×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) וְנִרְאִין קְרָסִין בַּלּוּלָאוֹת כְּכוֹכָבִים בָּרָקִיעַ.
Additionally, the clasps in the loops, which connected the curtains to one another, looked like stars in the sky.
רש״יספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
ונראין קרסין בלולאות – מילתא אחריתי היא שתי מחברות היו היריעות כל אחת ואחת ה׳ יריעות תפורות זו עם זו במחט על פני כל ארכן ובאמצע היה מחבר בקרסים מחברת עם מחברת שהיו לולאות בשפת חיצונה של כל מחברת באמצע המשכן אלו כנגד אלו כדכתיב מקבילות הלולאות וגו׳ (שמות כו).
חליות הבור והסלע, פיר׳ העפר היוצא מן הבור מניחין אתו סביביו כדי שיהא לו כמעקה. ואם זו החליות גבוהה י׳ ורחבה ד׳ הרי היא כרשות היחיד, וכן סלע כיוצא בה. ואם נטל מרשות הרבים ונתן על גבן או נטל מעל גבן והניח ברשות הרבים חייב. ואם אינה גבוהה י׳א ואינה רחבה ד׳, אינה כרשות היחיד והעוקר ממנה והניח ברשות הרבים פטור. וזה מפורש ביציאות השבת בארבעה רשויות לשבת.⁠ב
א. בד׳ מוסיף, או גבוהה י׳.
ב. השמיט השאר. ובד׳ מייתי מגדר בו. דהוי רה״י.
רש״י בד״ה ממקום פטור כו׳ כנגד רה״י אבל האי כו׳ כצ״ל:
ודבר נוסף: ונראין קרסין שהיו מחברים את היריעות השונות בלולאות ככוכבים ברקיע.
Additionally, the clasps in the loops, which connected the curtains to one another, looked like stars in the sky.
רש״יספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) ת״רתָּנוּ רַבָּנַן יְרִיעוֹת הַתַּחְתּוֹנוֹת שֶׁל תְּכֵלֶת וְשֶׁל אַרְגָּמָן וְשֶׁל תּוֹלַעַת שָׁנִי וְשֶׁל שֵׁשׁ וְעֶלְיוֹנוֹת שֶׁל מַעֲשֵׂה עִזִּים וּגְדוֹלָה חָכְמָה שֶׁנֶּאֶמְרָה בָּעֶלְיוֹנוֹת יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁנֶּאֶמְרָה בְּתַחְתּוֹנוֹת דְּאִילּוּ בְּתַחְתּוֹנוֹת כְּתִיב {שמות ל״ה:כ״ה} וְכׇל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וְאִילּוּ בְּעֶלְיוֹנוֹת כְּתִיב {שמות ל״ה:כ״ו} וְכׇל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אוֹתָנָה בְּחׇכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים וְתַנְיָא מִשּׁוּם ר׳רַבִּי נְחֶמְיָה שָׁטוּף בָּעִזִּים וְטָווּי מִן הָעִזִּים.:

Our Sages taught: The bottom curtains in the Tabernacle were made of sky blue wool, and of purple wool, and of scarlet wool, and of fine linen; and the top curtains were made of goat hair, even though that material is considered to be inferior and common. However, the wisdom that was stated with regard to the top curtains was greater than that which was stated with regard to the bottom ones. This is because, with regard to the bottom curtains, it is written: “And every wise-hearted woman spun with her hands, and they brought that which they had spun, the blue, and the purple, the scarlet, and the linen” (Exodus 35:25); while with regard to the top curtains, it is written: “And all of the women whose hearts inspired them with wisdom spun the goats” (Exodus 35:26). The phrase “whose hearts inspired them” suggests a greater degree of wisdom. Apparently, spinning the goat’s hair curtains required greater skill than spinning the various kinds of wool. And on a similar note, it was taught in a baraita in the name of Rabbi Neḥemya: The hair was rinsed on the goats, and it was even spun from the goats, which required a great deal of skill.
רש״יספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
נשא לבן – יתירות חכמה משמע.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א תנו רבנן [שנו חכמים]: היריעות התחתונות של המשכן היו של תכלת ושל ארגמן ושל תולעת שני ושל שש. ועליונותשל מעשה עזים, אף שמעשה עזים נחשב זול ופשו ט. ואולם גדולה חכמה שנאמרה ביריעות העליונות יותר ממה שנאמרה בתחתונות. שאילו בתחתונות כתיב [נאמר]: ״וכל אשה חכמת לב בידיה טוו ויביאו מטוה את התכלת ואת הארגמן את תולעת השני ואת השש״ (שמות לה, כה), ואילו ביריעות העליונות כתיב ״וכל הנשים אשר נשא לבן אתנה בחכמה טוו את העזים (שמות לה, כו), ומשמעות לשון ״נשא לבן״ מורה על חכמה יתירה, והרי שטוויית יריעות העיזים היתה אומנות גדולה יותר מהכנת התכלת והארגמן. וכעין ביאור לדבר תניא [שנויה ברייתא] משום (משמו של) ר׳ נחמיה: שמטווה זה היה שטוף שרחצו את השיער על גבי העזים עצמן ואף טווי מן העזים, כלומר, בעודו מחובר בעיזים, ואומנות כזו דורשת חכמה יתירה.
Our Sages taught: The bottom curtains in the Tabernacle were made of sky blue wool, and of purple wool, and of scarlet wool, and of fine linen; and the top curtains were made of goat hair, even though that material is considered to be inferior and common. However, the wisdom that was stated with regard to the top curtains was greater than that which was stated with regard to the bottom ones. This is because, with regard to the bottom curtains, it is written: “And every wise-hearted woman spun with her hands, and they brought that which they had spun, the blue, and the purple, the scarlet, and the linen” (Exodus 35:25); while with regard to the top curtains, it is written: “And all of the women whose hearts inspired them with wisdom spun the goats” (Exodus 35:26). The phrase “whose hearts inspired them” suggests a greater degree of wisdom. Apparently, spinning the goat’s hair curtains required greater skill than spinning the various kinds of wool. And on a similar note, it was taught in a baraita in the name of Rabbi Neḥemya: The hair was rinsed on the goats, and it was even spun from the goats, which required a great deal of skill.
רש״יספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) שְׁתֵּי גְזוּזְטְרָאוֹת כּוּ׳.: אָמַר רַב מִשּׁוּם רַבִּי חִיָּיא עֲגָלוֹת תַּחְתֵּיהֶן וּבֵינֵיהֶן וְצִידֵּיהֶן רה״ררְשׁוּת הָרַבִּים אָמַר אַבָּיֵי בֵּין עֲגָלָה לַעֲגָלָה כִּמְלֹא אֹרֶךְ עֲגָלָה וְכַמָּה אֹרֶךְ עֲגָלָה ה׳חָמֵשׁ אַמּוֹת ל״ללְמָה לִי בד׳בְּאַרְבַּע וּפַלְגָא סַגִּי כִּי הֵיכִי דְּלָא לִידַּחְקוּ קְרָשִׁים.

We learned in the mishna with regard to two balconies. Rav said in the name of Rabbi Ḥiyya: With regard to the wagons on which the beams of the Tabernacle were transported, the areas beneath them, and between them, and to their sides are considered to be the public domain. Abaye said: The space between one wagon and the wagon alongside it equaled the full length of a wagon. And how much was the length of a wagon? It was five cubits. The Gemara asks: Why do I need the wagon to be five cubits long? Four and a half cubits would suffice whether the beams were arranged in three stacks, each a cubit and a half wide, or four stacks, each one cubit wide. The Gemara answers: You need the wagon to be five cubits long so that space remains between the beams and they will not be pressed against each other.
ר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןתוספותספר הנררמב״ןמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תנו רבנן קרשים מלמטה עוביין אמה מלמעלן כלין והולכין עד כו׳ ר׳ יהודה דרש יהיו תמים על ראשו מלשון כלוי כדכתיב תמו נכרתו והאי דכתיב יחדיו בעינן דליהוי משולבים כאחד כשמחברן דומין כאלו אחד הן ולא להוון משתלפי מהדדי ור׳ נחמיה דייק יחדיו שיהו שוין סופן עד ראשן והא דכתיב תמים דמיתי שלמים ולא מיתי דגיסרא בשלמא למאן דאמר כשם שמלמטן עוביין אמה כך מלמעלן עוביין אמה היינו דכתיב ולירכתי המשכן ימה תעשה ששה קרשים ושני קרשים תעשה למקוצעות המשכן בירכתים דל פלגא [דאמתא] לחללה בהאי גיסא ופלגא [דאמתא] לחללה בהאי גיסא דאישתייר מעשר אמות חללו של משכן כי חללו של עשר אמות והן ששה קרשים ט׳ אמות נשארה אמה תשלום עשר אמות למלאות עשר אמות אורך של משכן ואמתא סומכא דקרש מהאי גיסא ואמתא מאידך גיסא היינו דאתיא פותיא דב׳ קרשים שבמקצועות ממלא לסומכא דהני קרשים ולחללה דאמתא כדאמרן פירוש המשכן עשר אמות חללו כשמעמיד ברוח מערבית ו׳ קרשים כל קרש רחבו אמה וחצי הרי ט׳ אמות נשאר מלחלל אמה נמצא פתוח חצי אמה מיכן וחצי אמה מכאן היה מביא ב׳ קרשים כל קרש רחבו אמה וחצי ומעמידה במקצועות נמצא כל אחד תופס חצי אמה החלל וממלא אמה עובי הקרש האחרון העומד בקצה הצפון שהוא סוף לעשרים קרשים וכן כיוצא בו בקצה הדרום נמצאו מכוונים תמים מלמטן ותמים מלמעלן אין אחד מהם עודף ויוצא על חבירו אלא למאן דאמר כלין והולכין עד כאצבע האי מעייל. והאי נפיק כי אף על פי שהן מכוונים מלמטן כנגד עביו של קרש הסמוך להן מן הצפון והקרש הסמוך להן מן הדרום. אבל מלמעלן מקום אשר כלו מכלפי עוביו ועומד על כאצבע נמצא כל אחד מב׳ קרשים הללו של מקצועות המשכן יוצא אמה חסר אצבע מקרשי צפון ודרום ופריק ר״י [כי טורין] דשפי להו כי מידי בלשון ערבי בניקא שעושין בבגדים והיא רחבה מלמטה ומשפיע ומיצר מלמעלן ובלע״ז גיירי כך באלו ב׳ קרשי המקצועות היה תחתיתו רחב אמה וחצי והיה הנגד אוכל ועולה כשיפוע עד שיכלה למעלה עד כאצבע כדי שישוו לקרשי צפון ודרום מבחוץ ולא יהיה קרש יוצא וקרש נכנס.
והבריח התיכון בתוך הקרשים משלש רוחות ואין עץ אחד מבריח ג׳ רוחות אלא במעשה נס.
כתיב אורך היריעה האחת שמנה ועשרים באמה רחב חללו של משכן עשר אמות כשתכסה היריעה על המשכן והוא המשכן עומד מכסה החלל עשר אמות נמצאו עודפות ט׳ אמות מזה הצד הצפוני משולשלת על הקרשים וכן בצד הדרומי כיוצא בו לר׳ יהודה שאמר כי הקרשים למעלה עוביין אצבע בלבד נמצא גג המשכן עשר אמות וט׳ אמות מצד צפון כיסה הקרש נשארו האדנים מגולין וב׳ אצבעות מן הקרשים כי כל קרש ארכן (ד׳) [י׳] אמות אמה ממנו ידות מובלעות באדן אבל לר׳ נחמיה שאמר כי ראשי הקרשים נמי עוביין אמה נמצא חלל המשכן וראשי הקרשים מתכסין מן היריעה י״ב אמה נשארו מכ״ח אמה ט״ז אמה ח׳ אמות מכסות מקרש שבצפון י״ח אמה בקרש שבדרום נמצא מכל קרש בשני הצדדין אמה מגולה והאדן הנה זה החשבון לרחב המשכן ועוד כתיב ואת המשכן תעשה עשר יריעות כל יריעה רחבה ד׳ אמות הרי עשר יריעות מ׳ אמה והמשכן אורכו ל׳ כשתכסה המשכן ל׳ אמה נשארו י׳ אמות שמשתפעות ויורדות בקרשים אחורי המשכן ונתכסו לר׳ יהודה הקרשים והאדנים עד קרוב לקרקע אצבע אחת ולר׳ נחמיה נתכסו הקרשים ונשארו האדנים מגולין ועשו יריעות עזים לאהל על המשכן עשתי עשרה יריעות אורך כל היריעה ל׳ אמה ורחבה ד׳ אמות נמצאו אלו י״א יריעות בעת שהן מחוברות ל׳ אמה במ״ד אמות כשמטיל אורך היריעות שהיא ל׳ אמה לרחבן של משכן מכסה הללו עשר אמות נשארו אמות משתפעות ויורדות ע״ג הקרשים בצפון וכיוצא בהן בדרום. לר׳ יהודה מיכסיא דאדנים לא נשארו מגולה מן האדן אלא אצבע לר׳ נחמיה מיכסיא אמה הקרשים ונשארו האדנים מגולין.
ערך רד
רדאהקורא לחברו רשע יורד עמו לחייו עיין בערך חי (כתובות נ.) האב מגלגל עם בנו עד י״ב שנה מכאן ואילך יורד עמו לחייו פי׳ מגלגל אדם עם בנו ומלמדו שלא בצער מכאן ואילך מלמדו הרבה ומכה אותו בשבט עד שילמוד פ״א למקרא מבן ו׳ וספי ליה כי תורא ולמתני הרבה במשנה ובתלמוד עד י״ב שנה מכאן ואילך מקצת היום מלמדו אומנות כדי שיחיה ממנה (שבת צט.) בעגלות כי היכי דלא לירדו קרשים פי׳ אם הן שתי אמות ומחצה אפשר שישמט הקרש וירד ולא יכון:
א. [נידרען.]
בין עגלה לעגלה – שבצדה ה׳ אמות כמלא אורך העגלה.
למה לי – אורך העגלה ה׳ אמות.
בארבע ופלגא סגי – שאם מסדרן על רחבן אינו מסדר על ה׳ אמות יותר מג׳ והרי בארבע ומחצה יכול לסדרן ואי מסדרן בחודן יותר מד׳ לא יסדר מפני הפסקת מקום הבריחים שבאמצע הסדרים ובפלגא אמה נמי תסגי ליה.
דלא לידחקו – אם בא לסדרן על רחבן.
[סימן שפז]
1פירוש עגלות של משכן מפר״חא.
באמר רב משום ר׳ חייא עגלות תחתיהן וביניהן וצידיהן רשות הרבים אמר אביי בין עגלה לעגלה כמלא אורך עגלה וכמה אורך עגלה ה׳ אמות אמר רבא וצידי עגלה כמלא רוחב עגלה וכמה רוחב עגלה ב׳ אמות ומחצה.
תחתיהן הוא תחת גופה של עגלה שהיא ה׳ אמות אורך וב׳ ומחצה רוחב. וביניהן הוא בין גוףג עגלה לעגלה. כי העגלות היו עומדות מכוונות זו לעומת זו ברוחב הדרך, אורכן של עגלות לאורך הדרך ורחבן לרוחב הדרך, ורוחב העגלה עם אופניה ה׳ אמותד. כיצד, גוף עגלה הוא ב׳ קורות אורכן ה׳ אמות ועוביין אמה או פחות, וב׳ קורות קצרות בראשיהן, אורכן ב׳ אמות ומחצה והיו משוקעין ומתוקעין בארוכין, נמצאת גוף העגלה ב׳ אמות ומחצה וצידי העגלה מקום האופנים מזה ב׳ אמות ומחצה ומזה ב׳ אמות ומחצה נמצאת עגלה גופה וצידיה ז׳ אמות ומחצה וכן השנית. והעגלות אופן של זו בצד אופן של זו, ונמצא׳ מחזיק׳ ט״ו אמות לרוחב הדרך, בין שני גופי עגלות לרוחב הדרך ה׳ אמות, והוא ביניהן דקאמר ר׳ חייא, וגוף של עגלה זו ב׳ אמות ומחצה וכן גוף השניה הרי ה׳ אמות לשתיהן, הוא תחתיהן דקאמר ר׳ חייא, וצידיהן הוא ב׳ ומחצה מצד זה בחוץ שיוצאין האופנים מגוף העגלה וכן לעבר השניתה מגוף העגלה הרי ט״ו אמות. ובן לוי עומד על העגלה שאצל המשכן ומושיט ראש הקרש לבן לוי שעל העגלה שנייה ומניח בין שתיהן הקרשים, שהיה אורכן י׳ אמות, ראש האחד (של) [על] עגלה זו וראש השני (של) [על] עגלה השנייה ומכסין הקרשים את גוף העגלות שהוא ה׳ אמות, וה׳ אמות שבין גוף עגלה לעגלה הרי י׳ אמות, והיו מסדרין קרש על קרש עד שיהיו מסודרין חצים של קרשים על ב׳ עגלות וכן חצים על שתים, כי ד׳ עגלות היו לקרשים. ועל גופה של עגלה היו ב׳ עצים בראשה האחד ושני עצים בראשה השני, והן מסגרות העגלה שקורין בלשון אשכנז רונגש, ולאחר שהיו מסודרין כל הקרשים על העגלה, היו להם עוד ד׳ עצים, שנים אורכן כאורך העגלה מנוקבין בשני ראשיהן ומשים הנקבים בתוך המסגרות העומדין לאורך העגלה, ושנים הקצרים לרוחב העגלה והם מנוקבין כמו כן בראשם ומניחין אותם בתוך המסגרות לרוחב העגלות. ואילו ד׳ העצים סוגרין ומהדקין את הקרשים שביניהם שאין זחין וזזין ממקומן.
א. כל תיאור מעשה העגלות אינו בפי׳ ר״ח שלפנינו כחטיבה אחת, אלא שרבינו כפה״נ לקט את הדברים מתוך פי׳ ר״ח דצ״ח ע״א ודצ״ט ע״א.
ב. צט ע״א.
ג. גוף דייקא לשיטתו להלן שהאופנים בתוך שטח ה ׳ביניהן׳.
ד. צ״ל ז׳ אמות ומחצה. כדלהלן. אא״כ הוא נוקט כאן רק עם האופנים החיצונים שאינם נכנסים בתוך ׳ביניהן׳. ובכתה״י קשה לקרוא.
ה. בכתה״י: חוץ לעגלה שנייה הרי ט״ו אמות. וגם לנוסח ספרנו הכונה לכך. שאין הכונה לאופנים שבאמצע שהם נכללים ב׳ביניהן׳.
1. ביאורי ראב״ן לסוגיות בשבת צ״ט. ושבת צ״ח. מופיעים במקור בסיום הלכות שבת לפני ״סליקו הלכות שבת״, והובאו בש״ס שלנו על סדר הדף.
שתי גזוזטראות כו׳ – מיירי שסתום למטה בשום דבר ואין גדיים בוקעים תחתיהם או שיש מחיצות למעלה מן הגזוזטרא דתו לא חיישינן לבקיעת גדיים וכן עגלות היו רה״י אע״פ שתחתיהם רה״ר לפי שיש מגוף העגלה עד למעלה מן הקרשים הרבה יותר מעשרה.
בין עגלה לעגלה כמלא אורך עגלה – לסימנא בעלמא נקטיה ואגב אורחא קמ״ל דאורך עגלה חמש אמות.
כי היכי דלא לידחקו קרשים – פרש״י אם באת לסדרן על רוחבן וקשה דהא מסיק לעיל דמנח להו אחודן אלא נרא׳ לפרש דלא לידחקו קרשים אע״ג דדי היה בארבע וחצי לטבעות שהן זו כנגד זו והיו שם אטבעי כדמפרש שהן גלוא״ש מכל מקום מפני כובדן משתרבבים ודוחקין זה לזה אם לא שיש ריוח גדול ביניהם ורחוקין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רש״י ז״לא מפרש שעל עגלה אחת מניחין קרש אחד ועודף לכאן ולכאן והויין חמיסר, לפי ששתי העגלות הולכין זו אצל זו כל אחת ה׳ אמות הרי עשר, וה׳ אמות שבין עגלה לעגלה הרי חמיסר. והקשה על דברי עצמו ז״ל שהרי יותר מעשרים הם, שהרי הקרשים ארכן י׳ אמות והן מוטלין על דופני עגלה לרחבן, ונמצא ארכן של קרשים לרחב הדרך הרי עשרים אמה לבד ממה שהי׳ צריך למשוך קרשי כל עגלה ועגלה לצד החיצון של עגלה, כדי שלא יגעו קרשים זה בזה ומעכבין את הילוך העגלות. והוא השיב, אין זה תשובה שהקרשים למעלה מי׳ הן ולגבי רה״ר לית לי למיחשב אלא מקום העגלות ורוחב שביניהם. וזה הפי׳ כמה הוא רחוק,⁠ב חדא, דאקשי׳ ל״ל באמתא ופלגא סגיא ואם הקרשים לרחבן של עגלות ובולטין המה, האיך שיער זה המקשה שבכך די, והלא אף בשתי אמות ומחצה אין די, שהרי הקרשים ארוכים מאד וכבדים ושמא יפלו. ועוד היכי הוו חמיסרי ושיתסרי, האיך היו הולכות בשוה ואין מקדים רגע א׳ ואין מאחר רגע, דלמא זו אחר זו לגמרי היו מהלכות, כיון שהקרשים בעגלה אחת מונחין, ומנ״ל דהוו שתים מהלכות בשוה ולא ארבעתן, ועוד דא״כ טובא הויין, ואין תשובתו מחוורת שאע״פ שהקרשים למעלה מי׳, מ״מ היו צריכין להרחיק האהלים כמלא אותן של קרשים, נמצא הכל רחב דרך הרבים והרי אתה מחשב שתי העגלות וריוח שביניהן לרשות א׳, וכיון שכן או הן עשרים אמה ולכל הפחות י״ז ומחצה,⁠ג ברוחב שתי העגלות וצידיהן והרחק שביניהן ולא תחשב בליטתן מכאן ומכאן, או לא תחשוב אלא כל עגלה רשות בפני עצמה שהיא שבעה ומחצה [שאין הקרשים שעליהן עושין רשות, מפני שהן מעלה מכ׳ ונמצא בין קרש לקרש ה׳ אמות והוא רחב רה״ר] ואין דרך זו עולה. והגאונים ז״ל אמרו שעל רוחב שתי העגלות היה הקרש מוטל, והשמועה פשוטה לפי דרך זה ומפורשת בצורתה בחיבור הרב ר׳ יהודה אלברצלוני. ובס׳ המאור לר׳ זרחי׳ הלוי ז״ל.⁠ד
א. ד״ה חמיסרי.
ב. עי׳ תוס׳ רשב״א וריטב״א.
ג. תקנתי ע״פ כי״מ, ועדיין צ״ע אי זו הנוסחא המתוקנת, ובנדפס ובכי״ב: ״או הן כ׳ אמה ברוחב שתי העגלות וצידהן והרחק שביניהן עם בליטתן מכאן ומכאן, או לא תחשוב אלא כל העגלה רשות בפני עצמה שאין וכו׳⁠ ⁠״.
ד. המאור בסוגיין בשם הגאונים, ועי׳ תוס׳, ועי׳ בסוף חי׳ הר״ן הובא תשובת הגאונים בארוכה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תוס׳ בד״ה כי היכי כו׳ אם לא שיש ריוח גדול ביניהן ודוחק עכ״ל כצ״ל ור״ל שזה הפירוש הוא דחוק דמשום שיש ריוח גדול ביניהן לא יהיו משתרבבין כל כך וק״ל:
ב אמר רב משום (בשם) ר׳ חייא: עגלות שנשאו את הקרשים במשכן תחתיהן וביניהן וצידיהן דינם כרשות הרבים. אמר אביי: בין עגלה לעגלה היה רווח כמלא ארך עגלה. וכמה היה ארך כל עגלהחמש אמות. ושואלים: למה לי שתהיה העגלה ארוכה חמש אמות? בארבע ופלגא סגי [וחצי מספיק], שבין שמניח שלוש סדרות קרשים שרוחבם אמה וחצי, או ארבע סדרות על עוביין שהוא אמה, אינו זקוק ליותר מארבע אמות וחצי! ומשיבים: כי היכי [כדי] שלא לידחקו [יידחקו, יילחצו] הקרשים זה לזה וישאר רווח מסויים ביניהם.
We learned in the mishna with regard to two balconies. Rav said in the name of Rabbi Ḥiyya: With regard to the wagons on which the beams of the Tabernacle were transported, the areas beneath them, and between them, and to their sides are considered to be the public domain. Abaye said: The space between one wagon and the wagon alongside it equaled the full length of a wagon. And how much was the length of a wagon? It was five cubits. The Gemara asks: Why do I need the wagon to be five cubits long? Four and a half cubits would suffice whether the beams were arranged in three stacks, each a cubit and a half wide, or four stacks, each one cubit wide. The Gemara answers: You need the wagon to be five cubits long so that space remains between the beams and they will not be pressed against each other.
ר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןתוספותספר הנררמב״ןמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אָמַר רָבָא צִידֵּי עֲגָלָה כִּמְלֹא רֹחַב עֲגָלָה וְכַמָּה רֹחַב עֲגָלָה שְׁתֵּי אַמּוֹת וּמֶחֱצָה לְמָה לִי בְּאַמְּתָא וּפַלְגָא סַגִּיא כִּי הֵיכִי דְּלָא לִידַדּוּ קְרָשִׁים.

Rava said: The area on the sides of the wagon between the wagon and the wheel and the thickness of the wheel together equaled the full width of the wagon (Tosafot). And how much was the width of the wagon? It was two and a half cubits. The Gemara asks: Why do I need the wagon to be two and a half cubits wide? A cubit and a half would suffice. The Gemara answers: So that the beams would not teeter. Ten-cubit beams on a one-and-a-half-cubit wide surface would be unstable.
רש״יתוספותספר הנררשב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
צדי עגלה – חלל שבין דפנות לאופנים ועובי הדופן ועובי האופן.
כמלא רחב עגלה – שני הצדדים כמלא רחב חללה דהיינו אמה ורביע לכל צד.
למה לי – רחבה תרתי ופלגא אם מפני שאם יצטרך להושיב מן הקרשים לתוכה יכניס.
באמתא ופלגא סגי – וישכיבם בה על חודן.
כי היכי דלא לידדו קרשים – שלא יהיו הקרשים המוטלים לאורכן על דופנותיה לרחבן מדדין ונוטין לכאן ולכאן שאם מושבות הקרשים קצר מתוך שהן ארוכות ויוצאות לחוץ הרבה יכבד אחד מן הראשין כשהן מדדין בהליכתן ויפלו.
למה לי באמתא ופלגא סגי – לשיטת רש״י ששתי עגלות היו מפורקות זו מזו ויש הפסק ביניהם ה׳ אמות וכל אחת טעונה לבד משוי של קרשים קשה דהיאך יכולין קרשים שכל כך כבדין שאורכן עשר אמות ורוחבן אמה וחצי ועוביין אמה לעמוד על ב׳ אמות ומחצה רוחב ועוד דפריך באמתא ופלגא סגי איך יכול כ״כ כובד גדול לעמוד באמתא ופלגא וכל שכן למ״ד כלין והולכין עד כאצבע שלא היו יכולין לעמוד ועוד היאך היו יכולים שתי עגלות להלך זו בצד זו בט״ו אמות א״כ היו הקרשים נוקשין זה בזה ועוד שצריך לומר לפירושו שהקרשים היו נוטים על האהלים או על החצרות מלמעלה מי׳ מכל צד ב׳ אמות ומחצה כמו שפי׳ בקונטרס בעצמו שהרי אורך שני הקרשים הוא כ׳ אמה ורה״ר אינו רוחב כי אם ט״ז אמה ועוד מנלן דשתי עגלות היו הולכות זו בצד זו למילף שיהא רה״ר ט״ז אמה שמא היו הולכות כולן זו אחר זו והיה רה״ר קטן או ארבעתן יחד והיה רה״ר גדול הרבה ונראה לר״ת ששתי עגלות היו מחוברות יחד שהיה שם עץ ארוך ט״ו אמה והיו בה ארבע אופנים כמו לשתי עגלות ושתי תיקוני דפנות כמו לשתי עגלות ובין עגלה לעגלה כמו אורך עגלה פירוש בין דופן עגלה זו לדופן עגלה זו ה׳ אמות וצידי העגלה כמלא רוחב העגלה מכל צד וצד דבין דופן העגלה עם האופן שתי אמות ומחצה ולא כפירוש הקונטרס שפי׳ אמה ורביע לכל צד ורוחב שתי העגלות עם צידיהן ט״ו אמה ומדופן עגלה זו החיצון לדופן עגלה זו החיצון י׳ אמות באורך הקרש והיה משכיב הקרש על שתי דופני העגלות ושתי עגלות אחרות לפניהן שאם היו הולכות זו אצל זו היו נוקשות זו בזו וזו אחר זו היו הולכות יפה והשתא פריך שפיר באמתא ופלגא סגי דהואיל ועל שתי העגלות היה משכיבן הוה ס״ד דלא לידדו ומשני דאפילו הכי מידדו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רבא וצידי עגלה כמלא עגלה. פרש״י ז״ל: בין שני צידי עגלה דנמצאת כל העגלה מן הקצה אל הקצה עם הצדדים ואופניהם חמש אמות. ומה שאמרו בין עגלה לעגלה ה׳ אמות, לא מחמת אורך הצדדין, אלא מחמת אורך הקרשים, ובין עגלה לעגלה דקאמר לא מגוף העגלה קאמר, אלא מאופן עגלה לאופן עגלה קאמר, כי הוא ז״ל פירש שהקרשים אינן מוטלין על שתי עגלות, אלא על עגלה אחת, והקרש עודף מכאן ומכאן, דנמצא רוחב העגלה אוכל מן הקרש שתי אמות וחצי, ונמצא הקרש עודף בין שני צדדין ז׳ אמות ומחצה, צא מהם שתי אמות ומחצה לצידי העגלה, נשארו שני אמות ומחצה מכאן ושתי אמות ומחצה מכאן חוץ לצדדין, וכן הקרש האחר הנתון על עגלה השנית, ושתי העגלות היו הולכות זו בצד זו לרוחב הדרך, נמצא שיש בין אופן עגלה לאופן עגלה חמש אמות [או] יותר כדי שלא יגיע קרש שבזו לקרש שבזו ויעכבו את הליכתן, וכי קאמר כמלא אורך עגלה לא דק.
והרב ז״ל הקשה על דברי עצמו, דאם כן היכי ילפינן לרוחב רשות הרבים שהוא שש עשרה אמות מעגלות, והלא יותר מעשרים ואחד הן, שהרי הקרשים ארכן עשר אמות והן מוטלין על דפני העגלה לרחבן ונמצא ארכן של קרשים לרוחב הדרך, הרי עשרים אמה לבד מאמה שהיה צריך למשוך קרשי כל עגלה ועגלה לצד החיצון של עגלה כדי שלא יגעו הקרשים זו בזו ויעכבו הלוך העגלות. ותירץ הוא ז״ל שאין מחשבין מן הקרשים, לפי שהקרשים למעלה מעשרה הן, ולגבי רשות הרבים לית ליה למיחשב אלא מקום העגלות ורוחב שביניהן.
ור״ת ז״ל השיב עליו כמה תשובות: חדא דכיון דלא היה הקרש שוכב אלא על עגלה אחת, היאך הקשו באמתא ופלגא סגיא, והלא קרשים גדולים ועבים כל כך, היאך אפשר להם במושב אמה וחצי, והיאך שיער המקשה ודקדק כל כך שאפשר להן באמה וחצי, ועוד שאפילו תחשוב מקום העגלות בלבד היה טפי מט״ו אמה, דאי אפשר לקרבן כל כך כדי שלא יעכבו הקרשים הלוך העגלות, ועוד אם מן העגלות אנו מחשבין אף אנו לא נחשוב אלא מקום העגלות עצמן ואינן אלא עשר לדברי רש״י ז״ל, כי מקום פנוי שבין עגלה לעגלה אינו אלא מחמת אורך הקרשים, והקרשים אינן מתחשבין לפי דבריו, ועוד דמכל מקום אע״פ שהקרשים למעלה, צריכין היו להניח מקום פנוי בין האהלים יותר מעשרים ואחד אמה כדי שיוכלו הקרשים לעבור שם, ונמצא הדרך רחב כרוחב הקרשים ומקום בן לוי.
ועוד אם לא היה הקרש מוטל אלא על עגלה בפני עצמה, מנא ליה שהיו שתי עגלות הולכות ביחד זו בצד זו, דלמא זו אחר זו ממש היו הולכות, או דלמא אחת מקדמת ואחת מאחרת, או שמא ארבעתן היו הולכות זו בצד זו ונמצא הרשות רחב מאד, ועוד קשיא לי לדידי דבכל השמועה אינו קורא עגלה אלא להעגלה ולשאר קורא צדדין, ואם כן כשאמרו בין עגלה לעגלה כמלא אורך עגלה היינו בין עגלה עצמה לעגלה עצמה, כלומר: מן החלל ועד החלל ולא מן האופן לאופן. ועוד כיון דאמר בין עגלה לעגלה כמלא אורך עגלה, סתמא דמלתא שאין אתה אומר אורך עגלה אלא לחלל אורך העגלה, כך בין עגלה לעגלה היינו מחלל העגלה לחלל העגלה.
אלא הפירוש הנכון כמו שפירשו הגאונים ז״ל. שהקרש היה מוטל ראשו האחד על עגלה זו וראשו השני על העגלה השניה וראש הקרשים מצומצמין על דופן חלל העגלות, וצידי עגלה כמלא רוחב עגלה, כל צד וצד קאמר שנמצא מן האופן ועד האופן שבע אמות ומחצה, והיינו דאמרינן דבין עגלה לעגלה כאורך עגלה, לפי שמחלל עגלה זו עד סוף האופן שתי אמות וחצי וכן לעגלה השניה, ונמצאו אופני שתי העגלות שעליהן שוכבין הקרשים סמוכין זה לזה, ונמצא בין סוף עגלה זו לסוף עגלה זו ט״ו אמות.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בפירש״י בד״ה בד׳ ופלגא סגי שאם מסדרן על רוחבן כו׳ והרי בד׳ ומחצה יכול כו׳ עכ״ל השתא לא אסיק אדעתיה דאמתא באמתא לא יתיב עד דמשני ליה דלא לידחקן אם בא לסדרן על רוחבן ולהכי לקמן דפריך באמתא כו׳ פירש״י וישכיבם כו׳ דכיון דאסיק אדעתיה דאמתא באמתא כו׳ א״א להשכיבן אלא על רחבן וק״ל:
בא״ד מפני הפסקה כו׳ ובפלגא כו׳ תסגי עכ״ל צ״ל דאף לשיטת רבותיו שהיו טבעות זקופין יותר מטפח ואם לא היה מסדרן זו אצל זו לא היה הריוח ביניהם שוה דבין האמצעות היה יותר מב׳ טפחים מ״מ יותר מטפח וחצי טפח לא היה זקוף כ״א מהם וא״כ בפלגא אמה תסגי ליה דשלחפינהו שלא יהיו הטבעות מכוונים זו כנגד זו כקושייתם דלעיל וק״ל:
בד״ה ל״ל באמתא ופלגא סגי עכ״ל כצ״ל:
בא״ד ועוד היאך היו יכולין כו׳ א״כ היו הקרשים נוקשין זה בזה כו׳ וליכא למימר שלא היו הקרשים סמוכים באמצע בין העגלות והיו נוטים על האהלים ועל החצירות יותר מב׳ אמות מכל צד דא״כ דלא היו מונחין על אמצען טפי לא היו יכולין לעמוד על אמתא ופלגא ועוד דאם היו יכולין לעמוד כך בשלא היו מונחין על אמצען א״כ אפשר להיות נוטים יותר על האהלים והחצירות ולא היו מצריכין ריוח ה׳ אמות בין העגלות ודו״ק:
בא״ד ולא כפירוש הקונט׳ שפי׳ אמה ורביע כו׳ עכ״ל דלשיטת ר״ת א״א לפרש כן שלא היה בכל צד רק אמה ורביע דא״כ לא היה מגיע אורך הקרש שהוא י׳ אמות על שני דופני החיצונה וצ״ל נמי לפר״ת דהדופנים גופייהו לא הוו בכלל צידיהן אלא בכל רוחב העגלה דאל״כ לא היה מגיע אורך הקרש על הדפנים ולא כפירש״י דלעיל שפירש דעובי הדופן בכלל צידיהן ואין להקשות לשיטת ר״ת כיון דכל צד העגלה הוא ב׳ אמות וחצי ה״ל צידיהן באמצע עגלות ה׳ אמות וא״כ בכלל צידיהן היינו ביניהן די״ל כיון דשתי העגלות היו בעץ א׳ ארוך ה״ל כעגלה א׳ ואין ה׳ אמות שבאמצען קרוי צידיהן אלא ביניהן ודו״ק:
אמר רבא: צידי עגלה כמלא רחב עגלה. כלומר, עובי הגלגל, והרווח בין הגלגל לגופה של עגלה היה כמלוא רוחב עגלה (תוספות). וכמה רחב העגלהשתי אמות ומחצה. ושואלים: למה לי, מה צורך ברוחב זה לעגלה? באמתא ופלגא סגיא [באמה וחצי מספיק]! ומשיבים: כי היכי [כדי] שלא לידדו [ינתרו] הקרשים, שאם רוחב העגלה קטן ביותר לא יוכלו קרשים אלה לעמוד בשווי משקל.
Rava said: The area on the sides of the wagon between the wagon and the wheel and the thickness of the wheel together equaled the full width of the wagon (Tosafot). And how much was the width of the wagon? It was two and a half cubits. The Gemara asks: Why do I need the wagon to be two and a half cubits wide? A cubit and a half would suffice. The Gemara answers: So that the beams would not teeter. Ten-cubit beams on a one-and-a-half-cubit wide surface would be unstable.
רש״יתוספותספר הנררשב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אֶלָּא דקי״לדְּקַיְימָא לַן אדֶּרֶךְ רה״ררְשׁוּת הָרַבִּים שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה אֲנַן דְּגָמְרִינַן לַהּ מִמִּשְׁכָּן דְּמִשְׁכָּן חֲמֵיסְרֵי הֲוַאי אַמְּתָא יַתִּירָא הֲוַאי דַּהֲוָה קָאֵי בֶּן לֵוִי דְּכִי מִשְׁתַּלְּפִי קְרָשִׁים הֲוָה נָקֵיט לְהוּ.:

The Gemara comments: However, with regard to the principle that we maintain that a thoroughfare in the public domain is sixteen cubits wide; we who derive it from the Tabernacle encounter a difficulty: The thoroughfare associated with the Tabernacle was fifteen cubits wide. When two wagons stood side by side, the width of the wagons plus the space between them and the space on their sides totaled fifteen cubits. The Gemara explains: There was an extra cubit where a member of the tribe of Levi stood, to ensure that if the beams fell, he would take hold of them and restore them to their stack. Therefore, the total width was no less than sixteen cubits.
עין משפט נר מצוהר׳ נסים גאוןרש״יתוספותספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואלא דקיימא לן דרך רשות הרבים י״ו אמה ומשתכח עיקר דילה במשנה בפרק המוכר פירות בבבא בתרא (דף צט) דרך היחיד ד׳ אמות ודרך הרבים י״ו אמה ודרך המלך אין לה שיעור:
חמיסרי הויין – שתי העגלות ההולכות זו בצד זו רחב כל אחת ה׳ אמות הרי י׳ וה׳ אמות ריוח שבין עגלה לעגלה הרי ט״ו ואם תאמר יותר מעשרים הן שהרי הקרשים אורכן י׳ אמות והן מוטלות על גבי דופני עגלה לרחבה נמצא אורך הקרשים הרי כ׳ אמה לבד מה שצריך למשוך קרשי כל עגלה ועגלה לצד החיצון של עגלה שלא יגיעו ראשי הקרשים זו בזו ומעכבין את הילוך העגלות אין זה תשובה שהקרשים למעלה מעשרה הן שהעגלה גבוה י׳ ולגבי רה״ר לית לן למיחשב אלא מקום העגלות וריוח שביניהן שהוא למטה מי׳ דכל למעלה מי׳ לאו רה״ר היא הלכך לא חשיב ליה.
אמתא יתירתא הואי – עוד צריך להיות ברחב הדרך עודף אמה שתתן חצי אמה לכאן וחצי אמה לכאן לשני צדדין החיצונות של ב׳ עגלות.
דקאי בן לוי דאי משתלפי – זו מזו ליפול לתוך אויר שביניהם.
הוה נקיט להו – נכנס לבין האויר אמה שביניהם ועומד בחצי אמה שיש בין העגלה לצדדין ומתקן את הסדר זו על זו שלא תפול העליונה וכל הדרך הוא מהלך אחורי העגלה וכשרואה אותן משתלפות אל תוך האויר רץ לתוך בליטת הקרשי׳ שבצדדין עד שמגיע לאמת האויר שביניהם ודוחק עצמו לעמוד בחצי אמה עד שיחזיר הנשלפת למקומה ועל סדרה.
אמתא יתירא הואי – בצד העגלה דהוי קאי בה בן לוי וצריך לו אמה דגברא באמתא יתיב כדאמר בפ״ק דסוכה (דף ז׳:) גבי סוכה העשויה ככבשן ואע״פ שפעמים היה הולך מצד זה ופעמים מצד זה מ״מ היה די לו באמה אחת שמאיזה צד שהיה רוצה ליכנס היה מטה העגלה לצד אחר והיה נכנס בין האהל לעגלה ומתקנם אף על פי שהיה רחוק מן הקרשים שתי אמות ומחצה כשיעור צד העגלה מכל מקום היה יכול להושיט ידו שם ולתקן או על ידי מקל או על ידי שום דבר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: אלא אות דבר דקיימא לן [שמוחזק בידינו] כי דרך רשות הרבים רוחבה שש עשרה אמה אנן דגמרינן לה [אנחנו שלומדים אותה] מן המשכן, הרי יש להקשות: של המשכן חמיסרי הואי [חמש עשרה היו], שכאשר עמדו שתי עגלות זו בצד זו, הרי רוחב העגלות עצמן והרווח שביניהן ותוספת הקרשים כל אלה אינם אלא חמש עשרה אמות ברוחב! ומשיבים: אמתא יתירא הואי דהוה קאי [יתירה היתה שם שהיה עומד] בה בן לוי, אחד מן הלויים, דכי משתלפי [שכאשר נשמטים] הקרשים הוה נקיט להו [היה אוחז אותם] ומיישרם. ולכן היה רוחב הדרך לפחות שש עשרה אמות.
The Gemara comments: However, with regard to the principle that we maintain that a thoroughfare in the public domain is sixteen cubits wide; we who derive it from the Tabernacle encounter a difficulty: The thoroughfare associated with the Tabernacle was fifteen cubits wide. When two wagons stood side by side, the width of the wagons plus the space between them and the space on their sides totaled fifteen cubits. The Gemara explains: There was an extra cubit where a member of the tribe of Levi stood, to ensure that if the beams fell, he would take hold of them and restore them to their stack. Therefore, the total width was no less than sixteen cubits.
עין משפט נר מצוהר׳ נסים גאוןרש״יתוספותספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) מתני׳מַתְנִיתִין: חוּלְיַת הַבּוֹר וְהַסֶּלַע שֶׁהֵן גְּבוֹהִין עֲשָׂרָה וְרׇחְבָּן אַרְבָּעָה הַנּוֹטֵל מֵהֶן וְהַנּוֹתֵן עַל גַּבָּן חַיָּיב פָּחוֹת מִכֵּן פָּטוּר.:

MISHNA: With regard to the bank surrounding a pit and the boulder that are ten handbreadths high and four handbreadths wide, one who takes an object from them to the public domain and similarly one who places an object from the public domain atop them is liable for carrying from one domain to another. If the height or width of the pit or the boulder is less than that height, ten handbreadths, one is exempt because the legal status of those protrusions is not distinct from that of the surrounding public domain.
קישוריםרש״יספר הנרר״י מלונילבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מתני׳ חולית הבור – קרקע חפירת הבור נותנין סביבותיו להקיף כמין חומה כמו שאנו נותנין היקף עצים או אבן סביב פי הבור.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ ב. חולית הבור וכו׳. העפר היוצא מן הבור מניחין אותו סביביו כדי שיהא לו (כמעיקרא) [כמעקה], ושיהא מחזיק יותר, ואם עם זו החוליא עמוק הבור עשרה, אע״פ שאותה חוליא אינה ראויה להשתמש עליה מרוב קצרותה, אפי׳ הכי מצטרפת לעשרה, והוי הבור חשוב לרשות היחיד, ואסור לטלטל מתוך הבור לרשות הרבים, כיון שהוא עמוק עשרה ויש בו רוחב ד׳ טפחים לבדו. ואם הניח (ברשות) [מרשות] הרבים על חוליא זו, אע״פ שאינה רחבה ארבעה, מיחייב, משום דאמרינן לאחרים גורמות מחיצה, לעצמה לא כל שכן.
והסלע. תנא בור לעמק, ותנא סלע לגובה, ואם נטל מרשות הרבים ונתן על גב הסלע, מיחייב חטאת משום הכנסה, והנוטל מעל גבן ומניח לקרקע מיחייב משום מוציא.
פחות מכאן. כלומר שאין בעומק⁠(י)⁠ם אלא תשעה ומחצה, או בגובהם אלא תשעה ומחצה, אבל ברחבם ד׳, כרמלית הוא, והאי פטור דקתני פטור אבל אסור הוא. ואם אין בעומק אלא תשעה למאן דאמר תשמיש על ידי הדחק שמיה תשמיש, רשות הרבים גמור הוא, ומותר לכתחלה מרשות הרבים לזרוק לתוכם, שהרי רבים מכתפין עליו. ואי פחות מתשעה הוא בעומק או בגובה, אם יש ברחבם ד׳ כרמלית הם, ופטור אבל אסור הוא. ואם אין ברחבם ארבע מקום פטור הם, והאי פטור פטור ומותר הוא.
המשנה השניה: חוליית הבור והסלע שהן גבוהים עשרה ורחבים ארבעה הנוטל מהן והנותן על גבן חייב פחות מכאן פטור. אמר הר״ם פי׳ חוליית הבור הוא הרפש והטיט הנמצא בקרקעיתו והודיענו כי כשיש בעומק הבור עם החוליא עשרה טפחים יצטרף הבור עם החוליא להשלים עשרה טפחים ואמר הנוטל מהם ונותן על גבן שיטול מהם ויתן ברשות הרבים והנוטל עליהם שיטול מרשות הרבים ויניח עליהם על העקרים שביארנו בתחלת זאת המסכתא:
אמר המאירי המשנה השניה והכוונה בה בביאור החלק השני והוא שאמר חולית הבור והסלע פירוש חולית הבור כשחופרין את הבור מניחין את העפר סביביו להיות לו כמעקה וכבר ידעת שכל שהבור גבוה עשרה ברחב ארבע נדון כרשות היחיד ולא הוצרך לומר דבר זה עד שיאמר הבור והסלע שהם גבוהים עשרה שכבר נתברר אלא שהוא מודיע במשנתנו שאם אין בבור עשרה אלא שמחיצה זו משלימתו לעשרה כשתחשוב מקרקעית הבור עד שפת החוליא הרי חוליא זו משלמת וכל שהוא ברשות הרבים אסור לטלטל מרשות הרבים לתוכו ומתוכו לרשות הרבים וכן המשתמש באותה חוליא בשפתה חייב כמשתמש בעובי כותלי הבית שהוא נדון כרשות היחיד כמו שאמרו לאחרים עושה מחיצה לעצמו לא כל שכן ואין הפרש במחיצת חוליא זו בין גבוהה שלשה לשאינה גבוהה שלשה וראיתי לגדולי (הדורות) [הדור] שכתבו שעובי החוליא מצטרפת לרחב ארבעה גם כן ואיני מבין מה הוצרכו לכך שבודאי אחר שהבור רחב ארבעה אין שפת חוליא נכנסת לחלל הבור ומ״מ בירושלמי הביאוה ופירשוה והוא שאמרו שם העומד והחלל מצטרפין לארבעה והוא שיהא העומד רבה על החלל למדת שאם אין עומד מרובה על החלל אעפ״י שראויות להשתמש בשפתן אין עוביין מצטרף לארבעה ואם הדברים כן זהו שאמרו בור רחב שמנה שחלקו (המחיצות) [במחצלת] שנסתלקה המחיצה אלמא שאין המחיצה מצטרפת לחלל וכן הדבר פשוט בכוורת של פרק ראשון כמו שכתבנו שם שהרי בכל אלו אין עוביין מרובה על החלל ומ״מ יש חולקים בה כמו שכתבנו בפרק ראשון:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

במשנה חולית הבור והסלע שהן גבוהין עשרה וכו׳ ומקשה בגמרא ל״ל למיתני חולית הבור והסלע ליתני הבור והסלע והיינו כפרש״י דפשיטא לן דסלע נקיט לענין גובהו ובור נקיט לענין עומק דנוטל מתוכה ומוציא לרה״ר וכו׳ עכ״ל. ולכאורה יש לדקדק דמאי ס״ד מעיקרא אכתי לא הו״ל למיתני בור כלל דבשלמא סלע איצטריך למיתני דאע״ג דלית ליה ד׳ מחיצות גמורות כמו בית דומיא דמשכן אפ״ה חייב משום גוד אסיק דהלכתא גמירא לן וכדפרישית בריש מכילתין דף ו׳ דקתני ברייתא איזהו רה״י וכו׳ וכן גדר והיינו משום גוד אסיק משא״כ לענין בור שמוציא מתוכה לרה״ר פשיטא דהוי רה״י גמור שמוקף מד׳ מחיצות גמורות ואפשר דאפ״ה איצטריך למיתני דסד״א דכיון דלא קביעי תשמישתיה כמו בית תו לא הוי דומיא דמשכן שרה״י שלה היה תשמישיה קבוע קמ״ל דאפ״ה חייב וק״ל:
ג משנה חולית הבור שהיא האבן המקיפה את הבור ומשפתה העליונה עד תחתית הבור עומק עשרה, וכן הסלע, שהן גבוהין עשרה טפחים ורחבן ארבעה טפחים, הנוטל מהן חפץ ומוציאו לרשות הרבים, או הנותן על גבן חפץ שהביאו אליהם מרשות הרבים — חייב משום הוצאה מרשות לרשות. היו פחות מכן ברוחב או בגובה — פטור, לפי שאין זו נחשבת רשות לעצמה.
MISHNA: With regard to the bank surrounding a pit and the boulder that are ten handbreadths high and four handbreadths wide, one who takes an object from them to the public domain and similarly one who places an object from the public domain atop them is liable for carrying from one domain to another. If the height or width of the pit or the boulder is less than that height, ten handbreadths, one is exempt because the legal status of those protrusions is not distinct from that of the surrounding public domain.
קישוריםרש״יספר הנרר״י מלונילבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) גמ׳גְּמָרָא: לְמָה לִי לְמִיתְנֵי חוּלְיַת הַבּוֹר וְהַסֶּלַע לִיתְנֵי הַבּוֹר וְהַסֶּלַע מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר ר׳רַבִּי יוֹחָנָן בבּוֹר וְחוּלְיָתָהּ מִצְטָרְפִין לַעֲשָׂרָה תַּנְיָא נָמֵי הָכִי בּוֹר ברה״רבִּרְשׁוּת הָרַבִּים עֲמוּקָּה י׳עֲשָׂרָה וּרְחָבָה אַרְבָּעָה אֵין מְמַלְּאִין הֵימֶנָּה בְּשַׁבָּת

GEMARA: The Gemara asks: Why do I need to teach in the mishna about the cases of the bank of a pit and a boulder? Let the mishna simply teach about a pit and a boulder. One could derive the halakha with regard to an object that is ten handbreadths high from the case of the boulder, and the halakha with regard to an object that is ten handbreadths deep from the pit. The fact that the mishna taught the case of the bank of a pit supports the opinion of Rabbi Yoḥanan, as Rabbi Yoḥanan said: A pit and its bank join together to constitute the total ten handbreadths. If the distance from the bottom of the pit to the top of its bank is ten handbreadths, it is considered a private domain, even though some of the ten handbreadths are above ground and some are below. That halakha was also taught in the following baraita: With regard to a pit in the public domain that is ten handbreadths deep and four handbreadths wide, one may not fill water from it on Shabbat because the pit itself is a private domain, and carrying water from the pit to the public domain is prohibited
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותספר הנרההשלמהרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תניא נמי הכי כו׳ רוחב י״א יריעה מ״ד אמות כשתטיל ל׳ מהם לאורכן של משכן ושתים כפילת היריעה אל מול פני האהל הרי ל״ב אמה נשתיירו י״ב אמה משתפעות ויורדות אחורי המשכן לר׳ יהודה נתכסו הקרשים והאדנים ונשארו ב׳ אמות מוטלות על הארץ והיינו דכתיב חצי היריעה העודפת תסרח על אחורי המשכן אלא לר׳ נחמיה הגג ל׳ ושתי אמות הכפילה ואמה עובי הקרש הרי ל״ג אמות נשארו י״א י׳ אמות לקרש ולאדנים נשארה אמה אחת ואנן בעינן שתהיה חצי היריעה עודפת ופריק מאי תסרח תסרח מחברותיה שחברותיה לא כיסו האדנים וכשאתה מחשב אמה של אדנים וזו שעל הארץ הנה חצי היריעה ותנא דבי ר׳ ישמעאל על זה דותסרח העודף פי׳ שטוף וטווה מן העזים כשהן חיים העזים שטופים כדאמרינן (חולין דף קלז) השוטף את רחליו ומעל גבי העזים בלי גזיזה היו טוות אותן כדאמרי׳ (לעיל שבת ד׳ ע״ד) הטוה מע״ג בהמה בשבת וטויה בענין הזה צריכה חכמה יתירה.
גמ׳ למה לי למתני חולית הבור והסלע – פשיטא לן דסלע נקט לענין גובהה ובור לענין עומק שנוטל מתוכו ומוציא לרשות הרבים דאי לענין גובהה כגון למוריד מחוליא למטה וכגון דרחבה ארבע למה לי למיתניא כלל הא תנא ליה סלע אלא ודאי למוציא מתוך אוגני בור נקט לה וכיון דהכי הוא חוליא למה לי ליתני הבור לעומק והסלע לגובה.
מצטרפין לעשרה – לשויה הבור רה״י היחיד ואם הוציא מתוך אוגן חוליא חייב.
מסייע ליה לר׳ יוחנן דאמר בור וחולייתה מצטרפין לעשרה – וא״ת ומה צריך למתני׳ לאשמעינן הא תנינא חדא זימנא בפרק בתרא דעירובין (עירובין צט:) בור ברה״ר וחולייתו גבוהה י׳ טפחים חלון שעל גביו ממלאין ממנו בשבת ומוקי רבי יוחנן בגמרא בסמוכה לה וקא משמע לן דבור וחולייתה מצטרפין לעשרה ויש לומר דדרך תנא להשמיענו בקוצר אע״ג שכבר השמיענו במקום אחר כדאמרינן בריש ברכות (דף ב.) מילתא אגב אורחיה קמ״ל דהעריב שמשו אוכל בתרומה אע״ג דמשנה שלימה היא במס׳ נגעים (פי״ד מ״ג) העריב שמשו אוכל בתרומה וכהנה רבות בהש״ס אי נמי מיתורא דמתניתין שמעינן דמצטרפין לארבעה ולהשתמש על גבה מיירי משום דמנח עליה מידי ומשתמש כדאמרינן בפרק חלון (עירובין דף עח:) ומיירי כשהחוליא גבוה עשרה דבאינה גבוה י׳ לא מיחייב נוטל ונותן על גבה והשתא אתי שפיר הא דקתני במתניתין גבוהין עשרה והא דנקט נמי על גבן ואי מתניתין להצטרף לעשרה קאמר ואין החוליא גבוה עשרה לא אתי שפיר הא דקתני גבוה עשרה והנותן על גבן נמי אינו חייב כשמניח על גב החוליא כשאינה גבוה עשרה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תניא בור ברשות הרבים עמוק עשרה ורחבה ד׳ אין ממלאין הימנה בשבת אלא אם כן עשו לה מחיצה גבוהה עשרה. ואין שותין הימנה בשבת אלא אם כן הכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה. ובור וחולייתו מצטרפין לעשרה. וכן עמוד [גבוה] עשרה ורחב ארבעה וזרק ונח על גביו חייב ולא אמרינן כיון דממקום פטור קא אתיא לא מחייב. אמר [ר׳] יונתן כותל ברשות הרבים גבוה עשרה ואינו רחב ארבעה ומוקף לכרמלית ועשאו רשות [היחיד] וזרק ונח על גביו חייב לאחרים עושה מחיצה לעצמו לא כל שכן. עקירת חפץ ועשיית מחיצה אי נמי הנחת חפץ וסילוק מחיצה בעיא ולא אפשיט. ודוקא היכא דמבטל ליה, אבל היכא דלא מבטל ליה, כגון שזרק דבילה שמינה ד׳ אמות בכותל למטה מעשרה [מחייב. ואם זרק דף וחפץ על גביו ונח ע״ג יתידות למעלה מעשרה] מבעיא לן אי הוי כהנחת חפץ ועשיית מחיצה או דילמא כיון דלא אפשר דלא מידלי פורתא והדר כעשיית מחיצה והנחת חפץ דמי ולא אפשיט.
מסייע ליה לרבי יוחנן דאמר בור וחוליתה מצטרפין לעשרה. וכי היכי דמצטרפי לעשרה, הוא הדין דמצטרפי רחב כותלי החוליא לחלל הבור לרוחב ארבעה. וכן פרש״י ז״ל בערובין פרק המוצא תפילין (עירובין צט:). ובירושלמי משמע דדוקא כשהעומד רבה על החלל אבל אם החלל רבה על העומד לא מצטרפי, דגרסי׳ התם בפרקין דהכא (ה״ב): א״ר יוחנן העומד והחלל מצטרפין בארבעה והוא שיהיה העומד רבה על החלל, ר׳ זעירא בעי עד שיהיה עומד שכאן ועומד שכאן רבה, אמר ר׳ יוסא פשיטא לר׳ זעירא שאין עומד מצד אחד מצטרף, פשיטא ליה שיהא עומד מצד אחד רבה, לא צורכא דלא אפילו עומד השני. ע״כ בירושלמי. אע״פ שיש בו קצת גמגום ונראה כטעות ידי סופר, מכל מקום למדנו משם דדוקא כשהעומד רבה על החלל. וכן נראה לי לדקדק מדאביי דאמר לקמן (שבת ק.) בור עמוק עשרה ורחב שמונה חלקו במחצלת פטור דהנחת חפץ וסילוק מחיצה בהדי הדדי אתו, ואם איתא דכל מחיצה מצטרפת לחלל הבור, אם כן לא סילקה מחצלת זו מרוחב הבור כלום, שאף היא מצטרפת לחלל, אלא כמו שכתבתי, ויותר מזה כתבתי בריש פרק קמא דמכלתין (ח׳. ד״ה רחבה) גבי זרק כוורת בסייעתא דשמיא.
וכן הדין בסלע ר״ל כשם שביארנוה בחריץ כך היא אמורה בתל שכל תל שהוא גבוה עשרה ברוחב ארבעה נידון כרשות היחיד ואם לא היה שם בעיקרו עשרה והשלימו בחוליא סביבות התל חולייתו מצטרפת לחייב הנוטל משם להניח ברשות הרבים והנותן מרשות הרבים לשם הא פחות מכאן פטור כדין כרמלית:
זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
בור ברשות הרבים גבוה עשרה ורחב ארבעה הואיל וביארנו שהוא רשות היחיד אין ממלאים הימנו בשבת אחר שהבור ברשות הרבים אלא אם כן עשה סביב לו מחיצה עשרה שימלא לפנים הימנה ואין שותים הימנה כגון שיעמוד על שפת הבור ויהא שואב בכוס שבידו אעפ״י שלא יוציא הכוס מן הבור אלא שישתה בתוכו אלא א״כ מכניס ראשו ורובו לשם שכל שאינו מכניס אלא ראשו גוזרין שמא ימשך עם הכוס אחר רובו ונמצא מוציא ויש שואלין ומה אנו צריכים בה לגזרת הוצאת הכוס והרי יש כאן הוצאת המים דרך פיו לתוך גופו שהוא ברשות הרבים ואם מפני שאין שם הנחה על מקום ארבעה הרי אמרו לא יעמוד אדם ברשות הרבים וישתין ברשות היחיד וכן לא ירוק וכו׳ ואם השתין ורק חייב חטאת ופירשו הטעם מחשבתו משויא לגופיה מקום ואם לעקירה כן כל שכן להנחה ואינה שאלה שמאחר שנכנסים לתוך פיו בהיתר ביאתן לרשות הרבים ממילא הוא בא ולפיכך הוצרכו לבא עליה מתורת גזירה וכמו שאמרו בפרק ראשון [כרמלית] מאי אביי אמר היא היא רבא אמר היא גופה גזירה וכו׳ ואחר שלא באנו עליה אלא מגזירת הכוס אם בא לשתות שם בפיו שלא בשום כלי מותר ואין אומרין שמא יוציא המים בפיו לרה״ר שאין גזרה לגזרה שאף המוציא בפיו פטור הוא ואפי׳ באוכלין ומשקין אם לא חישב לכך כמו שביארנו בפרק ראשון:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בתוס׳ בד״ה מסייע ליה לרבי יוחנן וכו׳ וא״ת ומה צריך למתניתין לאשמעינן הא תנינא חדא זימנא וי״ל דדרך תנא וכו׳ א״נ מיתורא דמתניתין וכו׳ והשתא א״ש הא דקתני במתניתין גבוה יו״ד וכו׳ עס״ה. כבר הארכתי בזה בחידושי גיטין דף י״ד ע״ב בלשון התוספות ד״ה גידוד חמשה ליישב שיטת רש״י והתוספות כל אחד לפי שיטתו ע״ש דממילא רווחא סוגיא דשמעתין בלשון התוספות כאן אלא לפי שאי אפשר לבית המדרש בלא חידוש אבוא לבאר בקצרה במה שנתחדש לי משום דלכאורה קשיא לי טובא דלשון והשתא א״ש שכתבו התוס׳ אינו מדוקדק דלמאי דמשמע מדבריהם דפשיטא להו דלענין גובה לא מהני צירוף לחייב במניח ע״ג חוליא משום דבכה״ג לא שייך לומר האי ק״ו דלקמן לאחרים עושה מחיצה לעצמו לכ״ש וכמו שכתבו ג״כ להדיא לקמן בד״ה לאחרים א״כ מאי והשתא דקאמרי דבפשיטות אפשטא דלישנא דגמרא הוי מצי לפרש דע״כ האי מצטרפין לענין רחבה איצטריך דאי לענין גובה ובשאין החוליא גבוה עשרה אין לחייב בנותן על גביו והנראה בזה דודאי עיקר מלתא דהחוליא עצמה צריך להיות עשרה לאו מסברא פשיטא להו משום דאיכא למימר דאף לענין גובה שייך צירוף לחייב בנותן על גביו משום האי ק״ו דלקמן וכיון דפשטא דלישנא דגמרא משמע דלענין צירוף הגובה איירי ע״כ ממילא הוי שמעינן דשייך האי ק״ו דלקמן אפילו בכה״ג מה שא״כ השתא לדבריהם הקודמין שרוצה לפרש דע״כ עיקר מלתא דצירוף היינו לענין רוחב ד׳ דאל״כ תיקשי תרתי ל״ל א״כ לפ״ז ע״כ בבור עצמה בלא חוליא אין ברחבה ד׳ למטה מהחוליא וא״כ לפ״ז פשיטא שאין עומק הבור מצטרף לחוליא בגובה כיון שאין הבור רוחב ד׳ אע״כ דהא דקתני הנותן על גבן חייב היינו דוקא בענין שהחוליא עצמה גבוה עשרה בלא צירוף וממילא הדרינן לסברא דלא שייך האי קל וחומר דלקמן בכה״ג. כן נ״ל בכוונת התוס׳. ומה שיש לדקדק עוד בזה ע״ש בחידושי גיטין ודו״ק:
ד גמרא שואלים: למה לי למיתני [לו לשנות] ״חולית הבור והסלע ״? ליתני [שישנה] ״הבור והסלע״, ונלמד מסלע דין גובה עשרה טפחים, ומן הבור דין עומק עשרה טפחים מרשות הרבים! אלא יש לומר כי הרי זה מסייע ליה [לו] לר׳ יוחנן, שאמר ר׳ יוחנן: בור וחוליתה מצטרפין לעשרה טפחים, שאם עומק הבור עד קצה העליון של החוליה הוא עשרה טפחים — דינו כרשות היחיד, אף שחלק מעשרת הטפחים האלה הוא למעלה מן הקרקע וחלק למטה מן הקרקע. וזהו החידוש שבאה משנה זו ללמדנו על ידי שימוש הלשון ״חוליית הבור״. ואכן תניא נמי הכי [שנוייה ברייתא גם כן כך]: בור ברשות הרבים שהיא עמוקה עשרה טפחים ורחבה ארבעה, אין ממלאין הימנה (ממנה) מים בשבת לפי שהבור הוא רשות היחיד, ואסור להוציא ממנו לרשות הרבים.
GEMARA: The Gemara asks: Why do I need to teach in the mishna about the cases of the bank of a pit and a boulder? Let the mishna simply teach about a pit and a boulder. One could derive the halakha with regard to an object that is ten handbreadths high from the case of the boulder, and the halakha with regard to an object that is ten handbreadths deep from the pit. The fact that the mishna taught the case of the bank of a pit supports the opinion of Rabbi Yoḥanan, as Rabbi Yoḥanan said: A pit and its bank join together to constitute the total ten handbreadths. If the distance from the bottom of the pit to the top of its bank is ten handbreadths, it is considered a private domain, even though some of the ten handbreadths are above ground and some are below. That halakha was also taught in the following baraita: With regard to a pit in the public domain that is ten handbreadths deep and four handbreadths wide, one may not fill water from it on Shabbat because the pit itself is a private domain, and carrying water from the pit to the public domain is prohibited
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותספר הנרההשלמהרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

שבת צט. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים שבת צט., עין משפט נר מצוה שבת צט., ר׳ חננאל שבת צט., ר׳ נסים גאון שבת צט., הערוך על סדר הש"ס שבת צט., רש"י שבת צט., ראב"ן שבת צט. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות שבת צט., ספר הנר שבת צט. – מהדורת הרב שניאור אידנסון, ירושלים תש"ע, באדיבות המהדיר (כל הזכויות שמורות), ר"י מלוניל שבת צט. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב דוד מצגר. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., ההשלמה שבת צט. – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., רמב"ן שבת צט. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב משה הרשלר. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א שבת צט. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי שבת צט. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה שבת צט., מהרש"א חידושי הלכות שבת צט., פני יהושע שבת צט., פירוש הרב שטיינזלץ שבת צט., אסופת מאמרים שבת צט.

Shabbat 99a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Shabbat 99a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Shabbat 99a, R. Chananel Shabbat 99a, R. Nissim Gaon Shabbat 99a, Collected from HeArukh Shabbat 99a, Rashi Shabbat 99a, Raavan Shabbat 99a, Tosafot Shabbat 99a, Sefer HaNer Shabbat 99a, Ri MiLunel Shabbat 99a, HaHashlamah Shabbat 99a, Ramban Shabbat 99a, Rashba Shabbat 99a, Meiri Shabbat 99a, Maharshal Chokhmat Shelomo Shabbat 99a, Maharsha Chidushei Halakhot Shabbat 99a, Penei Yehoshua Shabbat 99a, Steinsaltz Commentary Shabbat 99a, Collected Articles Shabbat 99a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144