משנה אלו נערות שיש להם קנס ופי׳ רש״י אם אנסן אדם. ולכאורה יש לדקדק דהו״ל למימר אם פיתה אותן או אנסן דהא מפותה כתיב ברישא דקרא ועוד דלרב פפא בסנהדרין דף ע״ג לא מיתוקמא סיפא דמתניתין דחייבי כריתות אלא דוקא במפותה כמ״ש התוספות כאן בד״ה ועל אשת אחיו ולכאורה היה נראה דהוכרח רש״י לפרש דאיירי באונס משום גיורת ומשוחררת דלא שייך בהו ונתן לאבי הנערה דע״כ דהא דיש להן קנס היינו לעצמן ואי במפותה הא מחלה ועי״ל כיון דעיקר רבותא דמתני׳ דאלו נערות פסולות שיש להן קנס אתי לאשמעינן כדמפרש הש״ס בסמוך לאפוקי מהני תנאי דדרשי ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו וכיון דקרא דולו תהיה לאשה כתיב באונס ומש״ה נקט רש״י נמי במילתיה אונס וממילא דה״ה למפותה כן נ״ל וק״ל:

בתוספות בד״ה אלו נערות הבא על הנתינה פי׳ בקונטרס דדוד גזר וכו׳ ואין נראה לר״ת דהא משמע בגמרא דנתינה דאוריית׳ כו׳ ומ״מ אין נראה לר״ת פירושו כו׳ ועוד לפי׳ הקונ׳ כיון דעבדות ממש גזר נאסרו משום לא יהיה קדש א״כ אמאי יש להם קנס עכ״ל. וקודם שנבא ליישב שיטת רש״י ז״ל אבאר תחילה פי׳ לשון התו׳ דלכאור׳ יש לתמוה טובא בלשונם דנראין דברי ר״ת כסותרין זא״ז דממאי דקשיא לי׳ מעיקר׳ משמע דפשיט׳ ליה דלפי׳ רש״י איסו׳ נתינה מדרבנן ומש״ה מפרש דבכל הנך נקט נתינה אגב ממזרת וע״ז כתבו מ״מ אין נראה לר״ת פירושו והקשו וע״ק כיון דעבדות ממש גזר נאסר לו משום לא יהיה קדש וא״כ משמע דלפרש״י נמי איסור נתינה מיהא מדאוריית׳ וכן משמע ג״כ מהא דמקשו על פי׳ רש״י מפ׳ האומר דלפירושו הוי מדאורייתא דאל״כ מאי קשיא להו מפ׳ האומר טפי מכל הנך שכתב דנקט נתינה אגב ממזרת אע״ג דקתני מילתא דליתא דהא אין לוקין על נתינה א״כ מכ״ש דאיכא למימר בפ׳ האומר נמי נקט נתינה אגב ממזרת דלקושטא דמילתא שייך מיהא עיקר הדין דקרי לה יש קדושין ויש עבירה מדרבנן אע״כ דמשמע להו השתא דלפירש״י אסורה מדאוריית׳ משום לא יהיה קדש כיון שגזרו עליהם עבדות ואהא קשיא להו שפיר מפרק האומר דקתני יש קדושין ויש עבירה דלפירש״י אין קדושין בנתינה דהוי כשפחה וא״כ הדברים סותרים זא״ז בכוונת ר״ת בפירש״י והיה נ״ל לכאורה דבאמת לשון התוספ׳ אינם מסודרים בזה הדיבור אלא כמו לשון מסורס הוא דמעיקרא הוי משמע ליה לר״ת דלשיטת רש״י נתינה אסורה מדאורייתא משום לא יהיה קדש והוי קשיא ליה כל הנך קושיות אמאי לא תפסי בה קדושין ואמאי יהבינן לה קנס ולבתר דמסיק ומיהו י״ל דלאו עבדות ממש גזר עלייהו אלא איסורא דרבנן בעלמא בתר הכי קשיא ליה לר״ת כל הנך קושיות דמקשי ליה מעיקרא דהא ודאי בכמה סוגיות משמע דהוי מדאוריית׳ כך היה נ״ל לכאורה וכדמשמע קצת מפי׳ התוספות בפרק הערל. אמנם לאחר העיון נלענ״ד דאין צורך לכל זה אלא דלעולם לא הוי משמע ליה לר״ת בכוונת רש״י שיהיה איסור נתינה של גזירת דוד מדאורייתא אלא פשטא דלישנא משמע דהוי דרבנן דמתוך שגזר עליהן עבדות נאסרו לבא בקהל והיינו דקשיא ליה מעיקרא כל הנך קושיות מכמה סוגיות דמשמע דהוה בנתינה איסורא דאורייתא ולבתר דשני כל הנך קושיות דאיכא למימר דאגב ממזרת נקט נתינה ולעולם דהוי מדרבנן אכתי אין נראה לר״ת פירוש זה דאכתי היא גופא קשיא דכיון דדוד גזר עלייהו ועשאם כעבדים גמורים לענין פסולי קהל א״כ מה״ט גופא ליפסלו מדאוריית׳ דאפי׳ בדיעבד לא ליתפסו קדושין דכיון דהפקר ב״ד הפקר הו״ל עבדים גמורים ולילקי נמי לילקו בשביל לא יהיה קדש כדמשמע מלשון רש״י בפרק הערל בד״ה משה גזר עליהן. והיינו דמסיק לבסוף דאפ״ה לאו עבדות ממש גזר עלייהו כן נראה לי בישוב לשון התוספות:

ומעתה נבא לבאר שיטת רש״י ותחילה אבאר מאי דקשיא לי לפי הבנת התו׳ בשיטת רש״י ז״ל דלא משמע לי׳ דשייך לאו דלא תתחתן בנתינה ואחר נשיקות עפרם תמיה לי טובא האיך אפשר לומר כן דהא רש״י ז״ל גופיה מפרש להדיא בסנהדרין בריש דף נ״א דכותים ונתינים שייך בהו לאו דלא תתחתן בם וכן מפרש ג״כ להדיא במסכת מכות בפירוש המשנה דאלו הן הלוקין בד״ה נתינה מן הגבעונים הוא ומלקות משום לא תתחתן בם וא״כ לפ״ז טפי הו״ל לאקשויי על פרש״י מדידיה אדידיה ויותר יש לתמוה על מורי זקיני ז״ל שהאריך בשמעתין ליישב שיטת רש״י ז״ל ולא הרגיש בזה:

נחזור לענינינו דלפי מ״ש ממילא נתיישב׳ שיטת רש״י ז״ל לנכון דודאי ס״ל לרש״י דשייך לאו דלא תתחתן אף בגירותן והיינו כמו שפירש להדיא במסכת סנהדרין ובמכות אלא משום דבפרק אין מעמידין מסיק הש״ס דאפילו בגיותן לא שייך לאו דלא תתחתן אלא כשבא עליה דרך אישות משא״כ כשבא עליה דרך זנות לא שייך לאו דלא תתחתן וא״כ משמע דכ״ש דבגירותן שייך לחלק בכך והשתא א״ש טובא דהנך דסנהדרין ודמכות איכא לאוקמי שפיר משום לאו דלא תתחתן כשבא עליה דרך אישות משא״כ מתני׳ דהכא דאלו נערות שיש להן קנס דע״כ איירי שבא עליה דרך זנות ומש״ה לא מצי רש״י לפרש משום לאו דלא תתחתן לכך הוצרך לפרש מטעמא אחרינא דדוד גזר עלייהו משום חשש איסור עבדות ממילא אין לחלק בין דרך אישות לדרך זנות דהא עיקר איסור לא יהיה קדש היינו דרך זנות ממילא כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון כך היה נ״ל לכאורה אלא דלפ״ז קשיא לי א״כ האיך מפרש רש״י בכותים במשנתינו דטעמא משום דגירי אריות הן וישנן בלאו דלא תתחתן ולמאי דפרישית הא לא שייך לאו דלא תתחתן בביאה דרך זנות אע״כ דאפ״ה א״ש דנהי דלא שייך בהו מלקות בביאתם דרך זנות אפ״ה קתני לה במתניתא לרבותא דיש להן קנס אע״ג דלא קרינן בה ולו תהיה לאשה דהא אסור לקיימן דרך אישות משום לאו דלא תתחתן וא״כ הדרא קושיא לדוכתיה דבנתינה נמי מצי לפרש כן. מיהו גם בזה יש ליישב דמשמע ליה לרש״י דהא דנקט בהאי בבא דרישא הבא על הממזרת ועל הנתינה ועל הכותית וקשיא ליה אמאי נקט הנך תלת טפי משאר חייבי לאוין ואי פרטי קחשיב ליתני נמי אלמנה לכ״ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט כי היכי דקתני לה בכל דוכתי כדמקשו בתוספות או דלא ליתני אלא חד מינייהו ממזרת לחודיה אע״כ משמע ליה לרש״י דבכל חד מהנך תלת איכא רבותא באפי נפשיה ובממזרת איכא רבותא אע״ג דאיכא מלקות אף בביאת זנות ואסור נמי לקיימה אפ״ה יש לה קנס וממילא שמעינן דה״ה לכל חייבי לאוין אלא דאפ״ה איצטריך למיתני נמי נתינה דאע״ג דדוד גזר עליהן עבדות והיא בכלל שפחה וקס״ד דאין קנס לשפחה כמו שהקשו בתוספות קמ״ל דאפ״ה יש לה קנס דלא דמיא לשפחה גמורה ואיצטריך נמי למיתני כותית דאשמעינן הא מילתא גופיה דכותים גירי אריות הן וישנן בלאו דלא תתחתן כן נ״ל נכון בעזה״י. ובזה נתיישבו כל קושיות התוס׳ דבכל הני סוגיות שהביאו התוספות דמשמע דנתינה הוי דאורייתא איכא לאוקמי כולהו כשבא עליה דרך אישות דוק ותשכח זולת האי דמשנתינו דע״כ איירי בביאת זנות הוצרך רש״י לפרש משום חשש עבדות וכדפרישית ודוק היטב. עוד נראה לי ליישב שיטת רש״י בדרך אחר יותר נכון שהוא דרך האמת לענ״ד ולומר דמ״ש רש״י דוד גזר עלייהו לאו משום פסול עבדות דלא יהיה קדש איירי שלא מצאתי בשום לשון מפירושי רש״י בכל הסוגיות דמייתי קרא דלא יהיה קדש לענין פסול נתינים אלא מ״ש כאן דדוד גזר עליהם היינו דמתוך גזירת דוד שייכי בלאו דלא תתחתן משא״כ אי לאו גזירת דוד לא הוי שייך בהו לאו דלא תתחתן כ״א בדור הראשון שנתגיירו ממש ולא בדורותיהם וכמו שכתב מורי זקיני ז״ל בשמעתין בתחילת דבריו בשם הרמב״ן והרשב״א והרב המגיד ז״ל אלא שחזר בו מ״ז תכ״ד משום דלא משמע ליה סתימת לשון רש״י לפרש כן בכוונתו. אמנם כן לענ״ד הדברים מבוארים ומוכרחים מתוך פירש״י ז״ל ומתוך סוגית הש״ס דפ׳ הערל דע״כ הא דאמר רב התם נתינים דוד גזר עלייהו ומייתי לה מקרא דוהגבעונים לא מבני ישראל המה משמע פשטא דמילתא דלענין פסולי קהל איירי ואמתניתין דהתם קאי והיינו דאמר קרא לא מבני ישראל המה והיינו דאמרינן נמי התם דקאמר דוד שאין ראויה לדבק באומה זו ובכל הסוגיא דהתם מפרש רש״י להדיא דלענין פסולי קהל איירי וא״כ משמע להדיא דמשום לאו דלא תתחתן לא הוי מיתסרי אלא אותן שנתגיירו בעצמן ולא בדורותיהם אלא דדוד גזר לכולהו דרי וכן בהא דמקשה הש״ס משה גזר עלייהו דכתיב מחוטב עציך עד שואב מימיך ופירש״י מדקרינן לחוטבי עצים באנפייהו ש״מ לאו בכלל ישראל נינהו ולאו בכלל גרים נינהו וכוונתו מבואר דאס״ד דבכלל גרים הוי הא כבר כתיב וגרך אשר בשעריך וליכא למימר נמי דעכו״ם גמורים נינהו דא״כ למה נכנסו בברית דהא כתיב בתריה לעברך בברית ה׳ אלהיך אלמא דנתחייבו במצו׳ אע״כ דלפי סברת המקשה עבדים נינהו ונהי דתפסי בהו קידושין בדיעבד כדמוכח במשנה דהאומר היינו משום דלאו עבדים גמורים נינהו כיון דלא שייך בהו קנין הגוף ממש אלא שיעבוד בלבד וממילא דלא קרינן בהו עם הדומה לחמור ולא שייך בהו נמי קרא דהאשה וילדיה תהיה לאדוניה אלא דאפ״ה ממילא דאסורין לבא בישראל מגזירת משה כיון דלאו בכלל גרים נינהו ולאו בכלל ישראל נינהו אלא שעשאן כעבדים לענין איסור קהל נמצא דכל זה לפי סברת המקשה דהוי משמע ליה דמשה לכוליה דרי גזר משא״כ לבתר דמסיק הש״ס דמשה לא גזר אלא אהאי דרא לחוד והיינו להא מילתא גופיה דלאו בכלל גרים נינהו ולאו בכלל ישראל נינהו משא״כ לשאר דרי הוי הוא שפיר בכלל גרים לענין לאו דלא תתחתן דשייך בהם לבד ולא בדורותיהם אלא דמ״מ אותן הדורות שנולדו מאותן שהיו בימי משה ע״כ היו צריכין להתגייר מחדש שהרי אביהם עדיין לא באו לכלל גרים גמורים ואף אם היו מתגיירין מחדש עדיין היו אסורים לבא בקהל הן עצמן דהא הלאו דלא תתחתן שייך נמי בגירותן אלא לענין זה היה מועיל להם מה שנתגיירו מחדש לענין שיהיו בניהם מותרין לבא בקהל דישראלים גמורים נינהו לפי השיטה שכתבתי. אלא דלאחר שגזר עליהן יהושע על כל הגבעונים שבאו בימיו שיהיו בהוייתן כ״ז שבית המקדש קיים באותו ענין ממש שהיו מגזיר׳ משה שלא יבואו לכלל גרים גמורים וכל שכן שלכלל ישראל לא יבואו. והיינו משום שבאו ברמאות ועוד כדי שיהיו חוטבי עצים ושואבי מים כ״ז שב״ה קיים שאם היו רשאין להתגייר בגירו׳ גמור ויהיו בניהם כישראלים גמורים ממילא היו מופקעים משיעבוד עבודת עבד נמצא דלפ״ז משום גזירת יהושע היו דין הנתינים כל זמן שב״ה קיים שלא היו רשאין להתגייר מחדש כלל בגירות גמור וא״כ ממילא מילתא דפשיטא היא דקיימי בלאו דלא תתחתן דשייך אפילו בגירות גמור כ״ש הכא שלא הועיל להם הגירות אלא להוציאם מכלל עכו״ם גמורים אלא דאכתי אי לאו דגזר עלייהו דוד היו רשאין להתגייר מחדש לאחר שחרב הבית בגירות גמור ונהי דאינהו גופייהו אכתי באיסור דלאו דלא תתחתן הוו קיימי דהא שייך נמי בגירותן אלא דאפ״ה היה מועיל להם הגירות מחדש שיהיו בניהם מותרין לבא בקהל דהוו כישראלים גמורים אלא שדוד גזר עליהן שיהיו בהווייתן לעולם כמו בימי משה ויהושע. וא״כ לפ״ז יפה כתב רש״י ז״ל דנתינים שבזמן הזה לא הוי שייכי בלאו דלא תתחתן שהיו יכולין להתגייר מחדש והיו בניהם מותרין לבא בקהל אלא דמשום גזירת דוד אסורין לעולם בלאו דלא תתחתן כיון שא״א להם לבא לכלל ישראלים גמורים לעולם. ובזה מדוקדק היטב לשון רש״י ז״ל ביבמות פרק הערל בד״ה מחוטב עציך שכתב ש״מ לאו בכלל ישראל ולאו בכלל גרים נינהו ולכאורה הוא כמו כפל לשון אמנם למאי דפרישית א״ש דלא הוי בכלל גרים היינו הן בעצמן ומ״ש ולאו בכלל ישראל נינהו היינו לענין בניהם שנולדו להם ואין להאריך כאן יותר ומה שיש לדקדק עוד אבאר בפרק הערל אי״ה כן נראה לי נכון בעזה״י ודוק היטב:

בד״ה ועל הכותית פי׳ בקונטרס דקסבר כותים גירי אריות הן כו׳ וזהו לפי שיטתו כדס״ד מעיקרא בהערל עכ״ל. ולענ״ד משום הא לא אירי׳ דרש״י ז״ל מפרש דהא דמסקינן בהערל דבגירותן לית להו חתנות היינו דלשון לא תתחתן לא שייך בגיותן ומש״ה הדר ביה רבא וקאמר דקרא דלא תתחתן איירי נמי בגירותן אבל דמילתא דפשיטא היא דאיירי נמי בגיותן כיון דאפי׳ לאחר שנתגיירו אסור כ״ש קודם שנתגיירו וכמ״ש בכמה דוכתי ליישב בזה כמה סוגיות בגמרא בפרק האומר בקדושין ובעכו״ם פרק אין מעמידין דף ל״ו ע״ב ואין להאריך כאן והמשכיל יבין מדעתו. ועיין בזה בלשון הרמב״ן ז״ל בספר המלחמות בפרק הערל שכתב ג״כ על הדרך שכתבתי ומה שיש לי לדקדק בדבריו אין כאן מקומו:

בא״ד ומה שפירש דקסבר כותים גירי אריות הן לא נהירא כו׳ עיין בס׳ מגיני שלמה למורי זקיני זצ״ל שהאריך בזה ומסיק דאף למ״ד גירי אריות הן לאו כודאי עכו״ם מחזקינן להו אלא בספק ע״ש ולענ״ד שדבריו מוכרחי׳ דאדרבה קשיא לי בשיטת התוספות דפשיטא להו דסתם מתניתין דהכא ע״כ סבר דכותים גירי אמת הן ובריש פ״ק דחולין מסקינן דרב אשי לא בעי לאוקמי מתני׳ דהכל שוחטין כאביי ורבא לאתויי כותי משום דס״ל לר״א כותים גירי אריות הן וא״כ מאי אולמי׳ סתם מתני׳ דהתם מסתם מתניתין דהכא אלא על כרחך דשיטת רש״י ז״ל דסתם מתניתין דהכא נמי ס״ל דגירי אריות הן דהכי הילכתא למסקנא דרב אשי והיינו כדברי מורי זקיני זצ״ל ועיין בל׳ התוספות בפ׳ כל הגט דף כ״ה בד״ה הלוקח יין מבית הכותים שכתבו ג״כ דאף למ״ד כותים גירי אריות הן אפ״ה כיון שפורשין מעבודה זרה יותר משאר עכו״ם לא הוי כעכו״ם גמורים ע״ש ודו״ק:

