גמרא
פירוש
וְסָבַר רַב תְּנָאוֹ קַיָּים וְהָא אִיתְּמַר הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ עַל מְנָת שֶׁאֵין לְךָ עָלַי אוֹנָאָה ארַב אָמַר יֵשׁ לוֹ עָלָיו אוֹנָאָה וּשְׁמוּאֵל אָמַר אֵין לוֹ עָלָיו אוֹנָאָה.
אֶלָּא הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל דְּאָמַר הַמַּתְנֶה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה תְּנָאוֹ בָּטֵל וְלָאו מִטַּעְמֵיהּ דְּאִילּוּ רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל סָבַר מֵתָה יִירָשֶׁנָּה וְרַב סָבַר מֵתָה לֹא יִירָשֶׁנָּה.
הַאי מִטַּעְמֵיהּ וְלָא כְּהִילְכְתֵיהּ הוּא.
אֶלָּא הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל דְּאָמַר אִם מֵתָה יִירָשֶׁנָּה וְלָאו מִטַּעְמֵיהּ דְּאִילּוּ רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל סָבַר בִּדְאוֹרָיְיתָא תְּנָאוֹ בָּטֵל הָא בִּדְרַבָּנַן תְּנָאוֹ קַיָּים וְרַב סָבַר אֲפִילּוּ בִּדְרַבָּנַן תְּנָאוֹ בָּטֵל.
הַאי כְּטַעְמֵיהּ וּכְהִילְכְתֵיהּ הוּא וְרַב מוֹסִיף הוּא.
אֶלָּא הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל דְּאָמַר אִם מֵתָה יִירָשֶׁנָּה וְלָאו מִטַּעְמֵיהּ דְּאִילּוּ רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל סָבַר יְרוּשַּׁת הַבַּעַל דְּאוֹרָיְיתָא וְכׇל הַמַּתְנֶה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה תְּנָאוֹ בָּטֵל וְרַב סָבַר יְרוּשַּׁת הַבַּעַל דְּרַבָּנַן וַחֲכָמִים עָשׂוּ חִיזּוּק לְדִבְרֵיהֶם כְּשֶׁל תּוֹרָה.
וְרַב סָבַר יְרוּשַּׁת הַבַּעַל דְּרַבָּנַן וְהָתְנַן רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר הַיּוֹרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ יַחְזִיר לִבְנֵי מִשְׁפָּחָה וִינַכֶּה לָהֶן מִן הַדָּמִים.
וְהָוֵינַן בַּהּ מַאי קָסָבַר אִי קָסָבַר יְרוּשַּׁת הַבַּעַל דְּאוֹרָיְיתָא אַמַּאי יַחְזִיר וְאִי דְּרַבָּנַן דָּמִים מַאי עֲבִידְתַּיְיהוּ.
וְאָמַר רַב לְעוֹלָם קָסָבַר יְרוּשַּׁת הַבַּעַל דְּאוֹרָיְיתָא וּכְגוֹן שֶׁהוֹרִישַׁתּוּ אִשְׁתּוֹ בֵּית הַקְּבָרוֹת מִשּׁוּם פְּגַם מִשְׁפָּחָה אֲמוּר רַבָּנַן לִישְׁקוֹל דְּמֵי וְלַיהְדַּר.
וּמַאי יְנַכֶּה לָהֶן מִן הַדָּמִים דְּמֵי קֶבֶר אִשְׁתּוֹ כִּדְתַנְיָא בהַמּוֹכֵר קִבְרוֹ וְדֶרֶךְ קִבְרוֹ מַעֲמָדוֹ וּמְקוֹם הֶסְפֵּידוֹ בָּאִין בְּנֵי מִשְׁפָּחָה וְקוֹבְרִין אוֹתוֹ בְּעַל כׇּרְחוֹ מִשּׁוּם פְּגַם מִשְׁפָּחָה.
רַב לְטַעְמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא קָאָמַר וְלֵיהּ לָא סְבִירָא לֵיהּ.כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
לעולם קסבר ירושת הבעל דאורייתא וכגון שהורישתו כו׳. איכא דקשיא ליה ולימא ליה לעולם קסבר ירושת הבעל דרבנן, וכגון שהורישתו אשתו בית הקברות ומשום פגם משפחה אמרו רבנן לישקול דמי וליהדר מקמי יובל, ומאי ינכה להם מן הדמים דמי קבר אשתו. איכא למימר דלישנא (לא) דאיק לי׳ דינכה להן מן הדמים, משמע דאית ליה לשלומי דמי כל השדה, ואי דרבנן לית ליה לשלומי אלא כמה דשוי מהשתא ועד היובל. ולענין הלכתא כתב הרב אלפסי ז״ל דהלכתא כרבנן ולא כרשב״ג, דהא קיימא לן בדבר שבממון תנאו קיים. ורבינו חננאל ז״ל כתב דהלכתא כרשב״ג, ולאו מטעמיה, דוודאי קיימא לן בעלמא בדבר שבממון תנאו קיים, אלא הכא היינו טעמא דאם מתה יירשנה, מפני שהוא מתנה על דבר שלא בא לעולם, והוה ליה כאומר מה שאירש מאבא מכור לך. ומייתי ראיה מדאמרינן בירושלמי (ה״א) הלכה כרשב״ג ולא לענין דבריו, הלכה כרשב״ג דאמ׳ אם מתה יירשנה, אבל לא לענין דבריו שאמר מפני שהותנה על מה שכתוב בתורה וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל, דהתם בתנאי גוף, והכא בתנאי ממון אנן קיימין, ולמה אמרו שתנאי בטל מפני שבסוף זוכה בהן. והא דאמרינן התם בירושלמי אילין דכתבין אין מיתת בלא בנים כל מה דילה תהדר לבי נשה, תנאי ממון הוא וקיים, בתנאי האב לבתו קאמרינן מפרש הוא כמתנה על מנת להחזיר. אי נמי אפילו תימא (בכתובת) [בכתיבת] הבעל לאשתו, ומתניתא אחריתי הוא שהוא במתנה על עצמו שאם תמות היא בלא בנים יתן לו לאביו מנכסיו כדי כתובתה. ודבריו תמהים, דהא אוקימנא לה למתני׳ בכותב לה ועודה ארוסה, וכיון דכן ליכא למימר בה שיהא כאומר מה שאירש מאבא, כדרב הונא דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה. ותו אם כן הוה ליה למימר לה בגמרא אליבא דרב דהיינו הלכה כרשב״ג ולאו מטעמיה, אלא משום דהוה ליה מתנה על דבר שלא בא לעולם. ואיכא מאן דאמר דהיינו טעמא דרב חננאל ז״ל משום דקסבר ירושת הבעל דרבנן, וחכמים עשו לדבריהם חיזוק יותר משל תורה, ואע״ג דבדאורייתא תנאו קיים, הכא תנאו בטל כדאמרינן לעיל נמי בפרק אע״פ (נו, א) אליבא דרב יהודה. ולית׳, דלעיל נמי אמרינן אפילו אליבא דר׳ יהודה דלא אמרינן האי טעמא אלא בכתובה, משום דלכל יש כתובה, ולא בפירות, וירושה וודאי כפירות, דכל היכא דאיכא ירושה איכא פירות. ואיכא דמייתי לה מטעמא אחריתי, דקשיא להו בהא דמקשינן לעיל וסבר רב תנאו קיים, והא אתמר האומר לחבירו על מנת שאין לך עלי אונאה רב אמר יש לו עליו אונאה ושמואל אמר אין לו עליו אונאה. ולימא לי׳ ומאי קושיא, דהא אמרינן התם בבא מציעא בפרק הזהב (נא, ב) אתינן לאוקמי לפלוגתיהו כתנאי דרב דאמר כר׳ מאיר ושמואל דאמר כר׳ יהודה, ואמרינן דרב דאמר אפי׳ כר׳ יהודה, עד כאן לא אמר ר׳ יהודה דבדבר שבממון תנאו קיים אלא משום דידע וקא מחיל, אבל הכא מי ידע דניחול, וכיון דכן רב וודאי תנאו קיים אית לי׳, וניחא להו דשמעינן מינה דהכא נמי לא ידע דניחול הוא שאינו יודע אם תמות בחייו אם לא, ובפלוגתא דרב ושמואל קיימא לן כרב, דהא איתותב שמואל התם, דאלו שמואל לא אתיא אלא כרבי יהודה, דהא התם אתינן לאוקמה כר׳ מאיר, דלא אמר ר׳ מאיר אלא היכא דוודאי עקר, אבל הכא מי יימר דקא עקר, ולא קיימא דרב ענן דפריש טעמיה דשמואל משמיה משום דקאמר על מנת שאין לך עלי אונאה, אבל אי אמר על מנת שאין בו הונאה. ואם איתיה להאי טעמא, וודאי שמואל דלא כר׳ מאיר, דאלו הוה משום טעמא דקאמר מי יימר דקא עקר, על מנת שאין בו אונאה נמי הא לאו וודאי קא עקר, הלכך שמואל וודאי כר׳ יהודה ואליביה קאמר אין לו עליו אונאה, ובתר הכי מייתינן ברייתא דקאמר במפרש אין לו עליו אונאה, ובסתם דקאמר על מנת שאין לך עלי אונאה, יש לו עליו אונאה, והא מתנית׳ וודאי ר׳ יהודה היא, דאלו ר״מ וודאי במפרש יש לו עליו אונאה, וכל דכן הוא, דהא וודאי קא עקר, וכיון דכן תיובתא דשמואל דאמר בעל מנת שאין לך עלי אונאה, דהא במתניתא תניא אליבא דר׳ יהודה דיש לו עליו אונאה. והשתא דאתינן להכי, איכא למימר דהלכתא כוותיה דרשב״ג ולאו מטעמיה. אלא היינו טעמא דאם מתה יירשנה, משום דלא ידע דניחול, ובכי האי גוונא וודאי אית לן תנאו בטל ואפילו אליבא דר׳ יהודה. וליתא כדאמרן לעיל, דא״כ הוה להו למימר בגמרא אליבא דרב האי טעמא דהיינו דקאמר הלכתא כוותיה דרשב״ג ולאו מטעמיה. ותו דכל כי האי גונא לא מיקרי לא ידע דניחול, דליכא למימר הכי אלא גבי אונאה, דאפשר דקסבר דשווי כמה דיהיב ליה ולא מחל מדעתי׳ אלא מחילה בטעות הוא, אבל הכא הא ידע מאי דמחיל, דהא אית ליה זכות׳ דאלו מתה יורשה ומחיל ליה, ולטעמייהו מוחלת כתובתה נמי לא ידע דמחלה. ודקא קשיא לן א״כ אמאי לא שני ליה הכא הכי דלעולם אית ליה לרב תנאו קיים, והתם היינו טעמא משום דלא ידע דניחול כדמוקמי׳ התם נמי מהאי טעמא כר׳ יהודה. איכא למימר דוודאי הכי הוא, דמעיקרא קס״ד דפלוגתייהו דרב ושמואל בסתם, ומוקמינן ליה לרב אפילו כר׳ יהודה, ומקשי׳ מדתניא הנושא ונותן באמונה, והאומר לחבירו על מנת שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה, לרב דאמר אנא דאמרי אפילו לר׳ יהודה הא מני, ואמר אביי דמחוורתא רב דאמר כר״מ ושמואל דאמר כר׳ יהודה, ורבא אמ׳ לא קשיא כאן בסתם כאן במפרש, כלומר לפום מאי דקס״ד דפלוגתייהו דרב ושמואל בסתם, האי מיהו לא הויא תיובתיה דרב, דאשכחן דאפילו לר״י שני ליה בין סתם למפרש, דמפרש אין לו אונאה ובסתם יש לו אונאה, אבל אנן כיון דאשכחן להא מתניתא, ואם איתה דפליגי בסתם כקס״ד, הויא תיובתא דשמואל, מוקמינן לפלוגתייהו במפרש, כי היכי דלא יתוקם דשמואל בתיובתא, והיינו סברא דגמרא מדלא אותבי׳ מינה לשמואל, ושמואל בעלמא קיימא לן דהלכתא כוותיה, ושבור מלכא הוא בדיני, ואלו איתותב וודאי לא הוה שתיק גמרא מינה דלא לפרושי לה בהדיא, אלא לאו וודאי כדאמרן דבתר דשמיעא לן מתניתא אית לן למימר דפלוגתייהו במפרש, וכיון דכן, וודאי אתיא דרב כרבי מאיר ושמואל כר׳ יהודה, והיינו דמקשינן מינה הכא למימרא דלית ליה לרב תנאו קיים, וקיימא לן כשמואל, הילכך ליכא טעמא למפסק הילכתא כרבי שמעון בן גמליאל. ואי משום ההיא דירושלמי, אפשר דבירושלמי משמע להו מתני׳ בנשואה, ובהא קושטא דלאו כל כמיניה דהוה ליה כמתנה על ירושת אביו, ובלאו ה״נ דירושלמי לא איכפת לן, ואנן כגמרא דילן נקטינן. וההיא דאמרינן התם בירושלמי אילין דכתבין אין מיתה בלא בני כל מה דילה תהד׳ לבי נשה תנאי ממון הוא וקיים, מוקמינן לה בכותב לה ועודה ארוסה, דאי בנשואה וודאי לא מהני, אלא בארוסה. וכן הנכון. רבינו נ״ר. מתני׳ מי שמת והניח אשה כו׳. מאי לכושל ר׳ יוסי בר׳ חנינא אמר לכושל שבראיה ר׳ יוחנן אמר לכתובת אשה משום חינא. פי׳ בירושלמי (פרקין ה״ב) כושל שבראיה מלוה בעדים ומלוה בשטר, ינתנו למלוה כעדים. שניהם בשטר, ינתנו למאוחר. ונראה לומר דווקא כשיש שם משועבדים, שיכול מלוה בשטר או מוקדם לחזור עליהן לגבות מהם, דאי לא, איהו נמי כושל, דהא קא מפסיד, אלא כדאמרן. וה״ה לרבי יוחנן דאמר לכתובת אשה משום חינא, דווקא בכי האי גונא דלא קא מפסידי אידך. והיינו דליתא להאי דינא אלא במטלטלין, אבל בקרקע ליכא למימר, דהשתא תרווייהו שוו להו, דאי לא גבי מיניה מלוה בשטר או מוקדם לא גבו נמי ממשעבדי, דאמרי לי׳ הנחנו לך מקום לגבות ממנו. והלכתא כר״ע דאמר ינתנו ליורשים, שכולן צריכין שבועה ואין היורשים צריכין שבועה. ובירושלמי (בפרקין ה״ב) אמרינן עלה הגע עצמך שפטרן משבועה, ומהדרינן זו תורה וזו אינה תורה, כלומר דלאו בשבועה תליא מילתא, אלא לומר שהן ברשות היתומים מתחלה והוו להו מטלטלי דיתמי. ומיהו היכא דליכא יורשים, כגון גר, קיימא לן כרבי טרפון ופסק הרב אלפאסי ז״ל כרבי יוסי בר׳ חנינא דאמר לכושל שבראיה. ומטלטלי היכא דכתב ליה אגב, נראה שהן כקרקע, והא אמרן דבקרקע לית להאי דינא.מהדורת הרב צבי יהושע לייטנר ז"ל המבוססת על כתב יד מוסקבה 489 ועדי נוסח נוספים, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר ולעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל־התורה.
הערות
הערות
Gemara
Peirush