גמרא
פירוש
אָמַר קְרָא וְשָׁחַט וְחוּקָּה בִּשְׁחִיטָה אִין בַּעֲרִיפָה לָא. וְכֹל הֵיכָא דִּכְתִיב בֵּיהּ חוּקָּה לָא דָּרְשִׁינַן כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
1 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "ללמוד".
אמר קרא [הכתוב] בפרה אדומה ״ושחט אותה״ (במדבר יט, ג) ונאמרה שם לשון חוקה ״זאת חוקת התורה״ (שם ב), לומר שבשחיטה — אין [כן], בעריפה — לא, שכל מקום שנאמר ״חוקה״ הרי זה לעכב. ושואלים: וכל היכא דכתיב ביה [וכל מקום שנאמר בו] חוקה לא דרשינן [אין דורשים אנו] באותו ענין קל וחומר, לרבות דברים נוספים? והא [והרי] לגבי יום הכפורים, דכתיב ביה [שנאמר בו] לשון חוקה (״והיתה זאת לכם לחוקת עולם״, ויקרא טז, לד), ותניא [ושנויה ברייתא]: נאמר ״והקריב וכו׳ את השעיר אשר עלה עליו הגורל לה׳ ועשהו חטאת״ (שם ט), ולא נאמר ״את השעיר לה׳ ״ — ללמד: הגורל הוא העושה אותו חטאת, ואין השם שקורא לו ״חטאת״ עושה אותו חטאת. שאם לא כתוב זה יכול היית לומר, והלא דין הוא: ומה במקום שלא קדש הגורל, בכל שאר הקרבנות, שלא מצאנו שמקדשים אותם על ידי גורל — קדש השם, שהקרבן נקרא לפי השם שקורא לו הבעלים, מקום שקדש הגורל, בשעירי יום הכפורים — אינו דין שקדש השם? תלמוד לומר: ״ועשהו חטאת״, ללמד: הגורל עושה אותו חטאת ואין השם עושה אותו חטאת. ונלמד מכאן: טעמא דכתב רחמנא [הטעם שאין אומרים כן הוא מפני שכתבה התורה] ״ועשהו חטאת״, הא לאו הכי דרשינן [הרי ללא כן היינו דורשים] קל וחומר, למרות שנאמרה לשון חוקה באותו ענין! ומשיבים: אכן, באופן עקרוני ניתן לדרוש קל וחומר במקום שנאמר חוקה, אלא שבמקרה זה מיעט רחמנא [מיעטה התורה] לגבי עגלה שנאמר בה ״הערופה״ (דברים כא, ו), בה׳ הידיעה, להדגיש: זאת בעריפה ואין אחרת (פרה אדומה) בעריפה. ושואלים: ותהא עגלה כשרה בשחיטה מקל וחומר, ומה פרה אדומה שלא הוכשרה בעריפה — כשרה בשחיטה, עגלה שכשרה בעריפה — אינו דין שהוכשרה בשחיטה? ומשיבים: אמר קרא [הכתוב]: ״וערפו״ (שם ד), ושוב ״העגלה הערופה״ (שם ד), לומר: בעריפה — אין [כן], בשחיטה — לא. א משנה יש דבר שהוא כשר בכהנים ופסול בלוים, ויש דבר שהוא כשר בלוים ופסול בכהנים. ב גמרא בפירושה של משנתנו, תנו רבנן [שנו חכמים]: כהנים, במומין — פסולים, כלומר, אם יש בהם מום מהמומים המנויים בתורה (ויקרא כא, טז— כג) הרי הם פסולים לעבודת המקדש, אבל בשנים הם כשרים, שכל כהן שאינו קטן כשר לעבודה ללא הגבלה של גיל. ואילו לוים, במומין — כשרים, שאין המום פוסל אותם לעבודתם במקדש, אבל בשנים — פסולים, שהם כשרים לעבודה מגיל עשרים וחמש ועד גיל חמשים (במדבר ח, כד— כה). נמצא שמה שכשר בכהנים פסול בלוים, ומה שכשר בלוים פסול בכהנים. ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? דתנו רבנן [ששנו חכמים]: מה שנאמר ״זאת אשר ללוים״ (במדבר ח, כד) מה תלמוד לומר? מדוע הוצרך להדגשה זאת? לפי שממה שנאמר: ״ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד״ (שם כה), למדנו ללוים שהשנים פוסלין בהם, ואולם יכול מומין פוסלין בהם גם כן? ולכאורה דין הוא שנאמר כן: ומה כהנים שאין השנים פוסלין בהן, שלא הזכיר זאת הכתוב — מומין פוסלין בהן, לוים שהשנים פוסלין בהם — אינו דין שיהו גם מומין פוסלין בהם? תלמוד לומר: ״זאת אשר ללוים״, ״זאת״ הרי היא לשון דיוק וצמצום — זאת, פסול שנים יש ללוים, ואין אחרת, פסול מום ללוים. ומצד שני, יכול יהו הכהנים פסולין בשנים? ולכאורה, הלא דין הוא שנאמר כן: ומה לוים שאין מומין פוסלין בהם — בכל זאת שנים פוסלין בהם, כהנים שהמומין פוסלין בהם — אינו דין שיהו שנים פוסלין בהם? תלמוד לומר: ״אשר ללוים״ — ולא אשר לכהנים. יכול אף במשכן שהיה בשילה ובבית עולמים (בית המקדש שבירושלים) הדין כן, שהלויים נפסלים בשנים? תלמוד לומר במקום אחר ביחס ללויים: ״מבן שלושים שנה ומעלה ועד בן חמשים שנה כל הבא לעבוד עבודת עבודה (כגון שירה על הקרבן) ועבודת משא״ (שם ד, מז), להקיש את שני סוגי עבודות הלויים זו לזו, כאומר: לא אמרתי שהם פסולים בשנים, אלא בזמן שהעבודה בכתף, כלומר, בזמן שהם צריכים לשאת את המשכן ממקום למקום. ובשילה, כמו בירושלים, היה משכן קבוע של אבנים. אגב הזכרת כתוב זה בענין תחילת עבודת הלוים, מעירים: כתוב אחד אומר: ״מבן חמש ועשרים שנה ומעלה״ (שם ח, כד), וכתוב אחד אומר: ״מבן שלשים״ (שם ד, מז), אי אפשר לומר שלשים — שהרי כבר נאמר חמש ועשרים, ואי אפשר לומר עשרים וחמש — שהרי כבר נאמר שלשים, הא כיצד? חמש ועשרים הוא הזמן לתלמוד, ללמוד ולהתלמד בעבודת הלויים, ובשנת שלשים הוא הזמן לעבודה ממש. מכאן רמז לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים, שלומד ואינו מבין וזוכר כראוי — שוב אינו רואה. ר׳ יוסי אומר: שלש שנים הן הזמן הנצרך לתלמיד, לראות אם הוא מצליח בלימודיו, מניין? שנאמר בדניאל וחבריו, שציוה מלך בבל: ״ולגדלם שנים שלש״ (דניאל א, ה), ומטרת אותו זמן היתה ״וללמדם ספר ולשון כשדים״ (שם ד). ומעירים: ואידך [והאחר], שאומר שצריך חמש שנים, אינו למד מכאן, כי שאני [שונה] לשון כשדים, דקליל [שהיא קלה] ללימוד למי שמדבר בשפה העברית, שהיא דומה לה. ואילו אידך [האחר], ר׳ יוסי שלמד משם ולא מן הלויים, אומר: שאני [שונות] הלכות עבודה, דתקיפין [שהן קשות יותר], אבל בלימודים אחרים די בשלוש שנים. תנו רבנן [שנו חכמים]: כהן משיביא שתי שערות במקום הערוה, משיגיע לבגרות, עד שיזקין — כשר לעבודה, ומומין פוסלין בו. ואילו בן לוי מבן שלשים ועד בן חמשים כשר לעבודה, ושנים פוסלין בו. במה דברים אמורים? באהל מועד שבמדבר, אבל בשילה ובבית עולמים אין הלויים נפסלין בשנים, אלא בקול, כאשר אינם יכולים לשיר כראוי עם אחיהם. אמר ר׳ יוסי: מאי קרא [מהו המקרא] המלמד על כך?מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush