×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) לָאו חוֹבָה הִיא דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ חוֹבָה הִיא תֵּיתֵי בְּשַׁבָּת וְתֵיתֵי בִּמְרוּבֶּה וְתֵיתֵי בְּטוּמְאָה.
is not an obligation, meaning there is no Torah obligation to bring this offering. For if it should enter your mind to say that it is an obligation, it should come even on Shabbat, and it should come even when each member of the group will receive a large portion of the Paschal lamb, and it should come even in a state of ritual impurity.
הערוך על סדר הש״סתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
ערך דל
דלא(בפרק ד׳ דפיאה) בדלית ובדקל בעל הבית מוריד ומחלק לעניים כן הוא משפט הפיאה שכל עני ועני מה שמגיע לידו זוכה בו שהפקר הוא ואם יש שם עניים ואומרים תשעים ותשעה נחלק את הפיאה בשוה שיכול כל אחד ואחד ממנו ליטול כשיעור המגיע לחלקו ואחד אומר לבוז לזה שומעין שאמר כהלכה כלומר נתפוש כל אחד וא׳ ממני כמה שיכול ומהו כהלכה כן מפורש (בתורת כהנים) תעזוב הנח לפניהן והן יבוזו אפילו צ״ט אומרים לחלק ואחד אמר לבוז אפילו הוא בריא אפילו ידיו יפות לזה שומעין שאמר כהלכה יכול אף דלית ודקל כן תלמוד לומר אותם אפילו צ״ט אומרים לבזבז ואחד אומר לחלק אפי׳ חולה אפילו מנוול לזה שומעין שאמר כהלכה ומה ראית לומר בדלית ודקל לחלק ושאר פירות לבזבז אחר שריבה הכתוב ומיעט תלמוד לומר קציר מה קציר שהקטן שולט בו כגדול יצאו דלית ודקל שאין הקטן שולט בו כגדול זה פירש רבינו משולם ברבי משה ברבי איתיאל מעיר מגנצ״א (פרק ז בכלאים) המדלה את הגפן (מנחות פו:) אין מביאין מן הדליות אלא מן הרגליות (פסחים ע) ת״ר אוכלין בענבין עד שיכלו דליות של אבל. (בבא מציעא צא:) אמר רב ששת בריה דרב אידי במודלית. (בבא מציעא קיא) דלית שעל גב פרסקי פי׳ דלית גפן גדול המודלה על גבי אילנות מן ורעו דליותיו ובלעז פירגול״ה:
ערך מל
מלב(עירובין ג. מדות לו) ה׳ אמלתראות של מילת היו על גביו פי׳ אמלתראות קורות לאחיזת הקיר כגון וטור כריתות ארזים ובלישנא דרבנן למיסר בנינא מילה שם האילן ופירותיו נקראים מילין כדגרסינן אין מי מלין על גבי מלין והשונה של מי מילת טועה הוא (גיטין יט.) שאין מי מלין על גבי מלין פירוש ר׳ אבהו אמר אם הקלף שהגט כתוב עליו היה מעובד בעפצא רושם לו מי שיודע לכתוב במי עפצא ושאינו יודע לכתוב כותב על הרושם דקיימא לן אין מי מלין שהוא עפצא על גבי מלין רב פפא אמר רושם לו ברוק. (פסחים ע) סימן להרים מלין פירוש עפצים גדולים בהרים ודקלין אין גדילתן אלא בעמקים נפקא מינה דאין דקלים טובים אלא בעמקים ומהן ראוי להביא בכורים (א״ב חמש אמלתראות של מילה מלה זו אינה ממנין מלין כי פירוש מיליא בלשון יוני מין עץ סרק ארוך מאוד וגזעו ישר ועגול אשר ממנו נעשות קורות ארוכות וישרות עד מאוד ואין זה העץ המגדל עפצים כי אם מינים של ארז הם המגדלים העפצים):
ערך פרוש
פרושג(סוטה כ.) אשה פרושה ומכות פרושין אשה פרושה כגון יוחני וכב׳ פי׳ במקומו (ירושלמי) מכות פרושין זה המשיא עצה ליתומין להבריח מזונות אלמנה. בחדא אלמנה רבי שבתי הוות מבזבזא בנכסאי אתו יתמי לרבי אלעזר אמר להון ומה נעביד לכון ואתון עמא שטיא כד נחתון אודעון לאכתובא הכי אמר לן אליעזר אמר להון הכותב אתחמון מזבני נכסיכון וכד תחזי היא דאתון מזבנין נכסיכון היא תבעת פותא ומובדה מזוני עבדון כן לרמשא אתת קבילת לרבי אלעזר אמר מכת פרושין נגעה בה פירוט שכמי העושה מעשה שכם שמלו שלא לשם מצוה פרוש נקפי המתרחק מלדחות בני אדם בדרכים ונרחק ונוקף רגליו באבנים. פרוש קיזאי כיוצאי הו׳ נדחק שלא להזיק העוברים והשבים ומקיז דם בכתלים. פרוש מדוכיא דמשפע כעין מדוכיא כלומר כירך בגדיו בידו ומראה עצמו מתרחק ממגע בני אדם שלא יטמא פרוש מה חובתי ואעשנה כלומר נשארה לי חובה פ״א נקפי שהולך כפוף כאילו הוא עניו ואינו מעיין בהליכתו ומנקף רגליו ולבו רע המקיז דם בכותלים כיוצא בו מראה עצמו כאלו הוא עניו ומרוב ענוה אינו מעיין בהליכתו אלא מכה זרועו או כתיפו לכותל ויצא הימנו דם ולא לשם שמים אלא לרמות בני אדם דמשפע כמדוכה ומי שמתעטף בטלית משופע הוא כעין מכתש שהפוך הפה למטה שראשו מלמעלה קצר ורחב מלמטה כך זה שעושה לפנים שהולך וטליתו משופע סביביו קצר מלמעלה ורחב מלמטה מה חובתי ואעשנה כלומר הודיעני מה פשעי ואתקן הא מעליותא היא מה חובתי תיתי ואעשנה כלו׳ שאין אדם יכול להגיד עלי שום פשע. פרוש מאהבה מאהבת אדם נעשה פרוש כלומר בשביל אהבת אדם או בשביל יראת שמים שגדול העושה מאהבת שמים מיראת שמים. (ירושלמי בפרק הרואה) ואהבת את ה׳ אלהיך וכתיב את ה׳ אלהיך תירא עשה מאהבה ועשה מיראה עשה מאהבה שאם באת לשנוא דע שאתה אוהב ואין אוהב שונא עשה מיראה שאם באת לבעוט דע שאתה ירא ואין ירא בועט. שבעה פרושין הן פרוש שכמי מחזי טען מצותא אכתפיה כגון עצים לעשות סוכה וכיוצא בה. פרוש נקפי אקיף לי ואנא עביד מצוה. פרוש קיזאי עבד חדא חובה וחדא מצוה ומקיז חדא לחדא. פרוש מה נכייתא מה דאית לי אנא מנכה ואנא עבד מצוה פרוש מה חובתי ואעשנה חדא חובה עבדית דנעביד חדא מצוה דכוותה. פרוש יראה כאיוב פרוש אהבה אברהם כדכתיב זרע אברהם אוהבי אין לך חביב מכולם כאברהם שהוא פרוש אהבה. (שבת יא.) כיוצא בו לא יאכל זב פרוש עם זב עם הארץ אטו זב פרוש לאו דברים טמאים אכיל (פסחים ע) ואנן טעמייהו דפרושים ניקום ונפרש כלו׳ מדרס פרושין הוא זה אלא טעמא דהאי קרא הכי הוא וזבחת פסח לה׳ אלהיך וגו׳ (סוטה מט) מתה מהרה ופרישות (חגיגה יח) בגדי עם הארץ מדרס לפרושין פי׳ הן החברין האוכלין חוליהן בטהרה כשנוגעין בבגדי עם הארץ כאלו נטמאו מדרס וצריכין טבילה לאכול חוליהן בטהרה (בסוף ידים) קובלים אנן עליכם פרושין פי׳ פרוש הוא שפי׳ עצמו מכל טומאה ומן מאכל טמא ועם הארץ שאינו מדקדק במאכל ומנין שהוא כן דקאמ׳ לעיל לא יאכל זב פרוש עם זב עם הארץ ומסקי׳ בהלכה שלא יהא רגיל אצלו ויאכילנו דברים טמאים בימי טהרתו. מט׳ קבין ופרישות פי׳ בערך קב (נדה ב) פרשה וראתה היא טמאה והן טהורות פי׳ פירשה מן מיטתה. (פסחים צב) הפורש מן הערלה כפירש מן הקבר (ברכות טו) בפרש שדי מלכים בה תשלג פי׳ כשאתה מפרש ומדקדק אותן אותיות ותיבות שיש בהן מלכות שמים דהיינו קריאת שמע (קידושין כג) איכא דאמרי גדול הוא זה פי׳ למיתה וזה פי׳ לחיים פי׳ עבד גדול היה ומתירא מר זוטרא דאי מתגייר קנה עבד נפשי׳ בן חורין וחזקה דמחיים ולא כלום הוא לכך החזיק בו בשעה שהיה גוסס והיינו זה פי׳ למיתה וזה פי׳ במקומו לעבדות. איכא דאמרי עבד קטן היה והחזיק בו לאחר מיתה כאבא שאול. (חולין לח) אלא פשיטא זה פי׳ למיתה וזה פי׳ לחיים. (בסוף פיאה) מי שיש לו ר׳ זוזים לא יטול לקט שכחה ופיאה ומעש׳ עני היו לו ר׳ חסר דינר אחד אפילו אלף נותנין לו כאחת הרי זה יטול (ירושלמי) חד תלמיד מן דדומא היו לו ר׳ חסר דינר והוה ר׳ יליף וכי עמיה חדא לג׳ שנין מעשר מסכינין עבדון ביה תלמידוי עיינא בישא ועלין ליה אתא בעי מזכי עימיה א״ל ר׳ אית ליה שיעורא א״ל זה מכת פרושין נגע בו רמז לתלמידיו ואעלוינה לקפילי׳ וחסרוניה חד קרט וזכה עמיה היך מה דהוה יליף:
ערך קפץ
קפץד(פסחים פה:) ובמוקדשין קוצץ בקופיץ (ביצה כח.) שוקל אדם בשר כנגד הכלי או כנגד הקופיץ (סוטה מה) ועורפין אותה בקופיץ מאחריה (בכורות כד) השוחט את הבכור עושה מקום לקופיץ מיכן ומיכן (פסחים ע) קופיץ נמי הח חזי לחגיגה פי׳ קופיץ כמו סכין גדול ורחב וחידודו בולט מאמצעיתו. בכשיל וכלפות תרגום בקופיץ ומפצלת דיוסטר (א״ב וכן בלשון יוני):
א. [צוויגענרייכער. רעבע.]
ב. [גאללעפפעל בוים.]
ג. [זיך אבזאנדערן.]
ד. [דאלח.]
לאו חובה היא – כלומר אינו חייב מן התורה להביאה דאי ס״ד חובה היא מן התורה שוב אין לנו לומר שיש חילוק בין שבת לחול דהוי קרבן הקבוע לו זמן ותיתי במרובה ובטומאה אלא ודאי לאו חובה היא ואינה באה אלא כדי שיאכל הפסח על השבע ואומר ריב״א דמשמע בירושלמי דהא דפסח נאכל על השבע היינו מדרבנן גזירה משום שבירת עצם שאם לא היתה באה על השבע מתוך שהוא רעב לאכול הבשר שסביב העצמות היה בא לידי שבירתן וקשה לר״י דהשתא משמע דלרבנן דבן תימא דבסמוך הויא חגיגת ארבעה עשר דרבנן ולקמן (דף עא.) משמע שהיא מן התורה דתניא לא ילין מן הבשר וגו׳ לימד על חגיגת ארבעה עשר שנאכלת לשני ימים ויש לומר דאשכחן בפ״ק דחגיגה (דף ח.) תנא דסבירא ליה שהיא מדרבנן דקאמר רב אשי הא קמ״ל חגיגת חמשה עשר אין חגיגת ארבעה עשר לא אלמא קסבר חגיגת י״ד לאו דאורייתא והשתא לבן תימא ולתנא דלקמן דאית להו חגיגת ארבעה עשר דאורייתא דחי שבת והשתא אתי שפיר ההיא דריש תמיד נשחט (לעיל נט:) בארבעה עשר שחל להיות בשבת כו׳.
תוס׳ בד״ה לאו חובה כו׳ דריש תמיד נשחט נ״ב דף ס׳ עמוד ימין:
בד״ה לאו חובה כו׳ דמשמע בירושלמי דהא דפסח נאכל על השובע היינו מדרבנן כו׳ עכ״ל דהא דקאמרי׳ הכא אינו חובה מן התורה י״ל דהיינו דאינה חובה מן התורה כשאר קרבנות אלא שהוא מן התורה כדי שיהא נאכל על השובע ולכך מייתי מדברי הירושלמי דמוכח מיניה דטעמא דנאכל על השובע נמי אינו אלא מדרבנן וק״ל:
בא״ד והשתא לבן תימא כו׳ דחיא שבת והשתא א״ש ההיא כו׳ עכ״ל אבל בריש תמיד נשחט כתבו התוס׳ שם דמוכח הכא דבן תימא מודה דחגיגת י״ד אינה דוחה שבת:
לאו חובה היא כלומר, אין חובה אמורה בתורה לעשותה. דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] לומר שחובה היא — אם כן תיתי [תבוא] אף בשבת, ותיתי [ותבוא] אף במרובה, ותיתי [ותבוא] אף בטומאה.
is not an obligation, meaning there is no Torah obligation to bring this offering. For if it should enter your mind to say that it is an obligation, it should come even on Shabbat, and it should come even when each member of the group will receive a large portion of the Paschal lamb, and it should come even in a state of ritual impurity.
הערוך על סדר הש״סתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) וּבְמוּעָט מִיהוּ מ״טמַאי טַעְמָא אַתְיָא כִּדְתַנְיָא אחֲגִיגָה הַבָּאָה עִם הַפֶּסַח נֶאֱכֶלֶת תְּחִילָּה כְּדֵי שֶׁיְּהֵא פֶּסַח נֶאֱכָל עַל הַשָּׂבָע.:

The Gemara asks: If there is no obligation to bring this offering, what is the reason that it nevertheless comes when each person’s portion of the Paschal lamb is small? The Gemara explains that the reason is as it was taught in a baraita: The Festival peace-offering that comes with the Paschal lamb is eaten first; the reason for this is so that the Paschal lamb will be eaten when one is already satiated. The Paschal lamb should not be eaten in a needy manner, but rather in joy and when one is already filled to satisfaction.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
פירוש ממועט – כגון שנמנו על זה הפסח בני אדם הרבה ואינו מגיע לוכל ממנו אלא מעט. ופרקינן לכך מביא עמו חגיגה. כדתניא חגיגה הבאה עם הפסח נאכלת תחילה לפסח כדי שיהא נאכל פסח על השבע.
על השבע – שיהו נהנין באכילתו ותיחשב להן.
רש״י בד״ה על השובע שיהו נהנין באכילתו ותיחשב להן הס״ד:
ושואלים: אם כן שאין הבאת החגיגה חובה, במועט מיהו [בכל אופן] מאי טעמא אתיא [מה הטעם באה] חגיגה זו? הרי די בפסח כדי שביעת מנוייו! ומסבירים שהטעם הוא כדתניא [כפי ששנויה ברייתא]: חגיגה הבאה עם הפסח היא נאכלת תחילה, והטעם הוא כדי שיהא פסח נאכל על השבע. ואף שיש בו כדי להשביע את מנוייו, אינם נהנים מאכילתו אלא אם כן הריהם שבעים כבר והוא בא רק לגמר שביעה, ומתוך כך הצורך באכילת החגיגה אף במנויים מועטים.
The Gemara asks: If there is no obligation to bring this offering, what is the reason that it nevertheless comes when each person’s portion of the Paschal lamb is small? The Gemara explains that the reason is as it was taught in a baraita: The Festival peace-offering that comes with the Paschal lamb is eaten first; the reason for this is so that the Paschal lamb will be eaten when one is already satiated. The Paschal lamb should not be eaten in a needy manner, but rather in joy and when one is already filled to satisfaction.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וְנֶאֱכֶלֶת לִשְׁנֵי יָמִים וְכוּ׳.: מתני׳מַתְנִיתִין דְּלָא כְּבֶן תֵּימָא דְּתַנְיָא בֶּן תֵּימָא אוֹמֵר חֲגִיגָה הַבָּאָה עִם הַפֶּסַח הֲרֵי הִיא כַּפֶּסַח וְאֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת אֶלָּא לְיוֹם וָלַיְלָה וַחֲגִיגַת חֲמִשָּׁה עָשָׂר נֶאֱכֶלֶת לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד.

