המשנה השניה הכוונה בה בענין החלק השני והוא שאמר הפסח ששחטו שלא לשמו קבל והלך וזרק שלא לשמו או לשמו ושלא לשמו או שלא לשמו ולשמו פסול כיצד לשמו ושלא לשמו לשם פסח ולשם שלמים שלא לשמו ולשמו לשם שלמים ולשם פסח אמר הר״ם עוד יתבאר לך בתחלת זבחים כי המחשבה פוסלת בקדשים בארבע עבודות בשחיטה ובקבלת הדם ובהליכתו למזבח ובזריקתו על גבי המזבח ואימתי שיפסיד מחשבתו בשעה שמתעסק בעבודה מאלו העבודות שזכרנו נפסד הזבח כאשר יתבאר לשם ובפרט הפסח והחטאת כאשר יפרש בתחלת זבחים ואמרו בירושלמי מנין שאין שוחטין את הפסח אלא לשמו שנא׳ ואמרתם זבח פסח הוא לה׳ שחטו שלא לאוכליו ושלא למנויו לערלים ולטמאים פסול לאוכליו ושלא לאוכליו למנויו ושלא למנויו למולים ולערלים לטמאים ולטהורים כשר שחטו קודם חצות פסול שנא׳ בין הערבים וקודם לתמיד כשר ובלבד שיהא אחר ממרס בדמו עד שיזרק דם התמיד ואם נזרק כשר שלא לאוכליו הם חולה זקן וקטן שאין יכולים לאכול כזית בשר מפורש הוא בתורה כי הפסח אינו נשחט אלא באנשים ידועים והוא אמרו תכסו על השה ואינו נשחט אלא למי שיכול לאכול ממנו שנא׳ איש לפי אכלו ושאין אוכל ממנו ערל שנא׳ וכל ערל לא יאכל בו ואינו נשחט אלא למי שיכול לאכלו ממנו שנ׳ איש לפי אכלו ואינו נשחט אלא לטהור שנא׳ ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ומה שחייב להיותו פסול כששחטו לשמו ושלא לשמו וכשר כששחטו לאוכליו ושלא לאוכליו כי לשמו ושלא לשמו היה הפסול בעצם הזבח לאוכליו ושלא לאוכליו ההפסד חוץ ממנו ושנית כי לאוכליו ושלא לאוכליו אתה יכול להפריש הפסולים מן הכשרים ושלישית כי לשמו ושלא לשמו נוהג בכל הקדשים וזאת היא מיוחדת בפסח ממרס בדמו פי׳ ממשמש בו ומניעו כדי שלא יקרוש:
אמר המאירי הפסח ששחטו שלא לשמו פי׳ התבאר בזבחים שמחשבה שאינה ראויה פוסלת בקדשים כל שמחשב אותה מחשבה בזמן שהוא מתעסק בקרבן באחת מארבע עבודות שהן שעת שחיטה או שעת קבלת הדם או שעת הולכתו למזבח או שעת זריקה אבל אם היתה לו מחשבה זו כשהוא מתעסק בקרבן בדבר אחר שלא מארבע עבודות אלו כגון בשעת הולכת אמורין למזבח או בשעת הקטרתם אינו כלום:
ומחשבה זו שפוסלת באחת מארבע עבודות חלוקה לשלשה פנים כל אחת חמורה מחברתה הראשונה נקראת מחשבת זמן והיא ששחט או קבל או הוליך או זרק על מנת לאכול מהן דבר הראוי לאכילה אחר זמן אכילתם או להקטיר מהן דבר הראוי להקטרה אחר זמן הקטרתם שאכילת מזבח אף היא אכילה היא וזו חמורה מכולן שפוסלת בכל הקדשים ומפגלתם ר״ל שזהו הנקרא פגול והאוכלו בכרת והשנית מחשבת מקום והוא ששחט או קבל או הוליך או זרק על מנת לאכול או להקטיר מהם חוץ למקום הראוי לאכילתם וזו פוסלת בכל הקדשים אבל אינה מפגלת ר״ל שאין זה פגול להתחייב האוכל בכרת אלא שהוא פסול וכן הדין בשתיהן אם חישב מאחת מעבודות אלו לחברתה כגון שחשב בשעת שחיטה יזרוק דמה חוץ לזמנה או חוץ למקומה שמחשבין מעבודה לעבודה השלישית מחשבת שינוי השם כגון עולה ששחטה או קבל דמה או הוליך או זרק לשם שלמים או שהיתה של ראובן ושחט או קבל או הוליך או זרק לשם שמעון וזו אינה פוסלת אלא בחטאת ובפסח שכל הזבחים שנשחטו שלא לשמן כשרים לזרוק דמן ולהקטיר אימוריהן ולאכול את בשרן אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה כלומר שאם שחט עולה לשם שלמים לא עלתה לו לעולה ולא לשלמים וחייב להביא עולה אחרת ואם שחט עולת ראובן לשם שמעון לא עלתה לאחד מהם אבל הזבח כשר ובחטאת ופסח פסול ויוצא לבית השריפה ויש חלוק בזה בין חטאת לפסח שהחטאת אם שחטו לשם חולין מיהא כשר שכך למדו רבותינו מחשבת קדשים מחללת קדשים ואין מחשבת חולין מחללת קדשים אבל פסח אפילו לשם חולין פסול והביאוה בתלמוד המערב ממה שכתוב פסח הוא לה׳:
