×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) וְכָפוּ אֶת רַבָּהּ וַעֲשָׂאָהּ בַּת חוֹרִין וְאָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אמִנְהַג הֶפְקֵר נָהֲגוּ בָּהּ.
and the court forced her master to emancipate her, and he made her a free woman. And Rav Naḥman bar Yitzḥak said in explanation of why they forced him to do this: They took liberties with her, i.e., people engaged in sexual intercourse with her freely. This demonstrates that it is permitted to free a slave to prevent people from violating prohibitions.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי גיטין לח ע״ב ורי״ף שם} גרסינן בפרק השולח גט לאשתו אמר רבה1 בהני תלת2 מילי נחתי בעלי בתים מנכסיהו דמַפְקִי עבדיהו לחירו3 ודסירי נכסיהו בשבתא ודקבעי4 סעודתיהו בשבתא בעידן בית מדרשא דאמר ר׳ חייה בר אבה אמר ר׳ יוחנן שתי משפחות היו בירושלים אחת קבעה סעודתה5 בערב בשבת ואחת קבעה סעודתה בשבת6 ושתיהן נעקרו
והילכתא אסור לקרות בשטרי7 הדיוטות בשבת:
{בבלי גיטין לח ע״ב} אמר רב יהודה כל המשחרר עבדו עובר בעשה שנאמר {ויקרא כה:מו} לעולם בהם תעבודו תנו רבנן לעולם בהם תעבודו רשות דברי רבי ישמעאל ר׳ עקיבא אומר חובה וקימא לן הלכה כר׳ עקיבא מחבירו הילכך הלכה8 כרב יהודה דקאי כואתיה9:
{בבלי גיטין לח ע״ב} אמר10 רבה בהני תלת מילי נחתי בעלי בתים מנכסהון דמפקי עבדייהו לחירות ודסיירי11 נכסייהו בשבתא ודקבעי סעודתייהו בשבתא בעידן בי12 מדרשא דאמר ר׳ חייא בר אבא אמר ר׳ יוחנן שתי משפחות היו בירושלים אחת קבעה סעודתה בערב שבת ואחת
קבעה סעודתה13 בשבת14 ושתיהן15 נעקרו:
1. רבה: כ״י א אחר ההגהה, כ״י מוסקבה, קטע מודינה, עיתים (סי׳ ב ושוב סי׳ קצא), ובה״ג הל׳ עבדים. בדפוסים ובכ״י א לפני הגהה: ״רבא״.
2. תלת: חסר בכ״י מוסקבה.
3. לחירו: קטע מודינה, דפוסים: לחירות.
4. ודסירי, ודקבעי: דפוסים: וסיירי, וקבעי.
5. סעודתה: וכן במקביל ברי״ף גיטין שם. דפוסים: סעודתיה. וכן בהמשך.
6. בערב בשבת...בשבת: וכן בה״ג. דפוסים: בשבת...בערב שבת וכן בעיתים.
7. בשטרי: וכן בה״ג (הל׳ שבת), וברמב״ם משנ״ת שבת כג:יט. דפוסים: בספרי.
8. הלכה: חסר בכ״י נ. ונוסף בגליון.
9. כואתיה: כ״י נ: ״כותיה״. דפוסים: כוותיה.
10. אמר: וכן כ״י נ. דפוסים: ואמר.
11. ודסיירי: וכן ברי״ף במקביל בשבת פרק טז. כ״י נ: ״ודציירי״.
12. בי: חסר בדפוסים.
13. סעודתה: וכן ברי״ף שבת שם. חסר בכ״י נ.
14. בערב שבת, בשבת: וכן בה״ג. כ״י נ: ״בשבתא, בערב שבת״. בעיתים: ״בשבת... בערב שבת״.
15. ושתיהן: גח: ״ושניהם״. דפוסים: ושניהן.
וכפו את רבה – מפני שלא היתה ראויה לא לעבד ולא לבן חורין.
ואמר רב נחמן – לאו משום דאיתתא מיפקדה אפריה ורביה אלא מתוך שלא היתה ראויה לא היתה מיוחדת לאיש והיו נוהגין בה הפקר בזנות.
גמ׳ מנהג הפקר נהגו בה. עי׳ שבת ד ע״א תד״ה וכי אמרינן:
וכפו את רבה (אדוניה) ועשאה בת חורין, ואמר רב נחמן בר יצחק כהסבר מדוע כפו אותו לעשות כן: מנהג הפקר (זנות) נהגו בה אנשים. משמע שמשום שהיא גורמת לאיסור מותר לשחרר אותה!
and the court forced her master to emancipate her, and he made her a free woman. And Rav Naḥman bar Yitzḥak said in explanation of why they forced him to do this: They took liberties with her, i.e., people engaged in sexual intercourse with her freely. This demonstrates that it is permitted to free a slave to prevent people from violating prohibitions.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) הָכִי הַשְׁתָּא הָתָם לָא לְעֶבֶד חַזְיָא וְלָא לְבֶן חוֹרִין חַזְיָא הָכָא אֶפְשָׁר דִּמְיַחֵד לַהּ לְעַבְדֵּיהּ וּמְנַטַּר לַהּ.

The Gemara rejects this proof: How can these cases be compared? There, in the case of a half-maidservant half-free woman, she is not fit for marrying a slave and she is not fit for marrying a freeman. This is why she is available to all, and the only way to solve this problem is to emancipate her. Here, in the case of the maidservant, it is possible for the master to assign her to marry his slave, and that slave will guard her from people who wish to be promiscuous with her. Therefore, it is not necessary to emancipate her.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ודוחים: הכי השתא [וכי כך הוא הדבר] כיצד אתה משווה?! התם [שם] כשהיתה חציה שפחה לא לעבד חזיא [היא ראויה] להינשא ולא לבן חורין חזיא [היא ראויה], ומשום כך מובן מדוע היא מפקירה את עצמה, ואין אפשרות לפתור את הדבר בדרך אחרת אלא בכך שישחררוה. הכא [כאן] אפשר לאדון דמיחד לה לעבדיה ומנטר לה [שייחד אותה, את השפחה הזו לעבדו וישמור אותה] העבד מפני האנשים לבל יעשו עימה איסורים, ולא צריך הוא לשחררה בשל כך.
The Gemara rejects this proof: How can these cases be compared? There, in the case of a half-maidservant half-free woman, she is not fit for marrying a slave and she is not fit for marrying a freeman. This is why she is available to all, and the only way to solve this problem is to emancipate her. Here, in the case of the maidservant, it is possible for the master to assign her to marry his slave, and that slave will guard her from people who wish to be promiscuous with her. Therefore, it is not necessary to emancipate her.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) גּוּפָא אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל כׇּל הַמְשַׁחְרֵר עַבְדּוֹ עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר {ויקרא כ״ה:מ״ו} לְעוֹלָם בָּהֶם תַּעֲבוֹדוּ.

§ The Gemara returns to discussing the matter itself cited above. Rav Yehuda says that Shmuel says: Anyone who emancipates his slave violates a positive mitzva, as it is stated: “Of them may you take your bondmen forever” (Leviticus 25:46). This is a positive mitzva requiring that one subjugate slaves their entire lives. Therefore, it is prohibited to emancipate them.
רי״ףפסקי רי״דבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב יהודה כל המשחרר עבדו עובר בעשה שנאמר לעולם בהם תעבודו כתנאי לעולם בהם תעבודו רשות דברי ר׳ ישמעאל ר׳ עקיבא אמר חובה. אמר רבה בהני תלת מילי נחתו בעלי בתים מנכסייהו דמפקי עבדייהו לחירות ודסיירי נכסייהו בשבתא ודקבעי סעודתייהו בעידן מדרשא דא״ר חייא בר אבא א״ר יוחנן שתי משפחות היו בירושלים א׳ קבעה סעודתא בערב שבת וא׳ קבעה סעודתא בשבת ושתיהן נעקרו:
(ההוא אמתא דהואי בפומבדיתא דהות קמעבדא אינשי איסורא) אמר רב יוסף אמר רב המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור פי׳ יצא לחירות דקנין דמים שהיה לו עליו והפקירו הוא העבד קודם לכל אדם וזוכה לעצמו קודם לכל אדם אבל קנין האסור אינו דבר דמטיל עליה שם הפקר הלכך לא פקע מיניה עד דכתיב ליה גיטא דחירותא:
מעתה אין צריך לומר שכן בחציה שפחה וחציה בת חורין שאינו יכול ליחדה לעבדו שמצוה בכך ולא סוף דבר למניעת איסור לאו אלא אף לכל סרך מצוה והרי אמרו בר׳ אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא שם עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה ואע״פ שאין תפלה במנין עשרה מן התורה מ״מ עשה זה אף לדעת האומר חובה שהלכה כמותו מכל מקום הקלו בו לכל צד מצוה אפי׳ מדברי סופרים והוא הדין לכל צורך רבי׳ ויש שואלין וכי אומרין לו לאדם עמוד וחטוא בשביל שיזכה חבירך והואיל ומ״מ עשה הוא היאך מעבירין אותו כדי שיזכו אחרים עד שמכאן פסקו קצת מפרשים כר׳ ישמעאל שאינו אלא רשות והוצרך להתיר משום דבשאר עממין כתוב לא תחיה כל נשמה וא״כ מדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא ואין נראה כן דודאי הלכה כר׳ עקיבא דקאמר חובה ועוד דהא ר׳ אליעזר קאי כותיה אלא שאף העשה אעפ״י שהוא מן התורה הקלו בו במקום מצוה מצד שאינו שוה בכל שאין עליו חובה לקנות עבד לקיים בו לעולם בהם תעבודו:
כבר ביארנו במקומו שאסור לסייר נכסיו בשבת לידע מה הם צריכים וכן אסור לקבוע סעודה בערב שבת ואע״פ שפסקנו במקומו אוכל והולך עד שתחשך פירושו במי שנזדמן לו כן במקרה מצד אי זה צורך אבל שיעשה כן דרך מנהג קבוע להיות אכילתו כבשאר הימים אע״פ שאוכל מעט בליל שבת מטעם קדוש במקום סעודה מ״מ זלזול שבת הוא וקללת חכמים תלויה על צוארו וכן אסור לקבוע סעודתו בשבת בשעת הדרשא אלא יכוין להיות סעודתו בכדי שיוכל לילך ולשמוע שלא ניתנו ימי השביתה והמועדות לאכילה ושתיה לבד אלא להיות רובו של יום בקדושה להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות על זה נאמר שבת ליי אלהיך:
א גופא [לגופה] של אותה הלכה שהזכרנו אמר רב יהודה אמר שמואל: כל המשחרר עבדו עובר במצות עשה, שנאמר: ״לעלם בהם תעבדו״ (ויקרא כה, מו), וזו מצות עשה שצריך לעבוד בעבדים כל ימי חייהם, ולכן אסור לשחררם.
§ The Gemara returns to discussing the matter itself cited above. Rav Yehuda says that Shmuel says: Anyone who emancipates his slave violates a positive mitzva, as it is stated: “Of them may you take your bondmen forever” (Leviticus 25:46). This is a positive mitzva requiring that one subjugate slaves their entire lives. Therefore, it is prohibited to emancipate them.
רי״ףפסקי רי״דבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) מֵיתִיבִי מַעֲשֶׂה בר׳בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁנִּכְנַס בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְלֹא מָצָא עֲשָׂרָה וְשִׁחְרֵר עַבְדּוֹ וְהִשְׁלִימוֹ לַעֲשָׂרָה במִצְוָה שָׁאנֵי.:

The Gemara raises an objection from a baraita: There was an incident involving Rabbi Eliezer, who entered a synagogue to pray, and he did not find a quorum of ten men, and he emancipated his slave and had him complete a quorum of ten. This demonstrates that one is permitted to emancipate his slave. The Gemara answers: Freeing a slave to enable the performance of a mitzva, e.g., completing a quorum, is different. This does not demonstrate that in general one is permitted to emancipate his slave.
עין משפט נר מצוהרי״ףרמב״ןרשב״אפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא דאמרי׳: מצוה שאני – תמהניא, וכי מפני מצוה להתפלל בציבורב דחי עשה שבתורה, ואפשר שלא אמרה תורה לעולם בהם תעבודוג אלא משום שלא ליתן להם מתנות חנם כענין דכתיב בגוים לא תחנםד, אבל כשהוא משחררו משום שנותן דמי עצמו, או משום מצוה וצורך הרב דליכא חנינה מותרה, וי״ל נמי, אין ה״נ דאתיא האי מצוה ודוחה עשה שבתורהו, שכיוןז שבא הקב״ה לבית הכנסת ולא מצא שם עשרה מיד כועסח.
א. וכן הק׳ הרשב״א הר״ן והריטב״א.
ב. עיין רא״ש ברכות פרק ז סי׳ כ, דהעשה הוא ונקדשתי בתוך בני ישראל, דהיינו עשה דמקדשין את השם בעשרה, ועיי״ש בתפארת שמואל אות יב. ולפ״ז עצם קידוש שמו בעשרה הוי דאוריתא אף שהתפילה עצמה מדרבנן. ועיין מג״א סי׳ תטו סק״ב שהביא בשם מהרי״ל שהסתפק אם להתפלל בעשרה מיקרי דבר מצוה לגבי זה שמערבין רק לדבר מצוה, וציין לסי׳ צ דפשיטא דהוי מצוה רבה עיי״ש. ועיין בחינוך מצוה שמ״ז, דכתב דאף דהוי ברבנן מ״מ משחררים העבד לצרכה.
ג. ויקרא כא מו.
ד. וכן תי׳ בר״ן בשם יש מתרצים, והרשב״א דחה תירוץ רבינו דאין איסור לא תחנם אפי׳ בגר אוכל נבלות וכ״ש בעבד כנעני, ועיין שו״ת רעק״א סי׳ קצד שהק׳ על תי׳ הר״ן מסוגיא דע״ז. ובעצם יסוד רבינו דאיסור השחרור הוא מדין לא תחנם, עיין בקובץ ביאורים לר׳ אלחנן ווסרמן על מס׳ גיטין אות כא, שתמה שהרי לא שייך כאן האיסור כלל, שהרי בשעה שהוא קונה את המתנה דהיינו השחרור הוא כבר משוחרר, וכמו הנותן מתנה לעכו״ם שיקנה לאחר שיתגייר, וכן בקובץ שיעורים לכתובות אות לד.
ה. במגן אברהם או״ח סי׳ צ ס״ק ל תמה על תי׳ רבינו והר״ן, דאם אכן כאן שעושה לטובת האדון ולא לטובת העבד ליכא איסור כלל, מה הקשו בגמ׳ בברכות דהוי מצהב״ע.
ו. כמבואר בראשונים, רשב״א, ובתוס׳ בפסחים פח ב ד״ה כופין וב״ב יג א, ובעוד מקומות דמצוה רבה כזו שאני, וטעם זה שהזכיר רבינו כתבו התוס׳ בב״ב.
ח. והריטב״א תי׳ שאין באיסור לשחרר עבדו עשה גמור, אלא איסורא דרבנן, וכ״כ בתשובותיו בשם הרא״ה, ועיין חינוך מצוה שמ״ז.
הא דאמרינן: מצוה שאני. הקשה בה הרמב״ן נ״ר וכי מפני מצוה להתפלל בצבור נדחה עשה שבתורה. ותירץ דאפשר דלא אמרה תורה אלא משום שלא ליתן להם מתנת חנם כענין דכתיב בנכרים לא תחנם, אבל כשהוא משחררו מפני שנתן דמי עצמו או משום מצוה וצורך הרב דליכא חנינה מותר. וקשיא לי, דהא אפילו לגר אוכל נבלות מותר ליתן מתנת חנם לכולי עלמא וכל שכן לעבד כנעני שקבל עליו כל המצות כישראל וקרא כתיב לגר אשר בשעריך תתננה. ובשילהי פרק קמא דעבודה זרה גמרא אינן מוכרין להן במחובר לקרקע אמרינן, מתנת חנם תנאי הוא דתניא לגר אשר בשעריך תתננה אין לי אלא לגר בנתינה ולנכרי במכירה לנכרי בנתינה ולגר במכירה מנין תלמוד לומר תתננה ואכלה או מכור וגו׳ דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר דברים ככתבן לגר בנתינה ולנכרי במכירה, אלמא מדמוקמינן פלוגתייהו במתנת חנם שמעינן מינה דאילו מאן דאית ליה דאסור ליתן מתנת חנם לנכרי לגר מותר וכל שכן לעבד כנעני כמו שאמרנו. אלא הכא מצוה דרבים שאני ולאפרושי רבים מאיסורא נמי עדיף ושרי.
והקשו עוד בתוספות, כיון שהמשחרר עבדו עובר בעשה, אם כן היכי קאמרינן לקמן (גיטין מ.) מי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה כופין את היורשין וכו׳ וכותבין לה גט שחרור מטעם מצוה לקיים דברי המת, וכי אמרינן מצוה לקיים דברי המת לעבור עשה שבתורה, ואמרינן נמי התם בתר הכי מי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי עשתה לי קורת רוח יעשה לה קורת רוח, כופין את היורשין ועושין לה קורת רוח, ומפרש רש״י ז״ל שאין לה קורת רוח אלא בשחרור, ובירושלמי נמי גרסינן בפרק קמא דמכילתין דהיכא דאמר שחררו לכולי עלמא מצוה לקיים דברי המת וצריך לשחררו. ותירצו דכיון דאמר שחררו יצא לחריות ואין רשאין היורשין להשתעבד בו, אך הוא מעוכב גט שחרור וגט שחרור נותנין לו משום מצוה לקיים דברי המת שהרי בנתינת הגט ליכא שום איסור מכיון שכבר יצא לחירות שוב ליכא משום לעולם בהם תעבודו.
והא דתנן מי שחציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו ועושה אותו בן חורין, התם היינו טעמא משום דלא גרע ממצות תפילות צבור שמשחררין אותו עליה דהכא נמי איכא משום מצות פריה דכתיב לא תהו בראה. קשיא לי, דאומר שחררו אי נמי באומר יעשה לה [לו] קורת רוח לא יצא לחירות בדבור זה אלא משום דאמרינן שמצוה עליהם לקיים דברי המת ולשחררה. ותדע לך, דהא אמרינן לקמן (גיטין מ.) אמר אמימר המפקיר עבדו ומת אותו העבד אין לו תקנה מאי טעמא גופו לא קני ליה איסורא לבניה לא מורית ואמר ליה רב אשי והא כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן מי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה כופין את היורשין וכותבין לה גט שחרור וכו׳ ואהדר ליה אנא כרב שמואל בר יהודה סבירא לי כלומר דאמר רבי יוחנן לא אמרה מעולם אלא הכי קאמר רבי יוחנן פלונית שפחתי עשתה לי קורת רוח יעשה לה קורת רוח כופין את היורשין ועושין לה קורת רוח, אלמא אין בלשון הזה לשון שחרור האב, אלא שמצוה את בניו שהם ישחררו אותה, דאי לא תימא הכי אילו דרב שמואל בר יהודה קשיא ליה דהא מכיון שאמר האב יעשה לה קורת רוח יצאת לחירות וגופא לא קני ליה ואיסורא לא מורית לבניה. ועוד מצאתי בתוספתא דמכילתין פרק חמשי האומר עשו פלוני בן חורין מהיום ולאחר מיתה לא אמר כלום וכופין את היורשין לקיים דברי המת. ושמא נאמר דכל שאמר האב שחררו אומדין אותו שעשה לו טובה שהוא חייב לו כך על גמולו דאחזוקי אינשי בעוברין על עשה לא מחזקינן, וכיון שכן הרי הוא כמוכרו לו, וכל שכן בזה שהעיד עליה מפורש שעשתה לו קורת רוח, אבל במעשה דרבן גמליאל משום מעשה היה ולא משום גמילות טובה לפיכך הוצרכו לתרץ מצוה שאני, וכן נמי בההיא דמעברא מאינשי באיסורא אי לאו משום מצוה היה אסור לשחררה מטעם זה דשחרור גמור היה זה ולא כעין מכר ועל דרך זה הוא שאסרה התורה לשחרר את העבדים בלא גמילות טובה אלא מרצון הלב לבד והלב יודע אם לחסד אם לגמילות טובותיו. כן נראה לי.
גמרא מיתיבי מעשה בר״א שנכנס לב״ה כו׳ אף על גב דבסמוך קאמר ר״א גופא לעולם בהם תעבודו חובה אפ״ה לא הוי קשיא ליה דר״א אדר״א דאיכא למימר דהא דקאמר ר״א חובה לא איירי כלל לענין שיחרור ולעולם דלהכניסן תחת כנפי השכינה טפי עדיף אלא הא דקאמר חובה היינו כשעודנו בעבדות ולאפוקי שאסור למחול לו על השיעבוד משא״כ לשמואל דאמר להדיא כל המשחרר עובר בעשה מקשה שפיר וק״ל. ואפשר דהא דפשיטא לשמואל דקרא איירי אף במשחרר היינו לשיטתו דאף בהפקעת השיעבוד גרידא הו״ל משוחרר כיון שאין רשות לרבו עליו אלא דלפ״ז קשה דהא אנן לא קי״ל כשמואל בההיא דמפקיר עבדו ואפ״ה בהא דהמשחרר עובר בעשה קי״ל כוותיה וצ״ע:
שם מצוה שאני. ע׳ פסחים דף נט ע״א תוס׳ ד״ה אתי עשה דפסח:
שם ת״ש אך כל חרם. עי׳ ערכין דף כח ע״א תד״ה דת״ר:
מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: מעשה בר׳ אליעזר שנכנס בבית הכנסת להתפלל ולא מצא עשרה אנשים שיש בהם כדי מנין לתפילה בציבור, ושחרר את עבדו והשלימו לעשרה, משמע שמותר לשחרר עבד! ומשיבים: לצורך מצוה שאני [שונה] הדבר, שמשום מצוה של תפילה בעשרה מותר לעשות דבר זה.
The Gemara raises an objection from a baraita: There was an incident involving Rabbi Eliezer, who entered a synagogue to pray, and he did not find a quorum of ten men, and he emancipated his slave and had him complete a quorum of ten. This demonstrates that one is permitted to emancipate his slave. The Gemara answers: Freeing a slave to enable the performance of a mitzva, e.g., completing a quorum, is different. This does not demonstrate that in general one is permitted to emancipate his slave.
עין משפט נר מצוהרי״ףרמב״ןרשב״אפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) ת״רתָּנוּ רַבָּנַן לְעוֹלָם בָּהֶם תַּעֲבוֹדוּ רְשׁוּת דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל ר״ערַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר (ב)חוֹבָה וְדִילְמָא ר״ארַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר לַהּ כְּמַאן דְּאָמַר רְשׁוּת.

The Gemara raises an objection from a baraita to the proof citing the incident involving Rabbi Eliezer: The Sages taught: “Of them may you take your bondmen forever,” is optional; this is the statement of Rabbi Yishmael. Rabbi Akiva says: It is an obligation. The Gemara now explains the Gemara’s objection: But perhaps Rabbi Eliezer holds in accordance with the opinion of the one who says that it is optional. Therefore, the incident involving Rabbi Eliezer cannot serve as a proof that even those who hold that it is prohibited to free a slave would hold that it is permitted to free a slave to enable the performance of a mitzva.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רשות – משום דכתיב (דברים כ) בשבעה אומות לא תחיה כל נשמה איצטריך למיכתב מבני התושבים לעולם בהם תעבודו להתיר אחד משאר אומות הבא על הכנענית שהיא משבעה אומות והוליד בן שאתה רשאי לקנותו בעבד והכי מפרש לה בהמקנא.
ודלמא ר׳ אליעזר סבר לה – כר׳ ישמעאל ומאי דוחקיה לשנויי לעיל מצוה שאני.
על כך מקשים ממה שתנו רבנן [שנו חכמים]: ״לעולם בהם תעבדו״ — הרי זו רשות, אלו דברי ר׳ ישמעאל, ר׳ עקיבא אומר: חובה היא. ודילמא [ושמא] ר׳ אליעזר סבר לה [סבור] כמאן דאמר [כמי שאומר] רשות, וממילא אין להוכיח מכאן — לשיטת הסבורים שאסור לשחרר עבד — שמותר לשחרר משום מצוה!
The Gemara raises an objection from a baraita to the proof citing the incident involving Rabbi Eliezer: The Sages taught: “Of them may you take your bondmen forever,” is optional; this is the statement of Rabbi Yishmael. Rabbi Akiva says: It is an obligation. The Gemara now explains the Gemara’s objection: But perhaps Rabbi Eliezer holds in accordance with the opinion of the one who says that it is optional. Therefore, the incident involving Rabbi Eliezer cannot serve as a proof that even those who hold that it is prohibited to free a slave would hold that it is permitted to free a slave to enable the performance of a mitzva.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ דְּתַנְיָא בְּהֶדְיָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר חוֹבָה.

The Gemara answers: It cannot enter your mind to say that Rabbi Eliezer holds that enslaving them permanently is optional, as it is taught explicitly in a baraita that Rabbi Eliezer says: “Of them may you take your bondmen forever” is an obligation.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: לא סלקא דעתך [יעלה על דעתך] לומר שכך סובר ר׳ אליעזר, דתניא בהדיא כן שנויה ברייתא במפורש] בענין זה, שר׳ אליעזר אומר: ״לעולם בהם תעבודו״ — חובה הוא.
The Gemara answers: It cannot enter your mind to say that Rabbi Eliezer holds that enslaving them permanently is optional, as it is taught explicitly in a baraita that Rabbi Eliezer says: “Of them may you take your bondmen forever” is an obligation.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אָמַר רַבָּה בְּהָנֵי תְּלָת מִילֵּי נָחֲתִי בַּעֲלֵי בָתִּים מִנִּכְסֵיהוֹן דְּמַפְּקִי עַבְדַיְיהוּ לְחֵירוּתָא וּדְסָיְירִי נִכְסַיְיהוּ בְּשַׁבְּתָא וּדְקָבְעִי סְעוּדְתַּיְיהוּ בְּשַׁבְּתָא בְּעִידָּן בֵּי מִדְרְשָׁא דא״רדְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן שְׁתֵּי מִשְׁפָּחוֹת הָיוּ בִּירוּשָׁלַיִם אַחַת קָבְעָה סְעוּדָּתָא בשבתא וְאַחַת קָבְעָה סְעוּדָּתָא בְּעֶרֶב שַׁבָּת וּשְׁתֵּיהֶן נֶעְקְרוּ.

In connection with this issue, Rabba said: With these three matters homeowners become impoverished: That they emancipate their slaves; and that they inspect their property on Shabbat; and that they set their meals on Shabbat at the time of the sermon in the study hall, so that they miss it, as Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan says: There were two families in Jerusalem, one that set its meal on Shabbat and one that set its meal on the eve of Shabbat, and both of them were uprooted. One family was uprooted because they caused the suspension of Torah study, and the other was uprooted because by eating their meal on Shabbat eve, they did not properly distinguish between Shabbat and Shabbat eve.
רי״ףרש״ירמב״ןרשב״אמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דמפקי עבדייהו לחירות – ועברי בעשה.
מסיירי נכסייהו – שדותיהם מסתכלין בשבת לידע מה הן צריכין.
בעידן בי מדרשא – כשהחכם דורש דרשות לרבים בשבת והם יושבין בסעודה והיה להם להקדים או לאחר.
בערב שבת – בלילי שבת ואין כאן כבוד שבת דקיימא לן כבוד יום קודם לכבוד לילה והם היו מתכוונים בשביל ביטול בית המדרש ואיכא דמפרשי בערב שבת ממש וכן בכל יום מרוב עושר אבל בהא מיהא איכא איסורא שיכנס לשבת כשהוא שבע בלא תאוה.
ואחת קבעה סעודתה בערב שבת – פרש״יא ז״לב, בלילי שבת היו קובעים עיקר סעודת שבת ולא ביום וכבוד יום עדיף, ועוד פרש״י בערב שבת ממש, וק״לג דהא קי״ל כר׳ יוסי דאמרד אוכל והולך עד שתחשך ואפילו להתחילה. וי״לו ה״מ פעם אחת מפני הצורך, אבל לעולם לא, משוםז דכיון דכל יומא ויומא עביד הכי מיחזי כמאן דמזלזל ביקרא דשבתא. ועוד אפשרח שלא היו אוכלין משתחשך ולא מסדירין שלחנם, ואמרינן התםט לעולם יסדיר אדם שלחנו בע״ש אע״פ שאינו צריך אלא לכזית, ומיהו טועמים היו שם מידיי משום קידוש, דלא משמע דליבטלו קידוש היום לגמרי, אלא כבוד לילה היו מבטלין.
א. מתיבת פירש״י עד וק״ל, חסר בנדפס והושלם ע״פ כתבי היד.
ב. ד״ה בערב שבת.
ג. וכן הק׳ ותי׳ ברשב״א הריטב״א הר״ן והמאירי.
ד. פסחים צט ב, ק א.
ה. רבינו ס״ל דאפילו להתחיל שרי וכשיטתו במלחמות ר״פ ערבי פסחים, ודלא כבה״ג דס״ל דרק עד ט׳ שעות מותר, ועי״ש ברא״ש סי׳ ב׳ שהביא דברי רבינו והבה״ג ועוד.
ו. וכ״כ בראשונים בסוגיין. ובמגיד משנה פרק ל מהלכות שבת ה״ד כתב דהרמב״ם לא ס״ל כן, וכן בשו״ע סי׳ רמט סעיף ב דאסר אפי׳ סעודת אירוסין.
ז. מדברי רבינו עולה דטעם איסור האכילה הוא משום שע״י האכילה יש זלזול בשבת, וברמב״ם ובשו״ע שם כתבו דהוא מפני כבוד השבת שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול. ובפמ״ג אשל אברהם סק״ד כתב דעיקר הטעם אינו משום תיאבון אלא מפני הזלזול בכבוד השבת, שעושה ע״ש שווה לימי השבת, וברבינו משמע כדבריו. ובמג״א סי׳ רמט סק״ב הביא טעם נוסף בשם ר״ת, וע״ע ברשב״א בשם הר״ח.
ח. בכתי״נג הגירסא אי אפשר ובנדפס ובכתי״ו אפשר. וקשה הגירסא בכתי״נג דברבנו משמע שהתירוץ הוא שע״י כך נמנעו מלכבד את השבת בארוחת הלילה או בהכנת צרכי שבת כדמשמע בראשונים האחרים ולכן נענשו. ולתירוץ זה מותר לקבוע סעודה בע״ש כדמשמע מפשטות דברי רבי יוסי בפסחים.
י. נראה דכוונת רבינו למיני תרגימא, וכמ״ש הטור בשם הגאונים ובשו״ע רעג סעיף ה, ועיי״ש במשנה ברורה ס״ק כה. ועיין בתו״ש סי׳ רעג ס״ק יא שהביא שהר׳ יונה והרשב״א חולקים על הגאונים.
ואחת קבעה סעודתא בערב שבת. פירש רש״י ז״ל בלילי שבת היו קובעין עיקר סעודת שבת ולא בשבת עצמו וכבוד יום עדיף. ועוד פירש בערב שבת ממש. ואיכא דקשיא ליה דהא קיימא לן כרבי יוסי דאמר הולך ואוכל עד שתחשך ואפילו להתחיל נמי. ויש לומר דהני מילי לצורך שעה אבל לעשות כן תמיד מחזי כמזלזל בכבוד שבת. ורבינו חננאל פירש שהיו קובעין סעודה ביום ששי ומתוך כך היו נמנעין מלהתעסק בצרכי שבת.
בהני תלת מילי נחתי ב״ב מנכסיהון כו׳. יש לתת טעם בזה דמאן דמפיק עבדו לחירות הרי הוא עצמו פוחת והוריד עצמו מנכסיו באיסור עשה ודסייר נכסיה בשבת ה״ז מחשב בצורך מלאכה ביום השבת ממלאכתו זו גם בחול אח״כ אינה מתברכת כיון דחישב בה ביום השבת היפך החסיד שאמרו בו שלא רצה לתקן מה שהיה מחשב בשבת ונעשה לו נס ונעשה מלאכתו מאליו ודקבעי סעודה בשבת כו׳ ע״פ מ״ש בברכות חסידים הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן מתברכת וזהו שעשה סעודתו קבע בעידן בי מדרשא אין מלאכתו מתברכת וק״ל:
ובאותו ענין אמר רבה: בהני תלת מילי גלל שלושה דברים אלה] נחתי [יורדים, מתרוששים] בעלי בתים מנכסיהון [מנכסיהם]: דמפקי עבדייהו לחירותא [שמוציאים את עבדיהם לחירות], ודסיירי נכסייהו בשבתא [ושמסיירים ובודקים נכסיהם בשבת], ודקבעי סעודתייהו בשבתא בעידן בי מדרשא [ושקובעים סעודתם בשבת בזמן בית המדרש] ועל ידי כך נמנעים מלבוא לשמוע את הדרשה, וכפי שאמר ר׳ חייא בר אבא אמר ר׳ יוחנן: שתי משפחות היו בירושלים, אחת קבעה סעודתא בשבתא [סעודה בשבת] ואחת קבעה סעודתא [סעודה] בערב שבת, ושתיהן נעקרו, אחת משום ביטול בית המדרש, והשניה משום שעל ידי סעודה זו נכנסו לשבת כשהם שבעים ולא יכלו לאכול את סעודת השבת לתיאבון.
In connection with this issue, Rabba said: With these three matters homeowners become impoverished: That they emancipate their slaves; and that they inspect their property on Shabbat; and that they set their meals on Shabbat at the time of the sermon in the study hall, so that they miss it, as Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan says: There were two families in Jerusalem, one that set its meal on Shabbat and one that set its meal on the eve of Shabbat, and both of them were uprooted. One family was uprooted because they caused the suspension of Torah study, and the other was uprooted because by eating their meal on Shabbat eve, they did not properly distinguish between Shabbat and Shabbat eve.
רי״ףרש״ירמב״ןרשב״אמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אָמַר רַבָּה אָמַר רַב הַמַּקְדִּישׁ עַבְדּוֹ יָצָא לְחֵירוּת מַאי טַעְמָא גּוּפֵיהּ לָא קַדִּישׁ לִדְמֵי לָא קָאָמַר דְּלֶיהְוֵי {דברים י״ד:ב׳,כ״א} עַם קָדוֹשׁ קָאָמַר.

§ Rabba says that Rav says: With regard to one who consecrates his slave, the slave is emancipated. The Gemara explains: What is the reason for this? He did not consecrate the slave himself, as the slave cannot become consecrated to be an offering. If you say that it is only with regard to his monetary value that he is consecrated, i.e., the owner pledges to give the value of his slave to the Temple, his owner did not say this. Therefore, it must be that he said that this slave should be a member of the sacred nation, meaning that the slave should be emancipated and become a Jew.
רי״ףרש״יתוספותרמב״ןרשב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גופיה לא קדיש – שאינו ראוי לא למזבח ולא לבדק הבית.
לדמי לא קאמר – היה לו לומר דמי עבדי עלי.
דליהוי עם קדוש – ישראל גמור דכתיב בהו כי עם קדוש אתה (דברים יד) ולא דמי למקדיש בהמה טמאה דהתם כיון דליכא למימר בה דתיהוי עם קדוש קאמר על כרחך לדמי קאמר ואע״ג דלא קאמר דמיה עלי הכי קאמר הרי היא קדושה לימכר אבל הכא דשייכא בגופיה לשון קדושה לא אמרינן לדמי קאמר.
גופיה לא קדיש – פי׳ בקונט׳ שאינו ראוי למזבח ולא לבד״ה לדמי לא קאמר דהיה לו לומר דמי עבדי עלי ולא דמי למקדיש בהמה טמאה דהתם כיון דליכא למימר למיהוי עם קדוש קאמר ע״כ לדמי קאמר אע״ג דלא אמר דמיה עלי הרי היא קדושה לימכר קאמר אבל הכא דשייכא בגופיה לשון קדושה לא אמרינן דלדמי קאמר ואם תאמר ואמאי לא קאמר נמי קדוש לימכר לא קאמר כיון דמילתא אחריתא היא וי״ל כדפירש בקונטרס בסמוך דאפי׳ אמר כן בהדיא שיהא קדוש לימכר יצא לחירות מידי דהוה אמתפיס תמימים לבדק הבית דאין יוצאין מידי מזבח לעולם ולהכי לא מוקי ההיא דאין הגזברין כגון דאמר שיהו קדושין לדמיהן ומיהו קשה דאי מדמינן למתפיס תמימים נימא דאף על פי שהעבד יצא לחירות צריך לפדייה ויפלו דמיו לבדק הבית כמו במתפיס תמימים שתימכר לצורכי מזבח כדאמרי׳ בהמנחות והנסכים (מנחות קא.) כשהן נפדין אין נפדין אלא למזבח והדמים הם לבדק הבית כדאמר בפרק קמא דתמורה (תמורה ו.) דאף על פי שהוא בלא תעשה מה שעשה עשוי ולכאורה משמע דליהוי עם קדוש קאמר ואינו נותן שום דמים להקדש ועוד מאי קפריך מאך כל חרם דהתם דאמר בלשון חרם לא שייך לומר דלמיהוי עם קדוש קאמר ועוד כי משני דאמר לדמי והיינו לפירוש הקונטרס דאמר דמי עבדי ושפחתי עלי דאם הקדישם לדמים יצאו לחירות ואם כן מאי איריא עבדיו ושפחותיו אפילו דחברו נמי ועוד מאי שנא כנענים אפילו עבדיו ושפחותיו העברים נמי ונראה לפרש גופיה לא קדיש פי׳ ליאסר בהנאה כמו בהמה טמאה שמועלין בה וכן בקרקע אם עקר ממנו חוליא ואפילו במחובר איסורא מיהא איכא לדמי לא קאמר שיהא גופיה קדוש לימכר והשתא פריך שפיר מכל חרם דמיתפסא בהון קדושה ליאסר בהנאה כמו מחרים שאר נכסים ומשני דאמר לדמי שיהיו לימכר ולא מיירי במקדיש בלשון חרם והשתא ניחא דדוקא עבדיו ושפחותיו הכנענים ופריך אידך נמי דאמר לדמי ומשני אי הכי גזברין מאי עבידתייהו דאותו שהקדישו לדמיו הוא יפדנו ויהיה שלו.
גופי׳ לא קדיש, לדמי לא קאמר – פרש״י ז״לא שאינו ראוי לא למזבח ולא לבדק הבית, ואינו מחוורב דהא מקדיש בהמה טמאה נמי קדוש גופה, שהרי מועלין בה עד שתפדה, אלא הכי קאמרג, קנין הגוף שיש לישראל על העבדים א״א להקדש לקנותו, שאין יד להקדש בדק הבית אלא לקנות ממון וזה אינו קנין ממוןד, ששני קנינין יש בעבד א׳ קנין ממון דהיינו למעשה ידיו, וא׳ קנין הגוף שהוא אסור דומיא דקנין אישות אשת איש דלא פקע אלא בגיטא דחירותא, אע״ג דפקע קנין ממון שבו כגון שהפקירו או שנתיאש ממנו, ולא מצינו דין זה אלא להדיוט אבל לא להקדש.
א. ד״ה גופיה.
ב. וכן הק׳ ברשב״א, ועיין ברש״ש.
ג. בחי׳ הר״ן והריטב״א הביאו פירוש זה בשם התוס׳, ובתוס׳ לפנינו ד״ה גופיה כתבו בסתם דגופיה לא קדש ליאסר בהנאה כמו בהמה טמאה.
ד. מבואר דאין החסרון משום דלא שייך חלות הקדש על עבד, אלא דלא שייך שיהא הקדש בעלים על עבד שיש בו קנין איסור, ועיין בדברי רבינו בסוגיא ב״ב עט. לגבי הקדיש בור, ועיי״ש בקצוה״ח סי׳ ר סק״א ובקוב״ש שם. ומה דלא אמרינן שיחול הקדש רק על הקנין ממון, הוא משום דכוונתו מסתמא ליתן כל קנין שיש לו להקדש, וכ״כ הר״ן והריטב״א.
אמר רבה אמר רב המקדיש עבדו יצא לחירות מאי טעמא גופיה לא קדיש לדמי לא קאמר דליהוי עם קדוש קאמר. פירש רש״י ז״ל גופיה לא קדיש, שאינו ראוי לא למזבח ולא לבדק הבית. לדמי לא קאמר, שאם כן היה לו לומר דמי עבדי עלי. דליהוי עם קדוש קאמר, ולא דמי למקדיש בהמה טמאה שהיא קדושה לדמיה. ואף על גב דגופה אינה ראויה לא למזבח ולא לבדק הבית ואף על גב דלא אמר לדמיה לימכר הקדישה, אבל הכא דשייכא למימר דגופיה לא אמרינן דלדמיה קאמר. והא נמי דמותבינן אשמעתין מדתניא המקדיש נכסיו והיו בהם עבדים אין הגזברין רשאין להוציא אותן לחירות אלא מוכרין אותן לאחרים ואחרים מוציאין אותן לחירות, פירשה הוא ז״ל דמהא דאמרינן אבל מוכרין אותן לאחרים קא מותיב דאלמא דאף על גב דגופיה לא קדיש דהא אין יכולין להוציא אותן לחירות משום דאין הקדש קונה גופן אפילו הכי מוכרין אותן לאחרים אלמא לימכר וליהוי דמיהן להקדש הוא דקאמר, תא שמע מאדם אלו עבדיו ושפחותיו הכנענים אלמא קדושים הם לדמיהם, הכא במאי עסקינן דאמר לדמי, כלומר שאמר דמיהן עלי, אי הכי אידך נמי דאמר לדמי אי הכי אין הגזברין רשאין גזברין מאי עבידתייהו, דהא לית להו מידי גבי עבד, אלא דמי הוא דאית להו גבי מקדיש. ואי קשיא לך לוקמא כגון דאמר הרי הוא קדוש לדמיו דעכשיו הוא קדוש לימכר ורשותן עליו למוכרו כמקדיש קרקע ובהמה כיון דשייך בגופו לשון קדושה כעם קדוש כי אמר הרי הוא קדוש לדמיו חיילא קדשתא לגופו למיהוי בן חורין כדקיימא לן במתפיס תמימים לבדק הבית דאין יוצאין מידי מזבח בכריתות ובתמורה. כך פירש רש״י ז״ל. וקשיא טובא לפירושו חדא דהא דקאמר דאין גופו קדוש אמאי לא והלא בהמה טמה גופה קדוש למעול בגופה עד שתפדה, ועוד מאי קא פריך ממקדיש נכסיו והיו בהם עבדים דקדישי לדמיהן, דהתם היינו טעמא דלא הקדישן בפני עצמן אלא בכלל נכסיו. ואין לומר דלמיהוי עם קדוש קאמר. ועוד דאם איתא דאין הקדש קונה גופן היאך הקונים שבאו מכח הגזברין זוכין בגופן והיאך מוציאין אותן לחירות דילמא מכר הקדש לאחרים כל זכות שיש לו בהם והיינו לדמי ולא לגופן. ועוד דאם איתא דכי מוקמינן ברייתא דמאדם בדקא פריש דמיו עלי מאי שנא עבדיו ושפחותיו אפילו בן חורין נמי ואלמה תניא ולא עבדיו ושפחותיו העבריים. ועוד דאידך נמי נוקמה דאמר ליקדשו לימכר וליהוו דמיהן הקדש, דמאי דקאמר רבינו ז״ל דכיון דשייך בגופן לשון קדושה דעם קדוש לא נפקי מתורת קדושת עם קדוש כדקיימא לן במתפיס תמימים לבדק הבית דלא נפקו מידי מזבח. קשיא. דהתם תקנה הוא שתקנו משום תיקון המזבח לפי שתמימים מועטין ואין להוציאן מידי מזבח, אבל הכא מאי תקנה איכא, ועוד דאפילו במתפיס תמימים לא אמרו שיהו מקודשין למזבח, אלא שאין יוצאין מידי מזבח לומר שנפדין מתרומת הלשכה ויפלו דמיהן לבדק הבית כדאיתא במנחות פרק המנחות והנסכים בתחלתו (מנחות קא.) המתפיס תמימים לבדק הבית כשהן נפדין אין נפדין אלא לגבי המזבח שכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם, אם כן בעבד נמי נאמר שימכר ופדיון העבד יהיה למזבח, ואף על גב דלא אשכחן מידי דשייכא ביה קדושת הגוף דשייך ביה פדיון ולמימר יפלו דמיו למזבח, מכל מקום דלא אשכחן מתפיס תמימים לבדק הבית שאין להם פדיון. ועוד מאי קא פריך מאדם אלו עבדיו ושפחותיו והא האי קרא בחרמין כתיב ובהא ודאי מודה רב דהא לא אפקיה בלשון הקדש דנימא דליהוי עם קדוש קאמר. ומשום כך פירשו בתוספות גופיה לא קדיש כלל שיהא מועל בו. ואפילו אמר בפירוש שיהא גופו קדוש דליכא לספוקי בשחרור. ואף על פי שעבד כנעני גופו קנוי לרבו, ושמא נפקא ליה מדרשא לדמי לא קאמר, שאם כן היה לו לפרש כיון שיש לטעות בשחרור שהוא יותר שכיח ממה שיקדיש אדם עבדו לימכר ושיפלו דמיו להקדש, והשתא אתי שפיר הא דפריך מאדם אלו עבדיו ושפחותיו הכעניים דאלמא אפשר לגופו שיהא קדוש ויקשי ליה לרב דאמר דלעולם גופו אינו קדוש ומשני הכי במאי עסקינן דאמר לדמי כלומר שפירש שיהיה קדוש לדמיו. והשתא נמי נקט דוקא עבדיו ושפחותיו הכנעניים שיש לו רשות בהן אבל בעבד חברו אי נמי בעבדיו ושפחותיו העבריים דלא קיימא לימכר לא ופריך אי הכי אידך נמי דאמר לדמי ומשני אי הכי אין הגזברין רשאין גזברין מאי עבידתייהו להוציאן לחירות או למכרן לאחרים ואחרים מוציאין אותם לחירות והלא אין להקדש בהן אלא קנין דמים, וכיון שיש בעבד שני קנינים קנין דמים וקנין הגוף שאינו אלא איסורא בעלמא כעין קנין אישות הילכך זה שלא הקדיש אלא דין ממון שבו אין הגזברין ולא אחרים רשאין להוציא אותן לחירות לדברי הכל שעדיין יש קנין הגוף לבעלים הראשונים עליו והם משחררים אותם, וכל אותם הקושיות אחת הן אלא שרצה להקשות לכל הברייתא כולה.
בד״ה גופיה לא כו׳ ולא מיירי במקדיש בלשון חרס כו׳ עכ״ל דחרס משמע איסור הנאה והא לא שייך בעבד כדקאמר דגופיה לא קדיש ליאסר בהנאה ואהא פריך לקמן לימא כתנאי אי גופיה קדיש ליאסר בהנאה או לא וק״ל:
בא״ד מאי עבידתייהו דאותו שהקדישו לדמיו הוא יפדנו ויהיה שלו עכ״ל לכאורה אין זה מובן דהא לדמי קדוש לימכר קאמר ואמאי לא ימכרנו הגזבר לאחרים ונראה לפרש דבריהם משום דיש בעבד ממון ואיסורא כדלקמן בשמעתין והשתא אף אם ימכרנו הגזבר דקדוש לימכר הוא בכדי דמיו מכל מקום באיסורא דיוצא לחירות בגט מאי עבידתייהו דגזברין ול״ל למתני דאין יוצאין לחירות על ידי הגזברין וכן אחרים מוציאין אותן לחירות דהיינו אף להפקיע אותן מידי איסורא מאי עבידתייהו שהרי לא נקנה להן אלא ממונא שבהן אבל איסורא לא תפקע אלא על ידי רבו ראשון אחר שיפדנו ויהיה גם הממון שלו דכל זמן (ו) שהממון אינו שלו לא יוכלו להפקיע אותן נמי מידי איסורא כדלקמן וק״ל:
שם אמר רבה אמר רב המפקיר עבדו יצא לחירות ומסקינן דמודה רב דצריך גט שיחרור. וקשיא לי אם כן מאי קמ״ל דיוצא לחירות לענין שיעבוד וכל ענייני הפקעת זכותו מהאדון דהא אין לך שום דררא דממונא שאין מועיל בו הפקר ומהיכא תיתי נאמר דלא יצא לחירות ול״ל דאשמעינן רב שאין שום אדם יכול לזכות בו אף אם לא נתכוון העבד לזכות בעצמו הא ליתא דלרב נראה ברור דהוי הפקר וכל אדם יכול לזכות בו אם לא נתכוון לזכות בעצמו והזוכה בו קנאו לגמרי בין לענין איסורא בין לענין ממון וכ״נ להדיא מלשון הרמב״ם בפ״ב מהל׳ נדרים וכל מה שהארכתי לעיל אם יכול אחר לזכות בו או לא היינו דוקא אליבא דשמואל כיון שאין קרוי עבד משא״כ לרב לא שייך לומר כן ועוד דא״כ מה קאמר בסמוך מ״ד מקדיש כ״ש מפקיר דהא אכתי איכא למימר דבמפקיר אין יוצא לחירות אם זכה בו אחר ומהאי טעמא גופא ל״ל נמי דאשמעינן רב דאע״ג שעדיין מעוכב גט שיחרור אפ״ה יש לו יד לזכות בעצמו לענין ממון דלא תימא דאין לו יד כיון דעדיין שם עבד עליו לענין איסור ממילא דלא מהני ליה מחילת השיעבוד דהא גופו קנוי ולא עדיף מע״ע וקמ״ל דיש לו יד וזוכה מדין הפקר הא נמי ליתא דא״כ מאי קאמר הש״ס מ״ד מקדיש כ״ש מפקיר דהא איכא למימר דשאני מפקיר שאין יד לעבד משא״כ במקדיש אף אם אין יד לעבד אפ״ה אסור לרבו להשתעבד בו כיון שאמר בלשון הקדש וכופין אותו לשחררו שיהיה עם קדוש כמו שאבאר בסמוך אע״כ דהא מילתא דפשיטא היא וא״כ אכתי מאי קמ״ל ונראה דעיקר הרבותא דלא תימא דלא שייך כלל ענין הפקר בעבד משום דילפינן לה לה מאשה דלא שייך בה ענין הפקר כלל קמ״ל והטעם נראה מבואר דלא ילפינן מאשה אלא לענין איסור ולא לענין ממון תדע דאי לגמרי ילפינן מאשה אמאי יכול למוכרו אע״כ כדכתיבנא ומצינן נמי שהקישו הכתוב לנחלת אחוזה ומה״ט גופא יכול להפקירו ולפ״ז א״ש הא דקאמר מ״ד מקדיש כ״ש מפקיר דאי ס״ד דאין יכול להפקירו משום ג״ש דלה לה מאשה א״כ מה״ט גופיה לא הוי מהני ביה נמי ל׳ הקדש לענין הפקעת השיעבוד אלא ודאי דלענין ממון לא ילפינן מאשה וממילא דכ״ש מפקיר כנ״ל נכון ודו״ק:
שם אמר ר״ה א״ר המקדיש עבדו יוצא לחירות כו׳ דליהוי עם קדוש קאמר. וק״ל אכתי כי אומר דליהוי עם קדוש מאי הוי כיון דסוף סוף לא הוי עם קדוש בדיבורא בעלמא דהא מסקינן דצריך גט שיחרור א״כ לענין השיעבוד נמי אמאי מהני דיבורא בעלמא ות״ל דאפילו אם אמר בפירוש הרי את ב״ח לא מהני אף לענין השיעבוד כמ״ש התוספות לעיל בד״ה המפקיר מסוגיא דקידושין דאפי׳ בע״ע לא מהני דיבורא בעלמא כיון דגופו קנוי כ״ש בע״כ וכן משמע להדיא לקמן בברייתא דף מ׳ ע״ב באומר הרי הוא ב״ח דמסיק ר״י וכולם בשטר ומשמע שם מפירש״י ז״ל דלשון זה עיקר דבע״פ לא מהני כלל אף לענין שיעבוד ע״ש ובשלמא במפקיר ילפינן מקרא דהפקר קונה בדיבור בעלמא וכן באומר נתייאשתי מפלוני עבדי פירש״י ז״ל משום דיאוש הוי לשון הפקר לכל אדם וכבר כתבתי דלשיטת התוספות דלא סברי הכי משמע להו דקונה מטעם יאוש ושינוי רשות דקונה מדאורייתא משא״כ הכא כיון דלשון הקדש לא משמע ליה אלא דליהוי עם קדוש א״כ אכתי הו״ל דיבור בעלמא דלא מהני לענין הפקעת השיעבוד אף בע״ע וכ״ש בעבד כנעני ולכאורה היה נ״ל דרב סובר דאה״נ דבע״כ מהני טפי דיבורא בעלמא כיון דליהוי עם קדוש קאמר הו״ל כאמירה לגבוה ולא מצי הדר ביה ומה״ט נראה דלפ״ז ודאי כופין את רבו ליתן גט שיחרור אף למשנה ראשונה כיון דאמר בפירוש שרוצה לעשותו ב״ח והיינו כלשון שני שכתב רש״י ז״ל לקמן בברייתא דהרי הוא ב״ח ואע״ג דקי״ל דהמשחרר עבדו עובר בעשה אפשר דרב לא ס״ל הכי אלא כמ״ד לעולם בהם תעבודו רשות ועוד אף למ״ד חובה מפרש רב דהיינו כל זמן שלא שיחררו ודוקא לשמואל ע״כ איירי קרא אף דרך שיחרור כיון דלדידיה כל שמפקיע השעבוד ממנו ממילא הו״ל משוחרר מטעם דאין רשות לרבו עליו משא״כ לרב כנ״ל ועי״ל דנהי דלישנא דאמר הרי את הקדש משמע דליהוי עם קדוש מ״מ כיון שנאמר בלשון הקדש אלים טפי האי דיבורא כמו בהקדש גמור לענין דלא מצי למיהדר ביה כמו בהקדש ודו״ק:
ב אמר רבה אמר רב: המקדיש עבדו יצא לחירות ומסביר: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — גופיה [גופו] של העבד לא קדיש [קדוש] שהרי הוא אינו יכול להתקדש בקדושת הגוף כקרבן. ואף שיהיה העבד קדוש רק לדמי [לדמים, למחירו] לא קאמר [אמר] בעליו, אם כן בהכרח יש לומר דליהוי [שיהיה] ״עם קדוש״ (ישראל) קאמר [אמר], שזו היתה כוונת הדברים כשאמר שמקדיש אותו, ונמצא ששיחררו בכך.
§ Rabba says that Rav says: With regard to one who consecrates his slave, the slave is emancipated. The Gemara explains: What is the reason for this? He did not consecrate the slave himself, as the slave cannot become consecrated to be an offering. If you say that it is only with regard to his monetary value that he is consecrated, i.e., the owner pledges to give the value of his slave to the Temple, his owner did not say this. Therefore, it must be that he said that this slave should be a member of the sacred nation, meaning that the slave should be emancipated and become a Jew.
רי״ףרש״יתוספותרמב״ןרשב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) וְרַב יוֹסֵף אָמַר רַב גהַמַּפְקִיר עַבְדּוֹ יָצָא לְחֵירוּת מ״דמַאן דְּאָמַר מַקְדִּישׁ כ״שכׇּל שֶׁכֵּן מַפְקִיר מַאן דְּאָמַר מַפְקִיר אֲבָל מַקְדִּישׁ לָא דִּלְמָא לִדְמֵי קָאָמַר.

And Rav Yosef says that Rav says: With regard to one who renounces ownership of his slave, the slave is emancipated. The Gemara points out: According to the one who says that one who consecrates his slave emancipates him, this is all the more so with regard to one who renounces ownership. But according to the one who says that one who renounces ownership of his slave emancipates his slave holds that this is the halakha only if one renounces ownership of his slave; but one who consecrates his slave does not emancipate him, as perhaps when he consecrated his slave he said that his slave is consecrated with regard to his monetary value, he should be sold and the profit donated toward the Temple maintenance.
עין משפט נר מצוהרי״ףראב״ןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והמפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שיחרור.
ורב יוסף אמר בשם רב: המפקיר עבדו יצא לחירות. ומעירים: מאן דאמר [מי שאומר] בשם רב מקדיש עבדו יצא לחירות — כל שכן שהוא סובר שכן הדין במפקיר, אבל מאן דאמר [מי שאומר] מפקיר עבדו יצא לחירות, אבל מקדיש לדעתו לא יצא לחירות. ומדוע? — דלמא לדמי קאמר [שמא כשהקדיש אותו — לדמים אמר] כשאר הקדש לצורך בדק הבית, שמוכרים אותו ומשתמשים בדמיו.
And Rav Yosef says that Rav says: With regard to one who renounces ownership of his slave, the slave is emancipated. The Gemara points out: According to the one who says that one who consecrates his slave emancipates him, this is all the more so with regard to one who renounces ownership. But according to the one who says that one who renounces ownership of his slave emancipates his slave holds that this is the halakha only if one renounces ownership of his slave; but one who consecrates his slave does not emancipate him, as perhaps when he consecrated his slave he said that his slave is consecrated with regard to his monetary value, he should be sold and the profit donated toward the Temple maintenance.
עין משפט נר מצוהרי״ףראב״ןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אִיבַּעְיָא לְהוּ צָרִיךְ גֵּט שִׁיחְרוּר אוֹ לֹא צָרִיךְ ת״שתָּא שְׁמַע דְּאָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָבִין אָמַר רַב אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה יָצָא לְחֵירוּת דוְצָרִיךְ גֵּט שִׁחְרוּר.

A dilemma was raised before the Sages: In both of these cases, where the slave is emancipated after his owner renounces his ownership of him or consecrates him, does the slave require a bill of manumission, or does he not require a bill of manumission? The Gemara suggests a proof to resolve this dilemma: Come and hear that which Rav Ḥiyya bar Avin says that Rav says: In both this case, where one consecrates his slave, and that case, where one renounces ownership of his slave, the slave is emancipated but nevertheless requires a bill of manumission.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

צריך גט שיחרור – מקדיש ומפקיר.
אחד זה ואחד זה – מקדיש ומפקיר.
איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: בשני מקרים אלה, של מקדיש ומפקיר עבדו, שאמרנו שיצא בהם לחירות, האם צריך האדון גם לכתוב גט (שטר) שיחרור, או לא צריך? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה שאמר רב חייא בר אבין אמר רב: אחד זה ואחד זה, מקדיש ומפקיר — יצא העבד לחירות, וצריך גט שחרור.
A dilemma was raised before the Sages: In both of these cases, where the slave is emancipated after his owner renounces his ownership of him or consecrates him, does the slave require a bill of manumission, or does he not require a bill of manumission? The Gemara suggests a proof to resolve this dilemma: Come and hear that which Rav Ḥiyya bar Avin says that Rav says: In both this case, where one consecrates his slave, and that case, where one renounces ownership of his slave, the slave is emancipated but nevertheless requires a bill of manumission.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) אָמַר רַבָּה וּמוֹתְבִינַן אַשְּׁמַעְתִּין הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו וְהָיוּ בָּהֶן עֲבָדִים האֵין הַגִּזְבָּרִין רַשָּׁאִין לְהוֹצִיאָן לְחֵירוּת אֲבָל מוֹכְרִין אוֹתָן לַאֲחֵרִים וַאֲחֵרִים מוֹצִיאִין אוֹתָן לְחֵירוּת רַבִּי אוֹמֵר אוֹמֵר אֲנִי אַף הוּא נוֹתֵן דְּמֵי עַצְמוֹ וְיוֹצֵא מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמוֹכְרוֹ לוֹ מתני׳מַתְנִיתָא קָא רָמֵית עֲלֵיהּ דְּרַב רַב תַּנָּא הוּא וּפָלֵיג.

Rabba said: And we raise an objection from a baraita to our halakha that Rav said that one who consecrates his slave emancipates him: With regard to one who consecrates all his possessions, and among them were slaves, the Temple treasurers are not allowed to emancipate them. However, they may sell the slaves to others, and these others may emancipate them. Rabbi Yehuda HaNasi says: I say that even the slave himself can give his own monetary value and is emancipated, due to the fact that it is as if the Temple treasurer sold him to himself. This demonstrates that the act of consecrating one’s slave does not emancipate him. The Gemara rejects this argument: Do you raise an objection to Rav from a baraita? Rav himself is a tanna, and, as such, has the authority to dispute the determination in the baraita.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותרמב״ןרשב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומותבינן אשמעתין – אשמועת עצמינו.
אין הגזברין רשאין להוציאן לחירות – ואפי׳ לקבל מיד העבד פדיונו דקיימא לן (קידושין כג:) עבד קונה את עצמו בכסף אם נתנו לו על מנת שאין לרבו רשות בו פודה בו את עצמו מיד בעליו והני גזברין אין רשאין לכך שאין גופן קנוי להקדש שלא הקדישן אלא לדמן וזו דרך שחרור הוא ולא דרך מכירה אבל מוכרין אותן לאחרים והדמים להקדש ואותן אחרים מוציאין אותם לחירות אם ירצו.
אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא – אם ימצא אדם שיהא נותן לו כסף על מנת שאין לבעליו רשות בו.
מפני שהוא כמוכרו – הגזבר לו לעצמו כשם שהוא יכול למכור לאחרים ובלבד שיתנם דרך מקח וממכר ולא דרך פדיון אלמא המקדיש עבד קדוש לדמיו.
אין הגזברין רשאין להוציא אותן לחירות – וכן אמר בפרק הנזקין (לקמן נב.) גבי יתומין דאין האפוטרופסין רשאין להוציא אותן לחירות אבל מוכרין אותן לאחרים כו׳ ונראה דהיינו טעמא דאסור דרך שיחרור דסברי דקא מזלזלי בנכסי יתומים והקדש אבל דרך מכירה ידעי כולי עלמא שמוכרין אותן בשויין.
והא דאותבינן אשמעתין: המקדיש נכסיו והיו בהם עבדים וכו׳ – פירש״י ז״לא, שאין הגזברין רשאין להוציא אותן לחירות ואפילו נתנו דמי עצמן, ואף ע״פ שאמרו עבד קונה עצמו בכסף משום דאין גופן קנוי להקדש, שלא הקדישן אלא לדמיו, וזה דרך שחרור הוא, ור׳ סבר אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא ובלבד שיתנם דרך מקח וממכר ולא דרך פדיון, אלמא המקדיש עבד קדוש לדמיו, וזה אינו נכון, משום שהרי פירש הרב עצמו ז״לב דגבי בהמה טמאהג לדמי קאמר, כיון דליכא למימר ליהוי עם קדוש קאמר, וכאן נמי אין לומר כןד, שהרי בכלל נכסיו הקדיש, ואי אפשר בשאר נכסים לומר שיהו עם קדוש קאמר אלא הקדש ממש, קאמר לדמי ותוה אחרים מאי עבידתייהו, כיון שלא קנה הקדש אלא קדושתו דמים ואין לו יד בשחרורו משום דקנין דמים הוא, וקנין הגוף לבעלים הראשונים הוי ואינהו היו צריכים לשחרר, ואפשר שנתרוקנהז רשות לבעלים האחרונים מאחר שנסתלק רשות ראשונים מעליו, למה זה דומה למוכר עבדו לגוי וחזר ומכרו לישראל, ולפי פי׳ זה נאמרח שישראל שני קונה בו קנין הגוף ואע״פ שבא מחמת גוי אינו כגוי ושני משחררו, אבל מ״מ אין הפי׳ נכון. ומקצת המפרשיםט אמרו בו פי׳ אחרי שהוא נכון, דת״ק סבר כסף אינו גומרכ והם אינם רשאים לכתוב לו גט שחרור, שאינה אלא מתנהל, ואין גזברין הללו אלא אפוטרופסין בעלמאמ, וכן שנינו בברייתא פ׳ הניזקיןנ שאין האפטרופסין רשאין להוציא אותן לחירות אבל מוכרין אותן לאחרים ואחרים מוציאים אותם לחירות ור׳ סבר כסף גומר בוס וכיון שכן רשאין הם למוכרן לעצמן בין דרך מקח בין דרך שחרור שאינו אלא כפודה הקדש [מבעל הבית]⁠ע, ותיובתין מדקתני אין הגזברין רשאין להוציא אותן לחירות אלא מוכרין אותם לאחרים, דאלמא קני קנין הגוף, ואם כתבו לו בעלים ראשונים גט שחרור לא יצא לחירות, וכ״ש מדר׳ דאמר בהדיא אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא ואינו צריך גט שחרור מבעלים הראשונים, אלמא יש יד להקדשפ לקנות בעבד קנין הגוף וקשיא לרב, ואוקימנא דתנא הוא ופליג. ויכולנו לפרשצ דכ״ע כסף גומר בו, אלא דת״ק סבר אין לגזברין ולאפוטרופסין לשחרר בכסף כשם שאין גיטםק כלום שלא נתנה תורה רשות בשחרורר אלא לבעליםש, גטו דומיא דגט אשה וכספו נמי כגיטו, דיציאות אתקוש להדדית כנ״ל. ולפי פי׳ זה אפשרא היה דהלכתא כת״קב.
ותו אקשינן עליה דרב מדתניא בספריג מאדםד אלו עבדיו ושפחותיו הכנענים – אלמא קני לדמי, ואיכאה דרמיו אשמעתין הא כי כתיב קרא חרמי כהנים כתיב, דכתיבז לא ימכר ולא יגאל, ודרשינןח לא ימכרט מכר גזבר ולא יגאל לבעלים, ומה יעשהי בהם יתנם לכהן דכתיבכ כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו, וכיון דבחרמי הכהנים עסקינן, פשיטא שהם קונים אותם קנין הגוף, שהרי אין לההקדש עליהם כלוםל, אלא כנותן מתנה לכהן דמי ולמה יצאו לחירות, וא״ל כי קא׳ מרבינן עבדיו ושפחותיו הכנענים אפילו לחרמי בדק הבית מרבינן להו, ומסופיה דקרא נפקא דכתיב כל חרם קדש קדשים הוא לה׳ ודרשינן מיניה התם חרמי בדק הבית וכי כתב מאדם אכולהו קאימ. ואי קשיאנ הא בלשון חרם קאמר, דליכא למימר דליהוי עם קדוש קאמר אלא על כרחין לדמי קאמר, וי״לס הכא נמי אפשר לומר דלישנא דשחרור הוא, דאסר ליה אכולי עלמא כחרם שלא יהא אדם רשאי לעבוד בו עבודת עבד, וזהו לשון הפקר שמפקיר בו זכותו ממנו, כך פי׳ הראב״ד ז״ל. וי״א, דכי אמרינן לעיל לדמי לא קאמר משום שאין במשמעות הלשון כן, ואפילו לא היה אפשר לומר דליהוי עם קדוש קאמר לא היה משמע לדמי, הואיל ואין גופו קנוי להקדש, אבל בבהמה טמאה קנין הגוף יש לו בה ככל קנין הגוף שיש להדיוט בה, כמו שפירשתי למעלה, והכא משמע דקדיש לדמי.
א. ד״ה אין, ד״ה אף וד״ה מפני.
ב. ד״ה דליהוי.
ג. בכתי״נג חסר תיבת טמאה.
ד. וכן הק׳ בתוס׳ הרא״ש, ברשב״א ובריטב״א. ובריטב״א תירץ שכוונתו להקדיש כל דבר למאי דחזי.
ה. וכן הק׳ הרשב״א ריטב״א והר״ן.
ו. בכת״י נג חסר תיבת קדושת.
ז. בנדפס: שנתנו הני. ותוקן ע״פ כת״י נג וכתי״ק, ובכת״יו ואפשר קנה רשות לבעלים הראשונים כו׳, והוא גירסא משובשת. וגם גירסת הנדפס אין לה הבנה, שהרי רבינו מדמה דין זה לקונה מן הגוי, ולא הזכיר כלל נתינת רשות. ועיין חי׳ הר״ן שביאר סברת רש״י שאפשר שסובר שקנין האיסור נמשך אחר קנין הממון וזוכה בו בקנין האיסור כל מי שיכול לזכות, ונראה שכוונתו לפי׳ רבינו.
ח. וכ״כ מאירי כאן, ועיין מאירי במשנה בדין שבאי שאין לו בישראל אלא קנין למעשה ידיו והפודה ממנו הוא בעלים גמור, ובקצרה ביבמות מו א. ועיין אמרי משה סי׳ כג סעיף יג וסי׳ כד סעיף יד טו בדברי רבינו באריכות. ובחזו״א אבהע״ז סי׳ קמז בעניני עבדים ס״ק יא.
ט. ריטב״א בשם בעל המאור, חי׳ הר״ן, ובשאלת חכמי לוניל בשו״ת הרמב״ם (בלאו סי׳ מ׳), הראב״ד על הרי״ף בסוגיין ובהשגות פ״ו מערכין הי״ז ופי״א מנחלות ה״ח.
י. בנדפס: אומרים בו לשון אחר.
כ. להלן לט ב מחלוקת תנאים.
ל. הריטב״א והר״ן ביארו דאע״פ שזוכים במעשה ידיהם, שטר דקא בעי להפקיען מידי איסור מתנה הוא, והקדש לאו בר מתנה הוא.
מ. רבינו דימה דין הגזברין לאפוטרופסין שאינם כבעלים גמורים, ועיין בתוס׳ ד״ה ואין, ובתשובת הרמב״ם הובאה במגדל עוז פ״ו מערכין הי״ח.
נ. לקמן נב א.
ס. וכתבו הר״ן והריטב״א דלפירוש זה פסקינן כרבי דקי״ל כסף גומר בו, וכן דעת הראב״ד בהשגות פ״ו מערכין.
ע. בכת״י הגירסא״ מבעל הבית, וכנראה היו ר״ת ״מב״ה״ כמופיע לפנינו. ויותר מסתבר שהוא מבדק הבית.
פ. בנדפס: למקדיש.
צ. וכ״כ רבינו בספר הזכות, והרמב״ם בתשובה הנ״ל, ומ״מ פי״א מנחלות ה״ח.
ק. בנדפס ובכתי״ו: גיטין.
ר. בנדפס: לשחרר.
ש. מרבינו וכן מהר״ן שהביא בשמו, משמע דהחסרון הוא משום דאין ההקדש כבעלים גמורים ולפיכך אינו יכול לשחרר, ואין זה חסרון מדין הקדש, אך בריטב״א כשהביא בשם רבינו פי׳ זה כתב הטעם משום דהקדש לאו בר מתנה.
ת. לקמן מא ב.
א. כ״כ הרשב״א הריטב״א והר״ן, והרמב״ם פ״ו מערכין.
ב. בנדפס: כרב.
ג. ספרא תורת כהנים בחוקותי פרשה ח פ״יב אות ג.
ד. ויקרא כז כח.
ה. כן הקשו הראב״ד בהשגותיו על הרי״ף, וחי׳ הר״ן הריטב״א והמאירי, ותירצו כרבינו.
ו. בנדפס: דדחי.
ז. שם.
ח. בספרא שם אות ד.
ט. כן גרס גם הראב״ד, אך לפנינו בתורת כהנים הגירסא: לא ימכר לגזבר, ופי׳ רבינו הלל דלא יהא לבדק הבית. אבל הגר״א גרס: לא ימכר לאחרים. וכן גרס הרמב״ם פ״ו מערכין ה״ד.
י. לפנינו בתורת כהנים הגירסא: מה יעשה לו, כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו.
כ. ויקרא כז כא.
ל. לכאורה קשה מערכין כט א, דשם מבואר דכל זמן שהחרם ביד הבעלים הרי הוא כהקדש וכשנתן לכהן הם כחולין. ועיין בתוס׳ ערכין כח א ד״ה דתנו, דמכח קושיא זו כתבו דגם חרמי כהן יש להם קדושת הגוף. ואולי רבינו ס״ל לחלק בין דין קדושה שאין להקדש קנין בקדושה זו לבין דין מעילה, ויש לעיין.
מ. עיין משנה בערכין כח א, מה אם לגבוה וכו׳, ולמדו מהפסוק לדין חרמי כהנים, ועי״ש בתוס׳ שעמדו בזה. וראה הערה קודמת. ורבינו והראב״ד לשיטתם דרשו מקרא דסיפא קאי אף ארישא.
נ. וכן הק׳ בתוד״ה גופיה, תוס׳ הרא״ש הר״ן ושא״ר.
ס. וכ״כ הריטב״א והר״ן, והראב״ד והמאירי כתבו שכוונתו לומר שאין לי רשות להשתמש בו כאילו הוא חרם.
והא דמותיב מן המקדיש נכסיו והיו בהן עבדים. הכי פירושא אין הגזברין רשאין להוציאן לחירות ולא משום דאין גופן להקדש אלא כדי שלא יראו כמזלזלין בנכסי הקדש לשחררן, דומה למה שאמרו לקמן בפרק הניזקין שאין אפטרופין רשאין להוציא עבדים לחירות ואף על שגוף העבדים קנויין הן ליתומים. ואפילו ליטול מהן דמי עצמן אין יכולין אף על פי שניטלין מהן בלשון מכר ואף על שמדקדקין עמהן היטב לפי שהוא דומה לשחרור שיאמרו שהן מוציאין עבדי הקדש לחירות בחנם ואתו לזלזולי בהקדשות, וכן נמי לענין אפטרופא לגבי עבד יתומים כדי שלא יאמרו שהאפטרופין מוציאין עבדי היתומים בלא כלום ואתו לזילזולי בנכסים ופעמים לא ישומו אותן בשויין, אבל כשמוכרין אותן לאחרים מדקדקין בדמיהן היטב, ואחרים מוציאין אותן לחירות אלמא מדמוכרין אותן לאחרים שמע מינה דגופן קנוי להקדש וכל שכן לרבי דאמר דאף הוא נותן דמי עצמו ויוצא. וקשיא ליה לרב דאמר גופו לא קדוש דהכא משמע דגופו קדוש בין לתנא קמא בין לרבי. ואם כתבו להם בעלים הראשונים גט שחרור לא יצאו לחירות. ומשני תנא הוא ופליג.
שם אמר רבה ומותבינן אשמעתין כו׳ לפמ״ש בסמוך נראה דקושיא זו דוקא לפי מה דפשטינן דצריך גט שיחרור דבלא״ה לא הוי קשה מידי מברייתא דגזברין עליה דרב דהוי מצי למימר דרב סבר כשמואל דמפקיר עבדו א״צ גט שיחרור דאיכא תנאי דסברי הכי כמ״ש התוספות לקמן וממילא דכל מי שאין לו רשות לרבו עליו א״צ גט שיחרור וה״ט דרב נמי במקדיש דליהוי עם קדוש קאמר כיון דבהאי דיבורא יצא לחירות לגמרי למיהוי עם קדוש משא״כ תנאי דברייתא דגיזברין סברי כתנאי דלית להו הא דשמואל דבלא״ה מצינו להדיא דרבי גופא דאיירי בברייתא דגיזברין סבר לקמן דלא מהני נתייאשתי מפלוני עבדי וצריך גט שיחרור דיליף לה לה מאשה וה״ה להפקר ולהקדש דלעולם א״א להפקיע האיסור בדיבור אלא בשטר שיחרור דוקא. וא״כ א״ש דסברי דחייל על עבד קדושת דמים לרש״י ולתוס׳ קדושת הגוף דלא אפשר כלל לומר דליהוי עם קדוש קאמר כיון דבדיבורא לא הוי עם קדוש וכמ״ש בסמוך אבל לבתר דפשיט דרב סובר דבעי גט שיחרור ואפילו הכי קאמר דליהוי עם קדוש קאמר וכמ״ש בסמוך א״כ מקשה רבה שפיר ומותבינן אשמעתין ול״ל נמי איפכא דרב דוקא דס״ל צריך גט שיחרור מוקי לקרא דבהם תעבודו בהכי דוקא מה שאין כן כשרוצה לשחררו לגמרי איכא מצוה ומשו״ה אמרינן דליהוי עם קדוש קאמר משא״כ הנך תנאי דגיזברין סבירא להו במפקיר דא״צ ג״ש כשמואל וא״כ ע״כ דאף בשיחרור גמור עובר בעשה דבהם תעבודו וכדפרישית ומש״ה לא משמע להו דליהוי עם קדוש קאמר שיעבור בעשה הא ליתא דהא רבי גופא מסיק לקמן דצריך גט שיחרור ואפילו הכי סבירא ליה בברייתא דגיזברין דלא אמרינן דליהוי עם קדוש קאמר ודו״ק:
תוספות בד״ה גופיה לא קדוש פירש בקונטרס כו׳ עד סוף הדיבור. והכלל העולה מדבריהם דלשיטת רש״י ליכא מאן דאמר דשייך בעבד קדושת הגוף ואין כאן אלא קדושת דמים לימכר לברייתא דגזברין ולרב למיהוי עם קדוש קאמר אלא דלמסקנא דמוקמינן ברייתא דמקדיש עבדו עושה ואוכל כר״מ יש כאן דעה שלישית דהו״ל כאומר דמי עבד עלי וכמו שאפרש שם ולשיטת התוספות ע״כ ברייתא דגיזברין סברי דקדוש קדושת הגוף ממש דאי לקדושת דמיו לימכר תיקשי גיוברין מאי עבידתייהו לענין שיחרוד כיון שלא הקדיש האיסור שיש לו עליו אלא הממון וכמו שפירש מהרש״א ז״ל וכ״כ הדשב״א ז״ל בחידושיו. ובתחילה אפרש מאי דקשיא לי על שיטת התוספות והרשב״א ז״ל ואח״ז נבא לבאר שיטת רש״י ז״ל. לשיטת התוספות קשיא לי אם כן הא דמקשה בסמוך לרבה אליבא דרב מברייתא דהמקדיש עבדו עושה ואוכל שלא הקדיש אלא דמיו ומאי ענין קושיא זו עליה דרב דל רב מהכא מתנייתא מי לא פליגי אהדדי דהא ברייתא דגיזברין ע״כ סברה דקדוש לגופו והאי ברייתא דעושה ואוכל קתני בהדיא שלא הקדיש אלא דמיו ומשמע דהיינו קדוש לימכר מיהא בהא מצינן למימר דודאי ידע המקשה שפיר דהני מתנייתא פליגי אהדדי אלא דאפ״ה מקשה שפיר עליה דרב היאך פליג אתרוייהו דאפילו בפלוגתא דתנאי מצינו שנראה להש״ס דוחק לומר שיש ג׳ מחלוקת בדבר כ״ש שיש להקשות כן עליה דרב כיון דרבי ורבנן סברי דקדוש לגופו ואידך ברייתא סברה דקדוש לימכר אם כן היאך פליג רב בסברא שלישית דליהוי עם קדוש קאמר ונהי דלמאי דמשני הש״ס הא מני ר״מ היא אכתי הוי ג׳ מחלוקות בהא לא איכפת לן כיון דבלא״ה איכא הא פלוגתא דר״מ ורבנן באין אדם מוציא דברו לבטלה תו קשיא לי כיון דלשיטת התוספות כלל לדמי דאמרינן בשמעתין היינו קדוש לימכר ולא איירי כל מדמיו עלי וא״כ לפי המסקנא דמוקי ברייתא דעושה ואוכל כר״מ וע״כ היינו באומר דמיו עלי והיא סברא חדשה שלא נוכר עדיין וא״כ העיקר חסר מן הספר. מיהו יש ליישב דבלא״ה משמע לשיטת התוספות דברייתא דעושה ואוכל משמע דסברה דהו״ל כאומר דמיו עלי דאי קדוש לימכר לא הו״ל למימר שלא הקדיש אלא דמיו אלא הכי הו״ל למימר שלא הקדישו אלא לדמיו ולפ״ז המקשה נמי הוי ידע דברייתא סברה דקדוש באומר דמיו עלי והיינו דמקשה עליה דרב דהו״ל שלשה מחלוקות דרבי ורבנן דגיזברין סברי דקדוש לגופו וברייתא דעושה ואוכל סברה דהו״ל כאומר דמיו עלי ולרב למיהוי עם קדוש קאמר ומשני הש״ס הא מני ר״מ היא ואין כאן ג׳ מחלוקות כדכתיבנא אלא אי קשיא לי הא קשיא כיון דלשיטת התוספות ברייתא דגיזברין דאיירי רבי ורבנן סברה דקדוש לגופו וברייתא דעושה ואוכל מוקמינן למסקנא כרבי מאיר דהוה ליה כאומר דמיו עלי כדמוכח הש״ס מדקתני סיפא וא״כ היאך קאמר סתמא דתלמודא מ״ד מפקיר אבל מקדיש לא לדמי קאמר ולשיטת התוספות הא לדמי היינו קדוש לימכר ומהיכא תיתי הא דהוי דלא כשום תנא וכיון דלמ״ד מפקיר לא אמר רב כלום במקדיש מנ״ל דפליג בפלוגתא שלישית דלא כשום תנא ולכאורה היה נראה ליישב דלמאי דמוקי הש״ס ברייתא דעושה ואוכל כר״מ דהו״ל כאומר דמיו עלי ממילא דהא דקאמר נמי סתמא דתלמודא לדמי קאמר לאו קדוש לימכר קאמר אלא כאומר דמיו עלי דמ״ש התוס׳ כל לדמי דשמעתין קדוש לימכר היינו מקמי דסליק אדעתיה הא דר״מ אבל למסקנא מוקמינן כולהו בחדא גוונא כר״מ ואף שכתבו התוס׳ לקמן בד״ה הא מני דרב לא סבר כר״מ היינו דוקא להאי לישנא דקאמר רב מקדיש עבדו יוצא לחירות משא״כ לרב יוסף דלא איירי רב כלל במקדיש וניחא ליה לסתמא דתלמודא לומר דרב סבר כר״מ כדאשכחן בכל המקומות שהביאו התוספות בד״ה הא מני אלא שכ״ז אינו כלום כיון דאשכחן דרבי ורבנן סברי דקדוש לגופו לשיטת התוס׳ א״כ פשיטא דר״מ נמי מצי סבר הכי דלא שייך כלל לומר אין אדם מוציא דבריו לבטלה שהרי אדרבא הקדישו הקדש גמור לגופו והא דקאמר לקמן הא מני ר״מ היא היינו דוקא לרב דפשיטא ליה דלגופו לא קדוש ולדמי עלי נהי דשיין לומר דקדוש מ״מ כיון דלא קאמר לדמי עלי אין לנו אלא כמו שאמר וע״כ למיהוי עם קדוש קאמר נמצא דלר״מ כיון דאע״ג דלא אמר דמי עלי כמאן דאמר דמי משום דאין מוציא דבריו לבטלה ממילא ליתא לדרב שאין לנו לידחק לומר למיהוי עם קדוש קאמר משא״כ לרבנן ורבי דלגופו קדוש תו לית לן למימר דר״מ פליג עלייהו וא״כ הדרא קושיא לדוכתא דלהאי לישנא דלא איירי רב במקדיש מנ״ל לסתמא דתלמודא דסובר לדמי קאמר ואדרבא הו״ל למימר מאן דאמר מפקיר אבל מקדיש קדוש לגופו כרבי ורבנן אע״ג דבעלמא סבר רב כרבי מאיר דאין אדם מוציא דבריו לבטלה. אם לא שנאמר דסתמא דתלמודא פשיטא ליה דלא כרבי ודלא כרבנן אלא כברייתא דעושה ואוכל דקתני שלא הקדיש אלא דמיו והיינו כאומר דמיו עלי ונצטרך לדחוק דהאי לדמי קאמר דמסיק הש״ס היינו כאומר דמיו עלי ולא כשאר לדמי דשמעתין דלשיטת התוספות היינו קדוש לימכר וכ״ז דוחק גדול ועוד דלקמן גבי לימא כתנאי מוכח להדיא דלמסקנא דתלמודא ע״כ דקדוש לגופו או לדמיו לימכר והיינו דמועלין בו כמו שאבאר שם ומכ״ש דקשה טפי לשיטת הרמב״ם ז״ל בפ״ו מהלכות ערכין דפסק להדיא במקדיש עבדו דקדוש קדושת הגוף ויש לתמוה דזה דלא כרבה אליבא דרב ודלא כרב יוסף אליבא דרב דהא מסיק סתמא דתלמודא להדיא דמ״ד מפקיר אבל מקדיש לדמי קאמר וצ״ע ותימה על הכ״מ שכתב שם דהרמב״ם ז״ל פסק כר״י ולא הרגיש בזה דאליבא דר״י מסיק סתמא דתלמודא לדמי קאמר וכן במ״ש הכ״מ דמה שפסק כד״י נגד רבה היינו משום דלרבה צ״ל רב תנא הוא ופליג ולענ״ד דלמסקנא דמסקינן דברייתא דעושה ואוכל מיתוקמא ע״כ כר״מ ממילא דתו לא צריך לומר רב תנא הוא ופליג אלא דתנא דברייתא מסייע ליה דע״כ סברה דלא שייך לומר לגופו קדוש כמו שאבאר בסמוך גבי ה״מ ר״מ היא מיהו לשיטת רש״י ז״ל א״ש הא דקאמר סתמא דתלמודא אליבא דר״י לדמי קאמר שלשון זה סובל שני פירושים אי כרבי ורבנן דסברי דקדוש לדמיו לימכר או כברייתא דהו״ל כאומר דמיו עלי שכן נראה להדיא מלשון רש״י ז״ל בד״ה דליהוי עם קדוש דלשון דמי סובל שני הפירושים ובסמוך בלשון הגמרא אפרש בדרך אחר לשיטת רש״י ז״ל מיהו לשיטת התוספות והרמב״ם ז״ל קשה. והנלע״ד ליישב בדרך יותר נכון אליבא דכולה פירושי והיינו דקשיא לי הא דקאמר סתמא דתלמודא מ״ד מקדיש כ״ש מפקיר ומשמע מזה דלפ״ו לא אמר רב מידי במפקיר דתרתי ל״ל וא״כ קשה אטו לרבה ר״י שקורי משקר וכ״ש דקשה טפי מאי דקאמר מ״ד מפקיר אבל מקדיש לא א״כ לרבה ד״י שקורי משקד וכה״ג מקשה הש״ס בדוכתי טובא וכ״ש דכאן קשה יותר מאי דוחקיה למימר הכי כיון דאיכא למימר מר אמר חדא ומר אמר חדא כל חד מאי דשמיע ליה קאמר ואפושי פלוגתא מנ״ל ואי משום דכ״ש הוא אין זה כדי שכבר כתבתי לעיל דאיכא למימר דתרוייהו צריכי לרב. לכך נלע״ד דודאי פשיטא לתלמודא דרב אמר במקדיש כר״י וממילא דתו לא הוי צריך למימר במפקיר דכ״ש הוא אלא הא דאמר ר״י משמיה דרב במפקיר היינו משום דמכללא דמקדיש יליף לה דכ״ש מפקיר והא דאמר ר״י במפקיר ולא במקדיש היינו משום דר״י סבר דרב גופא לא אמר במקדיש אלא אליבא דרבנן דלית להו אין אדם מוציא דבריו לבטלה ותו לית לן למימר דהו״ל כאומר דמיו עלי ולגופו פשיטא ליה לרב דלא קדוש אי משום דתנא הוא ופליג ואי משום דברייתא דעושה ואוכל מסייע ליה מיהא בהא דלגופו לא קדוש וממילא דע״כ אליבא דרבנן דר״מ המקדיש עבדו יוצא לחירות דע״כ דלמיהוי עם קדוש קאמר אבל לרב גופא סובר ר״י דלדמי קאמר והיינו כר״מ דאע״ג דלא אמר דמיו עלי הו״ל כאומר כדמסיק הש״ס ומש״ה לא אמר ר״י משמיה דרב במקדיש דרב גופא אליבא דרבנן קאמר וליה לא ס״ל אלא כר״מ דלדמי קאמר וכדאשכחן בדוכתי טובא שהביאו התוספות בד״ה ה״מ דרב כר״מ ומשו״ה אמר ר״י במפקיר דמכלל דאמר רב במקדיש אליבא דרבנן דר׳ מאיר שמעינן מיהא במפקיר אליבא דכ״ע וכמ״ש בלשון הגמרא דהא בהא תליא נקטינן מיהא דע״כ סבר רב דלגופו לא קדוש דאי ס״ד דקדוש לגופו א״כ הא דקאמר רב המקדיש יוצא לחירות אליבא דמאן אמרה דהא לרבנן דר״מ פשיטא דאית לן למימר דלגופו קדוש אע״כ דסובר רב בפשיטות דלגופו לא קדוש אלא דלר״מ הוה ליה כאומר דמיו עלי ולרבנן יוצא לחירות נמצא דלפי זה יפה עולה פסק הרמב״ם ז״ל דמאי דמסיק סתמא דתלמודא אבל מקדיש לדמי קאמר היינו דוקא אליבא דרב דפשיטא ליה דלגופו לא קדוש אבל סתמא דתלמודא גופא סובר דקדוש לגופו כרבי ורבנן וכדמסיק הש״ס לקמן גבי לימא כתנאי דלמסקנא כ״ע סברי דקדוש ומועלין בו והיינו ע״כ דקדוש לגופו דאי ס״ד דהו״ל כאומר דמיו עלי לא שייך ביה מעילה והכי אית לן למיפסק כסתמא דתלמודא לקמן וכמו שאבאר שם לקמן גבי לימא כתנאי. העולה מדברינו שיש ליישב כל השיטה אלא דמ״מ לשיטת רש״י ז״ל א״ש טפי הא דקאמר לדמי קאמר משום דליכא שום תנא דסבר דקדוש קדושת הגוף והא דמסקינן נמי לקמן גבי לימא כתנאי דלכ״ע קדוש לאו קדוש לגופו קאמר אלא קדוש לדמיו לימכר והיינו דקתני מועלין בו כמו בהמה טמאה ומעכשיו נבא לבאר וליישב שיטת רש״י ז״ל מה שהקשו התוספות בא״ד ומיהו קשה דאי מדמה למתפיס תמימים כו׳ ולכאורה משמע דליהוי עם קדוש קאמר ואינו נותן שום דמים להקדש עכ״ל. ואני בעניי לא זכיתי להבין דבריהם בזה ושותא דמרנן בעלי תוספות לא ידענא דע״כ למ״ש רש״י דדמי למתפיס תמימין לבדק הבית היינו באומר בפירוש להעבד הרי הוא קדוש לדמיו שעל זה כתב רש״י ז״ל דבריו דדמי למתפיס תמימים לבדק הבית ואה״נ דבכה״ג חלו על העבד שני קדושות דכיון דשייך בגופו קדושה לצאת לחירות וכיון דאמר לדמיו צריך הוא ליתן דמים או שהעבד יתן דמי עצמו להקדש דלא סגי ליה בלא״ה כיון דאמר לדמיו חל עליו ג״כ הקדש ב״ה כמו במתפיס תמימים לבדק הבית והיינו דלא מצי לאוקמי ברייתא דגיזברין בהכי דא״כ מאי קאמר אין הגזברין רשאין להוציאן לחירות ות״ל שכבר יצא לחירות ואין להגיזברין עוד אלא לתבוע הדמים מהעבד או מהמקדיש משא״כ בעיקר מימרא דרב דאמר המקדיש עבדו דלא איירי שהקדישו בפי׳ לדמיו אלא שהקדישו סתם א״כ שפיר קאמר רב דליהוי עם קדוש קאמר ומהיכא תיתי נאמר שיתן דמים לב״ה כיון שלא הקדישו כלל לב״ה אלא לשחררו בלבד ומה שכתבו עוד בא״ד וז״ל ועוד מאי קפריך מאך כל חרם כו׳ דהתם לא שייך לומר למיהוי עם קדוש כו׳ עכ״ל. וגם את זה לא ידעתי מה ענין קושיא זו טפי לשיטת רש״י ז״ל מלשיטתם דלדידהו נמי למאי דמסקו קושית הש״ס מאך כל חרם היינו לאידך גיסא נהי דלא שייך בחרם למיהוי עם קדוש מ״מ כיון דחזינן מיהא בחרם דשייך בעבד קדושת הגוף לאסור בהנאה א״כ מקדיש נמי אמאי קאמר רב לגופו לא קדוש וא״כ לשיטת רש״י ז״ל נמי נהי דלשיטתו מפרשין כן קושיית הש״ס עליה דרב דליהוי קדוש לדמיו כדאשכחן בברייתא דגזברין וברייתא דעושה ואוכל מ״מ קושיא זו דמקשה הש״ס מאך כל חרם קאי אמאי דקאמר רב לגופו לא קדוש ופירש״י שאינו ראוי לא למזבח ולא לבד״ה וא״כ מקשה מקרא דאך כל חרם דשייך קדושת בד״ה בדיעבד לענין חרם וקדוש קדושת הגוף דאסור בהנאה ומועלין בו כדין כל חרם עד שלא בא ליד הכהן או שנפדה מיד הגזבר וא״כ במקדיש נמי י״ל דקדוש לגופו בכה״ג דמ״ש חרם מהקדש דודאי לא שייך לומר למיהוי עם קדוש קאמר אלא היכא דלא שייך לומר דקדוש לגופו וזה ברור וצ״ע גדול ליישב קושיית התוספות. ומ״ש עוד בא״ד וז״ל ועוד כי משני דאמר לדמי כו׳ וא״כ מאי איריא עבדיו אפילו דחבריה נמי ועוד מ״ש כנענים כו׳ עכ״ל. ולענ״ד נראה ליישב דבלא״ה נראה מל׳ רש״י ז״ל להדיא דהא דמקשה מאך כל חרם לאו מברייתא פריך דאיכא למימר רב תנא הוא ופליג כמו בקמייתא אלא דקשיא לרב מקרא גופיה ואם כן ממילא נתיישבה קושיית התוספות דהא דקתני ברייתא אך כל חרם לרבות עבדיו ושפחותיו הכנענים היינו אליבא דרבי ורבנן דבהנהו הוי חרם גמור משא״כ רב לית ליה האי ברייתא אלא מוקי לקרא דאך כל חרם לדמי ואה״נ ל״ש ע״כ ול״ש ע״ע ל״ש דידיה ול״ש דחבריה ואע״ג דקרא כתיב אך כל חרם אשר יחרים מכל אשר לו מאדם כו׳ ומ״מ ע״כ האי מאדם בלא״ה ענינא אחרינא הוא למאי דמוקי לה לדמי והיינו דמיו עלי ואין זה דין חרם כלל דאסור בהנאה וזה מותר אלא ריבוי בעלמא הוא וכה״ג אשכחן טובא דשבקיה לקרא דדחיק ומוקי אנפשיה וא״כ אין כאן קושיא כלל דאף ע״ג דכתיב מכל אשר לו מ״מ ריבוי דמאדם היינו אפילו דאחרינא ובלא״ה האי מכל אשר לו מוקמינן לדרשא אחריני שלא יחרים כל נכסיו כדאיתא בערכין כנ״ל נכון ודוק היטב בכל מ״ש בזה ולענ״ד הדברים ברורים בעזה״י:
אמר רבה: ומותבינן אשמעתין [ומקשים אנו על ההלכה שלנו], כלומר, על אותה הלכה שרבה עצמו אמר בשם רב יש מקום להקשות. כיצד? שנינו: המקדיש נכסיו והיו בהן עבדים, אין הגזברין רשאין להוציאן לחירות, אבל מוכרין אותן, את העבדים, לאחרים, ואחרים מוציאין אותן לחירות. רבי אומר, אומר אני: אף הוא, העבד נותן דמי עצמו ויוצא לחירות, מפני שהוא הגזבר כמוכרו לו (לעצמו). ומכל מקום אפשר ללמוד מכאן שעצם הקדשת העבד אינה מוציאה אותו לחירות! ודוחים: מתניתא קא רמית עליה דרב [מברייתא אתה מקשה על רב]? רב עצמו תנא הוא ופליג [וחולק] על ברייתא זו.
Rabba said: And we raise an objection from a baraita to our halakha that Rav said that one who consecrates his slave emancipates him: With regard to one who consecrates all his possessions, and among them were slaves, the Temple treasurers are not allowed to emancipate them. However, they may sell the slaves to others, and these others may emancipate them. Rabbi Yehuda HaNasi says: I say that even the slave himself can give his own monetary value and is emancipated, due to the fact that it is as if the Temple treasurer sold him to himself. This demonstrates that the act of consecrating one’s slave does not emancipate him. The Gemara rejects this argument: Do you raise an objection to Rav from a baraita? Rav himself is a tanna, and, as such, has the authority to dispute the determination in the baraita.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותרמב״ןרשב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) ת״שתָּא שְׁמַע {ויקרא כ״ז:כ״ח} אַךְ כׇּל חֵרֶם וְגוֹ׳ מֵאָדָם אֵלּוּ ועֲבָדָיו וְשִׁפְחוֹתָיו הַכְּנַעֲנִים הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן דְּאָמַר לִדְמֵי.

The Gemara raises another objection from a baraita to the opinion of Rav: Come and hear: “Notwithstanding, no dedicated thing that a man may dedicate to the Lord from all that he has, whether of man or beast, or of the field of his possession, shall be sold or redeemed” (Leviticus 27:28). The Sages interpret the verse as follows: “Of man”; these are his Canaanite slaves and maidservants. This demonstrates that one may consecrate his slaves and they are not emancipated as a result. The Gemara answers: With what are we dealing here? This is referring to a case where the master said explicitly that he is consecrating them with regard to their monetary value.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירמב״ןבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אך כל חרם אשר יחרים איש לה׳ מכל אשר לו מאדם וגו׳ אלו עבדיו ושפחותיו הכנענים – שאם הקדישן מקודשים לבדק הבית וכיון דיליף טעמא מקרא קשיא לרב.
דאמר לדמי – דמיו עלי להקדש ולא הזכיר עליו שם קדושה.
ומפרקינן הכא במאי עסקינן דאמר לדמי – פירש״י ז״לא, דאמר דמיו עלי הקדש ולא הזכיר עליו שם קדושה, ואקשינן א״ה אידך נמי דאמר לדמי, א״כ אין הגזברין רשאין גזברין מאי עבידתייהו, מאי רשות יש להם בעבד הלא אין להם על הבעלי׳ אלא מעות. ואי קשיא ולוקמה כגון דאמר הרי הוא קדוש לדמיו, דעכשיו הוא קדוש למכור ורשותן עליו למוכרו במקדיש בהמה וקרקע, כיון דשייך בגופו לשון קדושה דעם קדוש, כי אמר הרי הוא קדוש לדמיו חיילא קדושה בגופו למיהוי בן חורין, דמיא למקדישב תמימים לבדק הבית דאין יוצאין מידי מזבח כדאמרינן בכריתות ותמורה, אלו דברי רש״י ז״ל.
וזה הפי׳ גם כן אינו עולה כהוגן, משוםג דאי דמיו עלי קאמר א״כ מאי מאדם איכא, ותוד אפילו בן חורין נמי, דהא תנן בערכיןה האומר דמי פלוני עלי שמין אותו כעבד הנמכר בשוק, אלמה תני עלהו אבל לא עבדיו ושפחותיו העברים. ודקאמר אפילו אמר הרי הוא קדוש לדמיו נתפס בחירות דומיא, דמתפיס תמימים לבדק הבית שאינן יוצאין מידי מזבח, קשיא טובאז דמתפיס תמימים לבדק הבית מדאורייתא לא חיילא עלייהו קדושת הגוףח, אלא רבנן הוא דתקון משום דלא שכיחי תמימיםט, דהא אפילו בדוקין שבעין פסול כדאיתא בפרק המנחותי והאי טעמא לא שייכא גבי עבד, ותו דהתםכ נמי פודין אותם מיד הקדש בדק הבית ליקרב על גבי המזבח, וכי נפקי מיד הקדש נפקי, ואם פדה אותם אחר חולין הן בידו, אלא שחוזרין ולוקחין אותם ממנו ממעות תרומת הלשכה ומקדישין אותם ליקרב.
אלא ה״פל, דקאמר לדמי הרי הוא קדוש לדמיו, ואעפ״כ אין גזברין יכולין למוכרם לאחרים שיהיו מוציאין אותם לחירות, לפי שאין להקדש עליו אלא קנין דמים, ולא מבעיא לרב דאמר אין הקדש קונה לעולם קנין הגוף בעבדים, אלא לכ״ע נמי בשפירש לדמי אין להם עליו אלא דמים, ואע״פמ שאמרו בפרק האומר בערכיןנ, יקדש השוד לדמיו הקדש ומועלין בו, שאני התם שהוא גופו ממון הוא, וכי אמר לדמיו קדוש הוא לגמרי, שהוא עצמו דמים הוא, אבל כאן בעבד שני קניינין יש בו, אחד קנין ממון, ואחד קנין הגוף שאינו אלא אסורא בעלמא דומיא דקנין אישות, הילכך זה שלא הקדיש אלא דין ממון שבו אין הגזברין ולא אחרים רשאין להוציאם לחירות לדברי הכל, שעדייןס קנין הגוף יש לבעלים הראשונים עליו והם משחררין, וכבר נתפרש זה למעלה.
א. ד״ה דאמר, וד״ה גזברין.
ב. בכתי״ק: דומיא דמקדיש.
ג. וכן הק׳ הריטב״א.
ד. וכן הק׳ תוס׳ ותוס׳ הרא״ש הר״ן והריטב״א.
ה. יג ב, ובגמ׳ יט ב.
ו. תורת כהנים שם, ערכין כח א.
ז. וכן הק׳ בתוס׳ ובראשונים הנ״ל.
ח. וכ״כ הריטב״א והרשב״א כאן, ובתוס׳ זבחים נט ב ד״ה עד, ובמשנה למלך פ״ה מערכין הלכה ה׳ דייק מלשון הרמב״ם דהוא מדאורייתא, ועיין שעה״מ שם.
ט. וכ״כ הריטב״א והרשב״א. ובתוס׳ הרא״ש כתב דהוא גזירה אטו קדשי מזבח, דאם יפדוהו לצאת לחולין יבואו לעשות כן בקדשי מזבח.
י. מנחות קא א. ועיין מש״כ רבינו בע״ז יג א ד״ה והא.
כ. מנחות שם, וכ״ה התוס׳ והראב״ד והריטב״א.
ל. וכ״כ בחי׳ הר״ן.
מ. וכן כתב הריטב״א.
נ. כ ב.
ס. בנדפס: שנראין.
המפקיר עבדו כבר ביארנו שיצא לחירות אלא שצריך גט שחרור וכופין את רבו וכותב לו גט חירות אבל המקדיש עבדו נחלקו בו רבה ורב יוסף בשם רב ולדעת רבה קדוש ויצא לחירות מאי טעמא גופא לא קני לדמי לא קאמר ואע״ג דאי אקדיש בהמה טמאה קדושה לדמים מ״מ בבהמה טמאה הוא מקדיש כל מה שיש לו בו ואין לו לפרוט בו לאי זה דבר הוא מקדישו שמקדישו הוא לגמרי אלא שמצד שאינה ראויה למזבח אין ההקדש מתפשט אלא לדמים אבל עבד כנעני יש לו בו שני קנינים קנין ממון למעשה ידיו וקנין הגוף שלא להשתחרר אלא בגט וכשהוא מקדישו היה לו להזכיר אי זה מהם הוא מקדיש וא״כ גופא לא קדיש שהרי אינו ראוי למזבח ולדמי לא קאמר והרי היה לו להזכיר שקנין הממון שבו הוא מקדיש וא״כ לא נתכון זה אלא לעשותו מכלל עם קדוש ולדעת רב יוסף לא יצא לחירות והרי הוא קדוש לדמיו שאין לקדושת הגוף שבו מקום להקדש וודאי לדמיו נתכוון והלכה כרב יוסף מעתה המקדיש עבדו ושפחתו או המקדיש נכסיו והיו בהם עבדים הרי הן קדושים ועל זו אמרו שאין הגזברים רשאים להוציא אותם לחירות שלא הקדיש קנין הגוף שיש לו בו להיות שחרורו בידו אלא קנין ממון שבו אבל מוכרין אותו לאחרים שהמכירה בכלל קנין דמים היא וכשנמכרה להם הוה ליה כמי שמכרוה בעלים הראשונים ונתרוקנה להם זכותם ויכולין לשחרר כדין מוכר עבדו לגוי וחזר הגוי ומכרו לישראל אבל לשחררו לא ולא עוד אלא שאף אינו יכול לקבל דמי עצמו ממנו שיתנו לו אחרים על מנת שלא יהא רשות לגזבר בהם שזה דרך שחרור הוא ואפילו לא עשה כן דרך פדיון אלא דרך מקח וממכר מ״מ אין זה דרך מכר אלא דרך פדיון ופדיון הוא דרך שחרור ולמדת מדברינו שאין הלכה כרבי ומכל מקום גדולי המפרשים פסקו כמותו לומר שאף הוא נותן דמי עצמו ויוצא מפני שהוא כמוכר לו יש מפרשים אין הגזברים רשאים לשחררו שאין שחרור אלא למי שהדבר שלו אבל גזבר אין העבד לו אלא שהוא עליו כאפטרופוס והרי אמרו אין האפטרופסין רשאין להוציא עבדים לחירות אבל מוכרין אותם לאחרים כלומר לתועלת היתומים והרי דין גזבר ואפטרופוס שוה:
סתם חרמים כלומר שלא אמר שהוא מחרים נכסיו לשמים שאילו כן אף הם לבדק הבית ויכול לפדותם בשוייהם והדמים לבדק הבית ואלו הן הנקראים חרמי שמים אבל סתם חרמים הוא שאומר שיהו נכסיו חרם והרי הם לכהנים ואינם נפדים שנאמר לא ימכר ולא יגאל אלא ניתנין לכהנים כתרומה וכשם שביארנו שיכול אדם להקדיש עבדיו ושפחותיו הכנענים כך הדין בחרם:
לענין ביאור הסוגיא יש שואלים היאך הקשו מזו לרב שהרי זה בחרמי כהנים וודאי ראוי לומר שיהא גופם קנוי לכהן כאלו נתנוהו לו אלא שמ״מ אף לדעת זה רבויא דקרא דמרבי עבדים לחרמות אף לחרמי בדק הבית כן דהא בסופא דקרא כתוב כל חרם קדש קדשים הוא ליי וכבר דרשו שם במקומו חרמי בדק הבית ואכולהו כתוב מאדם ושמא תאמר והרי מ״מ בזו לשון חרם קאמר ואין בו לומר דליהוי עם קדוש ואף רב מודה בה אין זה כלום שאף זה איפשר לפרש בו שיהא עליו כחרם שלא יוכל להשתעבד בו ושאלה זו יש לה מקום אף לראשונה ר״ל המקדיש נכסיו שאף זה הואיל ומקדיש נכסיו בכלל הוא לא שיך למימר ביה דלהוי עם קדוש והיה לנו לומר שאף רב מודה בה אלא שבזו איפשר שהוא סובר דמקדיש נכסיו לאו דוקא והוא הדין למקדיש עבדיו בפרט או שמא מכל מקום כל שאדם מקדיש נכסיו אנו דנין כאלו הוקדש כל דבר בפרט ודנין את כל אחת כפי הראוי לה:
ולענין מה שתירץ הכא במאי עסקינן דאמר לדמי יש גורסין דאמר דמי כלומר דמי עבדי עלי וזהו שהקשה אי הכי אידך נמי דאמר דמי וא״כ גזברים מאי עבדתייהו וכולהו קושיאתה ואין נראה כן דאם כן מאי מאדם איכא אין כאן אלא חוב בעלמא ואף בבן חורין כן אלא ודאי לדמי קאמר ר״ל שיהא קדוש לדמיו ושמא תאמר א״כ היאך הקשה לו גזברים מאי עבידתיהו והרי בזו רשותם עליו למכרו לדעת רב מיהא אינו כן שכל שהוא אומר לדמיו פירושו לקנין הממון שיש לו בו ר״ל למעשה ידיו ונמצא שלא הקדיש אלא מעשה ידיי שזה שהיזקק להזכיר דמיו לרעתו היא מפני שהוא סובר שאם לא הזכיר לדמיו יצא לחירות ומ״מ לדידן אף לדמיו רשאי ימכרו ונמצא שלא באה הסוגיא אלא לדעת רב וגדולי הרבנים פירשו בה דברים שבמחילה מכבודם יש לפקפק בהם ושמא תאמר היאך איפשר לפרשה לדמי והלא מקדיש נכסיו הוא בכלל ולא הוזכר העבד בפרט איפשר שכך הוא אומר כל נכסיו מוחרמים לדמיהם ולשיטה ראשונה דמי כל נכסיו עליו:
ומביאים קושיה אחרת על רב, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו על הנאמר: ״אך כל חרם אשר יחרים איש לה׳ מכל אשר לו... מאדם ובהמה״ (ויקרא כז, כח). ודרשו חכמים: ״מאדם״אלו עבדיו ושפחותיו הכנענים, משמע שאפשר להקדישם, ולא יצאו לחירות בכך! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — שאמר במפורש שמקדיש אותם לדמי [לדמים].
The Gemara raises another objection from a baraita to the opinion of Rav: Come and hear: “Notwithstanding, no dedicated thing that a man may dedicate to the Lord from all that he has, whether of man or beast, or of the field of his possession, shall be sold or redeemed” (Leviticus 27:28). The Sages interpret the verse as follows: “Of man”; these are his Canaanite slaves and maidservants. This demonstrates that one may consecrate his slaves and they are not emancipated as a result. The Gemara answers: With what are we dealing here? This is referring to a case where the master said explicitly that he is consecrating them with regard to their monetary value.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירמב״ןבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) אִי הָכִי אִידַּךְ נָמֵי דְּאָמַר לִדְמֵי.

The Gemara asks: If that is so, then why not say that the other baraita quoted above is also referring to a case where one said explicitly that the slave is consecrated with regard to his monetary value? Why is it necessary to answer that Rav disagrees with that baraita?
רי״ףרש״יפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אי הכי אידך נמי – אמאי אוקמת דפליג אדרב תרצה נמי דאמר לדמי.
גמרא אי הכי אידך נמי דאמר לדמי ופירש״י דהיינו באומר דמיו עלי. ולכאורה יש לתמוה כיון דע״כ האי דמקדיש נכסיו והיו בהן עבדים ע״כ בהקדיש כל נכסיו איירי דהכי דייקינן בעלמא דעבדים איקרי נכסי ואם כן היאך מיתוקמא דאמר כל דמי נכסיו עליו ויתן פדיונם להקדש שהרי לא נשאר לו כלום ויש ליישב בדוחק. מיהו לפ״ז מצינן למימר דלפי המסקנא דמוקמינן לברייתא דעושה ואוכל כר״מ דיותר שייך לומר דהו״ל כאומר דמיו עלי ממה שנאמר דהו״ל כאומר שיהא קדוש לדמיו לימכר כמו שאפרש בסמוך לשיטת רש״י ממילא דתו לא צריכינן למימר דרבי ורבנן לית להו דר״מ דאיכא למימר דאינהו נמי הכי ס״ל אלא דשאני הכא כיון שהקדיש כל נכסיו לא משמע להו דהו״ל כאומר דמיהן עלי מה״ט דפרישית ומשו״ה קאמרי דהו״ל כאומר שיהיו קדושין לדמיו לימכר כנ״ל ודו״ק:
ומקשים: אי הכי [אם כך], אפשר לומר שבברייתא אידך [האחרת] שהקשינו ממנה, ותירצנו שרב חולק עליה, נמי [גם כן] מדובר שאמר האדון שהוא מקדיש את עבדיו לדמי [לדמים] ואין צורך לומר שרב חולק על אותה ברייתא!
The Gemara asks: If that is so, then why not say that the other baraita quoted above is also referring to a case where one said explicitly that the slave is consecrated with regard to his monetary value? Why is it necessary to answer that Rav disagrees with that baraita?
רי״ףרש״יפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) א״האִי הָכִי אֵין הַגִּזְבָּרִים רַשָּׁאִין לְהוֹצִיאָן לְחֵירוּת גִּזְבָּרִים מַאי עֲבִידְתַּיְיהוּ.

The Gemara answers: If that is so, that the baraita is referring to one who said that the slaves are consecrated only with regard to their monetary value, then why does the baraita state that the Temple treasurers [gizbarim] are not allowed to emancipate them. The Temple treasurers; what are they doing in this discussion? They would never be able to emancipate the slaves, as the slaves were never actually consecrated.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גזברין מאי עבידתייהו – מה רשות יש להן בעבד הלא אין להן על הבעלים אלא מעות ואי קשיא לוקמה כגון דאמר הרי הוא קדוש לדמיו דעכשיו הוא קדוש לימכר ורשותו עליו למכור וכמקדיש קרקע ובהמה טמאה תריץ דכיון דשייך בגופו לשון קדושה דעם קדוש כי אמר הרי הוא קדוש לדמיו חיילה אגופו למיהוי בן חורין כדקיי״ל במתפיס תמימים לבדק הבית דאין יוצאין מידי מזבח בכריתות ובתמורה (דף לג) הלכך על כרחך מתני׳ פליגא למימר דכי אמר הרי הוא קדוש לא לשון עם קדוש הוי אלא לשון הקדש לימכר בדמיו.
ומשיבים: שם אי אפשר לתרץ כך, כי אי הכי [אם כך] אתה מפרש, מה שאמרו בברייתא שאין הגזברים רשאין להוציאן לחירות, גזברים מאי עבידתייהו [מה מעשיהם] וכיצד יוציאו אותם לחירות אם לא זכו אלא בדמיהם?
The Gemara answers: If that is so, that the baraita is referring to one who said that the slaves are consecrated only with regard to their monetary value, then why does the baraita state that the Temple treasurers [gizbarim] are not allowed to emancipate them. The Temple treasurers; what are they doing in this discussion? They would never be able to emancipate the slaves, as the slaves were never actually consecrated.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) וְתוּ אֲבָל מוֹכְרִין אוֹתָן לַאֲחֵרִים וַאֲחֵרִים מוֹצִיאִין אוֹתָן לְחֵירוּת אֲחֵרִים מַאי עֲבִידְתַּיְיהוּ וְתוּ רַבִּי אוֹמֵר אוֹמֵר אֲנִי אַף הוּא נוֹתֵן דְּמֵי עַצְמוֹ וְיוֹצֵא מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמוֹכְרוֹ לוֹ וְאִי לִדְמֵי מַאי מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמוֹכְרוֹ לוֹ.

And furthermore, the baraita states: However, they may sell the slaves to others, and these others may emancipate them. Others; what are they doing in this discussion? They also should not be able to emancipate the slaves. And furthermore, the baraita states: Rabbi Yehuda HaNasi says: I say that even the slave himself can give his own monetary value and is emancipated, due to the fact that it is as if the Temple treasurer sold him to himself. And if the slave was consecrated only with regard to his monetary value, what is the meaning of: Due to the fact that it is as if the Temple treasurer sold him to himself? The baraita makes sense only according to the opinion that one who consecrates a slave consecrates the slave himself, and since there is nothing for the Temple to do with the slave, he must be redeemed and the money used in his place. Therefore, the baraita contradicts Rav’s opinion.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ותו [ועוד], מה שנאמר שם: אבל מוכרין אותן לאחרים ואחרים מוציאין אותן לחירות, אחרים מאי עבידתייהו [מה מעשיהם], מדוע יוציאו הם את העבדים לחירות? ותו [ועוד], מה שנאמר שם: רבי אומר, אומר אני: אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא, מפני שהוא כמוכרו לו, ואי לדמי [ואם לדמים] הקדישו, מאי [מה] פירוש ״מפני שהוא כמוכרו לו״? וכל זה אינו מתיישב אלא לפי השיטה שההקדש הזה גורם הקדש לגופם של העבדים, אלא מכיון שאי אפשר לעשות דבר בגופם, צריך לפדות אותם באיזה אופן, ואין הברייתא כשיטת רב.
And furthermore, the baraita states: However, they may sell the slaves to others, and these others may emancipate them. Others; what are they doing in this discussion? They also should not be able to emancipate the slaves. And furthermore, the baraita states: Rabbi Yehuda HaNasi says: I say that even the slave himself can give his own monetary value and is emancipated, due to the fact that it is as if the Temple treasurer sold him to himself. And if the slave was consecrated only with regard to his monetary value, what is the meaning of: Due to the fact that it is as if the Temple treasurer sold him to himself? The baraita makes sense only according to the opinion that one who consecrates a slave consecrates the slave himself, and since there is nothing for the Temple to do with the slave, he must be redeemed and the money used in his place. Therefore, the baraita contradicts Rav’s opinion.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) תָּא שְׁמַע הַמַּקְדִּישׁ עַבְדּוֹ עוֹשֶׂה וְאוֹכֵל שֶׁלֹּא הִקְדִּישׁ אֶלָּא דָּמָיו

The Gemara raises another objection to Rav’s opinion from a baraita: Come and hear: In a case of one who consecrates his slave, the slave works and is sustained as compensation for his labor, as the master consecrated only his monetary value and donates that sum to the Temple treasury. This demonstrates that the slave does not become consecrated, as he may still work for the master, and he is also not emancipated.
רי״ףרש״יראב״ןרמב״ןמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עושה – העבד.
ואוכל – ואין מעשה ידיו הקדש.
שלא הקדיש אלא דמיו – ולא אמר אלא הרי הוא הקדש לדמיו והוי כקרקע ובהמה טמאה.
והמקדיש עבדו הרי הוא של הקדש ואין הגיזברין רשאין להוציא אותן לחירות, שאינן בעלים דמצו לשחרר, אלא מוכר אותן לאחרים והן בעלים גמורים ואם רוצין מוציאין אותן לחירות. רבי אומר אומר אני אף הוא נותן דמי עצמו להקדש ויוצא מן ההקדש, שכשם שמוכרו לאחרים ויוצא מן ההקדש כך כשמוכרו לעצמו יוצא מן ההקדש ואין לו בעלים והוי לעצמו. וגופו של גט חירות הרי את לעצמךא.
א. פה ע״ב.
ואקשינן תו מהא דתניא המקדיש עבדו עושה ואוכל, שלא הקדיש אלא דמיו, דמשמע דבמקדיש סתם עסקינן ודמיו עליו הקדש ולא יצא לחירות – ומפרקינן, הא מני ר׳ מאיר היא דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה, ואע״ג דלא דמי למעריך פחות מבן חודשא, דהתם אדם יודע שאין ערך לפחות מבן חודש וגמר ואמר לשם דמים, אבל הכא א״ל שיהא עם קדוש קאמר ואינו מוציא דבריו לבטלה, אלא משום דר׳ מאיר סברב דאין אדם אומר לשון הקדש אלא א״כ נהנה בו הקדש, וכאן כיון שהיה לו לומרה בלשון שחרור ואמרה בלשון הקדש, הקדש חל עליו לעולם. ועדיין יש כאן שאלהג, כי אקדיש סתם וסבירא ליה דלא ליהוי עם קדוש קאמר אלא לשוןד הקדש ממש, ליקדיש לגמרי, ואמאי עושה ואוכל, ומאי שנא מאומר שור זה להקדש שמועלין בו ומסיפין חומש בפדיונו. ויש אומריםה עבדו כגופו, וכי אקדשיה סתם כאומר דמיו עליו דמי, אבל שורו כממונו ולגמריה אקדשיה, ולאו מילתא היא, וכבר כתבנו שפי׳ הא דאמרי׳ לדמי לא קאמר, שאין במשמע לשון מקדיש סתם שיהא קדוש לדמים, וכיון דגופיה לא קני שאי אפשר להקדש לקנותו, ולדמי לא משמע אלא משום שאין אדם מוציא דבריו לבטלה, אין לך בו אלא מיעוט שבהקדשותו והיינו דמיו.
ומעיקרא קס״ד דטעמא דמילתא משום דאי לא עבדא מאן פלח ליהז להקדש, הילכך לא הקדיש אלא דמיו שיאכל העבד ויתקיים ברשות הקדש, ואומדן הדעת בעלמא הואח. ולי נראה דהכי קאמרט, עושה ואוכל שלא הקדיש אלא דמיו, לא שיקדשו ידיו וגופו ממש, לפי שאין בדין ממון שיאמר הרב לעבד עשה עמי ואיני זנךי, ודינא קתני. ובתוספות חכמי הצרפתים ז״לכ מפרש, גופיה לא קדיש כלל, אפילו שיהא קדוש לדמיו, לדמי לא קאמר, אבל אם אמר לדמי קדושים לכשיבואו לעולם, כי ההיא דאמרינן בערכיןל לכשיבאו דמיו לעולם יקדשו, ואפי׳ לרבנן דאמרי אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם כיון דעבד הקדש דמים כמי שבאו לעולם דמו, א״נ רב כר׳ מאירמ, וכן הא דתניא מאדם ואוקימנא לדמי כגון דאמר לכשיבאו לעולם דמיו יקדשו, ואין כן בבןנ חורין שאין לו דמים לימכר, והשמועה פשוטה לפי דרך זו.
ב. וכ״כ הר״ן והריטב״א.
ג. וכן הק׳ בחי׳ הר״ן והריטב״א, אלא שהם הקשו שיהיה קדוש לדמיו, ורבינו הק׳ שיהיה קדוש לגמרי.
ד. בנדפס: אלא סתם הקדש.
ה. ריטב״א בתירוץ השני.
ו. וכ״כ הר״ן, ועי״ש תי׳ נוסף, וכ״ה בריטב״א בתי׳ הראשון.
ז. בנדפס: מאן אכלי׳.
ח. עיין בריטב״א בשם רבו דלתועלת ההקדש נתכוין. ובזה פי׳ כרבינו דמשו״ה עושה ואוכל.
ט. כוונת רבינו שאין לפרש שהקדישו ממש שהרי קבל כרב דאין יכול האדון לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך, וכ״כ הריטב״א בשם רבו דאם הקדישו בפי׳ לדמיו, תלוי בפלוגתא הנ״ל אם יכול לומר עשה עמי ואיני זנך. ומ״מ עולה מדבריהם שאין העבד אוכל מהקדש, ועיין מאירי בסוגיין ולעיל יב א.
י. כרב לעיל יב א.
כ. בד״ה גופיה.
ל. כ ב.
מ. לענין דשלבל״ע, וכן מפורש ביבמות צג א וב״מ טז ב.
נ. בנדפס: כאן כבן. וט״ס.
גמ׳ שלא הקדיש אלא דמיו כו׳. נ״ב הכא לא שייך לומר דאמר לדמי א״כ מהו שלא הקדיש אלא דמיו פשיטא דהא להדיא לדמי קאמר:
רש״י בד״ה אך כל צ״ל מאדם אך כל כו׳:
רש״י בד״ה שלא הקדיש אלא דמיו ולא אמר אלא הרי הוא הקדש לדמיו כו׳ עכ״ל. ומה שהכריחו לפרש כן ולא פי׳ בפשיטות דהאי שלא הקדיש אלא דמיו היינו דהו״ל כאומר דמיו עלי דהכי פשטא דלישנא כמו שפירשתי בלשון התוספות ואפ״ה הוי קשה שפיר לרב דהא ל״ל דאיירי באומר לדמי דא״כ מאי קמ״ל דעושה ואוכל אע״כ דמסתמא הו״ל כאומר דמיו עלי וקשיא לרב אלא דלא נראה לרש״י לפרש כן דא״כ מאי ענין קושיא זו לרב דוקא דל רב מהכא מתנייתא מי לא פליגי ברייתא דגזברין וברייתא דעושה ואוכל לכך הוכרח לפרש האי ברייתא דהכא כברייתא דגיזברין ממש דקדוש לדמיו ולשיטת התוספות כבר פירשתי דעיקר הקושיא מברייתא דעושה ואוכל משום דלא ניחא להש״ס לומר דתלתא תנאי היא כמ״ש באריכות בל׳ התוספות ועדין קשיא לי לשיטת רש״י ז״ל א״כ מאי מקשה הש״ס לרב מברייתא דעושה ואוכל דהיינו כברייתא דגיזברין וא״כ ממילא דאיכא לשנויי כדמשני לעיל רב תנא הוא ופליג ול״ל דנראה להש״ס דוחק לומר דרב פליג אשני ברייתות הא ליתא דהא לעיל בהא דמקשה הש״ס מאך כל חרם כתב רש״י ז״ל להדיא דלא מקשה אלא כיון דקרא קאמר וע״כ כוונתו בזה משום דמברייתא לא מצי לאקשויי דרב תנא ופליג ויש ליישב דעיקר קושייתו הכא מדקתני בברייתא עושה ואוכל שלא הקדיש אלא דמיו משמע דעיקר הרבותא דלא תימא שהוקדש לגופו אבל לעולם ליכא שום סברא חיצונה כלל אפילו דרך הו״א לומר דליהוי עם קדוש קאמר דאל״כ איפכא הו״ל למיתני בברייתא המקדיש עבדו הקדישו לדמיו אע״כ דבהא ליכא רבותא כלל דפשיטא טובא דל״ל כלל למיהוי עם קדוש קאמר וא״כ קשה לרב היאך פליגי בסברא הפוכה לגמרי כנ״ל ודו״ק:
ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה נוספת נגד שיטתו של רב, ממה ששנינו: המקדיש עבדו — העבד עושה (עובד עבודה) ואוכל בשכר עבודתו, מפני שלא הקדיש האדון אלא את דמיו של העבד. משמע שהקדש חל עליו, ואינו משתחרר!
The Gemara raises another objection to Rav’s opinion from a baraita: Come and hear: In a case of one who consecrates his slave, the slave works and is sustained as compensation for his labor, as the master consecrated only his monetary value and donates that sum to the Temple treasury. This demonstrates that the slave does not become consecrated, as he may still work for the master, and he is also not emancipated.
רי״ףרש״יראב״ןרמב״ןמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

גיטין לח: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה גיטין לח:, רי"ף גיטין לח: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רש"י גיטין לח:, ראב"ן גיטין לח: – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות גיטין לח:, פסקי רי"ד גיטין לח:, רמב"ן גיטין לח: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אליהו רפאל הישריק. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א גיטין לח: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי גיטין לח: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה גיטין לח:, מהרש"א חידושי הלכות גיטין לח:, מהרש"א חידושי אגדות גיטין לח:, פני יהושע גיטין לח:, גליון הש"ס לרע"א גיטין לח:, פירוש הרב שטיינזלץ גיטין לח:, אסופת מאמרים גיטין לח:

Gittin 38b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Gittin 38b, Rif by Bavli Gittin 38b, Rashi Gittin 38b, Raavan Gittin 38b, Tosafot Gittin 38b, Piskei Rid Gittin 38b, Ramban Gittin 38b, Rashba Gittin 38b, Meiri Gittin 38b, Maharshal Chokhmat Shelomo Gittin 38b, Maharsha Chidushei Halakhot Gittin 38b, Maharsha Chidushei Aggadot Gittin 38b, Penei Yehoshua Gittin 38b, Gilyon HaShas Gittin 38b, Steinsaltz Commentary Gittin 38b, Collected Articles Gittin 38b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144