×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) כְּדַאי הוּא ר״שרַבִּי שִׁמְעוֹן לִסְמוֹךְ עָלָיו בִּשְׁעַת הַדְּחָק.
Rabbi Shimon, who permitted using a bill of divorce that was written during the day and signed at night, is worthy of being relied upon in exigent circumstances. Therefore, once such a bill of divorce has been written and given, the woman is divorced.
רי״ףרש״יר״י מלונילפני יהושעגליון הש״ס לרע״אשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{משנה גיטין ב:ג} מתני׳ בכל כותבין בדיו [בסם]⁠1 בסיקרא2 בקומוס ובקלקנתוס3 ובכל דבר שהוא של קיימא4 אין כותבין לא במשקין ולא במי5 פירות ולא בכל דבר שאינו של קיימא על הכל כותבים על העלה של זית ועל הקרן6 של פרה ונותן לה את הפרה ועל יד7 של עבד ונותן לה את העבד ר׳ יוסי הגלילי אומר אין כותבין לא על דבר שיש בו רוח חיים ולא8 על האכלין:
{בבלי גיטין יט ע״א} ובכל דבר שהוא של קיימא9: לאיתויי מאי לאיתויי הא דתני רב חנניא כתבו10 במי טריא ואפצא11 כשר12 [ודוקא]⁠13 במגילתא [דלא]⁠14 עפיצא אבל במגילתא דעפיצא15 פסול דקימא לן אין מי מילין על גבי מי מילין. תאני ר׳ [חייא]⁠16 כתבו באבר בשחור ובשיחור כשר17.
1. בסם: גה, דפוסים, וכן בר״ן. חסר בכ״י בהמ״ל 695, גג, גו, כ״י נ. וכן חסר ברמב״ם פיהמ״ש, ובעיטור (מאמר כתיבת גיטין ושטרות).
2. בסיקרא: גג, גו: ״ובסיקרא״.
3. ובקלקנתוס: וכן בכ״י ספה״ב, וכן בערוך וברמב״ם פיהמ״ש. ו: ״ובקלקנתום״, וניתן לקרוא כן גם בכ״י בהמ״ל 695. גג: ״ובקלקלתם״. דפוס קושטא: ובקנקנתוס כ״י נ, דפוסים: ״ובקנקנתום״.
4. של קיימא: גו: ״רושם״, כברמב״ם פיהמ״ש.
5. במי: חסר ב-גו.
6. הקרן: גו: ״קרן״, כברמב״ם פיהמ״ש.
7. ועל יד: גו: ״על ידו״, כברמב״ם פיהמ״ש.
8. ולא: גו: ״אף לא״, כברמב״ם פיהמ״ש.
9. של קיימא: גו: ״רושם״. ראה משנה.
10. כתבו: חסר ב-גג.
11. ואפצא: וכן גג, דפוסים, וכן בערוך (אפץ). גו, כ״י נ: ״ועפצא״.
12. כשר: חסר ב-גג.
13. ודוקא: גג, כ״י נ, דפוסים. כ״י בהמ״ל 695: ״והני מילי״.
14. דלא: גג, גו, כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י בהמ״ל 695.
15. דעפיצא –: דפוסים: עפיצא.
16. חייא: גו, כ״י נ, דפוסים. דפוס קושטא: חייה. כ״י בהמ״ל 695: ״חנניה״.
17. תאני ר׳...כשר: חסר ב-גג.
כדאי הוא רבי שמעון – דמתניתין דאמר נכתב ביום ונחתם בלילה כשר.
לסמוך עליו בשעת הדחק – שהלך זה לדרכו או ניסת כבר בגט זה.
מתני׳ ד. (בעל) [בכל] כותבין בדיו [ב]⁠סם בסיקרא.
גמרא כדאי הוא ר״ש לסמוך עליו בשעת הדחק. וקשה כיון דר׳ שמעון גופא לא מכשיר אלא משום דס״ל משעה שנתן עיניו לגרשה אין לו פירות אבל היכא דשייך חשש פירות פוסל אף בדיעבד כדקתני בהדיא דפוסל בכל השטרות וא״כ ריב״ל לענין פירות מאי קסבר בגיטין אי ס״ל לגמרי כר״ש אפילו לכתחלה ליתכשר ועוד הוי לן למיפסק לענין פירות כוותיה דבכל דוכתא קי״ל כריב״ל גבי ר׳ יוחנן וע״כ דסובר כרבנן דמוציאין לפירות משעת החתימה או משעת הנתינה וא״כ היאך שייך להכשיר בשעת הדחק כיון דסוף סוף איכא פסידא דלקוחות לענין פירות ור״ש גופא פוסל כה״ג ונראה דבאמת סובר ריב״ל דלא שייך כלל לפסול מטעם חששא דפירות אי משום דסובר לגמרי כר׳ יוחנן דמשעת נתינה כפירש״י ז״ל דבעי לאתיי ראיה אימת מטא גיטא לידה או כפי׳ התוספות דאית ליה קלא שלא נמסר ביום הכתיבה ולא שייך כלל חששא דפירות או שסובר דאף היכא דשייך חששא דפירות אין לפסול בדיעבד משום האי חששא והא דקאמר כדאי הוא ר״ש לסמוך עליו בשעת הדחק היינו לענין בת אחותו לחוד דלרבנן פסלינן משום בת אחותו אף בדיעבד ור״ש לא חייש לבת אחותו לפסול אף שלא בשעת הדחק וריב״ל סובר דפסול לכתחילה כרבנן ולענין דיעבד בשעת הדחק סובר כר׳ שמעון דבשעת הדחק לא פסלינן משום בת אחותו כן נ״ל והבית שמואל בא״ע סי׳ ק״ל נלע״ד דלא דק שפיר בהא ודו״ק. מיהו כל זה לפירש״י ותוספות לעיל דחיישינן שמא פייס מה שאין כן לפי מ״ש לעיל בשם הרשב״א ז״ל בחידושיו דהאי שמא פייס היינו משום חששא דפירות א״כ א״א לפרש דריב״ל סובר לענין הוצאת פירות כרבנן דא״כ מאי מקשה הש״ס והאמר ר״ל לא הכשיר ר׳ שמעון אלא לאלתר כו׳ ומאי קושיא הא ר״ל לא איירי אלא אליבא דר״ש דלדידיה שייך חששא דפירות משא״כ לריב״ל דאיירי אליבא דרבנן דלא שייך חששא דפירות א״כ אפי׳ מכאן ועד עשרה ימים יש להכשיר בשעת הדחק דלא חיישינן לבת אחותו ויש ליישב ודו״ק:
תוספות בד״ה דיו דיותא כו׳ דלא תני אלא הנך דלא תני במתניתין עד כאן לשונו. ולכאורה לשון מיותר הוא דבפשיטות מצי לדייק מדמרבינן לה מריבויא דמתניתין דקתני בכל דבר שאינו מתקיים לאתויי הא דר׳ חנינא אלמא דעפצא לאו היינו דיותא אלא משום דאפשר לדחות דריבויא דמתני׳ לא קאי אלא לענין מי טריא לחוד אבל עפצא היינו דיותא לכך הוצרכו לפרש דלא קתני אלא הנך דלא תני במתניתין כן נ״ל ליישב בדברי התוס׳ אבל כבר כתב הגהת אשיר״י לדחות ראיית התוספות וא״כ יש להכשיר בדיו שלנו ע״ש:
מתני׳ בסם כו׳. עי׳ מנחות דף לד ע״א תד״ה כמו שנאמר:

כתיבת הגט

מקורות:
(א) גיטין יט. משנה וגמרא, רש״י על אתר; ירושלמי גיטין פ״ב ה״ג; תוספות ד״ה דיו, דיו על גבי דיו, מהר״ם שי״ף על אתר; ר״ן שבת לז: בדפי הרי״ף; רמב״ם הל׳ שבת פי״א הט״ז, הל׳ גירושין פ״ג ה״ד; חידושי הגר״ח על הש״ס סי׳ קמ״ה; ׳יראים׳ סי׳ שס״ו.
(ב) דבר המתקיים – שבת קד: משנה וגמרא, תוספתא שם פי״ב ה״ו; מרדכי גיטין שמ; שו״ע אבן העזר קכ״ד ט, ׳חלקת מחוקק׳ ו׳בית שמואל׳ על אתר; תוספות גיטין כא: ד״ה על עלה, רמב״ם הל׳ שבת פי״א הט״ו, הל׳ גירושין פ״ד הל׳ א-ב.
״בכל כותבים: בדיו, בסם, בסיקרא ובקומוס ובקנקנתום ובכל דבר שהוא של קיימא...״

(משנה גיטין יט.).

המשנה, והסוגיה שלאחריה (יט.-כ.), עוסקות בדיני כתיבת הגט. הגמרא והראשונים דנים, בין השאר, במידת ההשוואה שבין דיני הכתיבה בגט לבין דיני הכתיבה בתחומים אחרים בהלכה. יש ראשונים שנטו לצמצם את ההשוואה הזו, ואילו אחרים הרחיבו אותה. כך למשל דנו הראשונים בשאלה האם הגט צריך להיכתב בכתב אשורי (אור זרוע הלכות גיטין ח״א סי׳ תשט״ו), והאם יש צורך לכתוב תגים בגט.
שאלת ההשוואה בין כתיבת גט לכתיבת ספר תורה עולה כבר מתוך דין המשנה שציטטנו לעיל. המשנה קובעת שאפשר לכתוב גט בכל חומר המתקיים, ואין צורך דווקא בדיו. בספר תורה הדין שונה, והוא חייב להיכתב דווקא בדיו. כך סובר רבנו תם בתוספות על אתר (ד״ה דיו), על פי הגמרא במסכת שבת (קג:). לדעת רבנו תם הדיו חייב להיות מורכב מחומרים מסוימים, ולא כל דיו כשר לספר תורה. הרמב״ם בהלכות תפילין (פ״א הל׳ ד-ה) כותב שכל דיו כשר לספר תורה, והחומרים המסוימים שעליהם דיבר רבנו תם נדרשים רק למצווה מן המובחר. על כל פנים, גם לדעת הרמב״ם הדיו של ספר התורה חייב להיות שחור, בשונה מגט שאותו ניתן לכתוב בכל צבע המתקיים.

כתב המתקיים

כאמור, המשנה קובעת שיש לכתוב את הגט בדבר המתקיים. ניתן להבין את טעם הדרישה הזו בשני אופנים:
א. כתיבה בדבר שאינו מתקיים איננה כתיבה. מהותה של כתיבה היא יצירת כתב שיהיה לו קיום לאורך זמן, וכתיבה בדבר שאינו מתקיים אינה עונה על הגדרה זו.
ב. כתב שאינו מתקיים פסול לגט, כיוון שהתורה דורשת לכתוב ״ספר כריתות״, וכתב שאינו מתקיים איננו ממלא את הדרישה ל״ספר״.
לפי ההבנה הראשונה אין כאן דין מיוחד בגט. כתב שאינו מתקיים כלל לא מוגדר ככתב, הן בגט והן בתחומים אחרים בהלכה, כגון סת״ם ומלאכת כותב בשבת. לפי ההבנה השנייה, לעומת זאת, הפסול של כתב שאינו מתקיים נובע מהצורך ב״ספר״, שהוא דין מיוחד בגט. דין זה אינו קיים בתחומים אחרים, וייתכן ששם נוכל להכשיר כתב שאינו מתקיים. ואמנם, גם בהלכות שבת מצאנו דרישה לכתב המתקיים, ומי שכותב בשבת בדבר שאינו מתקיים – פטור (משנה שבת קד:). אך ייתכן שבהלכות שבת דין זה אינו נובע מהגדרת כתב, אלא זוהי דרישה מיוחדת לחיוב במלאכות שבת, הנובעת מהצורך במלאכת מחשבתא.
המשנה איננה מגדירה במדויק מהו דבר המתקיים. יש לדון בשאלה זו מכיוונים שונים. ראשית יש לשאול: מהו משך הזמן שהכתב צריך להתקיים כדי להיחשב דבר המתקיים? דיון מעין זה מצאנו בפוסקים בעניין מלאכת קושר בשבת, ובאופן טבעי שאלה זו מתעוררת גם בענייננו.
דיון נוסף בראשונים עוסק במידת האחיזה של הכתב במשטח שעליו הוא נכתב. המרדכי מחדש שאסור לתת לאישה גט כאשר הדיו עדיין לח, כיוון שזה נחשב דבר שאינו מתקיים:
״וכל דבר שהוא מתקיים וכו׳ – מכאן יש ליזהר שלא ליתן גט לאשה כשהוא לח, שהרי אינו של קיימא״

(מרדכי גיטין סי׳ שמ).

המחבר בשולחן ערוך פסק להלכה שאסור לתת לאישה את הגט כאשר הדיו עדיין לח (אבה״ע קכ״ד, ט). אולם, הוא מנמק זאת באופן שונה מהמרדכי. לדעת המחבר, כאשר הדיו לח הגט פסול – משום שזהו כתב הראוי להזדייף. מנימוק זה ניתן לכאורה לדייק, שאם ייתן לה את הגט בפני עדי מסירה – אין בכך בעיה, אף על פי שהדיו עדיין לח. עדי המסירה מתגברים על החשש לזיוף, והדיו הלח מצד עצמו יכול להיחשב ככתב.
ה׳חלקת מחוקק׳ על אתר (ס״ק כ״ד) מתלבט האם יש לפסול את הגט כאשר הדיו לח אפילו בעדי מסירה, מטעמו של המרדכי. בסופו של דבר הוא מסיק שיש להיזהר בכך רק לכתחילה, אך בדיעבד הגט אינו פסול כאשר הדיו לח. ה׳בית שמואל׳ (ס״ק כ״א) מסביר בדעת ה׳חלקת מחוקק׳, שהגט כשר בדיעבד כיוון שבסופו של דבר הדיו יהיה דבר המתקיים. ה׳בית שמואל׳ עצמו אינו סובר כך, אלא לדעתו הדין נקבע לפי מצב הדיו ברגע המסירה. אם בשעת המסירה הדיו עדיין לח – אי אפשר להכשיר את הגט על סמך העובדה שבעתיד הוא ייהפך לדבר המתקיים.
מחלוקת האחרונים הזו מזכירה דיון דומה בהלכות שבת. ה׳פרי מגדים׳ בפתיחה להלכות שבת מסתפק בעניין מי שהתחיל לבשל בשבת אך הבישול נגמר רק במוצאי שבת, האם הוא חייב או פטור על מלאכה זו. בעקבות ה׳פרי מגדים׳ דנו בשאלה זו אחרונים רבים נוספיםב. במקרה זה, מעשה הבישול בשלב הראשון איננו יוצר תוצאה שלמה בשבת. התוצאה תהיה מושלמת רק בשלב מאוחר יותר, לאחר צאת השבת. הספק הוא האם ניתן לחייב כעת על סמך העובדה שבשלב מאוחר יותר יהיה כאן בישול גמור, או שמתחשבים רק במה שהתרחש בשבת עצמה. זאת בדומה לדיו לח, שבשעת הנתינה הוא עדיין איננו דבר המתקיים, אך הוא יהפוך לדבר המתקיים במועד מאוחר יותר.
עם זאת, מסתבר לחלק בהקשר זה בין הלכות שבת להלכות גיטין. בשבת החיוב הוא על מעשה בישול. הגדרת האוכל כמבושל נדרשת כדי שהמעשה אכן ייחשב כבישול. לכן, גם אם האוכל יהיה מבושל רק במוצאי שבת – די בכך כדי להגדיר את המעשה שנעשה בשבת כמלאכת בישול, ולחייב את המבשל. בגט, לעומת זאת, הדרישה לכתב המתקיים מתייחסת לחפצא של הגט בשעת הנתינה. אם ברגע הנתינה הדיו עדיין לח – הגט פסול, ואין חשיבות לכך שבעתיד הדיו יתייבש.

כתיבה על גבי דבר המתקיים

כפי שהזכרנו לעיל, גם בהלכות שבת יש צורך שהכתב יהיה כתב המתקיים כדי להתחייב במלאכת כותב. מקורו של דין זה במשנה במסכת שבת:
״כתב במשקין, במי פירות, באבק דרכים, באבק הסופרים ובכל דבר שאינו מתקיים – פטור״

(משנה שבת קד:).

במשנה שם מופיעים שני מקרים אשר אינם מופיעים במשנה במסכת גיטין – כתיבה באבק דרכים ובאבק הסופרים. ניתן להבין שהמקרה של כתיבה באבק דרכים איננו עוסק בחומר הכתיבה, אלא במשטח שעליו כותבים – האדם כתב על גבי משטח של עפר. משטח זה אינו מתקיים לאורך זמן, ולכן הכותב עליו פטור. דרישה זו מופיעה במפורש בתוספתא במסכת שבת (פי״ב ה״ו).
הראשונים נחלקו האם דרישה כזו קיימת גם בגט. התוספות להלן (כא: ד״ה על עלה) מביאים מהתוספתא (פ״ב ה״ה), שגם את הגט יש לכתוב על גבי דבר המתקייםג. הרמב״ם, לעומת זאת, חילק בין הלכות שבת להלכות גט. בהלכות שבת (פי״א הט״ו) הוא קובע שיש צורך לכתוב על גבי דבר המתקיים כדי להתחייב. לעומת זאת, בהלכות גירושין (פ״ד ה״א-ב) הרמב״ם אינו מזכיר דרישה זו, אלא רק את הדרישה לכתוב בדבר המתקיים.
החילוק של הרמב״ם בין שבת לגט הוא פשוט. בהלכות גיטין הדגש הוא על מעשה הכתיבה. כדי להגדיר את המעשה כמעשה כתיבה, די בכך שהחומר שבו כותבים יהיה דבר המתקיים. העובדה שהמשטח עתיד להיעלם איננה משפיעה על הגדרתו של המעשה בהווה כמעשה כתיבה. בהלכות שבת קיימת דרישה נוספת, הנובעת מדין מלאכת מחשבת. כתיבה על גבי משטח שאינו מתקיים היא אמנם כתיבה, אך כיוון שהמלאכה אינה עתידה להתקיים לאורך זמן – אין עליה חיוב.
התוספות כאמור חולקים על הרמב״ם, ודורשים כתיבה על גבי דבר המתקיים גם בגט. ייתכן שלדעת התוספות כתב על גבי דבר שאיננו מתקיים איננו כתב, בדומה לכתב בדבר שאינו מתקיים. לחלופין ניתן להבין שדרישה זו נובעת מדין מיוחד בגט – כתב על גבי דבר שאינו מתקיים איננו נחשב ״ספר״.
הצורך בכתיבה על גבי דבר המתקיים עשוי להיות תלוי במחלוקת רבי מאיר ורבי אלעזר, האם עדי חתימה כרתי או עדי מסירה כרתי. ייתכן שדווקא רבי מאיר, הסובר שעדי חתימה כרתי, ידרוש שהגט יהיה כתוב על גבי דבר המתקיים. בגמרא להלן (כב:) מבואר שרבי מאיר דורש שהראיה שבַגט תהיה ראויה להתקיים לזמן ממושך, כמאמר הפסוק: ״למען יעמדו ימים רבים״ (ירמיהו ל״ב, יד). מסתבר שמאותו נימוק ידרוש רבי מאיר לכתוב את הגט על גבי דבר המתקיים, כדי שיתקיים זמן רב. רבי אליעזר סומך על עדי המסירה, ולפי דעתו ייתכן שהגט עצמו איננו צריך להתקיים זמן רבד.

הבדלים נוספים בין שבת לגט

הגמרא מביאה ברייתא, המפרטת חומרים נוספים הכשרים לכתיבת גט:
״תני רבי חייא: כתבו באבר, בשחור ובשיחור – כשר״

(גיטין יט.).

רש״י על אתר (ד״ה באבר) מפרש, ש״הכותב באבר״ פירושו אדם ששף עופרת במים וכתב בחומר הנוזלי שנוצר בעקבות כך. לדעת רש״י, מי שאינו שף את העופרת במים אלא כותב בעופרת מוצקה (דהיינו בעיפרון) – כתיבתו פסולה לגט. כך מפרש רש״י את הגמרא בהמשך הסוגיה, המחלקת בין ״אברא״ ל״מיא דאברא״.
הגמרא במסכת שבת (קד:) מביאה גם היא את הברייתא הנ״ל. אולם, רש״י שם מפרש את המושג ״הכותב באבר״ בצורה שונה. לפי רש״י שם, כתיבה באבר היא כתיבה בעופרת המוצקה עצמה, ללא מים. מסתבר שרש״י פירש בשתי הסוגיות באופן שונה, כיוון שלדעתו קיים חילוק בין שבת לגט. בשבת הדגש הוא על תוצאת המלאכה, וניתן להתחייב על כל דבר היוצר תוצאה של כתב. בגט יש חשיבות למעשה הכתיבה, והוא חייב לעמוד בדרישות פורמאליות כלשהן. ייתכן שלדעת רש״י, כתיבה בעופרת מוצקה איננה נחשבת למעשה כתיבה פורמאלי הדרוש בגט, אף על פי שהיא יוצרת תוצאת כתיבה המחייבת בהלכות שבת.
חילוק דומה אפשר למצוא בדיון הראשונים בעניין חק תוכות. הגמרא להלן (כ.) פוסלת גט שנכתב ב״חק תוכות״, דהיינו כאשר האדם לא כתב את האותיות עצמן אלא חקק מסביבן, וממילא נוצרה צורת האותיות. לדעת הר״ן, דרישה זו אינה קיימת בהלכות שבת:
״דלגבי שבת ליכא קפידא בין חק תוכות לחק ירכות, דכל היכא דהוי מלאכת מחשבת – מיחייב, שהרי אפילו מוחק על מנת לכתוב חייב, אבל במידי דבעינן כתיבה, דלחזי כתיבה כי האי גוונא אין לנו״

(ר״ן שבת לז: בדפי הרי״ף ד״ה גרסינן).

הר״ן מבאר, שחק תוכות היא הלכה הנוגעת לצורת מעשה הכתיבה. לכן, במקום שבו יש צורך במעשה כתיבה פורמאלי, כגון בגט – חק תוכות פסול. בהלכות שבת אין צורך במעשה כתיבה מסוים כדי להתחייב, אלא אפשר להתחייב על כל מעשה המוביל לתוצאה של כתיבה. לכן חייבים בשבת גם על חק תוכות, אם אכן המעשה יצר כתבה.
כאמור, החילוק של רש״י בין שבת לגט בעניין כתיבה באבר נובע, כנראה, מאותו החילוק שהסביר הר״ן. אולם, מבחינה טקסטואלית קשה לקבל את שיטת רש״י. הגמרא בשתי הסוגיות מביאה את אותה הברייתא בדיוק, ולא ברור על מה התבסס רש״י כאשר פירש את הברייתא בכל אחת מהסוגיות בצורה שונה.

כתב על גבי כתב

הגמרא בהמשך הסוגיה עוברת לעסוק בדיני כתב על גבי כתב. הגמרא מפרטת מקרים שונים של כתב על גבי כתב, ומבררת את דינם בהלכות שבת:
״איתמר: המעביר דיו על גבי סיקרא בשבת, רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו – חייב שתים, אחת משום כותב ואחת משום מוחק.
דיו על גבי דיו, סיקרא על גבי סיקרא – פטור.
סיקרא על גבי דיו – אמרי לה חייב, ואמרי לה פטור. אמרי לה חייב – מוחק הוא, אמרי לה פטור – מקלקל הוא״

(גיטין יט.).

הגמרא קובעת שהכותב בדיו על גבי סיקרא, דהיינו בשחור על גבי אדום, חייב הן משום כותב והן משום מוחק. לאור זאת מציע ריש לקיש פתרון למקרה של עדים שאינם יודעים לחתום: אנשים אחרים יכתבו עבורם את חתימתם בסיקרא, והעדים עצמם יצטרכו רק לחתום על גבי הסיקרא בדיו. ריש לקיש סובר שחתימה כזו תיחשב לחתימתם של העדים, שהרי דיו על גבי סיקרא נחשב לכתב. אולם, רבי יוחנן מסתייג מהצעה זו של ריש לקיש:
״אמר ליה: וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה?״

(שם).

מפשט הגמרא משתמע שאין כאן חילוק עקרוני בין דיני שבת לחתימה בגט. רבי יוחנן טוען באופן כללי, שהקביעה שדיו על גבי סיקרא נחשב לכתב איננה ברורה דיה, ולכן הוא מהסס להסתמך עליה בגט כדי להתיר אשת איש. כך הבין גם רש״י על אתר את דברי רבי יוחנן (ד״ה נעשה מעשה). רש״י מפרש, שגם בהלכות שבת אנו פוסקים שדיו על גבי סיקרא נחשב לכתב רק לחומרא, ואילו לקולא אי אפשר לסמוך על פסק זה, כגון לעניין ההיתר להביא חטאת לעזרהו.
פירוש זה עולה בבירור מהגמרא להלן בפרק הרביעי (לז.), המשתמשת באותו ביטוי בהקשר אחר. הגמרא שם דנה בשמיטת כספים בשטר שיש בו אחריות נכסים. רבי יוחנן קבע ששטר כזה אינו משמט. אולם, כאשר הגיע לפניו מקרה כזה הוא פסק שהחוב משמט. כאשר הוא נשאל על הסתירה לכאורה בפסקיו, הוא השיב בלשון הנ״ל: ״וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה?״. כלומר – הקביעה ששטר שיש בו אחריות לא משמט אינה חד משמעית, ולכן הוא אינו סומך עליה כדי להוציא ממון בפועל. ברור שבסוגיה זו לא מדובר על השוואה בין שני תחומים בהלכה, אלא שהפסק המקורי של רבי יוחנן איננו ודאי, ולכן הוא מהסס לסמוך עליו.
דברים מפורשים יותר מופיעים בסוגיה המקבילה בירושלמי. הירושלמי מביא גם הוא את הדיון הנ״ל בין ריש לקיש לרבי יוחנן בעניין חתימת העדים בדיו על גבי סיקרא. אולם, תשובתו של רבי יוחנן מנוסחת שם בצורה שונה:
״אמר ליה רבי יוחנן: מפני שאנו עוסקין בהלכות שבת אנו מתירין אשת איש?!״

(ירושלמי גיטין פ״ב ה״ג).

מדברי הירושלמי ברור שההסתייגות של רבי יוחנן נובעת מחומרתו של איסור אשת איש, ולא מחמת חילוק עקרוני בין שבת לגט. כאמור, כך עולה גם ממקורות נוספים שאותם ראינו לעיל.
דיון נוסף בעניין כתב על גבי כתב נמצא בהמשך הסוגיה. הגמרא שם מביאה מחלוקת תנאים בעניין כתב על גבי כתב בספר תורה:
״דתניא: הרי שהיה צריך לכתוב את השם, ונתכוין לכתוב ׳יהודה׳, וטעה ולא הטיל בו דלת – מעביר עליו קולמוס ומקדשו, דברי רבי יהודה.
וחכמים אומרים: אין השם מן המובחר״

(גיטין כ.).

שמותיו של ה׳ בספר התורה צריכים להיכתב לשמם. במקרה שבו עוסקת הברייתא השם נכתב בצורה מדויקת באותיותיו, אך הוא לא נכתב לשמו. התנאים נחלקו האם ניתן להעביר קולמוס על השם ולכתוב אותו מחדש לשמו, ובכך להכשיר את הספר. רבי יהודה סובר שאפשר להכשיר את הספר בדרך זו, ואילו חכמים חולקים וסוברים שאין זו דרך מובחרת.
רב חסדא טוען שאפשר ליישם את מחלוקת התנאים הזו גם בהלכות גיטין. כידוע, גט צריך להיכתב לשמהז. רב חסדא מתייחס למקרה שבו הגט נכתב שלא לשמה, ואחר כך העבירו עליו קולמוס לשמה. לדעת רב חסדא, הדין כאן יהיה תלוי במחלוקת התנאים: רבי יהודה יכשיר את הגט, ואילו חכמים יפסלו אותו.
לדעת רב חסדא אין כל חילוק בין ספר תורה לגט בעניין כתב על גבי כתב. רב אחא בר יעקב בהמשך הסוגיה חולק עליו, וסובר שניתן לחלק בין התחומים. גם חכמים, הפוסלים את ספר התורה כאשר העבירו בו קולמוס לשמה, עשויים להכשיר גט על ידי העברת קולמוס. בספר תורה קיים דין מיוחד של ״זה א-לי ואנוהו״. כאשר מעבירים קולמוס על השם – הכתב של השם איננו נאה, ולכן סוברים חכמים שהשם אינו מן המובחר. בגט לא קיים דין כזה, ואין כל בעיה בהעברת קולמוס על הגט.
במסגרת שיטת רב אחא בר יעקב לא ברור האם דין ״זה א-לי ואנוהו״ הוא דין לכתחילה בלבד, או שהוא מעכב גם בדיעבד. על כל פנים, אפילו אם דין זה מעכב בדיעבד – ברור שאין כאן חילוק עקרוני בין הלכות כתיבה בספר תורה ובגט. ההבדל נובע מדין צדדי הקיים בהלכות סת״ם, ומבחינה עקרונית רב אחא בר יעקב מודה לרב חסדא שדיני הכתיבה בשני התחומים דומים זה לזהח.
הגמרא במסכת שבת (קד:) מביאה גם היא את מחלוקת התנאים בעניין העברת קולמוס בספר תורה. הגמרא שם טוענת שאותה המחלוקת קיימת גם בהלכות שבת: רבי יהודה מחייב בכתב על גבי כתב בשבת, ואילו חכמים פוטרים. מכל הסוגיות מתקבל הרושם, שהגמרא באופן כללי משווה בין התחומים השונים בהלכה, ואיננה מציבה הבדלים עקרוניים בעניין כתב על גבי כתב מתחום אחד למשנהו.

שיטת הרמב״ם

בשונה מהרושם העולה מהגמרא, ברמב״ם משתמע שקיים חילוק בין התחומים השונים. הרמב״ם בהלכות שבת (פי״א הט״ז) פוסק על פי סוגייתנו, שהכותב בדיו על גבי סיקרא בשבת חייב. לעומת זאת, בהלכות גירושין (פ״ג ה״ד) פוסק הרמב״ם בסתמא שגט שנכתב שלא לשמה והעבירו עליו קולמוס לשמה – אינו גט. הרמב״ם אינו מחלק בין סוגים שונים של כתב, ומשתמע שגם בדיו על גבי סיקרא הגט עדיין פסול, ואין זה נחשב לכתב.
הגרי״ד סולובייצ׳יק הסביר, שלדעת הרמב״ם קיים חילוק עקרוני בין הלכות שבת לגט בעניין כתב על גבי כתב. בדברינו לעיל הזכרנו מספר חילוקים אפשריים בהלכות כתיבה בין שבת לגט, אשר נבעו מהדין המיוחד של ״מלאכת מחשבת״ הקיים רק בהלכות שבת. לדעת הרב סולובייצ׳יק, דין ״מלאכת מחשבת״ מוביל במקרה שלנו לחומרא בהלכות שבת לעומת תחומים אחרים. בכל מקרה שמחשבת הכותב התקיימה, והכתב הנראה לעין כעת הוא הכתב שאותו יצר הכותב – ניתן לחייבו בהלכות שבת. זאת, אף על פי שכתיבה על גבי כתב קיים איננה נחשבת למעשה כתיבה. בהלכות גיטין יש צורך במעשה כתיבה, ולכן כאן כתב על גבי כתב פסול.
ציטטנו לעיל את דבריו של רבי יוחנן בסוגייתנו: ״וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה?״. לפי פירושו של הגרי״ד יש לומר, שרבי יוחנן בא לחלק באופן עקרוני בין שבת לגט, ולקבוע שאי אפשר לדמות ביניהם. זאת בניגוד לפירוש הפשוט שראינו לעיל, שלפיו רבי יוחנן איננו מחלק בין תחומים אלא רק מהסס לסמוך על הפסק שלו לקולא בהלכות אישות.

היחס בין כתיבה למחיקה

מעשה אירע בבריסק, שבו כתבו גט לשמה, ואחר כך העבירו עליו קולמוס שלא לשמה. ר׳ שמחה זעליג, הדיין שלפניו הובא המקרה, הציע שיעבירו שוב קולמוס על הגט, ויכתבו אותו מחדש לשמה. לדעת ר׳ שמחה זעליג, הצעה זו תפתור את הבעיה ממה נפשך: אם כתב על גבי כתב איננו כתב – הרי שהעברת הקולמוס הראשונה לא פסלה את הגט, והוא עדיין נחשב לשמה; ואם כתב על גבי כתב נחשב לכתב – העברת הקולמוס השנייה מכשירה אותו מחדש.
הגר״ח חלק על ר׳ שמחה זעליג, וטען שהצעה זו איננה בהכרח פותרת את הבעיה. לדעת הגר״ח, ייתכן שכתב על גבי כתב איננו כתב, ואף על פי כן די בו כדי למחוק את הכתב התחתון. כדי למחוק כתב אין צורך דווקא בכתב אחר על גביו, אלא כל דבר המסתיר את הכתב התחתון נחשב כמוחקו. לפי הבנה זו הגט פסול, כיוון שהכתב התחתון שהיה כתוב לשמה כבר נמחק, ואילו הכתב העליון, שנכתב לשמה – כלל איננו נחשב לכתב.
הגר״ח ניתק למעשה את התלות בין כתיבה למחיקה במקרה של כתב על גבי כתב. מחיקה מתבצעת בכל מקרה שבו הכתב התחתון מתכסה מן העין, גם אם הדבר המכסה איננו כתב. השאלה האם כתב על גבי כתב נחשב לכתב היא שאלה נפרדת, שבה עוסקת סוגייתנו.
אמנם, בגמרא משתמע שהחיובים בכתיבה ובמחיקה תלויים זה בזה. כאשר האדם חייב משום כותב, דהיינו במקרה של דיו על גבי סיקרא – הוא חייב גם משום מוחק. כאשר האדם פטור משום כותב, במקרים של דיו על גבי דיו וסיקרא על גבי סיקרא – הוא פטור גם משום מוחק. לשיטת הגר״ח יש להסביר שהתלות הזו קיימת דווקא בהלכות שבת, כיוון שאין חיוב על מחיקה בשבת אלא במוחק על מנת לכתובט. במקרים של דיו על גבי דיו וסיקרא על גבי סיקרא הכתב העליון איננו כתב, ולכן המחיקה איננה נחשבת כמחיקה על מנת לכתוב, ואי אפשר להתחייב עליהי. זאת בשונה מגט, שבו אין צורך במחיקה על מנת לכתוב, ולכן הכתב העליון תמיד מוחק את התחתון, גם אם הוא עצמו איננו מוגדר ככתב.
שאלת היחס בין כתיבה למחיקה נידונה גם בחידושי הגר״ח על הש״ס (סי׳ קמ״ה). במהלך דבריו עולות שלוש אפשרויות בעניין זה:
א. הגדרת הכתב התחתון כמחוק תלויה בהגדרת הכתב העליון ככתב. אם כתב על גבי כתב נחשב לכתב – הוא מוחק את הכתב התחתון. אם כתב על גבי כתב איננו כתב – הכתב התחתון עומד בעינו, ואינו נמחק.
כאמור, זוהי ההבנה העולה מפשט הגמרא. כפי שהזכרנו, הגר״ח טען כנגד הבנה זו מסברה, שכל דבר המכסה את הכתב התחתון נחשב כמוחק אותו, גם אם הוא עצמו איננו כתב. כדי ליישב הבנה זו יש לומר, שאם הכתב העליון אינו מוגדר ככתב בפני עצמו – הוא אינו מוחק את הכתב התחתון אלא מעבה אותו. רק כאשר הכתב העליון מוגדר ככתב בפני עצמו, הוא בא במקום הכתב התחתון ומכסה אותו, וממילא הכתב התחתון נמחק.
ב. המחיקה והכתיבה אכן תלויים זה בזה, אך בכיוון ההפוך: הכתב העליון ייחשב ככתב רק אם הכתב התחתון נמחק. הדיון הבסיסי בסוגיה הוא בשאלה האם הכתב התחתון נחשב כמחוק. לפי ההבנה שהכתב התחתון לא נמחק, גם אם נוסיף על גביו כמות גדולה של דיו, עד שהוא כלל לא ייראה לעינינו – עדיין נאמר שהכתב שלפנינו הוא הכתב התחתון, כיוון שהוא זה שיצר את צורת האותיות. הכתב העליון נחשב רק לתוספת דיו, ואי אפשר להחשיבו ככתב בפני עצמו. רק אם נסבור שהכתב התחתון נמחק, נוכל להגדיר את הכתב העליון ככתב בפני עצמו, ולחייב על כתיבתו.
ג. הכתב התחתון בכל מקרה נחשב כמחוק, ללא תלות בשאלה האם הכתב העליון מוגדר ככתב או לא. זוהי ההבנה שהזכרנו לעיל בשמו של הגר״ח. כפי שראינו, לפי הבנה זו יש לומר שהתלות בין כתיבה למחיקה קיימת דווקא בהלכות שבת, מחמת הצורך במוחק על מנת לכתוב.

כתב שיש בו תיקון

התוספות בסוגייתנו מצביעים על סתירה לכאורה בין המקורות שראינו לעיל. כאמור, הגמרא בראשית הסוגיה קובעת שדיו על גבי דיו וסיקרא על גבי סיקרא פטור, והחיוב קיים רק בדיו על גבי סיקרא. בגמרא משתמע שזהו דין מוסכם, ואין מי שחולק עליו. לעומת זאת, בגמרא בהמשך מופיע המקרה של העברת קולמוס בספר תורה. זהו מקרה נוסף של דיו על גבי דיו, אך כאן הדין איננו פשוט, ולדעת רבי יהודה הכתב העליון נחשב לכתב. יתרה מזאת, לפי רב אחא בר יעקב גם חכמים מודים שהכתב העליון במקרה זה נחשב לכתב, והפסול הוא דין מיוחד בספר תורה. כיצד ניתן ליישב בין שתי הסוגיות? התוספות מציעים את התירוץ הבא:
״ואומר רבינו יצחק, דלקמן ודאי שכתב הראשון היה שלא לשמה וכתב השני עושהו לשמה – חשיב כתב לרבי יהודה, ולרב אחא אפילו לרבנן חשיב כתב גבי גט, אבל הכא שכתב שני אינו מתקן כלום – אפילו רבי יהודה מודה דלא חשיב כתב״

(תוספות גיטין יט. ד״ה דיו על גבי דיו).

לדעת התוספות, במקרה שהכתב העליון איננו משפר דבר לעומת הכתב התחתון – כולם מודים שהוא אינו נחשב לכתב. במקרה שבו נחלקו התנאים, הכתב העליון – שנכתב לשמה – מהווה שיפור לעומת הכתב התחתון שנכתב שלא לשמה. דווקא במקרה כזה סובר רבי יהודה שהכתב העליון מוגדר ככתב. לפי רב אחא בר יעקב חכמים מודים באופן עקרוני לרבי יהודה במקרה שהכתב העליון מתקן את התחתון, אך כאשר הכתב העליון איננו מתקן דבר – רבי יהודה וחכמים מודים שהוא איננו כתב.
לפי התוספות, המקרה של לשמה על גבי שלא לשמה דומה למקרה של דיו על גבי סיקרא, שבו הכתב העליון מהווה שיפור בצבע לעומת הכתב התחתון. אולם, השוואה זו מעוררת קושיה נוספת. שהרי כפי שראינו, רבי יוחנן קובע שלמעשה אין לסמוך על הפסק שדיו על גבי סיקרא מוגדר ככתב, ואי אפשר להתיר אשת איש על סמך גט כזה. כיצד ייתכן, אם כן, שבמקרה של לשמה על גבי שלא לשמה סומך רב אחא בר יעקב על הגט ללא פקפוק? המהר״ם שי״ף על אתר העלה קושיה זו, והציע הבנה מחודשת לשיטת התוספות כדי לתרצה:
״אלא נראה לחלק, דדוקא לענין כתיבת הגט אמרינן לקמן דכתב שני מתקן כתב הראשון, אבל לענין חתימה כאן מבעיא ליה דאפשר דהוי חתימת הראשון, וכתב עליון לא הוי כתב, ואין כאן חתימת השני אלא שמתקן את הראשון״

(מהר״ם שי״ף גיטין יט.).

המהר״ם שי״ף מפרש בדעת התוספות, שדיו על גבי דיו איננו נחשב לכתב חדש, אך הוא יכול לתקן את הכתב התחתון. במקרה שבו נחלקו התנאים הכתב התחתון ממשיך להתקיים, והכתב העליון רק משפר אותו ומוסיף לו את ה״לשמה״. לדעת רב אחא בר יעקב תיקון כזה מועיל גם כדי להכשיר את הגט.
במקרה שבו עסקו רבי יוחנן וריש לקיש, לעומת זאת, לא די בתיקון הכתב התחתון כדי להכשיר את הגט. כזכור, הגמרא עוסקת בעדים שאינם יודעים לחתום, וריש לקיש מציע שהם יחתמו בדיו על גבי סיקרא. הצעה זו מבוססת על ההבנה שהכתב התחתון נמחק, והכתב העליון נחשב לכתב. אם לא נחשיב את הכתב העליון ככתב, החתימות שלפנינו לא יהיו חתימותיהם של העדים, אלא של האנשים שקדמו וחתמו עבורם בסיקרא. לכן, דווקא במקרה זה חשש רבי יוחנן שמא דיו על גבי סיקרא איננו נחשב לכתב בפני עצמו, אף שבוודאי יש בו שיפור לעומת הכתב התחתון.
לשיטתו של המהר״ם שי״ף יש השלכות גם בנוגע לדיון שערכנו לעיל בעניין היחס שבין כתיבה למחיקה. מסברה נראה פשוט, שניתן לדבר על מחיקת הכתב התחתון רק אם יש לכתב העליון קיום ככתב בפני עצמו. אם הכתב העליון איננו כתב בפני עצמו, אלא הוא רק מתקן את הכתב התחתון – אי אפשר לומר שהכתב התחתון נמחק. לפי זה, במקרה שבו נחלקו התנאים, דהיינו בכתב שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה, כולם אמורים להודות שאין בזה משום מוחק.
בגמרא אכן לא נאמר בשום מקום שבהעברת קולמוס לשמה יש משום מוחק. אולם, כך עולה לכאורה מדבריו של ה׳יראים׳. ה׳יראים׳ עוסק באיסור מחיקת השמות הקדושים, ומחדש ששֵם שנכתב שלא לשמו אין בו קדושה, ולכן אין איסור למוחקו:
״אם כתב אותיות של שם ולא נתכוין לקדשן בכתיבתן – אין בהן קדושה, כדתניא בפרק הבונה ובמנחות: שהרי שהיה צריך לכתוב את השם וכתב יהודה וטעה ולא הטיל בו דלת מעביר עליו הקולמס ומקדשו דברי ר׳ יהודה וחכמים אומרים אין השם מן המובחר״

(יראים סימן שס״ו).

ה׳יראים׳ הביא ראיה לדבריו מהברייתא בסוגייתנו. הגר״ח בחידושיו על הש״ס שהזכרנו לעיל מתייחס לדברים אלה של ה׳יראים׳. הוא מפרש שהראיה מסוגייתנו מבוססת על העובדה שרבי יהודה מתיר להעביר קולמוס על השם שנכתב שלא בכוונה, כדי לקדשו. אילו היה איסור מחיקה בשם שנכתב שלא לשמו – רבי יהודה היה אוסר להעביר קולמוס, כיוון שיש בכך משום מחיקה. לכן, טוען ה׳יראים׳, חייבים להניח שאין איסור מחיקה בשמות שנכתבו ללא כוונה.
לפי הבנה זו של דברי ה׳יראים׳, יש בהעברת קולמוס לשמה משום מחיקת הכתב התחתון. שיטה זו עומדת בניגוד לדעת המהר״ם שי״ף, שהעברת קולמוס לשמה איננה מוחקת את הכתב התחתון אלא מתקנת אותו. הגר״ח דן ביחס שבין דברי ההגהות מיימוניות לשיטת המהר״ם שי״ף, ומנסה ליישב ביניהם.
אולם, עיון בדברי ה׳יראים׳ מעלה הסבר פשוט יותר לדבריו. ייתכן שה׳יראים׳ מודה לדעת המהר״ם שי״ף, וגם לדעתו אין בהעברת קולמוס משום מחיקה. ה׳יראים׳ לא ציטט את הברייתא בסוגייתנו כדי להוכיח שאין איסור מחיקה בשם שנכתב ללא כוונה, אלא כדי להוכיח שאין קדושה בשם כזה. הקביעה שאין בשם כזה משום מחיקה היא מסקנה שמסיק ה׳יראים׳ על דעת עצמו, והוא אינו מוכיח אותה מהסוגיה. לפי פירוש זה אין כל סתירה בין שיטת ה׳יראים׳ לשיטת המהר״ם שי״ף, ואין צורך בדבריו של הגר״ח.
קושיה נוספת על שיטת המהר״ם שי״ף עולה מהגמרא במסכת שבת (קד:). המשנה שם קובעת שכתב על גבי כתב בשבת פטור. הגמרא על אתר אומרת שהמשנה שם היא כדעת חכמים בברייתא, הפוסלים את השם שהעבירו עליו קולמוס לשמו. רבי יהודה, המכשיר בהעברת קולמוס, יחייב גם בשבת בכתב על גבי כתב. סוגיה זו מהווה קושיה על שיטת התוספות, שלפיה רבי יהודה מחייב רק כאשר בכתב העליון יש תיקון. לפי שיטתם, ניתן היה לומר בפשטות שהמשנה שם מתאימה גם לדעת רבי יהודה, במקרה שהכתב העליון אינו מתקן דבר. התוספות בסוגייתנו מתמודדים עם קושיה זו:
״ובפרק הבונה דתנן ׳כתב על גבי כתב פטור׳, ואמר רב חסדא: מתניתין דלא כרבי יהודה, לא בעי לאוקמי כשאין כתב השני מתקן כלום דאפילו רבי יהודה מודה דאינו כתב, משום דמתניתין משמע ליה דבכל ענין פטור, אפילו כתב גט או ספר תורה שלא לשמה, והעביר עליו בשבת קולמוס לשמה״

(תוספות גיטין יט. ד״ה דיו על גבי דיו).

התוספות מתרצים, שהגמרא שם סברה שהמשנה עוסקת בכל מקרה של כתב על גבי כתב, גם כאשר יש בכתב העליון שיפור לעומת הכתב התחתון. לכן העמידה הגמרא את המשנה דווקא כחכמים ולא כרבי יהודה, המחייב במקרה שהכתב העליון מתקן את התחתון.
תירוץ זה ברור לפי ההבנה הפשוטה בתוספות, שכאשר הכתב העליון מהווה שיפור לעומת הכתב התחתון, הוא נחשב ככתב בפני עצמו. במקרה כזה העברת הקולמוס יוצרת כתב חדש, ולכן אפשר לחייב עליה משום מלאכת כותב.
אולם, לפי שיטת המהר״ם שי״ף, שהעברת קולמוס לשמה רק מתקנת את הכתב התחתון, עדיין קשה להבין את הגמרא שם. אפילו אם מדובר במשנה במקרה שהכתב העליון משפר את הכתב התחתון, עדיין ניתן היה להעמיד את המשנה גם כרבי יהודה. שהרי, לדעת רבי יהודה העברת הקולמוס איננה יוצרת כתב חדש, אלא רק מתקנת את הכתב התחתון. מעביר הקולמוס אמנם תיקן את הגט או את ספר התורה, אך הוא לא יצר כתב חדש, ואי אפשר לחייב אותו משום מלאכת כותב. מדוע אם כן קובעת הגמרא שהמשנה, הפוטרת בכתב על גבי כתב, איננה מתיישבת עם דעת רבי יהודה?
כדי ליישב את שיטת המהר״ם שי״ף יש לומר, שאמנם תיקון הכתב התחתון איננו מהווה יצירה של כתב בפני עצמו, אך על כל פנים אפשר להתחייב עליו בשבת. כדי להתחייב במלאכת כותב אין צורך ליצור כתב חדש, אלא די בשיפוץ של כתב קיים. משום כך הגמרא שם לא יכלה להעמיד את המשנה כדעת רבי יהודה, והיא נאלצה להעמיד אותה כדעת חכמים.

סיקרא על גבי דיו

לסיום השיעור נתייחס בקצרה לדין נוסף שהוזכר במהלך הסוגיה: הכותב בסיקרא על גבי דיו. כפי שראינו לעיל, בסיקרא על גבי דיו אין חיוב משום כותב, ואף משום מוחק נחלקו האמוראים האם חייב או פטור מדין מקלקל. כאשר אנו דנים במקרה זה מצד הגדרת כתיבה, לא ברור מדוע סיקרא על גבי דיו איננו נחשב לכתב, כשם שדיו על גבי סיקרא נחשב לכתב. ייתכן, אם כן, שסיקרא על גבי דיו אכן נחשב לכתב בכל התורה, והדין כאן הוא דין מיוחד בשבת. הכתיבה בסיקרא על גבי דיו איננה משפרת את הכתב אלא מקלקלת אותו, ולכן הכותב כך בשבת פטור.
לפי הבנה זו, סיקרא על גבי דיו ייחשב לכתב בתחומים אחרים, ונוכל להכשיר גט שנכתב בדרך זו. כמובן, הלכה למעשה אנו חוששים ופוסלים את הגט אפילו בדיו על גבי סיקרא, על פי דבריו של רבי יוחנן, ולכן ברור שגם בסיקרא על גבי דיו לא נוכל להכשיר את הגט.
יש לציין, שהירושלמי (פ״ב ה״ג) חולק על הבבלי בעניין זה. לדעת הירושלמי, הכותב בסיקרא על גבי דיו חייב שתיים – אחת משום כותב ואחת משום מוחק. אמנם הכתב החדש הוא גרוע מקודמו, אך על כל פנים יש כאן יצירה חדשה, ולפי הירושלמי אפשר להתחייב עליה.
א. הדרישה לדבר המתקיים מופיעה במשנה שבת קב: ביחס למלאכת בונה. הראשונים נחלקו האם היא נאמרה דווקא במלאכת בונה או גם במלאכות נוספות – עיין שבת עד: בעניין תפירה שאינה של קיימא, ובראשונים שם.
ב. עיין ׳אגלי טל׳ מלאכת זורע אות ח׳, ׳חלקת יעקב׳ סי׳ י׳ ו׳מנחת חינוך׳ סוף מצווה רצ״ח.
ג. לשיטת התוספות ניתן להסביר, שמשנתנו לא הזכירה את המקרה של כתיבה באבק הדרכים כיוון שגט על גבי קרקע פסול מכל מקום מדין מחובר, אפילו אם היה זה דבר המתקיים.
ד. אמנם יש לציין, שהגמרא איננה מיישמת בשום מקום את מחלוקת רבי מאיר ורבי אלעזר לעניין כתב על גבי דבר המתקיים.
ה. עוד בעניין זה עיין להלן בשיעור בנושא ״דינים שונים בכתיבת הגט״, עמ׳ 115.
ו. אמנם, מדברי הרשב״א (כ. ד״ה הא דאמר) משתמע שלעניין שבת אפשר לסמוך על הפסק בוודאות, וההיסוס הוא רק בהלכות גיטין.
ז. עיין להלן בשיעור בעניין זה, עמ׳ 253.
ח. לרמ״ה על אתר הייתה גרסה הפוכה, שלפיה דווקא בגט יש להחמיר, כיוון שאין זו כריתות. לפי הרמ״ה, הפסול של העברת קולמוס בגט מבוסס על דין ׳לשמה׳, ונעסוק בכך להלן בשיעור בעניין זה (עמ׳ 253).
ט. עיין תוספות שבת עג. ד״ה הקושר והמתיר, תוספתא שבת פי״א הי״א, ובתוספתא כפשוטה שם עמ׳
40-39.
י. אמנם לפי אחת הדעות בגמרא הכותב בסיקרא על גבי דיו חייב משום מוחק, אף על פי שאין לו חיוב משום כותב. לשיטת הגר״ח יש להסביר שהכתיבה בסיקרא אמנם איננה מחייבת בפני עצמה משום כותב, אך היא נחשבת להתחלת כתיבה, כפי שביארו התוספות על אתר (ד״ה מוחק הוא).
כדאי (ראוי) הוא ר׳ שמעון שהכשיר גט שנכתב ביום ונחתם בלילה, לסמוך עליו בשעת הדחק. וכיון שכבר נכתב הגט הזה וניתן — אין לבטלו.
Rabbi Shimon, who permitted using a bill of divorce that was written during the day and signed at night, is worthy of being relied upon in exigent circumstances. Therefore, once such a bill of divorce has been written and given, the woman is divorced.
רי״ףרש״יר״י מלונילפני יהושעגליון הש״ס לרע״אשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) וְהָאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ לֹא הִכְשִׁיר ר״שרַבִּי שִׁמְעוֹן אֶלָּא לְאַלְתַּר אֲבָל מִכָּאן וְעַד עֲשָׂרָה יָמִים לָא בְּהַהִיא כְּרַבִּי יוֹחָנָן סְבִירָא לֵיהּ.

The Gemara challenges: But didn’t Reish Lakish say: Rabbi Shimon deemed such a bill of divorce valid only if it was signed immediately, but after a delay from now until ten days, no. The Gemara answers: With regard to that question, whether the others must sign immediately, Rabbi Yehoshua ben Levi holds in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan, who holds that they may sign after a delay.
רי״ףרש״ישיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

סבירא ליה – לרבי יהושע בן לוי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומקשים: והאמר [והרי אמר] ריש לקיש: לא הכשיר ר׳ שמעון אלא לאלתר [מיד], אבל מכאן ועד עשרה ימים, לא! ומשיבים: בההיא [באותה] בעיה של הזמן, כשיטת ר׳ יוחנן סבירא ליה [סבור הוא] ר׳ יהושע בן לוי.
The Gemara challenges: But didn’t Reish Lakish say: Rabbi Shimon deemed such a bill of divorce valid only if it was signed immediately, but after a delay from now until ten days, no. The Gemara answers: With regard to that question, whether the others must sign immediately, Rabbi Yehoshua ben Levi holds in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan, who holds that they may sign after a delay.
רי״ףרש״ישיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וְהָאָמַר ר׳רַבִּי יוֹחָנָן שְׁנַיִם מִשּׁוּם עֵדִים וְכוּלָּן מִשּׁוּם תְּנַאי בְּהָהִיא כְּרֵישׁ לָקִישׁ סְבִירָא לֵיהּ.:

The Gemara challenges: But didn’t Rabbi Yoḥanan say: Two of them function as witnesses, and all the rest of them sign the bill of divorce only due to the stipulation? It is clear that Rabbi Yehoshua ben Levi does not hold in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan, as Rabbi Yehoshua ben Levi is concerned about the other witnesses and deems the bill of divorce valid only due to exigent circumstances. The Gemara answers: With regard to this, i.e., why the additional people must sign, he holds in accordance with the opinion of Reish Lakish that all of them function as witnesses.
רי״ףרש״ישיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכולן משום תנאי – ואין כאן הקדמה דתנאי נינהו ואפילו לרבנן כשר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומקשים: והאמר [והרי אמר] ר׳ יוחנן: שנים משום עדים, וכולן, האחרים, משום תנאי, ואם כן אינו סובר כר׳ יוחנן, שהרי ברור שהוא חושש משום העדים האחרים! ומשיבים: בההיא [בזו], בענין הטעם לעשרה, כריש לקיש סבירא ליה [סבור הוא] שכולם הם משום עדות.
The Gemara challenges: But didn’t Rabbi Yoḥanan say: Two of them function as witnesses, and all the rest of them sign the bill of divorce only due to the stipulation? It is clear that Rabbi Yehoshua ben Levi does not hold in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan, as Rabbi Yehoshua ben Levi is concerned about the other witnesses and deems the bill of divorce valid only due to exigent circumstances. The Gemara answers: With regard to this, i.e., why the additional people must sign, he holds in accordance with the opinion of Reish Lakish that all of them function as witnesses.
רי״ףרש״ישיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) מתני׳מַתְנִיתִין: אבַּכֹּל כּוֹתְבִים בִּדְיוֹ בְּסַם בְּסִיקְרָא וּבְקוֹמוֹס וּבְקַנְקַנְתּוֹם וּבְכׇל דָּבָר שֶׁהוּא שֶׁל קַיָּימָא אֵין כּוֹתְבִין לֹא בְּמַשְׁקִין וְלֹא בְּמֵי פֵירוֹת וְלֹא בְּכׇל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מִתְקַיֵּים.

MISHNA: One may write a bill of divorce with any material that can be used for writing: With deyo, with paint [sam], with sikra, with komos, with kankantom or with anything that produces permanent writing. However, one may not write with other liquids, nor with fruit juice, nor with anything that does not produce permanent writing.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףר״י מלונילפסקי רי״דשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בסם. בלע״ז אוֹרפִימֵנטְ.
בקומוס. קומא דהיינו רֵישִנָא בלע׳. [אי] נמי שהוא שורש האילן.
[ב]⁠קנקנתוס. ידוע הוא.
ובכל דבר שהוא מתקיים. לאיתויי מי טריא ואפצא. מי טריא הן עפצים עצמן גַלָש בלע׳. ובשחור ובשיחור. בשחור, דהיינו פחמין. בשיחור, חרתא דאושכפי, אירמנט בלע׳, הנעשה מצואת כלבים. שכל אלו המינין נבלעין הן בקלף או בכל דבר, שאע״פ ש⁠[י]⁠היה נקלף מלמעלה ישאר ריש⁠[ומן] בצורת הכתיבה. הילכך אם יהיה הוא כתוב בגט, לא תוכל למחוק אותו. אי נמי לא תוכל [למחוק] זמן הגט ולהקדימו [לזמן יותר מוקדם כדי שתוכל האשה] שתטרוף [נכסים] שלקחו ממנו בעוד שהיתה יושבת תחתיו, שהי⁠(ת)⁠ה ניכר המחק. וכל המחק שנמצא בכל שטר שבעולם, וכל שכן בגט אשה, אין למדין ממנו, אלא אם כן [מכיר] אותו קודם חתימת העדים שיאמר שאותו פל׳ שעל המחק או שעל הגרר, הרי הוא שריר וקיים אין ליחוש לזיוף. אבל אם היה נכתב במשקין ובמי פירות שאין רישומן ניכר, תוכל האשה למחוק זמן הגט וליכתוב זמן אחר ולא יהיה ניכר כלל.
מתני׳ בכל כותבים בדיו בסם בסיקרא בקומוס בקנקנתום ובכל דבר שהוא רושם ומתקיים אין כותבים לא במשקים ולא במי פירות ולא בכל דבר שאינו של קיימא. פי׳ המורה ואפילו על איסורי הנאה ועל הכל כותבין על העלה של זית ועל הקרן של פרה ונותן לה את הפרה על יד של עבד ונותן לה את העבד ר׳ יוסי הגלילי אומר אין כותבים לא על דבר שיש בו רוח חיים ואף לא על האוכלין:
ובכל דבר שהוא מתקיים לאתויי מאי לאתויי הא דא״ר חנינא כתבו במי טרייא ואפצא כשר. פי׳ מין פרי הוא ששמו טריא ממיני העפצים:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א משנה בכל חומר שאפשר לכתוב בו כותבים את הגט — בדיו, בסם, בסיקרא, ובקומוס, ובקנקנתום, ובכל דבר אחר שהוא עושה כתב של קיימא (קיום). אבל אין כותבין לא במשקין (נוזלים) שונים ולא במי פירות, ולא בכל דבר שהכתב שלו אינו מתקיים.
MISHNA: One may write a bill of divorce with any material that can be used for writing: With deyo, with paint [sam], with sikra, with komos, with kankantom or with anything that produces permanent writing. However, one may not write with other liquids, nor with fruit juice, nor with anything that does not produce permanent writing.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףר״י מלונילפסקי רי״דשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) בעַל הַכֹּל כּוֹתְבִין עַל הֶעָלֶה שֶׁל זַיִת וְעַל הַקֶּרֶן שֶׁל פָּרָה וְנוֹתֵן לָהּ אֶת הַפָּרָה עַל יָד שֶׁל עֶבֶד וְנוֹתֵן לָהּ אֶת הָעֶבֶד רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר אֵין כּוֹתְבִין לֹא עַל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים וְלֹא עַל הָאוֹכָלִים.:

Similarly, with regard to the document itself, one may write on anything, even on an olive leaf, or on the horn of a cow. And the latter is valid if he gives her the entire cow. Likewise, one may write a bill of divorce on the hand of a slave, and that is valid if he gives her the slave. Rabbi Yosei HaGelili disagrees and says: One may not write a bill of divorce on any living thing, nor may it be written on food.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותר״י מלונילשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ על העלה של זית – תלושה.
ונותן לה את הפרה – בגמרא מפרש טעמא.
1על עלה של זית – דוקא עלה של זית וכיוצא בו דמתקיים כדתניא בתוספתא על עלה של זית וחרוב ודלעת וכל דבר שהוא של קיימא כשר אבל עלה של כרישין ובצלים ועלה ורדים ועלה ירקות וכל דבר שאינו של קיימא פסול.
1. תוס׳ ד״ה ״על עלה של זית״ מופיע בדפוס וילנא בדף כ״א:.
ה. על הכל כותבין על העלה של זית וכו׳. על הכל כותבין גט אשה, ולא אמרי׳ הא כתי׳ [וכתב] לה [ספר דמשמע קלף, אלא מרבינן ממה] שנ׳ וכתב לה ספר כריתות, לרבות על כל דבר. (מ)[ו]⁠האי ספר מוקמי׳ ליה בגמ׳ לספירת דברים בעלמא, כלומר (ספר) [דברי] כריתות, (לרבות) כגון הרי את מגורשת (ממנו) [ממני], הרי את מותרת לכל אדם.
על עלה של זית. ודוקא שהוא תלוש, שאם היה מחובר פסול, משום דכתיב וכתב (לה) ונתן [לה] מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה, יצא זה שמחוסר כתיבה [קציצה] ונתינה. ודוקא שיהיה כל הגט [נ]⁠כתב באותו עלה, שאם היה בשני עלין או שלשה פסול, דספר אחד [אמר] רחמנא ולא שנים שלשה ספרים. אי נמי אפי׳ בשנים ושלשה עלין כשר, וכגון ששלשתן מחוברין בגוף אחד שהוא תלוש מן האילן, דספר אחד מקרי, כיון דמעורה.
ועל קרן של פרה, ונותן (לו) [לה] את הפרה. כלומר ונמצא שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה ולא תלישה, שהרי נותן לה הכל, מה שאי איפשר כן במחובר לקרקע. שאם לא היה נותן לה הפרה כולה, נמצא שהוא צריך לקצצה, והרי הוא מחוסר כתיבה וקציצה ונתינה.
ועל היד של עבד ונותן לה את העבד. כדפרשי׳. ובגמ׳ פריך: יד וקרן כתב שהוא יכול לזייף הוא ולא יהיה ניכר בו שום מחק. [ומשני, בכתובת קעקע] (ו)⁠משום דבר חייק מיחק בגוף היד (כגוף) [בגוף] הקרן, דכתב של קיימא לעולם.
ר׳ יוסי הגלילי אומ׳ אין כותבין על דבר שיש בו רוח חיים ולא על כל האוכלין. מפר׳ בגמ׳ טעמא, דדריש מה ספר, דהוי קלף ודוכסוסטוס, הוי דבר שאין בו רוח חיים עכשיו, ולאו בר אוכל, אף כל שכותבין עליו יהיה דבר (שאינו) [שאין בו] רוח חיים ולאו בר אוכל. ואם תאמר, נימא ספר דוקא. ומשני, הא כתיב וכתב לה לרבות על כל דבר. ורבנן סברי דספר לסיפור [דברים] בעלמא, הילכך (מתברי) [מתרבי] כל מילי, ולא איצטריכי לטעמייהו דרבנן לריבוי של וכתב לה, ודריש לדבר אחר בכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף, שאע״פ שמתקדשת בכסף אינה מתגרשת בכסף, כלומר אם יאמר לה הבעל טולי כתובתיך מנה מאתים וצא⁠[י], ואע״ג דכתיב ויצאה והיתה, ונימא איתקש יציאה להויה מה הויה בכסף אף יציאה בכסף, קמ״ל דלא אמרה.
גמ׳. במיטריא ואפצא. יש מפרשים מיטריא מי גשמים [שירדו] על קורות שחורות שבבית ונתעכבו עליהם זמן הרבה, ואחר כך נופלין. ואותן המים מראיתן כמראית מים שנתבשלו (ביום) [בהם] עפצים, ובלע״ז אשטליין. ויש מפרשין מים ששורה בהן פרי שהן כעין עפצים, [ו]⁠באפצא (עין עפצים) גלש בלע״ז, שהרי הוא דבר המתקיים ואינו יכול לזייף בו שלא [יהיה] ניכר מיד.
ודוקא במגילתא דלא עפצא אבל במגילתא דעפצא פסול. לפי שאין ניכר שם כלום כשיתייבש, שהרי אין מי מילין על גבי [מי] מילין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכן הוא לגבי גוף שטר הגט; על הכל כותבין, אפילו על העלה של זית, ועל הקרן של פרה. ואם נכתב הגט על קרן של פרה — נותן לה את הפרה כולה. וכן יכול לכתוב את הגט על יד של עבד ונותן לה את העבד. ר׳ יוסי הגלילי אומר: אין כותבין גט לא על דבר שיש בו רוח חיים, ולא על האוכלים.
Similarly, with regard to the document itself, one may write on anything, even on an olive leaf, or on the horn of a cow. And the latter is valid if he gives her the entire cow. Likewise, one may write a bill of divorce on the hand of a slave, and that is valid if he gives her the slave. Rabbi Yosei HaGelili disagrees and says: One may not write a bill of divorce on any living thing, nor may it be written on food.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותר״י מלונילשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) גמ׳גְּמָרָא: דְּיוֹ דְּיוֹתָא סַם סַמָּא סִיקְרָא אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה סְקַרְתָּא שְׁמַהּ קוֹמוֹס קוֹמָא קַנְקַנְתּוֹם אָמַר רַבָּה בַּר [בַּר חָנָה אָמַר] שְׁמוּאֵל חַרְתָּא דְאוּשְׁכָּפֵי.:

GEMARA: The Gemara begins by explaining the terms used in the mishna: Deyo refers to what is called deyota, ink, in Aramaic. Sam refers to samma, arsenic. With regard to sikra, Rabba bar bar Ḥana said: Its name in Aramaic is sikreta, red dye, derived from minium, which is also known as red lead. Komos, tree resin, is known as kuma in Aramaic. With regard to kankantom, Rabba bar bar Ḥana said that Shmuel said: This is the black substance used by cobblers, copper sulfate.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותר״י מלונילרמב״ןפני יהושעשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך חרת
חרתא(שבת קד: מגילה יח: גיטין יט.) קנקנתום אמר רבא בר שמואל חרתא דאושכפי (נדה יט) איזהו האדום כדם המכה והשחור כחרת פי׳ חרת הצביעה שצובעין בה העורות. פי׳ אחר חרת דיו דהכי גרסינן בגמרא אמר רבה בר בר חנה חרת שאמרו דיו תניא נמי הכי שחור כחרת וחרת שאמרו דיו וכו׳ על כן אמרו כחרת כשחור שבו (א״ב עיין ערך קנקנתום ופי׳ חרתא דאושכפי דיו הרצענים וכן שם קנקנתים בלשון רומי):
א. [טינט.]
גמ׳ סמא – אורפימנ״ט.
סקרתא – צבע אדום שקורין מיניא״ו.
קומא – שרף האילן.
חרתא דאושכפי – אדרמינ״ט.
דין דיותא – אומר ר״ת דדיו שלנו הוא קרוי דיו ולא אותו שעושין מעפצים דההוא לא מיקרי דיו מדתני רבי חנינא כתבו במי טריא ואפצא כשר משמע דלאו היינו דיו דלא תני אלא הנך דלא תני במתני׳ ובסמוך דפריך ארבי אבהו דאמר במי מילין מרבי חנינא אמאי לא פריך מדיו דמתניתין ועוד דספר תורה בעי דיו כדאמרינן בהבונה (שבת דף קג:) כתבה שלא בדיו יגנז ואספר תורה קאי כדמשמע בהקומץ רבה (מנחות דף לא:) והיכי כתבינן בדיו של עפצים על קלף של ספר תורה שהוא מעופץ והא אין מי מילין על גבי מי מילין ועוד מדקדק ר״ת מהא דאמרי׳ בפ״ב דנדה (דף כ.) רבי אמי פלי קורטא דדיותא ובדיק והיינו דיו שלנו שהוא יבש ושייך לומר בו פלי קורטא והא דאמר בפרק במה מדליקין (שבת דף כג.) כל השרפים יפים לדיו ושרף קטף יפה מכולן ההוא שרף לאו היינו גומי דאין דרך לתת גומי אלא בדיו של עפצים אלא אומר ר״ת דשרף הוא לחלוחית קליפת העץ שעושין ממנו דיו שלנו כמו זו שירפה מצוי דפ״ק דנדה (דף י:) דהיינו לחלוחית דמים שבאשה ובפ׳ כל שעה (פסחים דף לט.) ירק מר יש לו שרף וירק אין לו גומי אלא לחלוחית ומתוך כך אוסר ר״ת לכתוב ספר תורה בדיו של עפצים ומה שמשמע בפרק כל כתבי (שבת דף קטו:) דכל ספרים לא בעו דיו חוץ ממגילה פירשתי בפ׳ כל כתבי.
קנקנתום חרתא דאושכפי – פי׳ בקונט׳ אדרמנ״ט ובשיחור דקתני בברייתא פירש נמי בקונט׳ דהוא אדרמנ״ט ואין נראה דלא תני בברייתא אלא הנך דלא תני במתניתין ואומר ר״י דשיחור הוא אדרמנ״ט וקנקנתום הוא כמו שפירש רבינו שמואל בעירובין (דף יג.) דהיא קרקע ירוקה שקורין וידרוי״ל בלע״ז ובערוך לועזו ויטריאול״ו ור״ת נמי פירש בתיקון ספר תורה שעשה אדרמנ״ט מותר לתת לתוך הדיו לכולי עלמא דלאו היינו קנקנתום דאיכא למאן דאסר בפ״ק דעירובין (דף יג.) ואם תאמר דבמסכת נדה (דף כ.) תנן שחור כחרת׳ ומפרש דהיינו חרת׳ דאושכפי ואילו וידריאול״ו ירוקה היא כזכוכית ועל שם כך נקרא וידריאול״ו וי״ל כשמתקנין אותה לתת לתוך הדיו אז היא משחרת.
סקרא. סקרתא צבע אדום.
קנקנתום חרתא דאושכפי – פי׳ רש״י ז״לא שהוא הנקרא ללועזות בלע״ז אדרמינ״טב. וא״כ הוא, אין מטילין אדרמינ״ט לתוך דיו של ס״ת כדאמרינן במסכת סוטהג, וכי מטילין קנקנתום לתוך הדיו והתורה אמרה ומחה כתב שהוא יכול למחות, ולא נהגו סופרים כן. אבל בפי׳ ר״ח ז״לד פי׳ קנקנתום אזיגיא והוא ויטריאול״ה הספרדי הנחצבה מן ההרים, וכן שמו בלשון יון ובלשון רומי בספרי הרפואות שלהם קנקנתום, וג׳ מינין הם, וכולן מענין אחד לשחרות הדיו. ולפי זה אמר ר״ת ז״לו דמותר לתת אדרמנטו לתוך דיו של ס״ת, לא אסרו אלא ויטריאולה שהוא קנקנתום. ואיני יודע למה, שהדיו שנתן לתוכו אדרמנט אינו נמחה כלל ומתקיים יותר מן הויטריאולה ובעינן ומחה, אלא שכולן אסורין, אלא שמא נהגו כמ״ד התם חוץ מפרשת סוטה שבמקדש אבל בס״ת מתיריןז קנקנתום לתוך הדיוח.
א. ד״ה חרתא.
ב. עיין התוס׳ מגילה יח ב ד״ה קנקנתום בשם רש״י ארמינ״ט, ובחי׳ מאירי בקרית ספר מאמר א ח״ב.
ג. כ א.
ד. התוס׳ בסוגיין ובמגילה ובערובין יג א כתבו בשם הרשב״ם.
ה. בנדפס: מספרד הנקצב. ובסה״ת סי׳ קצה כתב דנקט ספרד משום שאינו מצוי בכל מקום.
ו. וכ״כ התוס׳ הריטב״א והר״ן.
ז. בכתי״ו ובנדפס: מטילין.
ח. וכן שיטת הרמב״ם פ״א מתפילין ה״ד ובפירוש המשניות פ״ב דסוטה שכשר. ובספר האשכול הלכות ס״ת בשם הלכות הנגיד שאין להטיל קנקנתום לתוך הדיו.
בד״ה קנקנתום כו׳ ואין נראה דלא תני בברייתא אלא הנך דלא תני במתני׳ עכ״ל. ויש לדקדק מאי פשיטותא דלא תני בברייתא אלא הנך דלא תני במתניתין דכמה פעמים מצינו בברייתא ג״כ ממה ששונה התנא במשניות ונקיט להו בשביל דבר שנתחדש. מיהו י״ל דדייקו הכא מדקתני בשיחור לבסוף ובכל דוכתא מצינו שדרך התנא לשנות דרך לא זו אף זו ואי איתא דשיחור היינו קנקנתום א״כ נראה דעדיף מאבר ושחור דלא קתני במתניתין בשום דוכתא. אלא דיש לדקדק לפ״ז מנא ליה לתלמודא לרבויי מריבויא דמתניתין מי טריא ועפצא דלמא ריבויא דמתני׳ אתא לרבויי אבר ושחור דברייתא ובשלמא לפירש״י ז״ל יש לומר כיון דשיחור היינו קנקנתום א״כ ע״כ אבר ושחור עדיפי משיחור מדאקדמינהו וממילא דלא שייך למימר דלא אתו אלא מריבויא דמתני׳ דהא שיחור קתני בהדיא וכ״ש אבר ושחור אע״כ דריבויא דמתני׳ למי טריא ועפצא אבל לפי׳ התוספות קשיא ויש ליישב ודע שהרמב״ם ז״ל כתב דהני דקתני בברייתא לא מיתכשרו אלא בדיעבד וכתב המגיד משנה דהיינו דלא קאמר הש״ס דמריבויא דמתניתין קאתיין ע״ש:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב גמרא תחילה מפרשים את המילים הנזכרות במשנה, ומסבירים: דיו — הוא מה שקרוי בארמית דיותא. סם — הוא סמא. סיקראאמר רבה בר בר חנה: סקרתא שמה בארמית. קומוס — הוא הנקרא בארמית קומא. קנקנתוםאמר רבה בר בר חנה אמר שמואל: זהו חרתא דאושכפי [שחור שמשתמשים בו הסנדלרים].
GEMARA: The Gemara begins by explaining the terms used in the mishna: Deyo refers to what is called deyota, ink, in Aramaic. Sam refers to samma, arsenic. With regard to sikra, Rabba bar bar Ḥana said: Its name in Aramaic is sikreta, red dye, derived from minium, which is also known as red lead. Komos, tree resin, is known as kuma in Aramaic. With regard to kankantom, Rabba bar bar Ḥana said that Shmuel said: This is the black substance used by cobblers, copper sulfate.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותר״י מלונילרמב״ןפני יהושעשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) וּבְכׇל דָּבָר שֶׁהוּא מִתְקַיֵּים וְכוּ׳.: לְאֵתוֹיֵי מַאי לְאֵתוֹיֵי הָא דְתָנֵי ר׳רַבִּי חֲנִינָא גכְּתָבוֹ בְּמֵי טַרְיָא וְאַפְצָא כָּשֵׁר תָּנֵי ר׳רַבִּי חִיָּיא דכְּתָבוֹ בַּאֲבָר בִּשְׁחוֹר וּבְשִׁיחוֹר כָּשֵׁר.

The mishna taught that one is allowed to write a bill of divorce with anything that produces permanent writing. The Gemara asks: This statement is meant to add what? The Gemara answers: To add what Rabbi Ḥanina taught: If he wrote it with mei teriya or water in which gallnuts [aftza] were soaked, then it is valid, as the writing is permanent. Rabbi Ḥiyya teaches: If he wrote it with lead, with coals, or with black paint then it is valid.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מלונילפסקי רי״דרמב״ןבית הבחירה למאירישיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך טריא
טריאא(שבת קד: גיטין יט.) במי טריא פי׳ פרי ששמו כך:
א. [פרוכט.]
במי טריא – מי גשמים לשון מורי מי טריא מים ששורים בו פרי שהוא כעין עפצים גל״ש בלעז.
באבר – ששף העופרת במים ומשחירים.
בשחור – פחמין.
ובשיחור – חרתא דאושכפי.
באבר. כלומר ששף העופרת במים ומשחירן, אבל לא (נאבד) [באבר] עצמו, כלומר שישפשף האבר עצמו על הקלף, דהתם אינו כלל קיימא.
בשחור. כלומר פחמין שיטחון אותן היטב.
(ובשיחזור) [ובשיחור] כלומר זהו חרתא (כלל) דאושכפי.
תני ר׳ חייא כתבו באבר בשחור ובשיחור כשר. פי׳ שפשף האבר על הנייר והשחירו והשחור הוא הפחם כדתנן בפ׳ ג׳ דפרה שחור שיש בו אפר כותשים אותו ושיחור הוא מין צבע שחור:
ובכל דבר שהוא מתקיים לאתויי הא דתני רב חנניהא כתבו במי טריא ואפצא – אומר היה ר״ת ז״לב שדיו של עפצים פסול לכתוב בו ס״ת, דתנןג עד שתהא כתובה אשורית על הספר ובדיו, ותניאד או שכתב שלא בדיו הרי אלו יגנזו, וגבי ס״ת תניא כדמוכח בפרק הקומץ רבהה. והכא אמרינן דיו דיותא וכל דבר שמתקיים לאתויי אפצא אלמא אין זה דיו, ותו מדאמרינן במס׳ נדהו פלי קורטא דדיותא, ודיו של עפצים אינו יבשז שיהא כקורטא. וי״אח שהדיו סתם הוא של עפצים לאחר שמשים בו שרף האילן שקורין צא״ג בלשון ערבי, אבל כיט אתרבי מכל דבר שהוא מתקיים באפצא לחודה שאינו דיו גמור. וכן אני אומרי שדיו של עפצים הוא דיו סתם לאחר תבשילו, אבל מי אפצא בלא בישול אלא כשנשורו העפצים במים הוא שנתרבו מכל דבר שמתקיים, והוא מי מילין והמבושל הרבה עושה קורטא, ובירושלמיכ אמרי מטיל בדיו שאין בו אפצא, אלמא סתם דיו יש בו אפצא, והוא מעורב בדבריםל כגון שרף אילנות ושמן ודברים הצריכין לו, וכדאמרינן בפרק במה מדליקיןמ כל השרפים יפה לדיו ושרף קטף יותר מכולם, וכן אמרו שם כל העשנים יפים לדיו, וכן הדבר בדיו של עפצים, ור״ח ז״ל פי׳נ הוא מדאד או אבר, ואבר הוא דיו של עפצים שהזכרתי, אבל מדאד הוא העשוי מפחם הגפנים.
א. בנדפס: ר׳ חנינא, ובכתי״ק: ר׳ נחמיה, ועיין דק״ס.
ב. הובא בתוס׳ ד״ה דיו, ובמגילה יט א ד״ה על, שבת כג א ד״ה כל, נדה כ א ד״ה פלי. ובספר התרומה הל׳ ס״ת סי׳ קצה, מרדכי גיטין סי׳ שלט, רא״ש בהלכות קטנות ס״ת א, ריטב״א ור״ן כאן.
ג. בנדפס: דס״ת. ועיין שבת קטו ב, מגילה ח ב.
ה. מנחות לא ב, ושם תוס׳ ד״ה עשאה.
ו. כ א, ולפנינו שם: רבי אמי. ובנדפס: אמימר.
ז. בנדפס: א״א, ובכתי״ו חסר.
ח. השווה מרדכי סי׳ שלט בשם ראב״ן ובהג״א בשם ריב״ן.
ט. בנדפס ובכתי״ו: כי איתרבי אפצא בכל דבר שמתקיים באפצא לבדה בלא שרף וכו׳.
י. כ״כ התוס׳ מגילה שם, וכ״כ הריטב״א והר״ן בסוגיין והמאירי בקרית ספר שם.
כ. בפרקין ה״ג.
ל. לפי״ז לא סגי לרבינו בבישול אלא בעינן שיהא מעורב שרף האילנות וכ״כ הר״ן ובקרית ספר שם. אבל מדברי האשכנזים בתוס׳ במגילה שם לא משמע כן. עיין פתחי תשובה יו״ד סי׳ רע״א ס״ק יז דלכתחילה יש להחמיר כדעת רבינו שיהא מעורב בשרף האילנות.
נ. וכן הביא הר״ן בשם הר״ח. ובנדפס: ור״ח ז״ל פי׳ דיו הוא העשוי מפחי׳ של גפנים.
המעביר דיו על גבי סיקרא בשבת חייב שתים אחת משום מוחק ואחת משום כותב דיו על גבי דיו וסקרא על גבי סקרא פטור אחר שרישומה של ראשונה היה ניכר סקרא על גבי דיו אף זה פטור מפני שהוא מקלקל וכבר כתבנוה במקומו בפרק הבונה אע״פ שדיו על גבי סיקרא כתב לענין שבת מכל מקום בענין הגט עדים שאין יודעים לחתום אין רושמין להם חתימתם בסיקרא שיהו מעבירים הם דיו עליה שאע״פ שאמרוה לענין שבת ולחומרא אין מדמין ממנה למעשה בגיטין ולקולא ואם עשה כן יראה שהיא ספק מגורשת שאין מתירין בו שום כתב על גבי כתב אבל רושמין להם באבר שציור כתיבה באבר עצמו אינו כלום כמו שכתבנו כן רושמין להם במי מילין אם המגלה עפוצה שהרי מי מילין פירושו מים שנישורו בהם עפצים שחוקים ואין מי מילין עושין רושם על גבי מי מילין ואם כן מה שכתבנו שמותר לכתבו באפצא ומי מילין פירושו במגלה שאינה עפוצה וכן רושמין ברוק וכיוצא באלו ממה שאינו קרוי כתב וכן מקרעין להם ר״ל מסרטין להם נייר חלק והם ממלאים את הקרעים דיו ודוקא בגיטי נשים כדי שלא יהו בנות ישראל עגונות אבל בשאר שטרות ושחרורי עבדים בכללם אם יודעים לחתום חותמין ואם לאו אין חותמין וכן עדים שאין יודעים לקרות בגיטי נשים קורין לפניהם וחותמין וכתבו גדולי המחברים דוקא שיכירו הלשון שהגט כתוב בו אע״פ שאין יודעין לקרותו אבל בשחרורי עבדים ושאר שטרות אם אין יודעין לקרות אין חותמין כלל ומכל מקום כל שהוא בקי בקריאה אלא שעיניו כהות ומצטער בקריאה אם הסופרים קוראים לפניו מובהקים והוא נערך אצלם עד שאימת כבודו מוטלת עליהם אף בשאר שטרות מותר ואין זה עד מפי עד שהרי אנו עסוקים כשהוא עצמו רואה העדות ואינו מאמין אחרים בה אלא לענין שעדותו כתוב כהוייתו בשטר זה וכל שאין לבו נוקפו עליו יכול לחתום דמילתא דעבידא לאגלויי היא ומכל מקום שאר בני אדם לא ומכל מקום גדולי פרובינצא כתבו בחבוריהם שיכול להקרותו לשנים זה שלא בפני זה וחותם דומיא דשטרא פרסאה לרב פפא ואף הם כתבו שכל שיחתמו בשטר עדים שברור לנו שאין יודעין לקרות חוקרין אותם על אותו ענין בעל פה ואי ליתנהו מגבין על פי חתימתם שמא קראוה לפניהם בני אדם היודעים לקרות על הדרך שכתבנו:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ג שנינו במשנה שניתן לכתוב את הגט בכל דבר שהוא מתקיים וכו׳. ושואלים: לאתויי מאי [להביא, לרבות את מה הוא בא]? ומשיבים: לאתויי הא דתני [להביא, לרבות את זו ששנה] ר׳ חנינא: כתבו במי טריא [מים ששורים בהן פירות] או באפצא [עפצים] — הרי זה כשר, כיון שהכתב מתקיים. תני [שנה] ר׳ חייא: כתבו באבר (עופרת), בשחור (פחמים), ובשיחור (קנקנתום) — הרי זה כשר.
The mishna taught that one is allowed to write a bill of divorce with anything that produces permanent writing. The Gemara asks: This statement is meant to add what? The Gemara answers: To add what Rabbi Ḥanina taught: If he wrote it with mei teriya or water in which gallnuts [aftza] were soaked, then it is valid, as the writing is permanent. Rabbi Ḥiyya teaches: If he wrote it with lead, with coals, or with black paint then it is valid.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מלונילפסקי רי״דרמב״ןבית הבחירה למאירישיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אִיתְּמַר הַמַּעֲבִיר דְּיוֹ עַל גַּבֵּי סִיקְרָא בַּשַּׁבָּת רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ החַיָּיב שְׁתַּיִם אַחַת מִשּׁוּם כּוֹתֵב וְאַחַת מִשּׁוּם מוֹחֵק דְּיוֹ ע״געַל גַּבֵּי דְּיוֹ סִיקְרָא עַל גַּבֵּי סִיקְרָא ופָּטוּר סִיקְרָא ע״געַל גַּבֵּי דְּיוֹ אָמְרִי לַהּ חַיָּיב וְאָמְרִי לַהּ זפָּטוּר.

§ It was stated that there was a related discussion about different types of writing: In the case of one who passes ink over letters written in red dye on Shabbat, Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish both say that he is liable to bring two sin-offerings for this: One due to violating the prohibition against writing on Shabbat, because he is now writing letters in ink, and one due to violating the prohibition against erasing on Shabbat, because as he writes he erases what is written in red dye. They also agree in the case of ink written on top of ink, or red dye on top of red dye, that according to everyone he is exempt, because he changed nothing with his writing. However, if he wrote with red dye on top of ink, then some say that he is liable and some say that he is exempt.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספותפסקי רי״דרמב״ןמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעמחקרים – שרידי אששיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על גבי סיקרא – שתי אותיות של סיקרא והעביר עליהם דיו בשבת.
מוחק – ע״מ לכתוב שתי אותיות בשבת חייב וזה מוחק התחתונות סיקרא וכתב העליונות דיו.
פטור – שהרי הוא בתחילה לא כתב ולא מחק.
המעביר דיו על גבי סיקרא בשבת ר׳ יוחנן וריש לקיש דאמרי תרויהו חייב שתים אחת משום כותב ואחת משום מוחק, דיו על גבי דיו סיקרא על גבי סיקרא פטור, סיקרא על גבי דיו אמרי לה חייב מוחק הוא ואמרי לה פטור מקלקל הוא.
דיו על גבי דיו פטור – תימה דהכא משמע דדיו על גבי דיו לא כלום הוא לענין שבת וה״ה לענין גט דמדמי בסמוך לשבת ומשמע דליכא מאן דפליג ולקמן (דף כ.) אמרינן כתבו שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן דלר׳ יהודה הוי כתב ועוד דרב אחא מסיק לקמן דאפילו רבנן מודו גבי גט דהוי כשר ואומר רבינו יצחק דלקמן ודאי שכתב הראשון היה שלא לשמה וכתב השני עושהו לשמה חשיב כתב לרבי יהודה ולרב אחא אפילו לרבנן חשיב כתב גבי גט אבל הכא שכתב שני אינו מתקן כלום אפילו רבי יהודה מודה דלא חשיב כתב ובפרק הבונה (שבת דף קד:) דתנן כתב על גבי כתב פטור ואמר רב חסדא מתניתין דלא כר׳ יהודה לא בעי לאוקמי כשאין כתב השני מתקן כלום דאפילו רבי יהודה מודה דאינו כתב משום דמתניתין משמע ליה דבכל ענין פטור אפי׳ כתב גט או ספר תורה שלא לשמה והעביר עליו בשבת קולמוס לשמה להכי מוקי כרבנן אבל לרב אחא בר יעקב ע״כ לא מיתוקמא מתני׳ בכל ענין דהא בגט אפילו רבנן מודו דהוי כתב ולדידיה אתיא מתניתין נמי כר׳ יהודה וכגון שאינו מתקן בכתב השני כלום.
איתמר המעביר דיו על גבי סיקרא בשבת ר׳ יוחנן ור״ל דאמרי תרוייהו חייב שתים א׳ משום כותב וא׳ משום מוחק. דיו על גבי דיו וסקרא על גבי סקרא פטור בעא מיניה ר״ל מר׳ יוחנן עדים שאין יודעין לחתום מהו שיכתבו להם בסקרא ויחתמו כתב עליון כתב או אינו כתב א״ל אינו כתב והלא למדתנו רבינו כתב עליון כתב הוא לענין שבת א״ל וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה פי׳ אם אנו מדמין סברא להחמיר לענין שבת נסמוך עליה להקל ולהכשיר החתימה:
דיו על גבי דיו וסיקרא על גבי סיקרא פטור – איכא דק״לא, והא אמרינן לקמןב כתב הגט שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה באנו למחלוקת ר׳ יהודה ורבנן, וא״ת שלא אמר ר׳ יהודה אלא דמהני בלשמה אבל לא שיהא כתב לענין שבתג, והתנן בפרק הבונהד כתב על גבי כתב פטור ואמרינן עלה א״ר יהודה מאן תנא דלא כר׳ יהודה, דאי כר׳ יהודה הא אמר כתב עליון כתב. ומתרץ ה״ר שמואל ז״ל דהכא כשהכתב יבש ולא אהנו מעשיו, אבל התם בדר׳ יהודה בשעדיין הוא לח, והכותב על כתב לח כתב הואה. ואינו נכוןו, דגרסינן בפרק הניזקיןז גבי ההוא דאמר ס״ת שכתבתי לפלוני אזכרות שבו לא כתבתים לשמן, ואקשינן וליעבר עליה קולמוס ולקדשינהו, והתם יבש הוה. ומיהו לאו קושיא היא כלל, דהכא אליבא דרבנן אתיא שמעתין וכדתנןח נמי סתמא כתב על גבי כתב פטור, ואי קשיא לרב אחא בר יעקב דאמר לקמן ע״כ לא קאמרי רבנן התם אלא דבעינן זה אלי ואנוהו, הא דתנן התםט כתב ע״ג כתב פטור מני, איכא למימר מוקי לה בסיקרא ע״ג דיו וד״הי, א״נ סבר איהו שאני לשמה משבת, דגבי שבת מלאכת מחשבת בעינןכ ולא אהנו מעשיו שכבר נכתבל.
א. עיין תוס׳ ד״ה דיו שהקשו מדין גט.
ב. כ א.
ג. עיין מהרמ״ש ותורת גיטין על התוס׳ הנ״ל, דעליון אינו כתב בפ״ע אלא מתקן לתחתון. ועיין שו״ת אבני נזר או״ח סי׳ כד.
ה. וכ״ה שיטת המרדכי הובא בביהגר״א קכד ס״ק כב, דכל זמן שלא נתייבש הדיו לא מיקרי כתב המתקיים ופסול מן הדין, וא״כ בזה כתב העליון כתב הוא. וכ״כ הרא״ה מלוניל ארחות חיים ספר שני ח״ב הלכות גיטין סי׳ ו, וכן הוא בכלבו דיני גיטין.
ו. וכ״כ הריטב״א וחי׳ הר״ן לדחות פירוש זה.
ז. לקמן נד ב.
ח. בנדפס: וכר״ת.
י. בירושלמי פרק הבונה הלכה ה׳ תירץ באופן אחר ולשיטתו שם בהלכה ד׳ דגם בכה״ג חייב.
כ. וכ״כ הריטב״א, הר״ן המאירי, והנמוק״י.
ל. בברכי יוסף או״ח סי׳ לב ס״ק י׳ כתב ע״פ דברי רבינו לאסור העברת קולמוס על השם דהוי כמוחק, דרק לענין שבת אין זה כתב דבעינן מלאכת מחשבת. ועיין בחידושי הגר״ח סטנסיל עמ׳ קסד מ״ש בזה.
גמ׳ ר״י ור״ל אמרי תרוייהו כו׳ כצ״ל:
רש״י בד״ה באבר כו׳ משחיר ואינו כתב כצ״ל:
תוס׳ בד״ה דיו כו׳ בסופו ולדידיה אתיא מתני׳ כו׳ כצ״ל:
בד״ה דיו על כו׳ וכתב השני עושהו לשמה חשיב כתב לר״י ולרב אחא אפילו לרבנן כו׳ עכ״ל ודמבעיא ליה ר״ל מר״י גבי גט מהו (ה) שיכתבו להם בסיקרא ויחתמו כו׳ היינו דלא כרב אחא דלדידיה אפילו לרבנן הוי כתב שני כתב אפילו בדיו על גבי דיו דהא מתקן דהשני עושה לשמה אלא כרב חסדא ס״ל ואליבא דרבנן ודו״ק:
בא״ד משום דמתני׳ משמע ליה דבכל ענין פטור אפילו כתב גט או ספר תורה כו׳ עכ״ל קצת קשה דלישנא דהכא דיו על גבי דיו פטור מאי אולמיה ליה דלא משמע ליה בכל ענין כמ״ש התוס׳ לעיל ויש ליישב ודו״ק:
בד״ה דיו ע״ג דיו תימא דהכא משמע כו׳ ואור״י דלקמן ודאי שכתב הראשון היה שלא לשמה כו׳ עכ״ל. וכתב מהרש״א ז״ל דלפ״ז הא דבעי בסמוך ר״ל מר״י עדים שאין יודעים לחתום לא איירי אלא כרב חסדא ואליבא דרבנן דלרבי אחא פשיטא דהוי כתב לכ״ע כיון שהראשון היה בפסול דודאי בהכי איירי בענין שא״א להכשיר ע״י חתימת הראשונים ולפ״ז יש לתמוה בעיקר מילתא דהתוספות כיון דאתו להו שפיר האיבעיא דר״ל ור״י אליבא דרב חסדא וכרבנן א״כ האי מימרא מדיו ע״ג דיו נמי הוי מצי לאוקמי כרב חסדא ואליבא דרבנן ואההיא מתניתין דשבת קאי דקתני כתב ע״ג כתב פטור ומפרשי לה ר״י ור״ל בהנך גווני דמפרש הכא ומתניתין דהתם מוקמינן לה בהדיא במקומה כרבנן. מיהו לולא פירוש מהרש״א ז״ל נ״ל בכוונת התוספות דהאיבעיא דבסמוך נמי מיתוקמא אליבא דכ״ע ולא דמי לגט שנכתב שלא לשמה דהתם ודאי כתב האחרון עיקר כיון שאינו צריך עוד לכתב הראשון ואדרבא מכוין למוחקו משא״כ בעדים שאין יודעים לחתום א״א לנו לומר בשום ענין שהכתב האחרון עיקר כיון דא״א לו בלא כתב הראשון ועיקר הכתיבה של ראשונים הוא וכה״ג אמרי׳ להדיא בירוש׳ ולאו כתב הראשונים הוא. אלא דלפ״ז יש לדקדק למה הוצרך ר׳ יוחנן לומר וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה ותיפוק ליה דלא דמי אלא משום דנראה דבריו ע״ג סיקרא נמי מחייב ליה ר׳ יוחנן בכל ענין ומשום דנסתלק מעשה הראשון מש״ה הוצרך לומר וכי מפני שאנו מדמין ודו״ק ועיין ברמב״ם ז״ל ותדע דהכי הוא דאי כפירוש מהרש״א ז״ל תיקשי לרב אחא מברייתא דבסמוך דמשמע דאף בגיטין לא מכשרינן אלא לקרוע נייר חלק אבל לא בכתב ע״ג כתב ולשיטת מהרש״א אליבא דרב אחא לכ״ע כשר אף בכתב ע״ג כתב כיון שמתקן לענין לשמה אע״כ כדכתיבנא דבכה״ג שאין השני יכול לחתום לא שייך לומר דכתב השני עיקר אלא היכא שמתקן בגוף הכתב הוא דמיבעיא להו כגון דיו ע״ג סיקרא ומסקינן דאסור ולא שרי אלא מקרעין או ברוק וכמו שאבאר בסמוך כן נ״ל נכון לשיטת התוס׳ ועיין מ״ש הרמב״ם ז״ל בהל׳ גיטין ובמגיד משנה שם ודו״ק:
כד. גיטין יט, א: המעביר דיו על גבי סיקרא
גיטין יט, א: ״איתמר: המעביר דיו על גבי סיקרא בשבת, רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוויהו חייב שתים, אחת משום כותב ואחת משום מוחק [רש״י: מוחק על מנת לכתוב שתי אותיות בשבת חייב, וזה מוחק התחתונות סיקרא וכתב העליונות דיו]. דיו על גבי דיו סיקרא על גבי סיקרא פטור. סיקרא על גבי דיו אמרי לה חייב ואמרי לה פטור. אמרי לה חייב, מוחק הוא [רש״י: מוחק הוא. ולא כותב, שמתחילה היה כתב הגון מעתה]. אמרי לה פטור מקלקל הוא [רש״י: מקלקל הוא. דהוי ליה כמוחק על מנת שלא לכתוב, דלמאן דמחייב לא הוי מקלקל כל כך, שהרי כתבו ניכר].
מתוך דברי רש״י יוצא, דלמאן דאמר סיקרא על גבי דיו חייב, אינו חייב אלא אחת היינו משום מוחק, אבל לא משום כותב, לפי שכתב של סיקרא על גבי דיו הוי כתב גרוע ולא חשיב כתב. והא דחייב משום מוחק אע״ג דבעינן שיהיה מוחק על מנת לכתוב והכתב העליון הרי הוא כתב גרוע וכנ״ל, מכל מקום כיון שכתבו ניכר הרי שפיר כתב לגבי המחיקה, דהוי מוחק על מנת לכתוב.
ולפי סברת רש״י מודים גם הנך דאמרי חייב במקצת להני דאמרי פטור שמקלקל הוא, ופליגי עלייהו במקצת. להני דאמרי פטור הרי כותב בסיקרא על גבי דיו מקלקל גמור, ואם כן הכתב העליון לא חשיב כתב גם לגבי המחיקה והרי כמוחק שלא על מנת לכתוב. והנך דאמרי חייב סוברים דאף שאין הכתב העליון כתב לחייב עליו משום כותב, מכל מקום חשיב כתיבה לחייב בשבילה על המחיקה משום מוחק על מנת לכתוב.
והנה, סברת רש״י ז״ל תמוהה מאד, דאיך אפשר לחלק בין הנושאים ולומר דאותה כתיבה עצמה לא חשיבה כתיבה לחייב על הכתב העליון משום כותב, וחשיבה כתיבה לחייב בשבילה על מחיקת הכתב התחתון משום מוחק על מנת לכתוב, דהרי ממה נפשך, אי הוי כתיבה ליחייב גם משום כותב, ואי לא חשיב כתיבה ליפטר גם משום מוחק דלא הוי על מנת לכתוב. ודוחק לומר דכתיבה שכזו שנעשית על ידי סיקרא על גבי דיו הוי כתיבה, אלא שאין זו מלאכת מחשבת משום שהיא מקולקלת ולהכי פטור משום כותב, מה שאין כן על מוחק חייב, דבמוחק בעינן רק שיהיה על מנת לכתוב אבל לא בעינן שתהיה הכתיבה שעל המחיקה מלאכת מחשבת. דמנא ליה לרש״י לחדש דבר זה?
ועוד, דלפי זה יתחדש דין חדש. דגם בדיו על גבי דיו, בכתבו שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה, דחייב על זה משום מוחק. דהנה, הרמב״ן בחידושיו הקשה קושית התוספות (ד״ה דיו ע״ג דיו), דלרב אחא בר יעקב דסבר דאפילו לרבנן חשיב כתב גבי גט בהעביר קולמוס לשמה, איך יתרץ הא דתנן בשבת קד, ב כתב על גבי כתב פטור, והתוספות תירצו דהתם מיירי כגון שאינו מתקן בכתב השני כלום, והרמב״ן תירץ דלראב״י שאני לשמה משבת, דגבי שבת מלאכת מחשבת בעינין ולא אהנו מעשיו שכבר נכתב, עכ״ל. ולפי סברת רש״י הנ״ל יהא חייב בדיו על גבי דיו משום מוחק, דהרי הכתב השני שנכתב לשמה הוי כתב לענין גט, ונהי דלא הוי כתב לחייב עליו משום כותב, משום דלא הוי מלאכת מחשבת, מכל מקום ליהוי חייב על מחיקת הכתב התחתון משום מוחק על מנת לכתוב, שהרי לגבי מוחק ע״מ לכתוב לא בעינן שתהא הכתיבה שעל גביו מלאכת מחשבת וכנ״ל. ובעל כרחך מוכח, דבמקום שאינו חייב על הכתב העליון משום דלא הוי מלאכת מחשבת, ממילא פטור גם על הכתב התחתון משום דלא הוי בכהאי גוונא מוחק על מנת לכתוב, וא״כ קשה כנ״ל.
והתוספות בד״ה מוחק הוא הרגישו כפי הנראה בזה, ופירשו דחשיב ליה מוחק על מנת לכתוב דמסתמא עומד לחזור ולכתוב עליו בדיו, ומקלקל לא הוי דעל הכתיבה זאת תהא הכתיבה העליונה רישומה ניכר טפי משאם היתה תחתונה לבדה, עכ״ל. ולפי דבריהם קשה, מאי טעמא דמאן דאמרי פטור משום דמקלקל הוא, והרי כל מוחק הוא מקלקל ובכל זאת הוא חייב משום שהוא מוחק על מנת לכתוב, ואם כן הכא גם כן יהיה חייב אע״ג שמקלקל הוא, משום שהוא עומד לחזור ולכתוב עליו בדיו. ואי נימא דטעמייהו שאין זה מוחק על מנת לכתוב, משום דגם בכתיבה שהוא עומד לחזור ולכתוב בדיו לא מתקן כלום, שהרי כבר היה כתוב בדיו, ואם כן הרי הוא ככותב בדיו ע״ג דיו (ולא סברי כאידך, ״דעל הכתיבה זאת תהא כתיבה העליונה רישומה ניכר טפי״), אם כן הרי העיקר חסר מן הספר!
ובאמת, לולא דברי רש״י ותוספות ז״ל היה אפשר לפרש דמאן דאמר חייב סובר דחייב שתים, אחת משום מוחק ואחת משום כותב, ולדידהו לא שנא בין מעביר דיו ע״ג סיקרא ובין מעביר סיקרא ע״ג דיו חייב שתים.
וכן מבואר בירושלמי שבסוגיא דידן (גיטין פ״ב ה״ג), וזו לשונו: תמן תנינן כתב על גבי כתב פטור. רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש דאמרי תרווייהו והוא שכתב דיו על גבי דיו וסיקרא על גבי סיקרא, אבל אם כתב דיו על גבי סיקרא וסיקרא על גבי דיו חייב. רבי יצחק בר משרשיא בשם רבנן דתמן חייב שתיים, משום מוחק ומשום כותב. וכלשון הזה איתא גם בירושלמי שבת בפרק הבונה (פי״ב ה״ד).
ובפני משה דחק לפרש דהאי חייב שתים קאי על כתב דיו ע״ג סיקרא. ואולם, האמת ברורה דהאי חייב שתיים קאי על כתב סיקרא ע״ג דיו, וכמו שהבין גם בעל שיורי קרבן שם. דבכתב דיו על גבי סיקרא ליכא מאן דפליג דחייב שתים. אבל בסיקרא על גבי דיו יש פלוגתא בבבלי, ולהכי מביא מאמר רב יצחק בר משרשיא בשם רבנן דתמן [היינו הנך דאמרי לה חייב] דחייב שתיים.
ומה שדחק לרש״י ותוספות ז״ל לפרש בגמרא דידן אמרי לה חייב דחייב רק משום מוחק ולא משום כותב, נגד הירושלמי, זהו לשון הגמרא ״דאמרי חייב מוחק הוא״. וחשבו רש״י ותוספות דהאי ״מוחק הוא״ פרושי קמפרש למאי דאמר חייב, כלומר דאינו חייב אלא אחת משום מוחק. ולפי פירושם ז״ל קשה הלשון ״מוחק הוא״, והו״ל למימר חייב משום מוחק, כמו לעיל אחת משום מוחק ואחת משום כותב. ועוד, דלפי פירושם ז״ל לא הוי האי ״מוחק הוא״ ביאור לטעם החיוב למ״ד חייב, אלא בא לפרט כמה הוא חייב, ואילו גבי מאן דאמר פטור מבארת הגמרא טעם הפטור משום דמקלקל הוא, ואין זה סגנון הגמרא כמבואר למעיין.
ואולם, לפי הנ״ל מיושב הלשון. דמ״ד חייב סובר באמת דחייב שתיים, והגמרא מבארת טעם החיוב – מוחק הוא. כלומר, בכתיבה העליונה של סיקרא ע״ג דיו הוא מוחק לכתיבה התחתונה, ואם כן הוי מוחק וכותב בבת אחת. דהרי בדיו ע״ג דיו פטור משום דלא חידש כלום, וכמו שפירש״י ז״ל ד״ה פטור, שהרי הוא כבתחילה לא כתב ולא מחק. משא״כ בסיקרא ע״ג דיו הרי מחק את הכתב התחתון, וא״כ ממילא חידש כתב חדש וחייב שתים.
קצורן של דברים הנ״ל, דלמ״ד חייב הוא משום דהכתב התחתון אינו בעולם, שהרי מחקו ע״י כתב העליון, וא״כ ממילא חייב שתיים. ומ״ד פטור משום דמקלקל הוא, כלומר הכתב העליון הוי קלקול לגבי הכתב התחתון ולא חייב משום כותב, וממילא פטור גם משום מוחק, דלא הוי מוחק על מנת לכתוב. וסברת מ״ד חייב הוא, דעכ״פ עכשיו שנמחק הכתב התחתון הוי מתקן בכתב העליון.
ולפי הנ״ל יצא לנו דין חדש, דגבי גט גם בסיקרא ע״ג דיו הוי כתב מדינא. דאפילו מ״ד פטור הוא רק גבי שבת דהתם פטור משום דהוי מקלקל, כלומר שבכתב השני קלקל ממה שהיה תחלה, דבתחלה היה כתב של דיו ועכשיו יש כתב של סיקרא שהוא גרוע, מה שאין כן בגט לא איכפת לן קלקול זה דהרי לא בעינן בגט שתהיה הכתיבה מלאכת מחשבת, ובעינן רק שתהיה כתיבה חדשה, ולכן בכותב דיו ע״ג דיו יש מ״ד לקמן כ, א דלרבנן פסול הגט לפי שלא הוסיף כתיבה חדשה, מה שאין כן בסיקרא על גבי דיו הרי הוסיף כתיבה חדשה.
ובאמת איתא בירושלמי שבסוגיא דידן: עדים שאינן יודעים לחתום, רי״ל אמר רושם לפניהן בדיו והן חותמין בסיקרא, בסיקרא והן חותמין בדיו, אמר לו רבי יוחנן מפני שאנן עוסקין בהלכות שבת אנו מתירין את אשת איש. ומבואר דלריש לקיש גם בסיקרא ע״ג דיו מהני בגט. ואפשר שגם מה שאמרו בבבלי מהו שיכתובו להם בסיקרא ויחתומו וכו׳ לאו דוקא סיקרא, אלא הוא הדין בדיו והעדים חתמו בסיקרא. ועיין במהרש״א שהקשה דלרב אחא הרי גם בדיו ע״ג דיו הוי כתב משום דמתקן דהשני עושה לשמה, ועיין שם מה שדחק ליישב, וצ״ל דסיקרא לאו דווקא.⁠א
א. במקום זה עלי להעיר על מה שכתב הגרע״א בחדושיו ליישב קושית המהרש״א, דאנן קיי״ל דעדי מסירה כרתי, ואם כן מן התורה לא בעי לשמה בחתימת העדים ואם כן אינו מתקן בכתב האחרון, וממילא לא הוי כתב. יעויין שם. ודבריו תמוהים מאד, דבחתימת העדים גם בלא לשמה הוי תקון, דהרי הראשונים שכתבו בסיקרא לא היו עדי חתימה, והאחרונים שהעבירו בקולמוסם תקנו הרבה, בזה שנעשו עדי חתימה, ותקון זה עושה כתב העליון כתב, כמו תקון שעל ידי לשמה. וצע״ג.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ד איתמר [נאמר] שנחלקו בשאלה: המעביר (חוזר וכותב) דיו על גבי דבר הכתוב בסיקרא, ועושה זאת ביום השבת, ר׳ יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] ולא נחלקו שבמקרה זה חייב על כך שתים: אחת משום כותב, שהוא כותב עכשיו אותיות בדיו, ואחת משום מוחק, שמוחק על ידי כך את האותיות של הסיקרא. וכן לא נחלקו ביניהם אם כתב דיו על גבי דיו, או סיקרא על גבי סיקרא, שלדעת הכל הרי זה פטור, שהרי לא שינה דבר בכתיבתו זו. אבל אם כתב בסיקרא על גבי דיו, אמרי לה [יש אומרים]: חייב, ואמרי לה [ויש אומרים]: פטור.
§ It was stated that there was a related discussion about different types of writing: In the case of one who passes ink over letters written in red dye on Shabbat, Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish both say that he is liable to bring two sin-offerings for this: One due to violating the prohibition against writing on Shabbat, because he is now writing letters in ink, and one due to violating the prohibition against erasing on Shabbat, because as he writes he erases what is written in red dye. They also agree in the case of ink written on top of ink, or red dye on top of red dye, that according to everyone he is exempt, because he changed nothing with his writing. However, if he wrote with red dye on top of ink, then some say that he is liable and some say that he is exempt.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספותפסקי רי״דרמב״ןמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעמחקרים – שרידי אששיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) אָמְרִי לַהּ חַיָּיב מוֹחֵק הוּא אָמְרִי לַהּ פָּטוּר מְקַלְקֵל הוּא.

The Gemara explains these opinions: Some say that he is liable because it is erasing, as he erases the higher-quality, original writing. Some say that he is exempt because he is destroying and one who acts destructively is exempt, as he has not performed planned, constructive labor on Shabbat.
רי״ףרש״יתוספותשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מוחק הוא – ולא כותב שמתחילה היה כתוב הגון מעתה.
מקלקל הוא – והוה ליה כמוחק ע״מ שלא לכתוב ולמאן דמיחייב לא הוה מקלקל כל כך שהרי כתבו ניכר.
מוחק הוא – וחשיב ליה מוחק על מנת לכתוב דמסתמא עומד לחזור ולכתוב עליו בדיו ומקלקל לא הוי דעל הכתיבה זאת תהא כתיבה העליונה רישומה ניכר טפי משאם היתה תחתונה לבדה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומסבירים את השיטות: אמרי לה [יש אומרים] שחייב משום שמלאכת מוחק הוא, שמוחק את הכתב הראשון שהיה משובח יותר. אמרי לה [יש אומרים] שפטור משום שמקלקל הוא ומקלקל פטור במלאכת שבת.
The Gemara explains these opinions: Some say that he is liable because it is erasing, as he erases the higher-quality, original writing. Some say that he is exempt because he is destroying and one who acts destructively is exempt, as he has not performed planned, constructive labor on Shabbat.
רי״ףרש״יתוספותשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) בְּעָא מִינֵּיהּ רֵישׁ לָקִישׁ מר׳מֵרַבִּי יוֹחָנָן עֵדִים שֶׁאֵין יוֹדְעִים לַחְתּוֹם מַהוּ שֶׁיִּכְתְּבוּ לָהֶם בְּסִיקְרָא וְיַחְתְּמוּ כְּתָב עֶלְיוֹן כְּתָב אוֹ אֵינוֹ כְּתָב א״לאֲמַר לֵיהּ אֵינוֹ כְּתָב.

This dispute pertains to the halakhot of Shabbat. With regard to the signing of documents, Reish Lakish raised a dilemma before Rabbi Yoḥanan: If there are witnesses who do not know how to sign their names, what is the halakha: May their names be written for them with red dye, and afterward they will sign on top of it in ink? The question is: Is the upper writing, which was not directly on the document but on top of other ink, considered to be writing, or is it not writing? He said to him: It is not writing. Consequently, this may not be done for witnesses who do not know how to sign.
רי״ףראב״ןשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בעא מיניה ריש לקיש מר׳ יוחנן עדים שאין יודעין לחתום מהו שיכתבו להן בסיקרא ויחתמו כתב עליון כתב או אינו כתב אמר ליה אינו כתב.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דבר זה נאמר לענין הלכות שבת, אולם בעא מיניה [שאל אותו] ריש לקיש מר׳ יוחנן: עדים שאין יודעים לחתום, מהו שיכתבו להם אחרים את שמותיהם בסיקרא, והם יחתמו עליהם בדיו? והשאלה היא: האם כתב עליון, כתב שנכתב באופן זה על גבי כתב אחר, נחשב הוא לכתב, או שאינו כתב? אמר ליה [לו]: אינו כתב ולכן אין עושים כן לעדים שאין יודעים לחתום.
This dispute pertains to the halakhot of Shabbat. With regard to the signing of documents, Reish Lakish raised a dilemma before Rabbi Yoḥanan: If there are witnesses who do not know how to sign their names, what is the halakha: May their names be written for them with red dye, and afterward they will sign on top of it in ink? The question is: Is the upper writing, which was not directly on the document but on top of other ink, considered to be writing, or is it not writing? He said to him: It is not writing. Consequently, this may not be done for witnesses who do not know how to sign.
רי״ףראב״ןשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) א״לאֲמַר לֵיהּ וַהֲלֹא לִימַּדְתָּנוּ רַבֵּינוּ כְּתָב עֶלְיוֹן כְּתָב לְעִנְיַן שַׁבָּת א״לאֲמַר לֵיהּ וְכִי מִפְּנֵי שֶׁאָנוּ מְדַמִּין נַעֲשֶׂה מַעֲשֶׂה.

Reish Lakish said to him: Didn’t our master, i.e., Rabbi Yoḥanan, teach us that the upper writing is considered to be writing with regard to the halakhot of Shabbat? Rabbi Yoḥanan said to him: And because we compare the halakhot pertaining to bills of divorce to the halakhot of Shabbat, shall we perform an action and teach that a bill of divorce may be written in this manner?
רי״ףרש״יראב״ןשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כתב עליון כתב לענין שבת – דהא אמרת לעיל חייב שתים.
וכי מפני שאנו מדמין – שאנו אומדים וסבורים ואומדין מאומד לבנו להחמיר.
נעשה מעשה – להקל אפי׳ לענין שבת אם בא מעשה לידינו בזמן בית המקדש לא הייתי סומך על דברי להביא חולין לעזרה.
מדמין – שושפצי״ר כמו כמדומים.
אמר והלא לימדתני רבינו כתב עליון כתב לענין שבת אמר ליה וכי מפני שאנו מדמין ומחמירין לענין שבת לומר שהוא כתב נעשה מעשה להקלא לענין גט לומר שהוא כתב.
א. ׳להקל׳ כגירסת כת״י אחד שבדק״ס.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה [לו] ריש לקיש: והלא לימדתנו רבינו, כי כתב עליון נחשב כתב לענין מלאכת שבת! אמר ליה [לו]: וכי מפני שאנו מדמין הלכות גיטין להלכות שבת נעשה מעשה ונורה לכתחילה לכתוב גט כזה? אין בכוחנו לסמוך על כך.
Reish Lakish said to him: Didn’t our master, i.e., Rabbi Yoḥanan, teach us that the upper writing is considered to be writing with regard to the halakhot of Shabbat? Rabbi Yoḥanan said to him: And because we compare the halakhot pertaining to bills of divorce to the halakhot of Shabbat, shall we perform an action and teach that a bill of divorce may be written in this manner?
רי״ףרש״יראב״ןשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) אִיתְּמַר עֵדִים שֶׁאֵין יוֹדְעִים לַחְתּוֹם רַב אָמַר מְקָרְעִין לָהֶם נְיָיר חָלָק וּמְמַלְּאִים אֶת הַקְּרָעִים דְּיוֹ וּשְׁמוּאֵל אָמַר בַּאֲבָר.

§ It was stated that there was a dispute with regard to the following question: What should be done for witnesses who do not know how to sign? Rav says: One tears blank paper for them, meaning that a stencil of their names is fashioned from blank paper and placed on the bill of divorce. The witnesses then fill in the gaps with ink so that their names appear on the document. And Shmuel says: One first writes their names on the document with lead, and the witnesses write over those letters.
רי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילפסקי רי״דשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מקרעין – מסרטין.
אלא כך הלכה עדים שאין יודעין לחתום מקרעין להן נייר חלק וקורין מה שבגט לפני העדים וממלאין העדים שאין יודעין לחתום את הקרעין דיו.
מקרעין להן נייר חלק. כלומר רושמין צורת האות בסכין או במכתב או במחט, והעדים אחר כך שופכין באותו חקק או בקלמוס מן הדיו.
איתמר עדים שאין יודעין לחתום רב אמר מקרעין להן נייר חלק וממלאין את הקרעים דיו ושמואל אמר באבר באבר ס״ד והתני ר׳ חייא כתבו באבר בשחור ובשיחור כשר לא ק׳ הא באברא הא במיא דאברא. פי׳ המורה מקרעין להן נייר חלק ומשרטי׳ ואינו נ״ל שהרי שריטת הסכין דבר המתקיים הוא ולקמן בעי׳ למימר שאם חקק על גבי טבלא (סקרא) כתב הוא ומה לי חקיקה מה לי שריטה גם לשרט ולחרוק מלמטה שיראה בולט מלמעלה אמרינן לקמן דהיא כתיבה והיכי מכשרינן בגט בענין זה ודברי שמואל שאמר באבר פי׳ לשפשף בחתיכה של אבר על הקלף ומשחיר ואינו כתב ואינו נ״ל דכיון דהוא דבר המתקיים למה אינו כתב וכל סברת המורה (הלכך) [בכאן משמע] שלא יקרא כתב כ״א הוא כענין דיו שמסדר האותיות על הקלף אבל שריטת הסכין ורושם האבר לא יקרא כתב ולא הוא משום דק׳ חקיקת הטבלא ורושם הציץ דבעי לקמן למימר דהוי כתב וי״ל לפרש מקרעין להן נייר חלק לא שיהו נוגעים בנייר שהגט כתוב בו אלא נייר אחד חלק שאין בו כלום מקרעים שם בסכין שמות העדים שנמצא הנייר שלם ושמות העדים הוא החלל ואח״כ משכיבים אותו הנייר על הנייר שהגט כתוב בו ואומרים להדיוטות מלאו אלה הקרעים דיו וישארו האותיות של דיו על נייר הגט ובכי האי גוונא כשר שלא נגעו אנחנו במקום החתימת העדים כלל והכי נמי מסתברא מדקאמר נייר חלק ושמואל נמי לא הכשיר אלא במיא דאברא מפני שאינו דבר המתקיים והרי הוא כדיו בעלמא אבל באבר עצמו לא שדבר המתקיים הוא וכדברי מצאתי שפי׳ בשניהם גם ר״ח ז״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ה איתמר [נאמר] שנחלקו בשאלה הבאה: עדים שאין יודעים לחתום מה עושים בהם? רב אמר: מקרעין להם נייר חלק, מניחים על המסמך נייר חלק וקורעים, חותכים, את שמותיהם בתוך הנייר, והעדים ממלאים את הקרעים דיו ועל ידי כך נכתבים שמותיהם במסמך, ושמואל אמר: באבר (עופרת) כותבים להם תחילה בגוף המסמך, והעדים כותבים על הסימון שנעשה עבורם.
§ It was stated that there was a dispute with regard to the following question: What should be done for witnesses who do not know how to sign? Rav says: One tears blank paper for them, meaning that a stencil of their names is fashioned from blank paper and placed on the bill of divorce. The witnesses then fill in the gaps with ink so that their names appear on the document. And Shmuel says: One first writes their names on the document with lead, and the witnesses write over those letters.
רי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילפסקי רי״דשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) בַּאֲבָר סָלְקָא דַּעְתָּךְ וְהָתָנֵי רַבִּי חִיָּיא כְּתָבוֹ בַּאֲבָר בִּשְׁחוֹר וּבְשִׁיחוֹר כָּשֵׁר לָא קַשְׁיָא חהָא בַּאֲבָרָא הָא בְּמַיָּא דַאֲבָרָא.

The Gemara asks: Would it enter your mind to say that they actually write for them with lead? But didn’t Rabbi Ḥiyya teach: If he wrote it with lead, with coals, or with black paint, then it is valid? It can be seen from this baraita that writing with lead is considered to be a valid form of writing, and, as Rabbi Yoḥanan taught, if one writes on top of other writing then the second writing is not accepted for the signing of documents. The Gemara answers: This is not difficult: This, that Shmuel allowed the witnesses to sign on top of lead writing, applies only when the first writing was done with lead itself, which is not considered to be writing on its own. That, Rabbi Ḥiyya’s statement that it is valid for writing a bill of divorce, applies only when the first writing was done using lead water, i.e., water colored black with lead.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״ישיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך שחר
שחרא(נדרים ל:) הנודר משחורי הראש שאין נקראין שחורי הראש אלא אנשים (יומא כח:) צלותיה דאברהם מכי משחרי כותלי פי׳ תפלת האבות כולם ולא הזכיר אברהם אלא מפני שהוא עיקר וכתיב ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב משעה שיכנס השמש במערבו באותה העת מתחילין הכותלים שבמזרח להשחיר וזו השיחה תפלת הצהרים כדת המסורה לו מאביו מאברהם ניקום ונגמור כלומר אברהם קיים המצות ועדיין לא נתנה תורה ואין לנו ללמוד אלא ממנהג הנביאים כגון דניאל וכיוצא בו מפני שנהגו בהלכה למשה מסיני (בבא קמא כ) משום שחורתא דאשייתא פי׳ כיון שמשתמשין בבית מיטנפין הקירות ונראין מושחרין כישנים והוא מבקש לגבות ממנו דמי בניין חדש לפיכך מנעו מלהשתמש בו (יבמות יב) אפי׳ לר״י דאמר עד שירבה השחור על הלבן (כתובות לו) עד מתי הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר עד שירבה השחור על הלבן פי׳ עד שיהא רוב השיער שחור פ״א שירבה עיקר השער שהוא השחור על ראשו של שיער שהוא הלבן אלו פי׳ ר״ח ז״ל פ״א עד שירבה שער השחור על הבשר שהוא לבן (שבת קד: גיטין יט.) בכל כותבין בשחור ובשיחור פי׳ שחור כלי ברזל כדתנן (כלים פי״ג) השחור והזוג של מספריים שנחלקו ורושם בו את המגילה שיחור גחלים שכבו נופח באש פחם תרגום בשיחרורין ופעל בפחם תרגום ונפח נור בשיחוריין (פרה פרק ג) שחור שיש בו אפר כותשין אותו פי׳ בשר שחור אם יש בקצתו אפר:
א. [שווארץ.]
והתני רבי חייא כתבו באבר כשר – וכיון דכתב גמור הוא הוה ליה כדיו על גבי סיקרא דקאסרינן לעיל.
באבר – לשפשף בחתיכה של אבר על הקלף ומשחירו אינו כתב.
במיא דאברא – מים ששרה בהן שחיקת אבר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ותוהים: באבר סלקא דעתך [עולה על דעתך לומר]? והתני [והרי שנה] ר׳ חייא: כתבו באבר, בשחור, ובשיחורכשר! אם כן, כתיבה מעולה היא זו, וכפי שאמרנו אם כותבים על גבי כתב אחר אין הכתיבה השנייה נחשבת כתיבה גמורה לענין גיטין! ומשיבים: זה לא קשיא [קשה]: הא [זה] שהתיר שמואל לעדים לחתום על גבי סימון שנעשה להם — הרי זה כאשר נעשה הסימון באברא [בעופרת] עצמה ואין זה עצמו נחשב ככתב, הא [זה] שאמר ר׳ חייא שכשר לכתיבת הגט — הרי זה במיא דאברא [במים של עופרת].
The Gemara asks: Would it enter your mind to say that they actually write for them with lead? But didn’t Rabbi Ḥiyya teach: If he wrote it with lead, with coals, or with black paint, then it is valid? It can be seen from this baraita that writing with lead is considered to be a valid form of writing, and, as Rabbi Yoḥanan taught, if one writes on top of other writing then the second writing is not accepted for the signing of documents. The Gemara answers: This is not difficult: This, that Shmuel allowed the witnesses to sign on top of lead writing, applies only when the first writing was done with lead itself, which is not considered to be writing on its own. That, Rabbi Ḥiyya’s statement that it is valid for writing a bill of divorce, applies only when the first writing was done using lead water, i.e., water colored black with lead.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״ישיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר בְּמֵי מֵילִין וְהָתָנֵי רַבִּי חֲנִינָא כְּתָבוֹ בְּמֵי טַרְיָא וְאַפְצָא כָּשֵׁר.

Rabbi Abbahu said: A solution would be to write the names for these witnesses with gall water [mei milin] and have them trace their names with ink. The Gemara challenges: But didn’t Rabbi Ḥanina teach that if he wrote a bill of divorce with mei teriya or water in which gallnuts were soaked it is valid? As this is so, any additional writing over the writing in gall water should not be accepted as a valid signature.
רי״ףרש״יפסקי רי״דשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

במי מילין – מים ששרה בהן עפצים שחוקים.
ר׳ אבהו אומר במי מילין. פי׳ ממים ששרה בהן עפצים כתושים והתני ר׳ חייא כתבו במי טרייא ועפצא כשר לא ק׳ הא דעפיצן הא דלא עפיצן שאין מי מילין על גבי מילין רב פפא אמר ברוק. והני מילי בגיטין אבל בשאר שטרות לא ההוא דעביד עובדא בשאר שטרות נגדיה רב פפא תניא כותיה דרב עדים שאין יודעים לחתום מקרעין להם נייר חלק וממלאים הקרעים דיו אמר רשב״ג בד״א בגיטי נשים אבל בשחרורי עבדים ושאר שטרות אם יודעים לקרות ולחתום חותמין ואם לאו אין חותמין קרייה מאן דכר שמיה חסורי מחסרא והכי קתני ושאין יודעין לקרות קורין לפניהם והן חותמין אמר רשב״ג בד״א בגיטי נשים וכו׳ כדלעיל. א״ר אלעזר מ״ט דרשב״ג שלא יהו בנות ישראל עגונות אמר רבא הלכה כרשב״ג ורב גמדא משמיה דרבא אמר אין הלכה כרשב״ג ואלא כמאן כרבנן והא ההוא דעבד עובדא בשא׳ שטרות ונגדיה רב פפא תרגימו אקריאה. פי׳ רב גמדא דאמר הלכה כרבנן אקריאה שאם יודעים לחתום ואף ע״פ שאינן יודעים לקרוא שפיר דמי וקרו קמייהו אחריני וחתמי כרבנן ורב פפא בשאין יודעין לחתום. רב יהודה קרי וחתים. פי׳ זקן היה וקמו עיניו וכשהיה צריך לחתום עד או דיין היה מצער בקריאת השטר וקוראהו וחותם א״ל עולא לא צריכת דהא ר׳ אלעזר מרה דארעא דישראל הוא מקרי קמיה וחתים. פי׳ בשלהי׳ פ׳ כל היד מפרש למה יקרא מרה דארעא דישראל שהיה בקי להכיר דם הנדה רב נחמן קרו קמיה סופרי דייני וחתים ודוקא רב נחמן וסופרי דייני דאית להו אימתא אבל רב נחמן וסופרי אחריני לא אי נמי סופרי דייני ואיניש אחרינא לא. פי׳ רב נחמן הוה חתנא דבי נשיאה והיה ממונה דיין מפי ראש הגלות וסופרי הדיינים יראים ממנו ולא משקרי:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ר׳ אבהו אמר: אפשר לכתוב לעדים הללו תחילה במי מילין [במים של עפצים]. ומקשים: והתני [והרי שנה] ר׳ חנינא שגט שכתבו במי טריא ואפצאכשר, ואם כן שוב כל כתיבה נוספת מעליו לא תיחשב ככתיבה גמורה!
Rabbi Abbahu said: A solution would be to write the names for these witnesses with gall water [mei milin] and have them trace their names with ink. The Gemara challenges: But didn’t Rabbi Ḥanina teach that if he wrote a bill of divorce with mei teriya or water in which gallnuts were soaked it is valid? As this is so, any additional writing over the writing in gall water should not be accepted as a valid signature.
רי״ףרש״יפסקי רי״דשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) ל״קלָא קַשְׁיָא טהָא דַּאֲפִיץ הָא דְּלָא אֲפִיץ שֶׁאֵין מֵי מֵילִין ע״געַל גַּבֵּי מֵי מֵילִין.

The Gemara answers: This is not difficult. This suggestion of Rabbi Abbahu, that the document be prepared with the names of the witnesses written with gall water, refers to a case where the parchment was processed with gallnuts. That statement of Rabbi Ḥanina, that gall water may be used on its own to write a bill of divorce, refers to a case where the parchment was not processed with gallnuts. The reason for the difference is because gall water is not permanent when applied on top of gall water, i.e., on parchment that was processed with gallnuts. Therefore, if the parchment was processed using gallnuts, the writing of the names of the witnesses, done with gall water, will not be permanent, and the witnesses may sign their names on top of that writing. When the baraita states that witnesses may sign their names with gall water, it is referring to a case where the parchment was not processed with gallnuts, so the gall water signature will be permanent.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יגליון הש״ס לרע״אשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך מל
מלא(עירובין ג. מדות לו) ה׳ אמלתראות של מילת היו על גביו פי׳ אמלתראות קורות לאחיזת הקיר כגון וטור כריתות ארזים ובלישנא דרבנן למיסר בנינא מילה שם האילן ופירותיו נקראים מילין כדגרסינן אין מי מלין על גבי מלין והשונה של מי מילת טועה הוא (גיטין יט.) שאין מי מלין על גבי מלין פירוש ר׳ אבהו אמר אם הקלף שהגט כתוב עליו היה מעובד בעפצא רושם לו מי שיודע לכתוב במי עפצא ושאינו יודע לכתוב כותב על הרושם דקיימא לן אין מי מלין שהוא עפצא על גבי מלין רב פפא אמר רושם לו ברוק. (פסחים ע) סימן להרים מלין פירוש עפצים גדולים בהרים ודקלין אין גדילתן אלא בעמקים נפקא מינה דאין דקלים טובים אלא בעמקים ומהן ראוי להביא בכורים (א״ב חמש אמלתראות של מילה מלה זו אינה ממנין מלין כי פירוש מיליא בלשון יוני מין עץ סרק ארוך מאוד וגזעו ישר ועגול אשר ממנו נעשות קורות ארוכות וישרות עד מאוד ואין זה העץ המגדל עפצים כי אם מינים של ארז הם המגדלים העפצים):
א. [גאללעפפעל בוים.]
הא דאפיצא – הקלפים מעובדים בעפצים רושמין עליהן את העדים במי מילין דלא הוי כתב שהרי מראה הקלפים כמראה הכתב ואינו ניכר הלכך אין מי מילין על גבי מילין ומתנית׳ בדלא אפיצן.
גמ׳ הא דלא אפיץ. ע׳ מנחות דף לא ע״ב תוד״ה הא דאפיצן:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: זה לא קשיא [קשה]: הא [זה] שהתיר ר׳ אבהו לעדים לחתום על גביו, הרי זה באופן דאפיץ היה הקלף מעובד בעפצים], הא [זה] שכשר הוא עצמו לכתיבת הגט, הרי זה באופן שלא אפיץ [היה מעובד הקלף בעפצים], והטעם שהתיר ר׳ אבהו לעדים לחתום על גבי מי מילין בקלף מעובד הוא, לפי שאין מי מילין מתקיימים על גבי מי מילין שקדמו להם בעיבוד הקלף, ואין חתימת העדים נחשבת כבאה על גבי כתב.
The Gemara answers: This is not difficult. This suggestion of Rabbi Abbahu, that the document be prepared with the names of the witnesses written with gall water, refers to a case where the parchment was processed with gallnuts. That statement of Rabbi Ḥanina, that gall water may be used on its own to write a bill of divorce, refers to a case where the parchment was not processed with gallnuts. The reason for the difference is because gall water is not permanent when applied on top of gall water, i.e., on parchment that was processed with gallnuts. Therefore, if the parchment was processed using gallnuts, the writing of the names of the witnesses, done with gall water, will not be permanent, and the witnesses may sign their names on top of that writing. When the baraita states that witnesses may sign their names with gall water, it is referring to a case where the parchment was not processed with gallnuts, so the gall water signature will be permanent.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יגליון הש״ס לרע״אשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) רַב פָּפָּא אָמַר יבְּרוֹק וְכֵן אוֹרִי לֵיהּ רַב פָּפָּא לְפָפָּא תּוֹרָאָה בְּרוֹק וה״מוְהָנֵי מִילֵּי בְּגִיטִּין כאֲבָל בִּשְׁטָרוֹת לָא.

Rav Pappa said: A solution would be to write the names for these witnesses with saliva and have them trace their names with ink. And so Rav Pappa instructed Pappa the ox herder, who did not know how to sign his name, that the court should write his name with saliva and he should trace it with ink. The Gemara comments: This matter, the leniency to have the witnesses trace their names, applies only to bills of divorce, as there is a concern that witnesses will not be found, and the woman will be unable to remarry. However, for financial documents, the Sages did not allow this, and one must instead find witnesses who know how to sign their names.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ברוק – רושמין להם ברוק.
תוראה – ספסר של שוורים.
בגיטין – משום עיגונא כדלקמן דלא משכחינ׳ סהדי בקיאי ובתוך כך יפרש זה לים או ימות ותיזקק ליבם.
והני מילין בגיטין. משום עיגונא, דכיון דלא משתכחי [סהדי] בקיאי [ו]⁠שמא בתוך כך יפרש זה לים או ימות ותיזקק ליבם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רב פפא אמר: כותבים להם תחילה את שמותיהם ברוק והם כותבים עליו בדיו את שמותיהם. וכן אורי ליה [הורה לו] רב פפא לפפא תוראה [רועה השוורים] שלא ידע לכתוב, שיעשו לו כך ברוק. ומעירים: והני מילי [ודברים אלה] לגבי חתימה התקינו דווקא בגיטין, משום שפעמים לא ימצאו עדים ותישאר האישה עגונה, אבל בשטרות של ממון — לא תיקנו כן, אלא יחפשו עדים היודעים לחתום.
Rav Pappa said: A solution would be to write the names for these witnesses with saliva and have them trace their names with ink. And so Rav Pappa instructed Pappa the ox herder, who did not know how to sign his name, that the court should write his name with saliva and he should trace it with ink. The Gemara comments: This matter, the leniency to have the witnesses trace their names, applies only to bills of divorce, as there is a concern that witnesses will not be found, and the woman will be unable to remarry. However, for financial documents, the Sages did not allow this, and one must instead find witnesses who know how to sign their names.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) דְּהָהוּא דַּעֲבַד עוֹבָדָא בִּשְׁאָר שְׁטָרוֹת לוְנַגְּדֵיהּ רַב כָּהֲנָא

It is told that there was a certain person who performed an action and allowed witnesses to trace their names in a case of other documents, which were not bills of divorce, and Rav Kahana ordered that he be flogged for doing so.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אבל בשאר שטרות – יחזיר אחר העדים בקיאים לחתום.
אבל בשאר שטרות. כלומר שהחתים שם עדים שאין יודעין לחתום כלל, אבל רש⁠(ו)⁠מו להן בסכין (שורות) [צורות] מאותיות או בחק⁠[ק].
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכפי שמסופר, דההוא דעבד עובדא [שאדם אחד שעשה מעשה] כעין זה בשאר שטרות שאינם גיטין, ונגדיה [והלקה, ציווה להלקותו] רב כהנא, בשל כך.
It is told that there was a certain person who performed an action and allowed witnesses to trace their names in a case of other documents, which were not bills of divorce, and Rav Kahana ordered that he be flogged for doing so.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

גיטין יט. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים גיטין יט., עין משפט נר מצוה גיטין יט., רי"ף גיטין יט. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס גיטין יט., רש"י גיטין יט., ראב"ן גיטין יט. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות גיטין יט., ר"י מלוניל גיטין יט. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב יהושע לייטנר והרב דוד מצגר. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., פסקי רי"ד גיטין יט., רמב"ן גיטין יט. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אליהו רפאל הישריק. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., בית הבחירה למאירי גיטין יט. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה גיטין יט., מהרש"א חידושי הלכות גיטין יט., פני יהושע גיטין יט., גליון הש"ס לרע"א גיטין יט., מחקרים – שרידי אש גיטין יט. – פרשנות: עיונים ומחקרים בדברי חז"ל / הרב יחיאל יעקב ויינברג, בעריכת הרב שאול יונתן וינגורט, וברשותם האדיבה של מכון ירושלים (כל הזכויות שמורות), שיעורי הרב אהרן ליכטנשטיין גיטין יט. – שיעורי הרב אהרן ליכטנשטיין על מסכת גיטין, באדיבותם של ישיבת הר עציון ומשפחת הרב אהרן ליכטנשטיין. כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולמשפחת הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל, ואנו מודים להם על שניאותו לשתף אותנו בכתביו. מכלול כתביו של הרב ליכטנשטיין זצ"ל מופיעים באתר משנת הרא"ל. עורך ראשי של השיעורים על מסכת גיטין: רונן כץ; עורכים: הרב דניאל וולף, רונן כץ, יואב שחם, יוסף קלמנוביץ, פירוש הרב שטיינזלץ גיטין יט., אסופת מאמרים גיטין יט.

Gittin 19a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Gittin 19a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Gittin 19a, Rif by Bavli Gittin 19a, Collected from HeArukh Gittin 19a, Rashi Gittin 19a, Raavan Gittin 19a, Tosafot Gittin 19a, Ri MiLunel Gittin 19a, Piskei Rid Gittin 19a, Ramban Gittin 19a, Meiri Gittin 19a, Maharshal Chokhmat Shelomo Gittin 19a, Maharsha Chidushei Halakhot Gittin 19a, Penei Yehoshua Gittin 19a, Gilyon HaShas Gittin 19a, Mechkarim Seridei Eish Gittin 19a, Shiurei HaRav Aharon Lichtenstein Gittin 19a, Steinsaltz Commentary Gittin 19a, Collected Articles Gittin 19a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144