ועל סמך הקדמה זו אתה מפרש את משנתנו לומר שהפסח ששחטו שלא לשמו כגון ששחטו לשם שלמים וכיוצא בזה והוא הדין שעשה אחת מארבע עבודות שלא לשמו כגון קבל או הוליך או זרק פסול ויוצא לבית השריפה ולא עוד אלא אפילו עירב בו מחשבות כגון ששחטו לשמו ושלא לשמו ר״ל לשם פסח ולשם שלמים או שלא לשמו ולשמו ר״ל לשם שלמים ולשם פסח ולפי מה שיתבאר בגמ׳ אין בזה הפרש בין עבודה אחת לשתי עבודות שאם בעבודה אחת היא ר״ל שבשחיטה חשב במקצתה לשמו ובמקצתה שלא לשמו אם הקדים שלא לשמו ללשמו פסול לדברי הכל ר״ל בין לר׳ מאיר בין לר׳ יוסי שנחלקו באומר הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים שלדעת ר׳ מאיר תפוס לשון ראשון והרי היא תמורת עולה ור׳ יוסי אומר דבריו קיימין ותרעה עד שתסתאב ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים שאף בגמר דבריו אדם מתפיס כלומר שאין אומרין לא תפוס לשון ראשון ולא לשון אחרון אלא מחמירין בשניהם ואם הקדים לשמו לשלא לשמו פסול לדעת ר׳ יוסי שהלכה כמותן על הדרך שיתבאר למטה ואם בשתי עבודות הוא כגון ששחט לשמו וקבל שלא לשמו או בהפך פסול לדברי הכל שהרי כל אחת מן העבודות חשובה בעצמה להיות המחשבה פוסלת בה ואין כאן לשון ראשון ולא לשון אחרון:
שחטו שלא לאוכליו פירושו התבאר בגמ׳ שאין שוחטין את הפסח אלא על אותם שיכולין לאכלו אבל אותם שאין יכולים לאכול ממנו כזית אין שוחטים עליהם שנאמר איש לפי אכלו כלומר הראוי לאכילה וכן אין שוחטין אותו אלא למנוייו כלומר שמתקבצים הרבה על פסח אחד בעוד שהשה חי שנאמר תכוסו על השה ושוחטין אותו על שם כלם ואע״פ שהיחיד ששחט לעצמו כשר ובלבד שיהא ראוי לאכלו כלו מ״מ מחזרין ומשתדלים שלא לשחוט לכתחלה על היחיד שמא יבא לידי פסול וכן שצריכים היו לכך שהפסח לא היה בא אלא תמים זכר בן שנה אלא מתקבצין בו כמה שירצו ושוחטין על אותם הנמנין עליו ולא על מי שנמנה לו בחבורה אחרת אא״כ נמלך ונעתק מזו לזו והערל אע״פ שהוא ישראל שמתו אחיו מחמת מילה אינו אוכל בו ואין שוחטין עליו שנא׳ כל ערל לא יאכל בו וכן אינו נשחט על הטמא שהרי הם בכרת על אכילתו ונדחין לפסח שני ומתוך כך הוא אומר שאם שחטו שלא לאוכליו ר״ל לחולים וזקנים שאינן יכולין לאכול כזית או שלא למנוייו או לערלים או לטמאים פסול ויוצא לבית שריפה אבל אם שחטו לאוכליו ושלא לאוכליו למנוייו ושלא למנוייו או למולים וערלים או לטמאים וטהורים כשר ואע״פ שבלשמו ושלא לשמו פסלנו בעירוב מחשבות והיה לנו לומר כן בזו פי׳ בגמ׳ הטעם שכל שעירב בשחיטתו שלא לשמו היה הפסול בגוף הזבח אבל כשעירב במחשבתו שלא לאוכליו אין הפסול בגופו וכן שבעירוב שלא לשמו אין בו תקנה אבל בעירוב שלא לראויים לאכול יכול הוא לבררם ולהאכילו לראויים ויחזיר דמיהם לשאין ראויים וי״מ שהחלקים אפשר לבררם זו של אלו וזו של אלו ואחר שאפשר לברר זו מזו אין ראוי לפסול וכן שמחשבת שלא לשמו נוהגת בכל אחת מארבע העבודות ומחשבת אוכלין אינה פוסלת אלא בשחיטה אבל לא באחת מארבע עבודות ר״ל שאם קבל או זרק על דעת שלא לאוכלים או ששחט על מנת לזרוק דמה שלא לאוכלים לא פסל שאין מחשבת אוכלין בזריקה וכן שמחשבת שלא לשמו פוסלת בקרבן צבור כביחיד אבל מחשבת שלא לאוכליו אינה פוסלת בקרבן צבור:
שחטו קודם חצות פסול שהרי בין הערבים כתיב וכשהקדימו נעשה מחוסר זמן אבל כל ששחטו לאחר חצות אע״פ ששחטו קודם תמיד כשר אע״פ שאין ראוי לעשות כן אלא לאחר התמיד ומ״מ צריך שיקדים זריקת דם התמיד לזריקת דמו של פסח שלא יהא שונה בחטאו ומתוך כך כל שהקדים פסח לתמיד נותן הדם לממרס שינידהו תמיד שלא יקרוש כדי שיהא ראוי לזריקה אחר זריקת דם התמיד ומ״מ אף בזו אם זרק את דמו קודם זריקת דם התמיד כשר:
זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ׳ אלו הן: