גמרא
פירוש
נָתוּן לוֹ לִיהוֹשֻׁעַ וּמְקוֹמוֹ מוּשְׂכָּר לוֹ וְעִישּׂוּר אַחֵר שֶׁאֲנִי עָתִיד לָמוֹד נָתוּן לוֹ לַעֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף כְּדֵי שֶׁיִּזְכֶּה בּוֹ לַעֲנִיִּים וּמְקוֹמוֹ מוּשְׂכָּר לוֹ כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
נתון לו ליהושע בן חנניה, שהיה לוי, ומקומו של אותו מעשר מושכר לו, כך שיוכל לקנות את המעשר אגב הקרקע. ועישור אחר שאני עתיד למוד (למדוד) כמעשר עני נתון לו לעקיבא בן יוסף, כדי שיזכה בו לעניים, ומקומו מושכר לו. אם כן שמע מינה בעינן [למד מכאן כי צריכים אנו] שיהיו המטלטלין צבורים בה בקרקע שהרי הדגיש ״מקומו״. ודוחים: שאני התם כי היכי [שונה שם שכדי] שלא ליטרחינהו [להטריח אותם] שיצטרכו להעביר את המעשרות למקום אחר, לכן הקנה להם את הקרקע במקום המעשר. ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה ממה שאמר רבא בר יצחק אמר רב: שני מיני שטרות הן: אם אמר ״זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר כראיה על מכירת השדה ״— חוזר בשטר, כלומר, יכול להתחרט ולומר להם לא לכתוב את השטר, ואולם אינו חוזר בשדה, שכבר זכה הקונה בשדה. ואולם אם אמר באופן זה: ״זכו בשדה זו לפלוני על מנת שתכתבו לו את השטר״ ועדיין לא נתנו — חוזר בין בשטר בין בשדה, שעל מנת שיכתוב לו שטר הקנה את השדה. ורב חייא בר אבין אמר בשם רב הונא: שלשה שטרות הן; תרי [שניים] — הא דאמרן [אלה שאמרנו], אידך [והאחר]: אם קדם מוכר וכתב לו את השטר, שיכול המוכר לכתוב שטר מכירה, ונותן אותו כאשר מקבל את התמורה, כאותה ששנינו: כותבים שטר למוכר אף על פי שאין לוקח עמו. ובמקרה שזה שקדם וכתב את השטר כיון שהחזיק הלוקח עמו בקרקע — נקנה שטר בכל מקום שהוא. ועל כל פנים שמע מינה [למד מכאן] לא בעינן [שאין אנו צריכים] שיהיו הנכסים צבורים בה, שהרי כאן השטר נקנה אגב הקרקע בכל מקום שהוא! ודוחים: שאני [שונה] שטר דאפסירא דארעא [שכמו הרסן של הקרקע] הוא שעל ידו מחזיקים בקרקע ואינו זקוק להיות בתוכה ממש. ומקשים: והא עלה קתני [והרי על הלכה זו שהשטר נקנה בכל מקום שהוא שנינו]: זו היא ששנינו נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף בשטר ובחזקה! משמע שאין הבדל בין שטר לשאר נכסים, ואם כן שמע מינה [למד מכאן]: כי לא בעינן [אין אנו צריכים] שיהיו הנכסים צבורים בה. ומסכמים, אכן שמע מינה [למד ממנה] שכן הוא. א איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים: מי בעינן [האם צריכים אנו] שיאמר המקנה בקנין אגב במפורש שמקנה לו קרקע ואגב כך גם מטלטלין, או לא? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה דקתני כל הני [ששנה את כל דינים אלה] מקודם בדיני קנין מטלטלין על ידי מקרקעין, ולא קתני [שנה] בהם לשון אגב, ומשמע שאין צורך בכך. ודוחים: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שאמר לו ״קני״ [קנה], מי קתני [האם שנה]? והרי בודאי צריך היה לומר לו ״קנה״! אלא על כרחך אתה חייב לומר עד דאמר [שהוא אומר] ״קני״, הכא נמי [כאן גם כן] תוסיף עד דאמר [שהוא אומר] ״אגב״, ואין ראיה ממה שלא נזכר הדבר שם, משום שלא היה ענין אותן הברייתות לדון באופן האמירה, אלא בצד המשפטי העקרוני של הבעיה. ומסכמים: והלכתא [והלכה] היא: שיהיו הנכסים בקרקע צבורים — לא בעינן [אין אנו צריכים], אבל שהמקנה יאמר במפורש שהוא מקנה את המטלטלין אגב קרקע וגם לומר במפורש ״קני״ — בעינן [צריכים אנו]. ב איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים: כשהמקנה רוצה לתת שדה במכר ומטלטלין רוצה לתת במתנה מהו הדין? האם יכול להקנות אותם בבת אחת בקנין אגב קרקע? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר מן המעשה ברבן גמליאל שאמר: עישור שאני עתיד למוד, נתון ליהושע ומקומו מושכר לו, שמע מינה [למד מכאן] שאף שהשדה היה בהשכרה (שהוא כעין מכר) והמעשר ניתן במתנה — אפשר להקנותם ביחד! איבעיא להו [נשאלה להם] שאלה נוספת: נתן שדה לאחד, ומטלטלין לאחר מהו? האם אפשר להקנות מטלטלין לאדם אחד אגב קרקע שמקנה לאחר? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע]: עישור שאני עתיד למוד נתון לעקיבא בן יוסף כדי שיזכה בו לעניים ומקומו מושכר לו. שאף שהמתנה היתה לעניים, והמקום הושכר לר׳ עקיבא — אפשר היה להקנותם. ודוחים: מאי [מה פירוש] ״מושכר״ כאן — מושכר למעשר, שקרקע זו לא הושכרה לר׳ עקיבא לצרכיו, אלא רק לצורך החזקת המעשר, ואם כן הכל הוא לצורך העניים. ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] ודחה באופן אחר: שאני [שונה] ר׳ עקיבא שכיון שהיה גבאי צדקה, שיד עניים הוה [היה], שגבאי צדקה נחשב כאילו היה רק יד הזוכה עבור העניים כעניים עצמם, ואין הדבר נחשב כזכיה על מנת להקנות לאחרים. אמר רבא: לא שנו שאדם קונה מטלטלין אגב הקרקע אלא שנתן דמי כולן — דמי הקרקע ודמי המטלטלין כולם, אבל אם לא נתן דמי המטלטלין כולן אף על פי שהקנה לו — לא קנה מטלטלין אלא כנגד (כשיעור) מעותיו ששילם. תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רבא ששנינו בה: יפה (גדול) כח הכסף מכח השטר בצד אחד, ויפה כח השטר מכח הכסף בצד אחר. ופרטי הדברים: יפה כח הכסף — שהכסף פודין בו הקדשות, ופודים בו מעשר שני — מה שאין כן בשטר. ויפה כח השטר — שהשטר מוציא בבת ישראל, שעל ידי שטר (גט) יכול לגרש אשה, מה שאין כן בכסף. ועוד יפה כח שניהם מכח חזקה, וכח חזקה מכח שניהם. כיצד? יפה כח שניהם מכח חזקה — ששניהם קונים בעבד עברי שנקנה הן בכסף והן בשטר, מה שאין כן בחזקה. יפה כח חזקה: שחזקה אם מכר לו עשר שדות בעשר מדינות, כיון שהחזיק באחת מהם — קנאם כולם בבת אחת.מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush