×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) {ויקרא י״ד:כ׳} וְהֶעֱלָה הַכֹּהֵן אֶת הָעוֹלָה שֶׁהֶעֱלָהּ כְּבָר.
“And the priest shall offer the burnt-offering” (Leviticus 14:20); this is interpreted as referring to the burnt-offering that has already been offered. From here it is derived that the leper achieves atonement even if the standard order is reversed and the burnt-offering is brought before the sin-offering.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
והעלה הכהן את העולה ואת המנחה וגו׳ – בתר1 חטאת כתיב ומדהוה ליה למיכתב ואת העולה יעלה וכתיב והעלה משמע אפילו הביא העולה קודם לחטאת יכפר.
1. כן בכ״י לייפציג 1105, וכן בהגהות מהר״ב רנשבורג. בדפוסים: ״בפר״.
״והעלה הכהן את העלה״ (ויקרא יד, כ), ודורשים לשון זו: ״את העולה״ — זו שהעלה כבר. ומכאן למדים שמותר בקרבן זה לשנות מן הסדר הרגיל ולהקדים את העולה לפני החטאת.
“And the priest shall offer the burnt-offering” (Leviticus 14:20); this is interpreted as referring to the burnt-offering that has already been offered. From here it is derived that the leper achieves atonement even if the standard order is reversed and the burnt-offering is brought before the sin-offering.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) אֲמַר לֵיהּ רַב שֶׁמֶן בַּר אַבָּא לְרַב פָּפָּא לְדִידָךְ דְּאָמְרַתְּ מַעֲלֶהָ וּמְלִינָהּ בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ קַיָּימִין וְעָבְדִינַן מִילְּתָא לְכֹהֲנִים דְּאָתוּ בַּהּ לִידֵי תַקָּלָה דְּסָבְרִי דְּיוֹמֵיהּ הוּא וְאָתוּ לְאַקְטוֹרֵי אֲמַר לֵיהּ כֹּהֲנִים זְרִיזִין הֵן.

Rav Shemen bar Abba said to Rav Pappa: According to your opinion, that you said he brings them up and leaves them overnight at the top of the altar, do we stand and perform an action for the priests whereby they may come to a mishap. As they may think that these fats are from offerings brought on that day, and so they may burn them that day, although these fats must be left until the next day. He said to him: Priests are vigilant and may be relied upon to avoid that mistake and to warn their fellow priests to be careful as well.
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר ליה רב אדא לרב פפא וכי עבידי מילתא דאתי בה לידי תקלה הני אמורין דאמרת מעלן ומלינן על גבי המזבח ניחוש דילמא סברי דיומיה נינהו ואתו לאקטרינהו ופריק כהנים זריזין הן ולא אתו לידי תקלה והא כמה דלא מתקטרי אימורין לא מיתכיל בשר ולא [סלקא] לבעלי׳ טהרה שנאמר ואכלו אותם אשר כפר בהם מלמד שהכהנים אוכלין ובעלים מתכפרין ופרקי׳ כיון דלא אפשר להקטיר לאימורין הללו נעשו כמי שנטמאו או שאבדו והכהנים אוכלין ובעלים מתכפרין דתניא יכול נטמאו אימורין כו׳.
דסברי דיומא היא – כשמקטירים כל הלילה אברים שניתותרו מקרבנות שנשחטו ונזרק דמן קודם לתמיד ויראו את האברים הללו יהו סבורין שגם אלה ניתותרו וראויין להקטירם היום ויקטירם ועברי אעשה דהשלמה.
זריזין הן – והמעלן שם יודיע לאחיו הכהנים ויזהרו בהן.
אמר ליה [לו] רב שמן בר אבא לרב פפא: לדידך [לשיטתך] שאמרת: מעלה ומלינה בראשו של מזבח, וכי קיימין ועבדינן מילתא לכהנים דאתו בה [עומדים אנו ועושים דבר לכהנים שיבואו בו] לידי תקלה, דסברי דיומיה הוא ואתו לאקטורי [שסוברים הם שחלבים אלה בני יומם הם מקרבנות שנשחטו באותו יום ויבואו להקטירם בו ביום] בעוד שצריך לדחותם עד למחר! אמר ליה [לו]: כהנים זריזין הן ואפשר לסמוך עליהם שלא יכשלו, שזהירים הם ואף יודיעו לחבריהם להיזהר.
Rav Shemen bar Abba said to Rav Pappa: According to your opinion, that you said he brings them up and leaves them overnight at the top of the altar, do we stand and perform an action for the priests whereby they may come to a mishap. As they may think that these fats are from offerings brought on that day, and so they may burn them that day, although these fats must be left until the next day. He said to him: Priests are vigilant and may be relied upon to avoid that mistake and to warn their fellow priests to be careful as well.
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְרַב כָּהֲנָא וְאָמְרִי לַהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב נָתָן לְרַב פָּפָּא וְהָא כַּמָּה דְּלָא מִתְקַטְּרִי אֵמוּרִין כֹּהֲנִים לָא מָצוּ אָכְלִי בָּשָׂר דְּתַנְיָא איָכוֹל יְהוּ כֹּהֲנִים רַשָּׁאִין בְּחָזֶה וָשׁוֹק קוֹדֶם הַקְטָרַת אֵמוּרִין תַּלְמוּד לוֹמַר {ויקרא ז׳:ל״א} וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַחֵלֶב הַמִּזְבֵּחָה וַהֲדַר {ויקרא ז׳:ל״א} וְהָיָה הֶחָזֶה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו.

Rav Ashi said to Rav Kahana, and some say it Rav Huna, son of Rav Natan, said to Rav Pappa: But, isn’t it the case that as long as the sacrificial parts of the sin-offering have not been burned on the altar, the priests may not eat the meat? As it was taught in a baraita with regard to peace-offerings: I might have thought that the priests would be permitted to eat the breast and thigh, which are designated for them from the peace-offering, prior to burning the sacrificial parts of the offering on the altar. Therefore, the verse states: “And the priest shall burn the fat upon the altar, and the breast shall be for Aaron and his sons” (Leviticus 7:31). From here it is derived that the priest is first obligated to burn the fat, and only then: “The breast shall be for Aaron and his sons.
עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר ליה רב אשי כו׳ – אדרב פפא פריך דאמר מלינן.
מכדי כל כמה דלא מקטרי אמורין – דחטאת כהנים בשר החטאת לא מצי אכלי ובעלים לא הויא להו כפרה ועדיין מחוסר כפורים הוא והיאך יאכל בקדשים.
בחזה ושוק – הנתונים לכהנים מן השלמים.
אמר ליה [לו] רב אשי לרב כהנא ואמרי לה [ויש אומרים] שהיה זה רב הונא בריה [בנו] של רב נתן לרב פפא: והא כמה דלא מתקטרי [והרי כל עוד שאין מוקטרים] האמורין של החטאת כהנים לא מצו אכלי [אינם יכולים לאכול מן] הבשר, דתניא הרי שנינו בברייתא]: בענין השלמים יכול יהו כהנים רשאים לאכול בחזה ובשוק המופרשים להם מקרבן השלמים עוד קודם הקטרת אמורין של הקרבן? תלמוד לומר כאמור בכתוב ״והקטיר הכהן את החלב המזבחה והיה החזה לאהרן ולבניו״ (ויקרא ז, לא), ומכאן שחייב להקטיר תחילה את החלב והדר [ואחר כך] ״והיה החזה לאהרן ולבניו״.
Rav Ashi said to Rav Kahana, and some say it Rav Huna, son of Rav Natan, said to Rav Pappa: But, isn’t it the case that as long as the sacrificial parts of the sin-offering have not been burned on the altar, the priests may not eat the meat? As it was taught in a baraita with regard to peace-offerings: I might have thought that the priests would be permitted to eat the breast and thigh, which are designated for them from the peace-offering, prior to burning the sacrificial parts of the offering on the altar. Therefore, the verse states: “And the priest shall burn the fat upon the altar, and the breast shall be for Aaron and his sons” (Leviticus 7:31). From here it is derived that the priest is first obligated to burn the fat, and only then: “The breast shall be for Aaron and his sons.
עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) וְכַמָּה דְּכֹהֲנִים לָא אָכְלִי בָּשָׂר בְּעָלִים לָא מִתְכַּפְּרִי דְּתַנְיָא {שמות כ״ט:ל״ג} וְאָכְלוּ אוֹתָם אֲשֶׁר כֻּפַּר בָּהֶם במְלַמֵּד שֶׁהַכֹּהֲנִים אוֹכְלִים וּבְעָלִים מִתְכַּפְּרִין.

And, in addition, as long as the priests have not eaten the meat of the offering, the owners of the offering have not achieved complete atonement, as it was taught in a baraita that the verse: “And they shall eat those things with which atonement was made to consecrate them, to sanctify them; but a stranger shall not eat of them for they are sacred” (Exodus 29:33), teaches that the priests eat, and consequently the owners of the offerings achieve atonement. If so, how can one who lacks atonement achieve atonement that day when the priests may not eat the meat of his sin-offering until the sacrificial parts are burned the next day?
עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואכלו אותם – במלואים כתיב.
אשר כופר בהם – כתב כפרה גבי אכילה למימרא דאף באכילה תלויה כפרה.
ויודעים אנו: וכל כמה דכהנים לא אכלי בשר בעלים לא מתכפרי [כל עוד שהכהנים אינם אוכלים את הבשר בעלי הקרבן אינם מתכפרים], שגמר כפרתם תלוי באכילת הכהן. דתניא הרי שנינו בברייתא] על הכתוב ״ואכלו אתם אשר כפר בהם למלא את ידם לקדש אתם וזר לא יאכל כי קודש הם״ (שמות כט, לג)מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרין על ידי אכילת הכהנים. ואם כן, כיצד יתכפר מחוסר הכיפורים, כשהכהנים אינם יכולים לאכול מבשר קרבן החטאת עד למחר, כשיוקטרו האימורים?
And, in addition, as long as the priests have not eaten the meat of the offering, the owners of the offering have not achieved complete atonement, as it was taught in a baraita that the verse: “And they shall eat those things with which atonement was made to consecrate them, to sanctify them; but a stranger shall not eat of them for they are sacred” (Exodus 29:33), teaches that the priests eat, and consequently the owners of the offerings achieve atonement. If so, how can one who lacks atonement achieve atonement that day when the priests may not eat the meat of his sin-offering until the sacrificial parts are burned the next day?
עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אֲמַר לֵיהּ כֵּיוָן דְּלָא אֶפְשָׁר עֲשָׁאוּם כְּמִי שֶׁנִּטְמְאוּ אוֹ שֶׁאָבְדוּ דְּתַנְיָא יָכוֹל נִטְמְאוּ אֵמוּרִין אוֹ שֶׁאָבְדוּ לֹא יְהוּ כֹּהֲנִים זַכָּאִין בְּחָזֶה וָשׁוֹק תַּלְמוּד לוֹמַר {ויקרא ז׳:ל״א} וְהָיָה הֶחָזֶה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו מִכׇּל מָקוֹם.

He said to him: Since it is impossible to complete the offering any other way, due to the positive mitzva of completion, they rendered these sacrificial parts as ones that became ritually impure or were lost. In those cases, it is permitted for priests to eat their portions. As it was taught in a baraita: I might have thought that if the sacrificial parts became ritually impure or were lost, the priests would not be entitled to the breast and thigh, the eating of which ordinarily depends upon burning the sacrificial parts on the altar. Therefore, the verse states: “And the breast shall be for Aaron and his sons” (Leviticus 7:31), which indicates that in any event it is an absolute gift, even if some of the accompanying rites were not performed in the proper manner.
רש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כיון דלא אפשר – לאקטורינהו האידנא משום עשה דהשלמה עשאום כמי שנטמאו או שאבדו ומשתרו כהנים באכילת בשר והויא כפרה לבעלים.
עשאום כמי שנטמאו אימורין או אבדו – למאן דאמר (לקמן דף עז:) אין הציץ מרצה על העולין ניחא הא דנקט הכא שנטמאו או אבדו אבל ברייתא דלקמן (דף פ:) על מה הציץ מרצה על הדם ועל החלב צ״ל הואיל ומדרבנן לא מרצה הוי כאילו אבדו האימורין.
יכול נטמאו או שאבדו לא יהו הכהנים כו׳ – הכי סלקא מסקנא הכא דאי לא אכלי כהנים לא מכפרי בעלים ולא משתרו לאכול בקדשים ומקשה ריב״א דבהאשה רבה (יבמות דף צ.) אמר ת״ש דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה והא הכא דמדאורייתא ארצויי מרצי כו׳ ומשני מאי לא הורצה להתיר בשר באכילה אבל בעלים מתכפרין אלמא אף על גב דבשר אינו נאכל בעלים מתכפרין וי״ל דהיכא דחזי לאכילה מדאורייתא מתכפרין והכא בעי למימר דכל כמה דלא חזו כהנים לאכילת בשר לא מתכפרים בעלים ומיהו קשה מנטמא בשר היאך זורק את הדם הא אין לבשר שעת היתר לכהנים ונראה לפרש דכל זמן דחזי בשר לאכילה לא מתכפרי בעלים עד שיאכלו כהנים אבל אם נטמא אחרי כן או יצא או נעשה נותר מתכפרי בעלים.
תוס׳ בד״ה עשאום כו׳ אין הציץ מרצה על העולין כו׳. נ״ב הכל בפרק כיצד צולין ונכתב עוד בצדו פי׳ כל הנקטרים על האישים בטומאה כגון האימורין דהיינו כל היכא דאיכא כזית חלב שיכול להקטיר אף בטומאה א״כ לא שייך לומר דהוה כמו שנטמאו אלא למ״ד אין מרצה על העולין אבל ברייתא דסבירא ליה מרצה על החלב אלמא דמרצה על העולין צ״ל דהכא ה״ק מה שהזכיר נטמאו לפי שאינו מרצה נטמאו מדרבנן והוי כאלו אבדו ואפילו הכי אוכלין הכהנים חזה ושוק ודו״ק:
בא״ד ומדרבנן לא מרצה. נ״ב פירוש היכא שידע שנטמא דהוי במזיד ולא הורצה:
בד״ה עשאום כמי כו׳ על מה הציץ מרצה על הדם ועל החלב כו׳ עכ״ל וא״כ בנטמאו אמורים הציץ מרצה עליהן להקטירן והכהנים אוכלין הבשר שפיר ומתכפרין הבעלים ותירצו כיון דמדרבנן אסור להקטירן ה״ל כאילו אבדו וק״ל:
אמר ליה [לו]: כיון דלא [שאי] אפשר לעשות באופן אחר משום עשה דהשלמה — עשאום (החשיבו) את הקרבנות האלה כמי שנטמאו או שאבדו החלבים, שבמקרה זה מותר לכהנים לאכול. דתניא הרי שנינו בברייתא]: יכול נטמאו אמורין או שאבדו לא יהו כהנים זכאים בחזה ושוק, כפי שאמרנו שהדבר תלוי בהקטרה למזבח — תלמוד לומר: ״והיה החזה לאהרן ולבניו״ (ויקרא ז, לא), משמעו: מכל מקום כלומר, מתנה מוחלטת היא, גם אם אירע שלא נעשו כל הדברים כמצוותם.
He said to him: Since it is impossible to complete the offering any other way, due to the positive mitzva of completion, they rendered these sacrificial parts as ones that became ritually impure or were lost. In those cases, it is permitted for priests to eat their portions. As it was taught in a baraita: I might have thought that if the sacrificial parts became ritually impure or were lost, the priests would not be entitled to the breast and thigh, the eating of which ordinarily depends upon burning the sacrificial parts on the altar. Therefore, the verse states: “And the breast shall be for Aaron and his sons” (Leviticus 7:31), which indicates that in any event it is an absolute gift, even if some of the accompanying rites were not performed in the proper manner.
רש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) רַב כָּהֲנָא רָמֵי כְּתִיב {שמות כ״ג:י״ח} לֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר עַד בּוֹקֶר הוּא דְּלָא יָלִין הָא כׇּל הַלַּיְלָה כּוּלָּהּ יָלִין וּכְתִיב {ויקרא ו׳:ה׳} וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים עָלֶיהָ הַשְׁלֵם כׇּל הַקָּרְבָּנוֹת כּוּלָּן.

Rav Kahana raised a contradiction: It is written in one verse: “Neither may the fat of My festive-offering remain overnight until morning” (Exodus 23:18), which indicates that the fat may not remain overnight and into the morning hours, but it may remain all through the night. However, in another verse it is written: “And he shall burn upon it the fat of the peace-offerings” (Leviticus 6:5), and it is interpreted: Upon it you shall complete all the offerings, which indicates that the fats of all the offerings brought during the day must be burned before the daily afternoon offering.
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
רב כהנא רמי כתיב לא ילין חלב חגי עד בקר [הא] כל הלילה ילין ויקטיר איזו שעה שיזדמן לו שיקטיר מן הלילה יקטיר והכתיב והקטיר עליה חלבי השלמים עליה השלם כל הקרבנות הנה כל הקרבנות עם תמיד של שחר הן קרבים קודם תמיד של בין הערבים ופריק באותן החלבים שנותרו מן היום מקריבין כל הלילה והזהירה תורה לא ילין מכל אותן החלבים עד הבקר.
הא כל הלילה ילין – למטה ומעלן ומקטירן כל הלילה ואינו נפסל אלא אם כן מצאן בעלות השחר כשהוא למטה אלמא כל הלילה ראוי להקטיר.
והכתיב עליה השלם – דמשמע שלא יתעכב דבר אחר תמיד של בין הערבים.
א רב כהנא רמי [השליך, הראה סתירה]: נאמר במקום אחד ״ולא ילין חלב חגי עד בקר״ (שמות כג, יח), משמע: עד בוקר הוא דלא ילין, הא [הרי] נלמד מכאן כי כל הלילה כולה ילין שמותר להלין את חלב הקרבן כל הלילה. ואילו במקום אחר כתיב [נאמר] ״והקטיר עליה חלבי השלמים״ (ויקרא ו, ה), ודרשנו: עליה השלם כל הקרבנות כולן, משמע שיש להקטיר את החלבים של הקרבנות עוד לפני הקרבת תמיד של בין הערבים!
Rav Kahana raised a contradiction: It is written in one verse: “Neither may the fat of My festive-offering remain overnight until morning” (Exodus 23:18), which indicates that the fat may not remain overnight and into the morning hours, but it may remain all through the night. However, in another verse it is written: “And he shall burn upon it the fat of the peace-offerings” (Leviticus 6:5), and it is interpreted: Upon it you shall complete all the offerings, which indicates that the fats of all the offerings brought during the day must be burned before the daily afternoon offering.
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) הוּא מוֹתֵיב לַהּ וְהוּא מְפָרֵק לַהּ כְּשֶׁנִּתּוֹתְרוּ.

Rav Kahana raised the objection and he resolved it: The verse which indicates that the fat may remain all through the night is referring to fats that were left over after the blood was sprinkled during the day, after the daily morning offering, and there was no opportunity to offer them on the altar before the daily afternoon offering. Although ideally they should be offered on the altar before the daily afternoon offering, if they were left over, they may be offered until morning.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כשנתותרו – מקרבנות שנזרק דמן קודם תמיד ולא הספיקו להקריב דכיון דנראה להקרבה קודם לכן על תמיד של שחר הוא מושלם.
הוא מותיב לה והוא מפרק לה [הוא מקשה קושיה זו והוא עצמו מתרץ אותה], כאן מדובר כשנתותרו [שנשארו] לאחר שנזרק דמם ביום הקטרתם על תמיד של שחר, ולא הספיקו להקריבם לפני תמיד של בין הערבים, שאף שלכתחילה יש להביאם לפני התמיד, אבל אם נשארו — זמנם עד הבוקר.
Rav Kahana raised the objection and he resolved it: The verse which indicates that the fat may remain all through the night is referring to fats that were left over after the blood was sprinkled during the day, after the daily morning offering, and there was no opportunity to offer them on the altar before the daily afternoon offering. Although ideally they should be offered on the altar before the daily afternoon offering, if they were left over, they may be offered until morning.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) רָמֵי לי׳לֵיהּ רַב סָפְרָא לְרַב כְּתִיב {שמות ל״ד:כ״ה} לֹא יָלִין לַבֹּקֶר זֶבַח חַג הַפָּסַח לַבֹּקֶר הוּא דְּלֹא יָלִין הָא כׇּל הַלַּיְלָה יָלִין וְהָכְתִיב {במדבר כ״ח:י׳} עוֹלַת שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ וְלֹא עוֹלַת חוֹל בְּשַׁבָּת וְלֹא עוֹלַת חוֹל בְּיוֹם טוֹב.

Similarly, Rav Safra raised a contradiction before Rav: In one verse it is written: “Neither shall the sacrifice of the feast of Passover be left over until morning” (Exodus 34:25), from which it can be inferred that it may not remain overnight and into the morning hours, but it may remain all through the night. Accordingly, the fats of a Paschal lamb that was slaughtered on a weekday Passover eve may be offered on the altar on the night of the Festival. However, elsewhere it is written: “The burnt-offering of each Shabbat on its own Shabbat in addition to the continual burnt-offering and its libation” (Numbers 28:10), from which it is derived that the burnt-offering of a weekday is not offered on Shabbat, and the burnt-offering of a weekday is not offered on a Festival. Therefore, it should be prohibited to burn the fats of the Paschal lamb on the altar on the Festival, as it is a weekday offering and consequently may not be offered on a Festival.
ר׳ חננאלרש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
רמי ליה רב ספרא לרבא כתיב לא ילין לבקר זבח חג הפסח לבקר הוא דלא ילין הא כל הלילה כשרין להקרבה והא הפסח נשחט בארבעה עשר והוא חול והלילה שהוא לילי חמשה עשר יום טוב הוא וכתיב עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ולא עולת שבת בחול ופרקי׳ האי קרא כתיב לא ילין לבקר זבח חג הפסח ודיקינן מינה לבקר הוא דלא ילין הא כל הלילה ילין כלומר יקריב לילי חמשה עשר אף על פי שהוא יום טוב בארבעה עשר שחל להיות בשבת עסקינן דחלבי שבת קריבין ביום טוב כלומר דברים הנשחטין בשבת חלביהן קריבין ביום טוב.
הא כל הלילה ילין – ויקטירנו בלילי י״ט ואע״פ שנותר מקרבן של חול דהא י״ד שנזרק דם הפסח בו חול הוא.
ולא עולת חול ביו״ט – הקשה ריב״א דהא קרא בשבת כתיב דחמיר אבל ביו״ט דקיל מנא לן דלא קרבה וי״ל דאתיא כרבי עקיבא דאמר בסוף אלו קשרים (שבת דף קיד.) עולת שבת לימד על חלבי שבת שקרבין בי״ט ומשמע ליה קרא עולת שבת זו בשבת אחרת דהיינו של שבת בי״ט מכלל דשל חול בי״ט לא קרבה וקשה לר׳ עקיבא תיפוק לי׳ דחלבי שבת קריבין בי״ט מקרא דהכא דלא ילין הא כל הלילה ילין דלכל הפחות מיתוקם בארבעה עשר שחל להיות בשבת תימה לר״י הא קרא בנותר דבשר מיירי דהא לקמן (דף סג:) מחייב שוחט על חמץ אחד מבני חבורה מדכתיב לא ילין בתריה דמשמע הני דקיימינן עלי׳ בלא ילין וכל הלילה ילין כדר׳ עקיבא אוקימנא לסוגיא דהכא ושמעינן ליה לר׳ עקיבא דפסח נאכל כל הלילה עד שעת חפזון ואיכא למימר דמשמע ליה למסדר הש״ס דקרא בכל הזבח מיירי בין בבשר ובין באימורין ומדלא כתיב חלב כמו גבי חלב חגי ומדלא כתיב גבי אכילה דואכלו את הבשר כדכתב התם לא תותירו ש״מ דבתרווייהו משתעי.
בד״ה יכול נטמאו כו׳ דמדאורייתא ארצויי מרצי כו׳. נ״ב דמ״ש שוגג או מזיד:
בד״ה ולא עולת חול כו׳ וקשה לר״ע ת״ל דחלבי שבת קריבין ביו״ט מקרא דהכא דלא ילין כו׳ עכ״ל דקרא דעולת שבת בשבתו משמע היתרא אתי לאשמעי׳ עולת שבת בי״ט דלאשמעי׳ איסורא הא של חול בי״ט לא קרבה לא הוה היתרא דקרא עולת שבת בשבתו חוזר לגופיה ומלא ילין נמי שמעינן היתרא עכ״פ של שבת (בחול) [ביו״ט] וכוונת מהרש״ל שהגיה דקשה בדל״ת כו׳ אינה מבוררת לן ודו״ק:
בא״ד וכל הלילה ילין כדר״ע אוקמינא לסוגיא דהכא ושמעינן ליה לר״ע כו׳ עכ״ל ר״ל דסוגיא דהכא דמוקי ליה לקרא באמורין הנקרבין ע״ג המזבח כר״ע מתוקמא כמ״ש התוס׳ לעיל וסוגיא דלקמן דמוקי ליה לקרא בנותר דבשר הנאכל ע״כ נמי כר״ע אתיא דס״ל פסח נאכל כל הלילה וכל הלילה ילין וק״ל:
גמ׳ והכתיב עולת שבת. עי׳ שבת ד״כ ע״א תד״ה למשרי. וביומא דף מו ע״א תוד״ה אבל וצ״ע:
וכן רמי ליה [הקשה לו, הראה לו סתירה] רב ספרא לרב: כתיב [נאמר] במקום אחד ״ולא ילין לבקר זבח חג הפסח״ (שמות לד, כה), ומכאן נדייק: לבקר הוא שלא ילין הא [הרי] משמע כי כל הלילה ילין, ואפילו איברי עולה שנשחטה בערב יום טוב שהוא חול, מותר להקריבם בליל יום טוב. והכתיב [והרי נאמר] במקום אחר ״עלת שבת בשבתו על עלת התמיד ונסכה״ (במדבר כח, י), ולמדו מכאן שאין מקריבים עולת חול בשבת ולא עולת חול ביום טוב, ולפיכך אי אפשר להקריב את חלבי הפסח ביום טוב — שהרי הם עולת חול שאינה קרבה ביום טוב!
Similarly, Rav Safra raised a contradiction before Rav: In one verse it is written: “Neither shall the sacrifice of the feast of Passover be left over until morning” (Exodus 34:25), from which it can be inferred that it may not remain overnight and into the morning hours, but it may remain all through the night. Accordingly, the fats of a Paschal lamb that was slaughtered on a weekday Passover eve may be offered on the altar on the night of the Festival. However, elsewhere it is written: “The burnt-offering of each Shabbat on its own Shabbat in addition to the continual burnt-offering and its libation” (Numbers 28:10), from which it is derived that the burnt-offering of a weekday is not offered on Shabbat, and the burnt-offering of a weekday is not offered on a Festival. Therefore, it should be prohibited to burn the fats of the Paschal lamb on the altar on the Festival, as it is a weekday offering and consequently may not be offered on a Festival.
ר׳ חננאלרש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) אֲמַר לֵיהּ כְּבָר רַמְיַיהּ נִיהֲלֵיהּ רַב אַבָּא בַּר חִיָּיא לר׳לְרַבִּי אֲבָהוּ וְשַׁנִּי לֵיהּ הָכָא גבְּאַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת עָסְקִינַן דדְּחֶלְבֵי שַׁבָּת קְרֵיבִין בְּיוֹם טוֹב.

Rav said to him: Rav Abba bar Ḥiyya already raised this contradiction before Rabbi Abbahu, and he answered him: Here, in the verse that says that the fat may not remain overnight and into the morning hours but it may remain on the altar all through the night, we are dealing with a case where the fourteenth of Nisan occurs on Shabbat, as the fats of a Shabbat offering may be sacrificed on the altar on a Festival. It is only in that specific case that the fats of the Paschal lamb may be burned on the night of the Festival.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר ליה רבא ונימא ליה לקרא דבארבעה עשר שחל להיות בשבת כתיבת א״ל שבקיה לקרא כיון דלית ליה דרשה אחרינא הוא דחיק ומוקים נפשיה בהכי.
בארבעה עשר שחל להיות בשבת עסקינן – בירושלמי דייק מקרא דלא ילין חלב חגי כה״ג ומוקי לה נמי ר׳ אבהו בי״ד שחל להיות בשבת ופריך דלא מצי לאוקמי בשבת דחגי כתיב דהיינו חגיגה הבאה עם הפסח דלא דחיא שבת כדאמר לקמן באלו דברים (פסחים סט:) ומפרש דה״ק שמרהו שלא יבא לידי בל ילין שיקריבהו מבעוד יום בשעה הראויה לו ותימה על ירושלמי דפריך מינה דהאי קרא דחלב חגי דבחגיגת חמשה עשר מיירי כדמוכח באלו דברים הקשה רשב״א לבן תימא דדריש לקמן באלו דברים (פסחים ע.) חגיגה הבאה עם הפסח הרי היא כפסח דזבח חג זה חגיגה היכי מיתוק׳ האי קרא בשבת הא מודה דלא דחיא שבת כדמוכח התם וי״ל דבן תימא יסבור כר׳ ישמעאל דאמר באלו קשרים (שבת דף קיד:) דחלבי חול קריבין בי״ט אי נמי בן תימא יפרש שמרהו שלא יבא לידי בל ילין כדמפרש בירושלמי.
אמר ליה [לו]: כבר רמייה ניהליה [הקשה קושיה זו לפניו] ר׳ אבא בר חייא לר׳ אבהו, ושני ליה [ותירץ לו]: הכא [כאן] בפסוק האומר שלא ילין החלב עד בוקר, אבל כל הלילה מותר בהקטרתו בארבעה עשר בניסן שחל להיות בשבת עסקינן [עוסקים אנו] שחלבי שבת קריבין ביום טוב, שבמקרה מיוחד זה מותר להקריבם ביום טוב.
Rav said to him: Rav Abba bar Ḥiyya already raised this contradiction before Rabbi Abbahu, and he answered him: Here, in the verse that says that the fat may not remain overnight and into the morning hours but it may remain on the altar all through the night, we are dealing with a case where the fourteenth of Nisan occurs on Shabbat, as the fats of a Shabbat offering may be sacrificed on the altar on a Festival. It is only in that specific case that the fats of the Paschal lamb may be burned on the night of the Festival.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אֲמַר לֵיהּ מִשּׁוּם דְּחֶלְבֵי שַׁבָּת קְרֵיבִין בְּיוֹם טוֹב אֲנַן נֵיקוּ וְנִימָא לֵיהּ דְּהַאי קְרָא בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת הוּא דִּכְתִיב אֲמַר לֵיהּ שִׁבְקֵיהּ לִקְרָא דְּהוּא דָּחֵיק וּמוֹקֵים אַנַּפְשֵׁיהּ.:

He said to him: Because the fats of Shabbat offerings may be sacrificed on a Festival, shall we arise and say that this verse is written exclusively with regard to the special case of the fourteenth of Nisan that occurs on Shabbat, and not with regard to the standard case? He said to him: Leave the interpretation of this verse alone, since it compels itself to be established as referring exclusively to this special case, because the contradiction needs to be resolved in some manner.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואנן ניקו כו׳ – קושיא היא.
שבקי׳ לקרא דהוא דחיק ומוקי אנפשיה – מדקשו קראי אהדדי על כרחיך קראי גופייהו מוקמי אנפשייהו הכי.
אמר ליה [לו]: משום שחלבי שבת קריבים ביום טוב, אנן ניקו ונימא ליה דהאי קרא [אנו נקום ונאמר לו לאותו פסוק] שבארבעה עשר שחל להיות בשבת הוא דכתיב [שנאמר] ורק במקרה מיוחד זה ולא כמשמעו? אמר לו: שבקיה לקרא דהוא דחיק ומוקים אנפשיה [הנח את המקרא הזה שהוא דוחק, ומעמיד את עצמו] במקרה מיוחד. שהרי הסתירה קיימת כאן, וחייבים לישבה באיזו שהיא דרך.
He said to him: Because the fats of Shabbat offerings may be sacrificed on a Festival, shall we arise and say that this verse is written exclusively with regard to the special case of the fourteenth of Nisan that occurs on Shabbat, and not with regard to the standard case? He said to him: Leave the interpretation of this verse alone, since it compels itself to be established as referring exclusively to this special case, because the contradiction needs to be resolved in some manner.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) מתני׳מַתְנִיתִין: ההַפָּסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ וְקִבֵּל וְהָלַךְ וְזָרַק שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ (ו)אוֹ לִשְׁמוֹ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ וְלִשְׁמוֹ פָּסוּל.

MISHNA: The Paschal lamb that the priest slaughtered not for its own purpose, i.e., at the time of slaughter he said that his intent was to slaughter it as a different offering, e.g., a peace-offering or burnt-offering, rather than as a Paschal lamb; or if the priest received the blood, or carried the blood to the altar, or sprinkled the blood on the altar while saying that it was not for the purpose of the Paschal lamb; or if the priest performed the rites both for its own purpose and not for its own purpose; or not for its own purpose and for its own purpose; in all these cases, the Paschal lamb is disqualified.
קישוריםעין משפט נר מצוהרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מתני׳ הפסח ששחטו שלא לשמו – לשם שלמים.
או קיבל או הלך או זרק שלא לשמו – שבארבע עבודות הללו הפסח נפסל במחשבתן אם לפסול אם לפגל כדיליף בשמעתא קמייתא דזבחים (דף ד.).
או לשמו ושלא לשמו – בגמרא מפרש אי במחשבת עבודה אחת קאמר אי במחשבת שתי עבודות כגון קיבל לשמו וזרק שלא לשמו.
פסול – דכתיב זבח פסח הוא שתהא זביחתו לשם פסח וכתיב הוא למעוטי נשחט שלא לשמו.
המשנה השניה הכוונה בה בענין החלק השני והוא שאמר הפסח ששחטו שלא לשמו קבל והלך וזרק שלא לשמו או לשמו ושלא לשמו או שלא לשמו ולשמו פסול כיצד לשמו ושלא לשמו לשם פסח ולשם שלמים שלא לשמו ולשמו לשם שלמים ולשם פסח אמר הר״ם עוד יתבאר לך בתחלת זבחים כי המחשבה פוסלת בקדשים בארבע עבודות בשחיטה ובקבלת הדם ובהליכתו למזבח ובזריקתו על גבי המזבח ואימתי שיפסיד מחשבתו בשעה שמתעסק בעבודה מאלו העבודות שזכרנו נפסד הזבח כאשר יתבאר לשם ובפרט הפסח והחטאת כאשר יפרש בתחלת זבחים ואמרו בירושלמי מנין שאין שוחטין את הפסח אלא לשמו שנא׳ ואמרתם זבח פסח הוא לה׳ שחטו שלא לאוכליו ושלא למנויו לערלים ולטמאים פסול לאוכליו ושלא לאוכליו למנויו ושלא למנויו למולים ולערלים לטמאים ולטהורים כשר שחטו קודם חצות פסול שנא׳ בין הערבים וקודם לתמיד כשר ובלבד שיהא אחר ממרס בדמו עד שיזרק דם התמיד ואם נזרק כשר שלא לאוכליו הם חולה זקן וקטן שאין יכולים לאכול כזית בשר מפורש הוא בתורה כי הפסח אינו נשחט אלא באנשים ידועים והוא אמרו תכסו על השה ואינו נשחט אלא למי שיכול לאכול ממנו שנא׳ איש לפי אכלו ושאין אוכל ממנו ערל שנא׳ וכל ערל לא יאכל בו ואינו נשחט אלא למי שיכול לאכלו ממנו שנ׳ איש לפי אכלו ואינו נשחט אלא לטהור שנא׳ ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ומה שחייב להיותו פסול כששחטו לשמו ושלא לשמו וכשר כששחטו לאוכליו ושלא לאוכליו כי לשמו ושלא לשמו היה הפסול בעצם הזבח לאוכליו ושלא לאוכליו ההפסד חוץ ממנו ושנית כי לאוכליו ושלא לאוכליו אתה יכול להפריש הפסולים מן הכשרים ושלישית כי לשמו ושלא לשמו נוהג בכל הקדשים וזאת היא מיוחדת בפסח ממרס בדמו פי׳ ממשמש בו ומניעו כדי שלא יקרוש:
אמר המאירי הפסח ששחטו שלא לשמו פי׳ התבאר בזבחים שמחשבה שאינה ראויה פוסלת בקדשים כל שמחשב אותה מחשבה בזמן שהוא מתעסק בקרבן באחת מארבע עבודות שהן שעת שחיטה או שעת קבלת הדם או שעת הולכתו למזבח או שעת זריקה אבל אם היתה לו מחשבה זו כשהוא מתעסק בקרבן בדבר אחר שלא מארבע עבודות אלו כגון בשעת הולכת אמורין למזבח או בשעת הקטרתם אינו כלום:
ומחשבה זו שפוסלת באחת מארבע עבודות חלוקה לשלשה פנים כל אחת חמורה מחברתה הראשונה נקראת מחשבת זמן והיא ששחט או קבל או הוליך או זרק על מנת לאכול מהן דבר הראוי לאכילה אחר זמן אכילתם או להקטיר מהן דבר הראוי להקטרה אחר זמן הקטרתם שאכילת מזבח אף היא אכילה היא וזו חמורה מכולן שפוסלת בכל הקדשים ומפגלתם ר״ל שזהו הנקרא פגול והאוכלו בכרת והשנית מחשבת מקום והוא ששחט או קבל או הוליך או זרק על מנת לאכול או להקטיר מהם חוץ למקום הראוי לאכילתם וזו פוסלת בכל הקדשים אבל אינה מפגלת ר״ל שאין זה פגול להתחייב האוכל בכרת אלא שהוא פסול וכן הדין בשתיהן אם חישב מאחת מעבודות אלו לחברתה כגון שחשב בשעת שחיטה יזרוק דמה חוץ לזמנה או חוץ למקומה שמחשבין מעבודה לעבודה השלישית מחשבת שינוי השם כגון עולה ששחטה או קבל דמה או הוליך או זרק לשם שלמים או שהיתה של ראובן ושחט או קבל או הוליך או זרק לשם שמעון וזו אינה פוסלת אלא בחטאת ובפסח שכל הזבחים שנשחטו שלא לשמן כשרים לזרוק דמן ולהקטיר אימוריהן ולאכול את בשרן אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה כלומר שאם שחט עולה לשם שלמים לא עלתה לו לעולה ולא לשלמים וחייב להביא עולה אחרת ואם שחט עולת ראובן לשם שמעון לא עלתה לאחד מהם אבל הזבח כשר ובחטאת ופסח פסול ויוצא לבית השריפה ויש חלוק בזה בין חטאת לפסח שהחטאת אם שחטו לשם חולין מיהא כשר שכך למדו רבותינו מחשבת קדשים מחללת קדשים ואין מחשבת חולין מחללת קדשים אבל פסח אפילו לשם חולין פסול והביאוה בתלמוד המערב ממה שכתוב פסח הוא לה׳:
ועל סמך הקדמה זו אתה מפרש את משנתנו לומר שהפסח ששחטו שלא לשמו כגון ששחטו לשם שלמים וכיוצא בזה והוא הדין שעשה אחת מארבע עבודות שלא לשמו כגון קבל או הוליך או זרק פסול ויוצא לבית השריפה ולא עוד אלא אפילו עירב בו מחשבות כגון ששחטו לשמו ושלא לשמו ר״ל לשם פסח ולשם שלמים או שלא לשמו ולשמו ר״ל לשם שלמים ולשם פסח ולפי מה שיתבאר בגמ׳ אין בזה הפרש בין עבודה אחת לשתי עבודות שאם בעבודה אחת היא ר״ל שבשחיטה חשב במקצתה לשמו ובמקצתה שלא לשמו אם הקדים שלא לשמו ללשמו פסול לדברי הכל ר״ל בין לר׳ מאיר בין לר׳ יוסי שנחלקו באומר הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים שלדעת ר׳ מאיר תפוס לשון ראשון והרי היא תמורת עולה ור׳ יוסי אומר דבריו קיימין ותרעה עד שתסתאב ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים שאף בגמר דבריו אדם מתפיס כלומר שאין אומרין לא תפוס לשון ראשון ולא לשון אחרון אלא מחמירין בשניהם ואם הקדים לשמו לשלא לשמו פסול לדעת ר׳ יוסי שהלכה כמותן על הדרך שיתבאר למטה ואם בשתי עבודות הוא כגון ששחט לשמו וקבל שלא לשמו או בהפך פסול לדברי הכל שהרי כל אחת מן העבודות חשובה בעצמה להיות המחשבה פוסלת בה ואין כאן לשון ראשון ולא לשון אחרון:
שחטו שלא לאוכליו פירושו התבאר בגמ׳ שאין שוחטין את הפסח אלא על אותם שיכולין לאכלו אבל אותם שאין יכולים לאכול ממנו כזית אין שוחטים עליהם שנאמר איש לפי אכלו כלומר הראוי לאכילה וכן אין שוחטין אותו אלא למנוייו כלומר שמתקבצים הרבה על פסח אחד בעוד שהשה חי שנאמר תכוסו על השה ושוחטין אותו על שם כלם ואע״פ שהיחיד ששחט לעצמו כשר ובלבד שיהא ראוי לאכלו כלו מ״מ מחזרין ומשתדלים שלא לשחוט לכתחלה על היחיד שמא יבא לידי פסול וכן שצריכים היו לכך שהפסח לא היה בא אלא תמים זכר בן שנה אלא מתקבצין בו כמה שירצו ושוחטין על אותם הנמנין עליו ולא על מי שנמנה לו בחבורה אחרת אא״כ נמלך ונעתק מזו לזו והערל אע״פ שהוא ישראל שמתו אחיו מחמת מילה אינו אוכל בו ואין שוחטין עליו שנא׳ כל ערל לא יאכל בו וכן אינו נשחט על הטמא שהרי הם בכרת על אכילתו ונדחין לפסח שני ומתוך כך הוא אומר שאם שחטו שלא לאוכליו ר״ל לחולים וזקנים שאינן יכולין לאכול כזית או שלא למנוייו או לערלים או לטמאים פסול ויוצא לבית שריפה אבל אם שחטו לאוכליו ושלא לאוכליו למנוייו ושלא למנוייו או למולים וערלים או לטמאים וטהורים כשר ואע״פ שבלשמו ושלא לשמו פסלנו בעירוב מחשבות והיה לנו לומר כן בזו פי׳ בגמ׳ הטעם שכל שעירב בשחיטתו שלא לשמו היה הפסול בגוף הזבח אבל כשעירב במחשבתו שלא לאוכליו אין הפסול בגופו וכן שבעירוב שלא לשמו אין בו תקנה אבל בעירוב שלא לראויים לאכול יכול הוא לבררם ולהאכילו לראויים ויחזיר דמיהם לשאין ראויים וי״מ שהחלקים אפשר לבררם זו של אלו וזו של אלו ואחר שאפשר לברר זו מזו אין ראוי לפסול וכן שמחשבת שלא לשמו נוהגת בכל אחת מארבע העבודות ומחשבת אוכלין אינה פוסלת אלא בשחיטה אבל לא באחת מארבע עבודות ר״ל שאם קבל או זרק על דעת שלא לאוכלים או ששחט על מנת לזרוק דמה שלא לאוכלים לא פסל שאין מחשבת אוכלין בזריקה וכן שמחשבת שלא לשמו פוסלת בקרבן צבור כביחיד אבל מחשבת שלא לאוכליו אינה פוסלת בקרבן צבור:
שחטו קודם חצות פסול שהרי בין הערבים כתיב וכשהקדימו נעשה מחוסר זמן אבל כל ששחטו לאחר חצות אע״פ ששחטו קודם תמיד כשר אע״פ שאין ראוי לעשות כן אלא לאחר התמיד ומ״מ צריך שיקדים זריקת דם התמיד לזריקת דמו של פסח שלא יהא שונה בחטאו ומתוך כך כל שהקדים פסח לתמיד נותן הדם לממרס שינידהו תמיד שלא יקרוש כדי שיהא ראוי לזריקה אחר זריקת דם התמיד ומ״מ אף בזו אם זרק את דמו קודם זריקת דם התמיד כשר:
זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ׳ אלו הן:
ב משנה הפסח ששחטו שלא לשמו, שבזמן שחיטה אמר שאין כוונתו לשחטו לשם פסח אלא לשם קרבן אחר כגון שלמים או עולה, או קבל את הדם, או הלך עם הדם למזבח, או זרק את הדם על המזבח באמירה שיהא שלא לשמו, או שעשה את העבודות לשמו ושלא לשמו יחד או שלא לשמו ולשמו, בכל אלה אם פסל בעבודה אחת — הפסח פסול.
MISHNA: The Paschal lamb that the priest slaughtered not for its own purpose, i.e., at the time of slaughter he said that his intent was to slaughter it as a different offering, e.g., a peace-offering or burnt-offering, rather than as a Paschal lamb; or if the priest received the blood, or carried the blood to the altar, or sprinkled the blood on the altar while saying that it was not for the purpose of the Paschal lamb; or if the priest performed the rites both for its own purpose and not for its own purpose; or not for its own purpose and for its own purpose; in all these cases, the Paschal lamb is disqualified.
קישוריםעין משפט נר מצוהרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) כֵּיצַד לִשְׁמוֹ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ לְשֵׁם פֶּסַח וּלְשֵׁם שְׁלָמִים שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ וְלִשְׁמוֹ לְשֵׁם שְׁלָמִים וּלְשֵׁם פֶּסַח.:

How does one perform the rites for its own purpose and not for its own purpose? It is in a case where the priest said that his intent is for the purpose of the Paschal lamb and for the purpose of a peace-offering. And how does one perform rites not for its own purpose and for its own purpose? It is in a case where the priest says that the offering is for the purpose of a peace-offering and for the purpose of a Paschal lamb.
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כיצד הוא האופן של לשמו ושלא לשמו — כגון שאמר שכוונתו לשם פסח ולשם שלמים, שלא לשמו ולשמו שאמר — לשם שלמים ולשם פסח.
How does one perform the rites for its own purpose and not for its own purpose? It is in a case where the priest said that his intent is for the purpose of the Paschal lamb and for the purpose of a peace-offering. And how does one perform rites not for its own purpose and for its own purpose? It is in a case where the priest says that the offering is for the purpose of a peace-offering and for the purpose of a Paschal lamb.
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) גמ׳גְּמָרָא: בָּעֵי רַב פָּפָּא בַּעֲבוֹדָה אַחַת תְּנַן אוֹ בִּשְׁתֵּי עֲבוֹדוֹת תְּנַן.

GEMARA: Rav Pappa raised a dilemma: The mishna says: For its own purpose and not for its own purpose. Did we learn in the mishna concerning a case where the priest had both intentions while performing one rite, i.e., he stated both intentions while slaughtering? Or, did we learn in the mishna concerning a case where the priest had the two intentions while performing two rites, i.e., during one rite he said that it was for its own purpose and in another of the four rites he said that it was not for its own purpose?
רש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
גמ׳ בעבודה אחת תנן – וחישב בה לשמו ושלא לשמו ואפ״ה קתני פסול ור׳ יוסי היא דאמר במסכת תמורה (דף כה.) אף בגמר דבריו אדם נתפס דבוק.
גמ׳ בעי רבא בעבודה אחת כו׳ כצ״ל:
ג גמרא בעי [שאל] רב פפא: מה שאמרנו ״לשמו ושלא לשמו״, האם הכונה היא שחשב שתי מחשבות אלה בעבודה אחת תנן [שנינו], כגון שבשעת שחיטה אמר את שני הדברים כאחד. או בשתי עבודות תנן [שנינו], שאמר בעבודה אחת לשמו, ובעבודה אחרת מאלו הארבע אמר שלא לשמו?
GEMARA: Rav Pappa raised a dilemma: The mishna says: For its own purpose and not for its own purpose. Did we learn in the mishna concerning a case where the priest had both intentions while performing one rite, i.e., he stated both intentions while slaughtering? Or, did we learn in the mishna concerning a case where the priest had the two intentions while performing two rites, i.e., during one rite he said that it was for its own purpose and in another of the four rites he said that it was not for its own purpose?
רש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) בַּעֲבוֹדָה אַחַת תְּנַן וְרַבִּי יוֹסֵי הִיא דְּאָמַר אַף בִּגְמַר דְּבָרָיו אָדָם נִתְפָּס.

Rav Pappa elaborates on the difference between these two different explanations. Shall we say that we learn in the mishna with regard to one rite, and therefore our mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, who said that a person is held accountable even for the conclusion of his statement? Rabbi Yosei and Rabbi Meir disagree in the case of one who says: This animal is a burnt-offering and a peace-offering. Rabbi Yosei says that not only the beginning but also the conclusion of his statement is significant, and the animal has been consecrated as both a burnt-offering and a peace-offering. It is therefore unfit to be offered on the altar; rather, it must be sold when it develops a defect and the money used to purchase animals for both a burnt-offering and a peace-offering. And similarly in the case of our mishna, where the priest says that his intent is for the purpose of a Paschal lamb and for the purpose of a peace-offering, Rabbi Yosei would say that the animal has been slaughtered for both a Paschal lamb and a peace-offering, and is therefore disqualified.
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והוא מבאר את ההבדל: האם נאמר כי בעבודה אחת תנן [שנינו] ולפיכך משנתנו כשיטת ר׳ יוסי היא, שאמר: אף בגמר דבריו אדם נתפס. שנחלקו ר׳ יוסי ור׳ מאיר במקרה שאומר אדם שתהא בהמה עולה ושלמים שלדעת ר׳ מאיר דינה כעולה, שכיון שהוציא מפיו בתחילה לשון עולה — חלה קדושת עולה עליה ושוב אין קדושת שלמים יכולה לחול עליה. ור׳ יוסי אומר שגם דיבור אחרון יש לו חשיבות, ולכן יש בה גם קדושת עולה וגם קדושת שלמים, וממילא אינה ראויה להקרבה, אלא תימכר כשיפול בה מום, ובדמיה יקנו עולה ושלמים. משמע שלשיטת ר׳ יוסי כשאומר אדם דיבור שיש סתירה בין תחילתו וסופו, אין אומרים שרק ראשית דבריו היא הקובעת, ומבטלת מה שבא אחר כך. אלא גם מה שאמר בסוף יש לו חשיבות, ואפשר לתפוס — לקבל ולהתחשב גם בדבריו האחרונים.
Rav Pappa elaborates on the difference between these two different explanations. Shall we say that we learn in the mishna with regard to one rite, and therefore our mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, who said that a person is held accountable even for the conclusion of his statement? Rabbi Yosei and Rabbi Meir disagree in the case of one who says: This animal is a burnt-offering and a peace-offering. Rabbi Yosei says that not only the beginning but also the conclusion of his statement is significant, and the animal has been consecrated as both a burnt-offering and a peace-offering. It is therefore unfit to be offered on the altar; rather, it must be sold when it develops a defect and the money used to purchase animals for both a burnt-offering and a peace-offering. And similarly in the case of our mishna, where the priest says that his intent is for the purpose of a Paschal lamb and for the purpose of a peace-offering, Rabbi Yosei would say that the animal has been slaughtered for both a Paschal lamb and a peace-offering, and is therefore disqualified.
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) דְּאִי ר״מרַבִּי מֵאִיר הָא אָמַר תְּפוֹס לָשׁוֹן רִאשׁוֹן

For if our mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, surely he said: Hold one accountable for the first expression, and what he says after that is of no consequence. Rabbi Meir disagrees with Rabbi Yosei about the case of one who says: This animal is a burnt-offering and a peace-offering, for he maintains that the sacrifice has the status of a burnt-offering. Since the first term that he uttered was burnt-offering, the animal is consecrated as a burnt-offering, and it can no longer become a peace-offering. And similarly in the case of our mishna, where the priest says that his intent is for the purpose of a Paschal lamb and for the purpose of a peace-offering, Rabbi Meir would say that the animal has been slaughtered only for a Paschal lamb and the offering is fit.
רש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
דאי ר׳ מאיר האמר תפוס לשון ראשון – במסכת תמורה (ג״ז שם) גבי האומר הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים ר״מ אומר הרי זו תמורת עולה ר׳ יוסי אומר דבריו קיימים ותרעה עד שתומם ותמכר ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמי׳.
דאי ר׳ מאיר האמר תפוס לשון ראשון – אור״י דרבא לטעמיה דאית ליה דפליגי בתפוס לשון ראשון דאמרינן בפ״ב דזבחים (דף ל.) עדיין היא מחלוקת פירוש אפילו בתמורת עולה ושלמים פליג ר״מ ובלאו הכי הך דיוקא דהכא לא מיתוקם אלא אליבא דרבא דמייתי לקמן בפירקין (פסחים סג.) גבי אחרים אומרים הקדים מולים לערלים כו׳ וסבר אינה לשחיטה אלא לבסוף וכדרבא דאמר עדיין היא מחלוקת ופליגי בתפוס לשון ראשון אפילו בכי האי גוונא אף על גב דאינה לשחיטה אלא לבסוף וברגע אחרון יש לשניהם לחול וסבר ר״מ התם תפוס לשון ראשון אע״פ שלא חל בשעה שאמר דלרבה ואביי דלקמן דסבירא להו דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף חיילי תרווייהו אפילו לר״מ כמו שנאמר לקמן וא״כ לא יכשיר הכא לר״מ לשמו ושלא לשמו אפי׳ בעבודה אחת.
בא״ד לאכילת בשר לא מתכפרים כו׳. נ״ב פי׳ אפילו מדאורייתא:
בד״ה ולא עולת כו׳ דמשמע הני דקיימא עליה כו׳ כצ״ל. ונ״ב פי׳ כל מי שהוא בכלל לא ילין מן הבשר דהיינו א׳ מן בני חבורה חייבין עליו משום לא תשחט על חמץ לאפוקי על א׳ שאינו מן החבורה וק״ל ע״ש:
בד״ה דאי ר״מ כו׳ בתפוס לשון ראשון כו׳. נ״ב פי׳ ולא בנמלך לחוד ולאפוקי מאביי דאמר לשם לא פליג ר״מ אלא באומר תמורת עולה תמורת שלמים דהוי נמלך משום הכי אזלינן בתר לשון ראשון שכבר נתפס אבל באומר תמורת עולה ושלמים שתופס שניהם ואינו נמלך מודה לרבי יוסי ורבא סבר הכל תולה בתפוס לשון ראשון ואפילו בכה״ג פליגי וק״ל:
בד״ה דאי ר״מ האמר כו׳ אור״י דרבא לטעמיה דאית ליה כו׳ עכ״ל כן היה גירסת התוס׳ הכא בעי רבא בעבודה א׳ כו׳ ולא הוו גרסי הכא בעי רב פפא כנראה מדבריהם לקמן וק״ל:
בא״ד ופליגי בתפוס לשון ראשון אפילו בכה״ג אע״ג דאינה לשחיטה כו׳ עכ״ל ר״ל לא מבעיא בתמורת עולה ותמורת שלמים כיון דחייל תמורת עולה לא מצי חייל שוב תמורת שלמים אלא אפילו בכה״ג דאינו לשחיטה אלא לבסוף וברגע אחרון יש לחול שניהם אפ״ה פליג ר״מ וס״ל תפוס לשון ראשון אבל אי ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף מודה ר״מ דחיילי תרווייהו ועיין לקמן ברש״י ותוס׳ ודו״ק:
בא״ד חיילי תרווייהו כו׳ וא״כ לא יכשיר הכא לר״מ בלשמו ושלא לשמו אפילו בעבודה אחת עכ״ל ר״ל בלשמו ושלא לשמו לא יכשיר משום דמקצת שינוי קודש פסול משא״כ בשלא לאוכליו ולערלים דמקצת כשר כדלקמן ודו״ק:
דאי [שאם] משנתנו כשיטת ר׳ מאיר הא [הרי] אמר תפוס לשון ראשון ודיבור שני שמדבר שוב אינו מועיל,
For if our mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, surely he said: Hold one accountable for the first expression, and what he says after that is of no consequence. Rabbi Meir disagrees with Rabbi Yosei about the case of one who says: This animal is a burnt-offering and a peace-offering, for he maintains that the sacrifice has the status of a burnt-offering. Since the first term that he uttered was burnt-offering, the animal is consecrated as a burnt-offering, and it can no longer become a peace-offering. And similarly in the case of our mishna, where the priest says that his intent is for the purpose of a Paschal lamb and for the purpose of a peace-offering, Rabbi Meir would say that the animal has been slaughtered only for a Paschal lamb and the offering is fit.
רש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

פסחים נט: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים פסחים נט:, עין משפט נר מצוה פסחים נט:, ר׳ חננאל פסחים נט:, רש"י פסחים נט:, תוספות פסחים נט:, בית הבחירה למאירי פסחים נט: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה פסחים נט:, מהרש"א חידושי הלכות פסחים נט:, גליון הש"ס לרע"א פסחים נט:, פירוש הרב שטיינזלץ פסחים נט:, אסופת מאמרים פסחים נט:

Pesachim 59b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Pesachim 59b, Ein Mishpat Ner Mitzvah Pesachim 59b, R. Chananel Pesachim 59b, Rashi Pesachim 59b, Tosafot Pesachim 59b, Meiri Pesachim 59b, Maharshal Chokhmat Shelomo Pesachim 59b, Maharsha Chidushei Halakhot Pesachim 59b, Gilyon HaShas Pesachim 59b, Steinsaltz Commentary Pesachim 59b, Collected Articles Pesachim 59b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144