×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) חַבְרֵיהּ דְּמִיכָה דִּכְתִיב {מלכים א כ׳:ל״ה} וְאִישׁ אֶחָד מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים אָמַר אֶל רֵעֵהוּ בִּדְבַר ה׳ הַכֵּנִי נָא וַיְמָאֵן הָאִישׁ לְהַכּוֹתוֹ וּכְתִיב {מלכים א כ׳:ל״ו} וַיֹּאמֶר לוֹ יַעַן אֲשֶׁר לֹא שָׁמַעְתָּ [וְגוֹ׳].
the colleague of the prophet Micah, son of Imla (see II Chronicles 18:7–8), as it is written: “And a certain man of the sons of the prophets said unto his colleague by the word of the Lord: Strike me, please. And the man refused to strike him” (I Kings 20:35). And it is written: “Then he said he to him: Because you have not listened to the voice of the Lord, behold, as soon as you leave me, a lion shall slay you. And as soon as he left from him, a lion found him; and slew him” (I Kings 20:36).
רש״ימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
חבריה דמיכה – דכתיב ואיש אחד מבני הנביאים אמר אל רעהו בדבר ה׳ הכני נא זה היה מיכיהו בן ימלא שנתנבא אותו היום על אחאב ליפול ביד ארם מפני שנפל בן הדד בידו ושלחו לשלום והיינו דקאמר אחאב ליהושפט לא ידבר עלי טוב כי אם רע מפני שנתנבא כבר את זו עליו ולא קיבל חבירו את דבריו דכתיב וימאן האיש להכותו.
גמ׳ אל רעהו בדבר ה׳ הכני נא וימאן האיש להכותו וכתיב כו׳ יסרת רבים ידים רפות תחזק כושל כו׳ כצ״ל:
רש״י בד״ה חבריה דמיכה כו׳ דכתיב וימאן האיש להכותו כצ״ל:
בד״ה כי כן צוה אותי בדבר ה׳ לאמר לא תאכל לחם לא תשתה מים כצ״ל. ונמחק במקום הזה. ונ״ב בי״ס אינו וכן נראה כי אינה מדברי ה׳ לנביא:
חבריה דמיכה דכתיב ואיש אחד מבני הנביאים אמר אל רעהו וגו׳ לכאורה דקאמר חבריה דמיכה מדכתיב ואמר אל רעהו דמשמע שחברו ג״כ נביא שידע שאמת אמר לו אבל איש אחר שאינו נביא אינו חייב להאמין אלא בנותן לו אות אבל מה שאמר המוותר על דברי נביא סתם משמע להו דאפי׳ אחר שאינו נביא חייב להאמין לו אף בשלא נתן לו אות והיינו במוחזק לנביא כדמפרש ומוכח לקמן:
חבריה [חבירו] של הנביא מיכה בן ימלא, דכתיב [שנאמר]: ״ואיש אחד מבני הנביאים אמר אל רעהו בדבר ה׳ הכיני נא וימאן האיש להכתו״ (מלכים א׳ כ, לה), וכתיב [ונאמר]: ״ויאמר לו יען אשר לא שמעת בקול ה׳ הנך הולך מאתי והכך האריה וילך מאצלו וימצאהו האריה ויכהו״ (מלכים א׳ כ, לו), למדנו שהעובר על דברי נביא חייב מיתה בידי שמים.
the colleague of the prophet Micah, son of Imla (see II Chronicles 18:7–8), as it is written: “And a certain man of the sons of the prophets said unto his colleague by the word of the Lord: Strike me, please. And the man refused to strike him” (I Kings 20:35). And it is written: “Then he said he to him: Because you have not listened to the voice of the Lord, behold, as soon as you leave me, a lion shall slay you. And as soon as he left from him, a lion found him; and slew him” (I Kings 20:36).
רש״ימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) וְנָבִיא שֶׁעָבַר עַל דִּבְרֵי עַצְמוֹ כְּגוֹן עִדּוֹ הַנָּבִיא דִּכְתִיב {מלכים א י״ג:ט׳} כִּי כֵן צִוָּה אוֹתִי וּכְתִיב {מלכים א י״ג:י״ח} וַיֹּאמֶר לוֹ גַּם אֲנִי נָבִיא כָּמוֹךָ וּכְתִיב {מלכים א י״ג:י״ט} וַיָּשׇׁב אִתּוֹ וּכְתִיב {מלכים א י״ג:כ״ד} וַיֵּלֶךְ וַיִּמְצָאֵהוּ אַרְיֵה.

The mishna lists among those liable to receive death at the hand of Heaven: And a prophet who violated his own statement. The Gemara comments: For example, Iddo the prophet, who, according to tradition, prophesied the punishment of Jeroboam in Bethel, as it is written: “I will neither eat bread nor drink water in this place, for it so was commanded me by the word of the Lord” (I Kings 13:8–9). And it is written: “And he said to him: I too am a prophet like you; and an angel spoke unto me by the word of the Lord, saying: Bring him back with you into your house, that he may eat bread and drink water” (I Kings 13:18). And it is written: “And he went back with him, and ate bread in his house, and drank water” (I Kings 13:19). And it is written that he died at the hand of Heaven: “And he went, and a lion met him by the way, and killed him” (I Kings 13:24).
ר׳ חננאלרש״ימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ונביא שעבר על דברי עצמו – כגון עדוא הנביא, שנ׳: כי כן צוה אתי בדבר יי׳ לאמר לא תאכל לחם ולא תשתה מים ולא תשוב בדרך אשר הלכת ויאמר לו גם אני נביא כמוך ומלאך דבר אלי בדבר יי׳ לאמר השיבהו אתך אל ביתך ויאכל לחם וישת מים כחש לו – דינו בידי שמים, שנ׳: וימצאהו האריה בדרך וימיתהו.
ירושלמי (ה״ה): אא״ר שמואל בר רב יצחק: ונביא אחד זקן יושב בבית אל – זה אמציהו כהן בית אל.
ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם – אחר במי? אמר ר׳ יוחנן: אחר דברי השטן, שאמר לפני הקב״ה: רבון כל העולמים, זקן זה חננת למאה פרי, ומכל סעודות שעשה לא היה לו להקריב לפניך תר או בן יונה אחד. אמר לו ג: כלום עשה אלא למען בנו? אם אני אומר לו: זבוח אותו לפני – עושה. מיד: והאלהים נסה את אברהם כול׳.
ר׳ לוי אמר: אחר דברי ישמעאל, שאמר ליצחק: אני גדול ממך במצוות, שאתה נימולתה בן ח׳ ימים, ואני בן י״ג שנה. אמר לו: ובאבר אחד אתה מייראיני? אם אומר לי הקב״ה: זבוח עצמך – מיד אני זובח את עצמי. מיד: והאלהים נסה את אברהם כול׳.
ת״ר: נביא שהדיח – בסקילה.
מאי טעמא? גמרי הדחה הדחה ממסית: מה מסית בסקילה – אף נביא שהדיח בסקילה.
ר׳ שמעון אומר: מיתה כתיבא ביה, וכל מיתה האמורה בתורה סתם – בחנק.
מדיחי עיר הנדחת – בסקילה, גמרי הדחה הדחה, אי ממסית אי מנביא שהדיח.
ר׳ שמעון אומר: בחנק, גמר הדחה הדחה מנביא שהדיח.
א. בירושלמי לפנינו בטעות, והמוותר על דברי הנביא כעידו החוזה א״ר שמואל בר רב יצחק זה אמציה כהן בית אל.
ב. לפנינו, אחר מאי.
ג. מכאן גם בקרע קטן מכת״י 4 קטע 10 (הדף השני) הועתק בנספח 2.
עדו הנביא – שנתנבא על מזבח ה׳ בבית אל שהיה ירבעם מקטר עליו ובדברי הימים גבי יאשיהו כתיב והוא היה עדו.
כי כן צוה אותי – בדבר ה׳ לאמר לא תאכל לחם ולא תשתה מים (במקום הזה) ועבר על דברי עצמו ושמע לדברי הנביא השקר ואכל ושתה.
כגון עדו הנביא כו׳. פירש״י שנתנבא על המזבח בבית אל כו׳ ובדברי הימים גבי יאשיהו כו׳ עכ״ל אינו מפורש בד״ה רק במלכים גבי יאשיהו ומ״ש שהיה עדו וכפירש״י בפרק נ״ה אינו מפורש בהדיא בקרא בשום מקום ואפשר שזה היה קבלה בידם והרד״ק כתב רמז לזה בדה״י נאמר ובחזות עדו החוזה על ירבעם בן נבט וק״ל:
ונביא שעבר על דברי עצמוכגון עדו הנביא, שלפי המסורת הוא הנביא שנשלח לנבא פורענות לירבעם, דכתיב [שנאמר]: ״ולא אוכל לחם ולא אשתה מים במקום הזה. כי כן צוה אתי בדבר ה׳״ (מלכים א׳ יג, ח–ט), וכתיב [ונאמר]: ״ויאמר לו גם אני נביא כמוך ומלאך דבר אלי בדבר ה׳ לאמר... ויאכל לחם״ (מלכים א׳ כ, יח), וכתיב [ונאמר]: ״וישב אתו ויאכל לחם בביתו וישת מים״ (מלכים א׳ כ, יט), וכתיב [ונאמר]: ״וילך וימצאהו אריה בדרך וימיתהו״ (מלכים א׳ כ, כד), הרי שנביא שעובר על דברי עצמו נענש בידי שמים.
The mishna lists among those liable to receive death at the hand of Heaven: And a prophet who violated his own statement. The Gemara comments: For example, Iddo the prophet, who, according to tradition, prophesied the punishment of Jeroboam in Bethel, as it is written: “I will neither eat bread nor drink water in this place, for it so was commanded me by the word of the Lord” (I Kings 13:8–9). And it is written: “And he said to him: I too am a prophet like you; and an angel spoke unto me by the word of the Lord, saying: Bring him back with you into your house, that he may eat bread and drink water” (I Kings 13:18). And it is written: “And he went back with him, and ate bread in his house, and drank water” (I Kings 13:19). And it is written that he died at the hand of Heaven: “And he went, and a lion met him by the way, and killed him” (I Kings 13:24).
ר׳ חננאלרש״ימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא הַכּוֹבֵשׁ אֶת נְבוּאָתוֹ לוֹקֶה אָמַר לֵיהּ מַאן דְּאָכֵיל תַּמְרֵי בְּאַרְבְּלָא לָקֵי מַאן מַתְרֵי בֵּיהּ אָמַר אַבָּיֵי חַבְרֵיהּ נְבִיאֵי.

§ A tanna taught a baraita before Rav Ḥisda: One who suppresses his prophecy is flogged. Rav Ḥisda said a parable to him: Is one who eats dates in a sieve flogged? How can he be flogged? Who forewarns him if he eats dates infested with worms that no one sees? Likewise, as no one knows whether the prophet received a prophecy, how can he be forewarned? Abaye said: His fellow prophets forewarn him.
ר׳ חננאלרש״יתוספותבית הבחירה למאירירשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תני תנא קמיה דרב חסדא: אלוקה.
אמר ליה: ומי התרה בו דלקי – כלומר: במי יודע ששילחו אלהים להינבא והסתיר נבואתוג.
ואמר אביי: חביריו הנביאים – שגילה {להם}, כדכת׳: כל לא יעשה יי׳ אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים.
א. לפנינו, תני תנא קמיה דרב חסדא הכובש את נבואתו לוקה. אולם ר״ח קיצר בלשונו כיון ששינה את הסדר שבגמרא בכדי לסיים פרטי דינו של הכובש נבואתו קודם שהזכיר את המוותר על דברי הנביא, ולא הוצרך להזכיר שהתנא מדבר על הכובש את נבואתו.
ב. מכאן גם בקיצור ר״ח הועתק בנספח 3.
ג. אף שהקשו בגמרא ׳מאן מתרי ביה׳ פירש ר״ח דקאי על הידיעה עצמה אם כבש נבואתו או לא מהא דמקשינן מאן דאכיל תמרי בארבילא לקי, וכלומר וכי תלקה לכל אחד ואחד.
תמרי בארבילא – תמרים הנתונים בכברה.
הכובש נבואתו לוקה – לית ביה לאו ועוד דאין בו מעשה אלא מכין אותו עד שתצא נפשו כמו עשה סוכה ואינו עושה.
הכובש את נבואתו אינו לוקה ולא מפני שאין התראה נופלת בו מצד שאין הדבר נודע לשום אדם והרי זה כאוכל פירות המתולעים שבכלי שאין נראות לאדם ולא הוחזק בהם שום איסור עד שיתרו בו מכחו שהרי זה מ״מ אפשר להתרות בו על ידי נביאים ואי אפשר לומר שמא חזרו בהם מן השמים ובטלו אותה גזירה שנצטוה הוא לאמרו שאלו כן מודיעים היו אותו ואע״פ שבנינוה חזרו שלא בהודעתו של יונה אין זה אלא מפני שלא אמרו אלא ונינוה נהפכת והרי נהפכה לטובה אלא טעם הדבר מפני שאין בזה לאו ואע״פ שנאמר לא תגורו מפני איש לא נתיחד ללאו בכבישת נבואה ולא עוד אלא שאין בו מעשה:
זה שכתבנו שאפשר לפעמים שיצוה הנביא בנבואה ויחזרו בהם מן השמים לא סוף דבר קודם שיתנבא אלא אף לאחר שנתנבא הנביא וספר את נבואתו חוזרין לפעמים ומבטלין את הגזירה ומ״מ דוקא במה שנאמר לו לרעה אבל אם הבטיח מכח נבואתו על הטובה אין כאן חזרה בשום פנים מעתה המתנבא לרעה ולא אירע כדבריו אין בזה הכחשה שאפשר ששבו מרעתם אם במפורסם אם בצנעה או שזכות תולה להם כמו שמצינו בנינוה שחזרו בהם ובחזקה שתלה לו אבל כל שהבטיח על הטובה ולא באה הרי הוא מוכחש בלא ספק ואפילו הבטיח על תנאי והוא שאמר ירמיה לחנניה בן עזור כשהיה מתנבא על כלי המקדש שישובו יקם י״י את דברך אך שמע נא הדבר הזה הנביא אשר ינבא לשלום בבא דבר הנביא יודע הנביא אשר שלחו י״י באמת ויש לי יתרון שאם לא יתקיימו דברי אין בי הכחשה ואם לא יתקיימו דבריך אתה מוכחש על כל פנים ואין לך צד התנצלות:
אע״פ שהמוותר בדברי נביא אין שם אלא מיתה בידי שמים תדע שהאמנת עניני הנבואה מיסודי הדת היא ומפנותיה הגדולות שמא תאמר האיך אנו יודעין בו שהוא נביא תדע שעיקר אמונתנו בזה הוא שאין הנבואה שורה אלא באדם שלם בכל מיני השלמויות ומעוטר במדותיו ונודע בחסידות ומתהלך בקדושה ופרישות עד שלא ימצא בו שום חסרון בכל מיני שלמויותיו וכל שאינו נודע בדרך זה אפילו עשה כמה אותות אין מחזיקין אותו בנביא אבל כשנודע בענין זה מאמינין אותו וצריך שיתן אות ומופת בתחלת נבואתו שיאמינו העם שהוא נביא ולא שיצטרך לשנוי טבע כאותות משה ואליהו ואלישע אלא שיגיד העתידות ואין אומרין לו לקרוע את הים ולהחיות מתים ולהעמיד חמה שאין עיקר אמונתנו מפני האות אלא מפני שנודע לנו שהוא ראוי לכך והאות סעד לו בתחלת נבואתו עד שיוחזק וכל שראינו שנפל מעט מכל מה שדבר שיבא אינו נביא שאף המעוננים והקוסמים יש עמהם צד אמיתות אלא שמתערב שקרות עמהם כאמרו מאשר ולא כל אשר הא מכיון שהוחזק אין שואלין ממנו אות כלל יאסור לנסותו או לשאול ממנו אות כלל וכל שהעיד נביא אחד עליו הוחזק ואין צריך אות כלל:
אע״פ שביארנו שהמתנבא בשם ע״ז אינו אלא בחנק כל נביא שהדיח לעבוד ע״ז הרי הוא בסקילה והנדחים אף הם בסקילה שאין לך לדונם אלא ביחידים הואיל ואין מדיחיהם שנים ואף הוא אינו נסקל מתורת הדחה אא״כ הודחה רוב העיר אחריו ומדיחי עיר הנדחת גם כן בסקילה אע״פ שהמודחים בסייף כמו שהתבאר:
גמ׳. תני תנא קמיה דרב חסדא הכובש את נבואתו לוקה וכו׳ מאן מתרי ביה, אמר אביי חבריה נביאי. מנא ידעי אמר אביי דכתיב כי לא יעשה ה׳ [אלהים] דבר כי אם גלה סודו, ודילמא הדרי ביה. אם איתא דהדרי ביה אודועי הוו מודעי לכלהו נביאי.
בפ׳ בהעלותך (במדבר יב,א-ז) כתיב ״ותדבר מרים ואהרן על אודות האשה הכושית אשר לקח וגו׳ ויאמרו האך במשה דיבר ה׳ הלא גם בנו דיבר וגו׳⁠ ⁠⁠״. וביאר הגר״מ זצ״ל דמרים טענה כי לא היה לו למשה רבינו לפרוש מאשתו ולא יתכן שפירש ממנה על פי הדיבור, דא״כ שאר הנביאים היו יודעים מזה, דכתיב ״כי אם גילה סודו אל עבדיו הנביאים״. וע״ז השיב הקב״ה (במדבר יב:ו-ח) ״ויאמר שמעו נא דברי אם יהיה נביאכם ה׳ במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו. לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא. פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות ותמונת ה׳ יביט ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה״. דנבואת משה רבינו שאני מנבואת שאר הנביאים, דנבואת משה רבינו הויא חפצא בפנ״ע של נבואה, וא״כ י״ל דהכלל ״כי לא יעשה ה׳ אלוקים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים״ לא נאמר ביחס לנבואת משה רבינו.
תוספות ד״ה אליהו בהר הכרמל וכו׳. משמע דבשם הקדוש ברוך הוא היה מתנבא לעבור וכיון דמוחזק מהימנינן ביה אף על גב דלא יהיב אות ובהאשה רבה (יבמות דף צ: ושם) נפקא לן דכתיב אליו תשמעון אפי׳ אמר לך עבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה כגון אליהו בהר הכרמל ותימה מאי קא פריך התם וליגמר מיניה כיון דע״פ הדיבור היה מתנבא מה שייך למילף מיניה לעבור משום תקנה דרבנן שלא על פי הדיבור. ועוד למה לן הכא טעמא משום דאיתחזק בנביאות הא אפילו בלא נביא שרי לב״ד לעבור משום מיגדר מילתא. ויש לומר דמדקדק התם מלישנא דברייתא דקתני הכל לפי שעה דמשמע הכל מפני צורך השעה ואי על פי הדיבור למה לי צורך השעה בין לצורך בין שלא לצורך צריך לקיים צוויו של מקום אלא ודאי בנביא שעשה מדעתו קא אמרה ברייתא דמיירי קרא והא דבעי הכא איתחזק היינו משום דכי איתחזק בנביאות סומכין עליו במה שהיה מבטיח לירידת אש ושוחטין על הבטחתו קדשים בחוץ שבזכותו ובתפלתו תרד אש מהשמים ויהיה מגדר מילתא בדבר שיתקדש שמו של הקדוש ברוך הוא ברבים ויחזרו ישראל למוטב. ומיהו בקראי משמע שעל פי הדיבור עשה דכתיב באליהו וכדברך עשיתי וגו׳ ופרש״י מאור הגולה בפירושו לנביאים וכדברך עשיתי שהקרבתי בשעת איסור הבמות. ונראה לומר דכיון דעל פי הדיבור שרי משום צורך שעה הוא הדין שלא על פי הדיבור שהרי אין נביא רשאי לחדש דבר כדאיתא בפ״ק דמגילה (דף ב:) ועוד י״ל דהא דקאמר אליהו וכדברך עשיתי לא שאמר לו הקדוש ברוך הוא אלא מקרא היה דורש דכתיב גוי וקהל גוים יהיה ממך ואמרינן עתידין בניך לעשות כמעשה נכרים פירוש לשחוט בחוץ ואני מסכים על ידו ולפי שהיה נביא מוחזק סמכו עליו שעליו נאמר מקרא זה.
והנה התוס׳ הקשו דאם אליהו הורה על פי נבואה להקריב בחוץ א״כ היאך מקשינן ביבמות (צ:) דליגמר מיניה מאליהו דיש כח לב״ד לעקור דבר מן התורה שלא ע״פ הדיבור. ותירצו התוס׳ בתירוץ הראשון דמיירי שעשה אליהו הנביא מדעתו בתורת ב״ד למיגדר מילתא. והנה עיין ברמב״ם (פ״ב מהלכות ממרים הל״ד) וז״ל ויש לבית דין לעקור אף דברים אלו לפי שעה אף על פי שהוא קטן מן הראשונים שלא יהו גזרות אלו חמורין מדברי תורה עצמה שאפילו דברי תורה יש לכל בית דין לעקרו הוראת שעה, כיצד בית דין שראו לחזק הדת ולעשות סייג כדי שלא יעברו העם על דברי תורה, מכין ועונשין שלא כדין אבל אין קובעין הדבר לדורות ואומרים שהלכה כך הוא, וכן אם ראו לפי שעה לבטל מצות עשה או לעבור על מצות לא תעשה כדי להחזיר רבים לדת או להציל רבים מישראל מלהכשל בדברים אחרים עושין לפי מה שצריכה השעה, כשם שהרופא חותך ידו או רגלו של זה כדי שיחיה כולו כך בית דין מורים בזמן מן הזמנים לעבור על קצת מצות לפי שעה כדי שיתקיימו כולם כדרך שאמרו חכמים הראשונים חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה עכ״ל. ונראה דהרמב״ם סובר דיש כח לב״ד לעקור דין מה״ת לפי שעה היינו כשיש צורך השעה להציל רבים מישראל מלהכשל בדברים אחרים, והוא מעין פקו״נ כשם שהרופא חותך יד או רגל כדי שיחיה החולה כולו, כמו״כ יש הלכה דפיקו״נ ברוחניות של האומה, דמשום כך ב״ד יכולים להפקיע לפי שעה איסור מסוים כדי להציל את כלל ישראל מעבירות אחרים. ולכאורה זה היה יסוד המעשה של אליהו בהר הכרמל, דהיה מצב פקו״נ של כלל ישראל ברוחניות שהיה סכנה שילכו אחרי נביאי הבעל, ואליהו עקר האיסור דשחוטי חוץ לפי שעה לצורך השעה כדי להוכיח שנביאי הבעל הם נביאי שקר ולהציל את ישראל מללכת אחרי נביאי הבעל. אמנם התוס׳ כתבו ״ואי על פי הדיבור למה לי צורך השעה בין לצורך בין שלא לצורך צריך לקיים צוויו של מקום״, ומבואר דס״ל להתוס׳ דנביא יכול לעקור מצוה מה״ת על פי נבואה לפי שעה דהיינו לזמן מסוים ולא לעולם, אמנם אין נביא צריך שהעקירה תהיה לצורך השעה, אלא נביא עוקר מצוה לפי שעה לזמן מסוים אפילו אם אין כאן צורך השעה.
ויש לעיין אליבא דהרמב״ם האם נביא אינו יכול לעקור מצוה אא״כ הוא עוקר את המצוה לצורך השעה כמו ב״ד או לא, ועיין ברמב״ם (פ״ט הלכות יסודי התורה ה״ג) שכתב וז״ל וכן אם יאמר לנו הנביא שנודע לנו שהוא נביא לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה או על מצות הרבה בין קלות בין חמורות לפי שעה מצוה לשמוע לו, וכן למדנו מחכמים ראשונים מפי השמועה בכל אם יאמר לך הנביא עבור על דברי תורה כאליהו בהר הכרמל שמע לו חוץ מעבודת כוכבים, והוא שיהיה הדבר לפי שעה, כגון אליהו בהר הכרמל שהקריב עולה בחוץ וירושלים נבחרת לכך והמקריב בחוץ חייב כרת, ומפני שהוא נביא מצוה לשמוע לו וגם בזה נאמר אליו תשמעון, ואילו שאלו את אליהו ואמרו לו היאך נעקור מ״ש בתורה פן תעלה עולותיך בכל מקום, היה אומר לא נאמר אלא המקריב בחוץ לעולם חייב כרת כמו שצוה משה, אבל אני אקריב היום בחוץ בדבר ה׳ כדי להכחיש נביאי הבעל, ועל הדרך הזאת אם צוו כל הנביאים לעבור לפי שעה מצוה לשמוע להם, ואם אמרו שהדבר נעקר לעולם מיתתו בחנק שהתורה אמרה לנו ולבנינו עד עולם עכ״ל. ויש לעיין במש״כ הרמב״ם ״ועל הדרך הזאת אם ציוו כל הנביאים לעבור לפי שעה מצוה לשמוע להם״ האם כוונתו דבעי רק עקירה לפי שעה או״ד דבעינן שתהיה העקירה לצורך השעה בדומה לאליהו שציווה להקריב בחוץ כדי להכחיש נביאי הבעל, וצ״ע.
תוספות ד״ה אליהו בהר הכרמל. בא״ד. אלא ודאי בנביא שעשה מדעתו קא אמרה ברייתא דמיירי קרא והא דבעי הכא איתחזק היינו משום דכי איתחזק בנביאות סומכין עליו במה שהיה מבטיח לירידת אש ושוחטין על הבטחתו קדשים בחוץ שבזכותו ובתפלתו תרד אש מהשמים ויהיה מגדר מילתא בדבר שיתקדש שמו של הקדוש ברוך הוא ברבים ויחזרו ישראל למוטב.
ונראה לבאר דתוס׳ ס״ל דאליהו עקר האיסור דשחוטי חוץ בתורת הוראת ב״ד הגדול, דאליהו היה נשיא הסנהדרין כמש״כ הרמב״ם בהקדמה למשנה תורה וז״ל ואליהו קיבל מאחיה השילוני ובית דינו ואלישע קיבל מאליהו ובית דינו עכ״ל. ומבואר דאליהו היה נשיא הסנהדרין. אמנם צ״ע וכי כל הע״א דיינים שבסנה׳ היו עמו בהר הכרמל והורו בתורת הוראת ב״ד הגדול להקריב בחוץ, דזה לא מוזכר בפסוקים. ועוד קשה דאליבא דהרמב״ן (בספה״מ מ״ע קנ״ג) אין לב״ד מחוץ ללשכת הגזית כח של ב״ד הגדול. וא״כ אפילו אם הורו סנהדרין ביחד עם אליהו להקריב בחוץ היאך חלה הוראתם לעקור דין מן התורה והרי אין לב״ד שם ב״ד הגדול מחוץ ללשכת הגזית. ויתכן לומר דמכיון דאליהו היה הנשיא של סנהדרין הגדול אזי יש לנשיא הכח של סנהדרין הגדול, ויכול להורות בעצמו והוראתו חלה בתורת הוראת ב״ד הגדול. דהרי מצינו דיש לנשיא שבסנהדרין הכח לקדה״ח ולעבר שנים ומשמע דיש לנשיא הסמכות של ב״ד הגדול. אמנם מסברא היה יתכן לומר דרק לענין קה״ח יש לנשיא כח כסנהדרין ולא לגבי עקירת דבר מה״ת, אולם בתוס׳ מבואר דאף לעקור דבר מה״ת יש לנשיא כח של סנהדרין. ולתירוץ קמא דתוס׳ ההיתר שהורה אליהו להקריב בחוץ היה בתורת הוראת ב״ד. ולפי״ז צע״ק בלשון הגמ׳ ביבמות דמקשה ״וליגמר מיניה״, דניליף ממעשה אליהו שיש כח לב״ד לעקור דבר מן התורה לפי שעה, דמהו הכוונה וליגמר מיניה דלכאורה לפי התירוץ הראשון בתוס׳ היינו הך. וכן צ״ע בתירוץ הגמ׳ ביבמות ״למיגדר מילתא״ דזה יסוד העקירה מדין ב״ד ומה השקו״ט. אמנם עכ״פ תוס׳ נקטו בתירוץ הראשון דאליהו עקר את האיסור דשחוטי חוץ מדעתו בתורת ב״ד. וצ״ע א״כ אמאי איתא בגמ׳ דחל ע״ז המצוה דאליו תשמעון דאי אמר אליהו דבר זה מדעתו לא מסתבר לומר דכל מה שנביא אומר חל עליו מצות אליו תשמעון, ודלא כדנקט המנ״ח בדעת התוס׳א.
תוספות ד״ה אליהו בהר הכרמל. בא״ד. ומיהו בקראי משמע שעל פי הדיבור עשה דכתיב באליהו וכדברך עשיתי וגו׳ ופרש״י מאור הגולה בפירושו לנביאים וכדברך עשיתי שהקרבתי בשעת איסור הבמות. ונראה לומר דכיון דעל פי הדיבור שרי משום צורך שעה הוא הדין שלא על פי הדיבור שהרי אין נביא רשאי לחדש דבר כדאיתא בפ״ק דמגילה (דף ב:).
אולם לפי התירוץ הב׳ בתוס׳ אליהו עקר האיסור דשחוטי חוץ על פי הדיבור בנבואה. ומבואר לפי תירוץ זה דנביא על פי הדיבור אינו יכול לעקור איסור או מצוה אא״כ יש צורך השעה כמו ב״ד (ודלא כדס״ל לתירוץ הראשון בתוס׳ דנביא יכול לעקור איסור לפי שעה אפילו בלי צורך השעה). אמנם תוס׳ מחדשים דאי שרי לעקור על פי הדיבור משום צורך שעה ה״ה דמותר שלא ע״פ הדיבור לצורך שעה דהרי אין נביא רשאי לחדש דבר. ודבריהם צ״ב. ונראה לבאר דאין חלות שם הוראת נביא, דאין חלות שם הוראה ע״פ הדיבור, אלא דהוראת נביא ע״פ הדיבור לא גרע מהוראת ב״ד, דמעשה הוראה בתורת נביא לא חלה אבל ע״פ הדיבור לא גרע הוראתו מהוראת ב״ד הגדול. ואי ב״ד הגדול אינם יכולים להורות לעקור דבר מה״ת אף הוראת נביא לא חלה, אבל אי ב״ד יכולים לעקור דבר מן התורה אז נבואת נביא על פי הדיבור חלה בתורת הוראת ב״ד. והביאור בזה הוא דכשיש נידון על בירור ההלכה אין לנביא כח לברר ההלכה עפ״י נבואה דאין נביא רשאי לחדש דבר אבל לעקור דין מן התורה יש לנביא סמכות כמו ב״ד הגדול, וחלה עקירתו בתורת הוראת ב״ד לעקור דבר מה״ת. וזה כוונת התוס׳ דהקשו דהרי יש דין דאין נביא רשאי לחדש חידוש דבר וא״כ היאך חלה עקירת דין מה״ת ע״פ נביא דהו״ל חידוש דבר, ותירצו שאם יש כח לב״ד הגדול אז הנביא מורה בתורת ב״ד הגדול. ונראה לבאר דלפי התירוץ הב׳ בתוס׳ אליהו עקר בתורת נבואה דכתיב ״כדברך עשיתי״ אמנם חלה העקירה בתורת הוראת ב״ד הגדול, וע״כ דקדקו תוס׳ דהיתה עקירה לצורך השעה. ולפי״ז נראה לבאר הגמ׳ ביבמות דהקשה ״וליגמר מיניה״ דהרי אליהו עקר בתורת ב״ד הגדול ומשני שאני הכא דכתיב ״אליו תשמעון״ ור״ל דאפילו כשהנביא אינו עוקר בתורת הוראת נביא חל מצוה אליו תשמעון דהיה ע״פ הדיבור. אך צ״ע לפי התירוץ הראשון דאליהו עקר מדעתו שלא ע״פ הדיבור בתורת ב״ד דאליהו היה נשיא הסנהדרין א״כ מה משני בגמ׳ ביבמות ״אליהו שאני דכתיב אליו תשמעון״. ויתכן דמשו״ה המנחת חינוך (מצוה תקט״ז אות א׳) נקט דלפי תוס׳ חל מצות אליו תשמעון בכל דבר שאומר נביא ואפילו אם אינה נבואה על פי הדיבור. ולפי המנחת חינוך מצות אליו תשמעון חל לגבי הגברא דנביא, דחייב לשמוע לדברי הנביא. אך הגר״מ זצ״ל נקט דליכא חלות שם נביא בגברא כמו שחל במלך חלות שם בגבראב, ואין חלות שם נביא בגברא דיחול בו מצוה דאליו תשמעון על כל מה שיאמר אלא מצות אליו תשמעון חלה רק בדבר שאומר על פי נבואה. דלכאורה דחוק לומר דאם יאמר נביא איזה דבר שלא ע״פ הדיבור דחייבים לשמוע אליו ואם אינו שומע עבר על איסור דאליו תשמעון. דאם הנביא אומר ציווי בדבר הרשות ע״פ עצמו אין זה חלות שם אמירת נביא ודברי נביא. אמנם יתכן לומר דאם הנביא הוי נשיא הסנהדרין הגדול ואומר הנביא ע״פ דעתו לעשות איזה דבר מדעתו וחל חלות שם הוראה על דבריו אזי אם אין שומעין לו עובר אף באיסור דאליו תשמעון. ואילו בדבר שהוא לגמרי דברי הרשות שאמר על פי עצמו ליכא חיוב דאליו תשמעון, ואליהו הנביא עשה מדעתו כי ראה צורך השעה לכך כדי להציל את ישראל מעבירות אחרות ולפיכך חל חלות שם הוראת ב״ד על דבריו וחל מצות אליו תשמעון אע״פ שלא היה ציווי על פי הדיבור להקריב בחוץ. ויתכן דיש נפ״מ בזה דאם אמר נביא ציווי על פי הדיבור אזי י״ל דחלה מצות אליו תשמעון אף לאחר מיתה, דמצות אליו תשמעון חלה לגבי עצם דבריו. משא״כ בהוראת נביא שהיא על פי עצמו אלא דהויא חלות שם הוראת ב״ד (כהוראת אליהו בהר הכרמל אליבא דהתירוץ הא׳ בתוס׳) דאזי חלה מצות ״אליו תשמעון״ בנוגע לגברא דנביא י״ל דמצות אליו תשמעון היינו רק כשהנביא בחיים ולא לאחר מיתה. אמנם נראה פשוט דאם אמר נביא מעצמו דבר שהוא לגמרי דבר הרשות כגון שציווה לאדם להביא לו כוס מים וכדומה לא חל בזה מצות אליו תשמעון דלא חל על דבריו חלות שם דברי נביא, ודלא כדנקט המנ״ח (מצוה תקט״ז) דחלה מצות אליו תשמעון אף בדבר רשות שציוה הנביא ע״פ עצמו. ויתכן עוד נפ״מ לענין דבורה הנביאה דאי נימא כדעת התוס׳ בנדה (דף נ. ד״ה כל) דהיא רק היתה מלמדת להם הדינים ולא היתה דנה, א״כ מבואר דלא חל חלות שם הוראה על ידה י״ל דליכא חיוב אליו תשמעון לגבי דבריה, דרק בחלות שם הוראה שנאמרה ע״י נביא חל מצות אליו תשמעון.
אמנם נראה דיש חלות שם גברא דנביא לענין מסירת התורה, ומסורה ע״י נביא הוי חלות שם ודין בפנ״ע דמצינו בכמה מקומות בש״ס דהגמ׳ מדגישה דנביאים היו חלק מאנשי כנה״ג ותיקנו תקנות כדאיתא בגמ׳ ב״ק (פב.) לגבי קרה״ת ״עמדו נביאים שבאותו הדור ותיקנו שיהו קורין בשבת ומפסיקין באחד בשבת, וקורין בשני ומפסיקין שלישי ורביעי, וקורין בחמישי ומפסיקין ערב שבת, כדי שלא ילינו ג׳ ימים בלא תורה״, ובגמ׳ מגילה (דף יז:) איתא ״במתניתא תנא מאה ועשרים זקנים ובהם כמה נביאים תיקנו שמונה עשרה ברכות על הסדר״. ועיין ברמב״ם בהקדמה למשנה תורה שכתב וז״ל בית דינו של עזרא הם הנקראים אנשי כנסת הגדולה והם חגי זכריה ומלאכי דניאל וחנניה ומישאל ועזריה ונחמיה בן חכליה עכ״ל, ומבואר דנביאים היו בכלל בית דינו של עזרא, והתקנות שתיקן עזרא ובית דינו נתקנו ע״י נביאים. ובהמשך דבריו כתב הרמב״ם וז״ל בכל דור ודור ראש בית דין או נביא שהיה באותו הדור כותב לעצמו זכרון השמועות ששמע מרבותיו והוא מלמד על פה ברבים עכ״ל. ומבואר דחלה חלות שם נביא במסורת התורה, דנביא שהוא מחכמי ישראל הוי חלות שם מסוים במסורת התורה. ונראה לומר דהנפ״מ בזה הוא דלגבי הוראת נביא בתורה ותקנות שנתקנו ע״י נביאים שהיו חלק מב״ד הגדול חל חיוב מצות ״אליו תשמעון״ ולא רק העשה ד״ועשית כל דבר אשר יורוך״ שחל לגבי ב״ד הגדול.
א. עיין במנחת חינוך מצוה תקט״ז אות א׳.
ב. ועיין באגרות הגרי״ד הלוי ריש הלכות מלכים אות י״ג ד״ה בנוגע (עמ׳ רס״ט).
א תני תנא קמיה [שנה חוזר המשניות לפני] רב חסדא: נביא הכובש את נבואתו לוקה. אמר ליה [לו] בדרך משל: וכי מאן דאכיל תמרי בארבלא לקי [מי שאוכל תמרים בכברה לוקה]?! הלא מאן מתרי ביה [מי מתרה בו]? שגם אם אכל תמרים מתולעים שאסור לאכלם, כיון שאיש לא ראה את התולעים, כיצד ילקוהו? ומי יודע בזה שכובש את נבואתו? אמר אביי: חבריה נביאי [חבריו הנביאים] הם מתרים בו.
§ A tanna taught a baraita before Rav Ḥisda: One who suppresses his prophecy is flogged. Rav Ḥisda said a parable to him: Is one who eats dates in a sieve flogged? How can he be flogged? Who forewarns him if he eats dates infested with worms that no one sees? Likewise, as no one knows whether the prophet received a prophecy, how can he be forewarned? Abaye said: His fellow prophets forewarn him.
ר׳ חננאלרש״יתוספותבית הבחירה למאירירשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) מְנָא יָדְעִי אָמַר אַבָּיֵי דִּכְתִיב {עמוס ג׳:ז׳} כִּי לֹא יַעֲשֶׂה ה׳ [אֱלֹהִים] דָּבָר כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ וְדִילְמָא הדרי בֵּיהּ אִם אִיתָא דְּהָדְרִי בֵּיהּ אוֹדוֹעֵי הֲווֹ מוֹדְעִי לְכֻלְּהוּ נְבִיאֵי.

The Gemara asks: From where do they know that he received a prophecy? Abaye says: They know, as it is written: “For the Lord God will do nothing, unless He reveals His counsel to His servants the prophets” (Amos 3:7). The Gemara challenges: And perhaps the heavenly court reconsidered with regard to the prophecy, and the prophet is no longer commanded to disseminate the prophecy. The Gemara answers: If it is so that they reconsidered with regard to the prophecy, the heavenly court would have informed all the prophets.
ר׳ חננאלרש״יערוך לנרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ודילמא הדרו ביה כול׳.
דילמא הדרו ביה – פמליא של מעלה וניחם על הרעה והם אינם יודעים והיאך מתרינן בו התראת ספק.
ברש״י ד״ה דלמא הדרו ביה. והאיך מתרים בו התראת ספק: ק״ק התראת ספק מאן דכר שמיה הא אפילו למ״ד התראת ספק שמה התראה ודאי לא ילקה כאן כיון דעדיין נשאר הדבר בספק דלמא הדרו ביה גם לענין מאי בעי התראה הא המלקות לא הוי רק לקיים המצוה כמו עשה סוכה ואינו עושה ולזה לא בעי התראה וצריך לדחוק דהך התראת ספק באמת הכוונה שהמעשה הוא בספק ועיין חולין (דף פ״ו) ברש״י ד״ה שאינו סופג שכ׳ רש״י דהתראת ספק היא וע״כ ג״כ כוונתו כן שהרי האיסור ספק:
שואלים: והם, מנא ידעי [מנין יודעים]? ומשיבים, אמר אביי: דכתיב [שנאמר] ״כי לא יעשה ה׳ אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים״ (עמוס ג, ז). ומקשים: ודילמא הדרי ביה [ושמא חזרו בו] משמים, ושוב אין רוצים שינבא נבואה זו? ומשיבים: אם איתא דהדרי ביה [אמנם היו חוזרים בו] מן הנבואה — אודועי הוו מודעי לכלהו נביאי [היו מודיעים לכל הנביאים].
The Gemara asks: From where do they know that he received a prophecy? Abaye says: They know, as it is written: “For the Lord God will do nothing, unless He reveals His counsel to His servants the prophets” (Amos 3:7). The Gemara challenges: And perhaps the heavenly court reconsidered with regard to the prophecy, and the prophet is no longer commanded to disseminate the prophecy. The Gemara answers: If it is so that they reconsidered with regard to the prophecy, the heavenly court would have informed all the prophets.
ר׳ חננאלרש״יערוך לנרפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) וְהָא יוֹנָה דהדרי בֵּיהּ וְלָא אודעוהו יוֹנָה מֵעִיקָּרָא נִינְוֵה נֶהְפָּכֶת אמרי לֵיהּ אִיהוּ לָא יְדַע אִי לְטוֹבָה אִי לְרָעָה.

The Gemara challenges: But in the case of Jonah, they reconsidered it and did not inform them that the people of Nineveh had repented for their sins and were therefore spared the foretold destruction. The Gemara explains: In the case of Jonah, from the outset, the heavenly court told him to say: “Nineveh will be overturned” (Jonah 3:4). Still, he did not know if the sentence would be for the good, as their corruption would be overturned through repentance, or if it would be for the bad, as the city would be overturned through destruction. Therefore, the prophecy was never revoked, but simply fulfilled in accordance with one of its possible interpretations.
רש״ימהרש״א חידושי אגדותערוך לנרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והא יונה דהדרו ביה – מהפוך את נינוה.
מעיקרא נינוה נהפכת אמרו ליה – ברוח הקדש ומשמע נמי לטובה שיהפכו מעשיהם מרעה לטובה וכיון ששבו נתקיימה הנבואה ולא מיהדר הוא.
ואיהו דלא ידע – הוא היה טועה וסבור שהוא לרעה.
מעיקרא נינוה נהפכת א״ל כו׳. פי׳ רש״י ואיהו דלא ידע טעה וסבר שהוא לרעה עכ״ל ולשון איהו דלא ידע אי לטובה אי לרעה לא משמע כן שהיה יונה טועה אלא דגם יונה שלא ידע היינו שהיה מסתפק אי לטובה נהפכת שיעשו תשובה אי לרעה שיהיה נהפכת כמשמעו כשלא יעשו תשובה ובהכי מתרצא שפיר הא דפריך והא יונה דהדרי בהו ולא אודעוהו והא ודאי מעיקרא אודעוהו במלת נהפכת כשיעשו תשובה לטובה ולא צריך לאודעי להם בתר הכי דהדרי מיהו איך שיהיה ק״ק מאי פריך והא יונה דהדרי בהו ולא אודעוה דאימא דאודעוה ואי דלא מפרש בקרא דאודעוה לכולהו נביאי ה״נ אינו מפורש דאודעוהו לכולהו נביאי את עונשה שיהיה נהפכת וי״ל דאי הוה מודעי להו ליונה נמי הוו מודיעי ליה ואין כאן התראה כלל אבל למסקנא דנהפכת לטובה נמי משמע מעיקרא שפיר הוו מתרו ליה שיקיים נבואתו שנאמר לו לקרוא כי נינוה נהפכת גם אם הוא לטובה וק״ל:
בגמרא והא יונה דהדרי ביה ולא אודעוה: עיין במהרש״א שהקשה מנ״ל שלא אודעוה ונדחק בישובו ולפענ״ד נראה מהכתובים כן דלאחר שאמר הכתוב שהרע ליונה מאד על שלא נתקיימה נבואתו קאמר שישב יונה מחוץ לעיר לידע מה יהיה בעיר וכי מה רצה לדעת עוד אי כבר נאמר לו שנחם הקב״ה על הרעה אלא ודאי שלא נאמר ליונה דבר רק שהוא ראה שעבר העת המיועדת של מ׳ יום ולא נעשה דין ומזה הוכיח או שהאריך הקב״ה אף להם או שנחם לגמרי על הרעה ולכן בתפלתו אמר הלא זה דברי בהיותי על אדמתי כי אתה אל חנון ורחום ארך אפים ונחם על הרעה הרי שהזכיר לב׳ המדות דארך אפים ודנחם על הרעה משום דהיה מסופק אם אריכת אפים הוא מה שלא נעשה דין בהם או דנחם הקב״ה על הרעה וגם הקב״ה אמר לו אח״כ רק ההיטב חרה לך ולא פי׳ לו רצונו ולכן ישב יונה מחוץ לעיר לדעת אם עוד יעשה דין בהם ולא היה רק אריכת אפים או לגמרי מחל להם הקב״ה ורק אח״כ הודיעו הקב״ה כי נחם על הרעה כשאמר ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה ומזה שפיר הוכיח הש״ס כאן דהדרי ביה ולא אודעוה ליונה שם אחרי דברו של שטן: כבר הקשה המהרש״א וגם הת״ח אהנך דרשות הא רש״י כ׳ כהך מ״ד דאחר סמוך ואחרי מופלג והרי הכא כתיב אחר והיה מופלג דיצחק בן ל״ד שנה היה בשעת עקידה וקטרוג השטן היה ביום הגמלו וכן יש להקשות איפכא דאויהי אחרי הדברים האלה ויגד לאברהם לאמר הנה ילדה מלכה גם היא פי׳ רש״י שנתבשר שנולדה רבקה בת זווגו והרי זה היה סמוך דרבקה בת ג׳ שנה היה כשנשאה יצחק בן ארבעים שנה וי״ל דהכלל זה דאחר ואחרי לא שייך רק היכא דכתיב בלא לשון ויהי כגון גבי אחר הדברים האלה היה דבר ה׳ אל אברם במחזה דשם פי׳ רש״י דסמוך הוא וכן גבי אחרי דרך מבוא השמש דפ׳ ראה דפי׳ שם רש״י דמופלג הוא אבל היכא דכתיב בלשון ויהי אחר או אחרי לא הוי כללא זה והדבר צריך ישוב אם שייך זה בכל המקומות:
ומקשים: והא [והרי] יונה, דהדרי ביה [שחזרו בו] ולא אודעוהו [הודיעוהו] שנשתנה גזר דינה של נינוה! ומשיבים: יונה מעיקרא [מתחילה] ״נינוה נהפכת״ אמרי ליה [אמרו לו], איהו [הוא] לא ידע אי [אם] לטובה אי [אם] לרעה, והוא סבר שהכוונה היא נהפכת ממש, ולבסוף נתקיימה נבואתו באופן אחר שנהפכה העיר מבחינה מוסרית לטובה.
The Gemara challenges: But in the case of Jonah, they reconsidered it and did not inform them that the people of Nineveh had repented for their sins and were therefore spared the foretold destruction. The Gemara explains: In the case of Jonah, from the outset, the heavenly court told him to say: “Nineveh will be overturned” (Jonah 3:4). Still, he did not know if the sentence would be for the good, as their corruption would be overturned through repentance, or if it would be for the bad, as the city would be overturned through destruction. Therefore, the prophecy was never revoked, but simply fulfilled in accordance with one of its possible interpretations.
רש״ימהרש״א חידושי אגדותערוך לנרפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) הַמְוַותֵּר עַל דִּבְרֵי נָבִיא מְנָא יָדַע דְּאִיעֲנַשׁ דִּיהַב לֵיהּ אוֹת וְהָא מִיכָה דְּלָא יהיב לֵיהּ אוֹת וְאִיעֲנַשׁ הֵיכָא דְּמוּחְזָק שָׁאנֵי.

The Gemara asks: In the case of one who forgoes the statement of a prophet, from where does he know that the one prophesying is actually a prophet and that he will be punished for failing to comply with the prophecy? The Gemara answers: It is referring to a case where the prophet provides him with a sign indicating that he is a prophet. The Gemara asks: But in the case of Micah, who did not provide him with a sign, and yet he was punished, how could he have known that Micah was a prophet? A case where he has already assumed the presumptive status of a prophet is different, and no sign is necessary.
ר׳ חננאלרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
המוותר על דברי נביא ואינו עושה כל מה שיאמר לו אלא ממאן לשמוע דבריו, כגון חבריה דמיכיהו, כדכת׳: ואיש אחד מבני הנביאים אמר לרעהו בדבר יי׳ הכני נא וימאן האיש להכותו, וכת׳: ויאמר לו יען אשר לא שמעת בקול יי׳ הנך הולך מאתי והכך האריה וילך מאצלו וימצאהו האריה ויכהו – דינו בידי שמים.
ואקשינן: מנא ידע דהוא נביא אואיענש?
ושנינן: מוחזק בנביאות הוה. אבל מאן דלא מוחזק – לא מיחייב לקבולי מיניה עד דיהיב ליה אות ומופת.
א. בקיצור ר״ח: דאיענש.
מנא ידע – האי גברא שזה נביא אמת שהקב״ה עונשו והלא שמא סבור שזהו נביא שקר לפיכך מוותר על דבריו.
היכא דהוחזק – שהוא צדיק ונביא אמת.
שאני – ולא בעי אות.
בד״ה מנא ידע כו׳ אמת שהקב״ה ענשו כו׳ שזה היה נביא שקר לפיכך כו׳ כצ״ל:
בד״ה היכא דהוחזק שהוא צדיק ונביא אמת הס״ד:
ועוד שואלים: המוותר על דברי נביא, מנא ידע דאיענש [מנין יודע השומע שנביא הוא ויענש] על אי ציות לדבריו? ומשיבים: דיהב ליה [שנותן לו] אות שנביא הוא. ומקשים: והא [והרי] מיכה, שלא יהיב ליה [נתן לו] אות לחבירו שבא בדבר ה׳ ומיאן לו, ואיענש [ונענש]! ומשיבים: היכא [היכן] שמוחזק כנביא שאני [שונה הדבר], שאם הוא נביא ידוע שוב אינו צריך לתת אות לכל נבואה, וצריך להשמע לדבריו אם אמרם בשם ה׳.
The Gemara asks: In the case of one who forgoes the statement of a prophet, from where does he know that the one prophesying is actually a prophet and that he will be punished for failing to comply with the prophecy? The Gemara answers: It is referring to a case where the prophet provides him with a sign indicating that he is a prophet. The Gemara asks: But in the case of Micah, who did not provide him with a sign, and yet he was punished, how could he have known that Micah was a prophet? A case where he has already assumed the presumptive status of a prophet is different, and no sign is necessary.
ר׳ חננאלרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי אַבְרָהָם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה הֵיכִי שְׁמַע לֵיהּ יִצְחָק אֵלִיָּהוּ בְּהַר הַכַּרְמֶל הֵיכִי סָמְכִי עֲלֵיהּ וְעָבְדִי שְׁחוּטֵי חוּץ אֶלָּא אהֵיכָא דְּמוּחְזָק שָׁאנֵי.

The Gemara continues: Since if you do not say so, and claim that even the prophecy of one established as a prophet requires a sign, then in the case of Abraham at Mount Moriah, how did Isaac listen to him and submit to being slaughtered as an offering? Likewise, in the case of Elijah at Mount Carmel, how did the people rely upon him and enable him to engage in the sacrifice of animals slaughtered outside the Temple, which is prohibited? Rather, perforce, a case where he has already assumed the presumptive status of a prophet is different.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותערוך לנרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומאן דמוחזק מקבלינן מיניה – מאליהו בהר הכרמל, אילולי שהיה מוחזק בנביאות היכי הוו מקבלי מיניה ועבדי שחוטי חוץ? אלא ש״מ היכא דמוחזק שאני.
היכי שמע ליה יצחק – שהוא דבר אמת מה שלא נאמר לשום אדם להקריב את בנו.
שחוטי חוץ – שהרי בית המקדש היה בירושלים.
אליהו בהר הכרמל וכו׳ – משמע דבשם הקב״ה היה מתנבא לעבור וכיון דמוחזק מהימנינן ביה אע״ג דלא יהיב אות ובהאשה רבה (יבמות דף צ: ושם) נפקא לן דכתיב אליו תשמעון אפי׳ אמר לך עבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה כגון אליהו בהר הכרמל ותימה מאי קא פריך התם וליגמר מיניה כיון דע״פ הדיבור היה מתנבא מה שייך למילף מיניה לעבור משום תקנה דרבנן שלא על פי הדיבור ועוד למה לן הכא טעמא משום דאיתחזק בנביאות הא אפילו בלא נביא שרי לב״ד לעבור משום מיגדר מילתא ויש לומר דמדקדק התם מלישנא דברייתא דקתני הכל לפי שעה דמשמע הכל מפני צורך השעה ואי על פי הדיבור למה לי צורך השעה בין לצורך בין שלא לצורך צריך לקיים צוויו של מקום אלא ודאי בנביא שעשה מדעתו קא אמרה ברייתא דמיירי קרא והא דבעי הכא איתחזק היינו משום דכי איתחזק בנביאות סומכין עליו במה שהיה מבטיח לירידת אש ושוחטין על הבטחתו קדשים בחוץ שבזכותו ובתפלתו תרד אש מהשמים ויהיה מגדר מילתא בדבר שיתקדש שמו של הקב״ה ברבים ויחזרו ישראל למוטב ומיהו בקראי משמע שעל פי הדיבור עשה דכתיב באליהו וכדברך עשיתי וגו׳ ופרש״י מאור הגולה בפירושו לנביאים וכדברך עשיתי שהקרבתי בשעת איסור הבמות ונראה לומר דכיון דעל פי הדיבור שרי משום צורך שעה הוא הדין שלא על פי הדיבור שהרי אין נביא רשאי לחדש דבר כדאיתא בפ״ק דמגילה (דף ב:) ועוד י״ל דהא דקאמר אליהו וכדברך עשיתי לא שאמר לו הקב״ה אלא מקרא היה דורש דכתיב גוי וקהל גוים יהיה ממך ואמרינן עתידין בניך לעשות כמעשה נכרים פירוש לשחוט בחוץ ואני מסכים על ידו ולפי שהיה נביא מוחזק סמכו עליו שעליו נאמר מקרא זה.
בתוספות ד״ה אליהו בהר הכרמל. לא שאמר לו הקב״ה אלא: לא ידעתי איך נסתפקו התוס׳ בדבר המפורש בירושלמי פ״ג דתענית דקאמר שם ויהי כעלות המנחה ויגש אליהו ואליהו מקריב בחוץ בשעת איסור הבמות אמר ר׳ שמלאי הקב״ה אמר ליה שנאמר וכדברך עשיתי עכ״ל הרי בפי׳ שעל פי הדבור ממש היה וכן דעת הרמב״ם פ״ט מה׳ יסודי התורה ע״ש:
דאי [שאם] לא תימא הכי [תאמר כך] שהמוחזק אינו צריך אות, אברהם בהר המוריה היכי [איך] שמע ליה [לו] יצחק להישחט? והרי לא הראה לו אות. וכן אליהו בהר הכרמל, היכי סמכי עליה ועבדי [כיצד סמכו עליו ועשו] שחוטי חוץ? שהרי אסור להקריב כל קרבן לה׳ מחוץ למקדש! אלא היכא [היכן] שמוחזק כנביא שאני [שונה הדבר] ושומעים בקולו.
The Gemara continues: Since if you do not say so, and claim that even the prophecy of one established as a prophet requires a sign, then in the case of Abraham at Mount Moriah, how did Isaac listen to him and submit to being slaughtered as an offering? Likewise, in the case of Elijah at Mount Carmel, how did the people rely upon him and enable him to engage in the sacrifice of animals slaughtered outside the Temple, which is prohibited? Rather, perforce, a case where he has already assumed the presumptive status of a prophet is different.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותערוך לנרפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) {בראשית כ״ב:א׳} וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם (אַחֵר מַאי).

§ Apropos the binding of Isaac, the Gemara elaborates: It is written: “And it came to pass after these matters [hadevarim] that God tried Abraham” (Genesis 22:1). The Gemara asks: After what matters? How does the binding of Isaac relate to the preceding events?
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ב כיון שהוזכרה עקידת יצחק, מביאים כמה דברי אגדה בענין זה. נאמר: ״ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם״ (בראשית כב, א). ושואלים: אחר מאי [מה]? שהרי לכאורה אין קשר בין המעשים הקודמים ובין מעשה העקידה!
§ Apropos the binding of Isaac, the Gemara elaborates: It is written: “And it came to pass after these matters [hadevarim] that God tried Abraham” (Genesis 22:1). The Gemara asks: After what matters? How does the binding of Isaac relate to the preceding events?
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִימְרָא אַחַר דְּבָרָיו שֶׁל שָׂטָן דִּכְתִיב {בראשית כ״א:ח׳} וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל וְגוֹ׳ אָמַר שָׂטָן לִפְנֵי הקב״ההַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם זָקֵן זֶה חֲנַנְתּוֹ לְמֵאָה שָׁנָה פְּרִי בֶטֶן מִכׇּל סְעוּדָה שֶׁעָשָׂה לֹא הָיָה לוֹ תּוֹר אֶחָד אוֹ גּוֹזָל אֶחָד לְהַקְרִיב לְפָנֶיךָ אָמַר לוֹ כְּלוּם עָשָׂה אֶלָּא בִּשְׁבִיל בְּנוֹ אִם אֲנִי אוֹמֵר לוֹ זְבַח אֶת בִּנְךָ לְפָנַי מִיָּד זוֹבְחוֹ מִיָּד וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם.

Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Yosei ben Zimra: This means after the statement [devarav] of Satan, as it is written: “And the child grew, and was weaned, and Abraham prepared a great feast on the day that Isaac was weaned” (Genesis 21:8). Satan said before the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, this old man, you favored him with a product of the womb, i.e., a child, at one hundred years of age. From the entire feast that he prepared, did he not have even one dove or one pigeon to sacrifice before You as a thanks-offering? God said to Satan: Did Abraham prepare the feast for any reason but for his son? If I say to him: Sacrifice your son before Me, he would immediately slaughter him. Immediately, after these matters, the verse states: “And God tried Abraham.”
מהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אחר דבריו של שטן כו׳. מפרש הרא״ם שאין פירוש אחר הדברים מאבימלך דסליק מיניה מפני שבכ״מ שנאמר אחר סמוך וכאן עברו י״ב שנה ולפיכך אמרו אחר דבריו של שטן כו׳ עכ״ל וצ״ל לדבריו דאחר סמוך הוא ואף שהיה זה ג״כ יותר מופלג מעשיית המשתה שזכר מ״מ היה סמוך לקטרוגו של שטן על עשיית המשתה שזכר ועוד נראה דלמ״ד נמי דאחר מופלג הוא מכל מקום משמעו בכ״מ שבסיבת הדברים שזכר בא הענין שזכר כאן וז״ש אחר מאי אחר איזה סבה מן הדברים שזכר בא הענין שזכר כאן ואמר שהיה זה בסבה שזכר שעשה משתה והשטן ודאי קטרג מיד והאלהים נסה וגו׳ ומעשה דעקידה היה מופלג ולא תקשי לך למה לא ניסה אותו מיד סמוך לקטרוגו דמ״ד נמי סמוך היה מעשה דעקידה לקטרוגו תקשי לך למה לא קטרג השטן מיד לעשיית המשתה ודו״ק:
לא היה תור אחד וגוזל כו׳. ר״ל דאפי׳ קרבן קטן כזה שהוא קרבן דל לא הביא לפניך ובב״ר אמרו בלשון אחר דאפי׳ פר אחד ואיל א׳ כו׳:
אמר ר׳ יוחנן משום (בשם) ר׳ יוסי בן זימרא: אחר דבריו של שטן. וכך היה המעשה, דכתיב [שנאמר]: ״ויגדל הילד ויגמל ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק״ (בראשית כא, ח), אמר שטן לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! זקן זה חננתו למאה שנה פרי בטן, מכל סעודה שעשה לא היה לו תור אחד או גוזל אחד להקריב לפניך כקרבן תודה? אמר לו הקדוש ברוך הוא: כלום עשה שמחה זו אלא בשביל משום בנו, אם אני אומר לו ״זבח את בנך לפני״מיד זובחו. מיד לאחר דברים אלה ״והאלהים נסה את אברהם״, (בראשית כב, א).
Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Yosei ben Zimra: This means after the statement [devarav] of Satan, as it is written: “And the child grew, and was weaned, and Abraham prepared a great feast on the day that Isaac was weaned” (Genesis 21:8). Satan said before the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, this old man, you favored him with a product of the womb, i.e., a child, at one hundred years of age. From the entire feast that he prepared, did he not have even one dove or one pigeon to sacrifice before You as a thanks-offering? God said to Satan: Did Abraham prepare the feast for any reason but for his son? If I say to him: Sacrifice your son before Me, he would immediately slaughter him. Immediately, after these matters, the verse states: “And God tried Abraham.”
מהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא אֵין נָא אֶלָּא לְשׁוֹן בַּקָּשָׁה מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁעָמְדוּ עָלָיו מִלְחָמוֹת הַרְבֵּה וְהָיָה לוֹ גִּבּוֹר אֶחָד וְנִצְּחָן לְיָמִים עָמְדָה עָלָיו מִלְחָמָה חֲזָקָה אָמַר לוֹ בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ עֲמוֹד לִי בְּמִלְחָמָה זוֹ שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ רִאשׁוֹנוֹת אֵין בָּהֶם מַמָּשׁ אַף הקב״ההַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לְאַבְרָהָם נִיסֵּיתִיךָ בְּכַמָּה נִסְיוֹנוֹת וְעָמַדְתָּ בְּכֻלָּן עַכְשָׁיו עֲמוֹד לִי בְּנִסָּיוֹן זֶה שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ אֵין מַמָּשׁ בָּרִאשׁוֹנִים.

The Torah continues: “And He said: Take, please [na], your son” (Genesis 22:2). Rabbi Shimon bar Abba says: The word na is nothing other than an expression of entreaty. Why did God request rather than command that Abraham take his son? The Gemara cites a parable of a flesh-and-blood king who confronted many wars. And he had one warrior fighting for him, and he overcame his enemies. Over time, there was a fierce war confronting him. The king said to his warrior: I entreat you, stand firm for me in this war, so that others will not say: There is no substance in the first victories, and you are not a true warrior. Likewise, the Holy One, Blessed be He, also said to Abraham: I have tried you with several ordeals, and you have withstood them all. Now, stand firm in this ordeal for Me, so that others will not say: There is no substance in the first ordeals.
מהרש״א חידושי אגדותערוך לנרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אין נא אלא לשון בקשה כו׳. ר״ל אין נא האמור פה אלא לשון בקשה כו׳ כמ״ש הר״ן:
משל למלך כו׳ שעמד עליו מלחמות. ענין המלחמה בנמשל הוא קטרוגו של שטן והוא השטן הוא היצה״ר והגבור הוא אברהם שכבש את יצרו ונצחו כמה שאמר איזה גבור הכובש כו׳ ומ״ש כ״כ למה פי׳ הרא״ם דלא הל״ל אלא קח נא את יצחק עכ״ל ואין זה נכון דכמה יצחק איכא בשוקא אלא דאמרו כ״כ למה על יחידך אשר אהבת כיון דתרוייהו יחידים ואהובים הוו כדמסיק ולא הוה ליה לכתוב רק בנך יצחק. עוד כתב הרא״ם דמה שפירש״י בחומש שלא לערבבו פתאום ותזוח דעתו עליו ותטרף אינו כתוב בב״ר ולא ידעתי היכן מצא אותו עכ״ל ולא זכר הרא״ם סוגיא דהכא דקאמר בהדיא וכ״כ למה כדי שלא תטרף דעתו ומ״ש רש״י עוד וכדי לחבב כו׳ הוא ע״פ ב״ר:
משל למלך בו״ד: לכאורה אין המשל דומה לנמשל כלל דגבי המלך בו״ד הוצרך לתשועת הגבור להציל את נפשו מהמלחמות שעמדו עליו ולכן אמר נא הושיעני מה שלא שייך בהקב״ה גם כשאמר הקב״ה לאברהם שיעמוד לו בנסיון זה תלה הטעם כדי שלא יאמרו הראשונים אין בהם ממש וכי לא די בזיון וקצף אם לא יעמוד בנסיון זה וינצח למה הוצרך הטעם שיאמרו הראשונים אין בהם ממש. ונ״ל ע״פ מה שכתבתי כבר במ״א דהמלחמה בקריעת י״ס דקאמר קרא ה׳ איש מלחמה ובגמרא דבים סוף נגלה הקב״ה כגבור איש מלחמה היה שהוצרך הקב״ה לעשות נס לאינם ראוין עדיין לכך כטענת השר הים הללו עע״ז והללו עע״ז והוצרך הקב״ה לנצח משפטו אין עול בו להציל את ישראל וכן היה גבי אברהם שאבד הקב״ה את המלכים מפניו ונגף לפרעה ואבימלך בעדו וכהנה מהנסים שנעשו לו וח״ו יהיה זה עול במשפט השם אם לא היה אברהם ראוי לכך ע״י צדקתו ואם לא יעמוד אברהם בנסיון זה יאמרו הראשונים אין בהם ממש כמאמר שטן על איוב החנם עבד איוב את ה׳ וא״כ לא היה אברהם ראוי להאביד שונאיו מפניו וח״ו עביד קוב״ה דינא בלא דינא וזה בדמיון המלחמה שקמה נגד הקב״ה ולכן קאמר שלא יאמרו אין ממש בראשונים דדוקא בזה תלי מה שהוא מלחמה נגד הקב״ה אבל לא במה שלא ינצח במלחמה זו כי זה לא יתן תפלה במשפט אלהים אם יש ממש בראשונות וראוי היה להנסים שנעשו לו ומפני שהנסיון זה היה גדול כ״כ עד שכל צדקת אברהם וגם יושר משפטי ד׳ היה תלוי בו לכן י״ל שהמתין הקב״ה בנסיון זה עד שהיה יצחק בן ל״ז שנה דוקא דהנה שנות אברהם היו קע״ה כמבואר בכתוב אכן אמרינן במדרש זרע יעבדנו יסופר לאדני לדור מכאן שאין מונין לשנותיו של אדם אלא משעה שנמול ודוגמת זה אמרינן לקמן (דף ק״י סע״ב) וגם אמרינן במדרש לא מאיצטגנינות שלך אברם אין לו בן אברהם יש לו בן הרי שנעשה אברהם אז כשנמול בריה חדשה וגם היה אז גר שנתגייר דכקטן שנולד דמי א״כ התחילו שנות אברהם משנת צ״ט שלו שנמול אז והי׳ א״כ ע״ו שנה וכשנולד יצחק היה אברהם בן ק׳ שנה א״כ כשיצחק הי׳ בן ל״ז שנה נשלמו לאברהם ל״ח שנה שהוא חצי ע״ו ואמרינן בגמרא כיון שעברו רוב שנותיו של אדם ולא חטא שוב אינו חוטא וכיון שעברו ליצחק ל״ז ויום א׳ בשנת ל״ח שלו עברו לאברהם רוב שנותיו ולכן בטוח היה שלא יחטא עוד ולא יסרב בציווי הקב״ה כמו שלא סירב עד רוב שנותיו ולכן המתין הקב״ה לנסותו עד הזמן ההוא להקל מעליו הנסיון הגדול הזה ולחזקו בחסדו לעמוד בנסיונו ועיין במש״כ בההקדמה לשו״ת בנין ציון עוד בביאור המאמר:
על הנאמר שם ״ויאמר קח נא את בנך״ (בראשית כב, ב), אמר ר׳ שמעון בר אבא: אין ״נא״ אלא לשון בקשה. ומדוע נאמר כן? — משל למלך בשר ודם שעמדו עליו מלחמות הרבה, והיה לו גבור אחד ונצחן. לימים עמדה עליו מלחמה חזקה, אמר לו לגיבור: בבקשה ממך, עמוד לי במלחמה זו ונצח בה למענך, שלא יאמרו: ראשונות אין בהם ממש ולא גיבור אמיתי אתה. אף הקדוש ברוך הוא אמר לאברהם: כבר ניסיתיך בכמה נסיונות ועמדת בכלן, עכשיו עמוד לי בנסיון זה, שלא יאמרו אין ממש בנסיונות הראשונים.
The Torah continues: “And He said: Take, please [na], your son” (Genesis 22:2). Rabbi Shimon bar Abba says: The word na is nothing other than an expression of entreaty. Why did God request rather than command that Abraham take his son? The Gemara cites a parable of a flesh-and-blood king who confronted many wars. And he had one warrior fighting for him, and he overcame his enemies. Over time, there was a fierce war confronting him. The king said to his warrior: I entreat you, stand firm for me in this war, so that others will not say: There is no substance in the first victories, and you are not a true warrior. Likewise, the Holy One, Blessed be He, also said to Abraham: I have tried you with several ordeals, and you have withstood them all. Now, stand firm in this ordeal for Me, so that others will not say: There is no substance in the first ordeals.
מהרש״א חידושי אגדותערוך לנרפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) אֶת בִּנְךָ ב׳שְׁנֵי בָּנִים יֵשׁ לִי אֶת יְחִידְךָ זֶה יָחִיד לְאִמּוֹ וְזֶה יָחִיד לְאִמּוֹ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ תַּרְוַיְיהוּ רָחֵימְנָא לְהוּ אֶת יִצְחָק וְכׇל כָּךְ לָמָּה כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ עָלָיו.

God said to Abraham: “Please take your son, your only, whom you love, Isaac” (Genesis 22:2). When God said: “Your son,” Abraham said: I have two sons. When God said: “Your only,” Abraham said: This son is an only son to his mother, and that son is an only son to his mother. When God said: “Whom you love,” Abraham said: I love both of them. Then God said: “Isaac.” And why did God prolong His command to that extent? Why did He not say Isaac’s name from the outset? God did so, so that Abraham’s mind would not be confused by the trauma.
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
את הלשון ״את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק״ (בראשית כב,ב) מפרשים: ״את בנך״ — אמר לו אברהם: והרי שני בנים יש לי?! אמר לו הקדוש ברוך הוא: ״את יחידך״ — אמר לו אברהם: זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: ״אשר אהבת״ — אמר לו אברהם: תרוייהו רחימנא להו [את שניהם אוהב אני]. אמר לו הקדוש ברוך הוא: ״את יצחק״. וכל כך למה? מדוע לא אמר מיד ״את יצחק״? — כדי שלא תטרף דעתו עליו מחמת זעזוע.
God said to Abraham: “Please take your son, your only, whom you love, Isaac” (Genesis 22:2). When God said: “Your son,” Abraham said: I have two sons. When God said: “Your only,” Abraham said: This son is an only son to his mother, and that son is an only son to his mother. When God said: “Whom you love,” Abraham said: I love both of them. Then God said: “Isaac.” And why did God prolong His command to that extent? Why did He not say Isaac’s name from the outset? God did so, so that Abraham’s mind would not be confused by the trauma.
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) קְדָמוֹ שָׂטָן לַדֶּרֶךְ אָמַר לוֹ {איוב ד׳:ב׳} הֲנִסָּה דָבָר אֵלֶיךָ תִּלְאֶה הִנֵּה יִסַּרְתָּ רַבִּים וְיָדַיִם רָפוֹת תְּחַזֵּק כּוֹשֵׁל יְקִימוּן מִלֶּיךָ כִּי עַתָּה תָּבֹא אֵלֶיךָ וַתֵּלֶא אָמַר לוֹ {תהלים כ״ו:י״א} אֲנִי בְּתוּמִּי אֵלֵךְ.

Satan preceded Abraham to the path that he took to bind his son and said to him: “If one ventures a word to you, will you be weary…you have instructed many, and you have strengthened the weak hands. Your words have upheld him that was falling…but now it comes upon you, and you are weary” (Job 4:2–5). Do you now regret what you are doing? Abraham said to him in response: “And I will walk with my integrity” (Psalms 26:11).
רש״ימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותערוך לנרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הנסה דבר אליך תלאה – וכי היה לאוהבך לנסותך בדבר שהיא תלאה אותך ומכרית את זרעך.
הנה יסרת רבים – רצית והחיית׳ לו כל באי העולם בדברים ועתה הנה בא להלאותך ולבהלך.
שם אמר לו ואני בתמי אלך כו׳ נ״ב זה הפסוק אינו סמוך לפסוקים דלעיל אלא פסוק הוא בתהלים סימן כ״ו. שם הלא יראתך כסלתך. נ״ב פירוש לשון בטחון כמו שמתי זהב כסלי וכמו אשר יקוט כסלו וגו׳ כלומר היה לך לירא מהקב״ה וזה היה בטחונך ותום דרכיך היא תקותך זכור נא מי הוא נקי ואבד אם היית נקי לא היית אובד סוף פרק הנחנקין יש לפרש כמו כן לשון בטחון לא לשון סכלות דאמר ליה לאברהם הלא יראתך כסלתך כלומר מה שאתה ירא מהקב״ה היה לך להיות בטחונך והרי אתה מפסיד בדבר שאתה שוחט בנך עכ״ל התוספות בפרק הזהב:
בד״ה הנסה כו׳ בדבר שהיא תלאה אותך כו׳ כצ״ל:
בד״ה הנה יסרת רבים רציתה. נ״ב ס״א רעיתה:
קדמו שטן לדרך א״ל הנסה דבר אליך וגו׳ כל הכתובים אלו אליפז אמר לאיוב בדרך מוסר שאל יחשוב שהרעות שבאו עליו שלא בצדק ח״ו כפירוש המפרשים וכ״ה בפרק הזהב אל יאמר לו כדרך שאמרו חבריו לאיוב כו׳ זכור מי נקי אבד כו׳ אלא שבשמעתין יחסו הדברים אלו לשטן לפי כוונתו להסית לאברהם שהוא השטן הוא היצה״ר ותשובת אברהם אליו גם בזה והוא שמדרך החכמים במדרשות ליחס הדברים לראוי לו בדרך הקירוב והייחוס ולפי שאליפז היה מנביאי או״ה והן הנביאות מלאכיו והיה זרעו של עשו שהוא כח השטן וסמאל יחסו בדרשה זו דברי השטן לאליפז. וקצת מדבריו יחסו לאברהם כי אליפז היה מזרעו של אברהם ויצחק שע״י נעשה ענין העקידה אך קצת ערבוב דברים יש כאן דמה שהשיב אברהם ואני בתומי אלך אינו נזכר בענין אליפז והוא פסוק מספר תהלים ונראה שיצא להם שהיה זה תשובת אברהם ואני בתומי אלך מתשובת השטן שא״ל הלא יראתך וגו׳ ותום דרכיך שא״ל אברהם ואני בתומי אלך א״ל כי תום דרכיך שאמרת היא כסלתך ודו״ק. וכתבו התוס׳ בפרק הזהב הלא יראתך כסלתך לשון בטחון כו׳ וס״פ הנחנקין יש לפרש כמו כן לשון בטחון ולא סכלות דא״ל לאברהם כו׳ עכ״ל ע״ש ויותר נראה לפרש הכא שהוא מלשון סכלות וכסלות כפרש״י בספר איוב שא״ל השטן כי יראתך מהקב״ה הוא כסילות ושטות לשחוט את בנך וכן אמרו בב״ר בא לו סמאל אצל אברהם וא״ל סבא אבדת לבך בן שניתן לך למאה שנה אתה הולך לשוחטו ומ״ש שא״ל אברהם כך עונשו של בדאי כו׳ תשובה זו אין כאן מקומה אלא שאחר שא״ל המלאך אל תשלח ידך וגו׳ ונתאמתו דברי השטן שא״ל ששמע מאחורי הפרגוד השה לעולה ואין יצחק לעולה א״ל דלכך לא האמין לו כמו שהאמין אח״כ אל המלאך משום דזה עונשו של בדאי משום דכבר בא אליו בדברים בדויים אבל קודם שאמר לו המלאך אל תשלח לא יתכן לומר אפילו אומר אמת דאברהם אכתי לא ידע אז אם אומר אמת אם לאו ונראה שהוציאו תשובת אברהם מסיפא דקרא דכתיב ותקח אזני שמץ מנהו פי׳ שא״ל אברהם כי דברים אלו ראויים להאמין אלא שתקח אזני שמץ ודופי אף לדברים אלו מנהו מן הדברים הראשונים שבדית אלי:
קדמו לשטן בדרך א״ל הנסה דבר אליך תלאה: יש לפרש מה שהזכיר לו שהחי׳ לכל באי עולם ע״פ מה שיישבתי במ״א הא דאיתא במדרש שכשצוה הקב״ה לאברהם על המילה אמר עד כאן היו באין אלי עוברי דרכים שמא משמלתי יפסקו ממני שאיך נאמר שמפני שלא יבואו אליו ב״א ימנע מלקיים ציווי הקב״ה אכן הענין כך שכל מגמת האבות ובפרט של אאע״ה וכל עסקו היה להכניס בני אדם תחת כנפי השכינה ולהורות להם שיש בורא לעולם יחיד ומיוחד וכאשר העיד עליו הכתוב ויקרא שם בשם ה׳ אל עולם וכן ואת הנפש אשר עשו בחרן ומטעם זה לא צוה להם הקב״ה עדיין המצות שבין אדם למקום שהיה די להם במצות שבין אדם לחבירו שעי״ז נתקרבו לב״א להורות להם מציאות השם ואחדותו ולכן נתירא אברהם שע״י שיקיים מצות מילה ישבת ממנו חברת ב״א הן מפאת שימנעו עי״ז עוד לכנוס תחת כנפי השכינה אם יצטרכו למול והן מפאת שע״י התקיימו המעשה הזה הזר בעיניהם יהיה נבדל מהם וימנעו מלבוא עוד אליו וטעם זה שייך ג״כ גבי עקידה אם ישחוט אברהם את בנו ימנע זה ב״א עוד מלכנוס תחת כנפי השכינה כשיראו שהקב״ה שואל מהם עבודות קשות כזה לשחוט בן יחיד אשר אהב והן מפאת זה הן מפאת שנאתם לאברהם שיחשבוהו לאיש אכזר לא יחפצו עוד ללמוד ממנו דרכי ה׳ ולעבדו בלבב שלם וגדול הרעה שיצמח עי״ז שגם אשר כבר נדבקו בו יפרשו ממנו וכל מעשה אברהם מעודו עד היום ההוא כאין ותוהו יחשב וזה שקטרג השטן וא״ל הנסה דבר אליך תלאה האם היה לך הקב״ה אם הוא אוהבך כמו שתחשוב לנסותך בדבר הזה כי הנה יסרת רבים וידים רפות תחזק כושל יקימון מליך ורבות הטובות אשר בהם רצית והחיית לבני אדם להכניסם תחת כנפי השכינה ועתה בא להלאותך ולהרוס את כל אשר טרחת לבנות כל ימי חלדך וע״ז השיב אאע״ה אני בתומי אלך ואקרא שוטה כל ימי ולא לעשות רשע לפני המקום ח״ו א״ל השטן הלא יראתך כסלתך פירוש כסלה לשון מכשול כמו שפירש המהרש״א וא״ל הלא לא להשבית אותך מיראתך אומר לך לחדול מלקיים ציווי הקב״ה אלא אדרבה לחזק אותך בעבודתו כי הלא יראתך כסלתך ומכשולך ועי״ז יצמח לך הרעה הגדולה ביראתו ועבודת ה׳ להשבית ב״א מלכנוס עוד תחת כנפי השכינה ולהוציא את אשר כבר נכנסו ועל זה השיב אברהם זכר נא מי הוא נקי אבד איך אובד בצדקי כיון שכל מגמתי נקי מכל חטא ופשע הוא רק לקיים ציווי הקב״ה ודאי הוא בחסדו יטה לטובה עלי ולכן עד אגוע לא אסיר תומתי ממני ובספרי מנחת עני (דף צ״ד ע״א) בארתי בהמאמר ע״ש:
קדמו שטן לדרך כשהלך לעקוד את בנו, ואמר לו בלשון הכתוב: ״הנסה דבר אליך תלאה... הנה יסרת רבים וידים רפות תחזק. כושל יקימון מליך... כי עתה תבוא אליך ותלא״ (איוב ד, ב–ה), כלומר, האם אתה מתחרט עכשיו? אמר לו: ״ואני בתמי אלך״ (תהלים כו, יא).
Satan preceded Abraham to the path that he took to bind his son and said to him: “If one ventures a word to you, will you be weary…you have instructed many, and you have strengthened the weak hands. Your words have upheld him that was falling…but now it comes upon you, and you are weary” (Job 4:2–5). Do you now regret what you are doing? Abraham said to him in response: “And I will walk with my integrity” (Psalms 26:11).
רש״ימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותערוך לנרפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) אָמַר לוֹ הֲלֹא יִרְאָתְךָ כִּסְלָתֶךָ אָמַר לוֹ זְכׇר נָא מִי הוּא נָקִי אָבָד כֵּיוָן דַּחֲזָא דְּלָא קָא שָׁמַיע לֵיהּ אֲמַר לֵיהּ וְאֵלַי דָּבָר יְגוּנָּב כָּךְ שָׁמַעְתִּי מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד הַשֶּׂה לְעוֹלָה וְאֵין יִצְחָק לְעוֹלָה אָמַר לוֹ כָּךְ עוֹנְשׁוֹ שֶׁל בַּדַּאי שֶׁאֲפִילּוּ אָמַר אֱמֶת אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ.

Satan said to Abraham: “Is not your fear of God your foolishness?” (Job 4:6). In other words, your fear will culminate in the slaughter of your son. Abraham said to him: “Remember, please, whoever perished, being innocent” (Job 4:7). God is righteous and His pronouncements are just. Once Satan saw that Abraham was not heeding him, he said to him: “Now a word was secretly brought to me, and my ear received a whisper thereof” (Job 4:12). This is what I heard from behind the heavenly curtain [pargod], which demarcates between God and the ministering angels: The sheep is to be sacrificed as a burnt-offering, and Isaac is not to be sacrificed as a burnt-offering. Abraham said to him: Perhaps that is so. However, this is the punishment of the liar, that even if he speaks the truth, others do not listen to him. Therefore, I do not believe you and will fulfill that which I was commanded to perform.
הערוך על סדר הש״ספירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך בד
בדא(סנהדרין פט:) אמר לו אברהם לשטן כך עונשו של בדאי אפילו אומר אמת אין שומעין לו. (בבא בתרא עד. ובסנהדרין קי.) גמ׳ דעדת קרח ואמרי הכי משה אמת ותורתו אמת והן בדאין. (ברכות ד) למד לשונך לומר איני יודע שמא תתבדה ותאחז.
ערך כבש
כבשב(עירובין לד:) פוקו כבשי באגמא פי׳ היה קרוב למקומם אגם שיש בו קנים צומחים אמר להם צאו וכופו הקנים בקרקע ושימו עליהם אבנים גדולות שכובשין אותן בקרקע ולמחר נשב עליהן. כבש את האבן על גבי הטלית (אהלות פרק ח) פי׳ שם אבן על גבי הטלית שלא יתנופף. כבשים ללבושך. דברים שהם כבשונו של עולם יהיו תחת לשונך (חגיגה יג.) אמר ליה בהדי כבישי דקב״ה למה לך (ברכות י) מה שמכבש וגוזר המקום (מכות כג) יצתה בת קול ואמרה ממני היו הדברים כבושים פי׳ יהודה ותמר שנכבשו זה את זו בשעה ששכב עמה הלך אותו הבן ונכבש על השפחה (יבמות סט:) ר״א אמר כובש שנאמר ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו. רבי יוסי בר חנינא אומר נושא שנאמר נושא עון (בפ״ק בראש השנה יז. בגמרא) א״ר יהודה אלמלא צדקתך כהררי אל מי יוכל לעמוד על משפטיך תהום רבה. רבא אמר אע״פ שצדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה במאי קא מיפלגי בדרבי אלעזר ורבי יוסי בר חנינא דאיתמר ר״א אומר כובש וכו׳ פי׳ אלמלא צדקתך שהיא גדולה כהררי אל. כשיש בו באדם מחצה עונות ומחצה זכיות נושא עון אחד מן הכף מאזנים ומעבירו ומוחלו כדי שיכריעו הזכיות שאלמלא כן שאם לא יהא נוטל עון ומעביר ראשון ראשון ומניח להכריע החובות מי יוכל לעמוד מפני משפטיך שיורדין עד תהום רבה. רבא אמר צדקתך כהררי אל שאתה נוטל עון מן הכף וכובשו וגונזו שאם לא יחטא שוב אתה מוחלו ואם חטא אתה מצרפו עם שאר עונות ודנו מפני שמשפטיך יורדין עד תהום רבה כשאינו חוזר בו. רבא אמר כר״א דאמר כובש כדאמרן (שבת קיא) מכבש של בעלי בתים מתירין אבל לא כובשין. לא יכבשם שם בשבת כלומר לא יקפלם ויניחם שם ויקשרם וזה שמשיר להתיר המכבש של בעל הבית לצורך שבת אבל כובש שאין דרכו להחזיר הבגדים בשבת לא יגע בהן. (גיטין מז) בסוריא וקא סבר כיבוש יחיד שמיה כיבוש פי׳ סוריא שכיבשה דוד מלך ישראל יחיד הוא. כל הכלים אין נגררין חוץ מן העגלה מפני שהיא כובשת (ביצה כג) פי׳ כובש הקרקע ואינו עושה חריץ (ביצה לב) אין גורפין תנור וכירים אבל מכבשין (סנהדרין פט) אבל הכובש נבואתו והמוותר על דברי הנביא (גמרא) כובש נבואתו כגון יונה בן אמתי. והמוותר על דברי הנביא כגון חבריה דמיכה וכו׳ (בבא בתרא סז) כבשי הם הקורות שכובשין בהן הזתים. בעכו״ם שכיבשתו (פסחים ה) השוכבים על מטות שן תרגומו דמכבשין בשן דפיל (נדה לט) תרנגולא דרמיא יומא וכבשא יומא. (בפסקא וזאת הברכה) זאת וזאת לפי שהוא מקנתרן וכו׳ וערפל תחת רגליו תרגום וענן אמיטתא כיבש קדמוהי והיה המקדש בתוכו תרגום ויהי כיבש מקדשא בגויה והיתה העיר בתוכו תרגום ותהי כיבש קרתא בגויה. כבשים בני שנה (בפסקא את קרבני לחמי) בית שמאי אומרים כבשים שהן כובשי עונותיהם של ישראל כמה דתימא יכבוש עונותינו ב״ה אומרים כל דבר שהוא נכבש סופו לצוף אלא כבשים שהן מכבסין עונותיהן של ישראל כשלג כמה דתימא כשלג ילבינו. בן עזאי אומר כבשים בני שנה שהן מכבסין עונותיהן של ישראל ועושין אותן כתינוק בן שנה שאין לו עון (בילמדנו פרשת את קרבני לחמי) בית שמאי אומרים כבשים שהן כובשין את העונות ויום הכפורים בא ומכפר אמר להן בית הלל אע״פ שכתוב ש׳ ס׳ אנו קוראין כבסים שהן מלבינין עונותיהן של ישראל כשלג שנאמר כבסי מרעה לבך.
ערך פרגד
פרגדג(ברכות יח:) חברתי מה שמעת מאחורי הפרגוד (בבא מציעא נט.) שלשה אין הפרגוד ננעל לפניהן (סנהדרין פט) כך שמעתי מאחורי הפרגוד השה לעולה ואין יצחק לעולה ויש מהן בערך פלס פי׳ וילון שיש לפני כילת חתנים ולפני פתחי המלכים.
א. [ליגען. ערזיננען.]
ב. [צופרעססען. בעדעקען, אויף האלטען.]
ג. [פאהר האנג.]
אמר לו השטן: ״הלא יראתך כסלתך״ (איוב ד, ו), כלומר, יראתך את ה׳ כסילות היא אם תשחוט את בנך. אמר לו אברהם: ״זכר נא מי הוא נקי אבד״ (איוב ד, ז), ובודאי צדיק ה׳ וישר משפטו. כיון דחזא דלא קא שמיע ליה [שראה השטן שאין אברהם שומע לו], אמר ליה [לו]: ״ואלי דבר יגנב ותקח אזני שמץ מנהו״ (איוב ד, יב), כך שמעתי מאחורי הפרגוד (המסך, שבין ה׳ למלאכי השרת): השה לעולה ואין יצחק לעולה. אמר לו אברהם: אולי נכונים הדברים, ואולם כך עונשו של בדאי, שאפילו אמר אמת אין שומעין לו ולכן אין אני מאמינך, ועושה כפי שאמר לי ה׳.
Satan said to Abraham: “Is not your fear of God your foolishness?” (Job 4:6). In other words, your fear will culminate in the slaughter of your son. Abraham said to him: “Remember, please, whoever perished, being innocent” (Job 4:7). God is righteous and His pronouncements are just. Once Satan saw that Abraham was not heeding him, he said to him: “Now a word was secretly brought to me, and my ear received a whisper thereof” (Job 4:12). This is what I heard from behind the heavenly curtain [pargod], which demarcates between God and the ministering angels: The sheep is to be sacrificed as a burnt-offering, and Isaac is not to be sacrificed as a burnt-offering. Abraham said to him: Perhaps that is so. However, this is the punishment of the liar, that even if he speaks the truth, others do not listen to him. Therefore, I do not believe you and will fulfill that which I was commanded to perform.
הערוך על סדר הש״ספירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) ר׳רַבִּי לֵוִי אָמַר אַחַר דְּבָרָיו שֶׁל יִשְׁמָעֵאל לְיִצְחָק אָמַר לוֹ יִשְׁמָעֵאל לְיִצְחָק אֲנִי גָּדוֹל מִמְּךָ בְּמִצְוֹת שֶׁאַתָּה מַלְתָּ בֶּן שְׁמֹנַת יָמִים וַאֲנִי בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה אָמַר לוֹ וּבְאֵבֶר אֶחָד אַתָּה מְגָרֶה בִּי אִם אוֹמֵר לִי הקב״ההַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זְבַח עַצְמְךָ לְפָנַי אֲנִי זוֹבֵחַ מִיָּד וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם.

The Gemara cites an alternative explanation of the verse: “And it came to pass after these matters that God tried Abraham” (Genesis 22:1). Rabbi Levi says: This means after the statement of Ishmael to Isaac, during an exchange between them described in the verse: “And Sarah saw the son of Hagar…mocking” (Genesis 21:9). Ishmael said to Isaac: I am greater than you in the fulfillment of mitzvot, as you were circumcised at the age of eight days, without your knowledge and without your consent, and I was circumcised at the age of thirteen years, with both my knowledge and my consent. Isaac said to Ishmael: And do you provoke me with one organ? If the Holy One, Blessed be He, were to say to me: Sacrifice yourself before Me, I would sacrifice myself. Immediately, God tried Abraham, to confirm that Isaac was sincere in his offer to give his life.
מהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אחר דבריו של ישמעאל כו׳. גם לפי זה ר״ל אחר סבת הדברים שזכר בפרשה הקודמת בענין עשיית המשתה ותרא שרה את בן הגר וגו׳ מצחק פירשו במדרשות שהענין הצחוק שא״ל ליצחק בדרך צחוק אני גדול ממך שאתה נימול כו׳ ולפי דרש זה צ״ל דאחר מופלג הוא שהרי מעשה דעקידה היה זמן רב אחר מעשה הצחוק הזה שהיה ביום עשיית המשתה ולא כדברי הרא״ם ז״ל. אם הקב״ה א״ל זבח עצמך לפני וגו׳ מיד והאלהים נסה את וגו׳. אע״פ שלא א״ל הקב״ה ליצחק עצמו שיזבח מ״מ ע״י אברהם שהיה נביא א״ל כן ולולי שהאמין יצחק בנבואת אברהם לא הניח עצמו לעקוד שבן ל״ז שנה היה וכדאמרי׳ בשמעתין דאי לא תימא הכי אברהם בהר המוריה היכי שמע ליה יצחק:
סליק פרק הנחנקין
ר׳ לוי אמר: ״אחר הדברים״ פירושו אחר דבריו של ישמעאל ליצחק שנראה שהיו ביניהם סכסוכים (״ותרא שרה את בן הגר המצרית מצחק״. בראשית כא, ט). אמר לו ישמעאל ליצחק: אני גדול ממך בשמירת מצות, שאתה מלת בן שמנת ימים שלא מדעתך ולא מרצונך ואני בן שלש עשרה שנה כגדול קיבלתי על עצמי ונימולתי. אמר לו יצחק לישמעאל: ובאבר אחד אתה מגרה בי ומראה גדולתך עלי? אם אומר לי הקדוש ברוך הוא ״זבח עצמך לפני״אני זובח. מיד ״והאלהים נסה את אברהם״ כדי שיתאמת הדבר שיצחק מוכן למסור נפשו.
The Gemara cites an alternative explanation of the verse: “And it came to pass after these matters that God tried Abraham” (Genesis 22:1). Rabbi Levi says: This means after the statement of Ishmael to Isaac, during an exchange between them described in the verse: “And Sarah saw the son of Hagar…mocking” (Genesis 21:9). Ishmael said to Isaac: I am greater than you in the fulfillment of mitzvot, as you were circumcised at the age of eight days, without your knowledge and without your consent, and I was circumcised at the age of thirteen years, with both my knowledge and my consent. Isaac said to Ishmael: And do you provoke me with one organ? If the Holy One, Blessed be He, were to say to me: Sacrifice yourself before Me, I would sacrifice myself. Immediately, God tried Abraham, to confirm that Isaac was sincere in his offer to give his life.
מהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) תָּנוּ רַבָּנַן נָבִיא שֶׁהִדִּיחַ בִּסְקִילָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר בְּחֶנֶק מַדִּיחֵי עִיר הַנִּדַּחַת בִּסְקִילָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר בְּחֶנֶק.

§ The Sages taught: A prophet who incites others to worship idols is executed by stoning. Rabbi Shimon says: He is executed by strangulation. Those who incite residents of a city to worship idols, leading the city to be declared an idolatrous city, are executed by stoning. Rabbi Shimon says: They are executed by strangulation.
רש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
נביא שהדיח – שמתנבא בשם הקב״ה לעבוד עבודת כוכבים.
בד״ה נביא שהדיח כו׳ לעבוד עבודת כוכבים הס״ד:
תוס׳ בד״ה אליהו וכו׳ ומיהו בקראי משמע כו׳ כצ״ל:
ג תנו רבנן [שנו חכמים]: נביא שהדיח לעבודה זרה נידון בסקילה. ר׳ שמעון אומר: בחנק. מדיחי עיר הנדחת נידונים כשאר מסיתים בסקילה. ר׳ שמעון אומר: בחנק.
§ The Sages taught: A prophet who incites others to worship idols is executed by stoning. Rabbi Shimon says: He is executed by strangulation. Those who incite residents of a city to worship idols, leading the city to be declared an idolatrous city, are executed by stoning. Rabbi Shimon says: They are executed by strangulation.
רש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) נָבִיא שֶׁהִדִּיחַ בִּסְקִילָה מ״טמַאי טַעְמָא דְּרַבָּנַן אָתְיָא הַדָּחָה הַדָּחָה מִמֵּסִית מָה לְהַלָּן בִּסְקִילָה אַף כָּאן בִּסְקִילָה.

The Gemara elaborates: A prophet who incites others to worship idols is executed by stoning. What is the reason for the opinion of the Rabbis? They derive a verbal analogy to clarify the meaning of the word incitement written with regard to a prophet who incites others to worship idols from the word incitement written with regard to a layman who instigates others to worship idols. Just as there, the layman who incites others to worship idols is executed by stoning, so too here, the prophet who incites others to worship idols is executed by stoning.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הדחה – כתיב הכא כי דבר סרה להדיחך וכתיב במסית כי ביקש להדיחך וגו׳.
ומבארים: נביא שהדיח נידון בסקילה. מאי טעמא דרבנן [מה הטעם של חכמים]?אתיא [בא, נלמד הדבר] בגזירה שווה מלשונות ״הדחה״ ״הדחה״ שיש גם בעיר הנדחת וגם במסית, ולומדים ממסית סתם. מה להלן מסית סתם נידון בסקילהאף כאן נידון בסקילה.
The Gemara elaborates: A prophet who incites others to worship idols is executed by stoning. What is the reason for the opinion of the Rabbis? They derive a verbal analogy to clarify the meaning of the word incitement written with regard to a prophet who incites others to worship idols from the word incitement written with regard to a layman who instigates others to worship idols. Just as there, the layman who incites others to worship idols is executed by stoning, so too here, the prophet who incites others to worship idols is executed by stoning.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) ור״שוְרַבִּי שִׁמְעוֹן מִיתָה כְּתִיבָא בֵּיהּ וְכׇל מִיתָה הָאֲמוּרָה בְּתוֹרָה סְתָם אֵינָהּ אֶלָּא חֶנֶק.

And Rabbi Shimon says: With regard to a prophet, the term death is written concerning him. And every death stated in the Torah without specification is referring to nothing other than strangulation.
רש״יערוך לנרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מיתה כתב ביה – והך גזירה שוה לא גמר מרביה דאין אדם דן גזירה שוה מעצמו.
ור״ש מיתה כתיבא ביה: ק״ק אף דר״ש גז״ש לית ליה מכ״מ ה״ל למילף דנביא שהדיח בסקילה ממסית מכח סמוכין דסמיך דין נביא לדין מסית וכעין מה דילפינן לעיל (דף ס״ז ע״ב) מכשפה דבסקילה משוכב עם בהמה מכח סמוכין ועד כאן לא פליג ר״י התם אלא דלא דריש סמוכין חוץ מבמשנה תורה אבל הכא דבמ״ת הוא לכ״ע דרשינן סמוכין וזה ודאי חשיב סמוכין אף דבשתי פרשיות הוא כמו דחשיב סמוכין ביבמות (דף ד׳ ע״א) לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך דכתוב ג״כ בב׳ פרשיות:
ור׳ שמעון אומר: כאן לגבי נביא המנבא בשם עבודה זרה מיתה סתם כתיבא ביה [כתובה בו], וכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק.
And Rabbi Shimon says: With regard to a prophet, the term death is written concerning him. And every death stated in the Torah without specification is referring to nothing other than strangulation.
רש״יערוך לנרפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) מַדִּיחֵי עִיר הַנִּדַּחַת בִּסְקִילָה מ״טמַאי טַעְמָא דְּרַבָּנַן גְּמִרִי הַדָּחָה הַדָּחָה אוֹ מִמֵּסִית אוֹ מִנָּבִיא שֶׁהִדִּיחַ.

The Gemara continues: Those who incite residents of a city to worship idols, leading the city to be declared an idolatrous city, are executed by stoning. What is the reason for the opinion of the Rabbis? They derive a verbal analogy to clarify the meaning of the word incitement written with regard to those who incite residents of a city to worship idols, leading the city to be declared an idolatrous city, from the word incitement written either with regard to a layman who instigates others to worship idols or from the word incitement written with regard to a prophet who incites others to worship idols. Just as there, the layman who incites others to worship idols is executed by stoning, so too here, the prophet who incites others to worship idols is executed by stoning.
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מדיחי עיר הנדחת בסקילה, מאי טעמא דרבנן [מה הטעם של חכמים]?גמירי [לומדים הם] גזירה שווה מלשונות ״הדחה״ ״הדחה״ או ממסית אחר או מדין נביא שהדיח.
The Gemara continues: Those who incite residents of a city to worship idols, leading the city to be declared an idolatrous city, are executed by stoning. What is the reason for the opinion of the Rabbis? They derive a verbal analogy to clarify the meaning of the word incitement written with regard to those who incite residents of a city to worship idols, leading the city to be declared an idolatrous city, from the word incitement written either with regard to a layman who instigates others to worship idols or from the word incitement written with regard to a prophet who incites others to worship idols. Just as there, the layman who incites others to worship idols is executed by stoning, so too here, the prophet who incites others to worship idols is executed by stoning.
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(19) ור״שוְרַבִּי שִׁמְעוֹן גָּמַר הַדָּחָה הַדָּחָה מִנָּבִיא.

And Rabbi Shimon derives a verbal analogy to clarify the meaning of the word incitement written with regard to those who incite residents of a city to worship idols, leading the city to be declared an idolatrous city, from the word incitement written with regard to a prophet who incites others to worship idols, who, in his opinion, is executed by strangulation.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ורבי שמעון גמר הדחה הדחה מנביא – דבעיר הנדחת אגמריה רביה גזירה שוה מסיני לדון הדחה הדחה ומסתברא דמנביא אגמריה הלכה למשה גזירה שוה זו כדיהיב טעמא למלתיה.
ור׳ שמעון: הוא גמר [למד] ״הדחה״ ״הדחה״ בגזירה שווה מנביא שהסית שמיתתו בחנק.
And Rabbi Shimon derives a verbal analogy to clarify the meaning of the word incitement written with regard to those who incite residents of a city to worship idols, leading the city to be declared an idolatrous city, from the word incitement written with regard to a prophet who incites others to worship idols, who, in his opinion, is executed by strangulation.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(20) וְלִיגְמַר מִמֵּסִית דָּנִין מֵסִית רַבִּים מִמֵּסִית רַבִּים וְאֵין דָּנִין מֵסִית רַבִּים מִמֵּסִית יָחִיד אַדְּרַבָּה דָּנִין הֶדְיוֹט מֵהֶדְיוֹט וְאֵין דָּנִין הֶדְיוֹט מִנָּבִיא.

The Gemara challenges: Let him derive the punishment from the punishment of one who is not a prophet who instigates others to worship idols, as those cases are similar. The Gemara answers: Rabbi Shimon derives the punishment for one who instigates the multitudes from the punishment of one who instigates the multitudes, and does not derive the punishment for one who instigates the multitudes from the punishment of one who instigates an individual. The Gemara asks: On the contrary, one derives the punishment for an ordinary person, i.e., one who is not a prophet, who instigates others from the punishment of an ordinary person who incites an idolatrous city, and one does not derive the punishment for an ordinary person who instigates others from the punishment of a prophet who instigates others.
ערוך לנרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואין דנין הדיוט מנביא: עיין לעיל (דף נ״ג ע״א) מה שהקשיתי שם אתוספות ד״ה קמיפלגי בפלוגתא מסוגיא דהכא ומעתה נלפע״ד לתרץ ע״פ מה דאמרינן שם כל מיתה שנאמרה בתורה סתם אי אתה רשאי להחמיר אלא להקל עליה וא״כ לכאורה מאי פריך הכא ולגמור ממסית כיון דאיכא ג״כ למיגמר מנביא אי אתה רשאי להחמיר אלא להקל וצ״ל דסמיך אקושיא אחריתא דאין דנין הדיוט מנביא ולפ״ז כי מתרץ דכיון שהדיח אין לך הדיוט גדול מזה לא מצרכינן עוד להך סברא דאין דנין מסית רבים ממסית יחיד אלא דגם כי הדדי הוי מכ״מ ילפינן להקל וכן אי אמרינן הך סברא לא מצרכינן עוד להך תירוצא דאין לך הדיוט גדול מזה אלא כיון דהכא איכא סברא דאין דנין מסית רבים ממסית יחיד והכא איכא סברא דאין דנין הדיוט מנביא שקולין הן ואזלינן להקל והוא דעת ר׳ ישמעאל הכא וגם לעיל מכח הך סברא דאין דנין הדיוט מנביא ששקול נגד אין דנין יומת מימות אזיל לקולא ומיחייב רק מיתה בידי שמים ולא סקילה והא דקאמר ור״ש כיון שהדיח אין לך הדיוט גדול מזה אף דקושטא הוא דמטעם אי אתה רשאי להחמיר חייב חנק ולא סקילה מכ״מ נקט לר״ש האמת דע״כ הוא ס״ל כך דהא אמרינן (לעיל דמ״ד) זר ששימש בחנק לר״ע הוא ר״ש אליבא דר״ע ומדלא יליף מיתה ב״ש כר׳ ישמעאל ע״כ ס״ל הך סברא דאין לך הדיוט גדול מזה ולכן נקט לר״ש האמת דמעיקרא דדינא ליכא למיפרך אדרבה אין דנין הדיוט מנביא דאין זה נביא לר״ש כיון שהדיח אבל לעולם לר׳ ישמעאל דלית ליה הך סברא כמבואר לעיל מכ״מ ס״ל שפיר דמדיחי עיה״נ בחנק כר״ש דאי אתה רשאי להחמיר אלא להקל:
ושואלים: וליגמר [ושילמד] ר׳ שמעון ממסית שהוא דומה יותר! ומשיבים: דנין מסית את הרבים ממסית את הרבים, ואין דנין מסית את הרבים ממסית את היחיד. ומקשים: אדרבה (להיפך), דנין הדיוט, כלומר, סתם מסית, מהדיוט ממדיחי עיר הנדחת שאף הם הדיוטות, ואין דנין הדיוט מנביא שמן הסתם יש לו דין אחר!
The Gemara challenges: Let him derive the punishment from the punishment of one who is not a prophet who instigates others to worship idols, as those cases are similar. The Gemara answers: Rabbi Shimon derives the punishment for one who instigates the multitudes from the punishment of one who instigates the multitudes, and does not derive the punishment for one who instigates the multitudes from the punishment of one who instigates an individual. The Gemara asks: On the contrary, one derives the punishment for an ordinary person, i.e., one who is not a prophet, who instigates others from the punishment of an ordinary person who incites an idolatrous city, and one does not derive the punishment for an ordinary person who instigates others from the punishment of a prophet who instigates others.
ערוך לנרפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(21) ור״שוְרַבִּי שִׁמְעוֹן כֵּיוָן שֶׁהִדִּיחַ אֵין לְךָ הֶדְיוֹט גָּדוֹל מִזֶּה.

And Rabbi Shimon holds that in this case there is no distinction between prophet and layman; once the prophet has incited others to idol worship, you have no greater example of an ordinary person than that.
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ור׳ שמעון סבור כי אין מקום להבדל זה, שכיון שהדיחאין לך הדיוט גדול מזה.
And Rabbi Shimon holds that in this case there is no distinction between prophet and layman; once the prophet has incited others to idol worship, you have no greater example of an ordinary person than that.
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(22) אָמַר רַב חִסְדָּא

Rav Ḥisda says:
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר רב חסדא:
Rav Ḥisda says:
פירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

סנהדרין פט: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה סנהדרין פט:, ר׳ חננאל סנהדרין פט: – מהדורת הרב ישראל ברוך הלוי סאלאוויציק, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס סנהדרין פט:, רש"י סנהדרין פט:, תוספות סנהדרין פט:, בית הבחירה למאירי סנהדרין פט: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה סנהדרין פט:, מהרש"א חידושי אגדות סנהדרין פט:, ערוך לנר סנהדרין פט: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0), רשימות שיעורים לגרי"ד סנהדרין פט: – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן ובנו הרב משה נחמיה רייכמן (כל הזכויות שמורות), פירוש הרב שטיינזלץ סנהדרין פט:, אסופת מאמרים סנהדרין פט:

Sanhedrin 89b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Sanhedrin 89b, R. Chananel Sanhedrin 89b, Collected from HeArukh Sanhedrin 89b, Rashi Sanhedrin 89b, Tosafot Sanhedrin 89b, Meiri Sanhedrin 89b, Maharshal Chokhmat Shelomo Sanhedrin 89b, Maharsha Chidushei Aggadot Sanhedrin 89b, Arukh LaNer Sanhedrin 89b, Reshimot Shiurim Sanhedrin 89b, Steinsaltz Commentary Sanhedrin 89b, Collected Articles Sanhedrin 89b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144