×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) וְסָבַר רַב תְּנָאוֹ קַיָּים וְהָא אִיתְּמַר הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ עַל מְנָת שֶׁאֵין לְךָ עָלַי אוֹנָאָה ארַב אָמַר יֵשׁ לוֹ עָלָיו אוֹנָאָה וּשְׁמוּאֵל אָמַר אֵין לוֹ עָלָיו אוֹנָאָה.
The Gemara asks: And does Rav actually hold that if one stipulates counter to Torah law, his condition is valid? But it was stated: One who says to another: I am selling this to you on the condition that you have no claim of fraud against me, i.e., though there is a prohibition against fraud by Torah law, the purchaser agrees to forgo his right to register a complaint on this basis. Rav said: He does have the right to a claim of fraud against him, and therefore the seller must reimburse the purchaser, as he cannot abrogate the Torah prohibition “And you shall not wrong one another” (Leviticus 25:17). And Shmuel said: He does not have the right to a claim of fraud against him. It is evident from here that according to Rav, one cannot make a stipulation that contradicts Torah law.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{משנה כתובות ט:ב-ג} מתני׳ מי שמת והניח אשה ובעל חוב ויורשין והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים ר׳ טרפון אומר ינתנו לכושל שבהן ר׳ עקיבה אומר אין מרחמין בדין אלא ינתנו ליורשין שכולן צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה. הניח פירות תלושין1 מן הקרקע כל הקודם בהן זכה
זכתה [האשה]⁠2 יתר על כתובתה ובעל חוב יתר על חובו3 והמותר4 ר׳ טרפון אומר ינתנו לכושל שבהן ר׳ עקיבה אומר אין מרחמין בדין אלא ינתנו ליורשין שכולן צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה:
{בבלי כתובות פד ע״א} מאי5 כושל בעל חוב ואמאי קארי ליה כושל דלא גאבי אלא בראיה
ומאי שנא פקדון או מלוה6 משום דמטלטלי לבעל חוב לא משתעבדי והני כיון דלא אתו לרשות יורשין משתעבדי לבעל חוב מדר׳ נתן {בבלי כתובות פב ע״א ועוד} דאמר רבי נתן7 מנין לנושה בחברו מנה וחברו בחברו מנין8 שמוציאין מזה ונותנין לזה שנאמר {במדבר ה:ז} ונתן לאשר אשם לו
{בבלי כתובות פד ע״א-ע״ב} ור׳ עקיבא מאי איריא9 מותר כולהו נמי מדיורשין10 האוו אין הכי נמי ואיידי דתנא11 ר׳ טרפון מותר אמר איהו נמי מותר ור׳ עקיבה תפיסה לא מהניא כלל אמר רבא אמר12 רב נחמן מהניא בשתפס13 מחיים אבל לאחר מיתה לא והלכה כרבי עקיבה דקימא לן הלכה כר׳ עקיבה מחברו ואמרינן14 נמי דון דייני15 כר׳ טרפון16 ואהדריה ר׳ שמעון [בן לקיש]⁠17 לעובדא מיניהו18 אלא מיהו הני מילי בזמן דהוו מטלטלין19 לא הוו משתעבדי [לבעל חוב]⁠20 אבל האידנא דמטלטלי משתעבדי לבעל חוב גאבי בעל חוב מיניהו דיתמי בין שתפס21 בין שלא22 תפס.
1. תלושין: כ״י נ: ״התלושין״.
2. האשה: גא, גטו, כ״י נ, וכן ברמב״ם פיהמ״ש. כ״י בהמ״ל 695: ״אשתו״. דפוסים: אשה.
3. חובו: גטו: ״תנאו״.
4. והמותר: וכן גא, גטו, כ״י נ. דפוסים: המותר, כברמב״ם פיהמ״ש. .
5. מאי: גטו, כ״י נ: ״מאן״.
6. או מלוה: דפוסים: ומלוה.
7. דאמר רבי נתן: גטו, כ״י נ רק: ״דאמר״. דפוסים: דתניא.
8. מנין: חסר בדפוסים.
9. איריא: כ״י נ: ״שנא״.
10. מדיורשין: גטו, כ״י נ, דפוסים: ״דיורשין״.
11. דאמר: דפוסיחם: דאמר.
12. אמר רבא אמר: כ״י נ: ״ורבא אמר״.
13. בשתפס: דפוסים: כשתפס.
14. ואמרינן: כ״י נ: ״אמרי׳⁠ ⁠⁠״.
15. דייני: כ״י נ: ״דיניה״.
16. טרפון: גטו, כ״י נ, דפוסים. כ״י בהמ״ל 695: ״עקיבה״
17. ר׳ שמעון בן לקיש: גטו, דפוסים. כ״י נ: ״ריש לקיש״. כ״י בהמ״ל 695: ״ר׳ שמעון״.
18. מיניהו: דפוסים: כר׳ עקיבא.
19. דהוו מטלטלין: וכן כ״י נ. דפוסים: דמטלטלין.
20. לבעל חוב: גטו, כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י בהמ״ל 695.
21. שתפס: דפוסים: תפס. דפוס קושטא: תפש.
22. שלא: דפוסים: לא.
על מנת שאין לך עלי דין אונאה – אמכור לך חפץ זה.
יש לו עליו – דמתנה על של תורה הוא אל תונו (ויקרא כה).
וסבר רב תנאו קיים והא איתמר כו׳ – ואע״ג דבפרק הזהב (ב״מ דף נא: ושם) מוקי רב נפשיה אפי׳ כר׳ יהודה דאמר בדבר שבממון תנאו קיים דעד כאן לא קאמר ר׳ יהודה התם אלא דידעה וקמחלה הכא מי ידע דמחיל הכא ליכא לשנויי הכי דה״נ לא ידע דמחיל שהרי אינו ברור לו שהיא תמות בחייו שמא הוא ימות בחייה לכך פריך שפיר.
אבל זו צריך תלמוד, שקשה לנו הסוגיא הזו דאקשי׳ וסבר רב תנאו קיים והא איתמר האומר לחברו וכו׳ מאי קושיא, הא אמרינן בפרק הזהב רבא אמר לא קשיא כאן בסתם כאן במפרש, ואמרי׳ נמי אנא דאמרי אפילו לר׳ יהודה עד כאן לא קאמר ר׳ יהודה התם אלא דידעה ומחלה, והכא האי ידע ומחיל. ואולי יש מבעלי הסברות המשובשות שירצה לומר דמתני׳ נמי כיון דלא ידע אי שכיבא בחיי ואי לא כמאן דלא ידע דליחול דמי, ודמי לסתם אונאה, ולפי זה יצא להם שהלכה כרשב״ג וכרב דאמר הלכתא כוותיה ולאו מטעמיה, דהא בסתם אונאה תנאו בטל. וזה אינו כלום דטעמיה דמאן דאמר באונאה סתם יש לו עליו אונאה, לאו משום מתנה על מה שכתוב בתורה הוא, אלא אפילו בדבר הרשות, כיוצא בתנאי זה, בטל הוא, דטעמ׳ משום דלא גמר ומחל הוא, דהוה ליה כשאר כל המוכרין סתם שאונאתן מחילה בטעות ולא שמה מחילה, כדאיתא בפרק איזהו נשך. ושמואל סבר כיון דאמר יהיב דעתיה וגמר ומחיל. ואם אומר אתה כן דמתניתין לאונאה סתם דמיא, דלא דליחול קרית ליה, היכי אמרי׳ ורב סבר ירושת הבעל דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם, ואפילו בדבר הרשות נמי תנאו בטל. ומסתברא נמי לאו מילתא היא, דהתם סבר אנא פקיענא בזביניה ולא מטי לי אונאה, אבל הכא קא נחית להך דעתא דאי מאית נמי לא יהא ירושה,
והרי הוא מתנה מתחילה על הדבר. ולא דמיא לההיא דאמרי׳ התם מי יימר דעקר, דההיא ליתא אלא משום דלא מכווני ודאי למעקר דברי תורה. ואיכא למימר דסוגיין כאביי ולא דאיק.
אלא עיקרא דמילתא דהא דאמרינן התם רבא אמר לא קשיא כאן בסתם כאן במפרש, לאו לפרושי פלוגתא דרב ושמואל בסתם ובריתא כרב, דאי הכי אדרבא קשיא לשמואל, וטפי עדיף לאוקמיה במפרש ורב כר׳ מאיר, דלא הויא בריתא תיובתא לחד מיניהו מלמימר דבסתם פליגי ובריתא אידך תיובתא דשמואל. אלא ה״ק דקאמרת מחוורתא רב כר׳ מאיר,
דלר׳ יהודה לעולם אין לו עליו אונאה משום הך בריתא, לא תקשי הך בריתא דמאן דאמר (כמאן) דר׳ יהודה נמי מחלק בין סתם למפרש. ומיהו בפלוגתא דרב ושמואל לא פריש רבא מידי, אלא אפשר בסתם ורב כר׳ מאיר, ואפשר במפרש ואפילו כר׳ יהודה. וסוגיין מוקי לה במפרש כי היכי דתקום שמואל כר׳ יהודה ולא תהוי בריתא תיובתא. וכיון דסוגיין עיקר היא, ולא אשכחן בדרב אוקמתא אחריתי, לא מוקמי לה אנן בסברא חדתא. הלכך ליתא לדרב ולדרשב״ג.
ואלמלא דברי ר״ח ז״ל הייתי קורא תגר (על) לכל החולק על אותו פסק שפסק רבי׳ הגדול ז״ל בשמועה זו מפני הטעמים שלא נתפרשו בגמרא ואין להן על מה שיסמכו.
וכתב רבי׳ הגדול ז״ל בהלכותיו אילין דכתבין אי מיתת בלא בני כל מו דלה תהדר לבית אביה, תנאי ממון הוא ותנאו קיים. ונראה דר׳ יוסי לא אמרה אלא בכותב לה בכתובתה, שהרי כך המנהג לכתוב תנאי (ו)⁠ירושה בכתובה, ועדיין לא נכנסה לחופה ואינו ראוי ליורשה. ולפיכך הוא יכול להתנות עליה שלא יירשנה, כדאמרי׳ בגמרא דילן, וכדפסיק רבי׳ הגדול ז״ל.
וסבר רב תנאו קיים והא אתמר האומר לחבירו על מנת שאין לך עלי אונאה רב אמר יש לו עליו אונאה. איכא למידק והא אמרינן עלה בפרק הזהב (ב״מ נא.) לימא רב דאמר כר׳ מאיר ושמואל דאמר כר׳ יהודה, ומהדר אמר לך רב אנא דאמרי כר׳ יהודה עד כאן לא קאמר ר׳ יהודה התם אלא דידעה וקא מחלה אבל הכא לא ידע דניחול, וכיון שכן הכא נמי דידע מחיל ותנאו קיים. ויש לומר דסוגיין כאביי דאותביה מדתניא האומר לחבירו, וכוליה.
המוכר חפץ לחברו על מנת שאין לו עליו אונאה אם בסתם יש לו עליו אונאה ובמפרש אין לו עליו אונאה כמו שכתבנו למעלה וכבר ביארנוה במקומה במציעא פרק הזהב:
כל אלו שאמרנו שאדם יכול להפקיע זכותו מהם כתבו מקצת הגאונים שלא בטל זכות שכנגדן לאשה ר״ל שאע״פ שהפקיע עצמו מזכות הפירות לא נפקעה היא בכך מזכות פדיה שכנגדה אלא אם כן פירש וכן בכלם והדברים נראין אלא שיש לפקפק בהם:
וסבר רב תנאי קיים והא אתמר האומר לחבירו ע״מ שאין לך עלי אונאה רב אמר יש לו עליו אונאה ושמואל אמר אין לו עליו אונאה והא דאמרי׳ התם בפ׳ הזהב דאמרי לך רב אנא דאמרי אפי׳ לר׳ יהודה דעד כאן לא אמר ר״י תנאי קיים אלא בכסות שאר ועונה דידע ומחיל אבל גבי אונאה דלא ידע ומחיל והכא נמי הא ידע בעל הזכות שלו בנכסי אשתו וידע ומחיל וי״ל דהא ל״ק דכי מקשינן התם ממתני׳ עלי׳ דרב דהא אסיקנא אביי התם ומחוורתא רב אמר כר״מ ושמואל אמר כר״י ואפי׳ במפרש שיש בו אונאה וידע ומחיל אמר רב דתנאי בטיל אע״ג דרבא עביד התם תירוצא אחרינא כאן בסתם כאן במפרש שנויא בעלמא הוא דעביד למימר דמההיא מתניתין דפרכינן מינה ליכא הכרחה לומר דרב כר״מ אבל מודה רבא דעיקרא דמילתא דרב כר״מ ואפי׳ במפרש שיש בו אונאה פליגי רב ושמואל רב כר״מ ושמואל כר׳ יהודה וכבר פי׳ בסופה בס״ד כטעמי׳ וכהלכתי׳.
וסבר רב תנאו קיים וא״ת ומאי קושיא והא אמרינן התם אמר לך רב אנא דאמרי אפילו לרבי יהודה ע״כ לא קאמר רבי יהודה התם אלא דידעה ומחלה הכא מי ידע דמחיל והכא הא ידע ומחיל ואיכא מאן דאמר הכא נמי לא ידע דמחיל לפי שאינו יודע אם תמות בחייו אם לא והוה ליה כסתם אונאה ולפי זה יצא להם שהלכה כרבן שמעון בן גמליאל וכרב דאמר הלכתא כותיה ולאו משום מתנה על מה שכתוב בתורה אלא משום דלא ידע דמחיל כדקיימא לן התם בסתם אונאה דתנאו בטל כדאמר רבא התם כאן בסתם כאן במפרש. וזה אינו כלום דהכא לאו כמאן דלא ידע דמחיל הוא דהא יודע הוא הזכות שיש לו בנכסיה ומוחל אותו והתם כי אמרינן לא ידע דמחיל היינו מפני שהוא סבור שאין בו אונאה כלל דסבר אנן בדיקנא בזביני אילין ושוו כמה דיהיבנא בהו והוה ליה כסתם מוכרין שאונאתן מחילה בטעות היא כדאיתא בפרק איזהו נשך שאם אין אומר כן מוחלת כתובתה לבעלה הא לא ידעה דמחלה אלא ודאי זה אינו ולא דמי לההיא דאמרינן התם מי יימר (בעיקר) [דקא עקר] דההיא ליתא אלא משום דלא מיכווני ודאי למיעקר דברי תורה ועוד לפי דבריהם למה הוצרכו לומר בכולה שמעתין ירושת הבעל דרבנן וחכמים עשו חזוק לדבריהם אפילו בדבר הרשות נמי תנאו בטל משום דלא ידע דבטיל ולאו משום חזוק דבריהם הוא ויש מי שתירץ בעיקר קושיין דסוגיין כאביי דאמר התם מחוורתא רב דאמר כרבי מאיר ושמואל דאמר כר׳ יהודה ולא מפליג רב בין ידע דמחיל ללא ידע. ריב״ש ז״ל.
וכן תירץ הריטב״א ז״ל דסוגיין כאביי ואפילו במפרש שיש בו אונאה וידע דמחיל אמר רב דתנאי בטל ואף על גב דרבא עביד התם תירוצא אחרינא כאן בסתם כאן במפרש שינויא בעלמא הוא למימר דמההיא מתניתא דפרכינן מינה ליכא הכרחא לומר דרב כרבי מאיר אבל מודה רבא בעיקרא דמלתא דרב דאמר כרבי מאיר ואפילו במפרש שיש בו אונאה פליגי רב ושמואל רב כרבי מאיר ושמואל כרבי יהודה. ע״כ:
וז״ל הרמב״ן אמר רב הלכה כרבן שמעון בן גמליאל רבינו הגדול ז״ל פסק כרבנן ודחה לדרבן שמעון בן גמליאל משום דקיימא לן תנאי שבממון קיים ורבינו חננאל פסק כרבן שמעון בן גמליאל ואמר טעמא דאף על גב דקיימא לן כל תנאי שבממון קיים שאני הכא דלא בא לעולם והרי הוא כמי שאמר לא אירש את אבא דלא אמר כלום וסמך על הירושלמי דגרסינן תמן רבי ירמיה בשם רבי הלכה כרבן שמעון בן גמליאל ולא לענין דבריו הלכה כרבן שמעון בן גמליאל שאמר אם מתה יירשנה (אבל לא) [אלא] לענין דבריו שאמר מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל בתנאי גוף והכא בתנאי ממון אנן קיימין ולמה אמרו תנאי בטל שבסוף זכה בהן ופירשו הרב ז״ל לאחר מיתתה הוא יורשה ואינו יכול לסלק נפשו ממאי דלא אתא לידו והרי הוא כמי שאמר לא אירש את אבא. והא דגרסינן התם בירושלמי אילין דכתבין אין מיתת בלא בני בלא וכו׳ תהדר לבית אביה תנאי שבממון הוא וקיים איצטריך לן לפרושי דלאו בכתיבת הבעל לאשתו אלא בכתיבת האב לבתו ובמתנה על מנת להחזיר ויש מפרשים דבכתיבת הבעל לאשתו מיירי ולאו מתנה על מה שכתוב בתורה הוא שהרי אינו מתנה שלא יירשנה אלא ירושה ומתנה עם הבעל להחזיר הממון ליורשיה כמי שרוצה למחול זכותו דודאי מצי יהיב ליה במתנה כן פירש רבינו נר״ו כל אלו הדברים לסייע לדברי רבינו חננאל ז״ל. אבל עיקר הדברים כדברי רבינו הגדול רבי׳ יצחק דכיון דאוקימנא למתני׳ בגמרא דילן בכותב לה ועודה ארוסה לא דמי לאומר לא אירש את אבא אלא נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר הוא שאדם מתנה עליה שלא יירשנה שכיון שעדיין אינו ראוי ליורשה מצי לסלוקי נפשיה מינה ולא מקרי דבר שלא בא לעולם כדפרישית ושמא ר׳ ירמיה בשם רב סבירא ליה מתני׳ בכותב לה משנשאת ובהא מסתבר לן טעמייהו דלא מצי לסלוקי נפשיה ואפילו בקנין דראוי ליפול הוא ועדיין אין לו אבל כיון דאוקימנא למתני׳ בכותב לה ועודה ארוסה ודאי מצי מסלק נפשיה מירושתה כי היכי דמצי מסלק נפשיה מגופה ומפירי ואף על פי שלא באו לידו ומאי שנא נחלה אלא מפני שהוא מתנה על מה שכתוב בתורה ואנן קי״ל תנאי קיים הלכך ליכא למיסמך אבני מערבא בהא דפליגי אגמרא דילן אבל אפשר דאיכא למיסמך עלייהו בנשואה דלא מהני בה אפילו קנין ומסתבר טעמייהו ומגמרא דילן מוכחא דטעמא דמתניתין ליכא לפרושי בהכי מדאקשינן מאי הלכה כותיה דרבן שמעון בן גמליאל ולאו מטעמיה ואוקימנא דירושת הבעל דרבנן וחכמים עשו חזוק לדבריהם כו׳ ואי סלקא דעתין איתא להאי טעמא הוה לן למימר ורב סבר ירושת הבעל מדברי סופרים אלא דהכא משום דבסוף הוא זוכה בהן ובהדיא פליגי דהכא אמרינן הלכתא כותיה ולא מטעמיה משום דירושת הבעל דאורייתא והתם אמרינן משום דבסוף זכה בהן והיאך נסמוך על גמרא דידהו דפליגא בהדיא אגמרא דילן. ותימה גדולה הוא היאך עלה על דעת גאון ז״ל למפסק הלכתא מגמרא דמערבא למילתא דבגמרא דילן פליגי בה ושקלו וטרו בה ואין זה דרך בעלי הוראה ואחרים אמרו דכיון דקיימא לן דכל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה בעילתו בעילת זנות אלמא חכמים עשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה וכדאוקימנא לרבי יהודה בפרק אף על פי ה״נ אף על פי שבדבר של ממון בשל תורה תנאו קיים בשל דבריהם עשו חזוק יותר וגם זאת הסברא היא משובשת חדא דירושה היא בפירות וכבר שמעינן ליה לרבי יהודה התם דאמר לא עמדו רבנן ועשו חזוק אלא בכתובה דלכל הנשים יש כתובה ועוד דאנן לאו כרבי יהודה סבירא לן התם דתנאי בטל אלא כרבי מאיר קיימא לן דאמר לעיל דבעילתו בעילת זנות וכדפרישנא התם אבל זו צריך תלמוד שקשה לנו הסוגיא הזו דאקשי וסבר רב תנאי קיים והא איתמר האומר לחברו כו׳ ומאי קושיא הא אמרינן בפרק הזהב רבא אמר לא קשיא כאן בסתם כאן במפרש ואמרי נמי אנא דאמרי אפילו לרבי יהודה עד כאן לא קאמר רבי יהודה התם אלא דידעה ומחלה אבל הכא מי ידע דמחיל והכא הא ידע ומחיל. ואולי יש מבעלי הסברות שבידנו המשובשות מי שירצה לומר דמתני׳ נמי כיון דלא ידע אי שכיבא בחייו או לא הוי כמאן דלא ידע דליחול דמי ודמי לסתם אונאה ולפי זה יצא להם לומר שהלכה כרשב״ג וכרב דאמר הלכתא כוותיה ולא מטעמיה דהא בסתם אונאה תנאי בטל. וזה אינו כלום דטעמיה דמאן דאמר באונאה סתם יש לו עליו אונאה לאו משום מתנה על מה שכתוב בתורה הוא אלא אפילו בדבר הרשות כיוצא בתנאי זה בטל הוא דטעמא משום דלא גמר ומחיל הוא דהוה ליה כשאר כל המוכרין סתם שאונאתם מחילה בטעות ולאו שמה מחילה כדאיתא בפרק איזהו נשך [ס״ז א׳] ושמואל סבר כיון דאמר יהיב דעתיה וגמר ומחיל. ואם אומר אתה כן דמתני׳ לאונאה סתם דמיא דלא ידע דליחול קרית ליה היכי אמרינן דרב סבר ירושת הבעל דרבנן וחכמים עשו חזוק אפילו בדבר הרשות נמי תנאי בטל ומסתברא נמי לאו מלתא היא דהתם סבר אנא בקינא בזביני ולא מטי לי אונאה אבל הכא הא נחית להאי דעתא דאי מית נמי לא יהא יורשה והרי הוא מתנה מתחילה על הדבר ולא דמיא לההיא דאמרינן התם מי יימר דעקר דההיא ליתא אלא משום דלא מכווני ודאי למיעקר דבר תורה ואיכא למימר דסוגיין כאביי ולא דייק אלא עיקרא דמלתא דהא דאמרינן התם רבא אמר לא קשיא כאן בסתם כאן במפרש לאו לפרושי פלוגתא דרב ושמואל בסתם וברייתא כרב דאי הכי אדרבה קשיא לשמואל וטפי עדיף לאוקמא במפרש ורב כרבי מאיר דלא הויא ברייתא תיובתא לחד מינייהו מלמימר דבסתם פליגי וברייתא אידך תיובתא דשמואל אלא הכי קאמר דקאמרת מחוורתא דרב כרבי מאיר דלרבי יהודה לעולם אין לו עליו אונאה משום האיך ברייתא לא תקשי הך ברייתא דאמר כרבי יהודה נמי מחלק בין סתם למפרש ומיהו בפלוגתא דרב ושמואל לא פריש רבא מידי אלא אפשר בסתם ורב כר״מ ואפשר במפרש ואפילו כרבי יהודה וסוגיין מוקי לה במפרש כי היכי דתיקום שמואל כרבי יהודה ולא תהוי ברייתא תיובתיה וכיון דסוגיין עיקר הוא ולא אשכחן בדרב אוקימתא אחריתי לא מוקמי׳ לה אנן בסברא חדתא הלכך ליתא לדרב ולדרשב״ג ואלמלא דברי רבינו חננאל ז״ל הייתי קורא תגר לכל החולק על אותו פסק שפסק רבינו הגדול בשמועה זו מפני הטעמים שלא נתפרשו בגמרא ואין להם על מה שיסמוכו. וכתב רבינו הגדול ז״ל בהלכותיו אילין דכתבין אין מיתת בלי בני כו׳ מהדר לבית אביה תנאי ממון הוא ותנאו קיים ונראה דרבי יוסי לא אמרה אלא בכותב לה בכתובתה שהרי כך המנהג לכתוב תנאי ירושה בכתובה ועדיין לא נכנסה לחופה ואינו ראוי ליורשה ולפיכך הוא יכול להתנות עליה שלא יירשנה כדאמרינן בגמרא דילן וכדפסק רבינו הגדול. ע״כ:
אלא בלשון קושיא היכי דמי דאילו רבן שמעון בן גמליאל סבר ירושת הבעל דאורייתא והוה ליה מתנה על מה שכתוב בתורה ולהכי יירשנה ורב סבר ירושת הבעל דרבנן ולהכי לא יירשנה ולא אמרינן חכמים עשו חזוק לדבריהם ורב לא מוקים הלכה כרשב״ג אלא במאי דקאמר מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל והכי הוה ליה למימר הלכה כרשב״ג מטעמיה ולא מהלכתיה דאם מתה יירשנה דהיינו כהלכתו ובין רב ובין רבנן תרווייהו סבירא להו ירושת הבעל דאורייתא והיינו לא מטעמיה דבעלמא כרבנן כגון כתובה ופירות ומזונות תנאו קיים ורב סבר תנאו בטל דחכמים עשו חזוק לדבריהם כשל תורה כטעמא וכהלכתא דהא תרווייהו בירושת הבעל דאורייתא ורב מוסיף הוא על טעמא דרשב״ג דקסבר נמי בדרבנן תנאו בטל אלא תירוצא הוא ואינו לשון קושיא. רש״י במהדורא קמא:
האי כטעמיה וכהלכתיה ורב מוסיף הוא פירות דהא מודה רב לרבן שמעון בן גמליאל בכל הנדון דלפנינו שזה התנה על מה שכתוב בתורה דירושת הבעל דאורייתא והמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל אלא שהוא מוסיף דברים שאפילו בדינין דעלמא מי שמתנה על מה שאמרו חכמים תנאו בטל ודלא כרשב״ג. הריטב״א ז״ל:
בד״ה וסבר רב תנאו כו׳ דה״נ לא ידע דמחיל שהרי אינו ברור לו שהיא תמות כו׳ עכ״ל ומהאי טעמא דלא ידע דמחיל ה״ל כמתנה על מה שכתוב בתורה אבל במילתא דרבנן א״נ דלא ידע דמחיל יוכל להסתלק ממנו ובהכי ניחא שהרי ר׳ יהודה ס״ל במתניתין דיכול להסתלק מירושתה אע״ג דלא ידע דמחיל והיינו משום דס״ל דירושת הבעל דרבנן ולא ס״ל דעשו חיזוק כשל תורה ומיהו קשה למאי דמסיק בפרק אע״פ לר׳ יהודה דגבי כתובה עשו חיזוק יותר משל תורה משום דשכיחא תקשי אמאי לא עשו נמי הכא בירושה חיזוק יותר משל תורה דהיא נמי שכיחא כדאמר לעיל וצריך לחלק דשכיחא דכתובה היינו משום דלכל יש כתובה משא״כ בירושה דהכא דאין לכל נכסי מלוג א״ק בסוגיא דפרק אע״פ דפריך לר״י משאר כסות ועונה אכתובה ומשני כתובה דרבנן ועשו כו׳ אמאי לא משני א״נ דכתובה דאורייתא לא ידעה דקמחלה כמ״ש התוספות הכא גבי ירושה ויש ליישב דסוגיא דפרק אף על פי [לא] אתיא כרב דמחלק בהכי לר״י ולמאי שכתבנו דבמילתא דרבנן אין לחלק ניחא נמי דקשיא להו לעיל לבעלי תוספות מפירות אירושה משום דבמלתא דרבנן אם עשו חיזוק יותר משל תורה כדבעי למימר מעיקרא ליכא לפלוגי בין ידע דמחיל ובין לא ידע ומיהו לפי האמת כיון דטעמיה דרב בירושה משום דעשו חיזוק כשל תורה לית לן למימר הכי אלא דומיא דשל תורה דהיינו דוקא בלא ידע דמחיל ולא קשיא כלל מפירות אירושה ועוד נראה דבפירות (ג) נמי לא ידע דמחיל דאינו ברור שיגדלו ודו״ק:
בד״ה ורב סבר כו׳ דהא במתניתין אפילו לר׳ יהודה מהני תנאה בפירות כו׳ עכ״ל לכאורה הוא מגומגם דודאי לר״י מהני תנאה בפירות ואפילו בפירי פירות אי מפרש לה בתנאה וכן בירושלמי ויש ליישב (ד) דקאי אהא דקאמר בפרק אף על פי דגבי כתובה עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה לר״י הכא גבי פירות מודה דלא עשו חיזוק ומשום דלא שכיחי כדאמר התם וק״ל:
בפרש״י בד״ה ינתנו ליורשים ולא מהניא תפיסה עכ״ל הכא לא איירי בתפיסה שלהן אלא לפי הטעם דקאמר שכולן צריכין שבועה כו׳ ולא מהניא תפיסה דידהו כדלקמן בגמרא מאי אריא מותר כולהו נמי דיורשין כו׳ כפרש״י שם וק״ל:
גמ׳ אה״נ ואיידי דאמר ר׳ טרפון מותר תנא כו׳ יש לדקדק דלר׳ טרפון נמי אמאי איצטריך למתני מותר דהא מרישא שמעינן כל שהוא ביד אחרים ינתן לכושל שבהן ויש ליישב דמרישא לא שמעינן אלא כשהוא ביד אחרים בשעת מיתה אבל הכא גבי כל הקודם בהן זכה שהיה מונח ברה״ר או בסימטא בשעת מיתה כדאמר בגמרא וכשזכה בעל חוב חובו והאשה כתובתה סד״א דיהיה למותר דין שהיה לו כבר דהיינו שכל הקודם בהן זכה קמ״ל כיון שבא ליד אחר ינתן לכושל וק״ל:
בתוספות בד״ה וסבר רב תנאו קיים כו׳ ואע״ג דבפרק הזהב כו׳ דה״נ לא ידע דמחיל כו׳ עכ״ל. עיין בס׳ המלחמות להרמב״ן ז״ל שהאריך בסתירת דבריהם ומיישב בענין אחר ובחידושי הרא״ה ז״ל הקשה על דבריהם מסוגיא דשמעתין דלפי׳ התוספות אמאי לא מסיק הכי בשמעתין דהא דקאמר רב הלכה כרשב״ג ולא מטעמיה היינו דהלכה כרשב״ג דתנאו בטל ולא מטעמיה דאיהו סבר מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל ורב סבר בעלמא תנאו קיים והכא משום דלא ידע דמחיל ובאמת שאין זו קושיא על שיטת התוספות דבלא״ה צריך לפרש בדבריהם כמ״ש מהרש״א ז״ל דבדרבנן אפילו לא ידע דמחיל נמי תנאו קיים ונראה דכוונתן בזה על דברי רשב״ג עצמו דמתניתין וה״ה לר׳ מאיר דס״ל בכולהו בבי דמתניתין דתנאו קיים לענין פירות ולענין דמכרה ונתנה קיים אע״ג דלא ידע דמחיל אע״כ כפירוש מהרש״א ז״ל וא״כ מה״ט תו לא מצי למימר דהלכה כרשב״ג ולאו מטעמיה אלא משום דלא ידע דמחיל דאכתי הוי כרשב״ג ובטעמא דרשב״ג נמי איכא למימר דהכי קאמר דמשום דהוי מתנה ע״מ שכתוב בתורה תנאו בטל משום דלא ידע דמחיל הא אי הוי מדרבנן הוי תנאו קיים אע״ג דלא ידע דמחיל. אע״ג דלכאורה לשון מתנה ע״מ שכתוב בתורה לא משמע דהיינו משום דלא ידע דמחיל מ״מ אפרש שיהיו דבריהם קיימין דהא וודאי לכ״ע מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל כמבואר לעיל בפ׳ אע״פ ע״ש בתוספות ובחידושינו אלא דר״י סבר דבדבר שבממון תנאו קיים דאין זה מתנה ע״מ שכתוב בתורה משום דממון ניתן למחול ומה״ט גופא היכא דלא ידע דמחיל דלא מצינן למיקם עלה מטעמא דמחילה דהו״ל מחילה בטעות אלא מצד התנאי מש״ה קאמרינן בפ׳ הזהב דמודה ר״י דתנאו בטל. וא״כ מצינן למימר שפיר דהיינו נמי טעמא דרשב״ג במתניתין דקפסיק ואמר אם מתה לא יירשנה לפי שהוא של תורה ומתנה ע״מ שכתוב בתורה תנאו בטל וטעם מחילה לא שייך ביה דהא לא ידע דמחיל הא אילו הוי מדרבנן נהי דלא ידע דמחיל מ״מ מהני מכח תנאי כיון דס״ל דבדרבנן תנאו קיים וכמו שכתבתי לעיל דלמאי דמוקמינן בכותב לה ועודה ארוסה הו״ל כתנאי דקודם נישואין שע״מ כן ניסת כן נראה לי בכוונת התוספות ובפי׳ מהרש״א ז״ל. מיהו במ״ש מהרש״א ז״ל אליבא דר״י קשיא לי טובא דלדבריו למאי דפשיטא ליה דהא דקתני במתניתין אם מתה לא יירשנה היינו ר״י וע״כ דס״ל דירושה לא שכיח וכדמסיק מהרש״א ז״ל גופא והוא מוכרח דהא למסקנא דרב ס״ל דבדאורייתא תנאו בטל והיינו לפירוש התוספות כדמוקמינן בהזהב דר״י נמי מודה כיון דלא ידע דמחיל. דאלת״ה תיקשי סוגיא דהזהב אמסקנא דהכא היאך בעי לאוקמי התם דרב כר״י הא רב אמר בשמעתין דהלכה כרשב״ג דתנאו בטל אע״כ דר״י נמי מודה לדרשב״ג היכא דלא ידע דמחיל אפילו מדאורייתא וממילא דלר״י כ״ש בדרבנן דהא לרבי יהודא היכא דעשו חיזוק החמירו יותר משל תורה אע״כ דהא דס״ל לר״י במשנתינו דאם מתה יורשה היינו משום דס״ל ירושת הבעל דרבנן וס״ל נמי דלא שכיח ולא עשו חיזוק וא״כ הדרא קושיא לדוכתא דלמסקנא דרב נמי סבר ירושת הבעל דרבנן ואפילו הכי סבר דאם מתה לא יירשנה וע״כ היינו משום דס״ל דירושה שכיח וא״כ הוי רב דלא כמאן דהא לא אשכחן שום תנא דפליג אדר״י בהא דירושה לא שכיח ואף לפי מה שאפרש בסמוך דלמ״ד עשו חיזוק כשל תורה לא שייך לחלק בין שכיח ללא שכיח מכל מקום התוספות לא נחתי לחלק בכך כמו שאבאר בסמוך אע״כ דמחוורתא דמילתא לפי׳ התוספות דהאי בבא דסיפא דמתניתין דאם מתה לא יירשנה לא אתיא כר״י דאע״ג שכתבו התוספות במתניתין דסתם לן כר״י היינו לענין פירי פירות לחוד כן נ״ל ודו״ק:
בד״ה ורב סבר דאפילו מדרבנן פי׳ בקונטרס דהיינו בפירות וקשה לר״י דא״כ רב דלא כחד כו׳ עכ״ל. כבר קדמני מ״ז זצ״ל בס׳ מ״ש דיש ליישב שיטת רש״י דהא דמפלגינן בפרק אע״פ בין כתובה דשכיח ובין פירות דלא שכיח היינו דוקא אי אמרינן דבשל תורה תנאו קיים ובדרבנן תנאו בטל וא״כ אין זה מעיקר דיני תנאי שלא נעשה כהוגן אלא דחכמים עשו חיזוק וסייג ובכל כי האי ודאי אין לנו אלא מה שאמרו חכמים ואין לדמות תקנות זו לזו ובסברא כל דהו מפלגינן בינייהו כדאשכחן בדוכתי טובא וכמ״ש התוספות ג״כ בסמוך בד״ה לכתובת אשה ומש״ה מפלגי׳ שפיר דלא אמרו בדרבנן תנאו בטל אלא במידי דשכיח והא דמקשינן התם פרק אע״פ מהחמרין היינו משום דהוי כעין סברות הפוכות דהתם מיקל ר״י בדרבנן טפי מדאורייתא והכא אמר דיש להחמיר בדרבנן טפי משא״כ למאי דאמרי׳ השתא דעשו חיזוק כמו בשל תורה תו ליכא לחלק בין שכיח ללא שכיח דכל דתקון דרבנן כעין דאורייתא תקון וכי היכא דאמרינן בשל תורה דתנאו בטל משום דלא ילפינן מתנאי ב״ג וב״ר אלא היכא שאין בתנאי דבר איסור וא״כ ה״ט גופא שייך נמי בדרבנן דאיכא לאו דלא תסור וכן להטעם שכתבתי בפרק אע״פ דכל תנאי לעבור על ד״ת הו״ל כמפליג בדברים וא״כ יש לקיים שיטת רש״י דרב אליבא דנפשיה פליג אפילו בפירות דלא מהני תנאי כלל כן נ״ל וכ״כ ג״כ בס׳ קיקיון דיונה סברא זו ואי תיקשי הא רב גופא קאמר דיכולה אשה שתאמר איני ניזונית ואיני עושה י״ל דהיינו דוקא היכא שתקנו לטובתה בלבד ותקנו בפירוש זה תחת זה משא״כ בירושה לרב ונהי דלעיל בריש פירקין מדמה הש״ס ההיא דרב כהנא בירושת הבעל להא דאמר ר״ה משמיה דרב באיני ניזונית ואיני עושה התם מילתא אחריתי היא כמו שפירשתי שם ואף לפי׳ הר״ן ז״ל שם שמפרש ג״כ בס׳ כל הסוגיא דלעיל לענין מתנה ע״מ שכתוב בתורה וסתמא דתלמודא מדמי להו אהדדי מ״מ לרב הכא ע״כ צריך לחלק כדפרישית וכן נראה לפי המסקנא דהכא לרב ודו״ק:
ציון א.
עיין בירור הלכה לבבא מציעא נא, א ציון ד.
ציון ב.
עיין בירור הלכה לבבא בתרא ק, ב ציון ג.

זכויות המלוה והאשה בפקדון ובחוב שהניח הבעל

ציון ג.ד (פד, א), ציון א (פד, ב).
משנה. מי שמת והניח אשה ובעל חוב ויורשין, והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים - רבי טרפון אומר: ינתנו לכושל שבהן, רבי עקיבא אומר: אין מרחמין בדין, אלא ינתנו ליורשין, שכולן צריכין שבועה ואין היורשין צריכים שבועה. הניח פירות תלושין מן הקרקע - כל הקודם בהן זכה בהן. זכתה אשה יותר מכתובתה ובעל חוב יותר על חובו, המותר - רבי טרפון אומר: ינתנו לכושל שבהן, רבי עקיבא אומר: אין מרחמין בדין, אלא ינתנו ליורשין, שכולן צריכין שבועה ואין היורשין צריכים שבועה.
גמרא (ע״ב). ורבי עקיבא, תפיסה לא מהניא כלל? אמר רבא אמר רב נחמן: והוא שתפס מחיים... דון דייני כרבי טרפון, ואהדריה ריש לקיש לעובדא מינייהו. אמר ליה רבי יוחנן: עשית כשל תורה.
...הבא להפרע מן היורש, בין קטן בין גדול - לא יפרע מן המטלטלין, אפילו היו מופקדין או מלוה אצל אחרים, שהמטלטלין אינן תחת שעבוד בעל חוב מן התורה.
מצוה על היתומין לפרוע חוב אביהן מן המטלטלין שהניח, ואם לא רצה היורש ליתן - אין כופין אותו, ואם תפס בעל חוב מחיים - גובה מהן...
כבר תקנו גאונים האחרונים כולם שיהיה בעל חוב גובה מטלטלין מן היורשין, וכן דנין ישראל בכל בית דין שבעולם. וכו׳.(רמב״ם מלוה ולוה יא, ז-ח, יא)
אלמנה שתפסה מטלטלין כדי שתזון מהן, בין שתפסה מחיים בין שתפסה אחר מותו, אפילו תפסה ככר זהב - אין מוציאין מידה, אלא כותבין עליה בית דין מה שתפסה ופוסקין לה מזונות ומחשבין עמה, והיא ניזונית ממה שבידה עד שתמות או עד שלא יהיו לה מזונות, ויקחו היורשין את השאר.
וכן אם תפסה מטלטלין בכתובתה בחיי בעלה ומת - גובה מהן, אבל אם תפסה אחר מותו לכתובתה - אינה גובה מהן. אף על פי שתקנו הגאונים שתגבה הכתובה ותנאי הכתובה מן המטלטלין, ולפיכך תזון האלמנה מן המטלטלין אף על פי שלא תפסה, אם הניח בעלה מטלטלין ולא תפסה אותן - היורשים נוטלין אותן והן מעלין לה מזונות, ואינה יכולה לעכב עליהן ולומר ׳יהיו המטלטלין מונחין בבית דין עד שאזון מהן, שמא יאבדו ולא יהיו לי מזונות׳, ואפילו התנתה עליו בפירוש שתזון מן המטלטלין - אינה מעכבת, וכזה דנין תמיד בכל בתי דינין.(רמב״ם אישות יח, י-יא)
תקנו הגאונים בכל הישיבות שתהיה האשה גובה כתובתה אחרי מות בעלה אף מן המטלטלין, כדרך שהתקינו לבעל חוב לגבות מן המטלטלין, ופשטה תקנה זו ברוב ישראל, וכו׳.(רמב״ם שם טז, ז)
וכיון שתקנו הגאונים שתגבה האשה ובעל חוב מן המטלטלין, והדבר ידוע שאין דין קדימה במטלטלין, אם לא הניח מטלטלין כדי ליתן לשניהם - נותנין לבעל חוב כל חובו תחלה, ואם נשאר לאשה מה שתטול בכתובתה - תטול, ואם לאו - תדחה.(רמב״ם שם יז, ו)
מצוה על היורשים לפרוע חוב אביהם, וכופים אותם בכך כמו שכופים את אביהם. במה דברים אמורים? בשהניח קרקעות, אבל אם לא הניח אלא מטלטלים - אין כופין אותם לפרוע חוב אביהם מהם, אבל מצוה עליהם לפרוע חוב אביהם מהם. זהו מן הדין, אבל הגאונים תקנו שיהא בעל חוב גובה מהיורשים מטלטלים שהניח אביהם. הילכך, האידנא כופים אותם לפרוע חובת אביהם, אפילו היא מלוה על פה, אף מהמטלטלים שהניח אביהם, אפילו קנאם הלוה אחר שלוה ולא כתב ׳דאיקני׳, דיורש במקום אביו קאי, וכן חייבים לפרוע חוב אביהם ממלוה שהיתה לאביהם ביד אחרים, בין גבו קרקע בין גבו מעות...
האידנא שתקנו הגאונים לגבות מהיורשים אף ממטלטלים שהניח אביהם, אם תפס המלוה מטלטלי הלוה, אפילו לאחר מיתה - מהני, וכו׳.(שו״ע חושן משפט קז, א, ה)
אין עיקר כתובתה ותוספת ניגבים אלא מהזיבורית... ואינם נגבים אלא מהמוחזק, אבל לא מן הראוי... ומלוה שחייבים לבעל - הוי מוחזק, וגובה ממנה אפילו היא על הכותי, וכו׳.(שו״ע אבן העזר ק, ב)
לא הניח אלא מטלטלים שאין בהם קדימה, כגון דלא אקני לה מטלטלי אגב מקרקעי - ינתנו לבעל חוב, אפילו הוא מאוחר, ותדחה האשה מלגבות עיקר ותוספת, ומיהו אם תפסה, אפילו שלא בבית דין - אין מוציאין מידה. ויש אומרים דאפילו תפסה מוציאין מידה, וכן הורו האחרונים, וכו׳.(שם קב, ב)

א. מחלוקת התנאים במשנה.

רבי טרפון ורבי עקיבא נחלקו בענין מלוה או פקדון שהניח המת, האם היורשים זוכים בהם או שנותנים לכושל, דהיינו לבעל החוב או לאשה בכתובתה.
בהסבר דברי רבי טרפון שינתנו לכושל כותב רש״י שאף על פי שמטלטלין אינם משתעבדים, כיון שהמלוה והפקדון אינם ברשותם של היורשים - ראוי יותר לתת אותם לכתובה או לבעל החוב, שהמת כבר התחייב להם בחייו.
כיוצא בזה מסביר רש״י בסיפא של המשנה, בענין המניח פירות תלושים, שרבי טרפון סובר שהתפיסה מועילה אף לאחר מיתה, ונראה שלדעת רבי טרפון זוהי תקנת חכמים לטובת בעל החוב והאשה.
הרי״ף (מב, ב) כותב בדרך שונה, שהאשה ובעל החוב מקבלים מן החובות ומהפקדון מצד הדין של שעבודא דרבי נתן, כלומר שכיון שחייבים לזה שמת והוא חייב לאשה ולבעל החוב - ממילא מעבירים אליהם את החובות במישרין.
לפי שיטתו יש לבאר את דעת רבי טרפון בסיפא של המשנה בענין המניח פירות תלושים. כמו כן יש לדון בשיטתו בהשוואה לדברי הגמרא לעיל (דף פב, א) שלא מצינו תנא שמחמיר שתי חומרות בכתובה, גם סובר כרבי מאיר שמטלטלין משתעבדים לכתובה, וגם סובר שהאשה גובה את החובות של בעלה מדין שעבודא דרבי נתן. אכן התוספות לעיל (שם ד״ה לא) מקשים מדוע לא אמרו שהתנא שסובר כך הוא רבי טרפון שבמשנתנו, ומתרצים שרבי טרפון אינו מסתמך על שעבודא דרבי נתן, שכן היורשים אינם מוחזקים בחובות וגם ללא שעבודא דרבי נתן זוכה בהם האשה. בדרך נוספת הם מיישבים שמעיקר הדין גם רבי טרפון מסכים שהיורשים זוכים, ורק מכח תקנה ומצוה הוא סובר שינתנו לכושל. אולם לפי הרי״ף שרבי טרפון מסתמך על שעבודא דרבי נתן לא מובן מדוע אמרו שלא מצינו תנא שסובר כך.
יתכן שהרי״ף מפרש כשיטה שמביא המאירי (פב, א ד״ה ולענין) לפיה רבי טרפון מחמיר רק בחומרא אחת, שסובר כרבי נתן, ולא בחומרא השניה, מפני שלדעתו החובות שחייבים לזה שמת אינם נחשבים מטלטלין של היתומים, ועל כן הם משתעבדים לכתובה גם אם אין סוברים כרבי מאיר.
בעל חוות יאיר (בהגהותיו לרי״ף) מוסיף ומקשה על הרי״ף שלפי פירושו לא ברור מה טעמו של רבי עקיבא, ואם הוא חולק על רבי נתן לא מובן איך ניתן לפסוק גם כרבי עקיבא וגם כרבי נתן. הוא מיישב שרבי עקיבא סובר ששעבודא דרבי נתן חל רק כשהמלוה חי, אבל כשמת זוכים היורשים בנכסים מיד לאחר מיתה, וממילא נפקע גם שעבודא דרבי נתן. עם זאת הוא מסיים שזהו תירוץ דחוק, מפני שמשעבודא דרבי נתן משתעבד הלווה לבעל חוב ולאשה, ואין ליורשים שום זכות.
באשר לשיטת רבי עקיבא שהחובות ינתנו ליורשים, הוא עצמו מנמק במשנה שהיורשים אינם צריכים שבועה, בעוד שבעלי החוב והאשה צריכים להישבע כדי לגבות, ומסביר רש״י שכל זמן שלא נשבעו אין להם רשות בנכסים, ולכן הנכסים נחשבים כנכסים שברשות היורשים. מדבריו מדייק הריטב״א שאם המלוה פטרם משבועה בחייו מודה רבי עקיבא שינתנו לכושל ולא ליורשים, שהרי בכגון זה אין ליורשים שום עדיפות. כך כותבים התוספות לעיל (צא, ב ד״ה ראובן) במפורש, שרבי עקיבא אומר שינתנו ליורשים רק במקום שהנושים האחרים צריכים שבועה, וכן בסוגייתנו (ד״ה ולרבי עקיבא) הם מסבירים שהטעם שלרבי עקיבא מועילה תפיסה מחיים הוא שהתפיסה פוטרתם מהשבועה.
אולם הריטב״א עצמו מוכיח מדברי הירושלמי (הלכה ב) שגם אם פטרם משבועה ינתנו ליורשים, וכן כותבים הרא״ש (סי׳ ב), רבינו קרשקש והר״ן (מב, א בדפי הרי״ף) ומסבירים שלא השבועה עיקר אלא שהיא מלמדת שבעלי החוב אינם מוחזקים, ששם הם מחוסרי גוביינא, בעוד שהיורשים אינם מחוסרי גוביינא והנכסים נחשבים ברשותם בכל מקום שהם.

ב. גבייה מן החובות לאחר תקנת הגאונים.

בפשטות לאחר תקנת הגאונים שגובים חובות וכתובת אשה ממטלטלי דיתמי אין הלכה כרבי עקיבא שהנכסים ינתנו ליורשים אלא כרבי טרפון שינתנו לכושל.
אולם הראב״ד בהשגות על הרי״ף (דף מ, א בדפיו) כותב שאף לאחר תקנת הגאונים אין לאשה זכות בחובות ובפקדונות שחייבים לבעל שמת. הוא מסביר שהתקנה אינה נותנת לאשה כח יותר ממה שאמרו בגמרא לעיל (שם) שאפילו לרבי מאיר הסובר שמטלטלין משתעבדים לכתובה מעיקר הדין, אין לאשה זכות לגבות מן החובות המגיעים לבעל, מפני שלא מצאנו תנא שמחמיר בשתי החומרות, שיטת רבי מאיר יחד עם שעבודא דרבי נתן, וממילא הוא הדין לאחר תקנת הגאונים שחידשה שהמטלטלין משועבדים לכתובה. מלבד זאת הוא כותב שכל החובות הם בכלל דבר הראוי, והדין הוא שאין האשה גובה לכתובתה מנכסים הראויים.
הרשב״א (פב, א), הרא״ה (שם), הריטב״א (שם) והר״ן (דף מ, א בדפי הרי״ף) כותבים כנגד הראב״ד שהגמרא לעיל לא אמרה אלא שלא מצאנו תנא שסבור גם כרבי מאיר וגם כרבי נתן, אבל לאחר התקנה שמטלטלין משועבדים לכתובה אין מניעה לכך שהאשה תגבה את כתובתה מן החובות המגיעים לבעל, על פי שעבודא דרבי נתן.
באשר לסיבה השניה המובאת על ידי הראב״ד ראוי לציין שכך כותב המרדכי (סי׳ רטו, מובא בהגהות אשרי סי׳ ב) בשם רבי שמואל מבונבירק, שגם לאחר התקנה אין האשה גובה כתובתה ממלוה שביד אחרים אלא רק מפקדון, משום שמלוה נחשב לראוי. אולם התוספות (ד״ה לכתובת) כותבים שהדעה שרבי טרפון מתכוון לומר שנותנים את החובות לכתובת אשה אינה סותרת את הדין שאין אשה נוטלת בראוי, מפני שלגבי כתובת האשה אין המלוה נחשב לראוי.
בענין זה כותב רבינו קרשקש שאפשר לומר שהתנאים שבמשנה סוברים שמלוה נחשב כמוחזק ולא כראוי, ועוד שאין הכרח לפרש שהאשה גובה מן החובות מפני שהשתעבדו לטובתה, אלא מפני שכל שלא זכו בו היורשים נכון יותר לפרוע ממנו למי שנתחייב לו המת, כפי שהתבאר לעיל בדעת רבי טרפון.

ג. התפיסה לאחר תקנת הגאונים.

בסיפא של המשנה נחלקו רבי טרפון ורבי עקיבא לגבי מי שמת והניח פירות תלושים, האם כל הקודם בהם זכה בהם, או שיחזירו ליורשים.
הרי״ף (מב, ב) כותב שלאחר תקנת הגאונים שגם המטלטלין משתעבדים יש לנהוג כדברי רבי טרפון שתפיסה מועילה גם לאחר מיתה. הר״ן מוסיף שאפילו בעל חוב מאוחר שקדם ותפס אין מוציאים מידו, מפני שאין דין קדימה במטלטלין.
הרא״ש (סי׳ יא) כותב שגם אם האשה קדמה ותפסה מטלטלין אין מוציאים מידה, אך לכתחילה בעל חוב קודם לה, כמבואר בגמרא להלן (דף פו, א).
אולם מהר״ם מרוטנבורג (מובא במרדכי סי׳ רכ) מדייק מלשון הרי״ף שאף תפיסת האשה אינה מועילה לה כנגד בעל החוב, וכן פוסקים בעל ספר התרומות (שער מג חלק ד, יג) ומהר״י וייל (שו״ת סי׳ ל).

ד. ביאור דברי רבי טרפון שנותנים לכושל.

במשנה אמר רבי טרפון שנותנים את הנכסים לכושל שבהן, ובגמרא נחלקו רבי יוסי ברבי חנינא שמפרש שהכוונה לכושל שבראיה, ורבי יוחנן שמפרש שהכוונה לכתובת אשה משום חינא.
לגבי דברי רבי יוסי ברבי חנינא, רש״י מפרש שהכושל שבראיה הוא מי ששטרו מאוחר, שלא יוכל לטרוף לקוחות שקודמים לו. לעומת זאת לרי״ף (דף מב, ב) יש פירוש אחר, ולפיו הכוונה לבעל חוב ולא לאשה משום שאינו גובה אלא על פי ראיה שנמצאת בידו, שלא כמו האשה שגובה את כתובתה מכח תנאי בית דין. כמוהו מפרש רבינו יהונתן ומסביר שבעל חוב נקרא כושל שבראיה מפני שהוא היחיד שהוציא ממון ונראה לכל שהוא מפסיד יותר מהאשה והיורשים שלא הוציאו כלום.
הרא״ש (סי׳ ב) דוחה את פירוש הרי״ף מפני שלדבריו היה רבי יוסי ברבי חנינא צריך לפרט שכוונתו לבעל חוב, כשם שרבי יוחנן פירט שכוונתו לאשה, וכיון שלא פירט מוכח שאין קדימה לבעל חוב כנגד האשה, אלא כוונתו למי ששטרו מאוחר.
הרא״ש מוסיף שאף על פי שהלכה כרבי עקיבא יש צורך לדון בפירוש דברי רבי טרפון, כיון שלאחר תקנת הגאונים גובים ממטלטלין, וההלכה היא כרבי יוסי ברבי חנינא שהוא קשיש מרבי יוחנן. בדרך זו מובן גם לשם מה הוצרך הרי״ף לפסוק כרבי יוסי ברבי חנינא שינתנו לבעל חוב.
הסבר אחר עולה מדברי הרא״ה, שכותב שבגר שאין לו יורשים הלכה כרבי טרפון שהנכסים ינתנו לכושל, ולכן הוצרך הרי״ף לפסוק כרבי יוסי ברבי חנינא. אולם רבינו קרשקש דוחה שכיון שאין לו יורשים אין המלוה והפקדון משועבדים לבעל חוב, והמחזיק בהם זוכה במה שבידו.
רבינו קרשקש עצמו מסביר שלדעת הרי״ף הלכה כרבי עקיבא רק כשהנכסים אינם ברשות אחרים אף על פי שאינם אצל היורשים, אבל כשהנכסים ברשות אחרים ההלכה כרבי טרפון שמשועבדים לבעל החוב, לפי פירוש רבי יוסי ברבי חנינא שהלכה כמותו. אולם לדעת רבינו קרשקש עצמו הלכה כרבי עקיבא בין בזה ובין בזה.
לפי פירוש רש״י שנותנים למי ששטרו מאוחר - כותב הריטב״א שהיינו דוקא כשיש נכסים משועבדים שמהם יוכל לגבות זה ששטרו מוקדם, אבל כשאין נכסים משועבדים - אין סיבה להעדיף את זה ששטרו מאוחר אלא את זה ששטרו מוקדם, או שיחלוקו הואיל ואין קדימה במטלטלין, וכן מסיק רבינו קרשקש שחולקים בשווה.

ה. שיטת ההלכה.

הרמב״ם מביא בהלכות מלוה ולוה את תקנת הגאונים שבעל חוב גובה מטלטלין מן היורשים, ואינו מזכיר שגובה מן החובות המגיעים לזה שמת.
גם בהלכות אישות מזכיר הרמב״ם רק את התקנה שהאשה גובה את כתובתה מן המטלטלין, ואינו כותב שיש לה זכות לגבות מהחובות או שיש לה זכות לתפוס לאחר מות הבעל.
לעומת זאת, המחבר בשלחן ערוך כותב בין לגבי מלוה ובין לגבי האשה שאם תפסו מטלטלין אף לאחר מיתה - אין מוציאים מידם.
המחבר (אה״ע קב) פוסק כדברי הרא״ש שאם האשה קדמה ותפסה מטלטלין אין מוציאים מידה, ורק לכתחילה בעל חוב עדיף עליה. אבל הרמ״א מביא את הדעה החולקת שהאשה אינה יכולה לעקוף את בעל החוב אפילו על ידי תפיסה. בעל באר היטב (סק״ה) מביא בשם בעל כנסת הגדולה שלמעשה אין מוציאים מידה, מפני שיכולה לומר ׳קים לי׳ כדעה שהתפיסה מועילה.
בענין הזכות לגבות מהחובות המגיעים לזה שמת, פוסק השלחן ערוך (אה״ע ק) שהמלוה אינו נחשב לראוי אלא למוחזק, ולכן האשה יכולה לגבות ממנו לכתובתה, בניגוד לדעת הראב״ד שאינה גובה מהחובות המגיעים לבעלה משום שנחשבים כראוי ולא כמוחזק.
הגר״א (סקי״ג) כותב שפסיקת ההלכה הזו מבוססת על דברי רבי טרפון בסוגייתנו שהאשה גובה מהחובות שהניח הבעל, ואף רבי עקיבא אינו חולק על רבי טרפון אלא מפני שלפי דין המשנה מטלטלין אינם משתעבדים, אבל לאחר התקנה של הגאונים כולם מודים שגובה מהחובות, ומכאן שלענין כתובה המלוה אינו נחשב לראוי, כדברי התוספות (ד״ה לכתובת) שרק לענין בכור מלוה נחשב לראוי.
מלבד זה ניתן להסביר שלפי הפירוש שרבי טרפון מעדיף את הכושל על פני היורשים לא על פי עיקר הדין אלא על פי תקנה - הרי גם לאחר תקנת הגאונים מגבים לאשה ולבעלי החוב מן הכספים המגיעים לזה שמת מאותה סיבה, שכך עדיף מאחר שכבר התחייב בהם המת מחיים.
וסבר האם סבור] רב שהמתנה לבטל דבר הכתוב בתורה תנאו קיים? והא איתמר [והרי נאמר] שנחלקו אמוראים בשאלה הבאה: האומר לחבירו ״הרי אני מוכר לך דבר על מנת שאין לך עלי אונאה״, שאף שאסור להונות, מכל מקום אתה מוותר לי על ההונאה. רב אמר: יש לו עליו אונאה, וחייב המוכר להחזיר לקונה את מה שאונהו, משום שאינו יכול בתנאי לבטל את איסור התורה ״ולא תונו איש את עמיתו״ (ויקרא כה, יז). ושמואל אמר: אין לו עליו אונאה. משמע שלדעת רב אי אפשר להתנות כדי לבטל דבר הכתוב בתורה!
The Gemara asks: And does Rav actually hold that if one stipulates counter to Torah law, his condition is valid? But it was stated: One who says to another: I am selling this to you on the condition that you have no claim of fraud against me, i.e., though there is a prohibition against fraud by Torah law, the purchaser agrees to forgo his right to register a complaint on this basis. Rav said: He does have the right to a claim of fraud against him, and therefore the seller must reimburse the purchaser, as he cannot abrogate the Torah prohibition “And you shall not wrong one another” (Leviticus 25:17). And Shmuel said: He does not have the right to a claim of fraud against him. It is evident from here that according to Rav, one cannot make a stipulation that contradicts Torah law.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) אֶלָּא הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל דְּאָמַר הַמַּתְנֶה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה תְּנָאוֹ בָּטֵל וְלָאו מִטַּעְמֵיהּ דְּאִילּוּ רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל סָבַר מֵתָה יִירָשֶׁנָּה וְרַב סָבַר מֵתָה לֹא יִירָשֶׁנָּה.

Rather, Rav said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, who said: One who stipulates counter to that which is written in the Torah, his condition is void, but not because of his line of reasoning. As Rabban Shimon ben Gamliel holds that if the wife died, he inherits from her, and Rav holds that if she died he does not inherit from her.
רי״ףרש״יפסקי רי״דמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ורב סבר אם מתה לא יירשנה – דקסבר ירושת הבעל דרבנן ולא עשו חזוק לדבריהן כשל תורה.
ואין הלכה כרשב״ג דאמר המתנה עמ״ש בתורה תנאו בטל. דקי״ל הלכה כר״י דאמר בדבר שבממון תנאו קיים. ולא כרב דאמר בדרבנן תנאו בטל דהא אמר רב כהנא נחלה הבאה לאדם ממ״א מתנה עליה שלא יירשנה. עיין בס״ה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא כך צריך להבין את דברי רב: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל שאמר שכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל, ולאו מטעמיה [ולא מטעמו], אלא מטעם אחר, שאילו רבן שמעון בן גמליאל סבר [סבור] שאם מתה האשה — יירשנה, ורב הרי סבר [סבור] שאם מתה — לא יירשנה, שלדעתו ירושת הבעל מדברי סופרים היא, ואין בהתנאה משום מתנה על מה שכתוב בתורה והתנאי קיים. ואף לא עשו חכמים חיזוק לדבריהם שיהיה תוקפם יותר משל תורה.
Rather, Rav said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, who said: One who stipulates counter to that which is written in the Torah, his condition is void, but not because of his line of reasoning. As Rabban Shimon ben Gamliel holds that if the wife died, he inherits from her, and Rav holds that if she died he does not inherit from her.
רי״ףרש״יפסקי רי״דמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) הַאי מִטַּעְמֵיהּ וְלָא כְּהִילְכְתֵיהּ הוּא.

The Gemara asks: If this is what Rav meant, he should have said the opposite of what he said. This statement would be because of his line of reasoning but not in accordance with his halakha, whereas Rav said that the halakha is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel but not because of his line of reasoning.
רי״ףמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אולם אם אתה מפרש כך הרי אתה הופך את הדברים שכן האי מטעמיה [זה מטעמו] ולא כהילכתיה [כהלכתו] הוא, היפך דברי רב שאמר: כהלכתו ולא מטעמו!
The Gemara asks: If this is what Rav meant, he should have said the opposite of what he said. This statement would be because of his line of reasoning but not in accordance with his halakha, whereas Rav said that the halakha is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel but not because of his line of reasoning.
רי״ףמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אֶלָּא הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל דְּאָמַר אִם מֵתָה יִירָשֶׁנָּה וְלָאו מִטַּעְמֵיהּ דְּאִילּוּ רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל סָבַר בִּדְאוֹרָיְיתָא תְּנָאוֹ בָּטֵל הָא בִּדְרַבָּנַן תְּנָאוֹ קַיָּים וְרַב סָבַר אֲפִילּוּ בִּדְרַבָּנַן תְּנָאוֹ בָּטֵל.

Rather, Rav said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, who said that if she died he inherits from her, but not because of his line of reasoning. As Rabban Shimon ben Gamliel holds that in a case where one stipulated counter to Torah law his condition is void, indicating that in a case where his stipulation was counter to rabbinic law his condition is valid; and Rav holds that even in a case where one stipulated counter to rabbinic law, his condition is void.
רי״ףרש״יתוספותשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא בדרבנן – כגון זה שהתנה שלא יאכל פירות.
ורב סבר – אפי׳ תנאי הפירות נמי בטל דחכמים עשו חזוק לדבריהם כשל תורה וכ״ש הירושה שהיא של תורה.
ורב סבר דאפי׳ בדרבנן תנאו בטל – פירש בקונטרס דהיינו בפירות וקשה לר״י דא״כ רב דלא כחד דהא במתניתין אפילו לר׳ יהודה מהני תנאה בפירות והיינו משום דלא שכיחי כדאמרי׳ בריש פרק אע״פ (לעיל דף נו:) ונראה לפרש בדרבנן היינו בעלמא בשום דבר דהוי מדרבנן.
אלא הלכה כרשב״ג דאם מתה יירשנה כו׳. פי׳ והשתא לא חשיב תוספת דברים שאף בנדון הזה חולק עליו רב בעיקר הטעם דרשב״ג אמר תנאו בטל מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה ורב אמר שתנאו בטל מפני שהתנה על מה שתקנו חכמים. הריטב״א ז״ל:
ורב סבר ירושת הבעל דרבנן ואיכא למידק למה לי לאורוכי כולי האי הא ודאי דהכי קאמר דרב סבר ירושת הבעל דרבנן כדקאמר בסמוך להדיא ועוד מאי פריך הא ודאי פשיטא דמצי לדחויי בקל ורב לטעמיה דר״י קאמר וליה לא סבירא ליה ועוד ק״ק אמאי לא פרכינן הכי לעיל עלה דאוקימתא קמייתא דאמרינן נמי דרב סבר ירושת הבעל דרבנן ואיברא דלעיל עדיפא מינה קא פריך ומיהו מ״מ דחיקא לשנויי הכי ונראה דהכי קא פריך ורב סבר ירושת הבעל דרבנן פירוש כיון דרב סתים לישני׳ כולי האי דלא קאמר אלא הלכה כרשב״ג ולא מטעמיה ופירש היינו הלכה כרבן שמעון בן גמליאל דאם מתה יירשנה ולא מטעמיה דרשב״ג אמר תנאו בטל מפני שהתנה על מה שתקנו חכמים אי לאו דמפרש להדיא בדוכתא אחריתי דירושת הבעל דרבנן לא הוה ליה לסתומי לישני׳ כולי האי אבל עלה דאוקמתא דלעיל לא קשיא ולא מידי דעיקר מילתיה דקאמר הלכה כרשב״ג ולא מטעמיה פירושו היינו הלכה כרשב״ג דאמר אם מתה יירשנה ולא מטעמיה דאילו לרשב״ג מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל ורב סבר תנאו קיים ומשום דקשיא לן אמרו יירשנה אמרינן דסבירא ליה ירושת הבעל דרבנן ומיהו עיקר מילתיה לאו בהכי איירי אבל בהך אוקמתא דעיקר מילתיה בהכי איירי קשיא היכן מצינו דרב סבר הכין להדיא עד דסתים הכא לישניה וסמיך אמאי דקאמר בדוכתא אחריתי ומשמע ליה דהא דקאמר לעיל בסמוך ורב סבר ירושת הבעל דרבנן וחכמים עשו חזוק כו׳ דהיינו פירושו דרב סבר הכין להדיא בדוכתא אחריתי משום האי קושיא דאקשינן דסתים הכא רב לישניה כולי האי ולהכי פריך ורב סבר ירושת הבעל דרבנן פירוש מי אמר הכי להדיא בדוכתא אחריתי והא תנן ר׳ יוחנן בן ברוקא כו׳ ואמר רב כו׳ כדתניא כו׳ הא קמן דמפרש מילתיה דרבי יוחנן בן ברוקא ומסתייע נמי מילתיה מדתניא המוכר קברו אלמא דסבירא ליה הכי ואפי׳ דלטעמיה קאמר ולא סבירא ליה הכין מכל מקום קשיא דאהיי סמיך למסתם את לישניה כולי האי ואדרבה הוה ליה לפרושי הכא להדיא למילתיה כי היכי דנדע דהתם לטעמיה דרבי יוחנן בן ברוקא קאמר וליה לא סבירא ליה ומשני רב לטעמיה דרבי יוחנן בן ברוקא כו׳ פירוש דמדקאמר רב לעולם קסבר ירושת הבעל דאורייתא כו׳ אלמא משמע דלטעמיה דר׳ יוחנן בן ברוקא קאמר וליה לא סבירא ליה והא דקאמר לעיל ורב סבר ירושת הבעל דרבנן וחכמים עשו חזוק כו׳ מהכא שמעינן לה ולאו דסבירא ליה הכין להדיא בשום דוכתא כנ״ל:
הכי גרסינן וכן גרסת רש״י וכן הוא בנוסחאות המדוייקות היורש את אשתו יחזיר ביובל לבני משפחה איכא דקשה ליה על גרסא זו דא״כ למאי דפרישנא טעמא בסמוך דמשום פגם משפחה אמור רבנן דלשקול דמי וליהדר מאי איריא ביובל אפילו בשאר שני שבוע נמי אית ליה לאהדורי וכההיא דמוכר קברו ודרך קברו דמייתינן לה עלה דהאי ולפיכך יש מרבותינו דמחקי לה ולא גרסי ביובל וליתא דאי שלא ביובל הוא מחזיר ומפני התקנה למה הוצרך רב לומר דקסבר ירושת הבעל דאורייתא דאפילו סבר ירושת הבעל דרבנן יש לנו לומר דאמור רבנן דליהדר משום פגם משפחה (דוקא) אלא ודאי ביובל גרסינן ולכך הוצרך לומר ירושת הבעל דאורייתא דאי דרבנן היא כיון שהוא יובל בלא דמים יש לו להחזיר והא דקשיא ליה למה אינו מחזיר בשאר שנים דלגבי הפקעת זכות הבעל שלא ירד בה אלא בתורת ירושה לא חשו לפגם משפחה אלא ביובל לבד לפי שכל הקרקעות חוזרות לבעליהם מה שאין כן בלוקח דעלמא דלא הוה ליה למזבן מידי דאיכא פגם משפחה ולפיכך הפקיעו חכמים זכותו שיטול דמיו ויחזיר לעולם משום פגם משפחה כנ״ל. הריטב״א ז״ל:
וז״ל רש״י במהדורא קמא הכי גרסינן היורש את אשתו יחזיר לבני משפחה וינכה כו׳ קא סלקא דעתיה דביובל נמי מיירי ובבכורות תנינן ליה ואיירי ני בבכורות מכירות ומתנות חוזרות ביובל ואמרינן התם תשובו איש אל אחוזתו ואל לרבות את המתנות אמאי יחזיר ביובל דירושות אינן חוזרות ביובל ואי דרבנן הוא דמדאורייתא אין הבעל יורש את אשתו ואהכי חוזרות ביובל דלא עדיפא ממתנה דחוזרת וחכמים לא העמידו דבריהם כנגד דברי תורה דמים מאי עבידתייהו כלומר אמאי קאמר וינכה לו מן הדמים דמשמע דשקיל בעל מן היורשין דמי ירושת אשתו אלא שפיחת לה מן הדמים דכיון דמדרבנן היא חוזרת אפילו בלא דמים במכירה או מתנה וכגן דהורישתו אשתו בית הקברות ולא ביובל מיירי ומשום פגם משפחה דגנאי הוא להם לבני משפחה שיהיו אחרים נקברים עם בני משפחתו בבית הקברות שלהם דמי קבר אשתו צריך לנכות להם מן הדמים דעליה דידיה רמיא קבורתה ומנא תימרא דחיישינן לפגם משפחה כדתניא המוכר קברו לאחרים ומת קוברין לו בעל כרחו דלוקח משום פגם משפחה שיהא אחר נקבר בבית הקברות שלהן אלמא רב אית ליה ירושת בעל דאורייתא ע״כ:
לטעמיה דר׳ יוחנן קאמר וליה לא סבירא ליה איכא דקשיא ליה ולימא מאי יחזיר לבני משפחה קודם היובל משום פגמן ולעולם ירושת הבעל דרבנן. ולאו קושיא היא כלל דאם כן מאי ינכה מן הדמים הרי צריך להחזיר ביובל ומהו שוה לו עד היובל שיחזרו לו דמיו הרי אינו יכול לקבור בו מתו ולא שום דבר ואמאי יחזרו לו דמי כל השדה הרי אינה שלו. הרמב״ן ז״ל:
וריב״ש ז״ל כתב וז״ל ואם תאמר ולימא מאי יחזיר כו׳. הא לא קשיא דעל כרחין האי יחזיר ביובל קאמר דהא בבכורות תנן לה וקאי ארישא דקתני אלו שאין חוזרין ביובל ואי ירושת הבעל דרבנן ביובל ליכא דמים דמדינא בעי למהדר אבל אי אמרינן דירושת הבעל דאורייתא קתני יחזיר ביובל בדמים משום פגם משפחה ואף על גב דהשתא מקמי יובל נמי בעי מהדר בדמים משום פגם משפחה קתני יחזיר ביובל לאשמועינן דאפילו ביובל דוקא בדמים ומשום פגם משפחה אבל מדינא לא דירושת הבעל דאורייתא. ויש תירוצים אחרים. וזה הנכון ע״כ:
וז״ל הרשב״א ז״ל יש להקשות דבשלמא אי ירושת הבעל דאורייתא היינו דאיכא דמים דהא מדינא מצי קבר ביה אלא אי ירושת הבעל דרבנן ולא מצי קבר ביה וחוזר הוא ביובל דמים מאי עבידתייהו דהא אין לו דמים דמה לו בין בהחזרה דהשתא להחזרה דביובל והראב״ד כתב דלרבותא נקט הכי לומר דאף לכשתמצא לומר ירושה דאורייתא מחזיר לבני משפחה משום פגם משפחה. ע״כ:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בא״ד ונראה לפרש בדרבנן היינו בעלמא כו׳ עכ״ל. לפירוש מהרש״א ז״ל שכתב בשיטת התוספות בדיבור הקודם דת״ק דרשב״ג דמתניתין היינו ר״י וס״ל דירושה לא שכיח א״כ האיך כתבו התוספות כאן דבדרבנן היינו בעלמא וע״כ היינו במידי דשכיח ולפ״ז קשה אמאי קאמר רב הלכה כרשב״ג ולאו מטעמיה לענין דרבנן בעלמא דלמא רשב״ג גופא נמי ס״ל דבעלמא בדרבנן במידי דשכיח נמי תנאו בטל והא דאיצטריך לפרש טעמא דירושה מפני שכתוב בתורה היינו משום דבהא ס״ל כת״ק דאיהו ר״י דירושה לא שכיח וא״כ אי הוי דרבנן הוי מודה רשב״ג דתנאו קיים אע״כ דשיטת התוספות כדפרישית דלכ״ע ירושה שכיח ות״ק דרבי שמעון בן גמליאל לאו ר״י ודו״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא כך צריך לפרש: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל שאמר אם מתה יירשנה, ולאו מטעמיה [ולא מטעמו], שאילו רבן שמעון בן גמליאל סבר [סבור] כי בדאורייתא דבר שהוא מדברי תורה] תנאו בטל, ומכאן נבין — הא בדרבנן [הרי בתנאי על דבר שהוא מדברי סופרים] תנאו קיים. ורב סבר [סבור] שאפילו בדרבנן [בדברי סופרים] אם מתנה כנגד דבריהם — תנאו בטל.
Rather, Rav said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, who said that if she died he inherits from her, but not because of his line of reasoning. As Rabban Shimon ben Gamliel holds that in a case where one stipulated counter to Torah law his condition is void, indicating that in a case where his stipulation was counter to rabbinic law his condition is valid; and Rav holds that even in a case where one stipulated counter to rabbinic law, his condition is void.
רי״ףרש״יתוספותשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) הַאי כְּטַעְמֵיהּ וּכְהִילְכְתֵיהּ הוּא וְרַב מוֹסִיף הוּא.

The Gemara asks: This statement would be in accordance with his line of reasoning and in accordance with his halakha, and Rav is merely adding a detail to the halakha of Rabban Shimon ben Gamliel.
רי״ףרש״יריטב״אמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

האי כטעמיה וכהילכתיה הוא – סבירא ליה לרב כטעמיה דרבן שמעון דמתנה על של תורה תנאו בטל וכהילכתיה דאם מתה יירשנה.
ורב מוסיף הוא – פי׳ דהא מודה רב לרשב״ג בכל הנדון שלפנינו שזה התנה על מה שכתוב בתורה דירושת הבעל דאורייתא והמתנה על מה שכתוב בתורה תנאי בטל אלא שהיא מוסיף דברים שאף בדינים דעלמא מי שמתנה על מה שאמרו רז״ל תנאי בטל ודלא כרשב״ג אלא הלכה כרשב״ג שאם מתה יירשנה וכן פי׳ והשתא לא חשיב תוספת דברים שאף בנדון הזה חולק עליו רב בעיקר הטעם דרשב״ג אומר תנאי בטל משום שהתנה על מה שכתוב בתורה ורב אמר שתנאו בטל מפני שהתנה על מה שתקנו חז״ל, ה״ג וכן גרסת רש״י ז״ל. וכן הוא בנסחאות מדוייקות היורש את אשתו יחזיר ביובל לבני משפחה, ואיכא דקשיא לי׳ על הגירסא הזאת דא״כ למאי דפרישנא טעמא בסמוך דמשום פגם משפחה אמור רבנן דלשקיל דמי ולהדר מאי איריא ביובל אבל בשאר שני שבוע נמי אית ליה לאהדורי וכההוא דהמוכר קברו ודרך קברו דמייתינן עלה דהאי ולפיכך יש מרבותי׳ ז״ל דמחקי לה ולא גרסי ביובל וליתא דאי שלא ביובל הוא מחזיר ומפני התקנה למה הוצרך רב לומר דקסבר ירושת הבעל דאורייתא דאפי׳ סבר ירושת הבעל דרבנן יש לנו לומר דאמר רבנן דליהדר משום פגם משפחה דוקא אלא ודאי ביובל גרסי׳ ולכך הוצרך לומר ירושת הבעל דאורייתא דאי דרבנן היא כיון שהוא יובל בלא דמים יש לו להחזיק והא דקשיא להו למה אינו מחזיר בשאר שנים. וי״ל דלגבי הפקעת זכות הבעל שלא ירד בה אלא בתורת ירושה לא חשו לפגם משפחה אלא ביובל לבד לפי שכל הקרקעות חוזרות לבעליהן משא״כ בלוקח דעלמא דלא הוה ליה למזבן מידי דאיכא פגם משפחה כלל. ולענין פסק פסק הרי״ף ז״ל הלכה בפלוגתא דר״מ ור״י כר״י שאמר בדבר שבממון תנאו קיים ואע״ג דאמר בפ׳ אף על פי דלרבי יהודא בדרבנן תנאי בטל הא לא איריא דאפי׳ תימא דירושת הבעל דרבנן ירושה דידיה בפירות תנאי קיים משום דהוה מילתא דלא שכיח וכדאמרי׳ התם דמילתא דלא שכיח לא עביד חיזוק פי׳ דנכסי מלוג דביד האשה מלתא דלא שכיח ובודאי דכי היכי לענין פירות הוה מלתא דלא שכיח ה״ה לענין ירושה דתרווייהו מכח נכסי מלוג אתו וליכא למימר דשאני הכא דלא ידע ומחיל דהא לא ידע מאן (דמחיל) [דמאית) ברישא דמדאי כי האי גוונא לא קרינא ליה דלא ידע ומחיל שלא אמר כן אלא בסתם מקח שחושב שאין בו שום אונאה אבל זה כבר היה יודע שהיה ראוי לירש את אשתו ומיתה שכיחא ואפ״ה מחיל ותנאי קיים וכן אמרינן בירושלמי אלין דכתיבן אי מייתי בלא בני כל כמה דאי׳ לה מהדר לבי נש׳ תנאי ממון הוא וקיים והיינו כר״י כשהתנה נשהיא ארוסה ומ״ש שם הלכה כרשב״ג ולא מענין דבריו שאמר שמתנה על מה שכתוב בתורה תנאי בטל אלא מפני שבסוף הוא זוכה בהם כלומר דהוה ליה כאומר מה שאירש מאבא מכור לך ההיא כשהתנה אחר נשואי׳ דאינהו מוקמי לה למתני׳ בנשואה והתם וודאי תנאי בטל כשקנו מידו והיו הנכסים ברשותה באותה שעה אלא במתנה עמה בעודה ארוסה תנאי קיים כיון שהיא נחלה הבאה לאדם וכדאמר רב כהנא בריש פרקין וכן עיקר ושלא כדברי רבינו חננאל ז״ל שפסק הלכה כרשב״ג.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אולם גם פה יש לשאול: אם כן הרי האי כטעמיה וכהילכתיה [זה כטעמו וכהלכתו] הוא, ורב רק מוסיף הוא עוד פרט בהלכה שלא אמר אותו רבן שמעון בן גמליאל!
The Gemara asks: This statement would be in accordance with his line of reasoning and in accordance with his halakha, and Rav is merely adding a detail to the halakha of Rabban Shimon ben Gamliel.
רי״ףרש״יריטב״אמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אֶלָּא הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל דְּאָמַר אִם מֵתָה יִירָשֶׁנָּה וְלָאו מִטַּעְמֵיהּ דְּאִילּוּ רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל סָבַר יְרוּשַּׁת הַבַּעַל דְּאוֹרָיְיתָא וְכׇל הַמַּתְנֶה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה תְּנָאוֹ בָּטֵל וְרַב סָבַר יְרוּשַּׁת הַבַּעַל דְּרַבָּנַן וַחֲכָמִים עָשׂוּ חִיזּוּק לְדִבְרֵיהֶם כְּשֶׁל תּוֹרָה.

Rather, Rav said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, who said that if she died he inherits from her, but not because of his line of reasoning. As Rabban Shimon ben Gamliel holds that the inheritance of a husband is by Torah law, and whoever stipulates counter to that which is written in the Torah, his condition is void; and Rav holds that the inheritance of a husband is by rabbinic law, but his stipulation is nevertheless void, as the Sages reinforced their pronouncements with the severity of Torah law and ruled that their laws cannot be abrogated.
רי״ףרשב״אמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה. הא דאמר רב חכמים עשו חזוק לדבריהם כשל תורה תמיה לי, אם כן בפירות מאי טעמא תנאו קיים, ואין לומר דירושה שכיחא ועבדו בה רבנן חזוק כדרך שאמרו בפרק אף על פי (כתובות נו, דהא ליתא דאי ירושה שכיחא כ״ש כו׳ [פירוש, דכל היכא דאיכא ירושה איכא פירות דתרווייהו מכח נכסי מלוג וי״ל דלא עשו חזוק לדבריהם כשל תורה אלא במה שבשל תורה נמצא כיוצא בו בטל שלא יזלזלו בשל דבריהם, והילכך ירושה דאיתא באב מדאורייתא תנאי בטל, אף בשל דבריהם [רצו (במותר) [כמותה ועשו בה חזוק כדי שלא יזלזלו בשל אבל פירות וגופה שלקרקע דלא אשכחן דכוותה בשל תורה אף הם לא עשו חזוק בשל אבל למאי דאמרינן לעיל (כתובות פג:) עשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה לא ניחא לי. ואפשר דהוא הדין דהוה מצי לאקשויי ליה הכין, אלא דעדיפא מינה אקשי ליה ואידחיא ליה (רשב״א בשטמ״ק כתובות פג:).
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא יש לחזור גם מפירוש זה, וצריך לומר: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל שאמר אם מתה יירשנה, ולאו מטעמיה [ולא מטעמו], שאילו רבן שמעון בן גמליאל סבר [סבור] כי ירושת הבעל דאורייתא [מן התורה היא] וכל המתנה על מה שכתוב בתורה — תנאו בטל. ואילו רב סבר [סבור] כי ירושת הבעל דרבנן [מדברי סופרים] היא, ובכל זאת תנאו בטל כי חכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה שלא יוכלו לבטל את תקנתם.
Rather, Rav said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, who said that if she died he inherits from her, but not because of his line of reasoning. As Rabban Shimon ben Gamliel holds that the inheritance of a husband is by Torah law, and whoever stipulates counter to that which is written in the Torah, his condition is void; and Rav holds that the inheritance of a husband is by rabbinic law, but his stipulation is nevertheless void, as the Sages reinforced their pronouncements with the severity of Torah law and ruled that their laws cannot be abrogated.
רי״ףרשב״אמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) וְרַב סָבַר יְרוּשַּׁת הַבַּעַל דְּרַבָּנַן וְהָתְנַן רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר הַיּוֹרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ יַחְזִיר לִבְנֵי מִשְׁפָּחָה וִינַכֶּה לָהֶן מִן הַדָּמִים.

The Gemara asks: And does Rav hold that the inheritance of a husband is by rabbinic law? But didn’t we learn in a mishna (Bekhorot 52b) that Rabbi Yoḥanan ben Beroka says: One who inherits from his wife must return the property to her family members in the Jubilee Year and deduct for them part of the monetary value of the property? He can claim only part, but not all, of the property’s value from the wife’s relatives.
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

יחזיר לבני משפחה – ביובל.
וינכה להם מן הדמים – קס״ד יחזירם להם בדמים קלים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: והאם רב סבר [סבור] כי ירושת הבעל דרבנן [מדברי סופרים היא]? והתנן [והרי שנינו במשנה], ר׳ יוחנן בן ברוקא אומר: היורש את אשתו, יחזיר את הנכסים לבני משפחה של האשה בשנת היובל, וינכה להן מן הדמים, שאינו גובה מהם כל שווי הנכסים אלא רק חלק ממנו.
The Gemara asks: And does Rav hold that the inheritance of a husband is by rabbinic law? But didn’t we learn in a mishna (Bekhorot 52b) that Rabbi Yoḥanan ben Beroka says: One who inherits from his wife must return the property to her family members in the Jubilee Year and deduct for them part of the monetary value of the property? He can claim only part, but not all, of the property’s value from the wife’s relatives.
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) וְהָוֵינַן בַּהּ מַאי קָסָבַר אִי קָסָבַר יְרוּשַּׁת הַבַּעַל דְּאוֹרָיְיתָא אַמַּאי יַחְזִיר וְאִי דְּרַבָּנַן דָּמִים מַאי עֲבִידְתַּיְיהוּ.

And we discussed this halakha: What does Rabbi Yoḥanan ben Beroka hold? If he holds that that the inheritance of a husband is by Torah law, why must he return the property to his wife’s relatives? An inheritance is not given back in the Jubilee Year. And if he holds that the inheritance is by rabbinic law, what is the purpose of the money that he receives from his wife’s relatives in exchange for the land? By Torah law, the property belongs to the woman’s family and they should not have to pay him anything.
רי״ףרש״ירשב״אמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמאי יחזיר – ירושה אינה חוזרת ביובל כדאמרי׳ בבכורות (דף נב:).
יש להקשות דבשלמא אי ירושת הבעל דאורייתא היינו דאיכא דמים דהא מדינא מצי קבר ביה אלא אי ירושת הבעל דרבנן ולא מצי קבר ביה וחוזר הוא ביובל דמים מאי עבידתייהו דהא אין לו דמים דמה לו בין בהחזרה דהשתא להחזרה דביובל והראב״ד כתב דלרבותא נקט הכי לומר דאף לכשתמצא לומר ירושה דאורייתא מחזיר לבני משפחה משום פגם משפחה (רשב״א בשטמ״ק כתובות פד.).
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והוינן [והיינו עוסקים ומקשים] בה בהלכה זו: מאי קסבר [מה סבור] ר׳ יוחנן בן ברוקא? אי קסבר [אם סבור הוא] שירושת הבעל דאורייתא [מן התורה היא], אמאי [מדוע] יחזיר? שהרי ירושה אינה חוזרת ביובל. ואי דרבנן [ואם סבור הוא שהיא רק מדברי סופרים], אם כן דמים מאי עבידתייהו [מה מעשיהם]? שאם חוזרים להלכה הבסיסית, כדין תורה, הרי הנכסים שייכים למשפחת האשה, ואין הם צריכים לשלם לו כלל!
And we discussed this halakha: What does Rabbi Yoḥanan ben Beroka hold? If he holds that that the inheritance of a husband is by Torah law, why must he return the property to his wife’s relatives? An inheritance is not given back in the Jubilee Year. And if he holds that the inheritance is by rabbinic law, what is the purpose of the money that he receives from his wife’s relatives in exchange for the land? By Torah law, the property belongs to the woman’s family and they should not have to pay him anything.
רי״ףרש״ירשב״אמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) וְאָמַר רַב לְעוֹלָם קָסָבַר יְרוּשַּׁת הַבַּעַל דְּאוֹרָיְיתָא וּכְגוֹן שֶׁהוֹרִישַׁתּוּ אִשְׁתּוֹ בֵּית הַקְּבָרוֹת מִשּׁוּם פְּגַם מִשְׁפָּחָה אֲמוּר רַבָּנַן לִישְׁקוֹל דְּמֵי וְלַיהְדַּר.

And Rav said: Actually, he holds that the inheritance of a husband is by Torah law, and he is discussing a case where his wife bequeathed to him her family’s graveyard. Due to the need to avoid a family flaw, i.e., harm to the family name if the wife’s family would have to be buried in plots belonging to others, the Sages said that he should take compensation from them and return the graveyard to them.
רי״ףרש״יתוספותרא״הבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

משום פגם משפחה – גנאי הוא להם שיהיו אחרים נקברים עמהם והם יקברו בקבורת אחרים.
משום פגם משפחה לישקול דמי וליהדר – תימה לרשב״א דא״כ מאי איריא ביובל אפי׳ בלא יובל נמי דע״כ ביובל איירי דאי בלא יובל קאמר דמחזיר א״כ אמאי איצטריך ליה לרב למימר דסבירא ליה דירושת הבעל דאורייתא הו״ל למימר דרבנן ועוד דאיובל מיתנייא וצריך לומר דליכא פגם משפחה עד היובל שאז כל הירושות חוזרות וזו אינה חוזרת וניכר שהם קבורים בשל אחרים.
לעולם קסבר ירושת הבעל דאורייתא וכגון שהורישתו כו׳. איכא דקשיא ליה ולימא ליה לעולם קסבר ירושת הבעל דרבנן, וכגון שהורישתו אשתו בית הקברות ומשום פגם משפחה אמרו רבנן לישקול דמי וליהדר מקמי יובל, ומאי ינכה להם מן הדמים דמי קבר אשתו. איכא למימר דלישנא (לא) דאיק לי׳ דינכה להן מן הדמים, משמע דאית ליה לשלומי דמי כל השדה, ואי דרבנן לית ליה לשלומי אלא כמה דשוי מהשתא ועד היובל.
ולענין הלכתא כתב הרב אלפסי ז״ל דהלכתא כרבנן ולא כרשב״ג, דהא קיימא לן בדבר שבממון תנאו קיים. ורבינו חננאל ז״ל כתב דהלכתא כרשב״ג, ולאו מטעמיה, דוודאי קיימא לן בעלמא בדבר שבממון תנאו קיים, אלא הכא היינו טעמא דאם מתה יירשנה, מפני שהוא מתנה על דבר שלא בא לעולם, והוה ליה כאומר מה שאירש מאבא מכור לך. ומייתי ראיה מדאמרינן בירושלמי (ה״א) הלכה כרשב״ג ולא לענין דבריו, הלכה כרשב״ג דאמ׳ אם מתה יירשנה, אבל לא לענין דבריו שאמר מפני שהותנה על מה שכתוב בתורה וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל, דהתם בתנאי גוף, והכא בתנאי ממון אנן קיימין, ולמה אמרו שתנאי בטל מפני שבסוף זוכה בהן. והא דאמרינן התם בירושלמי אילין דכתבין אין מיתת בלא בנים כל מה דילה תהדר לבי נשה, תנאי ממון הוא וקיים, בתנאי האב לבתו קאמרינן מפרש הוא כמתנה על מנת להחזיר. אי נמי אפילו תימא (בכתובת) [בכתיבת] הבעל לאשתו, ומתניתא אחריתי הוא שהוא במתנה על עצמו שאם תמות היא בלא בנים יתן לו לאביו מנכסיו כדי כתובתה. ודבריו תמהים, דהא אוקימנא לה למתני׳ בכותב לה ועודה ארוסה, וכיון דכן ליכא למימר בה שיהא כאומר מה שאירש מאבא, כדרב הונא דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה. ותו אם כן הוה ליה למימר לה בגמרא אליבא דרב דהיינו הלכה כרשב״ג ולאו מטעמיה, אלא משום דהוה ליה מתנה על דבר שלא בא לעולם.
ואיכא מאן דאמר דהיינו טעמא דרב חננאל ז״ל משום דקסבר ירושת הבעל דרבנן, וחכמים עשו לדבריהם חיזוק יותר משל תורה, ואע״ג דבדאורייתא תנאו קיים, הכא תנאו בטל כדאמרינן לעיל נמי בפרק אע״פ (נו, א) אליבא דרב יהודה. ולית׳, דלעיל נמי אמרינן אפילו אליבא דר׳ יהודה דלא אמרינן האי טעמא אלא בכתובה, משום דלכל יש כתובה, ולא בפירות, וירושה וודאי כפירות, דכל היכא דאיכא ירושה איכא פירות. ואיכא דמייתי לה מטעמא אחריתי, דקשיא להו בהא דמקשינן לעיל וסבר רב תנאו קיים, והא אתמר האומר לחבירו על מנת שאין לך עלי אונאה רב אמר יש לו עליו אונאה ושמואל אמר אין לו עליו אונאה. ולימא לי׳ ומאי קושיא, דהא אמרינן התם בבא מציעא בפרק הזהב (נא, ב) אתינן לאוקמי לפלוגתיהו כתנאי דרב דאמר כר׳ מאיר ושמואל דאמר כר׳ יהודה, ואמרינן דרב דאמר אפי׳ כר׳ יהודה, עד כאן לא אמר ר׳ יהודה דבדבר שבממון תנאו קיים אלא משום דידע וקא מחיל, אבל הכא מי ידע דניחול, וכיון דכן רב וודאי תנאו קיים אית לי׳, וניחא להו דשמעינן מינה דהכא נמי לא ידע דניחול הוא שאינו יודע אם תמות בחייו אם לא, ובפלוגתא דרב ושמואל קיימא לן כרב, דהא איתותב שמואל התם, דאלו שמואל לא אתיא אלא כרבי יהודה, דהא התם אתינן לאוקמה כר׳ מאיר, דלא אמר ר׳ מאיר אלא היכא דוודאי עקר, אבל הכא מי יימר דקא עקר, ולא קיימא דרב ענן דפריש טעמיה דשמואל משמיה משום דקאמר על מנת שאין לך עלי אונאה, אבל אי אמר על מנת שאין בו הונאה.
ואם איתיה להאי טעמא, וודאי שמואל דלא כר׳ מאיר, דאלו הוה משום טעמא דקאמר מי יימר דקא עקר, על מנת שאין בו אונאה נמי הא לאו וודאי קא עקר, הלכך שמואל וודאי כר׳ יהודה ואליביה קאמר אין לו עליו אונאה, ובתר הכי מייתינן ברייתא דקאמר במפרש אין לו עליו אונאה, ובסתם דקאמר על מנת שאין לך עלי אונאה, יש לו עליו אונאה, והא מתנית׳ וודאי ר׳ יהודה היא, דאלו ר״מ וודאי במפרש יש לו עליו אונאה, וכל דכן הוא, דהא וודאי קא עקר, וכיון דכן תיובתא דשמואל דאמר בעל מנת שאין לך עלי אונאה, דהא במתניתא תניא אליבא דר׳ יהודה דיש לו עליו אונאה.
והשתא דאתינן להכי, איכא למימר דהלכתא כוותיה דרשב״ג ולאו מטעמיה. אלא היינו טעמא דאם מתה יירשנה, משום דלא ידע דניחול, ובכי האי גוונא וודאי אית לן תנאו בטל ואפילו אליבא דר׳ יהודה. וליתא כדאמרן לעיל, דא״כ הוה להו למימר בגמרא אליבא דרב האי טעמא דהיינו דקאמר הלכתא כוותיה דרשב״ג ולאו מטעמיה. ותו דכל כי האי גונא לא מיקרי לא ידע דניחול, דליכא למימר הכי אלא גבי אונאה, דאפשר דקסבר דשווי כמה דיהיב ליה ולא מחל מדעתי׳ אלא מחילה בטעות הוא, אבל הכא הא ידע מאי דמחיל, דהא אית ליה זכות׳ דאלו מתה יורשה ומחיל ליה, ולטעמייהו מוחלת כתובתה נמי לא ידע דמחלה. ודקא קשיא לן א״כ אמאי לא שני ליה הכא הכי דלעולם אית ליה לרב תנאו קיים, והתם היינו טעמא משום דלא ידע דניחול כדמוקמי׳ התם נמי מהאי טעמא כר׳ יהודה. איכא למימר דוודאי הכי הוא, דמעיקרא קס״ד דפלוגתייהו דרב ושמואל בסתם, ומוקמינן ליה לרב אפילו כר׳ יהודה, ומקשי׳ מדתניא הנושא ונותן באמונה, והאומר לחבירו על מנת שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה, לרב דאמר אנא דאמרי אפילו לר׳ יהודה הא מני, ואמר אביי דמחוורתא רב דאמר כר״מ ושמואל דאמר כר׳ יהודה, ורבא אמ׳ לא קשיא כאן בסתם כאן במפרש, כלומר לפום מאי דקס״ד דפלוגתייהו דרב ושמואל בסתם, האי מיהו לא הויא תיובתיה דרב, דאשכחן דאפילו לר״י שני ליה בין סתם למפרש, דמפרש אין לו אונאה ובסתם יש לו אונאה, אבל אנן כיון דאשכחן להא מתניתא, ואם איתה דפליגי בסתם כקס״ד, הויא תיובתא דשמואל, מוקמינן לפלוגתייהו במפרש, כי היכי דלא יתוקם דשמואל בתיובתא, והיינו סברא דגמרא מדלא אותבי׳ מינה לשמואל, ושמואל בעלמא קיימא לן דהלכתא כוותיה, ושבור מלכא הוא בדיני, ואלו איתותב וודאי לא הוה שתיק גמרא מינה דלא לפרושי לה בהדיא, אלא לאו וודאי כדאמרן דבתר דשמיעא לן מתניתא אית לן למימר דפלוגתייהו במפרש, וכיון דכן, וודאי אתיא דרב כרבי מאיר ושמואל כר׳ יהודה, והיינו דמקשינן מינה הכא למימרא דלית ליה לרב תנאו קיים, וקיימא לן כשמואל, הילכך ליכא טעמא למפסק הילכתא כרבי שמעון בן גמליאל. ואי משום ההיא דירושלמי, אפשר דבירושלמי משמע להו מתני׳ בנשואה, ובהא קושטא דלאו כל כמיניה דהוה ליה כמתנה על ירושת אביו, ובלאו ה״נ דירושלמי לא איכפת לן, ואנן כגמרא דילן נקטינן. וההיא דאמרינן התם בירושלמי אילין דכתבין אין מיתה בלא בני כל מה דילה תהד׳ לבי נשה תנאי ממון הוא וקיים, מוקמינן לה בכותב לה ועודה ארוסה, דאי בנשואה וודאי לא מהני, אלא בארוסה. וכן הנכון. רבינו נ״ר.
ירושה שהבעל יורש את אשתו אע״פ שהיא מדברי סופרים והיה לנו לומר שאינו אלא כלוקח ושתחזור למשפחתה ביובל בלא דמים אינו כן שהרי עשו בה חזוק כשל תורה והרי היא ירשה גמורה ואינה חוזרת כלל ומכל מקום אם ירש ממנה מקום בית הקברות מחזירו לבני משפחה משום פגם משפחה שלא יתערב זר בתוכם בבית קבורתם ונותנין לו דמיו ומנכין לו מן הדמים דמי קבר אשתו שהרי היה הוא חייב בקבורתה וזו מיהא לא סוף דבר ביובל אלא אף לאלתר משום פגם משפחה וכמו שאמרו המוכר קברו ודרך קברו מקום מעמדו ובית הספדו באים בני משפחתו וקוברין אותו על כרחו של לוקח משום פגם משפחה ואע״פ שזו של מקום בית הקברות ביובל היא שנויה בבכורות פרק בכור לנחלה (בכורות נ״ב:) ענינו שאע״פ שיש לו להחזיר משום פגם משפחה אם אירע בו יובל אין היובל מפקיעו את הדמים אלא מחזירין לו את דמיו אלא שמנכין לו דמי קבר אשתו:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תוס׳ ד״ה וסבר רב וכו׳. דהכא נמי לא ידע דמחיל. עיין במהרש״א שהקשה דלפ״ז מאי טעמא דר׳ יהודה במתניתין דמהני תנאי בירושה הא לא ידע דמחיל ואי ס״ל ירושה דרבנן הא ס״ל לעיל בפרק אע״פ דעשו חיזוק בדרבנן יותר. ועל זה מתרץ דנ״מ לא שכיחא פירוש לדבריו דצ״ל בחייך ובמותך דמתניתין היינו לענין נ״מ ורב מיירי בנכסי צאן ברזל כמ״ש התוס׳ וזה דחוק ועוד תירץ כיון דע״כ סוגיא דלעיל דלא כרב דלרב לא קשה מכתובה כלום דכתובה שאני משום דלא ידעה דמחלה א״כ יש לומר לרב דר״י ס״ל כתובה דאורייתא והחיזוק הוא משום דלא ידעה א״כ יש לומר דלא עשו חיזוק בדרבנן כלל ולהכי ס״ל לר׳ יהודה בירושה דרבנן דמהני ביה תנאי כנלע״ד בפי׳ דברי מהרש״א ז״ל אבל באמת גם זה דוחק דא״כ רב דס״ל דעשו חיזוק בדרבנן כמאן ס״ל וא״ל דאיכא שום תנא דס״ל דבדרבנן עשו חיזוק דא״כ לא א״ש מ״ש התוס׳ בסמוך ד״ה ורב סבר וכו׳ דא״כ רב דלא כחד וכו׳ והיינו משום דלא שכיחא וכו׳. הא לרב א״צ כלל לשנוי דלא שכיחא אלא משום דס״ל לר׳ יהודה דבדרבנן לא עבוד חיזוק כנ״ל ורב הא ס״ל דבדרבנן עבוד חיזוק אלא משום דא״כ הדר הוי רב דלא כחד כיון דס״ל לר״מ ור״י דבדרבנן לא עשו חיזוק ועוד קשה עליו הא דפשיטא ליה דכתובה ה״ל לא ידעה דמחלה כמו בירושה הא י״ל דכתובה דניתקן משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ובידו לגרשה ה״ל כידעה ומחלה. שוב מצאתי בתוס׳ פרק הזהב דף נ״א ע״ב שהקשו ג״כ דלישני לעיל בפרק אע״פ דכתובה לא ידע דמחל וסיימו א״נ שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ידעה ומחלה והיינו ממש כדברינו מיהו בעיקר קושית מהרש״א לא ידעתי דמנ״ל דסיפא ר׳ יהודה הוא דמהני תנאי בירושה ואדרבא לכאורה משמע מלשון התוס׳ והרא״ש לעיל דכתבנו דסתם מתניתין כר׳ יהודה דלא מהני לענין פירי פירות משמע דסיפא הוא סתם מתניתין דסתמא הילכתא כר״י בזה דיש לו פירי פירות ולא מדברי ר״י עצמו הוא והיה נ״ל דכוונתו לפמ״ש התוס׳ בביצה דף ל״א ע״ב בסוגיא דבית שהוא מלא פירות דלא הוי סתם משנה אלא במקום דהמ״ל דברי אבל במקום שאינו יוכל לשנות דברי לא ה״ל סתמא א״כ מדכתבו התוס׳ והרא״ש הכא דה״ל סתם מתניתין כר״י ש״מ דהמ״ל דברי ר״י ואמאי הא אנן קי״ל להילכתא כרב בהא דאונאה דכיון דלא ידע דמחיל תנאו בטל כדאיתא בח״מ סימן רכ״ח וכיון דצ״ל לרב דירושה לא ידעה דמחיל א״כ לא הוי מצי לומר בסיפא דמתניתין דברי ר״י דהא פליג אירושה ולא ה״ל סתמא כנ״ל מיהו ע״ז לא שייך תירוץ מהרש״א כלל דמנא להו למיעבד סתמא כר״י דלמא ר״י פליג אירושה משום דלא ידע דמחיל והיה נלע״ד בזה הא דקאמר לרב דלא מהני מחילה בלא ידע דמחיל היינו דוקא במקום שעשו חיזוק כמ״ש מהרש״א וכדמוכח במסקנא דאי לאו דעשו חיזוק היה מהני תנאי בירושה אע״ג דלא ידע (ובחנם השיג הסמ״ע בח״מ סימן רכ״ח על הש״ע שכתב הטעם באונאה דלא מהני תנאי משום דהוי מתנה באורייתא והשיג עליו דהא טעמא משום דלא ידע. ולפמ״ש א״ש דבאמת תרווייהו צריכי כדמוכח הכא) א״כ יש לומר כיון דאמר לעיל בריש פרק אע״פ דבתחלת חופה מודה ר״י דלא עבוד חיזוק ומתניתין מוקמינן לעיל בכותב לה ועודה ארוסה והיינו ממש דברי ר׳ כהנא בריש פירקין נחלה הבאה לאדם וכו׳. והכי קי״ל בסימן ס״ט דבירושה צריך לסלק עצמה בעודה ארוסה דלא שיך ביה חיזוק אז ומועיל אף דלא ידע דמחיל ושפיר הוכיחו התוס׳ והרא״ש דסתם מתניתין כר״י דהא הוי מצי למיתני דברי ר׳ יהודה כיון דמיירי בכותב לה ועודה ארוסה ורב מיירי בנשואה וכה״ג כתב הרא״ש בשם הרמב״ן דע״כ מיירי בשניסת והא דלא משני לעיל דף נ״ו בפירות דלא עבוד חיזוק דמיירי בתחלת חופה כנ״ל כבר כתבתי לעיל תירוצים נכונים. ודוק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואמר רב: לעולם קסבר [סבור הוא] שירושת הבעל דאורייתא [מן התורה היא], וכגון שהורישתו אשתו בית הקברות של המשפחה, ומשום פגם משפחה, שלא יהיו בני משפחה זו קבורים בנחלת אחרים, אמור רבנן לישקול דמי וליהדר [אמרו חכמים שיקח כסף מהם ויחזיר להם] את בית הקברות.
And Rav said: Actually, he holds that the inheritance of a husband is by Torah law, and he is discussing a case where his wife bequeathed to him her family’s graveyard. Due to the need to avoid a family flaw, i.e., harm to the family name if the wife’s family would have to be buried in plots belonging to others, the Sages said that he should take compensation from them and return the graveyard to them.
רי״ףרש״יתוספותרא״הבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) וּמַאי יְנַכֶּה לָהֶן מִן הַדָּמִים דְּמֵי קֶבֶר אִשְׁתּוֹ כִּדְתַנְיָא בהַמּוֹכֵר קִבְרוֹ וְדֶרֶךְ קִבְרוֹ מַעֲמָדוֹ וּמְקוֹם הֶסְפֵּידוֹ בָּאִין בְּנֵי מִשְׁפָּחָה וְקוֹבְרִין אוֹתוֹ בְּעַל כׇּרְחוֹ מִשּׁוּם פְּגַם מִשְׁפָּחָה.

The Gemara continues: And what is the meaning of: And deduct for them part of the monetary value of the property? This is referring to the monetary value of his wife’s grave. A husband is obligated to pay for his wife’s burial, and therefore he must deduct the value of her burial plot from the value of the field. As it is taught in a baraita that there are halakhot connected with burial to uphold family honor: In the case of one who sells his grave, or the path to his grave, or the place where visitors would stand to comfort the mourners, or the place of his eulogies, the members of his family may come and bury him in his ancestral plot against the purchaser’s wishes due to the need to avoid a family flaw, i.e., harm to the family name if a member of their family had to be buried in a graveyard of strangers. In any case, it is evident from here that Rav believes that the inheritance of a husband is by Torah law, in contrast to what the Gemara had said earlier.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דמי קבר אשתו – שחייב הוא בקבורתה.
כדתניא – לוקח בית הקברות מחזירו על כרחו.
וקוברים אותו בעל כרחו – של לוקח.
אלא לא גרסי׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומאי [ומה פירוש] ״ינכה להן מן הדמים״ — הכוונה היא דמי קבר אשתו. שהרי את אשתו הוא צריך לקבור בנחלתו על חשבונו, ואם קבר אותה באותה נחלה ינכה להם את דמי הקבר מדמי הנחלה. כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: המוכר קברו, או את הדרך אל קברו, מעמדו (המקום שבו היו עומדים לנחם את האבלים), או מקום הספידו — באין בני משפחה וקוברין אותו בנחלת אבותיו בעל כרחו של הקונה, משום פגם משפחה, שלא יהיה אחד מהם קבור בנחלת זרים. ומכל מקום, אפשר ללמוד מכאן שרב סבור שירושת הבעל היא מן התורה, ולא כפי שניסינו להוכיח!
The Gemara continues: And what is the meaning of: And deduct for them part of the monetary value of the property? This is referring to the monetary value of his wife’s grave. A husband is obligated to pay for his wife’s burial, and therefore he must deduct the value of her burial plot from the value of the field. As it is taught in a baraita that there are halakhot connected with burial to uphold family honor: In the case of one who sells his grave, or the path to his grave, or the place where visitors would stand to comfort the mourners, or the place of his eulogies, the members of his family may come and bury him in his ancestral plot against the purchaser’s wishes due to the need to avoid a family flaw, i.e., harm to the family name if a member of their family had to be buried in a graveyard of strangers. In any case, it is evident from here that Rav believes that the inheritance of a husband is by Torah law, in contrast to what the Gemara had said earlier.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) רַב לְטַעְמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא קָאָמַר וְלֵיהּ לָא סְבִירָא לֵיהּ.:

The Gemara answers: This is not proof that Rav himself is of the opinion that the inheritance of a husband is by Torah law, as Rav spoke in accordance with the reasoning of Rabbi Yoḥanan ben Beroka. In other words, he was explaining the reason for the ruling of the tanna, but he himself does not hold accordingly.
רי״ףרמב״ןמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לטעמיה דר׳ יוחנן קאמר וליה לא סבירא ליה איכא דקשיא ליה ולימא מאי (יחזור) חזיר לבני משפחה קודם היובל משום פגמן, ולעולם ירושת הבעל דרבנן. ולאו קשיא היא כלל דאם כן מאי ינכה מן הדמים, הרי צריך להחזיר ביובל, ומהו שוה לו עד היובל שיחזירו לו דמיו, הרי אינו יכול לקבור בו מתו ולא שום דבר, ואמאי יחזירו לו דמי כל השדה, הרי אינו שלו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: מכאן אין הוכחה, כי אפשר לומר שרב לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] של ר׳ יוחנן בן ברוקא קאמר [אומר], שהסביר מה טעמו של תנא זה, וליה לא סבירא ליה [והוא עצמו אינו סבור כן].
The Gemara answers: This is not proof that Rav himself is of the opinion that the inheritance of a husband is by Torah law, as Rav spoke in accordance with the reasoning of Rabbi Yoḥanan ben Beroka. In other words, he was explaining the reason for the ruling of the tanna, but he himself does not hold accordingly.
רי״ףרמב״ןמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) מתני׳מַתְנִיתִין: מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ אִשָּׁה וּבַעַל חוֹב וְיוֹרְשִׁין וְהָיָה לוֹ פִּקָּדוֹן אוֹ מִלְוָה בְּיַד אֲחֵרִים רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר יִנָּתְנוּ לַכּוֹשֵׁל שֶׁבָּהֶן רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר אֵין מְרַחֲמִין בַּדִּין גאֶלָּא יִנָּתְנוּ לַיּוֹרְשִׁין שֶׁכּוּלָּן צְרִיכִין שְׁבוּעָה וְאֵין הַיּוֹרְשִׁין צְרִיכִין שְׁבוּעָה.

MISHNA: With regard to one who died and left behind a wife, and a creditor to whom he owed money, and heirs, all of whom claim payment from his property, and he had a deposit or a loan in the possession of others, Rabbi Tarfon says: The deposit or the loan will be given to the weakest one of them, i.e., the one most in need of the money. Rabbi Akiva says: One is not merciful in judgment. If the halakha is that it belongs to one party, one follows the halakha and leaves aside considerations of mercy. Rather, the halakha is that the money will be given to the heirs, as all people who wish to exact payment from orphans require an oath before they collect their debt, but the heirs do not require an oath. They therefore have a more absolute right than the others to their father’s property.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןר״י מלונילפסקי רי״דרא״הבית הבחירה למאיריריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך כשל
כשלא(כתובות פד.) ר״ט אומר ינתנו לכושל שבהן (גמר׳) לכושל שבראייה (ירושלמי) כגון מלוה בשטר ומלוה בעדים יתנו למלוה בעדים שאין יכול לחזור בכל מקום ובכל עת עם עדיו בבתי דינין פי׳ כושל עני כדכתיב ויוציאם בכסף וזהב ואין בשבטיו כושל.
א. [שאווך.]
מתני׳ ינתנו לכושל שבהן – בגמרא מפרש מאי ניהו ואף על גב דלא משתעבדי מטלטלי דיתמי לא לבעל חוב ולא לכתובה הכא דלאו ברשותייהו מנחי סבירא לרבי טרפון דמוציאין מיד הלוה או מיד מי שהפקדון אצלו ונותנין לבעל חוב ולכתובה שנתחייב בהן המת מחיים.
ינתנו ליורשים – ולא מהניא תפיסה.
שכולן צריכין שבועה – דתנן בפירקין הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה וכל זמן שלא נשבעו אין להם רשות בהם ואין אנו יודעין אם יש להם עליו כלום הלכך משמת המת זכו בהן היורשין וברשותן הן.
מי שמת והניח אשה ובעל חוב ויורשין והיה פיקדון או מלוה ביד אחראיןא ינתן הכל ליורשין. שאשה ובעל חוב לא יפרעו אלא בשבועה וכל זמן שלא נשבעו אין להם לא במלוה ולא בפיקדון כלום, אבל היורשין שאין צריכין שבועה, מיד כשמת האב היה בחזקתם. והאשה ובעל חוב דינם עם היורשין והיורש לא יתן להם כלום דמטלטלי נינהו ומטלטלי לבעל חוב לא משתעבדיב. ואפילו לר׳ נתן דאמר (יט ע״א וש״נ) מניין לנושה בחבירו וחבירו בחבירו שמוציאין מזה ונותנין לזה, הכא מודי דלא יוציאו מן הלוה לתת למלוה של מת משום דמיד כשמת הוו להו דיורשין ויורשין לא לוו מיניה כלום אלא אביהם והמלוה יצאתה מרשותוג.
א. אחרין [כמו ׳אחרים׳ שלפנינו]. בכת״י אחרא.
ב. ר״ל מדינא דגמרא אבל בזה״ז גובה אשה ממטלטלי דיתמי. ע״ל סי׳ קז עמ׳ שפ.
ג. נדצ״ל מרשותן. (בכת״י מקוצר).
משנה. ד. מי שמת והניח אשה ובנים וכו׳.
והיה לו. למת. פקדון או מלוה ביד אחרים. כלו׳, שלא היו ברשות היתומין, שאם היו ברשותם בשעת מיתה, הא קיימ׳ לן דמטלטלי לכתובה לא משתעבדי ולא לבעל חוב, אבל היכא דלא תפיסי בהו, כגון הכא, דאית ליה פקדון או מלוה ביד אחרים, פליגי ר׳ טרפון ור׳ עקיבא.
ינתנו לכושל שבהן. מפר׳ בגמ׳ לכושל שבראיה, ובברית׳ תני והוא כשול, וענין אחד הוא, על הבעל חוב, שהוא כשול, שהוציא ממונו מתחת ידו והלוהו, והוא נראה לכל שהוא מפסיד יותר מן האשה שלא הוציאה בנשואיה לבעל כלום כשכתב לה הבעל כתובה, וכל שכן שהוא כשול יותר מן היורשין, הילכך ינתנו לפריעת בעל חוב.
ור׳ עקיבא סבר מה לנו לרחם על הבעל חוב, דהא שמא לא הוציא כלום, דדילמ׳ אביהן פרעו, דהא ת״ל שאין אנו מאמינין אותו, שהרי אנו מצריכין אותו שבועה שלא נפרע מזה החוב כלום, וכמו כן האשה בעלת הכתובה, אבל יורשין נוטלין מה שלאביהן ביד אחרים בלא שבועה, הילכך כל זו המלוה והפקדון אע״פ שאינם ביד היורשין, כאלו איתא ברשותן חשבינן ליה, וכיון דמטלטלי נינהו ומטלטלי לבעל חוב לא משתעבדי, מפסדי בעל חוב ובעלת הכתובה.
ואיצטריכו מלוה ופקדון למיתני, דתנא מלוה להודיעך כחו דר׳ עקיבא, דאע״ג דמלוה לאו בעיניה מחתא, דהא להוצאה ניתנה, אפי׳ הכי בידא דיורשין מוקמינן לה. ותנא פקדון להודיעך כחו דר׳ טרפון, דאע״ג דהוא בעיניה, לא חשבינן ליה בידא דיורשין, ולא זכו בהן יורשין כלל, הילכך ינתנו לכושל שבהן.
מתני׳ מי שמת והניח אשה וב״ח ויורשין והיתה לו מלוה או פקדון ביד אחרים ר״ט אומר ינתן לכושל שבהן ר״ע אומר אין מרחמין בדין אלא ינתנו ליורשים שכולן צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה הניח פירות תלושין מן הקרקע כל הקודם בהן זכה בהן זכתה אשה יותר על כתובתה וב״ח יותר על חובו המותר ר״ט אומר ינתן לכושל שבהן ר״ע אומר אין מרחמים בדין אלא ינתן ליורשין שכולן צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה. פי׳ מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לכתובה ולב״ח ואילו היה ביד היתומים לא היו גובים מהן אלא עכשיו בעבור שאינן ברשותן ואלא הן ביד אחרים (פי׳) כדקתני והיה מלוה או פקדון ביד אחרים ר״ט אומר שמוציאין אותן מיד אחרים וינתנו לכושל שבהן. פי׳ לשפל שבכולן ור״ע אומר אין מרחמין בדין בעבור שהוא שפל אלא ה״ה בחזקת היורשין בכ״מ שהן שכולן צריכין שבועה ואח״כ גובין ועד שלא נשבעו אין להן כח לגבות אבל היורשין זוכין מיד בנכסיהם ואין דבר מעכבן הלכך כל היכא דאיתנהו ברשותייהו קיימו וכאילו היה תחת ידן (כמו) שאין כח בהן להוציא מידן. ואם הניח פירות תלושין קסבר ר״ט כ״ז שלא נכנסו ליד היורשין כל הקודם זכה ואם זכה האשה או הב״ח יותר על דינה ינתן לכושל שבהן ור״ע אומר ינתנו ליורשין:
מתני׳ מי שמת והניח אשה כו׳. מאי לכושל ר׳ יוסי בר׳ חנינא אמר לכושל שבראיה ר׳ יוחנן אמר לכתובת אשה משום חינא. פי׳ בירושלמי (פרקין ה״ב) כושל שבראיה מלוה בעדים ומלוה בשטר, ינתנו למלוה כעדים. שניהם בשטר, ינתנו למאוחר. ונראה לומר דווקא כשיש שם משועבדים, שיכול מלוה בשטר או מוקדם לחזור עליהן לגבות מהם, דאי לא, איהו נמי כושל, דהא קא מפסיד, אלא כדאמרן. וה״ה לרבי יוחנן דאמר לכתובת אשה משום חינא, דווקא בכי האי גונא דלא קא מפסידי אידך. והיינו דליתא להאי דינא אלא במטלטלין, אבל בקרקע ליכא למימר, דהשתא תרווייהו שוו להו, דאי לא גבי מיניה מלוה בשטר או מוקדם לא גבו נמי ממשעבדי, דאמרי לי׳ הנחנו לך מקום לגבות ממנו.
והלכתא כר״ע דאמר ינתנו ליורשים, שכולן צריכין שבועה ואין היורשים צריכין שבועה.
ובירושלמי (בפרקין ה״ב) אמרינן עלה הגע עצמך שפטרן משבועה, ומהדרינן זו תורה וזו אינה תורה, כלומר דלאו בשבועה תליא מילתא, אלא לומר שהן ברשות היתומים מתחלה והוו להו מטלטלי דיתמי. ומיהו היכא דליכא יורשים, כגון גר, קיימא לן כרבי טרפון
ופסק הרב אלפאסי ז״ל כרבי יוסי בר׳ חנינא דאמר לכושל שבראיה. ומטלטלי היכא דכתב ליה אגב, נראה שהן כקרקע, והא אמרן דבקרקע לית להאי דינא.
המשנה השנית והכונה בה לבאר החלק השני והוא שאמר מי שמת והניח אשה ובעלי חוב ויורשין והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים ר׳ טרפון אומר ינתנו לכושל שבהן ר׳ עקיבא אומר אין מרחמין בדין אלא ינתנו ליורשין שכלם צריכים שבועה ואין היורשים צריכין שבועה הניח פירות תלושין מן הקרקע כל הקודם בהן זכה זכת האשה יתר על כתובתה ובעל חוב יתר על חובו המותר ר׳ טרפון אומר ינתנו לכושל שבהן ר׳ עקיבא אומר אין רחמין בדין אלא ינתנו ליורשין שכולן צריכין שבועה אין היורשין צריכין שבועה אמר הר״ם פי׳ כושל יקרא בעל חוב וקראוהו כן לפי שאין לו זכות על המטלטלין לפי שאלו הדינין בנויים על זה העקר והוא שמטלטלי לא משתעבדי לבעל חוב וזה המאמר לא נעשה בו היום מעשה אבל נעשה אותם משועבדים לבעל חוב ואין ליורשים שירשו עד שיפרעו כל החובות והכתובה הוא חוב מהחובות ואם הניח קרקע הנה כל מי שהחוב שלו יפרע תחלה ומה שהוא אחרון מאחריו ואם היו זמני החובות כלם זמן אחד ולא יספיק הממון לכל החובות יקח כל אחד ואחד מהן לפי חלקו והנה נבאר החלקים בפרק שאחר זה ואם הניח מטלטלין הנה אין הפרש בין הקודם והמאוחר כל הקודם בהן זכה ולא יוציא מיד אחר:
אמר המאירי כבר ביארנו שמטלטלין של יתומים אין משתעבדין לבעל חוב אף לדעת ר׳ מאיר ולכתובה לרבנן מיהא אין משתעבדין אף מן הבעל עצמו ואין צריך לומר מן היתומים וכן ביארנו שאף המלוה בכלל מטלטלין היא ואין צריך לומר פקדון אלא שמכל מקום היה ר׳ טרפון סובר שמאחר שאין מטלטלין אלו ר״ל המלוה או הפקדון ברשות היתומים לגמרי אין דנין אותן כמטלטלי דיתמי אפילו פקדון ואין צריך לומר מלוה ויש מפרשין בה לדעתו שמגבין מהם בעל כרחו של לוה או נפקד אף לכתובה לדעת המפרש לכושל שבהן כתבת אשה ומדר׳ נתן או מפני שאינו סובר מטלטלי דיתמי לא מישתעבדי אלא כשהם ברשותם וקשה להם שהרי בסוף פרק נכסים (כתובות פ״ב.) אמרו לא אשכחן תנא דמחמיר תרי חומרי בכתבה וכו׳ וכבר תירצנו בה במקומה מה נראה לנו אלא שיש מפרשים מטעם זה שאף ר׳ טרפון אינו אומר להגבותם מכח בית דין לכתובה אלא כגון שבא הלוה או הנפקד לפנינו והמעות בידו ובא לשאול למי ראוי ליתנם ומתוך כך אמרו במשנה זו מי שמת והניח אשה לגבות כתובתה ובעל חוב לגבות את חובו ויורשים לזכות בירושתם ולהפקיע אשה ובעל חוב מן המטלטלין שזכו בהם בירושתם והיה לו מלוה או פקדון ביד אחרים שאלו היו ביד יורשים לא היו אשה ובעל חוב נוטלים כלום אלא מאחר שהם ביד אחרים ולא זכו בהם יורשים ינתנו לכושל שבהם ונחלקו בביאורו בגמרא מהם שאמרו לכושל שבראיה ר״ל בעל חוב וקורין אותו כושל שבראיה מפני שאינו גובה מן היתומים אלא בראיה חזקה ר״ל שטר או עדי הלואה על הצדדין שמלוה על פה נגבית מן היתומים כגון תוך זמן או חייב מודה או שמתוה על אותה הלואה ומית בשמתיה אבל כתובת אשה נגבית בעידי מיתה ויש מפרשים בו כושל שבראיה ר״ל למראית העין ומפני שהוציא מעותיו וזהו שאמרו עליו לכושל שהוא כשול מה שאין כן בכתובה ר״ל מנה מאתים שלא הוציאה בהם כלום ויראה לדעת ר׳ טרפון שמאחר שאינם זוכים מן הדין אין משגיחין בהם בקדימה ולא עוד אלא שבתלמוד המערב חלקו בבעלי חוב עצמם ליתנם לכושל שבהם והוא שאמרו שם ר׳ יוסי ב״ר חנינא אמר לכושל בגופו הגע עצמך דהוה עתיר כגון אילין דכד ענדכי כלומר שהיו דלי הגוף וחולניים אלא שהיו עשירים אמ״ר אחא לכושל בגופו והוא עני ומהם שפירשו בגמרא כושל שבהם כתבת אשה והוא קוראה כושל מפני שאינה מצויה לילך לבתי דינין לחזר אחר כתובתה ופירשו הטעם משום חינא ופירשו בו גדולי הרבנים שיהיו האנשים נושאים חן בעיני הנשים להתרצות להם יותר לינשא ואין נראה כן שאין אצל אשה נעילת דלת להתרצות בנשואין אלא פירושו שיהא להן ממון עד שמתוכו יהיו קופצים מצויים להם ר׳ עקיבא אומר אין מרחמין בדין ואחר שמכל מקום בכלל מטלטלין הם והם של יתומים אינם משועבדים ואע״פ שאין יתומים מוחזקים בהם מכל מקום מוחזקים הם בהם יותר מן האחרים שכתבה ובעל חוב אפילו היה דינם ליטול מהם לא יפרעו אלא בשבועה והיורשים אין צריכים שבועה ליטול מה שהיה לאביהם ביד אחרים ואפילו היו שם בעלי חוב או כתובת אשה בנאמנות לדעת הפוסקים שהנאמנות מועיל מכל מקום אלו לא כתב להם כן היו צריכים שבועה והוא שאמרו בתלמוד המערב הגע עצמך שפטרום מן השבועה זו תורה וזו אינה תורה והלכה כר׳ עקיבא אף במלוה ואין צריך לומר בפקדון ומכל מקום עכשו שהותקן להיות המטלטלין משועבדים זוכים בהם אשה ובעל חוב והקודם שבהם זכה אלא שאם קדם מאוחר ותפש תפש שאין דין קדימה במטלטלין:
מתני׳ מי שמת והניח אשה וב״ח והיו לו פקדון ומלוה ביד אחרים ר״ט אומר ינתנו לכושל שבהן – פי׳ דסבר ר״ט במטלטלי דיתמי כי היכי שלא באו לרשות היתומים משתעבדי לב״ח ולכתובת אשה וחשבינן לה כאלו תפסי בה ולר״ט תפס מהני כל שתפסו בהם קודם שיבואו לרשות היתומים וכדקתני סופה וכדאי׳ בתלמודא ולית הלכתא כר״ט בהאי ומיהו כל היכא דמשתעבדי להו מטלטלי [אגב קרקע] א״נ בזמן הזה דתקינא רבוות׳ ז״ל ומגבי חוב וכתובה מן המטלטלין מודה ר״ע שיתנו לכושל שבהם וכדכתבו רבוותא ז״ל.
מתני׳ מי שמת והניח אשה ובעל חוב כו׳. והיה לו מלוה או פקדון וכו׳ כלומר שלא היו ברשות היתומים שאם היו ברשותן בשעת מיתה הא קי״ל דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה ולא לבע״ח אבל היכא דלא תפיסי בהו כגון הכא דאית ליה פקדון או מלוה ביד אחר פליגי ר״ט ור׳ עקיבא. ינתנו לכושל מפרש בגמרא לכושל שבראיה ובברייתא תאני לכושל והוא כשול וענין אחד הוא על הבעל חוב והוא כשול שהוציא ממונו מתחת ידו והלוהו והוא נראה לכל שהוא מפסיד יותר מן האשה שלא הוציאה בנישואיה לבעל כלום בשכתב לה הבעל כתובה וכ״ש שהוא כשול יותר מן היורשין הלכך ינתנו לפריעת חוב ורבי עקיבא סבר מה לנו לרחם על הבעל חוב דהא שמא לא הוציא כלום דדילמא אביהן פרעו דהא תלמוד שאין אנו מאמינין אותו שהרי אנו מצריכים אותו שבועה שלא נפרע מן החוב כלום וכמו כן האשה אבל יורשיו נוטלין מה של אביהן ביד אחרים בלא שבועה הלכך כל זה המלוה והפקדון אף על פי שאינם ביד היורשין כאילו איתא ברשותן חשבינן לה וכיון דמטלטלין נינהו ומטלטלי לבעל חוב לא משתעבדי מפסדי בעל חוב ובעל הכתובה. רבי׳ יהונתן ז״ל:
וז״ל של ריב״ש רבי טרפון כו׳. רבי טרפון אומר ינתנו לכושל שבהן בגמרא פליגי אמוראי איכא מאן דאמר לכושל שבראיה ואיכא מאן דאמר לכתובת האשה משום חינא ופירוש כושל שבראיה רש״י פירש מי ששטרו מאוחר ובירושלמי מפרש מלוה בשטר ומלוה בעדים ינתנו למלוה בעדים וטעמא דינתן למי שהוא מאוחר או למלוה בעדים מפני שאלו אם לא יתנו להם יפסידו ומיהו על כרחין משמע דהני מילי בדאיכא משועבדים דאפשר למלוה בשטר או למלוה מוקדם לגבות מהם דאי לא אף אינהו כושלים הוי וכי אלו מפני שיפה כחן יפסידו אלא ודאי חולקין בשוה שאין דין קדימה במטלטלין. ותימא למה חשו חכמים לפסידא דהני ולא חשו לפסידא של לקוחות שהמוקדם יטרוף מהם ואפשר שכיון שהמעות האלו בפני בית דין ויש להן לחלקן אין להם להשגיח אלא על אלו שלפניהם דהיינו בעלי חובות וכתובה ויש להם ליתנם למי שאם לא יתנו לו יפסיד ואם יתנו לאחר הנה בית דין מפסידים לזה בידים אבל ללקוחות אין ב״ד מפסידין אלא גרמא בעלמא הוא ואפשר דלמאן דאמר לכתובת אשה משום חינא אפי׳ היכא דליכא נכסים אחרים לדידה יהבינן לה משום דאיהי כושלת בגופה לדידה יהבינן לה אף על גב דהנך מפסידין ופלוגתייהו לא משכחת אלא במטלטלי והיינו דנקט מלוה או פקדון ביד אחרים אבל במקרקעי אפילו הם מפקדי ביד אחר ליכא למימר הכי חדא דקרקע כל היכא דאיתיה ברשותיה דמריה איתיה וברשותייהו דיורשין קאי ועוד אם אין שם אלא קרקע אחד היאך ינתן למאוחר או למלוה בעדים שאם כן מלוה בשטר ומלוה מוקדם יפסידו שהרי הלקוחות אומרים לאלו הנחנו לך מקום לגבות ממנו ואף לרבי יוחנן דיהיב לכושל בגופו ולא חייש לפסידא דהני דוקא במטלטלי משום דלא חל שעבודא עליהן כיון שמת אבל בקרקע דמשועבד דאי אפילו לאחר מיתה הקודם בהם זכה ולמלוה בשטר מוקדם יהבינן להו וזה פשוטו. עכ״ל ריב״ש ז״ל:
וכן כתב הרא״ה ז״ל דליתיה להאי דינא אלא למטלטלים אבל בקרקע לא דהשתא תרוייהו שוו להו דאי לא גבי מיניה מלוה בשטר או מוקדם לא גבי נמי ממשעבדי דאמרי ליה הנחנו לך מקום לגבות ממנו. ומטלטלי היכא דכתב ליה אגב נראה שהן כקרקע והא אמרן דבקרקע ליתיה להאי דינא ע״כ. ואם תאמר היה לו פקדון או מלוה ביד אחרים היאך ינתנו לכתובה בשלמא לבעל חוב הרי נשתעבדו לו מחיים וכל שלא באו ליד היורשין לאו מטלטלי דיתמי נינהו אלא לכתובה דאפילו מחיים מטלטלי לא משתעבדי לכתובה האיך ינתנו לה וכי מי עדיפי מטלטלין אלו שלא באו לרשות יורשין משאם היו ברשות בעל עצמו שלא היתה גובה מן המטלטלין ויש לומר דסבירא ליה לרבי טרפון כרבי מאיר דמטלטלי משתעבדי לכתובה ואם תאמר אכתי מלוה היאך תנתן לכתובה והיאך מוציאין מזה ונותנין לו מדרבי נתן והא לא אשכחן תנא דמחמיר תרי חומרי בכתובה כדאיתא פרק האשה שנפלו ויש לומר דאין מוציאין מן המלוה בעל כרחו אלא אם כן בא לפרוע נותנין לה. אבל הרי״ף ז״ל כתב שמוציאין ממנו מדרבי נתן ויש לומר לפי דבריו שאף על פי שלא נשתעבדו לה מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לא לבעל חוב ולא לאשה לכתובתה היכא דלאו ברשותיה מנחי סבירא ליה לר׳ טרפון דמוציאין מיד המלוה או מיד מי שהפקדון אצלו ונותנין לבעל חוב ולכתובה שנתחייב בהן המת מחיים עד כאן ואם תאמר אכתי כתובה ובעל חוב היכי גבו ממלוה והא קיימא לן דמלוה ראויה היא ואין בעל חוב וכתובה נוטלין בראוי כבמוחזק תירצו בתוספות שלא אמרו מלוה ראויה אלא לגבי בכור ואינו נכון ויש מתרצין דהני תנאי סברי כרבי דאמר דמלוה מוחזקת היא ובפירוש איתא התם דרבי עקיבא סבירא ליה הכי ומיהו לפי מה שכתבתי שאינו משום שעבוד אין זו קושיא. ריב״ש ז״ל:
וז״ל רש״י במהדורא קמא ינתנו לכושל וכו׳ והיינו בעל חוב דלאו אורחייהו דאינשי לאוזופי עד דתהוי להו בית ומסתמא קדמה כתובת אשה לבעל חוב ואשה יפה כחה שיכולה היא לחזור על הלקוחות ובעל חוב אינו יכול לחזור עליהם לפי שקדם שעבודה של אשה לשעבודו הלכך ינתנו לבעל חוב והוא הדין אם קדם בעל חוב לכתובת אשה שנותנין לה אותו פקדון או מלוה ע״כ:
אין מרחמין בדין כו׳. הא כתבינן לעיל מה שכתב הר׳ יהונתן הכהן בזה. וזה לשון רש״י במהדורא קמא שכולן אשה ובעל חוב אפי׳ באין ליפרע מן הנכסין צריכין שבועה דהבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה משום דמצו טענו יתמי אילו הוה אבא קיים הוה טעין פרעתיך דאמרינן בשבועות אמר ליה לוה למלוה פרעתיך ואשתבע לי דלא פרעתיך משביעין ליה והוינן התם מה בין זה לפוגם שטרו ומשני פוגם שטרו אם לאו דטעין ליה אשתבע לי על שאר טענינן ליה אבל הכא אי לא טעין לא טענינן ליה אלא אמרינן ליה זיל שלים ואילו אמרי ינתנו לכושל שבהם כ״ש דאין נפרעין מן הנפקד או ממלוה אלא בשבועה אבל יורשין נוטלין מה של אביהם ביד אחרים בלא שבועה הלכך הוה להו מוחזקין במלוה יותר מאחר ע״כ:
וז״ל הריטב״א שכולן צריכין שבועה פרש״י שכולן צריכין שבועה וכל זמן שלא נשבעו אין להם רשות בהן ואין אנו יודעין אם יש להם עליו כלום והלכך כשמת הלוה זכו בהן היורשין וברשותם הם עכ״ל. ונראה לפי זה שאלו פטרום משבועה בחייו הרי אנו יודעין שיש להם עליו כלום ויתנו לכושל שבהם אבל בירושלמי אמרו הגע עצמך שפטרן משבועה זו תורה וזו אינה תורה כלומר דלא בשבועה מכל מקום תליא מילתא אלא בדין גוביינא שכולם מחוסרין גוביינא וראויין לשבועה כל היכא שלא פטרם ממנה והיורשין אינם מחוסרין גוביינא כל היכא דאיתיה לממונא ברשותייהו קאי והכי מוכח לקמן בגמרא דעבדינן צריכותא למאי דקתני תרתי מלוה ופקדון דאי כתב פקדון ה״א דוקא בפקדון אמר רבי עקיבא אבל לא במלוה והא אמאי תיסק אדעתין דהא במלוה נמי כולן צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה אלא ודאי הכי פירושא דהא דפקדון כיון דהוי בעין הוה אמינא שעומד בחזקת יתומים אבל מלוה שנתנה להוצאה אינה עומדת בחזקת יתומים יותר מחזקת בעל חוב וכתובת אשה קא משמע לן ע״כ. ולפי שיטתו של רש״י שפיר נקט נמי ברישא ינתנו ליורשיו ולא מהני תפיסה ע״כ דכיון דהוו להו ברשות היתומים כשמת האב הלכך אפילו תפסו נמי לא מהניא תפיסה שכבר זכו היורשין ולכך נקט ר׳ עקיבא ינתנו ליורשין ולא תני הרי הן של יורשין כנ״ל:
וז״ל תלמידי רבינו יונה שכולן צריכין שבועה בין כתובה בין בעל חוב אינן יכולין ליפרע אחר מיתת המלוה אלא בשבועה ולא מבעיא כשאין שטר למלוה אלא אפילו יש שטר למלוה ואפילו יהיה בשטר נאמנות שהלוה האמין אותו על עצמו אפילו הכי אינו יכול ליפרע מן היורשין אלא בשבועה דחיישינן להתפסת צררי כדאמרינן לקמן בהאי פרקין ומאי דאמרינן בכולי תלמודא כלל גדול אמרו בדין הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה לא מצינו אותו בפירוש לא במשנה ולא בברייתא אלא מתוך המשנה זו למדו אותו שהרי שנינו דכולן צריכין שבועה קודם שיפרע מן היתומים ע״כ:
כל הקודם בהן זכה דכיון דתפס לא מפקינן ליה מיניה ואם קדמו היורשין זכו ואין מוציאין מידם דמטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי והכי נמי לכתובת אשה קדם אחד מהן האשה או המלוה זכה הוא דר׳ טרפון אית ליה דתפיסה דלאחר מיתה מהניא זכתה כלומר תפסה וב״ח או שתפס ב״ח. לכושל שבהן כיורש ובעל חוב ואי זכה בעל חוב יתר הוו להו נמי תרי יורשין ואשה אית לה ריעותא טפי מיורש. רש״י במהדורא קמא:
וז״ל הר׳ יהונתן הכהן ז״ל לכושל שבהן דהיינו הבעל חוב יותר כשול מן היורשין אי נמי בעלת הכתובה היא יותר כשולה מן היורשין שהיא צריכה חן לינשא לאיש והיא נפגמה תחתיו ועוד שעבדה אותו כל ימי חייו והיתה סומכת על כתובה זו ע״כ. פי׳ קשיא להו דברישא קרינן כושל לכושל שבראיה ולמר לכתובת אשה והכא בסיפא אי זכתה אשה הרי אין כאן כושל למר ואי זכה המאוחר אין כאן כושל לכך תירצו דהכי נמי נקרא כושל לגבי יורשין בין בעל חוב בין אשה:
וכתב הרשב״א לקמן בגמרא וז״ל ר׳ יוסי בר חנינא אמר לכושל שבראיה דהיינו בעל חוב ואשה קרינא ליה לבעל חוב כושל טפי מאשה אבל ודאי כי ליכא אשה לדידיה יהבינן דאף הוא כושל יותר מן היורשין וכדתנן זכה בעל חוב יתר על חובו רבי טרפון אומר ינתנו לכושל שבהן ע״כ:
גמרא למה לי למתני מלוה הקדים לשיולי עלה דמלוה משום דאיהו בתראה והיא המיותרת וקאמר תו למה ליה למתני פקדון כלומר אם תמצא לומר דאי מחודשת יותר אם כן למה לי למתני פקדון. וז״ל רש״י במהדורא קמא למה ליה למתנא כו׳ לשמעינן פקדון וה״ה למלוה ע״כ:
דאי תנא מלוה כו׳ ולא קצר ואמר תנא מלוה להודיעך כחו דר״ע ותנא פקדון להודיעך כחו דר׳ טרפון משום דאי הכי הוה ליה לאשמועינן כח ורבותא טפי לר׳ עקיבא דאפילו תפסו ממש לאחר מיתה לא מהניא לרבי עקיבא אלא צריכותא בעלמא בעי למנקט דאצטריכו תרוייהו מלוה ופקדון כנ״ל:
לכושל שבראיה פרש״י אותו שהוא מאוחר כו׳. והריא״ף פירש דכושל זה הוא בעל חוב ומה שאמרו כושל שבראיה רוצה לומר שאינו יכול לגבות חובו אלא בראיה ועוד שהוא נותן מעות והאחרים לא נתנו ומ״מ נראה למורי הרב נר״ו שאם הם שני בעלי חובות או בעל חוב וכתובה המאוחר קודם שהוא כושל יותר דעד כאן לא פליגי ר׳ יוסי ור׳ יוחנן אלא כששניהם מוקדמין אבל היכא דהאחד מאוחר דברי הכל גובין מן המאוחר ויש סיוע לזה מן הירושלמי דגרסינן התם מאן כושל בעל חוב מלוה בשטר ומלוה על פה מלוה על פה קודמת וצריך עיון למה לא הביא הרי״ף בהלכותיו דברי ר׳ יוחנן דהוא בתרא טפי מרבי יוסי בר חנינא ונראה שסמך על מאי דאמרינן אי ליכא אלא חד ארעא לבעל חוב יהבינן ולא לאיתתא יהבינן וזהו אליבא דר׳ יוסי ושואלין על זה כיון דקיימא לן דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לכתובה היכי סבירא ליה לר׳ טרפון דינתנו לבעל חוב ויש לומר דהכא במלוה או פקדון דישנן ביד אחרים לא דיינינן להו מטלטלי דיתמי אלא מטלטלי דידיה נינהו ויהבינהו לבעל חוב ואפילו לקח הדין במלוה ובפקדון ולא אמר והניח מטלטלי דאלו במטלטלי שהניח ברשותו דברי הכל ינתנו ליורשין דמטלטלי דיתמי מדין דתלמוד לא משתעבדי לא לבעל חוב ולא לבעל כתובה. תלמידי הר״ר יונה:
וכתב ריב״ש ז״ל הריא״ף פסק כמאן דאמר לכושל שבראיה דהיינו בעל חוב וקשה דהא לא קיימא לן כחד מנייהו אלא כר׳ עקיבא דאמר ינתנו ליורשיו יש מי שאומר שכתבה הריא״ף משום דנפקא מיניה לגר דלית ליה יורשין ויש מי שאומר דהא לא אפשר דגר כיון דלית ליה יורשין ולא נשתעבדו מטלטלי לאחר מיתה זכה הלה במה שבידו אבל נראה שדעת הרב דהיכא דאיתנהו ברשות אחרים קיימא לן כר׳ טרפון דמשתעבדי לבעל חוב מדשקלו וטרו אליביה ר׳ יוסי ורבי חנינא והיכא דליתנהו ברשות אחרים אף על גב דצבורין ברשות הרבים קיימא לן כרבי עקיבא דברשות יורשין קיימי ולא מהני בהו תפיסה דאחר מיתה וצריך עיון ונראה לי שכתבו הרב ז״ל משום דנפקא מיניה לקרקע היכא ששניהם יוצאים בשם אחד דאמרינן לקמן לבעל חוב יהבינן לאשה לא יהבינן דיותר משהאיש רוצה לישא כו׳ כי הרב מפרש דכושל שבראיה הוא בעל חוב לעולם לפי שאינו גובה אלא בראיה כמו שמפורש בהלכות ע״כ:
הכי גרסי׳ ברש״י והוא כשר ופירש ז״ל והדבר כשר והגון לעשות כן ע״כ. וכן כתב במהדורא קמא וז״ל הכי גרסינן ר׳ בנימין אומר לכושל והוא כשר כלומר לכושל לבעל חוב יהבינן וכן כשר וכמו וכשר הדבר לפני המלך ע״כ. ור׳ יהונתן הכהן גריס והוא כשול וכדכתבינן לעיל במתניתין ולגירסת רש״י איכא למידק אמאי קאמר ר׳ בנימין והוא כשר טפי מחבריה רבי אלעזר ויש לומר דלר׳ בנימין ניחא דנקט ינתנו לכושל דהיינו טעמא דמילתיה דמשום דהויא כושל דהיינו שטרו מאוחר הדבר כשר לעשות כן ולהכי נקט והוא כשר אבל לרבי אלעזר דהיינו אשה ומשום הכי יהבינן לה משום חינא הרי אין טעם הדבר משום דהויא כושל ואמאי קאמר ר׳ טרפון ינתנו לכושל ונראה דאפילו לרבי אלעזר אין טעם הדבר דיהבינן לאשה משום חינא בלחוד אלא דהויא נמי כושלת שאין דרכה של אשה לחזור אחר נכסי המת ולבקש היכן יש לו קרקע ומה דאיכא טפי באשה מבבעל חוב דהיינו טעמא דחינא קא פריש ר׳ אלעזר ועוד משום תרי טעמי הוא דיהבינן לאשה חדא דמקריא כושל לפי שאין דרכה לחזור ועוד משום חינא והכין דייק רש״י בלישניה דוק ותשכח. אבל לר׳ בנימין משום טעמא דכושל בלחוד יהבינן ליה למי ששטרו מאוחר ולהכי נקט והוא כשר וניחא לשיטתא דא הא דקשיא להו לתוספות דהכא יפה כח האשה מכח בעל חוב משום חינא ולענין זבורית תנן בהנזקין דבעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזבורית וגרעו כחה מב״ח משום דיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה האשה רוצית להנשא ולא חשו משום חינא ולמאי דכתיבנא דהכא לא ייפו כחה משום חינא בלחוד ניחא ולפי מאי דפירש רש״י משום חינא שימצאו האנשים חן בעיני הנשים יכילנא לפרושי דמשום תרי טעמי קאמר דלאשה יהבינן לה דתרוייהו טעמי שייכי בהדי הדדי טעמא דכושל וטעמא דחינא דמשום הכי ממנעי ולא מתנסבי אבל אם נפרש כפירוש רבינו חננאל דמשום חינא היינו שימצאו הנשים חן בעיני האנשים ויהיו להן קופצים ע״כ משום האי טעמא בלחוד הוא דהויא דהא לא שייכא בטעמא דכושל כלל כנ״ל. ומיהו תלמידי הרשב״א כתבו וזה לשונם משום חינא פירש רש״י כשרואות שהן קודמות לבעל חוב ימצאו האנשים חן בעיניהן כו׳. ותימא האי דאם כן אמאי קרויה כושל ואי משום דאין דרכה לחזר אחר נכסי המת כמו שפירש הוא בעצמו ליתא דלא מקרי כושל אלא כשאינה גובה מן הדין ונכון פירש רבינו חננאל משום חינא שתהיה לה חן בעיני האנשים כשיראו שתגבה כתובתה בקל ואינה מתבזה לטרוח בתביעתה יקפצו עליה בני אדם יותר בקל ע״כ:
וכתב הרא״ש ואל תתמה דהכא ייפו כח האשה מכח בע״ח משום חינא ולענין בע״ח בבינונית דאין לדמות תקנת חכמים זו לזו כמו שמצינו לענין משקה בית מטבחיא שהקילו חכמים כדי שלא להרבות טומאה בעזרה וכמה מעלות טומאה הוסיפו לגזור בעזרה וטעמא משום דהכא מלתא דלא שכיחא הוא ולא גזרו משום נעילת דלת ע״כ. וריב״ש ז״ל תירץ חכמים תקנו לפי מה שראו שהיו הנשים מקפידות ע״כ:
ורבי עקיבא מה אריא מותר כולהו נמי דיורשין הוו דכל אימת דלא אשתכח אשה ובעל חוב הוו להו פירות תלושין בחזקת יורשין מהאי שעתא דמת אבוהון ואמאי קאמרת ר׳ עקיבא המותר לחוד ינתן ליורשין ומשני אין הכי נמי דלר׳ עקיבא כולהו דיורשין הוו. רש״י במהדורא קמא:
וכן פירש הר״י מטראני וזה לשונו ומקשה ורבי עקיבא מאי אריא מותר כולהו נמי דיורשין הוו פירוש כיון דאמר ר׳ עקיבא דנכסי בחזקת יורשין קיימי כל מה שתפסו שלא כדין תפסו דכל היכא דקיימי דיורשין הוו ואמאי לא פליג אלא במותר בלחוד ומהדר אין הכי נמי ואיידי דאמר ר׳ טרפון מותר אמר איהו נמי מותר פי׳ במאי דאמר ר׳ טרפון ענה ר׳ עקיבא אבל לדידיה לא שני ליה בין מותר לכל מה שגבו ע״כ. ואם תשאל מנא לי דר׳ עקיבא אמותר בלחוד פליג עד דמקשה מאי אריא מותר כו׳ ודילמא אמאי דקתני נמי לעיל מיניה כל הקודם זכה פליג וסבירא ליה דמוצאין מינייהו וינתנו ליורשין ולא תיקשי ולא מידי. תשובתך מדקתני אין מרחמין בדין משמע דאמאי דקתני רבי טרפון ינתנו לכושל שבהן פליג ולא במאי שמזכה להו מדין קדימה. ואין להקשות לשיטת רש״י ז״ל דסבירא ליה דכל היכא דפטרום משבועה מודה רבי עקיבא דלא זכו בהן יורשין אם כן מאי פריך דילמא בהכי מיירי ולהכי דוקא מותר ולא במאי דתפס. דהא ודאי ליתא דהא עלה דמותר נמי קא יהיב טעמא שכולם צריכין שבועה כו׳ ומהאי טעמא אפילו כולהו נמי ואי מיירי בפטרום משבועה מודה רבי עקיבא דאפילו מותר ינתן לכושל וכמו שכתב הריטב״א לשיטת רש״י ואי הוה מפרשין דמהאי טעמא דקאמר ר׳ עקיבא שכולן צריכין שבועה כו׳ לא קאמרינן משום הכי דזכי בהן היורשין משעת מיתה אלא הכי קאמר דיש יפוי כחליורשין בהכי טפי מהאשה ובעל חוב הלכך מצינן למימר דדוקא במותר קאמר רבי עקיבא אבל תפיסה מהניא אלא תלמודא לא סבירא ליה הכין ואפשר דעלה דהך שקלא וטריא בעי אידך מריה דתלמודא ורבי עקיבא תפיסה לא מהניא כלל פירוש אפילו תפיסה מחיים ותרי שואלין נינהו והכי קאמר בשלמא לדידי כל תפיסה מהניא אלא לדידך מאי קאמרת דאפילו תפיסה מחיים לא מהניא.
והרשב״א ז״ל כתב וזה לשונו ור״ע מאי אריא כו׳. אין הכי נמי כו׳ ור׳ עקיבא לא מהניא תפיסה כלל אף על גב דמעיקרא אקשינן מאי אריא מותר דמשמע דפשיטא ליה דלא מהניא תפיסה והדר אהדרינן ואקשינן ולרבי עקיבא תפיסה לא מהניא כלל נראה לי דלאו קושיא עיקרית היא אלא פירושא בעלמא ושיטת התלמוד הוא כך לברר דבריו לפעמים בדרך קושיא ותירוץ והוא מדרכי התלמוד והכי קאמר הא דאמר רבי עקיבא מותר לאו דוקא אלא הוא הדין לכולהו ולא תיקשי לך אמאי לא מהניא ליה תפיסה דתפיסה דלאחר מיתה לאו כלום הוא כנ״ל. עד כאן לשון הרשב״א ז״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

משנה מי שמת והניח אשה ובע״ח ויורשין כו׳ ר״ט אומר ינתנו לכושל שבהן. ופרש״י אע״ג דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי הכא דלא ברשותייהו מנחי ס״ל לר״ט דמוציאין כו׳ וכיון שכתב רש״י ז״ל מוציאין משמע דהב״ד נזקקין ומוציאין מן הדין וע״כ היינו מדר׳ נתן דכיון דמטלטלין הוי משתעבדי מיהא מחיים הכי נמי הוו משתעבדי לבע״ח דידיה מחיים ולא זכו בהן היורשין ולפ״ז צ״ל דמ״ד דלר״ט לכושל היינו כתובת אשה ע״כ סבר ר״ט דמטלטלי דידיה משתעבדי לכתובה אבל בדיתמי מודה דמטלטלין לא משתעבדי וכמ״ש הרי״ף ז״ל להדיא בטעמא דר׳ טרפון דהוי משום דר״נ ולפ״ז צ״ל דהא דמסקינן בפסחים פ׳ כל שעה דלא שייך הא דרבי נתן ביתומים אלא כשגבו קרקע ולא כשגבו מעות היינו אליבא דר״ע דמה״ט פליג אדר״ט וע״כ דשיטת הרי״ף ז״ל כך היא מדכתב דטעמא דר׳ טרפון מדרבי נתן א״כ תיקשי מ״ט דר״ע הא קי״ל הלכה כר׳ נתן וקי״ל הלכה כר״ע אע״כ כדפרישית והיינו מה״ט גופא דמסיק ר״ע וקאמר שכולם צריכין שבועה וא״כ לא שייך הא דר׳ נתן דלא עדיף כח הבע״ח וכתובת אשה במטלטלין שהן ביד אחר יותר ממה שהיו תחת יד אביהם בעצמו ואפ״ה היכא דמית זכו בהן היורשין וה״נ היכא שהוא ביד אחר כיון דמת הרי הוא ברשות היורשין ולא בחזקת כתובת אשה ובעל חוב כיון שאין להם מעתה שום זכות אלא לאחר שבועה דמה״ט רואין אנו כאילו הוא בחזקת היורשין תו לא שייך הא דר׳ נתן משא״כ בקרקע לא יהא אלא כאילו הגיע ליד היורשין עד שישבע מ״מ בסוף כשנשבע הוי למפרע ברשות הבעל חוב וכתובת אשה כיון דשיעבוד קרקע מדאורייתא וכי היכי דאשתעבד לאבוה משתעבד לדידהו כן נ״ל אלא דאכתי קשה לי על שיטת הרי״ף ז״ל דמפרש טעמא דר״ט משום דר׳ נתן א״כ בסיפא דקתני הניח פירות תלושין כל הקודם זכה מ״ט הא לא שייך דר״נ נהי דבהא מצינן למימר דלא צריך לטעמא דר״נ אלא דתפיסה לאחר מיתה מהני לר״ט כיון דבמטלטלין דיתמי מצוה מיהא איכא ונהי דאין כופין מ״מ הואיל ותפס אין כח ביד הב״ד להוציא מידם כמו שאפרש בסמוך אלא דאכתי קשה סיפא דסיפא דקתני זכתה האשה יותר מכתובתה דקאמר ר״ט נמי ינתנו לכושל ומאי טעמא הא לא שייך הכא דרבי נתן אע״כ דטעמא דר״ט נמי משום דמצוה מיהא איכא במטלטלים ונהי דאין כופין מ״מ כיון שעדיין ביד אחר לא מיקרי כופין א״כ ברישא נמי מאי איצטריך לדר״נ ואמאי לא מפ׳ מה״ט גופא והנראה בזה דמשום מלוה שביד אחרים הוצרך להאי טעמא דאי לאו דר״נ הו״ל ראוי וקי״ל אין בעל חוב נוטל בראוי ועוד דמלוה אין גופו ממון וגריעי ממטלטלין אלא דמטעמא דר״נ לא הוי ראוי ועדיפא ממטלטלין כנ״ל ודו״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א משנה מי שמת והניח אשה ובעל חוב הנושה בו, ויורשין, והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים וכל אלה תובעים את הרכוש הזה — ר׳ טרפון אומר: ינתנו הפקדון או המלוה לכושל (לחלש) שבהן, שהוא זקוק יותר לתמיכה. ר׳ עקיבא אומר: אין מרחמין בדין, שאם דין הוא — צריך לנהוג לפי הדין, ואין לערב כאן שיקול של רחמים. אלא לפי הדין ינתנו ליורשין, שכן כולן צריכין שבועה, שכל הרוצה להיפרע מיתומים צריך להישבע, ואין היורשין צריכין שבועה ולכן כוחם ברכוש האב רב משל כל האחרים.
MISHNA: With regard to one who died and left behind a wife, and a creditor to whom he owed money, and heirs, all of whom claim payment from his property, and he had a deposit or a loan in the possession of others, Rabbi Tarfon says: The deposit or the loan will be given to the weakest one of them, i.e., the one most in need of the money. Rabbi Akiva says: One is not merciful in judgment. If the halakha is that it belongs to one party, one follows the halakha and leaves aside considerations of mercy. Rather, the halakha is that the money will be given to the heirs, as all people who wish to exact payment from orphans require an oath before they collect their debt, but the heirs do not require an oath. They therefore have a more absolute right than the others to their father’s property.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןר״י מלונילפסקי רי״דרא״הבית הבחירה למאיריריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) הִנִּיחַ פֵּירוֹת תְּלוּשִׁין מִן הַקַּרְקַע דכׇּל הַקּוֹדֵם בָּהֶן זָכָה בָּהֶן זָכְתָה אִשָּׁה יוֹתֵר מִכְּתוּבָּתָהּ וּבַעַל חוֹב יוֹתֵר עַל חוֹבוֹ הַמּוֹתָר רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר יִנָּתְנוּ לַכּוֹשֵׁל שֶׁבָּהֶן רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר אֵין מְרַחֲמִין בַּדִּין אֶלָּא יִנָּתְנוּ לַיּוֹרְשִׁין שֶׁכּוּלָּם צְרִיכִין שְׁבוּעָה וְאֵין הַיּוֹרְשִׁין צְרִיכִין שְׁבוּעָה.:

If the deceased left behind produce that was detached from the ground, whoever first took possession of them as compensation for what was owed, whether the creditor, the wife, or the heirs, acquired the produce. If the wife acquired this produce and it was worth more than the payment of her marriage contract, or the creditor acquired this produce and it was worth more than the value of his debt, what should be done with the surplus? Rabbi Tarfon says: It will be given to the weakest one of them, either the creditor or the wife, depending on the circumstances. Rabbi Akiva says: One is not merciful in judgment. Rather, it will be given to the heirs, as all people who wish to exact payment from orphans require an oath before they collect their debt, but the heirs do not require an oath.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כל הקודם בהן זכה – קדמו יורשין זכו ואין מוציאין מידם דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב״ח ולכתובה קדם אחד מהן האשה או המלוה זכה הוא דר׳ טרפון אית ליה תפיסה דלאחר מיתה מהניא.
זכתה אשה יתר על כתובתה – אם קדמה ותפסה ויש יותר מן הכתובה או קדם בעל חוב ותפס ויש בהן יותר על חובו.
המותר ינתנו לכושל שבהן – זה בעל השטר שידו על התחתונה ואם יבואו ליד היתומים שוב לא יוציא מהם לא אשה ולא בעל חוב.
ה. הניח פירות תלושין מן הקרקע. שהן מטלטלין. כל הקודם בהן זכה. דכיון דתפסה בעלת הכתובה לא מפקינ׳ מינה. ואם קדמו היורשין וזכו בהן, זכו, ושוב אין מוציאין מידם, דמטלטלי דיתמי מקרו, ומטלטלי לבעל חוב לא מישתעבדי, דר׳ טרפון סבירא ליה דתפיסה דלאחר מיתה מהניא נמי כתפיסה דמחיים.
זכתה האשה וכו׳. כלומ׳, תפסה, או שתפס בעל חוב, אותו מותר שהוא על חובן למי ינתן, ליורשין או לכתובת אשה, אי נמי ליורשין או לבעל חוב. לכושל שבהן. והיינו בעל חוב, דיותר כשול מן היורשין, אי נמי בעלת הכתובה היא יותר כשולה מן היורשין, שהיא צריכה חן לינשא לאיש והיא נפגמה תחתיו, ועוד, שעבדה אותו כל ימי חייו והיתה סומכת על כתובה זו.
ר׳ עקיבא אומ׳ אין מרחמין בדין וכו׳. ובגמרא פריך, לר׳ עקיבא מאי איריא מותר, כולהו נכסי דיורשין נינהו, דהא חשיב להו ר׳ עקיבא כאילו כולם תחת ידיהם, וכיון דמטלטלין נינהו, מטלטלין לבעל חוב לא מישתעבדי, ואם תפס בעל חוב מתחת רשותן, לדברי הכל תפיסה דלאחר מיתה לאו כלום היא, דהא לא קדמו הן אלא יורשין קדימו דהא בשעת מיתה בידן הוא. ומשני, אין הכי נמי, דמוציאין את הכל מתחת הבעל חוב או מתחת האשה ונותנין ליורשין, דתפיסתן אחר קדימת היורשין לא כלום הוא, אלא איידי דאמ׳ ר׳ טרפון מותר, דהא לדידיה דין הוא דליהני תפיסה דבעל חוב או האשה, שהרי אין הנכסים ביד היורשין מוחזקין יותר מהן, הילכך מותר הוא דמחזירין, הא שיעור חובן גבו מיניהו, תנא ר׳ עקיבא נמי מותר.
ואע״ג דר׳ עקיבא סבר דתפיסה דלאחר מיתה לא מהניא כלל, אבל תפיסה דמחיים דלווה מהני, ולא זכו בהן יורשין כלל.
והלכה כר׳ עקיבא, דתפיסה דלאחר מיתה במטלטלין היכא דאיכא יורשין לא מהניא כלל, אלא אם כן היתה תפיסה דמחיים.
הניח פירות וכו׳ נתגלגל במשנה זו מחלקת אחרת בין ר׳ טרפון לר׳ עקיבא שלר׳ טרפון אף במטלטלין שאינם ביד אחרים אע״פ שאין מגבין לאשה מהם אם תפשה מהם אין מוציאין מידה הואיל ולא היו ביד היתומים שתפישתה אף לאחר מיתת הבעל מועלת וכן בבעל חוב והוא שאמר שאם הניח פירות תלושים והרי שהם מטלטלים אלא שאינם לא ביד אחרים ולא ביד היתומים כל הקודם בהם זכה ר״ל שאם קדמו היתומים ותפשום אין תפישת האשה או הבעל חוב מועלת עוד בהן ואם קדמה האשה ותפשתם זכת וכן בבעל חוב ופירשה ר׳ יוחנן בגמרא לדעת ר׳ טרפון שלא סוף דבר כשהיו מונחים ברשות הרבים שנמצא שאין היתומים מוחזקים בהם יותר אלא אף בסימטא שלהם כן והוא קרן זוית שלפני בתיהם הואיל ואינם ברשותם לגמרי שאלו היה ברשותם לגמרי נעשה כשלהם ושוב אין תפישה מועלת בהם והוא הדין לדעתו במלוה ופקדון שביד אחרים אלא שאין תפישה מצויה במה שהוא ביד אחרים ולר׳ עקיבא אין תפישה שלאחר מיתת הבעל או הלוה מועלת כלל אף במה שלא היו היורשים מוחזקים בו הואיל וזכותם חלה עליהם והילכך ינתנו כלם ליורשים אלא אם כן תפשו מחיים והמותר שנשאר לשם אחר תפישת האשה והבעל חוב ר׳ טרפון אומר ינתנו לכושל שבהם אם בעל חוב אם כתבת אשה על הדרך שביארנו וכגון שהיו עליו שני חובות או שתי כתובות ולר׳ עקיבא ינתנו ליורשים לר׳ עקיבא מיהא לא סוף דבר במותר אלא אף במה שתפשה כן ומוציאין מידה שאין תפישה לאחר מיתה מועלת כמו שביארנו ואיידי דנקטה ר׳ טרפון במותר נקטה איהו נמי במותר והלכה כר׳ עקיבא וכמו שאמרו הלכה כר׳ עקיבא מחברו ור׳ טרפון חברו היה ולא רבו ואע״פ שמצינו במקום אחר אמ״ר עקיבא שאלתי את ר׳ טרפון לא מפני שהיה רבו אלא שהיה ותיק ומפולפל הרבה וחבריו שואלים לו ופירשו בגמרא שאם דן הדיין כר׳ טרפון מחזירין אותו כדין טועה בדבר משנה על הדרך שביארנו בתלמוד סנהדרין ומכל מקום דברים אלו כלם בזמן התלמוד הא בזמן הזה מגבין מן המטלטלין בין לכתובה בין לבעל חוב אף בלא תפש:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
ר״ע אומר אין מרחמים בדין אלא יתנו לירשים שכולם צריכין שבועה ואין היורשי׳ צריכין שבועה – פי׳ רש״י ז״ל שכולן צריכין שבועה וכל זמן שלא נשבעו אין להם רשות בהן ואין אנו יודעים אם שיש להם עליו כלום והלכך כשמת הלוה זכו היורשים בהם וברשותם הם עכ״ל ונראה לפ״ז שאלו פטרם משבועה בחייו הרי אנו יודעים שיש להם עליו כלום ויתנו לכושל שבהן אבל בירושלמי אמר הגע עצמך שפטרם משבועה זו תורה זו אינו תורה כלומר דלאו בשבועה ממש תליא מלתא אלא בדין גוביינא שכולן מחוסרין גוביינא וראוין לשבועה כל היכא שלא פטרם משבועה והיורשים אינם מחוסרין גוביינא כל היכא דאי׳ לממונא ברשותייהו קאי והכי מוכח בתלמודא לקמן דעביד צריכותא למאי דקתני תרתי מלוה ופקדון דאי כתב פקדון ה״א דדוק׳ בפקדון אמר ר״ע ולא במלוה והא אמאי תיסוק אדעתין דהא במלוה נמי צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה אלא וודאי הכי פירושא דהוה אמינא דבפיקדון כיון דהוה בעין ה״א שהוא בחזקת יתומים יותר מחזקת ב״ח וכתובה קמ״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומה שהקשה מהרש״א ז״ל דמאי קשיא להו להתוס׳ ד״ה וקסבר וא״ת בפירות אמאי תנאו קיים דילמא ירושה שאני דלא ידע דמחיל ע״ש שנדחק בזה. והנה אין לפרש דלא מתרצו הכי משום דאכתי תקשה מפירי פירות דאמאי תנאו קיים הא לא ידע שישיירו כדקאמר הש״ס לעיל דלא משכחת פירי פירות אלא בדשיירא דא״כ המ״ל כפשטא דפירי פירות לא שכיחא ונראה דלדעת הרמב״ם שהביאו הרא״ש דמוקי מתניתין כר׳ גמליאל ובנכסים שנפלו משניסת א״כ כיון דמוקי ליה לעיל בכותב ועודה ארוסה לא ידע אם יפלו לה נכסים ואפילו לדעת התוס׳ בר״פ האשה שנפלו דס״ל דלא מהני סילוק בנכסים שנפלו משניסת ומוקי למתניתין כאמרו לו דר״ג מ״מ היינו משום דס״ל דהוי דבר שלא בא לעולם אבל לרב ביבמות דף צ״ג דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם א״צ לאוקמי מתניתין כאמרו לו ותו דעכ״פ ה״ל לרב למיפלג בפירות בכה״ג שנפלו משניסת דלא ידע דמחיל. ודוק:
ובזה מתורץ קושית התוס׳ על רש״י ז״ל ד״ה ורב סבר וכו׳. וקשה לר״י דא״כ רב דלא כחד דהא במתניתין מהני אפילו לר״י תנאה בפירות דלא שכיחא וכו׳. ולפמ״ש יש לומר דר״י מיירי ע״כ בנכסים שנפלו כבר דהא ס״ל דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם א״כ ידע דמחיל אבל לרב דס״ל דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם שפיר נ״מ בפירות שנפלו אח״כ דלא ידע דמחיל עביד רבנן חיזוק דאף דלא שכיחא אלא דאכתי יש לפקפק בו דלפמ״ש בסמוך דבפירי פירות הוי לא ידע דמחיל כיון דאינו אלא בדשיירא ואפ״ה מהני בי תנאי והיינו דמקשה בפרק אעפ״י והוצרך לשנויי לר׳ יהודה משום דלא שכיחא ודוחק לומר משום דפירי פירות לא שכיחא כלל ויותר נראה לפענ״ד דלפמ״ש לעיל א״ש דלמאי דמוקי בכותב לה בעודה ארוסה ה״ל תחלת חופה דמודה ר״י דלא עשו חיזוק וא״צ לשינויא דלא שכיחא ורב מיירי בנשואה כמ״ש הרא״ש בשם הרמב״ן וכנ״ל א״כ אפילו בפירות ס״ל לרב דלא מהני כפירש״י. ודוק:
תוס׳ ד״ה משום פגם משפחה וכו׳ וצ״ל דליכא פגם משפחה עד היובל וכו׳. צ״ע א״כ קודם היובל איך יעשו בני משפחה דהא יצטרכו להקבר בקברות אחרים כמו שפירש״י בד״ה משום פגם משפחה ותו דבברייתא דהמוכר קברו מיירי ע״כ קודם היובל או בזמן שאין היובל נוהג דאל״ה בל״ה חוזר ואפ״ה איכא פגם משפחה וצ״ל דס״ל דלא מיירי הכא במת קודם היובל. אלא דכל בבית הקברות שלהם חוזר ביובל להיות נקרא על שם המשפחה משום פגם משפחה. ולולי דבריהם נראה דיש לומר דבודאי אפילו קודם היובל כשמת להם לבני המשפחה קוברין בע״כ ונותנין דמי קבר לבעל משום פגם משפחה. אבל באמת כיון דירושת הבעל דאורייתא אף שקונים ממנו. מ״מ כשמגיע יובל חוזר אל הבעל כדין כל שדה מקנה. כיון שהשדה שלו מדאורייתא. אלא דבאמת בתחלה אין נותנים לו אלא לפי השנים עד היובל וכשמגיע היובל חוזר אל הבעל וצריכה בכל יובל ליתן לו דמים משום פגם כדאיתא בב״ב דף קי״ב ע״א גבי אליעזר דנמצאת שדה חוזרת ביובל ונמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו נמצא כשמגיע יובל מחזירים לו דמים בעד כל הנקברים שם מכבר שלא יהיו נקברים בקרקע שאינו שלהם. ואז שייך לנכות דמי קרקע אשתו שנקברה שם ומייתי ראיה ממוכר קברו דמצינו התם שקוברין המת בע״כ משום פגם משפחה ה״נ איכא ביובל משום פגם משפחה. ודוק:
במתניתין ר״ט אומר וכו׳. ומפרש בש״ס ריב״ח אומר לכושל שבראיה. וכתב הרי״ף כיון דלא אתי לרשות היורשים משתעבדי לב״ח משום דר׳ נתן. נראה כוונתו בזה דמשום דקי״ל דבע״ח אינו נוטל בראוי כדאיתא בח״מ סימן ק״ד ומלוה ה״ל ראוי וכמ״ש התוס׳ אלא דלא הוי ראוי משום דמשתעבד מדר׳ נתן. ובזה נלע״ד להבין מ״ש התוס׳ בד״ה לכתובת אשה וכו׳ ולא הקשו לכ״ע. ובמתניתין בדברי ר״ט. משום דבבע״ח יש לומר דלא ה״ל ראוי משום דמשתעבד מדר׳ נתן משא״כ בכתובה דאמר לעיל דף פ״ב דלא מחמירינן תרי חומרי בכתובה וה״נ ה״ל תרי חומרי וע״כ צ״ל כמ״ש התוס׳ שם ד״ה לא אשכחן וכו׳ דלמ״ד הכי לכתובה ע״כ טעמא משום דא״צ לדר״נ הוצרכו לומר דאפילו בזה מלוה לא ה״ל ראוי ועיין בדברי הרא״ש בסוף בכורות ובב״י באה״ע ריש סימן ק׳ דכל שהוא ביד אחרים לא הוי ראוי. וצ״ע. עוד יש לומר דס״ל להתוס׳ כדעת הפוסקים דלא שייך דר״נ אלא היכא דלית ליה ואין לו מקום לגבות וא״כ יש לומר דהיינו למ״ד לכושל שבראיה ופירש״י ששטרו מאוחר ואין לו מקום לגבות אבל לרבי יוחנן דפליג על ריב״ח דאפילו היכא כתובת אשה מוקדמת בראיה ויש לה מקום לטרוף אפ״ה היא קודמת משום חינא שפיר הקשו דכיון דלא שייך דר״ נתן ה״ל ראוי. ולפ״ז היה אפשר לומר דטעמא דמ״ד לכושל שבראיה לאו מצד רחמים הוא דקאמר ר״ט אלא דינא הוא כמ״ש התוס׳ לעיל דף פ״ב. והטעם דהמאוחר קודם משום דהמוקדם שיש לו מקום לטרוף לא משתעבד משום דר״נ משא״כ בהמאוחר דאין לו מקום לטרוף ושפיר ה״ל לגביה שיעבודא דר״נ אלא דעדיין יש לפקפק דאף לגבי המוקדם שיכול לטרוף מ״מ כיון דליכא נכסים בני חרי ה״ל כלית ליה וכמ״ש הש״ך בסימן פ״ו טעם הפוסקים דאינו משתעבד היכא דאית ליה משום דה״ל כנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין ודוק:
שם במתניתין זכתה האשה יתר על כתובתה. נראה הטעם בזה דלא אמרינן גם הכא בהמותר כל הקודם זכה דדוקא בשלא בא ליד אדם אמרינן כל הקודם זכה כדמצינו כה״ג גבי ספינה דהוו מינצו עלה בפרק חזקת הבתים ובח״מ סימן קל״ח דאמרינן כל דאלים גבר וה״נ כשמונח בר״ה כל הקודם זכה אבל כשהוא ביד אדם כגון הכא ברישא או בהסיפא במותר כיון שהוא ביד אדם אין להוציא מת״י להניח במקום רה״ר אלא אמרינן דזכה בתפיסתו לר׳ טרפון לכושל שבהן כפלוגתא דריב״ח ור״י אלא דלפ״ז קשה לקמן ע״ב בסוגיא דיימר בר חשו וכו׳ א״ל את תופס לבע״ח וכו׳ תפסוה אינהו וכו׳ האיך תפסוה אינהו כיון שהיה כבר ביד אדם דלא שייך בו כל הקודם זכה ולר״ט ינתנו לכושל שבהן ולר״ע זכה ליורשין אפילו אי הוי סברי דתפיסה לאחר מיתה מהני לר״ע היינו כשמונח ברה״ר ונלע״ד דבאמת צריך להבין הא דתני במתניתין דוקא בזכה יתר על חובו ולא נקט בע״א שבא ליד אדם ונראה משום דה״ל כמו תופס לבע״ח במקום שחב לאחרים דהא בתחלה היה כל הקודם זכה וה״ל כמגביה מציאה לחבירו דלא קנה אלא במקום שזוכה לעצמו דאז אמרינן מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה וכדאיתא בריש ב״מ דף ח׳ א״כ יש לומר דוקא בזכה יתר על חובו אמרינן דמיגו דמהני התפיסה לעצמו מהני נמי לחבריה משא״כ באדם אחר שבא לידו א״כ בהך דיימר בר חשו כיון שלא זכה לעצמו אין התפיסה כלום וממילא כל הקודם זכה ושפיר תפסוה למאי דהוי סבר דמהני לר״ע תפיסה לאחר מיתה. וק״ל: ועיין לקמן בזה:
ולפי זה צ״ל ברישא אע״ג דלא שייך מיגו דזכי לנפשיה אפ״ה כיון שבא לידו מחיים ע״י הלואה ופיקדון מהני תפיסה וזכה לו ולפ״ז יש לפרש פירש״י ד״ה ינתנו ליורשים ולא מהני תפיסה ר״ל דנהי דלר׳ טרפון צ״ל דמהני תפיסה של זה שזכה בו להנתן להכושל אבל לר״ע אצ״ל דמהני תפיסתו להיורשים דלגביהן לא שייך תפיסה דיזכה זה בשבילם כיון דאינו אלא מצד ירושה אלא כיון דס״ל דלא מהני תפיסתו בשביל הכושל מפני שכולן צריכין שבועה אפילו לא זכה להיורשים מ״מ ממילא ינתנו ליורשים דהא ס״ל לר״ע דתפיסה לאחר מיתה לא מהני ול״ל כל דקודם זכה כדאמר לקמן מאי איריא מותר וכו׳ ואפשר הא דפסיקא להמקשן מאי איריא מותר הוא מה״ט גופא דכיון דלא שייך תפיסה בשביל היורשים ע״כ טעמא דר״ע דכיון דלא מהני תפיסה בשביל הכושל מפני שכולן צריכין שבועה א״כ ממילא לא אמרינן כל הקודם זכה משום דה״ל תפיסה לאחר מיתה דלא מהני. וק״ל: ועיין לקמן דף פ״ז מה שכתבנו שם בס״ד בזה:
שם במתניתין שכולן צריכין שבועה וכו׳. ברא״ש מייתי הירושלמי הגע עצמך שפטרו מהשבועה זו תורה וזו אינה תורה לכאורה נראה פירושו דר״ל דשיעבודא לאו דאורייתא א״כ אפילו במלוה בשטר מ״מ מטלטלי דלאו בני שטרא נינהו ממילא דלאו דאורייתא. ועיין מ״ש לקמן בזה מיהו לפ״ז קשה דהא ר״ע עצמו במתניתין קאמר טעמא אחרינא ויותר נראה דס״ל שיעבודא דאורייתא אלא דס״ל דמה שפוטר משבועה בנאמנת היינו שמחייב עצמו אף אם יפרע לה מ״מ כשהיא תאמר שלא נפרעתי נשתעבדו הנכסים מעכשיו וס״ל דשיעבוד כה״ג שבאמת הוא פרוע לאו דאורייתא כיון דשיעבודא דאורייתא נפקא מקרא והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט משמע דוקא כשהלוה לו אבל לא כשנתחייב מעצמו. ואין להקשות על הירושלמי דמאי מקשה דלמא ס״ל לר״ע כאבא שאול בן אימא מרים דאין מועיל פיטור לגבי יתומים כדאיתא לקמן דף פ״ז משום שכתב הש״ך וב״ש אע״ג דאין פיטור מועיל מ״מ היכא דבא מזה חיוב ממון כגון במת לוה בחיי מלוה לא פליג אבא שאול ומועיל הפיטור א״כ ה״נ כיון שעל ידי זה בא הפסד ממון דזכו היתומים שפיר מקשה דיועיל הפיטור ומזה קצת ראיה לדבריהם ז״ל. מיהו צע״ג דבהרא״ש בסוף בכורות כתב שם דכשפטר משבועה גובה ממלוה שביד אחרים אפילו לר״ע והוא דלא כמ״ש בשמעתין. ודוק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואם הניח הנפטר פירות תלושין מן הקרקע — כל הקודם בהן, האשה, בעל החוב, או היורשים, ולקח את חלקו — זכה בהן בפירות התלושים. ואם זכתה האשה בפירות אלה ולקחה יותר מדמי כתובתה, או שזכה בהם בעל חוב ולקח יותר על חובו, מה יעשו בכסף המותר? ר׳ טרפון אומר: ינתנו לכושל שבהן, בעל החוב או האשה, לפי הענין. ר׳ עקיבא אומר: אין מרחמין בדין, אלא ינתנו הפירות הנותרים ליורשין, מן הטעם שאמר; שכולם צריכין שבועה, ואין היורשין צריכין שבועה.
If the deceased left behind produce that was detached from the ground, whoever first took possession of them as compensation for what was owed, whether the creditor, the wife, or the heirs, acquired the produce. If the wife acquired this produce and it was worth more than the payment of her marriage contract, or the creditor acquired this produce and it was worth more than the value of his debt, what should be done with the surplus? Rabbi Tarfon says: It will be given to the weakest one of them, either the creditor or the wife, depending on the circumstances. Rabbi Akiva says: One is not merciful in judgment. Rather, it will be given to the heirs, as all people who wish to exact payment from orphans require an oath before they collect their debt, but the heirs do not require an oath.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) גמ׳גְּמָרָא: לְמָה לִי לְמִיתְנֵי מִלְוָה לָמָּה לִי לְמִיתְנֵי פִּקָּדוֹן צְרִיכָא דְּאִי תְּנָא מִלְוָה בְּהָא קָאָמַר רַבִּי טַרְפוֹן מִשּׁוּם דְּמִלְוָה לְהוֹצָאָה נִיתְּנָה אֲבָל פִּקָּדוֹן דְּאִיתֵיהּ בְּעֵינֵיהּ אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ לְרַבִּי עֲקִיבָא.

GEMARA: The Gemara asks about the wording of the mishna: Why do I need the tanna to teach this halakha in the case of a loan, and why do I need him to teach it in the case of a deposit? Either example alone would have sufficed. The Gemara explains: It is necessary to teach the halakha in both cases, for if he had taught the halakha only in the case of a loan, one could have said: In that case Rabbi Tarfon says what he says due to the fact that a loan is given to be spent. Since there is no already existing property here, but only an obligation to pay back the loan, it can be given to the weakest party. However, in the case of a deposit, which exists in its pure, unadulterated form and not just as an obligation, one might say that he concedes to Rabbi Akiva that it belongs to the heirs.
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ להוצאה ניתנה – ואינה קיימת בעין דמחסרא גוביינא ומש״ה אמר רבי טרפון דלא מנחי ברשותא דיתמי.
אבל פקדון דאיתיה בעיניה אימא כו׳ – דכל היכא דאיתיה ברשותא דיתמי איתיה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב גמרא על לשון המשנה שואלים: למה לי למיתני [לשנות] דין זה במלוה, למה לי למיתני [לשנות] גם בפקדון? די היה לו להביא דוגמא אחת בלבד! ומסבירים: צריכא [צריך] שייאמרו שני הדברים; דאי תנא [שאילו היה שונה] מלוה בלבד, היינו אומרים: בהא קאמר [בזו אמר] ר׳ טרפון שינתנו לכושל שבהם משום שמלוה להוצאה ניתנה ובעצם אין כאן רכוש הקיים בפועל אלא התחייבות בלבד, ובכגון זה אפשר לתת אותו למי שזקוק לכך, אבל פקדון דאיתיה בעיניה [שישנו בעינו] אימא מודי ליה [אמור שמודה לו] לר׳ עקיבא שהוא בחזקת היורשים.
GEMARA: The Gemara asks about the wording of the mishna: Why do I need the tanna to teach this halakha in the case of a loan, and why do I need him to teach it in the case of a deposit? Either example alone would have sufficed. The Gemara explains: It is necessary to teach the halakha in both cases, for if he had taught the halakha only in the case of a loan, one could have said: In that case Rabbi Tarfon says what he says due to the fact that a loan is given to be spent. Since there is no already existing property here, but only an obligation to pay back the loan, it can be given to the weakest party. However, in the case of a deposit, which exists in its pure, unadulterated form and not just as an obligation, one might say that he concedes to Rabbi Akiva that it belongs to the heirs.
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) וְאִי תְּנָא הָא בְּהָא קָאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא אֲבָל בְּהָךְ אֵימָא מוֹדֵי לְרַבִּי טַרְפוֹן צְרִיכָא.:

And conversely, if the tanna had taught that halakha only in the case of a deposit, one could have said that in that case Rabbi Akiva says his ruling that the deposit belongs to the heirs. However, in this case of a loan, one could say that he concedes to Rabbi Tarfon that the loan is given to the weakest party. It is therefore necessary for the halakha to be taught in both cases.
רי״ףמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולהיפך, ואי תנא הא [ואילו היה שונה זו] בפקדון בלבד, היינו אומרים: בהא קאמר [בזו דווקא אמר] ר׳ עקיבא שיינתן ליורשים, אבל בהך [באחרת, במלוה] אימא מודי [אמור שמודה] לר׳ טרפון שיינתנו לכושל שבהן, על כן צריכא [צריך] שייאמרו שני הדברים.
And conversely, if the tanna had taught that halakha only in the case of a deposit, one could have said that in that case Rabbi Akiva says his ruling that the deposit belongs to the heirs. However, in this case of a loan, one could say that he concedes to Rabbi Tarfon that the loan is given to the weakest party. It is therefore necessary for the halakha to be taught in both cases.
רי״ףמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) מַאי לַכּוֹשֵׁל רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אוֹמֵר לַכּוֹשֵׁל שֶׁבִּרְאָיָה רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר לִכְתוּבַּת אִשָּׁה מִשּׁוּם חִינָּא.

The mishna taught that according to Rabbi Tarfon, the money should be given to the weakest party. The Gemara asks: What is the meaning of: To the weakest? Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, says: It means that the money is given to the one whose proof is the weakest, i.e., the one with the latest date on the document attesting to the debt. His document is the weakest, as one can collect from property that was sold by the deceased only if it was sold subsequent to his incurring the debt. Therefore, the others can collect from property that has been sold before the date listed on his document. Rabbi Yoḥanan says: It is referring to the wife’s marriage contract. The Sages instituted halakhot in marriage contracts that were to the advantage of women and to make them feel more secure in their marriages, due to the fact that they wanted men to find favor in the eyes of women.
רי״ףרש״יתוספותפסקי רי״דרשב״אריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לכושל שבראיה – למי ששטרו מאוחר שלא יוכל לטרוף לקוחות הקודמים לו.
לכתובת אשה – היא קרויה כושל שאין דרכה לחזר אחר נכסי המת ולבקש היכן יש לו קרקע.
משום חינא – שימצאו האנשים חן בעיני הנשים ויהיו נשאות להן שלא תדאגנה להפסיד כתובתן.
לכתובת אשה – תימה דהא תנן בבכורות בפרק יש בכור (נב. ושם) דאין אשה נוטלת בראוי ומלוה חשבי ליה רבנן ראוי בפרק יש נוחלין (ב״ב דף קכה: ושם) וצריך לחלק דדוקא גבי בכור חשיבה מלוה ראוי ולא לכתובת אשה.
לכתובת אשה משום חינא – פירש ר״ח שימצאו הנשים חן בעיני האנשים ויהיה להן קופצים יותר וכן משמע בערוך ובירושלמי וכן משמע לקמן בפ׳ אלמנה (כתובות צז:) דפריך למ״ד משום חינא יורשים מאי חן איכא ומשני שירשתה בתה או אחותה פי׳ שאף היא צריכה שיקפצו עליה בני אדם ולפי׳ הקונטרס נמי יש לפרש דכיון שרואות בתה ואחותה שכך בקל באה להם כתובה נשאות יותר ברצון לאנשים ואל תתמה דהכא יפה כח האשה מכח בעל חוב משום חינא ולענין זיבורית תנן בהניזקין (גיטין מט: ושם) דבעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית וגירעו כחה מכח בע״ח משום דיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא ולא חשו משום חינא לעשות דינה בבינונית כבעל חוב דאין לדמות תקנת חכמים זו לזו כענין שמצינו משקי בי מטבחיא דכן שהקילו שלא להרבות טומאה במקדש ולענין כמה דברים החמירו יותר כדאמרינן בפסחים (דף טז:).
מאי לכושל שבהן ריב״ח אומר כושל שבראי׳. פי׳ המאוחר לגבות ולטרוף מן הלקוחות זהו בע״ח ור״י אמר כתובת אשה משום חינא והיא הכושל שאין דרכה לחזר אחר הלקוחות:
מאי לכושל רבי יוסי בר חנינא אמר לכושל שבראיה. דהיינו בעל חוב ואשה, קרינא ליה לבעל חוב כושל טפי אבל ודאי כי ליכא אשה לדידיה יהבינן, דאף הוא כושל יותר מן היורשין, וכדתנן זכה בעל חוב יתר על חובו רבי טרפון אומר ינתנו לכושל שבהן (רשב״א בשטמ״ק).
גמרא מאי לכושל רבי יוסי ברבי חנינא אמר לכושל שבראי׳ – פי׳ רש״י ז״ל לפי ששטרו מאוחר שלא יכול לטרוף לקוחות מפני שהן קודמי׳ לו כן אמר בירושלמי מלוה על השטר ומלוה בעדים יתנו למלוה בעדים שטר בשטר יתנו למאוחר פי׳ לפי שהמוקדם שהוא בשטר שיכול לגבות מנכסים משועבדים ולא יפסיד כלום דלא מצי אמרי ליה הנחנו לך בן חורין לגבות ממנו אומר שאינו כן אלא כשמניח קרקע שאינו עשוי להבריח ואם אין שם נכסים משועבדים לגבות מהם (יתנו לה או) יחלוקו לפי שאין דין קדימה במטלטלין לגבי בעלי חובות וכן בעלי חוב וכתובה לב״ח יהבינן לפי מה שפירשו המפרשים הראשונים לקמן בפרקין.
רבי יוחנן אמר לכתובת אשה משום חינא – פירש רש״י ז״ל שימצאו חן האנשים בעיני הנשים והקשו עליו דהא יותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא וכן פי׳ בתוספת כפירוש ר״ח ז״ל שתמצאנה הנשים חן בעיני האנשים ויקפצו עליהם בעליהם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שם רבי עקיבא אומר אין מרחמין בדין אלא ינתנו ליורשין כו׳ ופרש״י ולא מהני תפיסה. ולכאורה שפת יתר הוא ולמאי דפרישית א״ש דהכי קאמר דליכא למימר דמה שהוא ביד אחר הו״ל כאילו תפסו הבע״ח והכתובה עצמן מטעמא דרבי נתן דכי היכי דאשתעבד לאבוהון משתעבדי לבע״ח וכתובה הא לא אמרינן כדפרישית אבל אין לפרש לשון רש״י דלא מהני תפיסה אפילו אם תפסו הבע״ח והאשה לידן ממש לאחר מיתה דא״כ אין ענין פי׳ זה שייך על לשון ינתנו ליורשין דלגבי כל הקודם בהן זכה דסיפא הו״ל לפרש כן דהיינו דוקא לר״ט ולא לר״ע אע״כ כדפרישית. ואכתי יש לי לדקדק בעיקר מילתא דר״ע דקאמר ינתנו ליורשים משמע שהב״ד מוציאין ונותנין להן מדקאמר ואין מרחמים בדין וא״כ אמאי הא קי״ל דנהי דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי אפ״ה מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהן ואע״ג דקי״ל דמטלטלי דיתמי הוי מצוה ואין כופין כמו שאבאר מ״מ היכא שהוא ביד אחר שאין צורך לכופו אמאי קאמר ר״ע ינתנו ליורשין וכ״ש למאי דמסקי׳ בשמעתין דלרבי עקיבא אפילו תפיסה דב״ח וכתובה לאחר מיתה לא מהני ומשמע דהב״ד כופין להחזיר ליתומים ומ״ט דר״ע דנהי שכתבו התוספות לקמן דמצוה על היתומים במטלטלים אינו אלא משום מצות כיבוד דהו״ל מצות עשה שמתן שכרו בצידו שאין הב״ד מוזהרין עליה אכתי אמאי כופין להחזיר ולבטל המצוה בידים וצריך לומר דאין ה״נ דכיון דאין כופין את היורשים בזה ומצו למימר דלא ניחא להו למיעבד האי מצוה אי מה״ט דהוי מצוה שמתן שכרה בצידה או מטעם אחר שאפרש לקמן דף פ״ו בשיטת רש״י גבי הא דא״ל לרב פפא לדידך דאמרת פריעת ב״ח מצוה א״כ מהנך טעמי גופייהו עיקר הנכסים דמטלטלים דיתמי בחזקת יורשים קיימו ומש״ה הב״ד נזקקין אפילו להוציא מיד התופס בתפיסה דלאחר מיתה אלא דאכתי קשה לי טובא על שיטת הסמ״ע בריש סימן ק״ז שכתב בשם הרמב״ן ז״ל דבמטלטלי דיתמי דקי״ל מצוה לפרוע אם רצו הב״ד לכופן הרשות בידם אלא שאין מוזהרים עליה והש״ך שם כתב שהיא שיטת רוב הקדמונים וא״כ תיקשי להו סוגיא דהכא. אמנם אחר העיון מצאתי וראיתי בלשון המרדכי לקמן בפירקין שכתב דבמטלטלי דיתמי מצוה וכופין אם ירצו הב״ד ומפרש לכולה סוגיין בשמעתין דתפיסה לענין יתומים קטנים ולענ״ד ההיא דמשנתינו א״א לפרש כן דא״כ מ״ט דר׳ טרפון דקאמר ינתנו לכושל הא לכ״ע אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים אלא לחוב שיש בו ריבית כדאיתא בערכין דף כ״א וכדאוקמינן התם בב״ח א״י שקיבל לדון בדיני ישראל וא״כ היאך קאמר הכא ינתנו לכושל שבהן ואיכא למ״ד לבע״ח דמיקרי כושל וע״כ היינו ב״ח ישראל וכ״ש דקשה טפי בבא דסיפא דזכתה אשה יותר על כתובתה דקאמר נמי ינתנו לכושל ואי ביתומים קטנים הא אין נזקקין אפילו לקרקעות שירשו מאביהן אע״ג דהוי טפי בחזקת בע״ח ממטלטלין וכדמסקינן שם בערכין וכיוצא בזה קשה על תשובת הרשב״א ז״ל שהביא הב״י בח״מ סי׳ ק״ז שכתב ג״כ בדרך המרדכי וצ״ע ולקמן דף פ״ו גבי פריעת ב״ח מצוה אבאר יותר בזה ע״ש ודוק היטב:
קונטרס אחרון
משנה מי שמת והניח אשה וב״ת ויורשים כו׳ ר״ע אומר ינתנו ליורשין. וכתבתי דקשיא לי טובא על שיטת הרמב״ן ז״ל שהביא הסמ״ע בסי׳ ק״ז דבמטלטלי דיתמי מדינא דגמרא נמי אם רצו הב״ד לכופן הרשות בידן וכתב הש״ך שם שכן שיטת רוב הקדמונים וא״כ תיקשי מתניתין אמאי קאמר ר״ע ינתנו ליורשין משמע דלכתחילה מורין כן אע״ג שהוא ביד אחר ולא בעי כפייה ואף דמלשון המרדכי משמע דסוגיא דשמעתין איירי לענין יתומים קטנים אפ״ה עיקר משנתינו א״א להעמיד בכך דא״כ מ״ט דרבי טרפון הא אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים וליכא למימר דכיון שהם מופקדים ביד אחר לא מיקרי נזקקים דא״כ מאי מקשה הש״ס במסכת ערכין מכמה משניות וברייתות דמנכסי יתומים צריך שבועה אלמא דבני גוביינא נינהו ואמאי לא מוקי להו בכה״ג שהן ביד אחר ומה״ט נמי ליכא למימר דר״נ לית ליה הא דאין נזקקין דא״כ הו״ל לאוקמי התם כר״נ ואמאי נדחק לאוקמי התם בב״ח עובד כוכבים. מיהו יש ליישב במה שכתבו כל הפוסקים שאם רוצין הב״ד לכוף הרשות בידן היינו היכא דליכא חיוב שבועה לגבי המלוה כגון שהוא בא׳ מג׳ דרכים ור״ע דמתני׳ מטעם שבועה איירי ואע״ג דהרא״ש ז״ל הביא לשון הירושלמי דאפילו היכא דלא שייך שבועה איירי ר״ע מ״מ אפשר דהנך פוסקים לא ס״ל הך דירושלמי כמ״ש בפנים בלשון התוספות בד״ה ולר״ע דאינהו נמי לא סבירא להו הא דירושלמי אלא שכל זה דוחק וצ״ע:
שם שכולן צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה. עיין בלשון הרא״ש ז״ל שהביא לשון הירושלמי וז״ל הגע עצמן שפטרן מן השבועה זו תורה וזו אינה תורה ע״כ ולא פירש בו כלום דהא דמסיק הרא״ש דנכסים בחזקת היורש והבע״ח מחוסר גוביינא אין זה הפירוש מספיק על לשון אינו תורה ולפמ״ש בסמוך נראה שזה ממש דברי הירושלמי דמטלטלי דיתמי נהי דאיכא מצוה אפ״ה אינה תורה אלא מצוה דרבנן דהא קי״ל כיבוד משל אב ומש״ה אין כופין ונותנין ליורשים והיינו כפרש״י לקמן דף צ״א גבי קטינא דארעא ע״ש ובחידושינו אלא דאכתי היה מקום לומר כיון שאינן ברשות היורשים אכתי רשות הבע״ח עליהן ולא מיקרי כפיה וינתן לבע״ח וכ״ש בבבא דרישא דשייך ביה מדר׳ נתן כשיטת הרי״ף לר׳ טרפון ובזה הוצרך נמי להאי טעמא דמתניתין שכולן צריכין שבועה דמה״ט ודאי ברשות היורשים קיימו וא״כ אם נזקק להוציא היינו כפיה ובדרבנן אין כופין ומה״ט דשבועה נמי לא שייך דר׳ נתן כדפרישית כן נראה לי נכון בשיטת רש״י ז״ל ועוד אבאר בזה לקמן דף פ״ז בל׳ התוספות בד״ה פריעת ב״ח ע״ש ודו״ק:
בתוספות בד״ה לכתובת אשה תימא דהא תנן בבכורות כו׳ וצריך לחלק דדוקא גבי בכור חשיבא מלוה ראוי כו׳ עכ״ל. ולא כתבו הטעם לחלק ולכאורה הטעם מבואר כדפרישית בסמוך בלשון המשנה דכיון דמשתעבדי בחיי אבוהון מדרבי נתן לא מיקרי ראוי משא״כ לגבי בכור מיקרי שפיר ראוי ונהי דלכתובת אשה קי״ל דמטלטלי דידיה נמי לא משתעבדי מ״מ איכא למימר דמ״ד אליבא דר״ט דכושל היינו כתובת אשה סובר דר״ט ס״ל כר׳ מאיר דמטלטלי דידיה משתעבדי לכתובה ולא דיתמי כמו שפירש רבינו תם לעיל דף פ״א ע״ב בד״ה רבי מאיר וא״כ שפיר שייך ביה דרבי נתן ולא מיקרי ראוי אלא דמסקינן לעיל דלא מחמרינן תרי חומרי בכתובה כרבי מאיר וכרבי נתן כדאיתא התם דף פ״ב וא״כ לסברת התוספות דהתם דמחיים נמי לא מחמרינן תרי חומרי אכתי הו״ל ראוי כיון דלא שייך ביה דר״נ וכבר הארכתי בזה לעיל בסוגיא דהתם ודו״ק:
בד״ה לכתובת אשה משום חינא פי׳ רבינו חננאל כו׳ כבר הארכתי בזה בפרק הניזקין ע״ש וכן במה שכתבו כאן ואל תתמה דהכא יפה כח האשה כו׳ ולענין זיבורית להיפך כתבתי שם טעם נכון משום דעיקר גביית כתובה היינו מיתמי וא״כ שייך טפי טעמא דחינא שלא תפסיד לגמרי ע״ש באריכות:
קונטרס אחרון
תוספות בד״ה לכתובת אשה דמחלקים התוספות דמלוה חשיבא ראוי לגבי בכור ולא לגבי כתובת אשה. וכתבתי הטעם משום דכיון דמשועבד המלוה לכתובת אשה מדרבי נתן לא מיקרי ראוי ואחר העיון מצאתי שכ״כ הדא״ש ז״ל בפרק יש נוחלין:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ג שנינו במשנה שלדעת ר׳ טרפון יינתנו לכושל שבהם. ושואלים: מאי [מה] פירוש ״לכושל״? ר׳ יוסי בר׳ חנינא אומר: לכושל שבראיה, כלומר, לזה שהשטר שלו מאוחר ביותר, שהראיה שבידו כושלת ביותר, שהרי הוא אינו יכול לטרוף מאחרים, ושאר התובעים יכולים לטרוף מנכסים שנמכרו קודם. ר׳ יוחנן אמר: הכוונה היא לכתובת אשה, משום חינא [חן] שעשו חכמים תקנות לטובת האשה בכתובתה, כדי שיהא חן לגברים בעיניהן, שידעו שיש להן בטחון בנישואיהן ושאינן צריכות לחשוש להפסד כתובתן.
The mishna taught that according to Rabbi Tarfon, the money should be given to the weakest party. The Gemara asks: What is the meaning of: To the weakest? Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, says: It means that the money is given to the one whose proof is the weakest, i.e., the one with the latest date on the document attesting to the debt. His document is the weakest, as one can collect from property that was sold by the deceased only if it was sold subsequent to his incurring the debt. Therefore, the others can collect from property that has been sold before the date listed on his document. Rabbi Yoḥanan says: It is referring to the wife’s marriage contract. The Sages instituted halakhot in marriage contracts that were to the advantage of women and to make them feel more secure in their marriages, due to the fact that they wanted men to find favor in the eyes of women.
רי״ףרש״יתוספותפסקי רי״דרשב״אריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) כְּתַנָּאֵי ר׳רַבִּי בִּנְיָמִין אוֹמֵר לַכּוֹשֵׁל שֶׁבִּרְאָיָה וְהוּא כָּשֵׁר רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר לִכְתוּבַּת אִשָּׁה מִשּׁוּם חִינָּא.:

The Gemara comments: This discussion is like a dispute between tanna’im: Rabbi Binyamin says: The money is given to the one whose proof is the weakest, and this is the proper way to act. Rabbi Elazar says: It is referring to the wife’s marriage contract, due to the fact that they wanted men to find favor with women.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״ימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך חן
חןא(יבמות לח:) דלמא כתובת אשה שאני משום חינא פי׳ מאי טעמא אמרי בית שמאי נוטלות כתובתן דמש״ה תקינו רבנן כתובה לאשה מספק משום חינא דכיון שיודעת שאפי׳ מספק נופלת כתובתה משמשת לבעלה ויעלת חן בעיני בעלה ואנן בעינן שתהא נושאת חן בעיני בעלה. (כתובות פד.) ורבי אלעזר אומר כתובת אשה משום חינא פי׳ דכיון דידעא איתתא דמידחי בעלי חוב ויורשין לאחר מיתה מקמה תהא משרתת לבעלה בכל כוחה מחיים ומתוך כך תמצא חן לפניו ויהיה שלום בינו לבינה. (כתובות צו) בשלמא מן הנישואין משום מזוני אלא מן האירוסין מ״ט עולא אמר משום חינא פי׳ בשלמא אלמנה מן הנישואין משום הכי מוכרת שלא בבית דין משום דאית לה מזוני ומזוני צריכה מיד ולא לאהדורי אבי דינא אלא אלמנה מן האירוסין דלית לה מזוני אלא כתובה מנה מאתים אמאי מוכרח שלא בב״ד לצורך כתובה הא מציא לאמתוני עד דתשכח בי דינא דזבנא על פיו משום חינא כדי שימצאו חן בעיני בעליהן דמתוך דידעי דאיתת אלמנה בין מן הנשואין בין מן האירוסין תוכל לגבות כתובתה דלא תצטרך לחזר אחר בית דין בשביל חיבה זו תהא משרתת לבעלה ומתוך כך תמצא חן לפניו אלה פי׳ מגנצא. ורבינו חננאל פי׳ משום חינא שתקח ממון ותנשא בו ארוסה דלא נפיש חן דידה פי׳ שאין לה אלא מנה מאתים אבל גרושה אית לה גם תוספת ומפורש בירושלמי (בפרק הכותב) כדי שיהו הכל קופצין לישאנה אבל בעל חוב אינו נפרע שלא בפני הלוה וכן הלכה (כתובות סא) דאכלה כוורי הוו לה בני חינני פי׳ יפים בעלי חן. (סוטה מז) אמר רבי חנינא ג׳ חינות הן חן מקום על יושביו חן אשה על בעלה חן מקח על לוקחו וכענין הזה בערך בשר. (כתובות סא. סוטה מט) רב הונא אשכח תומרתא דחינוניתא פי׳ תמרים שיש להם ריח יפה כלומר לכן הן בעלי חן. ס״א דהינוניתא פי׳ שם מקום והתמרים שגדילות שם שמינות הן הרבה ולפיכך אין משהין אותן לפני שמש שיש להך צער.
א. [מיטלייד. ליבליכקייט.]
והוא כשר – והדבר כשר והגון לעשות כן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומעירים: בעיה זו היא כתנאי [כתנאים] שנחלקו בנושא זה, שר׳ בנימין אומר: לכושל שבראיה, והוא כשר, כלומר, כך כשר וראוי לעשות. ר׳ אלעזר אומר: לכתובת אשה, משום חינא [חן].
The Gemara comments: This discussion is like a dispute between tanna’im: Rabbi Binyamin says: The money is given to the one whose proof is the weakest, and this is the proper way to act. Rabbi Elazar says: It is referring to the wife’s marriage contract, due to the fact that they wanted men to find favor with women.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״ימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×