שוין – דקתני והשני שבראשון והראשון שבשני שוין:
והאמרת ראשון למנורה והשאר למנחות דהשני בראשון אינו ראוי למנורה והראשון שבשני ראוי למנורה והיכי הוו שוין:
שוין למנחות שאם רוצה להשים הראשון שבשני למנחות הרי הוא כשני שבראשון וישים:
(1) 
גמ׳ גְּמָרָא : שָׁוִין וְהָא אָמְרַתְּ רִאשׁוֹן לַמְּנוֹרָה וְהַשְּׁאָר לִמְנָחוֹת אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק מַאי שָׁוִין שָׁוִין לִמְנָחוֹת.:
GEMARA: The Gemara asks: How can the mishna state that the second grade of the first harvest and the first grade of the second harvest are of equal quality? But didn’t you say that the first grade of each harvest is fit for kindling the Candelabrum and the rest are fit only for use in meal offerings? It would appear then that the first grade in any harvest is actually superior to the second grade of other harvests. To resolve this, Rav Naḥman bar Yitzḥak said: What does the mishna mean when it states that they are of equal quality? It means that they are equal with regard to meal offerings, and there is no reason to choose one over the other.
גמ׳ שוין והא אמרת ראשון למנורה והשאר למנחות – והיכי קתני השני שבראשון והראשון שבשני שוין והא ראשון שבשני כשר למנורה.
שוין למנחות – דקיימא לן בכל דוכתי מבחר נדריך דמן המובחר יביא וה״ק הראשון שבשני והשני שבראשון שוין שאם יש לו מנחה להביא ויש לז משתיהן מאיזה שירצה יביא אבל אם יש לו משלישי שבראשון ומראשון שבשני יביא מנחתו מראשון שבשני שהוא מובחר.
גמ׳ שוין – בתמיה דקתני השני שבראשון והראשון שבשני שוין והא אמרת ראשון למנורה והשאר למנחות דהשני שבראשון אין ראוי למנורה וראשון שבשני ראוי למנורה והיכי הוי שוין.
למנחות – שאם רוצה ליתן הראשון שבשני למנחות הרי הוא כשני שבראשון.
שוין למנחות – אבל למנורה אינן שוין דאין זך אלא נקי והראשון לעולם נקי ופירוש הקונטרס עיקר דאי כדפרישית מרישא שמעינן הראשון למנורה והשאר למנחות.
א גמרא שנינו במשנתנו בסדר החשיבות של תשעת השמנים המנויים בה, כי השמן השני שבמסיק הראשון והשמן הראשון שבמסיק השני שוין בחשיבותם. ומקשים על כך: והא [והרי] אין הם שוים, שכן כבר אמרת לפני כן, במשנה הקודמת, כי רק השמן הראשון שבכל אחת משלושת המסיקים הוא הכשר למנורה, ואילו השאר אינם כשרים למנורה אלא למנחות בלבד, ונמצא איפוא שהשמן השני מהמסיק הראשון — אינו כשר למנורה, בעוד שהשמן הראשון מהמסיק השני כשר למנורה! אמר רב נחמן בר יצחק בתשובה: מאי [מה פירוש] ״שוין״? שהם שוין לענין מנחות, שאף מן הראשון שבשני יכול להביא למנחות.
GEMARA: The Gemara asks: How can the mishna state that the second grade of the first harvest and the first grade of the second harvest are of equal quality? But didn’t you say that the first grade of each harvest is fit for kindling the Candelabrum and the rest are fit only for use in meal offerings? It would appear then that the first grade in any harvest is actually superior to the second grade of other harvests. To resolve this, Rav Naḥman bar Yitzḥak said: What does the mishna mean when it states that they are of equal quality? It means that they are equal with regard to meal offerings, and there is no reason to choose one over the other.
הכל
(2) אַף [כׇּל] הַמְּנָחוֹת הָיוּ בַּדִּין [וְכוּ׳].: תָּנוּ רַבָּנַן {שמות כ״ז:כ׳} זָךְ אֵין זָךְ אֶלָּא נָקִי רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר כָּתִית אֵין כָּתִית אֶלָּא כָּתוּשׁ.
§ The mishna teaches: Also with regard to all the meal offerings, it was logical that they should require refined olive oil. To dispel this notion, the verse states: “Refined pounded olive oil for illumination” (Leviticus 24:2). The Sages taught in a baraita with regard to the verse cited in the mishna: The word “refined” means nothing other than clean oil, which flows by itself from the olives without applying any pressure. Rabbi Yehuda says that the word “pounded” means nothing other than olives crushed with a mortar, but not with a millstone.
אין זך אלא נקי – כגון אותו שיוציא בלא טעינה בסלים ואפי׳ נטחנו הזיתים בריחים.
אלא כתוש – לא יהא טחון בריחים אלא כתוש במכתשת.
ב עוד שנינו במשנתנו שאף כל המנחות היו ראויות להילמד בדין (במידת קל וחומר) שאין מביאים להן אלא מן השמן הראשון, אלא שלמדנו מן הכתוב ״שמן זית זך כתית למאור״ (שמות כז, כ) שאין דין זה נוהג אלא בשמן למנורה. ועוד בדרשות על כתוב זה תנו רבנן [שנו חכמים]: מה שנאמר בכתוב: ״שמן זית זך״ — אין משמעות המלה ״זך״ אלא נקי, שעל שמן זה להיות נקי, כגון זה שיצא מן הזיתים מעצמו. ר׳ יהודה אומר: מה שנאמר בכתוב בענין השמן ״כתית״ — אין משמעות המלה ״כתית״ אלא זה שהוא כתוש במכתשת. ואין בכלל זה השמן היוצא מזיתים שנטחנו בריחיים.
§ The mishna teaches: Also with regard to all the meal offerings, it was logical that they should require refined olive oil. To dispel this notion, the verse states: “Refined pounded olive oil for illumination” (Leviticus 24:2). The Sages taught in a baraita with regard to the verse cited in the mishna: The word “refined” means nothing other than clean oil, which flows by itself from the olives without applying any pressure. Rabbi Yehuda says that the word “pounded” means nothing other than olives crushed with a mortar, but not with a millstone.
הכל
(3) יָכוֹל יְהֵא זָךְ כָּתִית פָּסוּל לִמְנָחוֹת ת״ל תַּלְמוּד לוֹמַר {שמות כ״ט:מ׳} וְעִשָּׂרוֹן סוֹלֶת בָּלוּל בְּשֶׁמֶן כָּתִית א״כ אִם כֵּן מָה ת״ל תַּלְמוּד לוֹמַר לַמָּאוֹר אֶלָּא מִפְּנֵי הַחִיסָּכוֹן.
One might have thought that refined, pounded oil is unfit for meal offerings, since the verse specifies that this oil is to be used for illumination. To dispel this notion, the verse states with regard to the meal offering brought with the daily offering: “And a tenth of fine flour, thoroughly mixed with a quarter of a hin of pounded oil” (Exodus 29:40). This indicates that pounded oil is fit to be used in meal offerings. If so, what is the meaning when the verse states that the refined pounded oil is “for illumination”? Rather, the Torah requires the use of refined pounded oil only for the Candelabrum, due to the sparing [haḥisakhon] of money, as the highest-quality oil is very expensive.
יכול יהא כתוש זה פסול למנחות – הואיל וכתיב למאור.
א״כ – דאף למנחות כשר.
מה ת״ל למאור – לומר לך למאור יהא כתוש אבל למנחות אפי׳ [אינו כתוש] כשר.
מפני החיסכון – דמנחה שכיחי כל יומא טובא ואיכא חסרון אי מהדר בתר כתית אבל נרות ליכא שמן כולי האי אלא שלשה לוגין וחצי בכל יום חצי לוג לכל נר.
יכול יהא כתית זך פסול למנחות – הואיל וכתיב ביה למאור.
אם כן – הואיל וכשר נמי למנחות.
מה תלמוד לומר – זך וכתית למאור.
מפני החיסכון – לא בעינן זך וכתית למנחות כמו לנרות דהכי נמי כשרות אפילו אינו [זך] וכתית לפי שהמנחות הן מרובות וצריכות שמן הרבה ואילו היה צריך לחזור במנחות נמי אחר זך וכתית כמו למנורה היו מפסידים שהיו לוקחין אותו ביוקר.
ומעתה יש לדון: יכול יהא הדין ששמן זך כתית פסול למנחות? לכך תלמוד לומר במנחה הבאה עם קרבן התמיד ״ועשרון סלת בלול בשמן כתית״ (שם כט, מ), שאף השמן הבא בשאר מנחות יכול להיות שמן כתית. וממשיכים לדון, אם כן הוא הדין, שאף השמן של שאר המנחות הריהו שמן כתית, מה תלמוד לומר בשמן המנורה ״למאור״ (״שמן זית זך כתית למאור״), שהרי אין זה דין המיוחד דווקא למנורה? אלא ללמדנו שהשמן הבא למאור בא רק משמן כתית, ואולם השמן הבא למנחות, אף שאפשר להביאו גם כן משמן כתית, הריהו כשר גם משאר השמנים. וטעם הדבר — מפני החיסכון בממון.
One might have thought that refined, pounded oil is unfit for meal offerings, since the verse specifies that this oil is to be used for illumination. To dispel this notion, the verse states with regard to the meal offering brought with the daily offering: “And a tenth of fine flour, thoroughly mixed with a quarter of a hin of pounded oil” (Exodus 29:40). This indicates that pounded oil is fit to be used in meal offerings. If so, what is the meaning when the verse states that the refined pounded oil is “for illumination”? Rather, the Torah requires the use of refined pounded oil only for the Candelabrum, due to the sparing [haḥisakhon] of money, as the highest-quality oil is very expensive.
הכל
(4) מַאי חִיסָּכוֹן אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר הַתּוֹרָה חָסָה עַל מָמוֹנָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל.
The Gemara asks: What is the reason for being sparing? Rabbi Elazar says: The intention is that the Torah spared the money of the Jewish people and did not require that the highest-quality oil be used for the meal offerings.
מאי חיסכון – כלומר מאי איכפת בחסרון.
התורה חסה כו׳ – ומשכחת לה בנגעי בתים בת״כ דכתיב ופנו את הבית בטרם יבא הכהן וגו׳ על מה התורה חסה אם על כלי עץ וכלי שטף יש להם טהרה במקוה אלא על כלי חרס שאין להם טהרה במקוה חסה תורה ואמרה לפנותם שלא יטמאו ושוב אין תקנה.
ושואלים: מאי [מה ענין] ״חיסכון״ יש כאן, בכך שהותרו שאר המנחות להיות מובאות אף משמן שאינו כתית? אמר ר׳ אלעזר: התורה חסה על ממונן של ישראל, וכיון שמנחות מובאות לרוב, לא הצריכה אותם להביאן משמן מובחר ויקר שכזה.
The Gemara asks: What is the reason for being sparing? Rabbi Elazar says: The intention is that the Torah spared the money of the Jewish people and did not require that the highest-quality oil be used for the meal offerings.
הכל
(5) {ויקרא כ״ד:ב׳} צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אֵלֶיךָ וְלֹא לִי לֹא לְאוֹרָה אֲנִי צָרִיךְ.:
§ The Gemara discusses the Candelabrum and other aspects of the Temple. The verse states: “Command the children of Israel, and they shall take for yourself refined pounded olive oil for illumination, to kindle the lamps continually” (Leviticus 24:2). Rabbi Shmuel bar Naḥmani says: God tells the Jewish people that the oil should be taken “for yourself,” to indicate that it is for their benefit and not for My benefit, as I do not need its light.
אליך – לרצונך ולהראות חיבתך לפני.
ולא לי – בשבילי שלא לאורה אני צריך ולא לאכילה שאם הייתי צריך הייתי [מצוה] ליתן שלחן סמוך למנורה כמנהג העולם.
ג ועוד בענין שמן המנורה. על הנאמר בענין מצות הדלקת המנורה במקדש ״צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד״ (ויקרא כד, ב), אמר ר׳ שמואל בר נחמני: לשון המיעוט ״אליך״ בא להורות, שכך אמר הקדוש ברוך הוא לעם ישראל: לך ובעבורך נועדה מצוה זו, להראות חיבתך לפני, ולא לי, כי לא לאורה של המנורה אני צריך.
§ The Gemara discusses the Candelabrum and other aspects of the Temple. The verse states: “Command the children of Israel, and they shall take for yourself refined pounded olive oil for illumination, to kindle the lamps continually” (Leviticus 24:2). Rabbi Shmuel bar Naḥmani says: God tells the Jewish people that the oil should be taken “for yourself,” to indicate that it is for their benefit and not for My benefit, as I do not need its light.
הכל
(6) שֻׁלְחָן בַּצָּפוֹן וּמְנוֹרָה בַּדָּרוֹם א״ר אָמַר רַבִּי זְרִיקָא אָמַר ר׳ רַבִּי אֶלְעָזָר לֹא לַאֲכִילָה אֲנִי צָרִיךְ וְלֹא לְאוֹרָה אֲנִי צָרִיךְ.
Similarly, with regard to the Table of the shewbread, located in the north of the Sanctuary, and the Candelabrum, located in the south of the Sanctuary, Rabbi Zerika says that Rabbi Elazar says: God said to the Jewish people: I do not require the Table for eating, nor do I require the Candelabrum for its illumination. In evidence of this, the Candelabrum was not positioned close to the Table, as is done by one who sets a table with food in order to eat there.
שולחן בצפון ומנורה בדרום ומזבח בינתים לידע שלא לאכילה אני צריך ולא לאורה שדרך בני אדם מנורה עומדת בצד שלחנו:
לא לאכילה אני צריך ולא לאורה אני צריך – יש מפרשים מדנותן שולחן בצפון ומנורה בדרום ולא לצד מערב ששם שכינה וליתא דלאו לאפוקי לצד מערב קאתי וכי מימשכי נמי לצד מערב אפשר שינתן זה לצד צפון וזה לצד דרום ומחצי הבית ולפנים היו מונחים כדאמר לקמן בפ׳ שתי הלחם (מנחות צח:) ואיכא למ״ד מזרח ומערב ואיכא למ״ד צפון ודרום מונחין ופי׳ הקונט׳ עיקר דדייק מדשולחן בצפון ומנורה בדרום ומזבח היה באמצע שמע מינה לא לאורה אני צריך ולא לאכילה דאם הייתי צריך הייתי נותן מנורה סמוך לשולחן כנוהג שבעולם.
אליך ולא לי לא לאורה כו׳. דויקחו אליך משל צבור הוא כדאמרינן בריש יומא וא״כ ויקחו בלא אליך נמי הכי משמע אלא דיתורא הוא למדרש אליך ולא לי כו׳ וה״נ ויקחו אליך דפרה אדומה דרשינן מיניה דלעולם נקראת על שמך כו׳ כפי׳ רש״י שם והכא ודאי דליכא למידרש כן כמ״ש הרא״ם ע״ש וק״ל:
שם שלחן בצפון ומנורה בדרום כו׳. הך מלתא דשלחן בצפון ומנורה בדרום איכא טעמי במדרשות אלא דקאמר שלחן בצפון פתח ההיכל ומנורה בדרום פתח ההיכל והיה אפשר שניהם בצפון פתח ההיכל או בדרום וזה בצפון וזה בדרום בקירוב ולא מרוחקות שיהיה המזבח המפסיק ביניהם כפרש״י שע״י זה היו מרוחקים מזה לזה שלא כדרך האוכלים שמקרב הנר לשלחן שאוכל עליו לאשמעינן לא לאכילה כו׳ וק״ל:
שם ויעש לבית חלוני שקופים אטומים תנא שקופין מבחוץ כו׳. גירסת רש״י בהיפך זה שקופין מבפנים ואטומים מבחוץ ופיר׳ שקופין מלשון משקוף והוא מקום צר שבחלון הוא בפנים כו׳ ע״ש ולא ידענא פירוש אטומים לפי גירסתו אבל לפי גירסתינו ניחא יהיה שקופים מלשון השקפה והסתכלות ואטומים מלשון אטום ומכוסה משמע ליה שקופין מבחוץ ואטומים מבפנים ולא בהיפך שקופין מבפנים ואטומים מבחוץ דא״כ מאי אשמועינן קרא דהא כל חלונות נמי עשוין כך אבל השתא אשמועינן שלא עשאן כדרך שאר חלונות העשוין להאיר מטעם דלא לאורה אני צריך וק״ל:
שם מחוץ לפרוכת גו׳ עדות הוא לכל באי עולם כו׳ מבואר בשבת פ׳ ב״מ ע״ש:
וכן גם בענין מצוות העמדת שלחן לחם הפנים בצפון ההיכל, ומנורה בדרום ההיכל, בריחוק זה מזה — אמר ר׳ זריקא, אמר ר׳ אלעזר, שכך אמר הקדוש ברוך הוא לעם ישראל: לא לאכילה של הלחם המונח על שולחן הפנים אני צריך, ולא לאורה של המנורה אני צריך, ולכך אין השולחן עומד בצד המנורה, וכמנהג בני אדם הנותנים את שולחן אכילתם במקום שיש בו אור.
Similarly, with regard to the Table of the shewbread, located in the north of the Sanctuary, and the Candelabrum, located in the south of the Sanctuary, Rabbi Zerika says that Rabbi Elazar says: God said to the Jewish people: I do not require the Table for eating, nor do I require the Candelabrum for its illumination. In evidence of this, the Candelabrum was not positioned close to the Table, as is done by one who sets a table with food in order to eat there.
הכל
(7) {מלכים א ו׳:ד׳} וַיַּעַשׂ לַבָּיִת חַלּוֹנֵי שְׁקוּפִים אֲטוּמִים תָּנָא שְׁקוּפִין [מִבִּפְנִים] וַאֲטוּמִים [מִבַּחוּץ] לֹא לְאוֹרָה אֲנִי צָרִיךְ.
With regard the Temple built by King Solomon, the verse states: “And he made for the House, windows narrow and broad” (I Kings 6:4). The Sages taught in a baraita: Typically, windows are constructed to widen toward the inside in order that the light from the outside would be dispersed throughout the room. For the Temple, God said: Make the windows narrow within and broad without, as I do not require its illumination. On the contrary, the light of the Temple is to be radiated outward.
שקופים מבחוץ – רחבים מבחוץ.
ואטומים מבפנים – ופיהם אטום וקצר מבפנים דדרך כותל אבנים כשעושין חלון מרחיבין אותו מבפנים שמשפעים עובי הכותל מכל צד כדי שלא יסתום ויעכב עובי הכותל את האורה מלבא לצדדין אבל ההיכל היה קצר מבפנים ומרחיב והולך לצד חוץ כדי שתהא אורה [יוצא] מהיכל שתאיר לעולם כי לא לאורה אני צריך.
שקופים – מבפנים שהמשקופין של חלונות היינו צר שבחלון היו מבפנים והרוחב שבחלון מוחזר כלפי חוץ להוציא אורה לעולם.
וכיוצא בדבר בענין הנאמר בבנין בית המקדש של שלמה ״ויעש לבית חלוני שקפים אטמים״ (מלכים א ו, ד) — תנא [שנה החכם] בפירוש הדברים, שכך אמר הקדוש ברוך הוא: עשו את פתחי הבית שקופין (צרים) מבפנים (כלפי פנים), ואטמים (רחבים) מבחוץ (כלפי חוץ), ושלא כמנהג הרווח בבנין בתים בהם הפתח כלפי חוץ צר והולך ומתרחב כלפי פנים, שכן לא לאורה אני צריך.
With regard the Temple built by King Solomon, the verse states: “And he made for the House, windows narrow and broad” (I Kings 6:4). The Sages taught in a baraita: Typically, windows are constructed to widen toward the inside in order that the light from the outside would be dispersed throughout the room. For the Temple, God said: Make the windows narrow within and broad without, as I do not require its illumination. On the contrary, the light of the Temple is to be radiated outward.
הכל
(8) {ויקרא כ״ד:ג׳} מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדוּת בְּאֹהֶל מוֹעֵד עֵדוּת הוּא לְכׇל בָּאֵי עוֹלָם שֶׁהַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה בְּיִשְׂרָאֵל.
God instructed Aaron to kindle the Candelabrum: “Outside the Curtain of the testimony in the Tent of Meeting” (Leviticus 24:3). The dividing curtain is referred to here as: The Curtain of the testimony, to indicate that the illumination of the Candelabrum is testimony to all of humanity that the Divine Presence rests among the Jewish people.
ערך נר
נר – אשאלה נר של זכוכית מטילין בו מים יין ושמן וכיון שכלה שמן בשבת מגיע אש אצל המים ונכבה ושאלת יש בו גרם כיבוי או לא תשובה דבר זה היתר גמור הוא שאין גרם כיבוי אלא כמו ששנינו (שבת מז:) נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות ולא יתן לתוכו מים וכו׳. וכי דקתני (שבת קב.) רבי יוסי אוסר בכלי חרש חדשים וכו׳ אבל נרות של זכוכית מותר להדליק בהן ופניסין שמן ואין לערער בהן ואין לחוש בהן כלום וכך אני נוהגין להדליק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובבית רבי שבבבל ובבתי ישיבות (קידושין עח) נר אלהים טרם יכבה ושמואל שוכב וכי שמואל שוכב בהיכל ה׳ והלא אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד אלא הכי קאמר ונר אלהים טרם יכבה בהיכל ה׳ ושמואל שוכב במקומו (ערכין יא) נר ישראל ששכינה שרויה בישראל כך היה (מנחות פו: ובסיפרא במקומו) מחוץ לפרכת העדות עדות היא לכל באי העולם ששכינה שרויה בישראל מאי עדותה אמר רבה זה נר מערבי שניתן בו שמן כמדת חברותיו וממנו היה מדליק ובו היה מסיים (תמיד לג) נכנס ומצא שני נרות המזרחים דולקין מדשן את המזרחי ומניח המערבי.
א. [ליכט. לייכטער.]
מחוץ לפרכת העדות יערוך כו׳ – בפרק במה מדליקין (שבת כב:) גרסי׳ וכי לאורה הוא צריך והלא כל אותן ארבעים שנה שהלכו ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו כו׳ ומפרש ר״ת דאאהרן קאי וכי לאורה הוא צריך אהרן והלא כל אותן ארבעים שנה שהלכו ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו של עמוד האש כדאיתא בברייתא דמלאכת המשכן מסתכל בטפיח ורואה בו בחבית ורואה מה שבתוכה ובתורת כהנים בפר׳ אמור אל הכהנים גרסינן וכי צריכין לנר והלא כל אותם ארבעים שנה שהלכו ישראל במדבר לא הוצרכו לנר שנאמר כי ענן ה׳ על המשכן ומיהו סוגי׳ דשמעתין משמע דאשכינה קאי וקשיא דה״ל למימר כל העולם כלו לאורו של מקום היו הולכים.
ד ועוד בדרשות חכמים על הכתוב בענין המנורה במקדש. מה שהזכיר הכתוב (בציווי ההדלקה) ״מחוץ לפרכת העדות באהל מועד יערוך אותו אהרן מערב עד בקר לפני ה׳ תמיד...״ (ויקרא כד, ב) לשון ״עדות״, הרי זה בא להורות כי הדלקה זו עדות הוא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל.
God instructed Aaron to kindle the Candelabrum: “Outside the Curtain of the testimony in the Tent of Meeting” (Leviticus 24:3). The dividing curtain is referred to here as: The Curtain of the testimony, to indicate that the illumination of the Candelabrum is testimony to all of humanity that the Divine Presence rests among the Jewish people.
הכל
(9) וְאִם תֹּאמַר לְאוֹרָה אֲנִי צָרִיךְ וַהֲלֹא כׇּל אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָלְכוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִדְבָּר לֹא הָלְכוּ אֶלָּא לְאוֹרוֹ אֶלָּא עֵדוּת הוּא לְכׇל בָּאֵי עוֹלָם שֶׁהַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה בְּיִשְׂרָאֵל.
And if you question this and say: How is this testimony; perhaps the Candelabrum is lit for illumination? To this God would respond: Do I need its light? But isn’t it so that for all forty years that the Jewish people walked in the wilderness of Sinai until they entered Eretz Yisrael, they walked exclusively by His light, i.e., from the pillar of fire that guided them at night. If God provides light for others, he certainly does not need it Himself. Rather, evidently, the illumination of the Candelabrum is testimony to all of humanity that the Divine Presence rests among the Jewish people.
לא הלכו אלא לאורו, מכאן נרא׳ לישב קושיא שהקשו התוס׳ בפ׳ במה מדליקין דקאמר וכי לאורו הוא צריך והלא כל מ׳ שנה לא הלכו אלא לאורו ומקשי מאי קאמר מ׳ שנה גם עתה אין אנו הולכים אלא לאורו. והא לא קשיא דלאור כבוד שכינה קאמר שבעמוד הענן ועמוד האש האירה במדבר ולכך קאמר לאורו ר״ל לאור עצמו הילכך אינו צריך לאורו דהוא בעצמו מאיר להם ואין הפי׳ שלאורו לאור שלו דירצה לומר לאור שברא כמו השמש והכוכבים אלא מאור עצמו קאמר דהוא ראיה יתירה דאינו צריך לאורה ומאי דבמקום א׳ קאמר לאורו ובמקום אחר קאמר לאור׳ נר׳ דשני ברייתות הם:
ואם תאמר: שציוה הקדוש ברוך הוא על ההדלקה כי לאורה של מנורה אני צריך — אין לומר כן, והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר סיני עד כניסתם לארץ ישראל לא הלכו אלא לאורו של הקדוש ברוך הוא בעמוד האש אשר האיר לפניהם את הלילה, ומה צורך לו באור המנורה! אלא עדות הוא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל.
And if you question this and say: How is this testimony; perhaps the Candelabrum is lit for illumination? To this God would respond: Do I need its light? But isn’t it so that for all forty years that the Jewish people walked in the wilderness of Sinai until they entered Eretz Yisrael, they walked exclusively by His light, i.e., from the pillar of fire that guided them at night. If God provides light for others, he certainly does not need it Himself. Rather, evidently, the illumination of the Candelabrum is testimony to all of humanity that the Divine Presence rests among the Jewish people.
הכל
(10) מַאי עֵדוּתָהּ אָמַר רָבָא זֶה נֵר מַעֲרָבִי שֶׁנּוֹתְנִין בָּהּ שֶׁמֶן כְּנֶגֶד חַבְרוֹתֶיהָ אוּמִמֶּנָּה הָיָה מַדְלִיק וּבָהּ הָיָה מְסַיֵּים.:
What provides its testimony? Rava says: The testimony is provided by the westernmost lamp of the Candelabrum, in which they place a quantity of oil equivalent to that placed in the other lamps, and nevertheless it continues to burn longer than any of the other lamps. It burns so long that every evening, from it the priest would kindle the Candelabrum, i.e., he lit that westernmost lamp first, and the following morning, with it he would conclude the preparation of the lamps for the following evening’s lighting, because it remained alight longer than any of the other lamps. This perpetual miracle was testimony to God’s continuous presence among His people.
ממנו היה מדליק האחרות ובה היה מסיים כדתנן שחרית בא ומצא שתי נרות מזרחיות דולקות מכבה האחת שבצד מזרח והאחרת היא נר מערבי מניחה דולקת ודולקת עד הערב והאחרות שכבו לאור הבקר מטיבן זורק מה שנשאר מן הפתילה ופסולת מן השמן לחוץ ונותן בה פתילה חדשה ושמן ולערב מדליקן מנר מערבי שדולק עדיין ואח״כ מטיב נר מערבי ונותן בה שמן ובה היה מסיים להדליק האחרות ואח״כ מכבה ומדליקה לבסוף כדי לקיים בה מצות הדלקה והיינו עדות ששכינה שורה בישראל:
נר מערבי – נר אמצעי היה פונה פיו לצד מערב וכל שאר הנרות היה פיהם כלפי נר מערבי כדאמרינן בפ׳ שתי הלחם ולהכי קרי ליה נר מערבי.
כמדת חברותיה – חצי לוג דכתיב מערב עד בקר תן לה מדותיה שתהא דולקת והולכת מערב עד בקר ושיערו חכמים חצי לוג כדקתני לקמן בפ׳ שתי מדות.
ממנה היה מדליק – כלומר ממנה מתחיל הדלקה שאותה היה מדליק תחילה מבערב.
ובה היה מסיים – ההטבה בבקר שאותה היה מטיב אחרון לפי שכל בקר מצא אותה דלוק והשאר מצא אותם שכבו ופעמים שהיה דולק כל היום ומדליק ממנו כל שאר הנרות שבבקר היו כולן כבות חוץ מנר מערבי ומטיבן ומנערן מן הדשן כדכתיב בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות ונר מערבי דולק כל היום ולערב היה מדליק ממנה שאר הנרות.
מסיים – דלאחר הדלקות שאר נרות היה מכבה אותה ומטיבה ונותן בה שמן.
ממנה היה מדליק – האחרות ובה היה מסיים כדתנן (תמיד דף לג.) בא ומצא שתי נרות מזרחיות דולקים שמנורה היתה עומדת מזרח ומערב מכבה האחת שבצד מזרח ומדשנה ומניח האחת שבצד אותה שבמזרח הוא נר מערבי ומניחה דולקת עד לערב ומדליק האחרות שכבו בשחר ומטיבו וזורק מה שנשאר מן השמן ומן הפתילה לחוץ ונותן בה שמן ופתילה ומדליקה כדי לקיים בה מצות הדלקה ומסיים בה הדלקה שהיה מדליקה בתר כל הנרות.
ממנה היה מדליק – כלומר ממנה מתחיל ההדלקה שאותו מדליק תחילה בערב ובו היה מסיים ההטבה בבוקר שאותו מטיב אחרון לפי שבכל בוקר מוצא אותו דולק והשאר מוצא שכבה ופעמים שהיה דולק כל היום כולו ומדליק ממנו שאר הנרות שבבוקר היו כולם כבות חוץ ממנו ומטיבו שמנערו מן הדשן כדכתיב בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות וגו׳ ונר מערבי שדולק כל היום לערב היה מדליק ממנו שאר הנרות כך פי׳ בקונטרס וזה היה קודם שמת שמעון הצדיק שהיה נר מערבי דולק כל היום כו׳ כדאמר בריש טרף בקלפי (יומא לט.) כל ארבעים שנה ששימש שמעון הצדיק היה נר מערבי דולק מכאן ואילך פעמים דולק פעמים כבה והיה צריך ליתן בה שמן בשחרית שתהא דולקת עד הערב להדליק בה השאר והכי תנן במסכת תמיד פרק ראשון אמר להן הממונה קמא (תמיד ל:) נכנס ומצא שתי נרות מזרחיות דולקות מדשן את השאר ומניח את אלו פירוש שתי נרות מזרחיות מניח עד לאחר דם התמיד כדנפקא לן מקרא בפרק שלישי דיומא (יומא לג.) סידור מערכה משמיה דגמרא וקא סבר האי תנא כמ״ד לקמן בפרק שתי הלחם (מנחות צח:) מזרח ומערב היו מונחין והדר קתני מצאו שכבה פירוש דהיינו לאחר שמת שמעון הצדיק שלא היה הנס רגיל מדשנו ומדליקו מן הדולקין פירוש ומשים חצי לוג שמן שתהא דולקת עד הערב להדליק ממנה את השאר ואחר כך מדשן את השאר דהיינו הטבת חמש נרות ובפרק החלו עולים קתני נכנס ומצא שתי נרות מזרחיים דולקים מדשן את המזרחי ומניח את המערבי דולק שממנו מדליק את המנורה בין הערבים מצאו שכבה מדשנו ומדליקו ממזבח העולה ובפרק במה מדליקין (שבת דף כב:) פירש בקונטרס דנר מערבי היה מטיב בין הערבים ואוחז את הישנה בידו או היה מניחה בכלי עד שהיה נותן שמן ופתילה ומדליקה ומדליק ממנה את השאר והקשה רבינו תם אם אפשר לעשות כך מאי קפריך התם והא הכא כיון דקביעי נרות לא סגי דלא למישקל ואדלוקי וקשיא למאן דאמר (שבת דף כב:) אין מדליקין מנר לנר מאי קושיא הרי באותה שעה יכול להדליק את כולן דמאחר שהוציא פתילה ישנה מן הנר שבמנורה אין בו משום מצוה ויש לומר דלא אפשר לעשות כן משום דדרשינן בתורת כהנים להעלות נר תמיד שצריך שיהא נר קבוע להדליק שאר נרות ואיזה זה נר מערבי וריב״א פירש דבעוד שהישנה דולקת בנר מערבי היה מדליק ממנה את השאר על ידי פתילות ארוכות ושוב מדשן את זו ונותן בה שמן ופתילה חדשה ארוכה ומדליקה מן השאר והיינו ובה היה מסיים ההדלקה והיינו עדות שהיה מדליק ממנה מאותה שהודלקה אמש את השאר כל ימי שמעון הצדיק ולישנא דמתני׳ דתמיד משמע כדבריו מדקתני שממנו מדליק המנורה בין הערבים ואפשר במה שמדליקה שחרית ממזבח העולה ואין ממתינין עד הערב שידליקנה ממזבח העולה ואח״כ ידליק ממנה את השאר משום דכתיב תמיד דבעינן שתהא המנורה דולקת תמיד ואם הטענה תלוי בכך א״כ לפירוש הקונטרס קשיא דבשעה שאוחז הישנה בידו אין שום נר דולק במנורה ושמא הא דתקון הכי היינו טעמא שלא לשנות מכמות שהיה בשעה שהנס קיים בימי שמעון הצדיק.
ומבררים: מאי [מה] הדבר בו מתבטאת עדותה של המנורה על כך? אמר רבא: זה נר מערבי שבמנורה, שהיו נותנין בה, בנר המערבי, כמות שמן שהיא כנגד (בדומה) לכל שאר חברותיה (הנרות האחרים) ולא יותר, ועם זאת, בערבו של כל יום נר זה היה הנר הראשון שהודלק, וממנה היה הכהן מדליק את המנורה, ובבוקר כשהיה הכהן מיטיב את הנרות, בה היה הכהן מסיים, שכן אף שהודלקה ראשונה היתה כבה אחרונה. וזהו נס קבוע שהיה במקדש.
What provides its testimony? Rava says: The testimony is provided by the westernmost lamp of the Candelabrum, in which they place a quantity of oil equivalent to that placed in the other lamps, and nevertheless it continues to burn longer than any of the other lamps. It burns so long that every evening, from it the priest would kindle the Candelabrum, i.e., he lit that westernmost lamp first, and the following morning, with it he would conclude the preparation of the lamps for the following evening’s lighting, because it remained alight longer than any of the other lamps. This perpetual miracle was testimony to God’s continuous presence among His people.
הכל
(11) מתני׳ מַתְנִיתִין : מֵאַיִן הָיוּ מְבִיאִין אֶת הַיַּיִן בקְדוֹחַיִם וַעֲטוּלַיִן אַלְפָּא לַיַּיִן שְׁנִיָּה לָהֶן בֵּית רִימָּה וּבֵית לָבָן בָּהָר וּכְפַר סִיגְנָא בַּבִּקְעָה כׇּל אֲרָצוֹת הָיוּ כְּשֵׁרוֹת אֶלָּא מִיכָּן הָיוּ מְבִיאִין.
MISHNA: From where would they bring the wine for libations? Keduḥim and Attulin are the primary sources for wine. Secondary to them is Beit Rima and Beit Lavan, located in the mountain, and the village of Signa, located in the valley. All the regions were valid sources for wine; but it was from here, i.e., the aforementioned locations, that they would bring the wine.
ה משנה מאין היו מביאין את היין לנסכים? יינם של המקומות הנקראים בשם קדוחים ועטולין הוא אלפא (הראשון והמובחר) לכל יין אחר, וממנו ראוי להביא לכתחילה לנסכים. שניה להן בטיב היין הם המקומות הנקראים בית רימה ובית לבן בהר וכפר סיגנא הנמצאת בבקעה. ומבהירים: אמנם כל הארצות היו כשרות להביא מהן את היין, אלא מיכן (מהמקומות המנויים למעלה) היו מביאין לכתחילה.
MISHNA: From where would they bring the wine for libations? Keduḥim and Attulin are the primary sources for wine. Secondary to them is Beit Rima and Beit Lavan, located in the mountain, and the village of Signa, located in the valley. All the regions were valid sources for wine; but it was from here, i.e., the aforementioned locations, that they would bring the wine.
הכל
(12) אֵין מְבִיאִין גלֹא מִבֵּית הַזְּבָלִים וְלֹא מִבֵּית הַשְּׁלָחִים וְלֹא מִמַּה שֶּׁנִּזְרַע בֵּינֵיהֶן וְאִם הֵבִיא כָּשֵׁר אֵין מְבִיאִין הַלִּיסְטְיוֹן וְאִם הֵבִיא כָּשֵׁר אֵין מְבִיאִין יָשָׁן דִּבְרֵי רַבִּי ד וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין ה אֵין מְבִיאִין לֹא מָתוֹק וְלֹא מְעוּשָּׁן וְלֹא מְבוּשָּׁל וְאִם הֵבִיא פָּסוּל וְאֵין מְבִיאִין מִן הַדָּלִיּוֹת אֶלָּא מִן ו הָרַגְלִיּוֹת וּמִן הַכְּרָמִים הָעֲבוּדִין.
One may not bring libations of wine that come from a fertilized vineyard, or from an irrigated vineyard, or from a vineyard in which grain was sown between the vines. But if one did bring a libation from such wine, it is valid. One may not bring libations from sweet wine made from sun-dried grapes [hilyasteyon], but if one did bring a libation from such wine, it is valid. One may not bring wine aged for one year; this is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi, but the Rabbis deem it valid. One may not bring libations from sweet wine, nor from wine produced from smoked grapes, nor libations from boiled wine, and if one did bring a libation from such wine, it is not valid. And one may not bring wine produced from grapes suspended on stakes or trees; rather, one brings it from grapes at foot height, i.e., that rest on the ground, which are superior-quality grapes, and from vineyards that are cultivated, i.e., where one hoes beneath the vines twice a year.
ערך דל
דל – א(בפרק ד׳ דפיאה) בדלית ובדקל בעל הבית מוריד ומחלק לעניים כן הוא משפט הפיאה שכל עני ועני מה שמגיע לידו זוכה בו שהפקר הוא ואם יש שם עניים ואומרים תשעים ותשעה נחלק את הפיאה בשוה שיכול כל אחד ואחד ממנו ליטול כשיעור המגיע לחלקו ואחד אומר לבוז לזה שומעין שאמר כהלכה כלומר נתפוש כל אחד וא׳ ממני כמה שיכול ומהו כהלכה כן מפורש (בתורת כהנים) תעזוב הנח לפניהן והן יבוזו אפילו צ״ט אומרים לחלק ואחד אמר לבוז אפילו הוא בריא אפילו ידיו יפות לזה שומעין שאמר כהלכה יכול אף דלית ודקל כן תלמוד לומר אותם אפילו צ״ט אומרים לבזבז ואחד אומר לחלק אפי׳ חולה אפילו מנוול לזה שומעין שאמר כהלכה ומה ראית לומר בדלית ודקל לחלק ושאר פירות לבזבז אחר שריבה הכתוב ומיעט תלמוד לומר קציר מה קציר שהקטן שולט בו כגדול יצאו דלית ודקל שאין הקטן שולט בו כגדול זה פירש רבינו משולם ברבי משה ברבי איתיאל מעיר מגנצ״א (פרק ז בכלאים) המדלה את הגפן (מנחות פו:) אין מביאין מן הדליות אלא מן הרגליות (פסחים ע) ת״ר אוכלין בענבין עד שיכלו דליות של אבל. (בבא מציעא צא:) אמר רב ששת בריה דרב אידי במודלית. (בבא מציעא קיא) דלית שעל גב פרסקי פי׳ דלית גפן גדול המודלה על גבי אילנות מן ורעו דליותיו ובלעז פירגול״ה.
א. [צוויגענרייכער. רעבע.]
הלוסטין – יין מתוק מחמת השמש שהיו תולין את הענבים להשמש.
ישן – משל אשתקד.
מתוק – היינו מאליו ולא מחמת השמש ל״א תירוש שלא עברו עליו ארבעים יום.
מן הדליות – מן הגפנים המודלות על גבי כלונסות ונסרים טלטרייל״ש.
אלא מן הרגליות – ששוכבות על גבי קרקע לרגלי בני אדם שאינן מודלות.
העבודים – חפורים.
מתני׳ הלסטיון – שנתבשלו הענבים בחמה יותר מדאי.
מעושן – כשהיו הענבים מרים היו מעשנין אותן כדי למתקן או מבשלין אותן.
לא מתוק – כשהוא מתוק מחמת עצמו כדמפרש בגמ׳ ענין אחר תירוש שלא עברו עליו ארבעים יום.
מן הדליות – שקורין טרייל״ש לפי שאין יינו יפה.
אלא מן הרגליות – יין שגדל בגפנים נמוכים שהוא יפה.
העבודים – מפרש בגמ׳.
הליסטיון – יין ענבים שנתמתקו בשמש כדמוכח בגמ׳ דמוקי לה בחוליא דשמשא ומיהו לא כמו שפי׳ בקונט׳ שתולין הענבים לשמש דהא בפרק המוכר פירות (ב״ב צז:) קתני בברייתא יין הליסטיון ושל צמוקין אלא במחובר בעודן בגפן נמתקו בשמש.
מתוק – לשון אחר פי׳ בקונטרס תירוש שלא עברו עליו ארבעים יום ולא יתכן דהא הכא קתני ואם הביא פסול ובפרק המוכר (ב״ב צז.) תני רבי חייא יין מגיתו לא יביא ואם הביא כשר ונראה כלשון אחר שפי׳ מתוק היינו מאליו ולא מחמת השמש.
ולא ממה שנזרע ביניהם. ק״ל הא תינח גבי שמן דתני ולא ממה שנזרע ביניהם אבל גבי יין קשיא דתיפוק לי דהוי כלאים בכרם ואסור היין ואע״ג דקי״ל כר׳ יאשיה דאמר אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד ה״מ למילקי אבל מ״מ נאסר בלא מפולת יד כדאמרינן גבי המעביר עציץ נקוב בכרם בפ׳ כל שעה ובכמה מקומות וכן המסכך גפנו בב״ק ואין לומר דמיירי הכא בשל כותי דז״א חדא דשל ישראל הוא ועוד דבכותי נמי אסירי שהרי אפי׳ בחוצה לארץ גזור בהו רבנן, אלא נ״ל דמיירי שנזרע ביניהם בשיעור הרחקה שהצריכו חכמים לזורע ביניהם שיש ביניהם י״ו אמה כדי עבודת הכרם כדאמרינן בפ׳ קרחת הכרם גבי מעשה בצלמון, ומ״מ נרא׳ דוחק לומר כן מפני שפירש״י לעיל גבי שמן הטעם מפני שהזרעים מכחישין הזיתים, וכאן אם יהיה ביניהם שיעור הרחקה איך יכחישו הגפנים, ושמא אעפ״י דלא ינקי שמא מכחשי, אי נמי מיירי בשאר זרעים ואינם חטה ושעורה ואע״ג דמשמע דגם שאר זרעים בכרם אסירי נראה דדוקא לזרוע לכתחלה אבל אם זרעו שרי כדאמרינן בשבת [דף קל״ט] על בני בשכר מהו לזרוע כשיתא בכרמא וקאמר רב משרשיא יהיב פרוטה לתינוק כותי וזרע להו:
אין מביאין יין לנסכים לא מבית הזבלים (כרם המדושן בזבל) ולא מבית השלחים (כרם המושקה בידי אדם) ולא ממה (מגפנים) שנזרע ביניהן זרעים שונים. ואין זה אלא לכתחילה, ואולם אם הביא — יין זה כשר לנסכים. וכן אין מביאין לכתחילה לנסכים יין הליסטיון (העשוי מענבים שהתמתקו ביותר על ידי השמש), ואולם אם הביא — הריהו כשר. אין מביאין לנסכים מן היין הישן שעברה עליו שנה, אלו דברי רבי, ואילו חכמים מכשירין להבאה לנסכים מן היין הישן. אין מביאין לנסכים לא מהיין המתוק ולא מעושן (שנעשה מענבים שהעלו עשן מתחתיהם על מנת להיטיב את טעמם), ולא מן היין המבושל באש. ובשלושת יינות אלה, אף בדיעבד, אם הביא — הריהו פסול לנסכים. ואין מביאין מן הדליות (גפנים המודלות על גבי עמודים או עצים), אלא מן הגפנים הרגליות (השטוחות על פני הקרקע), שפירותיהן משובחים יותר. ומביאים מן הכרמים העבודין (המעובדים, שעודרים תחת הגפנים פעמיים בשנה).
One may not bring libations of wine that come from a fertilized vineyard, or from an irrigated vineyard, or from a vineyard in which grain was sown between the vines. But if one did bring a libation from such wine, it is valid. One may not bring libations from sweet wine made from sun-dried grapes [hilyasteyon], but if one did bring a libation from such wine, it is valid. One may not bring wine aged for one year; this is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi, but the Rabbis deem it valid. One may not bring libations from sweet wine, nor from wine produced from smoked grapes, nor libations from boiled wine, and if one did bring a libation from such wine, it is not valid. And one may not bring wine produced from grapes suspended on stakes or trees; rather, one brings it from grapes at foot height, i.e., that rest on the ground, which are superior-quality grapes, and from vineyards that are cultivated, i.e., where one hoes beneath the vines twice a year.
הכל
(13) וְלֹא כּוֹנְסִין אוֹתוֹ בַּחֲצָבִין גְּדוֹלִים אֶלָּא בְּחָבִיּוֹת קְטַנּוֹת וְאֵינוֹ מְמַלֵּא אֶת הֶחָבִית עַד פִּיהָ כְּדֵי שֶׁיְּהֵא רֵיחוֹ נוֹדֵף.
And when producing wine for libations, one should not collect the wine into large barrels, as it causes the wine to spoil; rather, it should be placed in small casks. And one does not fill up the cask until its mouth; rather, one leaves some empty space so that its fragrance will collect there and diffuse when the lid is opened.
חצבים גדולים – פוגמים טעם היין.
[ואינו ממלא את החבית] – כשחבית מלאה יוצא ריחה לחוץ ואינה נודף.1
1. בדפוס וילנא מופיע כאן ד״ה ״הקמחין״ שמופיע במהדורתנו בתחילת דף פ״ז.
לא היו כונסין אותו בחצבין גדולים – לפי שכשהיו מסתפקין ממנו על יד היו החצובין מתרוקנים ומתקלקל היין.
כדי שיהא ריחו נודף – שכשהיא חסירה קימעא היין נודף יותר מכשהיא מליאה.
ואת היין הבא לנסכים לא כונסין (מכניסים) אותו בחצבין (כדים) גדולים שכן בכך נפגם טיבו של היין, אלא בחביות קטנות. ואף בחביות אלה אינו ממלא את החבית עד פיה, אלא משאיר מקום פנוי. וטעם הדבר — כדי שיהא ריחו של היין נודף (מתפשט בחלל החבית, ונאסף אל מתחת למגופת החבית).
And when producing wine for libations, one should not collect the wine into large barrels, as it causes the wine to spoil; rather, it should be placed in small casks. And one does not fill up the cask until its mouth; rather, one leaves some empty space so that its fragrance will collect there and diffuse when the lid is opened.
הכל
(14) אֵינוֹ מֵבִיא מִפִּיהָ מִפְּנֵי
One should not bring libations from wine that rests at the mouth of the cask due to
ערך קמה
קמה – א(נזיר נג:) אלא דאקמח אקמוחי פי׳ טחנן בריחים ועשאן כקמח. (מנחות פו:) ואינו מביא מפיה מפני הקמחין פי׳ קמחין בלעז קנוט״י כלומר לבנים כמו קמח. (פסחים עד) אמר ליה דרמא לך הא לא חש לקמחיה הדר ביה וכו׳ (יומא מו) אמר רבא האי מאן דלא חש לקמחיה (יבמות מב) אחד בתולות דרמא לך הא לא חש לקמחיה סתם ואח״כ מחלוקת וכו׳ פירוש אכילתו להפסד הולכת שאינו מתעסק בתורה כראוי לה. וי״א לא שימש כל צורכו ולא ידע שמועה זו ואתא לפרוקי לן ס״א לא חש לקמחיה כלומר לא חשש לפניו הקושיא שתבא לו.
ערך עלס
ערך עשן
עשן – גמעשנין עד ראש השנה פי׳ בערך זבל (ביצה כג.) לעולם לעשן מידי דהוה אבישרא אגומרי פי׳ לעשן פירות שהוא מכשירי אוכל נפש. פ״א להניח בשמים על גחלים לעשן שום דבר שיהא לו ריח טוב אסור מפני שמכבה גחלים בשעה שנותן בשמים עליהם ונימא מותר מפני שמבעיר. דהבערה בי״ט שרי. על גבי חרש מותר פי׳ שליבן לבינה ונתן עליה בשמים מותר דאינה מכבה כלל (יומא לח.) מעלה עשן ראיתי כנגדי פי׳ הסם שנותנין בקטורת ומעלה עשנה כמקל שאינה מפצעת לכאן ולכאן (יבמות קטו) עישנו עלינו בית עישנו עלינו מערה פי׳ אנשי חיל כשהולכין לכבוש עיר ורואין מערות ומדמין שיש שם בני אדם ומתיראין ליכנס שמא כלי זיין בידם והורגין אותם מה עושים מציתין בהן את האור על פתח המערות שתמלא מערה עשן ואם יוצאין אליהן מוטב ואם לאו נחנקין ופעמים יש חורין במערה ונמלטין מהן (חולין נח) אחוזת דם והמעושנת (מנחות פו) אין מביאין לא מתוק ולא מבושל ולא מעושן.
ערך פלמטוס
פלמטוס – ד(בבא בתרא קמד:) ת״ר אחד מן האחים שמינוהו פלמיטוס (מנחות פו) פעם אחת נצטרכו אנשי לודיקיא לשמן ומינו להן פלמיטום אחד (א״ב בנוסחאות כתוב פולימיסטים ופי׳ רשב״ם בההיא דבבא בתרא בשם רבינו חננאל לוחם מלחמת בלשון יון ויפה פי׳).
ערך רגב
רגב – ה(מנחות פ״ו) שניה לה רגב בעבר הירדן.
א. [מעהל.]
ב. [פריילך.]
ג. [רייכערן.]
ד. [שטרייטער.]
ה. [ארטס נאמע.]
One should not bring libations from wine that rests at the mouth of the cask due to
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.