×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) וְנֵימָא שֶׁאֵין טוּמְאַת יָדַיִם וְכֵלִים בַּמִּקְדָּשׁ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב וְאִיתֵּימָא ר׳רַבִּי יוֹסֵי בר׳בְּרַבִּי חֲנִינָא יָדַיִם קוֹדֶם גְּזֵירַת כֵּלִים נִשְׁנוּ.
The Gemara asks: And let us say that Rabbi Akiva says that we learn from here that there is no ritual impurity of hands and vessels in the Temple, as the mishna says that the knife which touched the needle is also pure. Rav Yehuda said that Rav said, and some say that it was Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina: The testimony that there is no ritual impurity for hands was taught prior to the decree of impurity for vessels that came in contact with impure liquids outside the Temple. Therefore, there was no novelty in the fact that there is no ritual impurity of vessels in the Temple.
רש״יתוספותבעל המאורראב״ד כתוב שםמהר״ם חלאווהמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
ונימא – נמי זכינו שאין טומאת כלים במקדש מדרבנן בדבר שאין מטמא מן התורה דאילו בחולין גזור רבנן ביה טומאה ואף על גב דמדאורייתא טהור כדתנן גבי י״ח דבר והאוכלים והכלים שנטמאו במשקין והכא קתני סכין טהור.
ידים קודם גזירת כלים נשנו – ליטמא מדרבנן וכשהעידו עדות זו עדיין לא נגזרה גזירת חכמים על טומאת כלים דרבנן לפיכך לא יוכל לומר זכינו שאין טומאת כלים במקדש דההיא שעתא אפי׳ בעלמא נמי לא הואי.
ונימא אין טומאת ידים וכלים במקדש – תימה לר״י ממה היה לו לכלי ליטמא אי ממשקין הא משקין בית מטבחיא דכן וי״ל דר״ע היא דאמר טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא א״כ לית ליה שיהא דכן וזה אין נראה לו דלר׳ עקיבא יהיו דכן מלטמא כלים וא״ת דילמא כי אמר ר״ע זכינו עדיין לא נגזרה גזירה דכלים וגזירה דידים לקדש כבר נגזרה כדאמרינן בפ״ק דשבת (דף טו. ושם) דשלמה גזר לקודש ואינהו גזרו לתרומה וי״ל דגזירה דכלים היינו בי״ח דבר וי״ח דבר קדמו לר״ע וא״ת מנא ליה לגמרא שאין טומאת כלים במקדש דילמא בי״ח דבר גזרו על כלים אף במקדש והא דקתני שהסכין טהור ההיא נשנית קודם י״ח דבר שהיה מעדותו של ר׳ חנינא סגן הכהנים וי״ל דאם איתא דגזרו בי״ח דבר טומאה על הכלים במקדש ה״ל למיתני בהדיא בשום מקום לאשמעינן דההיא דקתני שהסכין טהור קודם גזירה נשנית.
{שמעתא דטומאת כלים במקדש}
אמר רב יהודה אמר רב: ידים קודם גזירת כלים נשנו – כלומר, עדיין לא גזרו טומאה על ספק כלים הנמצאים. ואפילו בדומה לו שנטמא במת, לא יטמא כלי אחר, כיון שאין הדבר ברור לו והו״ל ספק טומאה בר״ה, שהוא טהור. וכדאסיקנא לקמן: זאת אומרת, עזרה ר״ה היא.
אמר רבא: והא תרוייהו בו ביום גזרו. דתנן: הספר והידים וטבול יום והאוכלין והכלים שנטמאו במשקין. ואע״פ שאין גזרה זו מטומאת משקין, אלא מספק כלים הנמצאים, יש לומר, הוה ס״ל לרבא, כשם שגזרו על זו כך גזרו על זו, דתרוייהו חששא דרבנן נינהו.
אלא אמר רבא: הנח לטומאת סכין, דאפילו בחולין נמי לא מטמא וכו׳. ולטומאת מת בספק כלים הנמצאים לא חיישינן, דתרי ספיקי נינהו. שמא טהור הוא, ואם ת״ל שהוא טמא, טומאת שרץ היא. ולא צריכין למימר, עזרה ר״ה היא, ואפילו בפרה חסומה ובאה חוץ לירושלים.
האי מחט מאי עבידתיה, וכו׳. עד, אמר רב יהודה אמר רב: כגון שאבדה לו מחט טמא מת והכירה בבשר.
וקשיא לן. והא רב יהודה בספק כלים הנמצאים אוקמא, וכדפרישנא לעיל. וניחא לן. בדומה לו שהכירה ולעולם טומאתה תלויה, ואין היכרו היכר ידוע וברור. ודייקא נמי מדקאמר, כגון שאבדה לו. למה ליה למימר הכי. לימא, כגון שבלעה מחט טמא מת. אלא להכי אמר, כגון שאבדה לו, כאדם שזוכר אבידתו ומחזר עליה ודומה לו שזו היא שנמצאת, ולעולם ספק טומאה היא. והכי אסיקנא לקמן אליבא דרב יהודה: זאת אומרת, עזרה ר״ה היא. ולאו משום ספק מגע נחתינן לה, אלא משום ספק זה שהזכרנו. ול״ק דרב יהודה אדרב יהודה לפום מאי דפרישנא.
ורבא מוקים לה כרבי יוסי בר׳ אבין, בפרה חסומה ובאה.
ודוקייא דרב יהודה, דקא מוקים לה במחט שיש לו עליה ספק טמא מת, מדאיצטריך ליה לתנא למתנא, הסכין והידים טהורות. למה לי1 למיתנא, הסכין. פשיטא שאין כלי מטמא כלי. ואפילו בספק כלים הנמצאים שגזרו עליהם טומאה, לא גזרו עליהם טומאת מת אלא טומאת שרץ, לטמא אוכלין ומשקין ולשרוף עליהם את התרומה.
וההיא דתניא:⁠2 סכין שנמצאת בי״ד שוחט בה מיד ובי״ג שונה ומטבילה, אלמא צריך הזאה כטמא מת, מעלה היא לקדש, מפני שהיו כל ישראל זקוקין לשחיטת פסחיהם והיו כל סכיניהם באים עמהם. אבל לטמא אדם ולטמא כלים לא גזרו עליהם לעולם.
אלא מדאיצטריכא ליה לתנא למיתנא שהסכין טהור, אלמא איכא עליה חשש טומאה להטמא מן המחט, שדומה לו שנטמא טמא מת. ואפילו הכי3 טהרוה משום עזרה, שהיא רשות הרבים. ואע״פ שטמאו4 הבשר, מעלה הוא שעשו בו, כמו שעשו במי החג שנטמאו ובענבים שנטמאו, וכדאיתא בפירקא דלקמן (בבלי פסחים ל״ד:).
ורבא לא חשש לדוקיא זו. ואיידי דאיצטריך ליה למיתנא ידים, תנא סכין.
ויש לרב רבינו שלמה בהלכה זו פי׳ אחר.
1. בכתי״ס: ליה. ומסתברא כהאי גירסא
2. צ״ל: דתנן
3. נוסף ע״פ הכת״י
4. בדפ״ר: שנטמאו
[במאור דף ג: ד״ה ולטומאת מת (פסחים דף יט:).]
כתוב שם: ולטומאת מת בספק כלים הנמצאים לא [חיישינן דתרי ספיקי נינהו] כו׳.
אמר אברהם: והלא ספק כלים הנמצאים מטמאין אדם דדומיא דהנך ספיקות אחריני קתני לה, ספק בית הפרס ספק הרוקין, ומפורש הוא במשנה [טהרות פ״ד מ״ה] באלו שמטמאין אדם, וכיון שכן כלים נמי מטמאין דאבות טומאות שוינהו רבנן. מעתה הא דאמר רבא [דף יט:] אלא דנגע במחט הא אין כלי מטמא כלי, לא בודאי מגע קאמר אלא בספק מגע שאע״פ שאמרו במשנה על ספק מגען תולין ברשות היחיד, לא אמרו אלא למגע התרומה עצמה אבל כלי לא מטמאו מספק משום דהוו להו כתרי ספיקי וגבי כלים לא מחמרינן כולי האי. מעתה מה שפירש זה כשאבדה לו מחט טמא מת והכירה בבשר דשהכיר ולא הכיר קאמר דהוה ליה ודאי מגע וספק טומאה, אם כן כי הויא עזרה רשות הרבים מאי הוי והלא על זה גזרו ששורפין עליו תרומה ואפילו ברשות הרבים ואפילו אדם וכלים נמי כדאמרן. שהרי אף לדברי זה אעפ״י שבספק כלים הנמצאים לא גזרו טומאה לטמא אדם וכלים כיון שאבדה לו מחט טמא מת והכירה ולא הכירה האי ספק כלים אדם וכלים נמי מטמא, אלא שהעזרה רשות הרבים היא וקודם גזירת כלים לא היה בספק טומאתן ברשות הרבים שום ספק אפילו בודאי מגען, אם כן הבשר טמא למה והלא קודם גזירה הוא. אלא על כרחך דרך אחרת יש כאן, והריני מפרש בעלה השני. אלא ודאי בספק מגע קיימינן הכא. ופירושא דשמעתא הכי הוא: דרב יהודה מוקים לה במחט טמא מת והכירה, והויא ודאי טומאה וספק מגע, וקסבר רב יהודה ודאי טומאה וספק מגע כספק טומאה וודאי מגע ששורפין עליה תרומה אפילו ברשות הרבים, ועדיף נמי מינה דאחר גזירת כלים על זה גזרו בירושלים ועל זה לא גזרו, מיהו קודם גזירת כלים לא על זה ולא על זה. לא גזרו כלל. משום הכי (כש)⁠לא אמרו על הסכין זכינו מפני שקודם גזירת כלים נשנית משנה זו, שאילו היה אחר גזירה לא הועיל המקדש לא לאדם ולא לסכין ואפילו היתה עזרה רשות הרבים. ורבא סבר מתניתן נמי אחר גזירה היא, ובספק מחט כרבי יוסי בר אבין, מיהו כי גזרו על ודאי מגען שהיא ספק טומאתן אבל הכא ספק מגען נמי הוא ואפילו בחול נמי לא מטמא. זה הוא פירוש שמועה זו באמת ובתמים. ומה שאמר רבא והא תרוייהו בו ביום נשנו, לא שגזרו עליהם בבת אחת, שהרי ידים מגזרת בית שמאי ובית הלל [שבת דף יד:], וכלים מששה ספיקות של אושא [שם דף טו], אלא שבבת אחת היו כשנשנית משנה זו, ולעולם קדמה גזרת ידים לגזרת כלים. מיהו בימי רבי עקיבא כבר נגזרו שתיהן, ובתחלה כמו כן כבר נגזרו על הכלים ליטמא מטומאות קלות, שאפילו מן המשקין הן מיטמאין, ואפילו ממשקין הבאין מחמת ידים כדאיתא במסכת ברכות [דף נב.], ואיתא נמי בהאי פירקא לעיל [דף יז.]. ושמעיה רבא לרב יהודה דמוקי לה בודאי טומאה וספק מגע, וקאמר ליה כיון דודאי טומאה איכא הוו להו למיגזר בספק מגע כי היכי דגזרו עלייהו ליטמא במשקין וכעין טומאת ידים דאפילו מספק עסקניות גזרו עליהן דהיינו ספק מגע. ומשום הכי אמר רבא דמתניתן בספק כלים קיימא ובחולין נמי מיטמא. ורב יהודה סבר משקין הבאין מחמת ידים שיטמאו את הכלים לאחר גזרת כלים גזרו, אבל הך די״ח דבר במשקין הבאין מחמת שרץ היה כדאיתא בגמרא דשבת [דף יד:]. עוד יש דרך אחרת טובה מזו, ותחלה אומר דספק כלים הנמצאין אין מטמאין אדם וכלים מדתנן [שקלים פ״ח מ״ג] סכין שנמצאת בי״ג מטביל ולא קתני טובל ומטביל, וטעמא דמילתא משום דחמירא עלייהו טומאת מת מתוך החומר שאנו מחמירין עליו שאם בא להזות אין מזין עליו אלא שיספור שלישי לפנינו כדאיתא בחגיגה [דף כ:]. ומשום הכי אמר רבא הנח לטומאת סכין דאפילו בחול לא מטמא אפילו בודאי מגע מחט1. עתה אשוב לפרש זכינו שאין טומאת ידים במקדש שהרי הבשר טמא והמשקין שעליו טמאין שדרכן להדיחו במים, וכיון שגזרו טומאה על ידים שיטמאו מחמת משקין, כדאיתא בברכות [דף נב.] אילו היה בחוץ טמאות הן מחמת משקין. והקשינו על זה ונימא נמי אין טומאת ידים וכלים במקדש שהרי גזרו על הכלים שיטמאו מחמת משקין, אמר רב יהודה ידים קודם גזירת כלים נשנו, ואקשי ליה רבא והא תרוייהו בו ביום נשנו. אלא אמר רבא וכו׳, כלומר כיון דהיכא דליכא משקה ליכא טומאה גבי כלים מן התורה לא תני ליה, מכל מקום גבי ידים אפילו בלא משקה מיטמאו מספק מגע מחט אלא שאין טומאת ידים במקדש. ואחר כך שאלו האי מחט מאי היא, ואמר רב יהודה כגון שאבדה לו מחט טמא מת שנגע במת. ואע״ג שהחרב הרי הוא כחלל לענין מגע ומשא, אבל לאהל לא2. ואיפשר שלא נגע בו ולא הסיטו, ועזרה רשות הרבים היא וספק מגע טהור ברשות הרבים. מכל מקום לדעת רב יהודה ידים קודם גזרת כלים נשנו שעדיין לא גזרו על משקין שניים שיטמאו כלים, ובו ביום לא גזרו אלא על המשקין שנטמאו בשרץ, כדאיתא במסכת שבת [דף יד:]. ורבא סבר באותו הזמן גזרו על הכל אלא דלא פסיקא ליה מילתיה למתני דאיפשר דבליכא משקין מיירי, ומשום ספק מגע מחט ליכא דבספק ידים מיירי כרבי יוסי בר אבין, ואפילו בודאי מגע לא מיטמא סכין, אבל ידים מיהא מיטמאו אלא שלא גזרו עליהם במקדש3.
[במאור שם:]
כתוב שם: וההיא דתניא סכין שנמצאת בי״ד שוחט בה מיד ובי״ג שונה ומטביל, דאלמא צריך הזאה בטמא מת וכו׳.
אמר אברהם: טועה הוא בכל דבריו, שאין בכאן הזאה כלל, אלא שונה דקאמר הכי קאמר אף על פי שיש לומר שכבר הטבילו בעליו הואיל והוא קרוב לעשיית פסחו ובודאי היום צריך להטבילו כדי שיערב עליו שמשו ויהיה ראוי [לו] למחר אף על פי כן צריך זה להטבילו שמא בלבו היה היום להטבילו [ועדיין] לא הטבילו, וזה אפילו חוץ לירושלם מפני שבשעת הרגל הכל מטהרין ומטהרים סכיניהם וקופיציהם4.
1. עיין בהשגת הראב״ד על הרמב״ם הל׳ שאר אבות הטומאות פי״ג ה״ו, ובמאירי פסחים דף ע. ד״ה זו היא שיטתנו.
2. עיין מש״כ בהשלמה (ברכות דף יט: ד״ה אחר כך מצאתי) בשם הראב״ד
3. עיין בהשגת הראב״ד על הרמב״ם הל׳ שאר אבות הטומאות פי״ג ה״ה.
4. עיין בהשגת הראב״ד על הרמב״ם הל׳ שאר אבות הטומאות פי״ג ה״ו, ובמאירי פסחים דף ע. ד״ה זו היא שיטתנו.
ואקשינן ולימא נמי שאין טומאת כלים במקדש דהא קתני הסכין טהור דבו ביום שגזרו על הידים גזרו על הכלים ומשני דכלים אי אפשר שיטמאו דלא גזרו אלא על הכלים שנטמאו במשקין הבאין מחמת ידים אטו משקה זב וזבה אבל הכא אין כאן משקין. וללישנ׳ דפרה חסומה אפילו נגע כלי ואדם במחט טהורין דלא גזרו על ספק כלים הנמצאים שמא טמאין טמא מת והוו אב הטומאה משום דאיכא ס״ס שמא מחט טהור ואם תמצא לומר טמא שמא טמא טומאת שרץ והוי ס״ס בטומאה עצמה כדכתיבנא לעיל. ולאידך לישנא דמחט טמא מת מיירי בספק נגע הסכין והידים וקמ״ל דאע״ג דבעלמא הוי ספק טומאה ברשות היחיד וספיקו טמא ואע״ג דאמרינן בדבר שאין בו דעת לישאל בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים דילפינן מסוטה ה״מ כגון חולדה מהלכת על גבי ככרות ושרץ בפיה אבל כל שהטומא הטהרה ביד אדם אע״פ שאין הטומאה תלויה בו דבר שאין לו דעת לישאל חשבינן ליה. וקמ״ל דעזרה רשות הרבים היא והכא ספקו טהור ובשר שהוא טמא דייקי׳ עלה דאתכשר במאי אילימא בדם דם קדשים אינו מכשי׳ משקה בי מטבחיא הא א״ר יוסי בר׳ חנינא דאינו מכשיר ולרוחא דמלתא נקט ליה דהא אמרינן לעיל תרגומא אדם ועוד דהא איכא יין דמכשיר לכולי עלמא דאוריית׳ ובתלוש אלא דלא דק עלה. ואלא בחבת הקדש א״כ תפשוט מינה מנחה שנבללה בשמן ונשאר בה מקום צרור שלא נכנס בו שמן אם נטמא מונין בו ראשון ושני דהא הכא הבשר טמא קתני ולפסול אחרים משמע. אלא כגון שהיתה פרה של זבחי שלמים והעבירה בנהר כדי שתהא נוחה ליפשוט ושחטה ועדיין משקה טופח עליה ונמצאו מים אלו מחוברין שבנהר נדבקו והעור מכשיר דיש יד להבשר כדאיתא בפרק העור והרוטב וקמ״ל זבחי שלמים משום דעורה לבעלים וה״ה לשאר קדשים. וההיא דלא גזרו על ספק הרוקין הנמצאים בירושלם קמ״ל דמתני׳ דקתני דרך ירידה לבית הטבילה טמאין דרך עליה טהורין רישא דוקא דרך יריד׳ טמאין הא דכל העיר טהורין וסיפא למעוטי מבואות קטנים שהן תוך דרך העליה דדוקא למי שהוא עליה לכל אדם אבל מבואות אלו ירידה הם ג״כ בקבע כמו עליה:
רש״י בד״ה ופרכינן כו׳ מה סוטה יש בה דעת כו׳ כצ״ל:
גמרא האי מחט מאי עבידתיה אי נימא ספק מחט והא כו׳ יש לדקדק דנוקמא בפשיטות כגון שאבדה לו מחט טמא שרץ והכירה בבשר דהשתא לק״מ מספק כלים שבירושלים ולא אצטריך ליה לאוקמא בפרה חסומה ולא תקשה ליה נמי מאי דפרכינן לאוקמתא דאיירי במחט טמא מת מחרב הרי הוא כחלל ויש ליישב דאי במחט טמא שרץ דוקא ובירושלי׳ פשיטא דהסכין טהור דהא אין כלי מטמא כלי אבל בספק מחט איכא לספוקי נמי במחט טמא מת דהוה המחט אב הטומאה ומטמא שפיר כלי ואשמעינן דלא ניחוש בכלים הנמצאים לספק טומאת מת משום דהוה כמו ס״ס ספק טהור ספק טמא ואת״ל טמא נימא טומאת שרץ הוא וכצ״ל למאן דאוקמא פרה חסומה הוה דמה״ט לא ניחוש לספק טומאת מת וקרוב לזה כתב בעל המאור ע״ש ודו״ק:
תוס׳ בד״ה ונימא אין טומאת כו׳ וזה אין נראה לי דלר׳ עקיבא יהיו דכן מלטמא כלים כו׳ עכ״ל לא ידענא למה אין נראה לו לומר כן דנהי דסבר רבי עקיבא טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא מ״מ מודה הוא לטמא כלים אינו דאורייתא כדקאמרינן לעיל ואימא לטמא כלים ולאו ק״ו הוא כו׳ וההיא סוגיא בשיטת ר״ע אזלא ולקמן נמי אמרינן [דליכא] תנא דאמר משקין מטמאין כלי מדאורייתא ויש ליישב דה״ק דאין נ״ל דמשום טומאת כלים לחוד לא ה״ל לתקוני במקדש שיהיו דכן ודו״ק:
בא״ד וגזירה דידים לקודש כבר נגזרה כו׳ דשלמה גזר לקודש כו׳ עכ״ל ר״ל לקודש כגון בשר שלמים חוץ למקדש אבל במקדש הא קאמר זכינו שאין טומאת ידים במקדש וק״ל:
בא״ד וי״ל דאם איתא דגזרו בי״ח דבר טומאה על הכלים כו׳ לאשמעינן כו׳ שהסכין טהור קודם כו׳ עכ״ל ולעיל דקשיא להו דאימא ר״ע קודם גזירת י״ח דבר הוה ליכא לתרוצי כי הכא דאימא דקושטא הוא דלא גזרו על טומאת כלים במקדש בי״ח דבר מכח הוכחה שכתבו כאן דמ״מ ר״ע דקודם גזירת י״ח הוה שפיר הוא דלא נקט טומאת כלים וק״ל:
בגמרא ונימא שאין טומאת ידים וכלים במקדש ופירש״י ונימא נמי זכינו שאין טומאת כלים במקדש וכו׳ עכ״ל ואף למאי דמשמע מלשון רש״י בסמוך דהאי זכינו היינו דזכות וטובה וריווח ותקנה היא לנו מהפסד קדשים וכבר פירשתי דהיינו משום דטומאת ידים גופא היה הפסד גדול בקדשים ואם כן לפ״ז לא שייך האי לישנא דזכינו לענין טומאת כלים דלא שכיח כ״כ אלא דאפ״ה כיון דעיקר מילתא לענין טומאת ידים שייך לישנא דזכינו כיון דשכיח אם כן כ״ש דאי הוי תנא שאין טומאת ידים וכלים במקדש שייך שפיר טפי לישנא דזכינו. אלא דאכתי לא ידענא מי הכריחו לרש״י לפרש כן כיון דבנוסחאות הגמרא שלפנינו לא גרסינן ונימא זכינו אם כן בפשיטות מצינן לפרש דהמקשה בעי למימר דלא ליתני לשון זכינו כיון דלקושטא דמילתא אפילו בכלים דלא שכיחי לא גזרו במקדש אלמא שאין עיקר הטעם משום פסידא דקדשים ויש ליישב וק״ל:
בתוס׳ בד״ה ונימא וכו׳ תימא לר״י ממאי היה לו לכלי ליטמא אם ממשקין כו׳ עכ״ל. אגופא דמתניתין דקתני שהסכין טהור לא קשיא להו מאי קמ״ל דממה היה לו לסכין ליטמא דודאי בפשיטות מצינן למימר דעיקר רבותא לאשמעינן הך מילתא גופא דאין כלי מטמא כלי וכ״ש לאוקימתא דרב דאיירי במחט טמא מת ואתא לאשמעינן דאפ״ה הסכין טהור כדמסיק רב אשי זאת אומרת עזרה ר״ה היא אבל הכא לסברת המקשה דמשמע ליה הא דסכין טהור היינו משום דאין טומאת כלים במקדש והיינו משום דלא ניחא ליה למימר דאיירי אפילו בחולין אלא דוקא בקדשים דומיא דבשר וידים דאיירי במקדש דוקא כדמסקינן לקמן ואם כן לפי זה ע״כ דהא דקתני שהסכין טהור היינו לאשמעינן שאין מקבלין טומאה ממשקין וכדמשמע מאוקימתא דרב ומקושיא דרבא ומשו״ה מקשו התוס׳ שפיר הא משקי בי מטבחייא דכן:
ובזה נתיישב גם כן דלכאורה לפירש״י ותוס׳ מעיקרא היה סבור הש״ס דאיירי דאיכא משקים בהדי בשר והיינו כדמסקינן שהעבירה בנהר ועדיין משקה טופח עליה ובסוף לפי המסקנא דרבא איירי דליכא משקין בהדי בשר והיינו שכבר נתנגבו אותן המשקין שהוכשר הבשר על ידיהן ואם כן לפ״ז העיקר חסר מן הספר בין לפי המקשה ובין לפי המסקנא דרבא אבל למאי דפרישית א״ש דכיון דמעיקרא הוי פשיטא ליה בכולה מתניתין דמחט היינו לענין קדשים ומשום שלא גזרו במקדש אם כן ע״כ איירי דאיכא משקין בהדה דאל״כ מאי סהדותא דר״ח סגה״כ לענין סכין דטהור ואם כן מקשה שפיר משא״כ למסקנא דרבא דמה שהסכין טהור היינו אפילו בחולין ולענין דאין כלי מטמא כלי או משום דעזרה ר״ה היא אם כן מוקמינן למתניתין כפשטא דאיירי דליכא משקין בהדה כיון שלא נזכר משקין כלל במשנה וכדמקשינן לעיל בהתחלת השיטה עם בשר ומשקין מיבעיא ליה כן נראה לי ודו״ק:
בא״ד ויש לומר דר״ע וכו׳ אם כן לית ליה שיהא דכן וזה אין נראה לו דלר״ע יהא דכן מלטמא כלים עכ״ל. עיין במהרש״א שנדחק בזה. ולע״ד דברי התוס׳ פשוטים ומוכרחים מהא דאיתא לעיל דף ט״ז דמייתי הש״ס ברייתא דתניא ר״א אומר אין טומאה למשקין כל עיקר תדע שהרי העיד יוסף בן יועזר על משקי בי מטבחייא דכן ואם כן ע״כ מילתא דפשיטא הוא דאין לפ׳ האי דכן לענין טומאת כלים לחוד אלא אי לרב דכן ממש אפילו לטומאת עצמן או לשמואל לענין שאין משקין בי מטבחייא מטמאין לדבר אחר כל עיקר:
מיהו לפמ״ש לעיל דף י״ז ע״ב בשיטת הרמב״ם ז״ל דקיי״ל כר״פ דמשקין בי מטבחייא אפילו למ״ד ט״מ דאורייתא אפילו הכי הלכתא גמירי לה וכמו שכתבתי שם דלא דחינן שום מימרא משום קושיא ואם כן לפ״ז אין מקום לתירוץ התוס׳ דהכא אלא דהתוס׳ לשיטתייהו דלא נחתי לסברת הרמב״ם ז״ל כדפרישית לעיל ועוד דבלא״ה א״ש לפמ״ש בסמוך דע״כ למאי דס״ד מעיקרא דמה ששנינו שהסכין טהור היינו לאשמעינן דאין טומאת כלים במקדש אפילו אי איכא משקין בהדה ואם כן ע״כ הוה סבר דלא כר״פ דאמר הלכתא גמירי לה אלא כר״ה בריה דר״י ורבינא דהתם דמסקו לדר״פ בקושיא מ״מ הרמב״ם ז״ל פוסק כר״פ משום דלא דחינן למימרא משום קושיא והיינו נמי לפי המסקנא דרבא דהכא דהך מתניתין דמחט דהסכין טהור לא איירי מכלים שנטמאו במשקין אלא מכלים בכלים דאפילו בחולין טהור כן נראה לי ודוק היטב:
בא״ד וא״ת דילמא כי אמר ר״ע וכו׳ דשלמה גזר לקדש וכו׳ עכ״ל וכן מה שהקשו בסמוך בד״ה תרווייהו וכו׳ תימא דידים לקדש שלמה גזר וכו׳ עכ״ל. עיין מה שכתבתי בזה בפ״ק דשבת בסוגיא די״ח דבר דלמסקנא דהתם הא דשלמה גזר לנט״י לקדש לא גזר עלייהו שיטמאו בדיעבד אלא עיקר תקנת שלמה לא היה אלא לנטילת ידים לקדש למצוה בעלמא כי היכי דגזרו לבסוף אפי׳ בחולין כה״ג והבאתי ראיה מסוגיא דר״פ עושין פסין ואם כן לפי זה אין מקום לקושיית התוס׳ דהכא. אלא דאכתי יש לדקדק לפי מה שהעליתי שם דלמאי דגרסינן התם במסקנא אלא שלמה גזר לקדשים הדר ביה הש״ס ממאי דקאמר מעיקרא דשמאי והלל גזרו ולא קיבלו מינייהו ואתו תלמידייהו וגזרו בי״ח דבר וקיבלו מינייהו ולפי המסקנא אין צורך בזה דאיכא למימר דשלמה גזר לקדשים למצוה בעלמא ואתו שמאי והלל וגזרו טומאה על הידים לקדשים אפילו בדיעבד ואתו תלמידייהו וגזרו אפילו טומאת ידים לפסול את התרומה ואם כן לפי זה לא הוי א״ש הא דמקשה רבא הכא בשמעתין והא תרווייהו בו ביום גזרו דהא שפיר מצינן למימר דידים דהכא דאיירי לקדשים קודם גזירת כלים נישנו והיינו משום דידים לקדשים היינו גזירה דשמאי והלל גופייהו משא״כ גזרת כלים הם מגזרת י״ח דבר דתלמידי שמאי והלל אלא דיש ליישב דלא ניחא ליה לרבא לאוקמי סהדותא דר״ח סגה״כ לענין הסכין טהור שהיה באותו זמן מועט שבין גזרת שמאי ובין גזירת תלמידיו. ועוד דבלא״ה לא משמע ליה לרבא לאוקמי כלל הך אוקימתא דרב או ר״י ב״ח דמוקי למתניתין דהסכין טהור בדאיכא משקין בהדי בשר ובלא״ה משמע ליה לאוקמי בפשיטות אפילו בדליכא משקין בהדה אלא לענין כלים בכלים דאפילו בחולין לא מטמאין כנ״ל נכון:
ובזה נתיישב לי גם כן טובא דאכתי קשה אדרב ור״י ב״ח גופייהו דאמרי להדיא ידים קודם גזרת כלים נישנו והיאך אפשר לומר כן הא תרווייהו בו ביום גזרו ולמאי דפרישית א״ש דלרב או לר״י ב״ח משמע להו ידים קודם גזרת כלים נישנו כדפרישית דידים היינו גזרת שמאי והלל גופייהו לקדשים וכלים גזרת תלמידים ואם כן סהדותא דר״ח סגה״כ הוי בתר שמאי והלל גופייהו ודוק היטב:
בא״ד וא״ת מנ״ל להגמרא וכו׳ והא דקתני שהסכין טהור ההיא נשנית קודם י״ח דבר וכו׳ עס״ה. ולמאי דפרישית אין מקום לקושייתם דאי ס״ד דהך סהדותא איירי קודם שגזרו כלום על כלים שנטמאו במשקין אם כן למה הוצרכנו לעדותו של ר״ח סגה״כ לענין הסכין דפשיטא שהוא טהור למה יהא טמא כן נראה לי ודו״ק:
ונימא [ושיאמר] ר׳ עקיבא יתירה מזו שלמדנו מכאן שאין טומאת ידים וכלים במקדש, שהרי נאמר שגם הסכין שנגע במחט טהור! אמר רב יהודה אמר רב, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר׳ יוסי בר׳ חנינא: גזירת חכמים על טומאת ידים קודם גזירת כלים נשנו. שבזמן אותה עדות עדיין לא נגזרה אותה גזירה שכלים הנוגעים במשקים שנטמאו יטמאו אף הם, אפילו מחוץ למקדש, וממילא אין כל רבותה בכך שאין כלים נטמאים במקדש עצמו.
The Gemara asks: And let us say that Rabbi Akiva says that we learn from here that there is no ritual impurity of hands and vessels in the Temple, as the mishna says that the knife which touched the needle is also pure. Rav Yehuda said that Rav said, and some say that it was Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina: The testimony that there is no ritual impurity for hands was taught prior to the decree of impurity for vessels that came in contact with impure liquids outside the Temple. Therefore, there was no novelty in the fact that there is no ritual impurity of vessels in the Temple.
רש״יתוספותבעל המאורראב״ד כתוב שםמהר״ם חלאווהמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) אָמַר רָבָא וְהָא תַּרְוַיְיהוּ בּוֹ בַּיּוֹם גָּזְרוּ דִּתְנַן הַסֵּפֶר וְהַיָּדַיִם וְהַטְּבוּל יוֹם וְהָאוֹכָלִין וְהַכֵּלִים שֶׁנִּטְמְאוּ בְּמַשְׁקִין.

Rava said: But weren’t both decrees issued on the same day? As we learned in a mishna: The impurity of a Torah scroll and other sacred scrolls, and the impurity of hands that were not washed or immersed, and the impurity of one who immersed himself during that day, and the impurity of foods and vessels that became impure by contact with impure liquids, all these are included in the eighteen matters with regard to which decrees were issued on the same day.
הערוך על סדר הש״סרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהר״ם חלאווהמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך יד
ידא(נדה יג.) כל היד המרבה לבדוק בנשים משובחת באנשים תיקצץ פי׳ לבדוק בכל שעה מפני הנידות ובאנשים תיקצץ שאם בדק האיש בכל עת באבר מביא שכבת זרע וזה הדבר אסור. (בריש עוקצים חולין קיח.) כל שהוא יד ולא שומר מיטמא ומטמא ומצטרף פי׳ ידות כגון קנה של שבולת ועוקץ פסיגת האשכול שהוא היוצא מן הגרגרים וכיוצא בהן שדרך בני אדם לתפשם בידם ולאכול מהן או לתלותן בהן או להפכן ממקום למקום וכיוצא בדברים הללו נקראו ידות כדרך שנקרא בית תפישת יד בכלים ידות הכלים ומה שהוא עשוי להגן כגון העור בבשר וקליפי אגוזים וקליפי רימונים וכיוצא בהן נקרא שומר (מנחות לו) רב אשי אמר ידכה יד כהה יד שמאל מדכתיב כהה בלשון נקבה כלומר באותה יד שהיא חלשת כנקבה היינו שמאל (בילמדנו) ידכה ה׳ יתירה הרי חמשה ד׳ טטפות בראש וטוטפות אחד ביד. (שבת יג: פסחים יט: ובסוף זבין) אלו פוסלין את התרומה וכו׳ עד והספר והידים (ובפ״ג בילמדנו יפקוד ה׳) אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה וסמכת את ידך עליו יד אחת מה עשה משה סמך שתי ידיו עליו וכולי (ובריש והיה עקב תשמעון) מהו יד ליד לא ינקה רע אמר הקב״ה לישראל לא תלמדו את התורה על מנת ליטול שכרה מיד לא תעשה את המצות ותבקש שכרה מיד ליד ואם עשה כן נקרא רע שלא הניח לניניו כלום וכו׳ (סוטה ד) אמר רב כל הבא על אשת איש אפילו הקנהו הקב״ה שמים וארץ כאברהם אבינו וכו׳ אמר רבי חייא בר אשי אמר רב מים הראשונים צריך להגביה ידיו למעלה שמא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים. אחרונים צריך להשפיל ידיו למטה:
א. [האנד.]
בו ביום – בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון ביציאות השבת דתנן אלו פוסלין את התרומה.
הספר – והתם מפרש טעמא משום תקנת ספרים שהיו מניחין את הספרים עם התרומה ועכברים אוכלים אותם.
והידים – אפילו סתמן אם נגע בתרומה בלא נטילת ידים.
והטבול יום – והתם פריך הא דאורייתא היא ומשני סמי מכאן טבול יום.
תרוייהו בו ביום גזרו – תימה דידים לקודש שלמה גזר וי״ל דר״ע אי״ח דבר קאי שהיתה מחדש וה״ק בי״ח דבר כשעסקו בדיני ידים לא רצו לגזור טומאת ידים במקדש.
הספר והידים והאוכלין שנטמאו במשקין וכן הכלים שנטמאו במשקין כולן פוסלין את התרומה מגזרת שמנה עשר דבר וטבול יום מיהא אינו מהם אלא מן התורה וכבר ביארנו ענינים אלו בראשון של שבת:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה תרווייהו בו ביום גזרו תימה דידים לקודש שלמה גזר כו׳ עכ״ל גם לפי מה שכתבו לעיל דר״ע אחר גזירת י״ח הוה וע״כ דלא גזרו [בי״ח] דבר טומאה על כלים במקדש כמו שכתבנו לעיל מ״מ מאי קאמר תרווייהו בו ביום גזרו דהא ליתא דלקודש דקיימינן ביה הכא כבר שלמה גזר ותרצו דר״ע מסתמא אי״ח דבר קאי שאז עסקו בדיני ידים לענין פסול תרומה ולא גזרו אז במקדש והל״ל נמי זכינו נמי שאז לא גזרו על טומאת כלים במקדש כמו שהוכיחו לעיל דאם איתא דגזרו בי״ח דבר כו׳ ודו״ק:
כתב מהרש״ל מפי אחרים האי בשר דאתכשר כו׳ ה״נ מצי למבעי אקרא והבשר אשר יגע כו׳ במאי אתכשר כו׳ עכ״ל ע״ש וליכא למימר דאתכשר בשר בחיבת קודש דרש״י אזיל לשיטתו דחיבת קודש אינו אלא מדרבנן וק״ל:
אמר רבא: והא תרוייהו [והרי שניהם] בו ביום גזרו, דתנן הרי שנינו במשנה]: טומאת הספר (תורה) ושאר כתבי קודש, וטומאת הידים שלא נרחצו ולא נטבלו, וטומאת טבול יום, והאוכלין והכלים שנטמאו במשקין, כולן נגזרו יחד כשגזרו ״שמונה עשר דבר״!
Rava said: But weren’t both decrees issued on the same day? As we learned in a mishna: The impurity of a Torah scroll and other sacred scrolls, and the impurity of hands that were not washed or immersed, and the impurity of one who immersed himself during that day, and the impurity of foods and vessels that became impure by contact with impure liquids, all these are included in the eighteen matters with regard to which decrees were issued on the same day.
הערוך על סדר הש״סרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהר״ם חלאווהמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אֶלָּא אָמַר רָבָא הַנַּח לְטוּמְאַת סַכִּין דאפי׳דַּאֲפִילּוּ בְּחוּלִּין נָמֵי לָא מְטַמֵּא הַאי סַכִּין דִּנְגַע בְּמַאי אִילֵימָא דִּנְגַע בְּבָשָׂר הָא אֵין אוֹכֶל מְטַמֵּא כְּלִי וְאֶלָּא דִּנְגַע בְּמַחַט וְהָא אֵין כְּלִי מְטַמֵּא כְּלִי.

Rather, Rava said: Leave the impurity of the knife, as even outside the Temple in non-sacred circumstances it does not become impure. As in the case of this knife, what did it touch that could transmit impurity? If you say that it touched the meat, food does not transmit impurity to a vessel. If you say, rather, that it touched the needle, a vessel does not transmit impurity to another vessel.
רש״יתוספותמהר״ם חלאווהמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אלא אמר רבא – ודאי כבר נגזרה על הכלים מדרבנן שיטמאו במשקין ומיהו הכא ליכא משקין והנח לטומאת סכין דאפילו בחולין שלא חשו להפסידן לא שייכא בהו הכא טומאה לסכין דהאי סכין דנגע במאי שיטמאוהו לא בשר ולא מחט אין יכולין לטמאו דאין אוכל ולא כלי שאינו אב הטומאה מטמאין כלים אפילו מדרבנן ולא גזרו חכמים מדבריהם טומאה על הכלים אלא שיטמאו מן המשקין ומשום משקה זב וזבה.
האי סכין דנגע במאי – וס״ל דמיירי בלא משקין.
אין כלי מטמא כלי – ולית ליה דרב יהודה דמוקי לה במחט טמא מת דההוא כלי מטמא כלי אלא כרבי יוסי דאמר כגון שהיתה פרה חסומה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא אמר רבא, יש לדחות את מה שאמרנו ולמצוא ישוב אחר לשאלה, וכך יש לומר: הנח לטומאת סכין, שאפילו בחולין נמי [גם כן] לא מטמא. כיצד, האי [אותו] סכין שנגע במאי [במה]? אילימא [אם תאמר] שנגע בבשר — הא [הרי] אין אוכל מטמא כלי, ואלא תאמר שנגע במחט עצמה — והא [והרי] אין כלי מטמא כלי!
Rather, Rava said: Leave the impurity of the knife, as even outside the Temple in non-sacred circumstances it does not become impure. As in the case of this knife, what did it touch that could transmit impurity? If you say that it touched the meat, food does not transmit impurity to a vessel. If you say, rather, that it touched the needle, a vessel does not transmit impurity to another vessel.
רש״יתוספותמהר״ם חלאווהמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) הַאי מַחַט מַאי עֲבִידְתֵּיהּ אִי נֵימָא סְפֵק מַחַט וְהָא אִיתְּמַר ר׳רַבִּי אֶלְעָזָר ור׳וְרַבִּי יוֹסֵי בר׳בְּרַבִּי חֲנִינָא חַד אָמַר לֹא גָּזְרוּ עַל סְפֵק הָרוּקִּין שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם וְחַד אָמַר לֹא גָּזְרוּ עַל סְפֵק הַכֵּלִים שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם.

With regard to this needle, the Gemara asks: What is its impurity status? If we say that there is uncertainty with regard to the impurity of the needle, wasn’t it stated that there is a dispute between Rabbi Elazar and Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina? One said: The Sages did not issue a decree in the case of uncertainty with regard to the impurity of spittle that is found in Jerusalem. Any spittle found outside of Jerusalem might have come from a zav or from a gentile, whose legal status in this regard is like that of a zav. The Sages decreed that any contact with this spittle should be treated as uncertain contact with a primary source of ritual impurity. That decree was not issued with regard to spittle found in Jerusalem. And one said: The Sages did not issue a decree in the case of uncertainty with regard to the impurity of vessels in Jerusalem. As opposed to the situation outside of Jerusalem, there is no presumption of impurity with regard to vessels found in Jerusalem, including a needle.
ר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאירימהר״ם חלאווהמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תנן התם בעדיות פ״ב ועל המחט שנמצאת בבשר שהסכין והידים טהורות מכלל שלא גזרו על הידים טומאה במקדש אקשי׳ עלה והא על הסכין נמי קתני טהור ליתני ר״ע זכינו שאין טומאה במקדש לא לידים ולא לכלים ודחי׳ בעת שנשנית משנה זו לא גזרו רבותינו טומאה על הכלים ואפילו בחוץ והכלים בכל מקום טהורים היו אם נגעו במשקין טמאין וכל שכן במקדש אבל הידים שבחוץ טמאות הוצרך ר״ע לומר כי במקדש לא גזרו עליהן טומאה ואתקיף עלה רבא והא אשכחן דידים וכלים כאחת גזרו עליהן דתנינן (י״ד) [י״ח] דבר גזרו בו ביום ומהן הידים וטבול יום והאוכלין והכלים שנטמאו במשקין ומשני רבא הנח לסכין דאפילו בחולין לא מטמא כי מאין תרד טומאה בסכין בו אם מנגיעת הבשר בסכין הא קיימא לן אין אוכל מטמא כלי והסכין כלי הוא ואם נאמר כיון שנגע בה המחט נטמא הסכין מן המחט המחט כלי ואין כלי מטמ׳ כלי ועמדו דברי רבא.
ובאנו לחקור על זה המחט מאיזה דרך טמאה הבשר ואמרנו אם המחט עצמה מטמאתה מספק דחיישי׳ שמא מחט זו טמאה היתה הא אמרי׳ לא גזרו על ספק כלים הנמצאים בירושלים ואוקמא רב יהוד׳ במחט ידועה שנטמאת טמא מת ונמצא עכשיו בבשר שאינה ספק אלא ודאי ור׳ יוסי בר אבין אוקמא בפרה חסומ׳ ובאה מחוץ לירושלים שנתברר כי זו המחט מחוץ לירושלים בלעתה וכי לא גזרו טומאה על ספק כלים הני מילי בירושלים אבל חוץ לירושלים גזרו וזו המחט מחוץ לירושלים היא. וחזרנו לדקדק על מי שאמר לא גזרו על ספק הרוקין שבירושלים למה הוצרך לומר זה והלא שנינו כל הרוקין הנמצאים בירושלים כו׳ ופשוטה היא ועוד הא דאמרי׳ לא גזרו על ספק כלים הנמצאים בירושלים למה הוצרך לאמרו והרי משנה שלימה שנינו בשקלים פ״ח כל הכלים הנמצאין בירושלים דרך ירידה לבית הטבילה טמאים ודייקינן הני ודאי טמאים דמוכחא מילתא דלאטבולינהו בעי הא ספק טהורין ואמרינן אדרבה דייק מסיפא דקתני דרך עליה טהורין דמוכחא מילתא דודאי הטבילן הא אחרים כולהי דאיכא למיחש שמא טמאין הן טמאין ואסקינן לעולם רישא דוקא וסיפא למעוטי גזיאתא פי׳ הכלים הנמצאים דרך מעבר בבית הטביל׳ דלא ידיע דרך עליה או דרך ירידה ואתיא סיפא לאשמעינן שהן טמאים וכי אינן טהורין אלא הנמצאין דרך עליה בלבד. ופי׳ גזיאתא כדכתיב וכן נגוזו ועבר (נחום א׳:י״ב) וכדמתרגמינן עברו גזו והני מילי בבית הטבילה בלבד אבל בירושלים הכל טהור וגם מי שאמר לא גזרו על ספק כלים שבירושלים דוקא דהא מתניתין קא משמע לן.
וחזרנו להקשות כי מחט זו אם מחט טמא מת היא ודאי אי הכי אדם וכלים נמי תטמא דהא קיימא לן בחלל חרב חרב הרי הוא כחלל וכבר פי׳ למעלה בענין נר של מתכת שהוא טמא מת ודחי׳ רב אשי עזרה כרשות הרבים היא ותנן בטהרות פ״ו ספק טומאה ברשות הרבים טהור עד שיאמר נגעתי ואקשינן עליה מכלל דברשות היחיד כי האי גונא טמא והתנן בפ״ג חרש שוטה וקטן שנמצאו במבוי שיש בו טומאה הרי זו בחזקת טהרה וכל הפקח בחזקת טומאה וכל שאין בו דעת לישאל ספקו טהור והא חרש שוטה וקטן מפני שאין בו דעת להשאיל ספקו טהור וכל שכן מחט ומשני כיון שהיא ספק טומאה הבאה בידי אדם פי׳ שהמתעסק בבשר הרי פקח הוא כמי שיש בו דעת להשאל [דמי] כר׳ יוחנן דאמר נשאלין עליה אפילו בכלי המונח על [גבי] קרקע ולפיכך אמר ברשות הרבים ספיקו טהור ברשות היחיד כי האי גונא ספיקו טמא והאי ספק טומאה ברשות הרבים ספיקו טהור ברשות היחיד ספיקא טמא גמרי׳ לה מסוטה דכתיב בה ונסתרה והיא נטמאה (במדבר ה׳:י״ג) הנה כיון שנסתרה ספיקא הוא אלא כיון שברשות היחיד נסתרה אמרה תורה נטמאה וכו׳ ופשוטה היא וכבר פרשנוה בכמה מקומות לפיכך לא הארכנו בה.
מאי עבידתיה – דמטמא בשר.
ספק מחט – לא ידעינן אי טמא אי טהור ושל מי היתה.
על ספק הרוקין – לומר שמא של זב או של נדה הן ורוקין אב הטומאה הן לטמא אדם דכתיב (ויקרא טו) וכי ירוק הזב.
רוק הנמצא באיזה מקום טמא מספק רוקו של זב ואפי׳ ברה״ר שהרי בחזקת טומאה הוא והנמצאים בירושלים בשוק העליון ששם היו מתקבצים כל הטמאים טמא בשאר מקומות באמצע הדרך טמא ובצדדים טהור שהפרושים מהלכים בצדי דרכים שלא ליגע בהם עמי הארץ וההפך ברגל שבאמצע טהור שטומאת עם הארץ ברגל טהרה היא ואפי׳ ראינו טמא עובר לשם ובצדדים טמא שהטמאים מתוך מיעוטם הולכים בצדי דרכים שלא לטמא את האחרים:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לגופה של אותה הלכה שואלים: האי [אותה] מחט מאי עבידתיה [מה מעשיה] כלומר, אותה מחט שנמצאה בבשר ומטמאתו מה טומאה היתה בה? אי נימא [אם נאמר] ספק מחט, כלומר שספק בידינו אם מחט זו טמאה, והא [והרי] איתמר [נאמר] שר׳ אלעזר ור׳ יוסי בר׳ חנינא, חד [אחד מהם] אמר: לא גזרו על ספק הרוקין שבירושלים. שרוק הנמצא בכל מקום חוששים שמא הוא רוקו של זב (או של גוי שדינו כזב) ומטמא מספק כאב הטומאה, אבל בירושלים לא גזרו על כך. וחד [ואחד מהם] אמר: לא גזרו על ספק הכלים שבירושלים. שסתם כלי הנמצא בירושלים, אין חוששים שמא נטמא.
With regard to this needle, the Gemara asks: What is its impurity status? If we say that there is uncertainty with regard to the impurity of the needle, wasn’t it stated that there is a dispute between Rabbi Elazar and Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina? One said: The Sages did not issue a decree in the case of uncertainty with regard to the impurity of spittle that is found in Jerusalem. Any spittle found outside of Jerusalem might have come from a zav or from a gentile, whose legal status in this regard is like that of a zav. The Sages decreed that any contact with this spittle should be treated as uncertain contact with a primary source of ritual impurity. That decree was not issued with regard to spittle found in Jerusalem. And one said: The Sages did not issue a decree in the case of uncertainty with regard to the impurity of vessels in Jerusalem. As opposed to the situation outside of Jerusalem, there is no presumption of impurity with regard to vessels found in Jerusalem, including a needle.
ר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאירימהר״ם חלאווהמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב כְּגוֹן שֶׁאָבְדָה לוֹ מַחַט טְמֵא מֵת וְהִכִּירָהּ בַּבָּשָׂר ר׳רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי אָבִין אָמַר כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה פָּרָה חֲסוּמָה וּבָאָה מִחוּץ לִירוּשָׁלַיִם.:

Rav Yehuda said that Rav said: This is referring to a case where one lost a needle that became impure through contact with a person or vessel impure with ritual impurity imparted by a corpse. Since the needle is a metal utensil, it assumes the same degree of impurity as the source of its impurity, in this case a primary source of impurity. And he then recognized the needle in the meat of the offering. Rabbi Yosei, son of Rabbi Avin, said: This is referring to a case where the cow was muzzled as it came from outside of Jerusalem. The needle is clearly from outside of Jerusalem, and in all cases of uncertainty with regard to vessels outside of Jerusalem the ruling is that they are impure.
רש״ימהר״ם חלאווהמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מחט של טמא מת – שהוא אב הטומאה והמחט עצמו אב הטומאה דחרב הרי הוא כחלל ולקמיה פריך אמאי הסכין והידים טהורין אף גופו של כהן טמא הוא וצריך טבילה והערב שמש דאורייתא.
רבי יוסי בר׳ אבין אמר – לעולם ספק מחט וכגון שהיתה פרה חסומה ובאה מחוץ לירושלים דודאי מעלמא אתי דמשנכנסה לשם לא בלעתה דהוו להו ספק כלים של מקומות אחרים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב יהודה אמר רב: מדובר כאן כגון שאבדה לו מחט שנטמאה בטמא מת. ובאשר היא כלי מתכת, דינה כחרב שטמאה באותה דרגת טומאה של הדבר שטימא אותה, והריהי כטמא מת עצמו. ולבסוף הכירה, כשנמצאה בבשר. ר׳ יוסי בר׳ אבין אמר: אין צורך בכך, אלא כגון שהיתה פרה חסומה בפיה, שברור לנו שלא אכלה מאומה, ובאה מחוץ לירושלים. וכיון שברור שהמחט נבלעה מחוץ לירושלים, אף אם אינו בטוח שהמחט טמאה, הרי כל ספק טומאת הכלים מחוץ לירושלים — טמא.
Rav Yehuda said that Rav said: This is referring to a case where one lost a needle that became impure through contact with a person or vessel impure with ritual impurity imparted by a corpse. Since the needle is a metal utensil, it assumes the same degree of impurity as the source of its impurity, in this case a primary source of impurity. And he then recognized the needle in the meat of the offering. Rabbi Yosei, son of Rabbi Avin, said: This is referring to a case where the cow was muzzled as it came from outside of Jerusalem. The needle is clearly from outside of Jerusalem, and in all cases of uncertainty with regard to vessels outside of Jerusalem the ruling is that they are impure.
רש״ימהר״ם חלאווהמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) גּוּפָא ר׳רַבִּי אֶלְעָזָר ור׳וְרַבִּי יוֹסֵי בר׳בְּרַבִּי חֲנִינָא חַד אָמַר לֹא גָּזְרוּ עַל סְפֵק הָרוּקִּין שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם וְחַד אָמַר לֹא גָּזְרוּ עַל סְפֵק הַכֵּלִים שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם רוּקִּין תְּנֵינָא כֵּלִים תְּנֵינָא.

The Gemara analyzes the dispute with regard to the decree that was not issued in Jerusalem itself. Rabbi Elazar and Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, disagreed. One said: The Sages did not issue a decree in the case of uncertainty with regard to the impurity of spittle that is found in Jerusalem. And one said: The Sages did not issue a decree in the case of uncertainty with regard to the impurity of vessels in Jerusalem. The Gemara asks: We already learned the halakha of spittle, and similarly, we already learned the halakha of vessels. What do these amora’im add to the earlier tannaitic rulings?
מהר״ם חלאווהמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א כיון שהוזכרו הדינים המיוחדים לירושלים דנים עתה ב הלכה זו גופא [עצמה]. ר׳ אלעזר ור׳ יוסי בר׳ חנינא: חד [אחד מהם] אמר: לא גזרו על ספק הרוקין שבירושלים, וחד [ואחד מהם] אמר: לא גזרו על ספק הכלים שבירושלים. ותוהים: רוקין תנינא [שנינו] כבר, וכן כלים תנינא [שנינו] אם כן מה חידשו אמוראים אלה בדבריהם?
The Gemara analyzes the dispute with regard to the decree that was not issued in Jerusalem itself. Rabbi Elazar and Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, disagreed. One said: The Sages did not issue a decree in the case of uncertainty with regard to the impurity of spittle that is found in Jerusalem. And one said: The Sages did not issue a decree in the case of uncertainty with regard to the impurity of vessels in Jerusalem. The Gemara asks: We already learned the halakha of spittle, and similarly, we already learned the halakha of vessels. What do these amora’im add to the earlier tannaitic rulings?
מהר״ם חלאווהמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) רוּקִּין תְּנֵינָא דִּתְנַן כׇּל הָרוּקִּין הַנִּמְצָאִין בִּירוּשָׁלַיִם טְהוֹרִין חוּץ מִשֶּׁל שׁוּק הָעֶלְיוֹן לָא צְרִיכָא אַף עַל גַּב דְּאִיתַּחְזַק זָב.

The Gemara elaborates: We already learned the halakha of spittle, as we learned in a mishna: Any spittle found in Jerusalem is pure, except for the spittle that is found in the upper market, an area frequented by gentiles (Rambam). The Gemara explains: No, it is necessary for the amora to teach that this halakha applies even in a case where there is a presumption that there had been a zav in the area where the spittle was found. Even in that case, no decree of impurity was issued with regard to spittle in Jerusalem.
רש״יבית הבחירה למאירימהר״ם חלאווהמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
של שוק העליון – שם היו מתקבצין טמאין שלא לטמא את חביריהם.
ואע״ג דאיתחזק זב – שראינוהו עובר בשוק זה שנמצא בו רוק אשמעינן דלא גזרו דכולי האי לא שמענו ממתני׳.
כלים הנמצאים בירושלים שביארנו שהם טהורים לא סוף דבר שנמצאו בדרך עלייה מן הטבילה אלא אף דרך ירידה והענין הוא שכל הטובלים היו יורדים בדרך אחד לבית הטבילה ועולים בדרך אחרת וכל שהם דרך ירידה היה לנו לומר שטמאים הם ורצה להטבילם ואעפ״כ טהורים ומ״מ אם מצאם מוקצים במבואות קטנים כמו שפנהו אדם לשם טמאים:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומבארים: רוקין תנינא [שנינו], דתנן הרי שנינו במשנה]: כל הרוקין הנמצאין בירושלים טהורין, שאין אנו גוזרים בהם טומאה מספק, חוץ משל שוק העליון, שבסביבה זו היו מצויים כרגיל גוים (רמב״ם)! ודוחים: לא צריכא [נצרכה] הלכתו של האמורא אלא ללמדנו אף על גב דאיתחזק [אף על פי שהוחזק בידינו] שהיה זב בסביבה זו שבה נמצא הרוק, בכל זאת אין גוזרים טומאה על הרוק בירושלים.
The Gemara elaborates: We already learned the halakha of spittle, as we learned in a mishna: Any spittle found in Jerusalem is pure, except for the spittle that is found in the upper market, an area frequented by gentiles (Rambam). The Gemara explains: No, it is necessary for the amora to teach that this halakha applies even in a case where there is a presumption that there had been a zav in the area where the spittle was found. Even in that case, no decree of impurity was issued with regard to spittle in Jerusalem.
רש״יבית הבחירה למאירימהר״ם חלאווהמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) כֵּלִים תְּנֵינָא דִּתְנַן כׇּל הַכֵּלִים הַנִּמְצָאִים בִּירוּשָׁלַיִם דֶּרֶךְ יְרִידָה לְבֵית הַטְּבִילָה טְמֵאִין הָא דְּעָלְמָא טְהוֹרִין.

Likewise, we already learned the halakha of vessels, as we learned in a mishna: With regard to all the vessels found in Jerusalem, if they were found on the path leading down to the ritual bath they are presumed ritually impure. These vessels were probably not yet immersed, as people typically bring impure vessels to the ritual bath. By inference, all other vessels found elsewhere are presumed pure.
רש״ימהר״ם חלאווהמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בדרך אחת היו יורדין לבית הטבילה – ועולין בדרך אחרת הנמצאין בדרך הירידה טמאין דמאי בעו התם אלא טמאין היו והיה רוצה להטבילן ונפלו ממנו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכן כלים תנינא [שנינו], דתנן [ששנינו במשנה]: כל הכלים הנמצאים בירושלים, אם נמצאו בדרך ירידה לבית הטבילה — הרי הם טמאין, שמן הסתם עדיין לא הטבילם, שהרי אין מביאין לבית הטבילה אלא כלים טמאים. ומכאן נדייק: הא דעלמא [הרי בכלל] — הכלים טהורין!
Likewise, we already learned the halakha of vessels, as we learned in a mishna: With regard to all the vessels found in Jerusalem, if they were found on the path leading down to the ritual bath they are presumed ritually impure. These vessels were probably not yet immersed, as people typically bring impure vessels to the ritual bath. By inference, all other vessels found elsewhere are presumed pure.
רש״ימהר״ם חלאווהמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) וּלְטַעְמָיךְ אֵימָא סֵיפָא דֶּרֶךְ עֲלִיָּה טְהוֹרִין הָא דְּעָלְמָא טְמֵאִין.

The Gemara raises a difficulty: And according to your reasoning, say the latter clause of the mishna as follows: If the vessels were discovered on the path up from the ritual bath, they are presumed ritually pure. One can learn by inference from this statement the diametric opposite: All other vessels are presumed ritually impure.
רש״ימהר״ם חלאווהמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
דרך עליה טהורים – שהטבילן.
ולטעמיך אימא סיפא כו׳ – ומהא ליכא למשמע מינה דאיכא למידק מרישא הכי ומסיפא הכי ואשמעינן הנך אמוראי דלעיל דאמרי לא גזרו דרישא דוקא דקתני בדרך ירידה הוא דמטמאין הא דכל העיר טהור וסיפא דקתני דרך עליה טהורין לא תידוק מינה הא דכל העיר טמאין אלא לאפוקי גזייתא מבואות קטנים שהיו סמוך לדרך ירידה ועליה ופעמים שהיו יורדין דרך אותן מבואות ופעמים עולין והנהו טמאין מספק שהרי מתחלה טמאין היו ספק נפלו בירידה ספק בעליה ומספקא לא נפקי מטומאה אבל שאר כלים ספק נטמאו ספק לא נטמאו לא גזרו עליהן מספק.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומקשים: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שאתה מדייק באופן זה, אימא סיפא [אמור את סופה] של המשנה שנאמר בה: אם מצאו את הכלים דרך עליה מבית הטבילה — טהורין, ואף שם יכולים לדייק: הא דעלמא [הרי בכלל]טמאין!
The Gemara raises a difficulty: And according to your reasoning, say the latter clause of the mishna as follows: If the vessels were discovered on the path up from the ritual bath, they are presumed ritually pure. One can learn by inference from this statement the diametric opposite: All other vessels are presumed ritually impure.
רש״ימהר״ם חלאווהמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אֶלָּא רֵישָׁא דַּוְקָא וְסֵיפָא לָאו דַּוְקָא וּלְאַפּוֹקֵי גָּזְיָיתָא.

Rather, the first clause of the mishna is precise in its formulation, and therefore inferences may be drawn with regard to other vessels. And the latter clause is not precise in this way, and it comes to exclude only the small passageways near the ritual bath, where it is unclear whether the vessels there were being taken to the bath for immersion or from the bath after being immersed. Since the vessels were certainly impure when brought to the ritual bath, and it is uncertain whether or not they were immersed, they retain the presumptive status of impurity. However, in cases where the uncertainty is whether or not the vessels were impure at all, then where the impurity is by rabbinic decree, that decree is not in effect in Jerusalem, and the vessels are ritually pure.
הערוך על סדר הש״סמהר״ם חלאווהמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך גז
גזא(פסחים יט:) וסיפא לאפוקי גזייתא פירוש שבילים עקומים שאינן מיוחדין לעליה ולא לירידה (בבא מציעא צט.) לא צריכא דאיכא גזיאתה פי׳ דרך עקלתון. (פסחים קיא) למאי נפקא מינה לגזויי לה אזל גזי לה פי׳ עיקל הדרך. (פסחים קיא) הא קא חזינן דאיכא עלך גזייתא נינהו דשמטי סוסייהו ואתי דברי להו פי׳ שמהלכין במדבר ולא בישוב וכשבאין לשבילין שהם ממדבר לישוב בורחין סוסיהן דרך אותן שבילין והולכין אחריהם ומנהיגין אותן ובענין אחר אינן מצויין ורב האי פי׳ לאפוקי גזייתא מקום העבר׳ כדמתרגמי׳ עברו גזו וכתיב ונגוזו ועבר כלומר אותו מקום שאין ידוע הלהוריד הוא שם או להעלות מחמירין בו ודנין אותו בדרך ירידה. (פסחים קיג) אמר ההוא גזניחא הא כלומר עוברת בעלמא היא:
א. [קרימער וועג.]
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא יש לומר: שרישא [ההתחלה] דוקא [מדוייקת], כלומר מנוסחת כך שאפשר לדייק מן הדברים שנאמרו לדברים שלא נאמרו. וסיפא לאו דוקא [אינה מדוייקת] עד כדי כך, ויש ללמוד ממנה רק לאפוקי גזייתא [להוציא סמטאות קטנות] שהן בצד בית הטבילה, ולא ברור אם הן דרך עליה או דרך ירידה. ומאחר והיו הכלים ודאי טמאים, והספק אינו אלא אם נטבלו לטהרתם, לכך מעמידים אותם על חזקת טומאתם. אבל כאשר הספק הוא אם בכלל נטמאו, בכך לא גזרו חכמים ונחשבים הם כטהורים.
Rather, the first clause of the mishna is precise in its formulation, and therefore inferences may be drawn with regard to other vessels. And the latter clause is not precise in this way, and it comes to exclude only the small passageways near the ritual bath, where it is unclear whether the vessels there were being taken to the bath for immersion or from the bath after being immersed. Since the vessels were certainly impure when brought to the ritual bath, and it is uncertain whether or not they were immersed, they retain the presumptive status of impurity. However, in cases where the uncertainty is whether or not the vessels were impure at all, then where the impurity is by rabbinic decree, that decree is not in effect in Jerusalem, and the vessels are ritually pure.
הערוך על סדר הש״סמהר״ם חלאווהמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) וּלְרַב דְּאָמַר כְּגוֹן שֶׁאָבְדָה לוֹ מַחַט טְמֵא מֵת וְהִכִּירָהּ בַּבָּשָׂר כֵּיוָן דְּאָמַר מָר בַּחֲלַל חֶרֶב חֶרֶב הֲרֵי הוּא כֶּחָלָל אָדָם וְכֵלִים נָמֵי לִיטַמֵּא.

And the Gemara suggests that according to Rav, who said this is referring to a case where one lost a needle that became impure through contact with a person or vessel impure with ritual impurity imparted by a corpse, and he recognized the needle in the meat of the offering, the conclusion should be different. Since the Master said that the verse: “One who is slain with a sword” (Numbers 19:16) teaches that the legal status of a metal sword is like that of one who is slain in terms of its degree of impurity, not only the meat, but a person and vessels as well should become ritually impure by touching the needle. Just as a sword that comes into contact with a corpse assumes its status as an ultimate primary source of ritual impurity, so too, any metal vessel that comes into contact with a person or vessel that is impure with impurity imparted by a corpse assumes its status as a primary source of ritual impurity.
רש״ימהר״ם חלאווהמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כיון דאמר מר חרב הרי הוא כחלל – וזו נגעה בטומאת מת שהוא אב הטומאה ונעשה גם המחט אב הטומאה ואמאי הסכין והידים טהורות.
אדם וכלים נמי ליטמא – דכל אב הטומאה מטמא אדם וכלים בין כלי את כלי בין אדם את אדם בין אדם כלי וכלי אדם בפרשה זאת חקת התורה בספרי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: ולשיטת רב שאמר שמדובר שם כגון שאבדה לו מחט טמא מת והכירה בבשר, הרי כיון שאמר מר [החכם] שאת הכתוב ״בחלל חרב״ יש ללמוד כי חרב וכל כלי מתכת הרי הוא כחלל עצמו, ולכן מתוך שנגעה בטמא מת הרי אף היא טמאה בדרגת ״אב הטומאה״ כמותו. ואם כן, אדם וכלים נמי [גם כן] ליטמא במגע בה, ולא רק את הבשר!
And the Gemara suggests that according to Rav, who said this is referring to a case where one lost a needle that became impure through contact with a person or vessel impure with ritual impurity imparted by a corpse, and he recognized the needle in the meat of the offering, the conclusion should be different. Since the Master said that the verse: “One who is slain with a sword” (Numbers 19:16) teaches that the legal status of a metal sword is like that of one who is slain in terms of its degree of impurity, not only the meat, but a person and vessels as well should become ritually impure by touching the needle. Just as a sword that comes into contact with a corpse assumes its status as an ultimate primary source of ritual impurity, so too, any metal vessel that comes into contact with a person or vessel that is impure with impurity imparted by a corpse assumes its status as a primary source of ritual impurity.
רש״ימהר״ם חלאווהמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) אָמַר רַב אָשֵׁי זֹאת אוֹמֶרֶת אעֲזָרָה רְשׁוּת הָרַבִּים הִיא וְהָוֵה לֵיהּ סְפֵק טוּמְאָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְכׇל סְפֵק טוּמְאָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים סְפֵיקוֹ טָהוֹר.

Rav Ashi said: That is to say that the Temple courtyard is a public domain with regard to the halakhot of uncertain impurity. And therefore, the ruling in this case is that of uncertainty with regard to impurity in a public domain, as there is no proof that either the vessels or one’s hands came into contact with the ritually impure needle. And the guiding principle in any case of uncertainty with regard to impurity in a public domain is that its uncertainty is ruled to be ritually pure. Therefore, the meat, which definitely came into contact with the needle, is impure, while everything else is ritually pure.
עין משפט נר מצוהרש״יבית הבחירה למאירימהר״ם חלאווהמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
עזרה רשות הרבים היא – לטומאה ואדם וסכין ספק נגעו במחט זה ספק לא נגעו והויא לה ספק טומאה ברה״ר דספיקו טהור.
ספק טומאה ברשות הרבים טהור וברשות היחיד טמא במי שיש לו דעת לישאל ובמי שאין לו דעת לישאל כגון חרש שוטה וקטן טהור אא״כ יש שם חזקת טומאה כגון תינוק טמא שנמצא בצד העיסה שמטמא אותה מפני שדרכו לטפח וכל שאין בו דעת לישאל אלא שספק טומאתו באה על ידי מי שיש לו דעת לישאל כגון מחט זה שהזכרנו שאע״פ שאין במחט דעת לישאל אם נגע הסכין אם לאו מ״מ הרי אם נגע בו על ידי אדם נגע בו הרי הוא כיש בו דעת לישאל וברשות היחיד ספקו טמא שכל שיש באחד מהם דעת לישאל או למטמא או למיטמא בו והעזרה כולה הרי היא כרשות הרבים לענין ספק טומאה ובראשון של חולין יראה הפך הדברים שאמר מביא סכין ארוכה וכו׳ ובמוקדשין לא ישחוט שמא יגע ואם שחט ואמר ברי לי שלא נגעתי כשרה הא ספק לא ואפשר שלרוחא דמלתא אמרה לכתחילה כמו שביארנו שם:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב אשי: זאת אומרת עזרה שבמקדש רשות הרבים היא לענין דיני ספקות שבטומאה, והוה ליה [ונהיה לו, נעשה] הדבר כספק טומאה ברשות הרבים, שהרי אין בידינו הוכחה שנגעו הכלים או הידים במחט טמאה זו. וכלל בידינו כי כל ספק טומאה ברשות הרבים — ספיקו טהור, ולכן רק הבשר שודאי נגעה בו המחט טמא, אבל השאר טהור.
Rav Ashi said: That is to say that the Temple courtyard is a public domain with regard to the halakhot of uncertain impurity. And therefore, the ruling in this case is that of uncertainty with regard to impurity in a public domain, as there is no proof that either the vessels or one’s hands came into contact with the ritually impure needle. And the guiding principle in any case of uncertainty with regard to impurity in a public domain is that its uncertainty is ruled to be ritually pure. Therefore, the meat, which definitely came into contact with the needle, is impure, while everything else is ritually pure.
עין משפט נר מצוהרש״יבית הבחירה למאירימהר״ם חלאווהמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) הָא בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד סְפֵיקוֹ טָמֵא הוּא מִכְּדֵי הַאי מַחַט דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ דַּעַת לִישָּׁאֵל הוּא בוְכׇל דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ דַּעַת לִישָּׁאֵל בֵּין ברה״רבִּרְשׁוּת הָרַבִּים בֵּין ברה״יבִּרְשׁוּת הַיָּחִיד סְפֵיקוֹ טָהוֹר.

The Gemara asks: One can learn by inference that if this uncertainty developed in the private domain, its uncertainty is ruled to be ritually impure. Why would that be the case? Since this needle is an item that does not have knowledge to be asked, as an inanimate object cannot be consulted with regard to how it became impure or whether it became impure at all, the following principle is in effect: With regard to any item or person that does not have knowledge to be asked, the person referring to one who lacks the competence to answer the question, whether the uncertainty developed in the public domain or whether it was in the private domain, its uncertainty is ruled to be ritually pure.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותמהר״ם חלאווהמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ופרכינן הא רה״י הוי ספיקו טמא – הא דבר שאין בו דעת לישאל הוא הסכין ול״ג האי מחט אלא מכדי דבר שאין בו דעת לישאל הוא ואי גרסי׳ ליה הכי מפרשינן מכדי האי עדות דמחט דבר שאין בו דעת לישאל הוא הסכין וכל מי שאין בו דעת לישאל כו׳ דכל ספק טומאה מסוטה גמרי׳ מה סוטה רה״י ועל הספק טמאה אף כל ספק טומאות ברשות היחיד ספיקו טמא ומינה מה סוטה יש בה דעת לישאל אם נטמאה אם לאו אף כל כיש בו דעת לישאל כגון אדם ספק נגע בשרץ ספק לא נגע דיש בו דעת שיכולין לשואלו אם נגע והוא אינו יודע ספיקו טמא.
הא ברשות היחיד ספיקו טמא – תימה הא איצטריך לאוקמא ברשות הרבים משום ידים דספיקו ברה״י טמא.
מכדי האי מחט דבר שאין בו דעת לישאל הוא – פי׳ האי מחט כלי שנגע במחט דבטומאה לא בעינן שיהא בו דעת לישאל אלא המיטמא לחודיה דאם לא כן כל טומאת מת ושרץ אפילו ברה״י יהא ספיקו טהור.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה וברה״י ספיקו טמא תימא הא איצטריך לאוקמי בר״ה משום ידים דספיקן ברה״י טמא עכ״ל. ולכאורה יש לתמוה על תמיהתם בזה חדא דהא משנה ערוכה היא בפ״ה דטהרות דספק ידים אם נגעו בטהרות או לא נגעו אפילו ברה״י טהור ועוד דהכא במתניתין דמחט לאו מספק כה״ג איירי כיון דלקושטא דמילתא אפילו ודאי נגעו קתני דטהור דאין טומאת ידים במקדש וא״כ אין כאן טומאת ידים כלל ולכאורה היה נ״ל שטעות נפל בספרים בלשון התוס׳ דבמקום משום ידים צ״ל משום אדם ואם כן כוונתם בזה דאהא גופא דמקשה אדם וכלים נמי ליטמאו הוצרך רב אשי לומר זאת אומרת עזרה ר״ה היא משום אדם דספיקו ברה״י טמא אלא דהא נמי ליתא דהא שפיר מתוקמא אפילו ברה״י דהא מסתמא האדם לא נגע במחט אלא ע״י הסכין ואם כן למאי דס״ד דהסכין הוי דבר שאין בו דעת לישאל ואפילו הסכין טהור כ״ש באדם שנגע ע״י הסכין ועוד דבלא״ה הא נמי מסקינן במסכת ע״ז פרק אין מעמידין דף ל״ז דבאדם גופא בהא דאמרינן ספק בר״ה טהור אבל הלכה ואין מורין כן דאמר רבי ינאי דאמרי׳ להו הא מיא בשיקעא דנהרא זילו טבולו וכ״ש הכא במשנה דמחט ר״ע איירי בה ושמעינן לר״ע בהדיא ברפ״ה דטהרות שסובר כן דבאדם ספק נגע ספק לא נגע אפילו בר״ה טמא (וע״ש בפירוש המשניות לרבינו שמשון ז״ל ובחידושינו לעיל דף י׳ בלשון התוס׳ ד״ה הלך באחד מהן) ואם כן לפי זה ע״כ איירי הכא בכה״ג שהאדם גופא לא נגע במחט אלא על ידי הסכין וצ״ע ודו״ק:
על תירוץ זה תוהים: הא [הרי] אפשר להסיק מכאן כי אם היה הדבר ברשות היחיד — ספיקו טמא הוא. ומדוע? מכדי [הרי] האי [אותה] המחט דבר שאין בו דעת לישאל הוא, שדבר דומם איננו יכול להישאל ולהיחקר כיצד בדיוק ואם בכלל נטמא. ושנינו כלל בדבר: כל דבר שאין בו דעת לישאל כגון חפץ או אדם שאינו מסוגל להישאל, בין שהיה ברשות הרבים ובין ברשות היחיד — ספיקו טהור!
The Gemara asks: One can learn by inference that if this uncertainty developed in the private domain, its uncertainty is ruled to be ritually impure. Why would that be the case? Since this needle is an item that does not have knowledge to be asked, as an inanimate object cannot be consulted with regard to how it became impure or whether it became impure at all, the following principle is in effect: With regard to any item or person that does not have knowledge to be asked, the person referring to one who lacks the competence to answer the question, whether the uncertainty developed in the public domain or whether it was in the private domain, its uncertainty is ruled to be ritually pure.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותמהר״ם חלאווהמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) מִשּׁוּם דְּהָוֵי סְפֵק טוּמְאָה הַבָּאָה בִּידֵי אָדָם וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן גסְפֵק טוּמְאָה הַבָּאָה בִּידֵי אָדָם

The Gemara responds: Although a needle does not have knowledge to be asked, it is nevertheless impure due to the fact that its uncertainty is uncertainty with regard to impurity that comes about by means of a person. The knife did not come into contact with the needle on its own; rather, a person was holding the knife. And Rabbi Yoḥanan stated another principle: In a case of uncertainty with regard to impurity that comes about by means of a person,
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותמהר״ם חלאווהמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הבאה בידי אדם – אדם היה עסוק בה ואם נגע בו הסכין במחט על ידי אדם נגע בו הלכך אם עזרה רשות היחיד ספיקו טמא.
ואמר רבי יוחנן וכו׳ – ה״מ לאתויי דזעירי דמשני (נדה דף ה:) דמעת לעת שבנדה עושה משכב ומושב אע״ג דמשכב ומושב אין בו דעת לישאל כשחברותיה נושאות אותה במטה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ודוחים: אמנם מחט היא דבר שאין בו דעת להישאל, ואולם הטומאה בה היא משום דהוי [שהריהי] ספק טומאה בידי אדם, שהרי מגע הסכין במחט לא בא מעצמו אלא הסכין מוחזקת בידי אדם, וכבר אמר ר׳ יוחנן כלל אחר: ספק טומאה הבאה בידי אדם
The Gemara responds: Although a needle does not have knowledge to be asked, it is nevertheless impure due to the fact that its uncertainty is uncertainty with regard to impurity that comes about by means of a person. The knife did not come into contact with the needle on its own; rather, a person was holding the knife. And Rabbi Yoḥanan stated another principle: In a case of uncertainty with regard to impurity that comes about by means of a person,
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותמהר״ם חלאווהמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

פסחים יט: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה פסחים יט:, ר׳ חננאל פסחים יט:, הערוך על סדר הש"ס פסחים יט:, רש"י פסחים יט:, תוספות פסחים יט:, בעל המאור פסחים יט: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ראב"ד כתוב שם פסחים יט: – מהדורת הרב חיים פריימן ז"ל (תשס"ג), ברשותם האדיבה של בני משפחתו (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי פסחים יט: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהר"ם חלאווה פסחים יט: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0), מהרש"ל חכמת שלמה פסחים יט:, מהרש"א חידושי הלכות פסחים יט:, פני יהושע פסחים יט:, פירוש הרב שטיינזלץ פסחים יט:, אסופת מאמרים פסחים יט:

Pesachim 19b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Pesachim 19b, R. Chananel Pesachim 19b, Collected from HeArukh Pesachim 19b, Rashi Pesachim 19b, Tosafot Pesachim 19b, Baal HaMaor Pesachim 19b, Raavad Katuv Sham Pesachim 19b, Meiri Pesachim 19b, R. Moshe Chalava Pesachim 19b, Maharshal Chokhmat Shelomo Pesachim 19b, Maharsha Chidushei Halakhot Pesachim 19b, Penei Yehoshua Pesachim 19b, Steinsaltz Commentary Pesachim 19b, Collected Articles Pesachim 19b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144