בתוספות בד״ה רבי שמעון אומר חמץ וכו׳ נראה דלרבי שמעון וכו׳ ונראה דנפקא ליה מתשביתו ומאך חלק כו׳ עכ״ל. ונראה דמה שהוצרכו לכל הראיות ממשנה וברייתא וכתבו גם כן בלשון ונראה ולא כתבו בפשיטות דוודאי אסור לכ״ע לאחר שש מדאורייתא מתשביתו ומאך חלק היינו משום דלכאורה מדקאמר ר״ש אינו עובר עליו בלא כלום הוי משמע אפילו עשה נמי ליכא. ועוד דהוי משמע לפני זמנו דומיא דלאחר זמנו ולאחר זמנו ודאי אף לפי המסקנא אינו אסור באכילה לר״ש אלא מדרבנן ולמאי דס״ד מעיקרא אפילו איסורא דרבנן ליכא ולפ״ז הוי משמע דלפני זמנו לר״ש נמי ליכא איסורא דאורייתא כלל דלית ליה הך דרשא דאך חלק או כסברת בעל המאור שהביא הטור סימן תמ״ג שבאכילתו הוא משביתו לכך הוצרכו התוספות לאתויי ראיה לדבריהם ממשנה וברייתא דאסור באכילה. ולפ״ז משמע להו דהאי איסורא היינו מדאורייתא מתשביתו ומאך חלק משום דלא משמע להו כלל שום סברא לומר דלפני זמנו מותר מדאורייתא ואסור מדרבנן משום דלא אשכחן כי האי גזירה בשום דוכתא לאסור יום שלפניו משום יום של אחריו וכ״ש הכא דבין יממא לליליא לא טעו אינשי כנ״ל בכוונת התוס׳. מיהו לסברת בעל העיטור שהביא הטור שם דלפני זמנו אינו אלא מדרבנן אפשר דהיינו משום דבזמן הבית לכ״ע הוי אסור לשחוט את הפסח על החמץ והיה צריך לבערו קודם זמן שחיטת הפסח דהיינו לאחר שש מדאורייתא משו״ה גזרו נמי אף שלא בזמן הבית דשורפן קודם שש כנ״ל ודו״ק:

בגמרא רבי יוסי הגלילי אומר תמה על עצמן כו׳ לכאורה לשון תמה על עצמך תמוה ויש ליישב לפמ״ש לעיל בפירקין בדף כ״ב בלשון התוס׳ בד״ה חולין שנשחטו בעזרה ליישב שם קושיית הרשב״א והיינו דלרבי יהודה אע״ג דאית ליה חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא ותו לא מצי למילף איסור הנאה בחמץ ממיעוטא דאותו ומנבילה נמי לא מצי ר״י למילף למאי דאית ליה לדברים ככתבן הוא דאתא אפ״ה אתי שפיר דלר״י חמץ אסור בהנאה מק״ו דנותר כי היכי דיליף לענין שריפה וכתבתי גם כן לעיל בדף הסמוך דהא דיליף ר״י באמת ק״ו מנותר אע״ג דחולין מקדשים לא ילפינן אלא משום דר״י ס״ל כריב״ל דהא דחמץ אסור בהנאה לא ילפינן אלא מקרא דוכל חטאת אשר יובא מדמה ואע״ג דבקדשים כתיב מ״מ כיון דבקדשים לא איצטריך דכתיב והנה שורף אע״כ דחמץ אסור ובאם אינו ענין וכמו שהארכתי לעיל ולפ״ז א״ש הא דקאמר ר״י הגלילי לר״י דוקא ותמה על עצמך האיך חמץ אסור בהנאה כל ז׳ דנהי דלית לך הך דרשה דידי למידרש מלא יראה לך שלך יהא ומוקמת לה לדרשא אחריתי אפ״ה מנין לך לאוסרו בהנאה דהא מנבילה לא מצית למילף דלדידך לדברים ככתבן הוא דאתא ומיעוטא דאותו לדידך למעוטי חולין שנשחטו בעזרה הוא דאתא והך דרשא דריב״ל דיליף מוכל חטאת אשר יובא מדמה לא ס״ד דר״י הגלילי כלל דלדידיה איצטריך האי קרא וכל חטאת לגופה לפרים ושעירים הנשרפים כו׳ כדאיתא לקמן פרק כיצד צולין דף פ״ג ע״ש והארכתי עוד בזה דבלא״ה אפשר דלר״י לא שייך הך דרשא דריב״ל לדבריו בפרק טבול יום אלא שאין כאן מקומו להאריך ועכ״פ שפיר קאמר ר״י הגלילי לר״י תמה על עצמך דווקא:

שם אמר ליה רבי שמעון וכי אפשר כו׳ אם כן מאי תלמוד לומר לא תאכל עליו חמץ בשעה שישנו כו׳. וקשיא לי דהא בלא״ה איצטריך האי הקישא לכ״ע לאשמעינן דאינו יוצא ידי חובת מצה אלא בחמשת מינים שבאין לידי חימוץ כדאיתא לקמן ודוחק לומר דרבי שמעון סובר כרבי יוחנן בן נורי לקמן ועוד דבסמוך דמקשה בגמרא שפיר קאמר ליה רבי שמעון לר״י ומשני דר״י מוקי להאי היקישא לקובעו חובה כו׳ ושקיל וטרי טובא בהך דרשא ואמאי לא קאמר בפשיטות דרבי יהודה מוקי האי הקישא לענין חמשת מינים תו קשיא לי דאכתי לר׳ שמעון האי עליו דכתיב בחמץ למה לי דבלא״ה הוי שפיר יותר הך הקישא בלא עליו ונראה לי ליישב חדא מגו חדא דמהקישא לחוד לא הוי מצי למילף היתירא ללפני זמנו כיון דהיקישא בלא״ה איצטריך למילתא אחריתי לענין חמשת מינים ואי משום דאין היקש למחצה הא איכא למימר נמי לאידך גיסא דאיתקש השבתת שאור די״ד לאכילת חמץ דשבעת ימים א״כ נימא נמי דאין היקש למחצה כי היכי דשבעת ימים עובר בלאו דאכילה ה״ה בי״ד בין לענין ביעור ובין לענין אכילה דעבר בלאו וכמ״ש ג״כ מ״ז ז״ל בס׳ מג״ש ע״ש ועמ״ש בזה לעיל דף ה׳ ומש״ה איצטריך למיכתב עליו בחמץ ועליו במצה לאשמעינן מהאי הקישא נמי לענין זמן אכילת חמץ ואפשר נמי דהנך תרי עליו הוי כמו ג״ש להך מילתא כן נ״ל ועיין עוד בסמוך:

שם בשעה שישנו בקום אכול מצה כו׳ לכאורה נראה דהך הקישא דר״ש לא איצטריך אלא למעוטי לפני זמנו משא״כ להיתירא דלאחר זמנו לא איצטריך דמהיכא תיתי דאסור לפי זה אתי שפיר הא דקאמר בשעה שישנו בקום אכול מצה דמהאי שעתא עיקר זמן חיובא בליל ט״ו ומהאי שעתא מתחיל איסור חמץ ולא קודם לכן אלא דאכתי איכא למידק אם כן מאי קאמר ובשעה שאינו בקום אכול מצה אינו בבל תאכל חמץ דהא ודאי ליתא דהא בכל שבעת ימים אינו בקום אכול מצה לבר מלילה ראשונה דהוי חובה ובאינך רשות וע״כ צריך לומר דאע״ג דאינן מצוה אלא רשות אפ״ה שייך לישנא דישנו בקום אכול מצה בכל שבעת ימים כיון דכתיב להדיא שבעת ימים תאכל עליו מצות. ועוד אפשר לומר דלר״ש בכל שבעת ימים אכילת מצה מצוה כפשטא דקרא דהא לקמן ס״פ ערבי פסחים משמע דהא דאין מצות אכילת מצה אלא בלילה ראשונה לא ידעינן אלא מרומיא דקראי כתוב אחד אומר שבעת ימים תאכל עליו מצות וכתוב אחד אומר ששת ימים תאכל עליו מצות וע״כ דרשינן מה שביעי רשות אף ששה רשות ואם כן לר״ש אפשר דלית ליה הך דרשא דדריש להאי רומיא דקראי למילתא אחריתא לענין חדש וישן כדאיתא בסיפרא פ׳ ראה והובא שם בילקוט ע״ש ועיין במנחות דף ס״ו בד״ה כתוב אחד אומר כו׳. נמצא דלפ״ז מצינן למימר שפיר דהך הקישא דר״ש שייך נמי להיתירא דלאחר זמנו דאז אינו בקום אכול מצה כלל לכל הפירושים שכתבתי והא דאיצטריך קרא להיתירא דלאחר זמנו נראה לי משום דמסברא הו״א דאסור כיון דמסתמא ר״ש כר״ע רביה סבירא ליה כדאשכחן במנחות ולעיל בפ״ק אמרינן דלר״ע אין ביעור חמץ אלא שריפה מדאורייתא ובאמת לא אשכחן בכל הנך שהקפידה התורה בשריפה דוקא שיחזור להיתירא בשום זמן אלא אסורין לעולם ועוד דק״ו נמי איכא מערלה לשאר איסורין שאינן בבל יראה ובל ימצא אפ״ה אין היתר לאיסורן דפירות ערלה אסורין לעולם אף לאחר ג׳ שנים מכ״ש חמץ שנעבד בו עבירה ועבר ג״כ בבל יראה ובל ימצא אינו דין שאותו החמץ יהא אסור לעולם ומשו״ה איצטריך הך הקישא להתירא לאחר זמנו כנ״ל נכון בעז״ה יתברך ובזה נתיישב מה שהקשו בתוס׳ בד״ה א״כ מה תלמוד לומר ודוק היטב:

בתוס׳ בד״ה וחד לפני זמנו וא״ת ולחזקיה מנלן איסור הנאה כו׳ וההוא מסברא מוקמינן לתוך זמנו עכ״ל. לע״ד נראה ליישב דלר״י קראי הכי דייקא דמסתמא קרא קמא דוכל מחמצת לא תאכלו מוקמינן לתוך זמנו דאדלעיל מיניה קאי דכתיב שבעת ימים וכתיב נמי כרת וקרא בתרא דלא תאכל עליו חמץ דכתיב בפ׳ ראה מסתמא נמי מוקמינן ליה אלפני זמנו דהיינו בי״ד מדכתיב לא תאכל עליו ולר״י האי עליו אשחיטת פסח קאי דבקרא דלקמן כתיב וזבחת פסח. ולפ״ז ע״כ לא יאכל חמץ דכתיב בפרשת קדש לי כל בכור אלאחר זמנו קאי וכיון דמהאי לא יאכל דרשינן מיניה איסור הנאה והיינו לאחר זמנו דהתם לא כתיב שבעת ימים ופשטא דלישנא לא יאכל נמי משמע דלא יאכל לעולם ולפ״ז שפיר ילפינן איסור הנאה לתוך זמנו ולפני זמנו בקל וחומר מלאחר זמנו ומכ״ש דא״ש טפי לפמ״ש בפירקין דחזקיה גופא דמצריך קרא לאיסור הנאה בחמץ לא איצטריך אליבא דר״י דכיון דר״י סובר דאין ביעור חמץ אלא שריפה ויליף לה בק״ו ובבנין אב מנותר למאי דאית ליה דחמץ נמי אין היתר לאיסורו דאף לאחר זמנו אסור אם כן מהאי טעמא גופא יליף נמי איסור הנאה בחמץ בקל וחומר ובנין אב מנותר ועיקר מילתא דחזקיה ורבי אבהו לא איצטריך אלא להנך תנאי דפליגי אדר״י בין לענין שריפה ובין לענין לאחר זמנו מותר מדאוריי׳ והא בהא תליא כדפרישית בדוכתי טובא כנ״ל נכון ועיין מה שאכתוב בסמוך בזה בלשון הגמרא בהא דמקשה מני מתניתין ודוק היטב:

בא״ד ואומר ר״י כו׳ לא נחלק ביניהם עכ״ל. ועיין במהרש״א שכתב דאיכא שום מיעוטא לענין כרת דלפני זמנו ולאחר זמנו ויש לתמוה עליו דאישתמיטתיה קרא דכתיב להדיא ונכרתה הנפש ההיא מיום הראשון עד יום השביעי משמע דליכא כרת אלא באותו זמן בלבד:

בגמרא אמר לך האי לקובעו חובה ופרש״י דלהכי איצטריך הקישא לר״י. ונראה דאף ע״ג דקי״ל אין היקש למחצה אפ״ה לא דרשינן האי הקישא נמי למידרש בשעה שישנו בקום אכול מצה להתיר לפני זמנו משום דפשטא דקרא דלא תאכל עליו משמע לר״י דהיינו דוקא בי״ד דאוזבחת פסח דלעיל מיניה קאי כדפרישית ולאחר זמנו נמי ע״כ אסור מדמייתר קרא דלא יאכל חמץ ולפ״ז נתיישב גם כן מה שהקשיתי לעיל דאמאי איצטריך הכא לאוקמי הקישא לר״י לקובעו חובה בזמן הזה ואמאי לא מוקי בפשיטות הך היקישא לענין חמשת מינים במצה ולמאי דפרישית כיון דעיקר ילפותא דר״י בלפני זמנו מעליו דחמץ אם כן אכתי עליו דמצות למה לי כיון דלא דרש ר״י בשעה שישנו ומשו״ה קאמר שפיר דהיינו לקובעו חובה בזמן הזה ונראה דכוונתם בזה דלאו מהקישא לחוד יליף לה כיון דהקישא איצטריך לחמשת מינים וליכא למימר דאכתי אין היקש למחצה הא ליתא דאדרבה מצינן למימר איפכא כפרש״י דלא תימא על מצות ומרורים יאכלוהו כתיב אי איכא פסח מחויב במצה ואי לא לא משא״כ השתא דכתיב עליו בחמץ וכתיב עליו במצה משמע דהאי הקישא לענין עליו גופא קאי מה עליו דחמץ לאו דוקא דנוהג אפילו בדליכא פסח ה״ה עליו דמצה ואפשר נמי דהאי עליו עליו הוי כמו גזירה שוה להך מילתא כדפרישית ודוק היטב שנראה לע״ד נכון מאד בעזה״י:

בתוספות בד״ה ואידך נפקא ליה כו׳ תימא לר״י דבפ״ק דקידושין כו׳ ועוד תימא לרב אחא כו׳ דלא ככל התנאים עכ״ל. מה שהקשה בפ״ק דקידושין ע״ש בתוספות ומה שהקשה מדרב אחא דהוי דלא ככל התנאים נראה לע״ד ליישב דלא קשה מידי דהא הך אוקימתא דהקישא לקובעו חובה לאו רבי יהודה גופא קאמר ליה אלא סתמא דתלמודא מסיק הכי אליבא דר״י והיינו דוקא לשקלא וטריא דשמעתין דטעמא דר״י באיסורא דלפני זמנו היינו משום דתלתא קראי כתיבי וכתבתי גם כן דעיקר טעמא דר״י מעליו דחמץ ומשום הכי איצטריך ליה לאוקמי נמי הקישא לענין עליו דמצה דהיינו לקובעו חובה משא״כ רב אחא ב״י דפרק ערבי פסחים אזל לטעמיה דמסיק בשמעתין בסמוך דמתניתין ר״י ויליף שאור דאכילה משאור דראיה ולפ״ז סובר רב אחא ב״י לגמרי כר״י כיון דסתם מתניתין כוותיה וסובר גם כן דטעמא דר״י באיסורא דלפני זמנו לאו משום דתלתא קראי כתיבי ולאו משום יתורא דעליו אלא דבלא״ה א״ש הא דלר״י עובר לפני זמנו בלאו דאכילה כיון דיליף ר״י שאור דאכילה משאור דראיה ולפ״ז אפי׳ בלא יתורא דעליו מוקמינן קרא דעליו לי״ד:

בגמרא מני מתניתין אי רבי יהודא חמץ סתמא קאמר אפילו דעכו״ם. ולכאורה נראה דהאי שקלא וטריא דשמעתין באוקימתא דמתני׳ היינו דוקא אליבא דרבי אבהו דאמר לא יאכלו לא תאכל ולא תאכלו כולהו איסורי הנאה משמע ולפ״ז מקשי שפיר דלבתר דדייק הש״ס דטעמא דר״י ע״כ משום דתלתא קראי כתיבי לא יאכל ולא תאכל ולא תאכלו דשלשתן איסורי הנאה משמע וכיון דכולהו קראי סתמא כתיבי משמע דאין לחלק בין ישראל לעכו״ם אפילו לענין איסור הנאה. משא״כ לחזקיה דלא שייך איסור הנאה אלא היכא דכתיב לא יאכל אם כן מצינן למימר דע״כ הא דאוסר ר״י בהנאה לפני זמנו ולאחר זמנו לאו מפשטא דקרא יליף אלא בק״ו מערלה ובשר בחלב וכלאי הכרם כדאיתא לעיל בברייתא דאיסי בן יהודה לענין בשר וחלב ומכ״ש דהשתא נמי דלרבנן דילפי איסור הנאה בבשר וחלב מקראי אחרינא ממילא ילפינן נמי חמץ בפסח לאחר זמנו בק״ו מערלה שלא נעבדה בה עבירה ואסור בהנאה מכ״ש בחמץ שלאחר זמנו שנעבדה בו עבירה ואסור באכילה שאסור נמי בהנאה. וליכא למיפרך מה לערלה שלא היה לה שעת הכושר משא״כ בחמץ בשר וחלב יוכיח וחזר הדין. ומכ״ש לשיטת התוס׳ לעיל בשמעתין דאיסי בן יהודה בפשיטות מצי למילף איסור הנאה בבשר וחלב מבנין אב מכלאי הכרם לחוד שנעבדה בה עבירה ואסור בהנאה. ואם כן ממילא שייך האי בנין אב גופא לענין איסור הנאה בחמץ דלאחר זמנו דכיון שנעבד בו עבירה שעבר בבל יראה אסור בהנאה. ואם כן לפ״ז לא שייך האי טעמא אלא לענין חמץ דישראל משא״כ בחמץ דעכו״ם שלא נעבדה בו עבירה אם כן אין לאוסרו אלא באכילה מקרא דלא תאכלו הא בהנאה שרי ולא תאכל איסור הנאה לא משמע ואם כן שפיר מצינו לאוקמי מתניתין כרבי יהודה וכיון דע״כ מחלק בין ישראל לעכו״ם לענין איסור הנאה כדפרישית. ואין להקשות אם כן אמאי איצטריך חזקיה לאהדורי למילף איסור הנאה בחמץ מלא יאכל אמאי לא יליף לה בפשיטות מהאי ק״ו דערלה או מבנין אב דכלאי הכרם. הא ליתא לפי מה שכבר כתבתי שם במימרא דחזקיה דאיצטריך למילף מקראי לאפוקי מדרשא דרבי יוסי הגלילי דחמץ מותר בהנאה דכתיב לך שלך תהא ואם כן הו״א דהך דרשא מפקא מק״ו משו״ה איצטריך חזקיה למילף דאסור בהנאה מפשטא דקרא דלא יאכל דממילא ע״כ דרשינן קרא דלך לענין שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה כו׳ חד בשאור וחד בחמץ וכמ״ש שם במימרא דחזקיה ע״ש כך היה נראה לי לכאורה. אלא שנראה בעיני דוחק לאוקמי כל שקלא וטריא דהכא אליבא דרבי אבהו לחוד ולא אליבא דחזקיה ומכ״ש דהוי קשה טפי על אותן פוסקים שפסקו כחזקיה דא״כ מסקנת השמעתין דהכא הוי דלא כהלכתא דלחזקיה כיון דמתני׳ דהכא מתוקמי שפיר כר׳ יהודה ממילא הוי לן למיפסק כר״י דהא ר״ש ור״י הלכה כר״י מכ״ש דסתם מתני׳ דהכא נמי כר״י אתיא לכך נראה דסוגיא דהכא אליבא דכ״ע מתוקמא דמשמע ליה להש״ס בפשיטות דכיון דר״י קאמר בהאי לישנא משעה שאסור באכילה אסור בהנאה משמע דבכל ענין קאמר ל״ש דישראל ול״ש דעכו״ם כל מה שאסור באכילה אסור בהנאה כן נ״ל ועדיין צ״ע ודוק היטב: