(1) 
וְתָנֵי עֲלַהּ אבַּחוֹל כִּי הַאי גַוְנָא יִשָּׂרֵף מִיָּד אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא בָּעֵי עֲקִירָה הַאי פֶּסַח הוּא וְכֵיוָן דְּלֵית לֵיהּ בְּעָלִים הָוֵה לֵיהּ פְּסוּלוֹ בְּגוּפוֹ אַמְּטוּ לְהָכִי יִשָּׂרֵף מִיָּד.
וְתָנֵי עֲלַהּ אבַּחוֹל כִּי הַאי גַוְנָא יִשָּׂרֵף מִיָּד אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא בָּעֵי עֲקִירָה הַאי פֶּסַח הוּא וְכֵיוָן דְּלֵית לֵיהּ בְּעָלִים הָוֵה לֵיהּ פְּסוּלוֹ בְּגוּפוֹ אַמְּטוּ לְהָכִי יִשָּׂרֵף מִיָּד.And it was taught in a baraita with regard to this mishna that on a weekday, in a case like this, where it turns out that there is no one to eat the Paschal offering, it should be burned immediately. Granted, if you say that an offering that has no owner requires uprooting from its previous status in order for its status to change and in the absence of explicit uprooting it retains its original status, here too it can be argued that this is still a Paschal offering. And since it has no owners, its disqualification is in the body of the offering itself, because it was sacrificed for no purpose, and therefore it should be burned immediately.
ותני עלה – דמתניתין.
בחול כי האי גוונא – הואיל ויכול לשורפו.
ישרף מיד – ואין צריך להמתין עד שתעבור צורתו ואע״ג דמותר הפסח קרב שלמים ואם היה שוחטו לזה שמתו בעליו לשם שלמים היה כשר עכשיו שלא עקר שם פסח ממנו ישרף מיד דהוה ליה פסח שנשחט שלא למנויו.
אי אמרת בשלמא – אע״ג דסתמיה לשם שלמים קאי בעי עקירה וכל כמה דלא עקר הוי שם פסח עליו משום הכי ישרף מיד ולא בעי עיבור צורה דהוה ליה פסולו בגופו שנשחט שלא למנויו.
בפרש״י בד״ה מידי הוא טעמא אלא לרב האי תירוצא כו׳ עכ״ל דלא ניחא ליה למימר כדמעיקרא דרב קאמר שחטו לשם עולה כשר דבעי עקירה ומוקי לה לברייתא כפשטיה ורבי חייא בן גמדא קאמר דלא בעי עקירה וסבר דב״ח נדחין ומוקי לה לברייתא בהכי דא״כ הוו פליגי רב ור׳ חייא בתרתי ודו״ק:
בד״ה אלא אמר רב פפא כו׳ ומשום דשלמים הוא וכגון דשחטו בהדיא כו׳ עכ״ל [ג] הלשון מגומגם קצת דודאי בהכי איירי דשחטו לשם פסח שהרי לא נודע לו עדיין שמשכו בעלים כו׳ ודו״ק:
ותני עלה [וברייתא שנויה על משנתינו זו] בחול כי האי גונא [כעין זה] שנתברר שאין עוד אוכלים לפסח ישרף מיד. אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שקרבן ללא בעלים בעי [צריך] עקירה משמו כדי שיהיה שלמים, ואם לא נעקר שמו במפורש נשאר הוא בקדושתו הראשונה, אפשר לומר גם כאן כי האי [קרבן זה] פסח הוא עדיין, וכיון דלית ליה [שאין לו] בעלים הוה ליה [הרי זה] פסולו בגופו שהרי הוקרב שלא לצורך, אמטו להכי [משום כך] ישרף מיד.
And it was taught in a baraita with regard to this mishna that on a weekday, in a case like this, where it turns out that there is no one to eat the Paschal offering, it should be burned immediately. Granted, if you say that an offering that has no owner requires uprooting from its previous status in order for its status to change and in the absence of explicit uprooting it retains its original status, here too it can be argued that this is still a Paschal offering. And since it has no owners, its disqualification is in the body of the offering itself, because it was sacrificed for no purpose, and therefore it should be burned immediately.
הכל
(2) אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לָא בָּעֵי עֲקִירָה מֵרֵישָׁא הָוֵה לֵיהּ שְׁלָמִים פְּסוּלוֹ מִשּׁוּם מַאי מִשּׁוּם דָּבָר אַחֵר דְּקָא שָׁחֵיט לֵיהּ אַחַר תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם עִיבּוּר צוּרָה בָּעֵי.
But if you say that an offering such as this does not require uprooting, but rather its original status is automatically void upon the death of its owner, and it was a peace-offering from the beginning, as a Paschal offering whose status has been revoked is considered a peace-offering, due to what then is its disqualification? Due to something else, i.e., that he slaughtered it after the daily afternoon offering, which is the proper time to slaughter the Paschal lamb. But a peace-offering that is slaughtered then is disqualified. In that case, however, it should require that it be left overnight until its form decays, thus attaining the status of leftover sacrificial meat, and only then should it be burned.
אלא אי אמרת לא בעי עקירה – וסתמיה שלמים הוא פסולו מחמת מאי הוי הואיל ושלמים הוא משום דנשחט אחר תמיד בין הערבים דשחיטת פסח אחר התמיד היא כדאמר בתמיד נשחט (דף נט:) ועבר על עשה דהשלמה.
פסולו מחמת מאי הוי ששחטו כו׳ – וא״ת מאי קמדמי הך עקירה לההיא דלעיל דאשם שכפרו בעליו באחר תו לא חזי לאשם אבל פסח שנטמאו בעליו או משכו ידיהם אכתי חזי לפסח אם ימנו אחרים עליו כדתנן לקמן (דף פט.) נימנין ומושכין ידיהם עד שישחט וי״ל דהני מילי כשנשאר אחד מבני חבורה עליו שאם נשאר לגמרי בלא בעלים תו לא חזי לפסח כדתניא בסוף מי שהיה טמא (לקמן צח.) המפריש פסח ומת אם בנו נמנה עליו יביאנו לשם פסח אין בנו נמנה עליו יביאנו לשם שלמים.
אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שקרבן כגון זה לא בעי [צריך] עקירה, אלא ממילא קדושתו הראשונה בטלה עם הסתלקות בעליו — מרישא הוה ליה [מתחילתו עם הקרבתו הריהו] שלמים שהרי פסח שנעקר משמו דינו כשלמים, פסולו משום מאי [מה] — משום דבר אחר הוא דקא שחיט ליה [ששוחט אותו] אחר תמיד של בין הערבים, שקרבן פסח זמנו אחר התמיד, ואילו קרבן השלמים שנשחט אז — נפסל. אולם במקרה כזה עיבור צורה בעי [צריך], שיש להשהותו עד שתתקלקל צורתו (שילין בלילה ויהא דינו כנותר) ורק אז אפשר לשורפו.
But if you say that an offering such as this does not require uprooting, but rather its original status is automatically void upon the death of its owner, and it was a peace-offering from the beginning, as a Paschal offering whose status has been revoked is considered a peace-offering, due to what then is its disqualification? Due to something else, i.e., that he slaughtered it after the daily afternoon offering, which is the proper time to slaughter the Paschal lamb. But a peace-offering that is slaughtered then is disqualified. In that case, however, it should require that it be left overnight until its form decays, thus attaining the status of leftover sacrificial meat, and only then should it be burned.
הכל
(3) דְּתַנְיָא זֶה הַכְּלָל כֹּל שֶׁפְּסוּלוֹ בְּגוּפוֹ יִשָּׂרֵף מִיָּד בַּדָּם וּבַבְּעָלִים תְּעוּבַּר צוּרָתוֹ וְיֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה.
As it was taught in a baraita: This is the principle: Any offering whose disqualification is in the body of the offering itself should be burned immediately and without delay. But if the disqualification is in the blood of the offering or in the owners, the meat must be kept overnight, so that its form is allowed to decay, and only then should it be taken out to the place of burning. Thus, the baraita that says that a Paschal lamb that was slaughtered on a weekday, and afterward it became known that the owners had died, should be burned immediately proves, against the opinion of Rav Huna, that an offering that has no owners still requires explicit uprooting from its previous status for its status to change.
כל שפסולו בגופו – כגון פיגול נותר טמא ויוצא ישרף מיד ואין צריך להמתין.
בדם ובבעלים – כגון נשפך הדם וכגון פסח שמתו בעלים או נטמאו אחר זריקה דעכשיו פסח כשר הוא אלא שאין לו אוכלין.
תעובר צורתו – ימתינו לו עד שתעובר ממנו צורת בשר דכיון דאין פסולו חמור לא שרפינן קדשים בבזיון ועיבור צורה הוא פסול לינה דהוה ליה פסולו בגופו.
בדם ובבעלים תעובר – תימה א״כ היכי קתני שחטו ונודע שמשכו בעלים את ידם או שנטמא בחול ישרף מיד והא בדם ובבעלים בעינן עיבור צורה וליכא למימר כפי׳ הקונטרס דהך דבדם ובעלים מיירי כגון שנטמא אחר זריקה דעכשיו פסח כשר אלא שאין לו אוכלין דבפרק כיצד צולין (לקמן פב:) מוקמינן לה קודם זריקה דקתני בעלים דומיא דדם ותירץ ר׳ שמואל בר׳ שלמה דההיא דלעיל מיירי קודם שחיטה דהוי כמו שחטו שלא לאוכליו דחשיב פסולו בגופו.
זה שביארנו במשנתנו שהפסח ששחטו ונודע אחר שחיטה שמשכו הבעלים ידיהם הימנו או שמתו או נטמאו שהזבח פסול צריך שתדע שבנטמאו מיהא הדבר פשוט שכל שנטמאו הבעלים הואיל ולא הקריבו קרבן פסח וחיובו רבוץ עליהם אלא שנדחין לפסח שני סתמו לשמו הוא עומד והרי הוא פסח שנשחט בפסול אבל משכו הבעלים ידיהם הימנו ונמנו באחר או שמתו שאין חיוב פסח רבוץ עליהם יש לדון שאין הזבח פסול שהרי סתמו לשלמים וכל ששחט אחרים לשם פסח כשר אלא שלא עלו לבעלים אלא שיראה מן הסוגיא שהוא פסול מתורת שלמים שנשחטו אחר התמיד ועבר על עשה של עליה השלם כמו שהתבאר ולמדנו שעשה של השלמה אם עבר עליו פסל הזבח ואי אפשר לתרץ שמאחר שנשחט בזמנו סתמו כאלו הזכיר בו בפירוש שלשם פסח נשחט שהרי אף זבח אחר שנשחט לשם פסח אפילו לאחר חצות כשר אלא שלא עלה לבעלים לחובתו ומ״מ לפי ענין הסוגיא לא ישרף מיד עד שתעובר צורתו ר״ל שתעובר צורת הבשר ממנו שאין פסול שהוזכר בו פסול שבגופו אלא פסול שבדבר אחר ושנינו זה הכלל כל שפיסולו בגופו כלומר כגון פגול ונותר וטמא ר״ל שנטמא הבשר והוא הדין למתו בעליו או נטמאו בעליו קודם זריקת הדם או משכו ידיהם קודם שחיטה שנמצא נשחט שלא למנויים ישרף מיד וכל שכן אם נשחט אחר שנודעה מיתת הבעלים או משיכת ידיהם הימנו אע״פ שמתו או נטמאו קודם זריקת הדם אבל אם פיסולו מחמת דבר אחר כגון בדם ר״ל שנשפך הדם או בבעלים ר״ל שמתו בעליו או נטמאו אחר זריקת הדם שהפסח כשר אלא שאין לו אוכלים לא ישרף עד שתעובר צורתו וגדולי המחברים כתבו שאפילו נטמאו הבעלים או מתו או משכו ידיהם לא ישרף עד שתעובר צורתו ואף גדולי המגיהים מחלו להם בה אלא שאין הסוגיא מוכחת כדבריהם:
דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: זה הכלל: כל קרבן שפסולו היה בגופו — ישרף מיד ואין צורך להשהותו. ואם היה הפסול בדם הקרבן או בבעלים — ילינו את הבשר עד למחר ובתוך כך תעובר צורתו ורק אחר כך יצא לבית השריפה, ואם כן הרי זו הוכחה שקרבן שאין לו בעלים אינו נשרף מיד אלא צריך עדיין עיבור צורה קודם לכן, ומתוך שנאמר בברייתא כי בחול ישרף מיד, אין זה אלא מתוך שצריך עדיין עקירה במפורש, וקשה לרב הונא!
As it was taught in a baraita: This is the principle: Any offering whose disqualification is in the body of the offering itself should be burned immediately and without delay. But if the disqualification is in the blood of the offering or in the owners, the meat must be kept overnight, so that its form is allowed to decay, and only then should it be taken out to the place of burning. Thus, the baraita that says that a Paschal lamb that was slaughtered on a weekday, and afterward it became known that the owners had died, should be burned immediately proves, against the opinion of Rav Huna, that an offering that has no owners still requires explicit uprooting from its previous status for its status to change.
הכל
(4) אֶלָּא לָא תֵּימָא שְׁחָטוֹ סְתָם כָּשֵׁר לְשׁוּם עוֹלָה אֶלָּא אֵימָא בשְׁחָטוֹ לְשׁוּם עוֹלָה כָּשֵׁר אַלְמָא בָּעֵי עֲקִירָה.
Rather, do not say that Rav said that a guilt-offering that one slaughtered without specification is valid as a burnt-offering. Say rather that he said that if one took a guilt-offering whose owner had already achieved atonement through a different animal and he explicitly slaughtered it as a burnt-offering, it is valid. And conclude from this that Rav apparently holds that changing the status of an offering requires explicit uprooting.
אלא לא תימא [תאמר] בענין אשם ששחטו סתם כשר לשום עולה, אלא אימא [אמור] אם לקח קרבן אשם זה שנתכפרו בעליו באחר ושחטו במפורש לשום עולה — כשר. אלמא [מכאן] בעי [צריך] עקירה מפורשת של הקרבן משמו הקודם.
Rather, do not say that Rav said that a guilt-offering that one slaughtered without specification is valid as a burnt-offering. Say rather that he said that if one took a guilt-offering whose owner had already achieved atonement through a different animal and he explicitly slaughtered it as a burnt-offering, it is valid. And conclude from this that Rav apparently holds that changing the status of an offering requires explicit uprooting.
הכל
(5) וּלְרַבִּי חִיָּיא בַּר גַּמָּדָא דְּאָמַר נִזְרְקָה מִפִּי חֲבוּרָה וְאָמְרִי כְּגוֹן שֶׁהָיוּ בְּעָלִים טְמֵאֵי מֵתִים וְנִדְחִין לְפֶסַח שֵׁנִי.
The Gemara asks: A difficulty arises according to Rabbi Ḥiyya bar Gamda, who dealt with the question whether a Paschal lamb requires uprooting and said that it was thrown out from the group of scholars who were studying the issue, and they all said as follows: Uprooting is required in a case where the owners of the offering were ritually impure with impurity imparted by a corpse during the first Pesaḥ and they were pushed off to the second Pesaḥ, for in that case, they presumably want to sacrifice this animal as their Paschal offering on the second Pesaḥ, and therefore its status does not change unless it is explicitly uprooted.
ולר׳ חייא בר גמדא – דאמר בתמיד נשחט (דף סד.) גבי מתניתא דקתני התם דפסח בעי עקירה ואוקמה כגון שהיו בעלים טמאי מתים כו׳.
ושואלים: ולשיטת ר׳ חייא בר גמדא שדן בשאלה אם פסח טעון עקירה שאמר נזרקה מפי חבורה בתוך הדיון ההלכתי ואמרי [ואמרו] כולם והסכימו שצריך עקירה, כגון שהיו בעלים טמאי מתים ונדחין לפסח שני, שאז מן הסתם קרבן זה רוצים להניחו לצורך פסח שני ואין בדעתם לשנותו כלל לקרבן אחר, ולכך בלא עקירה מפורשת אינו נעקר.
The Gemara asks: A difficulty arises according to Rabbi Ḥiyya bar Gamda, who dealt with the question whether a Paschal lamb requires uprooting and said that it was thrown out from the group of scholars who were studying the issue, and they all said as follows: Uprooting is required in a case where the owners of the offering were ritually impure with impurity imparted by a corpse during the first Pesaḥ and they were pushed off to the second Pesaḥ, for in that case, they presumably want to sacrifice this animal as their Paschal offering on the second Pesaḥ, and therefore its status does not change unless it is explicitly uprooted.
הכל
(6) הַאי הוּא דְּבָעֵי עֲקִירָה הָא בְּעָלְמָא לָא בָּעֵי עֲקִירָה מַאי אִיכָּא לְמֵימַר.
The Gemara infers from this that it is only this offering that requires explicit uprooting, because it is reasonable to assume that its owners still intend to use it for its original purpose, but in general it does not require uprooting. According to this opinion, what is there to say, as it would seem that our mishna indicates that explicit uprooting is necessary?
הא – אחר דלאו סתמא קאי לפסח לא בעי עקירה.
מאי איכא למימר – כלומר מתני׳ דהכא תיובתיה דקתני ישרף מיד ולא מיתוקמא אלא משום עקירה.
ונדייק מדברים אלה: האי [זה] הוא הקרבן הצריך עקירה במפורש, משום שיש מקום לשער שעדיין כוונת הבעלים לשמו, הא בעלמא [הרי בכלל] לא בעי [צריך] עקירה. לשיטה זו מאי איכא למימר [מה יש לומר]? שלכאורה ממשנתנו מתברר שצריך עקירה במפורש ושלא כשיטת רב הונא!
The Gemara infers from this that it is only this offering that requires explicit uprooting, because it is reasonable to assume that its owners still intend to use it for its original purpose, but in general it does not require uprooting. According to this opinion, what is there to say, as it would seem that our mishna indicates that explicit uprooting is necessary?
הכל
(7) אֶלָּא אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן כְּגוֹן שֶׁהִפְרִישׁוֹ קוֹדֶם חֲצוֹת וּמֵתוּ בְּעָלִים אַחַר חֲצוֹת דְּהָוֵה לֵיהּ נִרְאֶה וְנִדְחֶה וְכׇל הַנִּרְאֶה וְנִדְחֶה שׁוּב אֵינוֹ חוֹזֵר וְנִרְאֶה.
Rather, Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said: With what are we dealing here in our mishna? We are dealing with a case where they designated the animal to be sacrificed as their Paschal offering before midday, and midday came and it was firmly established as their Paschal offering, and the owners died after midday, such that the offering was first considered fit and then rejected: It was originally fit to be sacrificed as either a Paschal offering or a peace-offering, and then it was rejected as a peace-offering when it was firmly established as a Paschal offering, and rejected as a Paschal offering when its owners died. And the principle is that anything that was first fit and afterward rejected does not return to being fit. The offering is therefore disqualified and burned immediately, as it can never be brought as a Paschal offering or as a peace-offering.
שחטו ונודע שמשכו הבעלים ידם או שמתו כו׳ אמר [רב הונא] משום דרב אשם שניתק לרעיה ושחטו סתם כשר לעולה קסבר לא בעי עקירה אי הכי כי לא ניתק לרעיה נמי ושנינ׳ גזרה לאחר כפרה קודם שניתק לרעיה להקריבו עולה שמא יראה אחר ויקריב קודם שיתכפרו בעליו יקריב הוא עולה. היכא אמור רבנן ירעה דתניא אשם שמתו בעליו או נתכפרו ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה. ר׳ אומר ימכר ויביא בדמיו עולה אמאי ניקרבה איהו גופיה עולה אלא שמע מינה גזרה לפני כפרה שמע מינה.
מותיב רב חסדא שחטו ונודע שמשכו בעלים את ידם או שנטמאו פטור מפני ששחט ברשות ותאני עלה בחול כי האי גונא ישרף מיד אי אמרת בשלמא בעי עקירה האי פסח הוא וכיון דלית בעלים ולא אפשר למכליה לערב פסולו בגופו הוא אטו הכי ישרף מיד אלא אי אמרת לא בעי עקירה כיון דנודע בעת השחיטה שכבר מתו בעליו נמצא כי שחיטתו ששחט סתם לשם שלמים הוא משום מאי פסלת ליה משום שנשחט אחר תמיד של בין הערבים האי אין פיסולו בגופו אלא פיסולו מחמת דבר אחר הוא תיבעי צורה דתניא זה הכלל כל שפסולו בגופו ישרף מיד כו׳ ואתינן לתרוצה להא דרב בששחטה לשם עולה ועקר שם אשם מעליו. ואקשי׳ ומי בעי עקירה (אי הכי) למאן דאמר נזרקה מפי חבורה ואמרו כגון שהיו בעלים טמאי מתים ונדחו לפסח שני דהאי פסח סתמא לשמו קאי למיפק ביה בפסח שני והאי הוא דבעי עקירה אבל זולתי לא בעי עקירה ולעולם הא דרב כגון ששחטו סתם והא דקתני ונודע שמשכו הבעלים את ידם או שמתו כו׳ כגון שהפרישו לשם פסח קודם חצות ומתו בעלים אחר חצות דהוה ליה נראה לשם פסח ונדחה שוב אינו חוזר ונראה שנמצא פיסולו בגופו לפיכך תני עלה ישרף מיד ואקשי׳ עלה מידי הוא טעמא דלא בעי עקירה אלא לרב הא בהדיא אמר בעלי חיים אינן נידחין ומשני רב פפא דמתני׳ ר׳ אליעזר היא דאמר וכן השוחט אחרים לשם פסח פסולין [ומקשינן אי] דהוו להו כי האי גוונא השוחט בשבת כרת הוא דמחייב דהא לית ליה לרבי אליעזר טעה בדבר מצוה פטור ולא הוה ליה למשחט עד דבריר ליה דהאידנא דקא שחיט בעלים אינון חיים והדרינן אוקמינה ליוסף בן חוני דתנן בריש שחיטת קדשים יוסף בן חוני אומר הנשחטין לשם פסח ולשם חטאת פסולין אלמא פיסולו בגופו ובפטורי סבר לה כר׳ יהושע דתני טעה בדבר מצוה פטור.
אלא אמר רב הונא בריה דרב יהושע – לעולם כדקאמר שחטו סתם כשר לעולה דכיון דקאי לעולה סתמיה עולה הוא ואע״פ שתחלתו אשם וכן מותר הפסח כיון דלשלמים קאי סתמא כי שחיט ליה שלמים הוא והכא דקתני ישרף מיד לאו משום עקירה אלא כגון שהפרישו קודם חצות וכי מטא חצות קבעתיה חצות שהוא זמן שחיטתו ונראה לפסח.
ומתו בעלים אחר חצות – ונדחה מפסח דשוב אינו חוזר ונראה לשלמים והא דקי״ל מותר הפסח אחר הפסח קרב שלמים כגון שאבד קודם חצות ונמצא אחר שחיטת הפסח דלא אתא חצות עליה למיקבעה ולא נראה לשחיטת פסח מעולם.
זה שביארנו שהקרבן שהופרש לשם פסח שאינו ראוי לקרבן הפסח סתמו לשלמים לא סוף דבר בשלא נראה לפסח מעולם כגון שמתו בעלים או שאבד קודם חצות שלא הוקבע לפסח אלא אפילו אחר חצות שנראה לפסח ואח״כ נדחה שמ״מ בעלי חיים אע״פ שנדחו אינם נדחים שלא לחזור ולראות אלא חוזרין הם ונראים וזהו שאמרו אין בעלי חיים נדחין כמו שביארנו בראשון של קדושין ובששי של יומא:
ונשלם הפרק תהלה לאל:
פרק שלישי בעזרת הצור:
כיצד צולין וכו׳ כבר ביארנו בפתיחת המסכתא שהחלק השני שבה הוא לבאר ענין צליית הפסח ואכילתו והחלק השלישי לבאר ענין טומאה שאירעה בקרבן וייעדנו ששני אלה החלקים יתבארו בפרק זה ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון לבאר ענין צלייתו שיהא נזהר בו שלא יהא צד בשול בצלייתו השני כשאירעה טומאה בקרבן הפסח כיצד דנין בו׳ ולבאר שכל ברוב הצבור או הכהנים טמאים הפסח בא בטומאה ונאכל ועל איזה צד הציץ מרצה בו אף בטומאת הבשר אם בטומאת הגוף ליחיד השלישי בענין שריפתו כשנטמא הרביעי בענין איזה בשר שבו ראוי לאכילה עד שיהא ראוי לימנות עליו וכן לבאר דין שבירת עצם שבו ויציאתו חוץ ממקום מחיצתו זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כענין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם וכמו שיתבאר:
והמשנה הראשונה ממנו תיוחד לבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר כיצד צולין את הפסח שפוד של רמון תוחבו מתוך פיו עד בית נקובתו ונותן את כרעיו ואת בני מעיו לתוכו דברי ר׳ יוסי הגלילי ר׳ עקיבא אומר כמין בשול הוא זה אלא תולין חוצה לו אמר הר״ם מה שבחרו עץ של רמון הוא לפי שאין יוצאין ממנו מים כשיחם כדי שלא יהא בשל מבושל במים והלכה כר׳ עקיבא אין צולין את הפסח לא בשפוד ולא באסכלא אמר ר׳ צדוק מעשה ברבן גמליאל שאמר לטבי עבדו צא וצלה לנו את הפסח באסכלה נגע בחרסו של תנור יקלוף את מקומו נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו נטף מרוטבו על הסלת יקמוץ את מקומו אסור לצלות בשפוד של ברזל לפי שהוא מתחמם וצולה הבשר ואנו צריכין לצלותו בחמימות האש בלי אמצעות כמו שאמר השם ית׳ צלי אש ולא צלי דבר אחר ולזו המשנה שעור והוא כך ולא באסכלא ואם אסכלא מנוקבת היא כשרה אמר ר׳ צדוק וכו׳ וכן כשישוב מלחלוחיתו על הסלת כאשר זכר יסיר אותו כי אסור לאכול ממנו אלא מה שנשאר מעצמו קשה אבל מה שיזוב הרי הוא כמרק והלכה כר׳ צדוק סכו בשמן של תרומה אם חבורת כהנים יאכלו ואם של ישראל אם חי ידיחנו ואם צלי יקלוף את החיצון סכו בשמן של מעשר שני לא יעשנו דמים על חבורה שאין פודין מעשר שני בירושלם כבר קדם לך כי מותר לסוך הפסח במשקין ובמי פירות וההלכה כולה מפורשת:
אלא אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] כגון שהפרישו את הפסח קודם חצות היום, והגיע זמן חצות היום ונקבע לשם פסח ומתו בעלים אחר חצות היום, דהוה ליה [שנהיה] הקרבן בגדר של נראה ונדחה, שקודם היה נראה (ראוי) להקריבו או לפסח או לשלמים. ולאחר מכן נדחה, שלאחר חצות היום נדחה משלמים ונקבע בקדושת פסח, ולאחר מיתת הבעלים נדחה שוב אף מפסח. וכלל בידינו שכל הנראה ונדחה — שוב אינו חוזר ונראה, ולכך נפסל הקרבן וישרף מיד, שאין לו תקנה לא כפסח ולא כשלמים.
Rather, Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said: With what are we dealing here in our mishna? We are dealing with a case where they designated the animal to be sacrificed as their Paschal offering before midday, and midday came and it was firmly established as their Paschal offering, and the owners died after midday, such that the offering was first considered fit and then rejected: It was originally fit to be sacrificed as either a Paschal offering or a peace-offering, and then it was rejected as a peace-offering when it was firmly established as a Paschal offering, and rejected as a Paschal offering when its owners died. And the principle is that anything that was first fit and afterward rejected does not return to being fit. The offering is therefore disqualified and burned immediately, as it can never be brought as a Paschal offering or as a peace-offering.
הכל
(8) מִידֵּי הוּא טַעְמָא אֶלָּא לְרַב הָא אָמַר רַב בַּעֲלֵי חַיִּים אֵינָם נִדְחִים.
The Gemara rejects this answer: Is this reason necessary for anyone but Rav, who holds that explicit uprooting is not required? But Rav himself said that living creatures cannot be permanently rejected. The halakha of rejection applies only to animals that were already slaughtered, but living creatures cannot be permanently rejected from their sanctified status or eligibility for a mitzva.
מידי הוא טעמא אלא לרב – האי תירוצא רב מתריץ ליה דאמר לא בעי עקירה.
והאמר רב – בפ׳ שני שעירי (יומא סד.).
בעלי חיים אינן נדחין – ואין דיחוי אלא בדם או בבעלים כגון שעיר של שם שנשחט וקודם זריקת דמו מת המשתלח ישפך הדם אבל כל זמן שהקרבן חי אינו נפסל משום דיחוי.
האמר רב בעלי חיים אינם נדחין – תימא הא מסקי׳ בפ׳ שני שעירי (יומא סד:) אמר לך רב אליבא דר׳ יהודה לא קאמינא וא״כ לימא דמתניתין רבי יהודה דסבר נדחין וכמה משניות מצינו דסברי דבעלי חיים נדחין בפ׳ מי שהיה טמא (לקמן צח.) ובתמורה (דף כב.) ובשילהי כריתות (דף כח.) דדייק עלייהו שמע מינה בעלי חיים נדחין וצריך לרב לאוקמי׳ כרבי יהודה ומתני׳ נמי אמאי לא מוקי כוותיה.
את התירוץ הזה דוחים: מידי הוא טעמא [וכי למי הטעם הזה] אלא לשיטת רב שלדעתו אין צריך עקירה, הא [הרי] אמר רב עצמו: בעלי חיים אינם נדחים שכל דין דיחוי הוא רק בקרבן שכבר נשחט, אבל לגבי בעלי חיים אין אומרים שנדחו מקדושתם או ממצותם.
The Gemara rejects this answer: Is this reason necessary for anyone but Rav, who holds that explicit uprooting is not required? But Rav himself said that living creatures cannot be permanently rejected. The halakha of rejection applies only to animals that were already slaughtered, but living creatures cannot be permanently rejected from their sanctified status or eligibility for a mitzva.
הכל
(9) אֶלָּא אָמַר רַב פָּפָּא הָא מַנִּי ר׳ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא דְּאָמַר וְכֵן הַשּׁוֹחֵט אֲחֵרִים לְשֵׁם פֶּסַח פָּסוּל דְּהָוֵה לֵיהּ פְּסוּלוֹ בְּגוּפוֹ.
Rather, Rav Pappa said: In accordance with whose opinion is this baraita that adds to the mishna the detail that on a weekday the disqualified offering is immediately burned? It is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, who said: And similarly, if one slaughtered another offering, such as a peace-offering, for the purpose of a Paschal offering, it is disqualified. If so, its disqualification is in the body of the offering itself, and so it should be burned immediately.
אלא אמר רב פפא – לעולם לא בעי עקירה וסתמיה שלמים והא דקתני עלה דמתניתין בחול ישרף מיד ר׳ אליעזר הוא ומשום דשלמים הוא וכגון דשחטיה בהדיא לשם פסח ורבי אליעזר לטעמיה דאמר בפרק תמיד נשחט (דף סב:) שלמים ששחטן לשם פסח פסול.
אלא אמר רב פפא: הא [ברייתא זו] המוסיפה על המשנה כי בחול ישרף מיד, מני [כשיטת מי היא]? כשיטת ר׳ אליעזר היא, שאמר: וכן השוחט קרבנות אחרים כגון שלמים לשם פסח — פסול, ואם כן הוה ליה [נעשה] פסולו בגופו וטעון שריפה מיד.
Rather, Rav Pappa said: In accordance with whose opinion is this baraita that adds to the mishna the detail that on a weekday the disqualified offering is immediately burned? It is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, who said: And similarly, if one slaughtered another offering, such as a peace-offering, for the purpose of a Paschal offering, it is disqualified. If so, its disqualification is in the body of the offering itself, and so it should be burned immediately.
הכל
(10) וְאִי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא חַטָּאת נָמֵי מִחַיַּיב דְּהָא לֵית לֵיהּ לר״א לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר טוֹעֶה בִּדְבַר מִצְוָה פָּטוּר.
The Gemara asks: But if it is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, he would deem him liable also to bring a sin-offering for having slaughtered an invalid offering on Shabbat, for Rabbi Eliezer does not accept the position that one who errs in regard to a mitzva is exempt from bringing a sin-offering. This explanation must, therefore, be rejected.
ומקשים: ואי [ואם] כשיטת ר׳ אליעזר היא, הלוא חטאת נמי [גם כן] מחייב, ששחט קרבן פסול בשבת, דהא לית ליה [שהרי אין לו, אינו מקבל] ר׳ אליעזר את ההנחה כי טועה בדבר מצוה פטור.
The Gemara asks: But if it is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, he would deem him liable also to bring a sin-offering for having slaughtered an invalid offering on Shabbat, for Rabbi Eliezer does not accept the position that one who errs in regard to a mitzva is exempt from bringing a sin-offering. This explanation must, therefore, be rejected.
הכל
(11) אֶלָּא תַּרְגְּמָא רַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרַב סַלָּא חֲסִידָא קַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא הָא מַנִּי יוֹסֵף בֶּן חוֹנַאי הִיא דִּתְנַן יוֹסֵף בֶּן חוֹנַאי אוֹמֵר הַנִּשְׁחָטִים לְשֵׁם פֶּסַח וּלְשֵׁם חַטָּאת פְּסוּלִים אַלְמָא פְּסוּלוֹ בְּגוּפוֹ הִיא וּמִשּׁוּם הָכִי יִשָּׂרֵף מִיָּד וּבִפְטוֹרֵי סָבַר לַהּ כר׳ כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.
Rather, Rav Yosef, son of Rav Salla the Ḥasid, explained before Rav Pappa as follows: In accordance with whose opinion is this baraita? It is in accordance with the opinion of Yosef ben Ḥonai. As we learned in a mishna that Yosef ben Ḥonai says: Other offerings that are slaughtered for the purpose of a Paschal offering or for the purpose of a sin-offering are disqualified, as he agrees with Rabbi Eliezer in this regard. It is apparent that its disqualification is in the body of the offering itself and therefore it should be burned immediately. But with regard to exemptions from sin-offerings in cases of unintentional desecration of Shabbat, he holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua, that one who errs in regard to a mitzva is exempt.
אלא יש לדחות מה שאמרנו, תרגמא [הסבירה] רב יוסף בריה [בנו] של רב סלא חסידא [החסיד] קמיה [לפני] רב פפא: הא מני [משנה זו כשיטת מי היא] כשיטת יוסף בן חונאי היא. דתנן [שהרי שנינו במשנה] יוסף בן חונאי אומר: קרבנות אחרים הנשחטים לשם פסח או לשם חטאת — פסולים, שלענין זה דעתו כר׳ אליעזר, אלמא [מכאן]: פסולו בגופו היא, ומשום הכי [כך] ישרף מיד, ובפטורי [ולענין פטורים] מחטאת בענין שגגה בשבת — סבר לה כשיטת ר׳ יהושע, שהטועה בדבר מצוה פטור.
Rather, Rav Yosef, son of Rav Salla the Ḥasid, explained before Rav Pappa as follows: In accordance with whose opinion is this baraita? It is in accordance with the opinion of Yosef ben Ḥonai. As we learned in a mishna that Yosef ben Ḥonai says: Other offerings that are slaughtered for the purpose of a Paschal offering or for the purpose of a sin-offering are disqualified, as he agrees with Rabbi Eliezer in this regard. It is apparent that its disqualification is in the body of the offering itself and therefore it should be burned immediately. But with regard to exemptions from sin-offerings in cases of unintentional desecration of Shabbat, he holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua, that one who errs in regard to a mitzva is exempt.
הכל
(12) רַב אָשֵׁי אָמַר רַב דְּאָמַר כר׳ כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה דְּתַנְיָא ר׳ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר אִם יֵשׁ שְׁהוּת בְּיוֹם לֵידַע אִם מָשְׁכוּ בְּעָלִים אֶת יְדֵיהֶם אוֹ שֶׁמֵּתוּ אוֹ שֶׁנִּטְמְאוּ חַיָּיב וּתְעוּבַּר צוּרָתוֹ וְיוֹצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה מַאי טַעְמָא לָאו מִשּׁוּם דְּלָא בָּעֵי עֲקִירָה.
Rav Ashi said a different answer to this question: Rav said his ruling with regard to a guilt-offering in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka. As it was taught in a baraita: Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, says: If one slaughtering the Paschal offering on Shabbat still has time in the day to clarify whether the owners withdrew or died or became ritually impure, he is liable to bring a sin-offering for having slaughtered on Shabbat, and the meat must be kept overnight so that its form be allowed to decay, and then it should be taken out to the place of burning. What is the reason that its form must be allowed to decay? Is it not because he holds that it does not require uprooting? And for that reason the disqualification is not inherent in the offering, and so it must be left overnight to attain the status of leftover sacrificial meat before being burned.
רב אשי אמר רב דאמר לא בעי עקירה כי האי תנא הוא דאמר הכי דתני אם יש שהות ביום כדי לידע שמשכו הבעלים את ידם או שמתו או שנטמאו ולא שאל אלא שחט בשבת חייב ותעובר צורתו כלומר ישאר ימים עד שיבאיש ולא ישאר עליו אדמומית אלא תעשה צורתו כעין ירקרוקת ויצא לבית השרפה ומדקתני תעובר צורתו שמע מינה דלאו פיסולו בגופו אלא מחמת דבר אחר שמע מינה דהאי תנא לא בעי עקירה וכיון שמתו בעליו או נטמאו או שמשכו את ידם ממילא הוי ליה שלמים ופסולו משום דנשחט אחר תמיד של בין הערבים לפיכך בעי [עיבור] צורה ודחי׳ ממאי דכי מוקמת לה הכי היא דלמא לעולם פיסולו בגופו הוא דהאי תנא סבר לה כרבה דאמר אפילו פגול שדברי הכל פיסולו בגופו הוא טעון צורה דאי לא תימא הכי דהאי תנא ודאי בעי עקירה תינח במי שמתו בעליו או משכו את ידם איכא למימר סתמיה לשלמים קאי אלא נטמאו בעלים מי איכא מאן דאמר לא בעי עקירה והא אמר ר׳ חייא בר גמדא נזרקה וכו׳ אלא מחוורתא יוסי בן חוני היא כדשנין מעיקרא.
רב אשי אמר רב דאמר – לעיל לא בעי עקירה לית ליה דהאי תנא דאמר בחול ישרף מיד אלא קסבר רב דמתניתין לענין צורה כי האי תנא סבר לה דאמר בעי עיבור צורה.
אם יש שהות ביום – לזה ששחט פסח זה בשבת לבדוק אם מתו בעלים כו׳ ולא שאל לא טועה בדבר מצוה הוא אלא שוגג וחייב שוגג קרי את הקרוב לפושע.
ותעובר צורתו – אם הוא חול דאילו בשבת לא אצטריך ליה דהא בשבת לא שריף ליה ולמחר ביום טוב נמי לא שריף ליה.
מאי טעמא – בעי עיבור צורה.
לאו משום דקסבר לא בעי עקירה – וזה סתם נשחט והרי הוא שלמים כשרין אלא שנשחטו אחר התמיד ופסול מחמת דבר אחר הוא.
רב אשי אמר תירוץ אחר לשאלה: רב שאמר את הלכתו לענין אשם סבור כשיטת ר׳ ישמעאל בנו של ר׳ יוחנן בן ברוקה. דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: ר׳ ישמעאל בנו של ר׳ יוחנן בן ברוקה אומר: אם יש לשוחט הפסח בשבת שהות ביום לידע אם משכו בעלים את ידיהם או שמתו או שנטמאו — חייב חטאת על מה שהקריב בשבת, ואז תעובר צורתו ויוצא לבית השריפה. מאי טעמא [מה טעם הדבר] שהצריכוהו עיבור צורה? לאו [האם לא] משום שלדעתו לא בעי [צריך] עקירה ולכן אין זה פסול בגופו של הקרבן, ולכן טעון עיבור צורה ולא ישרף מיד!
Rav Ashi said a different answer to this question: Rav said his ruling with regard to a guilt-offering in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka. As it was taught in a baraita: Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, says: If one slaughtering the Paschal offering on Shabbat still has time in the day to clarify whether the owners withdrew or died or became ritually impure, he is liable to bring a sin-offering for having slaughtered on Shabbat, and the meat must be kept overnight so that its form be allowed to decay, and then it should be taken out to the place of burning. What is the reason that its form must be allowed to decay? Is it not because he holds that it does not require uprooting? And for that reason the disqualification is not inherent in the offering, and so it must be left overnight to attain the status of leftover sacrificial meat before being burned.
הכל
(13) מִמַּאי דִּילְמָא מִשּׁוּם דְּסָבַר לַהּ כְּתַנָּא דְּבֵי רַבָּה בַּר אֲבוּהּ דְּאָמַר אֲפִילּוּ פִּיגּוּל נָמֵי בָּעֵי עִיבּוּר צוּרָה דְּיָלֵיף עָוֹן עָוֹן מִנּוֹתָר.
The Gemara rejects this argument: From where is this known to be correct? Perhaps it requires uprooting and the disqualification is inherent. And the fact that he requires decay of form is because he agrees with the tanna of the school of Rabba bar Avuh, who said that even piggul, an offering disqualified by improper intent, which is considered an inherent disqualification, also requires decay of form, for he derived this requirement by way of a verbal analogy between the word “iniquity” (Leviticus 7:18) stated in relation to an offering disqualified by improper intent and the word “iniquity” (Leviticus 19:7) stated with regard to leftover sacrificial meat.
וממאי דילמא – לעולם בעי עקירה ופסולו בגופו והאי דבעי עיבור צורה משום דרבי ישמעאל סבר לה כתנא דבי רבה בר אבוה דאמר אפילו פיגול שפסולו בגופו טעון עיבור צורה ולא איתפריש לי עיקר מילתיה דתנא דרבה בר אבוה היכא אתמר ובכמה מקומות מייתי לה בגמרא.
ודוחים: ממאי [ממה], מנין מסיק אתה מסקנה זו? דילמא [שמא] צריך עקירה ופסולו בגופו ומה שהוצרך לעיבור צורה הוא משום שסבר בענין זה כשיטת תנא דבי [התנא מבית מדרשו של] רבה בר אבוה שאמר: אפילו פגול שהוא פסול שבגופו נמי בעי [גם כן צריך] עיבור צורה. דיליף [שלומד] גזירה שווה ״עון״ ״עון״ מנותר, שנאמר בפיגול ״עון״ ונאמר בנותר ״עון״.
The Gemara rejects this argument: From where is this known to be correct? Perhaps it requires uprooting and the disqualification is inherent. And the fact that he requires decay of form is because he agrees with the tanna of the school of Rabba bar Avuh, who said that even piggul, an offering disqualified by improper intent, which is considered an inherent disqualification, also requires decay of form, for he derived this requirement by way of a verbal analogy between the word “iniquity” (Leviticus 7:18) stated in relation to an offering disqualified by improper intent and the word “iniquity” (Leviticus 19:7) stated with regard to leftover sacrificial meat.
הכל
(14) דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי נִטְמְאוּ בְּעָלִים מַאי אִיכָּא לְמֵימַר הָא וַדַּאי בָּעֵי עֲקִירָה דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר גַּמָּדָא נִזְרְקָה מִפִּי חֲבוּרָה כְּגוֹן שֶׁהָיוּ בְּעָלִים טְמֵאֵי מֵת וְנִדְחוּ לְפֶסַח שֵׁנִי.
For if you do not say so, i.e., that the baraita was taught in accordance with this opinion, then in a case in which the owners became ritually impure, what is there to say? In that case it certainly requires uprooting, for Rabbi Ḥiyya bar Gamda said that it was thrown out from the group of scholars who were studying the issue: Uprooting is required in a case where the owners of the offering were ritually impure with impurity imparted by a corpse during the first Pesaḥ and they were pushed off to the second Pesaḥ. Since their offering is presumably set to be used on the second Pesaḥ, explicit change of the offering’s status is required.
דאי לא תימא הכי – דטעמא משום דקסבר פסול הגוף טעון עיבור צורה אלא משום דלא בעי עקירה הא תינח מתו או נתכפרו אבל נטמאו מי איכא דלא בעי עקירה הא סתמיה לפסח שני קאי ורבי ישמעאל או שנטמאו נמי קתני.
דאי [שאם] לא תימא הכי [תאמר כן] שלפי שיטה זו נאמרה ההלכה, במקרה של נטמאו בעלים מאי איכא למימר [מה יש לומר]? במקרה זה הא [הרי] ודאי בעי [צריך] עקירה, שהרי אמר ר׳ חייא בר גמדא: נזרקה מפי חבורה תוך כדי הדיון ההלכתי שהצורך בעקירה הוא דווקא במקרה כגון שהיו בעלים טמאי מת ונדחו כולם לפסח שני, וכיון שקרבנם מיועד לפסח שני, לכך צריכים עקירה.
For if you do not say so, i.e., that the baraita was taught in accordance with this opinion, then in a case in which the owners became ritually impure, what is there to say? In that case it certainly requires uprooting, for Rabbi Ḥiyya bar Gamda said that it was thrown out from the group of scholars who were studying the issue: Uprooting is required in a case where the owners of the offering were ritually impure with impurity imparted by a corpse during the first Pesaḥ and they were pushed off to the second Pesaḥ. Since their offering is presumably set to be used on the second Pesaḥ, explicit change of the offering’s status is required.
הכל
(15) אֶלָּא מְחַוַּורְתָּא כִּדְשַׁנִּי מֵעִיקָּרָא יוֹסֵף בֶּן חוֹנַאי הִיא.:
Rather, it is clear that it is as he answered at the beginning, that our mishna is in accordance with the opinion of Yosef ben Ḥonai. Therefore, on weekdays the offering is burned immediately, and on Shabbat, in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua, one does not become liable to bring a sin-offering.
אלא מחוורתא – דטעמא דרבי ישמעאל משום דקסבר פסול הגוף טעון עיבור צורה ותנא דישרף מיד סבר לא בעי עיבור צורה ואי לתרוצי בעית דלא תיקשי לרב הכי תרצת דפסול הגוף דידה גבי מתו או משכו ידם משום דשחטיה לשם פסח בהדיא ואיהו לשלמים קאי בלא עקירה כרב והוו להו שלמים לשם פסח ופסול הגוף הוא כיוסף בן חונאי.
Rather, it is clear that it is as he answered at the beginning, that our mishna is in accordance with the opinion of Yosef ben Ḥonai. Therefore, on weekdays the offering is burned immediately, and on Shabbat, in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua, one does not become liable to bring a sin-offering.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.