×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) דָּם שֶׁאֵינוֹ נִשְׁפָּךְ כַּמַּיִם אֵינוֹ מַכְשִׁיר מַתְקֵיף לַהּ רַב שְׁמוּאֵל בַּר אַמֵּי הֲרֵי דַּם הַתַּמְצִית דְּנִשְׁפָּךְ כַּמַּיִם וְאֵינוֹ מַכְשִׁיר.
Conversely, blood that is not poured out like water but is received in a vessel to be sprinkled on the altar does not render produce susceptible to contract impurity. Rav Shmuel bar Ami strongly objects to this: There is the blood squeezed from an animal after slaughter once the initial spurt of blood has concluded, which is poured like water, as it is unfit for sprinkling upon the altar. And nevertheless, this blood does not render produce susceptible to impurity.
ר׳ חננאלרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהר״ם חלאווהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והרי דם התמצית שאין מתקבל – כלומר שאין מתכפרין בו ואינו מכשיר ואסקי׳ הנח לדם התמצית שאינו דם שנאמר כי הדם הוא הנפש (דברים י״ב:כ״ג) דם שהנפש יוצא בו הוא קרוי דם ואמרינן התם איזהו דם הנפש כל זמן שמקלח ויצא דם התמצית שהוא שותת ואף על גב דתנן ר׳ יהודה מחייב בדם התמצית הרי אמרינן עלה מודה היה ר׳ יהודה לענין כפרה שאינו מכפר והא לא דיין שהן דכן קתני כלומר דכן לשון משקין הרבה הוא ואיך תאמר תרגומה אדם לבדו ועלת׳ בקשיא.
דם התמצית – אינו ראוי לזריקה דכתיב כי הדם הוא (הנפש) בנפש יכפר דם שהנפש יוצאה בו מכפר ושאין הנפש יוצאה בו אינו מכפר אלמא נשפך כמים אינו מכשיר כדרבי יוסי בר חנינא.
דם שאינו נשפך כמים אינו מכשיר – הקשה ה״ר יעקב דאורלינ״ש א״כ דם חיה ועוף דטעונים כיסוי לא יהיו מכשירים דכיון דטעונים כיסוי לא חשיב נשפך כמים דאמרינן בפ׳ כיסוי הדם (חולין פד: ושם) אמריתו חיה בכלל בהמה לסימנים אימא נמי בהמה בכלל חיה לכיסוי ומשני אמר קרא על הארץ תשפכנו כמים אלמא דם חיה לא חשיב נשפך כמים ולאו פירכא היא דכל דם הנשפך כמים לארץ ואין צריך לקבלו בכלי כגון דם חיה הוקש למים לענין הכשר וגם לענין כיסוי היה ראוי להקישו למים אי לאו דגלי קרא להדיא.
שבעה משקין הם שהם מכשירים ואחד מהם הדם ומ״מ דוקא דם שהנפש יוצאה בו אבל דם התמצית אינו מכשיר וכן יש הרבה מיני דמים שאין מכשירין כמו שיתבאר במקומו:
ת״ש ונשא אהרן את עון הקדשים וכי איזה עון הוא נושא אם עון פגול דהיינו בשחשב עליו לאכלו חוץ למקומו הרי כבר נאמר לא ירצה דכתיב ואם האכל יאכל ביום השלישי פיגול הוא לא ירצה ואם אינו ענין לחוץ לזמנו דהא כתיב תנהו ענין לחוץ למקומו ואם עון נותר בשחשב לאכלו חוץ לזמנו הרי כבר נאמר ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי המקריב אותו לא יחשב ואין לפרש נותר ממש דאי זה עון ישא וכי לאחר שנזרק ונכש׳ חוזר ונפסל ועון הכהנים האוכלים אותו ליכא למימר דפשיט׳ דלאו עון הקדשים כתיב ולא עון הכהנים הא אינו נושא אלא עון טומאה שהותרה מכללה בצבור במועדו ואפילו בטומאה מאי לאו טומאת דם. והשתא ליכא לשנויי מדרבנן דהא קרא כתיב. ומשני לא טומאת קמצי׳ והא דלא אמר טומאת בשר וחלב משום דלא אתיא ככולה עלמא דר׳ יהושע אית ליה אם אין בשר דהיינו שנטמא אין דם ואין כאן רצוי אלא דרבנן פליגי עליה ואמרי דה״מ ביוצא אבל טמא מרצה והיינו הא דלעיל:
ת״ש הן ישא איש בשר קדש היינו בשר שרץ וכדכתי׳ נמי היקדש בכנף בגדו ונגע בכנפו בשרץ שבכנפו והיינו דלא אמר ונגע בבגדו אל הלחם ואל הנזיד תבשיל ואל היין ואל השמן ואל כל מאכל היקדש ויענו הכהנים ויאמרו לא:
דם שאינו נשפך כמים שהוא דם הקדשים שמקבלים אותו בכלי כדי לזורקו על המזבח — אינו מכשיר לטומאה. מתקיף לה [מקשה על כך] רב שמואל בר אמי: הרי דם התמצית הדם השותת ויוצא מן הבהמה לאחר גמר שחיטתה שנשפך כמים, כי דם זה אינו ראוי לזריקה על המזבח, ובכל זאת אינו מכשיר!
Conversely, blood that is not poured out like water but is received in a vessel to be sprinkled on the altar does not render produce susceptible to contract impurity. Rav Shmuel bar Ami strongly objects to this: There is the blood squeezed from an animal after slaughter once the initial spurt of blood has concluded, which is poured like water, as it is unfit for sprinkling upon the altar. And nevertheless, this blood does not render produce susceptible to impurity.
ר׳ חננאלרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהר״ם חלאווהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(2) אֲמַר לֵיהּ ר׳רַבִּי זֵירָא הַנַּח לְדַם הַתַּמְצִית אדאפי׳דַּאֲפִילּוּ בְּחוּלִּין נָמֵי לָא מַכְשִׁיר.
Rabbi Zeira said to him: Leave aside the blood squeezed after the initial spurt, which is an exceptional case, as even from non-sacred animals it does not render produce susceptible to ritual impurity either. With regard to the halakha that blood renders produce susceptible to ritual impurity, the legal status of blood squeezed after the initial spurt is not that of blood at all.
עין משפט נר מצוהרש״ימהר״ם חלאווהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
דאפי׳ בחולין לא מכשיר – כדמפרש טעמא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה [לו] ר׳ זירא: הנח דם התמצית, שאפילו בחולין נמי [גם כן] לא מכשיר, כי דם זה אינו נחשב דם כלל.
Rabbi Zeira said to him: Leave aside the blood squeezed after the initial spurt, which is an exceptional case, as even from non-sacred animals it does not render produce susceptible to ritual impurity either. With regard to the halakha that blood renders produce susceptible to ritual impurity, the legal status of blood squeezed after the initial spurt is not that of blood at all.
עין משפט נר מצוהרש״ימהר״ם חלאווהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) קַבְּלַהּ מִינֵּיהּ רַב שְׁמוּאֵל בַּר אַמֵּי דְּאָמַר רַחֲמָנָא {דברים י״ב:כ״ג} רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכוֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ דָּם שֶׁהַנֶּפֶשׁ יוֹצְאָה בּוֹ קָרוּי דָּם דָּם שֶׁאֵין הַנֶּפֶשׁ יוֹצְאָה בּוֹ אֵינוֹ קָרוּי דָּם.
The Gemara comments: Rav Shmuel bar Ami accepted this statement from Rabbi Zeira and cited a verse that supports it. As the Merciful One states: “Only be strong not to eat the blood; for the blood is the soul” (Deuteronomy 12:23). This verse indicates: Blood with regard to which the soul leaves the body when it is spilled is called blood; however, blood with regard to which the soul does not leave the body when it is spilled, but which is squeezed out afterward, is not called blood.
רש״ימהר״ם חלאווהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
קיבלה מיניה ר׳ שמואל – לפירושא דהאי טעמא מרבי זירא אמאי לא מכשיר דם התמצית לפי שאינו קרוי דם והקרוי דם קרוי משק׳ כדכתיב (במדבר כג) ודם חללים ישתה ומכשיר כדכתיב וכל משקה וגו׳ ואוקימנא אהכשר ושאינו קרוי דם אינו קרוי משקה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומעירים: הלכה זו קבלה מיניה [ממנו] רב שמואל בר אמי מר׳ זירא ומצא סיוע בכתוב להלכה זו, שכן אמר רחמנא [הכתוב] ״רק חזק לבלתי אכל הדם כי הדם הוא הנפש״ (דברים יב, כג), והוא מדייק מלשון הכתוב דם שהנפש יוצאה בו — קרוי דם, דם שאין הנפש יוצאה בו אלא יוצא ושותת אחר כך — אינו קרוי דם.
The Gemara comments: Rav Shmuel bar Ami accepted this statement from Rabbi Zeira and cited a verse that supports it. As the Merciful One states: “Only be strong not to eat the blood; for the blood is the soul” (Deuteronomy 12:23). This verse indicates: Blood with regard to which the soul leaves the body when it is spilled is called blood; however, blood with regard to which the soul does not leave the body when it is spilled, but which is squeezed out afterward, is not called blood.
רש״ימהר״ם חלאווהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) תָּא שְׁמַע דָּם שֶׁנִּטְמָא וּזְרָקוֹ בְּשׁוֹגֵג הוּרְצָה בְּמֵזִיד לֹא הוּרְצָה מִדְּרַבָּנַן וּדְלָא כר׳כְּרַבִּי יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵידָה.
The Gemara cites an additional proof that the impurity of liquids is by Torah law. Come and hear: With regard to blood that became ritually impure, and a priest sprinkled it on the altar, the following distinction applies: If he did so unwittingly, the offering is accepted. If he sprinkled the blood intentionally, the offering is not accepted. Apparently, blood becomes ritually impure by Torah law, even if it does not transmit impurity to other items. The Gemara rejects this contention: This impurity is by rabbinic law, and this ruling is not in accordance with Rav’s explanation of the opinion of Rabbi Yosei ben Yo’ezer of Tzereida, as he maintains that sacrificial blood does not become impure at all.
ר׳ חננאלרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהר״ם חלאווהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ת״ש אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור (ויקרא י״א:ל״ו) הא תלושין מיטמו ודחי׳ מאי יהיה טהור הכין פירושיה דקרא כל כלי יטמא שיבוא במעין ובור מקוה מים יהיה טהור מטומאתו ואקשי׳ נמי לרב דאמר כי כתיב קרא לתלושין דלא מטמו ואפילו משקה בית מטבחיא מכשרי והאמר ר׳ יוסי בר׳ חנינא משקה בית מטבחיא לא דיין שהן דכן אלא שאינן מכשירין ושני׳ הדם אינו מכשיר כר׳ יוחנן דאמר דם הנשפך כמים מכשיר אבל דם קדשים שאינו נשפך כמים אלא מתקבל במזרק אינו מכשיר.
