בהמת ארנונא חייבת בבכורה או אינה חייבת – י״מ ארנונא שותפות דגוי מלשון כי ארנון גבול מואב בין מואב ובין האמורי:

וכן בעיסה וקשיא דא״כ היכי סלקא דעתין מעיקרא למימר דכל דמצי מסלק ביה בזוזי חייבת בבכורה והא אמרינן התם בפרק איזהו נשך המקבל צאן ברזל מן הגוי ולדות פטורין מן הבכורה ואע״ג דמצי מסלק ליה בזוזי מאי טעמא דכיון דאי אתי גוי ולא משכח ולדות שקיל לה לבהמה הו״ל יד גוי באמצע וכל יד גוי באמצע פטורה. אלא שבזו י״ל דהתם שאני שהבהמה כולה החלפה של גוי וכדקא יהיב טעמא. אלא דאכתי קשיא למאי דאסיקנ׳ דחלה חייבת משום דלית ליה קלא ומשמ׳ בין יש בשל ישראל כשיעור חיוב חלה בין אין בו ואלו בשותפות אין הדין כן דתנן במס׳ חלה נכרי שנתן לו ישראל לעשות עיסה פטורה מן החלה נתנה לו במתנה עד שלא גלגל חייב משגלגל פטור העושה עיסה עם הנכרי אם אין בחלקו של ישראל כשיעור פטורה מן החלה אלמא לאו בקלא ולאו קלא תליא מילתא ועוד דגרסי׳ עלה דההיא בירושלמי ומה בינה לעיסת ארנונא שהיא חייבת בחלה תמן ברשות ישראל היא עומדת שמא ימלך הגוי שלא ליטלה ברם הכא בדעתו תלויה אלמא ארנונא לאו שתוף הוא. ועוד דמאי שיטה הכא שיתוף הגוי. אלא ארנונא מלשון והלך זה ארנונא כלומר שנותנים עישור הבהמות או חלק המלך וכן מן העיסה ומכל מאכל ולשון ארנונא בלשון פרס מאכל וכן נונא היום בלשונינו וכן נראה לי שכשהולך המלך ממקום למקום נוטל זה לסעודתו ועל כן נקרא והלך והוא דבר הלמד מענינו להא דרבא דבעירו חמירא דבני חילא, ומשו״ה אמרי׳ בירושלמי דלא דמי דהתם בשותפות עד שיגלה הגוי דעתו שאינו רוצה בה מסתמא שלו הוא אבל הכא מסתמא של ישראל אלא שאם בא הגובה לגבות הרשות בידו. וכן כתבתיה בפ׳ קמא דמס׳ בתרא:

הפקידו אצלו זקוק לבער יחד לו בית אין זקוק לבער – פירש״י ז״ל יחד לו בית דא״ל הא ביתא קמך. נראה דאיהו מפרשה הכי דדינא קתני הפקידו אצלו שלא קבל עליו אחריות אלא שקבלו סתם בתורת פקדון וכיון שהוא חייב בפשיעה כדין שומ׳ חנם זקוק לבער ואם יחד לו בית דא״ל הא ביתא קמך אין זקוק לבער דכל הא ביתא קמך לא שומר חנם הוי ולא שומר שכר הוי. וכן כתב רב אחא משבחא ז״ל ואי נטירותא ברשותיה דגוי היא דאמר הא ביתא קמן לא מחייב לבעורי וכן כ׳ הרב בעל הלכות ז״ל וכן נראה דעת הרב אלפסי ז״ל שהשמיטה להא ברייתא מהלכותיו משום דדין שומרים היא שמעינן להו בעלמ׳ והכא הא אשמעי׳ רבא דכל שחייב באחריות ואפילו בפקדון כעין ההיא דבני חילא מחייב לבעורי. ואע״ג דאפשר דגוי אינו בדין שומרים דרעהו כתיב כי היכי דממעטינן מינה הקדש אפי״ה דילמא בדיניהם חייב והו״ל כעין בני חיל׳ ולפי״ז הכי מפרשא ברייתא הפקידו אצלו בתורת פקדון אם בשומר חנם או בשומר שכר זקוק לבאר שנאמר לאי ימצא ייחד לו בית שלא קבלו בפקדון אלא דאמר לי׳ הא ביתא קמך אין זקוק לבער:

ורב אשי אמר ייחד לו בית לאותו פקדון יחוד גמור דהיינו בשכירות אין זקוק לבער וחדא קתני והלכך לא שמעינן מינה שיהא מותר בשכירות באחריות גמורה אלא בתורת פקדון ומ״מ דינא הכין הוא דה״ה דאפילו באחריות דמי לא אמרי׳ דפקדון אסור ואפילו הכי בשכירות בית מותר הכי נמי באחריות דמאי שנא. ור״ת ז״ל פי׳ דבפקדון דשומר חנם לא מחייב דאין זה אחריות דפושע מזיק הוא אלא הכא בשהפקידו אצלו באחריות אונסי׳ ואפי״ה ייחד לו בית דהיינו בשכירות אין זקוק לבער דאחריות של ישראל בחמץ של גוי ברשו׳ הגוי אינו עובר עליו מה״ת. וכדתניא במכילתא בבתיכם למה נאמר לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כמשמעו ת״ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך יצא חמצו של ישראל שהוא ברשות נכרי אעפ״י שהוא יכול לבערו אבל אינו ברשותו ויצא חמצו של נכרי שהוא ברשותו ישראל וחמץ שנפלה עליו מפולת אעפ״י שהוא ברשותו אבל אינו יכול לבערו אלמא חמצו של ישראל ברשו׳ נכרי אין ישראל עובר עליו וכל שכן חמצו של גוי ברשותו אלא שהישראל קבל עליו אחריות מיהו הא דקאמ׳ דחמצו של ישראל ברשות נכרי אינו עובר עליו מעבר הוא דלא עבר אבל מדרבנן מיהא אסור דתניא לקמן בפרק כל שעה אבל נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח דברי הכל עובר ואוקי׳ בשהרהינו אצלו וברשותו דגוי משמע ומאי עובר אסור לאחר הפסח הואיל ועבר עליה מיהא מדבריהם וה״ה נמי לחמצו של ישראל ברשות ישראל אחר שלא באחריות דמדאורייתא לא קא עברי אבל מדרבנן מחייב בעל החמץ לבעורי וכדכתי׳ לעיל:

אף במקום שהתירו להשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שמכניס לתוכה ע״ז התם במס׳ ע״ז דייקינן עלה בגמר׳ דמדקאמר במקום שאמרו להשכיר אלמא יש מקו׳ שאין משכירין דהיינו בארץ ישראל וסתמא כר׳ מאיר וטעמא משום לא תחנם לא תתן להם חניה בקרקע וכיון שכן תו לא דייקינן מינה מידי אלא דכ״מ שאמרו להשכי׳ דהיינו בסוריא ובחו״ל לבית דירה אסור. ואע״ג דבחו״ל מותר למכור בתים טפי עדיף למכור מלהשכיר דלהשכי׳ לא תביא תועבה אל ביתך קרי ביה. אבל בירושלמי דייקי מקום שאמרו להשכיר דוקא הוא שאסור לבית דירה דהיינו בסוריא אבל מקום שמותר אפי׳ למכור דהיינו בחו״ל מותר אפילו להשכיר לבית דירה ואפשר נמי דגמרין לא פליגי עלה דתרתי נמי איכא למידק מינה ואע״ג דכתיב ביתך והאי ביתך קרי׳ ליה דשכירות לא קניא אפי״ה מותר בחו״ל דעיקר פשטיה דקרא במביא תועבה אל ביתו ממש היא וכן נהגנו אנו להשכיר בית לגוי אפי׳ לבית דירה ובכל כי הא פוק חזי מה עמא דבר כללא דשמעתין אור לארבעה עשר מיד בכניסת הלילה בודקין את החמץ לאור הנר ולכתחלה אינו יכול לבדוק להקדים ולאחר לו לא ביום ולא בלילה אלא שאם הקדים או איחר ליום צריך לבדוק ג״כ לאור הנר. וכן אפילו מבואות האפילים אינו יכול לבדקן בתחלה ביום. הלכך צורבא מרבנן לא נפתח בעידניה באורתא דתליסר נגהי ארביסר דלמא ממשכא ליה שמעתתא ואתי לאמנועי ממצוה וחמץ של ישראל כל שאינו ברשותו בפסח אינו עובר עליו אלא דמדרבנן צריך לבערו אבל מי שהוא ברשותו אם הוא של ישראל צריך לבערו וכן אמרו המשכיר בית לחבירו לי״ד אם עד שלא מסר לו המפתח חל י״ד על המשכיר לבדוק ואם משמסר לו המפתח חל י״ד על השוכר לבדוק. והמשכיר בית לחבירו בי״ד ואין המשכיר לפנינו שנשאל אותו אם הוא בדוק אין חזקתו בדוק וצריך לבודקו שנית אבל אם יש שם אפילו אשה וקטן ועבד שמעיד שהוא בדוק אפי׳ תחלה היה ודאי שאינו בדוק הרי אלו נאמנין:

והמשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק ומצאו שאינו בדוק אין כאן מקח טעות – בד״א בשלא התנה השוכר לומר על מנת שהוא בדוק אלא שהמשכיר אמר לו כן אבל אם התנה השוכר הרי זה מקח טעות. חמץ של הקדש ברשות ישראל או של נכרי בין כבשתו בין לא כבשתו כל שלא קבל עליו אחריות אין זקוק לבער הפקידו אצלו באחריות זקוק לבער. ואם השכיר לגוי הבית אפי׳ באחריות אין זקוק לבער ואפי׳ מדרבנן:

וחמירא דבני חילא אם חק המלך לשלם אם נגנב או נאבד חייב לבערו אבל תשלומין באונס אין להם דין תשלומין ואחריות. ומבעי ליה לאינש לאשתעוייה בלשון כבוד לעולם ואפי׳ נפישן מיליה אלא דבדבר הלכה אי נפישין משתעי בלשון קצרה ואי כהדדי נינהו משתעי בלשון כבוד. אלא דאפילו בכי הדדי היכא דאיכא בההוא לישנא חידושה כלל משתעי בלישנ׳ דאורחי׳ וה״נ מבעי ליה דלא ליבשר מדעם ביש בהדיא אלא מכלל מידי אחרינא כעין עדשים נעשו יפות דמשמע אבל לא חטים. ואבל אסור בנעילת הסנדל ושמועה רחוק׳ אינה נוהגת אלא יום אחד ומקצת היום ככולו ולענין מזוזה דבר תורה אינו חייב אלא הדר בבית שלו אבל שוכר ובעל הבית כל שאינו דר בה פטו׳ אלא דמדרבנן אמרו הדר בפונדקי בארץ ישראל פטור עד ל׳ יום והשוכר חייב מיד ובחו״ל בפונדקי פטור לעול׳ ושוכר או שואל פטור עד שלשים יום:

ולענין להשכיר בית לגוי בחו״ל מותר בין למכור בין להשכיר בין לדירה ותו לא מידי אמר רב יהודא אמר רב המוצא חמץ ביו״ט כופה עליו את הכלי י״מ דהכ׳ בשבטלו דתו לא עבר בב״י ובבל ימצא וליכא אלא משום דלמא אתו למיכל מניה ובכפיית כלי סגי. אבל כשלא בטלו כיון דאיכא משום בל יראה ובל ימצא שריף ליה. ולא מחוור לי כלל דאפי׳ לא בטלו נמי דמצוה לשורפו אין שורפין אותו ביו״ט וקדשי׳ יוכיחו דכתיב ושרפת את הנותר באש ואפי״ה קיימ״ל דאין שורפין קדשים ביו״ט. ור׳ עקיבא נמי דאית לי׳ דאין ביעור חמץ אלא שריפה ומצוה לשרפו אמר לעיל דאין שורפין ביו״ט. ואע״ג דמפרש לעיל טעמיה דר׳ משום דלא אמרי׳ מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ואלו אנן קיימ״ל כב״ה דאית להו מתוך בפ״ק דביצה מסתברא לי דההיא דר׳ עקיבא ל״פ אדידן דהיאך אפשר דשביק ב״ה ועביד כב״ש אלא ה״ק רבא וש״מ דב״ה לא אמרי מתוך אלא בדבר שיש בו צורך היום. וכדתנן התם ב״ש אומרים אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר תורה לר״ה וב״ה מתירין. ואמרינן בגמר׳ דהוצאת אבנים כולי עלמא לא פליגי דאסור משום דלית בהו צורך היום ואע״ג דאמרי׳ התם תני תנא קמיה דר׳ יוחנן המבשל גיד הנשה ביו״ט ואכלו לוקה חמש ומפרש ואזיל אמאי לוקה ומפרש חדא משום הבערה וא״ל ר׳ יוחנן לתנא פוק תני לברא הבער׳ אינה משנה ואם תמצא לומר משנה ב״ש היא דאמרי לא אמרינן מתוך דאלמא אפילו הבערה לצורך הגיד חשיב הבערה לצורך ואע״ג דאסור באכילה ובהנאה שאני התם דההבערה מיהא שריא ולצורך עביד לה אלא דבתר הכי איגלי ליה איסורא מה שאין כן הכא דההבער׳ גופ׳ אסורה בהנאה דאי לא תימא הכי תקשי ליה לר׳ יוחנן דשלא לצורך כלל לא שרו ב״ה אלא ודאי כדאמרן וכי תימא א״כ מאי קא מבע״ל בפ׳ במה מדליקין גבי אין שורפין קדשים ביו״ט מה״מ ולמה לי קרא תיפוק לי דליכא למימר ביה מתוך הא כתיבנא ליה התם דהוה ס״ד דמאן דבעי לה דיו״ט לא תעשה גרידא וליתי עשה דשריפה ולדחי לא תעשה דיו״ט עד דפריש ליה דיו״ט עשה ולא תעשה הוא:

הלכך לא שרפינן ליה אפילו למאן דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה וכ״ש לדידן דקיימ״ל כרבנן מפרר וזורה לרוח או מטיל לים אבל כל שלא בטל אפשר ליטלו ולזורקו לחוץ ואע״ג דאיכא טלטול מוקצה דרבנן אתי דאוריית׳ ומבטל דרבנן וכן כתבו רוב המפרשי׳ ז״ל ומ״מ מוקצה ודאי איכא דקרא דתשביתו ביום הראשון הו׳ אלא שגם בזה אני חוכך להחמיר דהא אשכחן בדוכתי טובא דהעמידו חכמים דבריהם על דין תורה. ואמל ערל והזאה יוכיחו וגבי שופר של ר״ה אין חותכין אותו לא בדבר שהוא משום שבות ולא בדבר שהוא משום לא תעשה ואין מפקחין עליו את הגל ואע״ג דמבטל מצוה ובפ״ק דשבת אמרינן הדביק פת בתנור לא התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי איסור שבת ואע״ג דרדיה דרבנן וטובא דכותיהו בכל שב ואל תעשה ואע״ג דאמרי׳ בפ׳ לולב וערבה ואמאי טלטול בעלמא הוא ולדחי שבת לאו טלטולי דמוקצה קאמר דנשמע מינה דאתי דאוריית׳ ומבטל דרבנן דהתם לאו מוקצה הוא אלא ה״ק והרי אין כאן מלאכה אלא טלטול בעלמא וכדכתיבנ׳ התם. ומ״מ אשכחן נמי בדוכתי טובא דאתי דאוריית׳ ומבטל דרבנן הילכך אין דנין מזה לא להקל ולא להחמיר אלא היכא דאתמר אתמר היכא דלא אתמר לא אתמר. אלא דמכיון דאמרינן לקמן היה יושב בבית המדרש ונזכר שיש לו עיסה מגולגלת בתוך ביתו דקדים ומבטיל ליה מקמי דתחמיץ ודיקא נמי דקתני היה יושב בבית המדרש כלו׳ דאי בחמץ גמור אפי׳ יושב בביתו נמי לית ליה תקנתא דלא מצי שריף ליה ביו״ט אבל בעיסה מגולגלת אי לאו דיושב לפני רבו הוה שריף ליה מקמי דתחמיץ. ואם איתא אפילו תימא בחמץ גמור ויושב לפני רבו אצטריך דאי הוה בביתיה אע״ג דלא מצי למשרפה מטלטל ליה וזריק ליה דהא ההיא בשלא ביטל היא. ועוד דאמרינן נמי לקמן גבי שמא ימצא גלוסקא יפיפיה ונבטלה כי משכח לה, ופריק דילמא משכחת לה בתר איסור׳ ולא מצי מבטל לה. ואם איתא לימא ליה אכתי ולשקלי׳ לה כי משכח לה. וכי תימא ביטול עדיף ליה דלית ביה שהוי מה שאין כן בזריקה דכמה דשהה לאפוקה עבר עלה הא ליתא דהא לא חאיש להכי דלא מבטל לה אלא לבתר דאשכחא וכדבעינן למכת׳ עלה. ותו דכמה דעסיק בביעורא ליכא למימר דעבר עלה דלא נתנה תורת למלאכי השרת אלא ש״מ דאכתי איכא למיחש דלמא משכח לה ביו״ט ולא מצי לטלטולה ותו דגרס בירושלמי גגו של ישראל שהיה סמוך לגגו של גוי ונתגלגל חמץ מגגו של גוי לגגו של ישראל ה״ז דוחפו בקנה ואם היה שבת או יו״ט כופה עליו את הכלי. דלכאור׳ משמע דהאי חמץ הוא במקום שאין היד שולטת בו ולפיכך דוחפו בקנה משום בל יראה ובל ימצא דאע״ג דאיסורי הנאה הוא חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו כל שלא גלה שאינו רוצה בזכיה זו דאשכחן זכיה באיסורי הנאה דאמרי׳ במס׳ ע״ז גבי אבני מרקוליס גזירה דלמא מגבה לה ישראל והוי לה ע״ז ביד ישראל ואין לה בטיל׳ עולמית והיינו נמי דוחפו בקנה דאי לא כיון שאין היד שולטת שם ואינו זוכה בו נמי למה לי דחיפה ואפי׳ הכי קאמר דאם היה שבת או יו״ט אינו דוחפו אלא כופ׳ עליו את הכלי כלומר כלי ארוך המגיע ראשו לשם אלמא דבשבת ויו״ט לא מצי לטלטוליה ואע״ג דלא בטליה הילכך הא דרב יהודא כללא כייל בין בטלו בין לא בטלו ביו״ט כופה עליו את הכלי (ח״י). והא דקאמר כופה עליו את הכלי למאן דאמר התם בפרק כירה אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל הכא בשצריך לגופו או למקומו:

ירושלמי כפה עליו את הכלי ולא מצאו יד נטלתו לא כפה עליו את הכלי ולא מצאו צריך לבדוק עליו כל הבית. ומסתברא לי בשמצא הכלי כפוי או שלא מצאו כלל אבל אם מצא הכלי בלתי כפוי ולא מצא החמץ חיישינן לחולדה ועכבר. דתנן צלוחית שהניח׳ מכוסה ובא ומצאה מגולה פסולה שדרכן של שרצים לגלות. אי נמי מילתא פסיקתא קתני דהתם בצלוחית שהכסוי תלוי ועומד מכניס ראשו תחתיו ומגלהו אבל כאן בכפוי על גבי קרקע אין דרך שרצים לגלות (ח״י):

חמצו של גוי עושה לו מחיצה עשרה טפחים ולא סגי בכפית כלי דהתם ליום אחד לחולו של מועד אבל כאן לכל שבעה צריך מחיצה ובדלא קביל עליה אחריות היא. אלא אמר רבא לא אמרן אלא שאין דעתו לחזור אבל דעתו לחזור אפילו קודם ל׳ יום זקוק לבער י״מ יש בדעתו ואין בדעתו קודם הפסח. וזה תימא דא״כ כל מי שיוצא אפילו מר״ה ודעתו לחזור לאחר שלשים יום חייב לבער שמא ימלך ולא יחזור עד תוך הפסח ומשכח חמץ בתוך ביתו ואתי ביה לידי תקל׳ ולא מסתברא הכי. ועוד דאם דעתו לפנות האוצר קודם הפסח אמאי חייב לבער מהשתא דהא דעתו לבדוק קודם הפסח אלא העיקר כמו שפירש״י ז״ל דעתו לחזור תוך הפסח וטעמא משום דמשכח ליה לחמץ ואתי ביה לידי תקלה. ובירושלמי מוחלפת הסוגיא דגרסי׳ התם הדא דתימא בשיש בדעתו אבל אם אין בדעתו לחזור אפילו קודם שלשים יום נמי צריך לבדוק ובספק אבל בודאי אפילו מר״ה אמר ר׳ אבא אפילו יש בדעתו לחזור צריך לבדוק שמא ימלך ולא יחזור. ויש לפרש בדעתו ואין בדעתו הנאמר שם קודם הפסח אלא בתוך הפסח ור׳ אבא אמר אפי׳ יש בדעתו לחזור כל שהוא בספק צריך לבדוק שמא ימלך ולא יחזור אלא תוך הפסח ונמצא עכשיו להלכה תוך שלשים יום בין בדעתו לחזור בין אין דעתו לחזור צריך לבדוק קודם שלשים יום אם דעתו לחזור ודאי קודם הפסח אין זקוק לבער אבל בספק שמא יבא תוך הפסח וכ״ש בודאי אפי׳ מר״ה צריך לבדוק וכן אם נעתק מן המקום לגמרי ואין דעתו לחזור כלל אין זקוק לבער ומ״מ בכל שאין זקוק לבער מבטלו שם במקומו כדי שלא יעבור בבל יראה ובל ימצא. וכן בעשה את ביתו אוצר. והרא״ה ז״ל יש לו דרך אחרת בזה ואינה מחוורת:

שואלים בהלכות הפסח קודם הפסח שלשי׳ יום כבר כתבתיה בפ״ק דמגילה דלשאלת בית הוועד הוא שנקר׳ שואל כענין.