×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) וְאִי אִיתָא לִיתְנֵי עָבַר וְאָפָה מוּתָּר אָמַר רַב אַדָּא בַּר מַתְנָה תַּנָּא תַּקַּנְתָּא דְהֶיתֵּרָא קָתָנֵי תַּקַּנְתָּא דְאִסּוּרָא לָא קָתָנֵי.
And if it is so that if one baked without having placed an eiruv for the joining of cooked foods, it is permitted to eat the bread, let the baraita simply teach: With regard to one who transgressed the prohibition and baked, it is permitted to eat the bread. Rav Adda bar Mattana said: There is no proof from here, as the tanna is teaching a remedy involving acting in a permitted manner, and is not teaching a remedy involving a prohibited act. The tanna did not want to teach that it is also possible to solve the problem in this proscribed manner.
ר׳ חננאלרי״ףרש״ירא״הפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
איבעיא להו זה שנאסר אם עבר ואפה מאי כלומר קנסינן ליה ומנעינן ליה לאכול מה שאפה אי לא.
{בבלי ביצה יז ע״ב} בית שמאי אומ׳ שני תבשילין ובית הלל אומ׳ תבשיל אחד1: מתניתין דלא כי האי תנא דתניא אמר ר׳ שמעון בן אלעזר לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על שני תבשילין שצריך ועל2 מה נחלקו על דג וביצה שעליו שבית שמאי אומ׳ שני תבשילין ובית הלל אומ׳ תבשיל אחד3 אמר רבא הילכתא כתנא דידן4 ואליבא דבית הלל דאמרי לא צריך אלא תבשיל אחד:
אכלו או שאבד [לא יבשל] עליו [לכתחלה]⁠5: אמר אביי נקיטינן התחיל בעיסתו ונאכל עירובו הרי זה6 גומר:
{משנה ביצה ב:ב} מתני׳ חל להיות אחר השבת בית שמאי אומ׳ מטבילין את הכל מלפני השבת ובית הלל אומ׳ כלים [מלפני]⁠7 השבת ואדם בשבת:
{בבלי ביצה יז ע״ב-יח ע״א} גמ׳ דכולי עלמא מיהת כלים בשבת לא מטבלינן8 מאי טעמא אמר רב יוסף גזרה משום סחיטה תינח כלים דבני סחיטה נינהו כלים9 דלאו בני סחיטה נינהו מאי איכא למימר גזירה [הני אטו]⁠10 הני רב ביבי אמר גזירה שמא ישהה תניא כותיה דרב ביבי כלי שניטמא מערב יום טוב אין מטבילין אותו ביום טוב
גזרה שמא ישהה11:
1. ובית הלל אומ׳ תבשיל אחד: כ״י קולומביה, דפוסים עד: תבשילין וכו׳.
2. ועל: וכן ב-גי. כ״י נ, כ״י קולומביה, דפוסים: ״על״.
3. כ״י נ ממשיך על פי התוספתא שבגמ׳ כאן: ״ושוין שאם פרפר ביצה ונתן לתוך הדג או שריסק קפלוטות ונתן לתוך הדג שהן שני תבשילין״. אינו מוזכר לא בר״ח ולא ברמב״ם.
4. דידן: כ״י א לפני הגהה: ״קמא״.
5. לא יבשל עליו לכתחלה: כ״י קולומביה, כ״י נ, דפוסים. וכן גם כ״י א במשנה. כ״י א (כאן): ״אין מבשל עליו כתחלה״.
6. הרי זה: וכן בר״ח. חסר ב-גי, כ״י נ, כ״י קולומביה, דפוסים.
7. מלפני: גי, גכא, כ״י נ, דפוסים, וכן בר״ח וברמב״ם פיהמ״ש. כ״י א לפני הגהה: ״לא״, אחרי הגהה: ״לפני״.
8. מטבלינן: וכן גי. חסר ב-גכא, כ״י נ, דפוסים.
9. כלים: וכן ב-גג, דפוסים. חסר ב-גכא, כ״י נ.
10. הני אטו: גג, גי, גכא, כ״י נ, דפוסים. כ״י א: ״היא משום״.
11. תניא כותיה...ישהה: חסר ב-גי. בכ״י קולומביה בלבד כאן מקומו של סוף המשנה ב:ג (שהושמט בכל שאר עותקי הרי״ף): ״ומטבילין מגב [לגב ומחבורה לחבורה]״. וממשיך ע״פ הגמרא שעליה (יח ע״א): ״[ושיוין שמשיקין] בכלי אבן לטהרם אבל לא מטבילין. משיקין את המים שא⁠[...] ויטמאו מי⁠[...] יעשה [..]⁠ם השקה ביום טוב בכלי א⁠[..] לתוך ה⁠[..] או לתוך הד⁠[..] אבל לא בכלי עץ טמא כדי שיטבול את הכלי משום דקא מתקן מנא ביום טוב. (גמ׳ שם יט ע״א) תנו רבנן כיצד מטבילין מגב לגב הרוצה לעשות גתו על גב כדו וכדו על גב גתו עושה שאם הטביל כדו כדי להשתמש בה לגת של יין ונמלך שיש⁠[תמש] בהן בכד של שמן או הטביל כדי להשתמש בהן בכד של שמן ונמלך שישתמש בהן בגת של יין אמרו חכמים שצריכין טבילה אותו טבילה עושה אותה ביום טוב ש⁠[...]⁠ה בעלמא היא ואינו מתקן מנא [כיצד] מחבורה לחבורה שאם הטב⁠[יל] עצמו כדי שיאכל בחבורה זו ונמל⁠[ך] בחבורה אחרת צריך טבילה עושה אותה טבילה ביום טוב ד⁠[...] בעלמא הוא״. מכל מקום משנה ב:ד ״ב״ש אומרים מביאים שלמים... וסומכין עליהן״ הושמט גם שם.
ואי איתא – דעבר ואפה מותר מכדי תנא אתקנתא קא מהדר נתני נמי הך תקנתא בהדי הך דמקנה קמחו.
תקנתא דהיתרא – העשויה בהיתר.
איבעי להו עבר ואפה מאי מיקנסוה רבנן או לא ואמרי׳ תא שמע מי שהניח עירובי תבשילין ואפה ובישל והטמין ואח״כ רצה לאכול עירובו הרשות בידו. אכלו עד שלא אפה עד שלא בישל עד שלא הטמין, הרי זה לא יטמין ולא יאפה ולא יבשל, לא לו1 ולא לאחרים, ולא אחרים אופין ומבשלים {לו},⁠2 אבל מבשלין ואופין ליום טוב ואם הותיר לשבת הותיר, ובלבד שלא יערים, ואם הערים אסור. אמר רב אשי הערמה מי קאמרת? שאני הערמה {שהחמירו}3 בה רבנן טפי ממזיד. ורב נחמן בר יצחק אמר חנניא היא ואליבא דבית שמאי, דתניא חנניא אומר אין אופין אלא אם כן עירב4 בפת ואין מבשלין אלא אם כן עירב בתבשיל ואין טומנין החמין אלא אם כן יש לו חמין טמונין מערב יום טוב ובית הלל אומרים מניח אדם עירוב תבשיל אחר ועושה בו כל צרכיו – פירוש: חנניה תרתי קאמר לבית שמאי דאי לאו חנניה אנא אמינא ממתניתין דבית שמאי שני תבשילין בעי ובלאו תרויהו לא מצי למיפא ולבשולי ואידך דכי איתנהו לתרוייהו שארי בכל מילי וחנניה אשמעינן דלבית שמאי כל מידי ומידי בעי עירוב דידיה פת לפת תבשיל לתבשיל הטמנה להטמנה ואידך כל חד וחד מישתרי בעירוב דידיה אף על גב דליתנהו לאידך. וסבר רב נחמן בר יצחק דמדנקט מתניתא דלעיל אפייה ובישול והטמנה משמע דכחנניה סבירא ליה דאי לא לא הוה ליה למיתני אלא מבשל. ומדנקט כל הני לרמוז דכל חד וחד בעי עירוביה והיינו כבית שמאי ואליבא דחנניה וסבר רב נחמן בר יצחק דמתניתא פליגא עליה דמדתני מתניאתא ואם הותיר הותיר לשבת ואם הערים אסור ונחית תנא דמתניתין למתני ואם הותיר הותיר לשבת ולא תנא ואה הערים אסור אלמא דלא סבירא ליה אסור אלא מותר כלומר תבשילו אבל הוא ודאי איסורא עביד כשהערים.
1. בכ״י בהמ״ל 8728 נכפל כאן: ״ולא לשום אחרים״, ואפשר שהועבר עליו קולמוס.
2. כן בעדי נוסח של הבבלי. בכ״י בהמ״ל 8728: ״אותו״.
3. כן בעדי נוסח של הבבלי. בכ״י בהמ״ל 8728: ״שיש׳⁠ ⁠״ עם ריוח לאחר המלה.
4. כן בעדי נוסח של הבבלי. בכ״י בהמ״ל 8728: ״עירוב״.
בגמרא מאי שנא המבשל בשבת וכו׳ איסורא דשבת שאני ופרש״י בישול שבת מאבות מלאכות הוא ואיסור סקילה הוא הלכך קנסוהו עכ״ל. ונראה שהוצרך לזה משום דקשיא ליה אמאי לא משני ה״נ כדלעיל דאית ליה אחריני אע״כ דקושטא דמלתא משני דבאיסור שבת שיש בו אב מלאכה קנסוהו אפילו בדלית ליה אחריני משא״כ במעשר ומטביל כליו אע״ג דאיסורי שבת נינהו אפ״ה כיון דמדרבנן נינהו לא קנסינן ליה אלא בדלית ליה אחריני כן נראה ברור בשיטת רש״י ז״ל. אבל הרשב״א כתב בתשובה והביאו הב״י ומהרש״ל בחיבוריהם דהשתא דאתינן להכא דאיסורא דשבת שאני ואידחו להו פירוקי דלעיל דמוקי בדאית ליה אחריני אלא דבשבת לעולם אסור וביו״ט לעולם שרי ויש לי לדקדק ע״ז מסוגיא דלקמן דף כ״ד בעכו״ם שהביא דורון ויבואר שם בעז״ה:
ואם איתא [יש מקום להנחה זו] שאם עבר ואפה, מותר לו לאכול בשבת את שאפה, אם כן ליתני [שישנה]: עבר ואפה מותר! אמר רב אדא בר מתנה: מכאן אין ראיה, כי התנא, תקנתא דהיתרא [תקנה של דבר שנעשה בהיתר]קתני [שנה], אולם תקנתא דאסורא [תקנה לדבר של איסור] לא קתני [שנה], ולא סבר שיש ללמדנו שאפשר לעשות גם באופן זה.
And if it is so that if one baked without having placed an eiruv for the joining of cooked foods, it is permitted to eat the bread, let the baraita simply teach: With regard to one who transgressed the prohibition and baked, it is permitted to eat the bread. Rav Adda bar Mattana said: There is no proof from here, as the tanna is teaching a remedy involving acting in a permitted manner, and is not teaching a remedy involving a prohibited act. The tanna did not want to teach that it is also possible to solve the problem in this proscribed manner.
ר׳ חננאלרי״ףרש״ירא״הפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) ת״שתָּא שְׁמַע מִי שֶׁהִנִּיחַ עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין הֲרֵי זֶה אוֹפֶה וּמְבַשֵּׁל וּמַטְמִין אוְאִם רָצָה לֶאֱכוֹל אֶת עֵירוּבוֹ הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ אֲכָלוֹ עַד שֶׁלֹּא אָפָה עַד שֶׁלֹּא הִטְמִין הֲרֵי זֶה לֹא יֹאפֶה וְלֹא יְבַשֵּׁל וְלֹא יַטְמִין לֹא לוֹ וְלֹא לַאֲחֵרִים וְלֹא אֲחֵרִים אוֹפִין וּמְבַשְּׁלִין לוֹ.

The Gemara suggests: Come and hear a resolution from a different baraita: One who prepared an eiruv for the joining of cooked foods on a Festival eve may bake and cook and insulate food on the Festival for Shabbat that occurs on the following day, and if he wants to eat his eiruv on Shabbat, he has permission to do so. But if he ate it on the Festival before he baked or before he insulated, he may neither bake, nor cook, nor insulate, neither for himself nor for others, and likewise others may neither bake nor cook for him.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףר״י מלונילבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ת״ש מי שהניח עירובי תבשילין הרי זה אופה ומבשל ומטמין ואם רצה לאכול עירובו הרשות בידו אכלו עד שלא אפה ועד שלא בישל ועד שלא הטמין הרי זה לא יאפה ולא יבשל ולא יטמין ולא אחרים אופין ומבשלין לו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואם רצה לאכול את ערובו, אחר שבשל, הרשות בידו.
מה שהתרנו שמבשל אדם לצורך יו״ט ואם הותיר הותיר לשבת דוקא שלא יערים אבל אם הערים אסור ואיזו הערמה אסורה כל שהיא בשתי קדרות וכבר בישל באחת בכל צרכו ליו״ט אבל בקדרה אחת מכניס בה בשר יותר ממה שאין צריך לו כמו שביארנו וכן הערמה אסורה אם אחר שאכל כל צרכו חוזר ואומר שעדין הוא צריך לאכול אא״כ לצורך קטנים שאדם רגיל להאכילם אף אחר אכילה ומה שאמרו בהמה מסוכנת לא ישחוט אא״כ יכול לאכול ממנו כזית צלי מבעוד יום בזו מתוך שהיא מסוכנת הוא גומר בלבו לאכול ממנה כזית:
ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו בברייתא אחרת: מי שהניח עירובי תבשיליןהרי זה אופה ומבשל מיום טוב לשבת ומטמין חמין מיום טוב לשבת, ואם רצה לאכול את עירובו ביום השבת — הרשות בידו לאוכלו. אבל אם אכלו ביום טוב עד שלא אפה או עד שלא הטמיןהרי זה לא יאפה ולא יבשל ולא יטמין, לא לו ולא לאחרים. וכן לא אחרים אופין ומבשלין לו.
The Gemara suggests: Come and hear a resolution from a different baraita: One who prepared an eiruv for the joining of cooked foods on a Festival eve may bake and cook and insulate food on the Festival for Shabbat that occurs on the following day, and if he wants to eat his eiruv on Shabbat, he has permission to do so. But if he ate it on the Festival before he baked or before he insulated, he may neither bake, nor cook, nor insulate, neither for himself nor for others, and likewise others may neither bake nor cook for him.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףר״י מלונילבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אֲבָל מְבַשֵּׁל הוּא ליו״טלְיוֹם טוֹב וְאִם הוֹתִיר הוֹתִיר לַשַּׁבָּת וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲרִים בוְאִם הֶעֱרִים אָסוּר.

However, even without an eiruv, one in this situation may cook for the Festival itself, and if he left over part of what he cooked, he has left it over for Shabbat, provided that he does not employ artifice to circumvent the prohibition by saying that he is cooking a large amount for guests on the Festival, when in fact he has Shabbat in mind. And if he employed artifice to circumvent the prohibition, it is prohibited to eat the food, by decree of the Sages. This indicates that one who cooks on a Festival for Shabbat in a prohibited manner may not eat the food.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותמיוחס לשיטה מקובצתגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אבל מבשל ליום טוב ואם הותיר הותיר לשבת. ובלבד שלא יערים ואם הערים אסור.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שלא יערים – לאחר שבשל לצורך לומר עוד אני צריך להזמין אורחים ויבשל תבשילין אחרים ויותירם לשבת אבל בקדרה אחת אם ירבה לשבת הא אמר דאפי׳ לחול שרי כדלעיל ממלאה אשה קדרה בשר ואע״פ שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת.
ואם הערים אסור – לאכול דאחמור רבנן בהא מילתא שלא לעקור תורת עירוב ולא דמי להערמה דרב אדא בר אהבה דמלח גרמא גרמא דאין עבוד באוכלין ואי משום טרחא הא עדיפא דלמא חס שלא יסריח הבשר וממנע ולא שחיט וקס״ד דהוא הדין לעבר ואפה.
ובלבד שלא יערים – פרש״י בשתי קדרות שיאמר אני צריך להזמין אורחים או יבאו לי אורחים אבל בקדרה אחת מותר להערים ולהרבות דהא חזינן לעיל דאפי׳ מיום טוב לחברו שרי בכך. ואם תאמר מאי שנא מההיא דרב אדא דמערים ומלח גרמא גרמא וי״ל דשאני התם דהוי עבוד אוכלין בעלמא ומשום שמחת יום טוב התירו דאי לאו הכי חייש שמא יסריח הבשר וממנע ולא שחיט אבל הכא מיירי בבשול דחמור וגם היה יכול לעשות תקנה על ידי עירובי תבשילין מבעוד יום.
ואם הערים אסור. פירוש וקא סלקא דעתיה שראוי להחמיר לאופה במזיד שהוא עושה במתכוין יותר ממערים.
רש״י ד״ה ואם הערים. ואי משום טרחא. משמע דליכא שום איסור רק טרחא וקשה לי הא אף שאין עיבוד באוכלין מ״מ מדרבנן אסור כדאיתא בסוגיא דשבת וכדהוכיח הר״ן פ״ק דחולין בסוגיא דהשוחט בשבת:
אבל גם בלא עירוב מבשל הוא ליום טוב עצמו, ואם הותיר ממה שבישל — הותיר לשבת, ובלבד שלא יערים ויאמר שכוונתו במה שמבשל כמות גדולה, לאורחים נוספים ליום טוב, ובעצם יבשל לצורך השבת. ואם העריםאסור לו לאוכלו, מגזירת חכמים. משמע מכאן שהמבשל באיסור מיום טוב לשבת אסור באכילה!
However, even without an eiruv, one in this situation may cook for the Festival itself, and if he left over part of what he cooked, he has left it over for Shabbat, provided that he does not employ artifice to circumvent the prohibition by saying that he is cooking a large amount for guests on the Festival, when in fact he has Shabbat in mind. And if he employed artifice to circumvent the prohibition, it is prohibited to eat the food, by decree of the Sages. This indicates that one who cooks on a Festival for Shabbat in a prohibited manner may not eat the food.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותמיוחס לשיטה מקובצתגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אָמַר רַב אָשֵׁי הַעֲרָמָה קָא אָמְרַתְּ שָׁאנֵי הַעֲרָמָה דְּאַחְמִירוּ בַּהּ רַבָּנַן טְפֵי מִמֵּזִיד.

Rav Ashi said: This is no proof, as you speak of a case of artifice, and a case of artifice is different, as the Sages were more stringent with regard to one who employs artifice than with regard to one who intentionally cooks on a Festival for Shabbat. One who purposely transgresses is aware of his sin; therefore, he might repent and desist from his prohibited behavior, thereby preventing others from learning from his actions. However, one who employs artifice to circumvent a prohibition thinks that he is acting in a permitted manner. He is therefore likely to continue his practice. Furthermore, people might emulate him, and the halakha of preparing an eiruv might be forgotten.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ודחה רב אשי ואמר אחמרו רבנן במערים טפי מבמזיד רב נחמן בר יצחק אמר הא מתני׳ לחנני׳ היא אליבא דבית שמאי. (דתנן) [דתניא] אין אופין אלא אם כן עירב בפת ואין מבשלין אלא אם כן עירב בתבשיל כו׳ ובית הלל אומרים מניח אדם עירובי תבשילין ועושה בו כל צרכו כלומר אופה ומבשל ומטמין את החמין. ואתינן למפשטא לבעיין מן המעשר בשבת במזיד לא יאכל כלומר הנה זה עבר ועישר וקתני לא יאכל שמע מינה עבר ואפה נמי לא יאכל. ודחינן התם לענין שבת משום דאפשר ליה להתענג בפרי אחריני. וכן בענין המטביל כליו במזיד בשבת לא ישתמש בהן. ודחינן שאני התם דאית ליה כלי אחריני. אפשר לו לשאל כלים ולהשתמש בהן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שאני הערמה כו׳ – לעולם עבר ואפה מותר והערמה אינה ראיה לכאן דשאני הערמה ממזיד דאיכא למימר אחמור בה רבנן בהערמה טפי ממזיד דאלו מזיד רשע הוא לעבור על דברי חכמים ואין אחרים למדים הימנו והוא עצמו משים אל לבו ושב הלכך לא מעקרא תורת עירוב אבל מערים סבור לעשות בהיתר הלכך לא ישיב אל לבו לחזור בו ואחרים למדין הימנו ומעקרא תורת עירוב הלכך קנסוהו רבנן.
שאני הערמה שהחמירו בה רבנן טפי ממזיד, כדי שלא לעקור תורת ערוב, ולא דמי להערמה דרב אדא בר אהבה דמלח ליה גרמא גרמא, דהתם משום הפסד הוא, ומימנע ולא שחיט כל יום טוב ויום טוב, לפיכך לא גזרינן הערמה, אבל הכא כל שכן כשתאסר להם הערמה יהיה זריז בשאר ימים טובים לערב ויעשה שמחת יום טוב יותר בהרוחה.
טפי ממזיד,דאלו מזיד רשע הוא לעבור על דברי חכמים,דאין אחרים למדים ממנו, והוא עצמו פעמים משיב אל לבו ושב, הילכך לא מיעקרא תורת ערוב, אבל מערים סבור לעשות בהתר, הילכך לא ישיב אל לבו לשוב בו, ואחרים למדין ממנו, ומיעקרא תורת ערוב הילכך קנסוה רבנן.
אמר רב אשי: אין זו ראיה, כי הערמה קא אמרת [אומר אתה]שאני [שונה] הערמה דאחמירו [שהחמירו] בה רבנן [חכמים] טפי [יותר] מכפי שהחמירו במבשל ביום טוב במזיד לצורך השבת. לפי שהמזיד יודע שהוא חוטא, ויש לקוות כי מתוך ידיעתו יחזור בתשובה ולא יוסיף לחטוא עוד בכגון זה ולא ילמדו אחרים ממעשיו, אולם המערים, נדמה לו שבהיתר הוא עושה, ויש לחשוש שיוסיף לחטוא באופן זה וילמדו אחרים ממעשיו ועשויה תורת עירוב להיעקר.
Rav Ashi said: This is no proof, as you speak of a case of artifice, and a case of artifice is different, as the Sages were more stringent with regard to one who employs artifice than with regard to one who intentionally cooks on a Festival for Shabbat. One who purposely transgresses is aware of his sin; therefore, he might repent and desist from his prohibited behavior, thereby preventing others from learning from his actions. However, one who employs artifice to circumvent a prohibition thinks that he is acting in a permitted manner. He is therefore likely to continue his practice. Furthermore, people might emulate him, and the halakha of preparing an eiruv might be forgotten.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר הָא מַנִּי חֲנַנְיָה הִיא וְאַלִּיבָּא דְּבֵית שַׁמַּאי דְּתַנְיָא חֲנַנְיָה אוֹמֵר בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים אֵין אוֹפִין אֶלָּא אִם כֵּן עֵרֵב בְּפַת וְאֵין מְבַשְּׁלִין אא״כאֶלָּא אִם כֵּן עֵרֵב בְּתַבְשִׁיל וְאֵין טוֹמְנִין אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ חַמִּין טְמוּנִין מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said that there is another reason to reject the proof from this baraita: In accordance with whose opinion is this baraita? It is in accordance with the opinion of Ḥananya and in accordance with the opinion of Beit Shammai. As it is taught in a baraita that Ḥananya says that Beit Shammai say: One may not bake bread on a Festival for Shabbat unless he prepared an eiruv for the joining of cooked foods on the eve of the Festival specifically with bread; and one may not cook any type of dish unless he prepared an eiruv with a cooked dish; and one may not insulate food unless there was hot food insulated from the eve of the Festival.
רי״ףרש״ימיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא מני – דקתני אם הערים אסור.
חנניה היא – דשמעינן ליה דמחמיר בעירובי תבשילין ואליבא דבית שמאי.
חנניה היא ואליבא דבית שמאי. פירש רש״י ז״ל דהוא מחמיר בענין עירוב ולפיכך אוסר במזיד או במערים. אבל לבית הלל דלמא לא קנסו לא במזיד ולא במערים. ואנן קיימא לן כר׳ אשי דבמערים מיהא אסור לו ולבני ביתו.
אלא אם כן היה לו חמין טמונים מערב יום טוב. וא״ת והא לקמן משמע דהדלקת הנר מיום טוב לשבת בעי ערוב ואם כן לחנניה מה יעשה להדלקת הנר דדמי להדלקה. ועוד היאך לא הזכיר זה בכאן. וי״ל דבהבערה שהוא עושה לתבשיל נכנס הדלקת הנר.
רב נחמן בר יצחק אמר טעם אחר מדוע אין להוכיח מברייתא זו: הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא] — כשיטת חנניה היא, ואליבא [ועל פי שיטת] בית שמאי. דתניא כן שנינו בברייתא], חנניה אומר, בית שמאי אומרים: אין אופין פת ביום טוב לצורך השבת, אלא אם כן ערב מערב יום טוב בפת דווקא, ואין מבשלין תבשיל כלשהו אלא אם כן ערב בתבשיל, ואין טומנין אלא אם כן היה חמין טמונין מערב יום טוב.
Rav Naḥman bar Yitzḥak said that there is another reason to reject the proof from this baraita: In accordance with whose opinion is this baraita? It is in accordance with the opinion of Ḥananya and in accordance with the opinion of Beit Shammai. As it is taught in a baraita that Ḥananya says that Beit Shammai say: One may not bake bread on a Festival for Shabbat unless he prepared an eiruv for the joining of cooked foods on the eve of the Festival specifically with bread; and one may not cook any type of dish unless he prepared an eiruv with a cooked dish; and one may not insulate food unless there was hot food insulated from the eve of the Festival.
רי״ףרש״ימיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) ובֵית הִלֵּל אוֹמְרִים מְעָרֵב בְּתַבְשִׁיל אֶחָד וְעוֹשֶׂה בּוֹ כׇּל צָרְכּוֹ.

And Beit Hillel say: One may prepare an eiruv for the joining of cooked foods with one cooked dish and use it for all his needs, i.e., baking, cooking, and insulating. Since Ḥananya’s opinion in accordance with the opinion of Beit Shammai is strict in this case, it may be assumed that he is stringent after the fact as well, and therefore the baraita provides no proof.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ובית הלל אומרים: מערב בתבשיל אחד, ועושה בו כל צרכו — לאפות, לבשל ולהטמין. וכיון שקיימת שיטה מחמירה של חנניה לדעת בית שמאי, מן הסתם מחמירים הם גם בדיעבד, ועל כן אין להביא משם ראיה.
And Beit Hillel say: One may prepare an eiruv for the joining of cooked foods with one cooked dish and use it for all his needs, i.e., baking, cooking, and insulating. Since Ḥananya’s opinion in accordance with the opinion of Beit Shammai is strict in this case, it may be assumed that he is stringent after the fact as well, and therefore the baraita provides no proof.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) (תְּנַן) גהַמְעַשֵּׂר פֵּירוֹתָיו בְּשַׁבָּת בְּשׁוֹגֵג יֹאכַל בְּמֵזִיד לֹא יֹאכַל לָא צְרִיכָא דְּאִית לֵיהּ פֵּירֵי אַחֲרִינֵי.

The Gemara offers yet another suggestion. We learned in amishna: In the case of one who transgressed a rabbinic prohibition and tithed his produce on Shabbat, if he did so unwittingly, he may eat of it; if he acted intentionally, he may not eat of it. This indicates that one may not derive benefit from a transgression that he committed intentionally. The Gemara rejects this argument: No, it is necessary to teach this halakha with regard to a case where he has other produce and therefore does not greatly suffer as a result. However, the Sages may have been more lenient with one who did not make an eiruv for the joining of cooked food and consequently has nothing to eat.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

במזיד לא יאכל – שעבר על השבות דאין מגביהין תרומות ומעשרות ביו״ט אלמא אחמור רבנן במילתייהו ואפי׳ גבי עונג שבת.
דאית ליה פירי אחריני – לשבת.
מי שרצה לאכול את עירובו אחר שהתקין אוכל ואין בכך כלום אבל אם אכלו קודם שהתחיל בצרכי שבת נאסר ואם התחיל גומר כמו שביארנו במשנה ומ״מ אומר אני שאם זימן קמחו הואיל ואין כאן פסידא אינו גומר לא נאמרו הדברים אלא בהתחיל בעיסה שיש פסידא בעזיבתה וזהו שאמרו התחיל בעיסתו גומר:
ומציעים עוד: תנן [שנינו במשנה]: אם עבר אדם על איסור חכמים והוא מעשר פירותיו בשבת, אם עישרם בשוגגיאכל מהם, במזידלא יאכל. משמע שאסור לאדם ליהנות מאיסור שעשה! ודוחים: לא צריכא [נצרכה] ולא נאמרה הלכה זו אלא באופן דאית ליה פירי אחריני [שיש לו פירות אחרים], שאין הדבר מטרידו במיוחד. אבל מי שלא עירב עירוב תבשילין ואין לו כלל מה לאכול — שמא התירו לו חכמים.
The Gemara offers yet another suggestion. We learned in amishna: In the case of one who transgressed a rabbinic prohibition and tithed his produce on Shabbat, if he did so unwittingly, he may eat of it; if he acted intentionally, he may not eat of it. This indicates that one may not derive benefit from a transgression that he committed intentionally. The Gemara rejects this argument: No, it is necessary to teach this halakha with regard to a case where he has other produce and therefore does not greatly suffer as a result. However, the Sages may have been more lenient with one who did not make an eiruv for the joining of cooked food and consequently has nothing to eat.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) ת״שתָּא שְׁמַע דהַמַּטְבִּיל כֵּלָיו בַּשַּׁבָּת בְּשׁוֹגֵג יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן בְּמֵזִיד לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן.

The Gemara poses another resolution: Come and hear a proof from a different source: In the case of one who immerses his vessels on Shabbat, an activity that the Sages prohibited because it is akin to repairing a vessel, if he did so unwittingly, he may use them; however, if he did so intentionally, he may not use them. This shows that the product of an action performed in a prohibited manner is prohibited.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

המטביל כליו – במקוה שיש לו בחצרו ועבר אדרבנן דאמרי במתניתין מטבילין כלים מלפני השבת דנראה כמתקן.
ישתמש בהן – בו ביום.
מי שלא הניח עירוב ועבר ואפה אפילו במזיד מותר ואפילו היה יכול לאפות אצל אחרים שהרי בגמ׳ נשארה בספק וספק של סופרים לקולא ואין צריך לומר בשגג ואפה ואם הערים אסור כמו שביארנו שההערמה חמורה היא מן המזיד:
ומציעים עוד, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממקום אחר: המטביל כליו בשבת אף שאסרו חכמים להטביל כלי טמא ביום שבתון משום שבכך הוא כמתקנו, אם הטבילם בשוגגישתמש בהן, במזידלא ישתמש בהן. הרי שכל שנעשה באיסור — אסור.
The Gemara poses another resolution: Come and hear a proof from a different source: In the case of one who immerses his vessels on Shabbat, an activity that the Sages prohibited because it is akin to repairing a vessel, if he did so unwittingly, he may use them; however, if he did so intentionally, he may not use them. This shows that the product of an action performed in a prohibited manner is prohibited.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) לָא צְרִיכָא דְּאִית לֵיהּ מָאנֵי אַחֲרִינֵי א״נאִי נָמֵי אֶפְשָׁר בִּשְׁאֵלָה.

The Gemara rejects this argument: No, it is necessary to teach this halakha with regard to a case where he has other vessels and is not forced to use these ones. Alternatively, it is possible for him to manage by borrowing vessels from others. But if one failed to set aside an eiruv for the joining of cooked foods, perhaps the Sages allowed him to eat the food he cooked on the Festival for Shabbat since it is difficult to obtain food from others on Shabbat.
רי״ףרש״ימיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אפשר בשאלה – לשאול כלים מחברו ולהשתמש.
אי נמי אפשר בשאלה. פירוש אבל פת ותבשיל אין דרך להשאיל לפי שכל אחד הוצרך לשלו מן הסתם.
ודוחים: מכאן אין ראיה, לא צריכא [נצרכה] אלא דאית ליה מאני אחריני [שיש לו כלים אחרים] ואינו מוכרח להשתמש דווקא באלה. אי נמי [או גם כן], אפשר בשאלה, שהרי יכול לשאול כלים מאחרים. אבל מי שלא עשה עירוב תבשילין, כיון שקשה לקבל מזון מאחרים בשבת, יש אולי לומר שאם עבר ובישל ביום טוב לצורך השבת — מותר.
The Gemara rejects this argument: No, it is necessary to teach this halakha with regard to a case where he has other vessels and is not forced to use these ones. Alternatively, it is possible for him to manage by borrowing vessels from others. But if one failed to set aside an eiruv for the joining of cooked foods, perhaps the Sages allowed him to eat the food he cooked on the Festival for Shabbat since it is difficult to obtain food from others on Shabbat.
רי״ףרש״ימיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) ת״שתָּא שְׁמַע ההַמְבַשֵּׁל בְּשַׁבָּת בְּשׁוֹגֵג יֹאכַל בְּמֵזִיד לֹא יֹאכַל אִסּוּרָא דְשַׁבָּת שָׁאנֵי.:

The Gemara suggests another proof: Come and hear that which was taught in the following baraita: In the case of one who cooks on Shabbat, if he did so unwittingly, he may eat the food that he cooked; but if he cooked it intentionally, he may not eat it. This demonstrates that one who purposely violated a prohibition may not benefit from his prohibited action. The Gemara rejects this argument: There is no proof from here; the prohibition of Shabbat desecration is different, since it entails karet and execution by a court. The same stringency might not necessarily apply to cooking on a Festival for the sake of the next day, and therefore the question raised above remains unresolved.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״ירא״המיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וכן המבשל בשבת במזיד לא יאכל הנה קנסינן ליה אם עבר ובישל ודחינן איסורא דשבת שאני.
מתני׳ בית שמאי אומרים ב׳ תבשילין ובית הלל אומרים תבשיל אחד ומודין בית שמאי בדג וביצה שעליו שהן ב׳ תבשילין. אכלו או שאבד כו׳ מתני׳ דלא כי האי תנא דתניא אר״ש לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על ב׳ תבשילין שצריך כו׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אסורא דשבת – בשול שבת מאבות מלאכות הוא ואיסור סקילה הוא הלכך קנסוה רבנן למזיד אבל עבר ואפה ביום טוב לשבת אסורא דרבנן הוא דעבד.
תא שמע המעשר פירותיו בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל שאני התם דאית ליה פירי אחריני – כלומר זימנין דאית ליה פירי אחריני אבל הכא אי אסרת ליה לא סגיא אלא דלא יטול כלל.
תא שמע המטביל כליו בשבת בשוגג ישתמש בהם במזיד לא ישתמש בהם. שאני התם דאית ליה כלים אחריני. אי נמי בשאלה.
תא שמע המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל איסורא דשבת שאני – ולא איפשיטא והוה איסורא דרבנן ולקולא.
איסורא דשבת שאני. וא״ת ודקארי לה מאי קארי לה. וי״ל דסבירא ליה דאף על גב דהא דאורייתא והא דרבנן מכל מקום כעין דאורייתא עשאוה חכמים כדי שלא ישתכח תורת עירוב.
ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת, ממה ששנינו: המבשל בשבת, אם בשוגג בישל — יאכל, במזידלא יאכל. הרי הוכחה שהעבריין במזיד אסור לו ליהנות ממה שעשה! ודוחים: מכאן אין ראיה, אסורא [איסור] של חילול שבת ממש, שאני [שונה], לפי שיש בו איסור כרת ומיתת בית דין, אבל אין זו הוכחה לגבי בישול ביום טוב. ואם כן לא נפתרה בעייתנו.
The Gemara suggests another proof: Come and hear that which was taught in the following baraita: In the case of one who cooks on Shabbat, if he did so unwittingly, he may eat the food that he cooked; but if he cooked it intentionally, he may not eat it. This demonstrates that one who purposely violated a prohibition may not benefit from his prohibited action. The Gemara rejects this argument: There is no proof from here; the prohibition of Shabbat desecration is different, since it entails karet and execution by a court. The same stringency might not necessarily apply to cooking on a Festival for the sake of the next day, and therefore the question raised above remains unresolved.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״ירא״המיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים שְׁנֵי תַבְשִׁילִין.: מַתְנִיתִין דְּלָא כִּי הַאי תַּנָּא דְּתַנְיָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר מוֹדִים בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל עַל שְׁנֵי תַבְשִׁילִין שֶׁצָּרִיךְ עַל מָה נֶחְלְקוּ עַל דָּג וּבֵיצָה שֶׁעָלָיו שב״ששֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים שְׁנֵי תַבְשִׁילִין ובֵית הִלֵּל אוֹמְרִים תַּבְשִׁיל אֶחָד וְשָׁוִין שֶׁאִם פִּרְפֵּר בֵּיצָה וְנָתַן לְתוֹךְ הַדָּג אוֹ שֶׁרִסֵּק קַפְלוֹטוֹת וְנָתַן לְתוֹךְ הַדָּג שֶׁהֵן שְׁנֵי תַבְשִׁילִין.

§ It is stated in the mishna: Beit Shammai say that for the purpose of the joining of cooked foods one must prepare two cooked dishes, whereas Beit Hillel say that one dish suffices. The Gemara comments: The mishna is not in accordance with the opinion of this tanna, who taught in the Tosefta that Rabbi Shimon ben Elazar said: Beit Shammai and Beit Hillel agree that two dishes are necessary. With regard to what do they disagree? They disagree with regard to a fried fish and the egg on it, as Beit Shammai say: Two proper dishes are required, and this fish is considered only a single dish; and Beit Hillel say: One dish of this kind is viewed as two dishes and is therefore suitable for an eiruv for the joining of cooked foods. And they both agree that if one sliced a cooked egg and placed it inside the fish, or if he mashed leeks [kaflotot] and placed them inside the fish, they are considered two dishes.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותתוספות רי״דרשב״ארא״המהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך פרפר
פרפרא(ביצה יז:) ושוין שאם פרפר ביצה ונתן לתוך הדג שהן שני תבשילין פי׳ מלשון שליו הייתי ויפרפרני:
א. [צערברעכען.]
על מה נחלקו על דג וביצה שעליו שבית שמאי אומרים שני תבשילין – צריך וזה כתבשיל אחד שמחובר בו ובטיל לגביה וב״ה אומרים דיו בתבשיל אחד כזה.
ושוין שאם פרפר ביצה – מבושלת ונתן לתוכו דלחודיה קאי שהן שני תבשילין.
שרסק – מינצ״ר בלעז.
קפלוטות – כרתי פורי״ש בלעז.
על מה נחלקו על דג וביצה שעליו שב״ש אומרים שני תבשילין – ודג וביצה שעליו אינו חשוב אלא תבשיל אחד וב״ה אומרים תבשיל אחד כלומר תבשיל אחד כי האי גוונא כגון דג וביצה שעליו חשוב שני תבשילין וקשה דלישנא לא משמע הכי לכך נראה לי דגרס אפכא ב״ש אומרים תבשיל אחד פירוש דג וביצה שעליו אינו חשוב אלא תבשיל אחד וצריך עוד תבשיל אחר ובית הלל אומרים שני תבשילין פירוש דג וביצה שעליו חשוב שני תבשילין.
ושוין שאם פירפר ביצה ונתן לתוך הדג כול׳ – שמעתי מפרשים בדג וביצה שעליו שהיא ביצת הדג ממש אבל פירפר עליו ביצת התרנגולת הן שני התבשילין והוא פירוש נכון.
הכי גרסינן: שבית שמאי אומרים תבשיל אחד ובית הלל אומרים שני תבשילין. אבל במקצת הספרים כתוב בהפך שבית שמאי אומרים שני תבשילין ובית הלל אומרים תבשיל אחד, ואף רש״י ז״ל נראה שכך גורס והוצרך לדחוק ולפרש שבית שמאי אומרים שני תבשילין אנו צריכין ואין אלו אלא כתבשיל אחד ובית הלל אומרים תבשיל אחד ובזה מספיק, וזה דחוק מאוד ואין הלשון הולמו.
הכי גרסינן: על מה נחלקו על דג וביצה שבית שמאי אומרים דג אחד דהיינו תבשיל אחד ובית הלל אומרים שני תבשילין – והוה ליה בית שמאי לחומרא ובית הלל לקולא.
רש״י בד״ה על מה כו׳ לגביה ובית הלל כו׳ הד״א:
תוס׳ בד״ה על מה נחלקו כו׳ וביצה שעליו אינו נמחק אינו:
בד״ה על מה נחלקו כו׳ לכך נ״ל דגרסי׳ איפכא בש״א תבשיל אחד פי׳ דג וביצה שעליו כו׳ עכ״ל ולא ניחא להו כגירסת הספרים וכפירושם משום דא״כ הוי ב״ש לקולא וב״ה לחומרא ומשמע להו דבהא לא פליג רשב״א אתנא דמתני׳ דודאי ב״ש לחומרא וב״ה לקולא דומיא דכל הני על מה נחלקו דמייתי פ״ק דלא פליג תנא דברייתא אתנא דמתני׳ למימר בהיפך דב״ש לקולא וב״ה לחומרא וק״ל:
א נאמר במשנה: בית שמאי אומרים שעירוב תבשילין הוא דווקא בשני תבשילין, ובית הלל אומרים: אף באחד. ומעירים: מתניתין דלא כי האי תנא [משנתנו אינה כשיטת תנא זה] השנויה בתוספתא, אמר ר׳ שמעון בן אלעזר: מודים בית שמאי ובית הלל על שני תבשילין שצריך, על מה נחלקועל דג מטוגן וביצה שעליו, שבית שמאי אומרים שני תבשילין ממש צריך, ודג זה אינו נחשב כשנים. ובית הלל אומרים: תבשיל אחד כגון זה, שיש בו שני דברים, נחשב כשנים וראוי לעירוב. ושוין שניהן, שאם פרפר (חתך) ביצה מבושלת ונתן לתוך הדג, או שרסק קפלוטות (מין כרישין, כרתי) ונתן לתוך הדג, שהן נחשבים כשני תבשילין.
§ It is stated in the mishna: Beit Shammai say that for the purpose of the joining of cooked foods one must prepare two cooked dishes, whereas Beit Hillel say that one dish suffices. The Gemara comments: The mishna is not in accordance with the opinion of this tanna, who taught in the Tosefta that Rabbi Shimon ben Elazar said: Beit Shammai and Beit Hillel agree that two dishes are necessary. With regard to what do they disagree? They disagree with regard to a fried fish and the egg on it, as Beit Shammai say: Two proper dishes are required, and this fish is considered only a single dish; and Beit Hillel say: One dish of this kind is viewed as two dishes and is therefore suitable for an eiruv for the joining of cooked foods. And they both agree that if one sliced a cooked egg and placed it inside the fish, or if he mashed leeks [kaflotot] and placed them inside the fish, they are considered two dishes.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותתוספות רי״דרשב״ארא״המהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) אָמַר רָבָא הִלְכְתָא כְּתַנָּא דִּידַן וְאַלִּיבָּא דב״הדְּבֵית הִלֵּל.:

Rava said: The halakha is in accordance with the opinion of the tanna of our mishna and in accordance with the opinion of Beit Hillel that one dish suffices.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותר״י מלונילרשב״אמיוחס לשיטה מקובצתפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר רבא הלכתא כתנא דידן ואליבא דבית הלל דאמר תבשיל אחד.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כתנא דידן – דמתניתין דקתני בית הלל שרו בתבשיל אחד.
אמר רבא הלכתא כתנא דידן ואליבא דב״ה – פירש רש״י ואליבא דבית הלל דקאמר תבשיל אחד ואר״ת דלאפיה צריך לערב גם בפת ואינו יכול לאפות על ערוב תבשיל אחד דהא קיימא לן כרבי אליעזר דאמר אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל מדקא מייתי סתמא דגמ׳ כוותיה לעיל בריש פרקין דקאמר ותנא מייתי לה מהכא והא דקאמרי ב״ה לעיל מניח אדם ערוב תבשיל אחד ועושה בו כל צרכו קאי אמאי דקאמר בית שמאי אין טומנין את החמין אלא אם כן היו לו חמין טמונין מבעוד יום וכו׳ וסברי דאפי׳ בשלשה תבשילין צריך שיהא לכל אחד ואחד כנגדו ועל זה קא מיירי ב״ה ואמרי דעל תבשיל אחד עושה בו כל צרכו כלומר כל מיני תבשילין כגון חמין וכיוצא בו והא דקאמר אביי לא שנו אלא תבשיל אחד אבל פת לא היינו דווקא היכא דאינו רוצה לאפות אבל אם היה רוצה לאפות היה צריך פת ולא נהירא להר״ר יצחק חדא דמכל הני משמע דלא צריך אלא תבשיל אחד לכל דבר בין לאפות בין לבשל ומה שמביא הש״ס לעיל דר׳ אליעזר לאו משום דהלכתא כותיה אלא אסמכתא בעלמא מייתי על עירובי תבשילין אלא אדרבה קיימא לן כרבי יהושע לגבי דרבי אליעזר משום דרבי אליעזר שמותי הוא ורבי יהושע פליג עליה בירושלמי ואמר אופין ומבשלין על המבושל ומ״מ אור״י לא מלאני לבי לעבור על דברי דודי וצריך שני תבשילין פת ותבשיל וכן עמא דבר.
כתנא דידן ואליבא דבית הלל דאמרי לא צריך אלא תבשיל אחד, ונראה דאפילו פת נמי לא צריך, דאם איתא דפת נמי צריך [ו]⁠כדאמר ר׳ אליעזר אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל,למאי איצטריך לשיקלא וטיריא דתלמודא למימר לא שאנו אלא תבשיל אבל פת לא, למאי איצטריך למעט משום דלא מלפתא, תיפוק לי דהא ליכא שום הכירא בפת לתבשיל, דהא בשביל עצמו צריך פת, ויש לומר כגון שהיה לו שני מיני פת אחד מחטים ואחד משעורים, ולא נהיר, דאכתי לא דמי לדג וביצה דשני [עירובין שני] ענינים הן.
אמר רבא הלכתא כתנא דידן ואליבא דבית הלל. כתב רבינו תם ז״ל בספר הישר (סי׳ שצ״ב) דעירובי תבשילין צריכין פת ותבשיל דהא אפליגו בה בית הלל ובית שמאי במתניתין בתבשיל אחד וב׳ תבשילין, [ו]⁠בהא הוא דפליגו דבית שמאי סברי אחד לצלי ואחד לתבשילי קדרה ובית הלל סברי דכולהו בכלל בישול נינהו ובחד תבשיל סגי להו, אבל לאפות לכולי עלמא אינו אופה אלא על האפוי לפי שאין אפיה בכלל תבשיל וכדמשמע בפרק ב׳ דע״ז (עבודה זרה לז:) גבי אלו דברים של עכו״ם אסורים, ושם כתבתיה בארוכה בס״ד, והיינו דאמרינן בריש פרקין ותנא מייתי לה מהכא את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו וגו׳ מכאן אמר ר׳ אלעזר אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל, דאלמא מילתא פסיקתא היא וליכא מאן דפליג בה וחנניא הוא דקא פליג ומוסיף אליבא דב״ש דבעי מעין כל דבר ודבר, ואף רבי שמעון ז״ל כן פסק שצריך פת ותבשיל.
אבל מדברי הרי״ף ז״ל נראה שאינו צריך אלא תבשיל אחד לבד בין לאפות בין לבשל, שהוא ז״ל לא הביא בהלכותיו אלא מתניתין כצורתה ודברי רבא לבד ולא הזכיר דברי ר׳ אלעזר. וכן נראים הדברים, חדא דאם איתא מאי טעמא שייריה במתניתין לעירוב פת דהוא עיקר דעיקר צורך היום לאפיה והא נקטי׳ בכל מקום וכדאמר רב אשי כדי שיאמרו אין אופין מיום טוב לשבת קל וחומר מיום טוב לחול, אלא דאפשר לי לדחות דעל כרחך מתניתין לא איירי באפיה ולאו משום דאינו צריך אפיה, ותדע לך דהא [ל]⁠בית שמאי לכאורה לכולי עלמא אין אופין אלא על האפוי וכדתניא את אשר תאפו וגו׳ מכאן אמר רבי אלעזר אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל, ולכאורה רבי אלעזר לא כחנניא סבירא ליה דאמר אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל ואין טומנין את החמין אלא אם כן היה לו חמין טמונין, דהא מדלא קאמר אלא אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל וסמיך ליה אקרא דכתיב ביה אפיה ובישול אלמא הני דוקא אבל חמין לא צריך, אלמא בית שמאי לכולהו תנאי אפוי בעי ואפילו הכי לא תני במתניתין אפוי, ואי אפשר לומר דב׳ תבשילין דקאמר חד מנייהו אפוי חדא דתבשילין קאמר ולא אפוי ועוד דהא תנן ושוין בדג וביצה שעליו שהם שני תבשילין, אלא על כרחך שיורי שייריה לאפוי, אלא אם תאמר דתלתא תנאי נינהו ואליבא דבית שמאי תנא דמתניתין סבר בב׳ תבשילין סגי ופת [לא] בעי ורבי אלעזר סבר פת נמי בעי וחנניא סבר כעין כל מין ומין בעי. ומכל מקום יש עוד להביא ראיה לדברי הרי״ף ז״ל מדאמר אביי (יז.) לא שנו אלא תבשיל אבל פת לא, ולמאי אי משום אפיה בפת דוקא ולא בתבשיל ואי משום תבשיל פשיטא דהא אמרת דאפיה לא סגיא ליה בעירוב תבשיל ואף על גב דתבשיל עדיף דמלפת וכל שכן דתבשיל לא סגי בפת דלאו (ולא) ולא מלפת, ומיהא איכא לדחויי דפת אינו בכלל בישול אבל בישול ישנו יותר בכלל אפיה אלא שזה דחוק מאוד. ועוד מדתניא חנניא אומר בית שמאי אומרים אין אופין אלא אם כן עירב בפת ואין מבשלין אלא אם כן עירב בתבשיל וגו׳ ובית הלל אומרים מניח אדם עירוב ועושה וכו׳, דאלמא (אין) [אף] לחנניא דמחמיר בעירוב טפי אפילו הכי בעירוב אחד סגי לבית הלל בין לאפוי בין למבושל.
והא דתניא לעיל בריש פירקין את אשר תאפו וגו׳ מכאן אמר רבי אלעזר אין אופין אלא על האפוי, התם רבי אליעזר גרסינן והוא ר״א בר פלוגתיה דרבי יהושע ושמותי ובשטת בית שמאי אמרה ובירושלמי תני לה בפלוגתא דרבי יהושע ורבי אליעזר, והא דמייתי לה לעיל לא משום אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל מייתי לה אלא משום לאשמעינן דתנא סמכי לה אקרא דאת אשר תאפו וגו׳, ואף רבי יהושע מהתם מייתי לה ורבי יהושע בהדיא תני בה דאופין ומבשלין על המבושל דאמרינן התם (ירו׳ כאן ה״א) רבי אליעזר אומר אופין על האפוי ומבשלין על המבושל רבי יהושע אומר אופין ומבשלין על המבושל מאי טעמא דרבי אליעזר את אשר תאפו אפו וגו׳ ורבי יהושע אומר את אשר תאפו וגו׳, ותניא בתוספתא (פ״ב ה״ב) עושה תבשיל מערב יום טוב ואופה ומבשל עליו לשבת ומטמין לו את החמין ואף רש״י כן דעתו דבתבשיל אחד סגי בין לאפוי בין למבושל וכתב בה״ג שכתבו שצריך פת ותבשיל להחמיר על עצמן כתבו כן, ואין אנו נוהגין כן להחמיר לא למעשה ולא להלכה.
(יז.) והלכתא כרבא. ודוקא עירובי תחומין אבל עירובי חצרות מותר. וכן כתב הרי״ף ז״ל. וטעמא משום דסגי ליה בביטול רשות והלכך לא אלימא קנייה דידיה. ועירובי תבשילין שאמרנו דוקא לעצמו אבל אינו מזכה לאחרים משום דלא התירו אלא בצנעא לעצמו. ואם יש בו תיקון צבור מזכה להם משום קלקולא ולמחר מכריזין סתם יסמוך על ערוב שהניח פלוני. ולא יערב אלא בתבשיל שעושה לצורך היום בין שנשאר לו מהיום בין שנשאר לו מאתמול אבל אינו מבשל לצורך זה. אבל רבינו אפרים כתב שלא יערב אלא במידי דבשיל מאתמול ולא נהיר.
הלכה כתנא דידן ואליבא דבית הלל. פסק ר״ת ז״ל דאפילו לבית הלל אם רצה לאפות את הפת בעי עירוב בפת ולא אמרינן במתניתין אליבא דבית הלל דסגי בתבשיל אחד אלא דוקא בשאינו רוצה לאפות את הפת ולא הוצרך אלא לבישול. ובבישול גרידא לא סגי לפת ותבשיל משום דפת ענין אחר הוא ואינו בכלל בישול וכדחזינא בע״ז שלא נאסר פתן של נכרים בכלל שלקותיהן ולא שלקותיהן בכלל פתם מכלל דתרי אנפי נינהו. והא דאמרינן לקמן לא שנו אלא תבשיל אבל פת לא היינו למי שאינו צריך לאפות אלא לבשל דתבשיל בעי ולא סגי ליה בפת. אבל לאפות פת בעינן פת. ואצטריך משום דסלקא דעתך אמינא דליהוי בישול בכלל אפיה וליסגי אפילו לאפות את הפת קא משמע לן אבל פת לא משום דאינו רוצה לאפות הא לאו הכי בעינן פת ולא הוי בישול בכלל אפיה כן נראה לי. והעיקר דבישול בכלל אפיה ובתבשיל אחד סגי דהא בהדיא אמר ר׳ יהושע בירושלמי אופים ומבשלים על המבושל. וקרא דאת אשר תאפו אפו דמשמע דאין אופין אלא על האפוי דריש ליה הרוצה אפוי מתאפה לו כלומר מעשה נסים היו נעשים בו. דהא אין המקרא הזה לעירובי תבשילין אלא לאסמכתא בעלמא. וההיא דגזרת פתן ושלקותיהן של נכרים טעם אחד הוא שלא היו גוזרים אלא כפי הצריך לשעתן ומה ענין הוא לזה שאינו אלא להיכרא בעלמא וסגי אפילו בכזית. אבל הלכה למעשה טוב להחמיר ולערב בפת.
בתוס׳ בד״ה אמר רבא וכו׳ ואומר ר״ת וכו׳ ולא נהירא להר״י וכו׳ ורבי יהושע פליג עליה בירושלמי וכו׳ ומ״מ אור״י לא מלאני לבי לעבור על דברי דודי וכו׳ וכן עמא דבר עכ״ל. וצריך לעמוד על תוכן הדבר מה ראו להחמיר כ״כ במלתא דרבנן והלא עיקר ראייתו של ר״ת אינו אלא מההיא דר״א וכיון שמצינו להדיא בירושלמי דר״י פליג פשיטא דהלכתא כוותי׳ וכ״ש דפשטא דתלמודא דידן משמע בפשיטות דבתבשיל לחוד סגי. ונלע״ד לכאורה ליישב למאי דפרישית לעיל דמאן דמצריך פת ותבשיל לאפייה ולבישול היינו לחוש לטעמא דרבא כדי שיברור מנה יפה לשבת. ולפ״ז מצינן למימר דר״א ור״י בירושלמי נמי בהא פליגי ואזדו לטעמייהו דפליגי בפרק אלו עוברין (פסחים דף מ״ז) אי אמרינן הואיל ומשמע שם דפליגי ממילא בההיא דהואיל ומיקלעי אורחים לענין האופה מי׳ט לחול וא״כ לר״א דאית ליה הואיל ומדאורייתא שרי לאפות מי״ט לחול תו לא מצי למימר דאסמכתא דע״ת בקרא דאת אשר תאפו היינו משום הכירא שיאמרו אין אופין מי״ט לשבת כ״ש לחול כיון דמי׳ט לחול גופא שרי אע״כ דאסמכתא דקרא היינו כדי שיברור אלא דרבנן אסרו נמי בדיעבד מטעמא דכדי שיאמרו. לפ״ז מיהו לכתחילה צריך פת ותבשיל לחוש לטעמא דכדי שיברור מנה יפה משא״כ ר״י דלית ליה הואיל סבר דאסמכתא דוקא היינו כדי שיאמרו וליתא לטעמא דכדי שיברור כלל ומש״ה סגי בתבשיל לחוד וכיון דעיקר פלוגתא דהואיל איפסקא הלכתא בפ׳ אלו עוברין כר״א והכי קי״ל בהדיא כרבה דהאופה מיו״ט לחול שרי מדאורייתא משום הואיל ואם כן נראה דבהא נמי הלכתא כוותי׳ דאסמכתא דקרא היינו משום דכדי שיברור ויפה נהגו לחוש לכתחלה להצריך פת ותבשיל מה״ט דכדי שיברור כנ״ל ודו״ק:
אמר רבא: הלכתא כתנא דידן [הלכה כדעת התנא שלנו במשנה], ואליבא [ועל פי שיטת] בית הלל, שדי בתבשיל אחד.
Rava said: The halakha is in accordance with the opinion of the tanna of our mishna and in accordance with the opinion of Beit Hillel that one dish suffices.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותר״י מלונילרשב״אמיוחס לשיטה מקובצתפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) אֲכָלוֹ אוֹ שֶׁאָבַד הֲרֵי זֶה לֹא יְבַשֵּׁל עָלָיו וְכוּ׳.: אָמַר אַבָּיֵי ונָקְטִינַן הִתְחִיל בְּעִיסָּתוֹ וְנֶאֱכַל עֵירוּבוֹ גּוֹמֵר.:

The mishna states that if one ate the food prepared before the Festival as an eiruv or if it was lost, he may not rely on it and cook with the initial intent to cook for Shabbat. Abaye said: We have a tradition that if one prepared a proper eiruv and began kneading his dough on a Festival for Shabbat, and in the meantime his eiruv was eaten, he may finish baking the bread. Since he had begun in a permitted manner, he is allowed to complete the process and bake the bread.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילרא״המיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אכלו או שאבד לא יבשל עליו בתחלה. שייר הימנו כל שהוא סומך עליו לשבת. אמר אביי נקטינן התחיל בעיסתו ונאכל עירובו או שאבד הרי זה גומר. חל יום טוב להיות אחר השבת מטבילין כלים מלפני השבת ואדם בשבת. כלים דלאו בני סחיטה נינהו בשבת מאי טעמא דלא מטבילינן להו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אם התחיל בעיסתו – לתקנה ולאפותה ע״י עירובו.
1
1. ביאור ראב״ן לדברי אביי מופיע לעיל ביצה י״ז.
[התחיל בעיסתו] ונאכל עירובו גומר,משום הפסד אוכלין התירו רבנן בדרבנן.
אכלו או שאבד ממנו לא יבשל עליו לכתחלה אמר אביי נקטינן אם התחילו בעיסתו ונאכל עירובו גומר – פירוש: כל תבשילו וכל סעודתו דהתחלה בסעודה היא.
אמר אביי נקטינן התחיל בעיסתו ונאכל עירובו גומר. פירש רש״י התחיל לתקנה ולאפותה על ידי עירוב ואבד יגמור את הכל עד כאן. פירוש לפירושו יגמור אפילו שאר תבשילין. אבל מה שפירש התחיל לתקנה ולאפותה הוא תמה מנא ליה האי דהא מדנקט התחיל משמע דבתחלת לישה סגי. ולענין בעיין דעבר ואפה לא איפשיטא ומסתברא דאזלינא לקולא דאיסורא דרבנן הוא ומותר וכן פסק הרמב״ם. ומיהו ראוי לקונסו לפי ראות בית דין על מה שעשה. וכל שאפה ובשל ועשה כל צרכו אם רצה לאכול עירובו הרשות בידו.
ב נאמר במשנה שאם אכלו את מה שהכין כעירוב תבשילין, או שאבדהרי זה לא יבשל עליו (מחמתו) ביום טוב לצורך השבת. אמר אביי: נקטינן [מוחזקים אנו] כי אם עשה עירוב תבשילין כדין, והתחיל ביום טוב ללוש את עיסתו לצורך השבת ובינתיים נאכל עירובוגומר ואופה את הפת, שכיון שהתחיל בהיתר — התירו לו אף לסיים ולאפותה.
The mishna states that if one ate the food prepared before the Festival as an eiruv or if it was lost, he may not rely on it and cook with the initial intent to cook for Shabbat. Abaye said: We have a tradition that if one prepared a proper eiruv and began kneading his dough on a Festival for Shabbat, and in the meantime his eiruv was eaten, he may finish baking the bread. Since he had begun in a permitted manner, he is allowed to complete the process and bake the bread.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילרא״המיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) מתני׳מַתְנִיתִין: חָל לִהְיוֹת אַחַר הַשַּׁבָּת בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים מַטְבִּילִין אֶת הַכֹּל מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת וב״הוּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים זכֵּלִים מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת חוְאָדָם בְּשַׁבָּת.

MISHNA: If a Festival occurs directly after Shabbat, i.e., on a Sunday, and one wishes to behave in a proper manner and purify himself and his vessels in honor of the Festival, Beit Shammai say: One must immerse everything before Shabbat, and Beit Hillel say: Vessels must be immersed before Shabbat, but a person may immerse himself even on Shabbat.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מלונילתוספות רי״דרשב״ארא״הבית הבחירה למאיריפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך טבל
טבלא(בסוף מקואות) אין מטבילין חמין בצונן פי׳ דין מים טמאין משימין בכלי אבן שאינו מקבל טומאה ומשקען במקוה עד שיגיעו המים במי מקוה ונטהרו. טבל ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו אוכל בקדשים (יבמות עד:) אמר רבא א״ר חסדא שלשה קראי כתיבי כתיב לא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים הא רחץ בשרו טהור וכתיב ובא השמש וטהר וכתיב וכפר עליה הכהן וטהרה וטהרה מכלל שהיה טמאה הא כיצד כאן למעשר כאן לתרומה כאן לקדשים. טבול יום פי׳ שהיה טמא וטבל אבל לא בא השמש עליו. טבילת אדם בשבת פלוגתא דב״ש ודב״ה (ביצה יז:) חל להיות אחר השבת בש״א מטבילין את הכל מלפני השבת ובה״א כלים מלפני השבת ואדם בשבת (בגמ׳ בסוף הלכה) תניא כל חייבי טבילות טובלים כדרכן בין בט׳ באב בין ביה״כ (נדה ל) ש״מ טבילה בזמנה מצוה ר׳ יוסי אומר כרבי יהודה דיה לטבילה באחרונ׳ ולא אמרי׳ טבילה בזמנ׳:
א. [אין וואסר אונטרטונקן.]
מתני׳ מטבילין את הכל – כל הצריך טבילה בין אדם בין כלים.
מלפני השבת – דקי״ל בר״ה (דף טז:) חייב אדם לטהר את עצמו ברגל דכתיב ובנבלתם לא תגעו (ויקרא יא) ומוקים לה ברגל הלכך יטביל מערב שבת דאסור להטביל בשבת וביו״ט.
ובית הלל אומרים כו׳ – והא דנקט שבת רבותא אשמועינן לב״ה דאפי׳ בשבת שרו באדם ובגמרא מפרש מאי טעמא דכלים אסורים.
[משנה] ב. חל להיות אחר השבת וכו׳ מטבילין את הכל, כל שצריך טבילה בין אדם בין כלים. מלפני השבת,דקימא לן בראש השנה חייב אדם לטהר את עצמו ברגל דכתיב ובנבלתם לא תגעו ומוקמינן לה ברגל, הילכך יטביל מערב שבת הכל, דאסור להטביל בשבת וביום טוב,משום דנראה כמתקן כלי, דכלי טמא חשיב כנשבר דהא אינו ראוי להשתמש בו וכשמטבילו הוא מתקנו, וגזרינן טבילת אדם אטו טבילת כלים, ובית הלל לא גזרי באדם, דאדם נראה כמיקר, אבל ביום טוב עצמו לא יוכל לטבול דהא צריך לו הערב השמש, לפיכך יטבול בשבת שהוא ערב יום טוב, ומשתרי ליה לאורתא למיכל בתרומה וקדשים אם אינו מחוסר כפורים.
חל להיות אחר השבת – פירוש: אם חל להיות יום טוב אחר שבת וכל אדם מטהר עצמו וכליו ברגל מפני שהוא צריך ליכנס לעזרה ולוכל שלמי חגיגה והוא צריך לטבול קודם לרגל כדי שיעריב שמשו ויהיה מותר ברגל ליכנס לעזרה ולוכל שלמים שטבול יום שנכנס לעזרה או אכל קדשים חייב כרת הילכך בית שמי אומ׳ מטבילין הכל מלפני השבת שאסור להטביל בשבת בין גופו ובין כליו ובית הלל סברי כלים ודאי מטביל מלפני השבת שאסור להטבילו בשבת אבל אדם מותר לטבול בשבת והילכך טבול בשבת ומעריב שמשו וברגל יהא טהור.
מתני׳: ואדם בשבת. ואף על גב דאמרינן ביבמות פרק החולץ (יבמות מו:) דאין גר טובל בשבת, (היינו) [שאני] התם משום דאיכא תיקון טפי דקא מפיק ליה מטומאת עכו״ם ומעייל ליה לטהרת ישראל ומעיקרא עכו״ם והשתא ישראל.
מתניתין. חל להיות אחר השבת בית שמאי אומרים מטבילין את הכל מלפני השבת – פירוש: הכל בין אדם בין כלים דחייב אדם לטהר את עצמו ברגל ונהגי היו כן אף בשאר יום טוב.
ומטבילין מלפני השבת – לפי שאי איפשר בשבת.
ובית הלל אומרים כלים מלפני השבת ואדם בשבת – כלומר אף בשבת.
המעשר פירותיו בשבת אע״פ שיצא מידי טבל לא יאכל הוא בשבת ומ״מ אחרים מותרין לאכול ואין הדבר דומה למבשל בשבת לאסרו אף לאחרים שזה מדברי תורה וזה מדברי סופרים:
במשנה חל להיות אחר השבת ב״ש אומרים כו׳ נראה דנקט בהאי לישנא לאשמעינן בלשון קצרה דב״ש אוסרים אפילו בי״ט וב״ה מתירין באדם אפילו בשבת ויתכן יותר לפי פרש״י דאע״ג דחייב אדם לטהר עצמו ברגל אפ״ה אסרי ב״ש אבל ליכא למימר דדוקא בכה״ג שרו ב״ה לטבול בשבת משום דלא העמידו דבריהם במקום עשה דרגל דמכולה סוגיא דשמעתין לקמן משמע בפשיטות דלב״ה אפי׳ בשבת דעלמא נמי שרי. אלא דאכתי קשיא לי מאי מקשה הש״ס בפשיטות א״ה אדם נמי ומאי קושיא דלמא הא דשרי באדם היינו משום עשה דרגל דנהי דלא קשיא לי בכה״ג דלמא הא דשרי באדם היינו משום דס״ל לב״ה טבילה בזמנה מצוה כדאיתא בפרק המפלת דבהא מצינן למימר דפשיטא ליה להמקשה דמתני׳ איירי אפילו מטבילה שלא בזמנה דומיא דכלים דקתני מלפני השבת וא״כ באדם נמי אף שהיה יכול לטבול לפני שבת אפ״ה שרי בשבת ועוד דאי ס״ד דבטבילה בזמנה איירי ב״ש נמי הוי מודו דהא בהאי סוגיא דפרק המפלת דמסקינן לב״ש ולב״ה טבילה בזמנה מצוה וקתני לב״ש מטבילין אותה צ״ה טבילות והיינו ע״כ אפילו בשבת דאל״כ בצרי לה טבילות ע״ש. ואף שיש לחלק קצת דהתם כיון דאכתי אסורה מספק לא מיקרי מתקן מ״מ עיקר הסברא לא נדחה דמתני׳ מטבילה שלא בזמנה איירי. אבל לפרש״י דטבילה ברגל מצות עשה היא והיינו רבותא דמתני׳ א״כ מאי מקשה א״ה אדם נמי ולכאורה היה נ״ל ליישב דמשום עשה דרגל לא הוי שרינן לעבור בשבת כדאיתא במנחות דף מ״ח דעמוד וחטא בשבת כדי שתזכה בחול לא אמרינן וה״נ דכוותיה. אלא דקשיא לי מסוגיא דפסחים פרק אלו דברים דמקשה ר״ע לר״א הזאה תוכיח ואמרינן התם דהזאה דתרומה אותביה שהיא מצוה ואפ״ה אינה דוחה ומאי קושיא דלמא שאני הזאה דתרומה כיון דבשבת גופא עדיין אסור בתרומה עד לאורתא דהא טבול יום הוא וא״כ עמוד וחטא בשבת כדי שתזכה בחול הוא. אע״כ דלענין שבות לא שייך לחלק בכך ודוקא לענין מלאכה גמורה מפלגינן במנחות והדרא קושיא לדוכתא וצ״ע:
אח״ז ראיתי בתוספות ס״פ שמונה שרצים דמקשו התם מאי מקשה הש״ס הכא א״ה אפילו אדם נמי דלמא אתיא כמ״ד טבילה בזמנה מצוה ומתרצין שם דפשיטא ליה לתלמודא דמשום מצוה אין להתיר טבילה דמיחזי כמתקן. ולפ״ז מיתרצא נמי קושיא דידי אלא שדבריהם צריכין ביאור בזה ואבאר לקמן בשיטת המקשה א״ה אפילו אדם נמי:
ג משנה חל החג להיות אחר השבת (ביום ראשון) ורוצה אדם לנהוג כהלכה ולטהר עצמו וכליו לכבוד החג — בית שמאי אומרים: מטבילין את הכל מלפני השבת. ובית הלל אומרים: כלים חייבים להטביל מלפני השבת, ואדם עצמו יכול לטבול אפילו בשבת.
MISHNA: If a Festival occurs directly after Shabbat, i.e., on a Sunday, and one wishes to behave in a proper manner and purify himself and his vessels in honor of the Festival, Beit Shammai say: One must immerse everything before Shabbat, and Beit Hillel say: Vessels must be immersed before Shabbat, but a person may immerse himself even on Shabbat.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מלונילתוספות רי״דרשב״ארא״הבית הבחירה למאיריפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) וְשָׁוִין שֶׁמַּשִּׁיקִין אֶת הַמַּיִם בִּכְלִי אֶבֶן לְטַהֲרָן אֲבָל לֹא מַטְבִּילִין טוּמַטְבִּילִין מִגַּב לְגַב וּמֵחֲבוּרָה לַחֲבוּרָה.:

And Beit Shammai and Beit Hillel both agree that one may bring ritually impure water into contact with ritually pure water in stone vessels on Shabbat in order to purify the water. Impure water can be purified if it is placed into a vessel that does not contract ritual impurity, such as a stone vessel, and then lowered with the vessel into a ritual bath. The water becomes purified when it comes into contact with the water of the ritual bath. Although this is not considered proper immersion, water may nevertheless be purified in this manner. However, one may not immerse the impure water in a ritually impure vessel in order to purify the vessel at the same time. Likewise, one may immerse on a Festival from one principle to another, and from one group to another, as will be explained in the Gemara.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מלונילרשב״ארא״הבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך שק
שקא(ביצה יז:) ושוין שמשיקין את המים בכלי אבן לטהרם פי׳ ממלא כלי אבן מהם ונותנן במים החיים שיהו נוגעין מים למים ויטהרו אבל לא מטבילין כלים טמאים לטהרם על גבי מימיהן משיקין מלשון ותשק ידי לפי (פסחים נב:) מי החג שנטמאו והשיקן ואח״כ הקדישן טהורין הקדישן ואח״כ השיקן טמאין פי׳ שוקען במי מקוה לטהרן אע״פ שנכנסו תחת המים שנמצאו כזרועין במקוה לא עלתה להן טהורין שאין זריעה מטהרת בהקדש (יבמות נה) אמר שמואל העראה זו נשיקה וכו׳ (סוטה כד) פרט לשקינא לה בנשיקה:
א. [איבערגיסין איבערפליסען.]
ושוין שמשיקין את המים – מי שיש לו מים יפין לשתות ונטמאו ממלא מהן כלי אבן ונותנם במקוה מים מלוחים עד שמשיק מים למים ונמצאו אלו זרועים ומחוברים למי המקוה ובטלי אגבייהו וטהרו ואין עוד טהרה במקוה לכל אוכל ומשקה אלא למים ולא בתורת טבילה אלא בתורת זריעה כדאמרינן בפסחים בפרק כל שעה (דף לד:).
אבל לא מטבילין – בגמרא מפרש שאין נותנין אותן בכלי עץ טמא הצריך טבילה להשיקן בו כדי להעלות טבילה לכלי אגב השקת המים.
ומטבילין מגב לגב – ביום טוב.
ומחבורה לחבורה – בגמרא מפרש לה.
ושוין שמשיקין, אפילו ב״ש דמחמרי מודו בהשקה זו שמותר לעשותה אפילו בשבת ואפילו ביום טוב עצמו [דהא אין צריך להו הערב שמש],אלאמיד הן נטהרין, (כלומר)[והאיך משיקין, מי] שיש לו מים יפים לשתות ונטמאו, ממלא מהם כלי אבן ונותן במקוה מים מלוחין עד שמשיק מים למים, ונמצאו אלו זרועים [ו]⁠מחוברים למי מקוה ובטלי אגביהו וטהרו, ואין עוד טהרה במקוה לכל אוכל ומשקה אלא למים בלבד, ולא בתורת טבילה אלא בתורת זריעה כדאמרינן בפסחים בפרק כל שעה.
בכלי אבן, שאין שום טומאה לכלי אבנים ולכלי אדמה..
אבל לא מטבילין, מפרש בגמרא בכל⁠[י] עץ, שאין נותנין אותן מים טמאים בכלי עץ טמא, שצריך טבילה (למשקין), להשיקן,כדי להעלות טבילה לכלי אגב השקת המים, דהא מתקן מנא הוא.
ומטבילין מגב לגב, מפרש בגמרא הרוצה לעשות גתו אגב בדו, פירוש מי שהיו כליו טמאים והטבילם מערב יום טוב לדעת דריכת זתים ונמלך לעשות גתו באלו הכלים, מן הדין עושה גתו על גב טבילה זו שהטביל לשום בדו ואין צריך לחזור ולהטביל לשום גת, והאי טבילה שניה שהוא רוצה להחמיר ולהטבילם אינה תקון כלי, לפיכך מותר לעשותה ביום טוב עצמו.
וכן מחבורה לחבורה, כגון בפסח, שנמנה בפסח שמעון והטביל כליו לאכול בחבורתו וקודם שנשחט אותו פסח נמלך ונמנה בפסח ראובן, ורוצה להחמיר על עצמו להטביל כליו פעם אחרת לשם חבורת ראובן, שרינן ליה לעשותה ביום טוב, דהא אינה תקון כלי כלל.
ושוין שמשיקין את המים בכלי אבן לטהרן. ואם תאמר אמאי נקט כלי אבן אפילו בכלי עץ טהור נמי, ואין לתרץ כדי שלא יחזרו המים ויטמאו את הכלים והוה ליה כמטביל כלי אגב מימיו, דהא ליתא משום דהוה ליה כלי שנטמא בולד הטומאה ומטבילין אותו אפילו ביום טוב וכדתניא לקמן, ומיהו למאן דמוקי לה בגמרא דהאי מתניתין כרבנן דרבי ומתניתין בשבת אתיא שפיר דאפילו כלי שנטמא בולד הטומאה אין מטבילין אותו בשבת, אבל למאן דמוקי לה כרבי ומתניתין ביום טוב קשיא. ושמא נאמר דלכתחלה אין מביאין את הכלי לידי טומאה ואפילו על ידי ולד הטומאה להטבילו ביום טוב.
ושוין שמשיקין את המים. ואף על גב דאוכלים ומשקים אין להם טהרה במקוה אלא אדם וכלים בלבד הכא במים עולה עולה להם טהרה על ידי השקה, וטעמא דמילתא דהויא לה זריעה. ומדקאמר משיקין משמע שאינו צריך שיהיו המים הטמאים מתערבים ממש במי המקוה אלא בהשקה בעלמא סגי להו, וכן בדין שאם לא כן למה להו למעבד השקה אי איכא מקוה דמים יפים לשקול מנייהו ואם מים שאינם יפים כי מתערבי לגמרי אפסדינהו, אלא ודאי בהשקה בעלמא סגי להו וטעמא משום זריעה כדאמרן. וכיון דטעמא משום זריעה איכא למשמע דהוא הדין לענין טבילה לטבול בתוכן בעודן בתוך הכלי שהוא משיקן לתוכו עלתה לו טבילה ואין כאן משום מים שאובים אלא הרי הן כאלו לא נשאבו (אלא) שאם רצה לטבול בתוך הכלי בתוך המקוה טובל ואינו נמנע משום מים שאובין, וכדאמרינן בפרק חומר בקודש (חגיגה כב.) מטבילין כלי בתוך כלי שיש בפיו כשפופרת הנאד, ותנן בפרק שביעי דמקואות (משנה ה) מטבילין בשידה תיבה ומגדל שהן נקובין כשפופרת הנאד. ונראה לי עוד להביא ראיה מדתנן אבל לא מטבילין ומפרש בגמרא מטבילין בכלי אבן אבל לא מטבילין כלי אגב מימיו לטהרו, וביום טוב הוא דלא ומשום גזירה או משום [תיקון] כלי כדאיתא בגמרא הא לענין טהרת הכלי עלתה לו טבילה אפילו בהשקת המים לבד, ואם איתא היאך תעלה לו לכלי טבילה והלא אין מי המקוה באין לחללו של כלי ותוכו ודאי ביאת המים בעי אלא שהמים המושקין בתוך הכלי מעלין אותו, אלמא טהרו אפילו לטבול בהם בתוך הכלי עצמן. והא דתנן (מקואות פ״ז משנה ב) מקוה שיש בו מ׳ סאה נתן סאה ונטל סאה כשר ואמר ר׳ יוחנן ביבמות פרק הערל (יבמות פב:) עד רובו, כבר העמידה ר״ת ז״ל במי פירות דבהכי מיירי במתניתין לעיל מיניה דההיא, אבל במים אפילו נתן סאה ונטלו אפילו כל היום כלו ואפילו לא נשארו שם מן הראשונים כלום כשר. וכן הא דאמרינן בריש מכות (מכות ד.) אמר רב יהודה חבית של מים שנפלה לים הגדול הטובל שם לא עלתה לו טבילה, רש״י ורבנו תם וכן הריב״א ז״ל לא גרסי לה חבית של מים אלא חבית של יין.
ומיהו קשה מדאמרינן בירושלמי במסכת יומא (פ״ג ה״ח) גבי ים שעשה שלמה היאך טובלין והלא כלי הוא ומתרץ רגלי השוורים נקובים היו במוציא רמון, ומדקאמר במוציא רמון ולא קאמר בשפופרת הנוד דהיינו חבור למקוה משמע דלאפוקיה מתורת כלי קאמר דבעינן נקב כמוציא רמון. ויש לומר דמוציא רמון דקאמר משום דמעשה שהיה כך היה ולא משום לאכשורי הוא דעבדין הכי אלא כדי שיכנסו שם המים יותר בשפע, וכן מסתברא דאי לאפוקי מתורת כלי רגלי כל השוורין למה בחד מינייהו סגי. והרב ר׳ אלחנן ז״ל [תירץ] דלכך הוצרך שם מוציא רמון ולאפוקי מתורת כלי, לפי שהמעין ההוא היה קטן וכל שפע המעין נכנס לתוך אותו ים והיה נראה כטובל בתוך כלי גמור ולפיכך הוצרכו לנקוב אותו במוציא רמון.
ואכתי קשיא מדתנן במקואות פרק ג׳ (משנה מקוואות ג׳:ג׳) בור שהוא מלא שאובים [ו]⁠האמה הנכנסת לתוכו ויוצאת ממנו לעולם [הוא] בפסולו עד שיתחשב שלא נשתייר מן הראשונים ג׳ לוגין, ותנן נמי התם (שם פ״ה מ״א) מעין שהעבירו על גבי השוקת לעולם פסולו עד שיתחשב וגו׳, ותירצו בתוס׳ (ר״ש שם פ״ה מ״ב) דהתם כשלא היו מי האמה מ׳ סאה קודם נשיקתן לבור או לשוקת דכיון דליכא מ׳ סאה לא מכשרי להו לשאובים בהשקתן לטבול בו אדם שהרי לא היה במעין כדי לטבול בו אדם, ואף על פי שאמרו (פ״ה מ״א) המעין מטהר בכל שהוא לא לאדם אמרו אלא לכלים, ואפילו לאחר שבטלו רביעית דמקוה (כדאיתא בנזיר לח.) לגבי כלים דהעמיד⁠[ו] מעין אדינא דאורייתא לטהר כלים בכל שהו אבל אדם אפילו מעין ארבעים סאה בעי וכדאמרינן בחומר בקדש (חגיגה כב.) ארעא חלחולי מחלחלא בעיא ארבעים סאה במקום אחד, ועוד דאמרינן במדרש (במדבר רבה פי״ח י״ז) יען כי מאס העם הזה את מי השלוח ההולכים לאט בגימטריא מ׳ סאה, ומי השלוח הוא מעין גיחון, ואמרינן נמי בפרק בתרא דיומא (יומא עח.) דכיון שהגיע לפתח בית דוד רוחצין בו זבין וזבות מכלל דמעיקרא לא אלמא שיעורא בעי.
ושוין שמשקין את המים בכלי אבן לטהרן – דאף על גב דטמאין בהכי סלקא להו טהרה כדאיתא בפסחים ומשום הטבלת כלים ליכא כיון דכלי אבן שאין מקבלין טומאה.
אבל לא מטבילין – פרישנא לקמן אבל לא מטבילין בכלי עץ לפי שהן מקבלין טומאה ואיכא בהשקאה זו הטבלת כלים שהיא אסורה. וכי תימא אמאי אין מטבילין בכלי עץ טהורין דאי נמי מקבלים טומאה מן המים הטמאין כדאמרינן התם בשבת שגזרו טומאה על הכלים שניטמאו במשקין מכל מקום הוה ליה ולד הטומאה והוה ליה טומאה דרבנן ולקמן אמרינן דבטומאה דרבנן מטבילין. יש לומר דהתם הוא כשאירעה להם טומאה אבל לטמא אותו בתחלה ולהטבילו לא ואם כשנטמאה כבר שלא במתכוין ונטמא בולד הטומאה שזה אף בפני עצמו מטבילין אותו ונראין הדברים דלא שנא שבת ולא שנא יום טוב דלגבי האי דינא חדא מילתא נינהו וחדא דינא אית להו ואינו ענין לזה שאין דיניו אלא שאין מטבילין הכלי על גב המים כל זמן שאין ראוי להטביל אותו בפני עצמו.
ומטבילין מגב לגב ומחבורה לחבורה ביום טוב – ומלשון השקה שאמרו כאן נראה שאין צריך לערב המים לגמרי עם מי המקוה אלא אם כמים צפין על גביהן כקליפת השום ואם מצדן כשפופרת הנוד. שכן דינן אף לענין מקואות לטהרן מידי שאובה ולהכשירן לטבול בהן. כדתנן במסכת מקואות השידה והתיבה שבים אם נקבו כשפופרת הנוד מטבילין בתוכם ואם לאו אין מטבילין בתוכם. למדנו שני דברים: למדנו שהמים שבכלי אף על פי שנכנסו בתוכו מאיליהן נעשו מים שאובין ולמדנו שאף על פי שיש עליהן דין שאובין מכיון שנתחברו למקוה כשפופרת הנוד כשרים שהרי כאן השידה והתיבה עד אין תורת כלי עליהם שהרי כלים גדולים הם ואינם בטלים מתורת כלי אלא כמוציא רמון כדאיתא בהדיא במסכת שבת. ואעפ״כ מכיון שנתחברו המים כשפופרת הנוד כשרים לטבול בהם ומיהו דוקא בנתחברו למקוה של ארבעים סאה כאן הוכשרו לטבול בהן בחבור כשפופרת הנוד לפי שכולן מענין אחד שאלו במכונסין אלו.⁠1 אבל נתחברו למעיין לא הוכשרו לטבילה כל זמן שהן בכלי אלא אם כן ניקב הכלי מתחלתו כל כך שיצא מתורת כלי שנמצא עכשו שלא היה עליהן דין מים שאובין מעולם. וטעמו של דבר לפי שאם היו בכלי וניקב כשפופרת הנוד אפילו אם תמצי לומר שחיבורם2 מכשירן להוציאן מידי שאובין מכל מקום אין תורת מעין עליהם לטהר בזוחלין3 ואף כשנתערבו במעין כל זמן שהנהר מתרבה בשבילן דקים לן שמא ירבו הנוטפין על הזוחלין וכיון שדין חלוק לענין טבילה אין צירופן צירוף לענין טבילה ולא מהני להו כלל והרי הן כדין מים שאובין לגמרי. והיינו הא דאמרינן התם במקואות בבור4 שהוא מלא מים שאובים והאמה נכנסת ויוצאת ממנו לעולם הוא בפסולו עד שיתחשב שלא נשתייר מן הראשונים שלשה לוגים. והיינו הא דאמרינן בירושלמי בים שעשה שלמה והיו המים הנכנסין לו מעין עיטם שנקוב היה כמוציא רמון לומר שיצא מתורת כלי הא לאו הכי פסול ואין חבורו למעין מטהרו כדפרישנא.
1. קשה לפענח מלה זו בכ״י בהמ״ל 8728, והיא הושמטה בדפוס ראשון.
2. כן צ״ל. בכ״י בהמ״ל 8728: ״שחייבי׳⁠ ⁠״.
3. כן כנראה תוקן בכ״י בהמ״ל 8728, אך קשה לפענח את המלה.
4. כן צ״ל. בכ״י בהמ״ל 8728: ״בבר״. בדפוס ראשון: ״בור״.
המטביל כליו בשבת במקוה שבחצר או במבוי במזיד לא ישתמש בהם באותה שבת ואפילו לא היו לו כלים אחרים ושאי אפשר לו בשאלה ואע״פ שתירצו בכאן דאית ליה כלים אחרים אי נמי דאפשר בשאלה כבר נדחית בתירוץ האחרת שאמרו עליה איסורא דשבת שאני:
המשנה השניה חל להיות אחר השבת בש״א מטבילין את הכל מלפני השבת בה״א כלים מלפני השבת ואדם בשבת ושוין שמשקין את המים בכלי אבן לטהרה אבל מטבילין מגב לגב ומחבורה לחבורה אמר הר״ם כשהכלים הם טמאין אסור להטבילן ביו״ט ולא בשבת לפי שקודם הטבילה לא היו ראויין להשתמש בהן באותן הדברים שמשתמשים בהם לאחר הטבילה ונראה כמתקן מנא ביו״ט וכשיהיה אדם טמא באחת הטמאות מותר לו לטבול בשבת לפי שנראה כמתכוין לצנן גופו בלבד ואמרם ושוין שמשקין את המים בכלי אבן לטהרן אבל לא מטבילין פי׳ כי המים כשהן טמאים שאפשר לו לתתם בכלי אבן ולהכניס אותו הכלי שהן בו אותן המים הטמאים ויטהרו המים וזהו ענין משיקין שיעלו המים עליו ומה שהצריך להיות הכלי מאבנים לפי שכלי אבנים אינו מקבל טומאה כמו שיתבאר במסכת כלים ואלו היה נותן אותן המים בכלי עץ וכיוצא בו מן הכלים שמקבלים טומאה היה נטמא אותו הכלי באותן המים הטמאים שבתוכו כמו שיתבאר במקומות מטהרות וכשיכניס הכלי במקוה נמצא שמטביל כלי טמא ביו״ט והוא אסור כמו שקדם בתחלת המאמר וזהו ענין אמרם אבל לא מטבילין ושיעורו אבל לא מטבילין כלי טמא על גב מימיו וכל זה בשבת אבל ביו״ט מותר לו להטביל כלי על גב מימיו ויטהר הכלי והמים כאחד ומה שהצריכו לטהר המים לפי שהמים הטמאין הם מתוקים ומי המקוה אינם ראויין לשתיה ואמרם מטבילין מגב לגב רוצה בו כי כשיש אצלו כלים טהורים משתמש בהן בבית הבד של שמן בדרך דמיון והוא חולין ורוצה להשתמש בהן בגת היין והוא תרומה מותר לו להטבילם טבילה שנית ביום טוב לפי שהם ואם הם טהורים על כל פנים צריכין טבילה אחרת אם ירצה שיעשה בטהרה וכמו כן מחבורה לחבורה הוא שיהיה בו כלי טהור ויאכל בו בחבורה אחרת מותר לו להטבילו אותה טבילה השניה ביום טוב והעקר בזאת הטבילה מה שאגיד לך דע כי עוד יתבאר בפרק שני מחגיגה כי מי שטבל לחולין אע״פ שהוא טהור בלי ספק אסור לו לאכול מעשר עד שיטבול פעם שניה לשם מעשר וכן אם טבל למעשר ורצה לאכול תרומה על כל פנים צריך טבילה אחרת וכן אם היה טהור לתרומה ורצה לאכול קדש יטבול לשם קדש ואלו הטבילות שאדם הטהור טובל אותן בין מעשר ותרומה וקדש הן המותרות לעשותן ביו״ט והתרנו זאת הטבילה ביום טוב לפי שאינה להסיר טומאה אלא לתוספת טהרה אם כן שיעור דברו כך אם טבל על גב גתו טובל טבילה אחרת את הכלי על גב בדו ואם טבל לאכול בו בחבורה זו טובל לאכול בו בחבורה אחרת ביום טוב:
אמר המאירי חל להיות אחר השבת וכו׳ הכונה לבאר בזמן שחל להיות יו״ט במוצאי שבת אימתי מטהרים עצמם וכליהם לצורך הרגל והוא שהדבר ידוע שחייב אדם לטהר עצמו ברגל והיה דרכם לטבול מערב יו״ט שיעריבו שמשם בכניסת יו״ט ונמצאו נכנסין ליו״ט בטהרה ואין צריך לומר שהיו צריכין להטביל את כליהם להשתמש בהם ביו״ט וכשחל יו״ט באחד בשבת שנמצא ערב יו״ט בשבת אמרו בית שמאי שמטבילין את הכל מערב שבת כלומר אדם וכלים אבל לא בשבת שהטבלת כלים אסורה בשבת וביו״ט והוזכרו בגמרא הרבה טעמים לאיסורה ואחד מהם מפני שנראה כמתקן שהרי הכלי לא היה ראוי להשתמש בו ובהטבלה זו הוא ראוי לכך וטבילת אדם אסורה גם כן מגזרת הטבלת כלים ובית הלל מתירין בטבילת אדם בשבת שנראה כמיקר ואין כאן גזרה ואינו ממתין עד יו״ט עצמו שהרי צריך להעריב שמשו קודם הרגל הא בכלים מיהא מודה דוקא מערב שבת:
ושוין שמשיקין את המים בכלי אבן לטהרם פי׳ ביו״ט אבל בשבת לא וכמו שהוזכרה בבריתא לדעת רב שהלכה כמותו וענין זה הוא שמי שהיו לו מים בכלי ונטמאו ואין לו מים טהורים להשתמש בהן נותנן בשבת בכלי אבן שאין לו שום טומאה ומכניס את הכלי במימיו במקוה מים מלוחים עד שמשיק מים שבכלי למים שבמקוה וזו היא טהרתן ואע״פ שטומאת אוכלין ומשקין אין להם טהרה לא מתורת טבילה אנו באין על זה אלא מתורת זריעה כמו ויתבאר בשני של פסח ראשון שנמצאו אלו זרועים במקוה ובטלים על גב מים שבמקוה ואם רוצה להמתין השקה זו עד היו״ט רשאי שהרי אינה צריכה הערב השמש וזה שכתבנו במקוה מים מלוחים לאו דוקא אלא שאם היו יפים מה לו בצער הזה ישפוך הטמאות ויקח מאלו:
אבל לא מטבילין כלומר שאין נותנין בכלי עץ טמא כדי להעלות טבילה לכלי על גבי מימיו ונמצא מתקן את הכלי:
ומטבילין מגב לגב פי׳ בגמ׳ מגב גתו על גב בדו כגון שהיו כליו טמאים והטבילם מערב יו״ט לשם דריכת זיתים ונמלך לעשות גת של ענבים ומן הדין אין צריך לחזור ולהטביל שאין הדבר צריך כונה לשם גת ואם הוא מחמיר על עצמו לחזור ולהטביל הואיל ואין צריך בה אין זה נקרא מתקן ומותר לעשותה ביו״ט וכן מחבורה לחבורה כלומר שאם הוא נמנה בפסח של חבורה פלונית והטביל את כליו על דעת כך וקודם שנשחט הפסח הוא נמלך להמנות עם פסח של חבורה אחרת הואיל ומן הדין אינו צריך לכך אינו נקרא מתקן ומותר לעשותה ביו״ט:
זהו ביאור המשנה והלכה כבית הלל ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
מתניתין ושוין שמשיקים את המים. פירוש מים טמאים ישקעם במים ויצופו ממי המעין או המקוה עליהן וטהורים מדין זריעה שהם זרועים ומחוברים למי המקוה ובטלי אגבייהו וכעין תרומה שנטמאה וזרעה כדאיתא בפסח ראשון. ולא מדין טבילה דהא אין טבילה לאוכלין ולמשקין ולכלי חרס אלא מדין זריעה כדאמרן. ותדע דאילו מדין טבילה כשמשקע המים בתוך הכלי הוי הכלי חציצה. וגזרת הכתוב הוא במים בלבד לפי שחוזרים לטבעם ולמקורם. וכיון דאינן טהורין מדין טבילה אלא מדין השקה שמעינן מינה שמטבילין כלים בתוך אותן מים טמאים בשעה שהן במקוה והרי הן כאלו מעורבים עם מי המקוה ונפקי מדין מים שאובין. אלא דקצת קשה דאמרינן בים שעשה שלמה שהמים היו באים לו מעין עיטם וכהנים טובלים באותו ים. ופריך בירושלמי ולאו כלי הוא כלומר ונעשו שם שאובים. ופריק נקוב היה במוציא רמון כלומר ויצא מתורת כלי. ואמאי דהא מעורב לעין עיטם. ותירץ ר״ת דהתם דהוציאוהו מתורת הכלי הוי טעמא כדי שלא יטמאו הטמאים הנכנסים שם לטבול את הים במגע. אבל בעלמא סגי כשפופרת הנד או כקליפת השום. והרא״ה פירש דלא התירו בשפופרת הנד או בקליפת השום אלא כשעושה עירוב מקוה עם המקוה שזה וזה מטהרין באשבורן והם ממין אחד. אבל בשאינו מינו כגון שמתערב במעין שאינו מטהר אלא בזוחלין אינן עושין ערוב להוציאן מידי שאיבה.
אמר רבה גזרה שמא יעבירנו. פירוש כדגזר גבי לולב ושופר ומגלה דכיון דהוא בהול לקיים המצוה דטבילת כלים ברגל מצוה איכא למיחש. ובהא אין הלכה כמותו אבל בלולב ושופר ומגלה הלכה כמותו משום דהיא מצוה רבה ואיכא למיחש טפי. ומשום דלא ידעינן בקבועא דירחא מה שאין כן במילה בשבת וכדפרישית התם.
בד״ה אבל לא מטבילין בגמ׳ מפורש שאין נותנין אותו בכלי עץ כו׳:
ושוין בית שמאי ובית הלל בדעתם שמשיקין את המים בכלי אבן לטהרן. שיש דרך לטהר מים טמאים על ידי שמכניסים אותם בתוך כלי שאינו מקבל טומאה (כגון בכלי אבן) ומכניסים את המים עם הכלי למקוה, וכאשר נוגעים המים הללו במי המקוה הרי הם נטהרים, ודבר זה אף שאינו נחשב כטבילה ממש, מכל מקום אפשר לטהרם כך. אבל לא מטבילין את הכלים הטמאים לטהרם אגב השקת המים. וכן מטבילין ביום טוב מגב לגב ומחבורה לחבורה כאשר יבואר בגמרא.
And Beit Shammai and Beit Hillel both agree that one may bring ritually impure water into contact with ritually pure water in stone vessels on Shabbat in order to purify the water. Impure water can be purified if it is placed into a vessel that does not contract ritual impurity, such as a stone vessel, and then lowered with the vessel into a ritual bath. The water becomes purified when it comes into contact with the water of the ritual bath. Although this is not considered proper immersion, water may nevertheless be purified in this manner. However, one may not immerse the impure water in a ritually impure vessel in order to purify the vessel at the same time. Likewise, one may immerse on a Festival from one principle to another, and from one group to another, as will be explained in the Gemara.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מלונילרשב״ארא״הבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) גמ׳גְּמָרָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִיהַת כְּלִי בְּשַׁבָּת לָא מַאי טַעְמָא אָמַר רַבָּה גְּזֵרָה

GEMARA: In any event, everyone agrees, i.e., both Beit Shammai and Beit Hillel agree, that one may not immerse a vessel on Shabbat. The Gemara asks: What is the reason that one may not do so? Which type of prohibited labor does it involve? Rabba said: It is a decree issued by the Sages as a preventive measure,
רי״ףרשב״ארא״הפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמרא: גזרה שמא יעבירנו וכו׳. והא דלא קאמר גזירה שמא יוציאנו (משום) [מרשות] היחיד לרשות הרבים משום דמרשות לרשות כיון דאיכא מחיצות לא שכיח דמשתלי.
דכולי עלמא כלים בשבת לא מאי טעמא – כלומר דאלו מדינא ליכא איסורא כלל בטבילת כלים לא שנא איפשר מערב יום טוב ולא שנא אי איפשר.
בגמ׳ דכ״ע כלי בשבת לא מ״ט. הא דלא מקשה הכי בשבת פרק במה מדליקין (שבת דף ל״ד) דקתני התם אין מטבילין את הכלים נראה דהתם שפיר הוי ידע דטעמא משום מתקן תדע דקתני התם בהדי אין מעשרין ואין מערבין דבכולהו טעמא משום מתקן אלא דהכא קשיא ליה לתלמודא בטעמא דב״ה דסברי אדם בשבת א״כ משמע דלית ליה טעמא דמתקן למאי דלא סליק אדעתיה דאדם נראה כמיקר וא״כ מקשה שפיר כלים מ״ט לא. והשתא א״ש נמי הא דמשני רבה ורב יוסף דטעמא דב״ה משום שמא יעבירנו או משום סחיטה ואם נאמר דלית להו טעמא דמתקן א״כ תיקשה לדידהו מ״ט דב״ש דאסרי אפי׳ באדם הא לא שייכי הנך טעמי. אע״כ דהוו ידעי שפיר טעמא דמתקן לב״ש אבל לב״ה קבעו למימר דלית ליה טעמא דמתקן מדשרי באדם כן נ״ל ועיין בסמוך:
ד גמרא דכולי עלמא מיהת [לדעת הכל, על כל פנים] כלי בשבת לא מטבילים, ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר] שאסור להטביל כלי בשבת, וכי איזו מלאכה יש בכך? אמר רבה: גזרה היא
GEMARA: In any event, everyone agrees, i.e., both Beit Shammai and Beit Hillel agree, that one may not immerse a vessel on Shabbat. The Gemara asks: What is the reason that one may not do so? Which type of prohibited labor does it involve? Rabba said: It is a decree issued by the Sages as a preventive measure,
רי״ףרשב״ארא״הפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

ביצה יז: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים ביצה יז:, עין משפט נר מצוה ביצה יז:, ר׳ חננאל ביצה יז:, רי"ף ביצה יז: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס ביצה יז:, רש"י ביצה יז:, ראב"ן ביצה יז: – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות ביצה יז:, ר"י מלוניל ביצה יז: – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב רפאל הלל פרוש. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., תוספות רי"ד ביצה יז:, רשב"א ביצה יז: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה ביצה יז: – מהדורת על⁠־התורה (בהכנה) המבוססת על כתב יד בהמ"ל 8728 (ברשותה האדיבה של ספריית בית המדרש ללימודי יהדות), בית הבחירה למאירי ביצה יז: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מיוחס לשיטה מקובצת ביצה יז:, מהרש"ל חכמת שלמה ביצה יז:, מהרש"א חידושי הלכות ביצה יז:, פני יהושע ביצה יז:, גליון הש"ס לרע"א ביצה יז:, פירוש הרב שטיינזלץ ביצה יז:, אסופת מאמרים ביצה יז:

Beitzah 17b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Beitzah 17b, Ein Mishpat Ner Mitzvah Beitzah 17b, R. Chananel Beitzah 17b, Rif by Bavli Beitzah 17b, Collected from HeArukh Beitzah 17b, Rashi Beitzah 17b, Raavan Beitzah 17b, Tosafot Beitzah 17b, Ri MiLunel Beitzah 17b, Tosefot Rid Beitzah 17b, Rashba Beitzah 17b, Raah Beitzah 17b, Meiri Beitzah 17b, Attributed to Shitah Mekubetzet Beitzah 17b, Maharshal Chokhmat Shelomo Beitzah 17b, Maharsha Chidushei Halakhot Beitzah 17b, Penei Yehoshua Beitzah 17b, Gilyon HaShas Beitzah 17b, Steinsaltz Commentary Beitzah 17b, Collected Articles Beitzah 17b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144