The mishna taught that the Festival peace-offering of the fourteenth is eaten for two days and the intervening night. The Gemara notes that the mishna is not in accordance with the opinion of ben Teima, for it was taught in a baraita that ben Teima says: The Festival peace-offering that comes with the Paschal lamb on the fourteenth of Nisan is like the Paschal lamb and is eaten for only a day and a night, whereas the Festival peace-offering of the fifteenth, i.e., the Festival peace-offering brought on the first day of Passover, just as it is brought on the first day of each of the other Festivals, is treated like a regular peace-offering and is eaten for two days and one, i.e., the intervening, night.
ר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ונאכלת לב׳ ימים. מתני׳ דלא כבן תימא, דתניא בן תימא אומר חגיגה הבאה בי״ד עם הפסח הרי היא כפסח ואינה נאכלת אלא ליום ולילה.
ונאכלת לשני ימים – חגיגת חמשה עשר דנפקא לן במסכת חגיגה (דף ט.) מוחגותם אותו.
חגיגת ארבעה עשר הבאה עם הפסח שהזכרנו הואיל ואינה חובה אפילו הופרשה לשם חגיגת ארבעה עשר ועכבה עד למחר אינו יוצא בה למחרתו לשם קרבן חגיגה שהוא חייב להביא שכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין חוץ משלמי שמחה כמו שביארנו בראשון של חגיגה וזהו הואיל וכבר הופרשה לשם חגיגת ארבעה עשר הרי זו אצלו כבהמת שלמים ואצ״ל אם שחטה מאתמול ואכל הימנה שאין יוצא במה שהשאיר ממנה ידי חובת חגיגה ומ״מ יוצא הוא בה ידי חובת שלמי שמחה שהיא באה אף ממעשרותיו או ממה שכבר נדר ונדב אע״פ שהן חובה ויתבאר למטה שלא סוף דבר שעכבה ולא שחטה עד היו״ט לשם שלמי שמחה אלא אפילו שחטה מערב יו״ט הואיל ומ״מ אכל הימנה ברגל שא״צ לשחוט שלמי שמחה בשעת חיוב השמחה ולא עוד אלא אפי׳ אכל ממנה מאתמול וכן הדין בכל שלמים שנדר או נדב:
א שנינו במשנה שחגיגת ארבעה עשר בניסן נאכלת לשני ימים ולילה אחד. ומעירים: מתניתין [משנתנו] שלא כשיטת בן תימא. דתניא כן שנינו בברייתא], בן תימא אומר: חגיגה הבאה עם הפסח ביום ארבעה עשר בניסן הרי היא כפסח, ואינה נאכלת אלא ליום ולילה בלבד. וחגיגת חמשה עשר כלומר, קרבן חגיגה שמביאים ביום טוב ראשון של פסח עצמו כפי שמביאים בכל חג אחר — דינה כשלמים, ונאכלת לשני ימים ולילה אחד.
The mishna taught that the Festival peace-offering of the fourteenth is eaten for two days and the intervening night. The Gemara notes that the mishna is not in accordance with the opinion of ben Teima, for it was taught in a baraita that ben Teima says: The Festival peace-offering that comes with the Paschal lamb on the fourteenth of Nisan is like the Paschal lamb and is eaten for only a day and a night, whereas the Festival peace-offering of the fifteenth, i.e., the Festival peace-offering brought on the first day of Passover, just as it is brought on the first day of each of the other Festivals, is treated like a regular peace-offering and is eaten for two days and one, i.e., the intervening, night.
ר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) בוַחֲגִיגַת אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹצֵא בָּהּ מִשּׁוּם שִׂמְחָה וְאֵין יוֹצֵא בָּהּ מִשּׁוּם חֲגִיגָה.

And if one consecrated an animal to be used as a Festival peace-offering of the fourteenth, but it was not slaughtered on that day, on the next day he can fulfill with it his obligation to bring a peace-offering of rejoicing, as it is stated: “And you shall rejoice on your Festival,” but he cannot fulfill with it his obligation to bring a Festival peace-offering of the fifteenth.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
דלאו חובה מדאורייתא היא לפיכך אינה דוחה לא שבת ולא טומאה, אמאי בחול באה בממועט ואינה באה במרובה.
יוצא בו משום שמחה – אם עיכבה עד למחר ושחטה יוצא בה משום שמחה משום שלמי שמחה ואע״ג שמופרשת ועומדת היא כבר ושלמי שמחה חובה הן והא דקי״ל (לקמן דף עא.) כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין כדתניא בסיפרי וזבחת פסח כו׳ עד צאן ובקר והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים א״כ למה נאמר בקר להקיש כל הבא מצאן ובקר לפסח מה פסח דבר שהוא חובה ואינו בא אלא מן החולין אף כאן שהוא חובה ואינו בא אלא מן החולין הני מילי בחובות דעלמא אבל שלמי שמחה איתרבי במס׳ חגיגה (דף ח.) מדתניא בסיפרי ושמחת לרבות כל מיני שמחה יכול אף בעופות ומנחות תלמוד לומר בחגך מי שחגיגה באה מהן יצאו עופות מכאן אמרו ישראל יוצאים ידי חובתן בנדרים ונדבות כו׳ אע״ג דמחויב ועומד הוא.
ואין יוצא בה – משום חגיגת חמשה עשר כדאמרן דבר שיש בו חובה אינו בא אלא מן החולין כלומר משלו ולא ממה שהוא מחויב ועומד וזו כבר נתקדשה מאתמול.
בד״ה יוצא בה כו׳ יוצא בה משום כו׳ הד״א:
בא״ד ה״מ בחובות דעלמא נמחק:
בד״ה ש״מ כו׳ בחגיגה בההוא היקישא כצ״ל והס״ד:
וחגיגת ארבעה עשר אם עיכב את שחיטתה למחר יוצא בה משום מצות שמחה כאמור ״ושמחת בחגך״, ואולם אין יוצא בה משום מצות הבאת קרבן חגיגת חמישה עשר.
And if one consecrated an animal to be used as a Festival peace-offering of the fourteenth, but it was not slaughtered on that day, on the next day he can fulfill with it his obligation to bring a peace-offering of rejoicing, as it is stated: “And you shall rejoice on your Festival,” but he cannot fulfill with it his obligation to bring a Festival peace-offering of the fifteenth.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) מ״טמַאי טַעְמָא דְּבֶן תֵּימָא כִּדְמַתְנֵי רַב לְחִיָּיא בְּרֵיהּ {שמות ל״ד:כ״ה} וְלֹא יָלִין לַבֹּקֶר זֶבַח חַג הַפָּסַח זֶבַח חַג זֶה חֲגִיגָה הַפָּסַח כְּמַשְׁמָעוֹ וְאָמַר רַחֲמָנָא לֹא יָלִין.

The Gemara asks: What is the reason and scriptural basis for ben Teima’s opinion? The Gemara explains: As Rav taught his son Ḥiyya based on the following verse: “Neither shall the offering of the feast of the Passover be left to the morning” (Exodus 34:25). “The offering of the feast,” this is referring to the Festival peace-offering; “the Passover,” as per its plain meaning, i.e., this is referring to the Paschal lamb itself. And with regard to both sacrifices, the Merciful One states in the Torah: “It shall not be left to the morning.” This proves that the Festival peace-offering may be eaten for only a day and a night.
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מאי טעמא דבן תימא דכתיב ולא ילין לבקר זבח חג הפסח, חג זו חגיגה, הפסח, כמשמעו, בתרויהו בפסח ובחגיגה אמר רחמנא לא ילין לבקר.
מאי טעמא – דאמר אין נאכלין אלא ליום ולילה.
ושואלים: מאי טעמיה [מה טעמו] של בן תימא ומה ביסוס דבריו בתורה? ומסבירים: כדמתני [כפי ששנה] רב לחייא בריה [בנו] את הפסוק ״ולא ילין לבקר זבח חג הפסח״ (שמות לד, כה), ״זבח חג״ — זה קרבן החגיגה, ״הפסח״ — כמשמעו, ואמר רחמנא [הכתוב]: ״לא ילין״, הרי שגם החגיגה אסורה בהלנה לבוקר.
The Gemara asks: What is the reason and scriptural basis for ben Teima’s opinion? The Gemara explains: As Rav taught his son Ḥiyya based on the following verse: “Neither shall the offering of the feast of the Passover be left to the morning” (Exodus 34:25). “The offering of the feast,” this is referring to the Festival peace-offering; “the Passover,” as per its plain meaning, i.e., this is referring to the Paschal lamb itself. And with regard to both sacrifices, the Merciful One states in the Torah: “It shall not be left to the morning.” This proves that the Festival peace-offering may be eaten for only a day and a night.
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אִיבַּעְיָא לְהוּ לְבֶן תֵּימָא נֶאֱכֶלֶת צָלִי אוֹ אֵין נֶאֱכֶלֶת צָלִי כִּי אַקְּשֵׁיהּ רַחֲמָנָא לְפֶסַח לְלִינָה אֲבָל לְצָלִי לָא אוֹ דִילְמָא לָא שְׁנָא.

A dilemma was raised before the Sages: According to the opinion of ben Teima, is the Festival peace-offering that is brought with the Paschal lamb eaten roasted like the Paschal lamb itself or is it not eaten roasted? The possible considerations are as follows: When the Merciful One compares the Festival peace-offering to the Paschal lamb in the Torah, was that only with regard to leaving it over until the morning, but with regard to the mitzva of roasting, no such comparison is made? Or perhaps there is no difference; the comparison was complete, and the Festival peace-offering is roasted just like the Paschal lamb.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
נאכלת צלי – צריך לאוכלה צלי.
איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: אם לפי שיטת בן תימא חגיגה הבאה עם הפסח נאכלת צלי בלבד כפסח או אין נאכלת צלי? וצדדי השאלה: כי אקשיה רחמנא [כאשר השווה אותה הכתוב] לפסח הריהו לענין לינה בלבד שאסור להלינה עד הבקר, אבל לענין מצות צלי — לא, או דילמא [שמא] לא שנא [שונה] שההשוואה היא לכל, ואף החגיגה הבאה עם הפסח חייבת להיאכל צלי.
A dilemma was raised before the Sages: According to the opinion of ben Teima, is the Festival peace-offering that is brought with the Paschal lamb eaten roasted like the Paschal lamb itself or is it not eaten roasted? The possible considerations are as follows: When the Merciful One compares the Festival peace-offering to the Paschal lamb in the Torah, was that only with regard to leaving it over until the morning, but with regard to the mitzva of roasting, no such comparison is made? Or perhaps there is no difference; the comparison was complete, and the Festival peace-offering is roasted just like the Paschal lamb.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) ת״שתָּא שְׁמַע הַלַּיְלָה הַזֶּה כּוּלּוֹ צָלִי וְאָמַר רַב חִסְדָּא זוֹ דִּבְרֵי בֶּן תֵּימָא שְׁמַע מִינַּהּ.

The Gemara suggests: Come and hear a solution from what was taught in a mishna: In the time of the Temple, one of the questions that the children would ask on the night of Passover was: How is this night different from all other nights? For on all other nights we eat meat that is roasted, stewed, or boiled, whereas on this night it is all roasted. And Rav Ḥisda said: This is the statement of ben Teima, indicating that even the Festival peace-offering of the fourteenth must be roasted. The Gemara concludes: Learn from this that the Festival peace-offering must be roasted just like the Paschal lamb.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הלילה הזה כולו צלי – מתני׳ היא בפרק בתרא כולו צלי ואפי׳ החגיגה.
ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] פתרון: שבזמן שבית המקדש קיים היתה אחת משאלות התינוקות בליל חג הפסח: מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבכל הלילות אנו אוכלים בין צלי, בין שלוק ובין מבושל, הלילה הזה כולו צלי. ואמר רב חסדא: זו דברי בן תימא, משמע שאף החגיגה נאכלת צלי בלבד.
The Gemara suggests: Come and hear a solution from what was taught in a mishna: In the time of the Temple, one of the questions that the children would ask on the night of Passover was: How is this night different from all other nights? For on all other nights we eat meat that is roasted, stewed, or boiled, whereas on this night it is all roasted. And Rav Ḥisda said: This is the statement of ben Teima, indicating that even the Festival peace-offering of the fourteenth must be roasted. The Gemara concludes: Learn from this that the Festival peace-offering must be roasted just like the Paschal lamb.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אִיבַּעְיָא לְהוּ לְבֶן תֵּימָא בָּאָה מִן הַבָּקָר אוֹ אֵינָהּ בָּאָה מִן הַבָּקָר בָּאָה מִן הַנְּקֵבוֹת אוֹ אֵינָהּ בָּאָה מִן הַנְּקֵבוֹת בָּאָה בַּת שְׁתֵּי שָׁנִים אוֹ אֵינָהּ בָּאָה בַּת שְׁתֵּי שָׁנִים.

Another dilemma was raised before the Sages: According to the opinion of ben Teima, does the Festival peace-offering of the fourteenth come from the herd or does it not come from the herd, like the Paschal offering, which must be brought from the flock? Does it come even from females or does it not come from females, just like the Paschal offering comes only from males? Does it come even from a two-year-old animal or does it not come from a two-year-old animal, but rather only from a one-year-old animal, like the Paschal offering itself?
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ועוד איבעיא להו [נשאלה להם שאלה] לדעת בן תימא: חגיגת ארבעה עשר באה אף מן הבקר או שמא אינה באה מן הבקר כפסח שבא מן הצאן; באה אף מן הנקבות או שמא אינה באה מן הנקבות כפסח עצמו; באה אף בת שתי שנים או אינה באה בת שתי שנים אלא בת שנה בלבד בפסח עצמו?
Another dilemma was raised before the Sages: According to the opinion of ben Teima, does the Festival peace-offering of the fourteenth come from the herd or does it not come from the herd, like the Paschal offering, which must be brought from the flock? Does it come even from females or does it not come from females, just like the Paschal offering comes only from males? Does it come even from a two-year-old animal or does it not come from a two-year-old animal, but rather only from a one-year-old animal, like the Paschal offering itself?
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) כִּי אַקְּשֵׁיהּ רַחֲמָנָא לְפֶסַח לְמִידֵּי דַאֲכִילָה אֲבָל לְכׇל מִילֵּי לָא אוֹ דִילְמָא לָא שְׁנָא.

The Gemara explains that this dilemma is based on a fundamental question similar to the one raised earlier: When the Merciful One compares the Festival peace-offering to the Paschal lamb in the Torah, was that only with regard to matters pertaining to eating and the time during which the Paschal lamb must be eaten, but for everything else there is no comparison? Or perhaps there is no difference and the Torah compared these two offerings in every way.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
למידי דאכילה – דאזהרת לינה צווי אכילה היא.
ומשום אותה בעיה עקרונית: כי אקשיה רחמנא [כאשר השוותה אותה התורה] לפסח הרי זה למידי [לדברים] שבאכילה ולזמן אכילתה, אבל לכל מילי [לכל דבר]לא, או דילמא [שמא] לא שנא [שונה] והשווה אותה לפסח לכל דבר.
The Gemara explains that this dilemma is based on a fundamental question similar to the one raised earlier: When the Merciful One compares the Festival peace-offering to the Paschal lamb in the Torah, was that only with regard to matters pertaining to eating and the time during which the Paschal lamb must be eaten, but for everything else there is no comparison? Or perhaps there is no difference and the Torah compared these two offerings in every way.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) ת״שתָּא שְׁמַע חֲגִיגָה הַבָּאָה עִם הַפֶּסַח הֲרֵי הִיא כְּפֶסַח בָּאָה מִן הַצֹּאן וְאֵינָהּ בָּאָה מִן הַבָּקָר בָּאָה מִן הַזְּכָרִים וְאֵינָהּ בָּאָה מִן הַנְּקֵבוֹת בָּאָה בַּת שְׁנָתָהּ וְאֵינָהּ בָּאָה בַּת שְׁתֵּי שָׁנִים וְאֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת אֶלָּא לְיוֹם וָלַיְלָה וְאֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת אֶלָּא צָלִי וְאֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת אֶלָּא לִמְנוּיָו.

Come and hear an answer to these questions from what was taught in a baraita: The Festival peace-offering that comes with the Paschal offering on the fourteenth of Nisan is like the Paschal offering in every respect. It comes from the flock and does not come from the herd, it comes from males and does not come from females, it comes from an animal that is a year old and does not come from an animal that is two years old, and it is eaten for only a day and a night, and it is eaten only roasted, and it is eaten only by those who registered for it in advance.
בית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כשם שביארנו בחגיגת ארבעה עשר שאע״פ שבאה עם הפסח מ״מ נאכלת היא לשני ימים ולילה אחד וכן שהיא באה בין מן הבקר בין מן הצאן ושאר מיני הבהמות בין זכר בין נקבה כך היא באה בין של שנה בין של שתי שנים או יותר ונאכלת בין צלי בין מבושל ומה שנאמר בסדר ההגדה הלילה הזה כלו צלי לפי סוגיא זו שלא כהלכה נאמר או שמא דוקא על הפסח ואינה בדין שחיטה למנויים ולאוכלים כלל ולא בדין שבירת עצם אלא כולה בדין שלמים ואצ״ל בחגיגת מחר ובשלמי שמחה שהדין בהם כן ושאין עולת ראיה וחגיגת מחר ושלמי שמחה דוחין שבת כלל ולא הוזקקנו להודיע דינין אלו בחגיגת ארבעה עשר אלא מפני שהיא באה עם הפסח:
תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלות אלו ממה ששנינו: חגיגה הבאה עם הפסח ביום ארבעה עשר בניסן הרי היא כפסח לכל דבריו, באה מן הצאן ואינה באה מן הבקר, באה מן הזכרים ואינה באה מן הנקבות, באה בת שנתה ואינה באה בת שתי שנים, ואינה נאכלת אלא ליום ולילה, ואינה נאכלת אלא צלי, ואינה נאכלת אלא למנויו שנמנו קודם לכן לאכול מקרבן זה.
Come and hear an answer to these questions from what was taught in a baraita: The Festival peace-offering that comes with the Paschal offering on the fourteenth of Nisan is like the Paschal offering in every respect. It comes from the flock and does not come from the herd, it comes from males and does not come from females, it comes from an animal that is a year old and does not come from an animal that is two years old, and it is eaten for only a day and a night, and it is eaten only roasted, and it is eaten only by those who registered for it in advance.
בית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאִית לֵיהּ הַאי סְבָרָא בֶּן תֵּימָא שְׁמַע מִינַּהּ כּוּלְּהוּ מִילְּתָא בָּעֵינַן ש״משְׁמַע מִינַּהּ.

The Gemara explains how this baraita answers the questions raised above: Who have you heard adopts this reasoning, comparing the Paschal offering and the Festival peace-offering of the fourteenth? Surely it is ben Teima. Learn from this that we require everything, that the Festival peace-offering of the fourteenth must parallel the Paschal offering in all its details. The Gemara concludes: Indeed, learn from this that they are comparable in every way.
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואסיקנא לבן תימא, חגיגת י״ד הבאה עם הפסח הרי היא כפסח לכל דבר, באה מן הצאן ולא מן הבקר, מן הזכרים, ולא מן הנקיבות, בן שנה ולא בן ב׳ שנים, ואינה נאכלת אלא למנוייה, ואינה נאכלת אלא צלי, ואינה נאכלת אלא ליום ולילה, יום י״ד1 וליל ט״ו.
1. כן כנראה צריך לומר. בכ״י וטיקן 128: ״י״ו״.
האי סברא – אינה נאכלת אלא ליום ולילה.
שמע מינה כולהו אתיין – כולהו מילי דפסח אתיין בחגיגה בההוא היקשא.
ומסבירים: מאן [מי] הוא ששמעת ליה דאית ליה האי סברא [אותו שיש לו שמקבל סברא זו] להשוות את החגיגה לפסח לכל דבריה — בן תימא, שמע מינה [למד מכאן] כולהו מילתא בעינן [כל הדברים צריכים אנו] שכל הדינים האמורים בפסח אמורים אף בחגיגת ארבעה עשר. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.
The Gemara explains how this baraita answers the questions raised above: Who have you heard adopts this reasoning, comparing the Paschal offering and the Festival peace-offering of the fourteenth? Surely it is ben Teima. Learn from this that we require everything, that the Festival peace-offering of the fourteenth must parallel the Paschal offering in all its details. The Gemara concludes: Indeed, learn from this that they are comparable in every way.
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) אִיבַּעְיָא לְהוּ לְבֶן תֵּימָא יֵשׁ בָּהּ מִשּׁוּם שְׁבִירַת עֶצֶם אוֹ אֵין בָּהּ מִשּׁוּם שְׁבִירַת הָעֶצֶם אע״גאַף עַל גַּב דְּכִי אַקְּשֵׁיהּ רַחֲמָנָא לְפֶסַח אָמַר קְרָא בּוֹ בּוֹ וְלֹא בַּחֲגִיגָה אוֹ דִילְמָא הַאי בּוֹ בְּכָשֵׁר וְלֹא בְּפָסוּל הוּא דַּאֲתָא.

Yet another dilemma was raised before the Sages: According to the opinion of ben Teima, is the Festival peace-offering of the fourteenth subject to the prohibition against breaking a bone, as is the Paschal lamb, with regard to which the Torah explicitly states: “And you shall not break a bone in it” (Exodus 12:46), or is it not subject to the prohibition against breaking a bone? The possible considerations are as follows: Do we say that even though the Merciful One compares the Festival peace-offering to the Paschal lamb, the verse that teaches the prohibition against breaking a bone says “in it,” and these words serve as a qualifying statement, indicating that the prohibition applies only in it, the Paschal lamb, and not in the Festival peace-offering that comes with it? Or perhaps this term, “in it,” teaches that the prohibition applies only to a fit Paschal lamb but not to a disqualified one.
ר׳ חננאלבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואיבעיא להלן, לבן תימא דאקיש חגיגת י״ד לפסח, אסור׳ בשבירת עצים בפסח דכתיב ועצם לא תשברו בו, או לא.
והשובר עצם בפסח פסול אינו לוקה אחר שלא היתה לו שעת הכושר כמו שיתבאר:
איבעיא להו [נשאלה להם] לשיטת בן תימא: יש בה בחגיגת ארבעה עשר איסור משום שבירת עצם כבקרבן פסח שנתפרש בתורה שאין לשבור בו עצם, או אין בה משום שבירת העצם? וצדדי שאלה זו: אף על גב דכי אקשיה רחמנא [אף על פי שהשוותה אותה תורה] לפסח, הרי אמר קרא [המקרא]: ״בו״, כאמור ״ועצם לא תשברו בו״ (שמות יב, מו), ולשון ״בו״ לשון צמצום ודיוק היא, ומשמעה ״בו״ בלבד נאמר איסור זה — ולא בחגיגה הבאה עמו. או דילמא [שמא] האי [זה] ״בו״ שנאמר כאן כוונתו לדיוק אחר: בקרבן פסח כשר קיים איסור זה ולא בפסול.
Yet another dilemma was raised before the Sages: According to the opinion of ben Teima, is the Festival peace-offering of the fourteenth subject to the prohibition against breaking a bone, as is the Paschal lamb, with regard to which the Torah explicitly states: “And you shall not break a bone in it” (Exodus 12:46), or is it not subject to the prohibition against breaking a bone? The possible considerations are as follows: Do we say that even though the Merciful One compares the Festival peace-offering to the Paschal lamb, the verse that teaches the prohibition against breaking a bone says “in it,” and these words serve as a qualifying statement, indicating that the prohibition applies only in it, the Paschal lamb, and not in the Festival peace-offering that comes with it? Or perhaps this term, “in it,” teaches that the prohibition applies only to a fit Paschal lamb but not to a disqualified one.
ר׳ חננאלבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) ת״שתָּא שְׁמַע גסַכִּין שֶׁנִּמְצֵאת בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר שׁוֹחֵט בָּהּ מִיָּד דבִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר שׁוֹנֶה וּמַטְבִּיל קוֹפִיץ בֵּין בָּזֶה וּבֵין בָּזֶה שׁוֹנֶה וּמַטְבִּיל.

The Gemara proposes: Come and hear a solution based on the following mishna: If a slaughtering knife was found on the fourteenth day of Nisan in Jerusalem, one may slaughter with it immediately without concern that perhaps it is ritually impure, for presumably any knife that is valid for slaughtering had already been immersed on the previous day so that it could be used for slaughtering the Paschal lamb. But if it was found on the thirteenth day of Nisan, he must immerse it again due to the possibility that it had not yet been immersed and purified. As for a cleaver [kofitz], a large knife that is used primarily for chopping bones, whether it was found on this day, the fourteenth, or on the other day, the thirteenth, he must immerse it again.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ופשטינן לה מהא דתנן בסוף שקלים סכין שנמצאת בי״ד בניסן שוחט בה מיד, בי״ג בניסן שונה ומטביל כו׳ – פירוש, כל טומאת מת טעונה הזאה שלישי ושביעי, ואם מצא כלי ואינו יודע אם טמא הוא או לאו, שונה ומטביל. היה מזה ושונה עליו בו ביום ומטבילו ונטהר, ומצינו בעניין הזה משנה, כלי מתכות מטמאין ומיטהרין, דברי ר׳ אליעזר. ר׳ יהושע אומר אין מיטהרין אלא שלימין. כיצד, היזה עליהן, נישברו, בו ביום התיכן חזר והזה עליהן שנייה בו ביום הרי טהורין, דברי ר׳ אליעזר. ר׳ יהושע אין הזייה פחות משלישי ושביעי. הילכך זו הסכין שנמצאת בי״ד בניסן שוחט בה המוצאה מיד, שודאי טהורה היא ולא הוציאוה בעלים אלא לשחוט בה, שכל היום שוחטין, מצא אותה בי״ג בניסן יתכן שהייתה טמיאה והיום יום שביעי שלה, והוציאה בעליה להזות עליה ולטהרה היום כדי שיעריב השמש ותהא טהורה לשחט בה למחר, בי״ד, הרי היא טהורה.
קופיץ – שהוא כעין קרדום, והוא עשוי לקצב לשבר בו עצמות של צאן ושל בקר.
המוצאו בין ביום י״ג בין ביום י״ד שונה ומטביל כמו שאמרנו, ומחר ביום ט״ו הוא טהור.
שוחט בה – פסחו מיד ואין צריך להטבילה זה המוצאה דמסתמא הטבילוה בעליה אם טמאה היתה הטבילוה בשלשה עשר כדי שיהא הערב שמש ותהא טהורה בארבעה עשר.
שונה ומטביל – כלומר אע״פ שספק שמא הטבילוה הבעלים זה שונה ומטביל׳ מספק שמא עדיין לא הטבילוה שהיה להן שהות ביום להטבילה ולהעריב שמשה.
קופיץ – סכין גדול הוא ורובן אינן לשחיטה אלא לחיתוך בשר ולשבירת עצמות.
בין בזה בין בזה – אפילו נמצאת בארבעה עשר.
שונה ומטביל – דמתוך שאין שבירת העצם בפסח אין הבעלים צריכין לה כל ארבעה עשר עד למחר ויש לומר לא הטבילה שהיה לו שהות ביום להטבילה סמוך לבין השמשות לצורך מחר.
כלים הנמצאים חוץ לירושלים כולם בחזקת טומאה שמא נטמאו במת או בזב וכיוצא בהם אבל הנמצאים בירושלים כולם בחזקת טהרה ופירשו בראשון של פסח ראשון (פסחים י״ט:) אפילו נמצאו דרך ירידת בית הטבילה שהיה הדבר מוכיח שלהטבילן היו מביאין אותם וכגון שהיה מתברר כן מתכונת עמידת הכלי במקום שנמצא בו והרי יש חזקה שנטמאו שמא לא נטמא וכלי אחר טמא היה מביא להטביל והיה מביא את זה עמו ונפל לו ואם נטמא שמא בחזרתו נפל ומ״מ אם נמצאו שם סכינים הרי הן בחזקת טומאה ואינו שוחט בהם קדשים עד שיטביל וטעם החלוק מפני ששאר הכלים דרכם של בני אדם להיות נושאים אותם ביד להביא בהם יין או מים או שמן או פירות וכיוצא באלו לפי מה שהוא כלי ואין כאן חזקת טומאה בירושלים שהטהרה מצויה לכל אבל סכין אם הוא טמא אין דרכו להביאו בחגורה ואם טהור הוא אין דרכו להביאו בידו ומתוך כך יש לדון שטמא היה והוא מביאו להטבילו ומ״מ אין חוששים שמא תוך שבעה הוא שאם כן למה היה מביאו אחר שאין ראוי להטבילו אלא עשו יום מציאתו כשביעי שלו או שמא לא גזרו עליהם אלא לטומאת מגעות מצד רוב העם אבל לטומאת מת לא גזרו ודברים אלו דוקא בשאר ימות השנה אבל אם מצאו בארבעה עשר בניסן שהוא זמן שחיטת הפסח והחגיגה חזקתו טהור ושוחט בה מיד פסחו וחגיגתו וקרבנותיו שמאחר שהסכין לשחיטה הוא עומד וכולם צריכים לשחוט בערב הפסח מן הסתם כבר הוטבל בשלשה עשר כדי שיהא לו הערב השמש ויטהר לשחוט למחרתו הא אם מצאו בשלשה עשר הרי הוא כשאר ימות השנה ושונה ומטביל ר״ל שאע״פ שמן הסתם כבר הוטבל לצורך מחרתו מטבילו על הספק שמא בשעת מציאה לא הוטבל עדיין שרגילים היו בכל שצריך הערב השמש שאין מטבילין אותו עד סמוך להערב השמש שמא יטמא אח״כ ויצטרך טבילה אחרת הא כל שמצאה בארבעה עשר ודאי בשלשה עשר הוטבל ושוחט בה מיד וכ״ש אם חל ארבעה [עשר] בשבת שהוצרך להטבילו בשלשה עשר משני צדדין אחת משום הערב השמש ואחת שהרי אי אפשר להטבילו בשבת וכן אם מצאו בחמשה עשר שהוא יו״ט ששוחט בה חגיגתו ושלמי שמחתו מיד שהרי עכ״פ מערב שבת הוטבל:
הקופיץ והוא סכין גדולה שאין סתמה עשויה לשחיטה אלא לחתוך בשר ולשבור עצמות אע״פ שאפשר לשחוט בה אינה שוה לסכינין בכל דינין אלו אלא במקצתם והוא שאם מצאה בארבעה עשר בחול אף היא בחזקת טהרה שהרי מ״מ הוצרכה לו לחתך בשר החגיגה ולשבר עצמותי׳ וודאי מאתמול הוטבלה אפי׳ מצאה בארבעה עשר שחל להיות בשבת הרי היא בחזקת טהורה ושוחט בה פסחו מיד אם רצה לשחוט בקופיץ שאע״פ שאין חגיגה דוחה שבת ולא הוצרכה לו ליום שבת מ״מ צריכה היא לו לחגיגת חמשה עשר ולשלמי שמחה שבו ולא יכול להטבילה בערב הפסח שהרי שבת הוא ואין מטבילין כלים טמאים בשבת ויו״ט והוצרך להטבילה בשלשה עשר ושמא תאמר שבת מיהא האיך נפלה בר״ה שמא תחובה היתה בצמר הפסח ונפלה וכן אם מצאה בחמשה עשר ודאי כבר הוטבלה בארבעה עשר או בשלשה עשר אם חל ארבעה עשר בשבת שהרי צריכה היתה לו בחמשה עשר הא אי אתה מוצא להצריכה טבילה במקום שאין הסכין צריך טבילה אלא שמצאה בארבעה עשר בחול ובזמן שאין בו חגיגה כגון שבא בטומאה ואין חגיגה דוחה טומאה ונמצא שאין צריכה לו אלא לחמשה עשר שהרי הפסח אין בו חתוך בשר ושבירת עצם ודיו שיטבילה בארבעה עשר ואי אתה יכול לומר כן בזמן שהפסחים מרובים ואין צריכין הרבה לימנות על פסח אחד שלא היתה שם חגיגה שהרי מ״מ מהיכן בעל הסכין יודע בשלשה עשר שתהא חבורתו מועטת ולא יצטרך לחגיגה שאפילו ידע שהטלאים מרובים באותה שנה מ״מ אינו יודע רבוי האכלוסין וכל שעה ושעה יכולים לבא וליתן כדי חשבון לבעלים לימנות על פסח שלו עד שעת שחיטה ויש לדון בודאי שחושש הוא לכך ומטביל קפיצו שמא יצטרך לו לחגיגתו ויש לדון ולהעמידה בחזקת טהרה אלא כשבא בטומאה על הדרך שפירשנו:
ושמא תאמר אף כשבא בטומאה מהיכן בעל הסכין יודע בשלשה עשר שרוב הציבור טמאי מת ויעשו פסח בטומאה עד שנאמר שאינו מזקיק עצמו להטביל את הקופיץ בשלשה עשר וודאי מאחר שאינו יודע הוא מטבילה מן הסתם ויש לך לדון ולהעמידה בחזקת טהרה למוצא זה שהוא טהור ורוצה לעשות קרבנותיו בטהרה וא״ת שמת נשיא והוצרכו כולם להתעסק בקבורתו וליטמא בו וזה שמר עצמו שלא ליטמא ורוצה לעשות פסחו בטהרה ואם נשיא זה מת בשלשה עשר אף הסכין למה מחזיקו זה המוצא בחזקת טהור עד שאם הוא טהור ורוצה לעשות קרבנותיו בטהרה יהא רשאי לשחוט בסכין זה והרי וודאי הואיל ויודע בעל הסכין שהפסח נעשה בטומאה יש לדון שלא חשש להטבילו וא״ת שמת בארבעה עשר אף הקפיץ יש לדון בו שהטבילו בשלשה עשר שהרי לא היה יודע שיהא פסח נעשה בטומאה הא אי אתה מוצאה אלא בשהיה הנשיא גוסס בשלשה עשר והוא סמוך שיעשה בטומאה אלא שאינו ברי בכך ומתוך כך מטביל את הסכין שמא לא ימות ויצטרך לו שאין כאן אלא ספק אחד ואינו חושש להטביל את הקופיץ שהרי יש בצרכו שתי ספיקות שמא ימות ולא תהא חגיגה דוחה טומאה או שמא יבא פסח במרובה ולא יצטרך לחגיגה:
כדי לפתור את הדבר מציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון ממה ששנינו: סכין שנמצאת ביום ארבעה עשר בניסן בירושלים שוחט בה מיד ואינו צריך לחשוש לטהרתה, שמן הסתם סכין הראויה לשחיטה כבר דאגו לטהרה לצורך שחיטת קרבן פסח. ואם מצאה ביום שלשה עשר שונה (חוזר) ומטביל אותה מספק, שמא לא הספיקו להטבילה. קופיץ שהיא סכין גדולה המשמשת לרוב לחיתוך עצמות בין בזה בארבעה עשר ובין בזה בשלושה עשר — שונה ומטביל.
The Gemara proposes: Come and hear a solution based on the following mishna: If a slaughtering knife was found on the fourteenth day of Nisan in Jerusalem, one may slaughter with it immediately without concern that perhaps it is ritually impure, for presumably any knife that is valid for slaughtering had already been immersed on the previous day so that it could be used for slaughtering the Paschal lamb. But if it was found on the thirteenth day of Nisan, he must immerse it again due to the possibility that it had not yet been immersed and purified. As for a cleaver [kofitz], a large knife that is used primarily for chopping bones, whether it was found on this day, the fourteenth, or on the other day, the thirteenth, he must immerse it again.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) מַנִּי אִילֵּימָא רַבָּנַן מַאי שְׁנָא סַכִּין דְּמַטְבִּיל דְּחַזְיָא לְפֶסַח קוֹפִיץ נָמֵי הָא חֲזֵי לַחֲגִיגָה.

The Gemara clarifies: Whose opinion is taught in this mishna? If you say it is the opinion of the Rabbis, who permit breaking the bones of the Festival peace-offering of the fourteenth, what is different about a slaughtering knife found on the fourteenth that we say its owner presumably immersed it on the previous day? Is it because it is fit for slaughtering the Paschal lamb? If so, a cleaver found on the fourteenth should also not require immersion before being used, for presumably its owner already immersed it, as it is fit for chopping the bones of the Festival peace-offering.
ר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ודייקי מדוקיא דמתני׳ דקתני בקופיץ ביום ארבעה עשר שונה ומטביל שאין בארבעה עשר צורך לקופיץ ולא היו בעליו מוליכין אותו אלא לטהרו היום להשתמש בו למחר
מני – הא דמשמע דאין שבירת עצמות בערב הפסח.
אי נימא רבנן – דלא מקשי חגיגה לפסח ואין בה איסור שבירת עצם.
מאי שנא סכין דמטביל – לה בעליה מאתמול ומוקמינן לה השתא בחזקת טהרה למוצאה משום דחזיא ליה לבעלים בארבעה עשר לפסח לשחוט הילכך אטבלה מאתמול דניהוי ליה הערב שמש והא לא חיישינן שמא אבדה לו זה ימים רבים דודאי היום נפלה ממנו דמתוך שבשעת הרגל העם רב אין שוהה שם במקום נפילתה שלא תמצא.
חזי לחגיגה – לשבירת עצמות ואטבלה מאתמול ואמאי המוצאה בארבעה עשר שונה ומטביל.
זו היא שיטתנו בענינים אלו ומ״מ הרבה מפרשים סוברים שאין חלוק בין סכינים לשאר כלים ומפרשים זו של סכינים בשנמצאת חוץ לירושלים ובארבעה עשר מיהא העמידוה בחזקת טהרה מפני שבזמן הרגל שהכל מטהרים סכיניהם לקרבנותיהם וזהו שאף בנמצאת בשלשה עשר לא גזרו עליהם טומאת מת אלא טומאת מגע ואין נראה כן שכל שנמצא חוץ לירושלים יש לחוש בו מיהא למגע של עוברים ושבים ועיקר הדברים כמו שכתבנו:
ומעתה נברר: מני [כשיטת מי היא] ברייתא זו? אילימא [אם תאמר] רבנן [כשיטת חכמים] המתירים לשבור עצמות החגיגה, מאי שנא [במה שונה] סכין בשלושה עשר שמטביל כיון דחזיא [שראויה] לפסח, קופיץ נמי [גם כן] הא חזי [הרי ראוי] לחגיגה, ולא היה צורך להטביל שנית את הקופיץ, שהרי מן הסתם גם אותו הטבילו לשבירת עצמות קרבן החגיגה.
The Gemara clarifies: Whose opinion is taught in this mishna? If you say it is the opinion of the Rabbis, who permit breaking the bones of the Festival peace-offering of the fourteenth, what is different about a slaughtering knife found on the fourteenth that we say its owner presumably immersed it on the previous day? Is it because it is fit for slaughtering the Paschal lamb? If so, a cleaver found on the fourteenth should also not require immersion before being used, for presumably its owner already immersed it, as it is fit for chopping the bones of the Festival peace-offering.
ר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) אֶלָּא לָאו דְּבֶן תֵּימָא הִיא וּשְׁמַע מִינַּהּ יֵשׁ בָּהּ מִשּׁוּם שְׁבִירַת הָעֶצֶם.

Rather, is it not the opinion of ben Teima, and learn from this that even the Festival peace-offering of the fourteenth is subject to the prohibition against breaking a bone, and therefore a cleaver must be immersed again even if it was found on the fourteenth. Since no bones may be broken on the fourteenth of Nisan, neither those of the Paschal lamb nor those of the Festival peace-offering, it is possible that the knife was not immersed in preparation for the Festival.
ר׳ חננאלפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומאן שמעת ליה האי סברא שחגיגת ארבעה עשר כפסח היא בן תימא ושמע מינה כי לבן תימא אסור לשבר בו עצם לפיכך אין צורך ביום ארבעה עשר לקופיץ דאי רבנן כיון דאמרי חגיגת ארבעה עשר אינה כפסח ומותר לשבר בה עצמות אמאי לא נימא דהאי קופיץ בארבעה עשר טהור לגמרי הוא ולשבור עצמות החגיגה הוציאו בעליה אלא שמע מינה משנה זו אינה לרבנן אלא לבן תימא ושמע מינה יש לו לבן תימא שחגיגת י״ד אסור לשבר בה עצם.
אלא לאו [האם לא] כשיטת בן תימא היא, ושמע מינה [ולמד מכאן] שאף בחגיגה יש בה משום איסור שבירת העצם, ומשום כך קופיץ צריך תמיד להטבילו, שכיון שאסור לשבור כל עצם לא בפסח בחגיגה יתכן שהקופיץ לא נטהר כלל.
Rather, is it not the opinion of ben Teima, and learn from this that even the Festival peace-offering of the fourteenth is subject to the prohibition against breaking a bone, and therefore a cleaver must be immersed again even if it was found on the fourteenth. Since no bones may be broken on the fourteenth of Nisan, neither those of the Paschal lamb nor those of the Festival peace-offering, it is possible that the knife was not immersed in preparation for the Festival.
ר׳ חננאלפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) לָא לְעוֹלָם רַבָּנַן וּכְגוֹן שֶׁבָּא בַּשַּׁבָּת.

The Gemara rejects this proof: No, actually one can explain that the mishna reflects the opinion of the Rabbis, and it is referring to a case where the time to slaughter the Paschal lamb comes on Shabbat. In this circumstance, all agree that the Festival peace-offering of the fourteenth is not sacrificed. Since there is no need for a cleaver, there is no reason to assume that the knife had been immersed in preparation for the Festival.
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ודחי׳ לא לעולם מתני׳ רבנן וכגון שחל י״ד להיות בשבת [שאין שם חגיגה כלל.
שבא – ערב הפסח בשבת דאין חגיגה באה עמו הלכך לא צריכה לבעלים בארבעה עשר.
ודוחים: לא, לעולם יכול אתה לפרש שיהיה זה כשיטת רבנן [חכמים], וכאן מדובר כגון שבא זמן שחיטת הפסח בשבת. שבמקרה כזה לדעת הכל אין מקריבים בו חגיגה אלא פסח בלבד, ואין איפוא צורך בקופיץ.
The Gemara rejects this proof: No, actually one can explain that the mishna reflects the opinion of the Rabbis, and it is referring to a case where the time to slaughter the Paschal lamb comes on Shabbat. In this circumstance, all agree that the Festival peace-offering of the fourteenth is not sacrificed. Since there is no need for a cleaver, there is no reason to assume that the knife had been immersed in preparation for the Festival.
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא החָל אַרְבָּעָה עָשָׂר לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת שׁוֹחֵט בָּהּ מִיָּד וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר שׁוֹחֵט בָּהּ מִיָּד ונִמְצֵאת קוֹפִיץ קְשׁוּרָה לְסַכִּין הֲרֵי הִיא כַּסַּכִּין מִכְּלָל דְּרֵישָׁא לָאו בְּשַׁבָּת עָסְקִינַן.

The Gemara asks: But from the fact that the latter clause of that same mishna teaches that if the fourteenth of Nisan occurred on Shabbat he may slaughter with the knife immediately, without immersing it, and similarly, if he found it on the fifteenth, i.e., on the first day of the Festival, he may slaughter with it immediately, as it was certainly immersed the day before, and if a cleaver was found tied to a slaughtering knife, then even if it was found on the fourteenth on a weekday, it is like the slaughtering knife, as they were certainly immersed together, it follows by inference that in the first clause of the mishna we are not dealing with a case where the fourteenth of Nisan occurred on Shabbat.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ודחיא להא סברא מסיפא דקתני חל י״ד להיות בשבת] שוחט בה מיד מכלל דרישא לאו שבת הוא אלא בחול עסקי׳
חל ארבעה עשר להיות בשבת שוחט – בקופיץ זה מיד ואין צריך להטביל דאע״ג דשמא בעלים היה להן סכין לשחוט ולא היתה קופיץ זו להן אלא לשבירת עצמות והיום אין שבירת העצם בשבת אפילו הכי כיון דצריכה להן ביום טוב אחר שבת כבר הטבילוה מערב שבת דהא בשבת לא מצו לאטבולה כדאמרינן במסכת ביצה (דף יז:) חל יום טוב להיות אחר שבת מטבילין את הכל מלפני השבת.
ובחמשה עשר – אם מצאה ביום טוב עצמו.
שוחט בה – שלמים מיד דודאי הטבילוה בעלים מאתמול.
הרי היא כסכין – ואפילו נמצאת בארבעה עשר שחל להיות בחול שוחט בה מיד דודאי הוטבלה עם הסכין בשלשה עשר הואיל וקשורה עמו.
מכלל דרישא – דקתני בין בזה בין בזה שונה ומטביל.
לאו בשבת עסקינן – דאם לא כן קשיא רישא אסיפא ואפילו הכי קאמר דאין בו שבירת עצמות אלמא אסור לשבור עצמות בחגיגת ארבעה עשר.
והא מדקתני סיפא חל י״ד להיות בשבת כו׳ – וא״ת אמאי לא פריך אי בשבת היכי שרי להטביל כלים הא קיימא לן דלא מזין ולא טובלין ולא פירכא היא דאיכא למימר שונה ומטביל לאחר י״ט וי״ד וי״ג (שחל להיות בשבת) אמציאה קאי.
בד״ה לאו כו׳ אסיפא ואפ״ה כו׳ כצ״ל:
בד״ה והא מדקתני כו׳ שחל להיות בשבת נמחק:
בד״ה והא מדקתני כו׳ וא״ת ואמאי לא פריך אי בשבת היכי שרי להטביל כלים כו׳ ולאו פירכא היא כו׳ עכ״ל וק״ק דאכתי אמאי לא פריך אי בשבת כיון דאסור להטביל בו ודאי הטבילוה מאתמול משום חגיגת ט״ו וי״ל דניחא ליה לאקשויי מסיפא משבת גופה אשבת דרישא ולא תקשי נמי לפלוג וליתני בדידיה כולה מלתא בקופיץ דבחל י״ד בחול אין שונה ומטביל ובחל בשבת שונה ומטביל דניחא ליה לפלוגי כולה מילתא בשבת ולחלק בין סכין לקופיץ וק״ל:
ומקשים: והא מדקתני סיפא [והרי ממה ששנינו בסופה של אותה משנה]: חל ארבעה עשר להיות בשבתשוחט בה בסכין מיד בלא להטבילה, ואם בחמשה עשר ביום טוב עצמו מצאה — שוחט בה מיד, שוודאי שהוטבלו מאתמול. נמצאת קופיץ קשורה לסכין אף אם נמצאה בארבעה עשר שחל להיות ביום חול — הרי היא כסכין משום שבודאי טבלום יחד. ואם בסוף המשנה מדובר כשחל ארבעה עשר בשבת, מכלל דרישא לאו בשבת עסקינן [מכאן שבראשה של המשנה לא בשבת אנו עוסקים],
The Gemara asks: But from the fact that the latter clause of that same mishna teaches that if the fourteenth of Nisan occurred on Shabbat he may slaughter with the knife immediately, without immersing it, and similarly, if he found it on the fifteenth, i.e., on the first day of the Festival, he may slaughter with it immediately, as it was certainly immersed the day before, and if a cleaver was found tied to a slaughtering knife, then even if it was found on the fourteenth on a weekday, it is like the slaughtering knife, as they were certainly immersed together, it follows by inference that in the first clause of the mishna we are not dealing with a case where the fourteenth of Nisan occurred on Shabbat.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) וְאֶלָּא שֶׁבָּא

Rather, this understanding must be rejected and instead we should say that the mishna is talking about a case where the Paschal lamb came
ר׳ חננאלפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אלא בפסח שבא במרובה פי׳ מעט בני אדם נמנו בפסח ההוא ואינן צריכין בשר אחר אלא די להם הפסח לבדו לשבוע ממנו דליכא חגיגה.
ואלא יש לדחות תירוץ זה ולומר שמדובר כאן שבא קרבן פסח באותו מקרה
Rather, this understanding must be rejected and instead we should say that the mishna is talking about a case where the Paschal lamb came
ר׳ חננאלפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144