×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) כִּי אִתְּשִׁיל בְּעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אִתְּשִׁיל דְּהָווּ ליה בֵּית שַׁמַּאי לְחוּמְרָא.
When this question with regard to the measure of liquid was asked, it was not asked about an average-sized person, for whom a mouthful is smaller than a quarter-log. Rather, the question was asked even about Og, king of Bashan, in which case, it is Beit Shammai who are stringent, for Og’s cheekful is much more than a quarter-log.
ר׳ חננאלרש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
ואסיקנ׳ כי איתשיל בעוג מלך הבשן איתשיל דמלא לוגמיו יתר מרביעית דהוה ליה בית הלל לקולא.
כי איתשיל – בבי מדרשא הך דלעיל כמה ישתה ויהא חייב לענין עוג מלך הבשן כלומר לענין אדם כענקים איתשיל והוו להו בית שמאי לחומרא דמחייבי ברביעית.
בא״ד כשיעור ג׳ גרוגרות ועוד רכין ונוחין לאכול וכותבת הגסה כו׳ ובצירא מכביצה כו׳ עכ״ל אין כל זה צורך לתירוצם אלא שהביאו לשון ר״ת כמו שהוא בשיעורו דשמעתין וק״ל:
בד״ה וחצי פרס כו׳ דאתי למימר מה לי דנגעי בגופו מה לי בחוץ כו׳ כצ״ל:
כי אתשיל [כאשר נשאלה] שאלה זו לא נשאלה דווקא באדם רגיל, ששיעור אחד מלוגמיו הוא קטן מרביעית, אלא אף בעוג מלך הבשן אתשיל [נשאלה] שאלה זו, דהוו ליה בית שמאי לחומרא [שדברי בית שמאי שם הם להחמיר] שלוגם אחד של עוג מלך הבשן בודאי גדול הרבה משיעור רביעית.
When this question with regard to the measure of liquid was asked, it was not asked about an average-sized person, for whom a mouthful is smaller than a quarter-log. Rather, the question was asked even about Og, king of Bashan, in which case, it is Beit Shammai who are stringent, for Og’s cheekful is much more than a quarter-log.
ר׳ חננאלרש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) מַתְקֵיף לַהּ ר׳רַבִּי זֵירָא מ״שמַאי שְׁנָא אֲכִילָה דְּכׇל חַד וְחַד בִּכְכוֹתֶבֶת ומ״שוּמַאי שְׁנָא שְׁתִיָּה דְּכׇל חַד וְחַד אבְּדִידֵיהּ א״לאֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי קִים לְהוּ לְרַבָּנַן בִּכְכוֹתֶבֶת דִּבְהָכִי מִיַּתְּבָא דַּעְתֵּיהּ בְּצִיר מֵהָכִי לָא מִיַּתְּבָא בִּשְׁתִיָּה בְּדִידֵיהּ מִיַּתְּבָא דַּעְתֵּיהּ בִּדְחַבְרֵיהּ לָא מִיַּתְּבָא דַּעְתֵּיהּ.

Rabbi Zeira strongly objects to this halakha with regard to the measure for liability for drinking: What is different with regard to eating, in that all people have the same measure, the volume of a large date; and what is different with regard to drinking, where each and every person is liable according to his own measure, i.e., every individual’s measure depends on the size of his own mouth? Abaye said to him: The Sages have an accepted tradition with regard to the volume of the large date, that eating this amount settles his mind, but less than this amount does not settle his mind. However, with regard to drinking, his mind is settled with the amount of his own cheekful, but his mind is not settled with the cheekful of his fellow who is smaller than him.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואקשינן מאי שנא אכילה דכו״ע בשיעורא חדא ככותבת. ובשתיה שיעורא דכל חד וחד כמלא לוגמיו דידיה ושנינן קים להו לרבנן דבשתיה דכל חד וחד לא מייתבא דעתייהו מיהו לכולי עלמא טובא לעוג מלך הבשן פורתא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א לגופה של ההלכה לענין שיעור שתיה מתקיף לה [מקשה על כך] ר׳ זירא: מאי שנא [במה שונה] אכילה שכל חד וחד [אחד ואחד] יש לו שיעור שוה בככותבת ומאי שנא [ובמה שונה] שתיה, שכל חד וחד [אחד ואחד] מתחייב בדידיה שיעור שלו], כלומר: בשיעור המיוחד לו, שהרי לכל אדם שיעור אחר למלוא לוגמיו? אמר ליה [לו] אביי: קים להו לרבנן [מוחזק להם לחכמים] בשיעור ככותבת, דבהכי [שבכך] — מיתבא דעתיה [מתיישבת דעתו], בציר מהכי לא מיתבא [בפחות מכן אין מתיישבת דעתו]. אולם בשתיה, בדידיה [בשיעור מלוא לוגם שלו] — מיתבא דעתיה [מתיישבת דעתו], אבל בדחבריה לא מיתבא דעתיה [בשל חבירו הקטן ממנו אין מתיישבת דעתו].
Rabbi Zeira strongly objects to this halakha with regard to the measure for liability for drinking: What is different with regard to eating, in that all people have the same measure, the volume of a large date; and what is different with regard to drinking, where each and every person is liable according to his own measure, i.e., every individual’s measure depends on the size of his own mouth? Abaye said to him: The Sages have an accepted tradition with regard to the volume of the large date, that eating this amount settles his mind, but less than this amount does not settle his mind. However, with regard to drinking, his mind is settled with the amount of his own cheekful, but his mind is not settled with the cheekful of his fellow who is smaller than him.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי זֵירָא וְכׇל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ בִּכְכוֹתֶבֶת וְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן בִּכְכוֹתֶבֶת א״לאֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי קִים לְהוּ לְרַבָּנַן דִּבְהָכִי מִיַּתְּבָא דַּעְתֵּיהּ בְּצִיר מֵהָכִי לָא מִיַּתְּבָא דַּעְתֵּיהּ מִיהוּ כּוּלֵּי עָלְמָא טוּבָא וְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן פּוּרְתָּא.

Rabbi Zeira strongly objects to this for a different reason: Is everyone of average size satisfied with eating the volume of a large date, and even Og, king of Bashan, is also satisfied with the volume of a large date? If not, there should also be relative measures for eating. Abaye said to him: The Sages have an accepted tradition that this amount settles his mind, but less than this amount does not settle his mind. However, everyone of average size has his mind greatly settled, whereas Og, king of Bashan, has his mind only a little settled. But even so, this measure settles the mind of any person and relieves his affliction.
מהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתקיף לה [מקשה עליה] ר׳ זירא באופן אחר: וכל העולם כולו מתיישבת דעתו בככותבת וגם עוג מלך הבשן בככותבת? ואם כן צריך להיות הבדל גם בשיעור אכילה! אמר ליה [לו] אביי: קים להו לרבנן דבהכי מיתבא דעתיה, בציר מהכי לא מיתבא דעתיה [מוחזק להם לחכמים שבכך מתיישבת דעתו בפחות מכך לא מתיישבת דעתו], מיהו, כולי עלמא [לכל העולם], הרי זה ישוב דעת טובא [רב], ואילו לעוג מלך הבשן ברי זה ישוב הדעת פורתא [מעט], אבל מכל מקום יש בשיעור זה כדי ליישב את דעת כל אדם ולהפיג בכך את העינוי.
Rabbi Zeira strongly objects to this for a different reason: Is everyone of average size satisfied with eating the volume of a large date, and even Og, king of Bashan, is also satisfied with the volume of a large date? If not, there should also be relative measures for eating. Abaye said to him: The Sages have an accepted tradition that this amount settles his mind, but less than this amount does not settle his mind. However, everyone of average size has his mind greatly settled, whereas Og, king of Bashan, has his mind only a little settled. But even so, this measure settles the mind of any person and relieves his affliction.
מהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי זֵירָא בָּשָׂר שָׁמֵן בִּכְכוֹתֶבֶת וְלוּלְבֵי גְפָנִים בִּכְכוֹתֶבֶת א״לאֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי קִים לְהוּ לְרַבָּנַן דִּבְהָכִי מִיַּתְּבָא דַּעְתֵּיהּ בְּצִיר מֵהָכִי לָא מִיַּתְּבָא דַּעְתֵּיהּ מִיהוּ בָּשָׂר שָׁמֵן טוּבָא לוּלְבֵי גְפָנִים פּוּרְתָּא.

Rabbi Zeira strongly objects to this further: If it is on account of settling one’s mind, the following question can be raised: If one ate fatty meat, his mind would be settled with the volume of a large date, but if he ate edible grapevine shoots, would his mind similarly settled with the volume of a large date? Abaye said to him: The Sages have an accepted tradition that with this measure one’s mind is settled, but with less than measure his mind is not settled. However, with fatty meat, his mind is greatly settled; if one ate the same measure of grapevine shoots, his mind is only a little settled.
ר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בשר שמן ככותבת מייתבא טובא לולבי גפנים ככותבת פורתא.
ערך לולב
לולבא(ברכות נח.) י׳ דברים מביאין את האדם לידי תחתוניות האוכל עלי קנים ועלי גפנים ולולבי גפנים וכו׳. (יומא פ:) והשותה לולבי גפנים ככותבת. (שביעית פרק ז׳) ובסוף עוקצין לולבי זרדין. (בבא קמא נט.) כשאכלה לולבי גפנים וייחורי תאנים (נדרים מט) לוליבא דקרא בסילקא לוליבא דכיתנא בכותחא פירוש לולבין הפרחים שעולין בשורש האילן וי״א לב האילן:
ערך גזיה
גזיהב(עירובין כט.) מצטרפין לפסול את הגויה בכחצי פרס. (כריתות י״ג.) כל האוכלין מצטרפין לפסול את הגויה בכחצי פרס בכדי אכילת פרס כיצד אכל וחזר ואכל אם יש מתחילת אכילה ראשונה ועד סוף אכילה אחרונה כדי אכילת פרס מצטרפי׳ יותר מכן אין מצטרפין לא התירו לו לאכול פחות מכשיעור לירד ולטבול ירד וטבל ועלה והשלימו מצטרף וכו׳. (כתובות סד) רבי שמעון אומר ב׳ ידות לככר מג׳ ככרות לקב חציה לבית המנוגע וחצי חציה לפסול את הגויה ובריש מסכת טהרות ובחצי פרס לפסול את הגויה ובסוף מקואות כל האוכלים מצטרפי׳ לפסול את הגויה בכחצי פרס כל המשקות מצטרפי׳ לפסול את הגויה ברביעית וכו׳. (מעילה י״ז) כל האוכלים מצטרפין כחצי פרס לפסול את הגויה במזון שתי סעודות בעירוב כביצה לטמא טומאת אוכלין כגרוגרת להוצאת שבת ככותבת ליום הכפורים כל המשקין מצטרפין לפסול את הגויה ברביעית. (עירובין פב) חציה לבית המנוגע וחצי חציה לפסול את הגויה גמ׳ תנא וחצי חצי חציה לטמא טומאת אוכלין פי׳ לר״ש שתי ידות לככר הן ב׳ סעודות וכל ככר ח׳ בצים שהקב כ״ד בצים וחצי הככר שהוא ד׳ בצים הוא הפרס ששנינו הנכנס לבית המנוגע הוא טמא מיד והן טהורים עד שישהא בכדי אכילת פרס פת חטים כו׳ וחצי חציו שהוא חצי פרס הוא ב׳ בצים לפסול את הגויה שהאוכל כשיעור הזה אוכלין טמאין נפסל גופו מלאכול בתרומה עד שיטבל ויש שפי׳ שאם נגע בה פסולה והוא ששנינו כל האוכלין מצטרפין לפסול את הגויה בכחצי פרס וחצי חצי חציה לטמא טומאת אוכלין בכביצה: (יומא פ) אמר ליה רב פפא הנח לטומאת גויה דלאו דאורייתא פירוש פרס חצי חלה שהוא כל האוכלין מצטרפין לפסול הגויה בכחצי פרם כלומר אם אכל מעט לחם טמא ומעט בשר טמא אם יש בשניהם שיעור חצי פרס נטמא גופו מלאכול בתרומה וזו היא טומאת גויות ועל זה התקין רבינא אם שהה מתחלת אכילת נותר או פגול שאיסורו כזית ואכל במעט מעט עד שהשלימו לכזית כשיעור פרס נצטרפו כל האכילות וחייב ואם שהה יותר מזה אין מצטרפין אלא בטל המעט במיעוטו ואכילת אוכלין טמאין חצי פרס מעט מעט כשיעור שהיית אכילת פרס מצטרפין ונטמא הגוף ואם הוא שיעור שיהוי יותר מזה בטלו האוכלין ובשיעור אחד לכזית שיעור א׳ לחצי פרס ופריק לה רב פפא הנח לטומאת גויות דמדרבנן היא לפיכך מקילין בהיזה פי׳ ר״ח ז״ל. ורבינו ניסים זצ״ל פי׳ טומאת גויות לאו דאורייתא מי שאכל אוכלין טמאין ושתה משקין טמאין שפוסל את התרומה ומי״ח דברים שגזרו בו ביום הוא דתנן ואלו פוסלין את התרומה האוכל אוכל ראשון ואוכל שני והשותה משקין טמאין (שבת יד) אוכל ראשון ואוכל שני מאי טעמא גזרו בו רבנן טומאה וכו׳ ושניא מטומאה דאורייתא דאלו טומאה דאוריתא טמא לתרומה טומאת ערב ובעי הערב שמש והאי כיון דטבל טהור ולא בעי הערב שמש דתניא בסיפר׳ אין האוכל אוכלין טמאין ולא השותה משקין טמאין טמא טומאת ערב:
ערך משמע
משמעג(יומא ס: בבא מציעא כז. סנהדרין עה.) משמעות דורשין איכא בינייהו פי׳ רבי ישמעאל דורש אותו ואתהן אותו ואת אחת מהן שכך בלשון יוני קורין לאחת הן כלומר אחת נשרפת מי שביאתו עליה באיסור או אם אשתו או בת אשתו להוציא אשתו שאין עליה כלום ורבי עקיבא דריש שתיהן ממש חמותו ואם חמותו ויש מפרשין אותו ואת אחת מהן היינו חמותו לאפוקי אם חמותו דאינה בפרשה. (שבועות יט) משמעות דורשין איכא ביניהו פי׳ זה אומר כך פי׳ זה הפסוק וזה אומר כך פירוש זה הפסוק. (יומא פ) הואיל ושינה הכתוב במשמעו ושנו חכמים בשיעורו (סוטה טז) וכי עפר הוא והלא אפר הוא הכתוב כמשמעו וכו׳ (יומא מב) כל הפרשה כולה משמע מוליא מיד משמע ומשמע ממילא:
א. [בלומע.]
ב. [לייב קערפער.]
ג. [בעדייטונג.]
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתקיף לה [מקשה על כך] ר׳ זירא עוד: אם משום ישוב הדעת, אם אכל בשר שמן — דעתו מתיישבת עליו בככותבת, ואם אכל לולבי גפנים (ענפים צעירים של גפנים) שראויים לאכילה, גם בהם מתיישבת דעתו בככותבת? והרי ודאי שאינם משביעים באותה מידה! אמר ליה [לו] אביי: קים להו לרבנן [מוחזק להם לחכמים] דבהכי [שבכך] — מיתבא דעתיה [מתיישבת דעתו], אבל בציר מהכי [בפחות מכך] — לא מיתבא דעתיה [מתיישבת דעתו]. מיהו [אולם] בבשר שמן יש בו ישוב הדעת — טובא [רב], ואילו בלולבי גפנים ישוב הדעת באכילתם — הוא פורתא [מעט].
Rabbi Zeira strongly objects to this further: If it is on account of settling one’s mind, the following question can be raised: If one ate fatty meat, his mind would be settled with the volume of a large date, but if he ate edible grapevine shoots, would his mind similarly settled with the volume of a large date? Abaye said to him: The Sages have an accepted tradition that with this measure one’s mind is settled, but with less than measure his mind is not settled. However, with fatty meat, his mind is greatly settled; if one ate the same measure of grapevine shoots, his mind is only a little settled.
ר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) מַתְקֵיף לַהּ רָבָא כְּזַיִת בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס וְכוֹתֶבֶת בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס א״לאֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי קִים לְהוּ לְרַבָּנַן דִּבְהָכִי מִיַּתְּבָא דַּעְתֵּיהּ בִּטְפֵי מֵהָכִי לָא מִיַּתְּבָא דַּעְתֵּיהּ.

Rava strongly objects to this: For all prohibitions of eating, the measure that determines liability is the volume of an olive-bulk consumed within the time it takes to eat a half-loaf of bread. All forbidden food eaten within that period combines to the measure of an olive-bulk. However, one who eats an olive-bulk over a longer period is exempt. Yet, on Yom Kippur one who eats the volume of a large date, which is a larger measure, is culpable if this amount is eaten within the time it would take to eat a half-loaf of bread. This appears to be a leniency, since one must eat a larger measure in the same time period of time. Why is there not a longer period of time for liability on Yom Kippur, to reflect the larger measure? Abaye said to him: The Sages have an accepted tradition that one who eats within this duration of time, his mind is settled; but one who eats within a longer duration of time, his mind is not settled, and he remains in a state of affliction.
רש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כזית בכדי אכילת פרס – קים לן (כריתות דף יב:) בכל אותן איסורין ששיעורן בכזית שאם שהה בין תחילת אכילת השיעור לגמר אכילתו יותר מכדי אכילת פרס אין מצטרף עד שיאכל כל השיעור בתוך כדי שהיית סעודה והיא אכילת חצי ככר ששיערו בו את העירוב שהוא מזון ב׳ סעודות כדתנן חציה לבית המנוגע שתלה הכתוב שהייתו לטמא בגדים כשיעור אכילה.
ככותבת בכדי אכילת פרס – בתמיה יום הכפורים ששיעור אכילתו בככותבת אף הוא שיעורו צירוף אכילתו בכדי אכילת פרס ואם שהה יותר מכאן אין מצטרף ופטור והא כיון דשיעורו גדול בעי שהיי׳ טפי לצירוף אכילתו והשתא קולא דפטרי ליה.
בטפי מהכי – אם שהה יותר מיכן לא מייתבא דעתיה ויוה״כ ביישוב הדעת תליא מילתא דכתיב אשר לא תעונה (ויקרא כג).
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתקיף לה [מקשה על כך] רבא: כזית בכדי אכילת פרס בשאר איסורי אכילה, שאם הוא אוכל שיעור כזית מדבר אסור בתוך כדי הזמן שאפשר לאכול בו חצי ככר לחם (״פרס״), הרי כל מה שאכל מצטרף ליחידה אחת ואם אכלו ביותר משיעור זמן זה, אינו מצטרך ופטור, ואילו ביום הכיפורים חייב האוכל כותבת שמרובה הרבה מכזית וגם היא בכדי אכילת פרס?! והרי יש בכך קולא, שהרי מאחר וזו כמות גדולה, יש סבירות שלא יוכל לסיים את אכילתו בכדי שיעור של אכילת פרס ויוצא איפוא שאין אכילתו מצטרפת וצריך הוא להיות פטור! אמר ליה [לו] אביי: קים להו לרבנן דבהכי [מוחזק להם לחכמים שבכך] באוכל תוך שהות זמן זו מיתבא דעתיה [מתיישבת דעתו], אבל בטפי מהכי [באוכל ושוהה יותר מזמן זה] — לא מיתבא דעתיה [אין דעתו מתיישבת בכך] ונשאר מעונה.
Rava strongly objects to this: For all prohibitions of eating, the measure that determines liability is the volume of an olive-bulk consumed within the time it takes to eat a half-loaf of bread. All forbidden food eaten within that period combines to the measure of an olive-bulk. However, one who eats an olive-bulk over a longer period is exempt. Yet, on Yom Kippur one who eats the volume of a large date, which is a larger measure, is culpable if this amount is eaten within the time it would take to eat a half-loaf of bread. This appears to be a leniency, since one must eat a larger measure in the same time period of time. Why is there not a longer period of time for liability on Yom Kippur, to reflect the larger measure? Abaye said to him: The Sages have an accepted tradition that one who eats within this duration of time, his mind is settled; but one who eats within a longer duration of time, his mind is not settled, and he remains in a state of affliction.
רש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) מַתְקֵיף לַהּ רָבָא (בְּכוֹתֶבֶת) בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס חֲצִי פְרָס בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס א״לאֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא בהַנַּח לְטוּמְאַת גְּוִויָּה דְּלָאו דְּאוֹרָיְיתָא הִיא.

Rava strongly objects to this: The measure for liability for eating on Yom Kippur is the volume of a large date consumed within the time it takes to eat a half-loaf of bread; but the measure for eating impure foods that render one ritually impure is half of a half-loaf, which is two egg-bulks, a much larger volume, and this must also be consumed within the time it takes to eat a half-loaf of bread Rav Pappa said to him: Do not raise a challenge from here. Leave aside ritual impurity of the body contracted through consuming impure foods because that is not by Torah law but by rabbinic law. The Sages were lenient in this matter. If one does not consume that amount of impure food within this time period, he is not rendered impure.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותתוספות רי״דמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
פי׳ פרס חצי חלה שהיא כל האוכלין מצטרפין לפסול את הגויה כבחצי פרס. כלומר אם אכל מעט לחם טמא ומעט בשר טמא אם יש בשניהם שיעור חצי פרס מטמא גופו מליכל בתרומה וזו היא טומאת גויות. ועל זה התקיף רבינא אם שהה מתחילת אכילתו נותר או פיגול שאיסורן כזית ואכל מעט מעט עד שהשלימו לכזית בשיעור פרס נצטרפו כל האכילות וחייב ואם שהה יותר מזה אין מצטרפין אלא בטל המיעוט במיעוטו ואכילת אוכלין טמאין חצי פרס מעט מעט כשיעור שהיית אכילת פרס מצטרפין ומטמא הגוף ואם הוא שיהוי יותר מזה בטלו האוכלין. וכי שיעור אחד לכזית שיעור אחד לחצי פרס. ופריק לי׳ רב פפא הנח לטומאת גויות [דאינה] מן התורה. טומאת גויות מדרבנן היא לפיכך מקילין בה והאי קרא דכתיב אל תטמאו בהם ונטמתם בם מיכן לטומאת גויות מן התורה. טומאת גויות מדרבנן היא וקרא אסמכתא בעלמא.
חצי פרס – ששיעורו לפסול את הגויה לאוכל אוכלין טמאין חצי פרס נפסל גופו מלאכול בתרומה וחצי פרס שיעור גדול הוא כשתי ביצים שוחקות כדאמרי׳ בעירובין (דף פג.) ואף ביה משוינן שהיית צירופו בכדי אכילת פרס ותו לא כיון דשיעורא רבה הוא בטפי מהכי ליצטרף.
הנח לטומאת גויה דלאו דאורייתא – ואקילו רבנן בה.
וחצי פרס בכדי אכילת פרס – תימה לריב״א בפ״ק דשבת (דף יד.) מפרש טעמא דפסול גוויה משום דזימנין דאכיל אוכלין טמאין ושדי משקה דתרומה לפומיה ומטמא להו וא״כ בכביצה ליפסל גופיה כיון דאית בהן שיעור לטמא טומאת אוכלין ותירץ כיון דגזרי משום דילמא שדי משקה תרומה לפומיה וקים להו לרבנן דבבציר מאכילת שתי ביצים אין אדם צמא לשתות והוא בעצמו הקשה לדבריו שותה משקין טמאין אמאי אינו טמא עד שישתה רביעית כדאיתא פ׳ קדשי מזבח במסכת מעילה (מעילה יז:) הא משקה מטמא אחרים במשהו כדמוכח בפ״ק דפסחים (דף יד.) ובברכות פרק אלו דברים (ברכות נב.) מיהו לפר״ת שפירש דמדאורייתא לא מטמאו אלא ברביעית ומדרבנן הוא דגזור במשהו ניחא דלא רצו לגזור אלא במשקין דמטמו מדאורייתא ור״ת פי׳ דשתי גזירות הוו דמעיקרא גזר בשתי ביצים דנפסל גופיה מלאכול בתרומה אבל מותר ליגע וכן משמע לישנא דפסול גויה ולאו טעמא דמפרש פ״ק דשבת (דף יד.) אלא מטעם אחרינא כמו דאמרי כיון דהאוכל אוכלין טמאין מותר לאכול בתרומה אף על גב דנגעי בהדי הדדי בתוך הגוף ואתי למימר מה לי דנגעי בגופו מה לי בחוץ ואתי למישרי להגיע תרומה לאוכלים טמאין וא״ת א״כ בכביצה לגזור ויש לומר משום דכי אכיל כביצה אין נכנס למעיו כביצה שא״א שלא ישאר קצת בין השיניים והחניכיים וכיון דאפיקת׳ מכביצה אוקמה אשתי ביצים אבל משקין סגי ברביעית שאינן נשארים בין החניכיים והשיניים ור״י הוסיף על דבריו לפרש טעמא לשתי ביצים כיון דאפיקתיה מכביצה אוקמה אחצי שיעור פרס סעודה דבית המנוגע למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה כדמשמע בפרק כיצד משתתפין (עירובין דף פג.) וההיא גזירה דשתי ביצים גזירה קדמונית היתה קודם י״ח דבר טובא תדע דהוה ס״ד הכא דהיא דאורייתא דפריך מונטמתם בם מיכן לפסול גויה מן התורה ואי לא גזור אלא בי״ח דבר במאי טעי והא י״ח דבר ידועים לכל ופשט איסורן כדאיתא בפרק אין מעמידין (ע״ז דף לו.) ועוד א״כ חסר להו מי״ח דבר לדברי המקשה ובי״ח דבר גזרו בתר הכי האוכל אוכל ראשון וכו׳ אפי׳ בכביצה ומטעמא דהתם אפילו ליגע בתרומה נפסל גופו.
אמר ליה רב פפא הנח לטומאת גויים1 דלאו דאוריתא – עיין מה שכתבתי על טומאת גויים בפרק קמא דשבת במהדורא תליתאה.
1. כן בכ״י ששון 557, וכן בכמה כ״י של הבבלי. בדפוסים: ״גויה״.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתקיף לה [מקשה על כך] רבא: מצד אחד אומר אתה בכותבת בכדי אכילת פרס נחשב שיעור אכילה, ולענין אכילת אוכל טמא, שגופו נטמא על ידי אכילה זו ששיעורה הוא חצי פרס שהוא כמות של שני כביצים, שהיא כמות גדולה יחסית, גם כן צריך לאכול בכדי אכילת פרס?! אמר ליה [לו] רב פפא: מכאן אין להקשות, הנח לטומאת גוויה (לטומאת הגוף מחמת אוכל טמא) דלאו דאורייתא היא [שאינה מן התורה] אלא מדברי סופרים, והם הקלו בה, שאם אינו אוכל הרבה כל כך בתוך זמן כזה — אינה נחשבת לאכילה הגורמת לטומאה.
Rava strongly objects to this: The measure for liability for eating on Yom Kippur is the volume of a large date consumed within the time it takes to eat a half-loaf of bread; but the measure for eating impure foods that render one ritually impure is half of a half-loaf, which is two egg-bulks, a much larger volume, and this must also be consumed within the time it takes to eat a half-loaf of bread Rav Pappa said to him: Do not raise a challenge from here. Leave aside ritual impurity of the body contracted through consuming impure foods because that is not by Torah law but by rabbinic law. The Sages were lenient in this matter. If one does not consume that amount of impure food within this time period, he is not rendered impure.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותתוספות רי״דמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) וּמִי אָמַר רַב פָּפָּא הָכִי וְהָכְתִיב {ויקרא י״א:מ״ג} וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם וא״רוְאָמַר רַב פָּפָּא מִכָּאן שֶׁטּוּמְאַת גְּוִויָּה דְּאוֹרָיְיתָא מִדְּרַבָּנַן וּקְרָא אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא.:

The Gemara challenges this: But did Rav Pappa actually say that the rendering of ritual impurity of the body through the consumption of impure foods is by rabbinic law? But he appears to say the opposite in another statement: Isn’t it written: “You shall not make yourselves detestable with any creeping thing that creeps, neither shall you make yourselves impure with them, that you should be impure thereby” (Leviticus 11:43). And Rav Pappa said: From here, from the Torah’s usage of the word “impure” with regard to the prohibition of eating, we learn that ritual impurity of the body is by Torah law. The Gemara answers: Rav Pappa did not mean that the law is actually Torah law. The law is indeed rabbinic law, and the verse brought as proof is a mere support.
ר׳ חננאלרש״יתוספות ישניםמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר רב פפא אומצא ומלחא דעלה מצטרפין לככותבת אף על גב דמלחא לבדה לאו מאכל הוא כיון דאורחא דאינשי מיכל אומצא במלחא מצטרף. וכל שכן שאר אוכלין שמצטרפין ואם אכל ממיני מאכל הרבה מעט מעט עד שהשלים לככותבת חייב.
ולא תטמאו בהם – גבי אכילה כתיב אל תשקצו את נפשותיכם דהיינו אכילה ולא תטמאו בהם לא זו היא אזהרת טומאה שהרי אין ישראל מוזהרין מליטמא דכתיב אמור אל הכהנים וגו׳ (ויקרא כא) כהנים מוזהרין ואין ישראל מוזהרין אלא אזהרת אכילתן וכתיב ונטמתם בם משמע שעל ידי אכילתן תטמאו.
מכאן לטומאת גויה – על ידי אוכלין טמאין דאורייתא.
מדרבנן – דקרא לאו לטומאה אתא שאין לך דבר מטמא אדם על ידי אכילה אלא נבלת עוף טהור.
אלא אסמכתא בעלמא – ועיקר קרא דרשינן בפרק אמר להם הממונה (לעיל דף לט.) אדם מטמא עצמו מעט מטמאין אותו הרבה.
מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. מיכן היה מביא רבינו יעקב ראיה דגזירת גוויה אין זה גזירה דהאוכל אוכל ראשון די״ח דבר דפ״ק דשבת (דף יד.) מדבעיא תלמודא למימר הכא שהיא מן התורה וגזרה די״ח דבר פשוט לכל דאינו כי אם דרבנן ועוד הארכתי בה הרבה בשבת ובפ״ק דעירובין ובפ׳ כיצד משתתפין (דף פב:):
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. עי׳ חולין דף לד ע״ב תוס׳ ד״ה והשלישי:
רש״י ד״ה ולא תטמאו כו׳ אין ישראל מוזהרים מליטמא. תמוה לי הא גם כהנים אין מוזהרין בפ׳ אמור רק בטומאת מת ולא בשרץ:
ומקשים: ומי [והאם] אמר רב פפא הכי [כך], שטומאת גוויה מדברי סופרים? והכתיב [והרי נאמר]: ״אל תשקצו את נפשותיכם בכל שרץ השורץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם״ (ויקרא יא, מג) ואמר רב פפא: מכאן ממה שנאמרה טומאה לגבי איסור אכילה למדנו שטומאת גוויה מדאורייתא [מן התורה]! היא. ומשיבים: לא היתה כוונת רב פפא שהדין הוא באמת מדין התורה, אלא דין זה אכן הוא מדרבנן [מדברי סופרים], וקרא [והכתוב] שהביא רק לראיה אסמכתא בעלמא [לסמך בלבד] הוא.
The Gemara challenges this: But did Rav Pappa actually say that the rendering of ritual impurity of the body through the consumption of impure foods is by rabbinic law? But he appears to say the opposite in another statement: Isn’t it written: “You shall not make yourselves detestable with any creeping thing that creeps, neither shall you make yourselves impure with them, that you should be impure thereby” (Leviticus 11:43). And Rav Pappa said: From here, from the Torah’s usage of the word “impure” with regard to the prohibition of eating, we learn that ritual impurity of the body is by Torah law. The Gemara answers: Rav Pappa did not mean that the law is actually Torah law. The law is indeed rabbinic law, and the verse brought as proof is a mere support.
ר׳ חננאלרש״יתוספות ישניםמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) כׇּל הָאוֹכָלִין.: א״ראָמַר רַב פָּפָּא גאֲכַל אוּמְצָא וּמִילְחָא מִצְטָרֵף ואע״גוְאַף עַל גַּב דְּלָאו אֲכִילָה הִיא כֵּיוָן דְּאָכְלִי אִינָשֵׁי מִצְטָרְפִין אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ דצִיר שֶׁעַל גַּבֵּי יָרָק מִצְטָרֵף לִכְכוֹתֶבֶת ביוה״כבְּיוֹם הַכִּפּוּרִים פְּשִׁיטָא מַהוּ דְּתֵימָא מַשְׁקֶה הוּא קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן כׇּל אַכְשׁוֹרֵי אוּכְלָא אוּכְלָא הוּא.

§ We learned in the mishna: All types of foods combine to form a measure of liability with regard to eating on Yom Kippur. Rav Pappa said: If one ate meat and the salt that was on it, these combine to make the volume of a large date. Although consuming salt alone is not considered eating, since people do eat meat with salt together, they combine into one measure. Similarly, Reish Lakish said: Brine on a vegetable combines with the vegetable to make the volume of a large date with regard to the prohibition of eating on Yom Kippur. The Gemara expresses surprise at this: It is obvious. Why should the brine not combine with the vegetable, considering that it is itself food? The Gemara answers: Lest you say that brine is a beverage, and food and drinks do not combine, it teaches us that any item that prepares food for eating is considered a food.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספות ישניםבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וכן ציר שעל ירק מצטרף מהו דתימא משקה הוא קא משמע לן כל אכשורי אוכלא אוכלא הוא. אבל אכל אכילה גסה ביום הכיפורים דהוא מצטער ממה שאכל הרבה ומוסיף על מנהגו פטור.
אומצא ומילחא – שעליה.
אכשורי אוכלא – משקה הבא למתק את האוכל אוכלא הוא.
קמ״ל כל אכשורי אוכלא אוכלא הוא. ואע״ג דלענין שאר דברים משקה הוא כדאמרי׳ בערבי פסחים (פסחים קטו.) כל שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים פי׳ לפי שכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחילה ומשמע אפי׳ ציר ומורייס מ״מ לענין יום הכפורים כל דבר אכילה אוכלא הוא:
אכל חצי שיעור ושהה ואכל חצי שיעור אחר אם לא שהה מתחילת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה בכדי אכילת פרס הרי אלו מצטרפות ואם שהה כדי אכילת פרס אין מצטרפות ושיעור זה בין לאיסורים ששיעורן בכזית בין לאיסורים ששיעורן בככותבת ואין אומרין שמאחר ששיעורו גדול שיהא מצטרף בשהיות מרובות שאין יישוב הדעת אף בככותבת אא״כ הם בתוך שיעור אכילת פרס:
אע״פ שאין אדם מקבל טומאה מן האוכלין גזרו חכמים שאם אכל אוכלים טמאין אפילו אכילת חצי פרס בכדי שיעור אכילת פרס שיהא טמא וזו היא הנקראת טומאת הגויה וסמכוהו מן המקרא אל תשקצו את נפשותיכם ואל תטמאו בהם כלומר אל תשקצו באכילה ולא תטמאו באכילה גם כן ואע״פ שאין ישראל מוזהרין על הטומאה דהא כתיב אמור אל הכהנים וגו׳ הדר כתיב ונטמתם בם ומ״מ אסמכתא בעלמא היא שאין טומאה מן התורה על ידי אכילה אלא בנבלת עוף טהור:
כשם שביארנו במשנה באוכל אוכלין שאינן ראויים לאכילה שהוא פטור כך הדין באוכל אוכלין ראויים אלא שאכלם אכילה גסה ושלא להנאה ואדרבא שהוא קץ בה ומזקת לו פטור שאע״פ שאכילה זו ראוייה לרעב אינה ראוייה לשבע ומ״מ מכין אותו מכת מרדות:
אף לענין תרומה זר שאכלה אכילה גסה ר״ל שכבר היה שבע אינו משלם את החומש שנאמר איש כי יאכל פרט למזיק את עצמו וכן אם כסס שעורים של תרומה אינו משלם את החומש מפני שהזיק עצמו:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב שנינו במשנה שכל סוגי האוכלין שאדם אוכל, מצטרפין זה לזה לשיעור לענין אכילה ביום הכיפורים. אמר רב פפא: אכל אומצא ומילחא [בשר ומלח] שעליו — הרי זה מצטרף לשיעור ככותבת. ואף על גב דלאו אכילה היא [ואף על פי שאכילת מלח לעצמה אינה אכילה], כיון דאכלי אינשי [כיון שאוכלים בני אדם] בשר ומלח יחד הרי הם מצטרפין לכשיעור. וכן אמר ריש לקיש: ציר שעל גבי ירק מצטרף לירק, לשיעור ככותבת ביום הכפורים. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן הוא] ומדוע לא יצטרף, שהרי דבר אוכל הוא! ומשיבים: מהו דתימא [מהו שתאמר] משקה הוא ציר זה, ואין אוכל ומשקה מצטרפין, קא משמע לן [השמיע לנו]: כל אכשורי אוכלא [כל דבר הבא להכשיר את האוכל] לאכילה אוכלא אוכלא [כאוכל] הוא נחשב.
§ We learned in the mishna: All types of foods combine to form a measure of liability with regard to eating on Yom Kippur. Rav Pappa said: If one ate meat and the salt that was on it, these combine to make the volume of a large date. Although consuming salt alone is not considered eating, since people do eat meat with salt together, they combine into one measure. Similarly, Reish Lakish said: Brine on a vegetable combines with the vegetable to make the volume of a large date with regard to the prohibition of eating on Yom Kippur. The Gemara expresses surprise at this: It is obvious. Why should the brine not combine with the vegetable, considering that it is itself food? The Gemara answers: Lest you say that brine is a beverage, and food and drinks do not combine, it teaches us that any item that prepares food for eating is considered a food.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספות ישניםבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ ההָאוֹכֵל אֲכִילָה גַּסָּה ביוה״כבְּיוֹם הַכִּפּוּרִים פָּטוּר מ״טמַאי טַעְמָא {ויקרא כ״ג:כ״ט} אֲשֶׁר לֹא תְעוּנֶּה כְּתִיב פְּרָט לְמַזִּיק.

§ Reish Lakish said: One who eats in an excessive manner on Yom Kippur, to the degree that he forces himself to continue eating even when full is exempt, e.g., one who ate beyond being satiated on Yom Kippur eve and then ate something else as soon as the fast began. What is the reason for that? Because the Torah does not mention the prohibition of eating on Yom Kippur, but it was written “any soul which shall not be afflicted in that same day, he shall be cut off from his people” (Leviticus 23:29), excluding one who harms himself, e.g., one who does not enjoy his food at all.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספות ישניםבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מאי טעמא אשר לא תעונה כתיב.
אכילה גסה – שאכל לילי יום הכפורים על השבע שהיה שבע מסעודה שהפסיק בה וכל מה שאכל משחשיכה אכילה גסה היתה ושלא להנאה.
פרט למזיק – לזה שאינו מבטל ממנו שום עינוי על ידי אכילה זו אלא מזיק הוא את האוכלין ואת עצמו.
האוכל אכילה גסה ביום הכפורים פטור. והא דאמרינן בנזיר (דף כג.) ובהוריות (דף י:) גבי שני בני אדם שצלו פסחיהן אחד אכלו לשם אכילה גסה ואחד אכלו לשם מצוה זה שאכלו לשם אכילה גסה ופושעים יכשלו בם א״ל להאי רשע קרית ליה נהי דלא עביד מצוה מן המובחר מצוה מיהא עביד אלמא אכילה גסה שמה אכילה ואומר רבי שיש חילוק באכילות שיש אכילה גסה מאד שקץ לאכול ויש לך שאינה גסה כל כך. מ״ר:
וי״מ פרט למזיק מזיק את התרומה כלומר שאינו אוכלה אלא מזיקה ומשחיתה ולשון כסיסה האמור כאן בשעורים פירושו אכילה אלא שכל שאין דרכו באכילה קרוי כסיסה ובחטים משלם קרן וחומש כמו שביארנו בששי של ברכות (ל״ו.):
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ג אמר ריש לקיש: האוכל אכילה גסה, שהיא אכילה שאדם אוכל כשהוא שבע מאוד ונפשו קצה במאכל וכופה עצמו ואוכל עוד, ביום הכפורים וכגון שאכל כדי שובעו ויותר בערב יום הכיפורים, ומיד שהתחיל הצום אכל דבר באכילה גסה — הריהו פטור על אכילה זו. מאי טעמא [מה הטעם]? משום שלא נאמר ביום הכיפורים איסור אכילה, אלא ״אשר לא תענה״ (ויקרא כג, כט) כתיב [נאמר], משמע: פרט למזיק את עצמו, שאיננו נהנה כלל מאכילתו.
§ Reish Lakish said: One who eats in an excessive manner on Yom Kippur, to the degree that he forces himself to continue eating even when full is exempt, e.g., one who ate beyond being satiated on Yom Kippur eve and then ate something else as soon as the fast began. What is the reason for that? Because the Torah does not mention the prohibition of eating on Yom Kippur, but it was written “any soul which shall not be afflicted in that same day, he shall be cut off from his people” (Leviticus 23:29), excluding one who harms himself, e.g., one who does not enjoy his food at all.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספות ישניםבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) א״ראָמַר רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר ר״לרֵישׁ לָקִישׁ וזָר שֶׁאָכַל תְּרוּמָה אֲכִילָה גַּסָּה מְשַׁלֵּם אֶת הַקֶּרֶן וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶת הַחוֹמֶשׁ {ויקרא כ״ב:י״ד} כִּי יֹאכַל פְּרָט לְמַזִּיק אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן זזָר

Similarly, Rabbi Yirmeya said that Reish Lakish said: A non-priest who ate teruma in an excessive manner pays the principal, that which he took, and does not pay the additional fifth, which one who illegally eats teruma pays to the priest as a penalty. This is because it states about one who eats teruma: “And if a man eat of the sacred thing in error, then he shall add a fifth to it, and give the priest the sacred thing” (Leviticus 22:14). The word “eat” excludes one who is not eating but harming himself. He does, however, pay the principal, since he caused a loss to the priest. The fifth is only paid by one who eats normally, not excessively. Similarly, Rabbi Yirmeya said that Rabbi Yoḥanan said: A non-priest
עין משפט נר מצוהרש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
זר שאכל תרומה – בשוגג שחייבו הכתוב תשלומי קרן וחומש פטור אם אכלה על השבע.
פרט למזיק – את התרומה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכגון זה אמר ר׳ ירמיה אמר ריש לקיש: זר שאכל תרומה אכילה גסה — משלם את הקרן, כלומר מה שהזיק ואינו משלם את החומש הנוסף שכל האוכל תרומה נותן כקנס לכהן. משום שנאמר באוכל תרומה: ״ואיש כי יאכל קודש בשגגה ויסף חמישיתו עליו ונתן לכהן את הקודש״ (ויקרא כב, יד), ״יאכל״ — פרט למי שאין זה נחשב לאוכל אלא למזיק את עצמו, והוא משלם אומנם קרן משום שהזיק ממונו של הכהן, אולם קנס החומש שייך רק באוכל, ואכילה גסה אינה קרויה אכילה. ובדומה לזה אמר ר׳ ירמיה אמר ר׳ יוחנן: זר
Similarly, Rabbi Yirmeya said that Reish Lakish said: A non-priest who ate teruma in an excessive manner pays the principal, that which he took, and does not pay the additional fifth, which one who illegally eats teruma pays to the priest as a penalty. This is because it states about one who eats teruma: “And if a man eat of the sacred thing in error, then he shall add a fifth to it, and give the priest the sacred thing” (Leviticus 22:14). The word “eat” excludes one who is not eating but harming himself. He does, however, pay the principal, since he caused a loss to the priest. The fifth is only paid by one who eats normally, not excessively. Similarly, Rabbi Yirmeya said that Rabbi Yoḥanan said: A non-priest
עין משפט נר מצוהרש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144