×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) מַהוּ דְּתֵימָא אִם אִיתָא דְּיָלְדָה קָלָא הֲוָה לֵיהּ קָא מַשְׁמַע לַן אֵימַר אַפּוֹלֵי אַפִּיל.:
The Gemara answers: Lest you say: If it is so that his wife gave birth, it would have generated publicity and been common knowledge; therefore, one might conclude that the slaughter is valid even if he declared that the slaughter is for the sake of the burnt offering of his wife after childbirth, as in fact she did not give birth. To counter this, Rabbi Elazar teaches us that the slaughter is not valid. Say that his wife miscarried and is liable to bring an offering, but it is not common knowledge, because the baby was not born alive.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
פרק ג – אלו טרפות
{משנה חולין ג:א} אילו טְרֵפות בבהמה נקובת הושט ופסוקת1 הגרגרת ניקב קרום של-מוח ניקב הלב לבית חללו נשברה השדרה2 ונפסק החוט שלה נטלה3 הכבד ולא נשתייר הימנה כלום הריאה שניקבה או שחסרה ר׳ שמעון אומר עד שתנקב לבית הסמפונות4:
{משנה חולין ג:א} מתני׳ ניקבה הקיבה ניקבה המרה ניקבו הדקים כרס הפנימי שניקרע רוב החיצונה ר׳ יהודה אומ׳ בגדולה טפח ובקטנה ברובה:⁠5
{משנה חולין ג:א} מתני׳ [המסס]⁠6 ובית הכוסות שניקבו לחוץ נפלה מן הגג [ונשתברו]⁠7 רוב צלעותיה ודרוסת הזאב ר׳ יהודה אומר דרוסת הזאב בדקה ודרוסת הארי בגסה דרוסת הנץ בעוף הדק ודרוסת הגס בעוף הגס זה הכלל כל שאין כמוה חיה טרפה:⁠8
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

1. ופסוקת: גא, גב, גקמג, גקמז, כ״י פריס, דפוסים. כ״י א: ״פסוקת״.
2. השדרה: גקמג: ״השיזרה״. וכן בערוך (שזר ב׳).
3. נטלה: וכן גלג, כ״י פריס. גא, גב, גקמג, גקמז, דפוסים: ״ניטלה״.
4. בכ״י פריס ובדפוסים ממשיכים במשנה: ניקבה הקיבה ניקבה המרה...ובקטנה רובה. כ״י פריס ממשיך עד סוף משנה א: ״המסס ובית הכוסות...חיה טריפה״. גם בה״ג ובפיהמ״ש לרמב״ם משנה זו אינה מחולקת. בכ״י א מקומה בהמשך, סמוך לפני הגמרא שעליה. וכן חסר כאן ב-גא, גלג, גקמג.
5. משנה זו חסרה בכ״י פריס גקמח, גקנט. בדפוסים מקומה בתחילת הפרק.
6. המסס: כ״י פריס, דפוסים, וכן רמב״ם פיהמ״ש (כי״ק), ובערוך (מסס). כ״י א (כאן ולקמן משנה ב׳ ועוד בפרק ז): ״המסוס״.
7. ונשתברו: דפוסים, וכן נראה ב-גד, וכן גם כ״י א בגמרא. כ״י פריס, ר״י נרבונא: ״נשתברו״, וכן בה״ג, ורמב״ם פיהמ״ש. כ״י א כאן: ״ונשברו״.
8. מתני׳ המסוס...חיה טרפה: בכ״י פריס מקומה של משנה זו בתחילת הפרק.
מהו דתימא ילודי ילדה וליהוי חשוב עולה וליהוי פסול משום קדשים קמ״ל דאם אולידה קלא אית לה:
הדרן עלך השוחט
מהו דתימא אם איתא דילדה קלא הוה ליה – ומידע ידעי דמשקר.
קמ״ל – ר׳ אלעזר דאימר אפולי אפיל.
לישנא אחרינא הא דר׳ אלעזר ור׳ אבהו לא גרסינן וה״ג לאתויי עולת יולדת מהו דתימא אימא ילודי יליד קמ״ל דאם איתא דאוליד קלא אית לה – ובשיש לו אשה מתוקמא מתניתין ואיצטריך לתנא למתנייה בזה הכלל דמהו דתימא ניחוש לה למאן דחזי סבר בצינעא אוליד קמ״ל. זה שמעתי ועיקר הוא חדא דהא לא אמרו והאי מהו דתימא בכל הנך שמעתתא דאמוראי דלא שאנו דלעיל אמתניתין דזה הכלל קמא אמרו מהו דתימא ואורחא דגמרא למימר מהו דתימא אכלל דמתניתין ועוד בשאין לו אשה למה ליה למתנייה זה הכלל לאתויי פשיטא למאי ניחוש לה.
פרק שלישי בעזר הצור:
בד״ה לשם עולה כו׳ עליה פסול וכן כו׳ כצ״ל:
תוס׳ בד״ה והא לא כו׳ לא אמר כלום כו׳. נ״ב פי׳ שצריך להתפיסה בנדר וא״כ כשאמר הרי זו חטאתי כו׳ אינה מתפיסה וק״ל. אכן רש״י פי׳ שאומר הרי זו לחטאתי דחשבי׳ כמתפיסה וכן עיקר וכן כתב הטור יורה דעה:
רש״י בד״ה לישנא אחרינא כו׳ דהא לא אמרו והאי כו׳ דלעיל ואמתניתין דזה הכלל כו׳ מהו דתימא אכלל דמתני׳ כו׳ כצ״ל:
מהו דתימא [שתאמר]: אם איתא דילדהקלא הוה ליה [אם יש, אם אמנם ילדה — קול היה לה] והיו יודעים על כך, ואם כן אין לחשוש שהוא נודר לשם קרבן, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] ר׳ אלעזר שיש לחשוש לכך, שכן אימר אפולי אפיל [אמור שהפילה] ולכן לא היה לדבר קול.
The Gemara answers: Lest you say: If it is so that his wife gave birth, it would have generated publicity and been common knowledge; therefore, one might conclude that the slaughter is valid even if he declared that the slaughter is for the sake of the burnt offering of his wife after childbirth, as in fact she did not give birth. To counter this, Rabbi Elazar teaches us that the slaughter is not valid. Say that his wife miscarried and is liable to bring an offering, but it is not common knowledge, because the baby was not born alive.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
פרק ג – אלו טרפות
(2) מַתְנִי׳: אֵלּוּ טְרֵפוֹת בַּבְּהֵמָה אנְקוּבַת הַוֶּושֶׁט בוּפְסוּקַת הַגַּרְגֶּרֶת גנִיקַּב קְרוּם שֶׁל מוֹחַ דנִיקַּב הַלֵּב לְבֵית חֲלָלוֹ הנִשְׁבְּרָה הַשִּׁדְרָה וְנִפְסַק הַחוּט שֶׁלָּהּ ונִיטַּל הַכָּבֵד וְלֹא נִשְׁתַּיֵּיר הֵימֶנּוּ כְּלוּם.

Chapter 3
MISHNA: These wounds constitute tereifot in an animal, rendering them prohibited for consumption: A perforated gullet, where the perforation goes through the wall of the gullet, or a cut windpipe. If the membrane of the brain was perforated, or if the heart was perforated to its chamber; if the spinal column was broken and its cord was cut; if the liver was removed and nothing remained of it, any of these render the animal a tereifa.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותר״י מלונילרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלו טרפות – נקובת הושט. כלומר בכל שהוא:
מתני׳ אלו טריפות – כל נקב במשהו.
פסוקה – לרחבה ברובה.
לבית חללו – ואם לא הגיע לחלל קתני סיפא דכשרה.
נשברה השדרה ונפסק החוט – חדא היא וטרפות דידה משום חוט הוא ונשברה השדרה דקתני אורחא דמילתא נקט דפסיקת החוט ע״י שבירת שדרה היא.
מתני׳ אלו טרפות – אי גרסינן אלו ניחא ואי גרסינן ואלו יש לפרש דקאי אפלוגתא דר׳ ישבב ור׳ עקיבא והודה לו ר׳ עקיבא דנבלה או קאי אכל הני שחיטתו פסולה דלעיל דהוה פסול שאירע בשחיטה והוי נבלה וקאמר הכא ואלו הן טרפות.
ניקב הלב לבית חללו – בשאר נקובי לא איצטריך למיתני לבית חללו שהן דקין ופשיטא שאין נקב חשוב בהם כלל אם לא ניקב לבית חללו אבל לב שהוא עב ס״ד שאם ניקב בעומק שהוא חשוב נקב וניטל הלב והריאה והדקין לא איצטריך למיתני דבכלל נקובים הוא דאף על גב דבטחול אמר בגמרא דניטל כשר וניקב טרפה בכל הני נקובים דתנא פשיטא דכל שכן ניטל וניקבה המרה נמי נראה דכ״ש ניטל דטריפה ומ״מ ניטלה הכבד ולא נשתייר הימנה כלום איצטריך דאפשר להיות דניטל כל הכבד ולא המרה שניטל כל בשר הכבד ונשאר המרה דבוקה בגידי הכבד והסמפונות והא דתנן (לקמן דף נד.) גבי ואלו כשרות ניקב הלב ולא לבית חללו צריך לומר דמהכא לא הוה שמעינן דהוה אמינא ה״ה סמוך לבית חללו דסופו לינקב עד בית החלל והא דקתני ניקבה הגרגרת כשרה היינו משום דבעי למיתני נסדקה ונשברה השדרה ולא נפסק החוט שלה איצטריך דאי מהכא ה״א או הא או הא אי נמי ה״א דבעיא תרתי קא משמע לן דבחוט תלי מילתא וניטל הכבד ולא נשתייר הימנה כזית פריך בגמרא (לקמן מו.) רישא לסיפא.
אלו טרפות בבהמה וכו׳.
נקובת הושט. במשהו. וכל לשון נקב, במשהו, וכל לשון דתני פסוק, ר״ל ברוב. ושט דפסיל בנקב, והוא שניקבו שני עורות שלו, ואע״פ שאין בו שום חסרון.
ופסוקת הגרגרת. פי׳, ברוב, והוא שנפסקה ברוחב הגרגרת. ואע״פ שאין בו שום חסרון, הוי טרפה, דכיון שנפסק רובה, כשהבהמה תמשוך ראשה כלפי מעלה יוסיף הפיסוק, וכל יום ויום יוסיף ויגדל. אבל אם תהיה הפיסוק באורך הקנה, אפי׳ תהיה ברוב מקום הראוי לשחיטה, כשרה, אם נשאר חוליא אחת או חציה מלמעלה בראש הקנה, ומלמטה סמוך לכנפי ריאה התחתונה שהיא עליונה חצי חוליא כשרה, לפי שכל זמן שתפשוט הבהמה צוארה לרעות, הסדק מתמעט, ונראה כאילו לא נסדק.
וחסרון בגרגרת מפורש לקמן במשנת אלו כשרות, והוא מכאיסר, וכמו כן נקבים שיש בהן חסרון משערינן לכאיסר, אע״פ שאינו רוב.
ניקב קרום של מוח. התחתון שבו מונח המוח, אבל העליון שדבוק בעצם אינו מעלה ואינו מוריד.
ניקב הלב לבית חללו. בין לחלל גדול בין לחלל קטן, אפי׳ לאחד מהן, טרפה. אבל אם לא יגיע הנקב לחלל, כשרה, והכי קתני סופא באלו כשרות.
נשברה השדרה ונפסק החוט שלה. חדא מילתא הוא, וטריפות דידה משום פסיקת חוט הוא ולא משום שבירת השדרה, ואורחא דמלתא נקט דפסיקת חוט על ידי שבירת השדרה הוא.
ניטל הכבד ולא נשתייר ממנו כלום. ובגמ׳ פריך סיפא לרישא, דקתני באלו כשרות ניטל הכבד ונשתייר ממנו כזית, הא פחות לא, ומוקים לה כתנאי, והלכתא כדברי האומ׳ כזית.
אלו טריפות נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת. אסקה ר׳ יוחנן בפרקין דלעיל דמשנה זו קודם חזרה נשנית ומשנה לא זזה ממקומה. אבל ודאי נבלה הויא בהכין, שהרי חזר בו רבי עקיבא והודה לו לרבי ישבב שנפסלה בשחיטתה היא. וקשיא לי אי הכי שחיטה דמכשרי היכי משכחת לה, וכי מתה עומד ושוחטה, וכדאקשיה רבא בפרק קמא (חולין כא.) לדברי זעירי וכי מתה עומד ומולק, ולא אשכחן לה פירוקא עד דאסיקנא דאימר כך הוא עושה חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שמגיע לושט או לקנה הגיע לושט או לקנה חותך סימן אחד או רובו ורוב בשר עמו, וכיון דאסיקנא דברוב גרגרת או במיעוט וושט הויא נבילה אתכי (תטהר) [תהדר] קושיית (ל)⁠רבא לדוכתיה, ורש״י ז״ל פירש שם (כ)[ב]⁠דברי רבא, בשלמא אי אמרת טריפה הוית אבל חיות מיהא אית בה, משום הכי הויא מליקת סימנים מליקה וטריפות ליכא למימר שזה דרך השחיטה, אלא לזעירי דחשיב ליה מתה וכי מתה עומד ומולק. ודברי רש״י ז״ל נוחין אם איתא דבדרך השחיטה ליכא אלא מעשה טריפות לבד, אבל השתא דאסיקנא דמעשה נבילה איכא מאי איכא למימר. ואם תאמר דהכי קשיא ליה לרבא התם משום דמתה קודם שיגיע לסימנין, אבל בשחיטה כל שעתא מתעסק הוא בהכשר הסימנין, הא ליתא, דמליקה נמי כשהוא חותך מפרקת ובשר מתעסק בהכשר מליקה הוא ושברית מפרקת ובשר [ב]⁠מליקה (ב)[כ]⁠חתיכת סימנין (מ)[ב]⁠שחיטה, ועוד מדקא מקשה ליה לאביי ותיקשו לך עולת העוף לרבנן, כלומר אפילו תאמר דליתא לזעירי עולת העוף, מיהא לרבנן דבעינן שני סימנים גמורים תקשי לך וכי מתה עומד ומולק מיעוט סימנין, אלמא אף בסימנין עצמן איכא למיפרך הכי, ויש לומר דזעירי דאמר נשברה מפרקת ורוב בשר עמה נבילה משעת שבירת מפרקת ובשר הכי קאמר נבלה [כ]⁠לומר שהיא נקראת נבילה ומטמאה במגע ובמשא אף על פי שמפרכסת, וכדשמואל דאמר נשברה מפרקת ורוב בשר עמה מטמא באהל, ומשום הכי קשיא ליה לרבא דכיון דכמתה גמורה חשבת לה מעתה אם כן אחר שמתה הוא עומד ומולק ומליקה אחר מיתה גמורה מי מהניא, אבל שחיטה נהי דמעשה נבילה קא עביד דאי שהה בה ואחר כך חזר ושחט אין שחיטתו מטהרתו מידי נבילה מכל מקום אינה מטמאה במגע ובמשא עד שתמות לגמרי או שיתיז ראשה לגמרי, וכדתנן לקמן (חולין קיז:) השוחט בהמה טמאה לנכרי ומפרכסת מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבילות עד שתמות או עד שיתיז את ראשה, והיינו דמקשינן ליה אביי מעולת העוף לרבנן ולא מקשי ליה משחיטה, ואפילו לרבנן דהשוחט מתוך הטבעת אליבא דמאן דמפרש דרבנן כולהו סימנין קא בעו בשחיטה, ולית להו הא דתנן (חולין כז.) רובו של אחד כמוהו, כנ״ל.
נקובת הוושט. כלומר לחללו, כדאסיקנא בגמרא (מג.) שני עורות יש לו לוושט נקב זה בלא זה כשרה, ואף על גב דלא מפרש במתניתין כדמפרש בלב שנקב לבית חללו, משום דלב שהוא עבד איצטריך לאשמועינן דלא מיטרף עד דאינקיב לבית חללו, אבל בושט וקרום של מוח וריאה ואינך דמטרפי בנקב דקלישי לא איצטריך כלל דפשיט⁠(ין)[א] דלא מיטרפי עד דמנקבי לחלל, אי נמי יש לי לומר דאתא לאשמועינן דלא⁠[י]⁠זה חלל שנקב בין לחלל גדול בין לחלל קטן, דאי אמר סתם ניקב הלב הייתי סבור לומר עד שינקב לחלל גדול שהוא העיקר, קא משמע לן לחללו לאיזו חלל שיהיה בין לגדול בין לקטן כדאיתא בגמרא.
כל הני דקתני בהו במתניתין נקבו טריפה כל שכן אם נטלו לגמרי, וכן כתבו רבותינו בעלי התוס׳ ז״ל, וכן כתב הרמב״ם ז״ל (פ״ו מהל׳ שחיטה ה״כ) והוא הדין להיתר דכל יתר כנטול דמי, וזהו שלא שנינו נטל הלב נטלו הדקין כמו ששנה נטלו הכליות ונטל הטחול, ומיהו בטחול בלבד הוא דאמרי שאם נטל כשרה, אף על גב דאסיק בגמרא דאם נקב בסמוכים טרפה, והרמב״ם ז״ל (שם הי״ט) נתן טעם לדבר לפי שאין נקובתו כשאר הנקובים דבטחול מפלגינן בין נקב לסומכיה לנקב בקולשיה ועוד שאם נשתייר ממנו כעובי דינר זהב אפילו בסומכי כשרה ובתוס׳ אמרו דהתם שאני דאיתפרש בהדיא וניטלה המרה גם כן טריפה אף על פי שמצינו בני יונה שאין להם מרה כלל וכן כתב הרמב״ם ז״ל (שם הי״ז) בין בבהמה בחיה בעופות ובה״ג האי ריאה דלית בה מרה טעימני לה בדוכתא אי מריר כשרה דבלועה היא במקומה בכבד ואי לא מריר טריפה דלא הוה בה מרה מעולם והיכא דאיכא תרי מרירתא ומחזיאן כחדא בזעינן לה אי שפכי להדדי חדא מרה היא וכשירה ואי לא טריפה דכל יתר כנטול ממקומה דמי והויא אידך מרה נקובה וטריפה.
אלו טרפות בבהמה וכו׳ כונת זה הפרק לבאר ענין הדברים הפוסלין את הבהמה הטהורה שלא מחמת שחיטה וכן הסימנין הפוסלין בהמה חיה ועוף ודגים למי שאינו מכיר איזה מהן טהור ואיזה מהן טמא ורוב הפרק יסוב על חמשה ענינים הראשון לבאר טרפות שבבהמה השני לבאר כשרות שבבהמה אע״פ שלקתה בהם והשלישי לבאר טרפות שבעוף הרביעי לבאר כשרות שבעוף על הדרך שאמרנו בבהמה החמישי לבאר סימני בהמה וחיה ועוף ודגים איזה מהן טהור ואיזה מהן טמא זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו הרבה ענינים שלא מן הכונה כענין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם:
והמשנה הראשונה ממנו תכוין לבאר טרפות שבבהמה והוא שאמר אלו טרפות בבהמה נקובת הושט ופסוקת הגרגרת נקב קרום של מוח ניקב הלב לבית חללו נשברה השדרה ונפסק החוט שלה ניטלה הכבד ולא נשתייר ממנה כל שהוא הריאה שניקבה או שחסרה ר׳ שמעון אומר עד שתינקב לבית הסמפונות נקבה הקיבה נקבה המרה ניקבו הדקין הכרס הפנימית שניקבה או שנקרעה רוב החיצונה ר׳ יהודה אומר הגדולה בטפח והקטנה ברובה המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ נפלה מן הגג ונשתברו רוב צלעותיה ודרוסת הזאב ר׳ יהודה אומר דרוסת הזאב בדקה ודרוסת ארי בגסה ודריסת הנץ בעוף הדק ודרוסת הגס בעוף הגס זה הכלל כל שאין כמוה חיה טרפה אמר הר״מ פי׳ הושט יש לו שני קרומין אם נקב אחד מהן בלבד כשרה ואם ניקבו שניהם ואפי׳ במשהו ואפי׳ נקב הקרום הזה שלא כנגד הקרום האחר הרי זו טרפה וגרגרת היא קנה הריאה אם נפסק רוב גבהה ברוחב היא טרפה ויש למוח שתי קרומות אחד מהם דבוק לעצם הגולגולת אם ניקב אותו קרום והשני הסמוך למוח קיים כשרה ואם ניקב התחתון הסמוך למוח ואפי׳ העליון קיים טרפה ואע״פ שלא ניקב העצם ויש ללב שני חללים האחד גדול מחברו והגדול של שמאל כשנקב גוף הלב והגיע לאותו החלל הימין או של שמאל טרפה ואפי׳ היה הנקב קטן כל שהו וגם אם ניקב בגוף הסחוסי שיש בראש הלב שהוא כמין ביב ונקרא קני הלב הרי זו טרפה ושדרה היא חוליות השדרה וחוט שלה הוא החבל היורד מן המוח ויש לו קרום מקיף אותו וכשיפסק רוב גבהו של קרום זה לרחבו טרפה וכשישתייר מן הכבד כזית במקום מרה וכזית במקום עורק הגדולה צומח מן הכבד שממנו יפרדו הורידין בכל הגוף מותרת ואם נשתייר פחות או נשתייר שלא באלו השני מקומות טרפה ויש על הריאה שני קרומים בתכלית הדקות אם ניקב אחד מהם כשרה ואם ניקבו שניהם והגיע הנקב לגוף הריאה טרפה ואע״פ שהנקב קטן כל שהוא וכן קני הריאה כל מה שהוא ממנו בין שני חלקי הריאה בשעת נפיחתה דינם כדין הריאה ואם ניקב במשהו טרפה ואם חסר מגוף הריאה כל שהוא טרפה ואפי׳ נפחה ולא יצא הרוח ממנה וענין החסרון הזה שאזני הריאה שלש מן הימין ושנים מן השמאל ואם חסר מנינם הרי היא טרפה וסמפונות הם קני הריאה והם הגופים הנבובים הסחוסיים העוברים בגוף הריאה ודע שאם נקב סמפון אחד מהם והגיע לחברו הרי היא טרפה וקיבה ידועה ומרה כיס המרה ודקין המעיים וכרס הפנימי ידוע רוב החיצונה ר״ל רוב הכרס בחיצונה והוא מה שתחת העור כשנקרע יצא הכרס ושיעור קריעה במה שאמרנו כל שנקרע בה טפח ולא הביא רובה זו היא ששנינו ובקטנה רובה הרי ידעת שלעולם היא טפח או פחות מטפח ואם נפסק ממנה עגולה כשיעור סלע או יותר הרי היא טרפה ועגול הסלע הוא כמו הדק שיהיה והגדול שבדינרין המצריים בקירוב ומסס הוא האבר שהוא כדמות רמון ובתוכו קרומין והוא מלא מן הזבלים ובית הכוסות הוא המכסה שבכרס כדמות כיס ויש בו גומות וצורתו מפורסמת אצל כל הטבחים ודע שאלו הנקובות כלן במשהו נפלה מן הגג זו מכלל הטרפות ויש לה תנאים ודינים והם שאם נפלה היא ואחר נפילתה הלכה מותר לשחוט אותה מיד וצריך בדיקה ואם לא עמדה משהין אותה מעת לעת עשרים וארבע שעות ואז שוחטין אותה וצריך גם כן בדיקה והבדיקה הזאת תהא בכל הבטן ובחזה מבפנים ובמוח מבפנים ואם נמצא שום דבר מאלו הטרפות או נמצא אבר מאיברים הללו רצוץ ומרוצץ הרי היא טרפה ואע״פ שלא אירע בה נקב ולא פסוק ולא שבור אלא רסוק שריסוק איברים מכלל הטרפות על מנת שאירע מחמת הנפילה ובית הרחם אין משגיחין על רסוקו ורסוסו וכן הסימנין אין צריכין בדיקה וכבר ידעת שהצלעות בבהמה י״א מכל צד לפיכך היו רוב צלעותיה שש מכאן או שש מכאן או הצד האחד כלו וצלע אחד מהצד השני על מנת שתהא שבירתם במחצית הסמוך לחליות ובצלעות שיש בהן מוח והוא שאמרו רוב צלעות גדולות שיש בהן מוח מן המיעוט שנשתבר אינו טרפה ודרוסה הוא שדרסה אותה אחת מן החיות שטורפות בידיה בלבד לא ברגלה על מנת שתכניס צפרניה בבשרה לפיכך צריכה בדיקה בפנים אם נמצא בשרה שנשתנה דבר סמוך לבני מעין הרי זו אסורה ודע שהזאב ומי שלמעלה ממנו עושה בהמה דקה הגדולה במינה דרוסה וגדיים וטלאים ואפי׳ מי שלמטה מן הזאב כגון החתול והנמיה כשדורסין אותה עושין אותן דרוסות וצריכות בדיקה ומה שאמר זה הכלל כדי שיכלול עם הטרפות שמוטת הירך ושנתעפשה כל הכוליא שלה עד שנפסד הלובן שבכוליא מבפנים ושנקב הטחול על מנת שינקב במקום העבה ממנו ונכנס הנקב בגופו עד שלא ישתייר ממנו אלא פחות משיעור עובי דינר זהב אבל נשתייר ממנו שיעור עובי דינר זהב ולא הגיע בו הנקב הרי היא כשרה וכן אם נתדלדלו רוב הסימנין וזה אינו העקור וכן אם נעקרה צלע מעקרה ר״ל שתסור חולייתה מתוך חוליות השדרה הרי זו טרפה וכן אם נתמצמצה גולגולת הראש אע״פ שאין שם נקב על מנת שתרוצץ רובה וכן בשר החופה את רוב הכרס אם נקרע כמו שביארנו ואחרים מלבד אלה הטרפות שיתבארו כמו חתיכת הרגליים והגלודה ממה שמנו אותם הכל נכלל במה שאמר זה הכלל ואין הלכה כר׳ שמעון והלכה כר׳ יהודה:
אמר המאירי אלו טרפות בבהמה וכו׳ א׳ נקובת הושט ושיעורו במשהו ובלבד שיהו שני עורות שלו נקובים כמו שיתבאר ב׳ פסוקת הגרגרת פי׳ מצד רוחב עגולה ושיעורה ברובה ומתוך שנפסקה ברובה כשהבהמה מושכת צוארה תמיד שמא תפסק אבל נסדקה לארכה אפי׳ ברובה כשרה כל זמן שישתייר משהו מכאן ומשהו מכאן ג׳ ניקב קרום של מוח פי׳ קרום התחתון שבו המוח מונח אבל העליון הדבק בגלגלת אינו נפסל בנקב ושיעורו של זה התחתון במשהו ד׳ ניקב הלב לבית חללו פי׳ כל הנקובים ודאי אינם קרויים נקב אלא אם כן עבר הנקב לחלל ולא הוצרך לפרש כן בלב אלא להודיע שלא סוף דבר לחללו הגדול אלא אף לחלל קטן והענין הוא ששלשה חללים יש לו אחד באמצע והוא הגדול ושנים קטנים אחד מימינו ואחד משמאלו וכל שהגיע בו הנקב לאיזה חלל שבו טרפה מצד עצמו הא אם ניקב שלא בחללו מחמת מחט או קוץ אנו טורפין אותו לפעמים לא מצד עצמו אלא שאנו אומרים דרך הדקין עבר המחט ונקב עד שהגיע שם כמו שיתבאר ואם ניקב הלב וטרפשא דלבא סותמו אין זה סתימה אע״פ שחלב טהור סותם הרי הוא עומד ככובע ואינו מהודק עליו כמו שיתבאר ה׳ נשברה השדרה ונפסק חוט שבתוכה כלומר שאין שבירת השדרה טרפות בפני עצמו עד שיפסק החוט ולא היה צריך להזכיר שבירת השדרה כלל אלא מתוך שאין דרך להפסק החוט שלא על ידי שבירת שדרה הוא מזכיר בה שבירת השדרה ושיעור פסוקת החוט ברובו ופרשו בו בגמרא רוב עורו אבל מוחו לא מעלה ולא מוריד וקצת גאונים כתבו בה שאם נסדק לארכו כשר ואין צריך לומר ניקב בכלל טרפות זה נתמסמס המוח שבתוך החוט או נתמרך כמו שיתבאר ו׳ ניטלה הכבד ולא נשתייר הימנה כלום ופירשו בגמרא שלא נשתייר הימנה כזית במקום מרה וכזית במקום חיותה הא אם נשתייר בה כן כשרה ז׳ הריאה שניקבה בקרום הדק שעליה שהוא לבן כשאדם קולפו ובקרום שני שתחת הקרום הראשון שהוא אדום אבל זה בלא זה כשרה כמו שיתבאר ח׳ או שחסרה פרשו בגמרא שלא על חסרון שבפנים אינו חסרון אלא בחסרון בחוץ ולא הוצרך לומר כן שאם בניקבה פסולה כל שכן בחסרה ולא הוזכר חסרון בריאה אלא על דעת ר׳ שמעון שהיה מכשיר בנקב עד שתנקב לבית הסמפון הגדול ששם שופכין כל הסמפונות שבה ואמר עליו שמודה הוא בחסרון שהיא טרפה אע״פ שאינו מגיע לבית הסמפון ומ״מ אין אנו צריכין לכך שאין הלכה כר׳ שמעון אלא כל שניקב הקרום העליון עם התחתון טרפה ואין צריך לומר בחסרה ט׳ ניקבה הקיבה פי׳ נקב מפולש המגיע לחלל שבה י׳ ניקבה המרה פי׳ באותו הצד שאינה סמוכה לכבד הא אם היה בצד שהיא סמוכה לכבד כבד סותמתה וכשרה י״א ניקבו הדקין פי׳ במקום שאין סביב הנקב מעי אחר דבק בו שיגין עליו כגון שניקב בעליונות הדקין הא אם ניקב מן הצדדין במקום שדקין אחרים מקיפין אותו כשר שחביריו מגינים עליו ויש מפרשים ניקבו הדקין במקום שאין כנגד הנקב שומן הדרא דכנתא הנקרא אינטיריל שבזו מיהא כשרה דחלב טהור סותם י״ב הכרס הפנימי שניקב ושיערו בגמרא שהוא בכדי טפח בעליונות הכרס הסמוך לושט וקוראו כרס פנימי מפני שבכדי שיעור זה הוא נכנס בתחום החזה וסגור בתוך דפי החזה ושאר הכרס עומד ברוחב בתחום בטן הבהמה וכן שיעור נקב זה במשהו ובלבד שיעבור בחלל הכרס י״ג או שנקרע רוב החיצונה פי׳ שאר הכרס העומד ברוחב בתחום הבטן הוא קורא חיצון מפני שיצא לו מפנימיות דפי החזה ואם ניקב אינו מעלה ולא מוריד אבל אם נקרע רובו אע״פ שלא חסר טרפה וחלק ר׳ יהודה לומר שלא נאמר רובו אלא בקטנה שאין שיעור טפח ברובו אבל בגדולה שיש ברוב הכרס יותר מטפח שיעורו בטפח והלכה כדבריו ויש מפרשים כרס פנימי וחיצון בדרך אחרת כמו שיתבאר י״ד המסס שניקב לחוץ והמסס הוא הענין שקורין לו צאנפאגץ ובית הכוסות הוא כעין כובע בסוף הכרס ואף הלועזות קורין לו בלעז קאפיל והמסס מחובר לבית הכוסות ויש דופן ביניהם ומאמצעיות שבה שופכין זה לתוך זה ומאכל נכנס מבית הכוסות למסס וממסס לקיבה ומקיבה לדקין וכשניקבו המסס או בית הכוסות שלא במקום דבוקן טרפה הן שניקב המסס הן שניקב בית הכוסות וניקב בנקב מפולש כשאר הנקבים שבדקין והוא הנקרא לחוץ כלומר לצד החיצון שבהם שהרי רחוקים בו זה מזה הא אם ניקבו זה או זה במקום חבורן הרי דופן המסס מגין על נקב בית הכוסות ודופן בית הכוסות מגין על נקב המסס וכשרה וכן פירשו בגמרא בעובי בית הכוסות והוא סמיכות שתי דפנות ונקראים בלשון לעז דובלא שאם ניקב זה בלא [זה] כשר ולא תפש לשון לחוץ אלא כאלו אמר לצד שהם חיצונים זה מזה או להוראה שעבר הנקב מעבר לעבר ומתוך שעור זה גס ואפשר שניקב מקצתו ולא עבר לחלל תפש לשון זה ומ״מ אף שאר הדקין בדין זה שאם לא ניקבו לחללן אין זה כלום ואע״פ שיש חולקין בזו אל תחוש לדבריהם כלל ט״ו בית הכוסות וכבר פירשנו ענינו י״ו נפלה מן הגג [ונשחטה] פי׳ נשחטה לאלתר בלא שהייה מעת לעת או שלא הלכה מלא קומתה ואיסורה משום ריסוק איברים כמו שיתבאר בגמרא י״ז נשתברו רוב צלעותיה שזהו י״ב צלעות שהרי כ״ב צלעות יש בה י״א מכאן וי״א מכאן ופרשו בגמרא דוקא שנשברו מחצין כלפי שדרה אבל מצד התחתון שכלפי החזה לא נפסלה י״ח ודרוסת הזאב פי׳ שהכה הזאב את הבהמה במקום שהנקב או הפחת פוסל בפנימיות שכנגד המכה כגון שהכה בראשה או בצוארה או בבטנה ודוקא ברגליו הראשונים שהוא מטיל בהם ארס חם ושורף ונוקב ואפי׳ בדקנו אם הכה אותה בבטנה שלא ניקבו בני מעין הואיל ונתאדם בשר שכנגדם טרפה הא אם לא נתאדמה כשרה אחר שבדקה בכל פנימיות שכנגד המכה ואם לא נודע מקום דריסתה בודק את כלה בכל מקום שמיטרפת בו ור׳ יהודה בא לפרש דברי חכמים לומר שאין דריסת הזאב פוסל בגסה אלא בדקה שאין כח בארס שבו לשרוף בגסה ודרוסת הארי הוא שפוסל בגסה וכשם שהוא מחלק בין גסה לדקה כך הוא מחלק בעופות בין גס לדק שהדקין כגון יונים וכיוצא בהם דריסתם אף בנץ אע״פ שהנדרס גדול מן הדורס והוא הנקרא אשפרוייר אבל גסים כגון אווזים ודומיהם דריסתן בגס והוא עוף הנקרא פלקו ויש אומרים אווצטנר אע״פ שהנדרס גדול מן הדורס אבל שאר עופות הדורסים שיעורן בעצמן שדריסתן פוסלת בשכמותן אבל לא בגדולים מהם וכן יתרחבו הדברים בגמרא בשאר הדורסים כגון חתול וחולדה ודומיהן ויש מפרשים בעוף הגס שאינו עוף ידוע אלא דרך כלל עוף שהוא גס יותר מן הנץ דריסתו דריסה בכל עוף הגס ואין זה כלום שהמשנה כוונה ליעד דורס בבהמה לדקה ולגסה וכן בעוף ולא עוד אלא שבמשניות מדויקות נמצא עוף הגז באות זיין:
זה הכלל כל שאין כמוה וכו׳ כלומר כל בהמה שנשחטה ומצאנו בה עילה שאם נמצאת כמותה בבהמה שלא נשחטה היא מתה מחמת אותה עילה טרפה ומפני שלא נמנו במשנה זו כל הטרפויות ולא אפי׳ חציין הוצרך לפרש כן:
זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא אלא שהדברים צריכים הרחבה בכל אחת מהן ודברים שבאו בגמרא להרחבת ביאור ענין אלו שהוזכרו במשנה עם שאר טרפויות שלא נזכרו כלל במשנה זו ועם שאר דברים שבאו שם על ידי גלגול אלו הן:
מסורת בידינו מיד חכמי התלמוד שאין הטרפה חיה שנים עשר חדש ואם היא נקבה אינה מתעברת ואם נקבה של עוף היא אינה טוענת מעתה באה לידינו ספק טרפה כגון ספק דרוסה וכיוצא בה ואי אפשר לנו לבדקה רואין אם שהתה שנים עשר חדש או בנקבה אם אחר הספק נתעברה וילדה או בנקבת עוף אם אחר הספק טענה ופלטה כשרה ומ״מ אין משהין אותן לכתחלה שמא יכשל בהם כמו שנתבאר והדבר ידוע וברור שלא נאמר היתר בשהיית שנים עשר חדש אלא בספק טרפה אבל טרפה ודאית כגון אלו שהוזכרו במשנה וחברותיהן אפי׳ חיתה שנים עשר חדש טרפה שאין הענין אלא אקראי בעלמא וסבה נסתרת ואנו על הרוב אנו דנין ויש מקילין בזו ואל תחוש לדבריהם כלל:
תוס׳ בד״ה אלו טרפות אי גרסינן כו׳ והודה לו ר׳ עקיבא דנבילה כו׳ עכ״ל ואלו טרפות דקאמר הכא בנקובת ושט ופסוקת גרגרת היינו קודם חזרה דלאחר חזרה הודה לו ר׳ עקיבא דנבילה הוי כדמסיק לעיל:

פרק ג

(3) א משנה אלו הן הטרפות בבהמה האוסרות אותה באכילה גם אם נשחטה כראוי: נקובת הוושט, שיש נקב מפולש בדופן הוושט, ופסוקת הגרגרת, שנחתכה הגרגרת (הקנה), ניקב קרום של מוח, ניקב הלב והגיע הנקב עד לבית חללו לחלל הלב, נשברה עמוד השדרה ונפסק (נחתך) החוט שלה העובר בתוכה, ניטל הכבד ולא נשתייר הימנו (ממנו) כלום,

Chapter 3

(3) MISHNA: These wounds constitute tereifot in an animal, rendering them prohibited for consumption: A perforated gullet, where the perforation goes through the wall of the gullet, or a cut windpipe. If the membrane of the brain was perforated, or if the heart was perforated to its chamber; if the spinal column was broken and its cord was cut; if the liver was removed and nothing remained of it, any of these render the animal a tereifa.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותר״י מלונילרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) זהָרֵיאָה שֶׁנִּיקְּבָה אוֹ שֶׁחָסְרָה ר״שרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר עַד שֶׁתִּינָּקֵב לְבֵית הַסִּמְפּוֹנוֹת חנִיקְּבָה הַקֵּבָה טנִיקְּבָה הַמָּרָה ינִיקְּבוּ הַדַּקִּין כהַכָּרֵס הַפְּנִימִית שֶׁנִּיקְּבָה אוֹ שֶׁנִּקְרַע רוֹב הַחִיצוֹנָה רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר להַגְּדוֹלָה טֶפַח וְהַקְּטַנָּה בְּרוּבָּהּ מהֶמְסֵס וּבֵית הַכּוֹסוֹת שֶׁנִּיקְּבוּ לַחוּץ.

Additionally, a lung that was perforated or that was missing a piece renders the animal a tereifa. Rabbi Shimon says: It is not a tereifa unless it is perforated through to the bronchi. If the abomasum was perforated, or the gallbladder was perforated, or the small intestines were perforated, it is a tereifa. It is also a tereifa in a case where the internal rumen was perforated or where the majority of the external rumen was torn. Rabbi Yehuda says: For a large animal, a tear of one handbreadth renders it a tereifa, while for a small animal, it is a tereifa only if the majority of it was torn. And it is a tereifa where the omasum [hemses] or the reticulum was perforated to the outside, i.e., to the abdominal cavity, but not if the perforation was between the two.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך מסס
מססא(חולין מב.) המסס ובית הכוסות פי׳ אסטומכא לפי שמעכלת המאכל נקרא המסס כמו והיה כמסוס מסס ויש מפרשים הקיבה שבה המסו. (בראשית רבה פ״ד) לקערה שהיא מלאה חלב עד שלא נתן לתוכו מסו החלב רופף משנתן לתוכה מסו החלב קופה. הוא שאמר איוב הלא כחלב תתיכני וכגבינה תקפיאני (א״ב פירוש הומסוס בלשון רומי אחד מן קרבי הבהמות המעלות גרה וכלל זה יעלה בידך כל הבהמות הטהורות יש להן שלשה כרסים ולריאה שלהן יש אונות גם לכבד שלהן יש אונות והכליות שלהם מחותכות לא כן הבהמות הטמאות כי כרס אחד להן והריאה וכן הכבד והכליות חתיכה אחת כל אחת מהם וכנגד השלשה כרסים שיש לבהמות הטהורות יש גם כרסים שלשה לעופות טהורות זפק וקרקבן וכרס אחר קטן גם לדגים הטהורים יש כרסים):
ערך ריאה
ריאהב(חולין מב.) הריאה שניקבה או שחסרה פי׳ מעים שבתוך החזה אשר בהם הסמפונות והם כמו מפוחים להקר חום הלב:
א. [רינדס דארם.]
ב. [לינגע.]
או שחסרה – בגמרא פריך (לקמן דף מז:) היינו נקב.
סמפונות – קנוקנות קטנות המתפשטות בתוך הריאה שהדם נובע בה כשחותכים אותה.
הכרס הפנימית – בגמרא (לקמן נ:) מפרש.
שניקבה – במשהו.
רוב החיצונה – בגמרא (שם דף נ:) מפרש.
גדולה וקטנה – לא גסה ודקה קאמר אלא על [שור] קטן ושור גדול אם נקרע טפח בשור אע״ג דלא הוי רובא.
המסס – צינפויי״ל.
ובית הכוסות – סוף הכרס שקורין פנצ״א עשוי ככובע וקרוי בית הכוסות והמסס מחובר בו וסביב סביב לחיבורם כשאתה מבדילן יש דופן לזה ודופן לזה ובאמצע הן שופכין זה לתוך זה והמאכל נכנס מבית הכוסות להמסס ומהמסס לקבה ומהקבה לדקין.
שניקבו לחוץ – שהנקב נראה מבחוץ וכגון שניקבו או זה או זה שלא במקום חיבורן לאפוקי שניקבו במקום חיבורן בשתי דופנותיהן והנקב הולך מחללו של זה לחללו של זה.
או שחסרה – מפרש בגמרא או שחסרה מבפנים ולמ״ד חסרון מבפנים לא שמיה חסרון מפרש ניקבה לרבנן או שחסרה לר״ש דאמר עד שתינקב לבית הסמפונות ובחסרון כל שהוא מודה.
הריאה שניקבה. כל שני העורות שיש לה, אבל זה בלא זה כשר, דכל אחד ואחד מגין על חבירו. או שחסרה, ולא מיירי בחסרון מבפנים, דחסרון מבפנים לא שמיה חסרון, אלא בחסרון מבחוץ מיירי. ואם תאמ׳ הא תנא ניקבה, וכל שכן חסרה, ולמה לי למיתני תרתי. ומתרץ בגמרא דלתנא קמא לא איצטריך, ומשום ר׳ שמעון קתני לה, להודיענו שלא נחלק ר׳ שמעון אלא בניקבה, והתם הוא דבעי לבית הסמפונות, אבל בחסרה אפילו ר׳ שמעון מודה דבחסרון משהוא טרפה, דאי לא תנא חסרה וחזינן לה מקל וחומר מניקבה, הוה אמינא שר׳ שמעון חולק גם בחסרה, קמ״ל.
ר׳ שמעון אומ׳ עד שתנקב לבית הסמפונות. דהיינו סמפון גדול ששופכין אליו כל הסמפונות, וזהו דנקט לשון רבים, ולא קאמ׳ לתוך הסמפון.
ב. ניקבה הקיבה. במשהו, אפילו בלא חסרון, אבל בעינן שיהיה מפולש, דהיינו נקב לחלל.
ניקבה המרה. במקום שאין הכבד סותמתה, טרפה. ור׳ יוסי בר׳ יהודה קתני לה, והלכתא כותיה, אע״ג דפליגי רבנן עליה. ובמקום שהכבד סותמתה דברי הכל כשרה היא.
ניקבו הדקין. נקב מפולש, כלומר שיוצא לחוץ. ומיירי שאין סביביו דקין אחרים, כגון שניקב מלמעלה, שאם ניקב מן הצדדין, אם סמוך לנקב יש דקין אחרים, מגינין הם עליו כדאמרי׳ בגמרא האי הדרא דכנתא דאינקיב לחבריה, חבריה מגין עליה.
הכרס הפנימי שניקבה. והוא טפח בכרס הסמוך לושט, זהו הכרס הפנימי, שהוא לפנים, כלפי החזה, ובנקב לחודיה מטריף. אבל שאר הכרס לא מיפסיל בנקב משהו, אלא בקריעת רובו, ואפילו לא יהיה ניטל ממנו כלום. ולר׳ יהודה בטפח אע״ג דלא הוי רוב, כגון בבהמה גסה שיש לה כרס רחב, או אפי׳ דקה כיון שכריסה רחב, שמיעוטו הוא רוחב טפח. אבל בקטנה שאין אפי׳ ברובה טפח, אזלינן לרובה, ומיטרפא ברובה אע״ג דלא הוי טפח. והלכה כר׳ יהודה.
ואם נחסרה מכרס החיצונה כסלע, טרפה, שאם תמתח תעמוד על טפח.
המסס. צנפייל בלע״ז.
בית הכוסות. סוף הכרס שעשוי ככובע שקורין בלע׳ פנצא ובלשון המשנה בית הכוסות. והמסס מחובר לו, וסביב סביב לחיבורו כשאתה מבדילו יש דופן לזה ודופן לזה, ובאמצע הם שופכין זה לתוך זה והמאכל נכנס מבית הכוסות להמסס, והמסס לקיבה, והקיבה לדקין. וקאמ׳ השתא אם ניקבו לחוץ, כלומ׳ שלא במקום חיבורן, והנקב מפולש עד לחלל כשאר נקבים של דקין, טרפה. לאפוקי אם ניקבו במקום חיבורן, דכשר, לפי שדופן המסס מגין על נקב בית הכוסות, ודופן בית הכוסות מגין על נקב המסס, כיון שהמחט הנוקבת לא היתה נראית מבחוץ, שדופן חברו מגין עליו.
ובגמ׳ מוסיף בשאר הדקין, שאם ניקב אחד מהם במקום שחברו סמוך לו, חברו מגין עליו, ואין חילוק בין הדקין ובין המסס ובית הכוסות. והא דאמרינן בגמ׳ שבבית הכוסות אם ניקב בעובי בית הכוסות והוא מקום עב כשיעור שתי דפנות, אע״פ שניקב שיעור דופן אחת, כיון שאין הנקב מפולש, כשר. וחד טעמ׳ הוא, דבכולן בעינן נקב מפולש לחלל.
הריאה שניקבה או שחסרה, ר׳ שמעון אומר: אינה טריפה עד שתינקב לבית (מקום) הסמפונות, לסמפון הגדול הנכנס לריאה. ניקבה הקבה, או ניקבה המרה, או ניקבו הדקין (המעיים), וכן הכרס הפנימית שניקבה, או שנקרע רוב הכרס החיצונה. ר׳ יהודה אומר: בבהמה הגדולה אם נקרעה הכרס החיצונה בשיעור טפח הרי זו טריפה, ובבהמה הקטנה הרי זה ברובה. המסס ובית הכוסות, שתים מקיבות הבהמה המחוברות זו לזו, שניקבו לחוץ לחלל הבטן, ולא שניקבו זה לזה.
Additionally, a lung that was perforated or that was missing a piece renders the animal a tereifa. Rabbi Shimon says: It is not a tereifa unless it is perforated through to the bronchi. If the abomasum was perforated, or the gallbladder was perforated, or the small intestines were perforated, it is a tereifa. It is also a tereifa in a case where the internal rumen was perforated or where the majority of the external rumen was torn. Rabbi Yehuda says: For a large animal, a tear of one handbreadth renders it a tereifa, while for a small animal, it is a tereifa only if the majority of it was torn. And it is a tereifa where the omasum [hemses] or the reticulum was perforated to the outside, i.e., to the abdominal cavity, but not if the perforation was between the two.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) ננָפְלָה מִן הַגָּג סנִשְׁתַּבְּרוּ רוֹב צַלְעוֹתֶיהָ עוּדְרוּסַת הַזְּאֵב רַבִּי פיְהוּדָה אוֹמֵר דְּרוּסַת הַזְּאֵב בַּדַּקָּה וּדְרוּסַת אֲרִי בַּגַּסָּה דְּרוּסַת הַנֵּץ בְּעוֹף הַדַּק וּדְרוּסַת הַגַּס בְּעוֹף הַגַּס צזֶה הַכְּלָל כֹּל שֶׁאֵין כָּמוֹהָ חַיָּה טְרֵפָה.:

