×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) אֲמַר לֵיהּ בְּעַאי לְאוֹתוֹבָךְ עָרֵל הַזָּאָה.
Rav Ḥisda said to Rabba: I wanted to raise a difficulty against you from the halakha of an uncircumcised man. The Sages decreed that one who converts on the eve of Passover may not partake of the Paschal lamb, due to his ritual impurity. According to Beit Hillel, one who separates from the foreskin by being circumcised is ritually impure like one who separates from the grave (Pesaḥim 92a). This is the halakha despite the fact that by Torah law he is obligated to bring the offering. Rav Ḥisda continued: And I also thought of asking from the case of sprinkling the waters of a purification offering for one who became ritually impure through contact with a corpse, as the Sages rendered it prohibited for one who is impure to receive the sprinkling on the eve of Passover that occurred on Shabbat, although this prevents him from partaking of the Paschal lamb.
רי״ףרש״יפסקי רי״דבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי יבמות צ ע״ב1} תניא אמ׳ ר׳ אליעזר2 בן יעקב שמעתי שבית דין מכין3 ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה. ומעשה באחד שרכב על הסוס בשבת בשני יונים4 והביאוהו לבית דין וסקלוהו לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך. ושוב מעשה באדם אחד5 שהטיח את אשתו6 תחת התאנה והביאוהו לבית דין7 והלקוהו8 לא מפני שראוי לכך אלא [מפני]⁠9 שהשעה צריכה לכך:
ולא10 זה וזה מיטמאין לה: דכתיב11 {ויקרא כא:ב} כי אם לשארו הקרוב אליו12 ואמר מר שארו זו אשתו וכתיב13 {ויקרא כא:ד} לא יטמא בעל בעמיו14 יש15 בעל שמיטמא ויש בעל שאין16 מיטמא הא כיצד מיטמא הוא לאשתו כשרה ואינו מיטמא לאשתו פסולה:
1. מובא גם ברי״ף סנהדרין ראש פרק ו (דף יד ע״ב).
2. אליעזר: כ״י פרמה: ״אלעזר״.
3. מכין: דפוסים: היו מכין.
4. בשני יונים: כ״י נ: ״בשני יוניים״. חסר בכ״י פרמה.
5. באדם אחד: כ״י פרמה: ״באחד״.
6. את אשתו: כ״י נ, כ״י פרמה: ״באשתו״. ראה רש״י בראשית כא:טז.
7. לבית דין: חסר בכ״י נ.
8. והלקוהו: כ״י פרמה: ״וסקלוהו״.
9. מפני: כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י בהמ״ל 695, כ״י פרמה.
10. ולא: כבמשנה. כ״י נ, כ״י פרמה: ״לא״.
11. דכת׳: דפוסים: כדכתיב.
12. אליו: חסר בדפוסים.
13. כי אם לשארו... וכתיב: חסר בכ״י פרמה.
14. בעמיו: חסר בכ״י פרמה. כ״י נ ממשיך: ״להחלו״.
15. יש: כ״י פרמה: ״יש לך״.
16. שמיטמא ויש בעל שאין: כ״י פרמה: ״שמטמא ויש אין״. דפוסים: מיטמא ויש בעל אינו.
אמר ליה – רב חסדא לרבא.
בעאי לאותובך ערל והזאה וכו׳ – דכל הני עוקרין בית דין דבר מן התורה.
ערל – דאמר בפסחים (דף צב.) הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר וגר שנתגייר ערב הפסח אין שוחטין עליו ואמר בגמרא טעמא דבית הלל גזירה שמא יטמא לשנה הבאה כו׳ בפרק האשה. אלמא משום גזירה דרבנן מבטלינן ליה מפסח.
הזאה – שבות ולית עלה בשבת אלא איסורא דרבנן ועומדת בפני הפסח ומבטלתו דאמרי׳ הזאה שבות ואינה דוחה שבת.
תניא אראב״י שמעתי שב״ד מכין ועונשין שלא מן הדין ולא לעבור על ד״ת אלא לעשות סייג לתורה ומעשה באדם א׳ שרכב על הסוס בשבת בשני היונים והביאוהו לב״ד וסקלוהו לא מפני שראוי לכך אל אשהשעה צריכה לכך ושוב מעשה בא׳ שהטיח את אשתו תחת התאנה והביאוהו לב״ד וסקלוהו לא מפני שראוי לכך אל אשהשעה צריכה לכך:
ולמדת שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה וכן אתה מוצא בערל שאמרו בגר שמל וטבל ערב הפסח שהפורש מן הערלה כפורש מן הקבר ומדברי סופרים גזירה שמא יעשה לשנה הבאה כמו שנאמרה בפסחים פרק האשה ונדחית בכך מצות קרבן הפסח שהיא מצות עשה וכן אתה מוצא בהזאה בטמא מת שחל שביעי שלו ערב הפסח שאין מזין אותו בשבת אע״פ שאין בהזאה אלא שבות כדי לעשות פסח שהוא בחובת עשה וכן אתה מוצא באיזמל שאין מביאין אותו אפילו דרך גגות וחצרות כדי לקיים מצות מילה בזמנה וכן הדין בציצית ר״ל טלית של פשתן בתכלת של צמר לדעת הפוטר אע״פ שכלאים בציצית מותר מן התורה מפני שחכמים גזרו בה משום כסות לילה כמו שביארנו וכן לולב ושופר שנדחין בשבת מגזירת הבאה וכלן משום דשב ואל תעשה שאני ומה שהוזכרו כאן כבשי עצרת לענין ביאור פירושו בכבשי עצרת שנשחטו שלא לשמן שכשרים והם כשלמים בעלמא להיות ניתרין באכילה כמו שביארנו בשני של יום טוב שיזרק הדם ויאכל הבשר ואם היה שבת כגון שחל עצרת בשבת וטעה זה ושגג בשלא לשמן לא יזרוק אע״פ שאם זרק הורצה אלמא אתי שבות של זריקה ודחי עשה של אכילת קדשים ומכל מקום לענין פסק אינה עולה יפה שהרי אין זריקת שבת מועלת לאכילת היום שהרי אסור לבשל כמו שביארנו במסכת יום טוב:
כבר ביארנו שכל שנעשה בהוראת שעה דרך גדר וסייג וקדוש השם עוקרין בו דבר מן התורה אף בקום עשה והוא הענין שסמך בו אליהו בהר הכרמל לשחוט קדשים בחוץ ולהקריב בבמות בשעת איסורן כדי לעשות גדר וסייג להכחיש את נביאי הבעל ולהחזיר את העם בתשובה ומכאן אמרו אליו תשמעון אפילו אמר לך נביא עבור על אחת מן המצות בהוראת שעה שומעין לו חוץ מעבודה זרה שאפילו העמיד חמה באמצע רקיע אין שומעין לו אפילו לשעה הא במצוה אחרת ולשעה שומעין לו כמו שביארנו בסנהדרין (צ׳.) ועל זו אמרו שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בשני יוניים שהיו פרוצין באותו זמן בעבירות והביאוהו לבית דין וסקלוהו לא מפני שראוי לכך אלא מפני שהשעה צריכה לכך ושוב מעשה באחד שהטיח את אשתו תחת התאנה והביאוהו לבית דין והלקוהו מפני שהשעה צריכה לכך:
בעל ששלח גט לאשתו וקדם ובא אצלה או שלח לה שליח לבטלו הרי זה בטל ובראשונה היה עושה בית דין ומבטל בפניהם ולא היה מודיע לאשה והתקין רבן גמליאל שלא יהו עושין כן מפני תקון העולם דזימנין דלא ידעא ומינסבא ומכל מקום אף לאחר התקנה אם בטלו שלא בפניה מבוטל ולא הוקשה ממנה כאן אלא לדעת רשב״ג ואין הלכה כמותו וכבר ביארנו הענין יפה במקומו בשלישי של גיטין (ל״ג.):
ערל. דאמרי׳ בפסחים כל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר, גוי שנתגייר בערב הפסח אין שוחטין עליו, ואמרי׳ בגמרא משום גזירה שמא יטמא לשנה הבאה בפרק האשה1. אלמ׳ משום גזירה דרבנן מבטלינן ליה מפסח. הזאה. שבות, ואינה דוחה שבת, שאם חל שביעי שלו שבת ערב הפסח אין מזין עליו, ואינו עושה פסח שהרי טמא הוא. אזמל. אין מביאין אותו בשבת דרך כרמלית, שאסור הוצאתו דרבנן, ומיעקרא מילה בזמנה. סדין. של פשתן אין נותנין בו תכלת שהוא של צמר, ואע״ג דכלאים בציצית מותרין, גזירה משום כסות לילה שפטור מציצית, והוו כלאים שלא במקום מצוה. שב ואל תעשה. לאו עקירה בידים הוא, דממילא הוא דמיעקר. אבל תרומה דמפקת לה לחולי ואכלי לה זרים, עקירה בידים הוא.
1. פסחים צב, א.
אמר ליה [לו] רב חסדא לרבה: בעאי לאותובך [רציתי להקשות עליך] מדין ערל, שגזרו חכמים במי שהתגייר בערב פסח שאסור לו לאכול בקרבן פסח, משום שנחשב כטמא, אף שחובה עליו מן התורה להקריב, ומדין הזאה של מי חטאת לטהר את מי שנטמא במת, שאוסרים חכמים להזות על הטמא בערב פסח שחל להיות בשבת, למרות שבכך מבטלים אותו ממצות קרבן פסח.
Rav Ḥisda said to Rabba: I wanted to raise a difficulty against you from the halakha of an uncircumcised man. The Sages decreed that one who converts on the eve of Passover may not partake of the Paschal lamb, due to his ritual impurity. According to Beit Hillel, one who separates from the foreskin by being circumcised is ritually impure like one who separates from the grave (Pesaḥim 92a). This is the halakha despite the fact that by Torah law he is obligated to bring the offering. Rav Ḥisda continued: And I also thought of asking from the case of sprinkling the waters of a purification offering for one who became ritually impure through contact with a corpse, as the Sages rendered it prohibited for one who is impure to receive the sprinkling on the eve of Passover that occurred on Shabbat, although this prevents him from partaking of the Paschal lamb.
רי״ףרש״יפסקי רי״דבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) וְאִזְמֵל סָדִין בְּצִיצִית.

And I was likewise going to raise a question from the case of a circumcision knife, which the Sages decreed may not be carried on Shabbat, despite the fact that this entails the neglect of a Torah mitzva. And I also wanted to raise a question from the case of a linen cloak, on which the Sages did not allow one to place ritual fringes made of wool. This is a decree that was issued lest he do the same with a garment worn only at night, which is exempt from fringes, and therefore this would be a mixture of wool and linen that is forbidden, although this means that he is unable to fulfill the mitzva of ritual fringes.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואזמל – לגבי מילה אמור רבנן (שבת דף קל:) אין מביאין אותו דרך גגות וקרפיפות והוצאה דידהו מדרבנן ומיעקרא מילה בזמנה.
וסדין בציצית – דמדאורייתא שרי דכתיב (דברים כב) לא תלבש שעטנז אבל גדילים תעשה לך וגזור רבנן משום כסות לילה שפטור מן הציצית והוי כלאים שלא במקום מצוה במסכת מנחות בהתכלת (דף מ.).
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומדין אזמל של מילה, שגזרו חכמים שלא להוליכו בשבת, אף על פי שמבטלים בכך מצות מילה בזמנה שהיא מהתורה, ומדין סדין של פשתן, שאסרו חכמים להטיל בסדין ציצית של צמר, גזירה משום כסות לילה שפטורה מציצית, שאם היו בה ציציות צמר חייב על לבישתה משום שעטנז, ומבטלים בכך מצות ציצית.
And I was likewise going to raise a question from the case of a circumcision knife, which the Sages decreed may not be carried on Shabbat, despite the fact that this entails the neglect of a Torah mitzva. And I also wanted to raise a question from the case of a linen cloak, on which the Sages did not allow one to place ritual fringes made of wool. This is a decree that was issued lest he do the same with a garment worn only at night, which is exempt from fringes, and therefore this would be a mixture of wool and linen that is forbidden, although this means that he is unable to fulfill the mitzva of ritual fringes.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וְכִבְשֵׂי עֲצֶרֶת וְשׁוֹפָר.

And likewise I wanted to mention a difficulty from the case of the lambs sacrificed on Shavuot. When the festival of Shavuot occurs on Shabbat, the Sages rendered it prohibited to sprinkle the blood of its sacrificial lambs if the offerings had not been slaughtered with the proper intention, despite the fact that the sprinkling itself is not prohibited by Torah law. And similarly, there is a difficulty with regard to the halakha of the shofar, which is sounded on Rosh HaShana, and yet the Sages rendered it prohibited for it to be blown on Shabbat, lest one carry it four cubits in the public domain.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכבשי עצרת – לא קבלתי מרבותי ומ״מ כך נראה בעיני וכשר הדבר ששנו בתוספתא ומייתי לה במסכת ביצה בגמרא פרק שני (דף כ:) כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן הדם יזרק והבשר יאכל דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה והרי הן כשלמים דעלמא ואם היתה שבת שחלה עצרת בשבת וניתנה שבת לדחות אצל לשמן וטעה זה ושגג בשלא לשמן לא יזרוק ואם זרק הורצה כו׳. והא הכא דזריקה בשבת שבות בעלמא הוא כדשנינן התם שאני שבות דשבת כו׳ וקתני לא יזרוק ועקרא שבות דרבנן ג׳ עשה דזריקת דם ודהקטרת אימורים ודאכילת בשר אלא שב ואל תעשה שאני.
שופר ולולב – מצות עשה ומבטלינן להו בשבת מדרבנן משום גזירה שמא יטלנו בידו כו׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכן מדין כבשי עצרת, שגזרו חכמים שלא לזרוק דמם של כבשי עצרת שנשחטו שלא לשמם כשחלה עצרת בשבת, אף על פי שמן התורה אין זריקה זו אסורה ובכך מבטלים שלוש מצוות שמן התורה: זריקת הדם, הקטרת אימורים ואכילת הבשר. וכן שופר שמצוה לתקוע בו בראש השנה, וגזרו חכמים שלא לתקוע בו כשחל בשבת, שמא יטלטלנו ארבע אמות ברשות הרבים.
And likewise I wanted to mention a difficulty from the case of the lambs sacrificed on Shavuot. When the festival of Shavuot occurs on Shabbat, the Sages rendered it prohibited to sprinkle the blood of its sacrificial lambs if the offerings had not been slaughtered with the proper intention, despite the fact that the sprinkling itself is not prohibited by Torah law. And similarly, there is a difficulty with regard to the halakha of the shofar, which is sounded on Rosh HaShana, and yet the Sages rendered it prohibited for it to be blown on Shabbat, lest one carry it four cubits in the public domain.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) וְלוּלָב הַשְׁתָּא דְּשַׁנִּית לַן שֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה לָא מִיעֲקַר הוּא כּוּלְּהוּ נָמֵי שֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה נִינְהוּ.

And finally I wished to raise a difficulty from the case of a lulav, which may not be carried on the first day of Sukkot that occurred on Shabbat, for the same reason the Sages rendered it prohibited to sound the shofar on Rosh HaShana that occurs on Shabbat. However, now that you have resolved for us that an action defined as a case of: Sit and refrain from action, is not considered uprooting, all these are also cases of sit and refrain from action.
רי״ףתוספותבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כולהו נמי שב ואל תעשה הוא – וא״ת סדין בציצית היכי הוי שב ואל תעשה דכי מכסה בטלית דבת חיובא היא ואין בו ציצית הרי עובר בידים וי״ל דבשעת עיטוף אכתי לא מיחייב עד אחר שנתעטף דכסותך משמע שאתה מכוסה בה כבר ואשר תכסה בה אתא לדרשא אחרינא כדאמרינן במנחות (דף מא. ושם) ולאחר שנתעטף דמתחייב שב ואל תעשה הוא וא״ת בפרק מי שמתו (ברכות כ. ושם) משמע כשהוא לבוש כלאים ואין פושטן לא חשיב שב ואל תעשה אלא עמוד ועשה ואר״י דשאני כלאים דעיקר האיסור בשעת לבישה שלבש באיסור אבל כאן לא מתחייב עד אחר שנתעטף כדפרישית ומיהו קשה מדמברכינן להתעטף בציצית משמע דבשעת העיטוף עביד מצוה ומלשון להתעטף מוכיחות נמי [בה״ג] דקיימא לן בציצית דחובת גברא הוא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכן לולב שבגזירת חכמים אין נוטלים אותו ביום הראשון של חג הסוכות שחל בשבת, מאותו הטעם. השתא דשנית לן [עכשיו שתרצת לנו] כי ״שב ואל תעשה״ לא מיעקר הוא [איננו נקרא עקירה], כולהו נמי [כל אלה גם כן] ״שב ואל תעשה״ נינהו [הם].
And finally I wished to raise a difficulty from the case of a lulav, which may not be carried on the first day of Sukkot that occurred on Shabbat, for the same reason the Sages rendered it prohibited to sound the shofar on Rosh HaShana that occurs on Shabbat. However, now that you have resolved for us that an action defined as a case of: Sit and refrain from action, is not considered uprooting, all these are also cases of sit and refrain from action.
רי״ףתוספותבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) ת״שתָּא שְׁמַע {דברים י״ח:ט״ו} אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן אאֲפִילּוּ אוֹמֵר לְךָ עֲבוֹר עַל אַחַת מִכׇּל מִצְוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה כְּגוֹן אֵלִיָּהוּ בְּהַר הַכַּרְמֶל הַכֹּל לְפִי שָׁעָה שְׁמַע לוֹ.

The Gemara suggests: Come and hear another proof. The verse states with regard to a true prophet: “To him you shall listen” (Deuteronomy 18:15). From here it is derived that even if the prophet says to you: Transgress one of the mitzvot of the Torah, for example, as in the case of Elijah at Mount Carmel, who brought an offering to God on that mountain during a period when it was forbidden on pain of karet to sacrifice offerings outside the Temple, with regard to everything that he permits for the requirement of the hour, you must listen to him. This indicates that a Torah mitzva can indeed be uprooted in an active manner.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספות ישניםרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אליו תשמעון – בנביא אמת כתיב.
כגון אליהו בהר הכרמל – שהקריב בבמה ושעת איסור הבמות היתה ואיכא כרת דשחוטי חוץ וכרת דהעלאה.
כמו אליהו בהר הכרמל – וא״ת דלמא שאני התם [שהיה] על פי הדבור דכתיב וכדבריך כן עשיתי י״ל מדקאמר הכל לפי שעה שמע לו משמע אפי׳ שלא במצות המקום דאי במצות המקום לעולם יש לשמוע לו וא״ת אמאי לא משני שאני אליהו דאתחזק וי״ל מדקאמר אפילו אמר לך נביא עקור משמע דבכל נביא מיירי וה״ה לחכמים:
הכל לפי השעה שמע לו – קשיא לן, אדרבא איפכא קשיא, דמשמע לפי השעה שמע לו, אבל לתקן לדורות לא, אלמא אין ב״ד מתנין לעקור דבר מן התורה. לא קשיא, דכל תקנות חכמים לפי השעה הם משום גדר דבר, וקס״ד דלא אמרו לפי השעה, אלא להוציא נביא שאמר חזר בו הקב״ה ממצוה פלונית ואינו רוצה שתעשו אותה לעולם, שאין שומעין לוא. ואקשינן, ונגמר מינה. ומסקי׳, מגדר מלתא שאני, פי׳ אלא מגדר מלתא שאני, וה״ה לב״ד דגמרי׳ מינה, כדאמרינן לקמן בסמוך.
א. וכ״כ הרשב״א והריטב״א.
הכל לפי השעה שמע לו. איכא למידק אדרבה איפכא קשיא דמשמע לפי השעה שמע לו אבל לתקן לדורות לא אלמא בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה. ויש לומר דכל תקנות חכמים לפי צורך השעה הם משום גדר דבר, וקא סלקא דעתך דלא אמרו לפי השעה אלא להוציא נביא שאמר חזר בו הקדוש ברוך הוא ממצוה פלונית ומבטלה לעולם, שאין שומעין לו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אליו תשמעון. בנביא אמת כתו׳. בהר הכרמל. שהקריב בבמה בשעה שנאסרו הבמות. ואיכא כרת דשחוטי חוץ. לפי שעה. לא לבטלה לעולם אלא לעבור על מצוה אחת בשעה אחת. מגדר. לעשות גדר וסיג לישראל כי התם שהשיבן על ידי כך מע״ז.
ת״ש אליו תשמעון עד הכל לפי השעה שמע לו – וא״ת ולמה ליה דאדרבה שאני התם כדקאמר לפי שעה שהוא הוראת שעה בעלמא. הא לתקן לדורות כן אין שומעי׳ לו וי״ל דהשתא קס״ד דנקט לפי שעה לומר שהנביא או ב״ד מורין כן אפי׳ לדורות לצורך שום תיקון ושום סייג לתורה ולאפוקי שלא יאמרו חזר בו הקב״ה ממצוה זו שזה בכלל לא תגרע ממנו.
ונגמר מיניה ופרקי׳ מגדר מילתא שאני אבל – פרש״י ז״ל שאני התם שעשו כן לעשות גדר ותקנה לכל ישראל בזה השיבם מעבודת כוכבים וכן לקמן שהיו פרוצים בעריות או שהיו מזלזלים בשבתות אבל בעלמא לא ויש שפיר שב ואל תעשה שאני מגדר מילתא שאני כלומר לעולם שפיר גמרינן מינה ותריץ הכי דהתם מיגדר מילת׳ לשעה אבל לעקור דבר מן התור׳ לדורות לא וכן הלכתא דשב ואל תעשה ב״ד עוקרי׳ או אפי׳ לא תעשה לצורך השעה או הפקר ממון לעולם אבל לעקור לד״ת לדורות אין להם רשות.
תא שמע [בא ושמע] ראיה אחרת, נאמר לגבי נביא אמת: ״אליו תשמעון״ (דברים יח, טו)אפילו אומר לך הנביא: עבור על אחת מכל מצות שבתורה, כגון אליהו בהר הכרמל שהקריב קרבן לה׳ בזמן שיש איסור כרת להקריב קרבנות מחוץ לבית המקדש, הכל אם מתיר לפי שעה — שמע לו. משמע שעוקרים דבר מן התורה על ידי מעשה!
The Gemara suggests: Come and hear another proof. The verse states with regard to a true prophet: “To him you shall listen” (Deuteronomy 18:15). From here it is derived that even if the prophet says to you: Transgress one of the mitzvot of the Torah, for example, as in the case of Elijah at Mount Carmel, who brought an offering to God on that mountain during a period when it was forbidden on pain of karet to sacrifice offerings outside the Temple, with regard to everything that he permits for the requirement of the hour, you must listen to him. This indicates that a Torah mitzva can indeed be uprooted in an active manner.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספות ישניםרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) שָׁאנֵי הָתָם דִּכְתִיב אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן וְלִיגְמַר מִינֵּיהּ מִיגְדַּר מִילְּתָא שָׁאנֵי.:

The Gemara answers: There it is different, as it is written: “To him you shall listen,” which means that it is a positive mitzva to obey a prophet, and a positive mitzva overrides a prohibition. The Gemara asks: And let him derive from this case a principle that the Sages have the same power as a prophet. The Gemara answers: Safeguarding a matter is different. Since Elijah acted with the aim of preventing the Jewish people from worshipping idols, it was temporarily permitted for him to override a mitzva, in order to strengthen Torah observance with regard to a particular matter in which the people are lax.
רי״ףרש״יתוספותרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מיגדר מילתא – לעשות גדר ותקנה כי התם שהשיבן על ידי כן מעבודת כוכבים.
וליגמר מיניה – וא״ת שאני התם דעל פי הדבור היה מתנבא לעבור והיכי נגמר מיניה לעבור משום תקנתא דרבנן שלא על פי הדבור ונראה דכיון דעל פי הדבור שרי משום צורך שעה הוא הדין שלא על פי הדבור שהרי אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה כדנפקא לן במגילה (דף ב:) מקראי וא״ת דאמר בפרק אלו הן הנחנקים (סנהדרין פט: ושם) היכא דמוחזק שאני דאי לא תימא הכי אברהם היכי שמע ליה יצחק בהר המוריה אליהו בהר הכרמל היכי סמכי עליה ועבדי שחוטי חוץ אלא היכא דמוחזק שאני ובאליהו למה לן משום דמוחזק הא משמע דאפילו בלא נביא שרי נמי לבית דין לעבור משום מיגדר מילתא ואר״י משום דאיתחזק בנביאות היו סומכים עליו במה שהיה מבטיח בירידת אש ושוחטים על הבטחתו קדשים בחוץ שבזכותו ותפלתו תרד אש מן השמים ויהיה מיגדר מילתא שיתקדש שמו של הקב״ה ברבים וע״י כך יחזרו ישראל למוטב.
ונגמר מינה מגדר מלתא שאני. יש מי שפירש (עיין רמב״ן) אלא מיגד מלתא שאני והוא הדין לבית דין דגמרינן מינה. ואינה מחוור דאם כן הוה ליה למימר אלא מיגדר מלתא שאני. ועוד מאי שאני הכין הוה ליה למימר אלא מיגדר מלתא שפיר דמי או כיוצא בלשון זה. ורבינו חננאל ורש״י ז״ל לא פירשו כן אלא התם דוקא משום מיגדר מלתא לעשות סייג ותקנה כי התם שהשיבן על ידי כך מעבודה זרה. וכן לקמן מפני שהיו פרוצין בעריות או שהיו מזלזלין בשביתת בשבת אבל בעלמא לא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בתוס׳ בד״ה וליגמר מיניה כו׳. הא משמע דאפילו בלא נביא שרי כו׳. משום מגדר מלתא כו׳ עכ״ל ק״ק אמאי לא תקשה להו מגופה דברייתא דהכא דיליף לה מאליו תשמעון דהיינו לנביא ולמאי דמסיק משום מגדר מלתא הא ל״ל קרא דהא מה״ט אפילו בלא נביא שרי לב״ד לעבור ובתירוצם שכתבו יתיישב וק״ל:
ומשיבים: שאני התם [שונה שם] דכתיב [שנאמר]: ״אליו תשמעון״ ומצות עשה היא לשמוע בקול הנביא, ועשה זה דוחה מצות לא תעשה. ושואלים: וליגמר מיניה [ושנלמד ממנו] גם לדברי חכמים, שכוחם לענין זה ככוח הנביא! ומשיבים: מיגדר מילתא שאני [לגדור דבר זה שונה]. שכיון שנעשה הדבר כדי לעשות תקנה ולהרחיק את ישראל מעבודה זרה, בכגון זה מותר לעקור דבר מן התורה במעשה, אבל אין חכמים רשאים לעשות כן משום גזירה או חשש בלבד.
The Gemara answers: There it is different, as it is written: “To him you shall listen,” which means that it is a positive mitzva to obey a prophet, and a positive mitzva overrides a prohibition. The Gemara asks: And let him derive from this case a principle that the Sages have the same power as a prophet. The Gemara answers: Safeguarding a matter is different. Since Elijah acted with the aim of preventing the Jewish people from worshipping idols, it was temporarily permitted for him to override a mitzva, in order to strengthen Torah observance with regard to a particular matter in which the people are lax.
רי״ףרש״יתוספותרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) ת״שתָּא שְׁמַע בִּטְּלוֹ מְבוּטָּל דִּבְרֵי רַבִּי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר אֵינוֹ יָכוֹל לֹא לְבַטְּלוֹ וְלֹא לְהוֹסִיף עַל תְּנָאוֹ א״כאִם כֵּן מָה כֹּחַ ב״דבֵּית דִּין יָפֶה.

The Gemara suggests another proof. Come and hear: The Sages rendered it prohibited for a man who has sent a bill of divorce to his wife to cancel it in the presence of a court without her knowledge after he has given the bill of divorce to his messenger but before she gets the document. The prohibition was instituted to prevent a situation where the messenger, who is unaware of the cancellation, gives her the bill of divorce and she marries another man under the mistaken impression that she is divorced. If he proceeded to nullify it regardless, it is nullified; this is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. Rabban Shimon ben Gamliel says: He cannot nullify or add to its condition in a case where the bill of divorce included a stipulation. For if so, i.e., if he has the ability to cancel the bill of divorce, what good is the power of the court in their decree that one may not do so?
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ביטלו – בעל ששלח גט לאשתו וקדם ובא אצלה או ששלח לה שליח ואמר לה גט ששלחתי לך בטל הוא הרי זה בטל ותנן (גיטין דף לב.) בראשונה היה עושה בית דין במקום אחר ומבטלו ולא היה מודיע לה התקין רבן גמליאל הזקן שלא יהיו עושין כן מפני תקון העולם דזימנין דמבטל ולא ידעה ואינסבא ובניה ממזרים ועלה תני בטלו לגט לפני בית דין במקום אחר אחר תקנת רבן גמליאל מבוטל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בטלו. לגט ששלח לאשתו, בפני ב״ד קודם שיגיע הגט לידה. מבוטל. אעפ״י שתקן (רשב״ג) [ר״ג] הזקן שלא לעשות כך. מה כח ב״ד. שתקנו שלא לעשות כך. אדעתא דרבנן. שאומ׳ כדת משה וישראל. לקדושי. דשוינהו מעות מתנה. קדיש בביאה. מאי אפקעתא איכא הכא, מאי שויוה להאי ביאה דלא להוו קדושי. ומשני דביאת זנות שויוה.
תא שמע [בא ושמע] ראיה ממקום אחר: אמרו חכמים שלא יבטל אדם גט ששלח לאשתו לאחר שמסרו לשליח, בלי ידיעת האשה שמא תחשוב שהיא גרושה ותינשא לאחר באיסור. ואם בטלו בכל זאת — מבוטל, אלו דברי רבי. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אינו יכול לא לבטלו, וגם לא להוסיף על תנאו שהיה בו. שאם כן, שיכול לבטלו — מה כח בית דין יפה שגזרו שלא יבטל.
The Gemara suggests another proof. Come and hear: The Sages rendered it prohibited for a man who has sent a bill of divorce to his wife to cancel it in the presence of a court without her knowledge after he has given the bill of divorce to his messenger but before she gets the document. The prohibition was instituted to prevent a situation where the messenger, who is unaware of the cancellation, gives her the bill of divorce and she marries another man under the mistaken impression that she is divorced. If he proceeded to nullify it regardless, it is nullified; this is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. Rabban Shimon ben Gamliel says: He cannot nullify or add to its condition in a case where the bill of divorce included a stipulation. For if so, i.e., if he has the ability to cancel the bill of divorce, what good is the power of the court in their decree that one may not do so?
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) וְהָא הָכָא בדְּמִדְּאוֹרָיְיתָא בָּטֵל גֵּט וּמִשּׁוּם מָה כֹּחַ בֵּית דִּין קָא שָׁרֵינַן אֵשֶׁת אִישׁ לְעָלְמָא מַאן דִּמְקַדֵּשׁ אַדַּעְתָּא דְּרַבָּנַן מְקַדֵּשׁ וְאַפְקְעִינְהוּ רַבָּנַן לְקִידּוּשִׁין.

The Gemara explains the proof from this source: And here it is a case where by Torah law, the bill of divorce is nullified, and yet due to the reason of: What good is the power of the court, his nullification is ineffective, which means that we permit a married woman to all men. The Gemara answers: The halakhot of marriage afford no proof, as with regard to one who betroths a woman, he betroths on the authorization of the Sages, and in this case the Sages nullified the betrothal, which they can do because their consent was required for the betrothal to be effective in the first place.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והא הכא דמדאורייתא מצי מבטל ליה – עד דמטי לידה דכתיב (דברים כד) ונתן בידה ועד דמטי לידה לאו גיטא הוא.
מה כח ב״ד יפה – שהתקינו שלא לעשות כן.
אדעתא דרבנן – תולה בדעת חכמים דהא כדת משה וישראל קאמר.
ואפקעינהו רבנן – על ידי גט זה לקידושין מינה ושוינהו למעות דקידושין מתנה למפרע דהפקר ב״ד הפקר.
כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש – פי׳ בפרק השולח (גיטין לג.) [וע״ע תוס׳ ב״ב מח:].
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והא הכא [והרי כאן] בגט זה, דמדאורייתא [שמן התורה] בטל הגט ומשום הטעם של ״מה כח בית דין״ אין הביטול נחשב וקא שרינן [ומתירים אנו] על ידי כך אשת איש לעלמא [לעולם, להינשא לכל אדם]! ומשיבים: מדיני נישואין אין ראיה, כי מאן [מי] שמקדש אשה — אדעתא דרבנן [על דעת חכמים] הוא מקדש, ובמקרה כזה אפקעינהו רבנן [הפקיעו חכמים] את הקידושין קידש אותה בתחילה,
The Gemara explains the proof from this source: And here it is a case where by Torah law, the bill of divorce is nullified, and yet due to the reason of: What good is the power of the court, his nullification is ineffective, which means that we permit a married woman to all men. The Gemara answers: The halakhot of marriage afford no proof, as with regard to one who betroths a woman, he betroths on the authorization of the Sages, and in this case the Sages nullified the betrothal, which they can do because their consent was required for the betrothal to be effective in the first place.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) א״לאֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי הָתִינַח דְּקַדֵּישׁ בְּכַסְפָּא קַדֵּישׁ בְּבִיאָה מַאי אִיכָּא לְמֵימַר שַׁוְּיוּהּ רַבָּנַן לִבְעִילָתוֹ בְּעִילַת זְנוּת.

Ravina said to Rav Ashi: This works out well in a case when he betrothed with money, as it can be explained that the Sages declared the money ownerless, thereby negating the betrothal. However, if he betrothed by means of sexual relations, what can be said? The Gemara answers: The Sages equated his relations with this woman with licentious sexual intercourse. Since in this situation as well the acquisition of betrothal is effective only by authorization of the Sages, they have the power to declare it invalid.
רי״ףרש״יתוספות ישניםבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

התינח קדיש בכספא – איכא למימר אפקעתא דשוינהו למעות מתנה.
קדיש בביאה – מאי אפקעתא איכא למימר האי ביאה מאי שויוה.
א״ל – כיון דבדעתא דרבנן תלה ורבנן אמור דכי יהיב לה גט כי האי תבטל ביאה דתיהוי בעילת זנות. ואית דאמרי תינח קדיש בכספא דקידושי כסף דרבנן קדיש בביאה דקידושין דמדאורייתא נינהו מאי איכא למימר וטעות גדול הוא בידם דקידושי כסף דאורייתא נינהו ומג״ש דקיחה קיחה משדה עפרון גמר לה במסכת קידושין (דף ב.) וג״ש בסיני נאמרה וכל י״ג מדות ואי קידושי כסף מדרבנן מי קטלינן נפשא עלייהו דבעל ארוסה בסקילה ועוד מאי שינויא דשני שויוה רבנן כו׳ הא קשיא ליה היכי מצו רבנן לאפקועי מידי דאורייתא ומשני ליה שויוה רבנן הא נמי אפקעתא היא.
שויוהו רבנן לבעילתו בעילת זנות י״מ משום דרב מנגיד מאן דמקדש בביאה ולא נהירא דמ״ה לא עקרינן קדושין דאורייתא וא״ת א״כ יכולין ממזרים ליטהר שיתן לה גט ע״י שליח ויבטלנו שלא בפניו ונימא אפקעינהו רבנן לקדושי מיניה ונמצאת שלא היתה אשת איש כשזנתה וכן נמי קשה ליחוש שמא יחפה על בת אחותו [ונ״ל] דאה״נ היכא שאנו רואין שהוא מתכוין לא נפקיע הקדושין. עוי״ל מההיא דשמא יחפה על בת אחותו אין זה חיפוי כיון דמן הדין יכול לעשות כן וא״ת א״כ איך מצינו מיתה באשת איש הלא התראתה הוי התראת ספק דשמא יתן לה בעלה גט ע״י שליח ויבטלנו שלא בפניו ונמצא שלא היתה אשת איש מעולם. וי״ל כיון דהשתא ודאי קא עברה דהא אשת איש היא משום מעשה שיוכל לבא לא קרינן לה התראת ספק ובזה ניחא הא דאמרינן אמרו לו אל תשתה דהוי התראת ספק לפי שכל זמן שהוא לפנינו כמו שהוא עכשיו ודאי לא עבר:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: התינח דקדיש בכספא [זה נוח במקרה שקידש בכסף] שאז אפשר לומר שהפקירו חכמים את כסף הקידושין וממילא בטלו הקידושין, אולם אם קדיש [קידש] בביאה, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? ומשיבים: שויוה רבנן [עשו אותה חכמים] לבעילתו שבעל אותה, כבעילת זנות. שהרי אף כאן הקידושין, כלומר, כוח הקנין שבדבר, הוא על דעת חכמים, והם אמרו שבמקרה כזה לא ייחשב הדבר לקנין.
Ravina said to Rav Ashi: This works out well in a case when he betrothed with money, as it can be explained that the Sages declared the money ownerless, thereby negating the betrothal. However, if he betrothed by means of sexual relations, what can be said? The Gemara answers: The Sages equated his relations with this woman with licentious sexual intercourse. Since in this situation as well the acquisition of betrothal is effective only by authorization of the Sages, they have the power to declare it invalid.
רי״ףרש״יתוספות ישניםבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) ת״שתָּא שְׁמַע א״ראָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן יַעֲקֹב גשָׁמַעְתִּי שב״דשֶׁבֵּית דִּין מַכִּין וְעוֹנְשִׁין שֶׁלֹּא מִן הַתּוֹרָה וְלֹא לַעֲבוֹר עַל דִּבְרֵי תוֹרָה אֶלָּא לַעֲשׂוֹת סְיָיג לַתּוֹרָה וּמַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁרָכַב עַל סוּס בַּשַּׁבָּת בִּימֵי יְוָנִים וֶהֱבִיאוּהוּ לב״דלְבֵית דִּין וּסְקָלוּהוּ לֹא מִפְּנֵי שֶׁרָאוּי לְכָךְ אֶלָּא שֶׁהַשָּׁעָה צְרִיכָה לְכָךְ.

