ערך דל
דל –
א(בפרק ד׳ דפיאה) בדלית ובדקל בעל הבית מוריד ומחלק לעניים כן הוא משפט הפיאה שכל עני ועני מה שמגיע לידו זוכה בו שהפקר הוא ואם יש שם עניים ואומרים תשעים ותשעה נחלק את הפיאה בשוה שיכול כל אחד ואחד ממנו ליטול כשיעור המגיע לחלקו ואחד אומר לבוז לזה שומעין שאמר כהלכה כלומר נתפוש כל אחד וא׳ ממני כמה שיכול ומהו כהלכה כן מפורש (בתורת כהנים) תעזוב הנח לפניהן והן יבוזו אפילו צ״ט אומרים לחלק ואחד אמר לבוז אפילו הוא בריא אפילו ידיו יפות לזה שומעין שאמר כהלכה יכול אף דלית ודקל כן תלמוד לומר אותם אפילו צ״ט אומרים לבזבז ואחד אומר לחלק אפי׳ חולה אפילו מנוול לזה שומעין שאמר כהלכה ומה ראית לומר בדלית ודקל לחלק ושאר פירות לבזבז אחר שריבה הכתוב ומיעט תלמוד לומר קציר מה קציר שהקטן שולט בו כגדול יצאו דלית ודקל שאין הקטן שולט בו כגדול זה פירש רבינו משולם ברבי משה ברבי איתיאל מעיר מגנצ״א (פרק ז בכלאים) המדלה את הגפן
(מנחות פו:) אין מביאין מן הדליות אלא מן הרגליות
(פסחים ע) ת״ר אוכלין בענבין עד שיכלו דליות של אבל.
(בבא מציעא צא:) אמר רב ששת בריה דרב אידי במודלית.
(בבא מציעא קיא) דלית שעל גב פרסקי פי׳ דלית גפן גדול המודלה על גבי אילנות מן ורעו דליותיו ובלעז פירגול״ה:
ערך מל
מל –
ב(
עירובין ג. מדות לו) ה׳ אמלתראות של מילת היו על גביו פי׳ אמלתראות קורות לאחיזת הקיר כגון וטור כריתות ארזים ובלישנא דרבנן למיסר בנינא מילה שם האילן ופירותיו נקראים מילין כדגרסינן אין מי מלין על גבי מלין והשונה של מי מילת טועה הוא
(גיטין יט.) שאין מי מלין על גבי מלין פירוש ר׳ אבהו אמר אם הקלף שהגט כתוב עליו היה מעובד בעפצא רושם לו מי שיודע לכתוב במי עפצא ושאינו יודע לכתוב כותב על הרושם דקיימא לן אין מי מלין שהוא עפצא על גבי מלין רב פפא אמר רושם לו ברוק.
(פסחים ע) סימן להרים מלין פירוש עפצים גדולים בהרים ודקלין אין גדילתן אלא בעמקים נפקא מינה דאין דקלים טובים אלא בעמקים ומהן ראוי להביא בכורים
(א״ב חמש אמלתראות של מילה מלה זו אינה ממנין מלין כי פירוש מיליא בלשון יוני מין עץ סרק ארוך מאוד וגזעו ישר ועגול אשר ממנו נעשות קורות ארוכות וישרות עד מאוד ואין זה העץ המגדל עפצים כי אם מינים של ארז הם המגדלים העפצים):
ערך פרוש
פרוש –
ג(סוטה כ.) אשה פרושה ומכות פרושין אשה פרושה כגון יוחני וכב׳ פי׳ במקומו (ירושלמי) מכות פרושין זה המשיא עצה ליתומין להבריח מזונות אלמנה. בחדא אלמנה רבי שבתי הוות מבזבזא בנכסאי אתו יתמי לרבי אלעזר אמר להון ומה נעביד לכון ואתון עמא שטיא כד נחתון אודעון לאכתובא הכי אמר לן אליעזר אמר להון הכותב אתחמון מזבני נכסיכון וכד תחזי היא דאתון מזבנין נכסיכון היא תבעת פותא ומובדה מזוני עבדון כן לרמשא אתת קבילת לרבי אלעזר אמר מכת פרושין נגעה בה פירוט שכמי העושה מעשה שכם שמלו שלא לשם מצוה פרוש נקפי המתרחק מלדחות בני אדם בדרכים ונרחק ונוקף רגליו באבנים. פרוש קיזאי כיוצאי הו׳ נדחק שלא להזיק העוברים והשבים ומקיז דם בכתלים. פרוש מדוכיא דמשפע כעין מדוכיא כלומר כירך בגדיו בידו ומראה עצמו מתרחק ממגע בני אדם שלא יטמא פרוש מה חובתי ואעשנה כלומר נשארה לי חובה פ״א נקפי שהולך כפוף כאילו הוא עניו ואינו מעיין בהליכתו ומנקף רגליו ולבו רע המקיז דם בכותלים כיוצא בו מראה עצמו כאלו הוא עניו ומרוב ענוה אינו מעיין בהליכתו אלא מכה זרועו או כתיפו לכותל ויצא הימנו דם ולא לשם שמים אלא לרמות בני אדם דמשפע כמדוכה ומי שמתעטף בטלית משופע הוא כעין מכתש שהפוך הפה למטה שראשו מלמעלה קצר ורחב מלמטה כך זה שעושה לפנים שהולך וטליתו משופע סביביו קצר מלמעלה ורחב מלמטה מה חובתי ואעשנה כלומר הודיעני מה פשעי ואתקן הא מעליותא היא מה חובתי תיתי ואעשנה כלו׳ שאין אדם יכול להגיד עלי שום פשע. פרוש מאהבה מאהבת אדם נעשה פרוש כלומר בשביל אהבת אדם או בשביל יראת שמים שגדול העושה מאהבת שמים מיראת שמים. (ירושלמי בפרק הרואה) ואהבת את ה׳ אלהיך וכתיב את ה׳ אלהיך תירא עשה מאהבה ועשה מיראה עשה מאהבה שאם באת לשנוא דע שאתה אוהב ואין אוהב שונא עשה מיראה שאם באת לבעוט דע שאתה ירא ואין ירא בועט. שבעה פרושין הן פרוש שכמי מחזי טען מצותא אכתפיה כגון עצים לעשות סוכה וכיוצא בה. פרוש נקפי אקיף לי ואנא עביד מצוה. פרוש קיזאי עבד חדא חובה וחדא מצוה ומקיז חדא לחדא. פרוש מה נכייתא מה דאית לי אנא מנכה ואנא עבד מצוה פרוש מה חובתי ואעשנה חדא חובה עבדית דנעביד חדא מצוה דכוותה. פרוש יראה כאיוב פרוש אהבה אברהם כדכתיב זרע אברהם אוהבי אין לך חביב מכולם כאברהם שהוא פרוש אהבה.
(שבת יא.) כיוצא בו לא יאכל זב פרוש עם זב עם הארץ אטו זב פרוש לאו דברים טמאים אכיל
(פסחים ע) ואנן טעמייהו דפרושים ניקום ונפרש כלו׳ מדרס פרושין הוא זה אלא טעמא דהאי קרא הכי הוא וזבחת פסח לה׳ אלהיך וגו׳
(סוטה מט) מתה מהרה ופרישות
(חגיגה יח) בגדי עם הארץ מדרס לפרושין פי׳ הן החברין האוכלין חוליהן בטהרה כשנוגעין בבגדי עם הארץ כאלו נטמאו מדרס וצריכין טבילה לאכול חוליהן בטהרה (בסוף ידים) קובלים אנן עליכם פרושין פי׳ פרוש הוא שפי׳ עצמו מכל טומאה ומן מאכל טמא ועם הארץ שאינו מדקדק במאכל ומנין שהוא כן דקאמ׳ לעיל לא יאכל זב פרוש עם זב עם הארץ ומסקי׳ בהלכה שלא יהא רגיל אצלו ויאכילנו דברים טמאים בימי טהרתו. מט׳ קבין ופרישות פי׳ בערך קב
(נדה ב) פרשה וראתה היא טמאה והן טהורות פי׳ פירשה מן מיטתה.
(פסחים צב) הפורש מן הערלה כפירש מן הקבר
(ברכות טו) בפרש שדי מלכים בה תשלג פי׳ כשאתה מפרש ומדקדק אותן אותיות ותיבות שיש בהן מלכות שמים דהיינו קריאת שמע
(קידושין כג) איכא דאמרי גדול הוא זה פי׳ למיתה וזה פי׳ לחיים פי׳ עבד גדול היה ומתירא מר זוטרא דאי מתגייר קנה עבד נפשי׳ בן חורין וחזקה דמחיים ולא כלום הוא לכך החזיק בו בשעה שהיה גוסס והיינו זה פי׳ למיתה וזה פי׳ במקומו לעבדות. איכא דאמרי עבד קטן היה והחזיק בו לאחר מיתה כאבא שאול.
(חולין לח) אלא פשיטא זה פי׳ למיתה וזה פי׳ לחיים. (בסוף פיאה) מי שיש לו ר׳ זוזים לא יטול לקט שכחה ופיאה ומעש׳ עני היו לו ר׳ חסר דינר אחד אפילו אלף נותנין לו כאחת הרי זה יטול (ירושלמי) חד תלמיד מן דדומא היו לו ר׳ חסר דינר והוה ר׳ יליף וכי עמיה חדא לג׳ שנין מעשר מסכינין עבדון ביה תלמידוי עיינא בישא ועלין ליה אתא בעי מזכי עימיה א״ל ר׳ אית ליה שיעורא א״ל זה מכת פרושין נגע בו רמז לתלמידיו ואעלוינה לקפילי׳ וחסרוניה חד קרט וזכה עמיה היך מה דהוה יליף:
ערך קפץ
קפץ –
ד(פסחים פה:) ובמוקדשין קוצץ בקופיץ
(ביצה כח.) שוקל אדם בשר כנגד הכלי או כנגד הקופיץ
(סוטה מה) ועורפין אותה בקופיץ מאחריה
(בכורות כד) השוחט את הבכור עושה מקום לקופיץ מיכן ומיכן
(פסחים ע) קופיץ נמי הח חזי לחגיגה פי׳ קופיץ כמו סכין גדול ורחב וחידודו בולט מאמצעיתו. בכשיל וכלפות תרגום בקופיץ ומפצלת דיוסטר
(א״ב וכן בלשון יוני):
א. [צוויגענרייכער. רעבע.]
ב. [גאללעפפעל בוים.]
ג. [זיך אבזאנדערן.]
ד. [דאלח.]