Likewise, if an animal fell from the roof, or if the majority of its ribs were fractured, or if it was clawed by a wolf, it is a tereifa. Rabbi Yehuda says: If it was clawed by a wolf in the case of a small animal, i.e., a sheep or goat; or clawed by a lion in the case of a large animal, i.e., cattle; or if it was clawed by a hawk in the case of a small bird; or if it was clawed by a large bird of prey in the case of a large bird, then it is a tereifa. This is the principle: Any animal that was injured such that an animal in a similar condition could not live for an extended period is a tereifa, the consumption of which is forbidden by Torah law.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך גז
גזא(חולין מב.) דריסת הגז בעוף הגס. פי׳ יש אומרים שהוא הינשוף ויש שקורין אותו בלעז פאלקו״ן (א״ב: תרגום ירושלמי את הנשר ואת הפרס ואת העזניה ית נישרא וית עוזא וית בר גזא):
ערך נץ
נץב(חולין מב.) דרוסת הנץ בלעז אשטורי:
א. [ארטע פויגעל.]
ב. [איין פויגעל.]
נפלה מן הגג – ושחטה מיד טרפה אף על פי שאין שבר נראה בה חוששין שנתרסקו ונתפרקו אבריה ואין טעם בטרפות שהלכה למשה מסיני הן. ובגמרא (לקמן דף נא:) אמר שאם שהתה מעת לעת ושחטה כשרה ואע״פ שלא עמדה.
נשתברו רוב צלעותיה – בלא שום נפילה טרפה ובגמרא (שם דף נב.) מפרש מאי רוב.
דרוסת הזאב – שהכה בצפרניו ומטיל בה ארס ושורפה בדקה אבל בגסה לא אלים זיהריה למיקלייה.
ודרוסת ארי בגסה – וכל שכן בדקה ותנא קמא סבר אלים זיהריה דזאב למקלייה נמי לגסה.
הנץ – אשפרווי״ר.
בעוף הדק – צפרנים ויונים.
ודרוסת הגס – אוסטויי״ר.
בעוף הגס – אווזות ותרנגולים.
זה הכלל – בגמרא (לקמן נד.) מפרש לאתויי מאי.
כל שאין כמוה חיה – שלקתה מכה שאין בהמה לקויה דוגמתה ראויה לחיות.
דרוסת הנץ – גבי טרפות עוף הוא שייך למיתני אלא משום רבי יהודה תנא ליה הכא.
דרוסת הנץ – גרסי׳ בתוספתא [פ״ג] ובערוך [ערך נץ ד׳] וכן יסד הפייט בסליחות תוחלת ישראל מדרס הגס ונץ אפרוחים קרוצים וטעמא לא משום דסופו לינקב דא״כ בכלל נקובה היא ומהאי טעמא לא תני במתניתין דמיא לדיותא ודמיא לבישרא אלא טעמא דדרוסה שהארס שורף וסופה למות.
נפלה מן הגג. ושחטה מיד ולא המתין לה מעת לעת, טרפה. אע״פ שאין שבר נראה בה, חוששין שמא נתרסקו ונתכתתו ונתפרקו כל אבריה, והעד בדבר שהרי אינה יכולה להלך ואפי׳ לעמוד, שאם עמדה אינה צריכה מעת לעת לשהותה, אלא ישחטנה ויבדקנה בכל המקומות שמיטרפת בהן, כגון בבני מעים ובחוט השדרה ובמוח שמא ניקבו או נקרעו מחמת נפילה, אע״פ שלא נתכתתו שאר האברים, אבל בלא בדיקה אסורה. ואם הלכה מלא קומתה אינה צריכה בדיקה כלל, וגם אין צריך לשהותה מעת לעת, הכי מפרש בגמ׳.
נשתברו רוב צלעותיה. מפר׳ בגמ׳ כגון שש מכאן ושש מכאן, או אחת עשרה מכאן ואחת מכאן, דהיינו רוב, לפי שעשרים ושתים צלעות גדולות שיש בהן מוח יש לה לבהמה. והוא שנשתברו מחציין כלפי שדרה, ולא מחציין כלפי החזה.
ודוק׳ נשתברו בלא נפילה, דהתם הוא דבעינן רוב, אבל בנפילה לא צריך רוב ולא מיעוט דאפילו לא נשתברו כלל אסורה, כמו שמפורש למעלה, והוא חמור בענין זה. ויש לה קולא בצד אחר, דבנפילה לחודה מהני שהתה מעת לעת, והלכה, והיכא דנשתברו לא מהני כלל.
ודרוסת הזאב. שהכה הבהמה בצפורני ידיה, אבל לא ברגליה, שאין ארס ברגליה, אבל בידיה, מטיל בה ארס ושורפה. ואפילו לא ינקבו בני המעים אלא שהאדימו, טרפה, לפי שסופן להנקב. ואפי׳ לא יאדימו בני המעים אלא הבשר שכנגד בני המעים או כנגד הריאה, או אפי׳ כנגד הכבד שאין פוסל בו נקב, טרפה, לפי שהארס שורף לגמרי כל מה שפוגע, ולא ישאיר דבר, וכבד אם ניטלה כולה, טרפה. או שיכה אותה בראש צריך לבודקה אם האדים הבשר כנגד המוח, וכן בצואר אם יאדים כנגד הסימנים. ואם לא ידע באי זה מקום היא נדרסת, יבדקנה מקדקדה עד ירכותיה, אבל בירכותיה אין צריך בדיקה, דהא אפי׳ ניטל כל הבשר משם אינה נטרפת בכך. ובמקום צומת הגידין משמע דצריכה נמי בדיקה אם האדים הבשר כנגד צומת הגידין, ואע״פ שקשים הם.
ר׳ יהודה אומ׳ דרוסת הזאב בדקה. אבל לא בבהמה גסה, דלא אלים זיהריה למקלייה. ודרוסת ארי בגסה. וכל שכן בדקה. ובגמ׳ מפרש דר׳ יהודה לפרש דברי חכמים בא, ולא לחלוק.
ודרוסת הנץ. אֶשְׁפַרויר בלע׳. בעוף הדק. ואע״פ שהם גדולים ממנו. ודרוסת הגס. שקורין בלע״ז אשטור. בעוף הגס. כגון גְרַוַש וְאַסְטַרְכַשׁ. ובשאר עופות טמאים הדורסין לא איירי במשנה, ובגמרא מפ׳ דיש להן דריסה בעופות טהורים הקטנים מהם באיברים, אבל לא בכמותם, וכל שכן בגדולים מהם.
ודרוסת חתול וחולדה שהם למטה מן הזאב, מפ׳ בגמ׳ שלחתול יש דריסה בגדיים וטלאים ולא בגדולים, ולחולדה בעופות, כגון אווזין ותרנגולין וכל הדומה להם.
זה הכלל כל שאין כמוה חיה, טרפה. ובגמ׳ מפרש זה הכלל, לאיתויי מאי, ומתרץ לאיתויי בסג״ר ושב שמעתתא, ומפרש להו כולהו.
וכן בהמה שנפלה מן הגג, וכן בהמה שנשתברו רוב צלעותיה, ודרוסת הזאב, שזאב נעץ בה את ציפורניו. ר׳ יהודה אומר: דרוסת הזאב היא טריפה רק בבהמה דקה, כגון כבשים ועיזים, ולא בבהמה גסה, כגון פרה, ודרוסת ארי היא טריפה גם בגסה, דרוסת הנץ היא בעוף הדק (בעופות קטנים), ודרוסת הגס, שהוא כעין נץ אבל גדול יותר — בעוף הגס (הגדול). זה הכלל לגבי כל הלכות טריפות: כל שנחבלה באופן שאין כמוה חיה כלומר, שאינה יכולה לחיות כך למשך זמן — הרי זו טרפה שאסרה התורה באכילה.
Likewise, if an animal fell from the roof, or if the majority of its ribs were fractured, or if it was clawed by a wolf, it is a tereifa. Rabbi Yehuda says: If it was clawed by a wolf in the case of a small animal, i.e., a sheep or goat; or clawed by a lion in the case of a large animal, i.e., cattle; or if it was clawed by a hawk in the case of a small bird; or if it was clawed by a large bird of prey in the case of a large bird, then it is a tereifa. This is the principle: Any animal that was injured such that an animal in a similar condition could not live for an extended period is a tereifa, the consumption of which is forbidden by Torah law.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) גְּמָ׳: א״ראָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ רֶמֶז לִטְרֵפָה מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן מִנַּיִן {שמות כ״ב:ל׳} וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ אֶלָּא רֶמֶז לִטְרֵפָה שֶׁאֵינָהּ חַיָּה מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן דְּקָתָנֵי סֵיפָא זֶה הַכְּלָל כֹּל שֶׁאֵין כָּמוֹהָ חַיָּה טְרֵפָה מִכְּלָל קדִּטְרֵפָה אֵינָהּ חַיָּה מְנָא לַן.

GEMARA: Rabbi Shimon ben Lakish says: Where is there an allusion in the Torah to the prohibition of a tereifa? The Gemara interjects: Where is there an allusion? Doesn’t the Torah state explicitly: “You shall not eat any flesh that is torn of animals [tereifa] in the field” (Exodus 22:30)? Rather, the question is: Where is there an allusion in the Torah to the principle that a tereifa cannot live? As the mishna teaches in the last clause: This is the principle: Any animal that was injured such that an animal in a similar condition could not live for an extended period is a tereifa; one learns by inference that a tereifa cannot live. If so, from where do we derive this?
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מנלן דכתיב ובשר בשדה טרפה לא תאכלו כל בשר שהוא חי (מן השדה) [והיא] טרפה לא תאכלו וכולל בין בהמות ובין חיות ובין עופות. ולמ״ד דטרפה חיה מנא ליה כלומר מנא ליה דחיה. זאת החיה אכול. כלומר בריאה:
גמ׳ ובשר בשדה טרפה – ואע״ג דילפינן מיניה בעלמא (מכות דף יח.) בשר קדשים שיצא חוץ ממחיצתו מ״מ טרפה משמע טרפה ממש.
אלא – מנין לטרפה שאין סופה לחיות. לפרושי מתניתין דקתני כל שאין כמוה חיה טרפה אלמא טרפה אינה חיה.
ב גמרא אמר ר׳ שמעון בן לקיש: רמז לטרפה מן התורה מנין? ותמהים: מנין?! מה צורך לחפש רמז לדבר? והרי נאמר במפורש: ״ובשר בשדה טרפה לא תאכלו״ (שמות כב, ל)! אלא רמז לטרפה שאינה חיה מן התורה מנין? שהרי ממה דקתני סיפא [שהוא שונה בסוף המשנה], זה הכלל: כל שאין כמוה חיהטרפה, מכלל הדברים אתה למד שטרפה אינה חיה, ומנא לן אם כן מנין לנו] ראיה לדבר זה מן התורה?
GEMARA: Rabbi Shimon ben Lakish says: Where is there an allusion in the Torah to the prohibition of a tereifa? The Gemara interjects: Where is there an allusion? Doesn’t the Torah state explicitly: “You shall not eat any flesh that is torn of animals [tereifa] in the field” (Exodus 22:30)? Rather, the question is: Where is there an allusion in the Torah to the principle that a tereifa cannot live? As the mishna teaches in the last clause: This is the principle: Any animal that was injured such that an animal in a similar condition could not live for an extended period is a tereifa; one learns by inference that a tereifa cannot live. If so, from where do we derive this?
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) דִּכְתִיב {ויקרא י״א:ב׳} וְזֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ חַיָּה אֱכוֹל שֶׁאֵינָהּ חַיָּה לָא תֵּיכוּל מִכְּלָל דִּטְרֵפָה לֹא חַיָּה.

It is derived from a verse, as it is written: “These are the living things which you may eat among all the animals that are on the earth” (Leviticus 11:2). The verse indicates that you may eat a living animal, i.e., one that can survive, but you may not eat an animal that is not living, i.e., one that cannot survive. One learns by inference that a tereifa cannot live.
רי״ףרש״ירשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

זאת החיה – קרי ביה זאת חיה.
גמרא: חיה אכול שאינה חיה לא תיכול מכלל דטריפה לא חיה. ונפקא מינה לספק טריפה שאם נתקימה י״ב חדש אין חוששין לה וכשירה מעתה.
דכתיב [שנאמר]: ״וזאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ״ (ויקרא יא, ב), לומר: בהמה שהיא חיה כלומר, זו שיש בה חיים — אכול, זו שאינה חיה, שאין סופה לחיות — לא תיכול [אל תאכל], מכלל הדברים אתה למד שטרפה לא חיה.
It is derived from a verse, as it is written: “These are the living things which you may eat among all the animals that are on the earth” (Leviticus 11:2). The verse indicates that you may eat a living animal, i.e., one that can survive, but you may not eat an animal that is not living, i.e., one that cannot survive. One learns by inference that a tereifa cannot live.
רי״ףרש״ירשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) וּלְמַאן דְּאָמַר טְרֵפָה חַיָּה מנ״למְנָא לֵיהּ נָפְקָא לֵיהּ מִזֹּאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ זֹאת הַחַיָּה אֱכוֹל חַיָּה אַחֶרֶת לָא תֵּיכוֹל מִכְּלָל דִּטְרֵפָה חַיָּה.

The Gemara asks: And according to the one who says that a tereifa can live, from where does he derive this? The Gemara responds: He derives it from the same verse: “These are the living things which you may eat among all the animals.” “These” indicates that you may eat only these living things, but you may not eat other living things, i.e., tereifot. One learns by inference that a tereifa can live.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

חיה אחרת לא תאכל – מכלל דטרפה חיה:
ולמ״ד טרפה חיה – לקמן בפרקין (חולין נז:) אמרו לו והלא הרבה מתקיימות שתים ושלש שנים.
זאת החיה – זאת מיעוטא הוא והכי משמע זאת סתם בהמות שהן חיות אכול.
חיה אחרת – כגון טרפה דאע״פ שהיא חיה לא תאכל.
ושואלים: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] שטרפה שאסרה התורה חיה כלומר, ייתכן שתחיה, והוא חולק על הכלל שבמשנתנו, מנא ליה [מנין לו], כיצד הוא לומד מן הכתוב? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא לו הדבר] גם כן ממה שנאמר ״זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה״, ולשיטתו המלה ״זאת״ באה למעט: זאת החיה אכול, אבל חיה אחרת, שהיא טריפה — לא תיכול, מכלל הדברים אתה למד שטרפה חיה.
The Gemara asks: And according to the one who says that a tereifa can live, from where does he derive this? The Gemara responds: He derives it from the same verse: “These are the living things which you may eat among all the animals.” “These” indicates that you may eat only these living things, but you may not eat other living things, i.e., tereifot. One learns by inference that a tereifa can live.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) וְאִידַּךְ הַאי זֹאת מַאי עָבֵיד לֵיהּ מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מְלַמֵּד שֶׁתָּפַס הקב״ההַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִכׇּל מִין וּמִין וְהֶרְאָה לוֹ לְמֹשֶׁה וְאָמַר לוֹ זֹאת אֱכוֹל וְזֹאת לָא תֵּיכוֹל.

The Gemara asks: And according to the other opinion, that a tereifa cannot live, what does he do with this word “these”? The Gemara responds: He requires it for that which the school of Rabbi Yishmael taught. As the school of Rabbi Yishmael taught that the verse: “These are the living things which you may eat,” teaches that the Holy One, Blessed be He, seized one of each and every species of animal and showed it to Moses, and said to him: These you may eat, and these you may not eat.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםתוספותמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואידך האי זאת מאי עביד ליה:
זאת החיה מלמד שתפס הקב״ה כל מין ומין והראה למשה – והא דלא חשיב ליה בהקומץ רבה (מנחות דף כט.) גבי שלשה דברים שנתקשה משה מנורה ראש חדש ושרצים ולא חשיב נמי הא דאמר במדרש כמין מטבע אש הראה הקדוש ברוך הוא למשה דכתיב זה יתנו שמא לא חשיב אלא מידי דנתקשה אבל הני אע״פ שהראהו לא נתקשה בהן אלא שתמה על הדבר מה יוכל אדם ליתן כופר נפשו הראהו הקב״ה להבחין היטב ולהודיע לישראל וכן הכא להראות לישראל איזו היא אסורה ואיזו היא מותרת.
רש״י בד״ה השוחט חולין בחוץ הס״ד:
ושואלים: ואידך [והאחר, האומר שטריפה אינה חיה] האי [אותה מילה] ״זאת״ מאי עביד ליה [מה עושה הוא בה]? ומשיבים: מיבעי ליה לכדתנא דבי [נצרך לו לכמו ששנה החכם מבית מדרשו] של ר׳ ישמעאל, דתנא דבי [ששנה בבית מדרשו] של ר׳ ישמעאל: הנאמר בכתוב ״זאת החיה אשר תאכלו״ מלמד שתפס הקדוש ברוך הוא מכל מין ומין מבעלי החיים והראה לו למשה, ואמר לו: זאת אכול וזאת לא תיכול, ולכן נאמר ״זאת״, שהראה לו חיות אלה ואחרות בפועל.
The Gemara asks: And according to the other opinion, that a tereifa cannot live, what does he do with this word “these”? The Gemara responds: He requires it for that which the school of Rabbi Yishmael taught. As the school of Rabbi Yishmael taught that the verse: “These are the living things which you may eat,” teaches that the Holy One, Blessed be He, seized one of each and every species of animal and showed it to Moses, and said to him: These you may eat, and these you may not eat.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםתוספותמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) וְאִידַּךְ נָמֵי מִבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתָנָא דְּבֵי ר׳רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אִין ה״נהָכִי נָמֵי אֶלָּא טְרֵפָה חַיָּה מְנָא לֵיהּ נָפְקָא לֵיהּ מֵאִידַּךְ תָּנָא דְּבֵי ר׳רַבִּי יִשְׁמָעֵאל דְּתָנָא דְּבֵי ר׳רַבִּי יִשְׁמָעֵאל {ויקרא י״א:מ״ז} בֵּין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל אֵלּוּ שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה טְרֵפוֹת שֶׁנֶּאֶמְרוּ לְמֹשֶׁה מִסִּינַי.

The Gemara objects: But the other opinion also requires the word “these” for that which the school of Rabbi Yishmael taught. The Gemara replies: Yes, it is indeed so. Rather, from where does he derive the principle that a tereifa can live? He derives it from the other baraita that the school of Rabbi Yishmael taught. As the school of Rabbi Yishmael taught: The verse states: “To make a difference…between the living thing that may be eaten and the living thing that may not be eaten” (Leviticus 11:47). These living things that may not be eaten are the eighteen tereifot that were stated to Moses at Sinai and enumerated in the mishna. The verse, then, makes reference to a tereifa as a living thing.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ובין החיה אשר לא תאכל – אע״פ שחיה לא תאכל.
שמונה עשרה טרפות – לאו מקרא קמישתמעי אלא הלכה למשה מסיני הן.
ושואלים: ואידך נמי [והאחר גם כן] מבעי ליה [נצרך לו הכתוב] לכדתנא דבי [לכמו ששנה החכם מבית מדרשו] של ר׳ ישמעאל! ומשיבים: אין הכי נמי [כך הוא גם כן], ומשם הוא לומד את הדברים. ושואלים: אלא הדין שטרפה חיה מנא ליה [מנין לו]? ומשיבים: נפקא ליה מאידך תנא דבי [יוצאת לו מדברי תנא אחר מבית מדרשו] של ר׳ ישמעאל, דתנא דבי [ששנה החכם מבית מדרשו] של ר׳ ישמעאל: נאמר ״להבדיל... בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל״ (ויקרא יא, טז), ״החיה״ אלו שמונה עשרה טרפות שנאמרו למשה מסיני, שלמרות שהן חיות אסורות הן באכילה, והן המנויות במשנתנו.
The Gemara objects: But the other opinion also requires the word “these” for that which the school of Rabbi Yishmael taught. The Gemara replies: Yes, it is indeed so. Rather, from where does he derive the principle that a tereifa can live? He derives it from the other baraita that the school of Rabbi Yishmael taught. As the school of Rabbi Yishmael taught: The verse states: “To make a difference…between the living thing that may be eaten and the living thing that may not be eaten” (Leviticus 11:47). These living things that may not be eaten are the eighteen tereifot that were stated to Moses at Sinai and enumerated in the mishna. The verse, then, makes reference to a tereifa as a living thing.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) וְתוּ לֵיכָּא וְהָא אִיכָּא בַּסְגַּר וְשַׁב שְׁמַעְתָּתָא

The Gemara questions the baraita: And are there no more cases of tereifot? But aren’t there more cases cited in the Mishna and other baraitot, for which a mnemonic is given: Beit, samekh, gimmel, reish; and aren’t there seven additional halakhot, i.e., cases of tereifot, taught by amora’im?
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והא איכא בסגר ושב שמעתתא – כלומר ותו ליכא אלא שמונה עשרה ומאי בסגר אלו סימני ד׳ טרפות כדבעינן למימר לקמן:
ותו ליכא – אלא שמונה עשר.
ותוהים: ותו ליכא [ועוד אין] טריפות אחרות? והא איכא [והרי יש] טריפות נוספות ששנו חכמים במשנה ובברייתא, שסימנן בסג״ר, וכן שב שמעתתא [שבע שמועות] שמדברי האמוראים בענין הטריפות!
The Gemara questions the baraita: And are there no more cases of tereifot? But aren’t there more cases cited in the Mishna and other baraitot, for which a mnemonic is given: Beit, samekh, gimmel, reish; and aren’t there seven additional halakhot, i.e., cases of tereifot, taught by amora’im?
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

חולין מב. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים חולין מב., עין משפט נר מצוה חולין מב. – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רי"ף חולין מב. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., מיוחס לר׳ גרשום חולין מב., הערוך על סדר הש"ס חולין מב., רש"י חולין מב., תוספות חולין מב., ר"י מלוניל חולין מב. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., רשב"א חולין מב. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי חולין מב. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה חולין מב., מהרש"א חידושי הלכות חולין מב., פירוש הרב שטיינזלץ חולין מב.

Chulin 42a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Chulin 42a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Chulin 42a, Rif by Bavli Chulin 42a, Attributed to R. Gershom Chulin 42a, Collected from HeArukh Chulin 42a, Rashi Chulin 42a, Tosafot Chulin 42a, Ri MiLunel Chulin 42a, Rashba Chulin 42a, Meiri Chulin 42a, Maharshal Chokhmat Shelomo Chulin 42a, Maharsha Chidushei Halakhot Chulin 42a, Steinsaltz Commentary Chulin 42a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144