The Gemara cites yet another relevant source. Come and hear, as Rabbi Elazar ben Ya’akov said: I have heard that the reason why the court may administer lashes and punish not by Torah law, i.e., in response to actions for which one is not liable to receive punishment by Torah law, is not so as to transgress matters of Torah, but to establish a safeguard for the Torah. And an example of this is an incident involving a certain person who rode on a horse on Shabbat in the days of the Greeks, an act that is prohibited by rabbinic law, and they brought him to the court and they stoned him as a desecrator of Shabbat. They did so not because he was deserving of this, as riding a horse is not punishable by stoning by Torah law, but because the hour required it, as at that time Jews were negligent with regard to Shabbat observance.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שהיה רוכב על סוס – ואלו הן משום שבות לא עולין באילן ולא רוכבין ע״ג בהמה (ביצה דף לו:).
וסקלוהו – כמחלל שבת גמור.
צריכה לכך – היתה עת צרה והיו פרוצין בעבירה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולא לעבור על דברי תורה. כלומ׳ שאין כח לב״ד לעבור על מצוה אחת אפי׳ לפי שעה, שאין זה אלא לנביא. אבל יש לב״ד כח לעשות סיג לתורה ולהגדיל עונש העבירות לפי שעה, כמו שביארנו זה פרק נגמר הדין. על סוס בשבת. וליכא אלא שבות. וסקלוהו. כמחלל שבת. צריכה לכך. שעת השמד היתה, והיו פרוצין בעבירה. שהטיח. ובעל.
תא שמע [בוא ושמע], אמר ר׳ אלעזר בן יעקב: שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה, כלומר, בדברים שלא נאמר בתורה שיש להעניש עליהם, ולא משום לעבור (שעברו) על דברי תורה, אלא לעשות סייג לתורה. וכגון מעשה באדם אחד שרכב על סוס בשבת בימי יונים, ורכיבה על סוס אינה אסורה אלא מדברי סופרים — והביאוהו לבית דין וסקלוהו כמחלל שבת, לא מפני שהיה ראוי לכך, שהרי, כאמור, אין ברכיבה איסור סקילה, אלא שהשעה היתה צריכה לכך שהיו מזלזלים באיסורי שבת.
The Gemara cites yet another relevant source. Come and hear, as Rabbi Elazar ben Ya’akov said: I have heard that the reason why the court may administer lashes and punish not by Torah law, i.e., in response to actions for which one is not liable to receive punishment by Torah law, is not so as to transgress matters of Torah, but to establish a safeguard for the Torah. And an example of this is an incident involving a certain person who rode on a horse on Shabbat in the days of the Greeks, an act that is prohibited by rabbinic law, and they brought him to the court and they stoned him as a desecrator of Shabbat. They did so not because he was deserving of this, as riding a horse is not punishable by stoning by Torah law, but because the hour required it, as at that time Jews were negligent with regard to Shabbat observance.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) וְשׁוּב מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהֵטִיחַ בְּאִשְׁתּוֹ תַּחַת הַתְּאֵנָה וֶהֱבִיאוּהוּ לְבֵית דִּין וְהִלְקוּהוּ לֹא מִפְּנֵי שֶׁרָאוּי לְכָךְ אֶלָּא שֶׁהַשָּׁעָה צְרִיכָה לְכָךְ מִיגְדַּר מִילְּתָא שָׁאנֵי.:

And again, an incident occurred involving a certain person who cohabited with his own wife under a fig tree in plain view, and they brought him to the court and flogged him, not because this punishment was fitting for him, as it is not prohibited by the Torah for one to engage in relations with his wife wherever he chooses, but because the hour required it, to discourage others from engaging in licentious behavior. This shows that the court can uproot a Torah mitzva even by means of a positive action such as stoning. The Gemara answers: Safeguarding a matter is different. As stated above, the court may uproot a Torah mitzva so as to strengthen Torah observance in general, as was the case with the prophet Elijah.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שהטיח – בעל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושוב מעשה באדם אחד שהטיח (בעל) באשתו שלו תחת התאנה בחוץ, והביאוהו לבית דין והלקוהו, לא מפני שראוי לכך שהרי אין איסור תורה אם הוא בועל את אשתו בכל מקום שירצה, אלא שהשעה היתה צריכה לכך מפני שרצו למעט את הפריצות. משמע שבית דין עוקרים דבר מן התורה אפילו על ידי מעשה בפועל כמו סקילה! ומשיבים: מיגדר מילתא שאני [לגדור דבר שונה] ובזה כבר אמרנו שבית דין (כנביא) מותר להם לעקור דבר מן התורה, כדי לחזק את קיום התורה בכללה.
And again, an incident occurred involving a certain person who cohabited with his own wife under a fig tree in plain view, and they brought him to the court and flogged him, not because this punishment was fitting for him, as it is not prohibited by the Torah for one to engage in relations with his wife wherever he chooses, but because the hour required it, to discourage others from engaging in licentious behavior. This shows that the court can uproot a Torah mitzva even by means of a positive action such as stoning. The Gemara answers: Safeguarding a matter is different. As stated above, the court may uproot a Torah mitzva so as to strengthen Torah observance in general, as was the case with the prophet Elijah.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) וְלֹא זֶה וָזֶה מְטַמְּאִין לָהּ.: מְנָלַן דִּכְתִיב {ויקרא כ״א:ב׳} כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרוֹב אֵלָיו וְאָמַר מָר שְׁאֵרוֹ זוֹ אִשְׁתּוֹ.

§ The mishna taught: Neither this one, her first husband, nor that one, her second, may become impure for her, if they were priests. The Gemara asks: From where do we derive this halakha? The Gemara explains that it is written: “But to his relative, who is close to him, for her he may defile himself” (Leviticus 21:2), and the Master said: “His relative” is his wife.
רי״ףפסקי רי״דרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לא זה וזה מטמאין לה מג״ל דכתיב כ״א לשארו הקרוב אליו ואמר מר שארו זו אשתו וכתיב ל״י בעל בעמיו יש שבעל מטמא ויש בעל שאינו מטמא הא כיצד מטמא הוא לאשתו כשירה ואינו מטמא לאשתו פסולה:
ולא זה וזה מטמאין לה מנא לן – פי׳ דליכא למימר משום קנסא כשארא, דמאי איכפת ליהא.
א. וכ״כ הרשב״א. והריטב״א כתב דהו״מ למימר משום קנסא אלא שאומר האמת דהוא מדאורייתא.
ולא זה וזה מטמאין לה. מאי טעמא כלומר שאין לומר כאן משום קנס כשארא דהכא מאי איכפת ליה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולא זה וזה מטמאי׳ לה מ״ט – כלומר למה אין הראשון שהוא בעלה מן התורה מיטמא לה ובדין הוא דיכולים למימר דמשום קנסא כי זו ודאי קרא ולא ענו לה כשהוא יורש ואינו קובר אלו היה חייב לקברה מן התורה אלא דקושטא דמילתא קא משני מדאוריתא אינו מטמא לאשתו פסולה.
א שנינו במשנה: ולא זה וזה בעלה הראשון והשני מטמאין לה אם היו כהנים. ושואלים: מנלן [מניין לנו] הדבר? ומסבירים: דכתיב [שנאמר]: ״כי אם לשארו הקרב אליו״ (ויקרא כא, ב), ואמר מר [החכם]: ״שארו״ — זו אשתו,
§ The mishna taught: Neither this one, her first husband, nor that one, her second, may become impure for her, if they were priests. The Gemara asks: From where do we derive this halakha? The Gemara explains that it is written: “But to his relative, who is close to him, for her he may defile himself” (Leviticus 21:2), and the Master said: “His relative” is his wife.
רי״ףפסקי רי״דרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) וּכְתִיב {ויקרא כ״א:ד׳} לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו לְהֵחַלּוֹ יֵשׁ בַּעַל שֶׁמִּיטַּמֵּא וְיֵשׁ בַּעַל שֶׁאֵין מִיטַּמֵּא הָא כֵּיצַד מִיטַּמֵּא הוּא לְאִשְׁתּוֹ כְּשֵׁרָה וְאֵינוֹ מִיטַּמֵּא לְאִשְׁתּוֹ פְּסוּלָה.:

And it is further written: “He shall not defile himself, a husband among his people, to profane himself” (Leviticus 21:4). It may be inferred from this apparent contradiction between the verses that there is a husband who becomes impure for his wife, and there is a husband who does not become impure. How so? He becomes impure for his fit wife, but he does not become impure for his disqualified wife. Since in the case of the mishna, the woman in question is disqualified with regard to both men, neither of them may become impure for her.
רי״ףרמב״ןבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ודאמרינן האא תהוי לה איבה – משמע מינה שאלמנה לכ״ג נמי אין מציאתה לבעלה דתהוי לה איבהב. אלא דהכא כיוןג שכל הקנסות על האשה ולא על האיש, לפיכך הוצרכו לפרש שאף זה קנס לה שלא תהא כנשכרת מציאתה, אבל התם לא חלקו חכמים בין כתובה לתנאי כתובה, וכיון שיש לה כתובה יש לה נמי תנאי כתובהד, חוץ ממזונות שאין מחזיקין ידי עוברי עבירה, אבל לאחר מיתה יש להה, ושניות שאין להן כתובה אין להן כל אלו, כדתניא בתוספתאו וכדכתבי׳ז.
א. לפנינו בגמרא: הכא. וכ״ה בנדפס. בכי״א: אי תהוי לה איבה.
ב. בנדפס: מ״מ אלמנה לכ״ג נמי מציאתה לבעלה [ולא אמרינן] תהוי לה איבה [דשאני הכא דאין לה כתובה ותנאי כתובה] אלא וכו׳.
ג. בכי״א: אלא היכא שכל הקנסות.
ד. בנדפס נוסף כאן במרובעות: ובדין שתהא מציאתה שלו.
ה. כדאיתא לעיל פה א.
ו. מסכת זו פ״ב ה״ג.
ז. עיין לעיל ריש פרק יש מותרות פד א בדברי רבינו בד״ה ואין לה לא כתובה, וכ״כ הרשב״א והריטב״א. וע״ע מש״כ הרשב״א בזה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לא יטמא בעל. משמע שהבעל אינו מטמא למי שהוא לה בעל.
הא כיצד מטמא הוא לאשתו כשרה – פי׳ דהא קרי ביה שארו אבל אשתו פסול׳ דבעמוד והוצי קרי׳ ביה לא יטמא בעל בעמיו.
וכתיב [ונאמר]: ״לא יטמא בעל בעמיו להחלו״ (שם ד), וכדי שלא תהיה סתירה בפסוקים יש לומר שיש בעל שמיטמא לאשתו, ויש בעל שאין מיטמא. הא כיצד? מיטמא הוא לאשתו הכשרה, ואינו מיטמא לאשתו הפסולה וכיון שזו פסולה לשניהם אינם מיטמאים לה.
And it is further written: “He shall not defile himself, a husband among his people, to profane himself” (Leviticus 21:4). It may be inferred from this apparent contradiction between the verses that there is a husband who becomes impure for his wife, and there is a husband who does not become impure. How so? He becomes impure for his fit wife, but he does not become impure for his disqualified wife. Since in the case of the mishna, the woman in question is disqualified with regard to both men, neither of them may become impure for her.
רי״ףרמב״ןבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) וְלֹא זֶה וָזֶה זַכָּאִין בִּמְצִיאָתָהּ וְכוּ׳.: טַעְמָא מַאי אֲמוּר רַבָּנַן מְצִיאַת אִשָּׁה לְבַעְלָהּ כִּי הֵיכִי דְּלָא תִּיהְוֵי לֵיהּ אֵיבָה הָכָא תִּיהְוֵי לֵיהּ אֵיבָה וְאֵיבָה.:

§ The mishna further taught: Neither this one nor that one is entitled to her found articles. The Gemara explains: What is the reason that the Sages said that the found object of a wife belongs to her husband? So that he should not harbor enmity toward her, due to her refusal to give him the item she found. Here, however, let him harbor much enmity toward her, as the Sages want him to divorce her.
רי״ףתוספותפסקי רי״דרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

טעמא מאי אמור רבנן מציאת האשה לבעלה משום דלא תיהוי ליה איבה – תימה דבריש מציאת האשה (כתובות סו. ושם) דאמרי מציאתה כהעדפה על ידי הדחק דמי משמע דמציאתה תחת מזונות כמו מעשה ידיה כיון דמדמי ליה להעדפה והכא משמע טעמא דמציאה משום איבה ומיהו מצינו למימר דמעשה ידיה משום איבה הן כדאמר בפרק אע״פ (שם נח:) קסבר כי תקינו רבנן מזוני עיקר ומעשה ידיה משום איבה אבל קשיא כיון דמציאה ומעשה ידיה תרוייהו משום מזונות ואיבה מאי שנא דגבי מציאה קאמר טעמא משום איבה וגבי מעשה ידיה קאמר משום דקמתזנא הוה ליה למימר בתרוייהו חד טעמא.
לא זו״ז זכאים במצייאתה וכו׳ טמעא מאי אמור רבנן מציאת אשה לבעלה משום איבה הא תהוי לה איבה:
ולא מע״י. טעמא מאי א״ר מע״י לבעלה משום דאכלה מזנוי הכא כיון דמזוני ל״ל מע״י לאו דיד׳ הוא:
ולא בהפ״נ ט״מ א״ר בעל מפר כדי שלא תתגנה על בעלה הכא תתגנה ותתגנה:
מציאה מאי טעמא תקינו ליה רבנן משום איבה הכי תהוי ליה איבה. ואף על גב דאלמנה לכהן גדול זכאי במציאתה כדאיתא בתוספתא פ״ב דמכילתין (ה״ג) התם הוא דכיון שהיא כאשתו לכל דבר ונוטלת כתובה לא חלקו חכמים בין כתובה לתנאי כתובה, ומזונות בלבד הוא דאין לה מחיים דבעל כדאיתא בפרק יש מותרות (יבמות פה.) משום דאין מחזיקין ידי עוברי עבירה, אבל שאר תנאי כתובה אית לה והכא אצטריכא להאי טעמא דאיבה משום דהוה סלקא דעתך דלדידה דעבדא איסורא קנסינן אבל מדידה לדידיה לא קנסינן כדי שלא תהא חוטאה ונשכרת, קא משמע לן משום דתהוי לה איבה קנסינן נמי מדידה לדידיה. עוד יש לי לפרש דבמציאה דינא קתני כדרך שאמרו במעשה ידיה והכי קאמר, מאי טעמא אמור רבנן מציאת אשה לבעלה דהא מדינא שלה היא, אלא תקנו שתהא שלו משום איבה אבל הכא לא איכפת לה אם תהא ליה איבה דבעמוד והוצא קאי כטעמא דאמרינן במעשה ידיה, דכל שאינה ניזונת אין מעשה ידיה של בעל דלא מפקינן מינה לדידיה לא מעשה ידיה ולא מציאתה כי היכי דלא מפקינן מיניה לדידה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולא במציאת׳ מציאה מ״ט תקינו רבנן משום דלא תהוי לה איבה הכא תהוי ותהוי – וא״ת א״כ אלמנה לכ״ג למה זכאי במציאת׳ דהתם נמי תהוי לה איבה וי״ל דשאני התם כיון דיש לה כתובה וכל תנאי כתובה חוץ ממזונות כדי שלא יהיו גורמי׳ לקיימה אינו בדין שלא יהא הוא זכאי במציאתה אבל הכא שאין לה תנאי כתובה ולא כתובה אע״ג דשורת הדין שלא נקנוס אותה בדידה ראו חכמי׳ ללכת אחר טעם עיקר התקנה כדי לקנסה לתת איבה בניהם כדי שיוציאנה.
תוס׳ בד״ה טעמא מאי כו׳ מזוני עיקר כו׳. נ״ב פי׳ תחלת התקנה לטובתה נתקנה ולא שתקנו תחת מעשה ידיה:
ב עוד שנינו במשנה שלא זה וזה זכאין במציאתה וכו׳. ומסבירים: טעמא מאי אמור רבנן [מה טעם אמרו חכמים] שמציאת אשה שייכת לבעלה — כי היכי [כדי] שלא תיהוי ליה [תהיה לו] איבה כלפיה, אם היא מוצאת דבר ואיננה נותנת לו, ומשתמשת בדברים לעצמה. אבל הכא — תיהוי ליה [כאן שתהיה לו] איבה ואיבה, שהרי אנו רוצים שיוציאנה.
§ The mishna further taught: Neither this one nor that one is entitled to her found articles. The Gemara explains: What is the reason that the Sages said that the found object of a wife belongs to her husband? So that he should not harbor enmity toward her, due to her refusal to give him the item she found. Here, however, let him harbor much enmity toward her, as the Sages want him to divorce her.
רי״ףתוספותפסקי רי״דרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) וּבְמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ.: טַעְמָא מַאי אָמְרִי רַבָּנַן מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ לְבַעְלָהּ מִשּׁוּם דְּקָאָכְלָה מְזוֹנֵי הָכָא כֵּיוָן דִּמְזוֹנֵי לֵית לַהּ מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ לָאו דִּידֵיהּ.:

§ And the mishna also taught that neither man is entitled to her earnings. The Gemara explains: What is the reason that the Sages said that a wife’s earnings belong to her husband? Because she eats his food. In this case here, since she does not have rights to his food, her earnings are not his either.
רי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ג וכן שנינו במשנה ששניהם אינם זכאים במעשה ידיה. טעמא מאי אמרי רבנן [מה טעם אמרו חכמים] שמעשה ידיה של אשה שייכים לבעלה — משום דקאכלה מזוני [שאוכלת מזונות] משלו, הכא [כאן] כיון דמזוני לית [שמזונות אין] לה ממנו — מעשה ידיה לאו דידיה [אינם שלו].
§ And the mishna also taught that neither man is entitled to her earnings. The Gemara explains: What is the reason that the Sages said that a wife’s earnings belong to her husband? Because she eats his food. In this case here, since she does not have rights to his food, her earnings are not his either.
רי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) וְלֹא מֵיפֵר נְדָרֶיהָ.: טַעְמָא מַאי אָמַר רַחֲמָנָא בַּעַל מֵיפֵר כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְגַּנֶּה הָכָא תִּתְגַּנֶּה וְתִתְגַּנֶּה.:

§ And the mishna further taught that they may not nullify her vows. The Gemara similarly explains: What is the reason that the Merciful One states that a husband may nullify his wife’s vows? So that she should not have to fulfill a vow that will cause her to become repulsive to him, such as refraining from washing or from applying cosmetics. Here, let her be highly repulsive, as the Sages want their relationship to end.
רי״ףרש״יתוספות ישניםרשב״אבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כדי שלא תתגנה על בעלה – כגון נדרי עינוי נפש שלא ארחץ שלא אתקשט.
מאי טעמא אמור רבנן בעל מיפר – ותימה דהא אמרינן התם דהפרת נדרים דאורייתא וי״ל דה״פ מאי טעמא אמור רבנן בעל מיפר בנדרים שאין בהם עינוי נפש דאין מיפר מדאורייתא כי הני דאמרינן לעיל דמיפר משום דכל הנודרת על דעת בעלה נודרת משום שלא תתגנה והיינו כעין שפי׳ לעיל גבי כתובה א״נ י״ל אמור רבנן לאו דוקא:
כדי שלא תתגנה. פירש רש״י ז״ל כגון בנדרי ענוי נפש אם ארחץ אם אתקשט. קשיא לי תינח נדרי ענוי נפש, דברים שבינו לבינה מאי איכא למימר. ועוד דהא טעמא לאו משום שלא תתגנה היא אלא דאורייתא וכדר׳ פנחס אמר כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת. על כן נראה לפרש דהכי קאמר הא דאמר ר׳ פנחס שהנודרת על דעת בעלה היא נודרת איהי מכוונת על דעת בעלה שלא תתגנה עליו, והכא כיון דלמיפק קיימא אינה נודרת על דעתו. ודברים שבינו לבינה נמי כיון דלמיפק קיימא שוב לא משתעבדא ליה, ואי משום שלא תתגנה על בעלה כשהיא נודרת בדברים שבינו לבינה לא איכפת לה דתתגנה ותתגנה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שמא תתגנה. בנדרי עינוי נפש.
ד ועוד שנינו: לא מיפר נדריה, ומסבירים: טעמא מאי אמר רחמנא [מה טעם אומרת התורה] כי בעל מיפר את נדרי אשתו — כדי שלא תידור נדר כזה שתגרום בכך שתתגנה עליו על ידי נדר זה, כגון שלא תתרחץ או תתקשט, הכא [כאן] תתגנה ותתגנה, שהרי רוצים אנו שיוציאנה.
§ And the mishna further taught that they may not nullify her vows. The Gemara similarly explains: What is the reason that the Merciful One states that a husband may nullify his wife’s vows? So that she should not have to fulfill a vow that will cause her to become repulsive to him, such as refraining from washing or from applying cosmetics. Here, let her be highly repulsive, as the Sages want their relationship to end.
רי״ףרש״יתוספות ישניםרשב״אבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) הָיְתָה בַּת יִשְׂרָאֵל נִפְסְלָה מִן הַכְּהוּנָּה וְכוּ׳.:

§ The mishna taught that if she was an Israelite woman, she is disqualified from marrying into the priesthood.
רי״ףתוספותבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

היתה בת ישראל נפסלה מן הכהונה פשיטא – וא״ת אמאי פשיטא והא בפרק ד׳ אחין (לעיל לה. ושם) איצטריך ליה למידק ממתניתין דאשת ישראל שנאנסה דפסולה מן הכהונה ואומר ר״י דהתם לא איצטריך למידק אלא משום שאף על פי שמותרת לבעלה אפי׳ הכי פסולה לכהונה אבל הכא כיון דאשמעינן מתני׳ דאסורה לבעלה מדרבנן דקתני תצא מזה ומזה פשיטא דפסולה נמי לכהונה כיון דמדרבנן נמי קרינן ביה ונטמאה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ה עוד שנינו במשנה: היתה בת ישראל — נפסלה מן הכהונה וכו׳.
§ The mishna taught that if she was an Israelite woman, she is disqualified from marrying into the priesthood.
רי״ףתוספותבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

יבמות צ: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה יבמות צ:, רי"ף יבמות צ: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רש"י יבמות צ:, תוספות יבמות צ:, תוספות ישנים יבמות צ:, פסקי רי"ד יבמות צ:, רמב"ן יבמות צ: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב שמואל דיקמן. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א יבמות צ: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי יבמות צ: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ר' אברהם מן ההר יבמות צ: – מהדורת הרב אביגדור אריאלי, ברשותם האדיבה של המהדיר והמו"ל, הרב שמואל וינגרטן והרב אברהם קפלן (כל הזכויות שמורות ואסור לשמור או להדפיס מטקסט זה למעט קטעים בודדים עבור דפי מקורות וכדומה), ריטב"א יבמות צ:, מהרש"ל חכמת שלמה יבמות צ:, מהרש"א חידושי אגדות יבמות צ:, פירוש הרב שטיינזלץ יבמות צ:, אסופת מאמרים יבמות צ:

Yevamot 90b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Yevamot 90b, Rif by Bavli Yevamot 90b, Rashi Yevamot 90b, Tosafot Yevamot 90b, Tosefot Yeshanim Yevamot 90b, Piskei Rid Yevamot 90b, Ramban Yevamot 90b, Rashba Yevamot 90b, Meiri Yevamot 90b, R. Avraham of Montpellier Yevamot 90b, Ritva Yevamot 90b, Maharshal Chokhmat Shelomo Yevamot 90b, Maharsha Chidushei Aggadot Yevamot 90b, Steinsaltz Commentary Yevamot 90b, Collected Articles Yevamot 90b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144