ת״ש דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה אלמא הדם מטמא ושנינ׳ טומאת הדם מדרבנן הוא ולא כיוסף שהעיד על משקה בית מטבחיא דכן.
הורצה – קרבן לבעלים דמרצה ציץ כדלקמן.
במזיד לא הורצה – להיות בשר קרבן נאכל לכהנים דקנסא הוא אבל בעלים נתכפרו כדאמרינן ביבמות בהאשה רבה (דף צ.) דכיון דמדאורייתא מרצי נמי אמזיד לא מצו רבנן למימר ליה זיל אייתי חולין לעזרה קתני מיהת דם שנטמא אלמא דם קדשים שהוא משקין בית מטבחיא מקבל טומאה אלמא משקין טומאת עצמן דאורייתא ודכן דיוסף בן יועזר מלטמא אחרים הוא וקשיא לרב.
ומשני: לעולם טומאת משקין דרבנן – והך טומאת דם דרבנן היא ודקשיא לך הא העיד יוסף בן יועזר דגזירת רבנן לא אגזור אמשקי בית מטבחיא האי תנא לית ליה דיוסף בן יועזר.
מדרבנן ודלא כרבי יוסי בן יועזר – ה״מ לאוקמא מדאורייתא וכמ״ד טומאת משקין דאורייתא אלא ניחא לאוקמא מדרבנן וסבר האי תנא מאי נטמא הכשר כמו שאמר רב.
מאחר שדם הקדשים אינו מקבל טומאה אין צריך להזכיר דין דם שנטמא וזרקו שהרי אין כאן דם שנטמא ומ״מ נטמא הבשר או האימורין בזבחים של יחיד זורק את הדם ואם נטמאו שניהם לא יזרוק ואם זרק הורצה שהציץ מרצה על הטמא אפי׳ במזיד ובקרבנות צבור אפי׳ נטמאו שניהם זורק את הדם והציץ מרצה והוא שאמרו על מה הציץ מרצה על הדם להתיר זריקתו אף בנטמא הבשר והחלב ועל הבשר והחלב שנטמאו בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון בין בקרבן יחיד בין בקרבן צבור וכן מרצה על טומאת קומץ המנחות מפני שהטומאה הותר מכללה בצבור ר״ל שהיא נדחית בקרבן צבור כדכתי׳ במועדו אפי׳ בשבת ואפי׳ בטומאה אבל אינו מרצה על עון פגול ונותר ר״ל מחשבת חוץ למקומו וחוץ לזמנו:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה הורצה קרבן לבעלים דמרצה כו׳ עכ״ל במזיד נמי הורצה לבעלים לענין שנתכפרו הבעלים כפרש״י בסמוך ודקאמר הכא גבי שוגג דהורצה קרבן לבעלים היינו לגמרי ונאכל גם לכהנים ודו״ק:
בתוספות ד״ה מדרבנן ודלא כיוסף בן יועזר הו״מ לאוקמי מדאורייתא וכמ״ד טומאת משקין דאורייתא וכו׳ עס״ה. ולענ״ד יש ליישב יותר בפשיטות דסתמא דתלמודא הכא אזלא אליבא דר״פ לקמן דאמר אפילו למ״ד טומאת משקין דאורייתא אפ״ה משקה מטבחייא הלכתא גמירי לה וא״כ לפ״ז ליכא מאן דפליג עליה דיוסף בן יועזר ומש״ה הוצרך לאוקמי מדרבנן ודלא כיוסף בן יועזר וכן מבואר להדיא בלשון הרמב״ם ז״ל דאף ע״ג שפסק דטומאת משקין לטמא את עצמן דאורייתא אפ״ה פסק דמשקין בי מטבחייא טהורים לגמרי (ועיין מה שאכתוב בזה לקמן בעיקר מימרא דרב פפא) והא דמפרש סתמא דתלמודא לעיל בטעמא דרב דאמר דכן ממש משום דקסבר טומאת משקין דרבנן אלמא דלית ליה לסתמא דתלמודא מימרא דר״פ דהלכתא גמירי לה אלא דאיכא למימר משום דלעיל אסוגיא דלעיל מיניה קאי דעיקר פלוגתא דרב ושמואל אברייתא דר״א קאי וא״כ ודאי לא שייך לומר דהלכתא גמירי לה דאם כן מאי תדע דקאמר ר״א כדמקשה הש״ס לקמן ומשו״ה אסיקנא לדר״פ בקושיא משא״כ הכא בעי הש״ס לאוקמא הך מתניתין דדם שנטמא מדרבנן דוקא ודלא כיוסף בן יועזר משום דלקושטא דמילתא קי״ל כר״פ דיוסף בן יועזר הלכתא גמרי לה כמו שאבאר לקמן ודו״ק:
ושוב מנסים להביא ראיה אחרת שטומאת משקים מן התורה, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: דם שנטמא וזרקו על המזבח, אם זרקו בשוגג — הורצה הקרבן, אם זרקו במזיד — לא הורצה. הרי שדם הקדשים יכול להיטמא מן התורה ואינו טהור אלא מלטמא אחרים! ודוחים: הכוונה היא שנטמא רק מדרבנן [מדברי סופרים], ואף לא כדברי ר׳ יוסי בן יועזר איש צרידה, שהרי לדעתו (על פי שיטת רב) דם קודשים אינו נטמא כלל.
The Gemara cites an additional proof that the impurity of liquids is by Torah law. Come and hear: With regard to blood that became ritually impure, and a priest sprinkled it on the altar, the following distinction applies: If he did so unwittingly, the offering is accepted. If he sprinkled the blood intentionally, the offering is not accepted. Apparently, blood becomes ritually impure by Torah law, even if it does not transmit impurity to other items. The Gemara rejects this contention: This impurity is by rabbinic law, and this ruling is not in accordance with Rav’s explanation of the opinion of Rabbi Yosei ben Yo’ezer of Tzereida, as he maintains that sacrificial blood does not become impure at all.
ר׳ חננאלרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהר״ם חלאווהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) ת״שתָּא שְׁמַע עַל מָה הַצִּיץ מְרַצֶּה עַל הַדָּם וְעַל הַבָּשָׂר וְעַל הַחֵלֶב שֶׁנִּטְמָא בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד בֵּין בְּאוֹנֶס בֵּין בִּרְצוֹן בֵּין בְּיָחִיד בֵּין בְּצִבּוּר.
The Gemara cites a proof from another mishna. Come and hear: For what does the frontplate of the High Priest atone and thereby allow the blood of the offering to be sprinkled? It atones for the blood, and for the meat, and for the fat that became impure, whether one caused it to become impure unwittingly or intentionally, whether due to circumstances beyond his control or willfully, and whether it is the offering of an individual or that of a community. Apparently, the blood of an offering can become impure.
ר׳ חננאלרש״יתוספותמהר״ם חלאווהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ת״ש על מה הציץ מרצה כו׳ ושנינן כדשנינן לעולא תוב אקשי׳ מיהא ונשא אהרן את עון הקדשים וכו׳ (שמות כ״ח:ל״ח) מאי לאו טומאת דם והנה הדם מטמא וצריך כפרה ודחי׳ לא טומאת קמצים כלומר אם נטמא קומץ המנחה והקריבו אותו העון נושא הציץ כדתנינן נטמא הקומץ והקריבו הציץ מרצה יצא והקריבו אין הציץ מרצה.
על הדם ועל הבשר ועל החלב – בין שנטמא הדם בין שנטמא הבשר בין שנטמא החלב הציץ מרצה ולא שיהא בשר טמא נאכל דאין ציץ מטהר ודוחה לא תעשה דוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל אלא לר׳ יהושע איצטריך דאמר בכיצד צולין (לקמן עז.) אם אין בשר אין דם וקאמר הכא ה״מ כשיצא בשר חוץ למחיצתו שאין ציץ מרצה על היוצא או שאבד הבשר אבל נטמא בשר קודם זריקת דם הציץ מרצה עליו להתיר דם לזריקה.
בין בשוגג בין במזיד – והאי דתני לעיל בשוגג הורצה במזיד לא הורצה בכיצד צולין פליגי בה אמוראי חד אמר טומאתו בין בשוגג בין במזיד אבל זריקתו בשוגג אין במזיד לא וחד אמר איפכא.
בין ביחיד – בקרבן יחיד מזיד ורצון אחד הוא אבל גבי שוגג שייך מזיד וגבי אונס שייך רצון ושוגג ואונס תרי מילי נינהו וקתני מיהת על הדם אלמא דם קדשים מקבל טומאה וש״מ טומאת משקין דאורייתא ולא רצו רבנן לטהר משקי בית מטבחיא וקשיא לרב.
על הבשר – בפ׳ כיצד צולין (לקמן עח.) אמרינן לר״א דאמר יש דם אע״פ שאין בשר הציץ מרצה על האכילות למאי הלכתא לאקבועי בפגול ולאפוקי מידי מעילה ודלא כפ״ה דפי׳ דלא את׳ אלא כר׳ יהושע.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תוס׳ בד״ה על הבשר כו׳ לר״א דאמר יש דם כו׳ מרצה על האכילות למאי כו׳ עכ״ל ולקמן דקאמר לא טומאת קמצין ולא קא משני לה בטומאת בשר וחלב דאפילו לר״א מרצה על האכילות משום דלאקבועי בפיגול אין זה מקרי עון נושא וק״ל:
ומנסים להביא ראיה ממשנה אחרת, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: על מה הציץ של כהן גדול מרצה — על הדם ועל הבשר, שאם נטמא הבשר לפני זריקת הדם, הציץ מרצה ומותר הדם בזריקה, ועל החלב, שנטמא בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון, בין ביחיד בין בצבור. הרי שהדם מקבל טומאה!
The Gemara cites a proof from another mishna. Come and hear: For what does the frontplate of the High Priest atone and thereby allow the blood of the offering to be sprinkled? It atones for the blood, and for the meat, and for the fat that became impure, whether one caused it to become impure unwittingly or intentionally, whether due to circumstances beyond his control or willfully, and whether it is the offering of an individual or that of a community. Apparently, the blood of an offering can become impure.
ר׳ חננאלרש״יתוספותמהר״ם חלאווהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) מִדְּרַבָּנַן וּדְלָא (כְּיוֹסֵף) בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵידָה.
The Gemara rejects this proof: The mishna is referring to blood that is impure by rabbinic law, and here too, it is not in accordance with the opinion of Yosei ben Yo’ezer of Tzereida, who says that consecrated blood does not become impure at all.
רש״ימהר״ם חלאווהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מדרבנן – וקסבר האי תנא דאמשקי בית מטבחיא נמי גזור ודלא כיוסף.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ודוחים: הכוונה היא שהוא מקבל טומאה מדרבנן [מדברי סופרים] בלבד, וגם הלכה זו היא שלא כיוסף בן יועזר איש צרידה האומר שדם קודשים אינו נטמא.
The Gemara rejects this proof: The mishna is referring to blood that is impure by rabbinic law, and here too, it is not in accordance with the opinion of Yosei ben Yo’ezer of Tzereida, who says that consecrated blood does not become impure at all.
רש״ימהר״ם חלאווהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) ת״שתָּא שְׁמַע {שמות כ״ח:ל״ח} וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים.
The Gemara cites an additional proof: Come and hear another verse written about the frontplate: “And it shall be upon Aaron’s forehead, and Aaron shall bear the sin committed with the consecrated objects, which the children of Israel shall hallow, even all their sacred gifts; and it shall be always upon his forehead, that they may be accepted before God” (Exodus 28:38).
רש״ימהר״ם חלאווהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ונשא אהרן – בציץ כתיב.
את עון הקדשים – פסול הקרבן יכשיר וירצה ואינו מכפר על האוכלין אותו טמא דעון הקדשים כתיב ולא עון הכהנים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומנסים להביא ראיה אחרת, תא שמע [בוא ושמע] ממה שנאמר בציץ: ״והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לכל מתנות קדשיהם והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה׳⁠ ⁠⁠״ (שמות כח, לח), ודרשו חכמים:
The Gemara cites an additional proof: Come and hear another verse written about the frontplate: “And it shall be upon Aaron’s forehead, and Aaron shall bear the sin committed with the consecrated objects, which the children of Israel shall hallow, even all their sacred gifts; and it shall be always upon his forehead, that they may be accepted before God” (Exodus 28:38).
רש״ימהר״ם חלאווהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) וְכִי אֵיזֶה עָוֹן הוּא נוֹשֵׂא אִם עֲוֹן פִּיגּוּל הֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר {ויקרא י״ט:ז׳} לֹא יֵרָצֶה אִם עֲוֹן נוֹתָר הֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר {ויקרא ז׳:י״ח} לֹא יֵחָשֵׁב.
And the Sages expounded: Which sin does it bear? If you say it atones for the sin of piggul, an offering disqualified by the intention to sacrifice or eat the offering after the permitted time, it is already stated: “And if it is eaten at all on the third day, it is piggul; it shall not be accepted” (Leviticus 19:7). If you say it atones for notar, i.e., meat of an offering left after the time that one was permitted to eat it, it is already stated: “And if any of the flesh of the sacrifice of his peace-offerings is eaten on the third day, it shall not be accepted, neither shall it be credited to he who offered it” (Leviticus 7:18).
רש״יתוספותמהר״ם חלאווהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
איזה עון הוא נושא – איזה פסול הוא מכשיר אם עון פיגול הרי כבר נאמר לא ירצה גרסי׳ בת״כ ואם עון נותר הרי כבר נאמר לא יחשב והכי פי׳ אם עון פיגול והוא מחשבת חוץ למקומו שנקראת פיגול כדכתיב בקדושים תהיו ואם האכל יאכל ביום השלישי פגול הוא לא ירצה ומוקמינן לה בזבחים בפ״ב (זבחים כח:) אם אינו ענין לחוץ לזמנו תנהו ענין לחוץ למקומו הרי כבר נאמר לא ירצה בקדושים תהיו כדפרשינן ואם עון נותר מחשבת נותר ששחטו על מנת להותיר ולאכלו חוץ לזמנו הרי כבר נאמר לא יחשב ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי וגו׳ בפרשת צו את אהרן ואמרינן בזבחים ובתורת כהנים במחשב לאכול שלא בזמנו ביום השלישי הכתוב מדבר וכתיב לא יחשב לו אלמא לית ליה תקנתא ורובא גרסי איפכא אם עון פיגול הרי כבר נאמר לא יחשב ומוקמינן ליה לפיגול חוץ לזמנו שכן לשונו בכל הגמרא ואם עון נותר הרי כבר נאמר לא ירצה ומוקמי׳ ליה בנותר ממש ולא יתכן חדא דלא כתב לא ירצה אלא במחשבת חוץ למקומו וחוץ לזמנו ועוד אי נותר ממש למאי לא ירצה אי לאכשורי קרבן הרי כשר ועומד הוא משעה שנעשו עבודות דמו בהכשר כדאמרינן בתורת כהנים או אינו אלא באוכל מזבחו ביום השלישי הכתוב מדבר וכי אפשר לומר כן מאחר שהוכשר חוזר ויפסל ואם לא ירצה לא יתכפר האוכל נותר קאמר וכי יש כפרה לחייבי כריתות ועוד לא ירצה הקרבן משמע ותו מי איצטריך למימר דציץ לא מכפר על המחייב כרת והא עון הקדשים כתיב ולא עון האוכלים וכלישנא קמא גרסי׳ בתורת כהנים ועיקר הוא והאי דקרי ליה להאי פיגול ולהאי נותר משום דתורת כהנים מדרש הוא ונקט לישנא דקרא.
ה״ג ר״ת: אם עון פיגול הוא נושא הרי כבר נאמר לא יחשב ואם עון נותר הרי כבר נאמר לא ירצה – דהכי איתא במסקנא בהדיא בפ״ב דזבחים דדריש תרוייהו מחד קרא אריכא דפרשת צו ורישיה דקרא דכתיב ביום השלישי מוקי למחשב לאוכלו חוץ לזמנו וסיפא במחשב לאוכלו חוץ למקומו ובת״כ אהאי קרא דצו איתא האי גירסא ורש״י הגיה איפכא על פי ת״כ דפרש׳ קדושים דהתם ודאי דריש מקרא זוטא ואותה בריית׳ נשנית לפי מה שרצה הגמרא בזבחים בתחל׳ ללמוד חוץ למקומו מקרא זוטא דקדושים ולכל הפי׳ ק״ק אמאי נקט עון פיגול ברישא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכי איזה עון הוא נושא (מכשיר)? אם תאמר שנושא עון פיגול — הרי כבר נאמר ״ואם האכל יאכל ביום השלישי פיגול הוא לא ירצה״ (ויקרא יט, ז). ואם עון נותר — הרי כבר נאמר ״ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה המקריב אותו לא יחשב לו״ (ויקרא ז, יח).
And the Sages expounded: Which sin does it bear? If you say it atones for the sin of piggul, an offering disqualified by the intention to sacrifice or eat the offering after the permitted time, it is already stated: “And if it is eaten at all on the third day, it is piggul; it shall not be accepted” (Leviticus 19:7). If you say it atones for notar, i.e., meat of an offering left after the time that one was permitted to eat it, it is already stated: “And if any of the flesh of the sacrifice of his peace-offerings is eaten on the third day, it shall not be accepted, neither shall it be credited to he who offered it” (Leviticus 7:18).
רש״יתוספותמהר״ם חלאווהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) הָא אֵינוֹ נוֹשֵׂא אֶלָּא עֲוֹן טוּמְאָה שֶׁהוּתְּרָה מִכְּלָלָהּ בְּצִיבּוּר מַאי לָאו טוּמְאַת דָּם אָמַר רַב פָּפָּא לָא טוּמְאַת קְמָצִים.
Evidently, the frontplate bears only the sin of impurity in the offering of an individual, as in some circumstances, impurity was exempted from its general prohibition on behalf of the community. It was permitted to sacrifice communal offerings in the Temple in a state of impurity. What, does this not apply to impure blood as well? Apparently, blood can also become impure. Rav Pappa said: No, the reference is not to impure blood but to the impurity of handfuls of flour separated by the priest from a meal-offering. The handful of flour renders the meal-offering permitted to be eaten by the priests, parallel to the blood of an animal offering.
רש״יתוספותמהר״ם חלאווהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הא – כמו הרי כלומר הרי יש לך להבין על כרחך שאין לך עון הקדשים שיוכל ציץ לרצות עליו אלא עון טומאה ומאי שנא טומאה מפסול יוצא ושאר הפסולין.
שהותרה מכללה בצבור – דנדחית מפני קרבן צבור דכתיב במועדו ואפי׳ בשבת ואפי׳ בטומאה וכיון דהיקלתה אצלה לכך היקלתה אף ביחיד שלא הותרה אצלו לכתחלה בלא ציץ ירצה הציץ עליה.
מאי עון טומאה – לאו טומאת דם דאין מצריך רצוי אלא א״כ נטמא דם שהכפרה תלויה בו אלמא דם מקבל טומאה.
לא טומאת קמצין – שהקומץ מתיר את המנחה כדם המתיר את הזבח וכל הכפרה תלויה בו והוא הדין דמצי לשנויי לא בטומאת בשר וחלב ואליבא דר׳ יהושע בעי ציץ דאמר אם אין בשר אין דם אלא ניחא ליה לאוקמיה כדברי הכל.
הא אינו נושא אלא עון טומאה שהותרה מכללה – תימה לר״ת למ״ל שהותרה מכללה תיפוק ליה דליכא לאוקמא לקרא אלא בהכי כדמפרש אי עון פיגול וכו׳ ואור״ת משום דקרא משמע דלא מרצה אלא דבר שיש לו היתר בשום מקום דכתיב בסיפא דקרא לרצון להם ופיגול ונותר נמי הותרו מכללם במנחת כהנים ובמנחת נסכים דתנן בפ׳ ב״ש (זבחים מג: ושם) דאין חייבים עליהם משום פיגול ועוד דפיגול חוץ למקומו הותר מכללו בבמה וכן משמע בהקומץ רבה (מנחות כה.) דפריך אימא עון שמאל שהותר מכללו ביום הכפורים אמר קרא עון עון שהיה בו ודחיתיו והיינו משום דאלרצון סמיך וה״ק עון שהוא לרצון וא״ת דהתם פריך נמי ואימא עון יוצא דהותר מכללו בבמה ומשני לרצון להם לפני ה׳ עון דלפני השם הוא נושא ולא יוצא וא״כ בפיגול דחוץ למקומו נמי נימא הכי ומאי קאמר אם עון פיגול וכו׳ וי״ל דיוצא ודאי אינו לפני ה׳ אבל מחשב להוציא לפני השם קרינן ביה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא [הרי] ודאי הכוונה היא שאינו נושא אלא עון טומאה שהותרה מכללה בציבור, שהותר להקריב קרבן ציבור במקדש בטומאה והציץ מכפר על עוון זה. מאי לאו [האם לא] הכוונה גם לטומאת דם? ונלמד שדם מקבל טומאה! אמר רב פפא: אפשר לדחות, לא, המדובר הוא בטומאת קמצים, כלומר שנטמא קומץ המנחה שקומצים הכהנים, שהוא המתיר את המנחה כשם שהדם מתיר את הקרבן.
Evidently, the frontplate bears only the sin of impurity in the offering of an individual, as in some circumstances, impurity was exempted from its general prohibition on behalf of the community. It was permitted to sacrifice communal offerings in the Temple in a state of impurity. What, does this not apply to impure blood as well? Apparently, blood can also become impure. Rav Pappa said: No, the reference is not to impure blood but to the impurity of handfuls of flour separated by the priest from a meal-offering. The handful of flour renders the meal-offering permitted to be eaten by the priests, parallel to the blood of an animal offering.
רש״יתוספותמהר״ם חלאווהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) תָּא שְׁמַע {חגי ב׳:י״ב} הֵן יִשָּׂא אִישׁ בְּשַׂר קֹדֶשׁ בִּכְנַף בִּגְדוֹ וְנָגַע בִּכְנָפוֹ אֶל הַלֶּחֶם וְאֶל הַנָּזִיד וְאֶל הַיַּיִן וְאֶל שֶׁמֶן וְאֶל כׇּל מַאֲכָל הֲיִקְדָּשׁ וַיַּעֲנוּ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמְרוּ לֹא (יִקְדָּשׁ)
The Gemara cites an additional proof. Come and hear that which was said to the prophet Haggai: “Thus said the Lord of Hosts: Ask now the priests with regard to the Torah, saying: If a person bears hallowed flesh in the corner of his garment, and with his garment he touches bread, or stew, or wine, or oil, or any food, shall it be sacred? And the priests answered and said: No” (Haggai 2:11–12). This question is asked with regard to the flesh of a creeping animal and whether or not the substances that come into contact with it become impure.
הערוך על סדר הש״סרש״ימהר״ם חלאווהמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך בשר
בשרא(פסחים טז:) הן ישא איש בשר קדש בכנף בגדו פירוש הוא שרץ ואמאי כתב בכנף בגדו ולא בידו משום דתנן (עירובין קד:) שרץ שנמצא במקדש כהן מוציאו בהמיינו כמו כן הוציאו בבגדו ונגע בכנפו במקצתו של שרץ. היקדש. היטמא כמו פן תקדש (באהלות בפרק קמא) אבר שיש עליו בשר כראוי פי׳ נשאר על האבר בשר במקום שיתכן להדבק ולהתרפאות וכבר פירשנו בערך ארך. (ובבראשית רבה לה) צא מן התיבה ברוך שנתן חן מקום על יושביו ונתתי לכם לב בשר לב ביסר בחלקו של חבירו.
א. [פלייש. אונאנעהמליך.]
בשר קדש – שרץ לשון קדש היה בארץ (מלכים א יד) טומאה והיה חגי הנביא בודק את הכהנים בשנת שתים לדריוש שהיה בבנין בית שני לידע אם בקיאין בהלכות טומאה לפי שנשתכח מהן בגולה שלא נתעסקו בה בקדשים.
ונגע בכנפו – באותו כנף שהשרץ בו כלומר השרץ עצמו ועל כרחך הכי הוא דאי משום כנף שהוא ראשון כוליה בגד נמי ראשון הוי ומאי איריא דנקיט כנף אלא משום שרץ שהשרץ עצמו נגע אל הלחם והלחם אל הנזיד והנזיד אל היין והיין אל השמן או אל כל מאכל היקדש כלום נטמא האחרון הזה שהוא רביעי בקודש דלחם ראשון ונזיד שני ויין שלישי ושמן רביעי נזיד תבשיל כמו ונזיד עדשים (בראשית כה) יין ושמן של נסכים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ הן ישא איש בשר קדש כו׳. נ״ב ופי׳ הפסוק ששאל חגי לכהנים תורת הטומאות אולי שכחו בגלות ושאל להם אם ישא איש בשר קודש בכנף בגדו פירוש בכנף בגדו שהוא טמא שנגע בשרץ ונשא בשר קדש בכנף בגדו הנה הכנף ראשון לטומאה ובשר קדש שני ונגע בכנפו אל הלחם פי׳ במה שבכנפו והוא הבשר נגע בו אל הלחם או אל הנזיד או אל היין או אל השמן ונגעו אלו אל המאכל היקדש פי׳ היטמא המאכל הזה שהוא רביעי לטומאה כי השרץ הוא אב הטומאה והכנף ראשון של טומאה ובשר קדש שני והלחם והנזיד והמשקים הללו שנגעו בבשר הם שלישי והמאכל שנגע באלו רביעי ועל זה שאלם על המאכל שהוא רביעי אם הוא טמא ואמרו לא והראיה כי על המאכל לבדו שאלם שאמר היקדש ולא אמר היקדשו. ויש מרבותינו ז״ל שאמרו כי טעו הכהנים בזו התשובה כי הרביעי טמא הוא בקדש אבל על הדרך השאלה האחרת ששאלם אם יגע טמא נפש בכל אלה השיבו כראוי פי׳ אם יהיה הכנף טמא טומאת נפש שנמצא שהכנף אב הטומאה והבשר ולד ראשון והלחם והנזיד והמשקין שני והמאכל שלישי ויענו הכהנים ויאמרו יטמא ושלישי בקדש היו יודעין שהוא טמא אבל רביעי בקדש לא היו יודעין שהוא טמא ובזה טעו לפיכך השיבם הנביא ואשר יקריבו שם טמא הוא. ויש מרבותינו ז״ל שאמרו כי לא טעו באחת מהן יש מהן שאמרו כי חמשה בקדש שאל מהן בראשונה וכראוי השיבוהו שאינו טמא ויש מהם שאמרו כי קודם שגזרו רביעי בקדש שאלם ובראוי השיבוהו ומזה שהשיב להם ואשר יקריבו. שם טמא הוא פי׳ אע״פ שהם יודעים הלכות טומאה וטהרה כל אשר יקריבו לפני כאלו הוא טמא הואיל והם מתעצלין בבנין הבית כו׳ ע״כ לשונו פי׳ של קמחי. ולפי פירושם צ״ל הא דאמר שמואל חמישי בקדש כו׳ היינו שמחלקים לחם ונזיד לחוד ויין ושמן לחוד כפי פי. התוס׳ וק״ל. תוס׳ בד״ה דם שאין כו׳. דגלי קרא להדיא כצ״ל והס״ד. ונ״ב פי׳ שצריך כיסוי וק״ל:
בד״ה הא אינו כו׳ אימא עון שמאל כו׳. נ״ב פי׳ שנוטל את המחתה בימין ואת הכף בשמאל:
בא״ד עון שהיה בו ודחיתיו. פי׳ משמע שיש בו עון לכתחלה בכ״מ ודחייה לאותו עון בצבור מפני כבוד צבור אז ביחיד מרצה הציץ אבל שמאל בי״כ אין בה שום עון אלא הכי הכשר מצותו:
בגמרא ת״ש הן ישא איש בשר קדש וכו׳ ואמר רב אישתבש כהני. וקשיא לי אמאי איצטריך לאתויי כלל הך דרב דהא אדרבא כ״ש אי הוי אמרינן דלא אישתבש כהני טפי הו״מ לאקשויי בפשיטות מגופיה דקרא מדשאל להם חגי היקדש ואמרו לא וע״כ אאחרון שבהם קאי ולפרש״י היינו שמן ולפירוש ר״ת דאו או קאמר אחרון שבהם היינו אל כל מאכל הקדש וא״כ שמעינן מיהא דיין ודאי טמא וקשה לרב דאמר דכן ממש אפילו את״ל דאי לאו דרב לא הוי מצי לאקשויי כלל מתשובת הכהנים כיון דמפשטא דקרא משמע דאישתבש כהני מדהשיב להם הנביא וכן כל מעשה ידיהם טמא וא״כ לא היו בקיאין כלל להבחין בין טמא לטהור ומדהשיבו סתם ואמרו לא ולא ביחנו דבריהם איזה מהם טמא ואיזה מהם טהור אם כן ממ״נ טעו אם כוונתן באמרם לא על האחרון לחוד שהוא שמן לפרש״י ולר״ת על כל מאכל אם כן הרי טעו במה שטמאו היין שלא כדין לרב דאמר דכן ממש ואם מה שאמרו לא אכולהו קאי הרי טעו במה שטיהרו הלחם ונזיד אפי׳ אם נאמר דאין אוכל מטמא אוכל מדאורייתא והשאלה והתשובה הכל מדאורייתא סוף סוף עכ״פ הלחם מיהא טמא ומשאלת חגי שאמר להם היקדש בלשון יחיד נמי לא מצי לאקשויי בפשיטות משום דאפשר לומר דלנסותם בכל פרטי דינים אמר להם כן ומשו״ה הוצרך לאתויי הא דרב דאמר אישתבש כהני והיינו משום דרביעי בקדש בעא מינייהו כדמסקינן בסמוך דבהכי פליגי רב ושמואל אלמא דאפילו שמן טמא מכ״ש יין וא״כ קשה לרב דאמר דכן ממש אלא דאכתי קשה דטפי הוי מצי לאקשויי בפשיטות מסיפא דקרא ממה שאמר להם אם יגע טמא נפש בכל אלה היטמא ויענו הכהנים ויאמרו יטמא דמשמע מיהו יין ושמן טמאים וקשיא לרב. מיהו בהא נמי מצינן למימר שהכהנים לא היו בקיאין כלל בדיני טומאה ובסיפא דקרא טימאו את הטהור דהיינו יין ושמן לרב דאמר דכן ממש וברישא דקרא טיהרו את הטמא דהיינו לחם ונזיד לחם אליבא דכולי עלמא ובנזיד למאן דאמר אוכל מטמא אוכל מדאוריתא והוא הדין למאן דאמר אין אוכל מטמא אוכל בדרבנן בדיק להו משום הכי הוצרך לאתויי הא דרב דאמר אישתבש כהני וע״כ ארביעי בקדש קאי לאפוקי מדשמואל ואם כן ממילא משמע דיין שהוא שלישי טמא וקשה לרב דאמר דכן ממש כן נ״ל ועיין עוד בסמוך:
ושוב רוצים להביא ראיה ממקור אחר, תא שמע [בוא ושמע] ממה שנאמר לחגי הנביא: ״כה אמר ה׳ צבאות שאל נא את הכהנים תורה לאמר. הן ישא איש בשר קדש בכנף בגדו ונגע בכנפו אל הלחם ואל הנזיד ואל היין ואל שמן ואל כל מאכל היקדש ויענו הכהנים ויאמרו לא״ (יקדש) (חגי ב, יא-יב).
The Gemara cites an additional proof. Come and hear that which was said to the prophet Haggai: “Thus said the Lord of Hosts: Ask now the priests with regard to the Torah, saying: If a person bears hallowed flesh in the corner of his garment, and with his garment he touches bread, or stew, or wine, or oil, or any food, shall it be sacred? And the priests answered and said: No” (Haggai 2:11–12). This question is asked with regard to the flesh of a creeping animal and whether or not the substances that come into contact with it become impure.
הערוך על סדר הש״סרש״ימהר״ם חלאווהמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144