תניא אמר ר׳ יהודה אין ביעור חמץ אלא שריפה והדין נותן ומה נותר שאינו בבל יראה ובבל ימצא וכו׳ עד חזר ר׳ יהודה ודנו דין אחר נותר הרי הוא בבל תותירו וחמץ הרי הוא בבל תותירו מה נותר טעון שריפה אף חמץ טעון שריפה אמרו לו חטאת העוף הבאה על הספק ואשם תלוי לדבריך יוכיחו שהן בבל תותירו כדכתיב (ויקרא ז טו) לא יניח ממנו עד בקר ואנו אומרים בשריפה ואתה אומר בקבורה דתנן בסוף תמורה אשם תלוי ישרף [ר״י אומר יקבר] חטאת העוף הבא על הספק ישרף ר׳ יהודה אומר יטילנה לאמה ותניא כיצד אמר רבי יהודה יטילנה לאמה מנתחה אבר אבר ומשליכה לפני אמה ומתגלגלת ויורדת לנחל קדרון.
(1) 
חָזַר רַבִּי יְהוּדָה וְדָנוֹ דִּין אַחֵר נוֹתָר יֶשְׁנוֹ בְּבַל תּוֹתִירוּ וְחָמֵץ בְּבַל תּוֹתִירוּ מָה נוֹתָר בִּשְׂרֵיפָה אַף חָמֵץ בִּשְׂרֵיפָה.
חָזַר רַבִּי יְהוּדָה וְדָנוֹ דִּין אַחֵר נוֹתָר יֶשְׁנוֹ בְּבַל תּוֹתִירוּ וְחָמֵץ בְּבַל תּוֹתִירוּ מָה נוֹתָר בִּשְׂרֵיפָה אַף חָמֵץ בִּשְׂרֵיפָה.Then Rabbi Yehuda presented a different logical derivation: The prohibition against eating and deriving benefit from leftover sacrificial meat is clearly included in the prohibition of: And you shall not leave over. And leavened bread is also included, in a sense, in the prohibition of: And you shall not leave over, as once the time it may be eaten expires, one violates the prohibitions of: It shall not be seen, and: It shall not be found, by owning it. Just as leftover sacrificial meat is subject to burning, so too, leavened bread is subject to burning.
חזר ר׳ יהודה ודנו דין אחר – הא דקרי ליה השתא דין אחר טפי מהני דלעיל אומר ריב״א משום דהשתא אין צריך לאיסור אכילה והנאה וענוש כרת אלא בצד דבל תותירו לחודיה מצינו למילף דליתיה בכולהו.
וחמץ הרי הוא בבל תותירו – תימה לר״י היכי עביד לעיל קל וחומר מנותר שאינו בבל יראה ובל ימצא והא חשיב הכא בל תותירו כמו בל יראה ואומר ר״י דמכל מקום נראה דעביד שפיר קל וחומר דנותר אינו בבל יראה דמיד שהותיר עובר ושוב אינו עובר אבל חמץ אפי׳ לאחר שהותיר עובר בכל שעה בבל יראה.
(1-10) גמרא איבעי׳ להו וכו׳ עד אמר רבא מסתברא וכו׳ – כתב הרי״ט ז״ל דלא פליגי רבה ורב יוסף בעיקר דינא אלא בדין חמץ בלחוד דרבה מצריך ליה פירור בשאר והרי״ט (נ״ל דצ״ל נהרות, המעתיק) ורב יוסף לא מצריך ליה פירור כלל אבל בע״ז כ״ע מודו דלים המלח לא בעי שחיקה ובשאר נהרות בעי שחיקה. והלכתא כרבה לפום כללא דאמרי רבוותא ז״ל דכל היכא דפליגי רבה ורב יוסף הלכה כרבה בר משדה קנין ומחצה ואינו בסדר נזיקין דוקא וכן פסקו הגאוני׳ ז״ל בזו.
חזר ר׳ יהודה ודנו דין אחר נותר ישנו בבל תותירו – ה״ה דהוה מצי למימר אמר להן ר׳ יהודה הפרש נותר אסור באכילה ובהנאה וענוש כרת וישנו בבל תותירו והכי איתא בתוספתא אלא דהא קמ״ל דאפילו בחומר אחד סגי דהיינו בל תותירו ואי הוה מייתי כולהו חומרי נמי הוה מקשה חלב של אשם תלוי יוכיח כדקא עביד נמי בתוספתא:
בתוספות בד״ה אמרו לו תימא לרשב״א לדבריהם דרבנן וכו׳ אמאי לא ילפינן חמץ מנותר וכו׳ עס״ה. נראה דכל דבריהם בזה היינו לפי שיטתם דלעיל דהך ילפותא דהכא הוי במה מצינו משא״כ לשיטת רש״י דהך ילפותא דבל תותירו הוי מג״ש אם כן לא שייך להקשות לדבריהם דרבנן דע״כ אינהו לית להו הך ג״ש אלא מה שאמרו לו אשם תלוי וחטאת עוף יוכיח היינו דווקא לדבריו דרבי יהודה דלמאי דאית לך הך ג״ש דבל תותירו אם כן טפי אית לך למידרש הך ג״ש גופא לענין אשם תלוי וחטאת עוף דהוי נמי בבל תותירו דתו לא שייך למידרש ממיעוטא דכי קדש הוא הוא בשריפה ולא חטאת עוף ואשם כדמייתי התוס׳ בדיבור הסמוך כיון דאפילו חמץ בפסח דלאו קדש הוא אמרת הוי בשריפה וטפי הוי לך למידרש מיעוטא דכי קדש הוא למעט חמץ בפסח כדמשמע לעיל דף כ״ה דדריש כה״ג לענין שאר איסורין שבתורה כן נראה לי לשיטת רש״י ובזה נתיישב גם כן לשון יוכיח שדקדקתי לעיל בסמוך אמנם לע״ד אדרבה לפי מאי דמשמע להו להתוס׳ דהך ילפותא דבל תותירו היינו במה מצינו כ״ש דאין מקום לקושיית הרשב״א דודאי לדבריהם דרבנן בלא״ה לא שייך האי ק״ו ומה מצינו למילף חמץ בפסח מנותר דמה לנותר שכן אין היתר לאיסורו משא״כ חמץ בפסח יש היתר לאיסורו דהא קי״ל דחמץ לאחר הפסח אין אסור אלא מדרבנן ואם כן לפ״ז ע״כ הא דיליף ר׳ יהודה בהך ברייתא חמץ בפסח בק״ו או במה מצינו היינו דאזיל לטעמיה דס״ל חמץ לאחר הפסח אסור מדאורייתא אפילו בהנאה כדאיתא להדיא בסוגיא דבסמוך גבי חמץ של כותים אם כן לפ״ז יפה השיבו חכמים לר״י אשם תלוי וחטאת עוף לדבריך יוכיחו לדבריהם בלא״ה איכא פירכא אחריתי כן נראה לי נכון וברור בעזה״י אולי מקום הניחו לי בזה. ויש לי ליישב עוד בדרך אחר למאי דפרישית בסמוך דהך מילתא דר״י ורבנן הכא תליא במאי דפליגי בשילהי תמורה אי נקברין דאיסורי הנאה חמירי משריפה או איפכא ואם כן לפי זה נמי לא הוצרכו חכמים להשיב לר״י אלא לדבריו ודו״ק:
חזר ר׳ יהודה ודנו דין אחר: נותר ישנו בכלל איסור ״בל תותירו״, שהרי עיקר איסורו ממה שעברו והותירוהו אחר זמן אכילתו, וחמץ הריהו ב״בל תותירו״, שהרי לאחר זמן איסור אכילתו הוא ב״בל יראה ובל ימצא״. מה נותר דינו בשריפה — אף חמץ דינו בשריפה.
Then Rabbi Yehuda presented a different logical derivation: The prohibition against eating and deriving benefit from leftover sacrificial meat is clearly included in the prohibition of: And you shall not leave over. And leavened bread is also included, in a sense, in the prohibition of: And you shall not leave over, as once the time it may be eaten expires, one violates the prohibitions of: It shall not be seen, and: It shall not be found, by owning it. Just as leftover sacrificial meat is subject to burning, so too, leavened bread is subject to burning.
הכל
(2) אָמְרוּ לוֹ אָשָׁם תָּלוּי וְחַטַּאת הָעוֹף הַבָּא עַל הַסָּפֵק לִדְבָרֶיךָ יוֹכִיחוּ שֶׁהֵן בְּבַל תּוֹתִירוּ שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים בִּשְׂרֵיפָה וְאַתָּה אוֹמֵר בִּקְבוּרָה שָׁתַק ר׳ רַבִּי יְהוּדָה.
They said to him: According to your opinion, an uncertain guilt-offering and a bird sacrificed as a sin-offering in a case of doubt will prove that this comparison is not valid, as they are also included in the prohibition of: And you shall not leave over, since these offerings are prohibited after the time in which they may be eaten has expired. As we say that they are subject to burning, but you say that an uncertain guilt-offering is subject to burial. Rabbi Yehuda was silent, as he had no response.
They said to him: According to your opinion, an uncertain guilt-offering and a bird sacrificed as a sin-offering in a case of doubt will prove that this comparison is not valid, as they are also included in the prohibition of: And you shall not leave over, since these offerings are prohibited after the time in which they may be eaten has expired. As we say that they are subject to burning, but you say that an uncertain guilt-offering is subject to burial. Rabbi Yehuda was silent, as he had no response.
תנו רבנן אשם תלוי וחטאת [העוף] הבאה על הספק וחולין שנשחטו בעזרה ר׳ יהודה אומר יקברו ר׳ שמעון אומר ישרפו שתק ר׳ יהודה. ירושלמי אשם תלוי בשיטתך יוכיח שאסור באכילה ובהנאה וחייבין עליו ויש בו זמן ואתה אומר בקבורה ולא בשרפה פירושו אשם תלוי שנודע לו אחר שחיטה וחטאת העוף הבאה על הספק שנודע לו אחר מליקתה דתנן בכריתות פ׳ [המביא אשם (ד׳ כה)] חטאת העוף הבאה על הספק אם משנמלקה נודע לו הרי זו תקבר.
שתק ר׳ יהודה היינו דאמרי אינשי כפא דחט נגרא כו׳ פירוש כמו משל אומרין בני אדם הכף שחטטו בני אדם וחקקו כי חטט וחקק אחד הוא כגון החוטט בגדיש לעשות לו סוכה בתוכו שורפין חרדל שלו כלומר שאלו לא מצא הכף שחקקו לא היו שורפין החרדל שלו וכן היה ר׳ יהודה אומר אילולי לא השיבוהו מדבריו לא היו משתקין אותו.
פי׳ סדנא כמו היה יושב בספינה או באסדא והם כבלים שנותנין ברגלי הכלואים בבית הכלא.
גיראה האומן העושה החצים.
אשם תלוי – בא על ספק כרת כגון חלב ושומן לפניו ושגג באחד מהן ואינו יודע איזה מהן אכל ואם שחטו ואירע בו פסול או נותר פליגי ר׳ יהודה ורבנן בשילהי פרק בתרא דתמורה לר׳ יהודה בקבורה לרבנן בשריפה.
חטאת העוף הבא על הספק – כגון הפילה ספק ולד ספק אינו ולד אינה אוכלת בקדשים שמא ולד הוא עד שתביא כפרתה העולה באה על תנאי אם ילדתי הרי היא לחובתי ואם לאו הרי היא נדבה וחטאת העוף מביאתו על הספק ואין כאן משום חולין בעזרה דמקראי נפיק במסכת נזיר בפרק מי שאמר (דף כט.) ואסורה באכילה שמא חולין היא ומליקתה שויה נבילה ופליגי בה רבי יהודה ורבנן בפרק בתרא דתמורה חטאת העוף הבא על הספק תשרף רבי יהודה אומר יטילנה לאמה.
ואתה אומר בקבורה – אאשם תלוי קאי דקאמר ר׳ יהודה יקבר ואע״ג שהנותר ממנו אסור באכילה ובהנאה וענוש כרת והוא בבל תותירו.
אמרו לו אשם תלוי יוכיח – תימה לרשב״א לדבריהם דרבנן דאמרו שהם בשריפה אמאי לא ילפינן חמץ מנותר שהוא בשריפה ואומר ר״י דמשמע להו הנותר בשריפה ולא כל איסורין שבתורה בשריפה ואפי׳ חמץ.
ואתה אומר בקבורה – טעמא דר׳ יהודה דריש בת״כ מכי קדש הוא הוא בשריפה ולא חטאת עוף ואשם תלוי בשריפה.
ותנן נמי גבי ע״ז – אומר ר״י דרבנן דמתניתין היינו רבי יוסי דפרק כל הצלמים (ע״ז מג:) אי נמי מתני׳ דהכא א״ש כרבנן דהתם דאמרו לו אף היא נעשה זבל ומגדל צמחים ורחמנא אמר לא ידבק בידך וגו׳ והא דשרו הכא היינו משום דבחמץ כתיב לא יאכל ואינו אסור אלא כדרך הנאה וכי האי גוונא לאו דרך הנאה היא אבל בע״ז לא כתיב אכילה ואסור אפי׳ שלא כדרך הנאה.
שאנו אומרים בשריפה ואתה אומר בקבורה – וא״ת ולרבנן דאמרי בשריפה מאי איכא למימר. תריץ ואימא דרבנן סברי חולין מקדשים לא ילפינן:
וחכמים אומרים מפרר וזורה לרוח או מטיל לים חכמים דהכא היינו ר׳ יוסי דאית לי׳ נמי גבי ע״ז שוחק וזורה לרוח או מטיל לים דאי לא למאן דפריש דלשאר נהרות בעינן פירור וזריה הא רבנן פליגי עליה דר׳ יוסי התם ואמרו לו אף הוא נעשית זבל וכתי׳ לא ידבק בידך מאומה מן החרם. וקרא דויזר על פני המים מפרשי ליה התם דלא נתכון אלא לבודקן כסוטות הא לאו הכי היה אסור אלא כדאמרן דהיינו ר׳ יוסי:
אמר רבה מסתברא ע״ז דלים המלח לא בעי שחיקה דהא מצי לעכובי לה עד דאזל להתם ובים המלח לא שכיחי כל כך אינשי דליזכו בה:
חמץ דלשאר נהרות דהא לא מצי לעכובי ליה בעי פירור ורב יוסף פליג עליה ולא שני ליה בין ים המלח לשאר נהרות אלא דלעולם בעי ע״ז שחיקה חמץ דמאיס בים לא בעי פירור וה״מ נהמא דמאיסה אבל חטי בעו פירור כלומר פיזור והרב אלפסי ז״ל לא הביא זה בהלכותיו. וטעמא משום דהאי פלוגתא דר׳ יהודה ורבנן לאחר איסורו הוא דאמרן לעיל דלא אמר ר׳ יהודה אלא שלא בשעת ביעורו והלכך לדידן דמבטלינן ולא עבר עליה בבל יראה ובל ימצא בכל מאי דבעי מצי מבער. מיהו בעיק׳ פלוגתייהו דרבה ורב יוסף משמע דלתרוייהו חמץ בים המלח לא בעי פירור אבל מכיון דקתני בריית׳ סתמא היה מהלך במדבר מפרר וזורה לרוח היה הולך בספינה מפרר ומטיל לים נקטינן הכא לחומרא ולא שנא ע״ז ולא שנא חמץ בין בים המלח בין בשאר נהרות בעי שחיקה ופירור וכן כוונת הר״ז ז״ל ועיקר. ואיכא מאן דפסק הלכה כר׳ יהודה דאין ביעור חמץ אלא שריפה דסתם מתני׳ דתמורה כותיה דקתני אלו הן הנשרפין וחשיב בהדייהו חמץ בפסח וזהו דעת מקצת חכמים הצרפתים. ואיכא מאן דאמר הלכה כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים דטעמיה דר׳ יהודה דכל דין שאתה דן לא קיימ״ל הכי גבי סוכה וכיון דבטל טעמא בטל דינא וכן נראה דעת הרב אלפסי ז״ל:
בד״ה ואתה אומר כו׳ טעמא דר״י דריש בת״כ מכי קודש הוא כו׳ עכ״ל משום דדרשינן לעיל כל שבקודש פסול בשריפה אצטריך להאי מיעוטא דהוא למעט אלו שבקודש ואינן בשריפה וק״ל:
אמרו לו: אם כן, אשם תלוי וחטאת העוף הבא על הספק, לדבריך (לפי שיטתך שלך. במסכת תמורה לד,א) יוכיחו שהן ב״בל תותירו״ שאסור להותיר מהם לאחר זמנם. שאנו אומרים דינם של אלו בשריפה, ואתה אומר שאשם תלוי בקבורה! שתק ר׳ יהודה ולא מצא תשובה לדבר.
They said to him: According to your opinion, an uncertain guilt-offering and a bird sacrificed as a sin-offering in a case of doubt will prove that this comparison is not valid, as they are also included in the prohibition of: And you shall not leave over, since these offerings are prohibited after the time in which they may be eaten has expired. As we say that they are subject to burning, but you say that an uncertain guilt-offering is subject to burial. Rabbi Yehuda was silent, as he had no response.
הכל
(3) אָמַר רַב יוֹסֵף הַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי כַּפָּא דַּחֲטָא נַגָּרָא בְּגַוַּוהּ נִשְׂרוֹף חַרְדְּלָא.
Rav Yosef said: This is as people say: In the spoon that the carpenter made, the mustard will burn his palate. In other words, one can be harmed by his own actions. Similarly, in this case the strongest proof against Rabbi Yehuda’s opinion is the one based on Rabbi Yehuda’s own statement.
Rav Yosef said: This is as people say: In the spoon that the carpenter made, the mustard will burn his palate. In other words, one can be harmed by his own actions. Similarly, in this case the strongest proof against Rabbi Yehuda’s opinion is the one based on Rabbi Yehuda’s own statement.
ערך כף
כף – א(שבת פ:) חול כדי ליתן על מלא כף סיד (גמ׳) תנא כדי ליתן על מלא כך של סיידין (מדות פרק ג) ולא היו סדין אותו בכפין של ברזל וכו׳ פי׳ אותו ברזל של סייד שעשוי כמין כף. (פסחים כח.) כפא דחט נגריה בגויה נשרוף חרדלא׳ פי׳ כף שחקק האומן באותו הכף עצמו שורף פיו בחרדל חזק כלומר משל דרבי יהודה קשיא ליה השתא מה שאמר הוא בקבורה חטט וחקק אחד הוא. (כלים פרק י״ג) קולי גריפין שניטלה כפה שמאה מפני שינה פירושו בערך ק׳. מכחול שניטל הכף טמא מפני הזכ׳ פירשנו בערך מ׳. (כלים פרק כ״ו) כף לוקטי קוצים טהורה פי׳ המלקטין קוצין יש להן כמין כף והוא יד מעור כדי שלא יחבלו ידיו וראיה לדבר ובליעל כקוץ מונד כלהם כי לא ביד יקחו. מנח כפא אכיפי ומטלטל (שבת קמב) פי׳ מניח אדם תרווד אכיפי הן כגון כיפה של צמר. פ״א מניח תרווד על עומרין. מהלכי כפים בחיה טומאתי לך. (חולין ע) פי׳ עובר טמא שהוא ממהלכי כפים שאין פרסותיו סדוקות בחיה טימאתי לך כלומר אף שהאם חיה טימאתי לך. (שבת קיב) סנדל שנפסקה אחת מאזניו או אחת מתרסיותיו שניטל כל הכף טמא שני אזניו או שני תרסיותיו או שניטל רוב הכף טהור (חולין נד) מודה בה רב מכפא דמוחא ועד אטמא פי׳ מכף הקדקד ועד הירך.
א. [לעפעל פפאנע.]
כפא דחטא נגרא – כף בזך שחקק האומן בתוכו ישרוף את לשונו ואת חכו בחרדל לישנא אחרינא ישרוף הומי״ר בלעז כמו שורפה חיה בע״ז (דף כט:).
אמר רב יוסף: היינו דאמרי אינשי [זהו מה שאומרים אנשים] כפתגם עממי: כפא דחטא נגרא — בגווה נשרוף חרדלא [הכף שעשה הנגר — בתוכה ישרפנו החרדל], שאדם גורם רעה לעצמו על ידי מעשיו שלו. שהרי ההוכחה החותכת כנגד ר׳ יהודה באה לו מדבריו שלו.
Rav Yosef said: This is as people say: In the spoon that the carpenter made, the mustard will burn his palate. In other words, one can be harmed by his own actions. Similarly, in this case the strongest proof against Rabbi Yehuda’s opinion is the one based on Rabbi Yehuda’s own statement.
הכל
(4) (אָמַר אַבָּיֵי) סַדָּנָא בְּסַדָּנֵי יְתֵיב מִדְּוִיל יְדֵיהּ מִשְׁתַּלֵּים.
Abaye said another folk expression: He who made the stocks [saddana] shall sit in the stocks; he is repaid through his own handiwork.
Abaye said another folk expression: He who made the stocks [saddana] shall sit in the stocks; he is repaid through his own handiwork.
ערך נגר
נגר – א(פסחים קח.) אפילו עני כי תניא ההיא בשוליא דנגרי (עבודה זרה נ:) לית נגר בר נגר דיפרקיניה כלומר חכם בן חכם החרש והמסגר תרגום חרש נגר (פסחים כח.) נגרא בסודנא יתיב פי׳ בערך סדן ״א״ה לפנינו הנוסחא נגרא בגומה.
ערך חט
חט – ב(נזיר כט.) והתניא רבי יוסי בר רבי חנינא אומר מנין לחטאת העוף שהיא באה על הספק שאינה נאכלת תלמוד לומר והזב את זובו לזכר ולקבה מה זכר מביא קרבן על הודאי אף נקבה מביאה קרבן על הודאי וכו׳ פי׳ אדם ששגג באחד מחייבי כריתות ונודע לו חייב חטאת כשבה או שעירה ואם לא נודע לו ודאי חייב איל בכסף שקלים לאשם ואיל וכבש מין אחד הן אף נקבה כשהיא יולדת ודאי מביאה שתי תורים או שני בני יונה וכן כשהיא זבה ודאי מביאה ב׳ תורים או שני בני יונה א׳ לחטאת וא׳ לעולה וכשהיא ספק יולדת כגון ספק רוח הפילה או נפל הפילה או ספק זבה מביאה עוף ותנן (כריתות ב.) על ל״ו כריתות מי שעובר על אחת מהן חייב על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ועל לא הודע לו אשם תלוי אי מה זכר מביא אשם תלוי ונאכל אף נקבה חטאת העוף שמביאה על הספק נאכל לא אם אמרת בזכר שכן איסור אחד וכו׳ (כריתות ז) אלו מביאות ואינו נאכל המפלת ואין ידוע מה הפילה ואי קשיא לך הא דגרסינן (פסחים כח) אמר לו אשם תלוי וחטאת העוף הבא על הספק יוכיחו שהן בבל תותירו ואנו אומרים שהן בשריפה ואתה אומר בקבורה לא קשיא הא דאמר אשם תלוי אינו נאכל מיירי בנודע לו. לאחר שחיטה שחטא ודאי או שלא חטא כלל כמפורש (בסיפר׳ בסוף פרשת ויקרא) ותנן נמי (כריתות כג) ואם משנשחט נודע לו הדם ישפך והבשר יצא לבי׳ השריפה ופלוגתא דרבי יהודה ורבנן (תמורה לג) חטאת העוף הבא על הספק תשרף רבי יהודה אמר יטילנה לאמה גמרא אמר רבי יהודה יטילנה לאמה מנתח׳ אבר אבר וישליכנה לפני האמה ומתגלגלת ויורדת לנחל קרדון תנו רבנן אשם תלוי וחטאת העוף הבא על הספק וחולק שנשחטו בעזרה רבי יהודה אומר יקברו רבי שמעון אומר ישרפו ואי קשיא לך הא דתנן (כריתות כה) חטאת העוף שבא על הספק אם משנמלקה נודע לו הרי זו תרק׳ מכלל שאם לא נודע לו לא נאכלת לעולם וזה מפורש בגמר׳ מתני׳ בנודע לה שלא ילדה ובדין הוא דמותרת בהנאה דכיון דמלקה איסור חולק שנשחטו בעזרה לית בה ומאי תקבר מדרבנן ואצטריך מתניתא לגופה לאוסרה בהנאה ולאו לאשמועינן שאם לא נודע לה שנאכלת ועוד בזו הל׳ כרבי יוחנן דאמר אסורה באכילה גזירה שמא יאמרו חטאת העוף הבאה על הספק נאכלת (נזיר כט) מי מיחייב עליה משום חולין שנשחטו בעזרה והתניא הנוחר והמעקר אין בו משום שוחט חולין בעזרת. (ראש השנה כו) חוטא בל יתגאה פי׳ אדם שחטא בל יתגאה. (יומא לו) וחכמים אומרים חטאתי עויתי פשעתי וכן הלכה. (בויקרא רבה פרשת לעולם ה׳ דברך נצב וריש גמר׳ דראש השנה ירושלמי) מפני מה בכל המועדים כתיב חטאת ובעצרת לא כתיב ביה חטאת אמר הקב״ה הואיל וקבלתם את תורתי מעלה אני עליכם כאילו לא חטאתם עולה היא ואמר רחמנ׳ עביד בה מעשה חטאת. (יומא טו) בגמ׳ ומקטיר את הקטרת פי׳ כך מעש׳ ההזאות כל הזאה הניתנת בחודו של קרן כשתי הזאו׳ היא חשובה ודין העולה שתים בחודם של קרנות ונחשבות ד׳ והחטאת דינה ד׳ מתנות על ד׳ קרנות לפיכך אחר כך נותן ב׳ שהן ד׳ כמעשה חטאת ואע״ג שדם חטאת נזרק למעלה מחציו ודם העולה נזרק למטה מחציו של מזבח כדתנן (ובפרק ג׳ במידות) חוט של סיקרא חוגרו באמצע להבדיל בין דמים העליונים לדמים התחתונים.
ערך חרדל
חרדל – גוחרדל מצרי (פסחים כח כלאים פרק א).
ערך סדן
סדן – ד(בריש כלאים) אין נוטעין ירקות בתוך סדן של שקמה (ערכין יד). דתנן (בבא בתרא עא:) ר״ש אומר המקדיש את השדה לא הקדיש אלא חרוב המורכב וסדן השקמה ובפרק המוכר את הספינה (בבא בתרא כ:) בתולת שקמה שלשה טפחים וסדן השקמה שני טפחים פי׳ שרש שקמה (בבא קמא יב) התם סדנא דארעא חד הוא הכא מפסקי (קידושין כז) התם גופין מוחלקין הכא סדנא דארעא חד הוא פי׳ גוף הקרקע כגון סדן השקמה (פסחים כח) נגרא בסדניה יתיב מדוויל ידיה משתלים פירוש אומן שחוקק העץ שהוא סדן לעשות כבלים ברגל לסוף משימין אותו ברגליו ויש ששונין סדאה מל׳ יושב בספינה או באסדא ומפרש שניהן כמין כבלים שנותנין ברגלי הכלואים בבית הכלא.
א. [מיינסטער.]
ב. [זינדיגען.]
ג. [זענף.]
ד. [שטאמם ווארצל.]
סדנא – נגר עושה סד לשום בו רגלי אסירים כמו ותשם בסד רגלי (איוב יג).
מדויל ידיה משתלים – מהרמת ידו וממלאכתו משתלם שכרו כשנמצא גנב.
פתגם עממי אחר אמר אביי: סדנא בסדני יתיב, מדויל ידיה משתלים [עושה הסד בסד הוא יושב, שמגמול ידיו שלו משתלם עונשו].
Abaye said another folk expression: He who made the stocks [saddana] shall sit in the stocks; he is repaid through his own handiwork.
הכל
(5) רָבָא אָמַר גירא בגירי מִקְּטִיל מִדְּוִיל יְדֵיהּ מִשְׁתַּלֵּים.:
Rava said another similar saying: He who made the arrows shall be killed with his own arrows; he is repaid through his own handiwork.
Rava said another similar saying: He who made the arrows shall be killed with his own arrows; he is repaid through his own handiwork.
הכל
(6) וחכ״א וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אמְפָרֵר וְזוֹרֶה וְכוּ׳.: אִיבַּעְיָא לְהוּ הֵיכִי קָאָמַר מְפָרֵר וְזוֹרֶה לָרוּחַ וּמְפָרֵר וּמֵטִיל לַיָּם אוֹ דִילְמָא מְפָרֵר וְזוֹרֶה לָרוּחַ אֲבָל מֵטִיל לַיָּם בְּעֵינֵיהּ ותנן נָמֵי גַּבֵּי ע״ז עֲבוֹדָה זָרָה כִּי הַאי גַוְונָא ר׳ רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר בשׁוֹחֵק וְזוֹרֶה לָרוּחַ אוֹ מֵטִיל לַיָּם וְאִיבַּעְיָא לְהוּ הֵיכִי קָאָמַר שׁוֹחֵק וְזוֹרֶה לָרוּחַ וְשׁוֹחֵק וּמֵטִיל לַיָּם אוֹ דִילְמָא שׁוֹחֵק וְזוֹרֶה לָרוּחַ אֲבָל מֵטִיל לַיָּם בְּעֵינֵיהּ.
It was taught in the mishna: And the Rabbis say that leavened bread need not be burned; rather, one may even crumble it and throw it into the wind or the sea. A dilemma was raised before the Sages: With regard to what case are they speaking? Do they mean that he must specifically crumble it and throw it into the wind or crumble it and throw it into the sea? Or perhaps one may crumble it and throw it into the wind, but he may cast it into the sea in its pure, unadulterated form, without crumbling it first. We also learned in a mishna with regard to idolatry in a case like this that Rabbi Yosei says: He may grind the idol and throw the dust into the wind or cast it into the sea. And a dilemma was raised before the Sages: With regard to what case are they speaking? Must one specifically grind it and throw it into the wind or grind it and throw it into the sea? Or perhaps he may grind it and throw it into the wind; however, he may throw it into the sea in its pure, unadulterated form.
It was taught in the mishna: And the Rabbis say that leavened bread need not be burned; rather, one may even crumble it and throw it into the wind or the sea. A dilemma was raised before the Sages: With regard to what case are they speaking? Do they mean that he must specifically crumble it and throw it into the wind or crumble it and throw it into the sea? Or perhaps one may crumble it and throw it into the wind, but he may cast it into the sea in its pure, unadulterated form, without crumbling it first. We also learned in a mishna with regard to idolatry in a case like this that Rabbi Yosei says: He may grind the idol and throw the dust into the wind or cast it into the sea. And a dilemma was raised before the Sages: With regard to what case are they speaking? Must one specifically grind it and throw it into the wind or grind it and throw it into the sea? Or perhaps he may grind it and throw it into the wind; however, he may throw it into the sea in its pure, unadulterated form.
וחכמים אומרים מפרר וזורה לרוח או מטיל לים ותנן נמי גבי ע״ז כי האי גוונא ר׳ יוסי אומר שוחק וזורה לרוח ומטיל לים [ואיבעיא לן היכי קאמר מפרר ושוחק וזורה לרוח או מפרר ושוחק ומטיל לים] או כשמטיל לים לא בעי לא פרירה ולא שחיקה ופשיט רבא כי החמץ דאזיל אפילו בשאר נהרות לעולם צריך פירור אבל ע״ז דלים המלח הוא דאזיל לא בעי פירור ואקשי׳ עלה והתניא היה מהלך במדבר שוחק וזורה לרוח בספינה שוחק ומטיל לים ומשני הא דתניא שוחק בשאר נהרות כי קאמינא אנא דע״ז לא צריכה שחיקה שמשליכה לים הגדול רב יוסף אמר חמץ כשמשליכין אותו לים לא בעי פירור אבל ע״ז לעולם בעי שחיקה ואקשי׳ עלה והתניא היה מהלך במדבר מפרר וזורה לרוח בספינה מפרר ומטיל לים ומשני׳ הא דתניא מפרר בחטים כי קאמינא דלא בעי פרירה בנהמא והלכתא כרבה דאמר חמץ בעי פירור.
או דילמא – לרוח הוא דבעי פירור שמא יזרקנו שלם וימצאנה אחר ויאכלנו אבל לים מטיל בעיניה דממיס ונימוק מאליו. לשון שחיקה שייך במתכת ולשון פירור שייך בפת.
חמץ דלשאר נהרות – דלא מצינו שהיה שונה בשום מקום גבי חמץ ים המלח אבל גבי ע״ז אשכחן בכמה דוכתין כי האי דלעיל יוליך הנאה לים המלח הלכך סתם ים דתני גבי ע״ז הוי ים המלח מיהו לרבה מועלת שחיקה בשאר נהרות כדקאמר בסמוך כאן בים המלח כאן בשאר נהרות.
הא דתנן וחכמים אומרים מפרר וזורה לרוח או מטיל לים, פליגי בה רבה ורב יוסף. רבה סבר דאפילו לים בעי פירור, ורב יוסף סבר כיון דחמץ מאיס לא בעי פירור לים. והלכתא כרבה לחומרא.
בד״ה ותנן נמי כו׳ ורחמנא אמר לא ידבק בידך מאומה וגו׳ אבל בעבודת כוכבים לא כתיב אכילה ואסור אפילו שלא כדרך הנאה עכ״ל ומיהו אצטריך ליה להאי קרא דלא ידבק וגו׳ לאסור אע״ג דאינו מגדל צמחים אלא בזה וזה גורם כדמוכח התם ע״ש:
בד״ה עבודת כוכבים דלא כו׳ ולפ״ז לרב יוסף בשאר נהרות לא מהני שחיקה מדקאמר מצריך להוליך לים המלח כו׳ עכ״ל ר״ל דאי בשאר נהרות נמי מהני שחיקה לרב יוסף וליכא לאפלוגי בין ים המלח לשאר נהרות כלל א״כ אמאי נקט בכמה דוכתין ים המלח דלא הל״ל אלא יוליכו למים ומהרש״ל נדחק בזה ולא ידעתי למה ואין להקשות לפום סברא דהשתא לר׳ יוסי אמאי שרי לשחוק ולזרות לרוח טפי מלהוליכו לשאר נהרות די״ל כמ״ש לקמן התוס׳ דבשאר נהרות איכא למיחש טפי שהמים יוליכו אותו למקום אחד לידות הנהר משא״כ בשוחק וזורה לרוח שאינו בא למקום אחד ובדברי התוס׳ בזה פרק כ״ה נפל טעות בדבריהם וע״ש בחדושינו וק״ל:
בא״ד וליכא בין רבה לרב יוסף אלא חמץ בשאר נהרות ע״כ ר״ל לענין דינא ליכא בינייהו אלא חמץ בשאר נהרות דבעבודת כוכבים ליכא בינייהו לענין דינא אלא בפרושא דמתני׳ דרב יוסף מוקי לה בשאר נהרות וע״י שחיקה ורבה מוקי לה לים המלח בלא שחיקה ודו״ק:
בד״ה ותנן נמי וכו׳ אומר ר״י דרבנן דמתניתין היינו רבי יוסי וכו׳ עס״ה. כוונתן מבואר׳ דכיון דס״ל לחכמים דמתניתין דמפרר וזורה לרוח ולא חיישו שיעשה זבל ויגדל צמחים ע״כ דסברי כרבי יוסי דהתם דלא חייש להכי משום דזוז״ג מותר וע״ז כתבו עוד דמצי שפיר לאוקמי כרבנן והא דלא חייש לזבל היינו משום דחמץ הוי שלא כדרך הנאתן דמותר מדאורייתא וכבר הארכתי בכל זה בדף הקודם בסוגיא דתנור חדש וישן עיין עליו. אלא דלע״ד בלא״ה לא הוצרכו לכל זה דשפיר מצינו לאוקמי חכמים דמתניתין כרבנן דהתם והא דלא חיישי בחמץ שיעשה זבל לגדל צמחים היינו דחכמים דמתניתין סברי דחמץ לאחר הפסח אינו אלא מדרבנן וכ״ש דיתכן יותר לפמ״ש בסמוך דבלא״ה ע״כ חכמים דמתניתין דלא ילפי בק״ו או במה מצינו מנותר דבשריפה היינו משום דאיכא למיפרך דחמץ יש היתר לאיסורו כן נראה לי ודו״ק:
א שנינו במשנה: וחכמים אומרים שחמץ אפשר לבערו בדרכים שונות: מפרר וזורה לרוח ומטיל לים. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: היכי קאמר [כיצד אמר, למה התכוון], האם כוונת דבריהם היא: מפרר וזורה לרוח, וכן דוקא מפרר ומטיל לים. או דילמא [שמא] יש להבין: מפרר וזורה לרוח, אבל מטיל לים בעיניה [בעינו], שיכול לזרוק את החמץ לים כמות שהוא ואינו צריך לפררו תחילה. ותנן נמי [ושנינו גם כן במשנה] לגבי עבודה זרה כי האי גוונא [כעין זה] ר׳ יוסי אומר: שוחק עבודה זרה וזורה לרוח, או מטיל לים, ואיבעיא להו [ונשאלה להם ללומדים] אף שם: היכי קאמר [כיצד אמר, למה התכוון]? האם שוחק וזורה לרוח, ושוחק ומטיל לים. או שמא שוחק וזורה לרוח, אבל מטיל לים בעיניה [בעינו].
It was taught in the mishna: And the Rabbis say that leavened bread need not be burned; rather, one may even crumble it and throw it into the wind or the sea. A dilemma was raised before the Sages: With regard to what case are they speaking? Do they mean that he must specifically crumble it and throw it into the wind or crumble it and throw it into the sea? Or perhaps one may crumble it and throw it into the wind, but he may cast it into the sea in its pure, unadulterated form, without crumbling it first. We also learned in a mishna with regard to idolatry in a case like this that Rabbi Yosei says: He may grind the idol and throw the dust into the wind or cast it into the sea. And a dilemma was raised before the Sages: With regard to what case are they speaking? Must one specifically grind it and throw it into the wind or grind it and throw it into the sea? Or perhaps he may grind it and throw it into the wind; however, he may throw it into the sea in its pure, unadulterated form.
הכל
(7) אָמַר רַבָּה מִסְתַּבְּרָא ע״ז עֲבוֹדָה זָרָה דִּלְיָם הַמֶּלַח קָא אָזְלָא לָא בָּעֵי שְׁחִיקָה חָמֵץ דְּלִשְׁאָר נְהָרוֹת קָאָזֵיל בָּעֵי פֵּירוּר א״ל אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף גאַדְּרַבָּה אִיפְּכָא מִסְתַּבְּרָא ע״ז עֲבוֹדָה זָרָה דְּלָא מִמִּיסָּה בָּעֵי שְׁחִיקָה חָמֵץ דְּמִמִּיס לָא בָּעֵי פֵּירוּר.
Rabba said: It stands to reason that since idols are thrown into the Dead Sea, they do not need grinding, as there is no concern that they will be removed and used again. However, leavened bread that may be thrown into other rivers, needs crumbling before being cast away. Rav Yosef said to him: On the contrary, the opposite is more reasonable. Idols, which do not normally disintegrate in the water, need grinding. However, leavened bread, which disintegrates in the water on its own, does not need crumbling.
Rabba said: It stands to reason that since idols are thrown into the Dead Sea, they do not need grinding, as there is no concern that they will be removed and used again. However, leavened bread that may be thrown into other rivers, needs crumbling before being cast away. Rav Yosef said to him: On the contrary, the opposite is more reasonable. Idols, which do not normally disintegrate in the water, need grinding. However, leavened bread, which disintegrates in the water on its own, does not need crumbling.
ים המלח – אין ספינה עוברת בו.
בעי פירור – שמא תפגע בו ספינה ותטלנו ולאו אדעתייהו.
לא ממסה – אין המים ממסות אותו.
איפכא מסתברא – לשון איפכא אינו מיושב דמה שייך איפכא כיון שרבה משוה אותם.
ע״ז דלא ממיסה בעי שחיקה – לכאורה משמע דלרב יוסף בעי שחיקה אפילו בים המלח דמסתמא אמאי דקאמר רבה אין צריך שחיקה דהיינו בים המלח קאמר רב יוסף דבעי שחיקה ועוד אי בשאר נהרות דוקא קאמר רב יוסף דבעי שחיקה ולא בים המלח ולא פליג ארבה בע״ז אלא בחמץ א״כ מאי קאמר תניא כוותיה דרב יוסף ומאי קאמר נמי שחיקה קשיא לרבה ולפי זה לרב יוסף בשאר נהרות לא מהני שחיקה מדקמצריך להוליך לים המלח ואין נראה דהא ר׳ יוסי מייתי ראיה מויזר על פני המים משמע דמהניא שחיקה בשאר נהרות ועוד דבכל מקום דמזכיר ים המלח בע״ז ובשאר דוכתין לא מזכיר שחיקה ובכמה דוכתין מצינו דקתני ים המלח ואפי׳ הכי מהני בשאר נהרות דבסוף כל הצלמים (ע״ז מט:) תנן ר׳ אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח ואמרינן התם בגמרא גבי חבית שקול ד׳ זוזי ושדי לנהרא וכן בנזיר (דף כד.) ובמעילה (דף יא.) תנן גבי מפריש מעות לנזיר ומת יוליך לים המלח אלמא הקדש בעי ים המלח ובערכין (דף כט.) אמרינן גבי הקדש שקול ארבעה זוזי ושדי בנהרא לכך נראה דגם לרב יוסף לא בעי שחיקה אלא בשאר נהרות כמו לרבה אלא דרבה סבירא ליה דמטיל לים סתם דע״ז היינו ים המלח ובלא שחיקה כדתנא רישא גבי צורת לבנה וצורת חמה ובכמה דוכתי יוליך לים המלח ורב יוסף מוקי לה בשאר נהרות ועל ידי שחיקה מדלא תני בהדיא יטיל לים המלח וליכא בין רבה לרב יוסף אלא חמץ בשאר נהרות וא״ת לרבנן דלית להו בע״ז (מפרר) [שוחק] וזורה לרוח מה יעשו מע״ז אטו כל שעה יוליך לים המלח דלרבנן לא מהני שחיקה בשאר נהרות דקתני התם אמרו לו משם ראיה הרי הוא אומר ויזר על פני המים לא נתכוין משה אלא לבודקן כסוטה ומדאיצטריך להאי טעמא מכלל דלא מהני שחיקה בשאר נהרות וטעמא לפי שהמים מוליכים אותו על ידות הנהר ויש לומר דלרבנן מפרר וזורה לרוח במקום שאין מגדל צמחים וכן אמרינן התם.
רש״י בד״ה סדני צ״ל סדנא:
בד״ה ים המלח הנקראת מי״ר בטיא״ה אין ספינה כו׳ כצ״ל:
בד״ה לא ממאסה צ״ל לא ממסה:
תוס׳ בד״ה איפכא מסתברא כו׳ כיון שרבה משוה אותה. נ״ב. פירוש שהרי אינו מחלק בין חמץ לע״ג אלא בין ים המלח לשאר נהרות ודו״ק:
בד״ה עבודת כוכבים כו׳ ולפי זה לר״י בשאר נהרות כו׳. נ״ב וקשה לי מנין לו כל זאת דילמא אף בים המלח בעי שחיקה אבל מכל מקום אף בשאר נהרות מהני שחיקה מכח קרא דויזר וגו׳ ובאמת שהתוס׳ גופא מפרשים שם בפרק כל הצלמים דלרב יוסף בעי שחיקה אף בים המלח ומכל מקום מהני שחיקה אף בשאר נהרות אם# לא רבנן דפליגי על ר״י הוא דסברי דלא מהני שחיקה בשאר נהרות מטעמא שמגדל צמחים על ידות הנהר ודו״ק:
בא״ד דעבודת כוכבים היינו ים המלח. נ״ב ומש״ה פריך שפיר שחיקה קשה לרבה שהרי הוא סובר סתם ים גבי ע״ג הוא ים המלח ואפ״ה משני דלאו דוקא בכל מקום סבר רבה דסתם ים הוא ים המלח ולפעמים אשכחן נמי ים דאיירי בשאר נהרות ועוד אין חידוש אי איירי סתם ים דר״י בים המלח דומיא דרישא גבי צורת לבנה וצורת חמה כו׳ ודו״ק א״נ משום דהכא קתני היה הולך בספינה כו׳ וסתם ים המלח אין ספינה עוברת בו וק״ל:
בד״ה חמץ דלשאר נהרות דלא מצינו שהיו שונין בשום מקום גבי חמץ ים המלח וכו׳ עס״ה. ולכאורה לא הוצרכו לכך דמילתא דפשיטא היא דלא שייך בחמץ לומר דיוליכנו לים המלח שהרי עובר בכל שעה בבל יראה והתורה אמרה תשביתו דהא מה״ט גופא מקשו ליה רבנן לר׳ יהודה לעיל בברייתא וק״ל:
בד״ה איפכא מסתברא לשון איפכא אינו מיושב וכו׳ כיון שרבה משוה אותם עכ״ל והיינו במאי דמסקינן דלרבה בין בעבודת כוכבים ובין בחמץ שייך לחלק בין ים המלח לשאר נהרות. אלא לע״ד יש ליישב דלשון איפכא מסתברא לענין פירושא דמתניתין קאי דודאי בחמץ איצטרכו לחכמים למימר דמטיל לים כיון דלת״ק דידהו היינו ר״י סובר דאפילו בשוחק ומטיל לים לא מהני דדוקא שריפה בעי משו״ה קאמרו חכמים דהיכא שמפרר וזורה לרוח או שמטיל לים בלא פירור משום דמימאס משא״כ בהך דעכו״ם דלת״ק דר׳ יוסי יוליכנה לים המלח ממילא משמע דלא בעי שחיקה אם כן אי ס״ד דלר״י נמי מטיל לים הוי הכא דלא בעי שחיקה לא הוי ליה להזכיר כלל מטיל לים אלא אף שוחק וזורה לרוח הוה ליה למימר אע״כ דשוחק אתרוייהו קאי ופליג בהאי נמי את״ק דאמר דלא בעי שחיקה כן נראה לי ובאמת אליבא דרבה צריך לדחוק ולפרש דאדרבה אי לא הוי קתני מטיל לים הו״א דבעי שחיקה וזה דוחק גדול ואפשר דמה״ט פסקו קצת כרב יוסף ולא כרבה ודו״ק:
אמר רבה: מסתברא [מסתבר] עבודה זרה שלים המלח קא אזלא [הולכת מושלכת שם] — לא בעי [צריכה] שחיקה, שכן לא יבואו להוציאה משם ולהשתמש בה. חמץ שלשאר הנהרות קאזיל [הוא הולך] ונזרק — בעי [צריך] פירור. אמר ליה [לו] רב יוסף: אדרבא, איפכא מסתברא [ההיפך הוא המסתבר], עבודה זרה שלרוב היא לא ממיסה [נמסה] שהרי עשויה היא בדרך כלל מחומר מוצק, בעי [צריכה] שחיקה. חמץ דממיס [שהוא נמס] במים — לא בעי [צריך] פירור ונמס מעצמו.
Rabba said: It stands to reason that since idols are thrown into the Dead Sea, they do not need grinding, as there is no concern that they will be removed and used again. However, leavened bread that may be thrown into other rivers, needs crumbling before being cast away. Rav Yosef said to him: On the contrary, the opposite is more reasonable. Idols, which do not normally disintegrate in the water, need grinding. However, leavened bread, which disintegrates in the water on its own, does not need crumbling.
הכל
(8) תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבָּה תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבָּה הָיָה מְהַלֵּךְ בַּמִּדְבָּר מְפָרֵר וְזוֹרֶה לָרוּחַ הָיָה מְהַלֵּךְ בִּסְפִינָה מְפָרֵר וּמֵטִיל לַיָּם תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף הָיָה מְהַלֵּךְ בַּמִּדְבָּר שׁוֹחֵק וְזוֹרֶה לָרוּחַ הָיָה מְהַלֵּךְ בִּסְפִינָה שׁוֹחֵק וּמֵטִיל לַיָּם.
A baraita was taught in accordance with the opinion of Rabba and a baraita was taught in accordance with the opinion of Rav Yosef. The Gemara explains: A baraita was taught in accordance with the opinion of Rabba: If one was walking in the desert with leavened bread in his hand and the time came on the eve of Passover to remove it, then he must crumble the leavened bread and throw it into the wind. If he was traveling on a ship, he must crumble the leavened bread and throw it into the sea. And a baraita was taught in accordance with the opinion of Rav Yosef: If one was walking in the desert and found an idol, he must grind it and throw it into the wind. If he was traveling on a ship, he must grind it and throw it into the sea.
A baraita was taught in accordance with the opinion of Rabba and a baraita was taught in accordance with the opinion of Rav Yosef. The Gemara explains: A baraita was taught in accordance with the opinion of Rabba: If one was walking in the desert with leavened bread in his hand and the time came on the eve of Passover to remove it, then he must crumble the leavened bread and throw it into the wind. If he was traveling on a ship, he must crumble the leavened bread and throw it into the sea. And a baraita was taught in accordance with the opinion of Rav Yosef: If one was walking in the desert and found an idol, he must grind it and throw it into the wind. If he was traveling on a ship, he must grind it and throw it into the sea.
{שמעתא דמטיל לים}
איבעיא להו: מפרר וזורה לרוח וכו׳ – כיון דפליגי עלה רבה ורב יוסף ולא איפסיקא הלכתא כחד מינייהו, נקיטינן הכא והכא לחומרא, וכתרתין בריאתא. ובע״ז שוחק ומטיל לים, ובחמץ מפרר ומטיל לים, בין בים המלח בין בשאר נהרות, בין בחיטי בין בנהמא. וכן כתב ה״ר אפרים ז״ל.
[במאור דף ז. ד״ה איבעיא להו. לרי״ף סי׳ תשיג (פסחים דף כח.)]
כתוב שם: איבעיא להו מפרר וזורה לרוח וכו׳. כיון דפליגי עלה רבה ורב יוסף ולא איפסיקא הלכתא כחד מיניהו, נקטינן הכא [והכא לחומרא].
אמר אברהם: וגם בזה טעה דרבה ורב יוסף הילכתא כרבה1.
1. כן כתב גם בהשגתו על הרמב״ם (הל׳ נזירות פ״ה הט״ו-יז), ועיין ברי״ף (שבת דף טו. סי׳ של), וברא״ש שם סי׳ כג, ומה שכתב ביד מלאכי כלל תקצו בדעתם, צ״ע לענ״ד.
תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטת] רבה, תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטת] רב יוסף. כיצד, תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטת] רבה: היה אדם מהלך במדבר וחמץ בידו, והגיע זמן הפסח — מפרר וזורה את החמץ לרוח. היה מהלך בספינה — מפרר את החמץ ומטיל לים. וכן תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטת] רב יוסף: היה מהלך במדבר ומצא עבודה זרה — שוחק וזורה לרוח. היה מהלך בספינה — שוחק ומטיל לים.
A baraita was taught in accordance with the opinion of Rabba and a baraita was taught in accordance with the opinion of Rav Yosef. The Gemara explains: A baraita was taught in accordance with the opinion of Rabba: If one was walking in the desert with leavened bread in his hand and the time came on the eve of Passover to remove it, then he must crumble the leavened bread and throw it into the wind. If he was traveling on a ship, he must crumble the leavened bread and throw it into the sea. And a baraita was taught in accordance with the opinion of Rav Yosef: If one was walking in the desert and found an idol, he must grind it and throw it into the wind. If he was traveling on a ship, he must grind it and throw it into the sea.
הכל
(9) שְׁחִיקָה קַשְׁיָא לְרַבָּה פֵּירוּר קַשְׁיָא לְרַב יוֹסֵף שְׁחִיקָה לְרַבָּה לָא קַשְׁיָא הָא לְיָם הַמֶּלַח הָא לִשְׁאָר נְהָרוֹת פֵּירוּר לְרַב יוֹסֵף לָא קַשְׁיָא הָא בְּחִיטֵּי הָא בְּנַהֲמָא.:
The Gemara comments: The requirement of grinding in one baraita is difficult for Rabba, since according to his opinion there is no need to grind idols before throwing them into the sea. And the requirement of crumbling leavened bread mentioned in the other baraita is difficult for Rav Yosef, as in his opinion leavened bread need not be crumbled before it is thrown into the sea. The Gemara answers: The requirement of grinding is not difficult for Rabba. This case, where one is not required to grind it, is where he throws it into the Dead Sea. That case, where he is required to grind it before throwing it, is where he throws it into other rivers. Similarly, the requirement of crumbling is not difficult for Rav Yosef. This case is dealing with a bag of wheat that became leavened. Since wheat does not disintegrate on its own, one must grind it up and scatter it into the water. That case is referring to bread. Since bread will disintegrate in the water on its own, there is no need to crumble it.
The Gemara comments: The requirement of grinding in one baraita is difficult for Rabba, since according to his opinion there is no need to grind idols before throwing them into the sea. And the requirement of crumbling leavened bread mentioned in the other baraita is difficult for Rav Yosef, as in his opinion leavened bread need not be crumbled before it is thrown into the sea. The Gemara answers: The requirement of grinding is not difficult for Rabba. This case, where one is not required to grind it, is where he throws it into the Dead Sea. That case, where he is required to grind it before throwing it, is where he throws it into other rivers. Similarly, the requirement of crumbling is not difficult for Rav Yosef. This case is dealing with a bag of wheat that became leavened. Since wheat does not disintegrate on its own, one must grind it up and scatter it into the water. That case is referring to bread. Since bread will disintegrate in the water on its own, there is no need to crumble it.
בחיטי – שהחמיצו בעי פירור כלומר פיזור שלא יתנם בשק ויזרקם אלא יפזרם על פני המים שלא יוכל אדם ללקטן מעל פני המים.
אמר המאירי חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה ושל ישראל אסור בהנאה שנאמר לא יראה לך חמץ צריך שתדע שר׳ יהודה ור׳ שמעון נחלקו בחמץ שלא בזמנו ר״ל שלא בתוך הפסח הן לפני זמנו ר״ל משעה ששית עד הלילה הן לאחר זמנו ר״ל חמץ שעבר עליו הפסח שלדעת ר׳ יהודה כל שלא בזמנו בלאו ואין בין שלא בזמנו לבתוך זמנו ר״ל תוך שבעת ימי הפסח אלא כרת בלבד ולר׳ שמעון בין לפני זמנו בין לאחר זמנו אינו עובר עליו כלל ומשנה זו העסוקה בלאחר זמנו העמידה רבא בגמ׳ לדעת ר׳ שמעון ופסק הלכה כמותו וא״כ חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר אפי׳ באכילה בצדדין שהפת של גוים מותרת ולא הזכירו היתר הנאה לבד אלא על הצדדין שאין פת שלהם מותרת או שמא מכיון שהיה דעתו לומר בשל ישראל אסור בהנאה הזכיר בשל גוי היתר הנאה ושל ישראל אף הוא מן הדין מותר היה אף באכילה אלא שמתוך שעבר עליו בבל יראה ובל ימצא קנסוהו לאסרו לו אף בהנאה וזהו שאמר ושל ישראל אסור שנאמר לא יראה כלומר שלפי שעבר על לאו של לא יראה:
ומעירים: שחיקה שבברייתא אחת קשיא [קשה] לרבה, שלדעתו עבודה זרה המושלכת לים אינה צריכה שחיקה. פירור חמץ שבברייתא אחרת קשיא [קשה] לרב יוסף. ומשיבים: שחיקה לרבה לא קשיא [קשה], הא [כאן] שאינו צריך לשחוק — כשזורק לים המלח, הא [כאן] שצריך לשחוק כשנוסע בספינה — וזורק לשאר נהרות. וכן פירור לרב יוסף לא קשיא [קשה], הא [כאן] — בחיטי [בשק חיטים] שהחמיצו שצריך להוציאם מן השק לפררם ולפזרם על פני המים, הא [כאן] — בנהמא [בלחם], כיון שזרקו לים הריהו נמס, ואינו צריך לפררו עוד.
The Gemara comments: The requirement of grinding in one baraita is difficult for Rabba, since according to his opinion there is no need to grind idols before throwing them into the sea. And the requirement of crumbling leavened bread mentioned in the other baraita is difficult for Rav Yosef, as in his opinion leavened bread need not be crumbled before it is thrown into the sea. The Gemara answers: The requirement of grinding is not difficult for Rabba. This case, where one is not required to grind it, is where he throws it into the Dead Sea. That case, where he is required to grind it before throwing it, is where he throws it into other rivers. Similarly, the requirement of crumbling is not difficult for Rav Yosef. This case is dealing with a bag of wheat that became leavened. Since wheat does not disintegrate on its own, one must grind it up and scatter it into the water. That case is referring to bread. Since bread will disintegrate in the water on its own, there is no need to crumble it.
הכל
(10) מתני׳ מַתְנִיתִין : דחָמֵץ שֶׁל גּוֹי1 שֶׁעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח מוּתָּר בַּהֲנָאָה וְשֶׁל יִשְׂרָאֵל האָסוּר בַּהֲנָאָה שֶׁנֶּאֱמַר {שמות י״ג:ז׳} לֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאוֹר.:
MISHNA: It is permitted for a Jew to derive benefit from leavened bread of a gentile over which Passover has elapsed, i.e., leavened bread that remains after the conclusion of Passover. However, it is prohibited to derive benefit from leaven of a Jew over which Passover has elapsed, as it is stated: “And no leavened bread shall be seen with you, neither shall there be leaven seen with you, in all your borders” (Exodus 13:7).
MISHNA: It is permitted for a Jew to derive benefit from leavened bread of a gentile over which Passover has elapsed, i.e., leavened bread that remains after the conclusion of Passover. However, it is prohibited to derive benefit from leaven of a Jew over which Passover has elapsed, as it is stated: “And no leavened bread shall be seen with you, neither shall there be leaven seen with you, in all your borders” (Exodus 13:7).
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״נכרי״.
מתני׳ חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר כו׳ מני מתני׳ לא ר׳ יהודה ולא ר׳ שמעון ולא ר׳ יוסי הגלילי מאי היא דתניא חמץ לפני זמנו ולאחר זמנו וכו׳.
המשנה השניה ויתחיל בה בביאור ענין החלק השלישי והוא שאמר חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה ושל ישראל אסור שנאמר ולא יראה לך חמץ אמר הר״ם למדנו בקבלה שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה ולפי שאין אדם עובר על מצות לא יראה לך חמץ בחמץ של נכרי הוא מותר ואפי׳ באכילה ומה שאמר בהנאה משום שאמ׳ בסיפא של ישראל אסור בהנאה ואמרו בירושלמי כי אמרו מותר בהנאה שהוא מורה שהוא אסור באכילה זהו במקום שאוסרין שם אכילת פת הגוים ומזה הטעם אסר אכילתו לא מצד החמץ כאשר אמרו אבל באתרא דנהיגי לאכול פת גוים מותר באכילה וזה יורה כי הדבר בפת של גוים תלוי במנהג והמנהג אצלינו באי ספרד לאכלו ולפי שעבר הישראל על מצות השם ית׳ שאמר לא יראה כשהוא החמץ אצלו קנסינן ונאסור אותו בהנאה ואפי׳ לאחר הפסח:
ומכאן הסכימו חכמי לוניל שאם בטלו מתחלה הואיל ולא עבר עליו מותר מיהא בהנאה כל שאין שם הערמה וכתבוה על ידי מעשה באחד ששכח ככר אחד ונמצא לאחר הפסח והתירוהו לו בהנאה אחר שנתברר להם שלא היה שם שום הערמה וכונה מועלת אלא שלדעתי ראוי לאסור הואיל ומ״מ יש בו מקום לאיסור בל יראה אלו לא בטל שהרי מ״מ יש צד פשיעה עליו בששכחו ולא ביערו ואפי׳ לא היה שם פשיעה כגון אונס מ״מ אין הכונה אלא כל חמץ שהוא ראוי לעבור עליו ולהוציא חמץ של נכרי הא כל שהוא ראוי לעבור עליו אע״פ שלא עבר עליו אסור כגון הפקיר את חמצו ולא זכה בו אחר שהוא אסור לאחר הפסח אלא אם כן נפל עליו מפולת והפקירו שאין פקפוק בהפקר זה שיהא בו שום הערמה וכן היא שנויה בתלמוד המערב כמו שביארנו למעלה בפרק ראשון במשנה השניה וכן יראה למטה בשמועת פועל ישראל ומלאי של גוים שכל שיש מקום להערמה אסור ואף גדולי המחברים כתבו בה שאפי׳ הניחו בשגגה או באונס אסור כדי שלא יניח אדם חמצו ברשותו ויהנה בו לאחר הפסח:
ולישראל אחר מיהא מותר בהנאה שאין קנס אלא לעובר הא באכילה מיהא אף לישראל אחר שלא עבר עליו אסור וכמו שאמרו בראשון של חולין (ד׳.) חמצן של עוברי עבירה מותר מפני שהם מחליפים הא כל שנודע שלא החליפו אסור אף לאחרים באכילה והוא שאמרו שם לר׳ שמעון חמץ לאחר הפסח דרבנן כלומר אף לאחרים שאע״פ שעיקר איסורו לר׳ שמעון מתורת קנס מתוך חומרו של חמץ אסרוהו מיהא באכילה אף לאחר הפסח אע״פ שלא עבר עליו אלא שלאחרים מיהא מותר בהנאה כמו שביארנו שם או שמא הואיל ויש מקום להערמה אף לאחרים אסור בהנאה וכן נראה ממה שאמרו בתשיעי של קמא (ב״ק צ״ו:) גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך כלומר אע״פ שאינו שוה כלום וכן אמרו שם שאם בא אחר ושרפו לגזלן פטור שאע״פ שהפסידו שהיה יכול להחזירו ולומר לו הרי שלך לפניך ועכשיו גורם לשלם לו אחר דבר הגורם לממון לאו כממון דמי ואלו היה מותר בהנאה לשום אדם ממון גמור הוא ומ״מ כל שהחליף מותר לאחרים שאין איסור הנאה תופס חליפיו לאחרים וכמו שאמרו (קדושין נ״ו:) מכרן וקדש בדמיהן מקודשת ויש מתירין אף לעצמו אלא שעבר אלא שהעיקר כדעת ראשון וכבר כתבנוה בראשון של חולין וכן פירשו בגמ׳ שמאחר שלא נאסר חמץ לאחר הפסח אלא מתורת קנס לא נאסר אף לעצמו ואף באכילה אלא בעינו אבל על ידי תערובות מותר אף לעצמו ואף באכילה ולא סוף דבר שהיה מעורב קודם איסורו ונשתהא בתערובתו אלא אפי׳ היה בעין בשעת איסורא ונתערב לאחר הפסח הואיל ולא עירבו הוא בידים או שלא השתדל בעירובו וכן כתבו גדולי המפרשים שאם נתערב תוך הפסח מותר לשהותו עד לאחר הפסח אף בנותן טעם ואע״פ שכותח הבבלי וחבריו מתבערים אין זה אלא מפני שהחמץ עיקר גדול בהם ומכאן הקלו שלא לבער הטריאקא ושאר מרקחות שהחמץ מעורב בהם אלא שמכריעין בדבר שלא אמרוה אלא בשנתערב בדבר המתקיים שאין לחוש בו לבא בו לידי תקלה אבל בדבר שאינו מתקיים אסור לשהותו שמא יחוס עליו ויבא לידי תקלה ואף בזו תקנו בה מצד אחר והוא שכתבו שכל תבשיל שנתערב בו חמץ בפסח ואינו יכול לשהותו שמותר למכרו לגוים אף בנותן טעם אלא אם כן התערובות דבר חשוב כגון ככר בשאר ככרות והדברים מתמיהים אלא שבלא נתינת טעם מיהא מותר שאין דין חמץ במשהו לאיסור הנאה כמו שביארנו באחרון של עבודה זרה:
זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ׳ אלו הם:
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]
מתני׳ חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה – כתב רבי׳ אלפסי ז״ל דהוא הדין דשרי באכילה אלא דאיידי דבעי למיתנא ושל ישראל אסור בהנאה תנא נמי רישא וכן כתב ר׳ אחא משבחא ור׳ שמעון קיירא. וכתב הרי״ט ז״ל וי״ל עוד דלהכי קתני מותר בהנאה משום דלא פסיקא ליה שבכלל חמץ זה יש אפי׳ פיתן של גוים ופיתן כבר גזרו עליו אפי׳ בשאר ימות השנה וכן משמע בירושלמי.
ושל ישראל אסור – כתב הרי״ט ז״ל מתני׳ מלתא פסיקא קא תני דלכל ישראל אסור ואע״ג דלר׳ שמעון משום קנסא הוא אסר ליה לכל העולם ואפי׳ בשלא מדעת בעלים ושלא כהנאתן וכן פירשו גדולי המפרשים ז״ל ודבר ברור הוא לכל שהיה ברשות ישראל שזכה בו שעה אחת תוך הפסח נדון כדין זה: וכל חמץ שיש עליו חובת ביעור הוא בכלל זה ואפי׳ חמץ שהוא ע״י תערובת ובלבד שיש בו כזית בכדי אכילת פרס שזה חייב לבער בלבד אבל אם אין בתערובת כל כך מותר לשהותו ויאכלנו לאחר הפסח ויצנעהו במקום שלא יוכל להכשל בו שום אדם לאכול ממנו בפסח.
חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה – אוקימנא בגמרא הוא הדין באכילה דמתני׳ ר׳ שמעון היא אלא דמשום סיפא נקט לה. ובירושלמי אוקמה במקום שנהגו איסור בפת של גוים ואותן השפחות שמביאות חמץ לביתו של ישראל ביו״ט האחרון של פסח מבעוד יום כתב הרב בעל העיטור ז״ל שהוא אסור משום דזכתה לו חצרו ואין הכי נמי דכל שהוא רוצה לזכות בו חצרו זוכה לו ואעפ״י שהוא איסורי הנא׳ כדכתיבנא לעיל מההיא דע״ז ואע״ג דאמרינן בפרק שילוח הקן כיון דאמר מר אסור לזכות בבצים כל זמן שהאם רובצת עליהן חצרו נמי לא זכיא ליה ה״מ בדלא גלי דעתיה אבל אי גלי דעתיה וניחא ליה ודאי זכיא ליה הלכך אי ניחא ליה אסור ואי אמר הא ביתא קמך ולא תזכה לי חצרי מותר:
במשנה חמץ של כותי שעבר עליו הפסח וכו׳ שנא׳ לא יראה לך שאור. לכאורה יש לתמוה דפתח בחמץ ומסיים בקרא דלא יראה לך שאור וטפי הוי ליה לאתויי קרא דלא יראה לך חמץ דכתיב ברישא ויש ליישב לפמ״ש בפ״ק דף ה׳ ע״ב ליישב קושיית הר״י מאורליינש דהא דמעטינן חמץ כותי והקדש היינו נמי מדכתיב תרי זימני לך ע״כ היינו לכבשתו ושרוי עמך דהיינו בכותי וכמ״ש שם באריכות לפ״ז שפיר מייתי הכא קרא דלא יראה לך שאור דמהאי קרא הוא דילפינן להתיר חמץ של כותי בכל ענין כנ״ל ודו״ק:
ב משנה חמץ של גוי שעבר עליו הפסח — מותר בהנאה לישראל, ואילו חמץ של ישראל שנשאר חמץ ברשותו לאחר הפסח — אסור בהנאה, שנאמר: ״ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר בכל גבולך״ (שמות יג, ז).
MISHNA: It is permitted for a Jew to derive benefit from leavened bread of a gentile over which Passover has elapsed, i.e., leavened bread that remains after the conclusion of Passover. However, it is prohibited to derive benefit from leaven of a Jew over which Passover has elapsed, as it is stated: “And no leavened bread shall be seen with you, neither shall there be leaven seen with you, in all your borders” (Exodus 13:7).
הכל
(11) גמ׳ גְּמָרָא : מַנִּי מַתְנִיתִין לָא רַבִּי יְהוּדָה וְלָא רַבִּי שִׁמְעוֹן וְלָא רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי מַאי הִיא דְּתַנְיָא חָמֵץ ובֵּין לִפְנֵי זְמַנּוֹ בֵּין לְאַחַר זְמַנּוֹ עוֹבֵר עָלָיו בְּלָאו תּוֹךְ זְמַנּוֹ עוֹבֵר עָלָיו בְּלָאו וְכָרֵת דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה
GEMARA: The Gemara begins by asking: Who is the author of the mishna? It is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, and it is not in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, and it is not in accordance with the opinion of Rabbi Yosei HaGelili. The Gemara clarifies this question: What is the case about which these Sages disagree, and what are their opinions on this issue? The Gemara explains: As it was taught in a baraita: One who eats or derives benefit from leavened bread, whether before its time, starting at midday on Passover eve, or after its time, i.e., leavened bread over which Passover has elapsed, transgresses a negative mitzva. During its time, on Passover itself, one who eats leavened bread transgresses a negative mitzva and is liable to receive karet. This is the statement of Rabbi Yehuda.
GEMARA: The Gemara begins by asking: Who is the author of the mishna? It is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, and it is not in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, and it is not in accordance with the opinion of Rabbi Yosei HaGelili. The Gemara clarifies this question: What is the case about which these Sages disagree, and what are their opinions on this issue? The Gemara explains: As it was taught in a baraita: One who eats or derives benefit from leavened bread, whether before its time, starting at midday on Passover eve, or after its time, i.e., leavened bread over which Passover has elapsed, transgresses a negative mitzva. During its time, on Passover itself, one who eats leavened bread transgresses a negative mitzva and is liable to receive karet. This is the statement of Rabbi Yehuda.
1. בהנאה: וכן גה גח גי גיט גכא , דפוסים, כבר״ח. כ״י נ , כ״י קרפנטרץ : ״אסור בהנאה״ וכן בכ״י א אחר הגהה, כברמב״ם פיהמ״ש.
2. ולא: כבמקרא, וברמב״ם פיהמ״ש. גה , גח , גי , גיט , גכא , כ״י נ , כ״י קרפנטרץ , דפוסים: ״לא״.
3. אחר: גה : ״לאחר״, כברמב״ם פיהמ״ש. וכן גם כ״י א בהעתקת המשנה בפיסקאה שבגמרא.
4. אחר: גח : ״לאחר״.
5. אומר: חסר בכ״י קרפנטרץ .
6. לחפש: בכ״י א וברמב״ם פיהמ״ש יש גרש על השי״ן, כנראה בכדי לציין ש׳ֹ שמאלית.
גמ׳ בין לפני זמנו – משש שעות עד שתחשך.
לאחר זמנו – משעבר הפסח עובר עליו בלאו ואם אכלו אינו ענוש כרת ולקמן מפרש ללאו.
תוך זמנו – במועד.
{שמעתא דדין חמץ לפני ולאחר זמנו}
מני מתני׳. לא ר׳ יהודה ולא ר״ש ולא ר׳ יוסי הגלילי. דתניא: חמץ, בין לפני זמנו בין לאחר זמנו וכו׳, עד ומשעה שאסור באכילה אסור בהנאה. אתאן לת״ק – פירוש: דאי לר״ש, לא היה צריך לומר אלא תוך זמנו עובר עליו בלאו וכרת ואסור בהנאה. ומדאיצטריך ליה למיתנא, ומשעה שאסור באכילה, לא בא אלא לרבות לפני זמנו, ואתאן לת״ק, דהוא ר׳ יהודה.
ומסקנא, אוקמא רבא למתני׳ כר״ש ופסק הלכתא כוותיה. ואסהיד [מעובדא דבי רב נחמן]1 כוותיה (בבלי פסחים ל׳.).
מכאן תשובה לאומרים דלא קיימא לן הלכתא כר״ש אלא בלאחר זמנו בלבד, אבל בלפני זמנו כר״י קיימא לן ולא כר״ש. והיאך אפשר לומר כן. והלא כל עצמינו לא טרחנו אלא להעמיד משנתינו כחד מהלין תנאי דאשכחן בברייתא, והם שלש מחלוקות, ר״י ור״ש ור״י הגלילי. ועלה אמרי׳: מני מתני׳. לא חד מהלין תנאי. ודחקינן לאוקומה למתני׳ כחד מינייהו, כדי שלא תהא לנו מחלוקת רביעית. ואם לא עלתה בידינו הלכה כר״ש אלא בלאחר זמנו, ובלפני זמנו קי״ל כר״י, מ״מ נמצאו ד׳ מחלוקות בדבר, ועל חנם היה לנו כל הטורח שטרחנו בגמ׳ בפי׳ משנתינו.
אלא ודאי שאין לנו אלא ג׳ מחלוקות. וכר״ש קיימא לן, בין בלפני זמנו בין בלאחר זמנו, וכדכתבינן בפרקא קמא (בעל המאור פסחים ז׳.). וסתמא פסק לן רבא (בבלי פסחים ל׳.): הלכתא, שלא בזמנו, בין במינו בין שלא במינו, מותר, כר״ש. ושלא בזמנו, בין לפני זמנו בין לאחר זמנו משמע. שאלמלא כן, היה לו לפרש ולומר, לאחר זמנו, ולא היה לו לסתום ולומר, שלא בזמנו.
1. בכתי״ו: בעובדא מפי רב נחמן
[במאור דף ז. ד״ה מני מתני׳. לרי״ף סי׳ תש (פסחים דף כח.)]
כתוב שם: [מכאן תשובה לאומר דלא קיימא לן הלכתא כרבי שמעון וכו׳] אבל בלפני זמנו כר׳ יהודה קיימא לן ולא כר׳ שמעון, והיאך אפשר לומר כן וכו׳.
אמר אברהם: התמהו ותמוהו השתעשעו ושועו [ישעיהו כט ט]. ואני אומר שגם רבי שמעון מודה שאסור באכילה משש שעות ולמעלה, אלא שאינו עובר עליו לא בלאו ולא בכרת אלא בעשה דהשבתה, ואיסור הנאה אין בו אלא מדבריהם1, ומשנתנו לא דברה אלא בלאחר זמנו, והלכה כרבי שמעון בלפני זמנו ולאחר זמנו לענין איסור לאו, [אבל] לענין אכילה והנאה שוים הם, כמו שכתבנו למעלה2, ואין כאן מחלוקת רביעית כלל.
1. עיין בהשגת הראב״ד על הרמב״ם הל׳ חמץ ומצה פ״א ה״ח.
2. בהשגתו על המאור פסחים דף ג. והא דאמר ר׳ גידל.
מאחר שפסקנו בלאחר זמנו הלכה כר׳ שמעון יראה שאף בלפני זמנו כן וא״כ משעה ששית עד הערב אין בו איסור תורה ושאלו בה אם כן היאך החליטו בפרק ראשון (פסחים ד׳:) לומר דכולי עלמא מיהת חמץ משש שעות ולמעלה אסור וכן שטרחו בה לידע מהיכן עד שהביאוה מאך ביום הראשון ואמרו עליה לאסור בששית כי היכי דלא ליגע באיסורא דאורייתא ועוד שהרי רבא עצמו שפסק כר׳ שמעון הביא איסור חמץ לאחר שש מלא תשחט על חמץ וכו׳ וכן שפסקנו (פסחים ז׳:) המקדש בחמץ משש שעות ולמעלה שאין חוששין לקדושיו ואם מן התורה מותר אף באכילה היאך מפקיעין את קדושיו ומתוך דחקים אלו כתבו רבים שלא פסק רבא כר׳ שמעון אלא בלאחר זמנו אבל בלפני זמנו הלכה כר׳ יהודה ועל שיטה זו כתבו גדולי המחברים שהאוכל חמץ משש שעות ולמעלה לוקה ורוב גאוני ספרד נסכמים בכך אלא שמגדולי הראשונים מקשים עליהם שהרי טרחו בגמ׳ למשנתנו ואמרו מני מתניתין לא ר׳ יהודה ולא ר׳ יוסי ולא ר׳ שמעון ודחקנו להעמידה כר׳ שמעון כדי שלא תהא משנתנו מחלקת רביעית ואם לא עלתה בידינו הלכה כר׳ שמעון אלא בלאחר זמנו הרי משנתנו מחלקת רביעית ולדעתי אין זו קושיא שמ״מ משנתנו כר׳ שמעון להתיר אף בלפני זמנו אלא שאנו רואים את דבריו בלאחר זמן ולא בלפני זמן ועיקר הדברים שאף ר׳ שמעון מודה באיסור חמץ משש שעות ולמעלה ולא נתמעט קודם זמן לר׳ שמעון אלא מלאו אבל עשה דהשבתה איכא ולא עוד אלא שהשבתה יש בכללה איסור הנאה ומתוך כך אין חוששין לקדושיו וגדולי המפרשים כתבו שהשבתה אין בכללה איסור הנאה ואין איסור הנאה לקודם זמן מן התורה אלא מדברי סופרים ואעפ״כ אין חוששין לקדושיו שכל שקדש באיסורי הנאה שמדברי סופרים אין קדושיו קדושין כלל שהרי מ״מ אסור הוא בהנאה אסרו מי שאסרו והרי על כרחך אתה מפרשה בשעות דרבנן כמו שהתבאר:
ומ״מ רוב גאונים מסכימים שקודם זמנו מיהא לא יאסור את תערובתו במשהו והילכך כל שנתערב משהו חמץ בערב הפסח בתבשיל שלו מותר לאכלו בפסח שכיון שנתבטל שוב אינו חוזר וניעור וכן ראוי להורות אף לדעת הפוסקים בלפני זמנו שהוא בלאו:
ג גמרא תחילה שואלים: מני מתניתין [כשיטת מי היא משנתנו]? לא כשיטת ר׳ יהודה ולא כשיטת ר׳ שמעון ולא כשיטת ר׳ יוסי הגלילי. ומבררים: מאי [מה] היא אותה הלכה בה נשנו שיטותיהם של חכמים אלה, ומה הן שיטות אלו שהזכרנו תחילה? ומסבירים: דתניא [ששנינו בברייתא]: חמץ בין לפני זמנו מחצות ערב פסח עד הערב, בין לאחר זמנו משעבר הפסח — עובר עליו אם אוכלו רק בלאו (איסור לא תעשה). תוך זמנו בימי הפסח עצמו אם אוכלו — עובר עליו גם בלאו וגם נענש בכרת, אלו דברי ר׳ יהודה.
GEMARA: The Gemara begins by asking: Who is the author of the mishna? It is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, and it is not in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, and it is not in accordance with the opinion of Rabbi Yosei HaGelili. The Gemara clarifies this question: What is the case about which these Sages disagree, and what are their opinions on this issue? The Gemara explains: As it was taught in a baraita: One who eats or derives benefit from leavened bread, whether before its time, starting at midday on Passover eve, or after its time, i.e., leavened bread over which Passover has elapsed, transgresses a negative mitzva. During its time, on Passover itself, one who eats leavened bread transgresses a negative mitzva and is liable to receive karet. This is the statement of Rabbi Yehuda.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
פסחים כח. – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים פסחים כח., עין משפט נר מצוה פסחים כח., ר׳ חננאל פסחים כח., רי"ף פסחים כח. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס פסחים כח., רש"י פסחים כח. – פרק עשירי – מהדורת הרב עמיחי כנרתי, סיוע וביקורת: הרב יואל קטן והרב אריאל אביני, באדיבות מכון שלמה אומן שעל יד ישיבת שעלבים (כל הזכויות שמורות). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., תוספות פסחים כח., בעל המאור פסחים כח. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ראב"ד כתוב שם פסחים כח. – מהדורת הרב חיים פריימן ז"ל (תשס"ג), ברשותם האדיבה של בני משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההשלמה פסחים כח. – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל־התורה., בית הבחירה למאירי פסחים כח. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א פסחים כח., מהר"ם חלאווה פסחים כח. – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0), מהרש"ל חכמת שלמה פסחים כח., מהרש"א חידושי הלכות פסחים כח., פני יהושע פסחים כח., פירוש הרב שטיינזלץ פסחים כח., אסופת מאמרים פסחים כח.
Pesachim 28a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Pesachim 28a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Pesachim 28a, R. Chananel Pesachim 28a, Rif by Bavli Pesachim 28a, Collected from HeArukh Pesachim 28a, Rashi Pesachim 28a, Tosafot Pesachim 28a, Baal HaMaor Pesachim 28a, Raavad Katuv Sham Pesachim 28a, HaHashlamah Pesachim 28a, Meiri Pesachim 28a, Ritva Pesachim 28a, R. Moshe Chalava Pesachim 28a, Maharshal Chokhmat Shelomo Pesachim 28a, Maharsha Chidushei Halakhot Pesachim 28a, Penei Yehoshua Pesachim 28a, Steinsaltz Commentary Pesachim 28a, Collected Articles Pesachim 28a