גמ׳. תני תנא קמיה דרב חסדא הכובש את נבואתו לוקה וכו׳ מאן מתרי ביה, אמר אביי חבריה נביאי. מנא ידעי אמר אביי דכתיב כי לא יעשה ה׳ [אלהים] דבר כי אם גלה סודו, ודילמא הדרי ביה. אם איתא דהדרי ביה אודועי הוו מודעי לכלהו נביאי.
בפ׳ בהעלותך
(במדבר יב,א-ז) כתיב ״ותדבר מרים ואהרן על אודות האשה הכושית אשר לקח וגו׳ ויאמרו האך במשה דיבר ה׳ הלא גם בנו דיבר וגו׳ ״. וביאר הגר״מ זצ״ל דמרים טענה כי לא היה לו למשה רבינו לפרוש מאשתו ולא יתכן שפירש ממנה על פי הדיבור, דא״כ שאר הנביאים היו יודעים מזה, דכתיב ״כי אם גילה סודו אל עבדיו הנביאים״. וע״ז השיב הקב״ה
(במדבר יב:ו-ח) ״ויאמר שמעו נא דברי אם יהיה נביאכם ה׳ במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו. לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא. פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות ותמונת ה׳ יביט ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה״. דנבואת משה רבינו שאני מנבואת שאר הנביאים, דנבואת משה רבינו הויא חפצא בפנ״ע של נבואה, וא״כ י״ל דהכלל ״כי לא יעשה ה׳ אלוקים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים״ לא נאמר ביחס לנבואת משה רבינו.
תוספות ד״ה אליהו בהר הכרמל וכו׳. משמע דבשם הקדוש ברוך הוא היה מתנבא לעבור וכיון דמוחזק מהימנינן ביה אף על גב דלא יהיב אות ובהאשה רבה (יבמות דף צ: ושם) נפקא לן דכתיב אליו תשמעון אפי׳ אמר לך עבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה כגון אליהו בהר הכרמל ותימה מאי קא פריך התם וליגמר מיניה כיון דע״פ הדיבור היה מתנבא מה שייך למילף מיניה לעבור משום תקנה דרבנן שלא על פי הדיבור. ועוד למה לן הכא טעמא משום דאיתחזק בנביאות הא אפילו בלא נביא שרי לב״ד לעבור משום מיגדר מילתא. ויש לומר דמדקדק התם מלישנא דברייתא דקתני הכל לפי שעה דמשמע הכל מפני צורך השעה ואי על פי הדיבור למה לי צורך השעה בין לצורך בין שלא לצורך צריך לקיים צוויו של מקום אלא ודאי בנביא שעשה מדעתו קא אמרה ברייתא דמיירי קרא והא דבעי הכא איתחזק היינו משום דכי איתחזק בנביאות סומכין עליו במה שהיה מבטיח לירידת אש ושוחטין על הבטחתו קדשים בחוץ שבזכותו ובתפלתו תרד אש מהשמים ויהיה מגדר מילתא בדבר שיתקדש שמו של הקדוש ברוך הוא ברבים ויחזרו ישראל למוטב. ומיהו בקראי משמע שעל פי הדיבור עשה דכתיב באליהו וכדברך עשיתי וגו׳ ופרש״י מאור הגולה בפירושו לנביאים וכדברך עשיתי שהקרבתי בשעת איסור הבמות. ונראה לומר דכיון דעל פי הדיבור שרי משום צורך שעה הוא הדין שלא על פי הדיבור שהרי אין נביא רשאי לחדש דבר כדאיתא בפ״ק דמגילה (דף ב:) ועוד י״ל דהא דקאמר אליהו וכדברך עשיתי לא שאמר לו הקדוש ברוך הוא אלא מקרא היה דורש דכתיב גוי וקהל גוים יהיה ממך ואמרינן עתידין בניך לעשות כמעשה נכרים פירוש לשחוט בחוץ ואני מסכים על ידו ולפי שהיה נביא מוחזק סמכו עליו שעליו נאמר מקרא זה.
והנה התוס׳ הקשו דאם אליהו הורה על פי נבואה להקריב בחוץ א״כ היאך מקשינן ביבמות
(צ:) דליגמר מיניה מאליהו דיש כח לב״ד לעקור דבר מן התורה שלא ע״פ הדיבור. ותירצו התוס׳ בתירוץ הראשון דמיירי שעשה אליהו הנביא מדעתו בתורת ב״ד למיגדר מילתא. והנה עיין ברמב״ם (פ״ב מהלכות ממרים הל״ד) וז״ל ויש לבית דין לעקור אף דברים אלו לפי שעה אף על פי שהוא קטן מן הראשונים שלא יהו גזרות אלו חמורין מדברי תורה עצמה שאפילו דברי תורה יש לכל בית דין לעקרו הוראת שעה, כיצד בית דין שראו לחזק הדת ולעשות סייג כדי שלא יעברו העם על דברי תורה, מכין ועונשין שלא כדין אבל אין קובעין הדבר לדורות ואומרים שהלכה כך הוא, וכן אם ראו לפי שעה לבטל מצות עשה או לעבור על מצות לא תעשה כדי להחזיר רבים לדת או להציל רבים מישראל מלהכשל בדברים אחרים עושין לפי מה שצריכה השעה, כשם שהרופא חותך ידו או רגלו של זה כדי שיחיה כולו כך בית דין מורים בזמן מן הזמנים לעבור על קצת מצות לפי שעה כדי שיתקיימו כולם כדרך שאמרו חכמים הראשונים חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה עכ״ל. ונראה דהרמב״ם סובר דיש כח לב״ד לעקור דין מה״ת לפי שעה היינו כשיש צורך השעה להציל רבים מישראל מלהכשל בדברים אחרים, והוא מעין פקו״נ כשם שהרופא חותך יד או רגל כדי שיחיה החולה כולו, כמו״כ יש הלכה דפיקו״נ ברוחניות של האומה, דמשום כך ב״ד יכולים להפקיע לפי שעה איסור מסוים כדי להציל את כלל ישראל מעבירות אחרים. ולכאורה זה היה יסוד המעשה של אליהו בהר הכרמל, דהיה מצב פקו״נ של כלל ישראל ברוחניות שהיה סכנה שילכו אחרי נביאי הבעל, ואליהו עקר האיסור דשחוטי חוץ לפי שעה לצורך השעה כדי להוכיח שנביאי הבעל הם נביאי שקר ולהציל את ישראל מללכת אחרי נביאי הבעל. אמנם התוס׳ כתבו ״ואי על פי הדיבור למה לי צורך השעה בין לצורך בין שלא לצורך צריך לקיים צוויו של מקום״, ומבואר דס״ל להתוס׳ דנביא יכול לעקור מצוה מה״ת על פי נבואה לפי שעה דהיינו לזמן מסוים ולא לעולם, אמנם אין נביא צריך שהעקירה תהיה לצורך השעה, אלא נביא עוקר מצוה לפי שעה לזמן מסוים אפילו אם אין כאן צורך השעה.
ויש לעיין אליבא דהרמב״ם האם נביא אינו יכול לעקור מצוה אא״כ הוא עוקר את המצוה לצורך השעה כמו ב״ד או לא, ועיין ברמב״ם (פ״ט הלכות יסודי התורה ה״ג) שכתב וז״ל וכן אם יאמר לנו הנביא שנודע לנו שהוא נביא לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה או על מצות הרבה בין קלות בין חמורות לפי שעה מצוה לשמוע לו, וכן למדנו מחכמים ראשונים מפי השמועה בכל אם יאמר לך הנביא עבור על דברי תורה כאליהו בהר הכרמל שמע לו חוץ מעבודת כוכבים, והוא שיהיה הדבר לפי שעה, כגון אליהו בהר הכרמל שהקריב עולה בחוץ וירושלים נבחרת לכך והמקריב בחוץ חייב כרת, ומפני שהוא נביא מצוה לשמוע לו וגם בזה נאמר אליו תשמעון, ואילו שאלו את אליהו ואמרו לו היאך נעקור מ״ש בתורה פן תעלה עולותיך בכל מקום, היה אומר לא נאמר אלא המקריב בחוץ לעולם חייב כרת כמו שצוה משה, אבל אני אקריב היום בחוץ בדבר ה׳ כדי להכחיש נביאי הבעל, ועל הדרך הזאת אם צוו כל הנביאים לעבור לפי שעה מצוה לשמוע להם, ואם אמרו שהדבר נעקר לעולם מיתתו בחנק שהתורה אמרה לנו ולבנינו עד עולם עכ״ל. ויש לעיין במש״כ הרמב״ם ״ועל הדרך הזאת אם ציוו כל הנביאים לעבור לפי שעה מצוה לשמוע להם״ האם כוונתו דבעי רק עקירה לפי שעה או״ד דבעינן שתהיה העקירה לצורך השעה בדומה לאליהו שציווה להקריב בחוץ כדי להכחיש נביאי הבעל, וצ״ע.
תוספות ד״ה אליהו בהר הכרמל. בא״ד. אלא ודאי בנביא שעשה מדעתו קא אמרה ברייתא דמיירי קרא והא דבעי הכא איתחזק היינו משום דכי איתחזק בנביאות סומכין עליו במה שהיה מבטיח לירידת אש ושוחטין על הבטחתו קדשים בחוץ שבזכותו ובתפלתו תרד אש מהשמים ויהיה מגדר מילתא בדבר שיתקדש שמו של הקדוש ברוך הוא ברבים ויחזרו ישראל למוטב.
ונראה לבאר דתוס׳ ס״ל דאליהו עקר האיסור דשחוטי חוץ בתורת הוראת ב״ד הגדול, דאליהו היה נשיא הסנהדרין כמש״כ הרמב״ם בהקדמה למשנה תורה וז״ל ואליהו קיבל מאחיה השילוני ובית דינו ואלישע קיבל מאליהו ובית דינו עכ״ל. ומבואר דאליהו היה נשיא הסנהדרין. אמנם צ״ע וכי כל הע״א דיינים שבסנה׳ היו עמו בהר הכרמל והורו בתורת הוראת ב״ד הגדול להקריב בחוץ, דזה לא מוזכר בפסוקים. ועוד קשה דאליבא דהרמב״ן (בספה״מ מ״ע קנ״ג) אין לב״ד מחוץ ללשכת הגזית כח של ב״ד הגדול. וא״כ אפילו אם הורו סנהדרין ביחד עם אליהו להקריב בחוץ היאך חלה הוראתם לעקור דין מן התורה והרי אין לב״ד שם ב״ד הגדול מחוץ ללשכת הגזית. ויתכן לומר דמכיון דאליהו היה הנשיא של סנהדרין הגדול אזי יש לנשיא הכח של סנהדרין הגדול, ויכול להורות בעצמו והוראתו חלה בתורת הוראת ב״ד הגדול. דהרי מצינו דיש לנשיא שבסנהדרין הכח לקדה״ח ולעבר שנים ומשמע דיש לנשיא הסמכות של ב״ד הגדול. אמנם מסברא היה יתכן לומר דרק לענין קה״ח יש לנשיא כח כסנהדרין ולא לגבי עקירת דבר מה״ת, אולם בתוס׳ מבואר דאף לעקור דבר מה״ת יש לנשיא כח של סנהדרין. ולתירוץ קמא דתוס׳ ההיתר שהורה אליהו להקריב בחוץ היה בתורת הוראת ב״ד. ולפי״ז צע״ק בלשון הגמ׳ ביבמות דמקשה ״וליגמר מיניה״, דניליף ממעשה אליהו שיש כח לב״ד לעקור דבר מן התורה לפי שעה, דמהו הכוונה וליגמר מיניה דלכאורה לפי התירוץ הראשון בתוס׳ היינו הך. וכן צ״ע בתירוץ הגמ׳ ביבמות ״למיגדר מילתא״ דזה יסוד העקירה מדין ב״ד ומה השקו״ט. אמנם עכ״פ תוס׳ נקטו בתירוץ הראשון דאליהו עקר את האיסור דשחוטי חוץ מדעתו בתורת ב״ד. וצ״ע א״כ אמאי איתא בגמ׳ דחל ע״ז המצוה דאליו תשמעון דאי אמר אליהו דבר זה מדעתו לא מסתבר לומר דכל מה שנביא אומר חל עליו מצות אליו תשמעון, ודלא כדנקט המנ״ח בדעת התוס׳א.
תוספות ד״ה אליהו בהר הכרמל. בא״ד. ומיהו בקראי משמע שעל פי הדיבור עשה דכתיב באליהו וכדברך עשיתי וגו׳ ופרש״י מאור הגולה בפירושו לנביאים וכדברך עשיתי שהקרבתי בשעת איסור הבמות. ונראה לומר דכיון דעל פי הדיבור שרי משום צורך שעה הוא הדין שלא על פי הדיבור שהרי אין נביא רשאי לחדש דבר כדאיתא בפ״ק דמגילה (דף ב:).
אולם לפי התירוץ הב׳ בתוס׳ אליהו עקר האיסור דשחוטי חוץ על פי הדיבור בנבואה. ומבואר לפי תירוץ זה דנביא על פי הדיבור אינו יכול לעקור איסור או מצוה אא״כ יש צורך השעה כמו ב״ד (ודלא כדס״ל לתירוץ הראשון בתוס׳ דנביא יכול לעקור איסור לפי שעה אפילו בלי צורך השעה). אמנם תוס׳ מחדשים דאי שרי לעקור על פי הדיבור משום צורך שעה ה״ה דמותר שלא ע״פ הדיבור לצורך שעה דהרי אין נביא רשאי לחדש דבר. ודבריהם צ״ב. ונראה לבאר דאין חלות שם הוראת נביא, דאין חלות שם הוראה ע״פ הדיבור, אלא דהוראת נביא ע״פ הדיבור לא גרע מהוראת ב״ד, דמעשה הוראה בתורת נביא לא חלה אבל ע״פ הדיבור לא גרע הוראתו מהוראת ב״ד הגדול. ואי ב״ד הגדול אינם יכולים להורות לעקור דבר מה״ת אף הוראת נביא לא חלה, אבל אי ב״ד יכולים לעקור דבר מן התורה אז נבואת נביא על פי הדיבור חלה בתורת הוראת ב״ד. והביאור בזה הוא דכשיש נידון על בירור ההלכה אין לנביא כח לברר ההלכה עפ״י נבואה דאין נביא רשאי לחדש דבר אבל לעקור דין מן התורה יש לנביא סמכות כמו ב״ד הגדול, וחלה עקירתו בתורת הוראת ב״ד לעקור דבר מה״ת. וזה כוונת התוס׳ דהקשו דהרי יש דין דאין נביא רשאי לחדש חידוש דבר וא״כ היאך חלה עקירת דין מה״ת ע״פ נביא דהו״ל חידוש דבר, ותירצו שאם יש כח לב״ד הגדול אז הנביא מורה בתורת ב״ד הגדול. ונראה לבאר דלפי התירוץ הב׳ בתוס׳ אליהו עקר בתורת נבואה דכתיב ״כדברך עשיתי״ אמנם חלה העקירה בתורת הוראת ב״ד הגדול, וע״כ דקדקו תוס׳ דהיתה עקירה לצורך השעה. ולפי״ז נראה לבאר הגמ׳ ביבמות דהקשה ״וליגמר מיניה״ דהרי אליהו עקר בתורת ב״ד הגדול ומשני שאני הכא דכתיב ״אליו תשמעון״ ור״ל דאפילו כשהנביא אינו עוקר בתורת הוראת נביא חל מצוה אליו תשמעון דהיה ע״פ הדיבור. אך צ״ע לפי התירוץ הראשון דאליהו עקר מדעתו שלא ע״פ הדיבור בתורת ב״ד דאליהו היה נשיא הסנהדרין א״כ מה משני בגמ׳ ביבמות ״אליהו שאני דכתיב אליו תשמעון״. ויתכן דמשו״ה המנחת חינוך (מצוה תקט״ז אות א׳) נקט דלפי תוס׳ חל מצות אליו תשמעון בכל דבר שאומר נביא ואפילו אם אינה נבואה על פי הדיבור. ולפי המנחת חינוך מצות אליו תשמעון חל לגבי הגברא דנביא, דחייב לשמוע לדברי הנביא. אך הגר״מ זצ״ל נקט דליכא חלות שם נביא בגברא כמו שחל במלך חלות שם בגבראב, ואין חלות שם נביא בגברא דיחול בו מצוה דאליו תשמעון על כל מה שיאמר אלא מצות אליו תשמעון חלה רק בדבר שאומר על פי נבואה. דלכאורה דחוק לומר דאם יאמר נביא איזה דבר שלא ע״פ הדיבור דחייבים לשמוע אליו ואם אינו שומע עבר על איסור דאליו תשמעון. דאם הנביא אומר ציווי בדבר הרשות ע״פ עצמו אין זה חלות שם אמירת נביא ודברי נביא. אמנם יתכן לומר דאם הנביא הוי נשיא הסנהדרין הגדול ואומר הנביא ע״פ דעתו לעשות איזה דבר מדעתו וחל חלות שם הוראה על דבריו אזי אם אין שומעין לו עובר אף באיסור דאליו תשמעון. ואילו בדבר שהוא לגמרי דברי הרשות שאמר על פי עצמו ליכא חיוב דאליו תשמעון, ואליהו הנביא עשה מדעתו כי ראה צורך השעה לכך כדי להציל את ישראל מעבירות אחרות ולפיכך חל חלות שם הוראת ב״ד על דבריו וחל מצות אליו תשמעון אע״פ שלא היה ציווי על פי הדיבור להקריב בחוץ. ויתכן דיש נפ״מ בזה דאם אמר נביא ציווי על פי הדיבור אזי י״ל דחלה מצות אליו תשמעון אף לאחר מיתה, דמצות אליו תשמעון חלה לגבי עצם דבריו. משא״כ בהוראת נביא שהיא על פי עצמו אלא דהויא חלות שם הוראת ב״ד (כהוראת אליהו בהר הכרמל אליבא דהתירוץ הא׳ בתוס׳) דאזי חלה מצות ״אליו תשמעון״ בנוגע לגברא דנביא י״ל דמצות אליו תשמעון היינו רק כשהנביא בחיים ולא לאחר מיתה. אמנם נראה פשוט דאם אמר נביא מעצמו דבר שהוא לגמרי דבר הרשות כגון שציווה לאדם להביא לו כוס מים וכדומה לא חל בזה מצות אליו תשמעון דלא חל על דבריו חלות שם דברי נביא, ודלא כדנקט המנ״ח (מצוה תקט״ז) דחלה מצות אליו תשמעון אף בדבר רשות שציוה הנביא ע״פ עצמו. ויתכן עוד נפ״מ לענין דבורה הנביאה דאי נימא כדעת התוס׳ בנדה (דף נ. ד״ה כל) דהיא רק היתה מלמדת להם הדינים ולא היתה דנה, א״כ מבואר דלא חל חלות שם הוראה על ידה י״ל דליכא חיוב אליו תשמעון לגבי דבריה, דרק בחלות שם הוראה שנאמרה ע״י נביא חל מצות אליו תשמעון.
אמנם נראה דיש חלות שם גברא דנביא לענין מסירת התורה, ומסורה ע״י נביא הוי חלות שם ודין בפנ״ע דמצינו בכמה מקומות בש״ס דהגמ׳ מדגישה דנביאים היו חלק מאנשי כנה״ג ותיקנו תקנות כדאיתא בגמ׳ ב״ק
(פב.) לגבי קרה״ת ״עמדו נביאים שבאותו הדור ותיקנו שיהו קורין בשבת ומפסיקין באחד בשבת, וקורין בשני ומפסיקין שלישי ורביעי, וקורין בחמישי ומפסיקין ערב שבת, כדי שלא ילינו ג׳ ימים בלא תורה״, ובגמ׳ מגילה
(דף יז:) איתא ״במתניתא תנא מאה ועשרים זקנים ובהם כמה נביאים תיקנו שמונה עשרה ברכות על הסדר״. ועיין ברמב״ם בהקדמה למשנה תורה שכתב וז״ל בית דינו של עזרא הם הנקראים אנשי כנסת הגדולה והם חגי זכריה ומלאכי דניאל וחנניה ומישאל ועזריה ונחמיה בן חכליה עכ״ל, ומבואר דנביאים היו בכלל בית דינו של עזרא, והתקנות שתיקן עזרא ובית דינו נתקנו ע״י נביאים. ובהמשך דבריו כתב הרמב״ם וז״ל בכל דור ודור ראש בית דין או נביא שהיה באותו הדור כותב לעצמו זכרון השמועות ששמע מרבותיו והוא מלמד על פה ברבים עכ״ל. ומבואר דחלה חלות שם נביא במסורת התורה, דנביא שהוא מחכמי ישראל הוי חלות שם מסוים במסורת התורה. ונראה לומר דהנפ״מ בזה הוא דלגבי הוראת נביא בתורה ותקנות שנתקנו ע״י נביאים שהיו חלק מב״ד הגדול חל חיוב מצות ״אליו תשמעון״ ולא רק העשה ד״ועשית כל דבר אשר יורוך״ שחל לגבי ב״ד הגדול.
א. עיין במנחת חינוך מצוה תקט״ז אות א׳.
ב. ועיין באגרות הגרי״ד הלוי ריש הלכות מלכים אות י״ג ד״ה בנוגע (עמ׳ רס״ט).