בתוספות בד״ה ועל אשת אחיו וכו׳ וקשה לריב״א לרב פפא דמוקי הך מתני׳ במפותה בפרק בן סורר וכו׳ וכ״ת דקסבר תנא דמתני׳ כר״ע דברייתא וכו׳ ומיהו בירושלמי וכו׳ עד סוף הדיבור. ובתוס׳ פ׳ בן סורר כתבו עוד דא״א לומר כן אליבא דר״פ דתנא דמתני׳ ס״ל כר״ע דברייתא דהא ר״פ אית ליה חידוש הוא שחדשה תורה בקנס אע״ג דמיקטל משלם ולקמן בפירקין דף ל״ח ע״ב משמע דמאן דאית ליה חידוש ע״כ סובר כר״ע דמתני׳ וכאן לא כתבו התוספות מזה כלום. ומורי זקיני הגאון בס׳ מגיני שלמה בשמעתין כתב דדברי תוס׳ דסנהדרין קשין להולמן דנהי דר״פ גופא אית ליה חידוש היינו משום דס״ל כר״מ משא״כ תנא דמתניתין ע״כ לית ליה חידוש דא״כ תיקשי בתו וכולהו חייבי מיתות דפטר תנא דמתני׳ בהדיא מתשלומין וא״כ שפיר מצינן למימר דתנא דמתני׳ ס״ל כר״ע דברייתא עכ״ל מורי זקיני זצ״ל וכתב שלא מצא מקום ליישב קושיא זו ואני בעניי ישבתי בכמה אופנים אלא שלא יישרו בעיני לסתימות ל׳ התוספות ועכ״ז מצאתי דרך ישר דעיקר קושית התוספות שם משום דהתם מקשה הש״ס ברייתא דקתני חטא אלו חייבי כריתות דניתן להצילו בנפשו אמתני׳ דהכא דמחייב קנס ומשנינן התם כמה שינויי לאוקמי מתני׳ דהכא כחד תנא כרבי יהודה או כר׳ יונתן בן שאול ע״ש אלא דר״פ לא ניחא ליה לאוקמי מתני׳ כיחידאי ומוקי לה במפותה וד״ה וא״כ מקשו התוספות שפיר דהאיך קאמר ר״פ דאתיא כד״ה דאדרבא לאוקימתא דר״פ קשיא אשת אחיו וע״כ צריך לאוקמי כר״ע דברייתא וכיון דר״פ ס״ל כר״ע דמתני׳ לא הויא ד״ה ואדרבא טפי הו״ל לאוקמי כאינך אוקימתא דלדידהו שפיר מיתוקמא כר״ע דמתני׳ ואמאי מוקי ר״פ דלא כהלכתא דנהי דבעיקר מימרא דידיה במאי דאית ליה חידוש ע״כ לית ליה כתנא דמתני׳ מ״מ השתא לאוקימתא דידיה פליג אמתני׳ בתרתי חדא לענין חידוש וחדא דתנא דמתני׳ סובר כר״ע דברייתא ואיהו ס״ל כר״ע דמתני׳ בשלמא אי מצי סבר נמי כר״ע דברייתא הוי א״ש הא דקאמר וד״ה משום דלא חייש כלל לר״ע דמתני׳ ומאי דהוי אליבא דהלכתא שפיר מיקרי ד״ה כדאשכחן בדוכתי טובא משא״כ אינך אמוראי דמוקי כיחידאי אפשר דכולהו לר״פ הוי דלא כהלכתא. משא״כ כיון דאיהו גופא ס״ל כר״ע דמתני׳ מקשו שפיר כן נלע״ד נכון בכוונתם שם. משא״כ הכא לא דייקו לשון ד״ה אלא אעיקר אוקימתא דר״פ קשיא להו דלא מיתוקמא כלל וזה שדקדקו כאן וכתבו וכ״ת דתנא דמתניתין סבר כר״ע אע״ג דר״פ לא ס״ל כוותיה ודו״ק: