא דהא רבא אוקמה הכי לאשמעתיה.⁠ב ובצואה יבישה, פירש ר׳ יוחנן כל זמן שזורקה ואינה נפרכת, (אלו) [איכא] דאמ׳ כל זמן שגוללה ואינה נפרכת. ורבאג אמ׳ ליה ר׳ ירמיה מדופתי כד תחזה צואה לכנגדו זיל חזי או קרמו פניה אי לא אי אפליא – פיר׳ אפליא נתפלחה ונתבקעה, מלשון כמו פלח ובקע בארץ וג׳.⁠ד צואה כחרש – פיר׳ שירדה קוה אלטביעה.⁠ה כל זמן שגוללה, מלשון וגללו את האבן.⁠ו
א. ראה הגירסא לפנינו.
ב. כונתו דלרבא בעינן טופח ע״מ להטפיח, כת״ק דר׳ יוסי. וכ״כ הראבי״ה סי׳ ע״ה בשם ר״ח והרא״ש ורבינו ירוחם נ״ג ח״ד בשם גאון. וראה אוצה״ג פיר״ח עמ׳ 28.
ג. לפנינו: ״אמר רבינא הוה קאימנא קמיה דרב יהודה וכו׳ עיין אי קרמו וכו׳ אי מפלאי אפלויי. וראה דק״ס מכתי״מ ומכתי״פ.
ד. תהלים קמ״א ז.
ה. תרגומו: כח הטבע.
ו. בראשית כ״ט ג׳.
אתמר ריח רע שיש לו עיקר רב הונא אמר מרחיק ארבע אמות וקורא ק״ש רב חסדא אמר מרחיק ד׳ אמות ממקום שכלה הריח וקורא. תניא כוותיה דרב חסדא לא יקרא אדם ק״ש לא כנגד צואת אדם ולא כנגד צואת כלבים ולא כנגד צואת חזירים ולא כנגד צואת תרנגולים ולא כנגד אשפה שריחה רע. היה מקום גבוה י׳ טפחים או נמוך עשרה טפחים יושב בצדו וקורא ק״ש. י״מ כי היכי דהפסקה מועלת לצואה הכי נמי מועלת לריח רע. ורבינו משה ז״ל כתב כיון שהריח מגיע אליו אין הפסקה מועלת כלל. ואם לאו מרחיק כמלא עיניו ואפילו בלילה אם היה במקום שיכול לראותה ביום צריך להרחיק דאמרינן בירושלמי רבי אילעי וחבריו הוו יתבין קמי פונדקי ברמשא אמרין ליה מהו למימר מילי דאורייתא אמר לון מכיון דאילו הוה יומא חזינן מה דקמן ברם כדון אסירא. אבל כשהוא גבוה עשרה או נמוך עשרה אפי׳ כשהוא רואה אותה מותר כיון דהוא מקום מיוחד לעצמו קרינן ביה והיה מחניך קדוש. ולפי זה נראה דאם צואה לפני הפתח מותר לקרות בבית אפי׳ רואה אותה אפי׳ בתוך ד׳ אמות אם אין הריח מגיע אליו רשות אחרת היא דפתח כנעול דמי והוי ליה כצואה בעששית ומותר. אע״פ שאין מריח בעינן ד׳ אמות לאחריו. ולפניו כמלא עיניו. וכן לתפלה. וריח רע שיש לו עיקר מרחיק ד׳ אמות ממקום שכלה הריח וקורא דהלכתא כרב חסדא משום דתניא כוותיה. אע״ג דבצואת כלבים ובצואת חזירים לית הלכתא כהך ברייתא מכל מקום בהך ריח רע שיש לו עיקר לא פליגא אידך ברייתא עליה. אמר רבא לית הלכתא כהא מתניתא אלא כי הא דתניא לא יקרא אדם ק״ש כנגד צואת אדם ולא כנגד צואת כלבים וצואת חזירים בזמן שיש בהם עורות. פירש״י לית הלכתא כי הך מתניתא דלעיל דאסרה צואת כלבים וחזירים באין בהן עורות משמע אבל בצואת תרנגולים לא איירי ולא פליג אמתני׳ דלעיל ומיהו נראה מדהזכיר זו הברייתא צואת אדם היא דאסירא בכל ענין כלבים וחזירים דווקא במקום שיש בהם עורות. וצואת תרנגולים ושאר בהמות לא הזכיר משמע שאין בהם איסור כלל. ואפי׳ את״ל לאסור צואת תרנגולין דוקא בלול שלהם שיש בו סרחון. אבל הגדלים בבית ואין שם כי אם מעט אין לאסור. ירושלמי מרחיק מגללי בהמה ד׳ אמות ר׳ שמואל בר רב חסדא אמר ברכים ובלבד בשל חמור. ר׳ חייא בר אבא אמר בבא מן הדרך. ולוי אמר מרחיקין מצואת חזיר ד׳ אמות. מצואת הנמיה ד׳ אמות. מצואת התרנגולים ד׳ אמות. א״ר יוסי בר אבין בשם רב הונא ובלבד באדומים ורבי ירמיה בשם רבי זעירא אמר נבלה שמסרחת ד׳ אמות א״ר חנינא מתניתא אומרת כן כמה ירחיק מהן ומן הצואה ד׳ אמות א״ר שמלאי תפתר במשרה של כובסין. א״ר מני אם במשרה תנינא ולא במים הרעים ולא במי המשרה מתוך הירושלמי זה משמע דאין צריך להרחיק מצואת בהמה אלא בחמור כשבא מן הדרך. ודלא כרבינו משה ז״ל שלא התיר אלא כנגד מי רגלים של בהמה. ויש אומרים שצריך להרחיק מצואת חתולים לפי שריחה רע מאד ודינה כמו צואת נמיה. אלא שהזכיר נמיה בירושלמי לפי שהיו רגילין בתוך ביתם כמו שאנו מגדלים עכשיו חתולים:
איתמר צואה עוברת אביי אמר מותר לקרות קריאת שמע כנגדה. רבא אמר אסור. והלכתא כרבא. אמר רב פפא ופי החזיר כצואה עוברת דמי אע״ג דסליק ואתי מנהרא:
פירש״י בד״ה מאי הוי עלה דמי רגלים עכ״ל נ״ל לפי זה דל״ג מאי הוי עלה אתמר צואה כו׳ אלא מאי הוי עלה אמר רבא הלכתא כו׳ ומי רגלים כו׳ ואע״ג דרבא נקט נמי במילתיה צואה כחרס כו׳ משמע ליה דמאי הוי עלה קאי אמי רגלים דמבעיא לן מתחילת הסוגיא ובוודאן עד כמה משא״כ צואה דלא מייתי לה אלא אגב גררא כדקאמר רב יוסף שרא ליה מריה לגניבא השתא צואה כו׳ מי רגלים מבעיא ודו״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מאחר שהביעו כבר דעות שונות בדברים, שואלים: מאי הוי עלה [מה היה עליה, בסיכומה של הלכה זו]? אתמר [נאמר] שנחלקו בכך הדעות. ששנינו: צואה היבשה כחרס, אמימר אמר: אסורה, ומר זוטרא אמר מותרת. אמר רבא, הלכתא [הלכה]: צואה כחרס אסורה, ומי רגלים כל זמן שמטפיחין אסורים.
Since several opinions were expressed on the subject, the Gemara asks: What halakhic conclusion was reached about this? It was stated that the halakha is subject to dispute: Reciting sacred matters opposite feces as dry as earthenware; Ameimar said: It is prohibited, and Mar Zutra said: It is permitted. Rava said that the halakha is: Opposite feces as dry as earthenware it is prohibited, and opposite urine, it is prohibited as long as it moistens.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יספר הנררא״שמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(23) מֵיתִיבִי: מֵי רַגְלַיִם כׇּל זְמַן שֶׁמַּטְפִּיחִין – אֲסוּרִין, נִבְלְעוּ אוֹ יָבְשׁוּ – מוּתָּרִים. מַאי לָאו נִבְלְעוּ דּוּמְיָא דְּיָבְשׁוּ, מָה יָבְשׁוּ דְּאֵין רִשּׁוּמָן נִיכָּר, אַף נִבְלְעוּ – דְּאֵין רִשּׁוּמָן נִיכָּר. הָא רִשּׁוּמָן נִיכָּר – אָסוּר, אע״גאַף עַל גַּב דְּאֵין מַטְפִּיחִין!

The Gemara raises an objection based on what was taught in a baraita: Urine, as long as it moistens it is prohibited. If it was absorbed into the ground or dried in place, it is permitted. What, is urine that was absorbed not similar to urine that dried? Just as when it dries its mark is no longer apparent, so too when it is absorbed, its mark is no longer apparent and then it is permissible. But when its mark is apparent, it is prohibited, even though it no longer moistens.
רי״ףרש״יגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

נבלעו – בארץ.
יבשו – על גבי אבנים בחמה.
שם בעבוד העורות. וכן איתא בילקוט פ׳ בא בפסוק ולא יחרץ כלב לשונו. ולא עוד אלא שזכו לעבד עורות מצואתן ולכתוב בהם סת״ם:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על כך מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו בברייתא: מי רגלים כל זמן שמטפיחיןאסורין, נבלעו בקרקע או יבשו במקומם — מותרים. מאי לאו [האם לא] דין מי רגלים שנבלעו דומיא [דומה] לאלה שיבשו? מה יבשו שאז אין כבר רשומן ניכר, אף נבלעו — שאין רשומן ניכר. ואם כן, בכל מקרה הא [הרי] אם רשומן ניכראסור, אף על גב שאין מטפיחין עוד!
The Gemara raises an objection based on what was taught in a baraita: Urine, as long as it moistens it is prohibited. If it was absorbed into the ground or dried in place, it is permitted. What, is urine that was absorbed not similar to urine that dried? Just as when it dries its mark is no longer apparent, so too when it is absorbed, its mark is no longer apparent and then it is permissible. But when its mark is apparent, it is prohibited, even though it no longer moistens.
רי״ףרש״יגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(24) וּלְטַעְמָיךְ אֵימָא רֵישָׁא: כׇּל זְמַן שֶׁמַּטְפִּיחִין – הוּא דְּאָסוּר, הָא רִשּׁוּמָן נִיכָּר – שְׁרֵי! אֶלָּא מֵהָא לֵיכָּא לְמִשְׁמַע מִינַּהּ.

The Gemara raises a difficulty to counter this: And according to your reasoning, say the first clause: As long as it moistens it is prohibited, from which one can infer: But if it does not moisten, but its mark is apparent, it is permitted. Rather, no inference beyond its basic meaning can be deduced from this baraita, as the inferences are contradictory.
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על כך מקשים קושיה שכנגד: ולטעמיך אימא רישא [ולטעמך, לשיטתך, אמור את ההתחלה], שנאמר שם: כל זמן שמטפיחיןהוא שאסור, ואפשר להסיק מכאן: הא [הרי] אם אינם מטפיחים ורק רשומן ניכרשרי [מותר]! אלא מהא ליכא למשמע מינה [מזו אין לשמוע ממנה], כלומר, אין להסיק מסקנות בדרך דיוק ממה שנאמר על מה שלא נאמר, אלא ללמוד כפשוטו בלבד.
The Gemara raises a difficulty to counter this: And according to your reasoning, say the first clause: As long as it moistens it is prohibited, from which one can infer: But if it does not moisten, but its mark is apparent, it is permitted. Rather, no inference beyond its basic meaning can be deduced from this baraita, as the inferences are contradictory.
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(25) לֵימָא כְּתַנָּאֵי: כְּלִי שֶׁנִּשְׁפְּכוּ מִמֶּנּוּ מֵי רַגְלַיִם, אָסוּר לִקְרוֹת ק״שקְרִיאַת שְׁמַע כְּנֶגְדּוֹ. וּמֵי רַגְלַיִם עַצְמָן שֶׁנִּשְׁפְּכוּ, נִבְלְעוּ – מוּתָּר, לֹא נִבְלְעוּ – אָסוּר. ר׳רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כׇּל זְמַן שֶׁמַּטְפִּיחִין.

The Gemara notes: Let us say that this is parallel to a dispute between the tanna’im, as it was taught a baraita: It is forbidden to recite Shema opposite a vessel from which urine was poured. However, the urine itself that was poured, if it was absorbed it is permitted; if it was not absorbed, it is prohibited. Rabbi Yosei disagrees and says: It is prohibited as long as it moistens.
רי״ףריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לימא כתנאי כלי שנשפכו ממנו מי רגלים אסור לקרוא ק״ש כנגדו – דאינו מתבטל במים. ומסקנא דכ״ע רישומן ניכר שרי והכא בטופח ע״מ להטפיח איכא ביניהו ת״ק סבר לא נבלעו כגון שיש בהן טופח ע״מ להטפיח – כלומר שאם מניח ידו עליהם ואח״כ מניחו על דבר אחר מקבל ממנו ליחות אסורין נבלעו דאין בהן טופח ע״מ להטפיח מותרין ור׳ יוסי סבר כל זמן שיש בהם טופח לחוד אסורין והלכתא כת״ק דבטופח לחוד שרי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומעירים: לימא כתנאי [נאמר שיש פה מחלוקת תנאים]. ששנינו בברייתא: כלי שנשפכו ממנו מי רגלים, אסור לקרות קריאת שמע כנגדו. ואולם מי רגלים עצמן שנשפכו, אם כבר נבלעומותר, ואם עדיין לא נבלעואסור. ר׳ יוסי חולק ואומר: אסורים כל זמן שמטפיחין.
The Gemara notes: Let us say that this is parallel to a dispute between the tanna’im, as it was taught a baraita: It is forbidden to recite Shema opposite a vessel from which urine was poured. However, the urine itself that was poured, if it was absorbed it is permitted; if it was not absorbed, it is prohibited. Rabbi Yosei disagrees and says: It is prohibited as long as it moistens.
רי״ףריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(26) מַאי ״נִבְלְעוּ״ וּמַאי ״לֹא נִבְלְעוּ״ דְּקָאָמַר ת״קתַּנָּא קַמָּא? אִילֵימָא נִבְלְעוּ דְּאֵין מַטְפִּיחִין, לֹא נִבְלְעוּ דְּמַטְפִּיחִין – וַאֲתָא ר׳רַבִּי יוֹסֵי לְמֵימַר: כ״זכׇּל זְמַן שֶׁמַּטְפִּיחִין הוּא דְּאָסוּר, הָא רִשּׁוּמָן נִיכָּר – שְׁרֵי, הַיְינוּ ת״קתַּנָּא קַמָּא! אֶלָּא נִבְלְעוּ דְּאֵין רִשּׁוּמָן נִיכָּר, לֹא נִבְלְעוּ – דְּרִשּׁוּמָן נִיכָּר. וַאֲתָא ר׳רַבִּי יוֹסֵי לְמֵימַר כ״זכׇּל זְמַן שֶׁמַּטְפִּיחִין הוּא דְּאָסוּר, הָא רִשּׁוּמָן נִיכָּר – שְׁרֵי.

The Gemara clarifies this dispute: What is the meaning of absorbed and not absorbed in what the first tanna says? If you say that absorbed means that it does not moisten and not absorbed means that it moistens, and Rabbi Yosei came to say: As long as it moistens it is prohibited, but if there is no moisture but its mark is apparent, it is permitted. If so, that is identical to the opinion of the first tanna and there is no dispute at all. Rather, absorbed means that its mark is not apparent and not absorbed means that its mark is apparent. And Rabbi Yosei came to say: As long as it moistens, it is prohibited, but if there is no moisture but its mark is apparent, it is permitted, in which case the dispute in our Gemara is parallel to this tannaitic dispute.
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומעתה מבררים את גוף הדברים: מאי [מה] פירושו של ״נבלעו״ ומאי [ומה] פירוש ״לא נבלעו״ דקאמר [שאמר] התנא קמא [הראשון]? אילימא [אם תאמר] שנבלעו פירושו שאין מטפיחין, ולא נבלעו פירושו שעדיין הם מטפיחיןואם כן אתא [בא] ר׳ יוסי למימר [לומר]: כל זמן שמטפיחין הוא שאסור, אבל הא [הרי] אם היה רשומן ניכר בלבד — שרי [מותר], ואם כן, היינו [זוהי] בדיוק שיטת התנא קמא [הראשון], ואין איפוא מחלוקת כלל! אלא יש לפרש ״נבלעו״ פירושו שאין רשומן ניכר, ״לא נבלעו״ — שעדיין רשומן ניכר. ואתא [ובא] ר׳ יוסי והקל למימר [לומר] שכל זמן שמטפיחין הוא שאסור, הא [הרי] אם היה רשומן ניכרשרי [מותר] ואם כן, דברים אלה שנאמרו קודם קשורים במחלוקת בין התנאים.
The Gemara clarifies this dispute: What is the meaning of absorbed and not absorbed in what the first tanna says? If you say that absorbed means that it does not moisten and not absorbed means that it moistens, and Rabbi Yosei came to say: As long as it moistens it is prohibited, but if there is no moisture but its mark is apparent, it is permitted. If so, that is identical to the opinion of the first tanna and there is no dispute at all. Rather, absorbed means that its mark is not apparent and not absorbed means that its mark is apparent. And Rabbi Yosei came to say: As long as it moistens, it is prohibited, but if there is no moisture but its mark is apparent, it is permitted, in which case the dispute in our Gemara is parallel to this tannaitic dispute.
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(27) לָא. דכ״עדְּכוּלֵּי עָלְמָא כ״זכׇּל זְמַן שֶׁמַּטְפִּיחִין הוּא דְּאָסוּר הָא רִשּׁוּמָן נִיכָּר – שְׁרֵי,

The Gemara states that it is not necessarily parallel: No, everyone, both tanna’im, agrees that as long as it moistens, it is prohibited, and if there is no moisture but its mark is apparent, it is permitted.
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

את ההכרח בפירוש זה דוחים: לא, אין הדבר מחוייב. אפשר לומר דכולי עלמא [לדעת הכל] כל זמן שמטפיחין הוא שאסור הא [הרי] אם היה רשומן ניכר בלבד — שרי [מותר],
The Gemara states that it is not necessarily parallel: No, everyone, both tanna’im, agrees that as long as it moistens, it is prohibited, and if there is no moisture but its mark is apparent, it is permitted.
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

ברכות כה. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה ברכות כה., ר׳ חננאל ברכות כה. – מהדורת אריאלה נובצקי (בהכנה), על פי קטעי הגניזה וציטוטים בראשונים, ברשותה האדיבה (כל הזכויות שמורות), ר׳ נסים גאון ברכות כה., רי"ף ברכות כה. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס ברכות כה., רש"י ברכות כה., ראב"ן ברכות כה. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות ברכות כה., בעל המאור ברכות כה. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ראב"ד כתוב שם ברכות כה. – מהדורת הרב חיים פריימן ז"ל (תשס"ג), ברשותם האדיבה של בני משפחתו (כל הזכויות שמורות), ספר הנר ברכות כה. – מהדורת הרב מאיר דוד בן-שם, ירושלים תשי"ח, באדיבות משפחת המהדיר (כל הזכויות שמורות), ההשלמה ברכות כה. – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., רמב"ן מלחמות ה' ברכות כה. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א ברכות כה. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה ברכות כה. – מהדורת תלמיד חכם החפץ בעילום שמו, ברשותו האדיבה. להארות והערות ניתן לכתוב לדוא"ל D0504128915@gmail.com (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי ברכות כה. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רא"ש ברכות כה., תוספות רא"ש ברכות כה. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0), ריטב"א ברכות כה., מהרש"א חידושי הלכות ברכות כה., פני יהושע ברכות כה., גליון הש"ס לרע"א ברכות כה., בירור הלכה ברכות כה., פירוש הרב שטיינזלץ ברכות כה., אסופת מאמרים ברכות כה.

Berakhot 25a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Berakhot 25a, R. Chananel Berakhot 25a, R. Nissim Gaon Berakhot 25a, Rif by Bavli Berakhot 25a, Collected from HeArukh Berakhot 25a, Rashi Berakhot 25a, Raavan Berakhot 25a, Tosafot Berakhot 25a, Baal HaMaor Berakhot 25a, Raavad Katuv Sham Berakhot 25a, Sefer HaNer Berakhot 25a, HaHashlamah Berakhot 25a, Ramban Milchamot HaShem Berakhot 25a, Rashba Berakhot 25a, Raah Berakhot 25a, Meiri Berakhot 25a, Piskei Rosh by Bavli Berakhot 25a, Tosefot Rosh Berakhot 25a, Ritva Berakhot 25a, Maharsha Chidushei Halakhot Berakhot 25a, Penei Yehoshua Berakhot 25a, Gilyon HaShas Berakhot 25a, Beirur Halakhah Berakhot 25a, Steinsaltz Commentary Berakhot 25a, Collected Articles Berakhot 25a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×